סיור הוועדה במסגרת הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות

5
ועדת הכספים
24.01.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס'
מסיור ועדת הכספים במועצה אזורית חוף עזה
יום שני, י"ד בשבט התשס"ה (24 בינואר 2005)

סיור הוועדה במסגרת הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות.

חברי הוועדה: אברהם שוחט - היו"ר
חיים אורון
בני אלון
דניאל בנלולו
מיכאל גורולובסקי
נסים דהן
צבי הנדל
אבשלום וילן
ניסן סלומינסקי
איוב קרא
אהוד רצאבי

אבנר שמעוני - ראש המועצה האזורית חוף עזה
אציק הרי - סגן ראש המועצה האזורית חוף עזה
אהרון חזות - מושב גנות
יעקב יזרעאלי - מושב נצר חזני
שי חמו - פאת שדה
יגאל מעודד - נוה דקלים
יעקב לב - אלי סיני
קובי כהן - יו"ר ועד היזמים, אזור התעשייה ארז
חיים אלברט - עצמונה
יואב אלול

אנה שניידר
לינס חמד - מתמחה

סמדר אלחנני

טמיר כהן

סיגל גורדון

בוקר טוב, יש לנו סדר יום עמוס, נפגשים במחסום כיסופים, סיור בכפר דרום, במושב קטיף, במשתלות בעצמונה, בנוה דקלים, ונסיים באזור התעשייה ארז. נתחיל בגני טל, בעצמונה.

החממה הזאת בת עשרים לערך, מאוד משוכללת, הכל באוטומציה מלאה, החימום, השולחנות, אוורור, זאת המשתלה הכי גדולה במזרח התיכון, היא משתלה נטו, סדר גודל של 80 דונם, המבנה הזה שבו אנחנו נמצאים הוא 10 דונם, יש כאלה בסביבות 80-100 דונם, משתלה שיש בה צמחי בית, התחילה בייצוא, 80% מהמשק היה לייצוא, היום התהפכו היוצרות, יש ביקוש גדול בישראל וכבר לא משווקים מושרשים או שתילים או צמח מוגמר. חלק גדול מהמשתלות שאתם רואים לאורך הכבישים בישראל, קונות מכאן, רק שהן מכניסות הכל לחממה כדי שייראה חקלאי, 90% מהמשק פה בנוי על שוק מקומי, בשנים האחרונות היה מהפך גדול בישראל והנושא הזה של צמחי בית נכנס חזק.

המשתלה צריכה להיות מנוצלת מכיוון שמדובר במבנה מאוד יקר, אתם רואים שהשולחנות צמודים אחד לשני, יש עגלה באמצע וכל שולחן מעבדים במחסן שהיינו בו קודם על מנת שכאן, במשתלה, לא יצטרכו להשאיר שבילים רחבים לצורך עבודה. שולחן גדול כזה קשה לעבוד עליו פה, מוציאים אותו החוצה.

איך?

זה מונח על מסילה, מניחים אותו על השולחן ומחזירים אותו למקום אחר.

בחממה החדשה שתקום זה יהיה כבר על חשמל והמחשב יקרא מה צריך לעשות.

לפני עשרים שנה המשתלה הזאת היתה המילה האחרונה.

ראשית, זכיתי להיות בסיני, "זכינו" להתפנות על-ידי אריק שרון למורג, לגוש-קטיף. במבנה הזה ליוויתי את אריק עם לילי ז"ל, כל יום שישי, כשר המסחר והתעשייה. בזמנו כאשר ועדת החוץ והביטחון סיירה כאן, אמרתי לחבר הכנסת יוסי שריד, יש כאן איחורים שבין שנה לשנתיים. אנחנו נמצאים כאן היום, בעזרת השם, בעוד שנתיים הוועדה המכובדת הזאת תבוא לכאן ותראה שתילים חדשים מהמקום הזה.

אנחנו נמצאים במושב גדיד, היישוב הזה עלה לקרקע ב-1981, היישוב מונה 45 משפחות חקלאיות, 26 משפחות שאין להן משק, תושבים, ביישוב יש 750 דונם חממות, מתוכם 40% גידול אורגאני, 30% גידולי עלים והשאר שוק מקומי.

אני חקלאי כאן משנת 1982, אנחנו מדברים על מפעל חיים שהתחלנו אותו משנת 1982. במשק הפרטי שלי יש 60 דונם, חלקם מושכרים, 40 דונם בבעלות פרטית, אני מגדל גידולים אורגאניים, בשנת 1986 הבנו שהכיוון של השיווק הוא אורגאני, זה המקום היחיד בארץ שבו מגדלים פלפל אורגאני מחומם, אין מקום כזה בארץ, המקום היחיד שיכול להתקרב אלינו מבחינת גידול הוא הערבה אבל הוא לא מחמם פלפלים.

החימום נעשה בחממה?

כן, זה פלפל שמקבל חימום. חבר הכנסת צבי הנדל דיבר על כך, שיש הפרשי טמפרטורה ביום ובלילה, מבחינתנו עוד כדאי לחמם, במקומות אחרים אי אפשר לחמם, גם אם תחמם, אתה משקיע אנרגיה שלא כדאי לגדל. כאן אנחנו מגיעים למוצר איכותי שמתחרה במוצרים בהולנד ואנגליה. 73% היקף גידול פלפל אורגאני הוא מגוש קטיף. המחומם בגוש קטיף מהווה כמעט 90%. להשקיע באנרגיה באזור הערבה, זה לא משתלם. אני מדבר על גידול אורגאני שהוא הייחודיות של גוש קטיף, כמו כן גידול של תבלינים. גוש קטיף הוא המקום היחידי שמגדלים בו את כמות העירית הגדולה בארץ. קצת בבקעה. רוב הסחורה מיוצאת ללקוחות פרטיים. רוב החקלאות הפכה לאישית יותר. אני עובד מול לקוחות בהולנד. הרשת מוכרת את המוצר לפי יחידה. מדובר במפעל שמייצר ומייצא מחזור שנתי של 4 מיליון שקלים, אני מדבר על העסק הפרטי שלי .

כמה עובדים לדונם?

תלוי בגידול, בפלפלים - שלושה עובדים לדונם. בעסק שלי אני מעסיק קרוב ל-110 עובדים, 30%-40% פלסטינים, כ-40 עובדים יהודים משדרות, חלקם מגוש קטיף, ועובדים תאילנדים. הייצור של הפלפלים הוא 12 חודשים בשנה, כל השנה אנחנו מגדלים אותו בגלל שזה גידול אורגאני. הפלפלים נמכרים בכ-40 שקלים לק"ג, אני מקבל לפחות 7 שקלים לק"ג פלפלים אורגאניים, לפעמים 14 שקלים.

את הגידול האורגאני בגוש קטיף התחלנו בשנת 1991-1992. מה זה גידול אורגאני? לקבל שטח בתול ולהתחיל לגדל עליו. זה לא היה בגוש קטיף, קיבלנו שטחים שאנשים עיבדו, להפוך אותם לשטחים לגידול אורגאני זהו תהליך הסבה של שלוש שנים. עסקנו שלוש שנים בהסבה. אני מגדל פלפלים בארבעה צבעים, אדום, צהוב, כתום וירוק.

כמה הולך לייצוא?

95% לייצוא, השאר לשוק המקומי, אני מחלק אותו לגמ"ח.

אנחנו נמצאים בישיבת ימית. הזמן מאוד קצר וזה שווה לפחות הגעה נוספת, יש לנו את יישובי צפון החבל, דוגית, אלי-סיני וניסנית, שלא ראינו אותם היום, שווה להגיע, לראות ולהבין מה קורה שם. גם אצלנו טעמתם על קצה המזלג מהחקלאות, מהתעשייה, מוסדות הציבור, בתי הכנסת, כך שבסך הכל ראיתם מכלול מול עיניכם.

כמו שביקשתי אתמול, צריך להקדיש ולשמוע אנשי מקצוע שהכינו חומר לוועדה, אני מקווה שיינתן לנו הזמן להגיש את החומר, גם בכתב וגם להשמיע אותו.

בכל המקומות שהסתובבנו בהם היום, החל מגני טל דרך שאר היישובים, כולל בתי הכנסת, כל המקומות האלה על-פי החוק, ערכם אפס.

אני רוצה להודות לראש המועצה, אבנר שמעוני ולכל האנשים שליוו אותנו בסיור. הסיור היום חשוב מאוד, למרות שכל אחד היה יכול לדמיין בעיני רוחו איך נראות חממות, איך נראה יישוב קהילתי ואיך נראה מפעל מתכת, אבל בין לדמיין או לקרוא על הדברים האלה במסגרת החוק, המפגש הזה, השיחה עם החקלאים, עם התעשיין, עם אנשי המועצה, לטעמי יש לזה חשיבות מרובה. מבלי לחרוג מנורמה של קביעת דברים טרם דיון והחלטה סופית, כל אחד מאתנו מבין שחממה שמייצרת לא יכולה להיות שווה אפס בשום קנה מידה, אלא אם כן עושים את זה בצורה של הנהלת חשבונות והפחתות פחת ודברים בלתי נתפסים.

אני אומר מראש, מכיוון שראיתי את הספקטרום הרחב של התביעות והעמדות השונות, אני מניח שהתוצאה מבחינת הפיצוי תהיה טובה יותר במידה משמעותית ממה שהממשלה הניחה על שולחן הכנסת. אבל היא יכולה להיות גם רחוקה משמעותית מרמת ציפיות כזאת או אחרת.

חברי הכנסת רוצים לדבוק במילים "הגינות כלפי אנשים" שגרו במקום, במצוקה מאוד קשה, אם אכן יתבצע פינוי ותצטרכו לעזוב את הבתים - - -

זה משפט חשוב, לא שמעתי אותך אומר "אם".

אני לא מדבר במונחים של אמונה, אני אומר, אם, אני מניח שזה יתבצע, אני אפילו אומר, אני מקווה שזה יתבצע, אבל נחכה ונראה איך יתגלגלו הדברים. מכל מקום, מבחינתי, אם ואכן זה יתבצע, אני חושב שצריך להיות מאוד הוגנים כלפי האנשים שעוברים את הטראומה הזאת, מצד אחד, מדינת ישראל צריכה להתייחס אליהם בהגינות מרובה, אבל מצד שני, כל אחד מבין שצריכה להיות פרופורציה מסוימת.

אני חוזר ואומר, הביקור היה חשוב וטוב, התחייבתי בפניך ובפני בנצי ליברמן, שתוכלו להופיע בפני מליאת הוועדה, בימים הקרובים נמשיך בדיוני ועדת המשנה.

אני רוצה להודות לכם ואני מקווה שנוכל למצות עד כמה שאפשר הליך של דיאלוג ושיחה שבמצוקה הזאת יהיה פתרון.

אתמול הגיעו לוועדה חברות שונות הטוענות לתביעות על פיצויים, חברות כמו חברת החשמל, חברות הסלולארי, כל חברות התשתית, הן גבו כסף עבור התשתיות, אין לי בעיה עם התביעות שלהן, מה שאני אומר, אנחנו אנשים פרטיים, אם ייפול האסון הזה עלינו, אין לנו גיבוי, כל עולמנו מונח פה. אנחנו מקווים מאוד, שהאטימות שבאה לידי ביטוי בחוק לא תתקיים ותיושם בוועדה.

נכחתי בדיוני הוועדה, זה המקום להודות לחברי הוועדה שמקדישים שעות ונוכחים בדיון, חבר הכנסת אברהם שוחט, נסים דהן, חיים אורון, ניסן סלומינסקי, אלה חברים שמתמידים ונוכחים בכל הדיונים, אבל יש לי תחושה קשה, שבנושא כזה כבד, רוב חברי הכנסת שאמורים להכריע בעניין, הם בכלל לא נוכחים. בסוף כשזה יגיע להצבעה, הם ירימו אצבע כשהם לא יודעים במה מדובר. אם נערוך לחברי הכנסת מבחן על החוק, אני לא יודע כמה יעברו את המבחן. יש לנו תחושה שיש רצון לרוץ עם העניין, לא שמעו אותנו, יש לנו הרבה מה לומר, יש לנו אנשי מקצוע שהיינו רוצים שתשמעו אותם. התחושה שלנו, לא משנה מה תגידו, יש מועד סיום ואנחנו נסיים. חשוב לנו שתשמעו אותנו ואת אנשי המקצוע, כמו כן, שחברי הכנסת יהיו נוכחים בדיון. אני מתבייש, אתמול נכחו בישיבה כ-200 מוזמנים ובשלב כלשהו נשארו שניים-שלושה חברי כנסת.

ראשית, אני רוצה להודות לחבר הכנסת שוחט שהגיע לכאן והוא היחיד שעזר לנו בנושא מס רכוש. המכה שהונחתה עלינו לפנות את גוש קטיף היא מכה בפני עצמה, אנחנו מנסים להתמודד אתה בכל מיני דרכים, וכעת מנחיתים עלינו מכה נוספת וזה נושא הפיצויים. אנחנו מתמודדים כאן עם בעיות רבות, מן הראוי, לפחות בקטע ההומניטרי, שיבואו עם מחשבה בריאה ולא יגידו לנו, אתם תפונו מכאן והרכוש שנמצא כאן לא שווה כלום, שווה אפס.

נווה דקלים מונה כ-600 משפחות, נושא הפיצוי לבתים, החישוב שנעשה הוא סכום זעום מאוד. אנשים שחיים כאן 20 שנה, עם אותו סכום שמתכוונים לפצות אותם, הם אינם יכולים לקנות דירה בעיר. בנושא של עבודה, רוב תושבי גוש קטיף עובדים בגוש, עם המקצועות שלהם בגוש, לא תהיה להם עבודה בחוץ. מדובר באנשים בגילאי 40-50. אנשים חיים פה במשך 20 שנה, יש להם כאן חברים, חיי קהילה, בתי כנסת, בשום מקום בארץ לא יהיה מקום כמו גוש קטיף. אם יוציאו אותנו מכאן, האנשים האלה יהיו עניים בחוץ, אנשים לא יוכלו לחיות בכבוד.

הייתי רוצה לדבר בתחום הקהילתי ולהגדיר בפניכם עד כמה התושבים, בעיקר ביישובים הקהילתיים, בנינו לעצמנו מערכת של חיי קהילה וחיי חברה שאנחנו מתגאים ומתפארים בה. ליוויתי אתכם היום בסיור ואני שומע, שאתם מתמקדים יותר בתחום התעשייה – זה בסדר וזה חשוב, אנשים השקיעו את כספם בעשייה כלכלית כזאת או אחרת, צריך להתייחס אליהם, אבל לא ראיתי שיש התייחסות לנפש, לנו, לאנשים, הקמנו כאן משפחות, אנחנו מגדלים כאן דור שלישי ורביעי, אוהבים את המקום, נהנים מכל רגע כאן, כל מה שבנינו, עשינו בזיעת אפינו ומכספינו, ובעצם כל הדבר הזה לא מקבל תהודה ציבורית, איזשהו אקט, איזשהו נאום של אחד מכם שמדבר על התחום הרגשי, התחום הנפשי, אנשים השקיעו פה את מיטב השנים שלהם כאן. אנחנו מקווים שנוכל להמשיך ולהתפתח כאן, אנחנו מרגישים כאילו בסחר סוסים. חברים, אנחנו מדברים על בני אדם, על משפחות, ילדים, חיי קהילה שיש להם ערך. אנחנו מרגישים שהערך הזה עומד בפינה, מדברים רק על כסף וכסף, אבל מעבר לזה יש גם נשמה. היה לי מאוד חשוב שתשמעו ותבינו את זה.

אני חושב שהסיור הזה תרם לשינוי האווירה והקונספט שעליו בנוי החוק. אדוני היושב ראש וחבריי חברי הכנסת, אמרתי הרבה פעמים, כדי לפנות וכדי לתת פיצוי למפונים לא היינו צריכים את החוק הזה, החוק הזה כל כולו נועד כחוק מאיים, כחוק שמוסר מסר שלילי שבא לומר במילים פשוטות, יש לנו עסק עם קבוצה אלימה, קשה וצריך לסגור הכל בצורה חוקית שכל תזוזה שלא על-פי רצון השלטון, למרות שהיא פעולה דמוקרטית, תתפרש כפעולת אויב והם ייענשו. זאת לא החלפת תושבים אחרי מלחמת העולם השנייה בין שתי מדינות אויבות. היום הגענו לכאן ואנחנו רואים שיש לנו עסק עם אחינו, עמנו ובשרינו, ואפילו על-פי התזה שחייבים לפנות אותם כי הם חיילים של שלום, כי הפינוי הזה יתרום מחר-מחרתיים לרגיעת האזור ולשלום, על זה מותר להתווכח, אבל גם על-פי התפיסה הזאת, אנחנו מגיעים למסקנה, שאותם חיילים של שלום, בניגוד לחיילים של מלחמה שמקבלים פיצוי מלא על כל פגיעה בהם, החיילים של שלום לא יקבלו פיצוי על הפגיעה בהם, אנחנו נפגע בהם, הם ישלמו את המחיר היקר של השלום הבא ולא יקבלו שום פיצוי על זה.

אני חושב שהסיור הזה תרם לשינוי האווירה. אנחנו יודעים שיש לנו "עסק" עם אחים יקרים וצריך לפצות אותם, אם חס וחלילה יהיה פינוי, וצריך לתת להם פיצוי אמיתי, את הערך האמיתי של מה שהם משאירים פה. אם היינו מתייחסים אליהם כאל אחים, היינו חושבים על פיצוי מעבר לערך הכלכלי של העסק, על זה לצערי הרב אף אחד לא מדבר, כולם מתווכחים מהו הערך האמיתי, אם זה 100%-80% או 70%, אף אחד לא חושב שלאנשים האלה צריך לתת מעבר ל-100%, אף אחד לא חושב על 101% או על 110%.

הסיור הזה תרם לנו לדעת ולהבין שיש לנו "עסק" עם אחים יקרים ואהובים שאנחנו צריכים לחבק אותם, וגם אם חס ושלום נצטרך לפנות אותם מכאן ולפצות אותם, הם יידעו שעשינו זאת בלב כואב ובלית ברירה.

הוויכוח הפוליטי הוא ויכוח פוליטי וגם בסיור הזה אני רואה אותו. צריך להפריד בין הנושא הפוליטי לבין העובדה שחיים פה אנשים עם לב, עם נשמה, וצריך להגיע לפיצוי הוגן אם וכאשר יתבצע הפינוי. מה שלא שמעתי כאן היום, האפשרות שיבוצע פינוי של יישובים שלמים, של קהילות שלמות, כלומר העתקה. יש פה חקלאים מעולים, אני חושב שבוועדה הזאת אפשר לפתור את הנושאים האלה במינימום נזק.

אני מנסה לעשות הבחנה שהיא לא תמיד קלה, בין ההתנגדות המאוד מתמשכת שלי למעשי ההתיישבות במקומות הללו ובין היחס אל המתנחלים או המתיישבים. אנחנו יושבים בוועדה הזאת שעות ארוכות מאוד, גם בהרבה מאוד מפגשים עם חברים, חבל שהמפגש המאורגן הזה מתרחש בעיתוי הזה אבל זה לא באשמתנו, זה חלק מהתהליך שכולנו עוברים. חבר הכנסת נסים דהן, אני יכול לומר לך, אני נמצא במקום של 101%, אני לא רואה במעשה שאנחנו עוסקים בו כמקום להתחשבנות, לא לעונש ולא לרדיפה, אני מקווה שהחוק שייצא מתוך הוועדה יהיה מעוקר מהרוח הזאת, שנית, יהיה לו מענה לשורה של נושאים מעשיים שאנחנו מודעים להם והיום התחזקנו בהם, שיבטאו גישה של פיצוי 101%.

אני רוצה להודות על האירוח ולהתייחס לדברים של יקי כי הם נכונים. אתמול היה דבר שלא מתאים לחוק כל כך משמעותי כמו החוק הזה. למשל, הסיור היום נקבע למליאת הוועדה, ואכן נמצאים כאן חברי כנסת שהם חברי ועדת הכספים והם אינם חברי ועדת המשנה. כאשר הוקמה ועדת המשנה היא יועדה לדבר מאוד ספציפי, לזה ניתן לה המנדט, רק לאזור התעשייה ארז. זה שרוב חברי הוועדה כשיגיעו להצביע, יגיעו להצבעה על נושא כזה כשהם לא עברו את כל כור ההיתוך של הדיון, של הפרטים, בנושא כזה, לדעתי זה לא סביר ברמה הערכית. ההערה של יקי לדעתי שווה עיון.

חבר הכנסת חיים אורון, גם לי יש את הקושי - רק בכיוון ההפוך - לדון בנושא בוועדה כאשר אני נגד המהלך כולו. אנחנו נגד הפינוי אבל קיבלנו על עצמנו לעבוד, ימין תיאבק שחס ושלום לא יהיה הפינוי, ושמאל תיאבק. אני אומר, יש שתי אפשרויות, האחת לדון אותם כמו שאנחנו דנים מפוטרים של מפעל, אנחנו מבינים למה פיטרנו אותם ופגענו בהם, ומצד שני אנחנו רוצים לשמור על השקט ונותנים להם פיצוי של 270% ולא 100%. כך אני מציע גם כאן, לתת פיצוי של 270%-300% ולא להיכנס לתמונה שראינו אתמול, דקדוקי עניות נוראיים.

כבר בישיבה הראשונה אמר מנכ"ל משרד המשפטים, אהרון אברמוביץ, ודיבר על כך להעתיק יישובים שלמים עם מרקם החיים למקום אחר, מה שיביא למינימום פגיעה. מאחר והאסימון נפל רק לאחרונה ולא עשו את ההכנות הנדרשות, אי אפשר לבצע דבר כזה לפני שמאתרים שטחים, יכול להיות שיצטרכו להפקיע אזורים ממועצות אזוריות, להכין תב"ע ותשתית, זה לוקח זמן, בנושא הזה אנחנו בפיגור של שנה. אם נעמוד עם הסטופר ביד, אנחנו נחטא ולא נוכל לממש את הנושא של העתקת יישובים. אם אומרים שזה הפתרון, צריך באומץ לומר, לא ייקרה כלום אם זה ייקרה עוד חצי שנה, מי אמר שהתאריך הזה הוא תאריך קדוש? אני מציע לדחות את זה כדי לתת אופציה לבצע את ההכנות על מנת לממש את האפשרות להעתיק יישובים שלמים. אני אומר, גם נושא הכסף וגם הזמן, אלה נושאים שתלויים בוועדה.

אני רוצה לומר מילה, הגעתי לכאן כאשר הייתי בגיל 27, כיום אני בן 56.

רבותיי, תודה רבה לכם, אנחנו ממשיכים לאזור התעשייה ארז.

אנחנו נמצאים באזור התעשייה ארז, אזור התעשייה בהגדרה שלו נמצא מעבר ל"קו הירוק". האזור נבנה על-ידי צה"ל - בזמנו המינהל האזרחי - על מנת לעודד תעשיינים פלסטינים להגיע ולפתח את אזור התעשייה. הדבר קצת כשל, אני מדבר על תחילת שנות ה-70, ומכיוון שכך, התחילו לעודד יזמות ישראלית להגיע לאזור ועם השנים הישראלים נכנסו לאזור. מעבר לחומה שאנחנו רואים נמצאת בית-חאנון. החומה שאתם רואים מצד שמאל זאת חומה שלא היתה. בימים ההיסטוריים, תחנת הדלק שאתם רואים, שירתה כלי רכב רבים מעזה העיר.

אנחנו בדרכינו לנקודה שממנה נכנסו העובדים הפלסטינים אל תוך אזור התעשייה. במשך השנים האזור הזה היה פתוח לחלוטין, כלומר כל תושב עזה שרצה להגיע, היה נכנס לאזור, האזור הזה לא היה תחום. בעקבות האינתיפאדה הראשונה וכמובן האינתיפאדה השנייה, כאשר המצב הביטחוני הורע, החומות עלו על אזור התעשייה וגובהן עלה למעלה עם השנים ואז נולד השער: כניסת עובדים.

כמו שאתם רואים, האזור שקט לחלוטין. בימים רגילים כתיקונם, כאשר האזור הזה פעל, יכולתם לראות פעילות ענפה של משאיות, של עובדים, הולכי רגל, האזור הזה היה שוקק חיים. מתחילת ינואר 2004, ובוודאי לאחר אפריל 2004, הגענו למצב של שיממון כמעט מוחלט. מספר העסקים המתפקדים פה היום הוא קטן ביותר.

בשנת 2004, במקום הזה קיפחו את חייהם חמישה חיילים שעסקו במלאכה מאוד פשוטה, לבדוק את הנכנסים לאזור התעשייה ארז. עם האיומים הם הכניסו חומרי TNT בחומוס, נמצאו כאן חגורות נפץ, משהבנו שהמצב הביטחוני בתוך האזור מתחיל להידרדר, רמת הבדיקה הפכה לקשה יותר. עם כל הקושי, התחושה היתה קשה כי עובד מגיע לעבוד ומפשיטים אותו, בודקים אותו, העובדים היו ממורמרים אבל הם הבינו את המצב. בסופו של דבר, מה שטרף את כל הקלפים, ב-17 באפריל, יום שבת, הגיע אחד העובדים של האזור עם חגורת נפץ, הציג את אישור העבודה שלו, החייל נתן לו להיכנס, אמר לו, תתקדם אליי, וכשהוא הגיע אליו הוא התפוצץ והחייל נהרג. זה היה החלל האחרון שנהרג כאן במסגרת המעברים. מאז 17 באפריל האזור הזה נסגר הרמטית ועובדים לא נכנסו במשך חודשיים ימים והתקופה עבורנו היתה מאוד קשה.

אנחנו הבנו את הצורך הביטחוני, לעשות בדיקה מחדש לכל התהליך של כניסת עובדים. התקופה של אותם ימים התחילה את ההידרדרות שלנו, לא יכולנו לעמוד בחוזים, לא יכולנו לספק סחורות, נתקענו עם התחייבויות רבות כלפי חוץ. המפלה הכלכלית שאנחנו נמצאים בה היום החלה בתקופה הנ"ל.

אני נולדתי פה, אני בן 42, אני חייתי פה 30 שנה. אבא שלי דאג שלא אהיה בשום קייטנה אלא להביא אותי לכאן, לעבוד אתו, הייתי קשור מאוד לעובדים שלי, היו כאן חיים משותפים נפלאים. כנראה היכולת של צה"ל לסגור את הרצועה מסביב ולהשאיר בטן רכה בתוך האזור, היא זאת שהביאה את כוחות הפח"ע לפעול בתוך אזור התעשייה ארז ולהרוס אותו.

השיממון הזה הוא שיממון אמיתי, הכל סגור, כל המפעלים כאן נסגרו, לא חיכינו לשום החלטת ממשלה של "התנתקות" כי התהליך והאמירה הפוליטית של שר התמ"ת בזמנו, אהוד אולמרט, על סגירת אזור התעשייה ארז לאלתר משיקולים כאלה ואחרים, הביאה את האזור לסגירה אמיתית, בלי החלטת כנסת ובלי החלטת ממשלה.

אתם יכולים לראות את המפעלים השוממים, משמאלכם נמצא מפעל שעשועים וספורט של חבר הכנסת לשעבר דורון שמואלי, זה אחד המפעלים שראה את המצב והעתיק את המפעל לאשקלון. יש מפעל נוסף שמנסה לשרוד בכוחות אחרונים ולקפל את עצמו, הוא מתעסק בחלקי רכב, בהתכת מתכת וגומי. כרגע הוא נאבק עם החלטה, האם להישאר בארץ או לעבור למזרח.

רוב המבנים באזור התעשייה ארז הם מבנים בבנייה פרטית של יזמים. כלומר, אזור התעשייה ארז נתן שטח בתמורה לתשלום, נדרשת להתחייבות של פיתוח השטח ואז בנית.

מי היה הגוף המתכנן?

הגוף התכנוני היה המינהל האזרחי, לימים מת"ק, היתה נציגות של משרד הפנים עם ועדה מחוזית. הגוף שהחזיק את האזור, אנחנו בעצם שילמנו מסים במשק סגור, מי שקיבל את העבודה בפועל זה "מבנה תעשייה" כקבלן משנה, לתחזק את המקום. כלומר, אם אזור התעשייה ארז היה ממשיך להתקיים, היינו נמצאים בתהליכים מתקדמים מאוד של להפוך את אזור התעשייה ארז למעין אזור תעשייה כמו "רמת חובב" ולקבל מועצה תעשייתית שתנהל את עצמה ולא מבנה תעשייה, שגם היתה חותכת קופונים מדמי הניהול, שמבחינתנו היו מאוד גבוהים.

במסגרת החוק דיברנו על "בנייה כדין", אני רוצה להראות לכם את חריגת הבנייה של הבניין שלפניכם. מה שמבדיל בין צד ימין לצד שמאל, יש שם סככה, מה שעשה בעל המפעל, הוא סגר עם סככה את השטח המפריד, זאת החריגה. אין חריגה של בנייה בת 17 קומות, כתוצאה מהתפתחות בתוך האזור, הוא סגר כמה מטרים, עשה סככה, זאת החריגה הגדולה שעליה מדובר. המפעל הזה נטוש, למפעל הזה אין שום עובד, המוצרים כאן עומדים כפי שהם עומדים כאן מזה כמה חודשים, זה מלאי בתהליך שהוא עומד.

התקופה שאנחנו עוברים היא מאוד קשה, אם אני צריך להסביר במילים, היא בלתי הגיונית, אתם יכולים להבין, שעסקים שהתנהלו עד תאריך מסוים ועבדו בצורה מאוד מסודרת, מתוכננת, עם חוזי עבודה, עם התנהלות כלכלית, לקוחות, מערכת שיווק, הדבר הזה נופל בבת אחת, זה מתחיל בפיגוע ביטחוני קשה מאוד, לאחר מכן זה מצטרף לתהליך "ההתנתקות" שראש הממשלה מדבר עליו. התהליך הזה כמו כדור שלג גדול מתגלגל וסוגר אותנו ביום אחד, אנחנו מנסים לשרוד מאז חודש אפריל.

השעה הזאת בזמנו היתה שעה מאוד פעילה, באזור הזה עבדו במשמרות עד שמונה בערב.



המילה "שלום" קשורה להרבה עסקים שפעלו כאן, יש כאן "מסעדת השלום", "רהיטי השלום", ניסינו לעשות שלום במשך שנים כשהפוליטיקה והתהליכים לא היו פעילים, אבל פה היה שלום, לא חיכינו לאוסלו בשביל שלום.

הבניין השרוף שאתם רואים זה אחד המפעלים שנשרף, כתוצאה מפעולות פח"ע היתה לנו מכת שריפות אדירה של כל הנגריות ששרפו בלילות.

יש כאן נגריה שמנסה להתקיים ולשרוד, שהפרה חוזים גם ל"ערוץ הקניות".

רבותיי, אני שמח לארח אתכם אצלי, זאת הממלכה שלי, כאן נולדתי. אני חושב שהזמן וההקשבה של ועדת המשנה שהוקמה לטובת העניין נתנה לי להרגיש, שהתהליך שאנחנו הולכים אליו הוא תהליך לא פשוט אבל יש אוזן קשבת לקראת מה אנחנו הולכים. אני תקווה שהביקור הזה יסגור את כל הטיעונים לעוול שאנחנו רואים שהחוק מגדיר כלפינו.

אנחנו נמצאים באזור התעשייה ארז, עשינו סיבוב למעלה והגענו לאזור הדרומי של "מגן 12". חשוב לי שתבינו מה עובר עליי כשאני מדבר אתכם, אנחנו מדברים פעם אחת על ההתיישבות ועל הבתים - ויש לי הערכה מלאה לכל מה שראיתם שם וכל מה שחשתם והכאב הוא כאב גדול - אבל משום מה, כאשר מדברים על עסקים, פתאום מדברים בנוסחאות, בסוגריים, בשורשים, בכפל וכו'. הדבר הזה ברציונאל הוא מאוד מובן, צריך לדבר נוסחאות, צריך לדבר כסף, צריך לעשות איזשהו חשבון, אבל בתחושה, אני חושב שיש פה החמצה. מבחינתי, המקום הזה זה הבית שלי. פה גדלתי, פה התבגרתי, זה הבית שלי, כל ההתפתחות העסקית שלי נבעה מהאזור הזה.

לצורך הסימוכין, שתבינו באיזה גודל הגעתי לכאן, יש כאן תמונה שלי ושל אחי, אנחנו מדברים על 1976, אני ואחי, שנינו מנהלים את העסק עד שהוא נסגר. קודם ראינו את תחנת הדלק שנראית הרוסה לחלוטין. בתחנה הזאת לקחתי חלק, לא אחזתי במריצה לצורך תמונה משפחתית אלא אחזתי במריצה כי עזרתי לאבא שלי לבנות את העסק. התמונות האלה עבורי, זה השורשים. קחו את השורשים האלה והתחושות של מה שאספתי כאן, פתאום אתה מגיע לוועדה ואתה צריך להסביר מה הכתוב עושה לך, להסביר לחברה' ממשרד המשפטים איזה עוול הם עושים. זה קשה מאוד, זאת מלאכה כמעט בלתי הגיונית, כי מצד אחד מדברים אתי על כסף ומצד שני כולי נרגש אמוציונאלית מכל התהליך שאני עובר.

במהלך הישיבה בוועדת המשנה העלינו את כל הטיעונים שלנו בצורה מסודרת לגבי העוולות. מצד שני, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לסוגייה שמבחינתנו היא קשה מאוד. באחד המהלכים, אחרי הנזק הנוראי בחודש אפריל, שכתוצאה ממחבל מתאבד, האזור הזה נסגר לחלוטין ואנחנו מוצאים את עצמנו בעסק סגור, בין לילה אחד הכל נסגר כאן, חודש לאחר מכן מגיע שר התמ"ת לביקור באזור הדרום, באזור אופקים, ויוצא בהצהרה שאזור התעשייה ארז ייסגר לאלתר. על סמך מה הוא אמר את הדברים? על סמך תהליך מדיני של "התנתקות", בתקופה ההיא עדיין לא היה, אנחנו מדברים על חודש מאי, ובעצם בסיטואציה שנוצרה, אנחנו נכנסים לתסבוכת, תסבוכת שהעסק מתחיל לקרטע, העסק לא יכול להמשיך לעבוד, העסק מתחיל לקבל ביטולים מהלקוחות.

בתחילת ינואר היה הפיגוע הראשון, אזור התעשייה נסגר. אחרי חודש ימים של סגירה הוא מתחיל לחזור לעבודה, מתחיל להכניס כמויות קטנות של אנשים, אנחנו מפגרים אצל הלקוחות באספקות אבל אנחנו מסבירים להם שאנחנו חוזרים לשגרה. בחודש מרץ אנחנו מתחילים ליישר קו, ואז ב-17 באפריל, שבת, מחבל מגיע למעבר, מתפוצץ, והעסק נסגר שוב למהלך של חודשיים שלמים. אנחנו מאחרים מאוד באספקה, אנחנו לא מסוגלים לספק סחורות ואז במאי מגיעה הצהרה של שר התמ"ת שאומרת, שהאזור ייסגר לאלתר. מה עושים הלקוחות? הם אומרים, מינואר אתם מאחרים באספקה, אתם לא מסוגלים לספק סחורות, אנחנו שומעים את שר התמ"ת שאומר, שהוא סוגר לאלתר את אזור התעשייה ארז, אל תצפו מאתנו שנרצה להמשיך לעבוד אתכם, אני מחויב לעסקיי לחפש ספקים אחרים. התחילו ביטולים של עבודות, לא רק ביטולי הזמנות אלא גם ביטולי צ'קים שהם נתנו לנו על דברים שכבר ביצענו. קח לדוגמה נגרייה, הנגרייה סיפקה סלון אבל בעסקה היה כלול גם מטבח או פינת אוכל, את פינת האוכל המפעל לא הצליח לספק, ביטלו לו גם את הכסף על הסלון. התחלנו לקבל ביטולים והחזרי צ'קים. הבנק רואה החזרי צ'קים, שומע את הצהרתו של השר אולמרט שאומר כי האזור הזה ייסגר לאלתר, הוא רואה שאנחנו לא מסוגלים לפעול כלכלית בצורה משכילה כפי שהיה עד ינואר 2004 ואז מתחילה המפולת הגדולה, אנחנו מדרדרים לגמרי. הבנקים אומרים, אנחנו לא מכירים במסגרות האשראי, תביאו כסף. הלקוחות שלנו נוטשים אותנו. רצנו וביקשנו מקדמות על מנת שחלק מהמפעלים יוכלו לתפעל ולסתום חורים בבנקים, מצד שני, אולי אפילו להעתיק את המפעלים. אבל המקדמות האלה איחרו ונפלו בכל מיני ביורוקרטיות, גם ועדת הכספים תרמה את חלקה לעניין, בסופו של דבר, עד שקיבלנו את המקדמות - שרק מעט קיבל אותן - המקדמות האלה מיועדות רק לדבר אחד, לתשלום בור ענק שנפער לנו ולא לשום דבר אחר.

אני מנסה לומר לכם, לא יכול להיות שממשלה אשר מחליטה על תהליך מדיני כל כך גדול, בעצם תגלגל את המצב תוך התנהלות מאוד לקויה, לא שראש הממשלה חשב איך הוא מכניס אותנו למצוקה שבה אנחנו נמצאים היום, אבל תוך כדי ההתנהלות הזאת אנחנו יודעים לומר היום, שהתרסקנו כלכלית. אם אני מקבל היום פיצויים, חלק מהפיצויים הולכים לשלם את החובות שבהם אני חי מינואר 2004. מינואר אני חייב כספים לאנשים, אני חייב לבנקים, אני חייב לספקים שלי, שאני תקוע עם חומרי גלם שהם לא רוצים אותם חזרה.

לא יכול להיות, ששלטון יתנער ויאמר, שהוא לא מכיר בנזק שנגרם לנו כתוצאה מכך שסגרו את ארז מיידית.

ביקרתם היום בגוש קטיף, שוב אני אומר, יש לי הערכה מלאה, מיטב חבריי יושבים שם, הייתם שם וראיתם גוש עובד, חממות פועלות, תחנת דלק עובדת, כאן הכל "מת", יש פה מספר מפעלים מועט שבקושי רב נלחם היום כדי לשמור על הגחלת הקטנה שלו כי הוא רוצה להעתיק את המפעל לישראל. גם הקושי של חמישה-שישה המפעלים הללו שעדיין מתפקדים, אם הם יעשו זאת בעוד ארבעה חודשים, אני לא יודע אם הם יוכלו לעבור. לוח הזמן כאן הוא מאוד קריטי עבורנו. מהיום הראשון צעקתי, אם אזור התעשייה ארז בחבילה - על-פי החלטת הממשלה מיום 6 ביוני - אז ארז תחילה. יתרה מכך, אמרתי תנתקו אותנו מה"התנתקות", תגמרו אתנו היום, אל תכניסו אותנו לביצה הפוליטית, אנחנו אנשי תעשייה.

אנחנו נמצאים במצוקה קשה, לא יכול להיות שלא תבינו את הנזק שהמדינה גרמה לנו מכך שסגרו אותנו במכת גרזן. אני מנהל עסק אחר גם בתל-אביב, אני יודע, שגם בתל אביב כשיש מתיחות או התרעות בעזריאלי, אז החנות שלי בעזריאלי לא עובדת באותו היום, היא לא תעבוד באותו שבוע, אבל כאן הכל מת לא לשבוע שבועיים.

אני התרשמתי, ששוקלים את מצבנו כמו משקל כל נפגעי המצב הביטחוני בארץ. האחריות היא שלכם, צריך לתת את הדעת על הנסיבות של סגירת אזור התעשייה ארז.

אנחנו התעסקנו בשלושה תחומים, ברכב - זה היה העסק הראשון שאבי הקים, הוא קיבל זיכיון של פורד ב-1970, מכר טרקטורים לכל הבדואים בסיני, פתח פה את המוסך הראשון - יחד עם זאת, פתחנו כאן תחנת דלק, התחנה נתנה שימשה את כל הרכבים מעזה, לאנשי צבא, התחנה עבדה נהדר. משנת 2001 התחנה סגורה על-פי צו של מח"ט צפונית, היא נסגרה כי לא היתה שם חומה, מדי פעם בלילה הפלסטינים היו יורים מהפרדסים של בית-חאנון. התחנה הזאת לא מתפקדת מ-2001. על-פי הצעת החוק, לא מכירים בה בכלל, אין לה פיצוי, זה לא עסק שעובד. הרי לא ישבנו בחיבוק ידיים, ניסינו לדבר, אמרו לי, אי אפשר כעת לטפל בך, יטפלו בך כאשר יהיה פינוי או כאשר יינתן פיצוי כללי לכולם.

כבר ב-2001 ידעו שיהיה פינוי?

אני מדבר על התקדמות התהליכים, אמרו, יש רעיונות, ניתן לך קרקע חלופית וכו'. כל הזמן ציפינו למתן פיצוי של העברה, קחו את השטח ותנו לי מקום אחר. הדבר הזה לא התבצע. יש משהו שאני למד לשנוא אותו, קוראים לזה "השפעת רוחב", זה משהו שמדליק לי את כל "הפיוזים" כי אני יודע שכל ההתנהלות עליי היא בגלל שיש השפעות רוחב. אבל מה אני אעשה עם השפעות הרוחב האלה, אני צריך לקחת את השפעות הרוחב של כל העולם על הראש שלי? המושג הזה מקומם אותי.


כתוצאה מכך שתחנת הדלק נסגרה, החלטנו להיכנס לענף הטקסטיל. פתחנו מתפרה ובמשך שבע שנים המתפרה הזאת העסיקה כמעט 500 עובדים. תפרנו למיטב בתי האופנה, כולל ייצוא. החוש העסקי הביא אותנו להבין, שנכון לעשות את זה, הבנו שתעשיית הטקסטיל בארץ נסגרת וזאת הזדמנות לפתוח אותה פה. התחלנו להשקיע, קנינו את הציוד הטוב ביותר, העסקנו 500 עובדים, הלכתי לאגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, הבאנו לכאן חברות, התחלנו לעשות ייצוא, התחלנו לעבוד ולגלגל הרבה מאוד כסף מתפירה.

אני רוצה להזמין אתכם לסיור בתוך המתפרה, תראו מתפרה שאחד הדברים שהכי ריגש אותי בבוקר, ללכת בתוך המתפרה ולשמוע את רעש 500 המכונות שעבדו. הבנתי, שכוח מכונות התפירה הוא כוח תעשייתי אדיר והייתי מאוהב בדבר הזה. לצערי, ביום אחד הדבר הזה נסגר.

עד עכשיו דיברנו על אמוציות ועל דיני כספים, אבל על כל הסבל הזה קרה הדבר הנורא מכל לפני כחודש, היה לנו עובד בשם נסים ארביב, הוא היה הנהג שלנו, חילק את כל הטקסטיל בתל-אביב, גר בניסנית, בחור מדהים, תמיד היה עם חיוך. לא היתה עבודה והאדם הזה, כדי להצדיק את הקיום שלו, החליט לטאטא את המגרש הענק הזה, תוך כדי שהוא מטאטא, יש שריקה של נפילת קאסם, הוא עוזב את המטאטא, מתחיל לרוץ, ולצערי, לכיוון שהוא רץ, שם נופל הקסאם, הוא נפצע אנושות, נלחם שבוע ימים על חייו בבית החולים "ברזילי" ונפטר. על כל הכאב ועל כל מה שאתה עובר, נסים היה הישראלי היחידי שעבד באזור התעשייה, ארז שנפל ונהרג. 30 שנה האזור הזה סבל ממיליון דברים קטנים שידענו להתגבר עליהם, אבל דבר כזה שקורה במגרש שלך, זה קשה.

התחושה שמלווה אותי בחודש האחרון היא תחושה קשה מאוד, ועם כל זה, אני מזמין אתכם לראות את המתפרה שלי, אני מצטער מראש על הלכלוך והאבק, פעם זה היה בית מרקחת אמיתי, היום זה נראה אחרת לגמרי.

זאת תמונה של מכת הגרזן שקיבלנו, יש כאן מלאי, איך הוא נוצר? כתוצאה מתהליך הסגירה, לא היתה לנו אפשרות להמשיך את התפירה, עד שקיבלו סחורה, הלקוח ביטל הזמנות, לא רצה לקבל את האספקה, העונה התחלפה, הצבעוניות הלכה וכל הסחורה נעמדה ועדיין עומדת כאן. כל הסחורה הזאת, מבחינת השווי לא שווה שקל. על-פי הצעת החוק, אני לא אקבל שום פיצוי. לא מכירים בכל הנזק הענק הזה. אני מדבר על עלות ייצור של לא פחות מ-150-250 אלף שקל. זאת סחורה שאין לי מה לעשות אתה.

על-פי הצעת החוק, אתה לא מקבל כלום.

אני לא מבין, עסקתם בו זמנית בכל התחומים?

בכל התחומים, אנחנו שלושה אחים ועסקנו באותה חצר.

הציוד שאתם רואים, בערך שלו לא שווה הרבה כסף היום כי אין מתפרות שייקנו אותו ויעבדו בישראל.

כמה עולה מכונה כזאת?

מכונה כזאת נעה בסביבות 6,000-7,000 שקלים למכונה חדשה. אם היו מודיעים לי, שבעוד שנה המקום נסגר, הייתי מצמצם, הייתי קונה פחות, הייתי מאט את המשאית שלי בקצב ואז עוצר יפה. אבל כאן אמרו לי, אתה נוטש. השאלה, מי משלם על הנטישה הזאת, למה אני צריך לשלם על הנטישה הזאת?

אני מאוד מודה לכולם, היה סיור מעניין ומרתק.