הצעה לסדר היום התנתקות – איומי התאבדות של תושבים המיועדים להתפנות

5
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
17.05.2005

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 410
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
מיום שלישי, ח' אייר התשס"ה (17.05.2005) שעה 14:00

הצעה לסדר היום התנתקות – איומי התאבדות של תושבים המיועדים להתפנות של חה"כ אראלה גולן

חברי הוועדה: שאול יהלום – היו"ר
חה"כ אריה אלדד

חה"כ אראלה גולן
חה"כ איוב קרא

יוכבד סימן טוב מפקחת מצבי לחץ וחרום, משרד החינוך, התרבות
והספורט
ציפי חורי יועצת בכירה בשפ"י, משרד החינוך, התרבות והספורט
ד"ר מיכאל דור ראש אגף רפואה כללית, משרד הבריאות
ד"ר יעקב פוליקביץ/ רופא בבריאות הנפש, משרד הבריאות
אורי ישראלי רפרנט בטחון באג"ת, משרד הבטחון
יעל הרמל מנהלת השירות לפרט ומשפחה, משרד הרווחה
מירי בקר מרכזת פרט ומשפחה מחוז דרום, משרד הרווחה
עו"ד נעמה בראור עוזרת יועמ"ש, המשרד לבטחון פנים
יעל נבון המשרד לבטחון פנים
שמואל זולטק המשרד לבטחון פנים
דוד קורן ער"ן
שלמה וסרטייל גני טל
מרים גולדפישר בית אל
עובד חזן מנהלת מחלקת הרווחה, גוש קטיף
שושי סלוצקי גני טל
עינת יפת נצר חזני
בני כהן נוה דקלים
ראובן רוגל מנהלת סל"ע
עו"ד דלית נדל הפורום המשפטי

וילמה מאור

אתי אפלבוים


הצעה לסדר היום התנתקות – איומי התאבדות של תושבים המיועדים להתפנות
של חה"כ אראלה גולן

אני מתכבד לפתח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הנושא הוא הצעה לסדר יום שהגישה ח"כ אראלה גולן : איומי התאבדות של תושבים המיועדים להתפנות.

לפני שאני מעביר את רשות הדיבור לחברת הכנסת שהעלתה את הנושא, ברצוני לציין שמאז רעיון ההתנתקות קבעתי לעצמי כלל שכיושב ראש הוועדה, אני לא עוסק ביוזמתי בשום נושא של ההתנתקות משתי סיבות: סיבה אחת, כדי להוכיח ולומר כלפי עם ועדה שאינני חושב שצריך לשתף פעולה עם מהלך כל כך קשה ובלתי מוסרי. מצד שני, הודעתי לכל הגורמים שאם גורם רשמי מגוף קטיף או מחבל עזה, או מועצה אזורית יפנה אלי, הוועדה עומדת לרשותכם בכל נושא שתמצאו לנכון שהוועדה צריכה לדון בו. עד היום אף אחד לא פנה אלי.

לעצם הנושא, כיו"ר הוועדה אני שולל את ההתנתקות, חושב שזה מעשה בלתי נכון מכל בחינה שהיא, גם מדינית וגם בטחונית ובראש ובראשונה מבחינה מוסרית ואנושית.

כאן אני מחוייב מכוח החלטת המליאה שדנה בנושא הזה והחליטה להעביר לדיון בוועדה זו. רשות הדיבור לחברת הכנסת גולן.

אני רוצה להודות לכל הנוכחים וגם ליו"ר הוועדה, שראיתם את חשיבות בנושא. חשוב לי להעביר את הפן השני - דווקא כחברת שינוי, וכאחת שמאמינה בתוכנית ההתנתקות וחושבת שזאת החלטה שצריכה להיות מכובדת, דווקא מהמקום הזה, אני חושבת שביצוע ההחלטה צריך להעשות עם הרבה יותר רגישות ואמפטיה ולא יתכן שלא יתחשבו במצוקות של אנשים ובקשיים שהם עוברים.

נושא ההתאבדויות היה רק טריגר, כי עוד לפני כן ניהלתי איתם שיחות, וחשבתי שכל התהליך הזה לא מספיק אנושי. אני לא מדברת על כסף, לא על ההחלטה ואפילו לא על המגורים. אני מדברת על הדיבור, על השיחה. אנשים זקוקים לעזרה נפשית, ליעוץ. הטענה שלי היא שלא רק הם זקוקים , לדעתי גם כוחות הבטחון זקוקים להכוונה.

כאזרחית, לא כחברת כנסת, אינני רואה את עצמי יושבת מול הטלוויזיה לראות שסוחבים ילדים. גם אני צריכה לעבור תהליך.

אני חושבת שאנחנו צריכים לדון איך לעשות הסדרים שאותם אנשים יהיו מטופלים בצורה יותר אנושית ומאורגנת. אנשים לא יודעים לאן הם עוברים. זה שהם יודעים שלכל אחד מהם יהיה פעם מקום – זה בסדר. זה שכל אחד יקבל בסוף את הכסף שלו - זה גם בסדר. זה לא אני מחליטה. אני חושבת שזכותם וחובתנו כחברה שהם יעשו את זה בצורה הכי יעילה, הכי יפה והכי אנושית.

משיחות עם מתיישבים אני יודעת שזה לא קל להם. אני קוראת לכולנו לבוא ולעשות את התהליך הזה הרבה יותר אנושי. לדבר איתם, להקים צוותים שיעזרו להם לעבור את המשבר הזה. יש ילדים שלא יודעים איפה הם ילמדו, יש אנשים שצריכים לשרת בצבא ולא יודעים איך הם יתנהגו. יש אנשים שחרדים כי יש להם חממות גדולות והם לא יודעים לאן הם עוברים. זה כבר לא מגורים, זה רק מקום ששותלים בו דברים. מה? לא יכולים להגיד להם לאן? אני מדברת על הצד הנפשי שבעסק הזה, לא על מי מחליט ואם באמת מגיע לו כל דונם.

הצגת נושא ספציפי ואמרת בעיות של התאבדות אפילו. אז תפרטי איך הגעת לזה?

דיברתי עם הרבה אנשים, שחלקם נמצאים כאן. הם יוכלו להסביר את זה יותר טוב ממני. יש אנשים שאיבדו משפחה, יש פה קברים, יש כל מיני טיפולים. יש אשה שלקתה בליבה ונפטרה כנראה כתוצאה מהלחצים שהיא עברה. בגלל זה הזמנתי את כל האנשים האלה. אני בהחלט אמפטית לכל מה שקורה.

נשמע קודם את אנשי הגוש ואחר-כך נתייחס. רשות הדיבור לכם. אתם שומעים את העניין. אנחנו פותחים סוגריים ולא מתייחסים אם התהליך טוב או רע. אני מניח שכולכם חושבים שהוא רע. איך הוא נעשה? איך מתייחסים? איזה דברים הייתם אתם רוצים שיעשו? האם יש דברים שמשפיעים עליכם ואתם חושבים שאפשר למנוע אותם? בשביל זה אנחנו פה כדי לשמוע אתכם.

אני מגני טל בגוש קטיף. אני מודה לך על הדברים שאמרת, ואני מצטרפת אליך. ואני גם מודה לחברת הכנסת גולן ומצטרפת לדברים שלך מהצד השני. כמובן שאנחנו לא מדברים פה על פוליטיקה.

תני לנו בבקשה תעודת זהות.

אני תושבת גני טל, 27 שנה. הגעתי לגני טל יחד עם בעלי כשסיימנו את הלימודים באויברסיטה. באנו לקריאה של ממשלת ישראל לבוא ליישב את גוש קטיף ונעננו בשמחה. הגענו למקום ריק לחלוטין, ריק מתושבים, ריק מעצים וציפורים. פשוט הגעו למדבר והתחלנו לבנות הכל בעשר אצבעות שלנו. עזבנו מקצועות ובית בירושלים. לא באנו מתוך מצוקה. ויתרנו על הרבה דברים מתוך אידיאל להקים חברה חדשה. עשינו את זה ברמות ובאיכויות שקשה מאוד לתאר אותן. מעבר לבית שבנינו, הבית הפיסי, בנינו שם בית אנושי שבאמת קשה למצוא אותו היום.

יש לי חמישה ילדים. הבת הבכורה שלי גרה בגוש קטיף. יש לי שלושה נכדים. העמקנו שורשים במקום. יש לנו דור שלישי שגר במקום. אני מורה באולפנא, אני מורה של עינת שיושבת שם, ולומדת בשמינית. יש מורים ותלמידים שצריכים בימים האלה לתפקד כררגיל, לעבור בחינות בגרות, וגם זה קושי בפני עצמו.

בגני טל יש 80 משפחות, חקלאים ברובם. בנינו שם אימפריה כלכלית מאוד גדולה. אבל בעיקר חברה אנושית שאין לה אח ורע. זאת המשפחה שלנו.

את הדבר המדהים שבנינו שם הולכים למחוק במחי יד. אני אומרת במחי יד כי הדרך שבה מנהלים את הדברים היא דרך מרושעת מאין כמוה. עוד לא נפגשתי ברשעות כזאת. גם אם נניח שזה טוב ויוביל את המדינה, אבל כשמדינה מתכננת מהלך כל כך קשה למה היא מתכננת רק את העקירה ולא את הבניה? שום דבר לא מתוכנן, אף משרד ממשלתי לא מוכן.

כדי לעשות את זה מאמנים את המשטרה להיות קשים איתנו, להיות קשוחים ואכזריים כדי שיוכלו להוציא אותנו מהבית, כי יודעים שבצורה רגילה יהיה קשה מאוד. אני שומעת משחק סימולציה בתקשורת עם שוטרת, "מה תגידי שיקראו לך נאצית?" זאת אומרת שזה מובן מאליו שאני הולכת לקרוא נאצית לשוטרת. הכל מתנהל לנו מעל הראש. המצב הזה מכניס את האנשים למצוקות. התאבדות זה מצב קיצוני אבל בדרך לזה ישנן מצוקות מאוד קשות.

"מה תעשי אם יקראו לשוטרת נאצית?" אני לא ישנה אחר-כך כל הלילה. אני אזרחית מדינת ישראל, הופכים אותי לכלום?

מעבר לזה, אני לא יודעת איפה אני אעבוד, אני לא יודעת איפה החממות שלנו יהיו, אני לא יודעת איפה הנכד ילמד. תכנית ניצנים שרצה באוויר היא כל כך לא מעשית בינתיים. הולכים להוציא אותנו מהבית ואנחנו לא יודעים איפה נהיה. אנשים נכנסים למצוקות. שכנה שלי הלכה לישון בלילה ולא קמה. בשיחות עם חברות התברר שהיא נכנסה למצוקה. זאת אם חד הורית וזה נוסף על המצוקה שלה. רמת הצריכה של התרופות בגוש קטיף עלתה במאות אחוזים בשנה האחרונה. מה? אני אתחיל לקחת כדורי שינה? אומרים ללכת לפסיכולוגים. פסיכולוגים זה באמת מתאים במצבים קיצוניים. אבל אדם רגיל שחי את החיים שלו, מה? פסיכולוג יתן פתרון?

הפתרון צריך להיות ברמה לאומית. אם ההתנתקות היא מהלך לאומי, כל משרדי הממשלה, הצבא והמשטרה, כולם ישימו את השקל בקופה. כולם יתרמו שזה יהיה בדרך הכי אנושית, הכי טובה. כי אנחנו היום במצוקה נוראית. הבריאות של האנשים נפגעה קשה מאוד כי הם הולכים לאבד הכל. יש ילדים בחרדות, הורים בחרדות. ילדים הופכים להיות ילדים הוריים כי הם חרדים להוריהם שיאבדו את הפרנסה. איפה אנחנו חיים? זאת מדינת רשע? גם אם מישהו מסכים למהלך הזה, אני לא מבינה את הרשע הזה. לא מדברים איתנו. הכל מתנהל מעל הראש שלנו. אני שומעת בתקשורת מה יעשו איתנו ועם הבתים שלנו. לא שואלים אותנו בכלל, אנחנו בכלל לא ברי-שיח. אז תתעוררו כולכם.

האם מישהו פנה אליכם שתשבו ליד שולחן ו נדבר על הדברים?

חברת הכנסת גולן היא היחידה שהקשיבה לנו ושמעה את הדברים האמיתיים מהבטן.

אף גורם רשמי לא הרים טלפון ואמר שיש לו פתרונות והצעות, נשב ונדבר.

לא. אפילו הפתרון של ניצנים שעלה על הפרק זה הכל בנתיים עורבא פרח. הוא לא מעשי. שום דבר שם לא מעשי. אין דיונה אחת שאישרו אותה. בקיצור, אין כלום. זה דוחף אנשים שחלק מהם יכולים להגיע עד התאבדות. יש לנו חבר בגני טל שנראה צל של עצמו. הוא בן 57 והוא השקיע את כל הרכוש שלו והעבודה שלו בגוש קטיף, אין לו כלום בחוץ. אני חרדה לו מאוד באופן אישי. יש עוד הרבה כמוהו. אני יכולה לספר לכם שעות סיפורים.

אני מנווה דקלים 17.5 שנה במקום. אני ראש צוות החרום של נוה דקלים. אנחנו צוות מתנדבים, לא אנשי מקצוע, שמתעסקים בדיוק בשאלות האלה. מה קורה לתושבים בשעת לחץ?

יש לי חמישה ילדים. חלק מהלחצים שלי נובע מגילאי הילדים שלי. יש לי בן בקורס קצינים ובן לפני גיוס. שאלות מאוד מאוד קשות שנכנסות הביתה למערכת לחץ מאוד לא פשוטה: מה עושים? איך עושים? איך אני כאמא פותרת את השאלות האלה בתוכי? איך אני מסייעת לילדים שלי בהחלטות שלהם? זה חלק מהלחץ.

אם מדברים על בריאות, אני לא מאוד מבוגרת, אבל גם אני וגם בעלי מטופלים בכדורים, אנחנו סובלים בשנה האחרונה מיתר לחץ דם ומטופלים בכדורים. אני עוד לא בת חמישים. גם כדורי שינה אני לוקחת כי אני לא מסוגלת לישון. המתח האישי שלי גדול והמתח בתפקיד שלי הוא גדול.

יש לי קבר בגוש קטיף, שזה סיפור נוסף. עם כל המצוקות הנוספות, איך להעביר קבר? איך לפתוח סיפור של אובדן שקרה לפני 10 שנים? שלקח לי 7 שנים לסגור אותו בתוכי, הכל נפתח מחדש ואין פתרונות. אני לא מדברת על לאן לקח את הקבר. אני מדברת על הצד הנפשי שאין לי מה לעשות. לא לי ולא לגיסתי שנמצאת בנווה דקלים, וגם לא אבי בן 82 שגם לו אני דואגת. וזה מעגל שמצא מחוץ לגוש קטיף שגם אותו כדאי שנראה. ההורים שלנו שחווים את כל הדבר הזה, אם יש אובדן ואם אין אובדן, נמצאים במצוקה לא פשוטה וגם עליהם אני צריכה לחשוב ולדאוג.

במסגרת התפקיד שלי בצוות החרום של הישוב אני רוצה להביא לכם חלק מהדברים.
המקצוע שלי הוא בחינוך הלא פורמלי. אני מתנדבת בצוות החרום. אחד הדברים שגילינו בשבועיים האחרונים בישיבת של ועדת נוער: שאחוז הנוער בסיכון גדל. כשבדקנו ועשינו מיפוי של נוער מנווה דקלים, הנוער בסיכון גדל פי שלוש ממה שהיו לפני 4 חודשים.

נוער בסיכון זה נוער שעוזב בית ספר, אני מדברת על פריצות, סמים, מתחים בין הורים לילדים. ילדים לא יודעים לאן לתעל ואז אנחנו מגלים ונדליזם וכל מיני תופעות שלא היו אצלנו, בטח לא בהיקפים האלה.

אני מדברת על אוכלוסיה שנמצאת אצלנו שהם אוכלוסיית עולים שנקראים "בני מנשה". עם כל בעיות הקליטה שיש, בעיות של הורים וילדים שנקלטים, כל המצוקות שם הן פי אלף. יש כ-80 משפחות כאלה. יש בעיות עם הנוער שהגיע לארץ כבוגר, שיש לו מערכות יחסים לא בריאות עם ההורים שלו. יש לנו נוער בגיל העשרה בתוך בתי הספר שלא השתלב בבתי הספר ועכשיו נפלט, ויש לנו את הילדים הצעירים.

דבר נוסף שנחשפנו ממש בשבועות האחרונים: משפחות שהמתח נכנס פנימה הביתה ואנחנו מדברים על סף גירושין. אני לא יודעת כמה מזה יילך ויגבר. כרגע אני יודעת על חמש משפחות כאלה, רק מהשבועיים האחרונים.

יש לנו מבוגרים, אנשים בני 70 ו-80, חלק מהם ממפוני ימית וחלק לא, שנאלצתי לעשות התערבויות רפואיות. ללכת למרפאה ולהגיד שאם חס וחלילה תעזוב המשפחה הראשונה, למשפחות האלה אני דואגת. אני לא יודעת מה יקרה איתם. הם הולכים ודועכים לנגד עיני. אני חושבת שהמצוקות האלה הן מצוקות שנובעות קודם כל מחוסר ודאות, מה ילד יום. איפה אני אניח את הראש? האם אני אהיה עם הקהילה? זאת אומרים לי מפוני ימית. האם אני אהיה אם הקהילה או אני אזרק איפשהו במדינת ישראל ואת כל המהלך הנפשי הזה אני אצטרך לעבור לבד?

אני גרה בנצר חזני. ההורים שלי הגיעו לפני 30 שנה לגוש קטיף. אנחנו דור שלישי בגוש. מה ששושי וחגית אמרו זה היה בכלליות. זה גם מה שקורה אצלנו בבית.

אני אתאר לכם את המשפחה שלי שזה הדבר הכי אישי שיש לי בעולם. המשפחה שלי באה להראות לכם מה קורה בכל המשפחות גוש. אבא שלי בן 56, הוא חקלאי כבר 30 שנה. זה מה שהוא יודע וזה מה שהוא עושה. אין לו שום דבר אחר. עוד שלושה חודשים הוא צריך לעזוב והוא לא יודע לאן הוא לוקח ציוד של 30 שנה, חוץ מזה שהוא הולך לישון באוהל. הוא לא יודע מאיפה הוא יביא את הכסף לילדים שלו בשנה הבאה, אין לו מושג. זה גורם לו להתפרצויות בכי מאוד קשות. הדבר הכי נורא זה לראות את אבא בוכה. לראות את הדבר הכי חזק והכי יציב בוכה. הוא מתפרץ, כועס על הילדים. זה גורם לאמא שלי, שהיא בת 54, להראות כמו צל בבית. היא לוקחת כדורי שינה, עלה לה לחץ הדם, היא מגיעה למרפאה כל כמה ימים.

אחותי הגדולה בת 31 יש לה ילדים בגוש. היא סובלת גם מבעיות שינה. היא לוקחת עכשיו עוזרת לטפל בילדים כי היא לא מצליחה לתפקד. יש לי אחות שגרה בת"א ולמרות שהיא גרה בתל-אביב גם היא סובלת. היא מגיעה לגוש פעם בשבוע כדי להיות איתנו. יש לה בעיות כספיות כי חסרים לה ימי עבודה, בעיות של נסיעות ולהיסחב עם ילד לגוש. יש לי עוד אח שגר בגוש וגם לו יש משפחה וגם יש לו בעיות משפחותיות בגלל כעס.

אתן לומדות?

לא. אי אפשר ללמוד. היום היתה לי בחינת בגרות באנגלית ורוב הסיכויים שלא עברתי אותה. פשוט ככה. מתחילת ההתנתקות הציונים שלי והממוצע שלי היה 90 והיום הם 70, אם לא פחות. אי אפשר ללמוד כשמכוון אליך אקדח לרקה. גם אם אנחנו באים לשיעורים, אנחנו דורשים שמישהו יקשיב לנו, אז המורים הפכו להיות ההורים שלנו, ואין שיעורים. אם אתה רוצה ללמוד למבחן אתה צריך לקרוא דף אחד, אתה צריך לקרוא אותו עשר פעמים שאולי משהו קטן יכנס. יש לחץ בלימודים ואף אחד לא עוזר לנו. יותר מעשר בנות עברו לשלוש יחידות באנגלית. גם אם מישהי מצליחה לעבור זה בציון 56. זה אחד הדברים הכי קשים שיש. בשנה הבאה אני צריכה לעשות שירות לאומי. הייתי צריכה לעבור חמישה מקומות כדי שיקבלו אותי. כששמעו שאני מגוש קטיף הם אמרו שהם מצטערים ושהם לא יכולים לקבל אותי כי הם לא יודעים מה יהיה איתי שנה הבאה. יש לי בנות בכיתה שהן לא יודעות מה הן יעשו שנה הבאה. גם אם אהיה בשירות לאומי, אני לא יודעת אם אני לא אצטרך לפרנס את אבא שלי. מה הוא יעשה בגיל כזה? אין לו חקלאות, אין לו כלום.

אחי הקטן בן 17 צריך להתגייס והוא אומר שהוא לא יודע אם הוא יתגייס. הוא אומר: "למה אני אתגייס? לצבא שמוציא אותנו מהבית?". הוא בכלל מדרדר לעישון ואני לא יודעת לאן הוא יגיע.

יש לי אחות בת 12 שמרטיבה בלילה מאז התכנית. היא קמה בבוקר והיא לא יודעת איפה היא תלמד בשנה הבאה. אף אחד לא יודע מה לעשות.

אני מדמה את המשפחה שלנו לעץ. אנחנו מאוד מחוברים אחד לשני אבל אני מרגישה שגודעים את העץ והממשלה באה ומפרקת כל ענף בנפרד. כל המצב הזה גרם לכל אחד להתכנס בתוך עצמו, אנחנו כבר לא אותה משפחה. כולם כועסים אחד על השני ומוציאים את העצבים. אין טיפה של רגישות של אנשים שעושים את זה של לדבר, לתמוך.

אני רוצה להודות ליושב ראש הוועדה ולאראלה שקידמה את הנושא וכמובן לפרופסור אלדד שהלשכה שלהם תמיד פתוחה והם באים בכל זמן לסייע לעזור. אני רוצה להצטרף למה ששושי אמרה קודם: מבחינת הרשויות הדברים לא מתבטאים בשטח.

אני גר בגני טל מאז הקמתה, יחד עם חברתי שושי. יש לי 6 ילדים. הבן הכמעט צעיר שלי, מתגייס ליחידה מובחרת לשם הוא התנדב, ביום שיבואו חיילים לפנות אותי מביתי. אני לא מנסה לעכב בעדו, ואני לא רוצה להיכנס לעניין האישי הזה כי הוא יהיה בקונפליקט מאוד קשה. מצד אחד הוא רוצה לתת את הכי הרבה שהוא יכול, מצד שני הוא יחשוב: "לאן אני חו\ר בחופשה הבאה?".

אני חושב שהמשפט שאמרה עינת ש"אבא בוכה" זה חזק. אתם צריכים לדמיין לעצמכם, כל חברי הכנסת, לאן הולכים? אנחנו מדברים על ציבור שהגיעו למקום שהיו בו דיונות חול, כל המשפחות היו צעירות לפני 30 שנה. זוגות צעירים שבאו בשם ממשלת ישראל והביאו את המקום לאן שהביאו אותו. רוב המשפחות בגוש קטיף הן יוצאו עיירות הפיתוח בדרום. פעם היו קוראים לזה ישראל השניה. הם הגיעו לגוש קטיף ובנו את משפחתם, פרנסתם, חינוכם, את קהילתם, את כבודם, והם שווים בני שווים. עכשיו באים אומרים לאנשים האלה: "בעוד שלושה חודשים אתם בשום מקום".

לאנשים האלה יש מה להפסיד. אני שמעתי לא אחת: "לי אין חיים אחרי הגוש". הוא יודע לאן הוא חוזר, הוא יודע מאיפה הוא בא. לכאורה גם אנשים חזקים, אני לא יודע איך הם ייראו בעוד שלושה חדשים. אף אחד לא אומר שבעוד שלושה חודשים הם יהיו חזקים, כשהם יקחו את עצמם ואת מטלטליהם, אחד יקח את ארון בנו ובתו.

לעינת יש שכן שהבן שלו נהרג באסון השייטת. הבן אדם הזה לא יודע איפה יגור, אז אתם אומרים לו לקחת את הארון? לאן? אתם מביאים אנשים למשבר מאוד קשה. צריך להבין את זה.

אני מכיר חקלאי, זכרונו לברכה, שבשביל 300 אלף שקל אוברדרפט התאבד. חסרים כאלה? לכם יש יותר דוגמאות, אני בטוח. במקרה אני מכיר את האשה. אני מסתכל איזה אשה יפה, חכמה, אוהבת. למה הוא הלך? כי לא היה לו את הכבוד בבית.

עכשיו אנחנו מדברים על אנשים שהשמיעו את קולם ואמרו. הפחד שלי דווקא מהאנשים שנמצאים באפלה. אנשים שלא דיברו, ואני לא יודע מה הם יעשו.

איזה אחריות לוקחת ממשלת ישראל על עצמה? 10,000 אלפים איש זה לא עניין של מה בכך. לאחת יש משפחה בתל אביב, לה יש אמא בקריות שגם היא כבר לא ישנה בלילות. לה יש הורים בקיבוץ לביא. המעגלים הם רחבים. יש חברים. וזה פוגע במעגלים רבים.
תדעו לכם דבר אחד, חס וחלילה אם אנחנו מגיעים ליום הזה כשממשלת ישראל לא הכינה הכנה כלשהי בשטח למען תושבי גוש קטיף, יהיה כאן אסון לאומי. אל תגידו לא ידעתם. הם הצביעו, הם בחרו, אנחנו לא ידענו. כולם ידעו את הדבר הזה. ועדות החקירה שתהיינה לא יצליחו. הדברים הם ברורים, הכתובת על הקיר, אל תגידו לא ידעתי.

אני רוצה לומר דבר לגבי פסיכולוגים שרוצים לשלוח אלינו. זה יכול לעזור ברמה מסויימת אבל זה פתרון לסרטן. אם אין כאן מערך ממשלתי ופתרון אנושי אמיתי, עדין, זה יהיה אסון לנו ולכל החברה.

הילדים שלנו היום, חלקם, לא מוכנים לשרת בצבא. אתם יודעים מה זה בשביל ציבור שלנו שהילדים שלנו בכלל מדברים על זה? אולי כן? אולי לא? אני אעזוב את הצבא? אני אשאר? אתם לא יודעים איזו מצוקה זאת בשבילי לשמוע את זה.

אני לא תושב הגוש אבל אני עובד בגוש חמש שנים. אני גר בלהבים שבנגב. אנחנו צריכים לזכור שהאוכלוסיה היא לאחר 4.5 שנים של מלחמה. אוכלוסיה שספגה 21 הרוגים ו-86 פצועים. אנחנו מדברים על עשרות של נפגעי נפש, חלקם מוכר על ידי ביטוח לאומי וחלקם לא. אנחנו מדברים על נשים שעברו אירועי טרור. אנחנו נוטים לשכוח, עד שפרצה הפסקת האש ספגנו 35 אירועים ליום. זה אומר ש-10 פצמ"רים נופלים בנווה דקלים. זה הישוב היחידי שבו יש לכל אדם פיגוע. אין ישוב אחר בארץ ישראל או בעולם שיש לכל אדם פיגוע. 2800 פצמ"רים חטף הישוב הזה. אלו אנשים שספגו אבדות: נפגעי נפש, נפגעים בגוף. כשמדברים על 35 אירועי ירי ליום, מדברים על 3 שעות ירי לעבר ישוב. לזה קורא דובר צהל אירוע אחד. שערו בנפשכם על מה אנחנו מדברים.

פתאום באים לאנשים האלה ואומרים להם שצריך לעזוב תוך תקופת זמן קצרה ולא מוצאים פתרונות. המצב הנפשי קשה ולא פשוט. נכון שיש לנו קבוצות יחודיות שאנחנו יודעים לאתר אותם. אני יודע לאתר את האנשים שהיקירים שלהם קבורים. יש לנו 48 קברים. יש לנו חולי נפש, יש לנו אנשים נפגעי פעולות איבה, יש אנשים נפגעי פעולות איבה והיקירים שלהם לא קבורים שם.

כמו שאמר שלמה, יש לי 65 עובדים סוציאלים מתנדבים. רובם באים מאיו"ש, הם היחידים שהסכימו לספור אותנו בכלל. כי כל המועצות האחרות שפניתי וביקשתי מתנדבים אמרו: "לא". רק כדי לדבר את האוזן, כל המחלקה שלי זה 5 אנשים. פניתי לחברים שלנו והם עזרו לנו. הם מגיעים פעם בשבוע.

כמו שאמר שלמה, אם אני יודע שלאדם יש בעיות נפשיות אני יודע לגשת אליו. אבל אין לי אפשרות לדעת, אותה גברת זליקוביץ מישוב פלוני, שאני לא יודע מה קורה לה בבית, ואני לא יודע איך היא תגיב. הרי אותה אישה חיה באמונה שלא יקרה דבר. אני לא בטוח שזאת הכחשה, זאת אמונה. וב-15 באוגוסט קצין מג"ב בן 22 ידפוק ידפוק לה בדלת ויגיד לה: "גברתי את צריכה ללכת". אם מישהו פה בחדר יכול להגיד לי איך היא תגיב? אני לא בטוח. אני לא יודע איך היא תגיב. באותה רגע עולמה חרב עליה. היא מבינה שהיא הולכת בלי לחזור, והמשמעות היא קטסטרופלית.

שאלו אותי הרבה פעמים מה אני אומר לגבי הנושא של המתאבדים. אני אומר שאני לא יודע. אנחנו יכולים לעשות הכי טוב שאנחנו יודעים לעשות, אבל באותו רגע שאותו אדם יבין, ביום הדין, שהוא הולך בלי לשוב, אני לא יודע מה תהיה התגובה שלו. אני אומר לכם שאני חושש. אנחנו עושים הרבה פעולות אבל אותה גברת זליקוביץ אני מאוד מודאג ממנה.

הדברים ברורים, חודרים, כואבים, קשים מאוד מאוד. האם יש מישהו שמייצג את הממשלה שעושה משהו לדברים האלה?

אני נציג משרד הבריאות במינהלת סל"ע אני אחראי על התחום הרפואי. גם אני אתן תעודת זהות קצרה: הקמתי את התשתית הרפואית של בקעת הירדן. 9 שנים הייתי רופא שלהם. אני בנפשי בהתיישבות. פה אני מייצג את משרד הבריאות. עם כל הכאב שבדבר, אבל עם משהו שצריך לעשות.

הבוקר, בעקבת הכותרת המפחידה של הישיבה, בדקתי את הנושא וצוות היה בבוקר בסניף קופת חולים כללית בנווה דקלים ובדק את רמת צריכת התרופות בגוש קטיף בתקופה הזאת ואת רמת התחלואה. אני אומר באחריות שאין עליה בצריכת תרופות, לא 300% ולא 20%. צריכת התרופות היא כפי שהיתה כל התקופה האחרונה ללא שינוי.

עובד אמר את הדברים הנכונים. הגוש במצוקה נפשית מאז תקופת הפצמ"רים. העליה בצריכת התרופות היתה כבר מאז. אין עליה חריגה בתקופה האחרונה, לא ברמת התחלואה ולא ברמת צריכת התרופות ולא בכוונות התאבדות.

אני מאוד מתחבר למה שעובד אמר. אני ער לכל הבעיות ומבין אותן, אבל אנחנו לא יודעים מה תהיינה התגובות ביום שזה יקרה. כדי להכין את המערכת אנחנו עושים כל מאמץ להתמודד. אני מוחה מכל הלב על המילים "תהליך לא אנושי ומשרדי ממשלה לא אנושיים". לא היה מקום לביטוי הזה להישמע ליד השולחן כי נעשים מאמצים בלי סוף.

אני לא רואה אותם בשטח.

הם נמצאים בשטח והם יהיו יותר מוצלחים אם יש שיתוף פעולה.

אני גר בנווה דקלים ואף אחד לא פנה אלי לראות אם אני במצוקה או לא. אתה אומר דברים לא נכונים.

אני אומר את האמת. לא הייתי רוצה להיות בעימות. אם יהיה שיתוף פעולה נוכל להתקדם עם זה יותר. בבוקר קיבלתי דיווח שמספר המטופלים שהצטרפו לקופה בנווה דקלים עלה החודש ב-200 נפש בשל אנשים שהצטרפו. אין יותר פניות.

מה ההערכות שלכם?

ההערכות שלנו היא בשלוש רמות. ברמה של לפני, עד יום סגירת השטח ממשיך טיפול רפואי רגיל. בהנחיית משרד הבריאות נתתי הוראה לקופות החולים להמשיך את הטיפול הרפואי כל עוד יהיה ניתן, גם לאחר סגירת השטח. נעשה את כל ההערכות, כולל אישורי כניסה שתואמו עם צה"ל שאנשים מצוות בריאות יוכלו להיכנס מבחוץ פנימה. גם אחרי סגירת השטח, עד הפינוי הכפוי. הפינוי הכפוי הוא באחריות צהל והמשטרה.

כאן אומרים לך שהבעיות הרפואיות הן לא רק שפעת ודלקת ראות, אלא אומרים לך שיש כאן בעיות נפשיות מאוד קשות. השאלה היא: האם אמרתם בכללית שכל יום או יומיים יישב רופא לבריאות הנפש שיקבל, יעזור, שיסייע, שיהיה סיוע רפואי צמוד. יש דבר כזה?

בהחלט כן. אני רוצה לעדכן: בשנתיים האחרונות, לאור כל המצוקה שהיתה סביב הפצמ"רים וההתמודדות של האוכלוסיה עם המצוקות שהיו שם, נכנסה לעבוד עובדת נוספת בבריאות הנפש, שהיא תושבת המקום והיא עובדת בתאום - - -

עובדת אחת ל-10,000 תושבים, זה רציני? עובדת אחת זה פתרון? אנשים חולים קונים תרופות לא רק בקופת חולים, הן קונות גם במקומות אחרים.

עובדת אחת שעובדת בתאום עם מרכז הטראומה של מרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. היא שייכת לצוות שלהם, היא תושבת הגוש ועובדת בגוש. היא מתואמת עם רופאי קופת חולים הכללית, שהיא הקופה המרכזית שנותנת שירות בגוש בתאום עם כל רופאי הקופה. הראיה שלנו שמדובר במצבים שזה לא חולי נפשי. זה אנשים שנמצאים במצוקה נפשית על רקע כל האירועים.

היא רופאה?

היא עובדת סוציאלית.

היא יושבת אצלנו וגם במרפאה ומקבלת אנשים בשני המקומות.

היא מטפלת באוכלוסיה שפנתה אליה. לפי המידע העדכני שקיבלתי הבוקר, מספר התיקים המטופלים אצלה הוא בין 10 ל-20 אנשים. יש אנשים נוספים שמטופלים במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע ובמרכז לבריאות הנפש באשקלון.

בני כהן אומר שבמצב טראומטי כזה, בכל רמת מידה אובייקטיבית, השרותים שניתנים הם פחות ממה שצריכים להינתן ל-8000 תושבים שכולם במצוקה. כפי שהבנו, מי לא במצוקה? לכל אחד יש מצוקה: איפה תגור, איפה ילמדו הילדים? איפה תעבוד אשתך? או הכל יחד.

אם לאחד אין מצוקה, אז צריך לטפל בו כי הוא לא שפוי.

אני מסכים עם כל מילה שאמרת. אנשים במצב של משבר ומצב של מעבר, אנשים במצב של מצוקה. אנחנו רואים את תפקיד הטיפול לאו דווקא כבריאות הנפש כדי לא ליצור סטיגמה של טיפול בבריאות הנפש. אלה מצוקות, והן מטופלים על ידי רופאי המשפחה של קופת חולים שנמצאים בקשר עם מרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. יש גם תקשורת ואנשים עוברים תהליכים של אבחון, יעוץ וטיפול גם באמצעות הטלקומוניקציה, כך שהם לא צריכים להתנייע לבאר שבע או למקום אחר אלא הם מקבלים טיפול במקום.

מר חזן, בוא נעשה משחק תפקידים. אתה עכשיו ראש הממשלה ושר האוצר גם יחד. את ההתנתקות נגזר עלינו אבל נותנים לך כל אמצעי שאתה רוצה. מה היית עושה ולא נעשה?

קודם כל הייתי מבטל את ההתנתקות.

זה ברור. הם אומרים לך שהם עושים את המקסימום. לקחו עובדת מיוחדת, כל מי שרוצה עזרה יכול לקבל מהעובדת הסוציאלית.

אחת הבעיות היא שהיא צעירה מידי.

בהנחה שההתנתקות נגזרה עלינו, המרכיב המיידי זה הזמן. הדרך הטובה ביותר היא ליצור לאנשים וודאות. נניח, לצורך העניין, יש לי כאבי ובחילות כשאני אומר את זה אבל לצורך העניין, שמייצרים להם כרגע מקום בניצנים. האדם יודע מה השטח שלו, הוא יודע שהקראוון יעמוד שם, הוא יודע איך נראה ההבית שלו. אני צריך מימד של זמן. מרכיב הזמן הוא קריטי. אני נמצא מאז הגזירה בסד של זמן.

אם תוריד את מימד הזמן, נותנים למישהו פתרון כזה? מגישים לו תוכנית?

אני לא פוליטיקאי, אנ לא נוסע לניצנים לראות. לפי דעתי יש רק ברמה הוירטואלית.

זה הכל וירטואלי, אין כלום.

הכל וירטואלי, אין שום דבר בפועל. אני יודע שכרגע אין שום פתרונות. לממשלת ישראל יש בעיה עם הסיפור הזה. צריך לזכור שלמשרדי הממשלה לא היה תקציב כי תקציב המדינה לא עבר. קרי, הפשירו לנו תקציבים רק בסוף מרץ, כשתקציב המדינה עבר.

על מנת להגיע לכל אחד ואחד אני צריך הרבה כוח אדם מקצועי. ממשלת ישראל לקחה את החבורה היקרה הזאת והושיבה אותם שם. לקחה את החבורה היקרה הזאת ורוצה לזרוק אותם משם. לטעמי מגיע להם טיפול וי.אי.פי, לא פחות מזה.

לדעתי מי שצריך לטפל בהם ובמצוקות ובחרדות זה טובי המומחים בארץ. נט"ל אנשים שיודעים לטפל.

זה נעשה או לא?

כרגע אנחנו מכניסים אנשי מקצוע. אבל לצערי מאוחר מידי. בגלל שלא היה תקציב ובגלל מרכיב הזמן שהוא קריטי כרגע. אומרים לי שאוטוטו סוגרים את הגוש. אגב, גם אנשי מקצוע מתקשים להגיע לגוש. אני מבין אותם, אנשים מפחדים.

אני צריך כוח אדם ותקציבים. אם יתנו לי את שלושת הדברים נדמה לי שנוכל לענות.

אניי גר בגוש 12 שנה. הגעתי לעבודה בחממה טכנולוגית שזה פרוייקט הייטק בשיתוף עם הטכניון. יש לי 11 נכדים, 6 ילדים. אני רואה שכל התהליך הזה הוא תהליך עקום והחלטה של מישהו שהחליט ולא רואה ממטר.

לא ניתנים שום פתרונות לשום דבר ומי שמספר שהוא נותן פתרונות הוא שקרן. אם יש עובדת סוציאלית, אף אחד לא יודע עליה.

לכל אורך הדרך הכל נעשה בצורה עקומה. אנחנו אוויר. לדגים בים סוף נתנו שנתיים להעביר אותם, ואנחנו כלום, אנחנו אוויר. רק מאשימים אותנו בכל מיני האשמות. איפה אתם? מה אתם עושים כדי לעבור? השאלה הזאת זה לאנשים שהחליטו. אנחנו לא צריכים גם להיתלות על העץ וגם לבנות אותו. איזה דבר זה? אני שומע כאן אנשים, כאילו כלום לא קרה.

אנשים שגרים בגוש לא יודעים מה הולך לקרות מחר. סוגרים את הגוש? לא סוגרים? אף אחד לא מדבר. אני מדבר עם חברי כנסת ושרים ואת אף אחד לא מעניין, כי לא קורה כלום. הדבר הזה צריך לזעזע את המדינה הזאת. לאף אחד לא מעניין מאיתנו.

הבן שלי התגייס לפני חודש הוא שאל אותי אם להתגייס. הוא התגייס ליחידה קרבית. שאלנו את המפקדים אם הם ישתתפו או לא ישתתפו, הם לא יודעים. אף אחד לא יודע כלום, הכל בערפל. אני מבקש לעשות חושבים על כל התהליך הזה, אחרת יקרה אסון במדינה הזאת. אנשים מדברים איתי על התאבדויות. אין להם חיים אפילו דקה אחת. אף אחד לא דיבר איתם, לא הפסיכולוגית שהם הביאו, אף אחד לא שוחח אותם. תלמידים לא עושים בגרויות. לא לומדים שנה שלמה. אף אחד לא חשב על זה. משרד החינוך חשבו על זה בכלל? דיברו? תיגברו? כלום. איפה הם ילמדו בעוד שלושה חודשים? שום פתרון. אף אחד לא חשב על כלום.

אני מטפל בנושא החברתי במינהלת סל"ע. התפקיד של הוועדה החברתית הוא למצוא פתרונות להצעות שיוצעו על ידי מחליטי ההחלטות. בוועדה שאני יושב יש אנשים שמאוד אכפת להם, בניגוד למה שנאמר כאן. במינהלת יושבים נציגי של משרדי ממשלה: חינוך, רווחה, תעסוקה, קליטה, בריאות. כל האנשים האלה יושבים במטרה ולנסות לסייע לתושבים.

הבעיה המרכזית שהיתה היא תקציב המדינה. ב-1.4 פנו אלי כיועץ לוועדה כדי שנוכל להתחיל לעבוד. עד לאותו רגע אף אחד לא ידע אם ניתן לעבוד או לא. בזמן הזה צריך לייצר פתרונות.

הבעיה המרכזית שלנו היא שלא נותנים לנו להיכנס לגוש. אני אומר את זה בצורה הברורה ביותר. יש ראש מועצה שמסרב להכיר בעובדה שהתושבים שלו צריכים התייחסות טיפולית. שאלתי את אחד ממנהלי בתי הספר: "מתי תתחיל להכין את התלמידים שלך"? הוא אמר: "בשבוע האחרון". שאלתי: "אתה לא חושב שתפקידך לעשות את העבודה הזאת קודם?". גם אם לא תהיה התנתקות נצטרך לעשות עבודת שיקום לטובת הבריאות הנפשית של האנשים. אבל רק בשבוע האחרון להתחיל לעבוד על זה כי עד לאותו רגע הרבנים והפוליטיקאים שלנו אומרים שזה לא יקרה, זה חוסר אחריות.

אפשר לבוא ולהגיד כמה שרוצים שאת אף אחד זה לא מעניין, אבל יש הרבה מאוד אנשי מקצוע טובים ומעולים בארץ שמאוד מעניין אותם ומאוד רוצים לעבוד.

תמיד אנחנו אשמים.

אם אתה תאפשר לי ולכל האנשים המקצועיים שרוצים לעבוד ורוצים לעזור להיכנס לישובים אנחנו נתחיל לדבר. אם אפשר היה לדבר על פתרונות לאן אנשים רוצים ללכת, לא היינו יושבים היום במצב שבו אומרים, כן ניצנים או לא ניצנים, כי הדיאלוג הזה חייב להתקיים.

כיוון שיש אנשים שהמטרה שלהם היא לא לקיים את הדיאלוג, כי ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר לחלק מהאנשים, הדיאלוג לא מתקיים. בלי דיאלוג לא יקרה שום דבר. אפשר לאיים בהתאבדויות ובהרבה דברים. אני רוצה את השמות של האנשים שצריך לסייע להם שהם לא יתאבדו. תנו לנו את המידע הזה, תנו לנו את המידע למי צריך לסייע, תנו לנו את המידע מי הן קבוצות הסיכון, מי האנשים הבעייתיים. אנחנו לא רוצים את האנשים שבקבוצות הסיכון.

שמעתי אותך היום ברדיו וזה היה די מזעזע. אם אתה יודע על אנשים בעייתיים תפנה לגורמים הטיפוליים.

פניתי למי שצריך לפנות.

יושב כאן מנהל מחלקת הרווחה. מנהלת מחלקת רווחה מגובה על ידי משרד רווחה שלם שיושב ומיוצג בוועדה הזאת.

הוא יודע.

מה חוץ מוועדה אתם עושים שם?

אנחנו רוצים לסייע לאנשים במישור החברתי. אנחנו פונים לאנשים, לבתי הספר.

מה עשיתם מאפריל?

אנחנו פונים לאנשים. אנחנו פונים לבתי הספר.

אל תבוא אלי, אני רוצה ללכת עם כולם, זה הסעד הנפשי שלי, אני לא יכולה ללכת לבד. אז תפתור את הבעיה של כל גוש קטיף, אתה לא צריך לדבר איתי. לקחת את גוש קטיף ולהעביר אותו. התכנית היא להעביר רבע מגוש קטיף לארבעה ישובים. רוצים להעביר אותנו לשלושה ישובים זמניים, ואז אני אהיה במחנה פליטים.

לבוא ולגלגל את הכדור אלינו זה חלק מהרשעות שדיברתי עליה. אני אגיד לך גם למה?

כשמנסים לעזור לך, את קוראת לזה רשעות.

לא נכון. רוצים לעזור לי שאני אארוז את החפצים שלי יפה ואני אלך מהבית יפה. אבל אני לא רוצה. אם חלילה נגזרה הגזירה ועלי ללכת מגוש קטיף, אני רוצה ללכת עם שלמה ועם חגית ועם עינת, ועם כל הקהילה שלי. את זה לא מאפשרים לי היום וגם לא מדברים איתי על זה.

גוש ניצנים נולד כדי שתהיה קהילה ולא מדברים על זה. גוש ניצנים זה וירטואלי בלבד. אין גוש ניצנים, אף אחד לא מבטיח לנו. רוצים לפזר אותנו בסעד, ביד בנימין, ובכל מיני ישובים בסביבה שגם לא רוצים אותנו. אתם מביאים כאן דברים לא נכונים. דיברתי עם אחות המרפאה שאמרה לי שצריכת התרופות עלתה אז אני לא יודעת מה הנתונים.

בדקתי את זה הבוקר וזה לא נכון.

שאלת אותנו מה עושים? אנחנו מנסים להגיע למשפחה משפחה ולנסות להגיע להידברות. למשל עלה כאן עניין המשפחות השכולות שיש להם קברים. הרעיון היה ללכת משפחה אחר משפחה.

מה אתה מציע להן?

קודם כל לשמוע מה הן רוצות.

אתה יודע שהן רוצות להיות קרובות לקבר.

אני בחרתי להצטרף לוועדה הזאת ולעשות את מה שאני עושה כרגע מתוך מחשבה שאנשי מקצוע טובים צריכים לעשות את העבודה הזאת. אין שום בעיה לתת את העבודה לאנשי מקצוע שלא איכפת להם משום דבר, ויש גם כאלה. באתי לעניין הזה בגלל שאני מכיר את אנשי הגוש ועבדתי איתם.

כאיש סל"ע האם לך היו רעיונות שצריכים לעשות ולא קיבלת ממשרדי הממשלה?

בוודאי. הדבר המרכזי שחסר לי בהתנהלות של סל"ע זאת הסברה לאומית. הסברה ברמה של לדבר עם כולם, קודם כל דרך אמצעי התקשורת ואחר לרדת. בתכנית ההדרכה שהכנו בסל"ע יש הצעה להכשרה גם של מקבלי החלטות בתחום של טראומה. מה קורה לאנשים שהם במצב טראומטי.

מה שאנחנו רואים פה הוא מאוד אופייני. אחד הדברים הראשונים שקורה לאנשים במצבים כאלה זה כעס על כולם. כעס בעיקר על מי שיכול לעזור. זה המקום הראשון שאליו מופנה הכעס.

אני בא מתוך ידיעה שאלה התגובות שאני אקבל. כל האנשים שאנחנו מגייסים לעבודה במינהלת סל"ע הם אנשים שיהיו מסוגלים להכיל את הכעס הזה. אנשים שיבואו ויעבדו מול האנשים האלה. יזרקו אותם מהחלון והם יצטרכו להיכנס בדלת. נכון להיום אין לנו אפשרות להיכנס לישובים. הישובים סגורים בפנינו.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת. אני רוצה להודות לאראלה כי זה חשוב מאוד שמתוך ראיה אנושית והומנית יוזמים דיון כזה חשוב. אני מודה ליושב ראש על כך שהוא קשוב לכל מה שקורה שם. לדעתי חשוב לקיים דיון גם בהקשר לעובדים שם. היה חשוב לקיים דיון על כל הנושא של עובדים, פיטורי עובדים, העברת עובדים, וקריעת שורשים של עובדים מהאזור הזה. אני חושב שזה מאוד חשוב כי בעצם היום הגעתי למסקנה, בדיון הקצר הזה, שבעצם יש נתק מוחלט בין המינהלת לשטח. היא קיימת וירטואלית ובפועל שום דבר לא מתקדם ונעשה. אתה שומע רק סיפורים דרך התקשורת. חשוב מאוד להבהיר את זה כי בניגוד לשמועות ולפרסומים שום דבר לא מתקדם. אני מודאג מההצהרות פה של החברים שיבוא יום ונכה על חטא.

מה זאת אומרת עובדת סוציאלית שתטפל באלפי אנשים. היום זה הרבה יותר מ-7,000. יש שם הרבה יותר אנשים. יש הרבה אנשים ששכרו שם דירות ורואים במפעל הזה מסר ואידיאולוגיה.

לדעתי המינימום צריך להיות לפי התקן הצבאי, קב"ן לכל גדוד. צריך להסתכל בראיה צבאית כי הם נמצאים במצב של מתח לא פחות ממי שנמצא תחת הפגזה בלבנון. אני כהלום קרב טופלתי על ידי קב"נים. התביישתי ללכת לקב"נים גם כשהייתי הלום קרב ואני חושב שהם במצב דומה. אני חושש שהם יתביישו שיגידו שהיו אצל קב"ן. בשבילי זאת היתה מכת עולם הרגשתי שאני פגום. לכן צריך אולי ליזום מצד המערכת פעולות או אקטיביזם אחר.

הלכו לפעולה הזאת כדי להביא שקט לדרום. אני חושב שזה לא יביא שקט כי מתחילים למגן 50 ישובים במקום 15 ישובים שנמצאים בגוש. שקט לא הולך להיות באזור הזה.

יש אנשים שעברו גם טראומה של סיני ועוד פעם יעברו כזאת טראומה. אני לא יודע באיזה מצב הם יהיו? זה סימן שאלה מאוד רציני שצריך להסתכל עליו בראייה מאוד עניינית.

עצם הדיבור להתגייס או לא להתגייס ושאנשים מתחילים לדבר על הסוגיה של החיים היומיומיים שלנו, הקיומיים, אני מאוד מודאג מעצם ההגעה למצב הזה. לפי מה שראיתי המערכת פה בזה לכל מה שקורה שם. אם לאנשים קשה לצאת ולהתוודות או לבוא למרפאה צריך ליזום את הדבר הזה. אמרתם שאין שינוי בתחלואה מאז הפצמ"רים, אבל אתם צריכים לקחת בחשבון שההתנתקות זה נדבך נוסף למתח באזור הזה.

אין עליה בפניות לא בתוך הישוב ולא במרכזים מחוץ לישובים.

שכנעתם אותי עכשיו שכולם במצב נפשי מצויין. הכל בסדר אם כך, מה אנחנו רוצים?

הייתי אומר למינהלת, במקום תדאגו לסוסים גרמניים שילכו לחווה בעומר, תדאגו לפסיכלוגים, ליועצים חינוכיים. תדאגו קודם כל למקרה הזה.

הם דואגים לפרות. קיבלתי מכתב מבשיא, ראש מינהלת סל"ע: "נא לדאוג לפרות, ההתאקלמות שלהם קשה מאוד". הפרות יותר חשובות מבני אדם. בני אדם לא נחשבים.

חבר הכנסת איוב אני חושב שלא הבנת נכון מה שאמרתי. אמרתי שיש אנשים ויש פסיכולוגים - - -

אני מציע שתיזמו. לך לרבנים, תנסה לבוא איתם בדברים. אני מכיר את הרבנים שם באופן אישי ואני חושב שהם מצויינים מבחינה אנושית. אם יש נתק, צריכה להיות יוזמה מצידכם אחרת תגיעו למצב שאתם תהיו בבעיה.

אסור לנו לספר איפה אנחנו כן מצליחים כי ברגע שמישהו יידע על זה זה יפסק מייד. יש מקומות שזה כן עובד, אבל אסור לי לספר לך על זה.

אני אומר לך שאם היו באים לבית שלך ברמות נפתלי היית מבין. להסתכל על אנשים כמו בסרט זה קל מאוד. אני אומר לך שאם הם היו באים להוציא אותי מהבית, לא הייתי בוחל בשום אמצעי כדי למנוע ממישהו לגרש אותי מהבית. לכן כל ההתארגנויות וכל הדבר האופרטיביים שאתם כל הזמן מכינים, לא מזה תיתפר הבעיה. אתם מביאים למתח נוסף ומיותר על האזור הזה.
בחוק פינוי פיצוי ביקשתי שיוסיפו על הפיצויים את הנושא הנפשי והבריאותי. אדם שיש לו עסק כל כך גדול, לאן הוא יילך? זאת טראומה בפני עצמה.

אני מציע שהוועדה תיקראלמינהלת במקום לשלוח שוטרים וסוסים, קודם כל להקים יחידה מיוחדת לעקוב אחרי המשפחות והאנשים כדי לסייע להם במצוקה היום יומית שהם נמצאים בה. זה הומני וזה יכול לסייע לאזור הזה לעמוד על הרגליים. כי אחרת נכה על חטא. אני לא יודע מה יקרה שם בזמן אמת.

שמענוו כאן תאורים של אנשים שלא יודעים איפה הם יגורו, לא יודעים ממה הם יתפרנסו, איפה הם יעבדו, שהם שוכבים על מיטתם בלילה הם צריכים להחליט איזה סיוט עדיף עליהם - שיהרסו להם את הבית או שיגורו בו ערבים. כי הם אפילו עוד לא יודעים מה יהיה עם הבית. אפילו מבחינת ציוד, של המראה, איך זה ייראה אחר כך, עוד לא ברור להם.

אתם חושבים שהם צריכים פסיכיאטר? הרי עוד לא נולד הפסיכיאטר שיודע לטפל בבעיה הזאת. אין להם בעיה של פסיכופאתולוגיה. אם הייתי שם, גם אם הייתי במצוקה, לא הייתי הולך עזרה מפסיכיאטר. מה הפסכיכטר יעזור לי כשאני יודע איפה הבעיות שלי? אם יש לי חוב של מיליון שקל ואני יודע שיקחו אותי לבית סוהר אז אני אלך לפסיכיאטר בגלל זה? לכן כל הדיון פה כמה עובדי רווחה יהיו אצלם, הוא ממש לא רלוונטי.

יש פתרונות ברורים גם בהינתן תוכנית ההתנתקות, שאני באמת מאמין שאנחנו יכולים לעצור אותה, אבל זה לא הנושא. הפתרונות קיימים. אם לאנשים האלה תעמוד שכונת מגורים משלהם, והם יודעים ושמכאן הם נוסעים לשם והם רואים אותה, הם לא צריכים לא פסיכיאטר ולא חצי פסיכיאטר. עם כל הכבוד, ד"ר דור, אתה משמש עלה תאנה בידי הממשלה או בחלצי הממשלה שבמקום לבנות את השכונה הזאת ולהגיד: "אני לוקחת את האנשים מבתיהם ומוציאה אותם רק אחרי שהשכונה מוקמת", שמו אותך לספור כמה תרופות יש במרפאה ולראות אם צריך עוד קופסה או לא ואם יש יותר או פחות פניות לפסיכיאטר. זה לא רלוונטי. אתם משמשים מצג שווא כאילו דואגים ומטפלים, אפילו שלא בטובתכם הם עושים בכם שימוש לעניין הזה. אתם עושים מה שאתם יודעים, לספור את התרופות ולראות אם צריך עוד פסיכיאטר.

באמת לא צריך שם עוד פסיכיאטר, הוא לא יעזור. מה שיעזור זה חממות חדשות לחקלאים, בתים חדשים עומדים לאנשים. לא תצטרכו להיכנס לא דרך הדלת ולא דרך החלון. רק תראו להם את הבית שלהם. אם הם רואים את הבית החדש שלהם, יהיה קשה, יהיו אנשים שיאחזו בבתי הכנסת שלהם, בבית שלהם, במאבק האידיאולוגי, אבל לא יהיה פה המאבק האישי והמצוקה האישית. למרות שהממשלה יודעת שיש לזה פתרון, הפתרון הזה לוקח זמן.

"תנו לאנשים זמן". אומרים לנו: "כל מה שאתם רוצים זה לדחות את ההתנתקות, אולי היא תתבטל ממילא". אם אני אבוא ואגיד זמן אני מייד חשוד שאני עושה מניפולציה פוליטית. אבל אם ממינהלת סל"ע היה בא היושר האמיתי, באמת הייתם דואגים לאנשים, אתם הייתם באים לממשלה ותובעים זמן אחרת אתם מתפטרים. אחרת אתה מהווה עלה תאנה ואתה מהווה תאנה.

אם אתם לא תגידו לממשלה מה באמת יכול לעזור לאנשים ותגידו שאם זה לא ניתן אתם לא משחקים את המשחק הזה, אז אתם בסך הכל עלה תאנה. עושים מצג שווא כאילו דואגים לאנשים ובאמת לא נותנים לאנשים את הפתרון האפשרי.

במישור הפוליטי, לא הבנתי למה צריך את התכנית הזאת, אבל זה לא לחדר הזה. הדבר השני שלא הצלחתי להבין, מה בוער? מה בלוח הזמנים הלאומי שלנו דוחף לתאריך נתון? לא שמעתי תכתיב בין-לאומי כזה, לא שמעתי איזה פצצה מתקתקת. אינני מבין באמת מה בוער.

נדמה לי שאמירה מקצועית של מנהלת סל"ע ושל הגורמים המקצועיים שעוסקים בזה ואומרים: "יש דרך לצמצם את הטראומה הלאומית הזאת ויזה יקח זמן", את זה לא שמעתי בשום מקום. נדמה לי שגם במקומות שאנשים רוצים ואומרים: "אנחנו מקבלים עלינו את הפינוי". ניסנית, דוגית, גם במקומות האלה אנשים נמצאים במצוקות לא פחות חזקות, וגם שם פסיכיאטר לא יפתור. אם נוכל לתת להם פתרונות אמיתיים – בתי עומדים – לדעתי הטראומה הלאומית תישאר ברמה האידיאולוגית-פוליטית, שזה תחום העיסוק היומיומי שלי, אבל נוכל באמת להוריד מסדר היום את שאלת ההתאבדויות, שאלת הסיוטים, שאלת הטראומה הנפשית הקשה ביותר שצפויה לאנשם האלה.

שמעתי משפט אחד מאיש שמאל, דיגלי, שהיתה לו דגליה בימית. הוא היה בעד פינוי סיני, לא היתה לו שום בעיה אידיאולוגית. הוא נפטר אבל פרסמו לא מזמן ראיון איתו ב"הארץ". שאלו אותו מה היה הדבר הכי קשה בפינוי שהיה שם. הוא אמר מילה שהדהימה אותי: "ההשפלה".

מר וסרטייל, אם היינו באים עכשיו בתביעה ברוח הדברים שנאמרו. אתם חייבים לתת לנו תשובות. אומרת המינהלת, ואני בטוח שמר בשיא היה אומר אותו דבר, שאתם לא משתפים פעולה. נניח שרוצים להילחם על ודאות המגורים ורוצים להכין תשתיות בניצנים, לא וירטואלי. קראתי ששרת המשפטים אומרת: "אנחנו נעשה את זה ובסוף רק 100 ילכו לשם". בואו תחתמו שאם אנחנו עושים אז אתם תלכו איתנו. יש הנחיה והוראה של הרבנים לא לחתום ולא לשתף. הוא אומר תשתף איתי פעולה. הוא רוצה כל יום לבוא למשפחה אחרת, לדבר איתה. לדבר איתה, לשמוע מה הם רוצים – עבודה, מגורים. הם אומרים שהם לא יכולים להיכנס כי סוגרים בפניהם את הישובים.

הם אומרים שבלי שיתוף פעולה אמיתי הם לא יכולים לעשות. שיתוף פעולה אמיתי לא קיים, אז יש בעיה. איך אתם חושבים לפתור את זה?

דיברת על ניצנים כדוגמא. שרת המשפטים מובילה עניין אחד ויחיד. המניפולציה שלה זה איך להפיל את בג"ץ. איך למשוך את בג"ץ ולהראות שממשלת ישראל דואגת למתיישבים. עובדה היא שתמיד היא מושכת את החלשים בינינו, את הגוף הלא מייצג לדיון בבג"ץ ואז נפגשים עם השרה. ביום הבג"ץ אריק שרון מטייל בניצנים. למחרת עד היום, חמישה שבועות פלוס, לא נעשה דבר. אם עד היום לא נעשה דבר, אז מה כל המניפולציה הזאת? רצו למשוך אותנו. נתנו לנו איזה מסמך שאני מודיע לך אדוני היושב ראש, עם אקדח ברקה אני לא חותם על זה. רוצים לקחת אותי בצורה כזאת, להתפטר ממני. לכן כל העניין הזה מופרך מעיקרו.

לגבי מינהלת סלע. אראלה גולן היתה אצלנו בביקור ביום ראשון. כולם בגוש קטיף יודעים שאראלה גולן היתה בגוש קטיף. כולם יודעים שהיא לא מהמפה הימנית בפוליטיקה. תשאל אותה האם היא הרגישה או ראתה אבק של אלימות מילולית כלשהי כלפיה. לבוא ולומר שאנחנו סוגרים? במאמר מוסגר, לפעמים מגיעים אלינו אנשים קיצוניים מהימין הקיצוני שמגיעים לעשות פרובוקציות. אנחנו הולכים ומנסים לפנות אותם כדי שלא ידבק בנו.

לגבי מנהלת סל"ע, סלע זה סיוע למתיישבים. כשאני חושב על המשפט הזה ועל המינהלת הזאת שהוקמה, חלחלה עוברת בי. גם סטלין אמר, ואני לא רוצה להשוות אותם, שהוא בא לטובת הרופאים ולטובת הסופרים.

ביום הראשון ראש מינהלת סל"ע אמר: "יש לי כבר 2,000 משפחות שכבר פנו אלינו. לא ידעתי שיש 2,000 משפחות בגוש קטיף. אחרי זה שהוא ראה שהוא נפל בעניין הזה, אז הוא דיבר על 60%. עד היום משפחה אחת לא קיבלה כסף ממנהלת סל"ע. מה זה אומר? מה אתם חושבים? שגוש קטיף זאת חטיבת גולני? שאומרים לאנשים שמאל ימין. אולי 50 משפחות חתמו.

שתי משפחות הודיעו שהן עוזבות. משפחה אחת הלכה וחזרה, משפחת רוטשטיין. עד היום הם יושבים בגוש קטיף. שאלתי: "למה אתה לא עזבת?" הוא אומר: "תשמע, מה שאני עברתי במינהלת סל"ע, אני מאחל לך לא להתחיל את זה". אז לבוא ולומר שאנחנו סוגרים. ניסית לבוא פעם לגוש קטיף ומישהו סגר לך את הדלת? אני לא שמעתי על דבר כזה.

אין אזרח בישראל שלא יודע, דבר אחד אמרנו ושר השיכון יודע את זה וכולם יודעים את זה: אנחנו לא נתפזר לכל המקומות האלה כדי שלא נראה בעוד 15 שנה כפי שנראים היום האתיופים, אחרי 15, שנה במעברות שלהם. אמרנו את זה בצורה הכי ברורה. אנחנו צריכים לתמוך אחד בשני. יש לנו אלמנות ויתומים ואנחנו צריכים להיות ביחד ולתמוך אחד בשני. זאת הדוגמא הקלאסית של התרופה שבשבילה לא צריך פסיכיאטר ולא צריך אף אחד.

אנחנו לא יזמנו עקירה ולא ביקשנו לצאת. הפשרה שלנו זאת פשרה שמעל ומעבר להרים. אם אנחנו נצטרך לעקור בעוד שנה לניצנים אחרי שיהיו שם בתים ושיהיו לנו חממות, פרח מול פרח ועץ מול עץ ובית מול בית. בשבילנו זאת תהיה פשרה בלתי רגילה. אתם חושבים שאנחנו רוצים את הנדל"ן הזה? את הארובות של אשדוד? זה לא האופי שלנו וזה לא העניין שלנו. אז לבוא ולומר לנו: "תזחלו לסל"ע"?

אתם מרמים אותנו מידי יום בכל המובנים.

אני מנכ"ל ערן והוזמנתי בתוקף "המומחיות" של הארגון שלנו. אני רוצה להגיד שהעימות פה כל כך מובן לנו. המדינה/ממשלה/סל"ע לא יכולים להיות חלק מהפתרון כשהם מהווים חלק מהבעיה. מבחינת המתיישבים המדינה היא זאת שעוקרת והיא לא יכולה להיות זאת שמלטפת. זאת סיטואציה בלתי אפשרית. אני מגלה אמפטיה גם לסל"ע. כולם אנשי מקצוע שרוצים לעזור.

אני מהצד שבעד ההתנתקות אבל אנחנו באים מההיבט האנושי וכאזרחים לחבק את המתיישבים. אני לא חושב שהם זקוקים לפסיכיאטר ולפסיכולוג. הם זקוקים לחיבוק. ממשלה לא יודעת לחבק.

הדיון הזה הוא גם בשביל שהממשלה תתחיל גם לחבק. לחבק זה לתת להם את הפתרונות שהם מבקשים. אני בעד ההתנתקות אבל אפשר לעשות את זה מסודר, לעשות מקום קבוע ולא אירעי.

לממשלה קשה לחבק, זה חלק מפרובלמטיקה של ממשלה. היכולת של ממשלה זה להציע תכנית. כשנכנסים לסיטואציה של חוסר ודאות, ככל שיש יותר חוסר ודאות צריך אפילו להראות את הבתים מרחוק. זה לא מקרה שכקבלנים משווקים בתים, הם קודם כל מראים תמונות של בתים שאינם.

לגבי אוכלוסיה בסיכון - כל הגוש בסיכון ואף אחד לא בסיכון. אני לא חושב שעובד יכול לתת רשימה אלה ואלה בסיכון. כמו שבצבא לא יכולים לתת לנו רשימה שאלה ואלה בסיכון. את זה יודעים רק בסוף, לצערנו.

מה שאנחנו יכולים להציע ואנחנו עושים את זה, כשהיתרון הוא שאנחנו לא חייבים להיות שם, שום מחסום לא עוצר אותנו והאנשים שלנו יכולים לחבק. אנחנו לא יכולים לתת פתרון. אנחנו מגבים קודם כל את המתיישבים שבאמת כולנו איתם.

האם הייתם רוצים שנעשה דיון נוסף ונבקש מבשיא להיות כאן, ואת ראש מועצת חוף עזה? או שתיבנו איזה צוות שיגיש תכנית שנילחם עליה. כרגע יש נכונות, לפחות ממשרד הבריאות. איך אתם רוצים שנמשיך את הישיבה הזאת מעבר למה ששמענו כאן וראינו שהמצב כל כך קשה. הפתרון לא נראה לי כי המינהלת אומרת שהיא מוכנה להביא פתרונות אבל היא מבקשת שתשתפו פעולה.

אני מאוד נרגשת מהסיפורים פה. אני מכירה חלק מהאנשים באופן אישי. אני עובדת בשפ"י, השירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך, אני מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ. אני בגוש קטיף מפברואר שנה שעברה מתוך יוזמה והבנה שצריך ליזום את הקשר ולא לחכות עד שיבואו אלינו. אני מכירה חלק מהאנשים פה. המנהלים, היועצים והפסיכולוגים מכירים אותי. ציפי, יועצת בכירה בדרום נמצאת שם גם הרבה מאוד. הטלפון שלנו זמין לכולם ויום יום יש לנו טלפונים מאנשים. אנחנו כן מסתכלים עליהם כחברה חסונה ואני מקבלת את זה שהמצב הוא מאוד מאוד קשה. יחד עם זאת, אנחנו בנינו על החוסן של החברה הזאת. זאת אומרת, עבדנו עם הצוותים הנורמטיבים שלהם, עם צוותי המורים. לחזק את המורים מתוך כוונה שחיזוקם יבוא לכיוון התלמידים. את זה אנחנו עושים כבר שנה וחצי. לאחרונה אנחנו מכניסים גם פעולות של תראפיות שונות לתלמידים, תראפיות באמנות ובמוסיקה. אני מסכימה שקשה לצפות מה יקרה. אנחנו באמת בקשר יום יומי, זאת לא אמירה סתמית, אין לנו נוער שמזוהה בסיכון גבוהה, חלילה, לאובדנות, אבל כמו שאמר האיש מער"ן, אלה דברים שקשה לצפות.

אומרת לך תלמידת שמינית שהם לא לומדים. איפה הם? אני לא מדבר על התסכול שעוד יגיע, אבל נוצרת תרבות בקרב הנוער שהם לא לומדים, לא מכינים שיעורים ולא נמצאים בבתי הספר. אז מה קורה? ברור שהם נופלים לכל מיני כיוונים אחרים.

אני בטוחה שישנם לא מעטים שקשה להם עכשיו ללמוד. אני לא מאגף הבחינות, אבל אני יודעת שהיתה החלטה שכל תלמיד שיזוהה שלא מיצה את יכולותיו בבגרות, לעומת השנים הקודמות, יעשו בדיקה של התוצאות שהיו לו בשנה שעברה לעומת מה שהוא השיג לבסוף, ואם יימצא שיש פער יתחשבו בזה. הלכנו עם המנהלים והיועצים והפסיכולוגים שאמרו שהשגרה הם החוסן. הם רצו לשמור על השגרה. אני חושבת שהם עשו נכון. אז ברור שיש בעיות באמצע ויש ילדים שהם מאוד מתקשים, אבל יחד עם זאת שנכון עשו המנהלים ואנשי הטיפול שנקטו באימרה בבית הספר שהקו של השמירה על השגרה הוא חלק מהחוסן של החברה הזאת.

אנחנו לא רוצים לסמן אותם כחריגים, עם כל המציאות הקשה הזאת. אבל כן תהיה התחשבות בכאלה שלא ימצו את יכולותיהם.

אמר נכון ראש מחלקת הרווחה שהפתרון, או לפחות חלק גדול מהפתרון, נובע מסגירת אי הוודאות. כדי שתהיה וודאות צריך לשבור את השגרה. צריך לבוא ולדון עם האדם ושהוא ידע שבעוד חצי שנה הוא עובר לכאן או לכאן. אם לא משתפים פעולה נוצר מצב שהם מצטופפים מאחורי התרוץ שהישובים סגורים. משרדי הממשלה בתוך המינהלת אומרים: "אם ככה אנחנו נותנים את המינימום". כך נוצר מצב של מצוקה עוד יותר קשה. צריך מישהו לשבור את המעגל.

יש פורום משפטנים אדיר שעובד בהתנדבות. יושבת כאן אחת מהצנציגות שלהם. זהו פורום של משפטנים בראשותו של עורך דין מירון. הם מנהלים עבורנו את כל המשא ומתן. אפשר לדבר איתם, מינהלת סל"ע מדבר איתם, משרד ראש הממשלה מדבר איתם. אי אפשר לדרוש ממני כתושבת, מצד אחד להאבק כי אני מתנגדת לעקירה ומצד שני לחפש לי את מקום הקבורה. עורך דין מירון, עם כל הכבוד שהוא עשה לי את זה, בא ואמר לי: "אני עושה את זה בשבילך. אני הנציג שלך, אני זה שמשתף פעולה". לעורך דין מירון ולכל לצוות המשפטנים שלו יש הצעה.

השאלה היא אם אתם רואים את עצמכם כגורם מתווך, לא רק גורם מתריע תובע וכו', אלא האם אתם רואים עצמכם כגורם מתווך שבא ואומר: "אני גומר עם הממשלה תכנית, לוחץ עליה, הולך למתיישבים, מקבל התחייבות שלהם", כי התושבים והממשלה זה נתק בפני עצמו. האם אתם רואים את עצמכם ככאלה?

אני לא יכולה לייצג את עו"ד מירון כי באופן מקצועי אנחנו מסווגים כל אחד לתחומו. אני רוצה לדבר על הדברים בהם אני מייצגת את התושבים וזה נושא החינוך. פניתי ביוזמתי לחברת הכנסתגילה פינקלשטיין שתעזור לאותם תלמידים שעזבו. יש בין 10-15 תלמידים שעזבו את הלימודים. יש תלמידים שהתנכלו להם בפנימיות ובגלל זה הם עזבו, והם כיום עובדים עם ההורים שלהם. ביקשתי ממנה שתיתן פקטור של 10 נקודות פלוס שעה נוספת לכל מבחן ושתחזיר את התלמידים ללימודים. אתמול התקיימה ישיבת ועדת בנושא זה אולם אינני יודעת מה היו תוצאותיה.

פניתי עוד לפני פסח. מטעם הסתדרות המורים נשלח מכתב לשרת החינוך ולמנכ"ל. גם חברת הכנסת פינקלשטיין שלחה מכתב אולם לא היתה שום תשובה. שבוע אחרי זה קראנו מודעה בעיתון. לא היתה שום פניה ושום משא ומתן. אני כל פעם שואלת את עינת מה קורה והיא אומרת שהם לא קיבלו תוספת זמן בבגרות ואין שום הקלות. צריך מאוד ללכת לקראתם. יש גם את הפצמ"רים. חודש לפני כן נפלו 90 פצמ"רים בלילה אחד. התושבים לא יכלו לישון. שאלתי אותם מה הם עשו אז הם אמרו שהתחבאו מתחת למיטה. אבל הם אומרים שהבעיה העיקרית שלהם זאת ההתנתקות ולא הפצמ"רים. אני גרה באזור המרכז, לא הייתי מוכנה שפצמ"ר יפול עלי וככה זה יעבור בשתיקה.

יש מצב שמתנכלים למתיישבים ללא סיבה, עוצרים אותם סתם. היה את הסיפור של השב"כ עם בני הנוער. קראתי באתר של גוש קטיף שגם נכנסים לבתים ומבהילים את הנשים. זה דבר שגורם למתח נפשי נוסף לתושבים מלבד מה שנאמר פה על המצב שלהם ועל חוסר הוודאות.
הם מרגישים די מנודים מבחינה חברתית. מסתכלים עליהם כאל תושבים סוג ב' ו-ג'. הם לא מקבלים את האהדה החברתית שהם היו רוצים. בסופו של דבר מגרשים אותם מהבית שלהם.

לבוא ולהגיד שתושבי גוש קטיף לא זוכים לאהדה חברתית זה מוגזם. אני חושב שחצי עם מזדהה איתם וחצי עם אוהב אותם וחצי עם כואב את מה שנעשה להם. צריך לראות מה קרה ביום העצמאות בישובים.

אני מבקש, מר וסרטייל, שתיתן לי תכנית את מי לזמן ומה צריך לעשות וננסה לעשות את זה. אבל צריך לראות את הצד השני. צריך להיות ברור שצריך לשתף פעולה. אני מוכן שבעזרת הפורום המשפטי ובעזרתכם נקדם את הדברים. תגישו לנו תכנית ונתקדם.

דלית נגעה כאן בנקודה שלא ידועה לציבור. תלמידים מבתי הספר ניסנית ואלי סיני לומדים בבתי ספר כלליים ולא בחברה תומכת כמו הילדים שלנו בבתי הספר הדתיים. והם סובלים שם.

זה חלק מהתכנית, תגיד לי מה לעשות.

אני רוצה להגיב על כמה דברים שנאמרו לגבי מערכת החינוך. מנהלת המחוז הכריזה בפני צוות המורים של גוש קטיף שאף מורה לא מפוטר וכל המורים יזכו לעבודה אם יהיה פינוי ואם הם יהיו במקום אחר. זה היה המסר שעבר ביום שני לפני שבועיים, כשסיירנו בגוש קטיף וזה נאמר לכל האנשים.

אני מצטערת לשמוע ש-15 תלמידים עזבו ואנחנו לא יודעים מזה. יש לנו יועצים, יש לנו קציני ביקור סדיר ויש לנו מספיק אנשים שתפקידם לטפל. חבל שזה מגיע אליך ולא אלינו. יותר נכון שזה היה מגיע למערכת החינוך. צריך לפנות אלינו ואנחנו נבדוק כל מקרה לגופו. למה הילד עזב? מאיפה הוא עזב? ילדים עוזבים במהלך השנה גם אם הם לא גרים בגוש קטיף, אז אני רוצה לבדוק האם זה קשור למהלך הזה או לא. כל ילד זה אדם בפני עצמו וצריך לטפל בו.

חלק עזבו בגלל שהיה סגר. היתה תקופה שסגרו את הגוש ואז הילדים לא רצו להיות בפנימיות כי היה מאוד חשוב להם להיות בבית ליד ההורים.

אפשר היה לסדר להם שילמדו בתוך גוש קטיף, אבל ודאי שלא יסתובב, זה אנחנו לא רוצים שיקרה. אם תהיה פניה נתייחס לכל ילד ונטפל בזה.

משרד החינוך ושפ"י ומינהל חברה ונוער יוצא בתכנית כלל ארצית לכלל התלמידים בבתי הספר, מכיתה ד' עד יב' לגבי פיתוח אהדה ואמפטיה למה שעוברים תושבי הגוש, ללא קשר אם תהיה או לא תהיה התנתקות. גם מינהל החינוך הדתי מוציא חומר שיתמודד עם הנושא.

בגוש יש 6 יועצות שעובדות מאז תחילת נפילת הפצמ"רים, הן עובדות בצורה יוצאת מן הכלל וזה מתחבר באופן רציף לנושא של ההתנתקות ואי הוודאות. הם קיבלו תגבור של 2 תקנים נוספים במהלך התקופה האחרונה. אנחנו מקווים שבעזרת צוות המורים יהיה יותר סיכוי לסייע לתלמיגים.

הנושא הוצג, הכאב גדול. חוסר המעש גדול. יחד עם זאת צריך לקרוא לכל הגורמים לשתף פעולה זה עם זה כדי להציל את מה שאפשר להציל. אנשי הגוש יגישו לי תכנית ואנחנו נתרום אתחלקנו בהבאת כל הגורמים לשולחן הזה כדי שדברים שנתקעים עכשיו בסבך של ניכור או חוסר טיפול יופשרו. תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 15:50