משותפת עבודה-חינוך-ילד - ילדים 2004 – שנתון המועצה הלאומית לשלום הילד



5
ועדה משותפת של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת החינוך, התרבות והספורט
והוועדה לזכויות הילד - 2.2.2005
הכנסת השש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול ועדת העבודה והרווחה מס' 344
פרוטוקול ועדת החינוך, התרבות והספורט מס' 392
פרוטוקול הוועדה לזכויות הילד מס' 107
יום רביעי, כ"ג בשבט התשס"ה (2.2.2005), שעה 09:30

ישיבה משותפת של ועדת העבודה והרווחה עם ועדת החינוך והתרבות והוועדה לזכויות הילד, בנושא: ילדים 2004 – שנתון המועצה הלאומית לשלום הילד

חברי הוועדה: שאול יהלום – יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
מלי פולישוק-בלוך - יו"ר ועדת החינוך והתרבות
רן כהן – יו"ר הועדה לזכויות הילד
אריה אלדד
מוחמד ברכה
עסאם מח'ול
מרינה סולודקין
גילה פינקלשטיין
יוסי שריד

מיכל לב ארי – מדריכה מחוזית לנושא זכות התלמיד, משרד החינוך
טובה בן ארי – מפקחת זכויות תלמידים, משרד החינוך
שלווה ליבוביץ' – מפקחת ארצית על משפחות אמנה, משרד הרווחה
ברנדה מורגנשטרן – המוסד לביטוח לאומי
פרופ' יונה אמיתי – מנהל המחלקה לאם ולילד, משרד הבריאות
זוהר סער-לביא – עובדת סוציאלית, משרד הבריאות
סנ"צ סוזי בן ברוך –אגף החקירות, המשרד לבטחון פנים
רפ"ק יובל רביבו- קצין נוער, המשרד לבטחון פנים
פקד גלית זיו אשור – אגף חקירות, המשרד לבטחון פנים
ד"ר יצחק קדמן – המועצה לשלום הילד
אביבית ברקאי – המועצה לשלום הילד
יפה ציונית – המועצה לשלום הילד
מיכל קימחי – המועצה לשלום הילד
איריס צור – נציבות הדורות הבאים
נאוה לרנר – מעורבות
ג'רי קליימן – רכז סינגור, האגודה הישראלית למען ילדים עולים
יואב קריים – מטה מאבק הנכים
ברוך מסאמי – מטה מאבק הנכים
חגי החמן – תלמיד בבית ספר רעות
גאיה סעדיה – תלמידה בבית ספר רעות
שרי גייגר - תלמידה בבית ספר רעות
מר סעדי – ארגון זהב"י


מנהלת ועדת החינוך,

יהודית גידלי

מנהלת ועדת העבודה

וילמה מאור

רחל סעדה

חבר המתרגמים בע"מ

ילדים 2004 – שנתון המועצה הלאומית לשלום הילד

בוקר טוב לכולם לנוכחים באולם ולצופים בבית.

אנחנו פותחים ישיבה משותפת, של ועדת החינוך והתרבות עם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות והועדה למעמד זכויות הילד, יושב ראש ועדת העבודה והרווחה והבריאות חבר הכנסת שאול יהלום, בוקר טוב, רן כהן הועדה לזכויות הילד, ברכות על תפקידך החדש. בוקר טוב. ברשותך, התחלנו כדי לעמוד בלוח הזמנים, ואומר שני משפטים לפני שחברי יצטרפו. קבלנו את הדו"ח, אני ראיתי את לקט הנתונים מתוך השנתון הסטטיסטי 2004, ילדים בישראל, יש בו דברים מדאיגים מאד, כמובן, אבל יש גם כמה נקודות אור ותמיד כדאי לראות גם את נקודות האור.

נקודת החושך המרכזית לטעמי, שיותר ילדים נולדים לעוני. וישראל מככבת בשיא עמודת העוני של ילדים, למעלה מ-30%, וזה משום כמובן הם יותר ילדים נולדים במשפחות עניות, זאת הבעיה המרכזית. אני מקווה שבהמשך אנחנו נפתח את הנושא הזה.

נקודה בעיתית נוספת, היא דפוסי התרבות. דפוסי התרבות לפי הדו"ח מראים שחמש שעות ביום, בממוצע, ילד בישראל, או הרבה ילדים בישראל צופים בטלויזיה, ובטלויזיה יש הרבה אלימות הרבה דברים שאנחנו לא רוצים שהם יראו, או לא ממש מועילים לא לתרבות שלהם ולא חינוך שלהם. הטלויזיה בעצם הופכת ככלי חינוכי ממדרגה ראשונה, השאלה איזה חינוך אנחנו מקנים להם. ההוצאה לחינוך כפי שמתבטא בדו"ח, היא יחסית למדינות אירופה נמוכה, יחסית למדינות מתקדמות נמוכה, אנחנו כל הזמן מתפלאים על כך שאנחנו מקדישים הרבה מאד לחינוך, נכון 25 מיליארד שקל התקציב השני בגודלו, באופן יחסי פר-ילד ביחס לעולם, אין לנו כל כך מה להתגאות.

נקודה נוספת, שצריכה להדאיג אותנו לענית דעתי, זה שרק 17% מכלל הילדים עוסקים בספורט, אפילו פחות מ-17 ואני מדברת על כל מיני סוגי ספורט, גם ריצה ודברים אחרים, וזה מעט מידי לילדים, מעט מידי לבני נוער, אין להם את הערך הזה של ספורט של להיות בריא, כחלק מאורח חיים.

ואמרתי נקודת חיוב אחת, יש שם עוד כמה, אבל ישראל עומדת במקום ראשון גם אצל בנים וגם אצל בנות במספר שעות מחשב של ילדים. אולי עדיף ספורט בגיל הנוער, אבל גם שימוש במחשב הוא ראוי, 41% מהבנים למעלה משלוש שעות, במיוחד בסופי שבוע, עובדים מול המחשב, 21% מהבנות, הפער הזה לכשעצמו הוא גרוע, וגם זה נושא לדיון, אבל באופן יחסי לכלל העולם, או למדינות שמוצגות בדו"ח, המצב יחסית טוב.

אלה מספר נקודות, ומנקודת המבט של חינוך, תרבות וספורט, ועדה שאני עומדת בראשה, נגעתי רק בכמה מהם, ואני אשמח שנפתח את זה בהמשך הדיון.

תודה רבה גברתי יושבת ראש ועדת החינוך, גם אני מצטרף לברכות לחבר הכנסת רן כהן להתמנות החדשה של מעמד של הועדה למעמד זכויות הילד. אני לא רוצה שנגזול את הזמן מד"ר קדמן ובהצגת המצגת שלו, אבל אני רוצה כלפי הצופים
שלנו, קודם כל לא כל אחד יודע, אבל אנחנו צריכים לשבח את פעילותה של המועצה הלאומית לשלום הילד, שעוסקת, כל מועצה יש לנו הרבה מועצות, ואנחנו כחברי כנסת יודעים מי יותר לוחץ עלינו, מי יותר מתדפק על דלתנו, מי יותר מציע הצעות ובמסכת הזאת אני חושב שאני אגיד שאהיה פה לכל חברי הכנסת ויושבי הראש הנמצאים כאן שמשבחים את המועצה הלאומית לשלום הילד, ואת ד"ר קדמן ואת כל צוותו שעומדים בראשה על נחישות עבודתכם. ואחד הדברים שאנחנו דנים בהם היום זו הוצאת כל שנה השנתון הסטטיסטי שהם מוציאים שנקרא ילדים בישראל, שזה שנתון כפי שאתם רואי עב כרס ומכיל כל כך הרבה סטטיסטיקות שלצערנו, כפי שאמרה קודמתי לא תמיד הם מחמיאות למצבנו.

אני חושב שאנחנו לא יכולים לפטור את עצמנו מידיעה שפורסמה דווקא היום. והידיעה הזאת היא מראה לנו איך שאנחנו מזניחים את הילדים, אמנם לא רק את הילדים, אבל אנחנו נמצאים באמצע משבר רפואי. המשבר הרפואי הזה רק אתמול בלילה פורסם ש-90 ראשי מחלקות במדינה פנו ואמרו, אנחנו לא יכולים לקחת חלק במצב אחריות שמצפים מאיתנו לחיי החולים נוכח העומס הנורא הנמצא על בתי חולים, בפרט בחורף הזה. והיום אני קורא טבלה מפרסום במעריב, לא רק את עשרת בתי החולים הצפופים בישראל, נכון לאתמול, במחלקות הפנימיות אלא במחלקות הילדים. כל אחד מאיתנו יודע שעם כל הבעיתיות של ילד חולה, ועם כל תשומת הלב שהוא צריך גם הרפואי גם החברתי, וגם האישי, הרי ילד זקוק לפי כמה, ונמצא בסכנה גדולה פי כמה בגין המחלה.

בבית חולים העמק בעפולה התפוסה 112% זאת אומרת 12% אין להם מיטות, הם בוודאי במסדרונות שם, הם לא יכולים לקבל, גם ככה הטיפול הוא תקני עד גבולי, אז כאן יש לנו. אבל אני הולך לפי הסדר של העיתון לניאדו נתניה 150%, אבל בהדסה הר הצופים 231%, זה אומר לא שניים במיטה אלא 2.3 זה אומר על כל 100 ילדים, או 10 ילדים, יש עוד 13 ילדים שנמצאים שם מחוץ לתקנים. הדסה עין כרם 122%, נהריה כנראה בצפון יש בריאות 65%, זה בית החולים היחיד. כרמל 100%, אבל סורוקה בדרום 219%, שערי צדק כאן בירושלים 129%, וולפסון 127%, ושוב בית חולים העמוס ביותר במדינה זה בית החולים שיבא, תל השומר, 236%. אז אנחנו רואים איך המדינה לוקחת, איך היא מתנהגת עם משבר בריאות שאין ספק החורף זה לא החורף הראשון, אפשר היה לחזות את הדברים. הרופאים צודקים, המשבר קשה, והנה אנחנו נמצאים במצב גם כלפי הילדים פושעים, מערכת הבריאות פושעת גם כלפי הילדים.

בוקר טוב לכולם, אני קודם כל מודה לחברי הכנסת מלי פולישוק, ושאול יהלום על הברכות, אני אשתדל לעמוד במשימה הזאת של האחריות של הועדה לשלום הילד, וזכויות הילד, וזו פתיחה שכבר מעמיסה עול כבד על הכתפיים, מיון ראשון והדברים, ואני לחלוטין לא אאריך כיוון שחשוב שד"ר יקדמן יציג את הדו"ח הזה.

נדמה לי ששיעור הילדים באוכלוסיית ישראל יורד בהתמדה מאז 1970, 39.2% לשנה ל-33.4% וזה יורד בהתמדה ונדמה לי ששיעור המצוקות והדאגות בעליה מתמדת. גם משום שאנחנו נמצאים במצוקות יותר גדולות, כבר מיון ראש בהקשר למצב הכלכלי והחברתי, המצוקה היא הרבה יותר קשה, וגם בגין העובדה שיש יותר פשע ואלימות בחברה הישראלית הילדים הקרבנות הראשונים, אבל אולי גם בגין העובדה שאנחנו מאד רוצים לאחל לילדים שלנו ולהבטיח לילדים שלנו עתיד יותר טוב, החובה שלנו היא לנסות ולהגיע להבטחת זכויות הילד, זה בעצם הבטחת זכויות העתיד של החברה והמדינה. נדמה לי שככל שהשיעור יורד, הרי האחריות שלנו עולה. וזה בעצם הדבר שצריך לשמוע אותו בדו"ח הזה וגם הייתי מבקש מד"ר קדמן אם הוא יכול לשים דגשים לגבי אילו תחומים הוא רואה בעיניו כמי שעומד בראש המועצה לשלום הילד כתחומים הקריטיים ביותר שנוכל גם להתמקד בהם בעבודה במשך השנה.

אני מודה לכם ליושבי ראש הועדות וכמובן גם למנהלות הועדות שטרחו לזמן את כל שלושת הועדות לדיון משותף, יש בזה ערך רב. אני מאד מעריך את זה שהכנסת, ואני מודה גם לחברי הכנסת האחרים שנמצאים פה שנותנים את דעתם למסמך החשוב הזה.

לא אכנס כרגע לפרטים, את תעשה מיד גב' יפה ציונית, העורכת של השנתון, והכינה מצגת שעל קצה המזלג תוכל לתת לכם התרשמות מהחומר הרב שכלול בו. אני רוצה רק לומר שניים שלושה דברים קצרים.

לפני זמן לא רב היינו אצל נשיא המדינה והגשנו לו את העותק הראשון של השנתון, והנשיא שהיתה לו הזדמנות לעיין בנתונים עוד לפני הטקס המכובד, אמר דברים מאד קשים, שאני רוצה לחזור עליהם בשמו, כי אני חושב שהוא אמר דברים מאד נכונים. לנוכח הנתונים שיש בשנתון, ואני מסכים עם חברת הכנסת פולישוק-בלוך, שיש גם נקודות אור בשנתון וצריך לראות גם אותם, אבל לצערי רב הצל על האור כשמסתכלים בשנתון, ואמר נשיא המדינה את הדברים הבאים, הוא אמר, לכל מדינה יש חוזה בלתי כתוב עם הילדים שלה.

בחוזה הזה, מדינה צריכה להבטיח לילדים שלה להגן עליהם, לאפשר להם לגדול בשלום, בבטחון, בבריאות, לתת להם את הכלים להתפתח, לתת לכל הילדים הזדמנות שווה לצמוח, ואמר נשיא המדינה מי שקורא את השנתון אין ספק שמדינת ישראל לא עומדת בחוזה הבלתי כתוב שהיא עשתה עם ילדיה,ואני מצטט את נשיא המדינה ואני רק יכול לחזק את דבריו. השנתון הזה אני חייב לומר את זה כאן, שהעורך הראשי שלו אגב ד"ר אשר בן אריה לא נמצא איתנו כי הוא בשבתון בחוץ לארץ, אבל בפלאי הטכנולוגיה גם משם הוא הצליח לערוך את השנתון, בעזרתה של גב' יפה ציונית.

לשנתון הזה אין אח ורע באף מדינה אחרת בעולם, בדקנו את זה, ניסינו ללמוד מנסיונות של אחרים ואני מודיע לכם בגאווה רבה מאד שמדינות אחרות באות ללמוד מהנסיון שלנו בשנתון הזה. אין שנתון כזה באף מדינה אחרת בעולם, היחוד שלו הוא ראשית שהוא מופיע השנה השלוש עשרה ברציפות, קל מאד לעשות מבצעים חד פעמיים, ואחר כך לשכוח את זה, אבל זה שנה אחרי שנה, יוצא לאור שלוש עשרה שנה ברציפות והיחודיות שלו שהוא איננו עוסק בהיבט אחד של ילדים, הוא איננו עוסק רק ברווחה או רק בעבריינות ומשטרה, או רק בבריאות, הוא עוסק במגוון החיים, מגוון ההיבטים של ילדים בישראל, והוא נותן תמונת מצב מאד מקיפה.

החשיבות שהענין הזה נדון פה בכנסת, הוא מפני שאנחנו רואים בשנתון הזה בעקר כלי עבודה. הוא צריך להנחות אותנו, איפה ניתן וצריך לפעול. ואני רוצה להסתפק רק בדוגמה אחרת שנוגעת דווקא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. יש בשנתון נתון מדאיג ביותר, כמעט בלתי נתפס. בשנה שעברה ביקרו בחדרי המיון של בתי החולים למעלה מ-550.000 ילדים, יותר מחצי מיליון ילדים ביקרו בחדרי מיון, זה מספר שהוא לא נתפס. זה אומר שכל ילד רביעי בממוצע, היה בחדר מיון בשנה האחרונה. ושאלנו את עצמנו את השאלה, מה קורה, האם ילדי ישראל כל כך חולים, או האם ההורים של ילדי ישראל כל כך היסטריים? אבל אז עשינו ניתוח נוסף ונדמה לי את התשובה.

אלה אותם ילדים שחוזרים?

לא, בדקנו באיזה שעות מגיעים ילדים לחדרי מיון, ושם הסתבר, שכמעט מחצית מ-550.000 הילדים, הגיעו בין השעות 6 ל-12 בלילה. וזה נותן, יש לנו רופא שמהנהן בראשו מבין חברי הכנסת, זה נותן לנו רמז על מה קורה פה. הענין הזה שגם נבדק על ידי אנשי מקצוע שבדקנו איתם, הענין הזה מראה שכנראה עדיין בחלקים גדולים של ישראל מערכת שרותי הבריאות הקהילתית איננה מספיק זמינה ונגישה עבור ילדים בשעות האלה שאני ציינתי.

התוצאה היא בזבוז עתק של משאבים, חדר מיון זה משהו מאד יקר, וגם משהו מאד לא נעים, מי שנאלץ להיות חדר מיון יודע איזה תענוג מפוקפק זה להמתין בחדר מיון. אילו מדינת ישראל היתה משכילה לקחת את הנתון הזה ולהשקיע בצורה תבונתית יותר בשרותי בריאות קהילתית שיהיו זמינים, גם בשעות האלה, היה אפשר לעשות יותר טוב לילדים, להקטין את המספר וגם לחסוך כסף. כי כל הזמן אומרים משאבים ותקציבים, יש פה דרך לחסוך כסף. זאת דוגמה שרציתי לתת אותה כיצד אפשר להשתמש בנתון של השנתון, ללמוד את הבעיתיות ולשנות מדיניות.

אתן לגב' ציונית להציג את השנתון במצגת קצרה, ואני רק רוצה לומר עוד משפט אחד לסיכום. השנתון השנה הוא שנתון לא קל. אף על פי כן אני מציע לא לפחד ממנו ולא לברוח ממנו, הוא מראה שמראה לנו תמונה, הרבה פעמים תמונה מאד לא קלה על ילדים בכלל, ועל אחת כמה וכמה על ילדים בקבוצות מיעוט. לא צריך להסתיר, וצריך להסתכל נכונה על המספרים. מקרב הילדים בישראל יש קבוצות, שהם קבוצות פגיעות יותר ומקופחות יותר, די אם אזכיר את הילדים באוכלוסייה הערבית, שמצבם כמעט בכל אינדיקטור גרוע יותר מאשר הילדים היהודים, או אם אזכיר קבוצה של ילדים שהיא לא תאמן שמונה כ-90,000 ילדים חסרי מעמד שחיים בישראל, רובם הגדול ילדי עולים שהגיעו הנה מסיבות שונות באשרת תייר, שפג תוקפה, שאין להם זכויות. אין להם ביטוח לאומי, אין להם ביטוח בריאות, חברת הכנסת סולודקין מכירה היטב את הנושא, וזה עוד נושא שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת. לא יכול להיות שבישראל תחיה עיר שלמה של ילדים שאין לה כל מעמד ואין לה זכויות, הדבר הזה מצריך תיקון.

אבקש מהגב' ציונית להציג את המצגת, אני רק אומר שיש פה קבוצה גדולה ויפה של תלמידי בית ספר רעות מירושלים, אנחנו מאמינים בשותפות גדולה עם תלמידים ושלושה מתלמידי בית ספר רעות גם הכינו דברים קצרים, כל אחד על דעתו.

התלמידים הם חגי הלמן, גאיה סעדיה, שרי גייגר. אנו מכריזים בזה על רבע שעה של לימודים, אבקש קשב, ואבקש מהגב' ציונית לתמצת את הענין.

שלום לכולם. אני רוצה תחילה, ותרשו לי במשפט אחד, לציין עוד שותפה טובה ונאמנה שעזרה לי להכין את השנתון ובלעדיה לא היה שנתון, זאת מיכל קמחי, בלי עבודת המאומצת לא היה שנתון.

כבר נאמר ששליש מאוכלוסיית ישראל היא ילדים. אחד הממצאים הבולטים ביות בשנתון, וחלק פה התיחסו אליו, זה שיש יותר ויותר ילדים עם מצוקות שונות ופחות מתן מענים מצד המדינה. בישראל כ-2 מליון ורבע ילדים, הם מהווים שליש מאוכלוסייה, 70% מהם בערך הם יהודים, כרבע נוסף הם מוסלמים, והשאר בני עדות אחרות.

אנחנו עדים לשינוי איטי אך עקבי במספר הילדים הממוצע במשפחה מ-2.7 בשנת 1980 ל-2.3 ב-2003, דבר שמעיד על שינוי במבנה המשפחה הישראלית, במשך השנים האלה גדל מספרם של המשפחות עם ילד אחד פי 2. קיימת מגמת גידול ברורה במספר הילדים החיים במשפחות חד הוריות, רוב הילדים האלה חיים עם הורה גרוש או גרושה. מספר הילדים להורים שהתגרשו עלה מאז 1990, בכ-70%.

למרות העליה במספר להורים גרושים שחלה עד 2000 שראינו קודם לכן, אנחנו עדים לירידה של כ-10% במספר הילדים למקבלי דמי מזונות, וזה לא בגלל שמספר הילדים האלה ירד, קטן, אלא בגלל שהיתה החמרה בקריטריונים לקבלת הגמלה. כאן אנחנו רואים את פעולת העוני בקרב ילדים, אנחנו רואים את העליה על פני כל השנים מ-1980 עד 2003, ב-2003 עברנו לראשונה את ה-30%. 30% מילדי ישראל, דהיינו, כל ילד שלישי כמעט בישראל הוא עני.

איך אתם מסבירים את הפער מ-8% ל-22%, שיש בתחילת העקומה?

אם את רואה, יש כאן דילוג על עשור שלם.

עשור אנחנו רואים, אבל בכל זאת זה פער אדיר.

בעשור האחרון, יש גידול נוסף של 10% למעגל העוני.

זה תהליך שהתחולל לאורך כל השנים. זה לא ממשלה זו או אחרת.

העשור של שנות ה-80 מראה על עליה של הרבה יותר מ-10% זה יותר מאשר הכפיל את עצמו. אם תראי אחורנית, ודווקא בעשור האחרון, העליה והולכת ומתונה יותר, תסתכלי על העובדות, מ-22 ל-30 זה פחות מ-8 ל-22. וזה עשור וזה עשור.

השקף הזה מדבר על ילדים ממשפחות המקבלות אבטחת הכנסה, גם פה אנחנו רואים פיק כזה של ירידה בין 2002 ל-2003 למרות העליה שהיתה עד 2002, ירידה של כ-13% וגם פה זה עקב החמרה בקריטריונים בקבלת הגמלה, לא בגלל שמספרם הצטמצם.

מה היה קורה לו הקריטריונים היו נשארים אחידים?

לדעתי, היתה עליה.

יש לכם נתון על זה? כי זה מאד מטעה, יש בעצם יותר משפחות שהיו מקבלות הבטחת הכנסה, אלא שאותם הקריטריונים רק החמירו - - -

יש בשלושה ממדים לפחות שיש לנו נתונים על החמרה במצב ולמרות זה על פחות סיוע. זה מה שאנחנו רואים כל הזמן. יש מצוקות יותר גדולות, ויש פחות מענים, יש יותר ילדים שהוריהם התגרשו, יש יותר משפחות חד הוריות ואף על פי כן יש להם פחות תמיכה מהביטוח הלאומי בדמי מזונות, מפני שהקריטריונים שונו לרעה. אתן רק דוגמה אחת שצריך לזכור אותה. אם בעבר אמא חד הורית, שלבעלה לשעבר יש פסק דין למזונות נגדו והוא לא משלם הביטוח הלאומי היה משלם והיא היתה זכאית אוטומטית אם יש לה ילד מתחת לגיל 7.

ללא הגבלת הסכום?

יש הגבלה של הסכום, אבל הקריטריונים שונו בגיל 7 הורד לגיל שנתיים. זאת אומרת, היום זכאית לזה רק אם יש לה ילד מתחת לגיל שנתיים.

ואם בעלה לא משלם בגיל 5, היא לא מקבלת כלום מהביטוח הלאומי?

לא. הביטוח הלאומי, מצריך את האשה הזאת להראות סיבות מדוע היא לא יכולה לצאת לעבודה. עד היום לפני השינוי, עד גיל 7 לא דרשו ממנה סיבות מפני שהניחו שעד גיל 7 היא צריכה לעסוק בילד ולא תבעו ממנה לצאת לעבודה. היום, מעל גיל שנתיים תובעים ממנה לצאת לעבודה. ואם היא לא עומדת בזה אז היא לא מקבלת את דמי המזונות. לכן יש לנו ירידה במקבלי דמי מזונות, ואותו דבר קרה בהבטחת הכנסה.

אותו דבר מה שקרה בנושא של קצבאות הבטחת הכנסה. הקריטריונים הוחמרו ולכן פחות משפחות מקבלות את זה. יש אבל יותר ילדים עניים, וזה אומר דבר אחד, שיש לא רק יותר ילדים עניים שלילדים העניים יש הרבה פחות רשת בטחון היום ממה שהיה להם בעבר. באחד הגרפים הקודמים אתם ראיתם שאילולא קצבאות הבטוח הלאומי, אפילו במתכונתם המקוצצת, היה מספר הילדים מתחת לקו העוני היה מגיע למעלה מ-40%. ולכן לכל אלה שמתנגדים לקצבאות ולביטוח הלאומי, אם זה לא היה, היו לנו 40% מהילדים מתחת לקו העוני ולכן את הענין הזה צריך לזכור, יש לנו יותר מצוקות, אבל לצערי הרב פחות מענים.

הגדרות קו העוני ב-1990 היו אותו דבר?

אותו דבר, 50% מההכנסה.

יש שינוי במספרים, אבל אותן ההגדרות, אפשר להגיד שיש צמיחה.

השקף הזה מדבר על מספר משקי הבית עם ילדים עד גיל 17 לפי מספר המפרנסים, ואני הדגשתי פה את מספר משקי הבית שאין בהם מפרנס. מדובר פה באלפים, 73.000, ובמשקי הבית האלה דווקא יש הכי הרבה ילדים, ממוצע הילדים במשק הבית אם נכפיל את המספר הזה נגיע לקרוב 230.000 ילדים שחיים במשקי בית ללא מפרנס. ובמקביל הבאנו את הנתון על ילדים ממשפחות המקבלות דמי אבטלה, ואנחנו רואים ירידה. שוב ירידה דרסטית, ירידה של כ-40%. שוב אותו סיפור של החמרה בקריטריונים לקבלת הגמלה.

יש לכם נתון של ילדים במשפחות של מובטלים?

כן, זה היה השקף הקודם. השקף הקודם הראה, שככל שהאבטלה אז יש יותר ילדים במשפחה בעוני, ללא מפרנס, זה יכול להיות חד הורי, ויכול להיות לא. אבל עדיין ללא מפרנס.

כשמדרגים את הישובים לפי רמתם החברתית כלכלית, מחלקים אותם לאשכולות, מהנמוך ביותר 1-10 הגבוה ביותר, רואים שאחוז הילדים הגבוה ביותר נמצא דווקא בישובים החלשים יותר, ככל רמת הישוב החברתית כלכלית נמוכה יותר יש פה יותר ילדים. ואנחנו רואים גם אותם אשכולות, אנחנו רואים פה מתאם בין הרמה החברתית כלכלית של הישוב לבין אחוזי הצלחה בבגרות, ואחוז אלו שעמדו בדרישות הסף של האוניברסיטה. וזה נתון - -

אבל יש פה הטעיה. אתם מדברים על החינוך העברי, מרבית האשכול החברתי כלכלי, 1-2, זה ישובים ערביים, מי שנשאר פה זה 2-3 ישובים חרדיים שלא עומדים בדרישות האוניברסיטאיות מכיוון שהם לא לומדים את מה שצריכים ללמוד באוניברסיטאות. זו הטעיה מאד גדולה.

ב-3-4, אתה רואה שהפער הוא אדיר, רק הנתון של 7% הוא בעיתי.

השקף הבא מדבר על החינוך הערבי, והמצב שם עוד יותר גרוע.

אבל פה הפערים הם בכל זאת הרבה יותר קטנים בין ראשון שני, לבין שלישי ושמיני.

כי כאן זה חרדים, אבל זה לא כך אם היינו משווים את זה שקף מול שקף.

ברור שיש פער אבל לא 7%. קודם היה 7% בגלל שזה חרדים, וזה מטעה.

אני לא מבין, אם זה החרדים אז צריכים להיות פחות.

לא, הם לא הולכים לאוניברסיטה, הם לא ניגשים לבגרות לכן הנתון הוא פשוט לא מתאים, וזה מטעה. זה מתוך רצון, ולא מתוך כורח.

זה נכון לעניינים אחרים.

שיעור הלומדים במערכת החינוך לפי גיל, מסוג חינוך ב-2003 אנחנו רואים שלמרות הצטמצמות הפערים שהיתה עם השנים עדיין יש פערים בין המגזר היהודי לערבי, הפער מאד בולט עד גיל 4, ומצטמצם בגיל 5, ושב וגדל בגיל 15.

אתם רואים כאן שהפער הכי גדול הוא בגיל 2, הגיל הרך, זאת אומרת את רואה כאן פי 8, שהילדים היהודיים הם בגני ילדים בגיל 2-3, ושם לא נמצאים.

זה נתון מאד חשוב.

אנחנו יודעים בחינוך שככל שהגיל נמוך יותר האפקטיביות יותר גדולה, בחינוך.

עיקר הנשירה מהלימודים מתרחשת בין כתות ט' ל-י"א, סך הכל הנשירה במהלך שנת תשס"ג ובמעבר לשנת תשס"ד, היה 6.2% כאשר אנחנו רואים את הפערים שבין המגזרים השונים, החינוך העברי מול החינוך הערבי ובתוך החינוך העברי אנחנו גם רואים את הפלח של העולים.

הנשירה אצל העולים היא פי 3 בהשוואה לילדים ותיקים יהודים, בעיקר בכתות י"א, יש שם פערים עצומים.

איך אתה מסביר את זה שהעולים בשורה השלישית אין בעיה, ובשורה הרביעית יש כאן בעיה פי 3?

פה מדובר על שני סוגי אוכלוסיות. אוכלוסייה אחת היא ותיקה יותר, כאלה שעלו בשנים מוקדמות יותר וכבר יש סימנים של קליטה בארץ, ולכן הם הולכים להיות דומים יותר לותיקים, בשעה שבשורה האחרונה מדובר בעולים שעלו מ-98 ואילך, שהם העולים החדשים יחסית, ושם עדיין יש את משבר ההגירה על כל מה שקשור בה, לכן שם הנשירה הרבה יותר גדולה. זאת אומרת, הבעיה היא בעיקר אצל העולים החדשים באמת.

במקביל, יש שינוי במדיניות של משרד האוצר וכל המערכת הכלכלית כלפי העולים.

לא כללו את הנשירה הסמויה, ולכן צריך להכפיל את זה פי כמה. ילד עולה שמגיע לגיל 15-16 הוא לא נקלט כלל במערכת החינוך, בגלל קשיי שפה ותרבות, אז הוא לא מופיע בגרף.

הוא לא נושר כי הוא אף פעם לא נקלט.

יש פחות נשירה עם השנים, אבל בחוק יש פערים בין המגזרים. אנחנו מגיעים לשקף שד"ר קדמן דיבר עליו קודם, על הפניות של ילדים בגיל 0-17 לחדרי מיון ואשפוזים. בין 1995-2003 אנחנו רואים מגמת עליה, היא נמשכת למרות כל השינויים שנעשו, עדיין אין כנראה מענה לבעיה הזאת. זה שקף שמראה את שעות הפניה לחדרי המיון, כ-40% פונים בין השעה 6 ל-12 בלילה, ועוד כ-30% בין 12 בצהרים ל-6 בערב.

מהי משמעות הנתונים?

המשמעות היא שכנראה אין מענה מצד מערכת הבריאות, קופות החולים.

על זה דיבר קדמן, הוא אמר שאתה רואה בין 18-24 40%, ובשעות היממה זה רבע, זאת אומרת שיש כאן עליה משמעותית, היה צריך להיות 25%, וזה רבע, למה זה בא, כשאתה בא ב-7 בערב בגלל פצע הכי קטן והמרפאה סגורה, אתה רץ לבית חולים.

מצד שני, החלק האפור זה רק 5 שעות והחלק הלבן הוא הרבה יותר שעות, אז איך זה מאזן?

יש פילוח של יהודים וערבים בנתון הזה כדי להראות כמה ערבים פונים?

לא, יש רק פילוח לפי בתי חולים.

בדרך כלל הערבים פחות, הם לא רצים על פצע קטן לרופא.

אחד ההישגים שישראל מתגאה בהם, זה שיעורי תמותת תינוקות, זה אחד המדדים למדינה מפותחת, ויש לציין שיש ירידה לאורך כל השנים בשיעורים. ישנה טבלה שמראה את הירידה, אבל יש פה פער עדיין בין היהודים לערבים, יותר מפי 2, בין 3.6 ל-8.6.

בין האוכלוסייה היהודית והמוסלמית בשיעור תמותת התינוקות.

איך 4.9 עומד מול העולם?

במקום טוב מאד. אנחנו במקום טוב לעומת אירופה.

מהנמוכים ביותר, כ- 180,000 ילדים בשנה מגיעים לבתי החולים. זה חלק מהנתון שהראיתי קודם על 550,000 ילדים שפנו לחדר מיון, אבל כאן מדובר על ילדים שנפגעו מתאונות ואושפזו בבתי חולים. זה נתון של מכון גרטנר, ומדובר רק בעשרה בתי חולים, זאת אומרת שהסך הכל פה לא משקף את כלל האוכלוסייה שנפגעה. אנחנו רואים שכמחצית מהילדים שאושפזו נפגעו מנפילות, זה סוג התאונה הכי נפוץ, ועוד כרבע מתאונות דרכים.

אלה דברים שהממשלה לא אשמה. אין לנו בעיה להאשים את הממשלה, אבל פה זה נתון שהוא בידינו. בניגוד למיתוסים אגב, עיקר הפגיעות מתאונות של ילדים זה לא בתאונות דרכים, זה רבע מכלל הפגיעות. עיקר התאונות זה תאונות בית וחצר שאת רובם אפשר למנוע. 51.5% זה נפילות. אגב, גם בענין הזה לצערי, באוכלוסייה הערבית יש פגיעות הרבה יותר גבוהות, הרבה פחות תשתית מסודרת וזה כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל פגיעות שאפשר היה למנוע אותם.

גם חלק מהתאונות האלה ניתן למנוע ממש בקלות, כי רוב הילדים נפגעים מהרעלות בעקבות בליעת תרופות וכימיקלים, הגרף מראה עליה עם השנים.

זה נתון של מרכז ההרעלות.

כמה נפגעו? יש כאן גידול, או לא כל כך?

יש פה גידול עם השנים, במספר הילדים שנפגעו בתאונות גם מספרית וגם בשיעורים, וזה משקף יותר נכון את המגמה. כאן יש גרף שמראה את הגידול בפשיעה של עולים קטינים, אחוז התיקים שבהם מעורבים עולים קטינים גדל בין 93 ל- 2003 פי 3, וזה נמצא במגמת עליה.

אגב, מספר הילדים העולים בישראל הוא 11% מהאוכלוסייה, כלומר המספר הזה גבוה יותר מפי 2, מחלקם באוכלוסייה, אם שואלים על ההשוואה לאוכלוסייה הכללית.

בתחום הפלילי?

חלקם בתחום הפלילי, שהוא למעלה מפי 2 מחלקם היחסי באוכלוסייה.

באילו גילאים של בני נוער מדובר?

זה מעל גיל האחריות הפלילית, מ-12 ומעלה.

זה נתון מאד מדאיג.

מספר הקטינים המופנים לשרות המבחן לנוער, בין 90 ל-2003, כמעט והוכפל, רוב המקרים ב-2003 היו מקרי פ.א. עם תיקים פליליים. זאת מפה של פריסת הקטינים שהואשמו ונמצאים בטיפול שרות המבחן לנוער.

בכל הישובים האלה יש יותר מפי 2 מהממוצע הארצי של קטינים, שבגלל עבריינות הופנו לקצין מבחן, זו מפה מאד מעניינת אני לא יודע למה דווקא במעלה אדומים, באריאל, קרית ארבע, וכוכב יאיר, ובמקומות הנוספים שנמצאים פה יש פי
2 עבריינות נוער מאשר במקומות אחרים.

מספר התיקים הפליליים ותיקי תביעה שקשורים בהם קטינים גדל בין 2000-2003 בכ- 18%, אנחנו רואים את זה ברוב העבירות, בטחון, אלימות, מין, סמים רכוש.

העדות היא על הרכוש, הנתונים כאן של 2003, ב-2004 יש עליה של עוד 12% בעבירות רכוש כשאנחנו מאבחנים בהשפעה של רמת העוני על סוגי עבירות רכוש, פשוט חזרנו לעבירות הקטנות של גניבות מרכבים, גניבות בין ילדים דברים שלא ראינו הרבה מאד שנים לפני כן.

זה על מספר התיקים הפליליים ותיקי תביעה שנפתחו בגין עבירות כנגד ילדים במשפחה. היתה עליה עד 2002, ב-2003 יש ירידה שלא ברור אם זה חד פעמי או שזה התחלה של מגמה, נקווה שזו התחלת מגמה.

אני יכולה לומר לך שב-2004 יש עליה שוב, היתה ירידה של 2% סך הכל.

אלה דיווחים על חשד בהתעללות בילדים, פניות של ילדים לפקידי סעד לחוק הנוער, ונתונים שאספנו מלשכות הרווחה. בין 1995 ל-2003 גדל מספר הדיווחים ביותר מפי 2, והשנה 37,000 זה נתון חסר כי היתה שביתה ממושכת של פקידי סעד וגם ברשויות המקומיות, לכן הנתון הוא לא מדויק.

אלה דיווחים בלבד, זה לא מה שיש.

בהמשך, באותן שנים גדל ביותר מיותר מפי 2 מספר הפניות עקב אלימות במשפחה, הילדים שהופנו לחדר מיון, אנחנו רואים פה עליה מאד גדולה, כמעט בכל הפניות.

זה כתוצאה מהעלייה במודעות?

גם אנחנו חשבנו כך, אבל עם השנים הסתבר לנו שזו לא רק עליה במודעות, אלא זו עליה אמיתית.

למה לא? ברור שיש עליה אמיתית אבל השאלה היא, באיזה שיעור?

כרבע מהילדים היהודים בגיל 12 עד 17, צופים 5 שעות ויותר בימי חול בטלויזיה. ובגלל זה אחוז המתגייסים לצה"ל שמשקלם 81 ק"ג הוכפל בין 83 ל-2003.

זה משקל המתגייסים שהיה יותר מ-81 ק"ג, זאת אומרת שאם היה ממוצע 6.6 בין השנים 83-89, ב-2003 זה גדל פי 2, 12.2 אם זה קשור ל-5 שעות צפיה בטלויזיה או לא אני משאיר לכם.

יכול להיות שהם יותר גבוהים מ-1.80 מ', אז זה בסדר גמור.

יש לנו גם את ההשוואה לפי גובה, הילדים של היום יותר שמנים.

רבותי תודה רבה. כפי שאני אמרתי בהקדמה שלי, אחר כך ד"ר קדמן אמר שזה מבצע יחודי, מפעל יחודי למדינת ישראל ואין לי אלא לחזור ובשם כולנו לברך, ושתמשיכו להוציא את השנתון ואנחנו מאחלים שהוא יהיה שנתון יותר טוב אבל אנחנו יודעים שאין כמו טבלאות וסטטיסטיקה כדי לעמוד מול דמגוגיה ומול הבטחות לא מקוימות ומול דברים שאין להם ביסוס.

רציתי לומר, שהנתון הזה הוא לא בזכות הממשלה, כי כל המועצה לא מוכרת בזכות הממשלה.

אני בן 16 ולומד בבית ספר רעות פה בירושלים. בוקר טוב, קודם כל אני רוצה להודות על זה שנתנה לנו הזכות לדבר כאן, זה לא דבר ברור מאליו אפילו כשהנושא הוא ילדים ובני נוער. כשמסתכלים על השנתון או על המצגת הזאת, בהרבה מאד שקופיות עולה שאלה למה המדינה לא מצליחה להתמודד עם כל מיני בעיות שקיימות בנושאים שקשורים לילדים ובני נוער במדינת ישראל.

אני חושב שזה קצת אבסורדי לשים דווקא על זה את הדגש, כשהמדינה בוחרת במודע להתעלם מקיומם של מאות אלפים של ילדים, 200,000 פחות או יותר ילדים, שגרים בתחומה, או שהם ללא אזרחות 140,000, או 90,000 מתוך אותם 140,000 שבכלל אין להם מעמד חוקי, או יותר מ-2000 ילדים של עובדים זרים, או 46,000 שהם כן מוכרים על ידי המדינה אבל גרים בישובים שלא מוכרים על ידי המדינה בנגב, ולכן גם הם לא מקבלים בכלל זכויות.

אני חושב, באופן טבעי, שאת האחריות של המדינה כלפי אותם ילדים שלא ב-100% שיכים לה, היא קצת בעיתית, אבל צריך לזכור שחוץ ממדינת ישראל אף מדינה אחרת לא יכולה לקחת אחריות על הילדים שגרים בתוך מדינת ישראל, ושאותם ילדים, כמו כל ילד, זקוקים לתמיכה של מדינה מאחוריהם, גם כשזו אחת האוכלוסיות שזקוקה להכי הרבה הגנה, אבל גם כי זו האוכלוסייה שתהווה את החברה בעוד כמה שנים. ולכן המדינה מחוייבת להיות אחראית לכל הילדים שגרים בתחומה גם אם הם לא רשומים כאזרחים שלה או אם הם גרים בישוב שלא רשום כישוב רשמי.

תודה לך, והוספת זוית ראייה נוספת, אני מניח שהדו"ח הסטטיסטי עסק בדרך כלל במצוי בצורה חוקית ומאזרחי מדינת ישראל הוספת כאן את הבסיס שעדיין יש לנו גם טיפול באלה שנופלים בין הכסאות. תודה רבה.

לצערנו אנחנו רואים הדרדרות עצומה, מדינת ישראל הפכה להיות מדינה אגואיסטית מאד. לא מקשיבים לילדים, אין שום אוזן קשבת, הילדים הם לא כח אלקטורלי, הם לא כח פוליטי הם לא מצביעים, אז אנחנו לא מתייחסים אליהם. מאד כואב לראות את הנושאים האלה, אנחנו כמעט ולא מוצאים נקודות אור. נקודות מאד שהפריעו לי זה 33% מהילדים חיים מתחת לקו העוני, זאת אומרת כל ילד חמישי בישראל הולך לישון כשהוא אומר שלפחות פעם בשבוע הוא רעב, המצב מאד קשה.

למעלה מ-90,000 ילדים חיים בארץ ללא מעמד חוקי קבוע. 47% בלבד זכאים לתעודת בגרות כשראינו שישובים שיש להם כסף מספר תלמידים זכאים גדול יותר, ישובים שהם עניים מצבם יותר קשה, פחות תלמידים זכאים לתעודת בגרות, כשאנחנו מקווים אותה מהפכה, מהפכת דברת, שהיא לא צריכה לעזור לעשירים, הם במסתדרים בעצמם, אומרת שאחת הנקודות הבסיסיות שלה זה לעזור לישובים ולמשפחות שמצבם הכלכלי קשה, הם יגיעו לתעודת הבגרות כשמצבם הלימודי ישתפר. ואנחנו נקווה שאכן בנקודה זו באמת יהיה שיפור.

אחד מכלי הפעולה של חבר הכנסת הוא הכלי הפרלמנטרי. ואנחנו באמצעות הכלי הפרלמנטרי של החקיקה יכולים לעזור ולשפר. בחודש האחרון התאכזבתי, ושמחתי, בנקודה מסוימת כשאנחנו רואים שעבירות מין נגד קטינים עלו במספר הצלחתי להעביר את היוזמה בנושא של חקיקה של התישנות במקרה של עבירה מינית בקטין על ידי שאינו בן משפחה, מרוץ ההתישנות יתחיל מגיל 18 עד גיל 28, כי אנחנו יודעים שהילד כשהוא קטן הוא לא מבין את העוול שנעשה לו, וככה תוקף מצליח להתחמק. הפעם אנחנו מקווים שהוא לא יוכל להתחמק והקרבן יוכל להתלונן עד גיל 28, גם אם הוא לא בן משפחה.

הנקודה המאכזבת ופה אני מבקשת את עזרת חברי הכנסת, ועזרת הארגונים השונים, אנחנו שמענו על תאונות דרכים ושמענו ש-23.5% מהילדים נהרגים בתאונות דרכים כאשר קראנו שמידי שנה נהרגים כ-15 ילדים בדרך מבית הספר הביתה, ו-170 נפצעים באורח קשה. אנחנו יכולים למנוע את זה, אם הם יהיו חגורים, כי אנחנו יודעים שרק רבע מהילדים היו חגורים, בתאונות. הגשתי יוזמה לחקיקה שהאוטובוסים שמסיעים, המיניבוסים שמסיעים את הילדים לדאוג שהם יהיו חגורים. משרד התחבורה מתנגד, כפי הנראה ההתנגדות היא לא דאגה לילדים אלה דאגה לתקציב. קבלתי מחקרים של אנשים שמבינים בנושא הזה, שאומרים לי שזה חיוני מאד שהילדים בהסעות יהיו חגורים, אני מקווה שיושב ראש הועדה החדש יעזור לי בנושא, לקדם את הנושא הזה.

הנושא האחרון, מאחר ואין פה כמעט נקודות אור, יש לנו הרבה מה לעשות, אבל בעיקר כואב הנושא של הילדים הנכים. ילד שיכול לאכול, שמענו בבוקר, שמעתי את ד"ר יצחק קדמן, ואמר ילד שיכול לאכול בעצמו, ילד שיכול להתלבש בעצמו, כבר הוא לא נקרא נכה. ואנחנו שומעים שאין נגישות בבתי הספר, מעט מאד בתי ספר עם נגישות לנכים, ההתחשבות בנכים, בנוער הזה, שסובל ממילא היא קטנה וזה נושא שאנחנו צריכים מאד מאד לקדם.

תודה, אנחנו עוברים לתלמידה גאיה סעדיה.

בוקר טוב, אני בת 17 תלמידת כתה י"א בבית הספר רעות בירושלים. קראתי הרבה פרקים מהספר, אחד הפרקים היותר מצומצמים בספר, הוא הפרק על ילדים ופנאי, שהנושא הזה בדרך כלל הוא נשמע אולי פחות חשוב, פחות רלוונטי. אני חושבת שדווקא הנושא הזה הוא אחד החשובים בגלל המקור לפרקים הנוספים כמו הפרק שעוסק בתאונות ילדים, הפרק שעוסק בילדים וכלכלה, הפרק שעוסק בילדים עוברי חוק, בעצם זה המקור הפנאי? מה הם עושים בשעות הפנאי? למרות זאת הנתונים בפרק הזה הם די מצומצמים עקב חוסר מידע.

בפרק הזה עברתי על כל התרשימים בענין רב, בכל הנושאים של הבילוי מחוץ לבית, בכל הנושאים של היציאות של הנוער לחו"ל, ודווקא בחרתי להתעמק יותר בתקשורת. אינטרנט וטלויזיה שלדברים האלה, לתקשורת הזאת יש גם לנוער שהגישה שלו לדברים האלה היא יותר גדולה בגלל שזה גם מבחינה כלכלית פחות יקר, ויותר זמין. מי שיסתכל בספר תרשים 6ג', אחד התרשימים, עוסק באחוז בני הנוער היהודי בגיל 12-17, הגולשים באינטרנט מהבית לפחות פעם בשבוע בממוצע. התרשים הזה מראה שקצת יותר ממחצית בני הנוער, המספר המדויק הוא 56.3% כן גולשים בממוצע פעם אחת בשבוע. התוצאות מעודדות כי מהצד אנחנו רואים שהמחצית השניה לא גולשת וגם לא נחשף לתכנים השליליים יותר.

מוצאים גם דברים חיוביים באינטרנט לא רק שליליים.

ברור, אין ספק. מוקד התקשורת הנוסף הוא הטלויזיה. לוח 6.3 מציג את מספר השעות שבהם הצפיה של בני הנוער היהודים בגילאי 12-17, בימי חול. וכאן לעומת המסקנות בסעיף האינטרנט הם קצת מדאיגות יותר, לעומת 4.9% לבני הנוער שצופים שעה אחת ביום, בטלויזיה האחוז של בני הנוער שצופים 5 שעות ביום הוא 25.5 שזה המון, ראינו את זה גם במצגת, מה שמביא אותנו גם לעובדה שבני נוער רבים נחשפים למסרים שהם שליליים, אלימות, דברים גסים ומסרים מילוליים בוטים, וזה כמובן משפיע על הנוער במודעות או בחוסר מודעות.

יש עוד תרשים 6 י', שמציג את שעות הצפיה של בני נוער בטלויזיה וגם הנתונים המתקבלים מהתרשים הזה הם גם מדאיגים. אחוז גדול מבני הנוער מבלים עד שעות הלילה המאוחרות שזה 12 והלאה, בצפיה בטלויזיה והדבר כמובן ישליך על רמת הריכוז ויכולת הלימוד שלהם או העבודה שלהם, במוסד או במסגרת שבה הם נמצאים.

אפשר לראות חדשות מה שהיה או מהיום למחר. תודה רבה.

תודה אדוני היושב ראש, גברתי היושבת ראש, שני יושבי הראש. גם אני רוצה להצטרף לדברי השבח והמחמאה שניתנו כאן למועצה לשלום הילד ולד"ר יצחק קדמן, עובדיו ועובדותיו. נפלה בחלקי הזכות לעבוד בשיתוף פעולה מלא, אני מרשה לעצמי לומר אפילו פורה, עם ד"ר קדמן ועם המועצה כאשר עבדתי במשרד החינוך וגם לפני וגם אחרי וגם עכשיו.

הרבה שמות אדוני היושב ראש נשאים בארץ לשווא. אבל נדמה לי ששם הילדים אנחנו נושאים לשווא יותר מאשר כל שם אחר. הרי לכאורה על פי הדימוי העצמי שלנו אנחנו בכלל מדינת הילדים, הרי אנחנו העם היהודי, העתיד טמון בילדים, ילדים זה שמחה. מי כמו העם היהודי יודע לגדל ילדים. המשפחה, המשפחה היא מבצרנו, משוש הלב ומחמאה לנפש והילדים הם הקרבנות העיקריים של החברה הישראלית, וזאת עובדה. אני לא יכול להתימר ולומר שקראתי את הדו"ח כי כרגע קבלתי אותו, עדיין למרבה הפלא לא הצלחתי לקרוא אותו, אבל מצב הילדים בארץ מוכר, והילדים הם הקרבנות העיקריים של החברה הישראלית.

לכן גם האמירה הזו שנשמעת היא כמו מנטרה, שמה, אין לנו דבר יותר חשוב מהילדים, יש לנו המון דברים יותר חשובים מהילדים. הילדים הם, לא רוצה לומר ולא רוצה להגזים, לומר האחרונים בתור, אבל יש לנו המון דברים יותר חשובים מהילדים. אגב , לו באמת הילדים היו הדבר הכי חשוב, בחיינו, כפי שאנחנו לפעמים מתגדרים ומתימרים, אז הרבה דברים היו שונים בארץ, אולי גם המערך הפוליטי היה שונה בארץ. הילדים, אבל הם הקרבנות העיקריים. אפשר כמובן להביא הרבה מאד דוגמאות אבל אני רוצה להביא שתיים, ולהסתפק בזה, כי אין טעם בהכברת מילים.

הדוגמה הראשונה, מה יותר ילד מילד, האם יש דבר שהוא יותר ילד מילד? יכול להיות שיש. למשל, פגים, אולי הם יותר ילדים מילדים. ואנחנו מכירים ויש כאלה שאולי מכירים באופן בלתי אמצעי, את הנושא גם הוא עגום למדי של הפגים, ברגע זה שאנחנו יושבים אדוני היושב ראש ודנים, מתים פגים במחלקות הפגים בישראל. ולכן לפעמים אני מתרשם שהדיבורים שלנו ברגע זה, הם יותר נלעגים מתמיד, ברגע זה שאנחנו יושבים כאן מתים פגים, איך אני יודע, כי מנהלי המחלקות מעידים, הרופאים מעידים, הם אומרים, מתים אצלנו פגים. לא צריך להיות רופא, נדמה לי, כמו אריה עמיתנו, כדי להבין שכאשר ילדים נולדים ומשקלם 500, 600, 700, 800 גרם, 1 ק"ג, והם אינם מקבלים את הטיפול הראוי אז אחד מן השתיים, יש שתי אפשרויות, יש גם שלישית כמובן, שבמקרה תוך כדי טיפול מאד מסור ככל שרק ניתן הם יוצאים בשלום. אבל שתי אפשרויות אחרות, האחת שמתים, והאחת שיוצאים פגומים.

לי נוח לדבר במושגים כספיים, גם במקרה הזה, אבל כל מדינה שעיניה בראשה, היתה מבינה שהפג הפגום הרי יעלה למדינה לאין ערוך פי כמה וכמה אלף מונים, כאשר הוא איננו מקבל את הטיפול הנכון. אבל זה לא מעניין אף אחד. איך אני יודע שאין זה מעניין אף אחד, כי דבר וחצי דבר לא נעשה לתקנת הענין. אז אני רק רוצה שנדע שתוך כדי כך שאנחנו מחליפים כאן דברים, במדינת ישראל שהיא מדינת הילדים, מדינת היהודים, ברגע זה מתים פגים.

הדוגמה השניה שאני רוצה להביא, שנים, ממש שנים, אני כאן ארשה לעצמי לשרבב איזו נעימה אישית, שנים אני מנהל קרב, קרב מאסף, מול בין השאר, לא רק האוצר אלא גם ממסד אקדמי שגרם נזקים שלא שישוערו כאשר הוא הפיץ את הבדותה שבמדינת ישראל משקיעים בחינוך יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת. ואני מוכרח לומר, שבמשך שנים ארוכות אני מרגיש איזה תחושה של אין אונים, אני לא יודע מה לעשות כבר עם זה. וכמובן הממשלה ובעיקר משרד האוצר, עטים על הנתונים האלה כמוצאי שלל רב, משקיעים, מה אתם רוצים בכלל זה סימן שגם המון בזבוז, ויש בזבוז. בהשוואה לכל מדינה אחרת ב-OACD, ההשקעה בהשוואה לתוצר הלאומי הגולמי ההשקעה הממלכתית בחינוך היא בין הגבוהות ביותר.

היתה רק בעיה אחת, בנתון הזה, זה היה אגב גם נכון, היתה רק בעיה אחת בנתון הזה לא בעיה מי יודע מה, לא ספרו את הילדים. נכון, אגב, למה לספור את הילדים, הילדים לא כל כך רלוונטיים לענין, בכלל היה הרבה יותר קל לנהל את מערכת החינוך בעיקר בקדנציה הזו בלי ילדים, כפי שהיה הרבה יותר קל לנהל את המדינה בלי אזרחים, אני אומר לכם שזו יכולה היתה להיות ממשלה נפלאה, אלמלא היו אזרחים כאן. אילמלא היו ילדים זו היתה מערכת חינוך למופת, לא ספרו את הילדים.

מה לעשות, ישראל בהשוואה למדינות ה-OACD יש הרבה ילדים, אבל מה הנתון הרלוונטי האחד והיחיד ואין בילתו, הנתון האחד זה כמה את המשקיע בילד, מה זה משנה התוצר הלאומי הגולמי,וכל השאר, זה הרי דברים בטלים, ההשקעה בילד, וכאשר מגיעים להשקעה בילד אנחנו בתחתית הסולם ואחר כך ממש תמהים, אם אנחנו בתחתית הסולם בהשקעה, אז איך זה המוח היהודי, שמעת על המוח היהודי, איך הוא לא מפצח עד כי כך, הכרת באחרונה, איך הוא לא מפצה במידה כזאת שאנחנו לא נמצא את עצמנו בתחתית סולם ההישגים. כל זמן, וגם הועדה הזאת נותנת את ידה הרבה פעמים, גם בועדה הזאת שמעתי הרבה דיבורים, תראו איזו השקעה אדירה יש לנו בחינוך, אין שום השקעה אדירה בחינוך. 90% מתקציב החינוך הוא תקציב למורים, והמורים כידוע הם מעשירי הארץ, אתם יודעים שהמשכורות, משכורות עתק. מה שאותי תמיד מטריד, שאולי אנחנו לפחות נעשה מאמץ כדי שתהיה קצת יותר התאמה בין הדברים שאנחנו דורשים, לבין הדברים שאנחנו לפחות מנסים לקיים.

בוקר טוב, גם אני תלמידה מבית ספר רעות, כתה י"א, בת 16. בחרתי להתמקד בנושא הילדים לחינוך במדינת ישראל, כי זה נושא שמאד רלוונטי להרבה נושאים אחרים. מצב החינוך משפיע על הרבה דברים אחרים. אני קצת מפחדת להגיד את זה כי אנחנו כל כך מדברים על ירידות ועל דברים לא טובים, אבל ממה שקראתי אנחנו בדרך הנכונה. יש עליה באחוז התלמידים שעדיין נמצאים בבתי ספר, בגיל 17, יש עליה באחוז התלמידים שזכאים לתעודת בגרות, שזה כן עליה, שזה כן משהו שאסור להתעלם ממנו, אנחנו כן התקדמנו לאן שהוא. למרות זאת, עדיין יש דברים שכן נורא בעיתיים ובלטו לי לעין.

נושא אחד זה אי השויון הטוטאלי בין החינוך היהודי לחינוך הערבי. האי שוויון גורם לחינוך לא שוויוני, גורם לאזרחים מסוג א' ואזרחים מסוג ב', לאנשים שיש להם השכלה יותר גבוהה והשכלה פחות גבוהה, לפי מגזר, וזה פשוט גורם להפליה טוטאלית וזה מצב שחייבים להתייחס אליו. לפי הנתונים במערכת החינוך התלמידים בגיל 17, במערכת החינוכית היהודים זה 94% שעדיין נמצאים במערכת החינוך, והערבים זה 79%. הזכאים לתעודות בגרות במגזר העברי זה 57%, ובערבי 41%. ואלה דברים נורא בעיתיים, ותעודת הבגרות זה מכניס אותי לדבר השני שנורא מפריע לי.

אחוז הזכאים לתעודת בגרות הוא נורא נמוך. לפי נתונים הלומדים במערכת החינוך הם 79% בגיל 17, נגשים לבגרויות הם 70%, ותלמידים שיוצאים זכאים בתעודת בגרות הם 46%. זה נושא מאד בעייתי. לדעתי יש הרבה גורמים שמשפיעים על זה, זה יכול להיות איך שאופן הבחינה, זה יכול להיות הנושאים של הבחינה, זה יכול להיות ההכנה לבחינות, יש בעיה שפחות מחצי מהאוכלוסייה שלנו לא יוצאת עם תעודת בגרות. אני בטוחה שיש לנוער שלנו הרבה יותר פוטנציאל מזה ושהם צריכים לבטא את זה בדרך אחרת. צריך לתת להלם איזה שהוא מענה אחר.

בועדת חקירה פרלמנטרית לפערים החברתיים, המומחים של משרד החינוך העידו שהפוטנציאל האינטלקטואלי של תלמידים להגיע לזכות בתעודת בגרות הוא 70% לפחות. 46% זה אומר ש-24% יש להם את הפוטנציאל אבל הם לא מגיעים בגלל מערכת החינוך.

זה לא נתון מדויק, וגם ד"ר קדמן יאשר, שזה לא כולל תלמידות ותלמידים שעמדו בבחינות הבגרות ואבל חסרה להם בחינה, כעבור שנתיים שלוש, מתווספים לפחות עוד 10%, במובן הזה דווקא זה לא נתון מדויק. בתוך שנתיים שלוש, ובוודאי שנתיים שלוש לאחר הצבא יש תיקון של עוד 10%.

אל תדאגי, תמיד שרי חינוך לשעבר מגינים על הנתון הזה, ואומרים שהוא נתון לא מדויק.

אני חושב שבנתון הזה יש הרבה זיוף, כי גם אין 46%, חלק גדול מתעודות הבגרות שאת מדברת עליהם ומופיעות כאן בגדר הזכאות הם לא תעודות בגרות, זה הכל העמדת פנים. זה לא תעודת בגרות, אי אפשר לעשות עם זה שום דבר.

כמה נקודות לסיום. בעמוד 117, בית ספר, מתארים כל מיני עליות במספר התלמידים שעיין נמצאים במערכת החינוך, אבל בנתון אחד יש ירידה, של מספר התלמידים שנמצאים במסגרות מיוחדות, כאילו במסגרת מיוחדת. קראתי את ההמשך שמסביר שהם משלבים אותם במערכות רגילות, לבתי ספר רגילים, וזה מדוע יש ירידה בתלמידים בבתי ספר מיוחדים.

השאלה שלי, האם התלמידים האלה מקבלים באמת מענה על הצרכים שלהם בבתי הספר הרגילים?

התשובה היא שלילית.

לא, והיו על זה שני בג"צים, היא בוודאי יותר טובה מאשר בסגרגציה אבל, אין ילדים אצלכם בבית הספר?

יש לנו המון, ונראה לנו שאנחנו אחד מבתי הספר שבאמת יודע איזו השקעה כספית צריך כדי לתת לתלמידים האלה מענה, הם מקבלים, אצלנו אני מאמינה שכן, אבל אני לא יודעת כמה זה בכלל עונה.

אז יש לך את התשובה, אם בתי ספר, ומורים, והורים ותלמידים מתייחסים לענין, מבחינתנו הועבר בכנסת בקדנציה הקודמת חוק שילוב, מול משרד החינוך והאוצר שלא נתנו את התקציב, אבל לאט נכנסת לתודעת גם נותני התקציבים שכל ילד שראוי ומתאים ללמוד במסגרת משולבת רגילה, זאת העדיפות הראשונה, וכך צריך להיות, וכל העזרה שהמדינה נותנת לו במסגרת של החינוך המיוחד היא צריכה לתת לו כאן. אבל כמובן שהמון תלוי, ואנחנו שעובדים בענין רואים בתי ספר מצטיינים בענין הזה, המון תלוי בחברים, במורים, בסביבה ואם כל אלה חיוביים, אז ברור שהתוצאה חיובית פי כמה וכמה, היא לשני הצדדים, לא רק לצד אחד.

תודה רבה.

ראשית אני רוצה לברך את המועצה לשלום הילד ואת ד"ר קדמן. אני חושב שהם עושים עבודה מצוינת, עבודה שכנראה אם אנחנו נסמוך על הצינורות הממלכתיים תמיד הנתונים האוביקטיבים כביכול יוטו לכיוון האמירה הפוליטית של הממשלה, אני חושב שהעוגן הזה שנקרא המועצה הלאומית לשלום הילד, עוגן של הילדים והמגן הילדים הוא דבר מאד חשוב וכל הברכות ללא מליצות וללא הגזמות.

אני יכול לעשות מה שעושים בדרך כלל בדיונים כאלה, להתעכב על כמה נתונים ואז להביע זעזוע ולהגיד כמה שזה קשה וכמה שזה נורא. והדברים מדברים בעד עצמם שהם אכן ככה. אבל, אני חושב שאסור לנתק את הנתונים האלה ממה שעושה הכנסת, אנחנו עומדים כנראה בשבועות הקרובים לדון בתקציב המדינה לקריאה שניה ושלישית, על המחויבות שלנו כועדות של הכנסת, גם ועדת חינוך וגם ועדת עבודה ורווחה, לצד המחויבות הפוליטית. אבל גם מעל למחויבות הפוליטית מפלגתית של קואליציה ואופוזיציה, מה אנחנו מחויבים לילדים. בסופו של דבר אם אנחנו לא נותנים, פורעים את השטר הזה לילדים, ולדורות הבאים, אני חושב שאנחנו מועלים בתפקידנו.

אם אנחנו מסתכלים על הנתונים שפורסמו רק בשבועות האחרונים, שהחברות הגדולות השיגו רווחים של 93% בשנה האחרונה, של הבנקים בתשעה החודשים האחרונים השיגו 75% יותר רווח, לא רווח, יותר רווח. ובאותו זמן דו"ח העוני מדבר על 100,000 אזרחים ששקעו מתחת לקו העוני, לאן הדברים האלה יובילו. אז מדברים על צמיחה, צמיחה אנחנו יודעים שיש צמיחה, אבל אנחנו גם יודעים לאן מתנקזת הצמיחה הזו, לאלו כיסים, גם לחברות הגדולות וגם לבנקים. כי העובדה, יש כאלה שפשוט ממריאים לשמים, ויש כאלה ששוקעים לתוך הבוץ של העוני.

לכן אני חושב שלהטיף ולגלות סימני זעזוע לנתונים, אז כולנו נעשה את הפוזה הזו, ואחר כך נצא ויגידו היה שידור ישיר בטלויזיה בערוץ הכנסת. מה אנחנו עושים, מה אנחנו מחויבים כחברי כנסת, כחברי ועדת חינוך ותרבות, כחברי ועדת העבודה והרווחה וכחברי כנסת בכלל, מה אנחנו מחויבים נקודתית לקראת ההצבעה על התקציב בקריאה שניה ושלישית. אני למרבה הצער לא רואה, אם אני לא טועה, חברי קואליציה, אני לא רואה פה. אף אחד.

לכן, אני מציע לשלוש הועדות, לחבר הכנסת רן כהן, אני מאחל לך ומברך אותך בתפקיד החדש כיושב ראש הועדה לזכויות הילד, ומאחל לך הצלחה. אתה עומד בצומת מאד חשובה. לכן אני מציע שניקח את הנתונים האלה, נעקוב, ששלושת יושבי ראש הועדות, ישבו יחלקו את החומר הזה וכל ועדה תעקוב.

אנחנו אכן מתכוונים לעשות זאת.

המשפט האחרון הוא אכן נוגע לדברי שרי, שחסכה לי הרבה דברים, ואני חושב שהקול הצעיר הזה שפשוט מתרעם על הפליה וחוסר השוויון, הוא דבר שצריך לשמש נר לרגליהם של חברי הכנסת, ופה שוב, אני לא יודע אם יש השקפה פוליטית כל שהיא, ימנית או שמאלית שיכולה להצדיק הפליה של ילדים. ולכן, בו בענין הזה לא נעשה חישובים, ולא חישובים פוליטיים, לא מכאן ולא מכאן, אני חושב שיש מקום בתוך המעקב, צריך להתיחס לנושא הזה של ההפליה כאחד הדברים שמחייבים טיפול מאד עמוק.

תודה רבה. המקרים הכי קשים שצריכים לקחת בחשבון, מגיעים למדור הנוער של המשטרה. ונשמע כמה מילים מסנ"צ סוזי בן ברוך ראש מדור הנוער באגף החקירות במשטרה.

מצטרפת לברכות לחבר הכנסת רן כהן. האינטראקציה בין ועדת זכויות ילד למשטרה היא מאד אינטנסיבית, מכורח הנסיבות, ואני בטוחה שתהנה מאיתנו כמו שנהנה קודמך. אני מקווה שזה יהיה הדדי. ברכות גם לד"ר קדמן, ורק להזכיר שאנחנו גם כן צינור ממלכתי, ומי שמעביר את הנתונים לד"ר קדמן, בין השאר זה הצינורות הממלכתיים. ומשטרת ישראל אף פעם לא מסיטה את הנתונים, ההפך אנחנו מציפים, מציפים ומבליטים אותם כי אנחנו טוענים כי מי שמכיר את הנתונים האמיתיים גם יטפל במצב, בלי שום כוונה להסתיר שום נתון.

תיקון קל, זה לא ילדים בישראל בשנת 2004 אלא בשנת 2003 כי הספר הוא על נתוני 2003. אני קונה את הנתונים של 2003 גם ל-2004, לצערי הם לא כאלה, הנתונים בשנת 2004 בנושא מעורבות של קטינים בפשיעת נוער גבוהים הרבה יותר מ-2003, והתמונה הזאת לא תלך ותשתפר כל עוד המצב שתיארתם בתחילת דבריכם ישאר כפי שהוא.

נקודת ההדגש החזקה שאני רוצה להביא אותה כאן זה נושא הרווחה. נער שנעצר נכלא או לא נכלא, נעצר ומגיע למשטרת ישראל, נחקר, אם הוא לא מקבל מיד טיפול לאחר מכן, חבל על כל העבודה של כולנו. נקודת הרצף הטיפולי בעשר השנים האחרונות במדינת ישראל, הולכת ונעלמת. כל עוד לא יוספו פקידי סעד לחוק הנוער וקציני מבחן לנוער שמטפלים בילדים שאנחנו עוצרים או מעכבים, הם חוזרים אלינו חזרה. לכן כמות פשיעת הנוער בישראל לשנת 2004 עלתה בעוד 13%, מ-2003 עד ל-2004 13% זה כמות תיקי הנוער, כמובן שזו פונקציה של עשיה משטרתית הרבה יותר אינטנסיבית מאשר בשנים עברו, כי זה לא סוד שמשטרת ישראל הוסיפה 100% תקנים ב-4 השנים האחרונות כולם בשטח, כולם ידיהם מלאות בעשיה.

מה קרה במקביל? אני יודעת שלא את זו שצריכה לתת את התשובה, אבל את נחשפת לעובדות.

הם לא קיבלו מצבת של תקנים, ד"ר קדמן יודע יותר טוב ממני, חלה ירידה, מכח הנסיבות גם יצאו לחופשות לידה וכו', יש לנו ערים שלמות שבכלל אין קציני מבחן לנוער ועל כך התריע ד"ר קדמן, והיתה ישיבה בועדת זכויות הילד לאחרונה, לא קבלו יותר תקנים ברשתות רווחה, לא בפקידי סעד ובוודאי לא בשרות מבחן לנוער.

במקום שהמדינה לא מטפלת ברשויות הרווחה, הדבר עובר למשטרה.

אין ספק, אבל אותו דבר לגבי המשוטטים למיניהם. נקודה אחרונה, אנחנו עדים יותר ויותר מעורבות של נערות בפשיעת נוער. עד לפני חמש שנים בוודאות הייתי אומרת שפשיעת הנוער בישראל היא פשיעה של בנים. יש לנו היום 11% מסך כל המעורבים שהן בנות. הרבה מאד סמים, הרבה מאד אלכוהול שמביא לאלימות, הרבה מאד אפילו גניבות, וזו נקודה שכדאי לזכות אותה בתשומת לב מיוחדת כי זה הולד ועולה כלפי מעלה.

אני רוצה להצטרף לברכות למועצה לשלום הילד ואני רוצה להגיד שהתרומה של המועצה ושל הנתונים שהיא עושה ושל העבודה שהיא עושה היא לא עונתית, היא לא מתחילה ולא נגמרת עם הצגת הדו"ח הזה, זו עבודה שאנחנו נהנים ממנה כחברי כנסת ונעזרים בה במשך השנה כמעט כל יום מידי שבוע בשבוע, ואני רוצה לברך על כך.

אני רוצה להגיד כמו שאומרים ברדיו ובטלויזיה, זה לא גורל זה מחדל. ומחדל צריך לחקור לדעתי, אני חושב שהגיעו מים עד נפש, אי אפשר להמשיך ולהזדעזע מול נתונים כאלה שאנחנו רואים אותם. מעבר לזה אני חושב שגם אם היו יושבים כאן נציגי הקואליציה היום, הם היו מזדעזעים והיו מרימים קול, והיו כמה שהמצב לא טוב.

השאלה היא איך מונעים את המצב הזה, ואני חושב שחובתם של חברי הכנסת היא לא רק להזדעזע אלא היא למנוע את הדברים האלה, ואני אגיד עוד דבר לא לניגוח פוליטי, אבל גם כאלה שמזדעזעים, במו ידיהם הצביעו בעד תקציב ובעד מדיניות שהביאה לתוצאות האלה בסופו של דבר. אי אפשר להמשיך עם הדבר הזה. אני חושב שהגיע הזמן לנתק את הנושא של הילדים ולהקים מסביבו קואליציה ולובי גדול, חוצה גבולות, כדי שימנע הצבעה שפוגעת בילדים גם בתקציב, גם למרות המחויבות הקואליציונית שישנה.

אני רוצה להגיד רק דבר אחד שהוא בקונטקסט של הילדים הערבים. כשאנחנו מדברים על עוני וכו', וכמעט בכל תחום שלילי הם עוד צעד אחד יותר קדימה, מדברים על כל ילד שלישי בישראל שהוא חי מתחת לקו העוני, אנחנו מדברים על כל ילד ערבי שני שהוא חי מתחת לקו העוני. מה שאני רוצה להגיד, הועדה הזאת אם היא רוצה להתייחס לנושא הזה ברצינות היא לא יכולה לבטוח על אווירה שנוצרת גם על ידי העיתונות גם על ידי פוליטיקאים שמתיחסת לילדים הערביים כסכנה דמוגרפית, שמתייחסת אליהם כאל איום שצריך להזהיר ממנו כל שנה מחדש, וכל חודש מחדש.

אנחנו מתנצלים בפני כל האנשים. חבר הכנסת אלדד יגיד כמה מילים, אחר כך כל אחד יש לו עוד משפט אחד לא נסכם כי אין זמן, אבל אנחנו נמשיך בישיבה שניה שהייתי קורא לה את המסקנות, ואז כל המוזמנים כאן, אלה שלא דיברו, יוכלו להביא את דברם, ואני מתנצל מראש.

חבר הכנסת ברכה צדק, לחברי כנסת יש כלי פשוט מאד להביע את דעתם על המצב וזה להצביע על התקציב, אבל זה לא בכדי שיושבים פה רק חברי אופוזיציה, וגם אם היו פה חברי קואליציה והיו מזדעזעים כמונו בסוף, מה שהציע חבר הכנסת מח'ול לא ראלי בתמונה הפוליטית שלנו, אנחנו לא תמימים. לא יהיה לובי שיחצה את הקואליציה והאופוזיציה כי בסוף יש דברים חשובים יותר, ולכן הקואליציה בעד התקציב, והאופוזיציה במקרה הטוב, האופוזיציה תצביע נגדו, אם לא יהיו דילים למיניהם.

לכן, מעבר לאמירה הזאת שהיא חשובה, וזה תפקידנו להאבק ברמה האופוזיציונית הזאת, נדמה לי שאם כל אחד מאיתנו יקח פרק אחד, מעבר למה שהועדות יקחו למעקב, כל אחד מחברי הכנסת יקח פרק אחד שמעניין אותו, שקרוב ללבו שהוא יכול לעשות בו ויתעסק בו בחקיקה, שזה לא המלחמה הגלובלית מול האוצר שישפר את הקצבאות, אלא יתקן חלקת אלוהים קטנה אחת, אולי נצליח לשפר פה ושם.

תודה רבה. עכשיו שלושה משפטי סיכום מכל אחד מאיתנו, אני אפתח ברשותכם ואחר כך מלי פולישוק, ורן כהן יסיים.

התודות פה נאמרו, ההוקרות נאמרו, אנחנו מצפים מהמועצה לשלום הילד אשר יחד איתנו תגיש לנו תכנית מאבק, נקרא לה תכנית המאבק של המסקנות, וכל אחד מאיתנו נאבק הרי והדברים משמשים לנו, הייתי אומר בסיס לעבודת ועדותינו. ואנחנו בקיאים בנושא, רן כהן עמד בקדנציה הקודמת כיושב ראש ועדה פרלמנטרית שחקרה את הנושא, וכולנו עוסקים כל הזמן בנושא, ואין לנו ספק שאף על פי כן אנחנו צריכים לערוך מאבק סיסטמתי מתוכנן, כולל חקיקות, כולל כל היוזמות שלכם לחקיקות שמפעם לפעם מצליחות, ולכן בסופו של דבר כשאתה מסתכל לאורך השנים אתה רואה ששינינו בתמונת מערכת החוקים, ועשינו הרבה ועדיין צריך לעשות הרבה.

אני חושב שהזעקה שאנחנו גם כאופוזיציה לפעמים, אבל גם אם הקואליציה זועקים, כל אחד מאיתנו רואה שקצת שיפורים היא מביאה. לא מהפכות, אבל שיפורים בכמה נושאים מביאה ואנחנו נמשיך בכך, הדברים ישמשו אותנו, ואני מציע שאחרי שאתה תגיש לנו בזמן הנתון שלך, נעשה עוד ישיבה, שזה יהיה נייר עבודה לדון בדרכי המאבק לתיקון כל הנתונים של השנתון הסטטיסטי.

אתה בהחלט אמרת מה שהתכוונתי לומר, תכנית עבודה, שמענו את הבעיות עכשיו צריך ללכת לביצוע. אני רשמתי לעצמי מספר ישיבות לא לחכות עד שאתם תבואו אלינו שוב, כי זה יקח לכם זמן, מספר ישיבות, אני יכולה כבר להגיד לך שאחת מזה פערי הסיכוי בין ילדים יהודים וערבים, נושא שאני אשמח לעשות יחד איתך, פעילות ספורט של ילדים, שעות פנאי של ילדים, חשיפת ילדים לתרבות, כמובן נושא החינוך של ילדים זה כל הזמן אנחנו עוסקים בהיבטים שונים התרבות, אבל באמת יותר ברמה של פעילות ומה אנחנו יכולים לשפר ואיפה. ואני מציעה שנקבע כבר מועד לאפריל, כדי שיהיה לנו דד ליין, שאנחנו באים לישיבה המשותפת הנוספת כשכל אחד בועדה שלו קידם כמה נושאים, ואנחנו רואים מאיפה אנחנו ממשיכים הלאה.

אני רוצה רק לסיום לומר, שנקודת האור היחידה בדיון הזה, לצערי, זה המועצה לשלום הילד ובני הנוער. שכל הסקירות של שלותכם היו באמת מאלפות, ואתם יודעים מה, גם זה נכס, כי כדי להלחם על הטוב ונגד הרע צריך שיהיו כלים, ולפחות אנחנו יכולים להתברך בכך שיש לנו פה הכלים. אני חושב שאחד הדברים החשובים כאן להגדרה, זה בכל זאת לנסות ומכל הממצאים האלה ללמוד בעצם מה כאן קורה.

אני לא חושב שיש כאן מדיניות אנטי ילדים, זה לא המצב, שיש תקציב אנטי ילדים, יש מדיניות שהיא מדיניות אנטי חברתית, ומדיניות פערים, וחברה שהופכת להיות יותר ויותר אלימה, והקרבנות שלה זה הילדים. זה בעצם מה שכאן קורה. שהמדינה בורחת מאחריות על הפרנסה ועל השכר ועל הסיוע למשפחות שאין ביכולתן להתפרנס ולעבוד, שהמדינה בורחת בעצם היא מקריבה את ילדיה. היא מקריבה את עתידה. כשהחברה יותר אלימה, הילדים הם קרבנות הראשונים של האלימות. זה בעצם מה שקורה. ונדמה לי שאם זאת ההשקפה, אין לנו דרך אלא כחברי כנסת כועדות של הכנסת, לעשות מאמץ לתקוף כל תחום ותחום ולעשות את זה בהתמדה ובקביעות.

היו"ר מלי פולישוק ואני, התלחשנו לגבי סדר של נושאים שנעלה אותם ביחד, בשתי הועדות בזמן הקרוב, אנחנו נתמודד איתם, מלי כבר מנתה חלק מהם, נעשה את זה גם עם שאול יהלום, ועדת העבודה והרווחה והבריאות, ונעשה את גם במסגרת הועדה לשום הילד באופן ספציפי. כבר בשבוע הבא אנחנו מקיימים ישיבה עם שר הפנים, אופיר פינס, לגבי ילדים ללא מעמד חוקי. זהו נושא שללא ספק צריך לתקוף אותו, כי אם להיות מבוגר ללא מעמד חוקי וללא זכויות זה מאד קשה, להיות ילד ללא מעמד חוקי וללא זכויות זה בכלל אסון טראומטי.

אנחנו חייבים לעסוק בזה אחד לאחד, נעשה את זה גם לגבי ילדים שחשופים לאלימות, ילדים שיש במשפחתם אסיר, לפחות אסיר אחד, ראינו עליה של 70%, אלה נושאים שצריך לעסוק בהם לעומק, ומה שצריך שינויי במשרדי הממשלה נתקוף את משרדי הממשלה ונעשה את זה, עד עכשיו, שנתיים אחרונות הייתי יושב ראש ועדה לעובדים זרים עשינו כמה וכמה מהלכים מאד משמעותיים ששינו את מעמדם של העובדים הזרים במדינת ישראל ואת מעמדה של ישראל ביחס לנושא הזה.

אני בטוח שנעשה את זה גם בועדה לזכויות הילד, כדי שעתידה של מדינת ישראל ועתיד ילדיה יהיו טובים יותר.

תודה רבה לכל המשתתפים.



הישיבה ננעלה בשעה 11:15