כנסת פתוחה

ישיבה בשיתוף המועצה הלאומית לבריאות האישה בנושא קידום בריאות נשים, תוך דגש על בריאות הנפש

הוועדה לקידום מעמד האישה 5
25/1/2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 158
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
‏יום שלישי, ט"ו בשבט התשס"ה (‏25 בינואר, 2005), שעה 14:30

1. ישיבה בשיתוף המועצה הלאומית לבריאות האישה בנושא קידום בריאות נשים, תוך דגש על בריאות הנפש

חברי הוועדה: אתי לבני – היו"ר

חה"כ אילנה כהן
חה"כ לאה נס
יאיר עמיקם - סמנכ"ל הסברה, משרד הבריאות
אסתר סממה - ראש תחום, האגף לטכנולוגיות רפואיות, משרד הבריאות
ד"ר ליטל קינן-בוקר - המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות
נגה גרטי - מנהלת סקרים, המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות
ד"ר דיאנה פלשר - יועצת לענייני בריאות לסמנכ"ל משרד הבריאות

המועצה הלאומית לבריאות האישה

ד"ר רחל אדטו - יו"ר המועצה הלאומית לבריאות האישה
רס"ן עינת אלרן - מפקדת מרכז בריאות האישה בצריפין, צה"ל
ג'והניה חוסיין - לשכת הבריאות עכו, משרד הבריאות
רותי ויינשטיין - מנהלת המחלקה לחינוך וקידום בריאות, משרד הבריאות
אילנה בן-שחר - מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות
אביבה נמרודי-בוצר - אחות אחראית על תחום סיעוד בקהילה, מנהל רפואה, משרד הבריאות
גרסיאלה ביל-כהן - מנהלת תחום המועצות הלאומיות, משרד הבריאות
נאוה הדר - תחום המועצות הלאומיות, משרד הבריאות
סיגלית ריואני - תחום המועצות הלאומיות, משרד הבריאות
דבורה איציק - אחראית ארצית לתחום אלימות, משרד הבריאות
ורדית דנציגר - משרד הבריאות
מדי מוריאל - ביה"ח שערי צדק
ד"ר מיקי בלוך - פסיכיאטר, המרפאה לבריאות הנפש, המרכז הרפואי תל-אביב (ביה"ח איכילוב)
פרופ' חוה טבנקין - המחלקה לרפואת משפחה, מרכז רפואי העמק
ציפי שדה - אחות ראשית, שירותי בריאות כללית
אדית קוגן - קופת-חולים מאוחדת
ד"ר אברהם פלוק - פסיכיאטר, קופת-חולים מאוחדת
ד"ר מאירה ברגר - מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה א', קופת-חולים מכבי
פרופ' ג'ולי צוויקל - המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
יוספה דנציגר - המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל
ציפי קידר - מנהלת פרויקט "אישה" לקידום בריאות נשים בישראל, הסוכנות היהודית
פרופ' רויטל גרוס - מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל
מירי פנירי - חברת מועצת עיריית מעלה אדומים
תמר יקותיאל - סגנית נשיאה ארצית, הדסה ישראל
ד"ר איימי אבגר - יו"ר האגודה לקידום בריאות נשים
מירי זיו - מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן
הילה קרנר-סולימן - מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
נועה האריס - מנהלת מרכז סיוע רעננה, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
דניאלה טופור - מתנדבת במרכז סיוע רעננה, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
שרון לינהרד-טלמור - רכזת חינוך במרכז סיוע רעננה, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
צביה בר - רכזת משאבים במרכז סיוע רעננה, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
אתי גריידי - רכזת משרד במרכז סיוע רעננה, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

דלית אזולאי

רשמה: אירית שלהבת



ישיבה בשיתוף המועצה הלאומית לבריאות האישה
בנושא קידום בריאות נשים, תוך דגש על בריאות הנפש

אני מבקשת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, שנערכת ביחד עם המועצה הלאומית לבריאות האישה. אני מבינה שזאת ישיבה מן המניין שלכם. אשמח לארח אתכם לעתים מזומנות כי בריאות האישה זה אחד הנושאים שאנחנו בוועדה לקידום מעמד האישה, שאני עומדת בראשה, עוסקים בהם באופן קבוע.

אני שמחה שהיום תציגו בפנינו כאן, בעצם לפרסום עולמי, את סקר הבריאות הלאומי 2004 על בריאות נשים. הנושא היותר ספציפי שאנחנו נעסוק בו הוא המצוקה הנפשית בקרב נשים והטיפול בהן במסגרת הרפואה הראשונית. אני רוצה לומר לכם שאנחנו קיימנו לפני כמה שבועות ישיבה על נושא בריאות הנפש, דיכאון ודיכאון לאחר לידה ולמדנו את הנושא. היו בהחלט דברים בהם התערבנו וניסינו לקבל תשובות מקופות-החולים וממשרד הבריאות.

יושבת אתנו גברת הילה קרנר-סולימן, מנהלת איגוד מרכזי הסיוע, והיא תביא לנו סיפור על נערה שעברה גילוי עריות והתעללות במשפחה, על הקשיים בטיפול בה בהתבגרותה.

אחרי המצגות והדברים שיאמרו כאן אנשי המועצה, אנחנו נפתח הכול לשאלות ולדיון. יש כמה נושאים שאני רוצה להעלות בפניכם, שהצטברו במשך התקופה האחרונה על שולחני, למשל על תרופות חדשות, ואני אבקש את התייחסותכם.

בבקשה, ד"ר רחל אדטו, יושבת-ראש המועצה הלאומית לבריאת האישה.

אני רוצה להודות לחברת הכנסת אתי לבני על שהיא מארחת אותנו היום בישיבה. האמת היא שההכרות בינינו היא לא מהיום, אבל הקשר הזה נוצר עם כניסתה של חברת הכנסת אתי לבני לתפקידה כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, כאשר היא עשתה איזה סיעור-מוחות כדי לבחון באילו נושאים רלוונטיים כדאי לוועדה שהיא עומדת בראשה לעסוק. היא זימנה קבוצה מכובדת מאוד של נשים לביתה ושם, בין היתר, הצגתי את נושא בריאות הנשים. באותה פגישה היא שאלה מה אנחנו עושים. אמרתי לה: תבואי אלינו לישיבה מן המניין ונראה לך מה אנחנו עושים. ואז התהפכו הדברים, היא אמרה: תבואו אתם אלינו ונדבר על זה כאן. ואז מצאנו שהיום הוא דווקא יום חגיגי, יום הולדת לכנסת, ואני מודה לחברת הכנסת אתי לבני על ההזמנה.

כאמור, זאת ישיבה מן המניין של המועצה הלאומית לבריאות האישה. החלטנו שנייחד את הישיבה הזאת לנושא בריאות הנפש בנשים, בעיקר מכיוון שאף פעם לא דנו בזה בצורה מסודרת במסגרת הוועדה. כמו כן, מכיוון שהייתי שותפה לישיבה שנערכה בחדר הזה בנושא דיכאון ודיכאון אחר לידה אצל נשים, וברור שהנושא הזה דורש הרבה מאוד פעילות והרבה מאוד עשייה, יכול להיות שזה יהיה מה שיחבר בין עבודת החקיקה של הוועדה לבין הפעילות שאנחנו מנסים לקדם במסגרת המועצה שלנו.

סדר היום שלנו מלא וגדוש. אני רוצה לבקש מהמשתתפים, כדי שיישאר זמן לדיון אחר-כך, שיעמדו בלוח הזמנים של 7 דקות שהוקצו לכל מצגת. אני מבקשת בתור פתיח להציג את הסקר בנושא בריאות נשים. אנחנו לא אמורים לדבר על בריאות נשים אלא על בריאות הנפש בנשים אבל זה יהיה פתיח לישיבה היום, להכניס את הוועדה לאווירה, מה המשמעות של בריאות הנשים.

גברתי היושבת-ראש, לכל אחד מהיושבים כאן יש חלק בפעילות בדרך זאת או אחרת בנושא בריאות נשים. אין מה לדבר שכל הנושא של בריאות נשים בעשור האחרון הוא עולם ומלואו. זה לא דבר שנעשה דווקא במועצה אלא מהמועצה מפוזר לכל פינה ופינה, וכל-כך הרבה גופים יבואו על הברכה בעשייה ובקידום הנושא הזה. היום נשמע כאן רק על שמץ מהפעילות. אני מבקשת שתפתח פרופ' רויטל גרוס, על הסקר החדש בנושא בריאות נשים.

אולי כדאי שאנחנו נתחיל ונפרוש מהדיון אחר-כך.

צהרים טובים. זה יום חג לכנסת ויום אֵבֶל גדול בשביל מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. נראה לי שהמפגש של המועצה הלאומית לבריאות האישה הוא מקום רלוונטי לספר לכם שפונה שלנו, סטודנטית מקסימה בת 21, התאבדה אתמול בלילה והשאירה מכתב, שאני חושבת שהוא צוואה לכל החברה הישראלית, אבל בוודאי ובוודאי לאלה שעוסקים בבריאות האישה ובבריאות הנפש של האישה.

גברת שרון לינהרד שליוותה אותה במרכז הסיוע תקרא כמה קטעים מהמכתב שאפי השאירה לנו. אנחנו באמת רוצות לנצל את הבמה הזאת לקרוא לכל אחד מכם למצוא, להקים, לבנות מסגרות שיתמחו בטיפול נפשי ופסיכיאטרי בשורדות גילוי עריות.

"עד גיל 15 המציאות שלי היתה התעללות מינית, גילוי עריות, מספר מקרים של אונס קבוצתי ועוד מילים שאני לא אוהבת לכתוב. בגיל 15 ברחתי מהמציאות הזאת. היום אני בת 21, סטודנטית עם חיוך מקסים, תלמידה, חיילת, מפקדת מצטיינת, אבל אי אפשר לברוח לגמרי מהמציאות. אז גם לי יש פוסט-טראומה. בעברית זה אומר שמרגע שנפקחות לי העיניים בבוקר, חלק מהמציאות הוא פלשבקים חזקים מאוד של דברים שקרו בעבר. עם הפלשבקים חייבים להתמודד, עם הרבה אומץ ועם טיפול אינטנסיבי. כשאני לא מתמודדת טוב אז אני מאוד אובדנית ופוגעת בעצמי, ובגלל זה הגעתי למחלקה סגורה. הפסיכולוגית שראיתי פעם בשבוע אמרה לי, ובצדק, שאני חייבת טיפול יותר אינטנסיבי ומסגרת שתחזיק אותי, אז הגעתי למחלקה להתמודד טוב יותר עם הפלשבקים.

הרופאה מקסימה אבל היא אומרת שאין לה מושג בדברים האלה ושלי יש יותר כלים ממנה, אבל שאני מאוד אמיצה ושהיא מקווה שהמחלקה תעזור לי במשהו. אחר-כך בערב האחיות מדברות אתי. הן לא מבינות למה אני כאן, אומרות שזה לא מקום בשבילי, שהבנות כאן מאוד חולות ושאני הייתי מפקדת ושאני סטודנטית, שאצא מכאן.

בבוקר מגיע הרופא. הוא בן. מאוד קשה לי לדבר עם מטפלים בנים. הוא שואל המון שאלות טראומטיות. אני מפחדת. הוא חוזר שוב ושוב על זה שהמסגרת הזאת לא מתאימה לי, שאני לא פסיכוטית, שאני לא צריכה להיות כאן, שאין כאן טיפול שמתאים לי.

הבטחתי לפסיכולוגית שלי שאתאמץ אז אני מכריחה את עצמי להישאר עוד קצת, למרות הצעקות, האלימות, הקשירות. אני לא מצליחה להוריד פלשבקים. אף איש צוות כאן בכלל לא יודע איך עושים את זה. אני נשברת ועוזבת את המחלקה.

חייבת טיפול אינטנסיבי כי הפלשבקים מאוד חזקים. מנסה למצוא מסגרת אחרת. בכל ההוסטלים אמרו שאין מקום. אם היה מקום אני לא בטוחה שזה היה עוזר כי הם של חולי נפש. לא בטוח שיודעים לעבוד עם פוסט-טראומה, ומעורבבים שם בנים ובנות.

אני מנסה להיכנס למסגרת של אשפוז יום. מגיעה ליום ראשון ב"טלביה". מכניסים אותי לפגישת מטפלים. יש המון מטפלים גברים. שואלים שאלות ואני מפחדת וקשה לי לדבר איתם. הטיפול בנוי מטיפולים קבוצתיים. לידי יושבות 3 בנות, מולי 5 בנים ענקיים, מפחידים. מדברים בקבוצה על דברים חשובים אבל אני לא שומעת. אני מסתכלת לבנים על השפתיים, מנסה להבין את המילים, אבל באוזניים, בעיניים, בגוף יש רק בנים של אונס קבוצתי, ועוד אחד, ועוד. אני לא מצליחה לקבל מהמסגרת הזאת טיפול. היא עושה לי יותר פלשבקים.

ב"איתנים" המסגרת של אשפוז יום היא גם מעורבת, וגם ב"מעון ירושלים" ב"הדסה" לא הסכימו לקבל אותי כי יש שם ילדות מאוד צעירות עכשיו. ושוב, המסגרת לא מתאימה לי.

אני מיואשת מאוד. אני מאוד רוצה להצליח אבל חייבת טיפול בשביל זה. לא מוצאת. הפלשבקים חזקים מדי ואני לא מצליחה להתמודד איתם לבד. אני נשברת וחותכת את עצמי. זה מוריד אותם מייד אבל אני יודעת שאני חייבת להתאשפז כי אני בסיכון.

אני חוזרת למחלקה הסגורה. הם מסרבים לאשפז אותי כי אני לא פסיכוטית ואין להם כלים לעזור לי, ושוב, כי המסגרת לא מתאימה לי.

...

אני אובדנית מאוד. הפלשבקים מאוד קשים. אני מחזיקה חבל ביד ורוצה לתלות את עצמי במקלחת. ההרגשה שלי כרגע היא שאין מקום בשבילי בעולם, שאין אף מסגרת שמוכנה לעזור לי להתמודד עם הפוסט-טראומה שלי. שהמדינה שאני כל-כך אוהבת הקימה מאות מסגרות – הוסטלים, בתי-חולים, מחלקות סגורות ופתוחות, אשפוזי יום – וואו, אבל אין שום מקום בשבילי, שום מקום שיש בו את התנאים הנכונים לעזור לי להתמודד עם הפוסט-טראומה.

החברה הישראלית מקבלת בחום אדיר את ההצטיינות שלי בלימודים, את העשייה החברתית-התנדבותית האדירה שלי, את החיוך המקסים שלי. אבל החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה שלי, עם התעללות מינית, עם גילוי עריות, עם אונס קבוצתי. זאת בעיה שלי. זה באשמת האנשים שפגעו בי אבל אני חושבת שהנושאים האלה הם גם בעיה של החברה כולה ושצריך להתמודד איתם כחברה.

לחולי נפש עלינו לעזור כי הם זקוקים לעזרתנו. לנפגעות התעללות מינית עלינו לעזור כי אנחנו כחברה אפשרנו את הפגיעה בהן ויש לנו את החובה לסייע להן כלוחמות שחזרו משדה הקרב האכזרי ביותר שהמציאה האנושות.

אני רוצה לגדול, להיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מהכול, אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה."


אפרת התאבדה אתמול בערב. אנחנו מלוות אותה 4 שנים. נתנו את כל מה שמרכזי הסיוע יודעים. אבא שלי נפטר לפני חודשיים ומערכת הבריאות עשתה את כל מה שהיא יודעת, היא לומדת כל הזמן בשביל לעזור. זה כאב, אבל ידעתי שעשו את הכול. אני יושבת עכשיו ואני מתפוצצת. לא עשינו בשבילה כחברה באמת כלום. המגזר השלישי נתן את מה שהוא יודע. תודה.

יהי זכרה ברוך.

בתור פתיח לבעיה, לא צריך להוסיף שום מילה. זה עונה בדיוק על השאלה למה אנחנו מדברים על בריאות הנפש בנשים. בעיקרון בריאות נפש זה נושא כל-כך רחב, החל מדיכאון אחרי לידה והמשך במצבים מהסוג הזה.

גם אני מצטרפת למה שאמרה ד"ר רחל אדטו, שזאת באמת פתיחה חזקה מאוד להעלאת הנושא למודעות הציבורית.

היום אני רוצה להציג, ממש בקצרה, ממצאים מהסקר האחרון שלנו, על מצוקה נפשית בקרב נשים והטיפול במצוקה במסגרות הרפואה הראשונית.

בחרנו לעסוק בנושא הזה מכיוון שמצוקה היא בעיה שכיחה מאוד, היא משמעותית מבחינה רפואית ויש לה אפילו השלכות כלכליות על מערכת הבריאות, כך שבאמת יש מקום לטפל בה.

אני רוצה להתחיל בכמה מילות רקע על הנושא.

מחקרים שונים, גם בארץ וגם בעולם, מלמדים ששיעורי המצוקה גבוהים יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים. הסיבות לכך מגוונות, החל מסיבות ביולוגיות וכלה בסיבות חברתיות הקשורות למעמדן בחברה.

מחקרים קודמים שאנחנו עשינו הראו שאנשים הסובלים ממצוקה נוטים לא לפנות לקבל עזרה, ורק 40% מהסובלים פונים לקבל טיפול. המחסומים הם גם אישיים, כמו חשש מסטיגמה וכדומה, וגם מערכתיים, ובהם אפשר לטפל, כמו עלות השירותים – בריאות הנפש היום לא נמצאת בסל שקופות-החולים חייבות לתת; וזמינות השירותים – יש מעט מרפאות וכדומה.

תופעה נוספת היא תת-אבחון של מצוקה נפשית במערכת הבריאות. סקר קודם שעשינו הראה שבערך 40% מהנשים דיווחו על מצב רוח דיכאוני, אבל רק 9% מהן אובחנו על-ידי רופאים.

מצוקה לא מאותרת קשורה בעלויות למערכת מכיוון שאנשים באים עם כל מיני תלונות, באים עם סומטיזציה של בעיה, עושים להם בדיקות לא נכונות ובעצם לא מטפלים בבעיה האמיתית שלהם, שזאת המצוקה.

והנקודה האחרונה שאני רוצה לציין כרקע היא שהרופא הראשוני יכול למלא תפקיד מרכזי באיתור מצוקה נפשית ובסיוע לנשים בגלל המעמד שלו במערכת. הוא רופא המגע הראשון, יש לו קשר מתמשך ותכוף עם מטופלים, ויש לו הכשרה בגישה הביו-פסיכו-סוציאלית שמעלה את הערנות והמודעות גם לבעיות שהן לא ביולוגיות.

מטרות המחקר שלנו היו לאפיין את הנשים המדווחות על מצוקה נפשית; לבחון את היקף הפעילות לאיתור מצוקה נפשית על-ידי רופאים ראשוניים; ולבחון את הקשר בין שיחה על מצוקה נפשית לבין שביעות רצון מהרופא. חשבנו שחשוב מאוד לבחון האם באמת יש בסיס לחשש של רופאים לדבר על זה עם מטופלות, מתוך זה שאומרים ש"האישה לא תרגיש לא נוח אם שואלים אותה" וכדומה.

הממצאים מתבססים על סקר ארצי שערכנו ב-2003, מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת. השאלון תורגם גם לערבית ולרוסית כדי להגיע לכל התושבים.

הגענו לשיעור היענות גבוה מאוד של 84%, שמלמד בעצם שהנתונים מייצגים. בנוסף לכך, שקללנו את הנתונים כדי להגיע לייצוג המדויק ביותר של האוכלוסייה.

שאלנו כמה שאלות הקשורות לנושא. קודם כול, שאלנו גם נשים וגם גברים: "האם בשנה האחרונה הרגשת מצוקה נפשית שהיה קשה לך להתמודד איתה בעצמך?", כלומר מצוקה רצינית; "האם בשנה האחרונה רופא המשפחה שאל או דיבר אתך על מצוקה נפשית או דיכאון?"; ואחר-כך ביקשנו מהאנשים לדרג את מידת שביעות הרצון מרופא המשפחה בהיבטים של רמה מקצועית, יחס, מקדיש מספיק זמן, ובאמת מקשיב לי.

קודם כול, אנחנו רואים כאן שיש באמת היקפים גבוהים של מצוקה נפשית באוכלוסייה, יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. 33% מהנשים דיווחו על מצוקה נפשית קשה כזאת בשנה האחרונה, ורבע מהגברים. אנחנו רואים שרופאים לא נוטים לדבר עם אנשים. 15% מהנשים דיווחו שרופא דיבר איתן, ו-9% מהגברים. וגם בקרב אנשים שמדווחים על מצוקה נפשית, דיברו רק עם רבע מהנשים ועם כחמישית מהגברים, גם באוכלוסייה שכבר סובלת ממצוקה נפשית.

ניסינו לאפיין את הנשים שסובלות ממצוקה נפשית. אנחנו רואים ששיעורי המצוקה הגבוהים מאוד מופיעים בקבוצות מוגדרות למדי: נשים קשישות בנות 65+, שיש להן מחלה כרונית, הכנסה נמוכה, דוברות ערבית (48% דיווחו על מצוקה) ורוסית, והשכלה יסודית ומטה (מגיע ל-48% שמדווחות על מצוקה).

עשינו ניתוח רב-משתני וראינו שלמאפיינים האלה – ערבית, הכנסה נמוכה, חולה כרונית, קשישה ודוברת רוסית – יש השפעה עצמאית על תחושת מצוקה.

בשלב השני ניסינו לאפיין נשים שהרופא דיבר איתן על מצוקה נפשית. שאלנו עם מי הרופא מדבר ועם מי הוא פחות מדבר.

אנחנו רואים שהרופא באמת מדבר יותר עם אותן קבוצות סיכון, עם הנשים הקשישות יותר, חולות כרוניות, בעלות הכנסה נמוכה, דוברות ערבית ורוסית, ובעלות השכלה יסודית ומטה. אבל שימו לב שרק 20% מכל קבוצת סיכון כזאת מדווחות שרופא דיבר איתן, בעוד בשקף הקודם הראיתי שבערך 40%-50% מהקבוצה סבלו ממצוקה. זאת אומרת, גם בקבוצות הסיכון הרופא מדבר עם אחוז נמוך באופן משמעותי מהנשים לעומת אלה שבאמת סובלות ממצוקה נפשית.

גם כאן עשינו ניתוח רב-משתני וראינו שנשים דוברות ערבית, דוברות רוסית, נשים שחשו מצוקה נפשית וחולות כרוניות הן נשים שהרופא נוטה יותר לדבר איתן ולשאול אותן על מצוקה נפשית, אבל לא במידה מספקת.

כפי שאמרתי, יש רופאים שחוששים לשאול על מצוקה נפשית כי הם חוששים מהתגובה של הנשים. זה עולה בשיחות, אפילו לא פורמליות. הם אומרים: "לא נעים לשאול, זה עניין פרטי. פתאום אני אשאל אישה אם היא בדיכאון? אני לא יודע מה יקרה, איך היא תגיב".

הנתון הזה מראה בצורה בולטת מאוד ששביעות הרצון מהרופא גבוהה הרבה יותר אצל נשים שהרופא שאל אותן על מצוקה נפשית (בעמודות הצהובות) לעומת נשים שהרופא לא שאל אותן על מצוקה נפשית (בעמודות האדומות), ללא קשר אם הן חשו מצוקה או לא.

אנחנו רואים ש-96% מרוצות או מרוצות מאוד מהרמה המקצועית של הרופא בקרב הנשים שנשאלו על מצוקה נפשית, לעומת 84% בקרב נשים שלא נשאלו על מצוקה נפשית; כך גם בשביעות רצון מיחס הרופא: 94% אצל נשים שנשאלו על מצוקה נפשית לעומת 86% אצל נשים שלא נשאלו; בהקדשת זמן: 90% מבין הנשים שנשאלו על המצוקה הנפשית שלהן מרוצות לעומת 77% מבין הנשים שלא נשאלו; ובמדד ההקשבה: 93% מהנשים ששוחחו איתן על מצוקה נפשית היו מרוצות בעוד 83% מהנשים שלא שוחחו איתן על מצוקה נפשית היו מרוצות.

גם כאן עשינו ניתוח רב-משתני. אנחנו רואים שכאשר רופא שואל או מדבר על מצוקה נפשית שביעות הרצון מהרופא גבוהה בצורה ניכרת מאוד: פי 6 בשביעות הרצון מהרמה המקצועית; פי 3 בשביעות הרצון מהקדשת זמן והקשבה; ופי 2 בשביעות רצון מיחס הרופא. כלומר, אין בסיס לחשש של רופאים שאם הם ישאלו על מצוקה נפשית האנשים לא יקבלו את זה יפה, נהפוך הוא. שביעות הרצון גבוהה יותר כאשר הרופא מדבר איתן.

דבר ראשון, אני חושבת שחשוב להדגיש שיש שיעורים ניכרים של מצוקה נפשית באוכלוסייה, בפרט בקרב נשים משכבות חלשות, שם שיעורי המצוקה מגיעים ל-40%-50% מהנשים; קשישות; חולות כרוניות; בעלות השכלה והכנסה נמוכה; ודוברות ערבית ורוסית.

ראינו גם ששיעור נמוך מהנשים מדווח על פעילות הרופא לאיתור מצוקה נפשית – 15% מכלל הנשים, וגם באותן קבוצות סיכון – בסביבות 20% מהנשים מדווחות שרופא דיבר או שאל אותן על מצוקה נפשית.

והנתון האחרון הוא שאכן אין בסיס לחשש של רופאים לשאול על מצוקה נפשית כי שביעות הרצון גבוהה יותר מהרופא בכל ההיבטים – גם רמה מקצועית, גם יחס, גם הקשבה, גם הקדשת זמן – כאשר הרופא שואל על מצוקה נפשית.

לאור החשיבות של איתור המצוקה הנפשית והטיפול בה, חשבתי לנכון להצביע על כמה דרכים אפשריות כדי להגביר את איתור המצוקה הנפשית ברפואה הראשונית.

הדבר הראשון הוא להעלות את מודעות הרופאים להיקף המצוקה ולחשיבות האיתור.

דבר שני, לתת כלים לרופאים לאתר ולאבחן מצוקה נפשית.

דבר שלישי, להדריך רופאים לגבי דרכי טיפול במסגרות הרפואה הראשונית.

ודבר רביעי, להדריך רופאים גם לגבי אפשרויות להפניה ולטיפול במסגרות מקצועיות אחרות, בפסיכיאטרייה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית.

אני רוצה להודות לוועדה על שהזמינה אותנו. אני מקווה שהישיבה היום אכן תסייע לנו להעלות את הנושא למודעות הציבורית ולקדם אותו. תודה רבה.

האם יש אפשרות להעביר לנו את העבודה שעשיתם ואת הנתונים הללו בכתב?

יש לי כאן כמה עותקים ואני אוכל להעביר לך אותם.

תודה רבה לפרופ' רויטל גרוס. על נושא החינוך ועל יחס הרופאים אנחנו נשמע בהמשך, זה יעלה פעמים נוספות בכמה הזדמנויות.

רציתי שנדבר על הסקר החדש של המרכז הלאומי לבקרת מחלות. סקר הבריאות הלאומי לנשים אמור היה להיות הפתיח לכל הישיבה כאן. אז אני מחזירה אותנו קצת אחורנית ומבקשת להציג את הסקר הזה עכשיו.

אני חוזרת ומבקשת, כדי שכולנו נספיק גם לדבר וגם לשמוע, לנסות לשמור על מסגרת הזמן של 7 דקות. הסקר שיוצג עכשיו עדיין לא יצא החוצה, זה סקר חדש על בריאות נשים בשנת 2004. פרופ' מנפרד גרין התנצל שהוא לא יכול להיות כאן מאחר והוא נמצא כעת בחוץ-לארץ ולכן אנחנו נשמע את ד"ר ליטל קינן מהמרכז הלאומי לבקרת מחלות.

אני סגניתו של פרופ' מנפרד גרין במרכז הלאומי לבקרת מחלות.

הסקר הזה נעשה במסגרת EUROHIS, שהוא פיתוח של כלי מחקר סטנדרטי על-ידי ה-WHO סניף אירופה, שיאפשר השוואות בין-לאומיות בין מדינות. פעמים רבות זאת אחת הבעיות בסקרים אפידמיולוגיים, כשאנחנו לא יכולים להשוות ממצאים של סקרים שנעשו בשיטות שונות. הרעיון היה לפתח שאלון מרכזי, שישתמשו בו כל המדינות באירופה שמסתנפות ל-WHO ואז אפשר יהיה להשוות מדדי בריאות שונים.

בגלל שהשאלון היה ארוך ורצינו לדבר על נושאים רבים, פשוט חילקנו אותו ל-4 חלקים. בכל חלק היה את שאלון הליבה, והוספנו שאלות על נושאים שונים: בריאות נשים; שימוש בשירותי בריאות; בריאות נפשית; והתנהגות בריאותית מונעת.

היום נציג את תוצאות הסקר בתחום בריאות נשים.

בסקר נשאלו בסך הכול 1,392 נשים בנות 21 ומעלה, שמתוכן כ-3/4 יהודיות ואחרות וכ-1/4 ערביות.

כאן אתם רואים את מדד הבריאות, בהשוואה בין מדינות. זאת תוחלת חיים של תינוקת שנולדה בישראל בשנת 2002. אם היא תינוקת יהודייה תוחלת החיים שלה קרוב ל-82 שנים, ואם היא תינוקת ערבייה תוחלת החיים שלה קרוב ל-78 שנים. אתם רואים את המיקום שלהם ביחס למדינות אחרות.

אני אציג כעת מדדים השוואתיים נבחרים שעלו בסקר, ואנחנו נתמקד בהתנהגויות בריאוּת ובמצבי תחלואה. כשאני אומרת "התנהגויות בריאוּת" אני מתכוונת להתנהגויות שאדם רוכש לעצמו ושמשפיעות על הבריאות.

למשל שימוש בטיפול הורמונלי חלופי (HRT) – בסקר שלנו נמצא שקצת למעלה מ-8% מהנשים בנות 45 ומעלה דיווחו שהן משתמשות כיום ב-HRT, כשהאחוז אצל נשים יהודיות היה 9.4%, שהוא גבוה פי 4.3 מהאחוז אצל הנשים הערביות, שהיה 2.2%.

כאן אתם רואים פחות או יותר את המגמות בשימוש ב-HRT, מכמה סקרים שנעשו בארץ. שתי הנקודות הראשונות הן סקרים פרטיים קטנים על אוכלוסיות סלקטיביות, ובכל זאת אני חושבת שאפשר לראות שיש כאן מגמת עלייה. שלוש הנקודות הבאות הן סקרים על בסיס לאומי, כלומר הדגימה היא על בסיס לאומי. אני חושבת שאפשר לראות שבסך הכול יש מגמה של עלייה עד תחילת שנת 2000 ולאחר מכן ירידה. את הירידה בטיפול ב-HRT זוקפים הרבה פעמים לחובת פרסום תוצאות של מחקר קליני גדול מאוד מארצות-הברית, ה-WHI. את המגמה שמגלים כאן ניתן למצוא גם במדינות אחרות, בגלל שינוי ההנחיות לשימוש ב-HRT.

לגבי ביצוע ממוגרפיה – האנשים נשאלו לגבי ביצוע ממוגרפיה אי-פעם. 80.6% מבנות 50+ היהודיות דיווחו על ביצוע הבדיקה אי-פעם. בקרב הערביות 66.8% מהנשים בנות 50+ דיווחו על ביצוע הבדיקה אי-פעם, כשהפער היה פי 1.2 לטובת היהודיות.

אבל מה שמעניין אותנו יותר מבחינת בדיקות סינון הוא הביצוע בשנתיים האחרונות. כאן אנחנו רואים – ואנחנו יכולים גם להשוות את זה בין תקופות – שבקרב היהודיות 54% דיווחו ב-2003 על ביצוע הממוגרפיה בשנתיים האחרונות, כאשר ב-1998 זה היה 52%, כך שלא היה כאן שינוי גדול, ולעומת זה בקרב נשים ערביות 32% דיווחו ב-2003 על ביצוע ממוגרפיה בשנתיים האחרונות, לעומת 24% ב-1998, וכאן יש הבדל גדול.

רק לסבר את האוזן, ב-2002 בארצות-הברית דיווחו 67% מהנשים על ביצוע ממוגרפיה בשנתיים האחרונות. הגילאים קצת שונים כי ההנחיות לביצוע ממוגרפיה לגילוי מוקדם של סרטן שד שונות בשתי המדינות.

לגבי ביצוע דיאטה להפחתת משקל – אנחנו רואים שבקרב נשים יהודיות 20% דיווחו על ביצוע דיאטה, ובקרב נשים ערביות 12.4% דיווחו על ביצוע דיאטה. ההבדל הזה היה מובהק מבחינה סטטיסטית.

כשאנחנו מחלקים את זה לצעירות ולמבוגרות ומסתכלים בפרספקטיבה של זמן, בסקר בריאות נשים שנעשה ב-1998 18.6% מהצעירות דיווחו על עשיית דיאטה כזאת, ואילו ב-2003 20% דיווחו על עשיית דיאטה. זאת אומרת, אין כאן הבדל משמעותי. לעומת זה, בקבוצת הגיל המבוגרת יותר יש כנראה עלייה במודעות לבעיית המשקל ויש גם עלייה בדיווח על דיאטה להפחתת משקל בין שתי תקופות הזמן.

לגבי עישון – 18.2% מהנשים דיווחו על עישון בהווה, כשבקרב נשים יהודיות זה היה מעט מעל 20%, ובקרב נשים ערביות 6.6%, וזה היה שיעור נמוך. נכון שהנשים הערביות חשופות הרבה יותר לעישון פסיבי. בארצות-הברית נמצא אחוז דומה של נשים מעל גיל 18 שדיווחו על עישון בהווה.

אלה המגמות של העישון בארץ. כפי שאפשר לראות, יש מגמה של ירידה מאז תחילת שנות התשעים, מגמה בולטת. ב-2003 אנחנו נמצאים באחוזי העישון הנמוכים ביותר שהיו מאז התחילו סקרי העישון.

אני חושבת שאני הורדתי את האחוז שמצאתם בסקר ...

ודבר אחרון בחלק הזה של התנהגויות בריאוּת, זה פעילות גופנית – 30% מהנשים דיווחו על ביצוע פעילות גופנית, וההגדרה היתה "לפחות 3 פעמים בשבוע במשך 20 דקות בכל פעם", כשבקרב הנשים היהודיות זה היה קרוב ל-32%, ובקרב הנשים הערביות – פחות מחצי (15.4%).

מעניין לציין, וזה אולי לא ידוע לכולם, שכאשר מסתכלים על ביצוע פעילות גופנית לאורך השנים, לפחות בקרב הנשים היהודיות רואים עלייה עם הגיל. בקרב הנשים הערביות אין מגמה ברורה עם העלייה בגיל.

ועכשיו קצת על מצבי בריאות.

ראשית, אני רוצה לדבר על מצב ההשמנה. אנחנו מודדים אותו לפי מדד BMI, שהוא משקל משוקלל עם הגובה, זה מדד שאנחנו משתמשים בו. אנחנו מגדירים השמנה כשה-BMI הוא מעל 30 או שווה ל-30.

זה על-פי דיווח?

לא. מה שאני מראה לכם כאן הוא לא מסקר EUROHIS אלא מסקר מב"ת, שם נמדדו המדדים, זאת אומרת גם גובה וגם משקל. לכן כתוב כאן שזה על-פי מדידה. הסקר הזה נעשה בשנים 1999-2000 אז הוא קצת יותר ישן.

מצאנו כאן שבגילאי 25-64 בסך הכול 23% מהיהודיות הוגדרו כשמנות, לעומת 33% מהערביות. אבל כאשר מסתכלים על קבוצת הגיל המבוגרת, מעל גיל 55, אנחנו רואים שבקרב נשים יהודיות זה קצת מעל שליש, בשעה שבקרב נשים ערביות זה 70%. זאת בעיה בריאותית קשה מאוד.

בארצות-הברית המספרים לא רחוקים מזה. אנחנו כל הזמן מדברים על ההשמנה בארצות-הברית אולם אנחנו מחרים מחזיקים אחריהם.

לגבי יתר לחץ דם – כאן מדובר על דיווח עצמי, כשהאישה מדווחת שרופא אמר לה שהיא סובלת מיתר לחץ דם. כ-17% מהנשים דיווחו על יתר לחץ דם, והאחוז היה גבוה פי 1.2 בקרב הנשים הערביות לעומת הנשים היהודיות. אבל לא ניכר שינוי משמעות בשיעור הדיווח על יתר לחץ דם לעומת 1998. השיעור הזה הוא נמוך במקצת ממה שנמצא בארצות-הברית אבל באותו סדר גודל.

לגבי אוסטיאופורוזיס – כרבע מהנשים בנות 55 ויותר דווחו כי אובחנו אי-פעם עם אוסטיאופורוזיס. השיעור היה דומה בקרב יהודיות וערביות ולא השתנה מאז 1998.

לגבי סוכרת – זאת אחת הבעיות החריפות באוכלוסייה הערבית. 12% מהנשים הערביות בסקר דיווחו על כך שרופא אמר להן שהן חולות בסוכרת, וזה פי 2.6 מהשיעור אצל נשים יהודיות. השיעור עולה עם הגיל כך שבקבוצת הגיל המבוגרת, של בני 65+, שליש מהנשים הערביות לוקות בסוכרת.

זה השקף האחרון. בסך הכול, אחרי כל מה שהראיתי לכם, אחרי שראינו שהנשים הערביות סובלות יותר מהשמנה, סובלות יותר מיתר לחץ דם וסובלות יותר מסוכרת אז הן גם יותר מרוצות ממצב הבריאות שלהן.

תודה רבה. תמיד אנחנו מדברים על אוכלוסיות שוליים, אוכלוסיות מיעוט וכדומה, אבל כאן ראיתם שחור על גבי לבן את ההבדלים הקיצוניים. זה בהחלט מעורר תהייה ומקום לחשיבה עמוקה.

הנושא שפרופ' ג'ולי צוויקל מאוניברסיטת בן-גוריון רוצה להעלות מתחבר ומתקשר לסקר ששמענו עכשיו על בריאות באוכלוסיות מיעוטים.

אוניברסיטת בן-גוריון – שאני מקפידה תמיד לומר שהיא אוניברסיטה חדשנית ויצירתית – הובילה את נושא בריאות האישה בקרב האוניברסיטאות. ב-3 השנים האחרונות נערכו שני כנסים באוניברסיטת בן-גוריון, במרכז שפרופ' ג'ולי צוויקל מנהלת, שהוקדשו לנושא בריאות הנפש בנשים. אני חושבת שאלו היו הפעמים הראשונות שאורגנו כנסים שעשו פריצת-דרך בהתייחסות לבריאות הנפש בנשים. אשמח אם פרופ' ג'ולי צוויקל תאמר עכשיו, בלי מצגת, מה הם עושים.

אם כבר הזכרת את זה אז אני אספר שבחודש הבא אנחנו מצפים ליציאת ספר המכיל עבודות מדעיות שהוצגו בכנס – חלק מהן, לא כולן – על נושא בריאות הנפש בנשים בישראל. הוא ייצא בעזרת פרופ' רויטל גרוס ומכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, כרך חדש על מגוון המחקרים החדשים שנעשו במיוחד בנושא בריאות הנפש של האישה בישראל. יהיו שם 25 מאמרים חדשים, של מיטב החוקרים בארץ, על מגוון נושאים: על אימהות, על פוסט-טראומה, על לידה וקשר עם בריאות ובריאות נפש, על שימוש בשירותי בריאות ומצוקה.

כחלק מיחסי הציבור של הספר אני מציעה להעביר כרך ליושבת-ראש הוועדה, כחלק משיתוף הפעולה בינינו לבין הוועדה.

אני חוזרת עכשיו מסיור של הכנסת בשדרות. תלמידים בשדרות בכיתות י"א-י"ב ביקשו לבדוק האם מגיע להם בעקבות הקסאמים והטראומות ומצבי הרוח שליוו את כל התקופה הזאת הארכה בזמן הבחינות ובחינות הבגרות, מועד ב' או הקלות כלשהן. אולי אנחנו נוכל לצאת באיזו קריאה לסייע למקומות האלה שסבלו.

אם את שואלת אותי, אני סבורה שכן מגיע להם כי מצב של פוסט-טראומה משבש בצורה מובהקת את היכולת של אנשים להתרכז, ואף פסיכיאטר לא יתווכח על כך.

העליתי לפני כן את הצורך לתת שם טיפול פסיכולוגי. לא מספיק לתת הקלות בבחינות.

ברגע שיכירו בזה, יצטרכו להכיר גם בטיפול בתופעות הנובעות מזה.

הלוואי. מגיע להם.

את חושבת שאפשר לתת את זה לכולם באופן גורף גם מבלי לבדוק אחד-אחד אם הוא סבל או לא סבל?

לדעתי צריך לתת את זה בצורה גורפת. כל בן אדם שמנסה לנהל חיים רגילים כשהוא נמצא במצבים כאלה, בין אם הוא נפגע ישירות או לא ישירות, זה לא כל-כך משנה מפני שהנגיעה של הקִרבה לנושא מספיקה כדי להוציא אותם, אם לא עם פוסט-טראומה לאורך זמן אבל פחות עם טראומה זמנית. אז אין ספק שלעת עתה נכון לצאת בקריאה כזאת למערכת החינוך.

כך יהיה. תודה רבה.

מאחר וד"ר רחל אדטו הציגה את המרכז, אני רוצה לומר שאנחנו המרכז האקדמי היחיד שמתרכז בנושא לימודי בריאות האישה בין האוניברסיטאות בארץ. הוצאנו עכשיו עלון חדש, ואני אעביר אותו לכל אחד מכם שירצה ללמוד יותר על המרכז שלנו.

אני רוצה להציג לכם נתונים מ-3 מאגרי נתונים מאחר ולכולם יש איזה אופי משותף – נגיעה וניתוח של נתונים על קבוצות של נשים בשולי החברה.

מאגר הנתונים הראשון שאדבר עליו הוא סקר על בריאות האישה שנערך באזור הנגב, זאת אומרת: נשים יהודיות שענו על סקר טלפוני. זה סקר שנעשה בעקבות הסקר של מכון ברוקדייל מ-1998. מתוך המדגם שלנו, רק מחצית מהנשים היו ילידות הארץ ורבע היו ילידות ברית-המועצות לשעבר.

כאשר ניתחנו את ההיבט הספציפי של מוצא והקשר בין מוצא לפרמטרים שמייצגים מצוקה נפשית – לקחנו 5 פרמטרים מתוך הסקר – ראינו שההשתייכות לקבוצות של עולים או קבוצות של עולים ישנים מצפון אפריקה ואסיה היו קשורים למצוקה נפשית בכל 5 הפרמטרים שבדקנו. הפרמטרים היו דיכאון (על-ידי דיווח עצמי, דיווח על כך שרופא אמר להן שהן סובלות מדיכאון), הפרעות בשינה, חוסר תקווה, חוסר אונים והערכה עצמית נמוכה.

היות אדם עולה חדש, במיוחד באזור פריפרי כמו הנגב, בכל הפרמטרים האלה בלט מאוד שזה היה קשור להערכה עצמית נמוכה. כאשר אדם בא ממוצא שלא מחובר למרכז העניינים, כשהוא עולה חדש מברית-המועצות או עולה ישן מארצות אפריקה ואסיה, הדברים האלה בפירוש פגעו בהערכה העצמית של הנשים.

הדבר הזה בא לידי ביטוי למשל בשיעור הדיכאון המדווח שאותר על-ידי רופא. השיעור הוא פי 5 בקרב העולים מברית-המועצות, ופי 3 בקרב העולים הישנים מארצות אסיה ואפריקה לעומת ילידי הארץ. זה אחרי שניכינו כל מיני משתנים דמוגרפיים אחרים, כמו גיל או רמה סוציו-אקונומית, שגם הם כמובן קשורים, כפי ששמעתם בסקר שפרופ' רויטל גרוס הציגה.

זה לגבי העולים. היות אדם עולה מכניס אותו לתחושה של היותו בשולי החברה, וזה כמובן פוגע בבריאות נפש של נשים.

עשינו סקר דומה גם בקרב נשים בדואיות, כאשר הנתונים האלה נאספו על-ידי אישה דוברת ערבית. הנשים הבדואיות המתגוררות בנגב, אפשר להגיד שהן שלוש פעמים בפריפריה: הן נשים בתוך חברה מאוד-מאוד פטרנליסטית, שבה ההיררכיה והמעמד של האישה הערבייה נמוך תמיד ביחס לגברים במשפחה; הן גם מיעוט בארץ, גם כחלק מדוברות השפה הערבית אבל הנשים הבדואיות הן חלק ממיעוט עוד יותר קטן; והן גם חיות באזור הנגב, שנחשב גם הוא אזור פריפרי.

התמונה שאנחנו רואים כאן תואמת במידה רבה לתמונה שמדווחת גם על-ידי חוקרות בדואיות שהמרכז שלנו תומך בהן. יש לנו סטודנטית דוקטורנטית שחוקרת את נושא בריאות הנפש של נשים בדואיות. התמונה מראה שהנשים למעשה סופגות את הקושי של החברה הבדואית כולה, כאשר המעבר הזה מייצר המון-המון בעיות חברתיות.

יש רמה גבוהה מאוד של אלימות. בסקר שלנו האלימות היתה קשורה הרבה מאוד לדיווח על אלימות כלפי נשים. כאשר הגבר מובטל, מתוך התסכולים שלו באה לידי ביטוי התנהגות אלימה כלפי נשים. זה לא אופייני רק לאוכלוסייה הבדואית אבל זה דוגמה מובהקת מאוד לקשר בין מצב סוציו-אקונומי לבין מה שקורה בין גברים ובין נשים.

רמת האלימות כלפי נשים במגזר הבדואי היא בערך פי 5 ממה שמדווח בחברה היהודית. זאת רמה גבוהה מאוד, וקשה מאוד גם לשנות את המצב כל עוד המצב הכללי של החברה הבדואית קשה והיא נשארת מאוד בשוליים. אז הנשים, שוב, סופגות את הקושי הזה וזה מתבטא הן במצב הבריאות הנפשית שלהן והן במצב הבריאות הפיזית שלהן.

אני מנסה לתת לכם צימוקים מכל מיני דברים שונים.

הסקר השלישי שאני רוצה לדבר עליו הוא סקר שאנחנו עושים על נשים שעוסקות בזנות, בעיקר נשים שהוברחו לארץ לעבוד בתעשיית המין. אני יודעת שאנחנו בעלי אחד ממאגרי הנתונים היחידים שיש בעולם על מצב הבריאות של נשים שהוברחו לעבוד בזנות. זה הודות לכך שהנשים האלה נשארות, גם בחברה הישראלית, כנשים מאוד מאוד חסרות-רְאוּת, אנחנו קוראים לזה Invisible populations. למעשה מאוד לא רוצים לראות אותן מפני שהן נשים שברוב המקרים לא מחזיקות בדרכון, הדרכון נלקח מהן, הן הוברחו בארץ ועובדות בצורה בלתי חוקית, והן פוחדות לפנות לכל רשות, גם כשלא מדובר על המצב החוקי שלהן, לא משנה אם מדובר על רשות של בריאות נפש או אם מדובר על בעיה בריאותית ממשית. חלק מהנתונים האלה הוצגו כבר בכנסת בוועדות שעוסקות בנושא הסחר בנשים.

כאשר אנחנו בוחנים את בריאות הנפש אנחנו מוצאים למשל את הנתון על שיעור ה-PTSD (מצב פוסט-טראומטי). יש לנו נתונים ארציים מסקר אחר, שלא אזכיר אותו, שמראים שכ-2.5% מהנשים בישראל סובלות מ-PTSD בצורה קלינית. בקרב הנשים במדגם שלנו אנחנו רואים מצב של PTSD קליני ברמה של 17%. ראינו גם שככל שהן נשארות ועובדות יותר זמן בתעשיית המין בארץ הסיכוי שהן תיחשפנה לאלימות ולאיומים במסגרת העבודה הולכת וגדלה.

שאלנו אותן אם הן רוצות לעזוב את הזנות. בערך ¾ מהנשים הללו, בעיקר הנשים שהוברחו לארץ לעבוד בזנות, רוצות לעזוב את המקצוע. כששאלנו אותן מה הן צריכות לקבל בשביל זה, כמחצית מהן אמרו שהן צריכות לקבל טיפול פסיכולוגי.

הן עובדות כאן בצורה בלתי חוקית ונותנות שירותים לכל המגזרים בארץ, כל הסקטורים בארץ נהנים מהשירותים שהנשים האלה נותנות, ובסיכומו של דבר אנחנו מייצרים בעיה שהיא גם פסיכולוגית, לא רק בריאותית – ועניין מחלות מין מדבקות הוא כבר נושא להרצאה אחרת. אבל אני מדברת רק על המצב הפסיכולוגי של הנשים הללו. אותן נשים יחזרו לארצות מוצאן, וחלקן דרך אגב יישאר בארץ, יש להן כוונות לעשות את זה, הן מתחתנות או מוצאות דרך לשנות את המעמד שלהן. בסיכומו של דבר יום אחד תתעורר הקבוצה הזאת של הנשים והן תוכלנה להגיד – כמו שעשו נשים קוריאניות כשתבעו את ממשלת יפן על ההתנהלות של החיילים היפנים במהלך המלחמות ביניהם – שהן תובעות מהמדינה הזאת פיצויים על עוגמת-הנפש שנגרמה להן ועל המצב הפסיכולוגי שהן סוחבות איתן לאורך שנים.

אני חושבת שנורא נוח לנו להתעלם מן האוכלוסייה הזאת. אני רוצה לצאת בקריאה מהכנסת ולומר שאם אנחנו מתעלמים מאוכלוסיות של נשים שאין להן זכויות, או שקשה להן לנצל את זכויות האזרח שלהן, כי אין להן דרכון או כיוון שהן נמצאות כאן בצורה בלתי חוקית, אם אנחנו נתעלם מהמצוקה שלהם למעשה בהדרגה אנחנו נעביר את המצוקה הזאת הלאה.

יש דוגמאות בחקיקה, גם באנגליה וגם בשבדיה, שלמעשה העומס של הטיפול בנושא הברחת נשים, כשלוקחים נשים לעסוק בזנות בצורה בלתי חוקית, נופל לא על הנשים עצמן אלא על הלקוחות, וזה דבר שניתן לבדוק מבחינה משפטית. אני מנסה, ביחד עם עורך-הדין ד"ר יאיר רונן, שעובד גם עם אוניברסיטת בן-גוריון, לבדוק את הנושא, כיצד ניתן לעשות את זה בחקיקה גם במדינת ישראל.

תודה. אלה נגיעות מכמה וכמה נושאים.

הדברים ששמענו בתחילת הישיבה על הבחורה שהתאבדה היום העירו בך תובנות כלשהן?

לגבי הטיפול בקורבנות של PTSD: רבות מהנשים האלה סיפרו סיפורי זוועה על מה שקורה להן תוך כדי העיסוק שלהן בתעשיית המין בארץ. שמענו על מקרים איומים, ואני ראיינתי בעצמי.

שמענו כאן שאין מסגרת.

הנשים האלה לא זוכות לטיפול רפואי וגם לא לטיפול נפשי בשום מסגרת, אלא אם כן הן מסכימות להעיד, דבר שמסכן את בריאותן כי זה יכול להתנקם בהן או בקרובי משפחה שלהן. כאן כאשר הן מעידות הן מועברות למקלט נשים ומשרד המשפטים מחזיק אותן כל עוד יש משפט. אישה שפוחדת להעיד נגד האנשים שעוסקים בסחר בנשים לא זוכה לשום טיפול, לא בבעיות הרפואיות שלה ובוודאי לא בבעיות הפסיכולוגיות שלה.

תודה. אנחנו נשמע את ד"ר מיקי בלוך, שהוא חבר המועצה, על פרויקט חדש שנפתח לאחרונה. אולי זאת הדרך לכנס אספקטים שונים של נושא בריאות הנפש במעגל חיי האישה.

אני רק מבקשת עוד פעם להתכנס ללוח הזמנים כיוון שיש ישיבת מליאה בשעה 16:00 ומאוד חשוב שנספיק להגיע להסקת מסקנות מהישיבה הזאת.

תודה רבה. כולנו כאן יודעים שנשים סובלות מהפרעות נפשיות, או תסמונות נפשיות, בשכיחות גבוהה. אני אדלג על כל ההקדמה.

השוני הזה בין גברים ונשים מתחיל בגיל ההתבגרות, מה שמחזק מאוד את המחשבה שחלק מהגורמים לפחות הם הורמונליים, למרות שהנושא הזה נתון לוויכוח כי יש כמובן גם גורמים חברתיים ופסיכו-סוציאליים ברקע.

אתחיל עם פגיעה מינית בילדות – תופעה מאוד-מאוד שכיחה, שאנחנו לא יודעים כנראה עד כמה היא שכיחה. כמו שנאמר כאן, המסגרות שמטפלות בבעיות הנוצרות עקב הפגיעה המוקדמת הזאת הן מצומצמות מאוד, ואני אזכיר את זה בהמשך.

אנחנו מטפלים גם בהרבה תסמונות שקרוב לוודאי קשורות בחלקן לשינויים הורמונליים שאופייניים אצל נשים וכמובן לא קיימים אצל גברים, כמו תסמונת קדם-וויסתית, בעיות הקשורות להריון ולידה, טיפולי פוריות וגיל המעבר. יש גם – ולא ניכנס לזה – הרבה תסמונות נפשיות פסיכיאטריות שמושפעות אף הן מהורמוני האישה.

יש תסמונות שאופייניות לזמן ההריון, כמו דיכאונות אבל גם חרדות. ובכלל אנחנו יודעים היום באופן כללי ש-stress יכול להעלות את השכיחות של כל מיני סיבוכים בלידה, ולאחר הלידה לבעיות אצל הילדים.

דיכאון במהלך ההריון הוא שכיח מאוד. קשה לאתר אותו אך חשוב מאוד לטפל בו. אנחנו יודעים היום מכמה מחקרים חדשניים מאוד ויפים, שעקבו 7 שנים אחר הלידה, ש-stress אצל האישה במהלך ההריון יכול לגרום לפגיעה ארוכת-טווח אצל התינוק. כך שהטיפול הנפשי בנשים שסובלות מ-stress או מאיזו בעיה נפשית בזמן ההריון חשוב ביותר.

זה מעלה את השאלה על התרופות, האם לטפל בנשים בתרופות פסיכיאטריות בזמן הריון, בזמן הנקה וכולי. יש לזה שני צדדים אך לצערי אין לנו זמן לדבר על זה עכשיו.

לאחר הלידה, כולנו מכירים את הדיכאון לאחר לידה שמלווה בתופעות חרדתיות, פסיכוזות וכולי.

לא ניכנס עכשיו לגורמים לדיכאון לאחר לידה, יש לכך גורמים פסיכולוגיים וגורמים הורמונליים. אני אדלג על כל זה.

אנחנו בבית-חולים איכילוב רואים חשיבות רבה מאוד למעקב אחר נשים שעוברות טיפולי פוריות. גם העומס הנפשי וגם הטיפולים ההורמונליים שנשים עוברות במהלך הטיפולים האלה יכולים להוציא אותן מאיזון נפשי, להכניס אותן לחרדות קשות, לדיכאונות ולמצב קיצוניים מאוד, שדורשים מעקב וטיפול.

ולגבי גיל המעבר – אני בטוח שכולם מודעים לקשיים הקשורים בגיל המעבר.

לאור זה פתחנו בשנה האחרונה בבית-חולים "איכילוב" מרכז שאנחנו קוראים לו "המרכז לבריאות הנפש של האישה". אנחנו מייעדים את המרכז לטיפול בנשים ולהתייחסות לצרכים היותר יחודיים של נשים, כולל כל הבעיות שציינתי עד עכשיו.

אנחנו עובדים על-פי מודל שקיים בחלק מן הארצות המפותחות בעולם. הוא קיים כבר בארצות-הברית – בניו-יורק, בהארוורד; יש הרבה מרכזים כאלה באנגליה, בניו-זילנד, בצרפת. בארץ, עד כמה שאני יודע, אנחנו המרכז היחיד שמנסה לאגד תחת קורת-גג אחת את כל הנושאים האלה.

המרכז כולל 4 מרפאות ייחודיות שעובדות בצורה חצי-עצמאית, ואני אפרט אותן כאן.

1) יש לנו מרפאה לבריאות הנפש של פוריות האישה. אנחנו עוסקים בהערכה, אבחון, ייעוץ וטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי בשלבים משמעותיים במעגל הפוריות של האישה, דוגמת טיפולי פוריות ותקופת קדם הריון, תקופת ההריון, התקופה שלאחר הלידה, המחזור החודשי וגיל המעבר. מדובר על כל תקופות המעבר הקריטיות אצל נשים, הן מבחינה חברתית והן מבחינה הורמונלית, שמאופיינות בתסמונות נפשיות.

2) יש לנו מרפאה לאם ולתינוק, מרפאה שמטפלת באימהות, בעיקר בשנה הראשונה שלאחר הלידה, כשהבעיה העיקרית היא בעיות בקשר בין האם והתינוק, ותסמונות כמו דיכאון לאחר לידה.

זה במסגרת קופות-החולים? זה נשמע לי קצת יותר מדי טוב.

אני אגיע לזה.

3) יש לנו מרפאה להפרעות אכילה, שהיא מרפאה אמבולטורית. אין טעם כעת להיכנס לעומק, אני חושב שכולם מכירים את הנושא הזה.

4) ויש לנו מרפאה לטראומה מינית בילדות. זה הוזכר פעמיים היום. אני חושב שאנחנו המקום היחיד שמגדיר כמרפאה צוות שמטפל בנשים בוגרות, מעל גיל 18, שסבלו בילדותן מפגיעה מינית, עם כל הבעיות של הדיסוציאציה, של הדיכאון, של החרדה, של ההפרעות המיניות וכולי.

זאת אומרת שאתם הייתם הכתובת של הבחורה הזאת?

אנחנו היינו הכתובת של הבחורה הזאת אם היא היתה יכולה לחכות שנה בהמתנה.

זאת הבעיה, שהיא לא הגיעה לשם.

אני מגיע כעת לבעיות. אנחנו מנסים לתת את השירות הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לאותן נשים אבל אני חוזר ואומר, לצערי היום ההמתנה לטיפול פסיכולוגי מאוד מקצועי לבחורות שעברו פגיעה מינית בילדות הוא כמעט שנה. למה? כי זה הצוות שלנו: אני מתנדב, אין לי זמן ייעודי לנושא, יש לנו חצי משרה של פסיכיאטר, 2.5 משרות של פסיכולוגים, פחות ממשרה אחת של עובד סוציאלי.

אילו מספרים אתה מראה כאן? יש דבר כזה 0.25 משרה או 0.2 משרה?

גם זה יש. רציתי רק להזכיר שבית-החולים "איכילוב" הקים את השירות הזה בהתנדבות. אתם הרי יודעים מה קורה עם הפסיכיאטרייה על-פי החוק.

את כל המשרות האלה אנחנו הקצינו לטובת הנושא מתוך עניין שלי ושלנו. זה צוות של עיריית תל-אביב בבית-חולים "איכילוב" ואנחנו מקדישים חלק מהזמן של אנשי הצוות לנושא הזה. מעבר לכך, חלק גדול מהאנשים האלה תורמים זמן בהתנדבות. מדובר בסך הכול על 4 משרות פלוס-מינוס.

כאן אתם יכולים לראות את מספר המגעים שלנו – מספר הפגישות עם אנשים – כ-400 בחודש. יש כאן פירוט של המרפאות השונות. להערכתי הדרישה גדולה פי 4-5 מזה. אם היה לנו צוות גדול יותר היינו מתמלאים תוך זמן קצר אבל אין לנו.

אני מנסה היום להגיע לכל מיני גורמים דרך משרד הבריאות, דרך תרומות, דרך עיריית תל-אביב וכולי.

דרך קופות-החולים למשל.

וההצעה האחרונה שקיבלתי היא לפנות לקופות-החולים במסגרת הביטוח המשלים. אבל כרגע זה מה שיש.

אנחנו מבקשות לבוא לבקר אצלכם. תזמינו אותנו ונראה, אולי ביחד נוכל לעשות משהו.

אני אשמח מאוד.

האם ניסיתם לגייס מתנדבים, אנשים שכבר יצאו לפנסיה ויהיו מעוניינים לעזור לתחום הזה? אני מאמינה שיש כאלה.

אבל צריך מקצוענים בשביל זה.

יש בעיה בהעסקת מתנדבים בשל שתי בחינות. ראשית, רוב הטיפולים האלה אכן דורשים מיומנות גבוהה ומקצוענות גבוהה. יש כמובן אנשים שיש להם את זה ויצאו לפנסיה. היום, לפחות איפה שאני עובד, חוששים לקחת מתנדבים כי היה איזה תקדים קשה עם מתנדבים. שנית, מתנדבים הם לא צוות קבוע וזה בעייתי. לפעמים הם אנשים מאוד מחויבים אבל זה בעייתי.

זה בכלל לא צריך להיות כך. אני חושבת שכאשר אתם מכניסים למסגרת שלכם גם אישה שנמצאת בתהליכי הפריה, עצם ההגדרה שמכניסה אותה אליכם מונעת ממי שהיה צריך לתת שירות, כמו קופות-החולים, לעשות את חובתו. בהפריה רוב העומס נופל בדרך כלל על האישה שמקבלת כל-כך הרבה הורמונים, ושמענו גם שנתנו לה לייצר כל-כך הרבה ביציות עד שבכלל משתגעים אצלה כל ההורמונים. אני חושבת שבהחלט נוח לקופות-החולים שהטיפול יינתן במסגרת שלכם, במסגרת הפסיכיאטרייה, והן אומרות: זה מחוץ לתחום שלנו. אני לא מדברת רק על קופת-החולים הכללית, אני מדברת באופן כללי. זה לא יכול להיות. יש הרבה דברים שהם גבוליים וקופות-החולים בהחלט יכולות לתת את הטיפול. אני הייתי קרובה לטיפול בהפריות וראיתי אישית איך הנשים סובלות. קודם כול נותנים להן את הטיפול ואחרי כן אין מעקב אחר מה שהן עוברות מבחינה נפשית. אבל זה לא קשור בכלל לבריאות הנפש.

הכול קשור. כל מכוני ההפריה נמצאים בבתי-חולים. זה לא שייך לקופות-החולים. מה שאת צריכה להגיד זה שבתי-החולים צריכים לדאוג שהטיפול בנשים במהלך ההפריות יהיה ביו-פסיכו-סוציאלי ולא אורגני.

בואו לא נשים את האצבע על המסגרת. הנשים צריכות לקבל טיפול, זה הכול, ולא ברבע משרה.

כדי להיות הוגנים עם כל המכונים האלה, חייבים לציין שיש ליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי. אבל אין ספק שתמיד יש מקום להרחבה. אבל זה לא קשור לקופות-החולים.

אחד המקורות לבעיה הוא נפילת כל נושא בריאות הנפש בין המסגרות.

חשבתי שאי אפשר לסיים היום את הדיון מבלי להתייחס לעמדת קופות-החולים. לכן ביקשתי גם מקופת-חולים מכבי וגם מקופת-החולים הכללית להביא את עמדת הקופות בנושא בריאות הנפש בנשים.

ד"ר מיקי בלוך, לגבי המודל שלך, יש לנו כבר את התגובה הראשונה. אם זה יהיה מודל לגישה קואופרטיבית שאפשר לאמץ אז זה גם דבר גדול. אבל שוב אנחנו חוזרים לשאלה של הכסף.

אני מבקשת את שירותי בריאות כללית להציג את עמדתם. בבקשה, גברת ציפי שדה, האחות הראשית של שירותי בריאות כללית.

לצערי לא אוכל להציג את המצגת בשל תקלה טכנית. זה מה שקורה כשאתה תלוי בטכנולוגיה.

בעקבות מה שאמר כאן ד"ר מיקי בלוך, אני חושבת שהשאלה הנשאלת היא האם מקומו של שירות כזה הוא בתוך בית-החולים או בקהילה. זאת שאלה בכלל ברמה הכללית.

אני אציג את נושא בריאות הנפש מעמדת שירותי בריאות כללית.

בפתח דבריי אני רוצה להגיד לחברת הכנסת אילנה כהן ולכל היושבים כאן, קיימים עדיין שירותים נרחבים בשירותי בריאות כללית שניתנים לילדים ולנוער: ב"שניידר", ב"גהה", ב"שלוותה", בעפולה, ברמת-חן, ב"טלביה", וכולם של שירותי בריאות כללית. אנחנו נותנים שירותים נרחבים בתחום בריאות הנפש.

גברת ציפי שדה, אני בוודאי יודעת. אבל לא על כך שאלנו. שאלנו על הנשים במסגרת הזאת.

כידוע, בריאות הנפש ככלל הינה באחריות משרד הבריאות, בכפוף לתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. מכיוון שהפרדה בין גוף לנפש הינה מלאכותית לדעתנו, קופת-חולים כללית רואה חשיבות להעברת תחום זה לאחריות הקופה, וכמובן ובתנאי שיוקצו המקורות המתאימים בסל השירותים הקוהרנטי, ואנחנו פועלים שנים רבות בנושא הזה.

למרות כל זה, קופת-חולים כללית שוקדת, עקב רגישותה לצורכי האוכלוסייה, על פיתוח תוכניות ספורדיות בנושא. אני אנסה להציג אותן.

כפי שאמרה פרופ' רויטל גרוס בתחילת הדיון וכפי שהציג ד"ר מיקי בלוך, מבחינה אפידמיולוגית, בפסיכיאטרייה הרכה (soft psychiatry), בתסמונות נפשיות שאינן פסיכוטיות, כמו דיכאון, חרדה או הפרעות אישיות, יחס גברים לנשים הוא 2:1. אני לא צריכה לשכנע את כל היושבים כאן כי נאמר לכם שהשיעור בקרב נשים הוא פי שתיים.

מהניסיון בעולם עולה כי לנשים יש נטייה רבה יותר לפנות לקבלת עזרה. מכאן ניתן לצפות שאחוז הנשים שיטופלו יילך ויגדל כתוצאה מפיתוח שירותים בקהילה, כאשר השירות יהיה זמין יותר אם נצליח להעביר את זה לקופות-החולים.

בשירותי בריאות כללית עשינו תוכניות – וזה מחזק את ממצאי הסקר של פרופ' רויטל גרוס ממכון ברוקדייל – להתמודדות צוותים ראשוניים במרפאות עם מצוקות נפשיות של פונים במסגרת הרפואה הראשונית. יצאנו בתוכנית בכלל שירותי בריאות כללית בקהילה. מטרת התוכנית להעלות את רמת הידע, המודעות והמיומנות בקרב הצוות הרב-מקצועי במרפאות הראשוניות. עשינו כבר השקה לתוכנית הזאת המתייחסת למבוגרים, כדי לתת כלים לרופא הראשוני ולאחות במרפאה הראשונית לאבחן, ואפילו לאפשר טיפול במצוקות נפשיות, גם אם צריך להפנות לגורם מקצועי יותר.

התוכנית היא חובקת-ארגון. בתוכנית יש כלים לאיתור וגם הנחיות לאבחון ולמעקב. יושבת כאן פרופ' חוה טבנקין שעוסקת בימים אלה בכתיבת ההנחיות והיא שותפה לנושא הזה. אנחנו אמורים להרחיב את זה לכלל המרפאות הראשוניות לרופאים הראשוניים. זאת תוכנית רחבה מאוד. הכשרנו כבר כ-150 מדריכים בכל רחבי הארץ. בכל מחוז החלה הדרכה מסיבית של כלל רופאי המשפחה והאחיות.

מכיוון שנשים הן האוכלוסייה הזקוקה יותר להתייחסות בתחום, אנחנו מאמינים שבזכות התוכנית הזאת אנחנו נוכל לזהות טוב יותר נשים במצוקה ולהיענות לצרכים שלהן.

נושא שני שציינת כאן, באחת הוועדות העלינו את הצורך בתוכנית לאיתור וטיפול בנשים עם סיכון לדיכאון sub-לידתי, שזה נושא שאנחנו חלוצים בו בשירותי בריאות כללית. האיתור של נשים עם דיכאון אחרי לידה נעשה כיום על-ידי האחות בטיפות החלב בכלל שירותי בריאות כללית והטיפול ניתן על-ידי צוות רב-מקצועי. מטרת התוכנית היא שיפור הטיפול בנשים הרות, בנשים אחרי לידה ובתחנות אם וילד על-ידי איתור מוקדם, ואפילו בנינו כלי.

האבחון נעשה על-ידי האחות, באמצעות שאלון מובנה, פשוט וידידותי, שנותן ניקוד. תהליך ההערכה מתבצע על-ידי הסבר לאישה. מעבירים את השאלון בשבוע ה-32 להריון, 8 שבועות לאחר הלידה ו-6 חודשים לאחר הלידה.

בשנת 2003 סקרנו קבוצה של כ-1,800 נשים. מתוכן מצאנו כ-17% שנמצאו בחשד או בסיכון לדיכאון. יש כמובן כלים שהאחות יכולה לנקוט.

למה אתם בודקים רק בשבוע ה-32 להריון? לפני כן זה לא יכול להיות?

זאת עבודה שנעשתה על סמך סקירת ספרות ועבודה מחקרית. זאת ההמלצה לאיתור ראשוני.

מתוך 1,800 הנשים בשנת 2003, כפי שאמרתי 17% אותרו. יש שלבים שהאחות יכולה להתערב ויש שלבים, תלוי בניקוד, שהיא מפנה לרופא המטפל, והרופא המטפל שוקל כמובן אם צריך להפנות לגורם מקצועי יותר.

כמו שאמרתי לכם התוכנית הזאת מופעלת היום בכלל טיפות החלב של שירותי בריאות כללית, ובהצלחה רבה. אני מזכירה לכם שוב שרפואה מונעת אינה נמצאת בסל הבריאות. שירותי בריאות כללית מפעילה את התוכנית באופן וולונטרי ואני חושבת שבכך אנחנו ייחודיים מאוד.

נושא נוסף שאני רוצה להתייחס אליו, בממשק לאימהות, הוא איתור הפרעות בקשר של אם-תינוק בגיל הינקות. המטרה היא איתור, מניעה וטיפול בהורים, במיוחד באימהות, בכל הקשור לקשר אם-תינוק והשלכותיו על התפתחות התינוק ועל ה-well-being של ההורים. באיתור זה מזהים מספר לא מבוטל של פסיכופתולוגיה שמשפיעה על הקשר בין האם לתינוק ומתבטאת בהתנהגויות לא רגילות אצל התינוק הרך.

פיתחנו שירותים כאלה ב"גהה" בפתח-תקווה, עם מרפאה שנמצאת בקהילה, וב"סורוקה" בבאר-שבע. השירות הזה ניתן על-ידי צוות רב-מקצועי.

אתם יודעים שבשירותי בריאות כללית יש לנו מוקד מידע בריאותי של אחיות. רק בימים אלה אנחנו מנסים לבנות כלים, ואנחנו נפתח את השירות. אימהות פונות למוקד המידע הבריאותי ושואלות שאלות, כגון: הילד לא אוכל, הילד לא ישן בלילה, יש אתו בעיות. אנחנו רוצים דרך זה לנסות לאתר, ואפילו להמליץ לאמא לפנות לרופא המטפל ולהעיר את תשומת לבו, אולי יש אילו בעיות התנהגותיות, וכך לתקוף את הבעיה של קשר אם-תינוק.

לסיכום, קופת-החולים הכללית פועלת במהלך כל השנים האלה להעמקת השירות הפסיכיאטרי בקהילה. פעלנו לא מעט בנושא הזה, מתוך תפיסה באמונה שלמה שגוף ונפש חד הם.

תחום הפסיכיאטרייה הינו חלק בלתי נפרד מבריאות האדם ועל כן חייב להיות משולב בפעילות הרפואית הניתנת בקהילה. ברור שאם אכן כך יהיה, בריאות הנפש של נשים תקבל בדיוק את הנתח שאנחנו מצפים שתקבל. אבל קופת-החולים הכללית בהחלט שוקדת לפתח גם שירותים, למרות שעדיין הפסיכיאטרייה לא נמצאת באחריות קופות-החולים. תודה רבה.

תודה רבה. נעבור לקופת-חולים מכבי.

אני מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה בקופת-חולים מכבי. ליקטתי את כל הפעילויות שאנחנו עושים בנושא הזה ואנסה לסכם אותן כאן.

המערך הטיפולי בקופת-חולים מכבי שונה במקצת מאשר בקופת-החולים הכללית היות והוא נשען ברובו על מטפלים עצמאיים. מדובר בפסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שהוכשרו לכך והם מטפלים בכלל בעיות בריאות הנפש, בהשתתפות של קופת-החולים, ומיועדים לכל המבוטחים והמבוטחות.

בשנת 2005 קופת-חולים מכבי הגדירה את נושא הטיפול בדיכאון כמדד איכות. זאת אומרת, אחד המדדים על-פיהם רופאים יימדדו על רמת הטיפול שהם נותנים הוא איתור וטיפול בדיכאון. המטרה היא לשפר את האבחון והטיפול בדיכאון בקהילה. כמו שכבר נאמר כאן, מכיוון ששיעור כפול של נשים לוקה בדיכאון לעומת גברים אז אנחנו מקווים כמובן שבצורה כזאת תהיה התערבות טובה יותר לטובת הנשים.

בקופת-חולים מכבי יש שתי מרפאות שעוסקות בהפרעות אכילה – ברמת השרון ובחיפה, ושוב פעם, טיפול רב-מקצועי. זאת הפרעה נפשית נפוצה מאוד אצל נשים.

במסגרת מרפאת פריון יש טיפול נפשי לאישה ולבן זוגה. אני חושבת שצריך להדגיש כאן שהטיפול צריך להיות בבני הזוג ולא רק באישה, במטרה לסייע להם להתמודד עם האבחנה ועם הטיפולים. מדובר הן על התערבות פרטנית, הן על התערבות זוגית והן על התערבות קבוצתית.

מסגרת נוספת היא מרפאת סוכרת הריון והריון בסיכון גבוה. גם שם יש טיפול נפשי, שנעשה בשיטות של הרפיה ושיטות קוגניטיביות אחרות.

מסגרת נוספת היא מרפאת מתבגרות. זאת מסגרת שנותנת טיפול למתבגרת עצמה, ועל-פי בחירתה גם למשפחתה או לבן זוגה.

ודבר אחרון זה טיפות החלב. גם בקופת-חולים מכבי יש תחנות אם וילד. בתוכנה החדשה שאמורה להיכנס, בגרסה החדשה תהיה שאלת חובת בנוגע לאיתור דיכאון, דבר שאני מקווה בהחלט יעלה גם את האבחון וגם את הטיפול בנשים במהלך ההריון ואחרי הלידה.

תודה רבה. יש לי שאלה לצבא. אנחנו חושבים שמי שמגיע לצבא אין לו כבר בעיה של פרופיל נפשי וכדומה. האם יש התייחסות כלשהי בצבא לנושאים שעלו כאן?

ידוע שיש פרופילים נפשיים שכן מגויסים. זאת אומרת, פרופילים פוסלי שירות הם לאו דווקא נפשיים. יכול להיות פרופיל פוסל שירות שהוא גופני או נפשי, ולעומת זה יכולים להיות פרופילים שכן מאפשרים לאדם להישאר בשירות והם יכולים להיות גופניים או נפשיים.

אני לא מטעם בריאות הנפש בצבא (ברה"ן) ואני לא יודעת להגיד האם יש התייחסות מיוחדת לבריאות הנפש של נשים בצבא.

ברגע שמתגלה בעיה משחררים אותן או מטפלים בהן?

כפי שאמרתי, יש פרופילים נפשיים, או סעיפי ליקוי נפשיים, שלמרות קיומם אנשים נשארים בשירות. פרופיל נפשי או סעיף ליקוי נפשי לא בהכרח פוסל שירות.

אני מציעה שב-10 הדקות הקרובות ייפתח דיון קצר ולאחר מכן ננסה לסכם את הישיבה. העלינו כאן בעיות שמצריכות עוד אי-אלו דיונים כדי שנצליח לקדם משהו.

אני חברת מועצת עיריית מעלה אדומים. שמעתי ברדיו שיש ב"הדסה עין-כרם" מחלקה שמטפלת בבעיות דיכאון ללא תשלום ועם סודיות מובטחת. השאלה אם אתם מודעים לכך.

תמיד זה ללא תשלום.

אגיד לך איפה כל הדברים האלה נפלו. אנחנו ניסינו להקים פרויקט של מרפאה לדיכאון אחר לידה ב"שערי צדק". יש שם 950 לידות בחודש וחשבנו שאחוז מסוים מהנשים האלה, בפרט שאלו נשים חרדיות עם משפחות גדולות, תזדקקנה לשירותי המרפאה הזאת. במשך כמעט שנה שהמרפאה פעלה אי אפשר היה "לגרד" התחייבויות כי קופות-החולים לא נתנו התחייבויות. אלה נשים שהן קשות-יום וקשה להן בכלל והן לא הצליחו לשלם 170 שקל לביקור במרפאה.

רוב המסגרות בוודאי לא יכולות להרשות לעצמן להפעיל מסגרת שמצריכה כוח אדם בלי איזה בסיס להתחייבות כלשהי, בין אם זה של קופת-חולים ובין אם זה תשלום עצמי, גם ברמה של 170 שקל לביקור במרפאה. לכן מטבע הדברים המרפאות האלה נופלות, לא מצליחות לקיים את עצמן.

וגם החולות נופלות.

אבל הם מציינים במפורש שזה ללא תשלום.

צריך לבדוק את זה.

צריך פתרון בהיקף מלא.

אנחנו חוזרים שוב לעניין התשלום של קופות-החולים ולמחויבות.

זה לא רק עניין התשלום. אני חושבת שעדיין כל ההתייחסות לדיכאון, אני רואה את זה גם ברפורמה שעושים עכשיו בפסיכיאטרייה, העיקר קודם כול להוציא ממסגרות אשפוז בלי שתהיה תשתית שתוכל לקלוט אותם מבתי-החולים. כל הסטיגמה, כל הדברים האלה – אין תודעה מספקת. חשוב מאוד, דווקא עכשיו ברפורמה, לתת את הדעת לנשים, במיוחד לפני הלידה ואחרי הלידה, לנשים שעוברות טיפולי הפריה ופוריות, שיוכלו לקבל טיפול, ואני חושבת שאפשר לעשות את זה, זה לא בשמים. צריך להגביר את המודעות, גם של קופות-החולים. מישהו כאן שאל למה זה לא נעשה בבית-חולים. לא משנה איפה, העיקר שיקבלו את הטיפול, זה מה שחשוב.

אני מהאגודה לקידום בריאות נשים. אנחנו מציעים השנה בסמסטר השני (בסוף פברואר), בשיתוף עם בית-ספר "דינר" לסיעוד, קורס לאנשי מקצועות הבריאות – בעיקר נשות מקצועות הבריאות – בנושא בריאות הנפש של האישה. המטרה היא להעלות את המודעות אצלן ולחזק את ההבנה שאפשר לשאול שאלה גם אם אתה לא יודע בדיוק מה תעשה עם המידע שתקבל. זאת אומרת, עצם השאלה חשובה, כמו ששמענו היום. אני מזמינה אתכם לשלוח נציגים מהארגונים והרשויות השונים שישתתפו בקורס הזה.

מיום שאנחנו עוסקים בנושא אנחנו תמיד אומרים לחברי המועצה שהעלאת המודעות היא חלק מקידום בריאות נשים. אני חושבת שגם מה ששמענו היום על מה שנעשה, בין על-ידי שירותי בריאות כללית, בין אם בתוכנית של פרופ' חוה טבנקין המיועדת לרופאים, הטמעת הנושא של בריאות הנפש בתוכניות לימוד לרופאים, בבתי-ספר לרפואה ובתוכניות ההתמחות לרופאי משפחה, עצם ההתייחסות לשאלה הזאת היא כבר הצעד הראשון בקידום בריאות הנפש, באיתור, בהעלאת הנושא הזה על פני השטח במקום להחביאו.

כפי שראיתם, מדיכאון ומצוקה נפשית סובלות 30% מהנשים אך רציתי להדגיש שגם רבע מהגברים סובלים ממצוקה נפשית ואסור לזלזל בזה. העלאת המודעות לנושא תגרום לכך שגם הגברים יקבלו טיפול, ואני חושבת שזאת בעיה לא פחות קשה. זה מראה רק על שכיחות הבעיה. בהחלט ניתן לאתר ולטפל בשלבים שהבעיה עדיין לא כל-כך קשה. זה לא משהו שצריך להגיע לבית-חולים בשבילו.

היום אנחנו מכשירים רופאים בתוכניות ההתמחות ברפואת משפחה בכל הארץ, בכל קופות-החולים, גם באמצעות פרויקט גדול של הפדרציה של קליבלנד, ביחד עם הסוכנות ועם מכון ברוקדייל. אז זה נמצא היום בכל תוכניות ההתמחות ברפואת משפחה. דרך אגב, בפרויקט של קליבלנד, שמשויך לקופת-חולים הכללית, יש גם שיטה של למידה מרחוק שגם באמצעותה ייחשפו כל הרופאים הראשוניים לנושא הזה של אבחון וגישה וטיפול בדיכאון ובמצוקה נפשית.

המטרה של ההכשרה הזאת לגרום לכך שכמו שמאבחנים סוכרת ויתר לחץ דם, שהן מחלות קשות יותר מדיכאון, ומטפלים בהן בקהילה, כך יאבחנו את המצוקה הנפשית והדיכאון ויטפלו בהם.

כל הזמן עושים את ההבחנה כאילו בריאות הנפש זה דבר אחד ובריאות הגוף זה דבר אחר. זה אותו דבר. אגב, יש אנשים שחולים במחלות כרוניות, שאצלם זה הגורם לדיכאון, ויש אנשים דיכאוניים ואנחנו יודעים שהם מהווים מעמסה קשה על שירותי הבריאות כי הם באים עם תלונות סומטיות. ברגע שנאבחן את הדיכאון והמצוקה ונטפל בהם גם המעמסה על מערכת הבריאות בחלק האחר שלה יירד. לכן יש חשיבות רבה שהדברים האלה אכן ייעשו במסגרת הקהילה. אם תפסיק הסטיגמה וההפרדה הנוראה בין נפש וגוף אני חושבת שזה יעזור מאוד, גם לחולים.

מה היתרון שמגיעים למרפאות הראשוניות? כשחולה יושב על-יד דלת של פסיכיאטר כולם יודעים שהבעיה שלו היא פסיכיאטרית, ואנחנו יודעים את הסטיגמה הקשה הנובעת מזה. כאשר חולה יושב על-יד דלת של רופא משפחה זה יכול להיות הכול, ולכן יש בכך נוחות מסוימת וקלוּת.

עכשיו רק עוד נקודה אחת להשכלה, ואני מניחה שעמיתי הפסיכיאטר יסכים. דיכאון לאחר הלידה שכיחותו אינה גבוהה מדיכאון בנשים שלא אחר הלידה, השכיחות זהה. ומי שחולה בדיכאון לאחר הלידה יש סיכוי שיחלה בדיכאון גם לאחר מכן.

זה מעלה את הסיכון.

אז זה לא שלאחר הלידה או בגלל הלידה השכיחות של הדיכאון עולה מאוד. הבעיות הן לא רק הורמונליות.

יתכן שכאשר המודעות תעלה אנחנו נגלה להפתעתנו שגברים גם כן לוקים בזה אולם היות ומבחינה חברתית, לא מבחינה הורמונלית, גבר צריך להופיע כמאצ'ו, כאילו הוא לא מדוכא והוא לא במצוקה נפשית, אז זה לא בא לידי ביטוי. אנחנו יכולים כאן לגלות הרבה דברים, שהיום אנחנו עושים להם הרבה בדיקות והרבה סומטיזציה, ואולי אנחנו נפתור כאן בעיה רצינית ביותר.

אני רוצה להעיר שבסקר שנעשה באנגליה נתגלה שגורם התמותה מספר אחד בשנה הראשונה אחרי לידה אצל נשים זה דיכאון, זה עולה על שיעור התמותה מסוכרת.

זה עניין של גיל. זה מחלה של אנשים צעירים אבל זה לא אומר שבגלל זה השכיחות של סוכרת ויתר לחץ דם נמוכה יותר.

הנושא שרציתי להתייחס אליו הוא מה שנעשה כאן להעלאת המודעות ואיתור של בעיות נפשיות אצל נשים. בלי לזלזל בזה, ואני ממש לא מזלזל, אני חושב שזה נורא חשוב אבל אני רוצה להתריע שזה ממש ממש לא מספיק. כרגע, לפחות איפה שאני עובד, אנחנו כל-כך מוצפים עד שנשים כועסות עלינו: "הנה באנו, תטפלו בנו" ואין לנו איך לטפל בהן.

אישית יש לי חשש גדול מאוד מהתוכניות של קופות-החולים בנושא הדיכאון, ואני קצת מכיר את זה. הניסיון ללמד רופאי משפחה כיצד לאתר ולטפל בדיכאון, בעניין הזה כרוכה סכנה גדולה ביותר.

בפועל הם מטפלים הרבה מאוד, הם עושים מאות טיפולים.

לדעתי יש כאן ניסיון להעביר טיפול שדורש מקצוענות ברמה גבוהה ביותר לרופאים שבמקרה הטוב יהיו להם 10 דקות לראות את המטופל. לא תהיה להם אפשרות לראות אותו עוד פעם, פעמיים או שלוש פעמים באותו שבוע והמטופל בוודאי לא יקבל את הטיפול הטוב ביותר. במקום להשקיע במקומות מקצועיים, שבהם אפשר יהיה לקבל את הטיפול הטוב ביותר לבעיות, יהיה ניסיון לדעתי לאתר מקרים, לפעמים בטעות ולפעמים לא בטעות, כשאני לא בטוח שאיכות הטיפול תהיה טובה. אני יודע את זה כי אני נותן חלק מההרצאות לרופאי המשפחה. אני חושב שזה לא הפתרון האידיאלי. אני חושב שהפתרון הוא שרופא המשפחה יאתר את הבעיה ויפנה את המטופלות לפסיכיאטר אולם הדגש היום הוא שרופא המשפחה יאתר את הבעיה ויטפל בה וזה לא נכון.

אני פסיכיאטר מקופת-חולים מאוחדת. זה מזכיר לי את הדיונים הראשונים שהיו אצלנו כאשר הועלה נושא העלאת המודעות אצל רופאי המשפחה. אני זוכר את עצמי מדקלם בדיוק אותם דברים שאמר כאן ד"ר בלוך ואני די מסכים אתו, בגדול.

המגמה בעולם היא כן לחזק את הרפואה הראשונית, בשל כמה סיבות. הראשונה היא פרגמטית ביותר. שמענו את אחוז הפסיכופתולוגיה בקרב האוכלוסייה, ובעיקר בקרב נשים מכל המגזרים. בדיונים שהיו על הרפורמה בבריאות הנפש ועל העברת החולים לקופות-החולים, אחד הדברים שכולם היו מודעים לו הוא שכמות צוותי בריאות הנפש לא תספיק כדי לתת מענה הולם לכל האוכלוסיות. חלק מהאוכלוסייה בהחלט יכול לקבל, בעזרה ובהתייעצות עם גורמים מקצועיים כמו רופאים פסיכיאטריים, מענה ראשוני ורק אלה שבאמת לא ניתן לקדם את מצבם הבריאותי יופנו לטיפול פסיכיאטרי.

אני שותף לדאגות, הן דאגות אמיתיות ואנחנו מרגישים אותן, אבל שם הקושי ואולי הפתרון.

רציתי להתייחס למצב המצוקה הנפשית במגזר הערבי. אני עובדת משרד הבריאות ואני מנסה לייצג את המגזר הערבי בתוך המועצה הלאומית לבריאות האישה.

ראינו בכל הסקרים שהנשים הערביות סובלות בשיעור גבוה מאוד ממצוקה נפשית. השאלה מה אנחנו בתור ועדה, ואני רוצה להעלות את זה גם כאן במשכן הכנסת, מה אנחנו צריכים לעשות עם המידע הזה. אכן כשאנחנו עובדים במגזר הערבי המצוקות מורגשות מאוד ואין להן מענה, אין מוסדות טיפוליים, ושם מתעוררת גם הבעיה התרבותית שמקשה לפנות לטיפול. אני חושבת שכדאי שהוועדה תקדיש אפילו יום שלם לדיון בנושא הזה, בפרט מה אנחנו בוועדה יכולים לעשות למען בריאות האישה הערבייה.

גם מצד הבריאות וגם מצד בריאות הנפש.

לגבי הבריאות הפיזית התחלנו לנקוט בכמה פעולות אבל לגבי בריאות הנפש אני חושבת שאנחנו חייבים להקדיש לזה מחשבה עמוקה.

אני יכולה להציע כמה מרצים בנושא הזה.

אני חושבת שחשוב באמת שהנושא הזה יעלה עוד פעם לדיון. למשל יש כמה קופות-חולים שלא נותנות לרופא משפחה אפילו לרשום תרופות כמו פרוזאק בלי הפניה לפסיכיאטר, והתור לפסיכיאטר הוא 6 שבועות. אז צריך באמת לדון בזה. אני לא כל-כך משוכנעת שזה עד כדי כך מסוכן. אני חושבת שאפשר בהחלט להכשיר רופאי משפחה בנושא הזה. הרי יש גם כמה תרופות ללב שהן מאוד מסוכנות.

אני חושבת שאנחנו נשארנו עם כמה דברים לא פתורים. אמנם לא ציפיתי שאנחנו נפתור הכול היום ורצינו בעיקר להציג בעיות. ראשית, הפתיח הכל-כך דרמטי וקשה שהתחיל את הישיבה הזאת נשאר באוויר. אם המקרה הזה היה מגיע אל ד"ר מיקי בלוך אז הוא היה מצליח להיענות אבל איך אותה בחורה היתה יכולה להגיע למרפאה שלו?

עם תור של שנה.

זה לא רציני.

שנית, מה שהעלתה כרגע גברת ג'והניה חוסיין בנושא האוכלוסייה הערבית; ונושא נוסף הוא הוויכוח בין ד"ר מיקי בלוך לבין פרופ' חוה טבנקין בשאלה מי צריך לטפל.

יש עבודה לכולם.

כלומר אנחנו הצפנו בעיות אבל נשארנו עם פה פעור. זה בהחלט מעורר מחשבה. אני חושבת שכמועצה עלינו להקדיש לזה זמן רב יותר ולחשוב אילו דברים אנחנו כן יכולים לאתר, ובאילו דברים נוכל להיעזר בחברת הכנסת אתי לבני ובוועדה שהיא עומדת בראשה. אני בטוחה שחברת הכנסת אתי לבני בהחלט תרים את הכפפה אם אנחנו נאתגר אותה בדברים ספציפיים.

אם זה לא עולה כסף.

כמו בכל מקום, זאת התשובה הסופית.

הערה קצרה. אם יהיה דיון נוסף בנושא בריאות הנפש אצל נשים אני מציע שיזמינו גם את המועצה הלאומית לבריאות הנפש, שעוסקת בכך רבות. יש שם נציגים מכל מגזרי האוכלוסייה.

ולבחור נושאים פרטניים יותר. אפשר לעשות דבר מה משולב של בריאות הנפש, בריאות נשים ומעמד האישה. צריך לקחת דבר מה פרטני יותר ולראות איך אפשר לתקוף אותו בצורה משולבת, וכמו שנאמר לפני כן – ושלא עולה כסף.

יש לי הצעה פרקטית. אני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו כשתי מועצות ניקח את הנושא הזה, מי צריך לטפל בבעיות בריאות הנפש בקהילה וכיצד, וניתן בו הנחיות ברורות מאוד, גם לגבי קופות-החולים וגם לגבי משרד הבריאות. שאנחנו לא נגיד שהדבר הזה נשאר כל הזמן בוויכוח בירוקרטי.

כבר יש הנחיות ברורות למדי, בשתי קופות-החולים הגדולות לפחות.

אולם בינתיים רופאי משפחה לא יכולים לרשום לפציינט מרשם לפרוזאק.

יכולים. מי לא יכול?

בקופת-חולים מאוחדת לא מאפשרים לרופא משפחה לרשום מרשם לפרוזאק.

בקופות-חולים מכבי והכללית יכולים.

אברהם פלוק(?):

השבוע יוסדר נושא התרופות.

אני רוצה להודות לכם על שבאתם לכאן. אני למדתי הרבה. למדתי גם דברים שכבר עלו אצלנו, כמו שאמרתי, למשל בנושא הדיכאון ושחזרו על עצמם.

אני רוצה להיות מופעלת על-ידכם כי אני לא בקיאה לגמרי בכל רזי קופות-החולים מול משרד הבריאות, מי מרשה למי להתעסק במה ואיפה זה נופל בין הכיסאות.

מה שלא שמעתי זה תשובה למקרה שעלה בתחילת הישיבה הזאת. ביקשתי שהבחורה תבוא לכאן אך שמענו כבר מה קרה אתמול בלילה. לא עניתם לי האם יש מסגרות. נניח שחיכינו שנה, האם יש מסגרת שהיא ספציפית לבעיות כאלה של גילוי עריות בתוך המשפחה? האם יש חבילה שמתאימה לדברים האלה? אותה בחורה טופלה אבל היא טופלה לא כמו שצריך.

אני בהחלט רוצה להיות מופעלת על-ידכם. בעקבות הנושאים שעלו כאן אני כבר מבקשת להיות מוזמנת לביקור. אני חושבת שעלינו לדון בנושא פוריות האישה, שהוא דגל חשוב שאנחנו מניפות, מה המחיר שאנחנו משלמות עבור קבלת טיפולי פוריות.

אשמח לארח אתכם כל אימת שיהיו נושאים שנוגעים אלינו וגם להיות מופעלת על-ידכם, לפעול ולהפעיל.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 16:15