כנסת פתוחה

סיור בבית הספרים הלאומי, האוניברסיטה העברית בירושלים, גבעת רם

2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
3.2.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 393
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
מיום חמישי, כ"ד בשבט התשס"ה (3 בפברואר, 2005), שעה: 09:15

סיור בבית הספרים הלאומי, האוניברסיטה העברית בירושלים, גבעת רם.

חברי הוועדה: היו"ר מלי פולישוק-בלוך
אריה אלדד

פרופ' מנחם מגידור – נשיא האוניברסיטה העברית
אורית סוליציאנו – דוברת האוניברסיטה העברית
אלחנן הכהן – מנכ"ל האוניברסיטה העברית
פרופ' יורם צפריר – מנהל בית-הספרים הלאומי
רבקה פלסר – מנהלת מחלקת כתבי יד וארכיונים
רוזלין דיוק – סגנית מנהל הספריה
ד"ר רוני גרוס – מנהל ארכיון אינשטיין

יהודית גידלי

רשמה: שושנה מקובר


סיור בבית הספרים הלאומי, האוניברסיטה העברית בירושלים, גבעת רם

אנחנו שמחים לבקר היום בבית הספרים הלאומי. ראשית, נשמע הסבר מרבקה פלסר, מנהלת מחלקת כתבי יד וארכיונים

התנ"ך הזה נכתב על קלף בסרגוסה בשנת 1341. בכתבי יד אין שערים, בשונה מספרים המודפסים היום. לפעמים כתוב אולי "אמר משה" או "אמר יעקב", או כותר כמו "חשק שלמה", "אהל משה" ואין מבוא של ממש. נכנסים ממש לענין, וכל האינפורמציה לגבי העשיה הפיזית של הספר נאמרת בסוף. שם כותב האיש: "נשלם תהילה לא-ל עולם בחודש שבט, שנת חמשת אלפים ומאה ואחת לבריאת עולם למנייננו במדינת סרקסטה. וכתבתיו לעצמי, אני עזרא בר משה..."

עיטורי השער הם בסגנון ספרדי - זה נקרא קולופון ביוונית. בדרך כלל, בספרי התנ"ך מופיע המכשיר שמלווה את התנ"ך, שאומר לנו – אל תשנו ואל תתקנו; ברגע שבו הטקסט נקבע אסור לשנות. כל הסימנים שמופיעים מסביב באים להבטיח שזה יישאר כך. זה נקרא "מסורה קטנה" ו"מסורה גדולה".

כדי לקשט את התנ"ך השתמשו בטקסט הזה גם לעיטור. בתנ"ך המיוחד הזה הביאו את ספר השורשים לרבי דוד קמחי, ספר דקדוק. ספרי הדקדוק של אז קשורים מאוד בתנ"ך, ובדרך כלל מבוססים על שורשים. מה שקרה הוא שספר התנ"ך הסתיים, ועדיין נשאר ספר השורשים. יש כרך שלישי שהוא רק ההמשך של ספר השורשים.

בדרך כלל, העמודים הראשונים והאחרונים של ספרים מתבלים, ולפעמים הם גם חסרים. בזכות העובדה שהספרים עשויים קלף, הם נשמרו למרות התלאות הרבות שהם עברו. הספרים שמורים במחסן. כאשר פותחים קלף הוא מתחיל להתגלגל – זהו חומר חי ואורגני, שמגיב לא טוב ללחות ולטמפרטורות.

זאת מגילת אסתר. יש לנו אוסף של יותר ממאה מגילות אסתר, אך רובן פשוטות – מגלויות שונות. אנחנו מזהים זאת לפי צבע הקלף: המגילות העירקיות הן אדמדמות, הפרסיות הן צהבהבות והתימניות כהות יותר. המצוירות ביותר הן מאיטליה. במגילה הזאת נכתב: "זאת המגילה שלי, מרדכי בן אליהו הלוי מברסילו". בקולופון יש מדליון ופרטים נוספים. עובדה נחמדה נוספת היא שהמגילה כוללת סצנות מתוך המגילה וכיתובים קטנים, בדומה לקומיקס של היום.

הספרון הזה הוא סידור תפילות של אישה משנת 1480. הוא נכתב עבור אישה – כנראה מבית עשיר שיכלה להרשות לעצמה.

היתה אישה שידעה לקרוא בשנת 1480?

לא רק באיטליה נשים ידעו לקרוא – גם באשכנז נשים ידעו לקרוא. שמה של האישה אינו מופיע, כדי שמישהו אחר יוכל ליהנות ממנו בלא חשד. בשתי השורות העליונות בעמוד 7 מופיע: "ברוך אתה... שעשיתני אישה ולא איש". הכותב היה רב מלומד וחכם, ואם הוא כתב כך אני מניחה שהיו לו תקדימים.

אברהם גרוסמן הוציא כעת ספר על מעמד האישה בימי הביניים. הוא טוען כי במובנים רבים, מעמדה של האישה היהודית בימי הביניים היה טוב יותר מכפי שהיה בתקופה המודרנית המוקדמת. כלומר, חלה הידרדרות.

אלו הן תפילות לשבתות השנה ולמועדים כמנהג אשכנז. זה בין כתבי היד הקדומים שיש לנו. זה לא המקור אלא פקסימיליה - זה נמכר רק על פי הזמנות.

יש שני כרכים כאלה – פירקנו את זה מהכריכה שלו, זה שמור קונטרסים-קונטרסים בכספת, ולא נוגעים בזה יותר. את העיקרון של כתב יד אשכנזי אפשר לראות גם מתוך זה.

מדי שנה אנחנו מקבלים כארבע פניות בבקשה לקבל את זה לתערוכה.

זה נכתב כנראה ב-1272. יש שני כרכים. זה היה שמור בוורמז בקהילה היהודית. זה נכתב כנראה בווירצבורג, והגיע עם גולי וירצבורג לוורמז. לכן זה נקרא מחזור וורמייזה. זה נכתב עבור "ברוך בן יצחק ז"ל". כאן מופיע כבר ציון בעלים – זה מנצל שטח של אות חלולה. זו כתיבה אשכנזית, שנכתבה בנוצה ולא בקולמוס. הספרדים כתבו בקולמוס ולכן האותיות אחידות יותר. כשזה כתוב בנוצה זה דומה לכתיבה הגותית, המגוונת יותר.

מה שמיוחד ויחיד במינו במחזור הזה הוא הכתובת שמופיעה באידיש. אידיש היתה שפה מדוברת, אבל זוהי הכתובת השניה בעתיקותה. זוהי תוספת שלא שייכת לטקסט, בתרגום חופשי לעברית: "יומו של מי שיישא את המחזור לבית הכנסת יהיה טוב".

למה את לא חושבת שהוסיפו את זה בתקופה מאוחרת יותר?

לפי כל מני מבחנים. זה היה של חזן – מופיעות כאן כל מיני הערות בנוגע לאופן הקריאה והשירה.

ממתי יודעים שיש אידיש?

אידיש חוברה בארצות דוברות הגרמנית. לאחר מכן היא היגרה למזרח אירופה וקיבלה שם ממדים אחרים. אבל זה מההתיישבות היהודית בגרמניה - אולי מהמאה העשירית או האחת-עשרה.

יש מכתב ראשון באידיש במצרים, בגניזה.

אבל זה מאוחר – סוף הגניזה. הבן נשוי ונמצא במצרים והוא מתכתב באידיש עם המשפחה שלו שבירושלים.

רכישה אחרונה גדולה יחסית אחרונה שבצענו – כמעט היחידה שהצלחנו לבצע – הוא כתב-יד באידיש, ספר מעשיות של איזשהו אציל שנכתב על ידי אליהו בחור. מאחר שהוא נקרא "בובע", זה נקרא "בובע מאייסעס ". זהו רומן צרפתי-אנגלי שתורגם לשפות רבות. אליהו בחור עיבד את זה בחרוזים.

היום אין כמעט בשוק ספרים כאלה – רובם נמצאים במוזיאונים או גלריות, והם נמכרים רק לעתים נדירות. יש מחזור שנקרא מחזור נירנברג, ששמור כעת בסוד – אסור להוציא אותו מהארץ.

יש מחזור והגדה, ששייכים למשפחת שוקן – כל אחד לחוד. הם רצו להוציא ולמכור את זה. לפי חוק העתיקות, שר החינוך יכול להכריז על פריט מסוים כעל עתיקה בעלת ערך לאומי. זה לא אומר שהמדינה חייבת לרכוש את זה, אבל אסור להוציא את זה מהארץ. קצת כועסים עלינו, אבל אנחנו גרמנו לכך שיכריזו על כך כעל עתיקה בעלת ערך לאומי.

אם הם היו מצליחים להוציא את זה לחו"ל, זה היה נמכר בעשרות מיליונים כנראה. בארץ השוק הרבה יותר קטן. היו רמזים מצדם שבעד כמה מיליונים - - -

הגדת נירנברג היא מהמאה ה-14. זוהי ההגדה ששימשה את משפחת שוקן – רואים את כתמי היין בספר שלהם. הם אומרים שבשנות ה-30 הם עוד השתמשו בה לפסח. סוחר אחד רכש אותה בשני מיליוני דולר. זה שמור אצלנו כי יש לנו מקום טוב. תמורת זה יש לנו צילומים, אנחנו עושים דיגיטציה ומיקרופילמים. מחזור נירנברג לא פורסם מעולם, לא צולם ולא נחקר.

זוהי דוגמה של ספר ילדים באידיש, שנקרא "חד גדיא". הוא צויר בידי אליעזר ליסיצקי שהיה צייר ידוע בוורשה בשנת 1923.

מה קורה היום בתחום ספרות הילדים?

יש היום פרוייקט ביוזמת אוניברסיטת מרילנד, שנקרא International Children's Digital Library. הם פנו לספריות ולגורמים בכל מני ארצות בכל העולם. הם רוצים לאסוף סריקות של ספרי ילדים בכל השפות ומכל התרבויות לשימושם של ילדים מגיל 3 עד גיל 13. הם פנו אלינו, והתחלנו באיסוף ספרי הילדים בעברית. יש בעיה של זכויות יוצרים, לכן זה לוקח זמן – צריך לפנות לכל המו"לים כדי לקבל רשות.

יש לי שני ספרי ילדים. בזאת ניתנת הרשות לסרוק אותם.

ראשית אנחנו סורקים את הספרים עבור הספריה הדיגיטלית שלנו, אליה אפשר להגיע דרך האתר. עם זאת, אנחנו נשלח אותם גם לשם, כי הם גם רוצים בכל השפות.

מלבד כתבי היד, יש לנו אוסף ענק של ארכיונים אישיים ברובם, כמו למשל: ארכיון עגנון, ארכיון איינשטיין, אורי צבי גרינברג, חיים באר, גרשון שקד, א"ב יהושע, יזהר סמילנסקי.

כל הארכיון של אבא שלי נמצא אצלי. אני יודע שהוא שמור כי אני עובד אתו.

אתחיל בעגנון: זה פרקים משירה. כתב ידו של עגנון היה קשה מאוד לקריאה – כאן זה עדיין בסדר יחסית. עוד קוריוז מעגנון: על השער שלו בתלפיות הוא תלה שלט: "כאן יושב יהודי שומר שבת. אל תשביתו לו את השבת".

אתם זוכרים איך הוא קרא לכנסת – בית שפתותיים

בארכיון של המשורר אורי צבי גרינברג יש לנו כתבי יד של השירים שלו, והרבה חומר מסדרת הכרכים האחרונה שיצאה לאור - בזכות הפעילות הענפה והחרוצה של אלמנתו עליזה. בלי לגרוע מחלקנו, כמובן, בלי עליזה לא היה הולך שום דבר. זהו מנוע יוצא מן הכלל.

לפני כשנה הוצאתי את ספר השיעורים וההרצאות של אבי על שירת אורי צבי גרינברג. הספר התעכב במשך חמש שנים כי עליזה עשתה לנו את המוות.

בארכיון אורי צבי גרינברג יש התכתבות של ישראל אלדד, וניסיון תרגומים של "אין מלכות פון צלם" של אורי צבי גרינברג.

אני מכיר את הניסיון, אבל לא ידעתי שזה נמצא כאן. אני יודע שהוא לא היה מאושר מהתרגום. הוא ידע שזה עדיין מחכה לתרגום טוב ממנו. בגלל השיר הזה הוא היה צריך לברוח מפולין. הלשינו עליו ש"אין מלכות פון צלם" – מלכות הצלב – הוא שיר קטגורי גדול. הוא הלך אז לגרמניה, והקים את החלסטרה עם פרץ מרקיש.

אתם רוצים את כתבי היד של מיקֶה? כל כתבי היד של התרגום של מיקה?

אנחנו רוצים הכל.

זהו תרגום של שירים באידיש של אורי צבי גרינברג – "אין מלכות פון צלם" בכתב ידו של ישראל אלדד.

חבר הכנסת אלדד, למה אתה לא דורש בעלות על זה?

אנחנו הבעלים פיזית – אי אפשר להשתמש בזה בלא רשותנו. אבל כדי לפרסם את התוכן צריך תמיד לבקש רשות מיורשי הכותב, אלא אם כן עברו 70 שנה מיום מותו של הכותב.

זהו כתב ידו של עגנון. הוא כתב ביד, ואשתו אסתר הדפיסה.

אני עוברת גבולות לשפה אחרת – יש לנו כאן אוסף של אלפי דפים בכתב ידו של ניוטון. לא פיזיקה אלא תולדות הכנסיה, חישובי קץ ואחרית הימים. זה העסיק אותו מאוד. לא רכשנו את זה כמובן, אלא קיבלנו בצוואה אוסף ענק של כתבי יד עבריים – של א"ש יהודה, מזרחן ירושלמי שלא מצא את מקומו באוניברסיטה שלנו. הוא היה בארצות הברית, בספרד ובאנגליה, נפטר בלא ילדים ואנחנו זכינו בכך. הוא היה אספן ספרים. יש כאלף כתבי יד באות ערבית, פרסית וטורקית, ויש לנו גם כמה דוגמאות של כתבי יד לטיניים, דוגמאות של כתיבה ארמנית וקופטית.

יש לפעמים פתקאות קטנות על מעטפה שהוא קיבל. המכתב היה גיליון מקופל עם פלומבה. מצד אחד כתוב "אייזיק ניוטון" ובצד השני הוא השתמש. כך עשה גם עגנון. הוא פתח מעטפות רגילות והשתמש בהן כנייר.

הזמנתי את יושב ראש הכנסת, אבל הוא לא יכול היה להגיע היום.

בכל העולם חוגגים 100 שנה לפרסום תורת היחסות. בשנת 1905 הוא פרסם ארבעה מאמרים, שכל אחד מהם הוא מהפכה מדעית בפני עצמה. המפורסמת ביותר היא תורת היחסות.

זהו כתב ידו של איינשטיין בגרמנית. גם האנגלית שהוא דיבר נשמעת גרמנית מאוד.

זהו סיכום שהוא התבקש לרשום על תורת היחסות בקצרצרה. בזמנו, כאשר הוא פרסם את זה אין לנו ולאף אחד כתב יד מקורי. הוא שלח את זה למו"ל, והמו"ל זרק את זה. הוא לא היה מפורסם כל כך אז, ולכן אף אחד – כולל הוא עצמו – לא חשב לשמור את זה.

זהו מאמר ארוך שהוא כתב על אנטישמיות בתחילת שנת 1938. הוא מתחיל בסיפור על סוס, רועה-צאן וצבי. הסוס מקנא מאוד בצבי כי הצבי יודע לרוץ מהר יותר ממנו. רועה-הצאן אומר לו: אל תדאג, אני אלמד אותך לרוץ מהר יותר. הוא שם לו רסן וכן הלאה. הצבי הוא היהודים, והסוס הוא אומה כלשהי. הרועה הוא שכבה שלטונית שרוצה לסדר את הסוס – העם – נגד היהודים. הצבי מגיע מהר יותר למים ולכן הוא שותה את כל המים - כך הוא מסית אותו וכך הוא מתחיל את הסיפור.

זה סיפור שמוכר ממקום אחר, או שאיינשטיין המציא אותו?

אני לא הכרתי אותו – נראה לי שהוא המציא את הסיפור.

איזה סוג של כתבים איינשטיין הוריש לכם?

הוא הוריש את כל מה שהיה בידיו. לא הכל נמצא כאן משום שיש דברים שאבדו ויש דברים שבכל אופן הגיעו במהלך חייו לידי אנשים אחרים. איינשטיין הוריש לאוניברסיטה העברית את כל רכושו. הוא לא הותיר דבר. הוא הוריש את מה שנותר בגרמניה מבית הקיץ שלו. כרגע אנחנו בעלים של 70%-80% של הבית הזה, אבל זה כנראה יוסדר ואנחנו נהפוך לבעלים. בית המגורים שלו לא שרד את המלחמה אבל כאות הוקרה מהממשלה הגרמנית על הישגיו, הוא קיבל מתנה בית קיץ בקאפוט שמחוץ לברלין, על שפת אגם. אגב, הוא אהב מאוד לשוט בסירות מפרש. זהו בית עץ קטן, והוא היה מבלה שם. יחסיו עם גרמניה הם פרשה מעניינת ומורכבת מאוד. בגיל 16 הוא הודיע שהוא מוותר על האזרחות הגרמנית. איינשטיין הוא יליד 1878. את הלאומנות הגרמנית הוא שנא שנאת מוות. הוא נולד באולם שבגרמניה, ומשפחתו עברה לפאביה שבאיטליה. לאיינשטיין ולבניו היתה חברה לייצור גנרטורים. הוא למד בשוויץ. אגב, בניגוד לאגדות הוא היה תלמיד מצוין.

המקור לטעויות הוא העובדה שהציון הגבוה ביותר בשוויץ הוא 6.

הוא סיים את הגימנסיה, ולמד בשוויץ בבית ספר גבוה לטכנולוגיה. לאחר שסיים את הלימודים חיפש משרה אקדמית ולא מצא. הוא קיבל משרה כפקיד במשרד הפטנטים בברן. למעשה, את העבודות הגדולות שלו ב-1905 הוא עושה כפקיד במשרד הפטנטים. בניגוד לתדמית, הדברים המעשיים עניינו אותו מאוד.

המכתב שלו לרוזוולט, בו הוא מדבר על התוכנית הגרעינית, נמצא אצלנו. המקור ממש נמצא בספריה הנשיאותית של רוזוולט באפ-סטייט ניו יורק, אבל ההעתק שלו נמצא כאן.

המשרה האקדמית הראשונה שלו היא בפראג. רק בשנות ה-20 הוא חוזר לברלין, כאדם מפורסם מאוד. ב-1912 הוא פרסם את תורת היחסות הכללית. יש לו שם ניבוי על עיוות של קרני אור במאסה גדולה, ורק ב-1919 יש את הניסיון המפורסם באוסטרליה של ליקוי חמה. זה משמש כהוכחה לתורת היחסות הכללית, והוא זוכה לתהילה.

איינשטיין מסרב להזמנות לנסוע בעולם. הוא הסתובב במרכז אירופה, אבל הוא לא רצה לנסוע. הסיבה הראשונה שבגינה איינשטיין היה מוכן להתחיל לנסוע בעולם היא משום שווייצמן מגייס אותו לטובת הקמת האוניברסיטה העברית. זוהי הנסיעה הראשונה של איינשטיין בעולם. הוא נוסע לארצות הברית עם וייצמן כדי לאסוף כסף.

הוא היה באוניברסיטה?

הוא לא היה כאן. האוניברסיטה נפתחה בשנת 1925, ובשנת 1923 הוא היה כאן, במסגרת ההכנות לפתיחת האוניברסיטה.

הוא נוסע בכל רחבי העולם, ומגיע גם ארצה. הוא נוסע לסינגפור ולהונג קונג. הוא היה קשור מאוד לאוניברסיטה, ויש גם את הפוליטיקה בין מגנס, ויצמן ואיינשטיין – המשולש שדי שלט באוניברסיטה. רק על הפוליטיקה ביניהם אפשר לכתוב סיפור. הוויכוח נסב על אופיה של האוניברסיטה וכן הלאה.

הקונגרס הציוני בוינה ב-1913 החליט על הקמת האוניברסיטה. ב-1918 מוקמת אבן הפינה, ובשנת 1925 מתרחשת הפתיחה.

איך הופכים את זה למשהו לאומי רציני?

המדינה תצטרך לקחת - - - יש חלון הזדמנויות. שרת החינוך עברה כאן איזשהו שינוי, כי כשהתחלתי לדבר איתה. כעת אני מעודד מאוד, כי אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה - - - אני מתעסק בנושא הזה כבר שבע שנים. היתה תקופה שבה שרי החינוך והאוצר התחלפו בתדירות גבוהה.

כשדיברתי אתה, היא אמרה: אני בעד, רק אין לי כסף.

היא אומרת את זה גם על יום לימודים ארוך.

אם היא בעד, והיא רק רוצה את המקורות הכספיים, שיהיו אקסוגניים לתקציב החינוך, זה כבר צעד אחד קדימה. היא יכולה להכשיל.

שהיא לא תטעה אותך. לא מדובר בשום צעד קדימה. אני יושבת כעת על התקציב. לקחתי את תקציב החינוך, והזזתי מיליארד שקלים מכל מני מקומות לכל מני מקומות. יש לה 25 מיליארדי ש"ח. למצוא כמה מיליונים ולהעביר אותם מפה לכאן זאת לא בעיה.

באופן תכליתי, אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהקצבת ות"ת עדיין קיימת, יש לנו בסיס של 27 מיליוני ש"ח. בנוסף, יד הנדיב נרתמת לנושא של ההשקעה המאסיבית בבניה ובדיגיטציה. אפשר להרים כאן מפעל, כאשר הכניסה תהיה נפרדת מזו של הקמפוס, ומהכביש תהיה כניסה מפוארת. אין עדיין תכנון מפורט, אבל אנשים כבר מדברים על כך שיהיו מנהרות ותצוגות בדרך כמו בלובר. הרעיון הוא לעשות מנהרה כזאת עם תצוגות ופקסימיליות ככל שאתה מתקרב לספריה.

11:00