. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - פקיעת התקשרות שנעשתה בעקבות מכירה מיוחדת)

2
ועדת הכלכלה
7.3.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 372

מישיבת ועדת הכלכלה
יום שני, כ'ו באדר א' תשס"ה, 7.3.2005, שעה 09:30

1. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - פקיעת התקשרות שנעשתה בעקבות מכירה מיוחדת),
התשס"ג-2003, של חבר הכנסת שאול יהלום (פ/1392).
2. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - חובת הפסקת שירות ללקוח המבקש להפסיק התקשרות),
התשס"ד-2004, של חבר הכנסת גלעד ארדן (פ/2754).

חברי הוועדה: אמנון כהן - היו"ר
גלעד ארדן
אליעזר זנדברג
דוד טל
אליעזר כהן
משה כחלון
אילן ליבוביץ'
אברהם רביץ

חה"כ אורית נוקד – סגנית השר במשרד המשנה לראש הממשלה
חה"כ שאול יהלום
חה"כ יאיר פרץ
עו"ד חנה טירי - לשכה משפטית, משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה
עו"ד יצחק קמחי - הממונה על הגנת הצרכן, משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה
עו"ד רוני נויבואר - משרד המשפטים
אבי בלשניקוב - מנכ"ל משרד התקשורת
עידית צ'רנוביץ - יועצת שרת התקשורת
עו"ד רונן רינגולד - לשכה משפטית, משרד התקשורת
עדי קאהן - כלכלנית, משרד התקשורת
מיכל רפאלי-כדורי - סמנכ"ל YES
עו"ד בני לרנר - יועץ משפטי, לאומי קארד
מירב ברנפלד - מנהלת קשרי לקוחות, ויזה כ.א.ל
ברוך אלפיה -סמנכ"ל, ראש אגף ניהול סיכונים ואישורים, ויזה כ.א.ל
עו"ד איתן ורדי - יועץ משפטי, חברת בזק בינלאומי
עו"ד איריס הרמתי - מחלקה משפטית, חברת פרטנר
שרון פליישר - ראש אגף רגולציה, חברת פלאפון
עו"ד מאיה שגב - חברת פלאפון
עו"ד גיא בר - חברת פלאפון
צ'יקו דורי - חברת סלקום
מישאל וקנין - חברת סלקום
עו"ד אבי רימון - חברת מירס
שרון רוזנבלט - חברת ברק
כרמית אהרון-זקס - רגולציה ורישוי, חברת בזק
עו"ד חיים רביה - חברת נטוויז'ן







עמוס שוקן - "הארץ"
ינון אנגל - משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות
עו"ד חגי דורון - ידיעות אחרונות
מוטי גרינהאוז - משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות
רוני שוקן - יועץ שדולה של שלושה עיתונים
יוני וולף - יועץ שדולה של שלושה עיתונים
עו"ד עמנואל וייזר - לשכת עורכי הדין
עו"ד ירון לוינסון - יועץ משפטי ומ"מ מנכ"ל, רשות ההסתדרות לצרכנות
עו"ד יעל כהן-שאואט - יועצת משפטית, המועצה הישראלית לצרכנות
רחל דדוש - מנהלת שיווק אקספרס הפצות

אתי בנדלר

לאה ורון

טלי רם


1. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - פקיעת התקשרות שנעשתה בעקבות מכירה מיוחדת), התשס"ג-2003, של חבר הכנסת שאול יהלום (פ/1392)

2. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - חובת הפסקת שירות ללקוח המבקש להפסיק התקשרות), התשס"ד-2004, של חבר הכנסת גלעד ארדן (פ/2754)

בוקר טוב, שבוע טוב. אני פותח את הדיון בוועדת הכלכלה בהצעות החוק. הצעת החוק הראשונה היא הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - פקיעת התקשרות שנעשתה בעקבות מכירה מיוחדת), התשס"ג-2003, של חבר הכנסת שאול יהלום.

שתי הצעות אוחדו - של חברת הכנסת אורית נוקד, סגנית שר היום - אנחנו מעריכים אותך על כך שהגעת. החוק שלך הוא מאוד חשוב. אנחנו שמחים שהגעת למרות שאת היום סגנית שרה.

יש לנו הצעת חוק דומה של חבר הכנסת גלעד ארדן: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - חובת הפסקת שירות ללקוח המבקש להפסיק התקשרות), התשס"ד-2004.

אציין שהצעת החוק של חבר הכנסת שאול יהלום וחברת הכנסת אורית נוקד היא לקריאה שנייה ושלישית; הצעת החוק של חבר הכנסת גלעד ארדן היא לקריאה ראשונה. זה דומה, אבל לא אותו דבר.

חבר הכנסת שאול יהלום, אני מבקש לדעת את עמדתך אם תרצה להמתין עד שנכין את ההצעה.

לא, זה בנפרד.

ברשותכם, נתחיל להכין את הצעת החוק של חבר הכנסת שאול יהלום בנוגע לפקיעת התקשרות שנעשתה בעקבות מכירה מיוחדת.

יש כאן טעות בשם של הצעת החוק. השם של הצעת החוק הוא כפי שמופיע בסדר-היום: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 15) (עסקה לתקופה קצובה). בהזמנה לסדר-היום זה כתוב נכון.

הצעת החוק מדברת על פגיעה בצרכנים, כאשר הצרכן לא תמיד יודע למה הוא נכנס. הוא קיבל הצעה מפתה במחיר מסוים, ומטרת החוק כאשר רוצים לחדש או להמשיך את העסקה או את ההתקשרות, שיְיַדעו את האדם שהעסקה היום ממשיכה, במחיר שונה.

חבר הכנסת יהלום, בבקשה. אנחנו נשמע את כל אלה הקשורים, אולי הנפגעים, כתוצאה מהצעת החוק הזאת, נראה כיצד אפשר להתקדם.

אדוני היושב-ראש, אני מאוד מודה לך. מדובר בהצעת חוק שכבר שופרה לטובת הצרכנים מצד אחד, לנותני השירותים מהצד השני, לקראת הקריאה הזאת. אני חושב שיש בחוק הזה משום הגנה יפה מאוד על הצרכן, בגבולות מידתיים שלא פוגעים בנותני השירותים.

אני מודה גם לשותפתי אורית נוקד, ואני מציע שהדיון בחוק והצגתו יינטל על-ידי היועצת המשפטית.

אני מצטרפת לכל הדברים שנאמרו על-ידי חברי, חבר הכנסת שאול יהלום. אני מאוד מקווה שהיום נצליח לסיים את ההכנה על מנת שאפשר יהיה להעביר את החוק הזה למליאה לטובת כל הצרכנים.

קראתי את פרוטוקול הדיון הקודם והבנתי שהיושב-ראש הקודם, חבר הכנסת שלום שמחון - שהוא שר היום - ביקש לשבת יחד עם היועצת המשפטית כדי להגיע לקונצנזוס בכל מיני סוגיות. אם הגענו לקונצנזוס על-ידי כולכם, אנחנו מבקשים לשמוע.

אני מסכים לכל מה שתציג היועצת המשפטית.

תודה רבה. אכן, בסוף הישיבה הקודמת סוכם שתיערך התייעצות פנימית בין חברי הכנסת שנכחו באותה ישיבה כדי לנסות לגבש איזושהי הסכמה, לבחון אם יש מקום לתיקונים בנוסח הצעת החוק.

דא עקא, שאז חלו שינויים בקואליציה, ויושב-ראש הוועדה שלום שמחון מונה לשר, חברת הכנסת אורית נוקד מונתה לסגנית שר, ולכן רואים אותה כמצוות התקנון כמי שחזרה בה מהצעתה, אבל זה מבחינה תקנונית, ודאי לא מבחינת העניין האישי.

מכל מקום, היחיד שיכולתי להיפגש עמו לצורך גיבוש עמדות או הבהרת נקודות, היה חבר הכנסת שאול יהלום - יוזם ההצעה - ואכן כך עשיתי. מאחר שזו היתה פגישה של שנינו בלבד, לא היה מספיק חומר כדי לגבש הצעה מתוקנת.

לכן, חשבתי שראוי שהישיבה תתנהל על בסיס הנוסח שפורסם ברשומות, ואם הוועדה תגיע למסקנה שיש מקום לתקן - אזי תתקבל על כך הכרעה בוועדה והדברים יתוקנו.

באופן כללי אזכיר לנוכחים במה דנה הצעת החוק הזאת. ההצעה דנה בעסקה לתקופה קצובה. עסקה לתקופה קצובה היא אחת משלושה סוגים של עסקאות. ראשית - פשוטו כמשמעו- עסקה שמלכתחילה משך החיים שלה או תוקפה נקבע מראש לתקופה קצובה. בהתאם להערות שהושמעו במהלך הכנת הצעת החוק לקריאה הראשונה סוכם שהיא תחול רק מקום שהעסקה היא לתקופה העולה על שישה חודשים, זאת אומרת לתקופה קצובה העולה על שישה חודשים.

שני סוגים נוספים הם אלה. אחד מהם הוא שהעסקה היא לתקופה - בין קצובה ובין בלתי קצובה - אבל במהלך תקופה קצובה ניתנת איזושהי הטבה או תנאים מיוחדים שמיטיבים עם הצרכן, כשגם כאן בהתאם לתיקונים שהוכנסו במהלך הכנת הצעת החוק לקריאה הראשונה נקבע שההטבה או המבצעים האלה הם לתקופה העולה על שישה חודשים.

הסוג השלישי זוהי עסקה משולבת, כשמרכיב מסוים של העסקה הוא לתקופה קצובה העולה על שישה חודשים, והמרכיב האחר לתקופה בלתי קצובה, דוגמת העסקאות שנעשות עם חברות הסלולר שבהן יש רכישה של מכשיר שמשולם בדרך כלל בתשלומים של 36 חודשים, כאשר קבלת השירות מחברת הסלולר הוא לתקופה בלתי קצובה.

העיקרון שנקבע בהצעת החוק הזאת הוא שמקום שיש עסקה לתקופה קצובה - החוק אינו מאפשר להפר את העסקה.

הוא אומר שקודם כל הצרכן יהיה מודע - בכל התקשרות שלו, בכל מסמך שהוא מקבל מהחברה, מהעוסק - כמה תשלומים נותרו לו לשלם. 15 מתוך 36 חודשים; 34 מתוך 36 תשלומים, וכן הלאה.

שנית, העסקה לא תוארך אוטומטית. גם אם העסקה מלכתחילה היא לתקופה בלתי קצובה מתמשכת - אין הארכה אוטומטית של העסקה הזאת מעבר לתקופה הקצובה. כדי שהעסקה תוארך, צריכה להיות הסכמה פוזיטיבית של הצרכן שיאמר מפורשות "רוצה אני". האמירה הפוזיטיבית הזאת יכולה להיעשות בכל דרך שהיא - שוב, לא רוצים לפגוע בחיי המסחר- יכול להיות בכתב, יכול להיות טלפונית, יכול להיות באינטרנט, יכול להיות בפקס, בכל דרך שתהיה מקובלת על הצדדים, ובלבד שהעוסק יוכל להוכיח שהצרכן אכן הסכים להארכת העסקה.

אם זה בטלפון, איך ניתן להוכיח?

שומרים את ההקלטות. היום הרבה מאוד עסקאות נעשות טלפונית.

כמה זמן הם שומרים את ההקלטות?

שבע שנים.

אני מציגה כרגע הצגה כללית של הצעת החוק בלי להיכנס לפרטים כי את זה נעשה כאשר נקרא, ואז כמובן יישאלו כל השאלות.

כמו כן, נקבעו בהצעת החוק שני חריגים לכלל הזה שלא תהיה הארכה אוטומטית של העסקה. חריג אחד הוא לגבי עסקאות שיופיעו או שיימנו בתוספת לחוק - לכשהוא יתקבל - כשהתוספת הזאת, ניתן יהיה לשנות אותה, להוסיף, לקבוע עסקאות בדרך של חקיקת משנה- השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת - כשהמחשבה היתה בעיקר לגבי עסקאות שבהן חשוב מאוד שלא תיווצר תקלה, ואם משום-מה העוסק איננו תופס את הצרכן, והצרכן לא יהיה זמין כדי לומר "רוצה אני", שלא תהיה הפסקה בעסקה.

הדוגמאות שניתנו במהלך הישיבות הן של שירותי טלפון בסיסיים, נייחים. ניתנה דוגמה לגבי שירותים מצילי חיים - לחצני מצוקה, וכיוצא באלה.

דבר נוסף הוא שאפשרו לקבוע חריגים לגבי הנטל, דהיינו שיהיו עסקאות שבהן ייאמר: "על עסקה שבה הסכום שהצרכן ישלם בתום התקופה הקצובה הוא ברור, מוסכם ומפורט", זאת אומרת אם אני יודעת שאחרי 20 חודשים, במקום 100 שקלים אני אשלם 120 שקלים צמודים למדד - גם אז זה לא יחול.

אלה שני החריגים שנקבעו בהצעת החוק.

האם מישהו נתן את דעתו לגבי תרומות בהוראת קבע למוסדות?

גם לגבי תרומות בהוראת קבע - אם אני נותנת תרומה, אם אני חותמת על הוראת קבע לתקופה קצובה מלכתחילה, אני חותמת על כך שאני רוצה לתרום לאגודה למלחמה בסרטן סכום מסוים מדי חודש במהלך שנה - בהנחה שמדובר בעוסק, כי לא כל כך ברור שבכלל זה חל משום שההוראה הזאת חלה רק ביחסים בין צרכן לעוסק.

זאת לא עסקה צרכנית.

בהנחה שמדובר בעוסק, לכאורה, אי אפשר היה להמשיך את זה בלי לקבל את הסכמתי הפוזיטיבית.

אם חתמת הוראת קבע לאגודה למלחמה בסרטן - אין בעיה; אם חתמת לשנה ואחרי שנה לא שואלים את פיך וממשיכים - זה לא בסדר.

אבל במקרה הזה זה לא חל משום שזה לא עוסק.

שאלה האם אז אנחנו נגרום לכך שהתורם לאגודה למלחמה בסרטן צריך להופיע אישית בבנק - אז בוודאי ייפסקו הרבה תרומות.

החוק לא חל כאן, זאת לא עסקה צרכנית.

לגבי תרומות לעמותות זה לא חל כי זה לא עוסק.

אם אין הערות כלליות, אני מציעה שנתחיל בהקראת החוק ובקבלת הערות.

אנחנו נתחיל בקריאת החוק, ואם לגוף זה או אחר יש הערות - אנחנו כמובן נרצה לשמוע.

אם היושב-ראש ירשה לי וזה לא קשה ליועצת המשפטית, אבקש לחזור על שני החריגים.

זה מופיע בהוראות סעיף קטן (ג).

אני מבקש להסביר זאת. העיקרון של הצעת החוק הוא לא לעשות דברים שכאשר אדם חותם ומסכים לעסקה, הוא מצוי בערפל קרב, ואחר כך לפתע פתאום מתבררים דברים שהוא לא היה מודע להם.

בעסקה הראשונה – את זה צריך לציין במפורש, ואולי אנחנו נתחיל בתוספת השנייה- יש כמה שירותי חירום שאפילו אם אתה לא משלם, אם קורה משהו, אתה לא מפסיק אותם באופן שרירותי כי חלילה יקרה אסון, וזה לחצני מצוקה.

העסקה השנייה היא עסקת הבהירות. אם נניח כתוב ואני חותם במפורש שבמשך שישה חודשים אני אשלם מחיר מוזל של 10 שקלים לעיתון X, ובחודש השביעי ואילך יעלו לי את הסכום ל-100 שקל, אז זה בסדר. אני חתמתי על העסקה, החוק לא חל עליה.

מתי הוא חל? אם זה לא ברור. אני חותם על עיתון, נותנים לי מבצע, ואחר כך יש אי-בהירות לגבי ההמשך. אני מסתכל על הוראות הקבע לאחר חצי שנה ורואה שפתאום זה קפץ.

"הוספת סעיף 13א

1. בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אחרי סעיף 13 יבוא:
"עסקה לתקופה קצובה
13א.(א) בעסקה לתקופה קצובה, שבה מחייב עוסק חשבון של צרכן בתשלומים עיתיים לפי
הרשאה לחיוב חשבונו, או לפי הרשאה לחיוב כרטיס האשראי שלו כהגדרתו בחוק
כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, יודיע העוסק לצרכן, לא יאוחר מ-30 ימים לפני מועד סיום
העסקה או ההתחייבות, על מועד סיום העסקה או ההתחייבות ועל יתרת מספר
התשלומים שעל הצרכן לשלם עד למועד סיום העסקה או ההתחייבות; הפרטים כאמור
בסעיף קטן זה ייכללו גם בכל אחד מאלה:
(1) בחוזה, אם קיים חוזה בכתב;
(2) בכל חשבונית, קבלה או הודעת תשלום, הנשלחות לצרכן."

אני מבקשת להעיר שתי הערות לנושא הזה לפני שהיושב-ראש יחליט למי לתת את רשות הדיבור. ראשית, הנוסח כאן לא בהיר עד הסוף, וכמובן שהוא יחייב הבהרה בשעה שתוּכן הצעת החוק – אם כך תחליט הוועדה – לקריאה השנייה והשלישית.

מכל מקום, מדובר כאן בכך שבחוזה בכתב – אם קיים – צריך לפרט מראש את מספר התשלומים. לאחר מכן, בכל מסמך שנשלח לצרכן – אם נשלח – דהיינו חשבונית, קבלה או הודעת תשלום, שוב יש לפרט את זה.

נפגשתי לבקשתו, עם עורך-דין רימון ממירס והוא העיר לגבי הפסקה הזאת הערה נכונה, שלפעמים נשלח יותר מאשר מסמך אחד מסוג זה במהלך חודש מסוים, ולכן צריך להבהיר שדי בפעם אחת בחודש לגבי המסמכים האלה, ובכל מקרה תמיד צריכה להישלח הודעה לצרכן לפחות פעם אחת, 30 ימים לפני מועד סיום העסקה.

זה המינון, כי חוזה הרי לא חייב להיות; חשבונית או הודעות אחרות אנחנו לא יודעים אם נשלחות לצרכן בכלל. בכל מקרה, לפחות 30 ימים לפני תום מועד העסקה הקצובה, צריכה להישלח לו על כך הודעה.

זה הרי לטובת העוסק, עד כמה שאני מבין, כי אם הוא לא ישלח – זה אוטומטית יתבטל לפי הצעת החוק הזאת, כך שזה מעניינו לשלוח זאת.

כן, אבל אני לא יכולה להיות דוברת של העוסקים כרגע.

יש פה שתי דרישות מהעוסק. לשלוח את ההודעה לא יאוחר מ-30 יום לפני המועד, על הסיום; ובכל חודש להודיע כמה נשאר.

אם הוא שולח לו. החובה החדשה היחידה היא לפחות פעם אחת.

איפה זה כתוב שהוא שולח?

"בכל חשבונית, קבלה או הודעת תשלום, הנשלחות לצרכן".

עורכת-דין שרון פליישר, חברת פלאפון. בהתאם לדבריה של היועצת המשפטית אתי בנדלר, הייתי ממליצה בסעיף (2) להוריד את המילה "בכל", כך שיהיה כתוב: חשבונית, קבלה או הודעת תשלום, הנשלחת לצרכן בסמוך למועד האמור.

גב' פליישר, תסבירי מה ההבדל.

החובה תהיה לשלוח לו לפחות פעם אחת, שהיא 30 יום לפני סיום העסקה.

אבל לא בכל אחת.

לא בכל. אם מישהו יבחר לשלוח בכל פעם – עדיין נשארת לו האפשרות כי זה אומר שהוא יכול תמיד לשלוח, אבל החובה היא פעם אחת לפני מועד סיום העסקה.

אני חושבת שההצעה היא לא טובה. אני לא אכנס כרגע לרמת הניסוח, אלא לרמת העיקרון בלבד.

את הבלעת בדברייך לגבי החשבונית שנשלחת 30 ימים לפני. לא. הכוונה היא שאם העוסק שולח חשבונית מדי חודש בחודשו, הרי מספר התשלומים יצוינו בחשבונית הזאת כפי שמקובל למשל בחברת פלאפון -תשלום 13 מתוך 36. זה כל מה שצריך להיות.


הסעיף הזה איננו עוסק בהוספת מסמכים מעבר למה שמקובל בלאו הכי במסגרת ההתקשרות בין העוסק לבין הצרכן, למעט מסמך אחד שמטילים עליו חובה לשלוח בכל מקרה, וזה לפחות פעם אחת, לפחות 30 ימים לפני תום העסקה, ואולי צריך לכתוב: בין 60 ימים ל-30 ימים לפני תום העסקה.

בדיוק. חייבים לעשות זאת.

בין 60 ימים ל-30 ימים לפני תום העסקה – זוהי הצעתי. זו תוספת שלא קיימת היום בחיי המסחר הרגילים במסגרת ההתקשרות הרגילה בין הצרכן לבין העוסק.

ינון אנגל, "ידיעות אחרונות". אנחנו ביקשנו – ואני חושב שזה גם התקבל – שבסיפה של (2) יהיה כתוב: אם לא קיים הסכם בין הצדדים. זה ברוח הדברים שדיברנו עם חבר הכנסת שאול יהלום, שאם יש מסמך שמראש הלקוח יודע במה מדובר, בעצם אין קושי ואין בעיה בנושא הזה.

לכן הבקשה שלנו – ואני מבין שהיתה נכונות לקבל זאת – שבסיפה יהיה כתוב: אם לא קיים הסכם בין הצדדים.

בנוסף, קיים עניין טכני שאיננו קריטי. "קבלה" – לפחות מבחינת הוראות ניהול ספרים – זהו מסמך שצריך לציין בו רק את האישור שהתקבל התשלום. אני מציע – וזה לא קריטי – אולי את המילה "קבלה" להשמיט.

עורך-דין יעל כהן מהמועצה לצרכנות. קודם כל אני רוצה להעיר הערה כללית. לא היינו נמצאים כאן היום והוועדה לא היתה מתכנסת אם היה גילוי נאות והיה קיום אמיתי של הוראות חוק הגנת הצרכן.

הצעת החוק הזאת באה אחרי שנוכחו חברי הכנסת המכובדים שהציעו את הנוסח הזה, שבעצם קיימים עיוותים, ולא על-ידי גופים קטנים.

ציבור הצרכנים צריך פלאפון, ציבור הצרכנים צריך את האינטרנט, צריך את השירותים האלה, הם חיוניים, אבל אנחנו צריכים שקיפות ומידע מלא, ובאמת הצעת החוק הזאת היא מבורכת כי היא באה לתקן מצב בלתי נסבל.

לגבי הסעיף הספציפי הזה, נראה לי שחסר בסעיף שקראת את ההודעה בכתב של העוסק. יודיע העוסק לצרכן – לפי הנוסח הקיים יכול להודיע העוסק בטלפון, ואז אנחנו חוזרים לוויכוחים ולבעיות שאנחנו עדים להם במועצה לצרכנות – כן הודיע לי, לא הודיע לי, כן זה רשום אצלי בחברה, יש לי רישומים, זה מהווה הוכחה, זה לא מהווה הוכחה.

קיבלנו פניות של צרכנים שקיבלו תובענות בסדר דין מקוצר, עם דרישות לתשלום סכומים בעסקאות שהתמשכו, נגד רצונם להתנתק. כן ביקשת להתנתק, לא ביקשת להתנתק, כן הצעתי לך להמשיך בסכום זה או אחר או לא הצעתי לך, וכן הסכמת או לא הסכמת, ואנחנו חוזרים לוויכוחים האלה.





אני חושבת שהדרישה בכתב היא דרישה מינימלית ושלא יבואו ויגידו שזה גורם הוצאות. המשך התקשרות בעשרות שקלים מעל הסכום המוסכם בין הצרכן לעוסק לגבי ציבור של מאות אלפי צרכנים, זה עשרות מיליונים לגופים האלה שבאים היום ובוכים על 1.20 שקל על הבול שהם צריכים לבזבז. שיחייבו את הצרכן עבור הבול הזה – אין לנו בעיה – אבל שתהיה הודעה בכתב לצרכן שהחוזה הזה עומד להתחדש, שהחיוב יהיה כזה והתשלום והסכום יהיה כזה וכזה.

יש אצלנו עשרות תלונות נגד בזק בינלאומי למשל. אין חוזה בכתב אפילו, והוויכוח היום הוא – כן או לא שלחנו טופס גילוי נאות כפי שמחייב אותנו החוק כשמדובר בעסקת מכר מרחוק. על זה הוויכוח. הצרכן מחויב על שישה חודשים של המבצע, הוא הסכים לזה, אבל אף פעם לא שמע על כך שהעסקה עומדת להתחדש בסכום כזה או אחר.

לאחר מכן זה הולך לבית המשפט. מאיפה יביא הצרכן את הכסף כדי לממן עורכי דין, והמועצה לצרכנות היא זאת שצריכה לתת סיוע משפטי, וזה לאלה שפונים אלינו – כשזה אחוז קטן מכל הנפגעים.

מה את מציעה?

ההצעה שלי היא להוסיף את המילה "בכתב" אחרי "יודיע העוסק לצרכן". שיודיעו לו בכתב, כך שלא יתעורר לאחר מכן ויכוח שנצטרך לברר זאת בבית המשפט.

האלטרנטיבה לצרכן היא מאוד פשוטה. לא הודיעו לי בכתב, יש ויכוח ויש מחלוקת בין העוסק לבין הצרכן – יש לצרכן שתי אפשרויות. או שהוא מתקפל ומשלם - הוא עשה טעות, הוא לא רשם מה אמרו לו, הוא לא דרש בדואר רשום. הרי הצרכן איננו עורך דין, בעצם לא יודע להגן על עצמו ולכתוב מכתבים בדואר רשום כאשר צריך. הוא משלם את מאות השקלים שמבקשים ממנו; או שהוא מתעקש והוא מקבל תובענה בסדר דין מקוצר, והדברים מסתבכים מאוד.

משלוח בפקס זה לא בסדר?

לא לכולם יש פקס בבית.

אם יש הוכחה שהפקס נתקבל – אין בעיה.

הערה למה שנשמע כעת. עם כל הכבוד למועצה לצרכנות, אני חושב שצריך להגן על הצרכן, אבל אנחנו עכשיו מוסיפים "בכתב", מחר נוסיף גם במסירה אישית על-ידי חתימה, כי הצרכן יכול להגיד: לא קיבלתי.

בדואר רשום.

בדואר רשום במסירה אישית, שיבוא עם שליח למסור לי את המכתב הביתה. אני יודע כמה פעמים אני מקבל כל מיני מכתבים וזורק אותם לפח, לא מתייחס אליהם.

זה לא בסדר שאתה זורק.

עורך-דין ירון לוינסון, רשות ההסתדרות לצרכנות. אני מצטרף לחברתי בדרישה שתהיה הודעה בכתב. אגב, הדרישה היתה בהצעת החוק המקורית. חבר הכנסת ליבוביץ' תמה, אבל זה היה במקור.

הגיעו לפשרות כנראה.

מה שאמרה חברתי זאת בהחלט דרישה לגיטימית – שתהיה הודעה בכתב. זה לא גורע מהחברות דבר, מספיק הם מפציצים אותנו בשדרוגים ושינויים. אין סיבה בעולם להקל עליהם בנקודה הזאת.

שנית, בתחילת סעיף 13א מצוין "בתשלומים עיתיים לחיוב חשבונו, או לפי הרשאה לחיוב כרטיס האשראי שלו". האם זה ברור גם לגבי תשלומי צ'קים?

לא. זה לא חל על צ'קים.

זה לא חל על צ'קים, ודאי שלא. עם צ'קים אין בעיה כי צ'קים בדרך כלל נותנים במספר מוגבל. נותנים 36 צ'קים, בתום 36 חודשים זה מסתיים, נגמרים הצ'קים.

ואז צריך לבטל אותם אחר כך.

נציגי משרד התמ"ת, מה עמדתכם?

אנחנו חושבים שלא צריך להכליל דרישה בכתב.

האם זה גם על דעת משרד האוצר?

לא. זו שאלה שנשאלה כרגע. אנחנו חושבים שלא כדאי להחמיר עם הדרישה בכתב, לתת אפשרות לעוסק להשיג את ההסכמה הפוזיטיבית של הצרכן. מה שחשוב פה זאת ההסכמה הפוזיטיבית של הצרכן ולא ההודעה שנשלחת 30 יום לפני מועד סיום העסקה.

זה העיקרון, ולכן אנחנו חושבים – גם כדי לא לפגוע בחיי המסחר – לאפשר הודעות ומתן הסכמה גם לא בכתב.

הבעיה שעורכת דין יעל כהן העלתה – זה שזה יהיה בכתב עדיין לא יפתור את ההוכחה שאכן המכתב הזה נשלח והתקבל. העוסק יטען שהוא שלח את המכתב, הצרכן עדיין יכול להגיד: לא קיבלתי את המכתב. שוב, איך להוכיח מה היה או לא היה – לא נוכל לדעת.

המרכז של הצעת החוק הזאת – ואני חושב שהוא החשוב – זאת אותה הסכמה פוזיטיבית שצרכן נותן שעליה אנחנו חייבים פה לעמוד, שהוא מסכים להמשך ההתקשרות, ולגבי אותה הסכמה פוזיטיבית חייבת להישמר הראיה שאכן היתה הסכמה פוזיטיבית כזאת – בין אם זה בהקלטה טלפונית, בין אם זה במכתב רשום, בין אם זה מכתב רגיל – אבל ישנה הסכמה שעליה אפשר להתבסס והמועצה לצרכנות תוכל להתבסס עליה בדיוק באותה מידה.

ישנה הסכמה של הצרכן, או אין הסכמה. אם אין הסכמה – עוסק לא יכול לבוא ולומר: הוא המשיך את העסקה. נטל ההוכחה על העוסק שאכן הוא קיבל הסכמה פוזיטיבית, ובנושא של הראיות פה אסור לוותר לדעתי.

לעניות דעתי, מה שאמרנו קודם שזה מעניינו של העוסק, זה האינטרס של העוסק, לא של הצרכן – שהעסק יימשך. לפחות עניינו כמו של הצרכן. לכן, אין להחמיר בעניין הזה.

עמנואל וייזר, נציג לשכת עורכי הדין. עלה כאן הנושא של ההסכמה הפוזיטיבית של הצרכן. זהו נושא שרציתי להעלות אותו בסעיף קטן (ב) אבל כיוון שזה עלה כאן, אני מבקש להבהיר.

הראיה לא יכולה להיות בהקלטה ולא יכולה להיות בדרך אחרת, לדעתי, אלא בהודעה בכתב של הצרכן כיוון שמבחינה משפטית, אחת הראיות המקובלות למשל זאת רשומה מוסדית. זאת אומרת, כאשר אותו גוף מנהל לעצמו תרשומת, הוא מכין לעצמו טבלה - טור אחד יגיד האם הצרכן ביקש להמשיך את העסקה, יסמנו שם "וי", וזאת ראיה. כן תהיה הקלטה, לא תהיה הקלטה - זה לא חשוב - מבחינה משפטית אם אני מראה שערכתי רשומה שבה מופיע שהצרכן ביקש - ולא חשוב אם הצרכן באמת ביקש, הפקיד טעה ובכוונה רשם שהצרכן מעוניין משום שהוא מקבל עמלה לפי זה - זאת ראיה.

מה כתוב שם? למשל, בשעה כזאת וכזו דיברתי עם פלוני אלמוני.

לא צריך שעה. מספיק שיהיה תאריך, בלי יותר מדי פירוט.

האם זה נקרא ראיה פוזיטיבית? זאת ראיה שאתה מגיש לבית המשפט, אבל זה לא בגדר הסכמה פוזיטיבית.

זאת בהחלט ראיה שהלקוח הסכים מכיוון שזו רשומה מוסדית, וכאשר בא המוסד הזה לבית המשפט ואומר: הלקוח הסכים - הוא יכול להציג את הרשומה הזאת.

אבל אם הלקוח טוען שלא כך, זה עדיין לא אומר שבית-המשפט יקבל את זה.

זאת ראיה.

זאת ראיה שהתקיימה שיחה, לא ראיה שהוא הסכים לעסקה.

לא. הטופס בנוי כך שהרישום הזה אומר שהלקוח הסכים, וזאת ראיה.

עורך-דין וייזר, שאלה לי אליך. רוב ההערות שנשמעו מתייחסות לסעיפים קטנים (ב) ו-(ד) שעדיין לא קראתי, אבל בכל זאת אני לא יכולה שלא לקרוא את סעיף קטן (ד) ותאמר לי אם זה לא עוזר לנו, האומר: "לעניין סעיף זה, נטל ההוכחה כי הצרכן הסכים להאריך את ההתקשרות בינו לבין העוסק מוטל על העוסק".

זאת אומרת שהוא צריך להוכיח את זה.

זו אותה תרשומת.

הרשומה המוסדית זה בבחינת עמידה בנטל ההוכחה?

כן.

אני לא בטוחה. אולי כדאי שמשרד המשפטים יתייחס לכך.

אני מייצג את מירס, אבל בעניין הספציפי הזה פחות את מירס. למירס אין בעיה כי מירס ממילא שולחת חשבוניות בכתב, אין לה בעיה עם הדרישה הספציפית הזאת, אבל אני חייב להאיר את עיני הוועדה בהתייחס להערה שנשמעה על-ידי עורכת דין כהן.

זווית הראייה לא צריכה להיות משפטית. לא צריך כל הזמן לחשוב מה יקרה בבית-משפט, קודם כל צריך להבין - העניינים האלה מגיעים לבית-משפט לתביעות קטנות והבחינה איננה כזאת פורמלית.

לא תמיד.

תמיד. מדובר בצרכנות.

המון מוותרים.

לא מוותרים. אני בקיא בכך, בדרך כלל בתי המשפט לא נוקטים בגישה פורמלית.

בואו נבין - כששולחים בכתב, בדרך כלל זה הכי קל לעוסק כי התחליף לכתב זה הודעה טלפונית, או שמישהו מתקשר אליך. כשמתקשרים אליך - המודעות של הצרכן היא הרבה יותר גדולה כי אומרים לו ברחל בתך הקטנה במה מדובר, הוא לא צריך לחפש בחשבונית באותיות הקטנות.

לכן, ההערה שנשמעה כאן רק תזיק לצרכן, ואני חושב שלא כדאי לקבוע כאלה מסמרות ולצמצם את חופש הפעולה של העוסקים, כי תחשבו שמדובר כאן גם בעוסקים קטנים ולא רק בחברות גדולות.

ההערה הזאת - הזווית שלה היא משפטית, ובשדה של המציאות היא לא תורמת לצרכן. יביאו איזושהי ראיה של טלפונים לבתי המשפט.

טלפונים בסדר, אבל איך נדע מה היה תוכן השיחה בטלפון? הסכמתי, לא הסכמתי, בתנאי כזה, בתנאי אחר. אתה מדבר על שיחה מוקלטת?

אני מציע לא לתקן ולהוסיף "בכתב".

אני שואל האם השיחה שתתבצע בין הלקוח לעוסק תהיה מוקלטת, או לא מוקלטת.

אני אומר שלא חובה שזה יהיה מוקלט. אנחנו לא מדברים רק בחברות ענק. הצעת החוק הזאת תחול על מיליוני סוגי עסקאות, יש גם עוסקים קטנים שעושים עסקאות לתקופות קצובות, ואנחנו לא יכולים לדרוש זאת מכל עוסק.

במה זה מכביד?

האם קנית פעם מערכת הקלטות? את יודעת כמה מיליוני שקלים זה עולה? האם את רוצה להטיל את החובות האלה על כל עוסק? באמת.

למה כל עוסק? איזה כל עוסק עוסק בעסקאות לתקופות כאלה?

חנויות עושות את זה; מכוני כושר; אני קיבלתי הצעה לקבלת שוקו ולחמניה במשך שנה.

אני חושב שאנחנו צריכים להגדיר כאן דבר שלא יכול להתפרש לשתי פנים. הסכמה פוזיטיבית - יגיד אותו עורך דין שאפשר לפרש את זה כתרשומת. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שנכון שמדובר בעוסקים קטנים, אבל מדובר בעוסקים גדולים שמחליפים נערות ליד הטלפון חדשות לבקרים, וזאת שהיתה אתמול כבר איננה היום והיא מקבלת עמלה על-פי מספר האנשים שהיא קיבלה מהם תשובה חיובית. לכן, היא תכתוב אלף תרשומות לפעמים, ולפעמים לא. מספיק שתהיה אחת שלא תעשה זאת כיאות.

אנחנו צריכים להגדיר שהסכמה פוזיטיבית משמעותה משהו אקטיבי של הצרכן. זה יכול להיות חתימה על חוזה בכתב, זה יכול להיות בהחלט חתימה על פקס, זו יכולה להיות תכתובת במחשב כאשר הוציאו את התרשומת והיא נשמרת, זו יכולה להיות הקלטה. זה יכול להיות כל דבר שיש בו משהו אקטיבי שלפיו הוא מסכים.

גם בטלפון, אבל לא רשומה מוסדית.

אפשר גם בטלפון, בתנאי שיש הקלטה. ניתן גם בפקס. צריך להיות משהו אקטיבי שעשיתי. מצידי, שיהיה SMS שנשמר. זו נקודה ראשונה, וההוכחה היא כפי שכתוב בסעיף קטן (ד).

בהתייחס לדבריו של מר אנגל. ככל שנרבה זה יותר טוב לטובת הצרכן, אבל יש כאן משהו לא הוגן בסעיף קטן (2). נאמר: בכל חשבונית, קבלה או הודעת תשלום, הנשלחות לצרכן - אם נשלחות.

למעשה, אדם יכול להתחמק. הוא אומר: אם אני לא אשלח אף חשבונית - לא עברתי על החוק. אתם רק "דופקים" - סליחה על המילה - את מי שהוא בסדר ושולח.

לכן אני חושב שנכון יהיה לומר שאם יש לנו דבר אחד רציני - נניח חוזה בכתב, עם העניין האקטיבי שאדם חתם במפורש - אז אני מסתפק בזה. נניח אם לא קיים חוזה בכתב, אני דורש ממנו לשלוח חשבוניות, אבל צריך להיות דבר אחר ברור, כל השאר בהתנדבות ואני לא מחייב.

מצידי, אם יש חוזה בכתב שאדם יודע וחתום בצורה ברורה: אני מסכים שב-36 חודשים יורידו לי כך וכך, והכל כתוב מראש והוא חתם - אותי זה מספק. אדם יודע על מה הוא חותם, הוא לא צריך כל יום לקבל תזכורת. רצוי שהוא יקבל, אבל אם הוא חתם זה בסדר.

דומה הדבר לכרטיסי אשראי - קרדיט. אם אני חותם בכלבו לעשרה תשלומים - נכון שאחר כך אני רואה בכרטיס האשראי 9 מתוך 10 תשלומים, אבל גם אם לא - זה לא נורא, אני חתמתי מרצוני, כמו על צ'ק.

זה עלול לרוקן את כל החוק מתוכנו.

מדוע? הרי אתה בעצמך אומר שיכול שהוא לא ישלח אף חשבונית.

מה שמטריד אותי שאתה מסתפק רק בחוזה הראשוני.

לפני ההפסקה אין ויכוח - בין 30 ל-60 יום. אנחנו מדברים על החשבוניות השוטפות, על פסקה (2): בכל חשבונית, קבלה, או הודעת תשלום, הנשלחות לצרכן. אתה אומר: אם נשלח. דווקא את זה ששולח אני אחייב? זה לא הוגן. אותו אדם שירצה להתחמק לא ישלח.

עורך-דין חיים רביה, נטוויז'ן. אני רוצה להפנות תשומת לב הוועדה לכך שבעסקאות רבות שנערכות אין חתימה בכתב, אין מפגש משותף של עוסק וצרכן, ואלה עסקאות שהכנסת עצמה הכירה בהן - עסקאות של מכר מרחוק, שסעיף 13ג רבתי ואילך עוסק בהן.

כל ההחרגות לסוגיהן, כל הדרישות לחתימה לא מתקיימות בעסקאות האלה, שהן עסקאות שכולנו עושים מדי יום ביומו - אם אנחנו מזמינים חבילת ערוצים נוספת בכבלים, או מזמינים מנוי לספק גישה לאינטרנט כזה או אחר, וכיוצא בזה.

לכן, ההחרגות לסוגיהן שמחריגים בעת קיומו של חוזה בכתב - צריך שתהיינה גם כאשר נשלחת הודעת פרטים, הודעת גילוי נאות, כפי שהזכירה היועצת המשפטית של המועצה לצרכנות.

לא הבנתי את ההערה. מה אתה מציע לתקן? בחוזה - אם קיים חוזה בכתב - או בהודעה. אתה מציע להוסיף: או בהודעת גילוי נאות.

סעיף 14ג רבתי, סעיף קטן (ב).

או במסמך לפי הוראות סעיף 14ג.

שנית, לעניין הדרישות להקלטה וכיוצא בזה נדמה לי שיש איזה דיסקונספציה. יש אי-הבנה ביחס לנושא של הודעה טלפונית. לדעתי אפשר להסתפק בהודעה טלפונית, מהטעם הבא.

אם זאת מילה של העוסק מול מילה של הצרכן - הנטל הוא על העוסק, כך גם קובעת הצעת החוק הזאת במפורש. בהיעדר רשומה מוסדית, העוסק לא יוכל לשכנע שנתן הודעה טלפונית, אבל רשומה מוסדית היא מוסד שהכנסת הכירה בו ועיגנה אותו בפקודת הראיות. רשומה מוסדית צריכה לענות על דרישות מאוד קפדניות, ואם היא עונה עליהן - היא ראיה לכאורה לאמיתות התוכן שלה.

לכן, הדרישה להקלטה היא מאוד מאוד מרחיקת לכת.

תודה. משרד המשפטים, בבקשה.

לעניין פקודת הראיות רציתי לומר שכדי לפתור את הקושי שחבר הכנסת יהלום ציין בנוגע להסכמה פוזיטיבית, אנחנו ביקשנו את העברת הנטל לעוסק - שהוא יוכיח שניתנה הסכמה.

השאלה אם "רשומה מוסדית" כשלעצמה יכולה לספק את העוסקים בכך שהם מוכיחים שהיתה להם תרשומת היא שאלה שמשפטית - פקודת הראיות לא מקנה לזה משמעות ומשקל בתוך ההליך; פקודת הראיות רק אומרת שלא צריך להביא את הפקיד על מנת שיעיד על כך בבית-משפט.

יש ויכוח ויש גם פסיקה בעניין הזה בבית הדין המחוזי.

אין ויכוח. הוראת פקודת הראיות היא מפורשת - ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה.

ראיה קבילה לאמיתות תוכנה, זה מה שכתוב. ראיה קבילה, וזה אומר שאין לה משקל בהכרח - ואני יכולה להפנות אותך.

אם חברי הכנסת מעונינים שתהיה איזושהי הסכמה מעבר לרשומה מוסדית, ושתהיה הסכמה אחרת - אפשר לציין את זה, אבל לפחות לדעתי, פקודת הראיות לא נותנת משקל מיוחד לתרשומת של העוסק, אלא שהמציאות מורה שאם עוסק יראה שיש לו תרשומת, יכול להיות שבית-המשפט יסתפק בזה ולא ידרוש יותר.

אני מבקש שהצרכן יעשה מעשה אקטיבי.

מה את מציעה?

אין לנו עמדה. אנחנו חושבים שזה מיותר להתייחס, אבל אם חברי הכנסת חושבים אחרת - בבקשה. מיותר לכתוב החרגה של תרשומת מוסדית.

אני לא מחריג שום דבר. אני אומר - הצרכן צריך לעשות משהו אקטיבי, וההוכחה צריכה להיות על העוסק. משהו אקטיבי זה לא אומר תרשומת מוסדית עם "וי", אלא שהוא עשה משהו.

אקטיבי זה לדבר?

לדבר, לשלוח פקס, לחתום, להקליט, לשלוח SMS אם אפשר לשמור את זה. כל דבר שבו הוא עושה משהו, וניתן לשמור אותו.

חבר הכנסת יהלום, על-פי חוק החוזים, כדי להסכים למשהו בעניינים האלה חייבים לעשות משהו אקטיבי, אלא אם מדובר בהצעה מזכה. ברור שכאן אין הצעות מזכות כי יש איזו התחייבות.

אבל אתם אמרתם שיש בעיה עם תרשומת מוסדית.

בהמשך למה שנאמר כאן על הסכמה פוזיטיבית או אקטיבית, אני רוצה לומר שאני חושב שאנחנו עוסקים באוכלוסייה שמקבלת טלפון בערב הביתה להתקשר - בין אם זה למוצר א' או למוצר ב' - אני לא רואה אותם חותמים אחרי שיחה טלפונית.

אחת ההצעות שאנחנו העלינו בשיחות שקיימנו - ואני רואה את זה אולי כמוצא של פשרה לגבי כל המעורבות בעניין - ואני מוכרח להגיד כיצד אנחנו נוהגים אצלנו. בעקבות שיחה טלפונית אנחנו שולחים הודעה בכתב למנוי שמגדירה בדיוק את התנאים שבהם סוכמה השיחה הטלפונית- מה התנאים, לאיזו תקופה, מה המחיר, מה ההטבות ומתי זה משתנה.

אני לא מצפה שלקוחה - אישה בת 84 שמנויה על עיתון - תחתום ותחזיר את זה בדואר. היא לא תטרח, זה לא מעניין אותה, אולי אפילו לא תפתח את המעטפה. עצם העובדה שאנחנו שומרים אצלנו את ההודעה, זה חשוב.

אישה בת 84 - בטלפון היא הבינה הכול..., רק לשלוח היא לא תשלח.

ההצעה שלנו לצורך העניין הזה - שיכולה אני חושב לספק את כולם - שבעקבות התקשרות טלפונית העוסק ישלח הודעה בכתב שבה הוא יפרט את כל התנאים, ויראו את משלוח ההודעה שהעתק ממנה תמיד יתויק וצריך לשמור עליו X שנים - שלוש שנים או שבע שנים - שזה יישמר כמסמך, אינני יודע אם זה נקרא אקטיבי או פסיבי.

חבר הכנסת שאול יהלום אומר שהוא יחתום על המסמך.

אין סיכוי. המציאות יותר חזקה. אין סיכוי שעם ישראל יחתום ויטרח להחזיר את זה לעוסק.

הם לא חותמים, הם לא מחזירים.

איך אתם יודעים שהוא הסכים?

אנחנו יוצאים מתוך הנחה שאם הוא לא יסכים – הוא יטרח להרים טלפון ולהגיד: אני לא רוצה לקבל את הסחורה.

לאחר שהלקוח יקבל את זה, הוא יכול לחתום ולהחזיר אבל הוא לא חייב. יש פה טלפון לבירור, הוא יכול להתקשר.

שרון, 013 ברק. אני לא מבין למה להיכנס לאקטיבי או פסיבי. גם שיחת טלפון היא פעולה אקטיבית, זה ברור. הבעיה היא של העוסק, והחוק מגדיר את זה. יש פה את הנושא של נטל הראיה. אם תהיה בעיה והעוסק לא יוכל להוכיח – זו תהיה בעיה שלו. זה מוגדר בפירוש בסעיף קטן (ד).

לכן, אני לא מבין למה בכלל להיכנס להגדרות של פסיבי או אקטיבי, זה לא רלוונטי בעיני. מי שיינזק מכך – אם הוא לא יתעד כפי שצריך, לא ישמור ראיות, לא משנה איך הוא יעשה את זה – יהיה העוסק.

נציג "ידיעות אחרונות" ציין ששולחים לכל הצרכנים. אם אני מסתמכת על התלונות שהתקבלו במועצה – זה לא לכל הצרכנים. יש פספוסים ויש אנשים שלא מקבלים את זה.

אם מחתימים בקניון על המנוי, על הטופס הזה – זאת השאלה.

אני מדברת על עסקאות טלפוניות.

זה ניצול לרעה. אם מנוי נתן כתובת לא נכונה – אנחנו בודקים לאן הלך העיתון, ולאותה כתובת אנחנו שולחים. זה הנוהל אצלנו. אם קרה מקרה אחד או שניים – יכול להיות.

זה הנוהל של "ידיעות אחרונות", לא של כל העוסקים.

הערה נוספת – בטופס הזה האותיות הן מאוד מאוד קטנות. אני בעצמי זקוקה לזכוכית מגדלת כדי לקרוא.

זאת כבר הצעת חוק אחרת.

אני רוצה לחדד את דבריו של חבר הכנסת יהלום. צריכה להיות הסכמה פוזיטיבית, ויש כאן היתממות. נניח שבמקרה הכי גרוע מנוי של "ידיעות אחרונות" לא קיבל את העיתון, מה יקרה? הוא יתקשר, יגידו לו במערכת: שלח לנו בכתב חתימה, תתחיל לקבל. אותו דבר עם חברות טלפון, חברות אינטרנט. מה האסון הגדול?

היום, בהתאם לחובת הגילוי הנאות, אתה חייב בפירוש לתת לכל צרכן את הדיווח על העסקה שהוא ביצע.

אין שום היגיון, מנסים לסבך את זה. כתוב חתימה. החברות ימצאו את הדרך להגיע אליו ולהחתים אותו. אם לא – הן ישלחו שליח כדי שיחתום, או בצורה אחרת.

יש כאן היתממות, כאילו דואגים לצרכנים. אני חושב שאין שום סיבה שצרכן לא יאשר בחתימתו שהוא מוכן להאריך את החוזה.

איריס הרמתי, פרטנר. יש כאן עירוב של שני נושאים. יש כאן נושא אחד של ההודעה שעליה דובר בסעיף שהיועצת המשפטית קראה לגבי הנושא של הודעה בחוזה לא יאוחר מ-30 ימים, ויש נושא נוסף שהוא הסכמה לגבי המשך העסקה לתקופה נוספת.

זהו דיון שכבר היינו בו ואנחנו חוזרים עליו. לגבי ההודעה של ה-30 ימים, הדיון לא היה על השאלה אם זה יהיה בכתב או לא; הדיון בזמנו נסוב על האיזון בין הנטל שמטילים על הצרכן לבין הנטל שמטילים על העוסק, וההסכמה בחדר הדיונים הזה היתה שלהטיל על הצרכן את החובה לעשות את הפעולה הזאת בכתב זה נטל שהצרכנים – לא בהכרח כדאי מבחינה צרכנית שהם ישאו בו.




נאמר פה – לא על-ידי נציגי הגופים העוסקים, אלא דווקא על-ידי נציגי הצרכנים וחברי הכנסת – והיתה הסכמה, שמה שחשוב זה נטל ההוכחה, ואם זה יהיה בכתב או לא בכתב זה פחות רלוונטי כי להמון צרכנים נוח לעשות פעולה שהיא טלפונית – במקרה זה, פקס זה כן בכתב– העיקר שיהיה תיעוד והעיקר שיהיה נטל הוכחה שאפשר יהיה להרים אותו שמוטל על העוסק, שיראה שאכן הפעולה בוצעה.

למשל בעולם הסלולרי – ולא רק - הרבה מאוד עניינים מתבצעים טלפונית כי הדין ודברים תוך כדי החיים המשותפים של הלקוח עם החברה, הוא פעמים רבות טלפונית: מבצעים, דברים ששומעים עליהם ומתקשרים. אז נכון, חובת התיעוד תהיה עלינו ונטל ההוכחה יהיה עלינו, אבל לא צריך לדרוש מהלקוח ללכת לדואר ולשלוח מכתב, או לשלוח פקס – כשיש אנשים שאין להם פקס או אינטרנט בבית – זה בלתי סביר.

העולם הטלפוני הוא עולם שהוא נגיש היום לכולם, ואנשים עושים בו עסקאות. נטל ההוכחה יהיה עלינו, על העוסקים.

שפקס יהיה חלק מן ההטבות שפרטנר נותן ללקוחות שלו.

האמת היא ששיחה לכוכבית 054 בפרטנר לא עולה כסף לצרכן.

אחד הדברים הבסיסיים בדיני קניין כאשר יש התקשרות בין צדדים זה מפגש רצונות. למעשה, מה שאומר נציג "ידיעות אחרונות", שבעצם לא צריך להיות כאן רצון של שני אנשים להתקשר, אלא יש רצון של צד אחד להתקשר.

ממש לא.

צד אחד רוצה להתקשר, והצד השני – די בכך שהוא לא אמר: אני לא רוצה.

כמו שבהתקשרות הראשונה אנחנו באים ואומרים שאנחנו צריכים בפירוש את אותו מעשה אקטיבי – שהגדיר חבר הכנסת יהלום – גם פה זה צריך להיות.

תבואו ותגידו שאם כך, טלפון הוא גם ראיה, ואני חוזר שוב להערה שלי לגבי הרשומה המוסדית. יכול להיות שחלק מהפתרון יהיה החרגה של רשומה מוסדית; יכול להיות שחלק מהפתרון – יכולים להכליל את הכללים כמו בכרטיסי אשראי: עסקה במסמך חסר; יכול להיות שאפשר למצוא כאן איזשהו פתרון שיקל על הצדדים, אבל סתם כך לבוא ולהגיד שכל דרך קבילה זה יוצר לדעתי בעיה קשה.

אני ממש מוחה על חוסר ההבנה שלך – המוחלט – ולמען הפרוטוקול אני רוצה שיירשם. כל שיחה טלפונית למכירת מנוי או מוצר אחר מסתיימת בהסכמה של הצד השני לשם קבלת כרטיס האשראי שלו וקבלת חשבון הבנק שלו. איך אתה בכלל יכול להעלות את זה? תנסה פעם להתקשר ל"הארץ", ל"מעריב", ל"ידיעות אחרונות".

זו בדיוק עסקה במסמך חסר.

כן, אבל לא צד אחד. יש שני צדדים. אתה טענת שזה חד-צדדי, אנחנו מתחילים לשלוח עיתון. לא היה ולא נברא.

אם הדיון הזה יימשך עוד חמש-עשר דקות – חברי הכנסת ירוקנו את החדר. ישבתי כאן רק כמה דקות, הועלתה נקודה רצינית של חבר הכנסת יהלום – איך הלקוח יתעדכן בחוזה בינו לבין החברה.

אני שומע כאן הרבה מאוד דוברים, עם הרבה מאוד אינטרסים – אחד על פקס, אחד על טלפון, אחד על מחשב – כל אחד עם צורת התקשורת שלו. לאחד לא נוח מה שהשני רוצה, וכו'.

אדוני היושב-ראש, אתה מטיל עלינו חברי הכנסת את הבלתי אפשרי. אנחנו לא יכולים להיות הגוף המפשר ביניהם. שהם יישבו ביניהם, שהם יעשו את התכנון הראשוני הזה. אתה מבקש מאיתנו לעשות להם מעין הסכם ביניים.

עוד 20 שנה לא יהיה.

אני לא מוכן להיות האדם שיעשה את זה. זו בעיה שלהם, שיישבו ביניהם ויסכמו שיטה של עדכון הלקוח, יבואו אלינו ויגידו: זו הצעתנו, ואנחנו נצביע עליה. אנחנו נשב פה ולא נסיים את זה. זו הצעתי.

תודה רבה, הצעה מאוד חשובה.

אני רוצה להשיג על ההצעה החשובה של חבר הכנסת כהן משום שעם כל הכבוד לכל האנשים שמתדיינים פה, אנחנו שומעים אותם רק כדי לשמוע האם שופכים אור על בעיה כזו או אחרת. בסופו של יום, עם כל הכבוד, לא הם יקבלו החלטה; חברי הכנסת – הם יצטרכו להצביע.

יכול והיושב-ראש יחליט שהוא מיצה כבר את הדיון, יפנה לחברי הכנסת ונצביע, ובזה נגמר העניין. עם כל הכבוד ומבלי לפגוע בהם – הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אני אצביע כפי שאני רוצה.

מה שצריך לטובת הצרכן.

הם יאירו לי את הבעיות, ואני אחליט אם זה נכון או לא נכון.

ההצעה שלך בעינה עומדת, אנחנו נעבד אותה.

הוויכוח כאן הוא אם צריך לתעד בצורה שאפשר להגיש לבית-משפט את ההסכמה של הלקוח או די ברישום של האדם בצד השני. כדאי להבין שמבחינת העוסקים הגדולים יכול להיות שזה טוב. ככל שתחמירו – לנו, לגדולים, זה יכול להיות טוב כי לנו יש את האמצעים, תהיה לנו מערכת הקלטות, אנחנו נפעיל את אתר האינטרנט וכיוצא בזה. מה שיקרה, שעוסקים שאין ידם משגת – ותבינו שמערכת הקלטות זה עניין של כחצי מיליון דולר, זה תחזוקה , תוכנות – ככל שתחמירו, אתם לא תאפשרו לעוסקים קטנים להתפתח.

לדעתי, ההצעה של איגודי הצרכנות דווקא פועלת כנגד הצרכן. הרי לא מדובר רק בהמשך התקשרות, מדובר גם בהפסקת התקשרות. מה שהוא מבקש, שאותו צרכן שרוצה בשיחה הזאת לבקש להפסיק את ההתקשרות – הוא גם יצטרך לשלוח זאת בכתב.

מנין לקחת את זה? זו ממש הצגה לא ראויה של הדברים, סליחה.

אם הוא חתם באופן מוגבל ל-36 חודש - -

אני מבקשת מאותו צרכן להודיע לי בכתב במידה שהוא רוצה להמשיך את ההתקשרות. גם במידה שהוא רוצה להפסיק את ההתקשרות, אני אצטרך לבקש ממנו.

לא. החתמת אותו באופן בלתי מוגבל?

במקרה הספציפי של חברות הסלולר – כן, החוזה הוא בלתי מוגבל.

החוק בא וקובע שהוא לא יוכל להיות בלתי מוגבל במקרה הזה.

אני רוצה להגן על אותו צרכן ולתת לו את האפשרות בשיחת טלפון להפסיק את ההתקשרות, או להמשיך אותה.

עורך דין איתן ורדי, בזק בינלאומי. צוין פה כבר בעבר שחוק הגנת הצרכן מכיר בעסקת מכר מרחוק, והרעיון שמעכשיו יחייבו את העוסק להחתים על עסקאות כאלה ולשלוח בחזרה, זהו מהפך בחוק הגנת הצרכן, זה לא עניין של מה בכך, ונראה לי שהעניין הזה התפספס.

מהי עסקת מכר מרחוק?

עסקה טלפונית.

בלי הקלטה?

אין צורך בהקלטה.

החוק מחייב תנאים ספציפיים. יש מסמך שמציין בדיוק את פרטי העדכון שנכתב לאחר השיחה הטלפונית, יש לכך תנאים מוסדרים בחוק.

אני מציין שוב שמדובר פה במהפך של ממש. צריך להיות מודעים לכך שחוק הגנת הצרכן מאפשר עסקאות על-ידי ביצוע שיחה טלפונית למשל, תוך שהוא קובע תנאים חד-משמעיים מתי יהיה תוקף העסקה הזאת – מתן הודעה לצרכן שמפרטת את תנאי ההתקשרות.

מה שמנסים לעשות כאן זהו מהפך של ממש.

איך ההסכמה של הצרכן ניתנת?

בטלפון.

איך יודעים שהוא נתן? על מי החובה להוכיח?

הוא נותן כרטיס אשראי.

הוא מקבל מוצר.

זה אותו דבר כמו פה. גם פה לא מבקשים שהוא יחתום. אתם ממציאים דבר, תוקפים אותו, ואחר כך באים ומתרצים אותו – סתם, כדי לבזבז זמן. מה זה, פיליבסטר כאן? מי ביקש בכתב?

אמרתי במפורש אותם תנאים. חובה על העוסק להוכיח שהצרכן הסכים.

רחל דדוש, אני מייצגת את "אקספרס הפצות", אני הבעלים של העסק. אנחנו עסק קטן כמו העסקים שדיבר עליהם נציג מירס.

בעסקאות שלנו אנחנו מחתימים את האנשים, מגיעים אליהם פיזית ומחתימים אותם – זה ממש לא עניין של מה בכך – ואם לא, אז בפקס.

וכאשר מדובר בחידוש?

מחדשים את החתימה בפקס. זה אמצעי מאוד זמין היום כמעט לכולם, ואם לא – במייל, ואם באמת יש צורך מגיעים ללקוח ומחתימים אותו.

מי הלקוחות שלכם?

אני אסביר מי הלקוחות – זה חשוב לי משום שגם אני לקוחה למירס, כמו שהלקוחות שלי אלי. מדובר בבעלי עסקים קטנים או גדולים בסדרי גודל כאלה ואחרים, וגם אזרחים פשוטים מן השורה שהם יום אחד צרכן וביום האחר בוחרים להפוך לעוסק עצמאי כזה או אחר בסדר גודל אפסי.

יש מצבים שבהם האנשים הפרטיים האלה חותמים על התחייבויות – בדרך כלל בסדרי גודל של שנים קדימה, ולא חודשים ספורים – כשבעצם אני חושבת שאף אחד לא באמת יכול לדעת מה קורה שנים קדימה, הוא יכול רק לקוות. הוא מראש חותם על החוזה הזה בתקווה ובהנחה שהוא הולך לגדול ולהצליח, וזה לא משהו שיפריע לו.

כעסק קטן, כשפתחנו - עברנו טלטלות לא קטנות מסיבות כאלה ואחרות, וניגשנו גם לקבל חונכות עסקית ממשרד האוצר – כאשר בדקו את הנתונים שלנו והתאמנו לתקנון – וההתקשרות שלנו עם חברת מירס היוותה מכשול מאוד רציני עבורנו.

לא התאפשר לנו בשום דרך, ואינני יכולה להסביר עד לאן הגענו, בלי שום הבנה לגשר על הקושי הזה. כאנשים פרטיים שחתמו על התקשרות – לא נמצאה לנו שום דרך כדי להתגבר על הקושי הזה.

אנחנו רכשנו עשרה מכשירים ממירס. אנשים שחותמים על התקשרויות כאלה – גם אם הם אזרחים וגם אם הם עוסקים קטנים, שלדעתי הם צרכנים לכל דבר, הם לא מעצמות וחברות גדולות – לפעמים זה יכול להפוך עבורם למכשול מספר אחת.

האם את מדברת בשם הצרכנים או בשם העוסקים?

אני מדברת גם בשם העוסקים וגם בתור צרכן, שזו בעיה של כל הצרכנים. יש עוד עשרות אלפים כמוני.

זאת לא עסקה צרכנית, זה לא חל עלייך.

התעוררו כאן שתי סוגיות. סוגיית הארכת החוזה שבסעיף קטן (ד), והשאלה האם צריך לציין בכל חשבון, חשבונית, או קבלה שנשלחים לצרכן את מספר התשלומים.

לנושא הראשון – בנוסח המקורי של הצעת החוק דובר על כך שההארכות וההודעות תהיינה בכתב בלבד. אני אזכיר לצורך העניין מהו עוסק ומיהו צרכן, שעליהם חל בכלל החוק הזה. "צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". דהיינו, עסק שרוכש מעסק אחר – החוק הזה כלל לא חל עליו. "עוסק" לעניין זה הוא "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן".

עוד כדאי להזכיר שהחוק הזה איננו חל על עסקאות ביטוח ועל עסקאות בנקאות, כדי שנדע על מה אנחנו מדברים. מדובר על עסקאות שרובנו רוכשים בחיי היומיום שלנו, שלא במהלך עסק, ממי שעיסוקו בכך.

החוק הזה – בהיותו חוק צרכני – אכן מתיר כל מיני צורות של עסקאות שלא חייבות להיערך בכתב. בכלל, מספר העסקאות שחובה לערוך אותן בכתב הן לא רבות בדין הישראלי. למשל, עסקה במקרקעין חייבת להיות בכתב, אבל רוב העסקאות יכולות להיעשות בצורות רבות.

על רקע זה, בעת הכנת הצעת החוק לקריאה ראשונה, הציעו העוסקים – ולטעמי בצדק- שלא לחייב את הארכת החוזים או מתן ההסכמה הפוזיטיבית, או מתן הודעות, דווקא בכתב לעניין הזה.

אני חושבת שאין מקום לשנות מזה ולסטות מהדין הכללי לעניין הזה. לצורך זה הוסף סעיף קטן (ד) שאומר שלעניין סעיף זה, נטל ההוכחה כי הצרכן הסכים להאריך את ההתקשרות בינו לבין העוסק – ואפשר בכלל לא רק לעניין הזה אלא לכל עניין שהוא – מוטל על העוסק.

דא עקא, שהיתה כאן טענה שלפיה יש חשש שיראו ברשומה מוסדית משום עמידה בנטל ההוכחה. אני לכשעצמי, אינני בטוחה שהטענה הזאת צודקת מבחינה משפטית, אבל מאחר שהתעורר ספק בעניין הזה אני מציעה לעבות את סעיף קטן (ד) ולקבוע שלא יראו בעצם קיומה של רשומה מוסדית משום עמידה בנטל ההוכחה.

זה מהפך בדיני הראיות.

לעניין סעיף זה אני חושבת שנעמוד במהפך הזה.

אני מציעה שלא להיכנס לרשומה המוסדית. בית המשפט משוכנע שהעוסק לא הצליח להוכיח שהצרכן הסכים – הוא לא יתן לו כלום. בניגוד למה שטענו חלק מחברי המלומדים, בעיקרון התיקון היום של הרשומה המוסדית לא נותן משקל בכלל, הוא אומר שאתה יכול להיכנס להליך בבית המשפט.

אבל יש כאלה שנתקלו בפרשנות אחרת של בתי משפט, אז איך מתמודדים עם הבעיה? תשמעי את עורכת הדין מהמועצה לצרכנות שטוענת שאין-ספור מקרים ניתלו ברשומה המוסדית.

אבל מי אמר שהצרכן צדק?

איך הצרכן יכול ללכת כנגד רשומה מוסדית? איך הוא יכול להוכיח? הוא לא הקליט את עצמו.

הוא יכול להוכיח. לכן, את נטל הראיה אנחנו ביקשנו להעביר.

אבל אין לו כלום, הוא בידיים ריקות כנגד הרשומה המוסדית.

לכן העברנו את נטל הראיה.

אדוני היושב-ראש, עם כל הכבוד למשרד המשפטים, משרד המשפטים יוצא מתוך הנחה ששגרת חייהם של האנשים הנאורים במשרד המשפטים היא שגרת חייו של האזרח הפשוט במדינת ישראל, ולא היא.

האזרח הפשוט במדינת ישראל לא צריך לכתת את רגליו בבתי המשפט, גם אם הוא צודק. אין בכוחו להגיע כל שני וחמישי לבית המשפט. אומרים לנו שהוא יגיע לבית המשפט – הוא יזוכה ובית המשפט יפרש כך ויפרש אחרת.

אני לא רוצה שאותו אזרח יגיע בכלל לבית המשפט, אני רוצה למנוע זאת ממנו ואני רוצה להטיל כמעט את הכל – אני אומר כמעט הכל כדי שנשתדל לעשות את האיזונים המתאימים – על בעלי העסקים, שהם יידעו שגם אם לא תהיה ברירה, בסופו של יום בכל מקרה ידם תהיה על התחתונה.

הצרכן צודק תמיד.

למה בכל מקרה?

ככה, מפני שאין בכוחו של האזרח הפשוט והמסכן והעני והאביון והדלפון, להרים את מה שאתה מייצג, או את החברה. היא יכולה ויש בכוחה – יש לה מערכות, יש לה יועצים משפטיים כמוך, ויותר טובים ממך ופחות טובים ממך – והם יכולים להרים את זה. האזרח הפשוט לא יכול לעשות את זה.

משרד המשפטים יוצא מנקודת הנחה שאזרחים במדינת ישראל יכולים כל שני וחמישי לרוץ לבית משפט.

חובת ההוכחה על העוסק.

אתה אומר שכולם שווים...

כשאתה תציג שכולם שווים גם בממונם – זה יהיה מאוד נכון, אבל מה לעשות שאני, האזרח הפשוט – גברת מסעודה משדרות – לא יכולה לקחת את אותו עורך דין שמישהו אחר יכול לקחת – את ויינרוט, או מישהו אחר. אני לא רוצה שהוא יגיע לבית המשפט בכלל.

אדוני היושב-ראש, אני הולך צעד נוסף עם הכיוון של חבר הכנסת טל, אם כי ברור שבסופו של דבר אנחנו גם לא רוצים לעשות מעשה הפוך שבו צרכנים שצריכים לשלם – נמנעים מלשלם ומקבלים סוג של הגנה רחבה מדי. אבל העולם התיאורטי שלפיו אתה הולך לבית המשפט- אני מציע שלא ניקח את המודל הזה, משתי סיבות.

ראשית, אני לא רוצה לגרור הרבה אנשים לבית משפט – זה סותם את מערכת המשפט, זה לא חכם וזה לא נכון. שנית, מרבית האנשים, על סכומים שהם לא סכומים גבוהים מדי, לא יקחו כלל עורך דין אלא יגידו: אני אעצור כאן, אני אשלם הכל.

הידיעה שהקליטו אותך, כאשר אומרים לך שיש הקלטה, אתה אומר: איך אני יכול לצאת כנגד העניין הזה, גם אם אתה חושב שעשו מעשה לא נכון. רוב האנשים, עבורם הקלטה נתפסת כמעין אסמכתא.

אני אולי מנסה לשנות קצת את המנגנון שהציעה היועצת המשפטית ונציגים אחרים. עצם ההקלטה יכולה להיות רלוונטית. צריך להסביר לאדם באותו זמן שזאת איזושהי מערכת שבה ההקלטה מיועדת לעניין הזה, והדבר ברור מראש לשני הצדדים.

אני רוצה להגיע למצב שבו הצרכן ידע מראש שהראיה, המסמך, החתימה, הכל נעשה, נצבר, נמצא בתיקיות, אבל כל דבר אחר שנעשה אגב אורחא תוך כדי – לא ייחשב. זאת ההבחנה שאני מנסה לכוון אליה. אינני יודע אם משפטית זה אפשרי, אבל חייב שיהיה פה איזשהו צעד פוזיטיבי. הצרכן יודע שאחרי שהוא אמר משהו, או הסכים – אומרים לו: עשית כך וכך, זה נחתם, זה נמצא. אתה יוצר מצב שבו אתה עושה ההפרדה בין עסקה רגילה שבה נאמר: אני מסכים, לבין הפעולה האקטיבית. היא לא חייבת להיות בכתב.

אנחנו צריכים ליצור פה מנגנון ביניים, אבל אני רוצה להזהיר את חברי הוועדה – אסור ללכת על המודל שכל דבר יתברר בבית משפט. יש לנו אינטרס שלא לעשות זאת, אנחנו כל הזמן מדברים על עומסים שם, ורוב אזרחי ישראל על דברים קטנים לא ילכו לבית משפט. ישלמו כמה מאות שקלים ויגיעו להסדר, ועל זה בדיוק אני חושב בונים אלה שמנצלים לרעה את המצב.

האם נמשיך ונסיים היום?

יש לנו דיון נוסף בשעה 11:00. אני מתייעץ אתך, אדוני המציע האם להצביע על סעיף קטן (א) שעליו דנו כעת. הבנתי מהיועצת המשפטית שיש כאן שתי חלופות, נחליט ביחד איזו חלופה הכי טובה לצרכן. לפחות לגבי הסעיף הזה נחליט, ובדיון הבא נמשיך הלאה.

ודאי, בואו נתקדם. הערתי שלגבי סעיף קטן (א) אני מסכים לכל. אני כמציע מבקש שיהיה כתוב: בחוזה – אם קיים חוזה בכתב החתום על-ידי שני הצדדים – זה מספיק. אם הוא לא קיים – אזי אני מבקש חשבונית. שני הדברים נראים לי מוגזמים.

אני רוצה בכל זאת להציע לך לשקול שוב את הדברים, חבר הכנסת יהלום. לצורך העניין, אני הולכת לחתום על עסקה עם חברת סלולר. כפי שאנחנו יודעים, בדרך כלל מחתימים על חוזה שעמוס בפרטים ל- 36 חודשים. אני, כצרכנית, לא מסוגלת לזכור מתי ה- 36 חודשים האלה מסתיימים.

את מקבלת הודעה.

30 יום מראש תקבלי הודעה.

זה בנוסף להודעה.

לגבי הרישה של הסעיף זה ברור. תוך 30 עד 60 יום – מקבלים, אלא את אומרת: בנוסף לכך אני רוצה שני דברים. אני מסתפק באחד מן השניים.

אני רוצה להציע לך לשקול זאת, והוועדה תחליט ככל שתחליט. ראשית, היום – כעניין של נוהג, לפחות מאז שהתפרסמה לראשונה הצעת החוק – התחילו החברות לציין בחשבוניות שהן שולחות את מספר התשלומים שנותרו, דהיינו שאם היום תוריד את זה מהצעת החוק, הם יחזרו למנהג שהיה קיים להערכתי ערב הצעת החוק.



שנית, להערכתי – ויכולים לסתור אותי כאן – הנטל שזה מטיל על העוסקים לציין בחשבוניות שהם שולחים שנשארו X תשלומים מתוך Y תשלומים, שזאת שורה אחת בתוך חשבונית מאוד ארוכה ומפורטת, הוא נטל מאוד מאוד מאוד קטן, וזה עושה שירות טוב מאוד לצרכנים מבחינת הגילוי הנאות.

גברתי היועצת המשפטית, יש כאלה שעושים את זה ויש כאלה שלא עושים את זה. אני מקבל כל יום עיתון "ידיעות אחרונות" וגם "מעריב", גם "הארץ", ואף אחד מהם לא עושה את זה.

הם לא שולחים לך חשבוניות.

אם כך, מה את אומרת? מי שלא שולח חשבוניות – אני לא מבקשת, אבל מי ששולח חשבוניות – אני מכריחה אותו.

אני אומרת שמי ששולח לי מסמך בכתב – שיציין כבר באותה הזדמנות כמה תשלומים נותרו, ואגב יש סעיף אחר שמתייחס לכך.

אבל אם הוא לא ירצה – הוא לא ישלח לך בכלל חשבוניות. זה יותר גרוע.

סעיף אחר דן בחובה לשלוח.

עסקה עם עיתונים היא עסקה לתקופה לא קצובה.

אם הוא ירצה – הוא יכתוב; אם הוא לא ירצה – הוא לא ישלח אפילו חשבונית. לכן אני אומר – או זה, או זה. אם יש הסכם בכתב חתום על-ידי שני הצדדים – אדם חתם על הסכם, אפילו בת ה-84.

אבל חשבונית הוא חייב לשלוח.

לא.

הוא קיבל כסף, הוא חייב להוציא חשבונית. הוא עובר על החוק. אתה רואה את "ידיעות אחרונות" עובר על החוק?

"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" לא שולחים כל חודש חשבוניות - הריני להודיעכם- כולל "הצופה".

אבל לפי סעיף 13ב הם יהיו מחויבים מעכשיו והלאה.

אחת לשישה חודשים.

לפי סעיף 13ב החדש, המוצע, הם ישלחו לפחות פעמיים בשנה.

העתק.

לא. יש סעיף חדש שכותרת השוליים שלו: משלוח חשבוניות והודעות תשלום לצרכן.

העתק ממה שהוא שלח, אבל אם הוא לא שלח? "בלי לגרוע מהוראות כל דין, בעסקה שבה הצרכן משלם תשלומים, לרבות בעסקה לתקופה קצובה.... ישלח העוסק לצרכן, אחת לשישה חודשים לפחות העתק מהחשבוניות המתייחסות...."

אז נוריד את המילה "העתק", אדוני.

זה מהחשבוניות המתייחסות לתשלומים.

כאשר אדם מקבל כסף – הוא חייב להוציא חשבונית. העובדה שהחשבונית לא נשלחה ללקוח, זה עדיין לא אומר שאין חשבונית. אין דבר כזה. קיבלת שקל – הוצאת חשבונית. מסרת אותה או לא מסרת, זה לא רלוונטי. סעיף 13ב אומר שאתה לא צריך לשלוח העתק של החשבוניות שהומצאו ללקוח, אלא חשבוניות שהוצאת.

אנחנו חייבים לסיים את הדיון. אדוני המציע, מה אתה מבקש?

אני רוצה לסכם את סעיף קטן (א) לפחות, שנתקדם. אני מבקש להצביע על סעיף קטן (א) כלשונו, חוץ מאשר ההצעה שלי, שבחוזה – אם קיים חוזה בכתב חתום על-ידי שני הצדדים, או
(2). אם לא קיים (1) – אז (2) בכל חשבונית, קבלה, הנשלחות לצרכן.

חתום על-ידי שני הצדדים זה לא ריאלי.

אז לא. אז תשלח חשבונית.

במקום "בכל אחד מאלה" אפשר לכתוב: באחד מאלה.

זאת ההצעה של חבר הכנסת יהלום.

בנוגע לחוזים – מכר מרחוק – לא תמיד ישנו חוזה בכתב.

לכן אני אומר שזה לא מחייב. אם קיים חוזה בכתב – זה מספק אותי.

אז קיימת בדיוק אותה בעיה. גם אז, אם לא קיים חוזה בכתב חתום על-ידי שני הצדדים, כפי שאתה מציע, גם אז הוא רשאי לא לשלוח חשבוניות וקבלות.

חבר הכנסת יהלום, כדי שלא נטעה בואו נחשוב על כך שעה-שעתיים ביחד.

לא, בוא נתקדם. נתחיל את כל הדיון שוב?

זאת באמת לא מטלה גדולה בחשבוניות שהוא שולח להוסיף את השורה הזאת. זה לא מה שיפיל שום עוסק.

אני מבקש להצביע על סעיף (א) כלשונו.

בתיקוני נוסח בלבד, ועם התיקון שההודעה תישלח בין 60 ל-30 ימים.

האם הוא מחייב חוזה בכתב?

לא.

אם לא – אז אני מסכים. אני נגד החוזה בכתב, זה מסרבל מאוד.

מי בעד סעיף קטן (א)?

ה צ ב ע ה

בעד – 3
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 13א(א) נתקבל.

סעיף (א) עבר פה אחד.

תודה רבה. על הדיון הבא תבוא הודעה, בעזרת השם. הישיבה נעולה.



הישיבה ננעלה בשעה 11:05.