כנסת פתוחה

משותפת פנים-חינוך - סלילת כבישי גישה למוסדות החינוך במדינה

5
ועדה משותפת פנים וחינוך
15.3.05
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 3
מישיבת ועדת המשנה לוועדה המשותפת לוועדת הפנים ואיכות הסביבה ולוועדת החינוך והתרבות
יום שלישי, ד' אדר ב', התשס"ה (15 במרץ 2005), שעה: 11:30

סלילת כבישי גישה למוסדות החינוך במדינה

חברי הוועדה: טלב אלסאנע – היו"ר
עסאם מח'ול
ואסל טאהא
איוב קרא
מרינה סולודקין

חנן אפוטה ראש מחלקת החינוך בפזורה, מחוז דרום,
משרד החינוך, התרבות והספורט
חוה שושן מנהלת גף תקן הסעות,
משרד החינוך, התרבות והספורט
עו"ד סופי אורט-שקנזי לשכה משפטית, משרד החינוך, התרבות והספורט

עמר רשרש ראש מנהלת הגליל והנגב, משרד התחבורה
אשר סגל מהנדס מחוז דרום, מע"צ, משרד התחבורה

אמיר שפרלינג מינהל חשמל, משרד התשתיות
נועם בריימן לשכה משפטית, משרד התשתיות

פיני קבלו מרכז השלטון המקומי
עו"ד נועה בן אריה מרכז השלטון המקומי

יוסי רוסו מועצה אזורית אבו-בסמה

שמוליק דוד ארגון "שתי"ל"
סאלח אלזבארגה ארגון "שתי"ל"
ג'ובארה אלאטרש ראש ועדי הורים, ארגון "שתי"ל"
עבדאללה אלסאנע ארגון "שתי"ל"

עטיה אבו עסא מפקח, מינהלת הבדואים

סלאמה קבועה ועד הורים
פרחאן קבועה ועד הורים
סאלם לוגילי יו"ר ועד הורים, בי"ס אלאעסם ב'
מוסא אבו-עייאדה יו"ר ועד הורים, בי"ס אלפורעה
אברהים אל-אטרש יו"ר ועד הורים, בי"ס אל-אטרש,
ועד הורים נווה דקלים, ועד הורים באל-חורה.
סלמאן מוחמד ביר הדאג'

ד"ר גדעון בן-דרור יועץ לוועדת החינוך

יהודית גידלי

דרורה רשף


סלילת כבישי גישה למוסדות החינוך במדינה

בוקר טוב, רבותי, אני פותח את הישיבה. זוהי ישיבה של ועדת המשנה לוועדה המשותפת של ועדת החינוך והתרבות וועדת הפנים ואיכות הסביבה, שמתמקדת בדיוניה בסוגיה של בתי הספר ומערכת החינוך בישובים הלא מוכרים בנגב.

נושא הדיון היום הוא המיקום שנקבע לגנים, לבתי ספר, במיוחד כשהולכים לפצל בתי ספר. מי יציג בקצרה את הנושא של הדיון, ואני מבקש התייחסות, לאחר מכן, של הנציגים של משרדי הממשלה הרלוונטיים, וגם אחרי שאומר את דברי, אתן לחבר הכנסת ואסל טאהא להשלים ולנציגי התושבים שיתייחסו לסוגיה.

אחת הבעיות שהוועדה הזו מתיימרת לדון בהן ולנסות לתת להן מענה, היא הבעיה של מערכת החינוך בבתי הספר בישובים הלא מוכרים. יש בערך 75,000 תושבים שנמצאים שם, קיימים, אבל הישובים שלהם לא מוכרים. מדינת ישראל, על פי חובתה, על פי חוק חינוך חובה, הקימה מערכת בתי ספר, אבל החוק גם מחייב שבתי הספר יעמדו בתנאים סבירים. וכאשר מקימים בית ספר ולא מחברים אותו לרשת חשמל או כבישי גישה, זו מציאות שמקשה על התלמידים, מקשה על המורים ולא בכדי תלמידים לא מגיעים לבתי הספר בעונת החורף. התנאים הם מאד קשים.

הייתה לפני כן טענה שבתי הספר האלה אינם מורשים ואין אפשרות משפטית לחבר אותם, אולם לאחר מכן היה דיון במועצה הארצית בתיקון 40 בתמ"מ 4/14, ואז אושרו 16 מרכזי שירותים, ועל פי ההחלטה הזו, באותם מרכזי שירותים יש בתי ספר, בינתיים – אין במרכזי השירותים שום דבר פרט לבתי הספר. בחלקם אושרו – מרכזי השירותים האלה הם: ביר הדאג' – יש נקודת ציון מוגדרת וזה אושר. התוכנית במצב סטטוטורי מאושר. אבו קרינאת, אל הואשלה, אבו כף, דריג'ת, כוחלה, אל אטרש – נווה דקלים – אלטורשאן, אלסייד, אלעזאזמה, אלאעסם א', אלאעסם ב', אבו קווידר – נווה מדבר – אלאמל, אלפורעה ותל ערד.

16 מרכזי השירותים האלה הם מרכזים מאושרים על פי חוק. זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על מציאות לא חוקית, אלא מציאות שהיא כן חוקית, כן מאושרת, ולמרות זאת, בתי הספר האלה אינם מחוברים, עד היום, לא לכבישי גישה ולא לרשת החשמל. אנחנו לא מדברים על מאחזים בלתי חוקיים, אנחנו מדברים על בתי ספר, אנחנו מדברים על ילדים. מדברים על תלמידים. ובמציאות הקיימת, תלמידים סובלים, בלי שום סיבה, בלי שום הצדקה.

לאחרונה הועלתה הסוגיה של פיצול בתי ספר, ואנחנו היינו בסיור בנגב, וראינו, למשל, בתי ספר באלפורעה, באלאעסם ב' ובמקומות אחרים, שמספר הילדים בהם הוא מעל 800-900, ולכל הדעות זה מקשה מאד על ניהול בית ספר בגודל הזה, אבל מה שראינו לאחרונה – ודברי מופנים למשרד החינוך – שעושים פיצול פיקטיבי. מעבירים חומה בתוך בית הספר, ומפרידים. כאילו חומה התחילה להיות באופנה. כל דבר פותרים אותו על ידי חומה. וזה לא הולך להיות, דבר כזה. אי אפשר היום, כשאתה מסיע – אתם מסיעים גם הרבה תלמידים, אני אבקש גם התייחסות לזה – אני מקבל כאן נתונים שליותר מ-450 קווי אוטובוס אתם אחראים מדי יום. אלפי תלמידים אתם מסיעים. וחס וחלילה תהיה תאונה – ואנחנו יודעים מה מצב התאונות ומה ההסתברות של תאונות כאלה – התוצאות יהיו קשות מאד.

השאלה הנשאלת היא, מדוע כשאתם מחליטים להקים בית ספר, אתם לא חושבים להקים אותו במרכז הריכוז, איפה שיש ריכוז אוכלוסייה גדול, ועל ידי זה מביאים את בית הספר לתלמידים, במקום להסיע את התלמידים לבית הספר. וחוסכים הוצאות, עלויות, סכנות. יכול להיות שתבואו ותגידו שזה שאנחנו מקימים בית ספר, אנחנו עושים את זה בישוב קבע. אז א', יש בתי ספר, וזה לא הופך אותם לישובי קבע. ואם יהיה פתרון בעתיד, אז אנחנו לא מדברים על בתי ספר שנמצאים במבנים שהם מבני קבע. אלה מבנים שאפשר להעביר בהם גם אנשים ואפשר גם להעביר את המבנים. אבל, בסופו של דבר, אנחנו מאמינים ששם יראו ישוב. אנחנו מדברים על 16 מקומות שלגביהם יש החלטה להקמת ישובי-שירותים.

ולכן, אל"ף, מדוע לא מחברים את בתי הספר האלה לכבישי גישה וחשמל, כשאין מניעה משפטית. בי"ת, כשמקימים ומפתחים בתי ספר, למה לא בוחרים את המקום שנמצא בתוך ריכוז האוכלוסייה, מתייעצים עם ועדי הורים, משתפים אותם, קובעים את המיקום המתאים גם לאוכלוסייה. כי בסופו של דבר אלה הילדים שלהם. אמנם משרד החינוך מקים בית ספר, אבל הילדים הם של האוכלוסייה. מדוע לא מתייעצים עם האוכלוסייה איפה להקים בתי ספר.

הדבר השלישי הוא העניין של הגנים גילאי טרום-חובה, גילאי 3-4-5. הרי הילדים האלה לא מוסעים באוטובוס. מדוע לא לשקול להקים את הגנים האלה גם בשכונות?

לא מסיעים אותם באוטובוסים?

קשה להסיע אותם בגיל שלוש עם ילדים מבוגרים. אז לא מגיעים לגנים. ואז מקימים גנים ואין ילדים. איפה שיש ילדים אין גן, ואיפה שיש גן, אין ילדים. ויש השקעה ואין תוצאה. לכן, המדיניות הזאת היא פשוט בלתי סבירה.

אנחנו נבקש התייחסות לדברים. אנחנו נבקש התייחסות מהגורמים הרלוונטיים, אם זה משרד התחבורה או מינהל החשמל לגבי עמדתם בעניין. אני אתן רשות הדיבור לחבר הכנסת ואסל טאהא, ואחר כך לנציגי התושבים להעלות את הדברים שלהם, ואחר כך נשמע את התשובות והתגובות. בבקשה.

תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע ובוקר טוב לכולם.

הבעיה הזאת היא לא בעיה חדשה שנולדה לפני שבוע, חודש או שנה. זאת בעיה כרונית. בעיה כרונית שהתושבים בנגב סובלים ממנה. אני הייתי בסיור שם, ביקרתי בחלק מהמקומות שמנה אותם חברי, חבר הכנסת אלסאנע, ראיתי את בתי הספר, ראיתי את האופי שלהם, החיצוני, וגם ראיתי מה יש בתוך הבניינים האלה, וכנראה מי שמבקר את המקום הזה או השטח שבו בנויים בתי הספר, ודאי וודאי שיחשוב שאנחנו נמצאים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אני חשבתי אז שאני נמצא באיזשהו מקום מרוחק מהתרבות, מהציביליזציה הנאורה, מדמוקרטיה, ממדינה ליברלית שמעניקה זכויות לאזרחיה. שם שום דבר לא קורה. בתי ספר לא מחוברים לחשמל, עובדים על גנרטור שהוא לפעמים תקין, לפעמים לא תקין. לפעמים יש חשמל ולפעמים אין חשמל. לפעמים יש סולר ולפעמים אין סולר. אז מתרוצצים ממקום למקום כדי להפעיל את הגנרטור – אם הוא תקין.

דבר שני, דרכי הגישה הן מסוכנות. לא רק בחורף, חבר הכנסת אלסאנע, גם בקיץ מסוכנים. אלו תלמידים. יש נחשים שנכנסים לבית הספר, מסכנים את חיי התלמידים. האבק סביב בית הספר. שום דבר. בית הספר הוא סתם חדרים בנויים, ואם רוצים להגן על בית הספר אז שמים חומה או גדר, ומבחוץ למראית עין כשאתה מסתכל, אתה תראה שאתה מול בית סוהר, בית מעצר או משהו כזה. אפילו האופי לא חינוכי.

לכן אנחנו בוועדת הפנים העלינו את הנושא לפני כמה חודשים, לפני החורף, ותבענו לחבר את בתי הספר לדרכי גישה מתאימות, שיאפשרו לתלמידים להגיע בחורף – החורף גס, במיוחד בנגב. ועד עכשיו אנחנו רק קונים – או מוכרים לנו – הבטחות, לא מבצעים כלום, למרות שלזכותו של משרד החינוך אני חייב להגיד מילה טובה: משרד החינוך הוא כמעט המשרד הממשלתי היחידי שמנסה להגיש שירותים. הוא בונה את המבנים האלה, את בתי הספר ללא דרכי גישה, אבל הוא מתאמץ. אבל, גם המאמץ הזה לא מתאים.

אנחנו מבקשים מכל משרדי הממשלה, ובמיוחד ממשרד החינוך, שילחץ. אלו התלמידים שלו, רבותי, אלו התלמידים של משרד החינוך, הוא חייב להגן עליהם בכל מקום. חייב לשרת אותם, חייב להגיש להם את השירותים ההולמים, המתאימים לחינוך ראוי. אם לא, התלמידים לא מקבלים, לא חינוך ראוי, לא מיקום ראוי ולא דרכי גישה ראויות, מה עוד שהכפרים שלהם לא מוכרים, אז הם יוענשו פעמיים? פעם כשלא מכירים בכפר שלהם ופעם שניה שהתלמידים לא יקבלו שירותים? זה לא יתכן. במדינה דמוקרטית-ליברלית זה לא יתכן.

אנחנו כאן, בוועדה הזאת, זועקים את זעקתם של התלמידים האלה, את התושבים, את האבות – ההורים שלהם – שהם סובלים, מסיעים אותם ממקום למקום בכדי שילמדו, מה עוד שאני גם שומע ממה שהגיש חברי אלסאנע, שתלמידי הטרום-חובה לא לומדים, מפני שלא מסיעים אותם. אני לא רוצה להעלות את השאלה אם ההסעה תקנית או לא תקנית, אם המסיעים באמת הולכים לפי התקן של משרד החינוך או לא. גם את זה צריך לבדוק – כמה תלמידים דוחסים באוטובוס. מאה? שמונים? תשעים? לא יודע. לפי התקן או לא? אז, רבותי, בואו לא נחכה עד שיקרה שם אסון, וטוב שנטפל בזה שעה קודם. תודה.

תודה. חבר הכנסת עסאם מח'ול, ואחר כך – חברת הכנסת סולדקין, את רוצה?

לא, תודה. אני באתי רק ללמוד את הנושא.

אוקי. אז חבר הכנסת מח'ול, בבקשה.

הנושא הזה הוא לא חדש. אנחנו דשים בו כבר הרבה שנים. זה מרגיז שכל שנה יש לנו שני דיונים בנושא הזה, ואנחנו באותו מצב. אני חושב שכדי שהישיבה הזאת, הדיון הזה, יתנו את התוצאות שהם יכולים לתת, אנחנו חייבים ללחוץ ולהכריח את הגורמים האחראיים לפעול, ולשנות את המצב הזה.

מדובר עכשיו בתקופה של פיתוח הגליל ופיתוח הנגב. שמעתם את החזון החדש בקשר לזה. אני מתאר לעצמי שיש אנשים שמתכוונים למשהו מאד מאד מסוים, ויש צבע ולאום לפיתוח הנגב ופיתוח הגליל. אבל אי אפשר לפתח, לא את הנגב, לא את הגליל, ולא את מדינת ישראל, בלי לפתור את הבעיות האלה.

הבעיה של תלמידים שלא יכולים לקבל חינוך בבית ספר ראוי לשמו, היא לא בעיה של התלמידים, היא בעיה של המדינה, היא בעיה של הממשלה, היא כתם על מצחה של הממשלה. אי אפשר לבוא שנה אחרי שנה לכאן ולהגיד שאין דרך גישה, מכיוון שזה לא מוכר, אנחנו לא יכולים לבנות. חובתה של המדינה – משרד החינוך עושה עבירה פלילית, עובר על החוק, כי הוא לא מספק את האופציה לכל תלמיד בגיל חינוך חובה, ללמוד. אני חושב שזאת הבעיה. והבעיה היא לא אצל התושבים הערביים בנגב, הבעיה היא במדיניות הזאת, שצריך לשנות אותה, עכשיו ומיד. אני חושב שזה בלתי נסבל להמשיך ולשמוע – אולי נשמע עוד היום בישיבה הזאת – כמה מסובך לבנות. מכיוון שמשרד החינוך יכול להחליט, לתקצב ולהגיד: אני רוצה בית ספר במקום מסוים, אבל משרד הפנים לא יכול לאשר מכיוון שהכפר בלתי מוכר, או מכיוון שלא מאשרים תוכניות.

יש כאן, חבר הכנסת מח'ול, אני נותן לך העתק, תוכנית מתאר מחוזית מחוז דרום. זה תמ"מ 14/4, שינוי מס' 40, שמדבר על מבנים יבילים מלאים לשירותים חיוניים. ובמסגרת שינוי מס' 40 הוחלט: המטרה היא לאפשר הקמתם של מבנים יבילים מלאים לשירותים חיוניים, כמפורט להלן: שירותי חינוך, הכוללים בתי ספר וגני ילדים, שירותי בריאות הכוללים מרפאות ותחנות טיפוליות בלבד, שירותי דת ושירותי ביטחון-פנים. לגבי אותם מוסדות נקבע, כי משרד החינוך רשאי ליתן היתר בניה למבנה יביל ארעי, אם מתקיימים בו התנאים. הקמת מבנה יביל תותר במקומות אשר נוקבו בנספח א'. הנספח כולל 16 מרכזי שירותים שאני הקראתי, והבקשה להיתר תאושר על ידי משרד ממשלתי האחראי לאספקת שירותים. אם זה חינוך, משרד החינוך, אם זה בריאות, משרד הבריאות, והוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, מתחייבת לאשר את התוכניות האלה. וזה כולל את ההתחייבות לחבר את אותם המבנים שדיברתי עליהם, גם לרשת החשמל ולכבישי גישה. כל זה במסגרת החוק. זאת אומרת: הטענה שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי מבחינה חוקית, לפי התכנון של המועצה הארצית לתכנון ובניה, לא קיימת יותר. מה שצריך לעשות הוא לפעול ולעשות. הבסיס המשפטי, הבסיס החוקי, כבר קיים.

כן. אני רוצה לחדד, בעניין הזה, את הסתירה הזאת בין זה שגם החוק מחייב, גם ההיגיון מחייב, גם הגישה האנושית מחייבת, ובכל זאת אתה לא יכול להשיג שום דבר בעניין הכפרים הבלתי מוכרים, אלא דרך בג"ץ. אתה יכול להחליט שצריך מרפאה באיזש הו מקום, אבל אתה תלך לבג"ץ עשר פעמים, כדי להכריח את משרד הבריאות לבצע את התוכנית – שלו, לפעמים – או למשרד ממשלתי אחר. אני חושב שיש כאן ניסיון להפוך את הסיפור הזה למשחק של חתול ועכבר. כל הזמן לרוץ אחרי המטרה ולא להגיע אליה. אני חושב שכדי להשיג את המטרה ולהגיע אליה, חשוב מאד מה שאנחנו יכולים לעשות ברמה הפרלמנטרית בכנסת, וחשוב עוד יותר שהתושבים, האזרחים, לא יחכו שזה ייפתר מאליו. אתם חלק מהלחץ הזה כדי להוביל לפתרון של הבעיות האלו. יש בידיכם כלים, כלים של מאבק ציבורי, כלים של שביתה, כלים של הפגנה, כלים של בג"ץ גם, אם יש צורך. אבל אנחנו מתכוונים שהתושבים הנוגעים בדבר לא יחכו שאנחנו נעלה על בריקדות בעניין.

תודה רבה, חבר הכנסת מח'ול. מר פיני קבלו, ממרכז השלטון המקומי, בבקשה.

אני באמת מזועזע. לא שהנתונים חדשים לי, כי אני גם מסתובב, אבל אני חושב שאני לא רואה כיצד אפשר לקיים מערכת חינוכית כאשר אין דרכי גישה או חיבור חשמל וגנרטור. אני מכיר את זה כראש רשות. אני חושב שמה שצריך לעשות כאן, מאחר שאנחנו יודעים את מצבן של הרשויות המקומיות, וגם את הנושא של תקציב פיתוח שבא בעצם לענות על הצרכים האלה – אצלנו במשך השנתיים האחרונות תקציב פיתוח כמעט לא קיים. השנה הבטיחו 500 מיליון שקל – וזה מעט מאד ל-260 רשויות.

מה שצריך כאן לעשות – אני מכיר את משרד החינוך ואת מפעל הפיס. כשהם בונים מבני חינוך, יש דברים שהם לא נוגעים בהם. אני, למשל בניתי קריית חינוך ובמשך חצי שנה לא יכולתי לחבר אותה לחשמל, כי את החיבור של החשמל הם מטילים על הרשות המקומית, ובדרך כלל לרשות המקומית אין את הכספים. לכן, אני חושב שאם משרד החינוך בונה מבנה, הוא צריך לסיים אותו גם בדרכי גישה וגם בחיבור החשמל. והנושא הזה במשרד החינוך לא מובן לי. לא מובן לי מכמה סיבות. ניקח דוגמה הפוכה, למשל. במקום שיש חשמל – ואצלי היה מקרה שהיה כבל חשמל ששלושים שנה עמד שם, אבל פתאום הגיע מפקח מטעם משרד החינוך בנושא בטיחות, וקבע שהכבל, אסור לו להיות מעל בית הספר, ואם אתה לא תטמון אותו, בסוף השנה הם מבטלים לך את מספר הרישום של בית הספר. אז משרד החינוך בא ומייעץ לך איפה לשים אותו, אבל הוא לא נותן לך על זה כסף. כי הוא אומר לך – מכספך אתה צריך להסיר את הכבל. אותו דבר גם בחיבור חשמל. אותו דבר גם בתי ספר שגדלו, ואתה צריך לחבר להם טרנספו, שזה עולה 150-200 אלף שקל. הם מטילים את זה על הרשות, שהיא תתגבר את החשמל בתוך בית הספר, למרות שבמשך שלוש וארבע שנים כל קיץ נופל החשמל פעמיים-שלוש ביום.

לכן, אני חושב שמשרד החינוך צריך לשנות את הגישה. אתה בונה מבנה – תסיים אותו. אי אפשר שאתה בונה מבנה ולא נותן לו דרכי גישה לאוטובוסים ולחניות. וזה קורה בכל מקום. לא רק בכפרים. זה קורה גם אצלי בעיר. אני אמרתי: סיימתי קריית חינוך. חצי שנה לא היה לי כסף לחבר את החשמל, ורק עכשיו – אחרי שנתיים – אנחנו מתחילים לחבר דרכי גישה לחניות, איך להוריד את התלמידים. לכן, מי שבונה צריך לעשות פרוייקט מושלם, מובנה, ואותו צריך לחייב ולא להשאיר את זה בין הכסאות, שייפול בין הרשויות האחרות.

תודה רבה. סאלם לוגילי, ועד הורים, אלאעסם ב'.

בוקר טוב לכולם, לכולם, ליושב ראש הוועדה ולחברי הוועדה.

שמעתי כל מיני דברים שמראים שאנשים באמת מבינים את המצב ויודעים באיזה בעיות אנחנו נמצאים, אבל אני בא היום להציג את זה כאחד שחי בתוך המערכת, ואחד שעובר אותה יום יום, ואחד שחווה את זה על בשרו לפני שהיה אב, והיום הוא אב ורואה את הילדים חווים את זה על בשרם.

אל"ף, מצב בתי הספר בכפרים הלא מוכרים, הוא מתחת לכל ביקורת. נכון שיש לנו רשות שמנסה ורוצה לעזור ולקדם. יושב כאן היום חבר – מר חנן אפוטה, מנהל הרשות – הוא רוצה לקדם דברים, אבל נתקל בכל מיני חסמים.

אנחנו סובלים בתוך בתי הספר מבחינה בטיחותית. בטיחות לילדים. זה מתחת לכל ביקורת. לאחרונה היה שם ביקור של חברי הוועדה וחבר הכנסת טלב אלסאנע בכניסה לבית הספר שאני יושב ראש ועד ההורים שלו. שם יש לנו כניסה של בית ספר באורך איזה 150 מ'. הכניסה הזאת, מעל חמישים שנה היא כניסה ציבורית שמשמשת בית ספר, משמשת מרפאה אזורית שנותנת טיפול לכ-7000 תושבים. משום מה החליטה המנהלת ביום אחד, שאת השטח הזה, הכניסה הזאת, הם מעבירים לאדם מסוים שהם באו אתו להסדר, ולא מתייחסים לאוכלוסייה. אין לי טענות כלפי האיש הזה, ספציפית, אבל יש לי טענות כלפי הממסד הזה ויש לי טענות כלפי המנהלת, כלפי מנהל מקרקעי ישראל: האם לא ידעתם שיש בית ספר? ידעו. האם לא ידעתם שיש מרפאה? ידעו. טוב שיש נציג שלהם שייתן תשובות. האם לא ידעתם שיש שם אוכלוסייה שצריכה כניסה לשם?

הבעיה הזאת קיימת מעל שנה. עשינו סיורים, עשינו פגישות, שלחנו מכתבים, איימנו בתחילת השנה בשביתות, הבטיחו לנו 15 יום, 45 יום, אדון יעקב כץ כל פעם "מטפל בזה". לצערי, הטיפול שלנו, או מה שצריך להיות, זה רק להשבית את התלמידים. זו הדרך שאנחנו יכולים להשפיע. אבל האם זו התשובה? האם זו התשובה? הכניסה הזאת דומה לכל הכניסות של בתי הספר: גישה אין, החליטו במשרד החינוך או ברשות החינוך או משום מה, במנהל שם, שביום גשם אין לימודים במגזר הבדואי. לא צריך להיות. מיותר. מצב ההישגים שלנו מעל ומעבר. אנחנו הכי דומים במדינה בהישגים. והמציאות, הפוכה לגמרי.

מיקום בתי הספר. כשמגיע בית ספר לריבוי של 1200 תלמידים, החוק אומר שצריך לפצל אותו. בא איש מסוים של מערכת חינוך, מחליט החלטה שבית הספר הזה מפוצל על ידי גדר באמצע. שני בתי ספר. החליט החכם והגאון: זה הפתרון. זו המציאות. זו המציאות בבית ספר בישראל.

· - -

זו המציאות. כרגע, כשחברי מדבר, אם הוא מכחיש את המציאות הזאת אני מזמין אותו, ואני אתווכח. מחליטים: גדר באמצע, שני בתי ספר. מי נותן לזה יד? נותן לזה יד בעיקר המנהל, המנהלת יש לה בעיה בקרקעות, להציב מקומות.

גדרות זה במודה, עכשיו.

יפה. גדרות במודה. ועוד מה? הן גדרות שלא עוצרות שום תלמיד, ולא מונעות את התלמידים מלעבור לבית הספר השני. יש מנהל כאן שעומד מעבר לגדר והוא צריך לדבר עם המנהל השני והתלמידים. אין אחרת. זה אחד.

שתיים, ממשיכים להסיע את התלמידים לאותו מקום. ממשיכים להסיע. פעם הסיעו 1200, עכשיו הם צריכים להסיע עוד 100, עוד 200, לפי הריבוי הטבעי. ואני בא לרשות החינוך, ואני צריך שם כיתה נוספת, מנהל הרשות אומר לי: אין לי תקציב. אני מאמין לו, ואני מקבל את הגרסה שלו. אבל איך זה מתבצע כשאתה קובע לי בית ספר כאן, אתה ממשיך להשקיע 30 עד 40 מיליון שקל על הסעות תלמידים מהמקומות שלהם, כאשר אתה בנקודה אחת מעלה יום יום 700-800 תלמידים ואתה מוביל אותם 5-6 ק"מ. אתה חוצה מסילת ברזל שבעתיד היא צריכה להיות רכבת – זה החזון של ראש הממשלה וכל המתכננים – שתגיע לדימונה, אתה חוצה אותה כל יום עם 10-12 אוטובוסים, והמסילה לא מרומזרת. מסילה שאין בה מחסום, כלום.

איזה גילאים הילדים?

מטרום חובה – שבכלל לא מגיעים לבית הספר – ואם צריך לשלוח אותם לטרום חובה, צריך לצרף אותם לתלמידים המבוגרים. למה? כי אין הסעות. לא מגיעים להם הסעות, הם צריכים להישאר בבית.

זה גם לא חוקי.

יפה. שלוש, באותם ימי גשם שהזכרתי לפני זה, אין דרכי גישה למקומות האלה, לכפרים. התלמיד לא צריך להגיע לבית הספר. הוא צריך ללכת לשחק בחוץ.

בקשר לעניין הפיצול של בית הספר – אתם פניתם למשרד החינוך? הצעתם לו אלטרנטיבה? כלומר, במקום להפריד על ידי גדר, להקים בית ספר במקום אחר ולחסוך הסעות ואת כל הסיפורים והסכנות?

כן. אני פניתי, רשות ה - - - למשרד החינוך, בבקשה להציב את בית הספר שהולך היום לפיצול במקום המתאים. הצענו שטח, הצענו כמה מקומות שמוסכמים על האוכלוסייה. אנחנו מדברים על בית ספר ספציפי, אלאעסם ב', שאנחנו רוצים את הפיצול שלו במקום שייתן שירותים וייתן מענה לתלמידים. התלמיד לא צריך בבוקר לנסוע 40 דקות עד שהוא מגיע לבית ספר. לא צריך לנסוע 8-9-10 ק"מ עד שהוא מגיע. לא צריך להגיע בסוף יום, בשלוש וחצי, הביתה, כשהוא מסיים בשתיים.

בישובים הלא-מוכרים, בית הספר הוא המוסד הציבורי היחיד שיש בישוב.

כן, זה המוסד היחידי. אין מוסדות אחרים.

פניתי לחברי מר חנן אפוטה, הוא אמר שהוא מוכן לבוא ולשבת עם ההורים ולהציב את בית הספר במקום הנכון, במקום שייתן מענה לדברים האלה, ובאמת תהיה אווירה של לימודים ולא אווירה של הסעות ונסיעות, ושל חציית כבישים מהירים – מי כמוכם יודע על איזה כבישים אנחנו מדברים בין באר שבע לדימונה – אני לא מדבר על אותה רמת הבטיחות שחבר הכנסת מח'ול מתייחס אליה לגבי מספר התלמידים וכל הנושא הזה.

כמו שהתפלאתם כשאמרתי שבית ספר מפצלים על ידי גדר, זה יותר גרוע בתנאים שלנו שם.

הוסיפו עוד מנהל.

הוסיפו עוד מנהל.

אני שוב חוזר על דברי לגבי בית הספר שיו"ר הוועדה שאל: אנחנו הצענו בית ספר. הבאנו רשימת נתונים עבור משרד החינוך, עבור רשות החינוך. אנחנו מדברים על 780 תלמידים שמוסעים יום יום, ולצערי אנחנו ממתינים לתשובה מעל שלושה חודשים. התשובה שאני קיבלתי היא שהם ממתינים להקצאת קרקע מהמנהלת. אני מתפלא, ואני שואל: מה ההתמהמהות הזאת, שממתינים להקצאת קרקע? האם אנחנו צריכים ליפול כאן בין הכסאות? בין רשות החינוך, למנהלת, למשרד הפנים, ואני לא יודע לאיזה עוד בירוקרטיה שנמצאת באמצע? האם זו התשובה? האם התלמידים שסבלו כל כך הרבה שנים – שאני סבלתי את זה בעצמי כשהייתי בבית ספר, האם צריך הילד שלי לסבול את זה? בכלל לא.

אני הייתי נוכח בשנה שעברה בוועדה כאן, לגבי דרכי גישה. ישבנו, היו סיכומים, כלום לא התקדם. לא לגבי כניסות, לא לגבי חיבור בתי ספר לחשמל, ואני אסכם את דברי בכמה דברים: נראה לי שאנחנו צריכים להמשיך לסבול ללא כיתות לימוד הולמות, נראה לי שאנחנו צריכים להמשיך ללמוד עם 42 תלמידים בחלק מהכיתות – שזו עובדה קיימת – נראה לי שאנחנו צריכים להמשיך ללמוד כשחלק מהתלמידים הם שלושה תלמידים על אותו שולחן, עם כסאות שאני לא אתחיל להגיד לכם שאי אפשר לשבת עליהם, עם אמצעי הסברה שאינם אמצעים מחוסר תקציב. האם זו המציאות שאנחנו צריכים לחיות בה? אם זה מקובל וזה ראוי במדינה דמוקרטית, אני מבקש שתמשיך. אבל את המאבק שלנו אנחנו נמשיך ונעלה אותו עד למעלה, ולא נפסיק. אפילו שזה יגיע לשביתה של קרוב ל-12,000 תלמיד, אנחנו נעשה את זה.

תודה רבה. סלמאן מוחמד.

ברשותכם, אני רוצה להתייחס לעניין של גני הילדים טרום חובה ומצב בתי הספר תוך כדי הלמידה, במשך היום. אני לא יודע משום מה היום מקימים גני טרום חובה בתוך בתי הספר, מדוע הם לא מקימים אותם מחוץ לבתי הספר, במקומות שהיו נגישים מהתלמידים עצמם. ההורים לא לוקחים את הילדים שלהם לגנים, אז הילדים הקטנים נוסעים באוטובוסים כל יום, כשהם עמוסים עד 70-80 תלמידים בכל אוטובוס. הם ילדים קטנים שבדרך כלל הולכים לבד, בלי משגיחים. אם מקימים גנים של טרום חובה, מדוע הם לא מקימים את הגנים הללו מחוץ לבתי הספר?

בעניין בתי הספר, רציתי גם להפנות שאלה לחנן אפוטה. מדוע בבתי הספר הללו אין בחורף חימום ובקיץ קירור? בתקופת הקיץ המבנים היבילים האלו מגיעים לטמפרטורה כל כך גבוהה, וההפך בחורף. אז כל המצב העגום הזה – התייחסו פה גם לנסיעות – אז נראה לי שכל המסע הזה, לצאת לחינוך בישובים הללו, מביא כל ילד לקלל את עצמו אלף פעם כשהוא קם בבוקר. למה לא לשפר את המצב הזה כך שהוא יאפשר שהילדים האלו ילמדו בצורה יותר נכונה? ומה זה פוגע במדינה? מה זה פוגע במנהלת? מה זה פוגע ברשות החינוך? מדוע צריך לתת לילדים האלו לסבול ולסבול ולסבול ולסבול עד הסוף? העניין הזה לא עולה היום, הוא עלה כבר בשנים קודמות. וזה פשוט לא מטופל. שמים להם שם מאווררים שמחממים ולא מקררים, אז מה עשינו בתקופת הקיץ? ומה המצב בתקופת החורף? עד מתי העניין הזה ימשיך? יש לנו פה מחדל, צריך מישהו שיבוא ויגיד: אני אחראי על המחדל הזה, וצריך לתקן אותו. תודה רבה.

תודה רבה, מר אפוטה מרשות החינוך.

שלום, אני מנהל הרשות. שמעתי פה קצת ביקורת על בתי הספר, ואני מופתע קצת מחברי הכנסת, שאני מזמין אותם לעשות סיבוב בבתי הספר ולראות אותם. בתי הספר ברמה תחזוקתית סבירה וטובה. לגבי חימום וקירור – בכל בית ספר, דרך אגב - - -

סליחה, איך אתה מגדיר סבירה?

סבירה זה שאפשר ללמוד. תלמידים מגיעים להישגים לימודיים טובים. אני לא אומר שזה האידיאלי, אבל בואו לא נעשה הכל שחור.

בית ספר זה לא רק הבניין. בית ספר כולל את כביש הגישה אליו. בית ספר כולל את כל הדברים מסביב. איך אפשר להגיע, כל העניין של האוטובוסים – בית ספר זה לא רק הכתה.

חדרים נלווים.

כל משרד, שיעשה את העבודה שלו. משרד החינוך ממונה על חינוך הילדים בתוך בתי הספר. אם יתנו לי תקציבים לבנות כבישים, גשרים – נעשה את זה. אבל זה לא התפקיד שלנו, של משרד החינוך, לבנות גשרים, שבילים וכניסות. אנחנו ממונים על החינוך בתוך בתי הספר.

אמרנו בישיבות קודמות, ואני רוצה למקד את העניין: תמיד יש מומחיות לגלגל אחריות לאחרים.

חס ושלום.

משרד החינוך יגלגל את האחריות למשרד התחבורה, משרד התחבורה יגלגל לחברת החשמל והתלמידים יסבלו. אנחנו לא ניתן לאף אחד לגלגל את האחריות.

זה ברור.

תקשיב. בישיבות הקודמות ובסיורים הקודמים משרד הפנים הודיע לך בצורה מפורשת – היית נוכח - - -

כן.

שברגע שמשרד החינוך יגיש תוכניות לגבי בתי הספר, הוא יאשר אותן. משרד התחבורה אמר שאם תהיה תוכנית מאושרת, הוא יפעל. וזה גם מה שאמר לנו שר התחבורה. כלומר: נפגשנו גם עם שרים אחרים. אז השאלה הנשאלת – אחר כך תגיב לשאר הטענות – מה התקדם בתחום הזה?

בתחום הזה נכון לעכשיו עובדים בשטח, יש מהנדסים, יש מודדים שנכנסו מטעם המועצה האזורית אבו-בסמה , דרך מהנדס הרשות של אבו-בסמה ויש התקדמות די רצינית בנושא הזה.

באיזה בתי ספר?

בכל בתי הספר.

סליחה, אל תגיד לי בכל בתי הספר, תגיד לי באיזה בתי ספר בדיוק.

אנחנו מתייחסים לכל 19 בתי הספר.

כלומר המתכננים התחילו לפעול כבר ב-16 בתי ספר?

19 בתי ספר, אני מתקן. 19 בתי ספר. יש לנו בתי ספר שפוצלו, יש בית ספר אחד נוסף, יש לנו 19 בתי ספר ואנחנו נכנסים לכולם כמקשה אחת.

תוך כמה זמן התוכניות? הערכה?

אני מאמין שרוסו פה, מאבו-בסמה, יענה. יש כבר הצעות מחיר, יש כבר מודדים שהיו בשטח, זה כמו הגשת היתרי בניה, ואני מתאר לעצמי שזה תהליך שיהיה כמה שיותר מהיר. יש לנו כבר הבטחה ממשרד הפנים שיעזור לנו בנושא הזה, בוועדות, ברגע שזה יאושר. אנחנו כבר יצאנו לדרך, מהבחינה הזאת.

יש התייחסות לשאר הטענות לגבי הפיצול, לגבי הגנים, לגבי ההסעות?

בהחלט. לגבי הפיצול בבתי הספר באלאעסם ב' ואלפורעה, היוזמה לפיצול הייתה של משרד החינוך יחד עם ההורים. אנחנו כבר בתחילת השנה פנינו למנהלת – משרד החינוך הוא לא בעל הקרקעות, צריך לדעת – פנינו למנהלת - - -

אל מי במנהלת פניתם?

אדון כץ. הפנינו לו מכתב רשמי, אחרי שהנהלת מחוז דרום של משרד החינוך החליטה - - -

עטיה, אתה מודע לפניה הזו?

אני מודע, כן.

אני לא רוצה שהמנהלת תשלח לנו מישהו שלא יכול לתת לנו תשובות.

לא, לא. אני אתן תשובות.

אוקי, בסדר.

אמרנו להם גם את הבקשות שלנו, שאנחנו מבקשים – אחרי שיחה עם יושב ראש ועד ההורים של בית ספר אלאעסם ב' – אנחנו יודעים איפה הריכוזים הגדולים שהתלמידים מוסעים מהם, גם אנחנו לא רוצים להסיע תלמידים - - -

יפה.

אני לא ישן בבוקר ולא ישן אחר הצהרים כשאני מסיע 17,000 תלמידים, גם אני מודע לזה. אנחנו רוצים לבנות את בתי הספר איפה שהמנהלת איתרה לנו את השטח, שנוכל להקים אותם. גם אני לא כל כך שמח לפצל בתי ספר.

איפה שהתלמידים ישנים.

הדברים שהוא אומר חשובים, עסאם.

נכון, אבל אני לא בעל הקרקע.

על מנת למקד את העניין: העמדה של משרד החינוך מתיישבת עם העמדה של ועד ההורים, שבית הספר יוקם איפה שהאוכלוסייה נמצאת.

בהחלט, בהחלט.

על מנת שהדברים יהיו ברורים: הבעיה נמצאת אצל המנהלת, שרוצה להכתיב למשרד החינוך איפה הוא יקים את בית הספר, על ידי זה שהיא קובעת לו איפה היא תקצה לו את השטח. זו הבעיה?

משרד החינוך יתקצב את פיצול בית הספר, ופיצול בית הספר – אנחנו נבנה אותו. יתנו לנו שטח, נעשה אותו למופת. אנחנו נדע להקים את בית הספר. ברגע שיתנו לי את הקרקע ויש לי את ההיתרים והאישורים, אנחנו נטפל בבית הספר. גם לי אין עניין – ולמשרד החינוך אין עניין – להסיע 700-800 תלמידים כל יום. זה חוסך לי הרבה כסף, זה חוסך לי מלווים, זה חוסך לי הרבה דברים. גם אני דואג לתלמידים, לא פחות מההורים. הדאגה שלנו היא לא פחות.

מה החוכמה לבנות גדר?

שניה, זו לא גדר, סליחה. לפני שמדברים בואו לבתי הספר, ותראו אותם. בתי הספר פוצלו בכורח המציאות. לגבי בית הספר אלעזאזמה, רצינו לבנות את בית הספר רחוק מהמקום. פשוט מאד, האוכלוסייה שם קרובה לרמת חובב, יש קשת שמשרד הבריאות אסר לבנות בתי ספר בקרבה, מצאנו שטח, ההורים התנגדו להקים את בית הספר בשטח שהיה קרוב לשגב שלום, הנושא הזה נמשך נמשך, בסוף - - -

הציעו שטח אחר, ההורים.

משרד הבריאות לא אישר את זה, משרד הפנים לא אישר את זה, לא הייתה ברירה, פיצלנו את בית הספר במקום – לבקשת ההורים, דרך אגב, בהסכמת ההורים. ואלה שני בתי ספר שמתפקדים לחלוטין בצורה מצוינת. דרך אגב, הפיצול ליד בית הספר לא עולה פחות מפיצול בשטח אחר. המבנים שם יבילים, נפתחות כיתות חדשות שאנחנו בונים, יש שירותים ברמה – זה לא נותן לי חיסכון שאני מפצל את בית הספר הן במקום או במקום אחר. אני בונה ספריה, אני בונה את חדר המחשבים, אני צריך להוסיף לאדון מאלאעסם ב' שקצת מתלונן ולא בצדק: נכון שהכיתות הן לא זה, אבל בתי הספר חוברו לאינטרנט אלחוטי שעולה הון תועפות – וחבר הכנסת טלב אלסאנע היה שם - - -

כן, ראיתי.

היה. ויש לנו כוונה לחבר את כל 19 בתי הספר לאינטרנט האלחוטי וזה לא פשוט. זו מערכת לוויינים. אלה דברים שגם צריך להגיד אותם. לא להגיד שהכל שחור. דרך אגב, בכל בית ספר יש שני גנרטורים. לעולם לא נתקע בית ספר בלי סולר ובלי חשמל.

לא, השאלה היא אחרת, אם תרשה לי. יש מצב שהוא בלתי חוקי. הוא עבירה על החוק הישראלי. אפשר לפתור את זה או אפשר לא לפתור את זה. אבל לפתור את זה על ידי גדר, זה נראה לי התחכמות. ואני לא יודע, אבל אני חשבתי שהוא מעליל עליכם.

· - -

עסאם, סליחה. יש היום בתי ספר שהולכים לפצל אותם. אנחנו לא רוצים שמה שקרה יחזור על עצמו, הפיצול של הפרדה דרך גדר. הדבר הזה בשום פנים ואופן אסור שיחזור על עצמו. זה אל"ף. בי"ת, הפיצול צריך להיות בשיתוף פעולה עם ועדי ההורים כי אלה הילדים שלהם. זה צריך להיות העיקרון המנחה.

והמנהלת. המנהלת היא בעלת הקרקע, רבותי. אני לא בעל הקרקע.

מי שאחראי על מערכת החינוך זה משרד החינוך. ומי שצריך לספק את החינוך בתנאים סבירים ונגישות לתלמידים, זה משרד החינוך.

מקובל.

אם אתם, משרד החינוך, רוצים להעביר את החינוך לניהול של המנהלת, שיודיעו לנו: אנחנו מתפטרים, והמנהלת מנהלת את החינוך במגזר הבדואי, ואנחנו יודעים מי הכתובת. - - -

· - -. אני גם לא רוצה להיות עבריין.

אבל כל עוד שאתם אחראים על מערכת החינוך, לא לתרץ את זה במנהלת. המנהלת תבצע מה שאתם רוצים. המנהלת תיתן לכם שטח איפה שאתם רוצים. המנהלת תקצה שטח. זה שטח של מדינת ישראל, לא של המנהל ולא של יעקב כץ. ולכן, אתם תכתיבו איפה יקצו לכם השטח, ולא הם יכתיבו לכם איפה תקימו את בתי הספר.

הם יודעים את זה, הם קיבלו את האזורים שאנחנו ביקשנו במכתב, הם יודעים איפה אנחנו מבקשים אותם.

אוקי.

לגבי גני הילדים: גני הילדים נמצאים בתוך מתחמי בתי הספר לפי החלטת תב"ע 40. יש שם 96 גנים, מתוכם 46 גנים טרום חובה – אמרו שילדי טרום חובה לא מגיעים – יש 46 גנים טרום חובה. אז גם ילדים בני 3-4 מגיעים אלינו, וכל ילד שרוצה לבוא לגן, יש לו מקום.

אני לא אמרתי לא מגיעים.

אבל מר אפוטה, חנן, אתה אמרת שיש בגילאי 3-4 שישים גנים?

96 גנים יש לנו, מתוכם 44 גני טרום חובה, ו-42 חובה.

על פי הנתונים שיש לי, לגבי טרום חובה, הצורך זה בערך 200 גנים.

יכול להיות.

כי יש לנו יותר מ-7000 ילדים בגילאי 3 עד 4. לכן, אתה נותן מענה ל-25 מהילדים.

אנחנו, הרשות לחינוך לבדואים במשרד החינוך, תקים גן בכל שכונה שיש בה היתר. אנחנו כבר הקמנו תשעה גנים או עשרה גנים, שהם לא בתחום - - -

בשכונות. איפה זה?

יש שלושה באלסייד, יש לנו באבו-קרינאת גם, בשכונה, יש לנו באבו-כף גם בתוך שכונה ויש לנו באל הואשלה שני גנים בתוך שכונות, שקיבלו היתרים ממשרד הפנים. זאת אומרת, איפה שיש היתר, אני אשים גן.

מה זה היתר?

היתר בניה.

לא השבט יביא לך היתר. אתה תביא היתר מהמשרדים הרלוונטיים.

אני פונה, במידה והם נותנים, אנחנו בונים.

אני חושב שמשרד החינוך צריך להוות לוחץ על כל המשרדים, על מנת לתת כתף ולארגן את כל הדברים האלה. דרכי גישה, בתי ספר, חשמל, הכל. אתם יותר חזקים מהתושבים, משרד החינוך. אתם חייבים להגיש את השירות הזה.

להגיש? בהחלט. אנחנו עושים את זה.

כן. לעשות. להיעזר גם בהורים. גם אתם, כמשרד שנותן שירות, גם ללחוץ על משרדים אחרים, על מנת שיעזרו.

אני רוצה לשאול אותך. בעניין, למשל – יש נציגים של אלפורעה שנמצאים פה, ועד הורים שנמצא, ואתה וגם אנחנו, באחד הסיורים של הוועדה, היינו בבית ספר אלפורעה, ואחר כך היינו בכסייפה, אם אתה זוכר.

נכון.

ואנחנו התרשמנו, מבחינת ועד ההורים, שהוא פעיל מאד. - - -

חיובי מאד.

המנהל, שפגשנו אותו, בירך אותנו עם הפיתה והלבנה והכל. אנשים רציניים, אנשים שאכפת להם מהחינוך, אנשים שרוצים להתקדם. ואז גם אילן שלגי, שהיה יושב ראש ועדת החינוך, הבטיח שנעזור להם לפתור את הבעיה. שמנו לב אז למרחק בין בית הספר לכביש הגישה. זה כמה קילומטרים. את הנחלים, את הקשיים ואת ההסעות הקשות מאד של התלמידים. אם אנחנו רוצים להגיד היום, מהישיבה הזו, איך לקדם את העניין לגבי היתר בניה, על מנת לקדם את העניין של כביש גישה בעתיד. איפה זה עומד לגבי אלפורעה?

אנחנו ביקשנו גם, אותו הדבר, לגבי אלפורעה. הגשתי בקשה לפצל את בית הספר ולבנות אותו ליד כביש השלום למטה, איפה שאנחנו מסיעים משם את רוב הילדים לאלפורעה. זה בהתאם לבקשת ההורים, ובהתאם לדוח ההסעות שלנו, מאיפה אנחנו אוספים את רוב הילדים. גם פה הגשנו בקשה למנהלת לתת לנו הקצאת קרקע באזור הזה.

בעניין הזה אולי נשמע את יושב ראש ועד ההורים באלפורעה, מוסא אבו-עייאדה, בבקשה.

גם בקשר לפיצול, וגם בקשר לדרכי הגישה, אנחנו סובלים מאד. אנחנו ממש סובלים.

על מנת שהוועדה תתרשם, מה מספר התלמידים שלומדים באותו בית ספר באלפורעה?

היום לומדים 1200 תלמיד בבית ספר אלפורעה, כולל גני ילדים.

זה, אתה יודע, נזק. 1200 תלמידים בבית ספר אחד, כולל גנים, כולל הכל, כולל חטיבת ביניים, זה באמת מצב בלתי נסבל.

בקשר לדרכי הגישה – למרות כל החופשות שיש לתלמידים בבתי הספר, עם הכל, בימי גשם בית הספר מושבת בעצם. כשיורד גשם, אין בכלל גישה לבית הספר. ואם יש בכלל גישה, התלמידים מגיעים, לצערי, עם בוץ עד הברכיים. והם בכלל לא מסוגלים ללמוד ולא לעשות כלום, וזאת באמת קטסטרופה. ובקשר למדריכים, כשהם באים – אם מדריך מגיע פעם אחת ורואה את השביל ואיך הוא סובל, הוא לא חוזר יותר. גם לגבי המורים שבאים מהצפון ללמד – הם רואים את בית הספר, את דרכי הגישה – הם באים עם הרכבים הפרטיים שלהם בגלל שהם מאחרים – והם שנה, ועוזבים. ומי שסובל, משלם את המחיר, הם הילדים שלנו. הם משלמים. ואנחנו, לצערי, במדינת ישראל – יש דגל שמתנוסס שם, על בית הספר – והוא נמצא רחוק, במדבר, ואין באמת גישה. בקשר לחשמל אנחנו גם סובלים. רוב הזמן אין דלק, נגמר הסולר בחורף ואין חימום לתלמידים וזה גם כן סבל.

בקשר לפיצול של בית הספר – אומרים שהם רוצים להיות יותר קרובים לכביש. אז מה עשינו? יש אוכלוסייה שם, יש ריכוז גדול של אוכלוסייה. אז מבחינת אישור – יש תירוץ, כל הזמן: אנשים לא נותנים שטח. הרי באמת, כמו שאמרתם: זאת הממשלה, יש כוח, זה משרד חינוך. אנחנו רוצים לראות – אני עכשיו דובר בשם ועד ההורים – אני רוצה לראות שיגידו לי, יצביעו לי, על הורים שסירבו לתת שם שטח ליד בית הספר. יש הסכמה מלאה, שלא יספרו סיפורים. אני מוכן להביא אפילו אישור מבעל הקרקע, שיש אישור. אני כבר סולל את זה, מעכשיו, אני כבר אומר לכם.

כן, זה חשוב. רגע, סליחה. חנן, אתה התייעצת עם ועד ההורים של בית הספר אלפורעה, אם הולכים לפצל אותו? איפה ועד ההורים מציע, באיזה מקומות. קיימתם שיחה עם ועד ההורים?

קיבלנו, שמענו אותם. דיברתי עם מנהל בית הספר. אנחנו הגשנו שנה שעברה – כבר שנה שעברה תכננו את ה- - -

המנהל זה לא ההורים.

לא, סליחה. לגבי אלפורעה - - -

אנחנו, הוועדה, מבקשים שאתה תנהל משא ומתן ישירות עם ועד ההורים, ושהכל יהיה בתיאום עם ועד ההורים כמו שהם רואים לנכון- - -

אין בעיה, בשמחה.

והם יעזרו לך.

· - -

שנה שעברה כבר ישבנו על הנושא הזה כי דיברנו כבר אז על פיצול בית הספר אלפורעה. בית ספר אלפורעה כבר בשנה שעברה היה בתכנון לפיצול, ישבתי אתם, והם יודעים את זה.

חבר הכנסת איוב קרא, בבקשה.

רציתי לשאול אותך: מה תקנות משרד החינוך שמחייבות, לגבי מספר תלמידים? לפני שאני אשאל את השאלה הבאה. בית ספר אלפורעה עם 1200 תלמידים – מה התקנות שמחייבות בנושא הזה?

אין תקנות בנושא הזה. יש המלצה היום של ועדת דוברת, שבין 600 ל-700 תלמיד, לפצל את בית הספר. אנחנו לא צריכים – אנחנו מראש רוצים לעשות את זה.

אבל איך מגיעים להכפלה של מספר תלמידים במקום אחד? זה טיפול נקודתי פרופר.

יש גם בארץ בתי ספר גדולים.

למה רק אצל הבדואים הם גדולים?

בתל ערד, ששכן לאלפורעה, יש 125 תלמיד בבית ספר.

גם אצל הבדואים יש בתי ספר של 150, 170 תלמידים. דרגות, כוחלה, תל ערד 170, עובדת 150 תלמיד, אז לא כולם גדולים.

סליחה, אם אני לוקח את ערד על יד אבו אעידה, אני מניח ששם מצב מקסימלי זה סליחה, אם אני לוקח את ערד על יד אבו אעידה, אני מניח ששם מצב מקסימלי זה 500 תלמיד. אז זה ששם יש 1200 – אני חושב שאני לא במדינת ישראל, אני חושב שאני במדבר סהרה כשאני שומע את הדברים פה. אני מציע לכם, לפני שאנחנו נגיש הצעת חוק שתכלול את כל מדינת ישראל, תתקנו מיד את העוול הזה.

אנחנו מודעים לזה, ואנחנו מפצלים. אנחנו לא צריכים חוק בשביל זה. גם אנחנו, גם אני באתי מתחום החינוך, אני לא באתי מאיזה - - -

אבל זה לא מאה, מאתיים יותר, זה הכפלת המצב המקסימלי, לא המינימלי.

תחשוב שאתה בסהרה עם מנהלת.

רוב בתי הספר הם בין 600 ל-700 תלמיד. יש לנו שני בתי ספר גדולים – היו ארבעה, שניים פוצלו, ועכשיו נפצל את השאר.

טוב, אנחנו נתקדם. אנחנו ניתן לנציג של מועצה אזורית אבו-בסמה לומר את דבריו.

אני מייצג כאן את מועצה אזורית אבו-בסמה, ואני מבקש לתת לכם סקירה, ברשותכם, חברי כנסת נכבדים, לגבי הנושאים שהספקנו לטפל בהם מזה מספר חודשים, שאנחנו קיימים. בנושא של בתי ספר, גני ילדים, טרום חובה ודרכי הגישה לבתי הספר.

ראשית, אני אתן את הסקירה, ברשותכם, לפי התאריכים המוקדמים יותר של סיוע פרוייקטים, ובמה הספקנו לטפל עד עכשיו.

בישוב טאראבין אנחנו מסיימים בסוף החודש הזה בית ספר לתלפיות של 12 כיתות לימוד, בית ספר ממוזג, עם מעבדה וספריה. הוא נבנה תוך 4-5 חודשים, יהיה בית ספר מאד מאד יפה, עם פיתוח סביבתי, כמובן עם כל החיבורים לתשתיות, עם כביש, חשמל, מים - - -

זה ישוב מוכר.

הוא נותן סקירה, יש גם דברים טובים, צריך להגיד בסדר גמור, יפה.

זה בית הספר הראשון שטיפלנו בו, ואנחנו מסיימים אותו בסוף החודש הזה. אנחנו מקבלים את "תאריך המסירה".

לידו יהיו שני גני ילדים, שבינתיים צריך אחד, אבל בנינו עוד אחד כרזרבה, שיישאר בינתיים ריק. שני הגנים האלה בנייתם תסתיים באחד בספטמבר השנה. כמובן, עם כל התשתיות.

הפרוייקט השני שטיפלנו בו ומופעל כרגע, זה גני ילדים טרום חובה בשכונות. אנחנו מכירים את הבעיה של קושי של ילדים קטנים להגיע לבתי ספר עם הילדים הגדולים או עם ההורים, ממרחק. לכן נרתמנו לנושא הזה, ומהאחד בספטמבר שעבר פתחנו והפעלנו שלושה גני ילדים. שניים מהם באל הואשלה – הייתה שם בעיה מאד מאד קשה – וטרום חובה נוסף באבו קרינאת. כמובן, כל זה בסיוע אדיר של משרד החינוך, שבאמת מגיע להם את כל השבחים על כל הסיוע שאנחנו קיבלנו מהם עד עכשיו.

הנושא השלישי של דרכי הגישה לבתי הספר – בנושא הזה אנחנו פועלים כרגע בשלושה פרוייקטים, שבשני פרוייקטים, כרגע, אנחנו עובדים ממש בשעות אלה, הטרקטורים בשטח, ופרוייקט שלישי – תכף אני אספר לכם מה הבעיה שיש לנו אתו.

מזה עשרה ימים התחלנו את דרכי הגישה בישוב אל הואשלה, שנמצא על ציר באר-שבע דימונה. הפרוייקט כולל חיבור לבית ספר העתידי שקיבלנו כבר עליו אישור ותקציב, וגני ילדים, במרכז נוער, וכמובן גם איזושהי גישה לבית ספר קיים, שבאחריותה של מנהלת החינוך. של חנן. הפרוייקט הזה לא יעלה פחות משמונה מיליון שקל, דרכי הגישה האלה עם כל התשתיות.

הפרוייקט השני שאנחנו כרגע עוסקים בו והטרקטורים עובדים, הוא באבו כף, אום בטין, שהוא בעצם הסדרה של דרכי גישה לבית ספר ולגנים, כמעט עד הכניסה לישוב. זה בערך קילומטר וחצי, משהו כזה. אנחנו מסדירים את הדרכים לתועלת הילדים, המורים וההורים. כולם ייהנו מזה, למרות שישוב אום בטין טרם צורף חוקית, סופית, למועצה אזורית אבו-בסמה, כי ההליכים של קביעת הגבולות עוד לא הסתיימו, והחלטת שר הפנים טרם יושמה בפועל. למרות זאת, הקדמנו את הגשמים והתחלנו לעשות את זה, והפרוייקט הזה צריך להסתיים באמת בשבועות הקרובים.

הפרוייקט השלישי שהוא דרכי גישה לבתי ספר, הוא פרוייקט באבו-קרינאת, שטרקטורים עומדים ממש במקום, יש כבר קבלן זוכה עם תקציב של עשרה מיליון שקל שקיבלנו ממשרד התחבורה, לתועלת הישוב בכלל וגם למרכז שירותים עתידי, שיוקמו שם בתי ספר.

בתי ספר תיכוניים.

כן, מיד אני אציג את הנושא, במיוחד באבו-קרינאת. ובפרוייקט הזה מזה חודש ימים הטרקטורים עומדים בשטח, לא מתחילים לעבוד, מכיוון שעל ציר הכביש המתוכנן ומאושר, יש מספר תובעי בעלות, שאתם ההסדרים טרם נעשו וסיכומים טרם הושגו, ויש מצב שהוא לא מאפשר לנו להתחיל לעבוד, ואנחנו לא מתכוונים להתחיל לעבוד בכוח, בניגוד לרצון התושבים ובניגוד לרצון ועד הישוב.

זה מצב די מסובך, שדורש פתרון, כי כולם מטפלים בזה יום יום שעה שעה, כל יום בערך כ-12 שעות, צוות של מהנדסים וראש המועצה בעצמו, אני בעצמי, שיחות וטלפונים, הבעיה העיקרית מתמקדת על חמישה דונם של ציר של תובע בעלות אחד ספציפי, שאתו אנחנו לא מצליחים לקדם את הנושא הזה.

אני מבקש שתתמקד בנושא של חינוך, כי אנחנו לא ניכנס ל - - -

אני מתמקד בנושא של החינוך, כי על הציר הזה, אדוני, עוברים מאות ילדים כל יום. על הציר הקיים. הציר הקיים מאד מאד מסוכן.

אתם לא יכולים לפתור את הבעיה עם הבעלים, כי מי שצריך לנהל את המשא ומתן זה המנהלת ולא אתם?

אנחנו גם מנהלים, גם הם מנהלים. אנחנו כרגע לא פתרנו את הבעיה, על זה אני מדבר.

עכשיו, על הציר הזה הקיים היום, נוסעים באוטובוסים, והוא מאד מדאיג אותנו, באמת מסוכן. הוא לא סימפטי. היינו רוצים לפתור את הבעיה הזו על ידי כביש מודרני, שעולה לנו איזה עשרה, אחד עשרה מיליון שקל. ואת הכסף קיבלנו. טרקטורים עומדים בשטח, לא יכולים להתחיל לעבוד. זה המצב.

בישוב אבו-קרינאת, הכביש הזה צריך לחבר בית ספר תיכון שגם עבורו קיבלנו את הכסף והוא נמצא בתכנון של 24 כיתות. זה בית ספר תיכון ראשון שאנחנו מקימים בישובים של אבו-בסמה, לידו בית ספר יסודי עם 18 כיתות, ארבע כיתות גן ומרכז נוער של כ-350 מטר מרובע, שכולם, כל הפרוייקטים האלה מתוקצבים, כולל הכביש וכולל בתי הספר, והכל כרגע עומד על זה שנגמור את הסיפור הזה של החמישה דונם האלה של הציר, שאנחנו לא מצליחים לגמור אותו לא עם כסף, לא עם קרקע חליפית, לא עם דיבורים, לא עם שיחות. זו בעיה באמת קשה, שאנחנו מנסים להתמודד אתה עם הכבוד הראוי לאותו בעל קרקע, ובאמת בסיוע מאד מאד מסיבי של מנהל אותו בית ספר של אבו-קרינאת. זה המצב.

אני מניח שבתי הספר האלה, הבניה שלהם תתחיל בחודשים הקרובים. כל המבנים האלה נמצאים בתהליך של תכנון, הם יחוברו לכל התשתיות, גם על זה יש לנו את הכסף.

לגבי אל הואשלה - - -

יוסי, אתה מתייחס לישובים המוכרים - - -

שיש בתוך הרשימה.

לא, לא. כדי למקד. אתה מתייחס למספר ישובים: אל-הואשלה, אבו-קרינאת, אום בטין, אבו-כף.

עכשיו, מה שאני שאלתי את חנן לגבי תוכניות והיתרי בניה לבתי הספר, 16 בתי ספר במרכזי השירותים - - -

אני אתייחס לזה.

והוא דיבר על 19, הוא אמר שאתם מטפלים בכל בתי הספר – אלפורעה, אל אטרש, ותל ערד וכולם. ואתה התמקדת אך ורק בחמישה בתי ספר שהם ברשותך. השאלה היא מי מטפל בשאר בתי הספר. אתם או הרשות?

אני אגיד לך. אני אגיד לך בדיוק. אני אגמור רגע, ברשותך, את הסקירה של מה שאנחנו עושים לגבי השנה והשנה הבאה.

לגבי אל הואשלה, אנחנו גם שם מתכננים קריית חינוך, שתהיה מורכבת מבית ספר תיכון, יסודי, גני ילדים ומרכז נוער – אותו דבר בדיוק כמו אבו-קרינאת - - -

מתוקצב?

מתוקצב. והכביש עובד, בפועל. טרקטורים עובדים. כרגע אין לנו בעיות. היו חששות מהתנגדות של התושבים. הפרוייקט הזה עובד ואני מאד מקווה שגם את בתי הספר נתחיל לבנות השנה, כי באמת מתכננים, ויש כסף והכל.

אלה הפרוייקטים שאנחנו פחות או יותר עובדים עליהם. כמובן, ד"ר גדעון בן-דרור שיושב כאן, מכין לנו תוכנית אב, אבל התחלנו לעבוד ולבנות עוד לפני סיום תוכנית האב, עוד לפני אישור תוכנית האב, ואנחנו מקווים שאת הפרוייקטים שאנחנו אחראים עליהם נסיים בזמן, והם באמת יהיו ראויים לתלמידים.

לגבי הנושא של 16 בתי ספר, אני אתן פשוט דוח-סטטוס.

רשות החינוך הבדואית טרם צורפה למועצה אזורית אבו-בסמה, למרות כל ההחלטות שהיו עד עכשיו. הנושא הזה נמצא בהליך משפטי והתדיינות לגבי הנושא של התקצוב של העתיד, איך זה יהיה. ומטפלים בזה מרמת המנכ"לית של משרד החינוך – היועצת המשפטית שלהם יושבת פה – זה נושא מסובך.

איפה זה עומד מבחינה משפטית? זה ייקח עוד כמה שנים?

כמעט מוכן.

לא, לא. זה כמעט מוכן.

תוך חודש.

תוך חודש תיפתר הבעיה?

אנחנו מניחים שתוך חודש. אנחנו מקווים שתוך חודש חנן יהיה שייך לאבו-בסמה ואנחנו נעבוד ביחד. גם היום אנחנו עובדים ביחד, אבל שנהיה באמת שייכים לאותו ארגון, שנוכל לזרז את הפעולות שאנחנו עושים על פי ההחלטות הממשלתיות, בצורה הרבה יותר יעילה וטובה. זה דבר ראשון.

דבר שני – לא חיכינו לגבי העניין הזה של הצירוף, והתחלנו באמת לעבוד לגבי התכנון המתארי של כל בתי הספר על פי הוראות התמ"א. תמ"א 14/4. כרגע אנחנו נמצאים בהליך בחירה של מתכננים, שיכינו תוכניות לגבי כל בתי הספר האלה. ההליך צריך להסתיים, אני מניח, תוך חודש חודשיים – הרי אתם יודעים שיש חוק חובת המכרזים, והבירוקרטיה בנושא הזה היא מסובכת. אני לא יכול לקחת כל אחד שאני רוצה ולתת לו לעבוד. אנחנו עובדים על הנושא הזה. ואני מצפה מאד שגם לגבי הישובים הקיימים וגם לגבי הישובים העתידיים, שיצורפו לאבו-בסמה, הבא בתור אני מקווה שיהיה - - -, שנוכל באמת לתת להם שירותים מוניציפליים שבראשם נושא החינוך.

לו"ז משוער לגבי הכנת תוכניות מתאר לבתי הספר. לוח הזמנים.

אני מניח שתוך חודש-חודשיים יהיו לנו המתכננים שיתחילו לעבוד על זה. זה דבר שעולה המון כסף, אבל אנחנו נתקצב את זה. אני מניח שכל ההליך זה הליך של שנה לפחות, עד שהם יכינו את התוכניות – כי זה הולך למדידות וכולי, ואני מניח שזה ייקח שנה. בדרך כלל תוכניות מתאר – הכמות הפעם היא מאד מאד גדולה,של 16 בתי ספר. אין מצב שאחד דומה לשני. בכל אחד מהם יש נושאים שונים שצריך לטפל בהם ברמת תכנונית. ואני מזמין, בהזדמנות זאת, כשאני רואה את ידידי, את סלמאן מביר-הדאג', אני מזמין אותו להצטרף לעשיית הפיתוח שאנחנו עושים, שבאמת כשהם יצטרפו למועצה, נוכל לעשות את מה שאנחנו עושים בטאראבין ואל הואשלה, באבו-קרינאת, גם בביר הדאג'. אני מזמין אותו פה, בפניכם.

תודה רבה. סקירה טובה, תודה.

לגבי המנהלת. השאלה הנשאלת למה המנהלת צריכה לעכב, למה היא צריכה להתערב בתחום של החינוך, להתנגד להקצאת שטח.

אני רק רוצה להגיד, לפני שאני מסביר את העמדה של המנהלת בנושא חינוך, שצריך להפריד את הבעיה של החינוך - - -.

בתוך הישובים החדשים יש תוכניות מאושרות, ובתוך התוכניות האלה יש שטח שהייעוד שלו הוא בניית בתי ספר. אני חושב שבתוך השטח הזה ניתן היום להגיש תוכניות ולבנות, וגם בשאר הישובים, שהם בשלבים מאד מתקדמים כמו אל אטרש וכמו אום בטין, שבאבו כף, יש היום שטח שיעודו הוא לבנות מוסדות חינוך. באל-סייד, היום, שזה ישוב מוכר, יש תוכניות. יש שם גנים בנויים בתוך שכונות. בתוך שכונה מתוכננת יש שטח שמיועד להקים גנים, ויש שם גנים קיימים. ניתן במסגרת הישוב של אל-סייד להגיש תוכניות בשטח שמיועד לבתי ספר.

עד עכשיו זו לא המחלוקת.

אני אתייחס. בנושא אחר שקורה במגזר הבדואי, היום יש ועדת משנה לוועדת מטרופולין באר שבע, שהיא בוחנת את כל הנושאים האלה. אחד מהם זה ישוב שנקרא אבו-טלול, שזה אלאעסם א', אלאעסם ב', ואזור אלפורעה. ברגע שהתוכנית הזאת תאושר על ידי הממשלה, אני מניח שהישוב הזה יהיה מוכר, ואז ניתן שם גם לייעד שטח לבניית בתי ספר קבע, ולאשר אותם.

השאלה שלנו, מה קורה בינתיים בכפרים הבלתי מוכרים.

· - -

לא, לא. תקשיב לי. באלפורעה יש בית ספר, באבו-טלול, אלאעסם, יש בתי ספר. אנחנו מדברים על סוגיה אחרת. סוגיה שמנסים לקשור את מערכת החינוך, חינוך, בתי ספר, לסוגיה של הכרה, שהיא תהליך ארוך. עד שיכירו, עד שיתכננו ועד שיבצעו – זה תהליך ארוך. מחר הוא רוצה לפרסם את בית ספר אלאעסם ובית ספר אבו-טלול. הוא מחליט בהתייעצות עם ההורים, שזה המקום המתאים מבחינת השטח. למה המנהלת צריכה להתערב בסוגיה החינוכית, ולהגיד כן או לא לגבי השטח?

המנהלת לא מתערבת. המנהלת אומרת דבר כזה: העמדה שלה בנושא כל הישובים הבלתי מוכרים היא, שבמידה שמשרד החינוך הוא הרשות המוסמכת להגיש תוכנית יחד עם משרד הפנים לבית ספר חדש או גנים או גני טרום חובה, המנהלת מוכנה לאתר שטח ולאשר את השטח. זו העמדה של המנהלת.

אבל אנחנו פנינו.

הוא אומר לך: פנינו.

הוא יודע.

אני יודע. אני יודע שבנושא בית ספר אלאעסם פנו אלינו, ואני יודע שזה נמצא בדיונים במנהלת.

איזה דיונים? עם מי? המנהלת יושבת לבד? לא יושבת עם ההורים? לא יושבת עם משרד החינוך? לא יושבת עם משרד הפנים? מה זה יושבת בדיונים?

הנושא של הקרקעות במגזר הבדואי הוא נושא מאד בעייתי.

לא, לא. הוא לא בעייתי. יש - - - שלא נכלל בנושא של הקרקעות הבדואיות בנגב, זה דבר אחר. לא להסתתר מאחורי זה שהוא מסובך. אתם מסבכים אותו, אז הוא מסובך.

יש הרבה טענות לכך. אנחנו מבקשים שתעביר לראש המנהלת, שיש טענות רציניות נגד המנהלת, שהפכה להיות חסם לקידום סוגיות חשובות בנגב. ואנחנו שומעים היום בדיון בוועדת חינוך, שהיא גם מעכבת הקמת בתי ספר במגזר הבדואי בנגב. אנחנו רואים את זה בחומרה רבה. ואם אנחנו נראה בעוד כמה זמן שהדברים לא מתקדמים, וזה בגלל עמדה של המנהלת – אנחנו נדע איך לטפל כדי להציל את החסם הזה.

אני אומר לך: העמדה של המנהלת, בצורה הכי ברורה שיש, היא שבמידה שיוגשו תוכניות על ידי משרד החינוך, או משרד הפנים, המנהלת אין לה בעיה לאשר אותן.

למה, היא מדינה נפרדת, המנהלת?

· - -

למה תגיש? הם מאתרים את השטח. מה זה יאשרו? הם לא מאשרים. המנהלת לא מאשרת תוכניות, והמנהלת לא מאשרת הקמת בתי ספר. המנהלת צריכה לאשר הקצאת שטח.

המנהלת נדרשת לא להפריע.

הקצאת שטח. והשטח צריך להיות בתיאום עם התושבים. המנהלת לא מאשרת הקמת בתי ספר.

המנהלת לא מפריעה. חברים, אני אומר לכם: כמו בתי ספר בעבר, כמו גם מוסדות אחרים, המנהלת לא הפריעה, היא אתרה שטח לעשות את מה שצריך לעשות.

מתי הייתה הפניה, מר אפוטה, למנהלת? סליחה.

לפני חודשיים וחצי.

מאז קיבלת תשובה?

הייתה פגישה עם יעקב כץ, יחד עם משה משה ואילן ישורון, ומאז הם התחייבו לאתר לי תוך מספר שבועות, לא ענו לי, שלחתי מכתב נוסף וביקשתי. השבוע דיברתי עם אילן ישורון, והוא אמר ש "הנושא בטיפול, ותחכה". אמרתי לו: אני מוכן להמתין עוד שבוע שבועיים, ואחר כך אני לא אחכה יותר בצורה הזאת.

אנחנו נבקש שתעביר אלינו, כוועדה, העתק מהמכתבים האלה.

אני אעביר את הכל.

תודה . נתקדם הלאה. מר שמוליק דוד, ואחר כך נציגי הממשלה, מה העמדה שלהם בעניין, וחלקם, תרומתם, בכל הסוגיה הזאת.

מכל מה שאני שומע עד עכשיו, אני מבין שיש כאן בעיה קשה של רצון פוליטי. והיושב ראש עמד על זה יפה מאד בראשית דבריו, כשאמר שבמקומות אחרים, גם כשיש מגבלות חוקיות, המדינה מוצאת דרכים יצירתיות, עד כדי יצירתיות מאד, להתגבר עליהן, וגם כשצריך לקבל ישובים, חלוצית א' ושלומית ב' וכל מיני דברים מהסוג הזה, אנחנו רואים שהדברים נעשים בלוחות זמנים מופלאים.

מדברים על מהפכה חינוכית, ובסיפור הזה אין מענה לצרכים הכי בסיסיים, כמו כביש, חשמל, גישה, מים וכיוצא בזה. מדברים על מהפכה חינוכית, ואין פתרון לכיתות – שזה הדבר הכי בסיסי – אין פתרון להצבה של קרוואנים, ואין פתרון לנושאים של הסעות.

מדברים על מהפכה חינוכית בימים האלה, ומתחילים לדון עם - - - מסוימות על תוספות בניה שהן פונקציה של המהפכה החינוכית, ואנשים של מנהל הפיתוח במשרד החינוך הולכים אליהם כדי לדון על תוספות בניה, כדי ליישם סטנדרטים של שש-שש, ושמונה-ארבע וכל מיני דברים מהסוג הזה, מבחינת חטיבות ביניים, ביטול חטיבות הביניים והסדרה של מבנה אחר של רצף חינוכי, אבל בישובים מסוימים אין מענה.

מדובר על 500 מיליון שקל לפינות עבודה למורים. לא שאני חושב שהפינות האלה לא נחוצות, נחוצות מאד. אבל כאן מדובר בישובים שאין מענה ברמה הבסיסית ביותר לצרכים שלהם. וצריך לומר – חבל שהאיש של מנהל הפיתוח במשרד החינוך יצא הרגע – שאם יהיה סדר עדיפויות לקוי במשרד החינוך, ו-500 מיליון שקל יופנו לפינות עבודה, כשבמקום אחר אין כיתות, אז יהיו בג"צים נגד הדבר הזה, כי זה סדר עדיפויות שלא יכול להימשך והוא לא סביר ואין בו שום היגיון כלשהו.

מדברים על גודל אפקטיבי ויש דוח יפה. ויש עמודים שלמים בנספחי דוברת שמוקדשים לנושא של גודל אפקטיבי, וכאן בג"צ הביא את הפיזור של בתי הספר, ועדיין לא כולם פוצלו.

מדברים על מח"א, אבל כאן עוד לא הצליחו לפתור את הבעיות המשפטיות של העברת רשות חינוך ממקום אחד למקום שני משך חודשים,וזה בניגוד להתחייבויות של המדינה לבג"ץ.

מה זה מח"א?

מנהלי חינוך אזוריים, הסיפור שעכשיו - - -

ההמלצות של דוברת.

בינואר 2004 הקימו רשות מקומית ועד היום לא הצליחו להעביר אליה את רשות החינוך שלה. עד היום רשות החינוך היא נפרדת, ועד היום לא החליטו מה קורה עם זה.

צריך לומר כאן שהאמירות של המנהלת, שמקבלת מכתבים ואיכשהו לא קורה שהיא עונה עליהם, זו תמונה שחוזרת על עצמה. כי איפה שיש צורך בהתערבות מהירה של המנהלת בהקשרים אחרים שהוועדה הזאת ווועדת הפנים עוסקות בהם - - -

מה למשל? מה למשל?

יש זריזות מפלאה בטיפול בבעיות.

מה למשל?

לא יכול להיות שלא תהיה הקצאה של שטחים לבתי ספר. לא יכול להיות. וצריך שיווצר הלחץ הפוליטי דרך הוועדה הזאת, כדי שהדברים האלה ייעשו, וייעשו מהר.

תודה רבה. מי מטעם משרד התחבורה? אפשר לשמוע את העמדה שלכם בעניין? בבקשה.

קודם כל, למשרד התחבורה, אגף תשתיות ופיתוח, יש תוכניות פיתוח תשתיות תחבורה בישובים בדרום. אנחנו נוכל לבחון לשלב את המקומות שאתם מדברים עליהם בתוכנית העבודה שלנו, ברגע שיש אישור סטטוטורי לאותם כבישי גישה למוסדות. ואז, אותו גורם שהוא אחראי ומרכז את זה, יכול לבוא ולבחון את הכבישים האלו, ולמסגר את תוכנית העבודה.

יפה. ומבחינת חברת החשמל?

אנחנו לא מייצגים את חברת החשמל, אנחנו מייצגים את משרד התשתיות. אבל ברור שהאישורים הסטטוטוריים - וגם נציגי חברת החשמל שהיו פה בישיבות ועדה קודמות אמרו, שברגע שיש את האישורים הסטטוטוריים ומתבצעת הזמנה, הם יכולים לתת מענה בזמן קצר יחסית. הם לא התחייבו פה על לוחות זמנים, כמובן, אבל ברור שהבעיה העיקרית כרגע היא מתן ההיתרים וביצוע ההזמנות. אחרי זה חברת חשמל יכולה להיערך.

אז קבלת האישורים הסטטוטוריים מעכבת את תחילת העבודה בשטח.

זה צוואר בקבוק. כל הקמה של תשתיות וחיבורן טעונה קודם אישורים סטטוטוריים למבנים. אם אין אישורים סטטוטוריים לא יחברו מבנים בלתי חוקיים בדרך הזאת. זה ברור, ברמת התהליך. לכן צריכים את כל ההיתרים, ואז אפשר יהיה לעשות את החיבורים כמו שצריך.

תודה רבה. מינהל הפיתוח משרד החינוך, נמצא או יצא?

יצא לוועדה אחרת.

מטעם משרד החינוך מישהו רוצה להשלים?

כן, אני רוצה להגיד עוד משהו. אני חושבת שראשית כל צריך לברך על היוזמות של משרד החינוך ושל משרד הפנים. משרד הפנים הבטיח שתוקם מועצה אזורית, שתטפל בהיתרי בניה שעד כאן לא ניתנו בכלל. זאת אומרת: היתרי הבניה הם בעצם הבסיס להקמת כל התשתיות הנלוות. וזה נעשה השנה.

לגבי העברת רשות החינוך הבדואית – לא מדברים פה על העברה. אנחנו מדברים פה על העברת חלק מהעובדים – ואנחנו כבר הכנו חוזה לעניין הזה, ואנחנו מתייעצים גם עם ועד העובדים של הרשות, זה דבר ראשון.

דבר שני – אנחנו הכנו הסכם לרכישת שירותים על ידי המועצה האיזורית אבו-בסמה, על מנת שזאת תוכל בעצם לספק את היתרי הבניה, שמהווים בעצם את המוקש לכלל התשתיות, ומשרד החינוך עבד על זה שלוש שנים ברצף. מנכ"לית משרד החינוך ממש נרתמה לסוגיה. עבדנו יחד עם משרד הפנים, יש גם התנגדויות לתוכנית מתאר המקומית לעניין הזה, והגענו למצב של היום.

את מדברת על תיקון 40, כן?

נכון. אני חושבת שאי אפשר להשוות את המצב של היום למצב שהיה לפני שלוש שנים, ועל זה צריך לברך.

זאת אומרת, להשתמש בתיקון שניתן.

נכון.

פשוט מאד, לא משתמשים בו כאילו הוא לא קיים.

היתרי הבניה היוו בעצם את הבעיה המרכזית, ולזה מצאנו פתרון. זה היה שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה – דבר שלא היה עד כה – ואני חושבת שצריך רק לברך על זה.

תודה רבה. לפני שאנחנו מסכמים את הישיבה, אני אתן גם את זכות הסיכום למר אברהים אל-אטרש.

שלום לכולם. אני ראש ועד ההורים בבית ספר אל-אטרש, גם ועד הורים בנווה דקלים וגם בחורה.

אני אדבר על הגנים. אנחנו, בשבט אל-אטרש, זה מיוחד. אין בו גנים. אני, למשל, מבטיח לך, שאני יכול לייצר לך כל שנה גן. אני מבטיח לך. אפילו, יש ביטוח לאומי או אין ביטוח לאומי. אני מבטיח לך. אבא שלי היה נשוי עם שלוש, בלי ביטוח לאומי.

אני תמיד בפחד בחורף. הבעיה היא ששני בתי ספר, אל-אטרש ונווה דקלים, עובר לידם נחל. הנחל הזה – ואדי – הוא מסוכן. לפעמים יורד גשם. במקום שאנחנו גרים לא יורד גשם. יורד בחברון. בא בוואדי. אנחנו לא יודעים שיש מים בוואדי הזה. ומישהו בעבודה תמיד מתקשר: הילדים חזרו הביתה? לא חזרו? מה, מי? זו סכנה. אין גשר. אפילו במקום אחד שיעשו גשר, שלילדים לא תהיה סכנת חיים.

בטרום חובה, בשכונה יש איזה ריכוז, יש לפחות שלושים ילד שלא יוכלו ללכת לבית הספר. לא הולכים, לא הולכים בכלל.

למה לא הולכים?

אין הסעות ואין גנים שם. אם צריך לנסוע, למשל, עם טיולית – זה פתוח. ילד.

חנן, למה למשל אל-אטרש לא מתכננים גנים שם כמו שנעשה באבו-קרינאת ואל-הואשלה?

אין שם היתרי בניה. אלה אזורים שאין בהם היתרי בניה.

באופן זמני להקים.

משרד הפנים אסר עלי. משרד הפנים ייתן אישור, או כל גורם אחר - - -

הבעיה הרצינית שלנו הוא משרד הפנים. באמת. אנחנו לוחמים תמיד עם משרד הפנים. עם המנהלת. הילדים שלנו סובלים מהמנהלת. הכל סובל מהמנהלת. מבחינת קרקע, אני מוכן לתת מעצמי מקום לגן. אני אתן לך אישור שתקים גן איפה שאני אמצא, בשטח שלי. תקים להם, שיקבלו את השכירות, עד שיכירו. הבעיה היא שאנחנו, 300 שנה לפני קום המדינה אנחנו קיימים. הדוד שלי היה בגיל 100 שנה ונפטר באותו המקום. ואנחנו עומדים ומחכים למנהלת, עד שיכירו. יותר מחמישים שנה.

(אומר משפט בערבית).

(אומר משפט בערבית). הבעיה הזאת היא בעיה רצינית.

מבחינת החשמל. עכשיו, על יד חורה, יש מתנחל אחד שגר שם. חיברו לו חשמל, חיברו לו דרך – יש לו עשרים עז. לא ילדים גרים שם. זה בושה. בושה למדינה. בן אדם אחד גר, מתנחל באיזה מקום, נותנים לו חשמל, נותנים לו דלק, נותנים לו מים, יש לו רק עשרים עז, ואדמה 5000 דונם נותנים לו. והמנהלת אין לה אדמה.

לשמור על האדמה.

זאת הבעיה. האמת שאנחנו סובלים הרבה. הילדים שלנו, בזמן החורף, בזמן הקיץ – זאת בעיה רצינית.

בית ספר תיכון – רוב הנשירה אצלנו גנבים, אומרים כובשים, לא יודע. משהו קורה שם באזור – המנהלת ומשרד החינוך, הם האשמים. למה? אין לנו בית ספר תיכון. אני בעצמי הולך למועצה של חורה, אומר: תשמע, אנחנו יש לנו מספר מסוים. כל שנה יוצאים מאל-אטרש מאה תלמיד לבית ספר תיכון, מקבלים 30. היתר הולך לנשירה. כביש, הולך, גונב, לא יודע. איפה הולך. זאת האמת. זאת הבעיה – מי יפתור אותה? מה שאני יודע זה שאנחנו נמצאים במדינה אחרת. הבעיה שלנו היא עם המנהלת. עם המנהלת. כל דבר חוזר למנהלת.

הדברים שלך ברורים. תודה רבה. סאלח.

אני יושב ראש ועד ההורים בתל-אל-מאלח, בכסייפה – ישוב מוכר.

אני רוצה להגיד משהו. ילד בדואי שנולד עכשיו, הוא כבר מקופח. מקופח מצד השלטונות, מכל צד. זה דבר ראשון.

דבר שני – אני חושב שאנחנו הבדואים -אזור הנגב, לא שייך למדינת ישראל. שייך למדינת ישראל רק כשצריך לשלם מסים. אז הוא שייך. אבל תנו לישוב הבדואי הזה דברים בסיסיים – הם לא נותנים. אנחנו אולי רק אזרחים סוג ג'.

עכשיו אני רוצה לשאול את ועדת החינוך – אני רואה רק שני חברי כנסת. אם הדבר הזה היה מעניין את שאר חברי הכנסת, היו יושבים ופותרים לנו את הבעיות.

לפני שנה הגיע אלינו לבית הספר אילן שלגי, יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת. הבטיח לנו הבטחות על הקיר – אפילו על הקרח – והלך. בבית ספר תל-אל-מאלח יש 1150 תלמידים שלומדים בקרוואנים שהם כבר מלפני עשר שנים. לא רוצה להגיד, אולי יותר, מאז הקמת הישוב לפני 22 שנה. עכשיו, יש לנו בית ספר של שלוש קומות. אם תהיה שריפה, הילדים "רחת עליהם". הילדים הלכו.

נוסף לזה, לבית הספר הזה – אמרתי בעצמי אפילו לאילן שלגי ולכל חברי ועדת הכנסת שהגיעו באותו יום. יש 1150 תלמידים ויש ארבעה גנים חובה, לא טרום חובה. יש 11 מחשבים. אדון נתניהו, כשהיה שר אוצר אם אני זוכר, הבטיח לכל ילד מחשב.

ראש ממשלה.

ראש ממשלה, אני כבר לא זוכר.

לכל מאה תלמידים במגזר הבדואי.

לכל ילד מחשב. אנחנו לא רוצים לכל ילד מחשב. רוצים כל עשרים. אבל לא כל מאה מחשב. ועכשיו בית הספר הזה – כמה פעמים ביקשנו לפצל אותו. אמרו פה, יש בתל ערד בית ספר עם מאה ילדים. פעם ראשונה שמעתי. בערד יש בית ספר שיש בו הכי הרבה – 250. יש בית ספר 125. אנחנו, אצל הבדואים, חייבים להיות אלף.

דבר ראשון אני רוצה לשאול שאלה למנהלת הבדואים: מדוע לא מקצים שטח לבית ספר תיכון? אנחנו עשרים פעם ישבנו עם יעקב כץ ועם אלי יפרח, שהוא מדבר בענייני כסייפה, שייתן לנו שטח להקים בית ספר תיכון. אנחנו מעל 10,000 נפשות שם, אין בית ספר תיכון, רק שני בתי ספר. עכשיו החטיבה עם התיכון ביחד. אני קצת זוכר שתוכנית דוברת רוצה לעשות מכיתה א' עד כיתה ח', בית ספר אחד. אנחנו, בבית הספר, יש לנו 1150. אנחנו כל כיתה – בוא נדבר על כיתה אל"ף" – כל שכבה שבע כיתות. אז איפה ידחסו אותם?

אוקי, סאלח. תודה רבה.

רבותי, אני מסכם את הדיון ברוח הדברים הבאים:

א'. הוועדה מלווה את הכנת התוכניות הסטטוטוריות למרכזי השירותים ורשמה בפניה את ההתחייבות של מר חנן אפוטה ונציג המועצה האזורית אבו-בסמה יוסי רוסו, לפעול לקדם את התוכניות הסטטוטוריות לגבי 19 בתי ספר בישובים הלא מוכרים בנגב, צעד שהוא חשוב והכרחי כדי לספק את התשתיות של כבישים וחשמל בבתי הספר האלה.

ב'. פיצול בתי הספר שיש בהם מספר תלמידים המצדיק ומחייב פיצול, ייעשה תוך שיתוף פעולה עם ועדי ההורים, המיקום ייקבע תוך שיתוף פעולה מלא. המנהלת תהפוך להיות גורם מסייע ועוזר ולא חסם שמעכב. השיקול היחידי יהיה שיקול חינוכי-פדגוגי, והמנהלת לא היא שתקבע את המיקום אלא השיקול החינוכי, תוך שיתוף פעולה עם האוכלוסייה.

ג'. מערכת החינוך תדאג להקמת גני ילדים חובה וטרום-חובה בתוך השכונות, תוך שיתוף פעולה עם ועדי הורים שיקצו שטח למטרה הנ"ל, בשיתוף פעולה עם משרד הפנים. משרד החינוך ידאג גם לאתר ולהקים בתי ספר תיכוניים כדי להתמודד עם בעיית הנשירה במערכת החינוך הערבית-הבדואית בנגב.

אני הייתי מציע לחדד יותר את מה שקשור למנהלת. אני חושב שהוועדה דורשת מהמנהלת, תוך זמן קצוב – אולי שלושה חודשים – להעביר לוועדה שחלה התקדמות בכל הדרישות שעומדות - - -

שלושה חודשים זה הרבה זמן.

· - -

הוועדה דורשת ממר חנן אפוטה לדווח לוועדה על מידת ההתקדמות ושיתוף הפעולה בין המנהלת ומשרד החינוך, כדי לאתר שטח מתאים להקמת בתי ספר חדשים - - -

תוך לקיחה בחשבון של תושבים שמנדבים הצעות.

אנחנו נבקש, את המכתבים תעביר אלינו, אם הם לא עונים לך תוך חודש, תעדכן אותי, ואנחנו נפעל בהתאם.

אנחנו גם מבקשים מוועדת החינוך, שתספק מנות חמות לילדי הבדואים. זה הכי חשוב.

זה חשוב, אבל זה לא נושא הדיון. זה לא נושא הדיון. תודה רבה.

13:00.