כנסת פתוחה

הכנסת השש-עשרה

2
ועדת החינוך, התרבות והספורט

21.3.2005

הכנסת השש-עשרה




נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 422

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, י' באדר ב' התשס"ה (21.3.05), שעה 12:15

השלכות ההתנתקות על מערכת החינוך בגוש קטיף

חברי הוועדה: מלי פולישוק-בלוך - היו"ר



מגלי והבה



גילה פינקלשטיין



יוסי שריד



יולי תמיר

רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך, התרבות והספורט



ציון שבת - מנהל אגף כח אדם בהוראה - משרד החינוך



יגאל צרפתי - יועץ למנכ"לית משרד החינוך



יהודה רשף - ממונה על הבטיחות ושע"ח ומרכז ההתנתקות



ד"ר בלהה נוי - מנהלת שפ"י - משרד החינוך



יוכי סימן-טוב - מפקחת מצבי לחץ וחירום בשפ"י



עופרה בר טוב - סגנית הממונה על השכר - משרד האוצר



מיה קמפיאס - אגף השכר - משרד האוצר



מיטל עמיר - אגף השכר, משרד האוצר



יונתן רגב - אגף התקציבים - משרד האוצר



פיני קבלו -סמנכ"ל שלטון מקומי



שולה אגמי - יועצת שלטון מקומי



עזרא נעם - ארגון הורים ארצי



דניאל שטרול - מתאם התחום החברתי - מנהלת סל"ע



אשר רביב - חבל הנהלת הסתדרות המורים



אליהו אקרמן - מנהל השירות הפסיכולוגי, קרית ארבע



ד"ר מזל מנחם - פסיכולוגית - הסתדרות הפסיכולוגים

יהודית גידלי

חבר המתרגמים בע"מ

השלכות ההתנתקות על מערכת החינוך בגוש קטיף

אני מתכבדת לפתוח את הישיבה. אנחנו מצטערים על האיחור, ועדת החינוך ביחד עם ועדת עלייה וקליטה סיירו עכשיו במוזיאון החדש ב"יד-ושם" ולכן האיחור הזה. אז אני מתנצלת בפני הנוכחים.


הנושא שלנו היום הוא השלכות ההתנתקות על מערכת החינוך בגוש-קטיף. לפני שנפתח את הישיבה, מכיוון שזה ישיבה משודרת, אני רוצה מכאן להביע את ההזדהות שלנו, שלי כיושבת-ראש ועדת החינוך, אני מקווה שיוסי שריד כחבר הוועדה היחידי שישנו כאן, יצטרף אלי לפחות בנושא הזה.


להביע את ההזדהות שלנו עם הסטודנטים שאתמול הביעו את אמירתם המפורשת באוניברסיטת תל-אביב ואני מניחה שהיום, מחר ובשבועות הקרובים יאמרו את זה גם במקומות אחרים. ואנחנו כוועדת החינוך מקיימים מספר ישיבות, סדרה של ישיבות לגבי עתידה של ההשכלה הגבוהה.

התחלנו בזה לפני מספר שבועות, רק על אוניברסיטת תל-אביב כבר קיימנו כמה ישיבות. חלק מהנושאים אם זה בית-ספר להנדסאים, בית-ספר לרפואת שיניים, הנושא של הסגל הזוטר באוניברסיטת תל-אביב והתכנית החדשה שלהם. על הנושאים האלה דיברנו, אני מקווה שלחלק מהדברים יימצא פתרון כפי שעלה מישיבות הוועדה.

כמובן שרוב הדברים לא באים על פתרונם כשהבעיה המרכזית היא התקצוב, אפשר לומר, התת תקצוב של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. אני מקווה שמשרד החינוך וגבירתי המנכ"לית, גם אתם תגידו את דעתכם על העניין הזה.

להילחם כדי להגדיל תקציב ההשכלה הגבוהה ולעשות אכן צריך לעשות את התכניות הייעול כפי שצריך, אבל לא על חשבון ההשכלה הגבוהה הציבורית במדינת ישראל ולא על-ידי הכנסת ההשכלה הפרטית בשער האחורי של ההשכלה הציבורית שלנו.

אני רוצה לחזור לנושא. והנושא כפי שאמרתי, היערכות של מערכת החינוך לגבי פינוי גוש קטיף. יש לזה מספר היבטים. היבט אחד, זה עצם הפינוי. או לפני הפינוי עצם ההתמודדות של התושבים, מורים ותלמידים. במיוחד התלמידים במהלך כזה של פינוי מהבית.

זה השלב הראשון שהוא קורה כבר עכשיו. מה עושה משרד החינוך בנושא הזה. מה בצד הטכני של העניין, איך נערך משרד החינוך לתת מענה לכל תלמיד, אם וכאשר יפונו מביתם. וגם לגבי המורים, כפי שהבנתי יש כ-200 מורים בערך? 170, 360 - 170, אז 200 זה מקום.

חלק עובדי מדינה, חלק עובדי רשויות, חלק עובדים במגזרות אחרות. בכל מקרה יש מספר לא מבוטל של עובדי הוראה שצריכים לתת גם להם מענה. ועל כל אלו אנחנו רוצים לשמוע ממשרד החינוך איך הוא נערך לעניין.

הנושא הזה מטבע הדברים הוא מאוד מורכב משום שבגוש אין איזה רצון להשלים עם ההחלטה, החלטת ממשלה ולחבק את כל הגורמים שרוצים להיכנס ולסייע. אז אנחנו מהלכים על חבל דק מאוד. משתדלים בזכות אמון מקצועי שנרכש עם השנים לתת את השירותים הטובים שאנחנו מסוגלים לתת.

ואני בעיקר מדברת על מערכות השפ"י שלנו, זה השירות פסיכולוגי ייעוצי של המשרד. בעיקר הם אנשים שכבר עבדו ועובדים בגוש ומכירים את האוכלוסייה. נמצאת אתנו גם מנהלת מחוז דרום, גב' עמירה חיים, שהיא בוודאי תוכל קצת להוסיף וגם ד"ר בלהה נוי ויוכי סימן-טוב לצדה, שהיא היועצת שלנו בגוש שמסייעת.

ככלל אנחנו משתדלים מאוד לתת כלים למחנכים/למחנכות, בכיתות השונות על-מנת שידברו קצת עם הילדים וקצת מה שאנחנו אומרים, "אוורור של רגשות". כי אף אחד לא יכול לתת להם תחזית איך הדברים יקרו. ואולי אם נרצה פירוט יתר - אז נקבל בהמשך.


דבר נוסף שעשיתי כדי קצת להרגיע את אי הודאות בקרב המורים, מאחר ואנחנו עובדים תחת החלטת ממשלה ולוקחים בחשבון שההתנתקות היא באמת יוצאת לדרך, אנחנו רוצים להבטיח בשקט הזה, ה"פרנסתי" מה שנקרא, לכל המורים, נבטיח להם עבודה בכל מקום שיבחרו להגיע אליו. גם אם זה יעלה לנו בכפילות של תקנים ותקציבים, אבל לפחות בנקודה הזאת רצינו להרגיע.


גם לגבי התלמידים כמובן אנחנו לא יודעים היום להיערך כי אין איזה יישובים שאומרים, עכשיו אנחנו קולטים גוש שלם. אבל ככל שנדע עם הזמן - אז ניערך ספציפית, נקודתית באותו מקום. אבל כרגע שוב הכוונה היא לתת להם מענה בכל מקום, כולל גם הסעות.


יש גם תלמידים שהם חלקם לא לומדים בגוש, הם גרים בגוש, אבל לא לומדים בגוש. אז בהנחה שהם יעתיקו את מקום מגוריהם למקומות ששם לומדים.

כמה תלמידים לומדים היום בגוש?

הפרטים ממש מספרים, אני חושבת שעמירה חיים תגיד.

בגוש לומדים 2,030 תלמידים.

כמה תלמידים יש בשדרות?

בשדרות אותו מספר תלמידים, קרוב ל-3,000 תלמידים.

כמה מורים יש בשדרות?

כ-300 מורים. אין לי פה את המספר המדויק, אבל בערך. מכלל התלמידים בגוש אז 2,030 תלמידים לומדים בגוש. וכ-800 תלמידים, 794 ליתר דיוק, לומדים מחוץ לגוש.

בנוסף ל-2,000 עוד 700.

כן. 794 לומדים מחוץ לגוש. 250 לומדים בשער הנגב; 50 תלמידים לומדים במועצה האזורית אשכול והם מוסעים כל יום. לגביהם, במידה והם יעברו לאזור של בתי-הספר או למקומות אחרים, אנחנו רוצים להבטיח שהילדים ילמדו באותם בתי-ספר גם בהמשך. אז אנחנו גם הכנו הצעה להמשיך להסיע אותם לאותם בתי-ספר כדי לדאוג להם.


באופן כללי אנחנו מלווים את הגוש כבר תקופה ארוכה בנושא של אי ודאות, בנושא של התמודדות עם מצבי לחץ. גם בכל התקופה שנפלו פצ"מרים ונפלו שמה מאות ויותר פצ"מרים. אז כל הסיוע הוא סיוע שהוא כבר ארוך טווח של שפ"י. בוודאי ד"ר בלהה נוי תיגע בזה.


אנחנו פועלים מול המורים עם כל אי הוודאות שלהם בצד התעסוקתי וכו'. ומול התלמידים בפעולות שהן פעולות הפגה. לא רק מהיום, כבר תקופה ארוכה. שעות של הפגה, שעות של פתיחות של עזרה בשיחות כאלה ואחרות. אני אומרת שהשירות הפסיכולוגי הייעוצי נמצא באופן נרחב בכל הגוש, ככל מה שנדרש.


האמת שאנחנו נותנים גם לאנשים מתוך כבוד, לכל המצב שהם נמצאים, לצרוך אותנו, לצרוך את האנשים המקצועיים על-פי הצרכים שלהם, שהם צרכים מתפתחים, הם לא אותם צרכים לפני חודש כמו הצרכים היום.

נתחיל באמת בנושא הפסיכולוגי. ד"ר נוי.

למה כל הדברים שהילדים שמה אז ודאי צריך לתת להם את כל השירותים המתחייבים ועיני לא צרה ואפילו יותר. למה פתחו אבל בית-ספר השבוע, זאת אומרת, למה חנכו בית-ספר? מה ההגיון בזה?

תנו לנו סקירה באמת, גם קצת מספרית, על כמה בתי-ספר ואיזה מדובר שם.

שישה בתי-ספר יסודיים, שניים על-יסודיים. סך-הכל 30 גנים נמצאים היום בגוש. בית-הספר שנחנך.

העל-יסודי איזה סוג של בתי-ספר.

יש שם בית-ספר על-יסודי בנווה דקלים שהוא על-יסודי ממלכתי-דתי.

כל בתי-הספר ממלכתי-דתי?

כל בתי-הספר ממלכתי דתי. התלמידים בממלכתי יוצאים לשער הנגב, למועצה אזורית אשכול, לניצני אשכול. לא לומדים בגוש. באזור יד-מרדכי. לא לומדים בכלל בתוך הגוש.

אין אוכלוסייה שהי אלא דתית?

יש. הם מוסעים.

האוכלוסייה החילונית היא בצפון הרצועה, בארבעה או חמישה יישובים.

חוץ מהצפון, אני מדברת בגוש קטיף, אין?

אין אוכלוסייה חילונית. הם מוסעים לחבל אשכול וחלק מהאוכלוסייה הלא דתית לומדת בחינוך הממלכתי-דתי.

זה לא אסון. יש שם ישיבות?

כן. יש שני בתי-הספר העל-יסודיים שציינתי, אחד זה בית-ספר על-יסודי בנוה דקלים ובית-הספר העל-יסודי השני, זאת הישיבה.

גם בנוה דקלים.

גם בנוה דקלים, כן. יש מסגרות מעבר למסגרות המוכרות שאינן רשמיות, יש גם מסגרות קטנות כאלה ואחרות של כיתות לימוד של חדר. אבל אלה המוסדות, שישה מוסדות יסודיים. לגבי בית-הספר שנחנך בשבוע שעבר, מדובר בבית-ספר בנצרים.

אנחנו פתחנו שני בתי-ספר לפני כחמש שנים עם תחילת האינתיפאדה, היו פיגועים שגם נפצעו ונהרגו ילדים אחרי הפיגוע של האוטובוס של ילדים מכפר דרום, ששלושה ילדים נקטעו להם הרגליים. החלטנו להסיע פחות ילדים ולפתוח שני מוסדות מאוד מאוד קטנים של 50 ילדים, 100 ילדים. 50 ילדים בכפר דרום, פתחנו להם בית-ספר. בנצרים גם פתחנו שם בית-ספר.

זה בית-ספר החדש שנפתח?

הוא לא נפתח היום. בית-הספר בנצרים קיים כבר חמש שנים. לפני תקופה מסוימת קיבלו מבנה יביל חדש יותר. כי היתה בקשה להחליף אותם במבנים היבילים בטונדות. אז היתה חנוכת הבית של הבטונדות.

יש לך עוד שאלות, חבר-הכנסת שריד.

יש לי הרבה שאלות, יש לי גם תשובות.

אז אם ככה אז הכל בסדר. כל עוד הם שם, הם צריכים לקבל. הלוואי ובמקומות אחרים היו נותנים לנו בתי-ספר בטיחותיים, כי לא צריכים רק פצ"מרים בשביל להיהרג או להיפצע בכיתה, יש עוד כמה נזקים שקורים בבתי-ספר ולא מקבלים מענה, אבל בסדר זה דרך החיים.


נשמע את מנהלת שפ"י, ד"ר בלהה נוי.

קודם כל אני רוצה להזכיר שגם בשומרון יש ארבעה יישובים שצריכים להיכלל באותה הקטגוריה: כדים, גנים, חומש ושא נור. ששם יש 120 ילדים שגם הם לומדים במועצה האזורית גלבוע ובחדרה, עפולה, גם הם מפוזרים ומוסעים.

כולם מוסעים שמה או יש גני-ילדים למשל.

רק גני-ילדים נדמה לי שישנם שם וכל שאר התלמידים מוסעים. אז גם הם נכללים בקבוצה הזאת שצריך לחשוב עליה. אנחנו נערכנו לשלושה שלבים. השלב הזה שהוא השלב של האי ודאות, אחר-כך יהיה השלב של הפינוי ואחר-כך יהיה השלב של השיקום או איך שנקרא לזה, "אבל" "שיקום" וקליטה במקום החדש.


האי ודאות מאופיין בשני דברים. אחד, זה שיש פה שני גורמים. רונית תירוש אמרה את זה, שני גורמים שחוברים אחד לשני. אחד, זה הפצ"מרים.

"אבל" זה כאשר אנשים מתים.

"אבל" זה גם כשאתה צריך לעזוב מקום.

לא, זה לא "אבל".

טוב, אז בסדר.

לא, לא, הפסיכולוגים הם לא מעלים ולא מורידים בעניין זה. זה לא "אבל". אפשר להגיד כל מילה, אבל "אבל" זה רק על אנשים שמתים.

טוב, בסדר.

זה לא דבר של מה בכך. מכיוון שאת האחראית על השירות הפסיכולוגי.

לא, אם אתם מדברים על "אבל" זאת אומרת שצריך לשבת "שבעה" וצריך לקרוע קריעה ומניחים שיש אנשים מתים ויכול להיות שזה מאוד קשה, אבל זה לא "אבל".

כדאי לשים לב למונחים.

אני מקבלת את זה.

אני חושבת שהמונחים שמתייחסים אליהם, אנחנו, אתם כאנשי מקצוע, יש להם מאוד משמעות ל-איך מתייחסים בכלל לבעיה. כי ברגע שאת מגדירה את זה מלכתחילה זה לא נכון, אז גם ההתייחסות אולי לא נכונה. עם כל הצער והכאב.


יש רמות שונות של אובדנים ורמות שונות של אסונות. אמרתי בתחילת הישיבה שאנחנו באנו ממוזיאון השואה עכשיו. אז שום דבר לא דומה לשואה. ואנחנו כאן כועסים ואפילו יש הצעות חוק שמדברות על כך שלא נשתמש במונחים של השואה לאסונות אחרים. אותו דבר אני חושבת שצריך לעשות דירוג מסוים של רמת האסונות ואז גם ההתייחסות תהיה אולי יותר נכונה.

נקרא לזה "אובדן". נפלו מעל 6000 פצ"מרים, ילדים נפגעו, ילדים נהרגו, בני משפחות נהרגו ונפצעו.

זה "אבל".

זה המצב ויש בוודאי הרבה חרדה סביב העניין הזה. על הסיפור הזה מולבש גם העניין של הפינוי והם משפיעים אחד על השני ומחזקים אחד את השני. להגיד כמו שעמירה אמרה שבאמת אנחנו מרגישים איזה שינוי ביחס של התושבים. בהתחלה לא רצו לדבר על הדברים ואמרו: בעצם לא צריך לדבר, לא צריכים פסיכולוגים, לא צריכים ייעוץ".

כי זה לא יקרה גם.

גם כי זה לא יקרה וגם כי אולי זה מחליש. ואנחנו היינו איתם במקום שהם היו ואנחנו נכנסנו מאוד בהדרגה ואנחנו לא פולשים - אנחנו באים כמי שעומד על-יד האנשים ללא הבדל פוליטי ואנחנו מסייעים במה שאנשים מבקשים.

עיקר העבודה שעשינו היתה עם אנשי המקצוע, עם המורים ועם הגננות. כל המורים בגוש עברו השתלמות בנושא של עבודה רגשית עם ילדים, על פחדים, על חרדות, על מה שמעסיק אותם. ולאט לאט העבודה הזאת התפתחה.

בנושא הזה היה שיתוף פעולה עם המורים.

בהחלט.

הם היו מוכנים לעבור את ההשתלמות, לא הכחישו את- - -

אנחנו כל הזמן עבדנו בשיתוף פעולה. חשוב לי להגיד את זה, כל פעם ברמה של אנשים. כי אנחנו לא ניסינו לעשות משהו שאנשים לא רוצים. אני חושבת שיש היום אמון בנו. אנחנו מאוד חיזקנו את מערך הייעוץ, אולי פשוט שתדעו, יש שש יועצות שהן גרות בגוש, הן תושבות.

ובמובן הזה זה מאוד קל לא להכניס אנשים חיצוניים, כי גם יש חשדנות כלפי אנשים חיצוניים. המשרד חיזק, המנכ"לית חיזקה את כל המשרות האלה מחצאי משרות הן עברו למשרות מלאות.

אותו חיזוק עשיתם גם בשדרות שגם עברו.

כן.

כמה יועצות יש בשדרות?

14 יועצות. אנחנו חיזקנו גם את השירות הפסיכולוגי בגוש. יושב פה פסיכולוג שאמנם הוא גר בגוש, אבל הוא עובד בקרית ארבע. אז אנחנו נותנים את השירותים בעצם לכולם ואנחנו נותנים את השירותים לתלמידים, לא ישירות אלא באמצעות המורים.


הם יצאו ליומיים, לא רק בשדרות יצאו מחוץ ליישוב, אלא גם שם יצאו ליומיים, לזכרון יעקב נדמה לי שזה היה וקיבלו השתלמות. אנחנו כל הזמן במעקב ואנשים היום נכונים, אנחנו שמענו ברדיו בשבוע שעבר שאפילו מתלוננים שאין להם מספיק עבודה עם פסיכולוגים. זאתי מבחינתנו התקדמות מאוד גדולה.



אולי עוד דבר אחד. אנחנו גם במקביל בשירותים הפסיכולוגיים ערוכי לקליטה של הילדים כשהם יבואו ויש עבודה בשירותים הפסיכולוגיים עוטפי הגוש. שאם יבואו לשם ילדים - תהיה הכנה לקליטה שלהם ותהיה קליטה שתהיה הקליטה הכי תומכת שאפשר.

אבל את לא יודעת בדיוק לאן הם הולכים.

לכן אנחנו נערכים כללית במחוז, בשיתוף המחוז, מנהלת המחוז. זה עבודה שוטפת יומיומית.

תודה רבה.

בהמשך לדברים שנאמרו פה, מציעה שעינינו לא תהיה צרה בהגדרות. כל אחד יצטרך, כל קהילה תצטרך להתמודד עם התהליך הזה באופן הנכון. אני לא רואה רע לא בזה שמדברים על "אבל" ולא בזה שמדברים על "כעס" ויכולה להיות גם בהחלט תופעה של כעס גם כלפי ההורים וגם כלפי השלטונות וגם כלפי הממשלה.


כל מי שעוסק בפיוס בין עמים אומר שלתת ביטוי לרגשות האלה, זה הדבר הראשוני שמאפשר לאנשים להתגבר על משברים. בכלל צורם לי שאנחנו, ואני מאוד בעד ההתנתקות ואני חושבת שצריך בסופו של דבר לפנות את האנשים, צריך גם לכבד את זה שהם חווים חוויה מאוד קשה.

לא תפקידה של הוועדה להצר את מגוון המנהג, כמו שנוהגים להגיד, המילולי של היועצות. הן צריכות להתחבר למה שאנשים מרגישים ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא נכון.

לא רק שעיני לא צרה, אלא עיני במקרה זה רחבה. וברור לגמרי שאנשים עוברים שם תהליך מאוד קשה ומכאיב ומקומם מבחינתם. יחד עם זה, אנחנו כמוסדות רשמיים, המוסד לא הופך להיות פתאום פסיכולוג וצריך לקרוא לדברים בשמם ולא לגרום לזילות המושגים.


לו היינו בחיים במדינה אחרת, יכול להיות שאפשר היה לנהוג מידה של קלות ראש במושגים ובמשמעותם. מכיוון שלשברון ליבנו, חברת-הכנסת יולי תמיר, אנחנו חיים במדינה שאנשים נהרגים בה לעתים קרובות. לעתים קרובות מדי.

אנחנו צריכים לכבד גם רגשות של אנשים, של משפחות, ששוכלות אנשים. ולהם שמור ה"אבל". ולאחרים לא שמור ה"אבל". לאחרים שמורים הרבה דברים אחרים. סולם הערכים, ולא רק סולם הערכים, אלא גם סולם המינוחים וגם סולם הרגשות שלנו, הוא לא עד כדי כך פרימיטיבי כדי שזה או "אבל" או שמחה שקופצת עלינו.

והדיוק בהגדרות מתוך כבוד למציאות הישראלית, הוא דיוק מתחייב. ולכן המושג "אבל" איננו שמור לנסיבות האלה. יש הרבה מאוד מושגים שיכולים אפילו להתאים לדיסיפלינה המקצועית שלכם. למשל, אני מרשה לעצמי להציע, אמנם המושג הזה הוא לא בדיוק לנסיבות מן הסוג הזה, אבל יש בו הרבה חרדה. חרדה מפני מה? מפני כך שצריך לעזוב מקום. או לנטוש מקום.

אז תקראו לזה "חרדת נטישה". שזה בסדר, זה מספיק עמוק, זה מספיק משמעותי. "חרדת נטישה", לא "אבל". הבעיה של המציאות הישראלית, לא רק בהקשר הזה, שמתחילים להשתמש במושגים לא נכונים. וכשמשתמשים במושגים לא נכונים - אז גם לא רואים את המציאות נכוחה.

אז כל הזמן שאומרים שצריך לחבק ולחבק ולחבק, בסדר, אנחנו מחבקים ומחבקים ומחבקים, אבל אנחנו לא יושבים "שבעה". יש הבדל, יש יותר מדי אנשים שיושבים כאן "שבעה" בארץ הזאת, בכדי שנשב "שבעה" על אנשים שקשה להם, הם יעזבו, הם ישתקמו במקום אחר. היו דברים מעולם.

ב"ימית" עזבו, הם הכו שורש במקומות אחרים. החיים האירו להם פנים והשבח לאל הם חיים וקיימים, תארי לעצמך שהיו אבלים עליהם. היתה צריכה להתקיים בהם תחיית המתים.

יוסי, אני חושבת שהמסר ברור לכולם. אני לא רוצה לקלקל לך את האידיאולוגיה, אני אפילו מסכימה אתך. אז בהחלט צריכים לשמור על פרופורציות במדינה הקשה הזאת, עם כל ההבנות והקשיים. פרופורציה אני חושבת שזה מילה נכונה לכל דבר.


בבקשה אליהו אקרמן.

בכל זאת בסמנטיקה, אם אנחנו דנים בסמנטיקה, אני חושב שכן חשוב לדבר. אז אני מסכים שאולי זה לא "אבל", כי לא "מוות". אל"ף, מוות היה די הרבה בגוש קטיף ושכול גם היה. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. עקירה מן הבית שלא מרצון, בכפיה ולא בהסכמה - בסולם הטראומות של כפי שמופיע ב-DSM4 זה סולם טראומתי שבא אחרי מוות.


כלומר אנחנו מדברים כאן על טראומה והחוויה של תושבי קטיף היא טראומתית ונאמר כאן שהיא באה אחרי שנפלו כבר כ-6,000 פצמ"רים, עם כמות לא קטנה של ילדים בתגובות פוסט-טראומתיות. ואני שמח מצד אחד לשמוע את כל מה שהוצג כאן.

אני רוצה להבין. אתה פסיכולוג שעובד במקום?

אני פסיכולוג במקצועי, תושב נוה-דקלים, אב ל-11 ילדים שם, מועמדים לעקירה ולפינוי. ומנהל את השירות הפסיכולוגי בקרית-ארבע.

אין פסיכולוג בעירו.

ככה אמרו.

יש בזה משהו.

זה בא מן היוונים ולא ממקורותינו.

ואתה אומר כפסיכולוג וכתושב המקום, אתה חושב שמה שעושים.

ואני אומר כי שאם אנחנו רוצים לדבר על סמנטיקה, אסור לנו גם לעדן במונחים שהם מעגנים מדי. זוהי טראומה ואנחנו חוששים מאוד שהדבר הזה יהפוך גם להיות לטראומה לאומית.

זה תלוי.

אני אומר. אנחנו דואגים גם למה שקורה אצלנו, ואני אומר, הטראומה הזו באה ומתלבשת על מציאות של שלוש או ארבע שנים של אינתיפאדה עם הרוגים ואלפי פצמ"רים שהותירו לדעתי, הרבה מאוד ילדים. אני אינני רוצה לנקוט במספרים. הרבה מאוד ילדים עם חרדות ועם טראומות.


וכאשר מדברים על תהליך של פינוי שבו הוא מתווסף על הדבר - הוא בעצם עוקר את הקרקע המשמעותית המאפשרת התמודדות בריאה עם המצב. ואני שמח לשמוע על כמה מושקע בפעילויות חוסן ובפעילויות מנע עם עבודה. אבל אני יודע בוודאות, כיוון שאני גם בפעילות הזאת עוסק, וגם לפעמים בהתנדבות בטיפול בילדים שמופנים אלי שם במקום. שישנם הרבה מצוקות שאינן מטופלות.

כמו למשל, תסביר לנו.

כמו למשל מצבים פוסט-טראומתיים של ילדים. ילדים שמפחדים לצאת מהבית שלהם, ילדים שחוו סביב הבית שלהם כמות בלתי נסבלת של הפגזות באותם מקומות. או שהיו עדים לאירועים פעם אחר פעם. וזה מותיר רושם כאשר לדבר יש משמעות.

רגע, אז מה שאתה עונה לנו עכשיו, שהילדים האלה בחרדה בגלל ההפגזות ולא בגלל חרדת הנטישה של המקום. זה מה שאתה אומר לנו, אולי דווקא ההתנתקות תעזור להם פסיכולוגית.

ההתנהגות מה שהיא עושה, היא עוקרת את הקרקע המשמעותית של עצם הישיבה במקום ואת הלגיטימציה של הישיבה במקום, מתוקף שליחות של מדינת ישראל על כל מרכיביה. אנשים לא באו להתיישב שם בגלל שעשוע, הם באו בשליחות של מדינת ישראל במובנים רבים.


הדבר הזה נתן כוחות ונותן כוחות לאנשים להתמודד גם עם מצבים קשים ברמה הביטחונית.

גם לילדים?

גם לילדים, כאשר המסר הזה מועבר באופן חד, גם על-ידי ההורים וגם על-ידי מערכות החינוך. כאשר אנחנו פה בנושא של העקירה, עדים למשהו אחר לגמרי. הכרנו והילדים הכירו אויב ואיום שבא מצד אויב. שבא מצד אויב מאוד ברור, יש לנו מולנו אנשים שאחד מן המגמות שלהם זה להרוג אותנו. לשם כך הם משתמשים בכל מיני אמצעים, אם זה מטעני חבלה ואם זה פצצות מרגמה.


נגד הדבר הזה, כאשר מתעוררת חרדה, ניתן לתת משמעות ועדיין להשאיר איזו שהיא שלמות אישיותית שמאפשרת התמודדות בריאה. על אף שהם נזקקים גם לפעמים לאנשי מקצוע כדי לתת את התמיכה.

אני מודה, אני לא כל-כך הבנתי את דבריך. מצד אחד אתה אומר שהילדים האלה, רוב המקרים אתה אומר, משרד החינוך נותן מענה וראוי ומטפל יפה. אבל אתה אמרת, יש כאלה שלא מקבלים מענה, במיוחד אלה שבחרדה מהפצצות.

אני אומר שברמה של הטיפול הפרטני לא ניתן מענה מספיק.

אבל הטיפול כנגד ההתנתקות או כנגד הפצצות.

זה נגד מצבים של פוסט-טראומה שהם קיימים באופן טבעי. ואני אומר, נושא ההתנתקות מחריף את המצוקות. זה מה שאני אומר.

אני רוצה לשאול אותך, ברשות היושבת-ראש. אני בעמדה נחותה בשבילך כי אני לא פסיכולוג, אבל בכל זאת אולי יש שתי נקודות. אחת, במידה רבה טראומה או לא טראומה ועוצמתה של הטראומה תלויה במידה רבה בהתנהגות ההורים. במידה הייתי אומר רבה ויש לי אפילו נטייה לומר כמעט באופן מכריע.


ויש לי דוגמאות לגבי ערים כאלה ואחרות שהיו נתונות שנים רבות להפגזות וראיתי בתים כאלה וראיתי בתים אחרים. אחד ההבדלים, אולי ההבדלים המכריעים כאמור, היה בהתנהגות ההורים. בבית אחד התנהגו כך, בבית אחר התנהגו אחרת וזה נתן את רישומו על הילדים.


אז קודם כל, האם לא ניתן על-ידי פסיכולוג כמוך, לומר שלו ההורים היו מתנהגים אחרת ולו נניח לא היו משתפים במידה כזאת את הילדים בחרדות של ההורים, אז יכול להיות שרישומה של הטראומה היה פחות ניכר. שנית, שאלה היושבת-ראש, אני מנסח את זה באופן מעט שונה.

האם כפסיכולוג אתה לא מעלה אפשרות, גם זה אפשרות, יכול להיות שיש כאלה ויש אחרים, שדווקא העזיבה מבחינת הילד, עכשיו אני מדבר, גורמת להקלה. הרי הוא חי במשך תקופה ארוכה בנסיבות.

כשהורסים את מפעל החיים של המשפחות שלהם, זה באמת הקלה נהדרת.

בנסיבות בלתי נסבלות ואז ילד יכול לומר לפחות בינו לבין עצמו, אם אני יוצא מכאן, יכול להיות שיוקל לי. אין אפשרות כזאת?

אני אמרתי מקודם שקודם כל, כל נושא האידיאולוגיה והמשמעות של החיים במקום הוא אחד המקורות העיקריים להתמודדות הבריאה ולחוסן הנפשי. יחד עם זאת, אנחנו גם יודעים על מספרים אכזריים בנושא של PTSD. אנחנו מדברים על משהו כמו 15 אחוז, בין 15 ל-18 אחוז של ילדים או אנשים בכלל שעשויים או עלולים לפתח הפרעות פוסט-טראומתיות.

לא, אני מסכים אתך.

הדבר הזה הוא קיים. אם ציינו את מספר התלמידים, מספר הילדים הקיימים בגוש קטיף, תעשה חשבון פשוט.

אני שואל לגבי המקורות והאפשרות להקל. הרי אנחנו רוצים להקל.

אבל יש את ההפגנות והם הורסים אותם.

זה לא מגביר את הטראומה?

אנחנו שואלים אותך כפסיכולוג.

הם לא הורסים אותם בהפגנות, הם לוקחים אותם איתם להפגנה, כי כל המשפחה יוצאת להפגנה.

ילדים בני שלוש.

זה חלק מהחיים שלהם.

גילה, תכף אני נותנת לך לדבר. אני שואלת אותך כפסיכולוג נטול השקפה פוליטית.

אין כזה דבר.

ברור.

זו אחת הבעיות.

אני באמת, כאדם מקצועי אני שואלת אותך. דווקא בגלל שאתה גר שם ועם יד על הלב, אתה לא חושב, או-קיי יש כאלה שיתחזקו עם המאבק. הם יוכלו להתגבר על הפחדים שאתם מדבר עליהם בגלל המאבק ובגלל שכולם ביחד, נכון. אבל יש ילדים מה לעשות שמפחדים פשוט מערבים, מהפצמ"רים, ממה שאתה רק רוצה, משאבא שלהם ימות בדרך או שהם עצמם ייפגעו. וההתנתקות במקרה כזה יכולה להקל עליהם.

יש גם כאלה בתל-אביב, יש גם כאלה.

ברור שיש כאלה בתל-אביב ויש כאלה בוושינגטון.

אם היינו מדברים עכשיו על בעיית היורדים מישראל, הייתי אומרת לך גם בתל-אביב ונוסעים לניו-יורק, אבל זה לא הנושא היום.

אבל כפסיכולוג אני חושב שהבריאות הנפשית של הילדים קשורה בשיתוף ובהזדהות עם האידיאולוגיה של ההורים, כאשר את זה צריך לכבד. וכאשר אנחנו מדברים על סוגיית.

לא מדברים על אידיאולוגיה, אבל השאלה אם אתה בתור פסיכולוגיה וגם הצוותים הרפואיים וגם צוותי הסיוע וגם משרד החינוך, שלפי דעתי לא עושה פה את מה שהוא צריך לעשות. צריכים למנוע באופן חד משמעי שימוש בילדים, אני לא מדברת על ילדים בני 17 שיעשו, שכבר אפשר לעמוד ולשאול אותם מה דעתם.

אבל שימוש בילדים בהפגנות, במיוחד שימוש אכזרי כמו שנעשה כשפרסו ילדות קטנות על הכביש במקום שידעו מראש שהוא מסוכן, תוך כדי התגרות באמת.

תפרידי בין הדברים, זאת היתה הפגנה ובאו לגרש אותם מהבית שלהם.

הילדים האלה הובאו לצומת שבא נרצחה משפחת חתואל, לא כי הם גרים בצומת, אלא כי הם באו להפגין. יש לשירותים המקצועיים תפקיד בהנחיית ההורים איך למנוע, בהנחה שכולנו פה יש לנו דבר אחד משותף, אנחנו רוצים להקל על הילדים ורוצים שהאינטרס של הילדים בכל הדבר המאוד בעייתי הזה יישמר.


יש לנו אינטרס שאתם תציבו גבולות. ואם אתה בתור איש מקצוע ואם אתם בתור אנשי מקצוע ואם משרד החינוך, לא מציבים גבולות - הרי הכל פרוץ ואפשר להשתמש בילדים ואפשר לעשות.

אני לא מדברת, גילה, על ילד שמפנים אותו מביתו, אני מדברת על ילד שלוקחים אותו בכוונת מכוון להפגנה שמסכנת את חייו, את בריאותו, את שלומו. לילד ששולחים אותו למשימה פוליטית לפני שהוא עומד על דעתו.

אנחנו חייבים להגן על הילדים. בסיטואציות אחרות, בג"צ פסק בשני הקשרים שונים, גם בהקשר של בג"צ לחיאני בעניין ההפגנות וגם בהקשרים של בגצ"ים אחרים של הגנת הילד, שזאת גם עבירה. אז אתם עושים שימוש לא לגיטימי בילדים ואחר-כך אתם באים אלינו שנעזור לכם.

שני דברים שונים. אני מדברת על ההפגנות שהם באו להפגין פה בירושלים, על זה אני מדברת. אז הם באו משפחות שלמות, הם במצוקה, זאת צורת הביטוי שלהם, הם באים משפחות שלמות. ואת יודעת שמחקר שהיה בקרית שמונה היה אסון בקרית שמונה, אני זוכרת שהייתי אז מנהלת בית-ספר ושלחו אלי ילדים, חלק מהילדים שלחו אלי, שלחו לבתי-ספר בתל-אביב, לתיכונים בתל-אביב, שהילדים מקרית שמונה יהיו בתל-אביב רחוקים מהסכנה. וחלק מהילדים נשארו שם בסכנה עם ההורים שלהם, במקום מסוכן.


ואחד הפסיכולוגים עשה מחקר והוא אמר שהילדים שהיו בסכנה ולא במקום בטוח כמו בתל-אביב, הם היו הרבה יותר מאושרים מאשר הילדים שהפרידו אותם מהמשפחות שלהם והביאו אותם לתל-אביב.

כנגד כל פסיכולוג יש גם פסיכולוג אחר. ואנחנו רוחשים הרבה כבוד.

גם כנגד כל חבר-כנסת יש חבר-כנסת אחר.

בסדר, היא מציגה את העמדה שלה.

זה לא בטוח. זה אני לא הייתי ממהר לומר.

יש לי איזה הרגשה מאוד לא נעימה. אני זוכרת שכאן מתקיים דיון שהרסו את הבתים של הערבים, אז דיברנו על הילדים וילדים זה ילדים, כולנו דואגים. אבל היתה יותר חמלה ויותר אהבה ויותר רגש, הרגשתי מאשר איך שאני מרגישה עכשיו. יש פה ילדים שמפעל החיים שלהם עומד להיהרס מול עיניהם. מפעל חיים שלהם.


והם בחרדות והם במצוקה. ומסתבר כשהם פונים, אני בקשר טוב עם האנשים ואני מרגישה שהם כולם משפחה שלי, והם אומרים ככה. שהם פונים למשרד החינוך, משרד החינוך מפנה אותם למנהלת המחוז ומנהלת המחוז מפנה אותם למפקח. והם מרגישים לא נוח מזה, כי הם יודעים הילדים עוד מעט הולכים, תלמידי תיכון לבגרויות.

יושבת כאן מנהלת המחוז, יושבת כאן מנכ"לית משרד החינוך, אז אנחנו רוצים לדעת על את מדברת.

אני באתי מאוד מוכנה, אני עושה שיעורי בית. אז התושבים ככה אמרו שהם לא יודעים מה יהיה עם הבגרויות. הרי לפי התאריך העקירה, אני לא אומרת פינוי, פינוי זה אשפה, והאנשים האלה זה האליטה של החברה הישראלית, הם לא אשפה.


אז אני אומרת גירוש ועקירה. בחודשים האלה שהם צריכים לגשת לבחינות הבגרות, אז מתכננים לגרש אותם מבתיהם. אז הם לא מקבלים שום התייחסות לגבי הבגרויות. יש איזה אי ודאות, ילדים סובלים מחרדות. יש להם בגוש קטיף יש להם שניים וחצי תקנים לפסיכולוגים שעושים את האבחונים. הם עושים את האבחונים באופן שוטף, אבל האבחון אומר: "הילד צריך עשרה טיפולים". אז מה קורה עם העשרה טיפולים, להורים אין כסף לעשרה טיפולים האלה. הם צריכים לסבסד את זה. אין מי שיממן את זה.

זאת אומרת, שהם היו זקוקים לאיזה תקציב של 100,200 אלף ש"ח לסבסד את הטיפולים שילדים כרגע זקוקים. כי הילדים בחרדות ואנחנו רוצים למזער את הנזקים של הילדים האלה. שלא יהיה משקעים בהמשך החיים שלהם.


זאת אומרת, הילדים האלה הם מודעים לעובדה שמפעל החיים שלהם, של המשפחות שלהם נהרס והם לא יודעים אם יוכלו לשקם את זה. אני מצפה ממשרד החינוך ואני שמחה שנמצאת פה המנכ"לית שאני מכירה אותה שנים ואני יודעת שהיא יסודית ואיכפת לה.

ואני בטוחה שאני אמצא אוזן קשבת ולכן רצתי מהנשיאות לכאן. להקים מטה, מטה מיוחד במשרד החינוך. שבמטה הזה יטפלו בחודשים הבאים, יעסקו בחודשים הבאים איך למזער את הנזקים לילדים. אני מדברת שביהודה ושומרון בזמן האינתיפאדה היו הקלות בבגרות. אני לא שומעת על הקלות בבגרות.

אני מצפה לתקציב נוסף, לפסיכולוגים נוספים כדי שידריכו את התלמידים להתמודדות עם ההתנתקות, להתמודדות עם האמונה, יתקצבו אותם לקראת הקיץ והחשוב מהכל, השתלמות למורים. המורים לא יודעים איך להתמודד עם זה.

ועכשיו סיפרו לנו שהם כבר עברו.

אני מצפה ממשרד החינוך פה, באמת, רונית, אתם חייבים להוציא כללים מתי מותר להוציא ילדים להפגנות. מוציאים ילדים להפגנות במדרכות. מתי מותר ובאיזה אופן מותר להורים לפעול. כי אחרת אתם לא עושים כלום.

להתמודד במצוקות האלה. אובדן בית, אובדן משפחה, אובדן חברים. צריך להתמודד עם זה. אני לא שומעת שמתמודדים עם זה.

לפני שנכנסת, אנחנו שמענו סקירה.

אז אני קודם כל מתנצלת ואני לא טיילתי ברחוב.

לא, חלילה, אנחנו לא באים בטענות. אנחנו רק אומרים לך, שמענו כאן סקירה שכולם עברו השתלמות, כל המורים. ויש חיזוק של המערך הפסיכולוגי.

איפה עברו את ההשתלמות. אני הבוקר נפגשתי עם המורים.

יש תכף כמה תשובות שתכף נשמע.

אני חושב שמתוך החוויה של תושבי גוש קטיף, אני חושב שאחד הדברים הנוראיים ביותר שקורים מיום זה, כל מסע הדה לגיטימציה שעובר על ציבור המתנחלים וציבור גוש קטיף, בכלל ובפרט. לדעתי, הכנסת עם משרד החינוך צריכים לקחת את הדבר הזה מאוד ברצינות.


אנחנו יכולים בעם להיות חלוקים על דעותינו. אבל אפשר גם להתנהג כבני-אדם גם אם אנחנו חלוקים בדעות.

אתם מסכים אתי רק שזה נכון לשני הצדדים.

זה נכון לשני הצדדים. אבל אני רואה, אני אומר עוד פעם, אני מתאר את החוויה של תושבי גוש קטיף ותושבי צפון השומרון. ובדבר הזה אני חושב שהדבר הזה הוא נוראי. אנחנו כבר איננו מסוגלים לא לשמוע את הדברים כפי שבאים לידי ביטוי בתקשורת. ואני חושב שנעשה כאן עוול על עוול שאיננו מוסיף על הדבר, רק גורע ורק מוסיף על הטראומה ובנקודה הזאת חייבים לטפל ובגדול.

תשמע, אני רוצה לומר לך, 70 אלף איש שהיו בפקק יחד אתי, ביום רביעי שעבר, יהיה להם קשה לקבל את הטעון הזה שלך. זה לא עניין הזה של הזמן שעברנו. תבינו, מדברים כל הזמן על חמלה וחמלה וחמלה, עד סף מסוים.

וברגע שאנשים מסוימים עוברים את הסף, אני לא אומרת שזה רוב רובם של התושבים חלילה, אבל קבוצה שהיא קיצונית והיא מתנהלת בצורה לא חוקית ועושה דברים שהם לא חוקיים. כמו למשל לקחת את התינוק בן הכמה חודשים, אני זוכרת עם הבגד הצהוב ולקחת אותו לגבעות שמה, וכמעט לקרוע לו את הזרועות. בעיני זה דבר לא חוקי. אם אתה מדבר על הדה לגיטימציה.

אני מצטער, אתם מכערים ציבור שלם והולכים בשיטתיות. דוגמאות מציבור וממקרים בודדים והופכים את כל הציבור המתנחלים לכאלה.

זה בדיוק מה שאני מנסה לומר לך.

מה שאת מנסה כאן זה מקומם.

תשמע, אני רוצה לומר לך, אני לפני כמה שבועות, קצת יותר, חצי שנה בערך, נסעתי לגוש קטיף כדי לשמוע ולראות ממקור ראשון על מי אנחנו מדברים ועם מי אנחנו מדברים, כדי באמת ללמוד ממקור ראשון. לשיטתך, כי אני חושבת שצריכים לדבר וצריכים להבין אחד את השני.

זו הגישה שלי. אבל אתה לא יכול להתעלם דווקא מאותם המקרים הפרטיים הקטנים שאתה מדבר עליהם, שצובעים אתכם, אתכם הם צובעים. ולכן אתם לא מתנערים מהמקרים האלה שגורמים לכם עוול במיוחד.

סליחה שאני נכנס, דוחפים אנשים לפינה במהלך שנתפס כאינוס.

אנחנו רוצים לקבל תשובות.

אתם צריכים לקבל את ההחלטה הדמוקרטית.

אני לא רוצה להיכנס לויכוח הפוליטי.

ולא, ועם זאת אני מצטער, אי אפשר לקחת מקרים קיצוניים ולהפוך אותם לכלל, זה מגביר שנאה. ובשנאה הזאת אנחנו כולנו חייבים להילחם.

הבוקר שמעתי שיגיעו אלף עיתונאים לעקירה, לשעת העקירה. ואז הם רואים את חנה שיושבת על כסא גלגלים שניצלה מהאסון, מובלת על כסא גלגלים, אחריה בני משפחת בוים בלי רגליים.

גילה, אני מבקשת שתפסיקי עם זה.

לא, זה הילדים שלנו.

אני אקרא אותך לסדר.

גילה, תיקחי את האנשים ותתפנו ולא יהיה טראומה.

אם אתן לא מסוגלות לנהל דיון שלשמו התכנסנו פה, אז אני אקרא לכן לסדר ותצאו החוצה, אין בעיה.

מלי, זה גם לא העניין להתכנס כל העניין של הפינוי.

סליחה, אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים עכשיו על היערכות.

את מוכנה להתפנות מרצון מביתך?

אני אפסיק את הישיבה. אני מתפלא עליכן. אחת מנהלת תיכון, אחת פרופסור לחינוך ואתם מתנהגות כמו בשוק. אני לא מבינה את זה.

אבל גם אי אפשר לשתוק.

לא, אז אנחנו עכשיו בדיון בנושא של היערכות מערכת החינוך בנושא הזה, ולא בדיון פוליטי. אני מבקשת להפסיק את הצעקות ולהתנהג כמו שצריך להתנהג.

תיקחו דוגמה ממני.

באמת, ממש חוצפה מה שאת עושה.

אנחנו כאן הוזמנו על-מנת באמת לא להיכנס לויכוח הפוליטי, זה לא מתפקידנו. ואם אני מבין נכון, אנחנו באים לדבר על מה שיקרה, זאת אומרת, בהתנתקות.

או שיקרא או שלא יקרה.

ואנחנו דנים עכשיו אלו השלכות שיהיו.

אבל שלא שיקרה, לא בטוח שתהיה התנתקות.

גילה, אני מבקשת ממך, אי אפשר ככה לקיים דיון.

אפשר יהיה באמת למנוע את ההתנתקות, לכן אנחנו מדברים איך אנחנו נערכים. ואנחנו באמת רוצים להיערך ואני לא חושב שרק משרד החינוך, כל הנטל הזה צריך ליפול עליו. להערכתי אם הפינוי יתבצע בצורה מסודרת שאותו מטה שיושב עכשיו עם האנשים שמתפנים, ופחות או יותר יקבעו משפחות שעומדות להתפנות והם הגדירו להם את המקום היכן הם הולכים להתפנות.

אז בכל יישוב שיגיעו, לדעתי צריך להתחיל כבר בהכנה, לא בעוד שלושה וארבעה חודשים, אלא מיידית. ברגע שיתקבלו השמות, לדעתי צריך להביא אותם, היישוב צריך להביא אותם, להכיר את האנשים, להכיר את הסביבה, להיערך לקראת היום שהם אמורים להגיע. בהנחה שאנחנו הולכים להתנתקות מסודרת, שהשמות שיועברו ויועברו אלינו למחלקות החינוך. ואם זה למתנ"ס או ללשכות הרווחה או לכל מקום אחר על-מנת שאנחנו באמת ניערך שהכל ייעשה בצורה.

אתם בפועל עושים משהו?

אנחנו ניצור קשר עם מטה ההתנתקות ואנחנו נבקש באמת אם יש משפחות שמגיעות לערים הגדולות או לערים הבינוניות או לכל מקום שמגיעים, אנחנו נבקש בכל מקום יקימו איזשהו מטה שיצרו כבר אתם קשר, יזמינו אותם לסיור מוקדם, יראו להם את מערכת החינוך, יראו להם את מערכת התרבות בעיר.

אבל זה דברים שצריכים לעשות עכשיו.

אנחנו צריכים להתגייס לעניין הזה על-מנת שנוכל לעשות את זה בצורה הכי טובה.

אני רוצה לשאול את המנכ"לית, אתם קשורים עם אותה התנתקות.

כן, בוודאי.

כן, אתם שותפים להיערכות שלהם.

יש לנו נציג קבוע שם.

ומה אתם עושים בפועל. או-קיי, שמענו על השירות הפסיכולוגי, אבל מעבר לזה. רונית, מה בדיוק קורה באותן ישיבות של ההיערכות מבחינת החינוך. לא שמעתי משהו עם בשר.

אני לא צריכה את מנהלת ההתנתקות בשביל להיערך מבחינה חינוכית. ואני רוצה לבשר לחברת-הכנסת פינקלשטיין שדווקא כל מה שהיא אמרה, זה מה שאנחנו עושים. חלק דווחנו בתחילת הישיבה בוועדה השניה.

אבל דברים שהזכרת ולא ציינו וזה נכון להזכיר כאן. כל נושא הבגרויות למשל, נושא תאריך ההתנתקות הרי לא ידוע לאף אחד, ובהתחלה אמרו כך ואחר-כך אמרו אחרת. אני לא יודעת להעריך היום אם זה יהיה במהלך בחינות הבגרות או בסיומן.


בכל מקרה אנחנו פתחנו מרכז בחינות גדול באשקלון שזה יחסית בדרום הכי קרוב. ואנחנו נערכים גם להסעת הילדים, גם לשכן אותם במידה ויצטרכו לא לרוץ על הקו הזה שיכולות להיות בו גם חסימות, כפי שאנחנו מבינים. אז אנחנו גם לעניין הזה נערכים.

באיזה תאריך נגמרות הבחינות?

בתחילת יולי. ממש בתחילת יולי.

יעברו בגרויות כאילו לא קורה שום דבר.

אדוני הפסיכולוג, יש לי גם מה ללמד אותך אולי בעניין של פסיכולוגיה להשקיט את רוח הילד. אני חושבת שלהקפיד על שגרה ולנתב אותם להשקעה בלימודים ודווקא להכניס אותם לסד של לחץ של לימודים ולא של לחצים אחרים.

אני חושבת שזה מחובתנו. ההורים יעשו מה שיעשו והקהילה תעשה מה שהיא עושה והפסיכולוגים. אבל אני אומרת לך שזה חוק בידינו. מהיום הראשון שאני בתפקידי וחווינו לצערי הרב הרבה מאוד אסונות ו"אבל" ופטירות ואינתיפאדות, תמיד, תמיד אמרנו "יש בגרות ויש לימודים, בואו ללמוד ובואו להיבחן".

בסמוך למועד עצמו - גם נתנו הודעה איזה הקלה, איזה סוג ואם בכלל נותנים הקלה וזה לגופו של מקרה נתון לאותו יום או יום קודם. לכן אני לא אצא היום בהצהרות. דבר אחד ברור, מאחר וההיסטוריה שלנו ידועה, לא רק כאנשי חמלה אלא אנשים מקצועיים שהם קשובים ויש לנו את הכלים המקצועיים. ויש לנו גם התקדימים, אנחנו נדע מה לתת, איזה מענה בו ברגע גם בנושא הקלות ואני לא אכריז על זה היום.

בסדר גמור.

אני רוצה להתייחס ברשותך. אני נציג מנהלת סל"ע, אני מקיים את התחום החברתי. אז אני חייב לומר כמי שמסתכל על התהליך ברמה הממלכתית, צר לי קצת על מה שקורה כאן.

אתה חלק ממנהלת ההתנתקות?

אני מתאם את התחום החברתי במנהלת סל"ע. אני מתאם במסגרת הפעילות שלי את הפעילויות של משרדי החינוך, הרווחה, הבריאות, תמ"ת.

אתה הבן-אדם?

אני הבן-אדם. אז קודם כל אני חושב ואני רוצה לומר מהמקום שלי, אני חושב שיש לנו אתגר משותף, לכל מי שיושב בחדר הזה, יש לנו אתגר משותף שתהליך הפינוי היה ויהא תהליך פינוי, יבוצע בצורה המיטבית. רק בימים אלה פורסם ספר של מנהלת מבית-ספר באופירה בזמנו, ד"ר נירית רייכל, עם תיעוד מרתק על מה קרה לילדים, מה קרה לתהליך הפינוי.


ואני חושב שזה במובן מסוים זה איזשהו הורים ותמים עבורנו. אני לא רוצה להיכנס פה לתוך הויכוח של סמנטיקה, אבל מפריע לי כמי שאמור ללוות את התהליך ורק התייחסות להיבט אחד פשוט. הילדים הללו שיש לנו אינטרס משותף כי הם למעשה עתידנו, הילדים הללו מתמודדים היום עם מציאות של אובדן זהות מגוננת של הורים.


ברגע שמתרחש אובדן של בית, אז זה אובדן של בית בהיבטים פיזיים, נפשיים, חברתיים וכדומה. ולכן אנחנו צריכים להיות נורא זהירים. זאת אומרת, לבוא ולהגיד שהורים יש להם אחריות חינוכית בהחלט, אבל היום ילדים וצריך לזכור שמדובר בילדים שנולדו לתוך מציאות נתונה, הם נולדו בבתים שעבורם מקום המגורים הנוכחי זה היה ביתם. עבורם זה היה חלק ממדינת ישראל.


ולכן אנחנו צריכים להיות נורא זהירים ומבחינתי אני הייתי מצפה שכולנו נרתם, יש כאן אתגר משותף. עכשיו משרד החינוך מזווית ראייה שלנו מבצע פעילות נפלאה. יוכי שעושה עבודת קודש לטעמי. אנחנו כבר דנו בסוגיית בחינות הבגרות עם המנכ"לית לפני כחודשיים וחצי, אם אני זוכר נכון זה היה ביום רביעי בערב. זאת אומרת, הסוגיות על השולחן. כך שאנחנו מנסים להתמודד בצורה המיטבית.

עכשיו לגבי השלטון המקומי. קודם כל יש לנו כרגע בעיה שאין שיתוף פעולה. ואני לא מציג את זה כביקורת, המציאות הנתונה כרגע שהמתיישבים לעתיד שאמורים להיות מפונים, עדיין לא קיבלו הכרעות ולא נערכים כיצד הם רוצים להיערך. אנחנו לדוגמה היום מכינים תשתית עבור קליטה של תושבים חקלאיים. אני לא רוצה לפרט כרגע. אבל אנחנו מכינים תשתית.

עכשיו אם תעבורנה 200 משפחות חקלאיות שהן משפחות דתיות - חייבים לייצר עבורן תשתיות. עכשיו אם מישהו חושב שנהיה מסוגלים בן לילה לייצר תשתיות - אז אני רוצה לומר את זה כאן חד וחלק, לא נוכל בן לילה לייצר תשתיות ופתרונות מיטביים. נסה לעשות את המיטב שאפשר יהיה לבצע במסגרת אותה מציאות נתונה.

לכן אנחנו נתמודד עם מציאות מאוד מורכבת ומאוד קשה שקרוב לודאי עד לתאריך הפינוי, תהיינה משפחות שלא תקבלנה החלטות. לכן משרד החינוך לדוגמה, נערך והוא נתן התחייבות שנסיע במשך שנה שלמה את התלמידים להיכן שיידרש. זאת אומרת, כבר היום ניתנה התחייבות שכזו וכבר היום הופנו מקורות תקציביים לכך.

אז אני רק רוצה לומר שוב שלכולנו יש אחריות משותפת לבצע את התהליך הזה בצורה המיטבית. אבל כן יש לי ציפייה למשרד החינוך. אני ממקומי מאוד מוטרד מכך שאין שום דיאלוג ברמה הלאומית. לא נכנס כרגע אם צריך לחבק, לא צריך לחבק, לדעתי צריך לחבק ולדעתי צריך להושיט ידיים. ולדעתי צריך לבכות ביחד, זה אובדן מאוד משמעותי.

אני מסכים שזה לא "אבל", מדובר כאן באובדן מאוד משמעותי. ואף אחד לא יכול להתחבר, אני הייתי במשפחה שהאיש יקר בנה בית וביתו נפלא, ועכשיו האיש אומר לי: "תגיד לי, מישהו מסוגל לתמחר בכלל את ההשקעה, את האהבה, את תשומת הלב - אף אחד לא יוכל לתמחר את זה".

אבל אנחנו היום מחויבים לדיאלוג, אנחנו מחויבים לשיח ברמה הלאומית ולצערי הוא לא מתקיים היום. ואני הפניה שלי למערכת החינוך בהקשר הזה, חייבים לייצר את הדיאלוג הזה ברמה הלאומית.

איך אתה מציע לעשות את זה. אולי ליזום דיונים בבתי-ספר, אולי דווקא עם התלמידים האחרים.

אני אתן לך תשובה כרגע מה דעתי ואני בטוח שהמנכ"לית תוכן בקונטקסט הזה להציג אפילו אולי פתרון יותר טוב מה שאני מתאר. אבל אני מדבר על תכנית לכלל ילדי ישראל. אני מדבר על מהלך של העלאת המודעות והמעורבות של כלל צוותי החינוך והתלמידים במדינת ישראל.


כי אני חושב שאם בתי לדוגמה תבוא הביתה, בתי הקטנה היום בכיתה ט' ואם היא תנהל דיאלוג כזה ואם המחנכים שלה ובית-הספר שלה ייקח אחריות והם יבואו הביתה ויהיה שיח בכל בית במדינת ישראל. והילדים מהווים פלטפורמה בלתי רגילה והילדים הללו צריכים לקלוט בעתיד ילדים חדשים. ואני הייתי שכל ילד חדש שמגיע למסגרת כלשהי בכל מקום בארץ, שבית-הספר יחבק אותו.


אני לא הייתי רוצה שילד כזה ירגיש כנטע זר, מעבר לכל מה שתיארת, מסכים, נצטרך לחסוך אותו קודם לכן. היה ואפשר יהיה להביא אותו למקום, להכיר את המקום. אבל אני הייתי רוצה שיהיה ברור לכל מסגרת חינוכית שהם קולטים את הילדים בצורה מיטבית.


ואני לטעמי זאת כרגע סוגייה יחידה שלפחות אני לא רואה אליו מענה, אני לא יודע למה.

יש, זה יוצא לדרך.

אז בואו נשמע.

כל שנה עשרות אלפי ילדים, אם לא יותר, באים לבתי-ספר חדשים.

זה לא אותו דבר, אין מה להשוות בכלל.

סליחה, יש מקרים אפילו של שילוב כידוע במערכת שהם הרבה יותר מסובכים, כי מדובר בילדים בעלי צרכים מיוחדים. אין ויכוח לגבי כל מה שאמרת, אבל לא צריך גם הגזמות עם שורש לטראומה.

יוסי, בוא נתקדם קדימה.

אתה מבין, גם זה שורש לטראומה.

רק משפט אחד, ברשותכם. בגין זכרונו לברכה שבאו אליו ושאלו אותו: "אדוני, ראש הממשלה, איך לנהל את התהליך?" הסתכל להם ואמר להם: "ביד

"מה זה ביד נדיבה". האיש פירט מה זה ביד נדיבה.

מאה אחוז.

לכן תשובתי היא, אני הייתי מבקש שהתהליך הזה יהיה ביד נדיבה.

אין ויכוח.

עכשיו מדבר אשר רביב. יולי תמיר, אין לך זכות דיבור עכשיו.

מלי, הישיבה מתנהלת פה לא כדיקטטורה.

אני יושב כאן כנציג הסתדרות המורים. אני חושב שמקום גם להתייחס להיבט איך אנחנו נערכים עם צוות המורים שהם גם הורים באותם היישובים. הם בעצם גם שק החבטות של המערכת, של הילדים, של הפוליטיקה הישראלית, של הציבור הישראלי ובתקשורת מה שאנחנו קוראים כל יום ושומעים.


ומצד שני, הם גם הורים לילדים שצריכים לתת מענה לילדים שלהם. זה לא פשוט שאנחנו מפקידים או מפקירים בידיהם את נושא החינוך על כל המגוון. השאלה איך המערכת נערכת, אני מדבר על משרד החינוך, עם הצוות שפ"י והצוותים האחרים, הנהלת המחוז. איך נערכים, איך אנחנו דואגים ומבטיחים גם את עתידם ומבטיחים גם את עתידם הכלכלי באשר להתייחסות לאחר הפינוי.

על המורים אתה מדבר?

אני מדבר על צוות המורים. אני יודע שנעשית עבודה, השאלה האם היא ממוקדת ומתייחסת לשתי הפנים שמייצגים אותם צוות ציבור המורים ביישובים האלה. שהם גם הורים וגם מורים.

מנהלת המחוז אמרה קודם, יכול להיות שלא היית, שיש התחייבות של המשרד ל-300 מורים שהם סך-הכל המורים, אם אני מבין שם, אפילו פחות, אז מה בדיוק.

אני מדבר לא רק על עתידם הכלכלי והשיבוץ אחר-כך לאחר הפינוי. אני מדבר גם בשוטף.

מה אתה רוצה שהם יעשו?

לדעתי הם צריכים כאן לעשות סדנאות איתם.

נו, אז אמרו שעשו סדנאות.

לא, אני דיברתי איתם הבוקר.

אתם בוודאות יודעים, מנהלת המחוז, את בוודאות יכולה לומר שכל מורה עבר סדנא או איזה שהיא השתלמות לגבי הפינוי. כי אנחנו שומעים פה כבר כמה עדויות שאולי עשיתם משהו, אבל לא כולל את כולם.

בהחלט כן. כל המורים והיו לא רק בהשתלמות אחת, אלא בהרבה השתלמויות. נכון, דיברנו גם לפני זה שיש מורים שהנושא קשה להם ומבחינתם הסדנא היתה יותר לנושא של התמודדות במצבי לחץ ואי ודאות שקשורים יותר בפצמ"רים מאשר בהתנתקות.


אבל כל המורים קיבלו השתלמות. אנחנו מבחינתנו מאוד תומכים במורים. וצריך לומר שהוקם מטה במשרד החינוך, מטה בראשותה של המנכ"לית ומטה בראשותי במחוז שהוא יום יום בעבודה ממש יומיומית. שעזבנו המון דברים אחרים כדי לתמוך באוכלוסייה באופן אמיתי.


אוכלוסיית המורים, זאת אחת האוכלוסיות שמקבלת מאתנו את מירב תשומת הלב, המנהלים והמורים. גם בנושא של הבטחת הפרנסה שלהם, אבל גם בנושא של הליווי היומיומי מה שהם עוברים, כי הם באמת עוברים מצבים קשים. הם אלה שצריכים לתת מענה לאותו ילד שהחברים תקפו אותו כי המשפחה כבר הולכת לסגור יציאה.


אנחנו הנחינו את המורים להיות קשובים לילדים, לקבל כל עמדה, לא לעשות דה לגיטימציה לילדים.

אני רוצה לומר משהו. תראה, אם יש עדיין מקרים שאתם נתקלתם, פרטניים, בשטח. אם את שמעת, אתה שומע, אני בטוחה שכל מי שיפנה אלי, יקבל מענה בצורה הכי טובה שאפשר.

לגבי דה לגיטימציה לתלמידים ולמורים ולכלל האוכלוסייה. אנחנו הולכים על תכנית רחבת היקף בכל הארץ. במחוז דרום כבר התחלנו. כבר התחלנו בשיחות עם המורים והתלמידים. לגבי הקבלה של אוכלוסייה שעוברת מאוד מאוד קשה. בוודאי, זה חלק מהתכנית.

אבל מעבר לקבלה, מה שהוא מדבר זה לא רק הצד לקבל פיזית וחברתית את האוכלוסייה. כאן נאמר ואני חושבת שבצדק נאמר, שצריכה להיות היערכות של משרד החינוך, ארצית, ולא רק מחוז דרום. כי מדינת ישראל עכשיו הייתי אומרת נמצאת בטראומה. נמצאת בטראומה משום שיש לנו כאן מחלוקת מאוד מאוד קשה בינינו. שמעת את הדו-שיח הלוהט שהיה פה לפני כמה דקות.

יש כאן ויכוח מאוד קשה על עצם המדיניות. יש ויכוח קשה על ההתנהגות של אוכלוסייה כזאת ושל האוכלוסייה השניה. זאת אומרת, כל הנושא הזה צריך לקבל איזה שהיא אמירה וליווי במערכת החינוך. השאלה אם עושים את זה.

אז קודם כל היא האחריות של משרד החינוך ואנחנו נעשה את זה וכבר עושים.

מה זה נעשה, צריך עכשיו, זה לא אחרי שזה יקרה.

יש שני היבטים. יש מה שעושים עכשיו ויש מה שצריך לעשות אחרי. וד"ר בלהה נוי נגעה בזה בקצה המזלג אמנם, וכאן אולי צריך טיפה להרחיב. אנחנו הולכים להרכיב מערך שלם של ליווי האנשים גם אחר-כך. אנחנו מבקשים שהתחנה לייעוץ פסיכולוגי תמשיך לתפקד שנה אחרי.

מי יממן את הטיפולים בתרפיה. זאת השאלה, אין להם כסף לאנשים. אם טיפול עולה 200 ש"ח - שיסבסדו את זה והם ישלמו 50 ש"ח. אין להם, הם זקוקים לזה, אין מי שיממן את הטיפולים והתרפיה בילדים האלה. מצד שני, הם יצטרכו מקום חדש, אולי כן, אולי לא.

גילה, השאלה ברורה.

עשינו מיפוי מדויק לגבי מצבם של הילדים, בעיקר אותם ילדים שזקוקים לסיוע מיוחד. ילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו מבקשים את כל המכון להתפתחות הילד שנמצא שמה להמשיך להחזיק אותו עוד שנה במקום אחר, עם ליווי של התלמידים, עם המשך הטיפול כדי ליצור רצף. אנחנו עכשיו הכנו תכניות מגירה כדי ליצור רצף. בוודאי עם דאגה לכל ילד.

מתי יוציאו את התכניות מהמגירה.

יש שני דברים במקביל. יש סיוע שניתן עכשיו עם תגבור של תוספת ייעוץ ושעות פסיכולוג ותקנים נוספים של משרד החינוך לעכשיו.

התושבים לא יודעים מזה.

עכשיו אני רוצה לומר לגבי אותה תושבת שדיברה ברדיו. אנחנו לא נותנים במשרד החינוך עזרה נפשית לאנשים מבוגרים.

אני מתייחסת רק לילדים עכשיו.

או-קיי, אנחנו נותנים עזרה למורים ולילדים. לא יקום ולא יהיה שיהיה ילד שיפנה אלינו ולא היתה פניה אחת למנהלת המחוז שהועברה למישהו אחר. כי אני לקחתי את הדברים באחריות אישית שלי ואין דבר כזה שמישהו פנה אלי והעברתי למישהו אחר. אין דבר כזה שילד יפנה ולא יקבל.

אני דיברתי עם מנהל מחלקת החינוך.

אני מצטער לומר שמתוך מה שאני יודע בהכרות אישית קרובה, אין הדבר כך. ישנם הרבה ילדים עם מצוקות ואני חושבת שאסור גם לחכות שהם יפנו למנכ"לית משרד החינוך או למנהלת המחוז, זה אבסורד. צריך ללכת אליהם הביתה כי אנחנו יודעים שבבתים יש.

הדברים הם לכאן ולכאן כי יש גם מקרים של ילדים שאנחנו התחלנו עזרה וטיפול בגלל המצב טראומתי שהופסק על-ידי הורים. זאת אומרת, זה לא עומד לכאן ולכאן. יפנה ילד נעזור לו.

התמונה לא מלאה, את אומרת.

רציתי להוסיף רק משפט אחד, שהתיאום החברתי מטעם מנהלת סל"ע יימשך עד כשלוש שנים מהשתכנותם והשתלבותם במקומות החדשים. זאת אומרת, יש התחייבות ללוות במשך שלוש שנים.

ושוב אני אומר, כל מי שיפנה יש היום בעיה, אני לא רוצה להרחיב של ספירלת השתיקה, אנחנו מתמודדים עם מציאות של ספירלת שתיקה מורכבת. כל מי שיפנה דרך הערוצים הקיימים של משרד החינוך, משרד הרווחה או כל ערוץ כלשהו, יקבל מענה.

צריך להעשיר את סל התרבות שלהם.

נשאלה שאלה אז ברשותך, אני רוצה לתת לך דוגמית קטנה. ביום חמישי ערב פורים.

דוגמה, לא דוגמית. כי רוצים לדבר באופן יותר יפה, אז טועים.

דוגמה, התקיים ערב שמסגרתו אנשי יישוב פאת שדה שעוברים למפקיעין, מארחים את אנשי מפקיעין ועורכים מסיבת פורים משותפת. מנהלת סל"ע מממנת את הפעילות הזאת כי היא פעילות חברתית חשובה. היא מתחילה את תהליך החיבור בין קהילות. אז התשובה לשאלתך, כן.

אני רציתי להוסיף לגבי בריאות נפשו של הילד. לא רק מתפקידו של משרד החינוך, יש כאן עוד גופים שצריכים לתת את הדעת ונראה לי שאין מספיק מודעות לנזקים שההתנתקות יכולה להביא לבריאות נפשם של הילדים והוריהם. וצריך לזכור שלא רק הילדים בטראומה, גם ההורים בטראומה.

וכל המצב הזה הוא מאוד מסובך, במיוחד שמערכת התמיכה הקהילתית מתמוטטת גם במצב הזה. ויש צורך לתת את הדעת בהיבטים הרבה יותר נרחבים לנושא הזה ולא רק במשרד החינוך שנותן היבט מסוים.

איזה עוד גורמים צריכים, אבל סל"ע אני מבינה, המנהלת מתייחסת לכל. הם המטה.

נכון. אבל הטיפול הנפשי שהוא בידיים של משרד הבריאות, משרדי הרווחה.

אני מניחה שאתם קשורים עם כולם. אני רוצה לסכם.

משפט אחד. שאי אפשר שאנחנו נתעלם מהגאווה הפסיבית או האקטיבית של המשפחות האלה שהן חלק מאתנו. וממשלות ישראל הביאו אותן ליישב את אותה שממה שהם הפכו לגן פורח. לא ייתכן שהוא יתעלם מהדאגה הזאת.

אני פשוט מוכרח לומר משפט אחד. חלק מהתיאוריות ה"כאילו" פסיכולוגיות שנשמעו כאן, אני בעל כורחי הייתי צריך להגיע למסקנה שעשו חסד למשל עם ילדים במצדה.

טוב, היה יותר טוב אם המשפט הזה לא היה נאמר.

אמירה נוראית. לא רוצים להשוות עם השואה.

אני חושבת שזה משפט מיותר לחלוטין. עזוב, זה לא מבטא שום דבר. אפילו שיש פה תקשורת, לא כל דבר צריך להגיד.

גבירתי היושבת-ראש, בכל הכבוד לך, אל תעירי לי על מה שאני אומר.

אתה מעיר, אני מעירה לך, זה דבר לגיטימי. תשמעו, זו דעתו האישית, הפרטית של חבר-הכנסת שריד, אני לא שותפה לה.


מה שאני רוצה לומר זה כך. בדיון מסוג זה, זה הרי לא סיכום שאנחנו אומרים תעשו אל"ף, בי"ת, גימ"ל. אבל שמענו כאן גם ממטה ההתנתקות וגם ממשרד החינוך. יש בהחלט התייחסות מאוד מאוד רצינית לנושא. ויחד עם זה, למרות התכניות ולמרות ניסיון ליישם אותן בצורה כוללת והכי מקצועית, אנחנו שומעים שלא כל אחד מגיע מטעמים שונים.

אם מזה שהמערכת לא מגיעה לאנשים או האנשים לא מגיעים למערכת. כך וכך זה לא טוב וצריכים לעשות יותר מאמצים, אני קוראת למשרד החינוך ולסל"ע, אני מבקשת מכם לנסות לעשות מאמצים באמצעות השליחים, הנה יש לכם כאן דוגמאות, לאותם אלה שבאמת צריכים סיוע ומטעמים חברתיים ואחרים נמנעים מלהגיע.

מעבר לכך, אני כן מקבלת את הדעה, האתגר הוא משותף. האתגר הוא משותף שהליך הפינוי ינוהל ויעבור במזעור הנזקים מכל הסוגים. ולכן אני בהחלט מצטרפת לקריאה של להכין מהלך חינוכי, גבירתי המנכ"לית, של כלל תלמידי ישראל לדיאלוג אמיתי בנושא הזה.

אין ספק שיש כאן טראומה. אני קוראת לזה טראומה של ישראל. זה מהלך מאוד מאוד לא פשוט שכל מדינת ישראל עוברת ויש לה השלכות אדירות. הן בהיבט של מה זה דמוקרטיה ומה לגיטימי ואיך מקבלים החלטות במדינת ישראל. וכל הנושאים האלה.

ההשלכות, אני לא מדברת על האירוע עצמו, אני מדברת על ההשלכות של האירוע הן מאוד משמעותיות, כי אתה עוד לא יודע מה יהיה כאן מבחינה דמוקרטית ומבחינת, אתה רואה בעצמך כאן בכנסת.

אני חושבת שאם אנחנו רוצים לחנך לאזרחות טובה, זה בדיוק הזמן. אנחנו עוברים כאן מהלך אזרחי חשוב ממדרגה ראשונה ואתם נקראים להכין מהלך חינוכי בנושא הזה של כלל תלמידי ישראל, לא רק אזור הדרום ולא רק אלה שעוברים את בגופם.

אנחנו הוצאנו עכשיו בימים אלה.

אם כך, תבורכו. אנחנו נשמח לקבל את הדברים האלה ואנחנו חושבים שהזמן קצר והמלאכה מרובה ולכן צריכים לעשות את זה כבר עכשיו ולא לחכות לחופש הגדול שלא יהיו תלמידים בבית-ספר, שלא יהיה עם מי לדבר.

לא צריכים לחכות ליוני, אנחנו כבר אוטוטו בסוף השנה הזו, והילדים צריכים לעבור את זה לפני תחילת הקיץ. אני מדברת על כלל מדינת ישראל ולא רק על תלמידים שעוברים את זה, חווים את זה על עצמם.

אני מודה לכל מי שהשתתף, אנחנו נמשיך לעקוב. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:50