כנסת פתוחה

2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

28.03.2005

הכנסת השש-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 225

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

מיום שני, י"ז באדר ב' התשס"ה (28 במרץ 2005), שעה: 09:30

הצלחות בקליטת העלייה מאתיופיה – בהשתתפות מהרטה ברוך,



שחקני תיאטרון הוולגאב, עורכי דין מהמגזר הפרטי וממשרד הביטחון

חברי הוועדה: קולט אביטל – היו"ר




מרינה סולודקין

מסרט וורקו – רכזת תחום חינוך, המשרד לקליטת עלייה


עמיהוד בהט – מנהל אגף קליטת עלייה, משרד החינוך, התרבות והספורט


מיכאל ינקלוביץ – לשכת הדובר, הסוכנות היהודית


פיני קבלו – סמנכ"ל, מרכז השלטון המקומי


עמנואל הדנה – תובע צבאי בפרקליטות איו"ש ואזח"ע, צה"ל


צגה מלקו – מנהל השידורים בשפה האמהרית בירושלים, רשות השידור


עינת אסרס – עו"ד


אינברם אליאס – סטודנט למשפטים שנה שלישית


מהרטה ברוך – ה"שגריר"


אלמו טספהן – שחקן בתיאטרון הולגאב


אמיר טואבה – רכז תוכניות ארצי, הפרוייקט הלאומי האתיופי


בתיה איוב – מנכ"לית אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה


ירון מנשה – חוקר בכיר, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה


משה סמו – עו"ד, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה


אברהם נגוסה – ארגון מכנף דרום לציון


מולועלם טמייט – ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה

דנה גורדון

אושרה עצידה

הצלחות בקליטת העלייה מאתיופיה – בהשתתפות מהרטה ברוך, שחקני תיאטרון הוולגאב, עורכי דין מהמגזר הפרטי וממשרד הביטחון

שלום לכולם, אני מבקשת לפתוח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. היום הוא יום קצת קשה והר גורל בכנסת. למעשה, המליאה כבר התחילה לדון הבוקר בהצעות אי אמון. יש גם הצעת חוק בנושא משאל עם, ומאוחר יותר נתחיל בדיונים על התקציב. רוב ועדות הכנסת לא מקיימות את דיוניהם. יש גם פקקים בכניסה לעיר. יש גם משטרה שחוסמת דרכים, ויש גם מתנחלים שחוסמים כבישים. אנחנו מתחילים במתכונת מצומצמת יותר ממה שחשבנו.


אני בוועדה הזאת מזה שנתיים ימים, ואנחנו קיימנו הרבה מאוד דיונים על הבעיות שניצבות בפני הקהילה האתיופית בארץ. מדובר בבעיות בתחומי הקליטה, בעיות של משכנתאות ודיור, ובעיקר בעיות תחומי החינוך, נשירה ממערכת החינוך, פנימיות. אנחנו בדרך כלל דנים בבעיות. אנחנו גם קיימנו פה דיון ואני מניחה שחלקכם זוכרים אותו, בנושא הדימוי שיש לעולה בתקשורת עם דגש מיוחד על הדימוי שיש לעולים האתיופים בתקשורת וזאת בעקבות מחקר שנעשה עבור הרשות השנייה באוניברסיטת תל-אביב. אנחנו גילינו שיש שם מעט מאוד, אבל באמת מעט מאוד, הצגה נכונה או מספקת של הדימוי של העולה מאתיופיה. במידה מסוימת המשוואה הזאת התחילה להשתנות, לפחות בעקבות הופעותיה של מהרטה ברוך בתוכנית ריאלטי בשם "השגריר" שזכתה לרייטינג מאוד גבוה. אין לי שום הוכחות לכך, אבל תחושתי היא שחלק מהציבוריות הישראלית התחילה להסתכל בצורה קצת שונה בעקבות ההופעות האלה בתקשורת. אני כרגע לא מדברת על ההישג עצמו, אלא אני מדברת על העובדה שכתוצאה מהשתתפותה של מהרטה בתוכנית הזאת, היא זיכתה את הקהילה האתיופית בבונוס נוסף והציבור בארץ התחיל להבין, להסתכל ולראות בצורה אחרת את הדימוי של הקהילה האתיופית בתקשורת, וסטריאוטיפים שהיו נשברו.


עוד לפני השתתפותה של מהרטה בתוכנית הזאת, אנחנו החלטנו שיום אחד אנחנו נקדיש גם ישיבה מיוחדת להישגים של הקהילה הזאת. אנחנו שמענו על הישגים גם במסגרת ישיבה שקיימנו עם הפרויקט הלאומי האתיופי. אנחנו שמענו שם גם על התקדמות מאוד יפה בנושא זכאות לבגרויות בקרב בני הקהילה.


מהרטה, דרכך ודרך אנשים אחרים נוספים שהצליחו במערכת המשפט ובצבא ובארגונים וולונטריים, ובתקשורת עצמה, אנחנו רוצים לראות את הפאן הזה של ההצלחות. זה לא אומר שעדיין לא ניצבים קשיים, גם עליהם אנחנו נדבר. אבל להבנתי ולדעתי, כל אחד מכם ניצב היום בנקודה כזאת שהוא מהווה דמות לחיקוי בקהילה עצמה. זה כמובן טוב ומשמח. אני רוצה שנקבל דרך האנשים שנמצאים כאן סביב השולחן תמונה אחרת של מה שמתרחש בתוך הקהילה, ומה שעדיין ראוי להיעשות.


מהרטה, כמי שעסקה שנים רבות בהסברה, אני אומר למען הגילוי הנאות שמאוד התרשמתי מכישורייך. אני הצבעתי עבורך, אבל כנראה שזה לא היה מספיק.

מכל מקום, טוב לשמוע את זה. אני הגעתי לתוכנית "השגריר" ממניעים די אגואיסטים. כשהוזמנתי להשתתף בתוכנית השיקולים שלי היו האם אני איהנה מזה או לא, האם זו תהיה חוויה מאתגרת. כשהפרומואים התחילו לרוץ וכשקיבלתי תגובות מאנשים ברחוב, אני הבנתי שלא מדובר במהרטה שמופיעה בתוכנית טלוויזיה ונהנית מהאתגרים במשימות בתוכנית, אלא מדובר בזה שמהרטה נתפסת כמייצגת קבוצה. זה משהו שקלטתי אותו בדיעבד, כי באמת לא נבחרתי לייצג וגם לא ראיתי את עצמי נציגה כאשר החלטתי לגשת לתוכנית הזאת.


כידוע לכם, הדרך היתה קשה מאוד. היו בתוכנית רגעים מאוד קשים, אבל אני מאוד שמחה שלקחתי בה חלק. אני גם שמחה שזוכרים שמהרטה הביאה את עצמה ואת הסיפור שלה, ואת האתיופיות שלה, וזה מה שהיא ניסתה למכור. כלומר, לא ניסיתי להיות מישהי אחרת, ולא ניסיתי לספר סיפורים שהם לא חלק מהחוויות שלי, אלא ניסיתי להביא את מהרטה כפי שהיא, עם הקשיים שכרוכים בעלייה מאתיופיה, וגם להביא איזשהו פאן אחר של ישראל. זה נכון שאיתן ויעל הם ישראלים, ורוב המתמודדים שם היו באמת ישראלים מובהקים, אבל אני רציתי להגיד שיש ישראלית שהיא קצת יותר כהה, ושזאת עובדה שאני חלק מהחברה הזאת. הרבה פעמים הרגשתי שלא תמיד היה קל לקבל אותי כישראלית וכישראלית שתייצג את ישראל בחוץ לארץ. שוב, אני שמחה שלקחתי בזה חלק. הרבה פעמים קיבלתי תחושה שדווקא בבית ראו בי פחות מתאימה לייצג את ישראל, ובחוץ לארץ קיבלתי יותר קרדיטים. זה כנראה אומר משהו על החברה שלנו בישראל, ושיש עוד הרבה מה לעשות.


אני לא יודעת אם ההשתתפות שלי השפיעה על הצורה בה אנחנו נתפסים בתקשורת. אבל, מתגובות שאני שומעת מילדים ומנערים, אני מבינה שההשתתפות שלי עשתה להם כל כך הרבה. זה גרם להם להאמין שאפשר להשתתף גם בתחרות כזאת שהיא קצת אליטיסטית שבה נוטלים חלק אנשים מובחרים, ושאפשר להגיע גם למקום שני ואולי גם לנצח. אני מקווה שאני הצלחתי להעביר את המסר הזה לילדים ולנוער בישראל.

תודה רבה. אנחנו נשמע עכשיו מוזמנים אחרים שגם הם סיפורי הצלחה בתוך הקהילה. עו"ד אסרס, בבקשה.

מהרטה הדגיש בדבריה שיש לנו הרבה עוד הרבה עבודה בנושא הזה בחברה הישראלית. אני מבינה שנושא הדיון היום הוא הצלחות בקליטת עליה מאתיופיה. אנחנו יכולים לדבר על זה שיש הצלחות, ושבמוסדות להשכלה גבוהה יש נכונות לקלוט. יש בחברה רצון לקלוט, אבל צורת הקליטה לא מתאימה. יכול להיות שזה נעשה בתום לב או מחוסר הבנה. כל אחד יכול להצליח אם נותנים לו מקום והזדמנות. צריך לפתוח את הקלפים ולומר שאנשים יכולים להשתלב במקומות מסוימים. יש לנו על מה לעבוד.

את אומרת שאופן הקליטה לא היה מתאים, וגם אני חושבת כך. אבל, אני רוצה להבין למה את מתכוונת כשאת אומרת שאופן הקליטה לא היה מתאים.

בדיונים אחרים אנחנו ראינו שיש פוטנציאל אדיר. השאלה היא, מהי הדרך הטובה ביותר להוציא את הפוטנציאל הזה מן הכוח אל הפועל? בואו נשכח לרגע את נושא המודעות החברתית. אנחנו פה מדברים על השלטונות, על האנשים שאחראים על הקליטה אם זה במערכת החינוך ואם זה במקומות אחרים. נראה לי שזה הנושא החשוב ביותר.

אני רוצה להעלות את נושא האקדמאים. ישנם כרגע מאות אקדמאים שסיימו מוסדות להשכלה גבוהה. אבל, הם לא שולבו במקומות תעסוקה. מוסדות הציבור צריכים לקלוט לפחות את חלקם. צריך לשלב אותם בעבודות ציבוריות. צריכה להיות קליטה ישירה במציאת פתרון לתעסוקה, אבל זה לא נעשה. מאז שקבלתי רשיון עורך הדין נפגשתי עם אנשים בכירים ושמעתי כל מיני דעות כמו למשל: "אתם לא מהווים פה אינדיקציה חברתית או השפעה פוליטית, ולכן מי צריך לקלוט אתכם בתעסוקה, ושיש קבוצות אחרות של מובטלים". אני לא מדברת על קבוצות אחרות. יכול להיות שכאזרחים לכל דבר אנחנו כן נהווה השפעה פוליטית בעתיד אם נמצא לנו הנהגה. אבל, צריכה להיות קליטה בתעסוקה במוסדות ציבור.

יש הכוונה של עולים לשכונות עוני ולפריפריה, וצריך להפסיק עם זה משום שזה מאוד משפיע על התקדמותם של העולים החדשים ושל הנערים. צריך כרגע להכין אותם למעורבות בחינוך ולהסביר להם באיזה חברה הם נמצאים, ומהם החובות והזכויות שלהם כעולים כאן בארץ. צריך לתת להם כלים ולעזור להם. אנחנו רואים את הכישלון בחינוך, אנחנו רואים נשירה מבתי הספר. הדברים האלה נובעים מחוסר התייחסות נכונה לצרכים של בני הקהילה.

אנחנו רואים פה את התוצרים המוגמרים. אם יהיו עוד כמה כאלה אז פתרנו את הבעיה. מדברים על כשלון בחינוך, אבל למה לא לראות את ההצלחה בחינוך? את אומרת שאם יש כישלונות זה בגלל החינוך, ואם יש הצלחות זה למרות החינוך?

לא, השאלה היא מה חסר.

אני רוצה לשמוע ממך ומאחרים את המסלול שהם עברו עד שהם הגיעו למה שהגיעו.

אני עליתי לארץ בשנת 1991 ב"מבצע שלמה", וסיימתי פה תיכון ואוניברסיטה. הגעתי לארץ בגיל 14 עם השכלה בסיסית. באתיופיה הייתי תלמידה מצטיינת, אהבתי ללמוד. היה לי פוטנציאל והיה לי רצון, וכשבאתי לפה ידעתי מה אני רוצה. אבל, מגיעים לכאן נערים שהם נטולי השכלה וגם ההורים שלהם הם נטולי השכלה. אין לאותם נערים כלים, וכאן הם נופלים בין הכיסאות.

את הגעת לארץ בגיל 14. זה אחד הגילאים הקשים ביותר להגיע למדינת ישראל, אולי רק גיל 16 שנים הוא יותר גרוע. מבחינת העיתוי, זה הגיל הכי קשה. את עורכת דין צעירה. כלומר, לא עברו הרבה שנים מאז שבאת לארץ. אומנם למדת באתיופיה, אבל לכאן את הגעת עדיין עם פער בשפה העברית וביהדות. למרות זאת, את מופיעה פה בפני ועדה בכנסת וההופעה שלך היא פשוט מדהימה. האם ההופעה שלך פה קשורה להצלחה של מישהו בקליטה?

אבל, זוהי דוגמה בודדת להצלחה. כמה עורכי דין יוצאי אתיופיה יש? אתה יכול לבקר בבתי כלא ולראות כמה נערים יש שם.

תאמיני לי שאני מכיר את העובדות. אבל, אני רוצה ללמוד מהמודל המוצלח.

המודל המוצלח בא להגיד מה קורה בשטח, והדברים בשטח מדברים בעד עצמם.

אני שואל, מה במסלול של הבודדים המוצלחים היה טוב?

ההצלחה קשורה לשאלה לאילו בתי ספר נשלחו הילדים, מי היו המורים שלו? האם המורים האמינו בהם כן או לא?

זה מה שאני רוצה לשמוע.

כיוון שאנחנו מדברים בדרך כלל על הכישלונות, כדאי שננסה באמת גם לבדוק איפה היו הצלחות ולמה.

בדיוק.

כשילד עולה בא ממשפחה שיש בה כבר השכלה אז זה כבר מקדם טוב. אבל, אם מדובר בילד עולה שלמשפחתו אין את הכלים לתת לילדים את היכולת הזאת אז לנו כחברה ולכם כמשרד חינוך ולארגונים הוולונטריים יש תפקיד נוסף והוא לעבוד גם עם ההורים וגם עם הילדים. השאלה כאן, אילו מודלים ובאילו מקומות כן הצליחו, ולמה? וכן, אילו מודלים ובאילו מקומות נכשלו, וכמובן למה? זה מה שאנחנו מנסים לברר.

זו שאלתי.

האם בבית הספר היתה עזרה נוספת לעולים? האם היו שיעורים או שעות נוספות?

אני למדתי בבית ספר "מקווה ישראל" שבו רוב התלמידים היו עולים מאתיופיה. היו שיעורים והיו שעות נוספות. התלמידים האתיופים שכן השקיעו ולמדו בבית הספר הם תלמידים שרכשו השכלה כבר באתיופיה, וכמעט כולם סיימו את הלימודים בכיתה י"ב. אנחנו ידענו מה אנחנו רוצים. אנחנו תמיד שאפנו להגיע ללימודים באוניברסיטה.

האם יש לנו סטטיסטיקה כמה אקדמאים יש עכשיו בקרב הקהילה?

בכנס הסטודנטים דיברו על 2,500.

ישנם בערך 1,500 סטודנטים מן המניין.

מדובר על 1,500 סטודנטים מתוך קהילה של 91,000 עולים.

בתיה איוב



מתוך 105,000 עולים, וזה כולל את ילידי הארץ. זה פחות מאחוז אחד של הזכאים.

כמה מהם מקבלים מלגות ממינהל הסטודנטים?

כמעט כולם.

כלומר, מינהל הסטודנטים הוא בהחלט גוף שנותן את הכלי הנוסף.

אין ספק שבלי מינהל הסטודנטים אף אחד לא היה מגיע לאקדמיה.

ישנו כישלון במערכת החינוך והוא מוכח. הרוב של אלו שנמצאים היום באקדמיה ואלו שיש להם תארים הם אותם אלה שהיה להם בסיס מלכתחילה באתיופיה.

עו"ד עמנואל הדנה, אתה תובע צבאי בפרקליטות באיו"ש ובחבל עזה. תאמר לנו בבקשה מתי עלית לארץ, ותתאר לנו בקצרה את המסלול שאתה עברת.

להבדיל מרוב העולים, אני לא עליתי דרך סודאן אלא עליתי עם ההורים דרך אדיס. עליתי ארצה בסוף שנת 1985. לאחר מכן למדתי בישיבת "הדרום" שהיא ישיבה תיכונית. אין לי טענות כלפי הישיבה משום שהיא היתה ממש טובה. לאחר מכן נשלחתי למרכז "שפירא" שהוא מרכז טכנולוגי, וכאן יש לי כן טענות. אני הבנתי בסוף השנה כי אין אפשרות להוציא תעודת בגרות במקום הזה, ולכן ביקשתי לעבור למקום אחר. התשובה שקיבלתי היתה: "טוב היה אילולא לא הגעת. אבל, משהגעת אתה מסיים את המסלול הזה". היתה קבוצה של תלמידים אתיופים יחד איתי ואז עשו מיון כשלא ברור לי לפי אילו אמות מידה הוא נעשה. העניין הזה שמור למערכת. נאמר לנו שחלק מאיתנו ילמד במערכת דו שנתית, כלומר רק את השפה העברית מכונאות ונגרות, ואילו החלק האחר ילמד משהו שיביא אותו אולי לשליש בגרות.

אתה למעשה אומר שהציפיות מכם היו נמוכות.

אני הבאתי את המקרה שלי כדוגמה כדי להמחיש שלא התלמיד ולא ההורה ולא נציגות הקהילה מעורבים בקבלת ההחלטות בעניינם, וזה שורש הבעיה. אנשים מוצאים את עצמם נאחזים במראה עיניהם ואלו הן התוצאות. יושבים כאן אנשים אקדמאים ועורכי דין, אבל העובדות בשטח הן אחרות. ישנם גורמים שונים שהביאו למצב החיובי או השלילי של יוצאי הקהילה.


אני רוצה לומר שלאחר מכן הגעתי בדרך לא דרך לבית הספר התיכון "ימין אורד", ואותו סיימתי. משם הלכתי ללמוד חינוך שנה ראשונה באוניברסיטת בן גוריון. אני למדתי דרך מינהל הסטודנטים ואין לי טענות כלפיהם. הם אלו שעזרו לי, הם מימנו לי את שכר הלימוד. באוניברסיטת בן גוריון החלטתי שאני רוצה ללמוד משפטים, והתעקשתי מאוד על כך. אני מוכרח לציין שלקח לי הרבה מאוד זמן להתקבל ללימודים באוניברסיטת תל-אביב מלסיים את התואר.

האם לא רצו לקבל אותך?

כן, יש שם מחסום מאוד מאוד בעייתי.

האם המחסום הזה הוא מחסום שניצב בפני כול אלה שרוצים ללמוד משפטים?

אני לא יודע מה היה לפניי, אבל אני הייתי השני שהגיע לאוניברסיטת תל-אביב. היה רעש גדול כשנכנסתי ללמוד באוניברסיטה. אני זוכר שנערך באוניברסיטה כנס שבו נדרשתי להציג כי יש גידול של 100% במספר הסטודנטים האתיופים באוניברסיטת תל-אביב.

דרך אגב, זה לא קשה. זו עלייה מאחד לשניים.

אני מוכרח לציין את זה משום שזה היה מצב מאוד עגום, ואני מאוד התנגדתי לזה. אני התבקשתי מספר פעמים על-ידי דקאן הסטודנטים להציג את אותו נתון גם בפני חבר הנאמנים למרות שלא רציתי לעשות זאת.

האם ידוע לך האם הקשיים שעמדו בפניך בקבלה ללימודים באוניברסיטת תל-אביב הם גם קשיים שעומדים בפני סטודנטים אחרים, או בגלל היותך אתיופי?

חברת הכנסת קולט אביטל, אין כאן בכלל שאלה. אני באתי מברית המועצות ואני מאוד מבינה אותו.

התחושה שלנו היתה שאוניברסיטת תל-אביב לא היתה מוכנה לקליטה מהסוג הזה. בוועדות השונות אני טענתי שציון הפסיכומטרי הוא לא תקין ולא תקף לעניין של הסטודנטים האתיופים, מאחר והציון הפסיכומטרי בנוי על הקודים האתניים ועל התרבות של החברה שיצרה אותו. אם רוצים לבדוק את יכולת הלמידה והתפיסה שלי אז צריך לבחון אותי לפי אמות המידה האתניים שלי, ולא על-פי אמות המידה של האחר.

נכון. האם אתה היית בעתודה אקדמאית?

כן. לצה"ל התגייסתי עם תואר ראשון כמתמחה. התפקיד הראשון שלי בפרקליטות הצבאית היה של מרצה בבית הספר למשפט צבאי. לאחר מכן, קיבלתי מינוי של תובע צבאי בקו הירוק, ובתפקיד הזה כיהנתי כשנתיים וחצי. כיום קיבלתי מינוי על ידי מפקד אזור השטחים ויש לי תפקיד של תובע צבאי באיו"ש ובחבל עזה, ואחראי כוח-האדם.


אני אוהב לשים את העובדות על השולחן ואני גם אוהב לעשות השוואה למשפט משווה. הנחת היסוד שלי תהיה שהחברה הישראלית היא סופר טובה בפאן הטכנולוגי, אבל סופר גרועה בפאן החברתי. אם אני עושה היקש מהמשפט המשווה האמריקאי והאנגלי אני מוצא שעד שנות התשעים, עד המאה ה-19, היתה הפרדה מוחלטת בין השחור ללבן. החברה הלבנה בארצות האלה לא היתה מוכנה בכלל לקלוט את מי ששונה ממנה.

הפעם הראשונה שבה מצאה החברה האמריקאית לנכון כן להיפתח היא ב-1896 בפסק דין "פלייסי" שקבע שהשחורים הם שווים בני שווים אבל לא בבית ספרנו, ולא בגנים ציבוריים. ב-1954 בראון ניסה לתת הלכה הפוכה מההלכה שנקבעה בפסק דין "פלייסי" והוא קבע אינטגרציה בבית הספר וכו'. רבותיי, זה קרה לפני למעלה ממאה שנים בארצות אחרות. אבל, אני עדיין רואה את זה היום במדינה ישראל וזה כואב לי. לדאבוני, יש בתי ספר שבהן יש הפסקות שונות וכיתות לימוד שונות שמבדילות בין התלמידים האתיופים לתלמידים האחרים. איך אפשר לקבל את זה?

קרה אירוע מאוד חמור כאשר ילד בן שש מהעיר חדרה ביקש ללמוד בבית ספר הקרוב למקום מגוריו שהוא במקרה גם בית-הספר הטוב בחדרה. אבל, בית-הספר סירב. ההורים הגישו בג"ץ. אבל, פרקליטות המדינה הולכת להגן על בית-הספר, וכמשיבה היא מגישה מחקרים של האוניברסיטה העברית ושל אוניברסיטת תל-אביב על כך שנשפך הון תופעות על הקהילה והוא לא מגיע. למשל, ישנם ויכוחים שונים על הפרויקט הלאומי האתיופי, על השם של הפרויקט. בפורומים האלה אין נציגות לחברה שלגביה מקבלים החלטות. בתגובה לבג"ץ טענו הגופים השונים שהילד לא יתקבל משום שלאתיופים יש קשיי למידה. אני מקבל את התשובה הזאת אבל לא ברמה פרטנית, אלא ברמה כללית. המקרים הפרטניים של ההצלחות מראים שכל אחד ואחד שהצליח עשה בדרך מלחמת חורמה.

אתה אומר שבתי ספר מתבססים על מחקרים של אוניברסיטאות האומרים שכושר הלמידה או יכולת הילד האתיופי להסתגל היא פחותה משל אחרים, וכתוצאה מזה מערכת החינוך לא מקבלת אותם.

זה נכון, אבל אני לא רוצה לקבל את האמירה הזאת מהטעם הפשוט שאם המערכות השונות היו מושיבות בוועדות השונות גם נציגים מתוך הקהילה, אז הקול של האחר היה עולה על השולחן ואז ההחלטה שהיתה מתקבלת היתה הולמת יותר. אבל, זה לא מה שקורה עם העלייה שבאה עכשיו, וגם לא בפורומים השונים של הקליטה.


יכול להיות שיאמרו לי שאלה שיושבים פה הם גם נציגי הקהילה. אבל, השאלה הזאת היא קצת סבוכה. לדעתי, נציג הוא לא מי שעובד במוסד כזה או אחר והוא בא לפה להשתתף בדיון. אני נציג הפרקליטות, אבל אני לא חושב שאני נציג הקהילה. לדעתי, היו צריכים לשבת כאן לא נציגים אתיופים שעובדים במשרד זה או אחר, אלא אדם שצמח מתוך הקהילה שכל מבוקשו הוא טובת הקהילה.

כל מי שהצליח להתבלט בדרך כלשהי, נאלץ בסופו של דבר לעבוד במערכות שמטפלות בקליטה. זו גם סוגיה שראוי להתייחס אליה.

זה מצוין, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא נציג הקהילה.

אני מנכ"לית של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, ובדרך כלל אני "זוכה" על הדברים הקשים.

עד כמה אתם מיוצגים בתוך פורומים שמקבלים החלטות לפחות ברמות של מערכת החינוך וכו'? האם יש ייצוג?

כארגון אנחנו מצליחים לדחוף את עצמנו. זה לא בגלל שפותחים לנו דלתות, אלא בגלל שאנחנו מצליחים לדחוף את עצמנו ואנחנו משמיעים את קולה של הקהילה בוועדות השונות ובהחלטות השונות שמתקבלות. יש הבדל בין קול אותנטי, אמיתי וביקורתי שרוצה לעשות שינוי חיובי, לבין ייצוג רק בגלל שהוא אתיופי.

האם את רוצה להגיד שאנשים נבחרים לוועדות כדי לצאת ידי חובה ולהגיד: הנה, גם לנו יש אתיופי פה?

כן. בהרבה מקרים ובהרבה פרויקטים מאוד גדולים מגייסים הרבה מאוד כסף על גב הקהילה. בשיווק הפרויקטים אומרים הרבה פעמים שנציגי הקהילה מעורבים בפרויקט. ברוב המקרים הנציגים עצמם לא יודעים מה מתרחש בתוך הקהילה, הם לא יודעים קרוא וכתוב, הם לא מבינים את המערכות שמסובבות אותם.


עם זאת, אני רואה הרבה הצלחות. מר בהט, ההצלחות הן לא בזכות המערכת. מדובר בבודדים שהצליחו למקומות שונים.

אבל, יש גם שוני או התקדמות כלשהי אפילו ברמה הסטטיסטית. אנחנו בכל זאת רואים שיותר ילדים מגיעים עד הבגרות, ויותר ילדים זכאים לבגרות.

אבל, יש הבדל בין אלה שזכאים לבגרות לאלו שמקבלים בגרות שהיא שווה לכניסה למערכת החינוך. יש פער מאוד גדול בין שני הדברים האלה. יש גידול, אבל השינוי הוא לא כל כך משמעותי. נשפך ים של כסף על הקהילה מצד תורמים מחו"ל וגם מהממסד, והיינו צריכים לראות תוצאה שהיא קצת יותר מסיבית. אבל, זה לא קורה. נשאלת כאן השאלה, לאן נשפך כל הכסף הזה? ההצלחות של הבודדים הן משום שהאמינו באנשים האלה, ניתנה להם הזדמנות. הציבו להם רף מאוד גבוה, לא רף של אתיופי אלא רף שהוא שווה לכול דבר. ברגע שמציבים לך רף מאוד גבוה אז אתה שואף ואתה מגיע לשם.


ההצלחות שאנחנו רואים צריכות לעודד אותנו שהקהילה הזאת היא בעלת פוטנציאל, ושזה לא משהו שנופל מהשמיים. אם ישקיעו במקומות הנכונים ואם יתנו את התמיכה הנכונה, נוכל לראות תוצאות.


לפני כשבוע חזרתי מביקור בארצות הברית שבמהלכו ליוויתי משלחת של תשעה סטודנטים למשפטים ועורכי דין יוצאי אתיופיה במטרה לעשות הסברה בארצות הברית. המשלחת הזאת יצאה מטעם ארגון שנקרא "ISRAEL AT HEART" שהוא הארגון שבמסגרתו התמודדה גם מהרטה ברוך. אנחנו חזרנו לארץ עם תחושה שאנחנו יותר מבוקשים שם מפה.

מזמן נאמר "אין נביא בעירו".

את אומרת שיש נציגים שהם לא אותנטיים, ואני אומרת לך שכך זה קורה בכל קהילה, גם אצלנו.

זה נכון, משום שבעיות קליטה והגירה הן לא יוצאות דופן רק לעולי אתיופיה. זוהי בעיה כוללנית שקיימת בכל מקרה של הגירה, ואני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד גם מבעיות הגירה של מדינות אחרות כלפי קבוצות אתניות אחרת, כדי שנוכל ליישם חלק מהדברים.

אני מוכרחה להגיד שבנושאים האלה אנחנו מטפלים קצת יותר, ויותר מערכות מטפלות במהגרים מאשר מדינות אחרות. זה לא נמדד תמיד בהצלחות. אבל, אם תשווי אותנו למדינות הגירה אחרות כמו קנדה ואוסטרליה אז תראי שלא מתעסקים שם במערכות כל כך רבות כמו חינוך ודיור כפי שאנחנו מתעסקים. נותנים שם לאדם את הכלים ואומרים לו: תסתדר בעצמך. ההגירה לשם היא גם די סלקטיבית. אני לא אומרת שאנחנו לא יכולים ללמוד, אבל בכל זאת ישנו הבדל.

אני הייתי מהגרת גם בקנדה, ויש לי אפשרות להשוות בין ההשתלבות שלי בקנדה לעומת מה שקורה פה, כך שאני לא תמימה ואני לא עיוורת למה שקורה במקומות שונים. יש כל כך הרבה מערכות שמטפלות בקליטה, אבל אין קשר בין המערכות השונות. צריך לשאול, למה דווקא לגבי יוצאי אתיופיה הקליטה היא דרך קליטה מרכזי קליטה ולא קליטה ישירה? האם הקליטה דרך מרכזי הקליטה עשתה משהו לעולים מאתיופיה? אנחנו רואים שקליטה של אוכלוסיות אחרות היא ברוב המקרים קליטה ישירה, ואנחנו כן רואים איזשהי חופשיות מסוימת.

כשמדובר בעליה של מיליונים קשה לבנות מספיק מרכזי קליטה, ולכן הקליטה היא ישירה.

אבל את יכולה לראות שבמקרים של יוצאי אתיופיה יש הרבה מאוד תלות.

אנחנו נשמע עכשיו את צגה מלקו שהיא מנהלת השידורים בשפה האמהרית.

קודם כל, אני רוצה לברך את הוועדה ואת היושבת ראש על קיום הדיון הזה. אני באה הרבה לסקר את הנעשה בישיבות הוועדה.

אנחנו גם רוצים להודות לך על העזרה בכינוס הפורום הזה.

הגיע הזמן לספר סוף סוף את סיפורי ההצלחה. למרות שסיפורי ההצלחה הם טיפה בים הם מאוד משפיעים בתקשורת הישראלית. אני חושבת שההשתתפות של מהרטה ברוך בתוכנית "השגריר" עשתה המון לצורה שבה רואה אותנו עכשיו החברה הישראלית. מהרטה, אני רוצה לומר לך שהבנים שלי מדבריך עלייך הרבה.


אני מצטרפת לדבריהם של חבריי. בדרך כלל בכל מה שקשור לעלייה של יוצאי אתיופיה ובקליטתם ההחלטה מתקבלת על-ידי גופים אחרים ללא שיתוף של הקהילה. זה מה שהיה עד היום ברוב המקרים והמצב הזה גם ממשיך.


אני עליתי לארץ בגיל 16,5 שנים מייד לאחר שסיימתי את לימודי התיכון באתיופיה. לאחר שהגעתי לפה למדתי חמישה חודשים באולפן, ואז היתה החלטה גורפת שבנות אתיופיות דתיות לא מתגייסות לצה"ל. אני לא התגייסתי לצבא, והפכו אותי לדתייה למרות שלא הייתי דתייה. אני מרגישה שפספסתי חלק מהישראליות. בהתחלה כל יוצאי אתיופיה הלכו לפנימייה דתית של "עליית הנוער".


לפעמים אני גם מסתכלת על חצי הכוס המלאה ולא רק על חצי הכוס הריקה. העלייה האתיופית היא עלייה של צעירים והבסיס הוא חינוך של הדור הצעיר. יש לדור הזה פוטנציאל וצריך לתת לו הזדמנות. סיפורי ההצלחה הם בודדים והם לא מייצגים את כל הקהילה. אני שמחתי על הדיון הזה כאן בוועדה, ולפני שהוא התחיל אני ועו"ד עינת אסרס הופענו בערוץ הכנסת ונשאלנו שאלה שמאוד עצבנה אותי. המראיין אמר לנו שאנחנו באנו היום כדי לכסות ולא כדי לחשוף וזה מאוד הרגיז אותי. צריך לעבוד בשני כיוונים. כלומר, צריך להראות גם את סיפורי ההצלחה ושיש לנו עכשיו כמה עורכי דין, כמה רופאים, דבר שלא היה לנו לפני עשר שנים.

בשביל מה צריך לשאול שאלות פרובוקטיביות בערוץ הכנסת? ערוץ הכנסת הוא ערוץ שאמור לדווח ולתת מידע. זה לא ערוץ בידור.

אבל, השאלה שהן נשאלו היא שאלה לגיטימית. אנחנו מדברים היום על סיפורי ההצלחה כאן בוועדה ואני שואלת את עצמי האם נכון לדבר רק על סיפורי ההצלחה כאשר בשטח יש בעיות?

עובדה היא שזה לא מה שקורה. אנחנו רוצים להבין מה קרה כדי שתצליחו, ומה חסר לאחרים.

צריך לעבוד בשני כיוונים. החברה הישראלית יודעת רק על הבעיות של יהודי אתיופיה. אני לא אומרת שאין בעיות, יש לנו המון בעיות וצריך לנסות לפתור אותן. אבל יחד עם זאת, צריך להראות גם את סיפורי ההצלחה, ולא לדבר רק על זה שאישה אתיופית נרצחה על-ידי בעלה. יש הרבה אנשים במדינת ישראל שחיים רק מהתקשורת, והם מקבלים את מה שמשווקים להם. נכון שסיפורי הצלחה הם לא דברים מעניינים. אני זוכרת שמגיש חדשות בערוץ 10 אמר פה שסיפורי הצלחה לא מעניינים אותו. אבל, אני חושבת שסיפורי הצלחה צריכים כן לעניין. לדעתי, מהרטה ברוך עשתה המון בדרך בה רואים את עולי אתיופיה. צריך לחשוף את סיפורי ההצלחה למרות שהם טיפה בים.


אני מנהלת את שידורי הרדיו שהוא הכלי הכי מרכזי והכי משפיע שיש היום לקהילה. בני הקהילה מאזינים היום לרדיו משום שזהו הכלי היחיד עבורם לקבל אינפורמציה. רוב הקהילה היא אנאלפבתית. אני בעבודתי נתקלת בהמון בעיות שיש לקהילה. אנשים רואים בנו עורכי דין, רופאים, עובדים סוציאליים. הבעיות העיקריות הן חינוך ותעסוקה ואסור לשכוח את זה. צריך לספק תעסוקה למי שמצליח. לא יכול להיות שסטודנט אתיופי שמסיים תואר ראשון ותואר שני יעבוד בעבודות שמירה. אני לא מזלזלת בעבודות שמירה, אבל איזה דגם הוא מהווה לאחיו הצעירים ולשאר האנשים אם הוא עובד בשמירה למרות שיש לו תארים אקדמאים? בעבודות שמירה מרוויחים שכר מינימום. הילדים הצעירים שואלים את עצמם בשביל מה להשקיע כל כך הרבה שנים בלימודים אם אחר כך עובדים בעבודות שבהן מרוויחים שכר מינימום.


אני לא מתביישת לומר שהאוניברסיטה "העברית" ואוניברסיטת תל-אביב הן אוניברסיטאות סנוביות שלא מוכנות לקבל את העולים. אי אפשר לדבר רק על השכלה גבוהה, אלא צריך לדעת לקלוט את הסטודנטים. לא יכול להיות שסטודנט ישקיע יותר זמן בקבלה לאוניברסיטה מהזמן שהוא מקדיש לסיום הלימודים לתואר.

רבותיי, חברת הכנסת מרינה סולודקין ואני הולכות עכשיו למליאה כדי להצביע. אנחנו נשתדל לשמור על הממשלה.


חזרנו, ובינתיים הצטרפו אלינו חברי התיאטרון שאת ההצגה שלהם ראינו לפני שבועיים-שלושה, והצטרף אלינו גם אינברם אליאס סטודנט למשפטים.


אנחנו שמענו פה כמה טענות עיקריות. אחת הטענות היא שלמרות שיש אקדמאים בוגרי אוניברסיטאות, הם לא נקלטים בשוק העבודה. זו אחת המסקנות שנצטרף לדון בה. הטענה השנייה היא שההצלחות במערכת החינוך היא של כאלה שיש להם כבר רקע מוקדם, ויש מעט מאוד עולים מצליחים שבאים ללא קרע. יש איזשהי בעיה לגבי ניצול הפוטנציאל.

אני לא מסכימה עם הטענה הזאת. אני הגעתי לארץ בגיל עשר מבלי לדעת קרוא וכתוב אפילו באמהרית.

אני חוזרת על מה שהושמע פה כטענות, אני לא אומרת שאלו המסקנות. זהו בדיוק הזמן שבו תוכלו להגיב על הטענות האלה.


הטענה השלישית אמרה שהקול האתיופי אינו נשמע מספיק במקומות שבהם מקבלים את ההחלטות, וממילא גם אלה שנמצאים במקומות האלה אינם בהכרח מייצגים את הקהילה עצמה. אלו שלושת הטענות העיקריות שאני שמעתי עד עכשיו.

היתה גם טענה שדיברה על כך שהאוניברסיטאות צריכות להיות יותר פתוחות.

כן.

אני עורך דין מזה חמש וחצי שנים. יש לי גם תואר במינהל חינוכי. עליתי לארץ בשנת 1980. אני לא מקבל את הקביעה שאומרת שמי שהצליח הוא זה שבא עם רקע קודם. לי למשל לא היה רקע קודם. אני הגעתי לארץ בגיל יחסית צעיר, בגיל שמונה, והתחלתי את כל מערכת הלימודים שלי בישראל. עשיתי שנה אולפן, ואחר כך שולבתי בכיתה רגילה.


אני לא גרתי במרכז קליטה, אלא עברתי מסלול של קליטה ישירה בכרמיאל. אני גדלתי בסביבה רגילה שבה לא היו הרבה עולים. המודלים שלי היו כמו מודלים של כל ילד ישראלי אחר.


אני בוגר ישיבה תיכונית בכפר הרוא"ה, וגם בוגר ישיבת הסדר. לאחר מכן למדתי משפטים ומינהל חינוכי. עבדתי כשנתיים במשרד פרטי, שלוש שנים במשרד המשפטים. כרגע יש לי משרד בירושלים.


אני חושב שאם היו מפנים יותר תלמידים למוסדות עיוניים, למוסדות תיכוניים, לא למוסדות של עליית הנוער, ולא למוסדות מקצועיים, היינו רואים פה הרבה סיפורי הצלחה. באמצע שנות השמונים בעיצומו של "מבצע משה" היתה החלטה להפנות את כל התלמידים למוסדות ממלכתיים דתיים. אבל, לא למוסדות העיוניים, אלא למוסדות מקצועיים בתוך הזרם הממלכתי דתי. היתה אפשרות לעשות בגרות, אבל התלמידים הופנו למסגרות המקצועיות כאשר בסוף הלימודים לא היה בידיהם שום דבר. לא היתה בידם תעודת בגרות שאיתה הם יכלו להמשיך ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. הם סיימו מסלולי מכונאות, במקרה הטוב מסלול הנדסאות, או י"ג-י"ד, אבל זה לא עוזר הרבה.


בתי הספר הדתיים והישיבות התיכוניות האליטיסטיות לא היו מוכנות לקלוט את העלייה. אחר כך המצב התהפך. אבל, עליית הנוער וגופים אחרים לא היו מוכנים כבר להפנות את התלמידים האלה למוסדות שבהן יש מסגרות עיוניות. אני חושב שאם היו מתגברים את המגמות העיוניות בקרב התלמידים האלה אפשר היה למנות עוד סיפורי הצלחה.


כיום המגמה של הפניית תלמידים לפנימיות ולמוסדות קצת נעצרה, והיא פחות חריפה.

אני חושבת שהיום המצב הוא הפוך ומפנים יותר בגלל שמדובר בעלייה בעיקר של פלאשמורה.

יש פחות הפניות, ויותר יותר תלמידים נשארים בבית. הם לומדים בתיכונים מקיפים. אני קשור גם לאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, ומדוחות שאנחנו עורכים אנחנו רואים שבתיכונים המקיפים יש הכוונה שהיא לא למסלולים העיוניים והיא לא לבגרות, ושיש מגמה של הנשרת תלמידים שהסיכוי שלהם להצליח הוא נמוך. יש מנגנון של הנשרה סמויה. כלומר, לבית הספר יש אינטרס שבבית הספר יישארו כמה שיותר תלמידים שמסוגלים להצליח בלימודי הבגרות משום שעם הנתון הזה הוא יכול להראות.

זוהי הפעם הראשונה שאני שומעת על מגמה כזאת שבתי ספר מנסים בצורה סמויה להכשיל תלמידים.

לא להכשיל. אבל, למנהל בית ספר יש אינטרס שיותר תלמידים יצליחו, ולכן הוא מנשיר את זה שאין לו סיכוי להצליח. הוא אומר לאותו תלמיד שאותו בית ספר לא מתאים לו ושכדאי לו ללכת לבית ספר אחר. אלו דברים שידועים לרובנו כאן.

האם יש לך מקרים קונקרטיים או הוכחות על כך שבבתי ספר אומרים לתלמידים שהם לא יסיימו תיכון וכו'?

יש לנו דוחות של האגודה שמתבססים על מקרים שקיבלנו. זה לא שהמצאנו אותם.

יש לנו דוחות ואפשר להעביר אותם.

אני יכול לתת דוגמה שאירעה בקרית מנחם בירושלים בשבוע שעבר. מדובר בתלמידה בכיתה ט' שמגיעה מידי בוקר לבית הספר. אבל, היא לא יכולה להשתתף בשיעורים במקצועות מסוימים למרות שהיא מגיעה לבית הספר. כששאלתי אותה למה היא לא משתתפת בשיעורים והיא ענתה לי שהמורים אמרו לה שהיא לא כל כך חזקה במקצועות האלה ושהיא לא תיגש לבגרות. לכן, היא עושה דברים אחרים במקום להשתתף בשיעורים האלה. המסר הוא שהיא לא מסוגלת.

לא נותנים לה יכולת לבטא את היכולת ואת הכישורים שלה.

וכך קורה שמכשילים אותה מההתחלה. קשה לתלמיד בכיתה ט' לעמוד מול המערכת.

אני היום סטודנט למשפטים במימון אישי, לא דרך מינהל הסטודנטים. למדתי באוניברסיטת בן גוריון ניהול, ולאחר מכן למדתי בבית ספר "מנדל" למנהיגות חיובית חינוך ופילוסופיה. הייתי תלמיד בישיבת "בני-עקיבא" "נווה הרצוג" ואחר כך בכפר בתיה.

אני רוצה לומר שהתחושה היא שיש למורה תפיסה עולם על התלמיד מראש. כולם רוצים לעזור, אבל המורה בא עם השקפת העולם שלו ועם הסטריאוטיפים שלו והוא זה שמחליט האם נראה לו שתצליח או לא, והאם הוא רוצה לקחת את התלמיד כאתגר או לא. בסופו של דבר נוצר מצב שתלמידים שבאמת רוצים להצליח לא מצליחים משום שהמורה חושב בצורה אחרת.

בישיבה הייתי תלמיד גרוע משום שרציתי לברוח משם. אני אמרתי להם שאני תלמיד לא טוב ושאני מבקש מהם לסלק אותי מהישיבה. אבל הם אמרו לי: "לא, אנחנו נעזור לך".

כלומר, המערכת אמרה שאתה כן מסוגל והיא רצתה לעזור לך.

נכון, אבל האינטרסים הם שונים לגמרי משום שעל כל ראש הם מקבלים כסף.

כשרוצים לעזור זה בגלל כסף, וכשלא רוצים לעזור זה לא בסדר.

יש גם מורים טובים שהם משוחררים מתפיסות עולם ומסטריאוטיפים, והם כן נותנים הזדמנויות להצליח. אני למדתי בכפר בתיה ואני חושב ששם נותנים לך את כל האפשרויות.


אני חושב שבנוסף לעניין החינוך, המפתח להצלחת עולי אתיופיה הוא גם רמת הביטחון האישי והסביבתי שיש למשפחה. אם למשפחה יש בית משלה ואם היא לא מוטרדת בבעיות פרנסה, אז יש סיכוי טוב שהילדים של אותה משפחה יצליחו. מדינת ישראל עשתה באמת עבודה יפה בתחום ההשכלה הגבוהה, ואני חושב שיש יותר ויותר אקדמאים. אבל, באוניברסיטאות שונות חזרו לעניין הסטריאוטיפים. אני חושב שאחרי שמשקיעים בתחום ההשכלה צריך לשחרר גם את מקומות העבודה מסטריאוטיפים. צריך לפתוח את משרדי הממשלה כך שיותר ויותר אתיופים יעבדו בהם. עובדה ידועה היא שלמהגרים אין מספיק קשרים חברתיים במשרדים ממשלתיים.

אף אחד מהם גם לא חבר מרכז.

את ההצלחה אפשר למדוד במספר המשכילים בקרב בני העדה, אבל שם זה נעצר. 60% ממוצאי עבודה מוצאים עבודה דרך קשרים חברתיים, ורק מעטים מוצאים עבודה דרך העיתונות. הקשרים החברתיים של יוצאי אתיופיה במגזר העסקי ובמגזר הציבורי הם חלשים מאוד מאוד מאוד.

זה לא רק בעייתם של עולי אתיופיה. ממחקר שנעשה כאן בכנסת רואים שאחוז יוצאי ברית-המועצות בשירות הציבורי הוא אפס פסיק כמה. זו בעיה משותפת לדור ראשון של מהגרים.

אני מרכזת תחום חינוך בלתי פורמלי במרכז הקליטה, ואני רוצה לומר שבשנה האחרונה יש איזשהי תפנית של גידול בכמות הילדים יוצאי אתיופיה שמשתתפים בתוכניות תומכות.

הייתי רוצה להתייחס דווקא לאמון שהחברה צריכה לתת. אמון החברה הוא לא שלם. סיימתי קורס קצינות לפני כשתים עשרה שנה, וכאשר הסתובבתי עם הדרגות על הכתפיים החברה ראתה אותי כמי שקיבלה את הדרגות בחסד ולא בזכות, למרות שהייתי צריכה להשקיע אולי אפילו יותר משאר חברותיי לקורס. תמיד נמדדתי תחת איזשהי זכוכית מגדלת משום שאני שונה. כשהחלו לשדר את תוכנית "השגריר" בה השתתפה מהרטה ברוך התחלתי לצערי לקבל תגובות שאומרות שמהרטה נמצאת בתוכנית הזאת משום שהיא אתיופית. המחסום עדיין לא נפרץ, וזה חבל מאוד. לדעתי, יש הרבה מה לעשות כדי להעלות את מודעות החברה הישראלית גם ליכולות שלנו ושאנחנו לא מגיעים למקומות מסוימים רק בזכות זה שאנחנו אתיופים, אלא בגלל זה שאנחנו מסוגלים ויכולים. אולי זהו המקום לגיוס המדיה התקשורתית משום שהיא זו מציגה אותנו בכל הבעייתיות של החברה שלנו הקולטת והנקלטת. צריך להציג גם את המסוגלות שלנו.

בשנה האחרונה הגדלנו את כמות התלמידים ובני הנוער מכיתה י' עד י"ב בכאלף תלמידים, וזאת מתוך אמונה שכרטיס הכניסה וסלילת הדרכים לחיים נורמטיביים בחברה הישראלית היא האקדמיה, וכדי להגיע לאקדמיה צריך להעלות את מספר הזכאים לתעודת בגרות, ולשם כך צריך לתת אותו תגבור שחסר לאותם תלמידים. תלמידים מסוימים צריכים תגבור משום שלהורים שלהם אין יכולת לתת להם בגלל מגבלות תקציב, או בגלל שההורים שלהם לא יכולים לעבוד איתם על תרגילים ועל שיעורי הבית, ואם זה בגלל שלמערכת הפורמלית אין יכולות.

נכון לעכשיו, בתוכנית שנקראת "אופק לבגרות" משולבים כאלף תלמידים. זוהי תוכנית משותפת לג'וינט, משרד הקליטה ומכון "ברנקו-וייס". ישנה תוכנית אחרת שנקראת "למידה אחרת" והיא ממומנת על-ידי המשרד והיא מופעלת דרך החברה למתנס"ים והיא מכיתה ז' עד כיתה י"ב ובה יש כשמונה מאות תלמידים. אני מאוד מקווה שההצלחות שראינו בתוכניות הפיילוט של "אופק" לפחות יימשכו. כ-70% מהמשולבים בתוכנית הזאת סיימו את הלימודים עם תעודת בגרות.

כמה השקעה בכל ילד מבחינת שעות ישנה?

זה שונה מתוכנית לתוכנית. בתוכנית "אופק" אנחנו מדברים על כתשע שעות שבועיות, כאשר התוכנית מתמקדת לא רק בתגבור הלימודי, אלא היא עובדת בכמה אפיקים כמו האפיק הקהילתי שהוא עבודה עם ההורים, ישנו האפיק הפדגוגי וישנו אפיק הלימוד הפרונטלי עם כל תלמיד ותלמיד, כאשר הלימוד נעשה בקבוצות קטנות ומצומצמות תוך חיזוק הדימוי העצמי. זוהי תוכנית תלת שנתית מכיתה י' עד כיתה י"ב.

את אומרת שכרגע קיימת השקעה וישנה שימת לב נוספת, הכוונה של הילדים, טיפוח הפוטנציאל שלהם, והתוצאות הן טובות וברורות.

אני נציג הפרוייקט הלאומי. אני אקדמאי בעל תואר שני במדיניות ציבורית. אני מוכרח לציין שלצד אי ההצלחות בקליטת עולי אתיופיה מוכרחים לדבר גם על הצלחות בקרב יוצאי אתיופיה כי לקהילה יש דימוי שלילי. אני לא בטוח שילד אתיופי זקוק לפרויקט הזה ואני לא בטוח שלילד יש בעיות. בחברה הישראלית נוצר דימוי כלפי ילדים עולי אתיופיה כאילו הם ילדים שנמצאים במצוקה או ילדים בעייתיים. לא שופטים את האתיופי בזכות מה שהוא. אנשים יוצאי אתיופיה מצליחים בזכות עצמם ולא בגלל זכות או חסד שניתנו להם ממוסד כלשהו. הגיע הזמן להעלות באמצעי התקשורת את בעיית הדימוי שיש ליוצאי אתיופיה. אני חושב שההצלחות הן לא פחותות מהקשיים.


ישנה בעיה נוספת והיא שרואים את הקהילה כבעיה, ואני חושב שהגיע הזמן להתייחס לקהילה כפתרון ולא כבעיה. הקהילה צריכה לשבת בפורומים שונים שבהם מתקבלות ההחלטות אם זה ברמת היישוב ואם זה ברמת בית-הספר, ובכל הרמות.


רוב המבוגרים אינם דוברים את השפה העברית וזה דבר שמקשה עליהם פי כמה בחינוך ילדיהם. לכן, צריך להמשיך לתת להורים שיעורי עברית באולפן באופן מתמשך. ידיעת השפה העברית היא מצרך בסיסי בהתקשרות עם הסביבה. יכול להיות מצב שההורה הוא הורה טוב, אבל הוא לא מצליח לתקשר עם מנהל בית-הספר ועם הסובבים אותו בגלל שהוא לא יודע את השפה העברית.

נמצא איתנו כאן אלמו טספהן שהוא שחקן בתיאטרון הוולאגב. אנחנו ראינו את ההצגה שלו. אני רוצה לשאול אותו כמה שאלות. ראשית, מהן תגובות הציבור להצגה שלכם? איזה רמת עידוד אתם שואבים מהציבור? ומהו הדבר שלו אתה זקוק כדי לפרוץ?

רציתי להעלות היום פה הצגה, אבל לא איפשרו לי להכניס את כל האביזרים.

אנחנו נעשה את זה.

אני אשמח מאוד.

אני למדתי אומנות מודרנית ותיאטרון באוניברסיטת חיפה, ויש לי תואר B.A.. כאומן אני נתקל במספר קשיים ואחד הקשיים הוא במציאת עבודה. אני הולך לעשות אודישנים, אבל אני לא מקבל תפקידים בגלל הצבע שלי.

האם היו לך מקרים ספציפיים שבהם לא התקבלת לאודישנים בתיאטרונים?

כן.

לא מזמינים אותך לאודישנים, אלא אם כן צריכים אתיופי בהצגה.

כן. לא מסתכלים על האתיופי כמקצוען, אלא רק על מוצאו. יצא לי לשחק עם מהרטה ברוך בהצגה הקודמת שנקראה "שחורים" ששוחקה בתיאטרון "אטלה". לצערי הרב, המוסד הזה נהרס בגלל פעילות לא חכמה של כמה אנשים. אנחנו כתבנו מכתבים ופנינו ל"אומנות לעם" ולאנשים שאמורים לתקצב את התיאטרון הזה, אבל אנחנו נתקלנו בתגובה שאמרה: הנה ניתנה לאתיופים הזדמנות, אבל הם לא יודעים לנצל אותה. מה שקרה הוא שהם לא חיפשו את האנשים שהם באמת אחראים לכישלון הזה, והם לא הענישו אותם. התיאטרון הזה לא קיבל סבסוד כפי שהיה בעבר.


אני ייסדתי את להקה " אסקיסטה" והיא פועלת באוניברסיטת חיפה. אבל, גם שם נתקלתי בקשיים. אני נתבקשתי להביא מוצר מוגמר וזהו. אני עובד עכשיו בתיאטרון שבו אנחנו לוקחים סיפורי עם אתיופים. אמרו לי לספר את הסיפורים ולרדת מהבמה. כלומר, מבלי שאני אשאל על הזכויות שלי, על המשכורת שלי.

למה אתה מסכים?

כי נמאס לי לעבוד בשמירה. אני מסכים לזה משום שאין לי ברירה אחרת, אני חייב לשרוד. ההצגות שאני מעלה על הבמה הן כל עולמי. אתם ראיתם אחת מההצגות שלי. אנחנו הופענו והצגנו את ההצגות שלנו בחוץ לארץ בכל מיני פסטיבלים, בפסטיבל עכו, בתיאטרון "תמונה" בתל-אביב. אנשים שצופים בהצגות שלנו עומדים נדהמים, הם פתאום מגלים שגם בקרב יוצאי אתיופיה יש כשרונות. הם רואים שאנחנו כן מסוגלים לעשות כל מיני דברים בדיוק כמו הצברים הישראלים.

אין להקה ואין אדם שלא נתקל בקשיים ושלא צריך להוכיח משהו. כל אחד מכם פרץ מחסומים, וכל אחד מכם היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להוכיח שהוא ראוי. אני מאוד מזדהה עם מה שאתם עוברים משום שגם אני עברתי את המסלול הזה לא פעם אחת בחיים, בין אם זה עבר עליי כעולה ובין אם זה עבר עליי כאישה. כדי להיות קונסול כללי בניו יורק גם אני הייתי צריכה להוכיח אלף פעמים שאני הרווחתי את זה ביושר, והייתי צריכה לעבוד אף יותר קשה מאחרים. ככה החברה שלנו בנויה.


עם זאת, אני מנסה ללמוד מכם היום מהם הקשיים הנוספים שיש לכם. אם אתה אומר לי שהקושי הנוסף שלך הוא בגלל שאנשים חושבים שאתיופי הוא לא מספיק מוכשר כמו אחרים וזה גורם לך לא להגיע לתיאטרון הכללי בגלל שלא נותנים לך אודישנים, אז זה דבר שאני צריכה ללמוד אותו, ואני גם צריכה לפעול כדי לפתוח את הדלתות. זה התפקיד שלנו פה בוועדה. אם אני שומעת שאנשים גומרים אוניברסיטאות והם לא מתקבלים לשירות הציבורי, אז אני וחברתי צריכות לפעול אצל נציב שירות המדינה, או אולי בחקיקה.

יש כבר חקיקה שמקודמת על-ידי חבר הכנסת מיכאל איתן. נדמה לי שהצעת החוק עברה קריאה טרומית.

אני חברה בוועדת החוקה ואני יכולה לנסות לקדם את הצעת החוק הזאת מעכשיו. אנחנו צריכים לשמוע מהו הדבר שאתם חושבים שהוא מכשול נוסף בדרכם. חשוב לי לשמוע את זה כרגע.

אנחנו כל הזמן אומרים שנשפך כל כך הרבה כסף, אבל לא רואים תוצאות. תוכנית "השגריר" אכן עזרה בשיפור הדימוי של האתיופים. אבל מעבר לזה, צריך לעשות איגום משאבים וגם לצאת בקמפיין. החברה צריכה להחליף את הדיסקט בכל מה שנוגע לדימוי של אתיופי. אני אהיה עצמי, אני לא אהיה כמו מהרטה ברוך, ובתיה איוב לא תהיה מהרטה ברוך. הצלחות של אתיופים נתפסות בחברה כהצלחות של בודדים, והחברה האתיופית כולה נתפסת עדיין כבעיה שצריך לטפל בה.

זוהי ההתייחסות לכול העולים.

נכון.

אנחנו כחברה וגם התקשורת מציפה בדרך כלל את הבעיות שטעונות פתרון. כמה זה עוזר זה כבר סיפור אחר.

אני לא מסכימה עם זה לגמרי. כמובן שעולי רוסיה סובלים מאותן בעיות שאנחנו סובלים מהן כעולים. אבל, כשאתה מדבר על ישראלי על העולים מרוסיה אז הוא יגיד לך שהעולים מרוסיה הם אקדמאים, ושהם טובים בכל מיני תחומים.

אומרים שהם גם אלכוהוליסטים, זונות, ושהם מכים שוטרים. לשמחתי, לאתיופים לא מדביקים את התוויות האלה משום שפוחדים מהמילה גזענות.

בהקשרים מסוימים העולים מרוסיה נתפסים כאנשים משכילים, כאנשים שתרמו למדינה, ושהיה שווה להביא אותם, וזה בניגוד לתפיסה שקיימת כלפי העולים מאתיופיה. העולים מאתיופיה נתפסים כנטל על החברה הישראלית שצריך לטפל בו.

זה בא לידי ביטוי בתקשורת לפני חודש וחצי כאשר היה דיון בנושא עליית שארית יהודי אתיופיה.


יש בעיה חמורה מאוד בכל מה שנוגע למשטרת ישראל. דווקא הרשות האוכפת, דווקא הרשות שאמורה להגן על זכויות האזרחים, מתעללת בבני העדה שלי.

אני רוצה לקבל פרטים על המקרים האלה משום שאני נאבקת במשטרה. הקונפליקט הכי גדול הוא בין משטרת ישראל ועולים. חשוב לי לקבל פרטים על עוד מקרים משום שכך אני יכולה להוכיח את הדברים.

אני כיהנתי בעבר כראש עיר בית שאן, ואני קלטתי עולים.

הוא ראש עיר שביקש עולים.

אני חושב שהעדה האתיופית נקלטה והשתלבה מאוד יפה אצלי בעיר בית שאן. הם זכו לליווי. אנשים בנו ורכשו שם בתים, ובסך הכול הם התקבלו מאוד מאוד בחמימות ובאהבה בכל מה שהם דרשו.


הדיון היום בוועדה הוא הדבר הטוב ביותר, משום שהצגת הטוב הוא הדבר הכי טוב. אם רוצים לקדם משהו בחיים אז צריך ליצור את הצדדים החיובים שבתוך העניין. אתם הגעתם להישגים מאוד יפים, ומה שעשתה מהרטה ברוך בתוכנית "השגריר" הוא הדבר היפה ביותר משום שאנשים אוהבים להימשך להצלחות. אף אחד לא רוצה להזדהות עם כישלונות.


כאשר הוריי הגיעו לארץ גם אנחנו הרגשנו שחוסמים אותנו במערכת המפלגתית שלנו. אבל, בסופו של דבר הזמן עשה את שלו ואנשים כן נכנסו למערכות הפוליטיות. לכן, אני לא חושבת שאתם צריכים להרגיש תסכול. אף אחד לא חוסם. כראש עיר שקיבל עובדים לעבודה, אף פעם לא הסתכלתי על מוצאו של העובד.

אבל, יש גם אנשים שחוסמים.

מר קבלו, באילו שכונות קלטת את העולים?

לא היו אצלי קרוונים. הם שוכנו באזור מרכזי, הם גם רכשו את הבתים. אני גם שיקמתי את השכונה הזאת במסגרת שיקום שכונות, והבתים נראים נפלא. היה גם צורך בבית כנסת לעדה האתיופית.

אני מניח שברור לך למה שאלתי את השאלה הזאת.

כן, אבל זה לא חל במקרה של בית שאן. יש ערים שבהן אתה צודק.

גברתי היושבת ראש, בראשית דבריי אני רוצה לומר לך כל הכבוד.

אני כתבתי ספר בשנת 1996 שגם פורסם, והוא מדבר על אי נוחות תרבותית עלייה של יהודי ברית-המועצות במדינת ישראל. כשאני אצא לפנסיה אני אכתוב עוד ספר שיספר מה קרה אחרי שנת 1996. אני סוציולוגית ואני עוקבת אחרי מה שקורה לקהילה האתיופית. זה מאוד מעניין אותי.


אנחנו צריכים לומר שמה שקורה כאן הוא נס משום שמדינה כל כך קטנה קולטת את כל העולם. קולט אביטל היא עולה ותיקה, היא הגיעה בשנות הששים מרומניה. אנחנו עולים חדשים.

תאמינו לי שאתם לא רוצים לדעת מה שעבר עליי. עד היום הרומנים הם הגנבים.

מדינת ישראל היא מדינה שכל הזמן היא קולטת אנשים מתרבויות אחרות, וזה גורם לבעיות. יש מצב עייפות של החומר, ואנחנו צריכים להבין שיש דבר כזה. אבל, צריך למצוא דרכים כדי להתמודד עם העייפות של אנשים שכל החיים שלהם קולטים אנשים.


אני רואה שבקליטת עולי אתיופיה נעשו הרבה דברים שהם לא נכונים, ונעשו הרבה טעויות. העולים נקלטו רק בערים ולא בסביבה שבה הם יכולים למצוא עבודה היכולת של העולים החדשים לקנות בית ולמצוא עבודה תביא להם ביטחון עצמי שהוא מקור לגאווה.

אבל, אפשר עדיין לתקן את זה. אפשר לדאוג שהצעירים יהיו באזורים מוצלחים יותר כמו צפון תל-אביב.

המפתח הוא השכלה, בלי השכלה אתה כלום בחברה המודרנית. אני חושבת שהמקום הכי בעייתי הוא בית-הספר. אנחנו שמענו פה שמורים לא מוכנים לאתגר את הילדים, וזוהי הבעיה שאני רואה. אני עליתי מברית המועצות ואני רוצה לומר לכם שהיו שם כמה דברים נפלאים. ברית-המועצות היא מדינה רב לאומית ובעיר מוסקבה היו עוד 30-40 עמים חוץ מרוסים. אבל, רק בבית-הספר ראינו שוויון אמיתי. מורה בבית-ספר השקיעה הרבה בילד חלש, וזה בלי שעות נוספות. צריך לעשות את הדברים בלי דעות קדומות. כאן יש דעות קדומות. חבל שלא קיימנו את הישיבה הזאת יחד עם ועדת החינוך.


אני חושבת שהטעות של המערכות היא בכך שלאקדמאים אין מקום תעסוקה. אחד מכם פנה אליי, אני לא זוכר מי זה היה. אבל, אני פניתי לנציב שירות המדינה בנושא זה, ואמרתי שאם לא מעסיקים את האקדמאים בבתי הספר, בבתי משפט ובמשרדי ממשלה אז עושים טעות חמורה מאוד, משום שרק בעזרתכם אנחנו יכולים להצליח.


חבר הכנסת יוזם הצעת החוק שעליה דובר כאן הוא ליברל גדול. גברתי היושבת ראש, אני חושבת שאנחנו יכולות לבקש ממנו לקדם את הצעת החוק לקריאה ראשונה.

אבל, צריכה להיות גם החלטת ממשלה.

היתה החלטה, אבל היא לא מיושמת.

אני מברך על הדיון הזה משום שאנחנו כאן בוועדה תמיד שומעים דווקא על הבעיות. אני חושב שאנחנו עכשיו לא בורחים מהבעיות, אלא אנחנו מציינים את ההצלחות וזה דבר מאוד חשוב. אני גם רוצה לברך בפורום זה את מהרטה ברוך, היא גאוות הקהילה. אני רוצה להודות לה על כל המאמץ שהיא עושה.


צריך לעשות שינויים בתוכניות במערכת החינוך, וזה צריך להיעשות בשיתוף בני הקהילה. זה נכון שבהתחלה היו בעיות ושלא היו משכילים. אבל, אני לא חושב שאני רואה היום שינוי למרות שיש לנו היום אנשים משכילים בתוך הקהילה.


אסור להזניח את ההורים, משום שההורים הם החוליה החשובה בכל תהליך קבלת החלטות במערכת החינוך. צריך לבנות תוכניות שבהן תהיה השקעה גם בהורים.

מר בהט, אתה היית מותקף מכל עבר.

לא הייתי מותקף, אני עצוב ואני אומר לך גם למה. יושבת הראש יודעת שאני יודע לחשוף את עצמנו לביקורת, ולקבל את הביקורות וגם לבדוק אותן. הביקורות קיימות בהרבה תחומים, ואנחנו עושים יום ולילה כדי לתקן את כל מה שצריך לתקן וללכת הלאה.


אני שמחתי מאוד על קיום הישיבה הזאת, ותעדנה על כך עוזרות יושבת הראש שאני התקשרתי אליהן והבעתי תמיהה על שם הדיון שדיבר על הצלחות. שאלתי מה הולך להיות בישיבה ואז סיפרו לי על מהרטה ברוך, וכשבאתי הביתה גם הילדים שלי סיפרו לי על מהרטה. אני שאלתי האם בישיבה נדבר באמת על ההצלחות או שתהיה על כך שלמרות משרד החינוך יש גם הצלחות. אני שאלתי בטלפון את השאלה הזאת במילים האלה בדיוק. לצערי, זה באמת כך.


אני עצוב משום שאי אפשר לחיות בממלכת אבסורד עד הסוף, ואני אומר את זה כמי שיודע לומר את הדברים השליליים, ויש הרבה מאוד. לא יכול להיות שאם רוצים לקבל מישהו אז זה בגלל שווה כסף למנהל, ואם לא רוצים לקבל אותו אז זה בגלל שלא רוצים אתיופי. לא יכול להיות שאם לא רוצים שמישהו יעשה בגרות מלאה אז זה בגלל שרוצים שהוא יעשה בגרות נמוכה. אבל, אם רוצים שהוא יעשה בגרות שלמה אז זה בגלל משהו אחר. אי אפשר לחיות בצורה כזאת.


יושבת כאן מולי חבורה מדהימה של יוצאי העדה, ואני רואה את זה בקיבוץ מעברות כשאי מבקר שם, ואני רואה את זה בישיבת הרוא"ה. אני רואה את החבר'ה שהם הטופ של הטופ של העדה, ואני מתפלל בתוך ליבי שכולם יהיו כך כי כולם יכולים, ובאמת מאמינים בכולם עד האחרון שבהם גם אם יש מנהל או מורה בבית ספר שאמר משהו. אני רואה את החיבוקים ואת הדמעות של האהבה. איך אפשר לבוא ולהגיד שכלום לא נעשה? אני אומר את הדברים האלה כאחד שרואה את השלילה, ויש גם הרבה שלילה. זה לא שאני רואה את הכול באיזשהי אופוריה. אני יודע את הבעיות, תאמינו לי שאף אחד בעולם לא יודע את הבעיות כמוני. אני לא מכחיש אף אחת מהבעיות. אני יצאתי בדמעות בעיניים לאחר הביקור בקיבוץ מעברות שבמהלכו פגשתי בחורה שמיניסטית שחזרה עכשיו מארצות הברית במסגרת משלחת. אבל, זה כמו שתגידו לי אחר כך למה אני כל כך מתרגש? האם לא ציפית זאת מאיתנו? למה לראות את הדברים הטובים כדבר לא טוב? קחו את הדברים האלה באמת כרצון אמיתי, כאמון מלא.

אני חושבת שאתה לא עושה צדק לעצמך, כי פה לא נאמרו דברים נגד מערכת החינוך. אני חושבת שמה שאנשים אומרים הוא שנשפך הרבה כסף, ושברמת המדיניות יש רצון ויש ביצוע, ויש אפילו הצלחות כפי שאני ציינתי אותן, ויש התקדמות. אבל, לא תמיד המסר שלכם והרצון הטוב מחלחל למטה.

נכון.

לא תמיד למורים עצמם יש את הסגולות ואת היכולת לתת לילד את הביטחון העצמי ואת העידוד שהוא יכול. כשאני עליתי לארץ והגעתי לתיכון ידעתי טוב צרפתית. אבל, המורה לצרפתית קראה לאימא שלי לבית הספר ואמרה לה להוציא אותי מבית הספר כי אני אוכל להגיע במקסימום רק לעשות מניקור.. זוהי רמת העידוד שאני קיבלתי ממורה שהרגישה מאוימת משום שאני ידעתי את השפה. אימא שלי באה בדמעות הביתה. אם אימא שלי היתה מוציאה אותי והייתי הולכת ללמוד מניקור לא הייתי מגיעה למה שהגעתי אליו היום. המזל שלי היה שאימא שלי נתנה לי את החיזוקים בבית. אני לא באתי מאתיופיה ואימא שלי למדה בבית הספר יחד עם המורה לצרפתית, כך שאפילו לא היתה פה גזענות.


אנחנו אומרים שיש במערכת מורים שלא מבינים שיש אפשרות להתייחס לילדים ברמת הפוטנציאל שלהם ולעודד את הפוטנציאל, כך שאתה יכול לצאת מפה קצת פחות עצוב.

אני מקבל.

שמעת פה אנשים, כולל מהרטה שאמרה שגם היא באה בלי לדעת קרוא וכתוב, ושגם היא התקדמה. כלומר, לא רק אלה שבאו עם רקע מוקדם התקדמו. כלומר, בכל זאת נשמעו גם דברים אחרים.


ברשותכם, אני מבקשת לסכם את הישיבה ולומר כמה דברים מרחשי ליבי. אני אומרת את הדברים גם על דעתה של חברת הכנסת מרינה סולודקין.


נשמעה טענה שלקחו את מהרטה ברוך לתוכנית משום שהיא אתיופית. אני חושבת שאני אברך על כך אם לקחו אותה לתוכנית בגלל שהיא אתיופית, ואני אברך על זה ארבע פעמים כי צריך לפתוח את עיני הציבור שיש אנשים שהגיעו לרמות האלה. צריך לעשות את זה בצורה מודעת. אם מינו אותי כקונסול כללי בניו יורק כיוון שאני אישה אז תודה לאל. אני מאוד שמחה שמינו אותי להיות קונסול כללי בניו יורק כי אני אישה כי בזה הוכחתי לכולם שאישה יכולה לעשות את זה. אחריי באו גם אחרות. לכן, יש מקום בחברה שלנו לעודד הצלחות, לעודד דימויים, וזה גם מה שאנחנו רוצים לעשות היום כאן בכנסת. צריך לדבר על המודלים שראויים לחיקוי.

מכל הידע המקצועי שאני צברתי במשך הרבה מאוד שנים, אני אישית חושבת שמהרטה ברוך היתה תורמת להסברה הישראלית יותר מהבחור שנבחר, כי היתה מראה איך אדם במסלול מסוים במדינת ישראל מגיע להישגים האלה, ולכול אחד מאיתנו יש סיפורים כאלה.

היא היתה עושה את זה טוב לא בגלל שהיא אתיופית, אלא בגלל שיש לה את היכולות לעשות את זה.

כן, אבל היא מביאה איתה תוספת ייחודית שהיא יוצאת מהכלל, כי בשביל מישהו שנולד עם כפית זהב בפה זה לא חוכמה, אבל בשבילה זה חוכמה מכופלת. אני חושבת שזהו אחד המסרים. יש לה תוספת יוקר שאין לאנשים אחרים, כמו שיש אנשים נוספים שמביאים איתם גם כן תוספת סגולית.


אנחנו מברכים באמת מכל הלב גם על ההצלחות וגם את אלה שבקליטת העלייה עזרו להצלחות, וגם את אלה שתורמים. אנחנו כן חושבים שצריך להביא להרבה יותר מודעות חברתית ליכולות ולפוטנציאל שבעלייה הזאת, ולפתח כמה שיותר את הפוטנציאל הזה בין אם זה בתוכניות. עובדה שכאשר יש תוכניות אז יש לזה תוצאות. למה לא להוסיף את כל הכלים שאפשר להוסיף כדי לתרום באותו זמן גם להורים ולילדים שבקהילה?


אנחנו דנו כאן בכל נושא המבחנים. המבחנים האלה מתאימים לסוג מסוים של אוכלוסייה במקום ללכת לפתח פוטנציאל כמו שלימד בזמנו פרופ' פוירשטיין. אני הייתי רוצה שנקיים פה ישיבה משותפת עם ועדת החינוך בשאלה כיצד ניתן לדבר אל אנשים בפיתוח הפוטנציאל ולא במבחנים.

אנחנו עובדים עם פרופ' פוירשטיין בהיקף די גדול.

תרומתה של מדינת ישראל ושל הארגונים יוצאי אתיופיה הוא בכך שבגן הילדים ובבתי הספר, במוסדות להשכלה גבוהה ובצבא יש דוגמה אישית. צריך לראות איך אנחנו משחזרים את ההצלחה ואיך אנחנו יוצרים עוד דוגמאות אישיות להצלחה בתחומים אחרים.

מדינת ישראל היא מדינה רב תרבותית, אבל היא עדיין לא מתנהגת כמדינה רב תרבותית. מאוד חשוב וחיוני להדגיש את הייחודיות שיש בכל קבוצה אתנית שנמצאת כאן. לכול קבוצה יש את היתרון היחסי שלה. גם לנו האתיופים יש את היתרון היחסי שלנו. צריך להתייחס אלינו כנכס ולא כנטל. אם מדינת ישראל היתה יודעת לנצל על הייחודיות הזאת אז המקום שלנו היה הרבה יותר רחוק.

תעסוקה בתוך המגזר הציבורי יכולה לתרום לדימוי ולתדמית. יש רכז תעסוקת אקדמאים במרכז הקליטה ליוצאי אתיופיה. 24% מהפונים אליו בבקשת עבודה הם אנשים שסיימו תארים פלוס הוראה.

אבל, רכז התעסוקה לא יכול ליצור יש מאין.

אפשר לשלב במערכת החינוך מורים בני העדה, והם ילמדו לא רק תלמידים יוצאי אתיופיה.

זאת אחת המסקנות של דוח דברת שלא הולך להיות מיושם כל כך מהר.

צריך להנהיג פעילות אקטיבית לאלו שהם חלשים יותר על מנת שהם יוכלו לבטא את עצמם.

יש התחלה של תוכניות, אני לא בטוחה שזה מספיק. אבל, עובדה שזה קורה.

אני באופן אישי לא רואה את זה.

מה שיש הוא לא מספיק. הצורך בשטח הוא עצום.

עמיהוד בהט לא חי את המציאות. אני הרגשתי שהדברים שנאמרו מנותקים מהמציאות.

מה מנותק מהמציאות?

החברה הישראלית איננה יודעת על הקהילה האתיופית. צריך לקדם הסברה בנושא הזה, זה דבר חיוני.


לצערי, אקדמאים מהווים דוגמה שלילית ולא דוגמה חיובית. ברגע שאקדמאי הוא מובטל אז אין שום סיבה שאלו הסובבים אותו יתאמצו לרכוש השכלה.

צריך לראות כיצד ניתן לקדם את בעיית האקדמאים משום שזה נושא חשוב. זוהי פצצה מתקתקת, זהו נושא מאוד מדאיג כואב. צריך לתת פרק זמן מסוים שבמהלכו הם ישולבו בעבודות במוסדות הממשלה. צריך לפתור את הבעיה הזאת מיידית.

את צודקת.


יש חוקים במדינת ישראל, לא חסרים חוקים. יש החלטות ממשלה, הן לא חסרות. אכיפה היא הדבר שחסר. בשבוע שעבר היה פה רעש גדול על הצעת חוק מאוד יפה ומאוד מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות שלקח שנתיים וחצי כדי לחוקק אותה. מחקר קטן שעשיתי בסוף השבוע הוכיח שחוק דומה נחקק בכנסת לפני עשור או יותר על-ידי חברת הכנסת דאז ארבלי אלמוזלינו, אלא שאף אחד פשוט לא יישם את זה.


אנחנו נקדם את החקיקה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים ליצור גם את הכלים הפוליטיים, אם זה לובי או כוח משימה ציבורי, שפשוט שמים את הנושא הזה של תעסוקת אקדמאים אתיופים ומציאת פתרונות כנושא למאבק ציבורי. אחרת החוק יעבור ואז יגידו שאין כרגע תקנים ושיש כרגע קיצוצים ושלא מקבלים עובדים חדשים וכו'. אנחנו יודעים בדיוק איך זה עובד. בלי הלחץ הציבורי, בלי יצירת הכלים האלה, בלי המאבק הציבורי, זה לא יפעל.


תודה רבה לכולם, אני מתנצלת, אבל אני צריכה לעלות למליאה ולנהל שם את הדיון. הישיבה הזאת נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:55.