כנסת פתוחה

משותפת סמים-קליטה - סיור בקהילה הטיפולית "רמות יהודה" זוהרים

2
הוועדה למאבק בנגע הסמים, וועדת הקליטה
7.03.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול
מישיבת הוועדה למאבק בנגע הסמים - מס'
וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות - מס' 218
יום שני, כ"ו באדר א' תשס"ה התשס"ה (7 במרץ 2005), שעה 9:00

סיור בקהילה הטיפולית "רמות יהודה" זוהרים.

חברי הוועדה: קולט אביטל – יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יחיאל חזן – יו"ר הוועדה למאבק בנגע הסמים

אתי גלוון - מפקחת של משרד הרווחה בנושא התמכרויות
איציק יוגב - יושב ראש העמותה, רמות יהודה
אתי חורי - מנהלת אדמיניסטרטיבית, זוהרים
מאיר חנוכה - מדריך אתגרים בזוהרים
סטלה קורבלינקו - עובדת משרד הקליטה
עמי קרצ'מר - מנכ"ל זוהרים

דנה גורדון

בת שבע פנחסוב



רשמה: אתי בן שמחון


סיור בקהילה הטיפולית "רמות יהודה" זוהרים

שלום לכולם, אנחנו נמצאים כרגע בקהילה טיפולית "רמות יהודה" זוהרים. הקהילה שלנו הוקמה לפני 12 שנה על ידי תושבי שכונות ירושלים, מה שנקראים בזמנו יוצאי חבורת הפנתרים השחורים. לקחו אוטובוסים והגיעו עד לפה. כמו שאתם רואים זהו מקום נהדר, אנחנו נמצאים כרגע בקראוונים האלה שהם כבר לפני 12 שנה. הקהילה הזאת היא חלק ממערך של טיפול במכורים לסמים של מדינת ישראל. ישנם בסך הכל כ-7-8 קהילות טיפוליות, יש 3 קהילות טיפוליות גדולות, ואנחנו אחת מ-3 הקהילות הטיפוליות הגדולות בארץ. יש לנו כיום כ-75-80 מטופלים במקום, ועוד 20 איש בשני הוסטלים שנמצאים בעיר רחובות.

המטופלים מגיעים אלינו מכל כנפי הארץ, דרך הפניות, או עצמאיות, או דרך יחידות עירוניות של משרד הרווחה, או דרך הפניות של שירות מבחן בבית המשפט כחלופת מאסר. האנשים מגיעים לפה לתהליך של שנה וחצי, כאשר שנה שלמה הם נמצאים פה בתוך הקהילה, ועוד חצי שנה כמו שאמרתי בהוסטלים. ההוסטלים זה השלב האחרון לקראת החיים בחוץ.

כשהם מגיעים לכאן, הם נקלטים על ידי מתקן שאנחנו קוראים לו קבלה זמינה, שהוא מתקן ייחודי בארץ. זהו מתקן שנחשב היום כמרכז חירום ארצי, אדם שזרוק ברחובות, או שנמצא בסכנת חיים, תוך מספר שעות יכול להגיע לפה, מהבחינה הזאת זה חידוש. בעזרת הרשות למלחמה בסמים, משרד הרווחה מאוד תומכים בנושא הזה, וזה כבר הוכח די כמצליח. החבר'ה האלה מגיעים לפה עם הזנחה פיזית טוטלית, כולל הזנחה נפשית. אנחנו אוספים אותם במתקן הזה, מקבלים תמיכה במשך חודש אחד, עד שנכנסים לתוך חיי הקהילה הרגילים שלנו.

כיום יש לנו בקהילה כ-60% צעירים שהם יוצאי חבר העמים, והשאר הם האוכלוסיות שלנו. עד היום היה כ-10% בני מיעוטים ערבים, והשאר תושבים ותיקים של הארץ. היום יש לנו שני אתיופים, בחורה ובחור. רוסים – 60%.

באיזה גילאים האתיופים?

האתיופים דווקא צעירים בין 18-25.

כמו שאמרתי, הם מגיעים אלינו לתהליך של שנה. הם מתחילים פה את התהליך, הם עולים לאט לאט בשלבים, ומקבלים יותר אחריות, יותר תפקידים. יש פה הרבה תפקוד של הקהילה בצוותים שונים, כמו צוות מטבח, צוות פנים, צוות גינון. לאט לאט מקבלים יותר אחריות, ראשי צוותים, ועולים בסולם הדרגות של התפקידים, ויחד עם העלייה הזאת מקבלים גם זכויות יותר. אם למשל בהתחלה לא יוצאים הביתה מספר חודשים, אחרי זה יוצאים לשמונה שעות, לאחר מכן יוצאים ל-12 שעות, לאחר מכן ל-24 שעות, ובסוף ל-48 שעות. ככל שהאחריות גדלה, כך יש יותר זכויות.

בשלב ג' כשהם מגיעים, זה שלב ההכנה לקראת ההוסטלים, לקראת יציאה החוצה. הם פה מתפקדים כבר בחוץ, בקיבוצים שבסביבה, במושבים שבחוץ. הם אפילו מרוויחים כסף, והכסף הזה נשמר להם לרגע שהם יוצאים להוסטל, ואז יש להם קצת כסף להתחיל את החיים שלהם. ברגע שהם מגיעים להוסטלים שלנו, תוך שבועיים-שלושה הם אמורים להתחיל לעבוד. מה שמדהים, שלמרות התקופה הקשה כולם עובדים. אין לנו אחד שלא עובד. סוג עבודות מכל הסוגים, מצידנו זה יכול להיות אפילו כמלצרים, שמירה, ועד לעבודות ממכירות או כל כל דבר אחר, בעיר רחובות. שם מתחברים ליחידות העירוניות של משרד הרווחה, שם הם גם מתחברים ל-N.A., קבוצות עזרה עצמית. מהבחינה הזאת יש לנו מטופלים שנמצאים כבר נקיים כ-13 שנה, מאז הקמת המקום הזה. אנחנו שמחים על כך.

רציתי לדבר על הייחודיות של המקום הזה, יחסית לשאר הקהילות הטיפוליות. דבר ראשון, יש לנו את המתקן של הקבלה הזמינה כמו שאמרתי, מרכז חירום ארצי. וזה מתוך האידיאולוגיה שלכל אחד מגיעה הזדמנות. אנחנו כמעט ולא עושים סלקציה בקבלה, אנחנו מקבלים כמעט את כל המכורים מעל גיל 18. כתוצאה מכך מאחר ואין סלקציה, יש יותר נשירה מטיפול. כי יש כאלה שלא מתאימים. בדיוק בחודש הזה, בקבלה הזמינה, עושים איבחון, ומנסים להתאים אותם אלינו, או מביאים אותם מדלת לדלת אל מקומות טיפול אחרים. זו הקבלה הזמינה שלנו. יחד עם זאת, אנחנו הקהילה היחידה בארץ, שבמשך 12 שנה מקבלים נשאי איידס. אף אחד אחר לא מוכן לקבל אותם, אנחנו מתמודדים איתם כבר לאורך הרבה שנים.

כל הקהילה פה מתייחסת אחד אל השני כאילו הם נשאים. מראש הם לא יודעים מי בדיוק נשא, זה סודיות, אלא אם האדם רוצה לשתף את החברים שלו, אז בבקשה. אבל כתוצאה מכך כולם מחונכים כיצד לחיות בחדר אחד עם השני, כאילו השני הוא נשא. יש כללי זהירות של משרד הבריאות, של לשכת הבריאות, של הרופא שלנו, שנותן הרצאות ומסדר את העניינים.

שלב ג' – שלב שמשרד הרווחה נתן לנו בשנה שעברה פרס הצטיינות על הפרוייקט הזה, שלב ההכנה לקראת החיים בחוץ. שלב שבו הדגש הוא על נושא העבודה, שכולל קבוצות שמכינות אותם לקראת הנושא של העבודה, איך מתראיינים, מה כותבים בקורות חיים, מתנסים בכל מיני סוגים של עבודות. נתיב הל"ה לוקח אנשים שלנו פה לעבודות, קיבוץ בית גוברין נותן לנו עבודות. מפעל הבי.ג'י.בונדס של קיבוץ בית גוברין, הקים פה מפעלון פנימי בתוך הקהילה. אנחנו מקבלים כסף עבור אריזות של כל מיני חומרים. מתרגלים את האנשים לקראת העבודה.

כמו שאתם רואים, הקהילה שלנו היא הקהילה היחידה שעדיין נמצאת בקראוונים. הקהילה היחידה שעדיין לא נעשתה בה בנייה. אנחנו הולכים לקראת. יש לנו כבר את התב"ע, תכניות הבנייה הפרטניות נמצאות בוועדה המקומית לאישור שם. נשאר לנו משהו קטן – וזה הכסף. פנינו למפעל הפיס, שבעבר נתן הבטחה לכסף.

גם נתן, לא רק הבטיח. גם לקח את זה חזרה, כי לא יכלו לבנות.

ממש נתן. עדיין לא היו את האישורים, מפעל הפיס אמר, כרגע אנחנו לא נותנים כספים ישירות למקומות, למרות שבעצם זה מקום ארצי, אלא דרך רשויות. אנחנו שייכים למטה יהודה, והם לא מוכנים, מבחינתם אולי בצדק, שהכספים האלה יגזרו קופון, יגזרו מהכספים שהמגיעים למועצה עצמה. כי המטופלים שכאן, הם לאו דווקא ממועצה אזורית מטה יהודה. לכן בעצם יש הגיון למצוא דרך אחרת, כדי שמפעל הפיס יעביר את הכספים האלה, גם דרך צינור של מטה יהודה, ישירות עבור כסף שמיועד לבנייה כאן באזור ב"זוהרים".

פנינו גם לקרן רש"י, שגם היא קרן שנתנה כל מיני הבטחות, וכשזה התחיל מבחינתנו להיות תכ'לס - - -

אני רוצה לשאול כמה שאלות, מכיוון שאני מכיר את התחום הזה, ואני יודע איך הכסף באמת עובר. יש לי שתי שאלות מאוד מרכזיות. הקרקע פה שייכת למי?

היא קרקע של המינהל שאנחנו חוכרים אותה.

אתם מתוקצבים בעמותה רק ממשרד הרווחה, או משרדים נוספים?

רק ממשרד הרווחה.

משרד הקליטה לא עושה שום דבר?

משרד הקליטה, בשנה שעברה פנינו אליהם באופן עצמאי, והם באמת עזרו לנו בסכום סמלי של 13,000 שקל.

מה לגבי סלי הקליטה, הם לא מגיעים הנה?

חלקם לא זכאים לסלי הקליטה, מפני שהם עברו את מכסת השנים כאן בארץ. זה לא מחייב שהם ניצלו את זה. בהיותם מכורים לסמים, זה לא שהם ניצלו אולפן, ולא שהם ניצלו זכויות אחרות.

אתי, מה גודל המבנה שאתם רוצים לבנות כאן? מה התקציב שלו?

עלות המבנה כ-7 מיליון דולר. זה כפר שלם. כל הקומפלקס מחולק לשלבים. משהו מודולרי, או משהו של שלבים, שבשלב הראשון אנחנו מתכננים לבנות כמובן את מגורי המטופלים באיזשהו מיתחם טיפולי. אחרי כן אנחנו נתרחב לעוד מתחם מגורים של מטופלים נוספים.

הוא אמר שמפעל הפיס נתן לכם כסף? למה?

לבנייה. זה לא נכון שהוא נתן כסף, הוא היקצה כסף. הוא חזר בו, מפני שאז התב"ע לא היתה מאושרת.

זה היה בתקופה של קצלר?

כן.

כמה הם היקצו לכם?

2.5 מיליון שקל.

מטבע הדברים, ההקצאה הזאת במפעל הפיס עברה את הדירקטוריון. הוא לא היה בא לפה, לא היה מחלק שום מתנה, בלי שזה עבר את הדירקטוריון. מה שאני מציע בשביל להיות פרקטיים, שמעתי מדברייך שהמועצה האזורית לא מעוניינת שזה יעבור דרכה.

אני מלווה את הפרוייקט הזה כבר הרבה שנים, אתן לכם סקירה.

לפני הסקירה. אם 60% עולים מרוסיה, כמה מהם מתגלגלים זה זמן רב, וכמה אתם יודעים למשל שחלקם או רובם – זאת אומרת, האם יש לכם ידע אם הם כבר הגיעו מכורים לסמים לארץ, או האם זה משבר קליטה. זאת אומרת, יש לכם איזושהי סטטיסטיקה.

הצעירים שביניהם לא הגיעו ארצה מכורים לסמים. היותר מבוגרים כן הגיעו בחלקם מכורים לסמים. הם גם הביאו איתם כמו שאנחנו יודעים, סוגים שונים של סמים, שאנחנו לא ידענו אותם קודם. שיטות שונות של שימוש בסמים הם הביאו איתם. אבל הצעירים כמו שאנחנו יודעים קשורים - - -

הצעירים עד איזה גיל?

משהו בסביבות בין 18-25.

יש לנו מקום אחר לצעירים מתחת לגיל 18. במלכישוע, הייתי עכשיו בסיור בוגרים של ילדים.

כמה אחוזים מבין ה-60%? איך מתחלקים ה-60%. כמה מבוגרים וכמה צעירים?

רובם צעירים. אני לא יכול להגיד לך אחוזים, כי לא עשיתי את זה, אני יכול לבדוק. אבל רובם צעירים.

כמה מבין האנשים שיש לכם, זה אנשים של הומלסים שעומדים בפינות רחוב, ואתם אוספים אותם?

היום יש לנו בסביבות 10%, כתוצאה מפעילות של המכרז האחרון של משרד הרווחה, יש לנו 12 מיטות שמיועדות למקרי חירום.

הם מגיעים הנה בלית ברירה?

חלק מהם פתאום גילו את אמריקה ברגע שהם הגיעו לפה. ואז הרצון הגיע.

ישנו רצון להישאר?

בוודאי. רובם נשארים כאן.

יש לי עוד שאלה. נניח שבחור עבר פה את כל התהליך. הלך להוסטל ונקלט במעגל החיים. אנחנו יודעים על מקרים שהם חוזרים בחזרה. כתוצאה מהסיורים שלי בשטח, אני מבין שחלק גדול מאותם נגמלים, כיוון שהם ממשיכים לחיות על מתדון, או תלות רפואית אחרת, הם בעצם ממשיכים להיות טפילים על החברה. הם לא יכולים לסייע לעצמם. נכון, אתם מצילים פה את האנשים. כשהם כבר מסיימים את ההוסטל, והופכים להיות עצמאיים, אני יודע שאנחנו כמדינה כמעט ולא נותנים להם שום מענה. מצד אחד יש השקעה גדולה שלכם של עשייה, האם אתם נתקלתם בתופעה שהאנשים האלה חוזרים לפה, וכמה חוזרים?

יש לנו מספר אנשים שאנחנו רואים אותם פעם שנייה. הכרתי אדם שהגיע פעם שלישית. העברתי אותו כמובן למקום אחר, כי זה אומר למה אני אתן עוד מאותו דבר, אם הפעמיים הקודמות לא הספיקו. אבל באופן עקרוני יש מספר מקרים. אחוז קטן יחסית מגיע פעם שנייה. אני יודע שיש נשירה מטיפול ולא מגיעים. זאת אומרת יש נשירה בחוץ, לאחר מכן הולכים להשתמש, ולא מגיעים, מתגלגלים לבתי סוהר. לפעמים נותנים להם עוד הזדמנות.

אני מכור לסמים, לצערי הרב אני מכור לכל החיים. היום אני נקי 9 שנים, אני מדבר על נקיון טוטלי מכל דבר שמשנה את מצב הרוח. אני בעצמי עברתי פה טיפול, ובהמשך אגיד לכם מה אני עושה היום, מעבר לזה שאני עובד עם "זוהרים", אני עובד היום עם בני נוער, בתי ספר, עובד עם הורים. אפשר להגיד עבודה מאוד רגשית, וזו עבודה יום-יומית עם אוכלוסיות שונות.

אחד מהדפוסים החזקים של המכור, זה התלות. אתה בעצמך דיברת על תלות. אנחנו תלותיים בסם, תלותיים באמא, תלותיים במשפחה, באיזשהו מקום תקועים בהתפתחות שלנו. ישנם אנשים שיצרו תלות למסגרות. הגיעו למוסדות, הגיעו לפנימיות, הגיעו לבתי סוהר, באים לבתי ספר, יוצאים לבחוץ, לא מוצאים את עצמם, מהר מאוד מחפשים את המסגרת. לא כולם יודעים לבנות את המסגרת של המשפחה, כי להתחיל את החיים מההתחלה זה מאוד קשה. בדרך הזאת יש דרך אחת, מי שיילך בדרך הזאת ויעשה את הדברים מה שהוא למד פה – אני חסיד של קהילות טיפוליות. אני מעריך מאוד, אני חושב שכולם תורמים, וכולם עושים, וכל דבר צריך לכבד. אבל באיזשהו מקום בקהילה אתה עובר תהליך שנותן לך את כל האלטרנטיבות להתחיל את החיים שלך מנקודה מסויימת, ולבנות אותם כי אתה יוצא מפה עם כלים. לצערי הרב ישנם אנשים שהקטע של יציבות, הפחדים מלגדול, מלקחת אחריות, מביא למצב מהר מאוד שהם חוזרים להשתמש. חזרה לשימוש זה הרס עצמי טוטלי, גם כלפי האדם, גם כלפי המשפחה שלו, אבל במיוחד כלפי החברה.

אני רוצה לומר בשם הרשות למלחמה בסמים, שנעשית פה עבודה מקצועית נהדרת. והעבודה שנעשית כאן אינה נופלת ומשתווה בכל לכל הקהילות היפות והמפוארות. ואם מישהו מכם מכיר את מלכישוע שהיא אוניית הדגל שלנו, ממש מפוארת, כמו מקומות אחרים. הרבה יותר יפים מהמקום הזה. עבודה מקצועית שנעשית כאן היא לעילא ולעילא. אני אומר את זה בשם כל המשרדים, לא רק בשם הרשות.

לגבי מצבו. מצבו הפיזי פחות מכל המקומות האחרים, יש לזה סיבות היסטוריות. הם באו וזרקו את עצמם על הסלעים, בהתחלה לא נתנו להם להיות, אחרי זה הם היו בחזקת נסבלים. עד שהם הגיעו בכלל למעמד של חוכרים, ישבו על הקרקע, כי הם קבעו עובדה, ובאמצע, הן שתי מועצות אזוריות, מטה יהודה ויואב. הגבול עובר באמצע, יוצר בעיות. זו קרקע חקלאית, אסור לבנות עליה. רק לפני 3-4 שנים, לא היה כאן חשמל. היה גנרטור שהרשות קנתה, והיה מתקלקל כל יומיים. במאמץ אדיר שלנו, יחד עם מנכ"ל חברת חשמל דאז - - -

איך זה עבר מהפנתרים לרשות?

הפנתרים פשטו את הרגל. נכנסו כאן לתסבוכת ולחובות. ואז ביקשו מהרשות לקחת על עצמה את הניהול. כמה שנים הרשות ניהלה את המקום, ולאחר שהעמידו אותו על הרגליים, כי היא העבירה אותו לעמותה, שבגילגולים שונים היא קיימת עד היום.

לפני חמש שנים בערך, הבאנו לכאן חשמל במאמץ עם חברת חשמל, בהתנגדות של חיל-האוויר שאתם שומעים אותם. כאן זה מקום לאימונים. בקיצור, הבאנו לכאן חשמל, וחברת חשמל בעצמה בנתה בהתנדבות את כל הקווים הפנימיים, כי הכל היה הרוס. לא היו כאן אישורי בנייה. מפעל הפיס שאישר כסף, וחפץ ביקרו של המקום, היקצה כסף. הכסף היה מונח כמה שנים, היינו כל הזמן אנחנו הרשות, עוד לפני שהעברנו את הפעילות למשרד הרווחה. היינו איתם במשא ומתן להחזיק את הכסף, והם החזיקו אותו שלוש-ארבע שנים. בסוף באו ואמרו, ניקח את הכסף, נשים אותו במקום אחר. כשיהיה כאן אפשר, ניתן כאן. מה שקרה בינתיים, מפעל הפיס שינה את הסיסטמה של האגודה שלו. ועל זה אני רוצה שתדעו. פעם הוא היה נותן כסף למקומות ולנושאים. אחד הנושאים שהוא נתן להם כסף, היה נושא הגמילה מסמים. אז הוא נתן שלושה סוגי הקצבות – לבנייה, לשיפוצים ולרכישת ציוד. כל אחת מהקטיגוריות האלה, בהתייעצות יחד עם הרשות, כמעט כל שנה בנינו בניין חוסן, ואחרי זה הם נתנו למלא אותו בציוד, ונתנו גם לשיפוצים. המון מקומות שיפצנו.

הם עברו לסיסטמה של עבודה, כמו שהזכירה כאן לפי רשויות. כל רשות בוחרת לעצמה פרוייקט שבשבילו היא מקבלת כסף, והשאר היא לוקחת עליה. תל אביב לקחה לפרוייקט גולדה, לתיאטרון הקאמרי והאופרה. כל הכספים של מפעל הפיס של תל-אביב הלכו לשם, ואז לכל הדברים האחרים לא נותנים. לכן, היום כשבאים לרשות, ואומרים לה לאיזה מטרות את רוצה? היא לא בהכרח הולכת למטרה של הסמים. יש להם את סדרי העדיפויות שלהם. לכן נפלנו כולנו, מהבחינה הזאת נפלנו מהעגלה, ולכן קשה לקבל מהפיס כספים למקום הזה. אלא אם כן, יבוא ראש המועצה ויגיד, השנה את ההקצבה שלכם אני עושה.

בסך הכל הם קיבלו אישורי בנייה שמונה חודשים. היתרים שהם יכולים לבנות. מי שרוצה יש גם פה וגם אצלנו, עמי העביר לי העתק של כל המפות. בינתיים קרן רש"י נותנת כסף, והרבה כסף לנושא של סמים. אנחנו עובדים איתם, והם באמת נותנים הרבה. כל השנים האלה היה משא ומתן עם קרן רש"י, והיא נתנה התחייבות ל"רוח מדבר". לכפר הזה שאנחנו מקימים אצל שמוליק קריפמן בדרום, ושם שמוליק קריפמן כראש המועצה האזורית, כן לקח את זה לפרוייקט גם למפעל הפיס וגם לתורמים, והוא נוסע ומתרים בעולם. קרן רש"י התחייבה למקום ההוא, כי כל אותו זמן לא היתה כאן אפשרות לבינוי. וגם כאשר הם שאלו אותנו, אמרנו להם דוגרי. תשמעו כרגע אי אפשר לבנות ב"זוהרים" בינתיים תנו את הכסף לדרום, וצריך בדרום. כל האזור דרומית לפה, כאן הנקודה הדרומית שיש טיפול. הנגב, באר שבע, הבדואים, צריכים גם מקום משלהם. מה עוד שאנחנו מתכננים שם גם מרכז שיקומי שיעשה את שלב ב'. יהיה שם גם מרכז גמילה, אבל גם שלב ב' שאנשים שנגמלו ממקומות אחרים, יוכלו לבוא וללמוד כל מיני מקצועות. כלומר, אין רשות אחת נוגעת בחברתה, צריך כסף לפה, וצריך לתת כסף לפה. אנחנו במגעים עם קרן רש"י גם.

בנוסף לזה אני ביום חמישי בבוקר בא הנה. יש לנו מתרים מאגודת הידידים שלנו מארצות הברית. את המיליונים הוא עוד לא הביא, אבל רק התחיל לעבוד. אנחנו מנסים להשיג להם תרומות.

מתרים זה מישהו שעובד מטעמכם בשכר?

לא מטעמנו. יש לנו אגודת ידידים בארצות הברית.

היתה גם אגודה גדולה שסוזי אבן עמדה בראשה.

לא שאני מכיר. לא בתחומים שלנו.

אליקים רובינשטיין כן. הוא היה יושב הראש הראשון שלנו. וכשאליקים היה מזכיר, ושמיר היה ראש ממשלה, הם דפקו בעצמם בדלתות של נדיבי עם והביאו כסף.

אחר כך בוז'י הרצוג?

בוז'י הרצוג היה עכשיו, עד לפני זמן הוא גם עזב.

אני אבוא ביום חמישי הנה עם המתרים של אגודת הידידים שלנו, שילמד ויראה, שיידע במסעותיו בארצות ניכר, לבוא על פתחי נדיבים, ולנסות להתרים אותם. אני רוצה שגם הפרוייקט הזה יהיה במסגרת הדברים. עד שיפול על מיליונר שיגיד הנה אני נותן מיליון. היו לנו כאלה. היו לנו תורמים שתרמו מאוד אלפי דולרים, ורואים את זה גם בבית אור עקיבא, וגם במלכישוע. ולפה עכשיו צריך להתחיל את כל העבודה.

הקהילה הזאת מאוד ייחודית, המטפלת באוכלוסייה מאוד קשה, אוכלוסייה שאף מלה אחת את לא מקבלת, וחשוב להדגיש את זה. הקהילה עובדת בשיתוף פעולה מלא עם משרד הרווחה, בתכניות מאוד ייחודיות. בהחלט מקבלים את תמיכת המשרד. המבנה פה הוא בעייתי, כבר הרבה שנים אנחנו מתמודדים עם זה. צריך לקחת בחשבון את הנושא של הרשות, שכל שנה ניתן באופן זמני בגלל המבנה הרעוע. אנחנו נתמוך בכל דרך על מנת לעזור לקהילה הזאת. לגבי השיקום, אני גם מפקחת על יחידות לטיפול בנפגעי סמים ביחידות. לצערי יש הרבה חזרות של מטופלים אלינו ליחידות. אבל אנחנו ניתן את ההזדמנות גם אם זה פעם שנייה או שלישית, כי אנחנו מאמינים שאם מטופל מגיע אלינו - - -

הבעיה שלי אחרת לגמרי. יש פה השקעה מאוד גדולה, גם של המדינה בצד שבכל אופן היא מזרימה כספים לא רק לזרים, אלא בכלל לכל מי שמטפל באותם חולים. לפי דעתי, בקצה, איפה ששם צריך להמשיך למצוא להם מענה הולם, תעסוקה, מתנ"ס, מועדון, או הכשרה - וכבר חושבים הנה הבן-אדם עומד על הרגליים -דיברתי על זה עם מנכ"ל משרד הרווחה. לפי דעתי, המדינה עושה טעות גדולה מאוד מבחינת התהליך הזה שהיא לא ממשיכה אותו. למשל כשנסעתי איתכם ליפו, ראיתי שם מעל 200 אנשים שבאים לקחת את המנה שלהם, יש כאלה יומית או שבועית, או חצי שבועית של מתדון. הרי הנגמל מקבל תחליף לסם. זה לא כמו מאיר חנוכה שאני משוכנע שהוא נקי. הוא אמר אני נקי לגמרי. גם רואים את זה כשהוא מדבר. אבל כשאתה מטייל שם, ואתה רואה שישנם אנשים שהם עדיין תלויים במין תחליף לתרופה, אז אתה מבין שבעצם בתהליך הזה יש בעייה מסויימת. אולי אפילו בעייה גדולה מאוד, כי יש פה השקעה גדולה של כסף, כשאני מסתכל על התקציב הכללי, לא רק של הרשות אלא בכלל של כל משרדי הממשלה. בקצה, אנחנו לא נותנים את הדעת.

אני לא איש מקצוע, אבל בגלל שאני בא מהתחום העסקי, אני רואה את זה כמו עסק. פשוט ישנה בעיה.

בסוף הכל נופל על כסף. כשהרשות בזמנו העבירה את הקהילות הטיפוליות בהסכם למשרד העבודה והרווחה, לקחנו על עצמנו כפרוייקט הבא את הנושא של טיפול אמבולטורי בנוער. חשבנו שנעמיד את הטיפול האמבולטורי בנוער 3-4 שנים על הרגליים, ונעביר אותו גם למשרד הרווחה, ואז ניקח שוב פרוייקט אחר, כשהכוונה היתה יחד עם הרווחה להתלבש על נושא השיקום.

היום, המצב הוא כזה. טיפול בנוער כרגע משרד הרווחה לא יכול לקחת מאיתנו, אלא אם כן נעביר את כל התקציב. אם נעביר את כל התקציב, אז לא יהיה לנו בשביל שיקום. כלומר, הצעד הבא שאנחנו רצינו לעשות, להתלבש על נושא השיקום. מה שאנחנו היום מנסים, יחד עם משרד הרווחה, לעבוד עם ביטוח לאומי, עם הכשרות מקצועיות, עם קרן מפעלים. אנחנו רוצים להשתלב בתכנית ויסקונסין.

הנושא השני הוא בהקשר של השיקום שאתה אומר לאחרי כן, זה לימודי עברית, לימודי אולפן, שבעצם עד לפני שנה, משרד הרווחה הוא זה שמימן לנו לימודי השכלת יסוד. אותם מטופלים שהיו זקוקים לזה, היו מקבלים שעות לימוד מורה. מטופל שהגיע לכאן בלי לדעת קרוא וכתוב, יצא מכאן לפחות כשהוא יודע לקרוא, יודע לכתוב, יודע קצת על המדינה, דברים בסיסים באזרחות, קצת חגי ישראל, קצת מכל דבר. הופכים אותו מבור לאחד שיכול לקרוא עתון בבוקר.

לאחר שמשרד הרווחה הפסיק את המימון, העבירו אותנו לקבל תקציב ממשרד העבודה, שעשה כאן פרוייקט מאוד יפה, זה היה קורס גינון מעשי, שזה נותן להם גם איזשהם כלים להמשך. קבוצה של עשרה אנשים שיוכלו לצאת מכאן עם מקצוע, עם תעודה של מקצוע של גנן מעשי. לפני שבוע עשינו כאן את המבחן של משרד העבודה, זה היה פרוייקט יפה מאוד. רק שוב, אין לו המשך. עשו פעם אחד את הקורס, ואמרו לנו זהו, נסגרו הברזים אין תקציבים.

כרגע, המצב הוא כזה, שבקהילה אנחנו לא יכולים לספק את השירות הזה של לימודים בכלל. אין לימודי עברית.

אין לימודי עברית, אין לימודים מקצועיים, אין העשרה, אין כלום.

משרד הקליטה נתן לנו בשנה שעברה תקציב של 13,000 שקלים. זה יפה, זה תודה, אבל זה מעט. בכל אופן זה היה בשנה שעברה, השנה אין לנו.

ממה מורכב התקציב שלך, מה מקורות המימון שלך. מי הם האנשים כשאת בונה את התקציב, כמה את מקבלת מזה, כמה מזה. איך?

התקציב בעצם מורכב משני אלמנטים או שלושה. אלמנט אחד והעיקרי זה משרד הרווחה, שאנחנו מקבלים פר-מיטה.

סליחה על הבורות, כמה משרד הרווחה משלמת פה על מיטה?

בערך 4,000 שקלים לחודש פר אדם.

מה העלות שלכם?

יותר גבוהה.

יש השתתפות עצמית של כל מטופל, שזה בגובה של הבטחת הכנסה שלו. משהו כמו 1,200 שקלים, ביטוח לאומי. הדבר השלישי שהוא בסימן שאלה, מה אנחנו הצלחנו לגייס תרומות.

הבסיס הוא משרד הרווחה.

משרדים אחרים זה אד-הוק.

זה לא בצורה מאוד רופפת, זה היה חד-פעמי. היה מאוד נעים לעבוד איתם, אבל זה היה נקודתי.

רק לסבר את האוזן, בשירות בתי הסוהר, מיטה עולה 9,000 שקלים, וכאשר שופט מחליט שאדם כחלופת מעצר הגיע אלינו, זה אומר שהמדינה בצורה מסויימת מרוויחה. למרות שהעלות שלנו לא פחות גדולה מאשר בתי הסוהר.

והתועלת היא הרבה יותר גדולה מבחור כאן מאשר בבית סוהר.

גם אתם הייתם צריכים לקבל מה שמקבלים בתי הסוהר.

הלוואי.

לפחות כנגד אותו בחור שנמצא בחלופת מאסר.

כמה כאלה יש בחלופת מאסר?

למעלה מ-50%.

אני רק רוצה להוסיף לגבי הבנייה. הצלחנו לגייס משרד אדריכלים מאוד גדול, שמוכן לתת לנו בהתנדבות את כל האדריכלות עד גמר המבנה. הם עושים עבודה נהדרת איתנו. הם מנסים עכשיו גם להביא אנשי מקצוע נוספים, אבל באמת זה עשרות אלפי דולרים מהבחינה הזאת.

קצת יותר משנה הכרתי את המקום. הצענו להגיש בקשה לתמיכות של משרד הקליטה, כל שנה יש אפשרות להגיש, זה לא חד-פעמי.

יכולה להיות גישה אחרת. הגישה צריכה להיות, לא כגוף נתמך, אלא משום שהעולים האלה, אם השרה אמרה שהעדיפות הראשונה זה ללמוד עברית, צריך להקצות לכל מקום לימודי עברית.

כשאמרתי חד-פעמי, התכוונתי שזה היה בגדר בקשה שלנו, נענינו, אנחנו יכולים לבקש עוד.

נכון. אני חושבת שהיקף הסיוע הוא בהתאם לפרוייקט המוגש, וגם בהתאם למספר הפניות של כלל הגופים שפנו, וזה מחולק. הייתי בקשר תמידי. השנה אני רוצה לחזור לאותו דבר, ואנחנו נחשוב איך להגדיל את הסיוע כי זה תלוי בפרוייקט שאתם מגישים. למשרד הקליטה אין תקציב להחזקת המקום.

אבל יש לה כסף לקורסים לעברית. יש תקציבים מיוחדים שייוחדו בצורה יוצאת דופן, לאור סדרי העדיפויות של השרה להוראת העברית. ולכן יש דרך אחת שאת המלצת שהיא תלך על תמיכה כעמותה. דרך אחרת אני רוצה להמליץ עליה, והיא ללכת ישר לנושא של הוראת העברית. שם בסל ההוא יש תקציב להוראת עברית.

במשרד החינוך לא קיבלו את זה.

בסדר, זה חלק מסל הקליטה.

פנינו גם למשרד החינוך, והם הגדירו את המקום כלא מקום - - -

אלא אם זה ילדים תחת גיל 18, שם הם חייבים.

פנינו למשרד החינוך. אני אוכל לתת לך פרטים.

הקהילה שלנו גם שמה לעצמה כדגל לעזור בכל הנושא הזה של מניעת שימוש בסמים. כתוצאה מכך אנחנו עוסקים קצת במניעה. קבוצות נוער מכל מיני בתי ספר בארץ מגיעות אלינו לפה להרצאות ולסיור. כאשר מאיר הוא האחראי על הנושא הזה. בנוסף לכך, חיילי צה"ל, כפי שאתם יודעים שהתופעה גם נמצאת בכל יחידות צה"ל המובחרות, והפחות מובחרות מגיעות אלינו לפה.

היום הגיעה אלינו יחידת דרום מורות חיילות שעובדים בקריית מלאכי, שדרות, וחבל אשכול, מעלה הבשור, הבשור, והאזורים של המושבים והקיבוצים. מורות חיילות שעובדות בתוך בתי הספר. הן הגיעו לכאן ביום שהתחיל בתשע וחצי והסתיים בשעה שתיים וחצי. זה יום שכרוך בהרצאה על המקום, המבנה של המקום, מה אנחנו עושים כאן. אחר כך סיור בקהילה. אנחנו מחלקים אותן לקבוצות, מסבירים להן על התהליך. ואחר כך נכנסים לשיחה כדי לנסות לתת להם כלים כדי לזהות ילדים שנמצאים במצבי סיכון, ולהפנות אותם לגורמים המתאימים שלפני שהם יגיעו למצב שהם יאבדו את עצמם.

אני נהנה להיות פה היום. אני שומע דברים מאוד ענייניים, וגם רואה אנשים אמפטיים וזה עושה לי טוב מהבחינה האישית שלי. כמו שאמרתי אני מכור לסמים, אני נקי תשע שנים. לא תכננתי להשתמש בסמים, ואני אומר לכם במלוא הכנות. כילד ראיתי הרבה מכורים לסמים, נגעלתי מהם, פחדתי מהם, התנהגות ברוטאלית. אבל יש משפט שאני יודע אותו, שאף אחד לא יודע מה יהיה איתו מחר. אף אחד לא יכול להגיד לי זה לא יקרה, זה יכול לקרות לכל אחד. אנחנו אנשים שונים. אחד הדברים שאמרתי למשפחה שלי, כשישבתי מול המשפחה שלי, הם אמרו לי מאיר, איך זה שאנחנו גדלנו באותו בית שאתה גדלת, ואתה הגעת לשימוש בסמים, ואנחנו לא הגענו לשימוש בסמים. אמרתי, אני מאיר ואתם זה אתם.

מבחינה רגשית הייתי ילד מאוד מופנם, ילד שחווה המון דברים עם עצמו. אבל בקטע המופנמות לא שיתפתי אף אחד, לא סיפרתי לאף אחד דברים. כי כילד הייתי מאוד מאוכזב מלראות דברים של צביעות, מלראות דברים שמבטיחים ולא מקיימים. כילד, אתה מחפש למלא את כל החסכים האלה בחוץ, ואתה נכנס לתפקידים שלא שייכים לך בכלל. מחפש חשיבות, מחפש עליונות, רוצה לבנות ביטחון עצמי, רוצה לבנות דימוי עצמי. באיזשהו מקום, אתה גם מתאכזב מהחברה בחוץ. אחד הדברים ששמר עלי זה השפיות. התחלתי את השימוש שלי בגיל 19. אחד הדברים ששמר על השפיות זה שהייתי שחקן כדורגל. הכדורגל עזר לי לפרוק את האגרסיה הפנימית שלי, לשחרר את הרגשות שלי. בתחום הכדורגל הצטיינתי מהר מאוד, מגיל 12 הייתי בנבחרות ישראל. בגיל 14 הייתי קפטן נבחרת הנערים של ישראל. בגיל 16 הייתי קפטן נבחרת הנוער של ישראל. אין בן אדם בתל-אביב שלא הכיר אותי. בגיל 16 שיחקתי בהרכב הראשון של מכבי תל-אביב. היה לי חוזה במכבי תל אביב. היה לי כסף. מבחינה חיצונית היה לי הכל. היה לי מעמד, אבל מבחינה פנימית הייתי אותו מאיר – חסר ביטחון עצמי, אותו מאיר עם הבעיות שלו. אבל מאיר אדם שאיבד את האמונה. אני לא ראיתי אנשים שאיכפת להם. אני לא אוהב את האנשים שמחבקים אותי כדי להגיד שחיבקתי אותם. לא אוהב את האנשים שעושים לי טובה בגלל שהם מרחמים עלי. היה קשה למצוא אנשים שהלב השמאלי שלהם רחב. אנשים שאיכפת להם, אנשים שיקבלו אותי כמו שאני. אבל שוב, עיניים של ילד, זה לא עיניים של מבוגר. ילד רואה את החיים בצורה אחרת, כשאתה גדל אתה אומר איזה טיפש הייתי.

נכון, הייתי טיפש. לא הייתי מעשן סיגריות, הייתי רק שותה אלכוהול מדי פעם. בגיל 17 ניסיתי פעם אחת לעשן חשיש. האמת שזה גרם למצב שלא עניין אותי מאף אחד. באיזשהו מקום ניתק אותי מהרגשות שלי, אבל זה היה מקרה חד-פעמי בגיל 17. ואז בגיל 19 טסתי לנבחרת הנוער לחו"ל למחנה אימונים בגרמניה. זה היה מחנה אימונים לקראת אליפות העולם לנוער שהיה אמור להתקיים באוסטרליה ובניו-זילנד. מי שאימן אותי אז בנבחרת היה דרור קשטן. לפרשה הזאת קוראים פרשת קובלנס. בטיסה הזאת חרגנו מהכללים, עשינו דברים לא מקובלים של שחקני נבחרת. זה הגיע לראשי המשלחת. מראשי המשלחת להתאחדות, מההתאחדות לעיתונות, העיתונות בארץ חגגה על זה במשך חודשיים, כתבות בעיתונים. ואז ועדת משמעת של ההתאחדות של הכדורגל החליט לתת לנו עונשים למען יראו וייראו. אני ועוד חמישה שחקנים קיבלנו עונשים מאוד חמורים. אותי הרחיקו לצמיתות מהנבחרת, לקחו לי את הספורטאי המצטיין מהצבא, והרחיקו אותי מהליגה לשישה חודשים. זה היה עונש חמור מאוד, שגרם לי להתבייש מעצמי, להתבייש מהמשפחה שלי. הייתי הולך ברחובות, אנשים היו מדברים, הייתי חושב שאנשים מדברים עלי. אנשים צוחקים, הייתי חושב שאנשים צוחקים עלי. ממש, נכנסתי למצב שהייתי מבולבל לגמרי עם עצמי, וחשבתי על מה בלי שליטה, חשבתי על החשיש שעישנתי פעם אחת בגיל 17, וחזרתי לעשן חשיש. התחלתי עם חברים מאוד "טובים". עישנתי במשך חודש חשיש, מהר מאוד הגעתי אחרי חודש לעשן את החשיש, לא היה חשיש היה קוק פרסי. זה הירואין בצבע חום. אמרו לי תנסה, זה יעשה לך טוב. ביום שנגעתי בזה 11 שנה לא הפסקתי להשתמש בסמים. בהתחלה זה עשה לי טוב, לאט לאט התפתחתי בתחום הזה.

אתם יודעים, בחיים קורים דברים שכבר אין לך שליטה. ברגע שאתה מאבד את הדרך, אתה כבר יכול לאבד את עצמך. מהר מאוד מצאתי את עצמי אחרי הצבא טס לדנמרק. התחתנתי שם, יש לי ילדה שם. הגעתי למצב שהנחיריים נסתמו. עברתי לוורידים של הידיים. שלוש פעמים עברתי מוות קליני. עזבתי את דנמרק ובאתי לישראל, לא ידעתי מה זה קהילה טיפולית. הייתי בשיחה אצל פסיכולוג מאוד חכם. הוא אמר, מאיר לך לקהילה טיפולית. אמרתי לו מה זה קהילה טיפולית, הוא אמר לי, זה מקום שיקלפו אותך כמו שמקלפים בצל. המלה הזאת מצאה חן בעיניי מכיוון שאני חי את החיים, ואני לא יודע מי זה מאיר. באתי לזוהרים, עברתי כאן טיפול שהוא טיפול מאוד קשה. הוא גם טיפול בתנאי פנימייה וגם טיפול פיזי ונפשי. אבל כאן קיבלתי מודעות עצמית מאוד גבוהה לעולם הרגשי שלי. כאן שינתי את צורת החשיבה שלי, כאן שיניתי את ההתנהגות, כאן בניתי את הביטחון, כאן בניתי את הדימוי. כאן יכולתי לפרוק את כל הכאב שהיה לי מהילדות. כאן למדתי לסלוח את עצמי. כאן למדתי לאהוב את עצמי, והיום אני החבר הכי טוב של מאיר. אני נקי תשע שנים, אני בשביל אף בן אדם בעולם, כולל הילדה שלי, לא מוכן לתת את מה שיש לי היום. אני רוצה לחיות. אני אומר גם לילדים. הגעתי לקהילה, בהתחלה עבדתי בתור מדריך שעושה משמרות. אחר כך הפכתי להיות רכז מדריכים. אחר כן הייתי אחראי על קבלת מטופלים. הייתי פה אחראי על קבלה זמינה, ובקטע של לקבל מטופלים. כל מי שהיה רוצה להתקבל, היייתי עושה את המקסימום כדי לקבל אותו. יצאתי ללימודים, לקחתי את תחום הספורט, העברתי אותו לתחום של טיפול. סיימתי קורס אתגרי לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. הקהילה באה לקראתי. היום אני עובד כאן בזוהרים בחצי משרה כמטפל ייחודי. אני עושה קבוצת אתגרים, אני עובד פה בהרים מסביב. אני עובד על קבוצות קטנות. מעבר לזה שאר הזמן שלי אני עובד בבתי ספר, אני עובד בכפר הנוער בן שמן, אחראי על כל הנושא של טיפול בקרב בני הנוער. בראשון לציון אני עובד עם הרשות למלחמה בסמים כבר שש שנים. אני עובד בראשון לציון, מעל 250 פעילויות בשנה אני מקבל בראשון לציון. הרשות שם עובדת בצורה מדהימה. אני עובד באור יהודה בבית ספר, אני עובד בקריית אונו בבית ספר בן-צבי. אני עובד בקריית גת, אני עובד ביבנה, אני עובד בקיבוצים. אם תשמעו סדר יום שלי, מתחיל בבוקר ומסתיים בערב. אני עובד עם הורים, אני עובד עם אוכלוסיות רוסיות. אני עובד עם אוכלוסיות אתיופיות. אני מכור נטו לעבודה. הילדים נותנים לי המון אהבה, המון כוח. ילדים הם אמיתיים לטוב ולרע.

לגבי החבר'ה הצעירים. הרבה חבר'ה רוסים מגיעים לארץ, כמו שאתם יודעים, בני נוער לא מקבלים בזרועות פתוחות את הילדים. נוצר מצב של מאבקי כוח. נוצר מצב של שינאה, תחרות. הרבה ילדים שהם ילדים טובים באישיות שלהם, נכנסו לתפקידים של להיות אלימים עבריינים, כדי לגונן על עצמם. פיתחו לעצמם תת קבוצות, ונהיו קבוצות של עבריינים. אחד הדברים החזקים שאותי מטריד בבתי ספר זה שאיבדנו את הערכים. למה אני מתכוון לערכים, צורת הדיבור, זה קללות, זה איומים, זה זלזול. אם תשאלו את הילדים הם יגידו שזה בצחוק. בצחוק דוקרים אחד את השני, בצחוק פוגעים אחד בני. המטרה היא בבתי ספר באיזשהו מקום ללמד אותם לערכים, לתת להם להבין שלכולנו יש בעיות. אבל הגדולה היא לדעת לדבר על הבעיות, ולדעת לבקש את העזרה. לראות את הנושא של חברות אמיתית, מה זה חבר אמיתי, מה זה להיות איכפתי. מה זה לכבד, להיות במקום קצת להבין את ההורים. לא לראות את ההורים כאויבים וכשונאים. לבוא לראות את מערכת החינוך לא כמימסד עויין. הכרתי במערכת החינוך אנשים מדהימים, יועצות מדהימות, אנשים עם לב רחב. אנשים שלא מוותרים על הילדים שלהם.

העבודה שלי מדהימה בחוץ. יש לי סיפוק מהעבודה, אבל אני רוצה להגיד לכם אל זוהרים – אני מחובר למקום הזה. אני אוהב את המקום הזה, כמו שעמי ציין אני עושה פה הרצאות לתלמידים שמגיעים בימי שני, גם לחיילים. אבל מעבר לזה אני אוהב את המטופלים. אחד הדברים שממלא אותי פה זה המטופלים. אני בא לפה, אני נהנה בעבודה הזאת. למה אני אוהב את המקום, אם תסתכלו ואנחנו נעשה סיור, הכל פה עבודת יד. תראו איך המקום שמור, נקי, מצוחצח, חומות, צמחים. אפילו את הקראוונים המטופלים שיפצו. הכל עושים במקום הזה. המטופלים מאוד אוהבים את המקום הזה.

אני בוגר של זוהרים. מטופל שמסיים את זוהרים למרות שאני איש צוות, אני רואה אותו כחבר. אנחנו מאותה משפחה. הוא סיים את הקהילה, אני סיימתי את הקהילה. אנחנו במשפחת זוהרים. במשפחת זוהרים יש הרבה מכורים נקיים, הרבה מטופלים שהמקום הזה הוא הבית שלנו. דרך אגב, המקום זה הוא הבית שלנו לכל החיים. לכל מטופל יש את הזכות להגיע לפה כל שישי שבת. להיות פה שישי שבת. כל מטופל שיש לו קשיים בהתפתחות שלו, בתהליכים שלו, ורואה את עצמו במצב של סיכון, יכול להתקשר, ויכול לבוא לפה לכמה ימים, להתחזק, לדבר, לקבל כיוונים ולחזור לחיים עוד הפעם. זאת אומרת יש כלים. אחד הכלים החזקים להירשם ליחידות אחרי סיום ההוסטל. תהיה בשיחה, לך ל-N.A. תהיה בשיחות עם עובדת סוציאליות. תן בדיקות שתן. פסיכולוגיה, משהו שיישב לך על הראש, שאתה יודע שאתה נותן בדיקות שתן. זה הרבה תלוי באדם. ובקהילה אנחנו מקבלים כל כך הרבה כלים, הנקודה היא לעשות את הדברים.

אחד הבעיות שלנו כמכורים זה יציבות. הרי אנחנו מתחילים בנקודה מסויימת את החיים. זה מאוד מתסכל להתחיל את החיים בגיל 30. עד היום אני משלם מחירים על מה שעשיתי בעבר. הכל נראה ורוד, אבל שום דבר לא ורוד. זו עבודה קשה יום יומית. יש לי עוד הרבה מחירים לשלם. יש לי משפחה, יש לי ילדה. יש חיים. אבל לגבי זוהרים, לי הוא מאוד חשוב. אני לא רואה את עצמי עוזב את המקום הזה. אני מחובר פה לאדמה.

מה היתה המטרה שלכם לכך שהזמנתם אותנו לכאן. מה הדבר העיקרי שאותו רציתי להעביר – העניין של התקציב למבנה, זה הדבר העיקרי?

תקציב למבנה ותקציב ללימודים.

רצינו להגדיר את המודעות של האנשים שאנחנו נמצאים פה. יש פה מקום שאולי הוא נמצא ליד תרכומייה, אבל לא כולם עוברים פה, אבל אנחנו חיים, אנחנו נותנים, ואנחנו עושים, ואנחנו לא פחות טובים מאשר מקומות כמו שאמרו אחרים שם למעלה, שהם יפים ומפוארים. אנחנו צריכים היום עזרה.

כמה עובדים יש במקום הזה?

24 עובדים.

זה מתחלק על מדריכים, עובדים סוציאליים.

וצוות קטן מאוד של מינהלה.

אפשר לשמוע פרטים על עובדים דוברי שפות. יש עובדים שהם עולים ותיקים?

הרופא שלנו ד"ר טיטו, הוא רוסי. יש לנו מדריך אחד שהוא בן מיעוטים. יש לנו מדריך רוסי. עובד סוציאלי לא, הם כולם במקרה ישראלים. יש גם נשים. בטקס האחרון 10% סיימו כאן נשים.

עכשיו נציג את המטופלים.

אני בן 22, מתל אביב. אני נמצא כרגע בשלב ב', זה לפני שלב ג'. יש פה תהליך, אתה מגיע לקבלה זמינה, מקבלה זמינה אתה עולה בשלב מתקבלים. משלב מתקבלים אתה נותן סיפור חיים בקצרה. אתה מספר על עצמך, ואתה עולה לשלב א'. בשלב א' בשביל לעבור לשלב ב' מביאים לך אינטק עם שאלות שבמסגרת הטיפול פה כמובן. במידה ואתה עונה עליהם נכון, אז הצוות בודק אם אתה מתאים ובוחרים להעלות אותך.

כרגע אני נמצא בשלב ב'.

למדת בבית ספר יסודי תיכון?

למדתי יסודי. בתיכון הפסקתי ללמוד בגיל 16 מסיבות משפחתיות. לא בדיוק רציתי להמשיך ללמוד. לא היה לנו כל כך הרבה כסף.

מתי בפעם הראשונה נפלת לסם?

בגיל 14.5 התחלתי להשתמש.

כמה זמן השתמשת?

השתמשתי 7 שנים. התגייסתי לצבא, היה לי תהליך של הפסקה. עברתי טירונות, התחלתי לשרת בצפון. הייתי ממש עצמאי. גדלתי בלי אבא בבית. אנחנו קשורים אחד לשני במשפחה כל האחים. לדוגמא כאשר היה מקרה אלימות כלפי, הייתי עדיין ילד, אחי הגדול היה מחפה ילי ומגן עלי. זה מה שאיפיין את האחדות שלנו במשפחה. בזמן שהייתי בצבא הרביצו לאחי הקטן ואני לא בדיוק קיבלתי את זה. הוצאתי ג' מיוחד בשביל ללכת לטפל באותו נושא. קראתי לאחי הגדול שהוא גדול ממני בארבע שנים. פשוט הלכנו להרביץ לאותו אדם. בתיאום של אחי הקטן. הייתי בבריחה של שבועיים מהמשטרה, אחרי שבועיים באתי להסגיר את עצמי אני ואחי הגדול, באנו עם עורכי דין. נשפטתי על זה לשנה בבית הסוהר. אחרי שנה בבית הסוהר השתחררתי, אני ואחי כמובן. עם הרבה דברים שלא נעים לחוות אותם תוך כדי מעצר. השתחררנו מבית הסוהר, היה מכתב מראש הממשלה בזמנו, שהוא לאו דווקא התייחס אלינו ספציפית. פשוט הבן אדם שנפגע, היה לו איזה שהוא קשר איתם. המדינה קיבלה מכתב מראש הממשלה שאותם אנשים שעשו את הנזק, שבעצם זה אנחנו אני ואחי, יטופלו כראוי. ועקב זה שהשתחררנו אחרי שנה, עלינו לעליון. הייתי שבוע משוחרר, אחי השתחרר לפני. בעליון קבעו לנו עוד שנה מאסר כל אחד. זו היתה אחת מהמכות הכי חזקות שקיבלתי בחיים שלי.

אחרי שבוע קיבלנו את גזר הדין, נתנו לנו עיכוב ביצוע לשבוע, וחזרנו להמשך מעצר. כבר אז זה היה משהו אחר. שם גם הסתבכתי. חזרתי לאותו בית סוהר שהייתי בו, ושם היה לי גם מקרה אלימות. מישהו הציק לי, ולא יכולתי לספוג אותו, כי לא ידעתי להתמודד עם מה שאני יודע תודה לאל היום, ופרצתי באלימות לתוך בית הסוהר. היה מקרה אלימות אם זה מהצד שלנו, אם זה מהצד שלו. התערבו עוד אנשים. היה בלאגן. בסוף השתחררתי.

כשהשתחררתי, החלטתי שאני לא חוזר לסמים, כי לא רציתי בזה.

בבית הסוהר השתמשת בסמים?

מעט מאוד. אני יכול לומר שבסיבוב הראשון לא השתמשתי בסמים. היה לי תקופה של חודשיים שהייתי משתמש בסמים, הייתי משתמש בחשיש. כשהשתחררנו חזרנו עוד פעם לסיבוב השני, כבר הלכנו לבית סוהר יותר קשה, שם היה יותר קל להשיג את הסמים. השתמשתי באקסטזי, עישנתי, הכל היה במחתרתיות. כן נגעתי בסם, לאחר חצי שנה שהייתי נקי.

איך הגעת לזוהרים?

הסתבכתי שוב, אחרי תקופה מסויימת. הסתבכתי בתיק של סמים. נתפסתי עם כמות מסויימת של סם, נעצרתי. בבית המעצר, המליצו לי ללכת למרכז גמילה. אמרתי לעצמי אני מכיר כבר משהו אחר, בוא נראה משהו אחר בחיים. חשבתי על זה של לברוח מהתיק שלי, ולא להיכנס שוב לבית הסוהר. אז אני אבוא אעשה שנה, ואחר כך אני אשתחרר. אני אמשיך בסמים שלי, בפשע. נעשה קומבינה ואמשיך. כשהגעתי לפה, אחרי חמישה וחצי חודשים, נפל לי האסימון שזהו, טוב לי. הייתי יוצא לביקורים, פתאום מסתכלים עלי אחרת, הראש שלי אחרת, הדברים שלמדתי פה להכיר את עצמי, לא ידעתי אף פעם. אף פעם לא הראו לי משהו אחר. היום אני מאוד מאמין במה שאני עושה. היקנו לי ביטחון. נתנו לי לגלות את היכולות שלי לגבי הלמידה שלי בכל אופן.

כשאני אומר לגלות את היכולות שלי לגבי הלמידה, מדובר בזה שנפתח קורס גינון. לקחתי אותו בשתי ידיים, זה משהו שעניין אותי. רציתי להצליח כך כך. לא האמנתי שאני יכול. הרצון שלי היה כן להצליח, אבל לא האמנתי שאני כן אצליח. עובדה שהנה כן. קיבלנו תעודה אחת, באנו לכאן הבוחנים, הבנתי את החומר הכי טוב. אם צריך משהו תמיד אני, באיזשהו מקום זה מעיק עליי. מהמקום שלהם הם מאוד סומכים עלי כל כך, כי אני כן מבין את החומר. כל מיני דברים שהיקנו לי ביטחון. התחלתי להגיד לעצמי מה אני צריך את הבולשיט הזה שם. אני כרגע בשלב שאני רוצה להתחיל את החיים כבן אדם נורמטיבי במרכאות.

היום אני נקי 9 ימים ושמונה חודשים.

אני בן 21, היום נמצא בשלב ג', שלב הכנסה להוסטל. אני בארץ כמעט חמש שנים. הגעתי לארץ בגיל 16, עם המשפחה.

לפני שהגעת לא השתמשת בסמים?

הייתי בשתייה – שתיתי אלכוהול מגיל 12.

איך הגעת לכאן?

הגעתי לפה מתוך רצון שלי.

במה השתמשת לפני שהגעת לפה?

השתמשתי בכל סוגי הסמים. גם סמים קשים, הירואין, קריסטל.

היום כשאתה מסתכל אחורה, אתה יכול אולי להגיד לך או לנו מה קרה. זאת אומרת למה התחלת להשתמש בסמים?

הסיבות הן מורכבות. הסיבות שהשתמשתי שהיו קיימות פה בארץ, חוסר השתייכות, חוסר קבלת העלייה שלי לפה, ניכור. אני מאמין שיכול להיות שאם הייתי נשאר ברוסיה גם הייתי מעשן בסמים. הבעיות במשפחה ליוו אותי כל החיים. לא בעיות של אלימות, בעיות של הרכב משפחתי. את האבא שלי אני לא מכיר. ההורים התגרשו, גם זה ליווה אותי בארץ. היו לי הרבה רגשות שלא היה לי איפה להוציא אותם שהביאו אותי לשימוש.

איך אתה רואה את עצמך בעתיד? חוזר לסם?

אני לא רואה את עצמי חוזר לסם, אני מרגיש את עצמי לא במקום הזה. היום אני יוצא לביקורים, אני לא מרגיש שם שייך. אני בא לבית שלי, למשפחה שלי, לא יוצא מהבית. יש לי מטרות לגבי העתיד שלי, ללמוד, לסיים בגרות, להשלים בגרות. יש לי 12 שנות לימוד חלקי של 17 כיתות.

אם היתה לך אפשרות ללמוד פה בגרות, היית מעדיף ללמוד פה או בחוץ?

הייתי מעדיף ללמוד כאן.

בן 22 מירושלים. כמו כולם, הגעתי לקהילה הזאת קרוע, לא יודע כלום, לא יודע מה רוצים ממני. בראש שלי כמו איזושהי קומבינה, רק לברוח מהתיקים. עכשיו בכל הכנות, התחלתי להכיר את עצמי. כל החיים חשבתי שהבעיה שלי היא הסמים, לא יודע מה זה רגש. עכשיו זיהיתי את הבעיות שלי, מכיר מה זה, מאיפה בא לי כל זה, למה זה קורה. רכשתי כלים כדי שאוכל להשתמש בהם ולהמשיך בדרך שלי. הייתי בקורס גינון. גם הלימודים עזרו לי, לא ידעתי לכתוב בעברית חוץ מהשם שלי.

באיזה גיל הגעת הנה?

בעוד 6 ימים אני כבר 9 חודשים במקום.

בן כמה אתה היום?

בן 22.

עד איזו כיתה למדת בבית הספר?

חמש כיתות בבית ספר עממי. מאז פנימיות, בתי סוהר. אני בא ממשפחה שהאבא מכור ואמא מכורה נקייה כבר 9.5 שנים, אבל עדיין האבא מכור. עכשיו אני מזהה אותם ויודע מה קורה איתם. נהניתי מאוד מהלימוד, זה מאוד עזר לי. יש לי רצון ללמוד. אני מאמין במה שאני עושה, בזכות עצמי, בזכות המקום, אני מאמין במה שאני עושה. אם אני אמשיך בדרך שלי מה שמבקשים ממני, אז אני אצליח בהמשך הדרך.

אני נמצאת פה כבר ארבעה חודשים. הגעתי לפה דרך אישפוזית ברחובות. הגעתי דרך רצוני. בשבילי המקום מאוד מקדם אותי. אני בת 33. המקום נותן לי הרבה כוח רצון להתמודד עם החיים בחוץ.

כמה זמן את משתמשת?

מגיל 24.

שירתת בצה"ל?

בשירות לאומי.

איך קרה שנפלת לסמים?

סיבה אישית דרך הבית.

יש לך מקצוע?

אני עוזרת פקידה. אולי זה מקצוע שיתן לי קדימה ללמוד בחוץ.

איפה את גרה?

בנהריה.

אני בן 24. נמצא כבר 5 שנים בארץ.

כשהגעת לארץ, נכנסת ישר לבית הספר?

לא, כשהגעתי הייתי כבר בן 19. בצבא הייתי שמונה חודשים, עם פרופיל 21. ישבתי חודש בכלא 4. אחר כך התחלתי להשתמש יום יום.

בכלא התחלת להשתמש?

לא בחוץ. אני מאוקראינה. אמא שלי גם מכורה. מילדות ראיתי סמים.

כמה זמן אתה בזוהרים?

8 חודשים ושמונה ימים.

יש לך משפחה?

רק אמא פה.

איפה אתה גר?

בתל-אביב.

המקום מעניק אמונה וביטחון.

אתה יוצא לחופשות?

כן. ולא מגיע לאמא. זה קצת סיכון.

אני שמח שהגעתי בזמן. אני מאוד מעריך ומוקיר את זה שהגעתם אלינו. זה לא כל כך מובן מאליו שמגיעים אלינו מהממסד המחליט והקובע מדיניות, והמקצה תקציבים. עם יד על הלב, אנחנו מאוד מעריכים ומוקירים.

אני מאוד מבקש להגיד תודה לרשות למלחמה בסמים, וכל הגופים במשרד הרווחה שעובדים מולנו. אנחנו נעזרים בהם מאוד, ואני חושב שהם גם יודעים להעריך את עבודת הצוות שאני גם מוקיר מאוד. הקהילה הזאת קיימת כבר 12 שנים. יש פה כרגע עמותה עם תשעה חברים, כולם מתנדבים. אני בהיותי יושב ראש העמותה כמעט שש שנים, עושה את זה בהתנדבות וללא שכר. אני עושה את זה בעונג רב. אני מרגיש שיש לי סיפוק אישי, מעבר לזה שאני תורם לחברה מסביב. אני לא מעשן, עוד לא ראיתי בחיי סם, חוץ מאשר בסרטים ובקישקושים האלה. מכיר כל אחד באופן אישי חברי הכנסת, מכובדים. את המטופלים פחות, כי אנחנו כחברי עמותה שהוא הדרג הניהולי, משתדלים מאוד לא להיכנס לעניין המקצועי. אנחנו סומכים ומשאירים את זה לטיפול הצוות. אבל בכל זאת, אני רוצה להעלות מספר בעיות, אם הן הועלו אני מתנצל מראש. אני רוצה בכל זאת להעלות אותן.

כמו שאתם רואים הנוכחות שלכם פה, ימין שמאל. חוצה גבולות. כולם שותפים לעניין. זה יכול להגיע לכל בית, לכל אחד מאיתנו. אם זה לילדים, אם זה לנכדים, אם זה לבתים שלנו, וכו' וכו'. חוצה גבולות. אתם רואים שיש לנו אנשים פה, שמגיעים מנהריה, מאילת. כלומר, אין שום דבר שמונע מאנשים להגיע לפה. הדלת פתוחה לכולם. אנחנו גם מאוד ייחודיים בעניין של הקבלה הזמינה והטיפול בנשאי איידס. אין פתרון כזה היום בארץ, שאנחנו נותנים פה ומעמידים לטובת הציבור. הצוות שלנו פה, עמי, אתי, יואלה, מאיר ואחרים, מקבלים הרבה מאוד קבוצות שבאות לקבל הרצאות, לקבל מודעות, להשתתף איתנו בחווייה. זה מאוד חשוב.

ואף על פי כן, אני חושב שזו בושה וחרפה לכולנו. שאנחנו כצוות מתנדב לצוות יום יומי שעובד פה מסביב לשעון, 24 שעות צריכים להיאבק על 50 אלף בשנה, לתת השכלת יסוד לאנשים שבחיים שלהם לא החזיקו עט ונייר. אתם שומעים על אנשים שרק חמש שנים למדו, לא עמדו דום ליד איזה דגל, לא יודעים מה זה יום זיכרון. עמדו פה אנשים מעבר לקו הירוק, ואנשים מתושבי ירושלים.

דברים אלמנטריים שאנשים לא חוו בחיים, תלויים ב-10 אלף דולר לכאן ולכאן. לא יכול להיות שאנחנו ניאבק לתת פתרון שהיום זו בעיה לאומית. אף אחד לא מטיל ספק. שומעים מה קורה בבתי הספר, שומעים מה קורה בתחום הסכינאות, זה דבר ישן. אם אני יורד לעניין של הסמים, זה נכנס לכל מקום. מה ההשלכות לזה אלוקים ישמור, כולנו יודעים לאן זה מוביל.

אנחנו נאבקים פה על כל מכסה של בן אדם שמקבל את הזכות להגיע לפה. אני לא צריך לפרט ולהגיד לכם, אני בטוח שאתם יודעים את זה יותר טוב מאיתנו. מטופל בקהילה עולה למדינה 5,000 שקלים. מטופל בבית הסוהר 35-40 אלף שקל. אני מעריך שאתם יודעים את הנתון הזה. למה המדינה לא עושה חושבים, ועוזרת להגדיל תקציבים. תסתכלו סביב, תסתכלו איפה אתם יושבים, אתם יושבים בקראוון בן 20 שנה, משפצים אותו, נותנים לו אופי, מקשטים אותו כדי שלאנשים יהיה נחמד לחיות פה. אם מחר אוציא אותו למכירה, יבקשו מאיתנו לשלם את ההובלה כדי לפנות אותו משם. אבל מה לעשות, זה תחליף לאנשים במקום לחיות בחירבות, בחדרי מדרגות, להיות זרוקים ברחובות, לפרוץ בתים. לא רוצה לנקוט בלשון גסה לאנוס, לגרום נזק לחברה, ואלף ואחד כיוונים, כאשר יש אלטרנטיבה למדינה. רק לשמוע אותם, להקשיב לנו, לסייע ולהגדיל תקציבים.

אני מאוד מבקש אתכם לתת תשומת לב לעניין, אני בטוח ואני גם יודע שכל אחד מכם מתעסק עם עשרות דברים ביום-יום. יש גם בעיות אחרות לא קטנות ממה שאנחנו חווים ומשתדלים לתת פתרון. אבל שם ברקע כולם צריכים לזכור שיש פינה ירוקה, לא רק פינה ירוקה בירוק, שבאים היי-סוסיאטי ויושבים ושותים את הקפה עם העוגה ומשלמים 40 שקלים, זה בסדר, זו זכותם. אבל יש בשוליים, השוליים האלה הם המרכז של החיים שלנו. לא יעזור לאף אחד, אנחנו מתחברים אליהם לאן שנלך. האם שימוש בסמים זה לא איכות הסביבה? זה חוצה הכל, בסוף זה מלטף את כולנו. אני אומר מלטף במרכאות, אבל בואו נהיה חיוביים ונסתכל על המושגים החיוביים. אנחנו מאוד מבקשים, אנחנו לקראת בנייה במקום הזה, זה עולה מליוני שקלים. איפה מפעל הפיס? למה במפעל הפיס יש קריטריונים שתקציבים מועברים לצרכים החברתיים האלה, ואני לא יודע איזה מלאי יש במפעל הפיס. למה יש קריטריון כזה מגוחך שתקציבים מעבירים רק דרך רשות מקומית. יש מושג כזה או קריטריון כזה, זה מצחיק אותי. אנחנו קולטים אנשים מכל הארץ. אז למה המושג הזה, הרי אפשר לשנות את זה במחי יד. אני לא יודע כמה אשמה על הדירקטורים לכם כנציגי ציבור של מפעל הפיס, אני לא רוצה לפרט יתר על המידה. הם זורקים כספים בהרבה מאוד דברים חיוביים. האם זה לא חינוך מה שעושים פה? האם זה לא שיקום החברה? האם זאת לא מניעה? אנחנו מדברים על מיליון דולר, 4-5 מיליון שקלים, זה לא פשוט היום לגייס כספים מהשוק הפרטי. אנחנו חייבים מנוף קטן. מפעל הפיס הוא ממסד. לא רוצה לדבר על רש"י, קרנות פרטיים כאלה ואחרים, שגם אלה מקורות, אבל יותר קשה להשפיע שם מבחינה ממסדית. אבל יש דברים שתלויים בנו, כל אחד מאיתנו לא חשוב מה הדירוג הפוליטי שלו. אני לא איש פוליטי, לא שייך לאף מפלגה, אם כי אני מתוקשר גם בימין וגם בשמאל לטובת העניין.

אנא מכם תנו לנו כתף לקדם את המקום. אני לא יודע מה אמרו לכם, זו הקהילה היחידה שלא קיצצו מכסות בשנה הזאת. זה אומר דרשני. זה אומר שיש פה כרטיס ביקור שמעריכים אותו בממסד. כשאני אומר לכם לא קיצצו לנו מכסות בשביל שתבינו את המשמעות, אם מורידים לנו פה במכסה חמישה איש, זה נזק של 300 אלף שקלים בשנה. לא הרבה, רק 300 אלף שקלים. אנחנו בסך הכל מהווים צינור, אנחנו לא גוף כלכלי שיש לנו מלכ"ר, אנחנו מקבלים ממשרד הרווחה, משלמים משכורות, נותנים שירות.

כל הזמן אנחנו נאבקים בנושא של הביטחון פה. זה ישוב של קו התפר כאן. היו פה רציחות מספר פעמים, ממש בשוליים. אני אומר לכם, שזה רק נס שלא קורה אסון. אנחנו ערים לזה, אנחנו כל הזמן בקשר עם משמר הגבול, עם המשטרה, משרד הביטחון השקיע כסף בגדר היקפית, בתאורה וכו'. אני לא מקל ראש בעניין הזה. אבל זה עדיין בכמה מאות אלפי שקלים, צריך להשלים ג'יפ, צריך להשלים גדר אלקטרונית, מדובר בחיי אדם. פה אנשים שיושבים, אף אחד מהם חוץ מאלה לא יכול להחזיק נשק. לך תגן על עצמך באמצע הלילה. הרי זה לא עובד מול קלצ'ניקוב. אני לא מדבר על מטענים ורימונים. יכולים לעמוד 200 מטר מהגדר ולצלוף בחמש דקות ולהוריד 20 איש. זה יכול להיות מדריך, זה יכול להיות מטופל, זה יכול להיות חבר כנסת. אנחנו נאבקים, ומבטיחים לנו. אנחנו משיגים, אבל זה לדשדש עד שאתה מקבל משהו אלמנטרי, שלישובים יותר מרכזיים, יותר רחוקים מקו הגבול זה מובן מאליו, למה כאן לא?

דבר אחרון שהייתי מבקש. אני חושב שחברי הכנסת יכולים לסייע לי בעניין המקומי כאן. בסוף אנחנו נשיג את מה שאנחנו רוצים. אני מאוד מבקש את הסיוע שלכם מול אופיר פינס. אני רוצה, אני בתהליך של לבקש למקום אישור של סמל יישוב. שיכירו בנקודה הזאת כישוב. אנחנו היום פרטיזנים, אפילו לא מתנחלים. אנחנו מדברים פה על 35 עובדים.

למה אתה צריך לקבל פה סמל יישוב?

סמל ישוב מקנה זכויות. ישוב מקבל את כל הסיוע של ישוב גם הביטחוני וגם אזרחי.

גם ראש המועצה צריך לתת לו. חבל שהוא לא נותן לו עכשיו.

אנחנו אוטומטית עולים איזושהי מדרגה.

יש פה אנשים שגרים פה?

המטופלים גרים פה. אם יתנו לנו סמל ישוב, השאיפה שלי פה לספק לעובדים - - -

יש לזה שני תקדימים, גם למלכישוע יש סמל ישוב, וגם קיבלנו לישוב בנגב.

תכתוב.

לא רציתי לפני הפגישה. אני מתקדם שלב שלב. היו כל מיני בעיות אחרות.

בגלל שלא היו יישוב, הם לא יכלו לקבל חשמל למשל.

הדבר האלמנטרי של הזכות של היישוב פה, אנשים יכולים לשים כתובת, להיות אזרחים מן השורה.

תודה רבה לכל המוזמנים.




(הישיבה נעולה)