כנסת פתוחה

תופעת התרמילאים – מיזעור הנזק

5
הוועדה למאבק בנגע הסמים
26.01.2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס'
מישיבת הוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים
יום רביעי, ט"ו בשבט התשס"ה (26 בינואר 2005), שעה 09:30

תופעת התרמילאים – מיזעור הנזק.

חברי הוועדה: יחיאל חזן – היו"ר
רומן ברונפמן

אורית שני - ראש המחלקה לישראלים במצוקה בחו"ל,
משרד החוץ
שרון קבלו - המחלקה לישראלים בחו"ל, משרד החוץ
ד"ר מיקי רייטר - סגן ראש המחלקה להתמכרויות
איריס מורדקוביץ' - מנהלת שרות סמים – אגף תיקון ונוער מנותק,
משרד הרווחה
רפ"ק יפעת שטיינברג- ראש חוליית סמים, המשרד לבטחון פנים
עליזה מנדל - מפקחת מחוזית בנושא סמים, משרד החינוך
התרבות והספורט
שאול פאר - ע. דובר משה"ח, משרד החינוך
חיים מסינג - מנכ"ל, הרשות הלאומית למלחמה בסמים
חגית בוני נח - רכזת פרוייקט סטודנטים תרמילאים וצעירים
הרשות הלאומית למלחמה בסמים
עומרי פריש - מנכ"ל, כפר איזון
נועם עזרא - ארגון הורים ארצי למערכת החינוך בישראל
יחיאל מגנוס - מחלץ נפגעים בחו"ל
תמיר ליאון - חוקר ומרצה בנושא סמים
תלמידים מ"קוגל" - בית ספר בחולון

בת-שבע פנחסוב



רשמה: אתי בן שמחון



תופעת התרמילאים – מיזעור הנזק

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הסמים. בגלל התופעה של המטיילים, במזרח הרחוק, בהודו ובדרום אמריקה.

אני רוצה לומר כמה מלים על הסיור שהייתי בתחנה המרכזית. אני באופן אישי חשבתי שאני יודע מה זה נרקומן, למרות שנתקלתי בהם הרבה מאוד פעמים, וגם טיפלתי בהם. האירוע הטראומטי שהיה מבחינתי, זה לא הקטע שהם מקבלים את המתדון, אלא הקטע שראיתי כיצד הם חיים, והם פשוט מתים, מתים ממחלות, מתים מחוסר טיפול נאות, הם חיים בתחתית של הזבל. מדינת ישראל אם חפצה חיים היא, צריכה לתת יותר את דעתה בעניין הזה. אני כיושב ראש הוועדה, דיברתי על כך עם שר האוצר, שאולי הוא יבוא ויעשה גם כן ביקור, שיבין על מה מדובר. בכלל, זה נראה אולי פריקי לעשן סמים. הבתים העזובים שהם חיים בהם ללא שירותים, וללא חשמל, בתים דולפים, וזה פשוט נורא. מצד שני, עניין המטופלים עצמם זהו עוול שזועק לשמיים, מי שכבר מטופל, ועבר תהליך של גמילה, ומקבל את הטיפול היום יומי או השבועי או החודשי, בכל ממשלות ישראל לדורותיהם, נתנו לנושא הזה יד. זאת אומרת, אנשים באים ועוברים תהליך של גמילה, מקבלים כבר את המתדון, גם כך חרב עליהם עולמם, הם חולים, ואם המרפאה במרכז המתדון בשדרות ירושלים, שיש שם כ-270, ועוד 200 ומשהו מחכים בתור, וכל זה רק בגלל שאין מקום, ואין תקציב, אני חושב שזה זועק לשמיים.

אני חושב שאולי כדאי להביא לפה נרקומנים בבניין, פשוט בשביל שיבינו על מה מדובר. אני מכיר את התופעה, טיפלתי באנשים. כשאתה רואה את הכמויות, וכשאתה רואה שהמדינה לא מטפלת ולא נותנת מענה הולם למי שמקבל מתדון, ואין לו פשוט לאן ללכת כי הוא לא עובד, הוא לא מטופל מבחינה חברתית, אז בעצם הבחור או המטופל חוזר בחזרה למעגל הסמים. אמנם מצד אחד, מדינת ישראל משקיעה מיליוני שקלים, ומצד שני בזוטות - מבחינתי זה דבר מאוד קשה. אני אעשה את הכל כדי לשנות את המצב. חזרתי משם בטראומה, אני חייב לומר את האמת. בעיניי זאת היתה טראומה אמיתית. אם המדינה לא תעשה את מה שצריך, נמצא את עצמנו במצב הרבה יותר קשה. אני חושב שמי שהיה שם מכיר את התופעה, יודע אותה. וכשבאים לפה לשולחן ולדבר, כנראה שזה לא מספיק עובר נכון, ובכנסת לא עובר בכלל. כולם מבינים, אבל לא נעשה כמעט שום דבר, למעט מה שמצליחים לעשות.

זה בעצם מה שנחרת בזכרוני, וזה היה מאוד קשה.

אני רוצה לדבר על מתחם לוינסקי, ומה הולך להיעשות שם. לעניות דעתי, גם התופעה וגם התגובה הן חריגות בכל מה שקיים היה עד היום במדינת ישראל, הן מהיקף התופעה, וגם ממהירות התגובה של משרדי הממשלה והנציגים שנמצאים פה.

מתחם לוינסקי התהווה בעיקר לאחר פעילות של המשטרה באזור רמלה-לוד לפני מספר חודשים. אז מרבית הנרקומנים עברו משם למתחם לוינסקי, והתהוותה איזושהי פעילות של נרקומנים במקום הזה, בנוסף למה שהיו שם עד עכשיו. זה נהפך למקום כזה כמו שראית, ואני לא רוצה להרחיב על זה את הדיבור.

בפעם הראשונה כשהובא לידיעתי, פניתי למשרד הרווחה ולמשרד הבריאות, ולמשטרת ישראל, ונעניתי בשיתוף פעולה מוחלט. ביחד עם עיריית תל אביב, ועם תרומה שהצלחנו לגייס מחוץ לארץ, החלטנו על פתיחת מרכז ל-300 איש במקום, שיפעל שם כפיילוט עם תרופה שנקראת סבוטק, שהיא הדור המתקדם של המתדון, שעושה פעילות אחרת, כדי לאפשר לאנשים שרוצים טיפול לקבל שם טיפול.

היינו בדיון בעיריית תל אביב על מציאת מקום, כי יש שם בעייה של מציאת מקום בגלל התושבים וכו'. להערכתי תוך חודש וחצי המקום הזה יוקם. אני חושב שבמדינת ישראל עוד לא היה דבר כזה, עוד לא היה שיתוף פעולה כזה בין המשרדים. שר הבריאות היה מעורה בזה, הוא היה שם. אבל יש נקודה אחת שצריך להזכיר אותה כל הזמן, והיא נקודה חשובה. צריך לקחת בחשבון שאין חוק שכופה על מטופלים לקבל טיפול, זאת נקודה מרכזית. בתכנית "עובדה" הציגו מצג נכון, פה היא הציגה מצג שווא, כי היא ידעה שאין טיפול כפוי. אגב, אני היום עושה עבודה ברשות, לוקח נתונים מכל העולם, כדי להציע לכנסת, או לכל מי שימצא לנכון, למצוא חוק שכן כופה טיפול. מכיוון שלא יכול להיות מצב שאתה בסוף תוכל לתת, יהיה לך מענה, ולא יהיה מי שיבוא.

אתמול סיכמתי בראשון לציון, אפילו משרד הבריאות עוד לא יודע מזה, הקמת מרכז מתדון לאזור ראשון לציון והסביבה, היא תרומה של ד"ר מירי אדלסון. אני מצטער שאני מזכיר את השם שלה, מבלי לקבל את האישור שלה. היא הקימה את מרכז המתדון בתל אביב. ולעניות דעתי, מי שירצה לקבל טיפול במהלך החודשיים הקרובים, יש לו טיפול חינם אין כסף מרשויות המדינה. פה צריך להגיד מלה טובה גם למשרד הרווחה, וגם למשרד הבריאות, וגם למשטרת ישראל, כי היתה הסכמה מוחלטת בלי ביורוקרטיות, ובלי שום דבר. אז צריך לקחת בחשבון, שלפחות יש איזשהו כיוון שאפשר ללכת עליו.

תודה על העידכון. לצערי הרב, זה כמו בכביש, עד שאין תאונה, אז לא שמים תמרור. זה בדיוק הפך להיות אותו דבר. אני מזמין את החברים, אני מניח שחלקם מכירים את התופעה. פשוט בכל מקום שיש להם אפשרות לדבר על כך, שידברו. אני אעשה את הכל, הצעתי לשר האוצר לבקר שם.

בעניין של מה שאמרת שצריך לחוקק חוק, אני לא יודע אם אני אוכל לעשות את זה, כי נמצאים פה נציגים של זכויות האדם. אבל לפחות צריך לנסות ללכת בכיוון. התופעה שראיתי שם, שונה מאשר אתה רואה נרקומן. זאת אומרת, כשאתה רואה נרקומן בשכונה שהוא בודד, אתה מבין שהבן אדם חולה. אבל כשאתה רואה את הכמויות, אני נדהמתי. אני לא נדהמתי מהכמויות של הנרקומנים כי אני יודע את המספרים, אבל כשראיתי כיצד הם חיים, כיצד בן אדם אומר לי, אין לי מרכז מתדון בראשון לציון, וכל יום אני מגיע לפה, אני צריך לגנוב בשביל שיהיה לי כסף לאוטובוס. הוא מוציא את התיק שלו, ומראה לי קרטון שכתוב עליו שהוא מקבץ נדבות, ואיזה מסכן הוא. איך אנחנו כחברה, יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה? מצד אחד, אנחנו משקיעים מאוד בביטחון, ומצד שני לא מתייחסים לנושא הזה כראוי. אני לא אומר שלא מתייחסים בכלל. אני אעשה את מה שאני יכול לעשות, אני גם אדבר על כך עם ראש הממשלה שהוא מופקד על הרשות. אולי אני אזמין את האנשים לבוא ולבקר בשטחים. אני מדבר על עצמי, ואם אני לא יודע, כי אני מסתובב המון בשטח – בכלל, אני חושב שהדבר הזה נמצא רק בתת ההכרה אצל האזרח, הוא לא נמצא בפרונט, וצריך לעשות הכל כדי לשנות את זה.

לעצם העניין, היום אנחנו מקיימים את הדיון כדי למזער את הנזק בתופעה של התרמילאים. התופעה ידועה, אנחנו מכירים אותה. הרבה מאוד חיילים, כ-50 אלף אזרחים בשנה מגיעים רק להודו, או למזרח הרחוק יותר נכון, וכ-30 אלף מגיעים למזרח הרחוק ולהודו, והשאר אולי הולכים לדרום אמריקה. כאשר אותם חיילים משוחררים, או צעירים, מייד אחרי הלימודים או תוך כדי הלימודים, או מייד אחרי הצבא, רוצים ללכת ולראות את העולם, ולהכיר ולשנות, זאת תופעה שגם ההורים מעודדים, עוזרים. אין לי ספק שכאשר הבן שלי חזר מדרום אמריקה, והיו לי איתו שיחות, הבנתי שהתופעה מאוד רצינית. כל ילד טוב ירושלים מתנסה בסמים. מונחים לפניי נתונים שנעשו על ידי מחקרים וגם על ידי הרשות, התופעה הזאת היא תופעה גדולה. ואני חושב שאולי כדאי להציע בכל משרד נסיעות, שקודם ישלח את אותו מטייל לראות באזור התחנה המרכזית מה עלול לקרות משימוש בסמים. זאת תהיה ההסברה הטובה ביותר, אם יואילו בטובם החבר'ה לבוא ולטייל שם. מי שנופל בדבר הזה, זאת מחלה שאין לה מרפא. ומי שמתרפא, הוא תמיד תלוי בחברה.

ביקשתי דיון בעניין, כדי שנוכל לראות מה אפשר לעשות. אני יודע שהרשות למלחמה בסמים, בשיחה שהיתה לי עם חיים, העבירה לשם משפחה, זוג, והקימו בהודו מקום שנותן מענה למטיילים. אבל אני לא חושב שזה מספיק, אולי צריך לתת את הדעת בדרך אחרת. מה שנעשה מבורך. אני לא יודע אם זה רק הסברה, צריך אולי לא רק לדבר ולחשוב מה צריך לעשות, צריך לעשות בפועל. אני לא יודע אם הנתונים נכונים או לא, מתוך כ-50,000 אלף שמגיעים לשם בשנה הם נפגעים או משימוש בסמים, או מתופעה אחרת של כדורים שנדפק להם הראש, אני לא יודע מה. הייתי רוצה אם תוכל לדבר על הזוג שנמצאים בהודו, ומה היקף המבקרים. מה באמת קורה, מה התקציב ומה צריך לעשות. אחר כך נשמע את הנציגים שהגיעו לכאן מכפר איזון, ובכלל נקיים על כך דיון.

התופעה כשלעצמה של התרמילאים היא תופעה חיובית. זאת אומרת, אנשים צעירים יוצאים לתור את העולם, צריך לקחת את זה בפרופורציה נכונה, ולא כולם משתמשים בסמים, ורובם הגדול לא עושה את הדבר הזה. אבל הנתונים באופן כללי, כ-50,000 חברים בערך בגילאים של 21-27 עוזבים מדי שנה את הארץ. זה יוצא בתקופה שלאחר הצבא, לפני שיקול על המשך קריירה, לימודים, עבודה ועוד כהנה וכהנה. מתוך הכמות הזאת, בערך 20,000 מגיעים להודו. בהודו ישנה תופעה שמתרכזת בעיקר בשני מקומות עיקריים: בגואה ובמנלי. במקומות האלה אפשר לראות רחובות שלמים דוברי עברית שמנוהלים על ידי ישראלים, מדובר בכמה עשרות אלפים שנמצאים בעת ובעונה אחת. אורית שני, מנהלת המחלקה לישראלים בחו"ל, יכולה לתת את הנתונים, מדובר בעשרות אלפים.

בשלוש השנים האחרונות בעיקר, רוב הישראלים שמגיעים לשם לא עוסקים בטרקים כמו שהיו עוסקים עד אז. הם עוסקים הרבה מאוד בשימוש בסמים. נמצאים שם הרבה מאוד זמן, כאשר השיא של השימוש שלהם במסיבות FULL MOON, שהם פחות או יותר אחת לחודש. אחת לשנה זה בסילבסטר, כמו שהיה בגואה לאחרונה.

בשנים האחרונות התופעה הואצה, והואצו הבעיות הנפשיות שאפיינו כמות גדולה של אנשים. הקונסולית בניו-דלהי, והמחלקה לישראלים בחוץ לארץ, פנו לרשות במטרה לחשוב יחד מה אפשר לעשות כדי למזער נזק, לעזור לאנשים שנמצאים שם, לראות איך אפשר לתת מענה ראשוני לתופעה. ברקע צריך לומר, שהוקם בקיסריה כפר שנקרא כפר איזון, שנותן מענה לחברים כאלה. מישהו שמוגדר כתרמילאי שנפגע זה לא נרקומן רגיל, זה לא מישהו שמשתמש בסמים לאורך שנים, זו פגיעה אחרת. הכפר הזה מנוהל על ידי עמרי פריש שיושב כאן. כאשר בכפר הזה יש 25 מיטות בלבד, הוא מאוייש כמעט באופן מלא. הבעיה של הכפר הזה היא, שבשביל להגיע אליו צריך לשלם הרבה מאוד כסף. הכפר מוחזק בעיקר על ידי הרשות. משרדי ממשלה עדיין לא תומכים בו מבחינה כספית. ולכן כדי להיכנס לכפר איזון, צריך לשלם 9,000 שקלים. השהייה הממוצעת היא לפחות כארבעה חודשים, וצריך לקחת בחשבון, שרוב החבר'ה שמגיעים לשם גם מחולצים, או מפונים. כי הם במצב שלא יכולים להגיע לבד. גם החילוץ הזה שברובו נעשה על ידי חיליק מגנוס שנמצא כאן, שעד לא מזמן היה גוף פרטי בפני עצמו, עולה כסף. זה הופעל על ידי חברת ביטוח. בסוגריים צריך לומר, אין חברת ביטוח בעולם היום שמבטחת בגין פגיעה נפשית בכלל. בביטוח נסיעות אין ביטוח כזה. ולכן כאשר מישהו נפגע, אז הביטוח לא מכיר בזה, כל ההוצאות הם על ההורים.

זיהינו שלושה דברים שמאפיינים את התרמילאים האלה שמעורבים בסוגיית הסמים – אני לא מדבר על אלה שמעורבים, אני מדבר על אלה שנפגעים. הבעיה הראשונה היא שיש איבוד זהות. כשאתה שואל מישהו מתי אתה חוזר לארץ וכו', אז התשובות הפופולריות הן איזה ארץ, מה איבדתי שם, וכו'. לעניות דעתי כשלוקחים מישהו כשהוא בדרך כבר, ורוצים לדובב אותו מבחינת עברו הצבאי, קל מאוד לעשות את זה, וצריך לציין שיושבים במקומות האלה טובי בנינו. כדי להגיע להודו או למזרח צריכים להיות בעלי אמצעים, רוב האוכלוסייה היא דלת אמצעים.

הדבר השלישי הוא הסיוע הראשוני, שהוא החלק החשוב. הסתבר לנו מכל החילוצים שנעשו, וחיליק יכול להרחיב את הדיבור על הנושא הזה, שהטיפול שהם קיבלו במקום היה כזה שלאחר מכן הוא היקשה מאוד על השיקום שלהם בארץ, ועל הטיפול שלהם בארץ. ולכן הטיפול הראשוני, התמיכה הנפשית, או טיפול תרופתי מינימלי שצריך להינתן שם, נדרש. לכן הוחלט על הקמת הבית הזה כפיילוט למשך שנה בגואה ובמנלי. התקציבים שלנו הם תקציבים מעטים, מכיוון שמדובר על מדינה שהמחייה בה זולה מאוד. זו גם אחת הסיבות שרוב האנשים נוסעים לשם. גם השכרת המקום, גם השהייה מאוד זולה. אני יכול לומר שבתקופה מיולי האחרון עד עכשיו, טופלו למעלה מ-30 חבר'ה.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר טופלו?

אנשים שהביאו אותם לשם, או טופלו. לדוגמה, משרד החוץ מקבל פנייה, הוא פנה למקום. המקום הלך ואיתר את הבן-אדם, הביא אותו לשם, השגיח עליו, נתן לו את המענה הראשוני, עד שמגיעים ההורים, או מישהו מטעמו של כפר איזון ומפנה אותו לארץ להמשך טיפול.

צריך לקחת בחשבון נקודה אחת, בארץ, המרכזים שנותנים טיפול לנפגעים בבעיות נפשיות, אינם בנויים וערוכים מקצועית או לוגיסטית לטיפול בתופעה הזאת של תרמילאים שנפגעים. ולכן כפר איזון, מי שכבר נכנס אליו, ויוצא משם, ויצאו משם כבר עשרות, לשמחתנו הרבה הם לומדים במוסדות האקדמיים וחזרו חזרה לצבא, אלו סיפורים מרגשים בפני עצמם. שוב פעם, כפר איזון לעשירים בלבד, ולא כל אחד יכול להיכנס אליו, זאת נקודה שצריך לקחת בחשבון.

לסיכום כל העניין הזה. אני חושב שהתופעה היא תופעה יפה, אף אחד לא יכול לעצור אותה. אני חושב שהמדינה צריכה לדעת לזרום איתה, ולתת לאנשים את המענה המינימלי שהיא יכולה לתת.

לפני הפגיעה או אחרי הפגיעה?

הנושא כאן הוא מיזעור נזקים, אז איך אתה מפרש את מיזעור הנזקים לפני?

הדבר היחיד שאפשר לעשות לפני, זה לתת הסברה. למשל להסביר על סוגי סמים, על נזקים של סמים.

אתם עושים את זה?

כן.

אתה אומר שיש שם זוג ישראלים, יש שם בית למי שנפגע, או כשזה מגיע למשפחה או דרך החברים, הוא מגיע לשם. ואולי אחר כך הוא מגיע לכאן להמשך טיפול. השאלה שנשאלת היא מעבר לדבר הזה שנותן מענה אד-הוק למי שנפגע. מה מדינת ישראל עושה עם 50,000 אלף איש, שמגיעים לאזור בסופו של דבר? האם יש טיפול הסברתי באופן סדיר? אם סטודנט נוסע, האם בכרטיס שלו יש כבר מידע שאסור להשתמש בסמים? האם לאותו מטייל שנוסע לאותם מקומות יש את כל הכלים הדרושים כדי להימנע משימוש בסמים?

זו גם השאלה של חבר הכנסת ברונפמן. מאז שהתופעה הזאת הואצה, והתוודענו אליה יחד עם משרד החוץ, האם בכל המקומות ששם מקבלים חיסונים, כמו המרפאה בתל השומר, או בחנויות "המטייל" או במרפאות אחרות, יש שם גם סרטים שרצים במסכים, וגם עלונים שנותנים מידע על הנושא של שימוש בסמים ונזקים אפשריים.

אפשר לראות את העלונים האלה?

כן, אני אשלח לך. כמו כן הרשות הוציאה ספר על חוקים וענישה במדינות העולם, והדגש הוא במזרח שחולקה חינם ב"למטייל" וב"סטימצקי". כל מי שרוצה יכול לקבל חוברת כזאת, לא גבינו עליה כסף. שם כל מדינות העולם מפורטות עם החוקים בקשר לסחר בסמים וכיוצא בזה. היום במסגרת הצבא, בימי העיון לקראת שיחרור, יש נושא אחד שהוא נושא התרמילים שמועבר על ידינו בסדנאות האלה. עיתון "אתמול" שיצא לפני שבועיים למשתחרר, שמחולק בבקו"ם. יש שם ארבעה עמודים בנושא תרמילאים וסמים עם כל ההסבר. מעבר להסברה, לעניות דעתי המדינה לא יכולה לעשות שום דבר. אלו ילדים גדולים, הם צריכים לבחור את דרכם. אני לא חושב שאפשר לכפות עליהם. צריך לתת להם את כל המידע האפשרי, המידע צריך להיות זמין. מעבר לזה לא צריך לעשות שום דבר לעניות דעתי.

אני רוצה לראות את העלונים שאתם מחלקים, כדי להבין מה התוכן שלהם. אם זו סיסמה או מידע שמוגש בצורה מתוחכמת וחכמה.

אני עוסק 11 שנה בחילוץ ואיתור תרמילאים ברחבי העולם. כתוצאה מהחשיפה שלי לתרמילאים, כמי שהיה בחברתם בחוץ לארץ שלושה-ארבעה חודשים בשנה, באתי במגע גם בנושא הזה של הסמים, שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הצעירה, לכן אספתי הרבה מאוד ידע וניסיון. אנחנו עוסקים בחילוץ התרמילאים הנפגעים, בסיוע למשפחות שלהם, בשיתוף ובתיאום מלא יחד עם חיים.

לשאלתו של חבר הכנסת ברונפמן, רק להזכיר את העניין של הקמפיין של הרשות, של הורים תתעוררו. לעניות דעתי, הבסיס היחיד למיזעור הנזק, הוא הגברת המודעות לנושא, והנחת הנושא הזה על סדר היום בשיחה קולחת בכל ועד, בכל בית, ברמה של כן מעשנים, לא מעשנים. נוסעים בזהירות, לא נוסעים בזהירות. באותה רמה יש להתייחס אל זה, ולהביא את זה למודעות מירבית. הקמפיין האדיר הזה של הטלוויזיה בזמן האחרון של הורים תתעוררו, הוא חלק מאוד נכבד בתוך המערכת הזאת דווקא של התרמילאים.

אם אתה מדבר על מיזעור נזקים, אז הסברה ממצה לא מסע הפחדה. הורים תתעוררו, סליחה, זה כסף זרוק לשווא, כאשר זה לא מלווה עד הסוף בהסבר מה הנזק בשימוש בסמים.

לגבי מיתחם לוינסקי. אמרת אדוני היושב ראש, שכשאתה רואה נרקומן בודד בשכונה, אתה מתייחס אליו כאל חולה. אני חושב שזאת התייחסות נכונה. מה מונע ממך להתייחס לאותו נרקומן חולה, כשהוא לא לבד, אלא כשהוא בקבוצה? ברגע שהם נהיו קבוצה, הם לא הפסיקו להיות חולים, הם הפסיקו להיות חולים בקבוצה שהיא יותר מסוכנת לחברה. אבל ההתייחסות אליהם היא עדיין התייחסות כאל חולה.

הערה מאוד חשובה, חיים, אני חושב שאתה הולך אל קו מאוד לא נכון, וכדאי שתשמע גם את דעתי. אם אתה מתכוון להגיע לטיפול כפוי, זאת טעות מאוד יסודית. הגישה שהיתה מקובלת במדינות מסויימות, לא יכולה לחזור אלינו, כמה שהתופעה לא תלך ותתרחב. אני מציע לך לחשוב במושגים לגמרי אחרים. הסברה, החלפת מזרקים, ללכת איתם עד כמה שאפשר מבחינת הפיזור שלהם במקומות המגורים. לנסות לא להפוך את תל אביב למרכז השימוש. אבל בשום מקרה לא להגיע לחקיקה, כמובן שלא, בטיפול כפוי. זו דעתי, אני יכול לפרט אותה בהזדמנות אחרת. זאת טעות ביסודה.

אני לא הולך לשום דבר בלי שאני אבדוק בצורה רצינית, ואחר כך מתלבט איתו. אנחנו לא קובעים משהו כי יש לנו איזה מונופול על השכל או הידע או הנסיון. אני מקווה שאתה מברך על הפיילוט שאנחנו הולכים להקים. זה נושא שלא היה במדינת ישראל. מהירות התגובה פה בניגוד לדברים אחרים שמאפיינים את כולנו אולי, או את חלקנו, היתה פה מהירות תגובה מקסימלית. יש פה בעייה אחת – פינוי רמלה לוד.

אני מכיר את זה, אני יודע, עקבתי אחרי לוינסקי. אם אתה היית פותח שם למשל בית חם, והיית מאפשר להם גם החלפה –

אני רוצה שתדע, החלפת מזרקים מתבצע היום.

זה ויכוח לא כרגע, כי אני לא רוצה לסטות מהנושא. תרמילאים זאת תופעה, כפי שאמרת, שצריכים לזרום איתה. צריכים לזרום איתה עד גבול מסויים. אבל לפני שתזרום איתה, תן להם מקסימום מידע, לא בהפחדה, אלא במקסימום מידע, ובדוגמאות אמיתיות. במסרים מסויימים אפשר לברך.

אני מקבל את הגישה.

אני רוצה לחדד את הנקודה שעליה דיברתי. זה לא כשזה 300 הם לא חולים, כשהוא בודד הוא חולה. מה שאני אומר, שכאשר אתה בא, ואתה רואה את הכמות, ואתה רואה את המסכנות, אתה רואה את החולי, ואתה רואה את החיים –

והסביבה שמזינה אותם.

נכון. אז אתה פשוט מבין שמדינת ישראל כמעט ולא עושה כלום מייד אחרי שהנרקומן עבר את תהליך הגמילה. לא מספיק לעבור גמילה, אלא צריך לטפל בו. כמו שיש מועדון לקשיש. צריך שיהיה לאותו חולה שלוקח מתדון מועדון, כי אין לו לאן ללכת.

ברשותך, אני רוצה להציע לך אם אפשר, שתקיים ישיבה ספציפית בנושא מיזעור נזקים בכלל כאל תפיסת העולם, ואני אשמיע את הדברים. אני כבר משולב בישיבה, ואני מברך אותך בכניסה לתפקיד בהחלפה הזאת בקדנציה שלך כיושב ראש. אני חושב שאתה תהיה קשוב למה שיש לי להגיד בנושא הזה. הגישה כפי שאמרת אל משתמש כאל חולה, ולא אל כפושע, היא השוני הגדול בגישה.

תודה רבה. הייתי רוצה לשמוע את עמרי פריש על הכפר עצמו, על היקף התופעה, על היקף ההצלחות. וכמו שאמר חיים, כבר חזרו אפילו לשרת ביחד ביחידה צבאית, זה מאוד מעניין לשמוע.

אני אסביר. כיוון שאנחנו רואים שהתופעה של המטייל הישראלי הולכת וגדלה, מדי שנה בשנה יש יותר צעירים שנוסעים לחוץ לארץ. חלקם של הצעירים האלה חוזרים בריאים ושלמים, ולא נפגעים לא משימוש בסמים, ולא משימוש בכדורים או כל מיני חומרים כימיים, וזה בסדר. מצד שני, ישנה תופעה, וכבר דיבר עליה חיים, שלא כל אחד יכול להגיע אליך לכפר, כי הטיפול בנפגע עולה כ-9,000 שקלים. אנחנו רוצים לראות מצד אחד מה אנחנו יכולים לעשות כמדינה, כדי לשפר את הכלים שעומדים בפני המטייל בחוץ לארץ. אנחנו יודעים ממה שנאמר פה, וגם קצת לפני, שיש זוג שנמצא בחוץ לארץ, השאלה אם זה מספיק. השאלה מה אנחנו צריכים לעשות כדי שיהיה טוב יותר, אולי כמו שאמר חבר הכנסת ברונפמן, האם חומר ההסברה הוא חומר מפחיד. האם אנחנו צריכים לפעול? אמר קודם חיים, חילקנו חוברות ב"למטייל". אם יש 50,000 מטיילים, לא חולקו 50,000 חוברות. צריך לבוא ולראות מה אנחנו עושים כדי לשפר את הכלים שעומדים בפני המטייל, שלך תהיה פחות עבודה. אצלך יש 24 מיטות, עד היום טופלו כ-240 חולים. האם כמו אותה תופעה שדיברתי עליה במרכזי המתדון, ישנם כ-270 אלף מטופלים, ועוד 240 אלף מחכים בתור. מה צריך לעשות, האם יש הצלחות. נבוא כמובן לבקר אצלכם במרכז הטיפול. אבל חשוב לנו לדעת כדי לעצור את התופעה כי יש נתונים של משרד התיירות, שהתופעה הזאת של המטיילים במזרח הרחוק הולכת וגדלה, ואני חושב שצריך לתת מענה היום טוב יותר. אולי המענה שישנו היום הוא מספיק בסדר, ולכן באנו לקיים דיון בעניין.

אני חשוב שהרקע ברור לכולם, אז לאוו דווקא שם הייתי ממקד.

בדיוק כמו חיים, את תופעת התרמילאות אני רואה בברכה רבה. רק לפני שבועיים חזרתי בעצמי מטיול בגואה ובהודו, ואחר כך המשכתי אותו לפגישה עם המון תרמילאים. אני חושב שהמסע הזה של הטיפול הוא מסע מבורך. יש בו כמו בכל דבר, צדדים שאנחנו צריכים לתת עליהם את הדעת. בגדול, הטיול הוא חווייה מדהימה, מלמדת, בונה, ואנשים מפיקים ממנו המון תועלת.

בנושא של השימוש בסמים. אנחנו מזהים מ-1999, לפני 4-5 שנים איזשהו שינוי מגמה. אגב, זה לא סתם. כפר איזון בעוד חודש חוגג ארבע שנים להקמתו. קחו בחשבון שלקח עוד שנה וחצי-שנתיים של תהליכי בדיקה והקמה, אז תראו שפחות או יותר ההקמה של הכפר היא לא מקרית בתיזמון שלו, היא חופפת פחות או יותר את השינוי שאנחנו רואים במגמת המטיילים.

המגמה היא באמת כמו שחיים אמר. לא שאין טרקים, ולא שאין למידה של תרבויות, אבל יש יותר ויותר את הרביצה סביב שימוש בסמים במקום אחד, והתעצמות של המסיבות. אתן דוגמה של המסיבות. בסילבסטר האחרון הייתי בגואה, אז אין כבר טעם לעשות רק מסיבת FULL MOON פעם בחודש, נוספה כבר מסיבה של אף פול מון כל חודש. יש שם שלושה מועדונים שביקרנו בהם, שכל ערב רגיל מגיעים לכל אחד מהם כאלף חוגגים. שיהיה ברור הכוונה לא לריקודי עם. כל יום שישי קבוע יש מסיבה של סוף שבוע, על זה תוסיף את המסיבות שאמרתי, וכמובן את הסילבסטר שנמשך כארבעה ימים. אני חייב להגיד ששנים אני לא חוגג את הסילבסטר. זו הפעם הראשונה מזה הרבה שנים שהגעתי לסילבסטר, אבל יצאתי משם יותר עצוב מאשר שמח. זה היה פשוט עצוב. עצוב לראות את אותה אוכלוסייה שאנחנו יודעים שהם הכי טובים שיש לנו, יושבים שם לרמקולים, אחרי היום השלישי של המסיבה, שכבר בקושי יודעים מיהם ומהם, ואתה אומר איך שאני אצא מכאן בעוד כמה שעות, הם כבר יגיעו לבית שלנו, לבית החם, וזה מה שקרה.

לגבי תופעת התרמילאות – צריך לזכור בהקשר של השימוש בסמים בארץ. התרמילאים לא נשארים בהודו, בסוף הם חוזרים לכאן. סדר גודל של בין חצי שנה לשנה. אני לא מדבר על אלה שכבר מפליגים לשתיים ושלוש. הם חוזרים לפה, והם מכתיבים בעצם את תרבות השימוש בסמים אחר כך בארץ. כשאנחנו רואים עלייה בשימוש בסמים באוניברסיטאות, כשאנחנו רואים אחר כך את תופעת המסיבות, ואת ההחדרה של סמי ההזיות בשנים האחרונות, ואת סמי המסיבות שהאמריקאים כבר לא קוראים להם סמי ההזיות, אלא ה-CLUB DRUGS, סמי מועדון. אנחנו מבינים שיש קשר מאוד ברור. תזכרו שהתרמילאי הצעיר הזה חוזר לארץ, אחר כך הוא מתחיל לשוחח עם האחים הצעירים שלו ולהשפיע עליהם. הוא משוחח עם ההורים שלו, ופתאום הם אומרים רגע, אולי כל הדעות שהיו לנו נגד סמים, זה בדיוק, ולכן אני כן מברך על הקמפיין הזה. אני חושב שהוא בול במקום. נתחיל במשהו יסודי שניתן לעשות. כוועדת סמים, למרות שהדיון הוא תרמילאים, קחו בחשבון – התרמילאי לא נשאר בהודו. הוא חוזר עם הנסיון שהוא צבר שם, ועם לפעמים גישה שונה לסמים, הוא חוזר לארץ ומשפיע בצורה קריטית על תרבות השימוש בסמים. כמובן אחר כך אנחנו רואים את זה בבתי הספר, וכן הלאה וכן הלאה.
לגבי המענה הטיפולי. אני חושב שכרגע המענה שאנחנו נותנים הוא טוב, אבל הוא טיפה בים. אתם צריכים לקחת בחשבון שכפר איזון הוקם כעמותת מלכ"ר על ידי כמה משוגעים לדבר הזה. חבורה של קצינים, שאנחנו משרתים בה המון שנים באיזושהי יחידה, עם סיוע עד היום כמעט רק של הרשות, סליחה, של המלחמה בסמים, עם סיוע קטן של משרד הבריאות. עד עכשיו כמעט בלי סיוע של משרד הרווחה, אפילו לא הצלחנו לעבור את המכרז האחרון של משרד הרווחה, כי מבחינת איתנות פיננסית מטבע הדברים, אנחנו עוד לא מסוגלים להציג יותר מפיננסית, אז אנחנו אפילו לא יכולים להתחיל לקבל סיוע מהמדינה, אנחנו לא בחסך להיכנס למכרז.

צברנו המון ידע ונסיון בארבע שנים. היום אנחנו בעצה אחת עם הרשות, מחוזרים על-ידי אחד המרכזים הכי יוקרתיים בארצות הברית, לטיפול בתחלואה כפולה, על שיתוף פעולה בינינו לבינה. הידע הזה שנצבר פה בארץ בטיפול בתרמילאים, הוא ייחודי כנראה מסוגו בעולם, ואנשים רוצים להתחיל להשתמש בידע הזה.

שתי הבעיות המרכזיות להערכתי בכפר איזון, זו העובדה שאנחנו כרגע מוגבלים רק ל-24 מיטות, והעובדה שאנחנו נאלצים למרות שיש לנו ועדת הנחות ומלגות של הרשות, ולפעמים אנחנו מצליחים להוריד עד 5,000 שקלים במקרים מסויימים. אגב, אני לא חושב שהכפר הוא לעשירים. עוד לא ראיתי אף מיליונר בכפר איזון. באים לפעמים גם אנשים קשיי יום שפותחים את החסכונות, מוכרים את הרכוש, אבל זה טיפול יקר. זה טיפול יקר.

בראייה לאומית – כאשר אנחנו גובים את ה-9,000 שקלים מכפר איזון, קחו בחשבון שחודש אישפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה עולה למדינה 21,000 שקלים. רוב מטופלי כפר איזון, המכריע שלהם, אנחנו כרגע בסיומו של מחקר חיצוני מאוד גדול. איננו נמנה אחר כך על מבקשי ביטוח לאומי. זאת אומרת, לא רק שהטיפול שלו היה מאוד ממוקד לארבעה חודשים, אלא שהוא לא נכנס למעגל אחר כך שנשען על המדינה לאורך שנים בתקציבי נכות וכן הלאה. כי הרי אתם יודעים, שנפגעי הסמים אחרי שהם מקבלים מביטוח לאומי, הם גם יכולים לפנות לסל שיקום של משרד הבריאות, ואנחנו רואים בעצם אנשים שהמדינה ממשיכה לתמוך בהם בעשרות אלפי שקלים מדי שנה. רוב מטופלי כפר איזון, לא נמנים על הקטיגוריה הזאת. זאת אומרת, הם לא נכנסים למעגל הזה של ביטוח לאומי, וסל שיקום. על ידי זה בעצם בראייה לאומית, גם אפילו נחסך המון כסף.

במה אתם יכולים לעזור? אם יקום מכאן קול זעקה על הגדלת התקציב, אגב זה לא בהכרח בכפר איזון, בשורה התחתונה זה לרשות למלחמה בסמים, שמשם נתח מסויים מגיע אלינו. בואו תעזרו לנו כן בסופו של דבר, להיעזר במשרד הבריאות ובמשרד הרווחה. אני לא יודע, אלו מכרזים מסודרים, אי אפשר להשפיע עליהם חיצונית. אינני יודע מה כן ניתן לעשות.

מטבע הדברים נוכל לעשות שני דברים, נוכל להגדיל את מספר המיטות, ונוכל להקטין את העלות שאנחנו גובים מכל משפחה. לגבי המענה שאנחנו נותנים בהודו. המענה הזה הוא בסך הכל חצי שנה. עד עכשיו התוצאות שלו מצויינות. קחו בחשבון שהנתונים שחיים נתן, הם באמת לגבי החילוצים. קחו בחשבון, שאנחנו מדברים על עוד עשרות אנשים שמגיעים אליהם מדי שבוע בשבוע לשיחות נפש מה שאנחנו קוראים, שזה עוד לפני, זה המיזעור שדובר עליו.

אנחנו לא מסוגלים עדיין לתת תשובה מחקרית, אני מתכוון, מה קרה, למה התופעה התגברה. הנטייה של רוב התרמילאים שאיתם אנחנו משוחחים, זה לקשור את זה למצב בארץ. כשהם אומרים מצב, הם מתכוונים בעיקר למצב הביטחוני והכלכלי. האם זה מעוגן במחקר, האם זאת הסיבה האמיתית, האם זה שינוי חברתי, האם זה שינוי תרבותי, לא לי לענות על זה, זה למחקר. אני אומר מה אני שומע. מלבד ה-240 מטופלים, אני כבר ראיתי כ-1,000 איש שהגיעו אליי לייעוץ והכוונה בארבע השנים. טיפלנו בעוד כ-3,000 פניות טלפוניות. מצטבר אצלנו מידע לא קטן.

לגבי מניעה. בחלק מהמניעה התחלנו ביחד עם הרשות, בחלק אנחנו בבדיקה. באמצעות הרשות נכנסנו לעשות את הסדנאות בצה"ל לקראת השיחרור, בעיקר ליחידות הקרביות. בשלושה חודשים של השיחרור, הם מקבלים שבוע סדנה באפעל של הכנה לקראת האזרחות. אנחנו נכנסים לשם עם סדנאות, אבל קחו בחשבון, זה בערבון מוגבל. זה שמישהו קיבל עכשיו סדנה, ובעוד שנתיים הוא יהיה בהודו, אנחנו לא יודעים כרגע איך זה.

דבר נוסף, יש הצעה מאיש עסקים שרוצה לתרום כסף בתחום המניעה. התחלנו לבדוק אפשרות להשתלב ביחד עם חנות למטייל, או מישהו אחר. במצב שבו אנחנו נציע לרכוש איזושהי חוברת קטנה, או אפילו DISK ON KEY, שאפשר בהודו ובכל מקום להתחבר אליו במחשב, ושעליו תהיה אינפורמציה הן של הטיול עצמו, והן מה שקשור לסמים. אז בן אדם פשוט מקבל מתנה בחנות למטייל כפוף לכל מיני תנאים, DISK ON KEY קטן, הוא יכול ללכת איתו בחוברת. אני לא רוצה כרגע להיכנס, כי אנחנו רק עכשיו יושבים עם צוות חשיבה איך לעשות. קחו בחשבון, שהחבר'ה בגיל 21 לא רוצים יותר שיבלבלו להם את המוח, הם לא רוצים סדנאות, הם לא רוצים משרד החינוך. הם גמרו את כל המסגרות הטוטליטריות של גן, בית ספר, צבא. לא קל להגיע אליהם, גם אם אנחנו יודעים במאתיים אחוז מה אנחנו רוצים להגיד להם.

לסיכום, אני ממש לא יודע איך אתם יכולים לעזור. אני כבר מופיע ארבע פעמים, רק בראש השולחן יושב מישהו אחר. אגב, קודמך גם כן ביקש לבוא לבקר בכפר איזון. כל הוועדה הגיעה לביקור בכפר איזון. כשאני אומר, כל הוועדה, אני מתכוון לבן אדם אחד. אינני יודע בדיוק במה אתם יכולים לעזור. אני לא יודע מה הריץ את חבר הכנסת ברונפמן למקום אחר. בהתראה מאוד קצרה ביטלתי שלוש פגישות כדי לעלות היום לירושלים, למרות שאני פה כבר ארבע פעמים, ולא יודע בדיוק מה יוצא מהדיונים האלה. אני מאוד שמח שהוא נשאר לשמוע אותנו, שאר חברי הוועדה שאינני יודע בדיוק מיהם כאן בדיוק בחדר הזה. לכן אם באתי, מבלי להגיד שמות, מישהו אמר חבר'ה הפעם זה ליגה אחרת, הוא דוחף דברים. הוא זה אתה.

כיושב ראש הוועדה – עכשיו מתקיים דיון בוועדת הכספים על הכספים של ההתנתקות ביש"ע. אתה בטח יודע שאני מייצג את יש"ע ובכל זאת אני פה. לצערי הרב, רוב הוועדות מתקיימות באותה שעה, ויש מספיק ועדות. חברי הכנסת הם חברים בכמה ועדות, וכנראה שתופעת הסמים היא לא מספיק ברורה לחברי הכנסת. אולי נביא לפה קבוצה של 100 נרקומנים או 100 משתמשי מתדון, אז למישהו ייפתח הראש ויבין במה מדובר.

לפני שפתחתי את הכפר, עבדתי שבע שנים כמתאם של הרשות במלחמה בסמים. כשדיברנו על סמים, דיברנו על מכורים, על נרקומנים, על משתמשים באופייאטים. אנחנו מנסים לתופף בכל התופים, להגיד לכם חברים יקרים, יש היום אוכלוסייה חדשה שהיא נפגעת סמים, שהיא איננה המכור הקלאסי. אנשים שבאים מהשביל המרכזי של מדינת ישראל. דהיינו, סיימנו תיכון בהצלחה, יחידות קרביות בצבא, חלקם תואר ראשון, תואר שני. אני יכול להגיד לכם, שבכפר איזון גם היו כאלה אחרי תואר שלישי, כלומר, גמרו את הדוקטורט.

זה לא עושה אותם פחות או יותר טובים. אבל צריך להבין שיש היום נפגעי סמים שאינם המכורים הקלאסיים, ואנחנו באיטיות מתחילים לתת להם מענה. אז אתה יכול לעזור במשהו, זה רק להשיג תקציבים. אני אשמח אם תתנו ישירות לכפר איזון, אבל בעקיפין זה בעצם הרשות למלחמה בסמים.

תודה. אני רוצה לשמוע את חיליק, אם יוכל להשלים לנו על מה שאמר עמרי. אחר כך נשמע את תמיר כדי שידבר על מה שאמר עמרי.

אני רוצה להתייחס לכמה דברים. קודם כל מדובר בתופעה שהיא תרבותית, חברתית בארץ ישראל, לא בהודו. הנסיון לקחת את הודו ולעשות את זה לנושא שהוא גורם חברתי תרבותי במדינת ישראל, בגלל ש-20 אלף תרמילאים נמצאים בשנה בהודו, זה במידה מרובה יכול לשמש לנו אייטם תקשורתי, או פלטפורמה שיווקית לנושא המודעות, לנושא הלחימה בסמים, או ההתמודדות בנגע הסמים. אבל לומר שההתקפה היא משם, לדעתי היא מריחה נוראית של העניין. אני חייב לומר את זה בצורה בוטה. התופעה היא תופעה חברתית-תרבותית בקרבנו, פה אצלנו בבית, אצלי ואצלך בבית. כי אצלי ואצלך בבית, אדוני היושב ראש, מעשנים סמים. אולי אתה לא יודע באופן אישי לזה, ואני אולי לא מודע באופן אישי. אבל אחוז כל כך גבוה מבני הנוער נחשף לתרבות הזאת של שימוש בסמים, שזה נמצאת בכל בית. כי בכל כיתה, בכל בית ספר עממי, ובכל יחידה צבאית, ובכל מסגרת של מסיבה בירושלים או בתל-אביב, או במסיבת סוף שבוע, או מועדון, יש סמים במדינת ישראל. השאלה היא איך הנוער מבחינה תרבותית חברתית רואה את זה. הנוער נחשף לתרבות גדולה מאוד של שיווק שמשווק על תחומים של סמים, על התנהלות חברתית בתחום סמים. העסק הזה בקרב הנוער, לצערי הוא בדמות הדברים שאדון ברונפמן רואה אותם, שזה נראה כחלק בלתי נפרד מהתרבות היום-יומית שלו. ניקח נושא אחר, אורית מכירה את זה, כמה בני נוער צעירים מסתבכים בסחר ובענייני סמים בחו"ל. זה לא פושעים, זה בני נוער. הנושא הוא, איך אנחנו כחברה ישראלית מתייחסים לתופעה הזאת כאן, לא בהודו. הודו – מאחר וכל דבר שקורה לתרמילאים ברבות השנים שאני מתעסק עם זה, למדתי שכל דבר שקורה לתרמילאים מקבל כותרת ראשית בעיתון. חמישה אנשים נהרגו היום בתאונת דרכים, למטה משמאל. תרמילאי אחד נפל מאיזה חבל, והוציאו אותו, ושלחו חמור לקחת אותו מתורכיה, מאיזה הר, זה כתבה עם צבע בארבעה עמודים. צריך להשתמש בפלטפורמה הזאת שכל כך ממקדת את תשומת לב הציבור, כדי להעלות את המודעות בעניין. כלי הנשק היחיד היום, המוכר, הידוע, בייחוד על ידי המחקרים האחרונים שנעשו בשבדיה ובארצות הברית, הוא העלאת המודעות. העלאת המודעות ממזערת את הנזקים. פתרונות כמו לחימה בתחום החוק, או כל פתרונות מסוג אחר, או ייסורים נוראים, לא הגיעו למיזעור הנזקים. יכול להיות שזה צריך להיות נילווה לעניין, אבל בסך הכל מדובר במאבק תרבותי חינוכי גדול מאוד. חסרה לי פה נוכחות של משרד החינוך.

הם נמצאים פה.

סליחה, אני מתנצל.

הנושא של הרשות ללחימה בסמים כגוף מוביל, ומרכז את העניין הזה של הטיפול בהיקף הלאומי של חינוך, של מודעות, של אכיפה. כאשר אנחנו במדינת ישראל מוגבלים ביכולות התקציביות שלנו, שלכל פעולה צריך תקציב, ובלי תקציב אנחנו לא נגיע לכלום. כאשר התקציב הזה מחולק בין עשרים-שלושים רשויות שונות, ואני לא רוצה לספור את כולן. המועצה האזורית, העירייה, משרד הבריאות, משרד הרווחה, המשטרה. אני יכול לעשות לך ספירה של מספר גורמים. אם התקציבים האלה לא ימוקדו, כולל נושא הקמת גוף מרכזי שמנהל תוך שיקולים שנעשים בין אכיפה לבין חינוך, יש לזה קורלציה מלאה. הגוף הזה של הרשות ללחימה בסמים, לא יקבל לידיו את מיטב התקציבים, ואת מיטב הסמכויות לשליטה בעניין. כמו שיש בארצות הברית משטרה לענייני סמים, שנמצאת תחת השגחת הרשות הלאומית למלחמה בסמים, כמו שישנם בתי משפט לפעמים, השיווק והגברת המודעות תחת אותה שליטה, כל זה צריך לעבור לידי הרשות ללחימה בסמים. כאן אני רואה חשיבות עצומה לוועדה הזאת. אם הוועדה יכולה לפעול במסגרת פרלמנטרית כדי למקד ולהוביל סמכויות ותקציבים לרשות, אז אנחנו מוכנים לקבל.

מה שאתה אומר, אלו דברים שאני מנסה לפעול בכיוונים האלה. של לצבוע את הכספים בכל משרדי הממשלה. מה שחשוב לי יותר, כיוון שאתה מסתובב בכל העולם, ובכל המקומות ששם ישנם בני נוער - - -

בדרום אמריקה, תופעת ההשתהות יותר קצרה. ככל שההשתהות עולה, כמות הנפגעים עולה. עמרי העלה נקודה חשובה, שאני רוצה להדגיש אותה. כמות הנפגעים השקטים, לא אלה שמגיעים למצבים פסיכוטיים אקטיביים, היא עצומה. הילד חוזר מהודו, הוא לא בעל אותה אישיות, הוא לא בעל אותה התנהלות.

בשנה האחרונה בדקתי עשרות עשרות, למעלה מ-30 איש שנפלטו במהלך השירות הצבאי בשנה הראשונה. יש לי רשימות, יש לי את הרישום המדוייק, והמכנה המשותף של כולם הוא שימוש בסמים מגיל צעיר, בגיל בית ספר, מה שמביא אותם ליכולת התמודדות מאוד קצרת טווח. עמרי מכיר את התופעה יחד איתי, עברנו על זה. זאת תופעה שפוגעת בחברה שלנו, פוגעת בחוסן הלאומי שלנו, תופעה שזקוקה לתשומת לב הרבה יותר גדולה ממה שהיא מקבלת.

התרמילאים והחילוץ – כרגע היום, נכון להבוקר, אנחנו עסוקים בשלושה ארועים. נכון לרגע זה פגוע במצב פסיכוטי קשה במקסיקו, בנקודה קשה ביותר להגעה. פגוע בהמפי – הודו, במדינת גואה בדרום הודו. ופגוע בדלהי, שכרגע רובץ ברחוב, ואין כסף להוציא אותו. אין כסף לשלם למישהו שיעלה על מטוס, ויביא אותו. המשפחה לא יכולה להרים את זה, אנחנו נתקלים לא אחת בתופעה הזאת, מטכסים עצה יחד עם אורית, ומנסים לגייס תורמים ואנשים וכך הלאה. אנחנו עושים את העבודה הזאת ללא שום תמורה, ומנסים להביא את הבן אדם ארצה, ולהביא אותו לטיפול ראוי. לא פשוט העניין.

בשבוע שעבר היה לנו ארוע בתוך הארץ, כאן אני אומר שהמודעות שלנו לא מספיקה. בן אדם בתוך בצלאל קיבל מהפך פסיכוטי, אנשי הביטחון קראו לעזרה. הגיעו אנשי משטרה לא מיומנים, שלא מכירים את התופעה. היכו אותו מכות רצח, כי הוא השתולל. הם לא הבינו שהוא פסיכוטי, קשה להבחין, וצריך כוח מיוחד ומיומן לעניין הזה. אם הרשות למלחמה בסמים היתה ממקדת את כל הפעילות בידיה, מקרים כאלה לא היו קורים.

קחו בחשבון שכל פעם בשיא העונה, המצב של שלוש-ארבע קריאות בשבוע, זה המצב הקבוע שבו אנחנו עוסקים. קחו בחשבון שמתוך השלוש קריאות האלה לדוגמה, שתיים הגיעו מהבית החם בהודו. במשך 11 השנים האחרונות, לא היתה כתובת כדי לפנות ולהתריע. הקמנו הרבה צעקות והרבה פניות, אני נדנדתי לחיים מסינג לילות שלמים בעניין הזה, פה מצאתי פעם ראשונה אוזן קשבת ותגובה אמיתית לעניין הזה. האיש לקח אחריות מנהיגותית, ולקח פרוייקט דמיוני, כמו להקים מוקד לעזרה לתרמילאים בחו"ל, והצליח למצוא את המענה ואת הפתרון, זה לא דבר של מה בכך. במדינת ישראל, לקחת אחריות ברמה כזאת, ולהוציא לפועל דבר כזה, אני חושב שזה צעד יוצא דופן. צריך לנצל את היכולת הזאת ואת הרצון הזה לקבל ולקחת אחריות, צריך רק לתת את האמצעים.

אני רוצה להוסיף ולומר לתרמילאים, כדי להרחיב מעט את התמונה. בכל העולם, כולל בתרבויות המערביות השונות, איטליה, יפאן מובילה היום בנגע הסמים. הייתי כמה פעמים באיטליה, לצורך נסיון למסד שם מערכת של חילוץ ופינוי כמו שעשינו כאן, עם הרשויות האיטלקיות. באיטליה יש בסוף שבוע קרוב לעשרה הרוגים כתוצאה משימוש בסמים. זאת אומרת, יש לנו לאן להתקדם, אבל זה בפתח, זה מחכה לנו. ביפאן המצב דומה, ובענף התרמילאות, אם אנחנו ממקדים את העניין הזה, התופעות האלה מתגברות. הן מתגברות, כיוון ששם יושב הבחור, מנוטרל מחובות, ופעם ראשונה במהלך חייו הוא נמצא באשליית האופציה של אפשרויות בלתי מוגבלות, כאן אני עושה מה שאני רוצה, כאן אני בוחר מה שאני רוצה, כאן אני מחליט, אין גננת, אין מורה, אין בית ספר, אין הורים, אין חובות, יש פאן. התופעה היא שבמסגרת התרמילאות, השימוש בסמים הוא יותר אינטנסיבי, יותר כבד, ולכן גם יותר נפגעים.

במשך השנים היתה תופעה שעמרי הזכיר, התרמילאים עברו למין מחנה קיץ נודד כזה, במקום חיפושים אחרי הרפתקאות בטבע, וטרקים וכך הלאה. אבל יחד עם זאת, גם עלה מספר התרמילאים בצורה נוראית.

מה שאני שואל, אם אתה יכול לסייע לנו. האם יש מה לשפר לפני המטייל הישראלי, באותן מדינות שיש בהן ריכוזים?

השיפור הוא פה, במגרש הזה, כאן. השילוב במגרש הזה, וריכוז הסמכויות. התשובה האמיתית – הגברת המודעות, הקמפיינים להורים לשים את זה על סדר היום בבית, ולהביא לידי כך שהוועדה הזאת ביכולת הפרלמנטרית שלה, תביא לשיתוף פעולה וריכוז סמכויות תוך שליטה במקום ממוקד, ואז יהיו לזה תוצאות.

תודה רבה.

אני אנתרופולוג שמתעסק עם תרמילאים ועם התרבות הצעירה. עשיתי מחקר גם עבור הרשות על מסיבות אסיד, וכן תצפית של כמה חודשים. הייתי בטעות במסיבה אחת אולי.

אל תתבייש, תגיד שאולי שתיים. אנחנו רק רוצים לדעת על התופעה.

הייתי בכמה מסיבות. אין די.ג'יי בעולם שהיה ביותר מסיבות ממני.

גם אני הייתי לפני שבועיים אצל טייטסו באילת. הלכתי לראות את התופעה.

מה שאני רוצה להגיד, שעשיתי מחקר עבור הרשות ב-1999, ו-FOLLOW UP , על תופעת התרמילאים בהודו, מאמר שנמצא בספר שהרשות תוציא. דבר ראשון – למה יש יותר תרמילאים בהודו שלוקחים סמים, אני מסכים עם כל מה שאמרו. אני גם מסכים עם זה, שהדבר הכי החשוב זה שלוועדה פה תהיה כמה שפחות עבודה.

מכיוון שתרבות הסמים מתחילה בארץ, כמו שאמרו, יש דבר שקוראים לו במועדונים "תיאוריית השער". אם לפני חמש, עשר שנים היו כמה סוגי תרמילאים בהודו, שרק היו באים לעשות טרקים ולטייל, חלק היו באים לקטע החברתי, וחלק היו באים לקטע של הסמים. המאמר שכתבתי עכשיו לרשות, נקרא הכחדתו של האיסתא"י, זה מלשון איסת"א שבא רק לטייל. זאת אומרת אנשים אמרו לך, לא מצאנו חברה בהודו, מדובר רק על הגילאים של אחרי צבא, פלוס מינוס. יש הרבה אוכלוסייות אחרות, לא מדבר עליהם, אבל הם הרוב.

מה שקרה הוא שזה מין תהליך שמתחיל מגיל מאוד צעיר, שבו הילד מגיל שמונה מתחיל את התהליך, כשהוא יודע שהוא נוסע להודו, כי הודו היא מדינה, ולא רק בהודו, שבה לוקחים סמים. לדוגמה, שני פריטים קטנים. דיסק שעכשיו הוא רב-מכר בארץ בקרב ילדים של להקת הדג-נחש. יש שיר שעכשיו הוא רב-מכר ב-2004. הוא נקרא מה נעשה שאני תמיד מסטול כזה. אגב, אלה חבר'ה ממשרד החוץ. בסוף השיר הוא מספר על בחורה שהגיעה הביתה אליו, ואז הוא אומר, החלטתי להרשים אותה בג'ויינט מהסרטים. אבל החברים הבני זונות שלי גמרו לי את הסמים. תשמעי אמרתי, אין הרבה ברירה, אני יכול להציע לך רק שתייה קרה. היא אמרה לי, תירגע מותק שב בנחת. אתמול חזרתי מהודו, ויש לי טולה בתחת. מה שאומר השיר, אתה אולי לא יודע, אבל ילד בגיל שמונה, זה רב מכר, כולם מקבלים. טולה – זה חתיכת ג'ארה, חשיש הודי שהוא הבריח עכשיו והבחורה חזרה איתה עכשיו מהודו. והבחור בגיל שמונה יודע שחוזרים מהודו, ומבריחים עליו. זה קורה עכשיו. במקביל, יוצאים ספרים של תרמילאים. אחד שטייל בדרום אמריקה, והוא מספר בדיוק את הסיפור. השתחררתי מהצבא, מצאתי עבודה, זה כתוב בסוף. אז ירדו לי שלוש מלאכיות, אחת נתנה לי ג'וינט, וזה יומן מסע למי שרוצה לחפש את עצמו, כמו יומן מסע טוב, הוא מלא בסקס, סמים וטראנס. כל התהליך הזה קורה, לפני שהוא נסע. כשהוא נוסע להודו, הוא יודע שבהודו הוא הולך להשתמש בסמים. ששתי בחורות, בנות של מנהלת בית ספר, כשדיברתי איתן הן אמרו לי, נסענו השנה וטיילנו היינו איסתא"יות. אבל אז היו לנו כמה חיכוכים עם ההודים, וחיפשנו גבר לטייל איתו. ולא מצאנו גבר אחד שלא היה בחבורות של המעשנים. התהליך הזה מתחיל כבר בארץ, הוא חוזר בחזרה, והבחור שיש עכשיו והוא בדרך לנסוע להודו, יושב עם הבחור שחזר מהודו, ואיזה כיף היה, והוא כבר יודע.

מה עושים? צריך לעשות רק הסברה, כשההסברה צריכה להיות כמה שיותר קרובה לתהליך שקורה אצל הילד. זה מתחיל בתכנית משמעות של משרד החינוך בי"א-י"ב, שבה הילד חושב. אבל אחר כך הוא הולך לצבא וקצת מתהפך, וקורים לו כל מיני דברים, ואולי אז הוא מחליט. ואז הוא מגיע לסוף הצבא, מאוד מעניין אותי לדעת מה התכנית שעושים. מאוד מעניין אותי, כי היא מאוד משמעותית. במקום השלישי, רק הסברה, אבל הסברה חכמה. נתתי המלצה לרשות לפני כמה שנים ללשכות הבריאות. כל התרמילאים באים לקבל זריקות לפני שהם נוסעים. לצערי זה קצת השתנה, היום מקבלים את זה גם בקופות החולים. שם ממילא זה קהל שבוי. הם יושבים, פוגשת אותם אחות שאומרת להם אל תשתו את המים, זה מסוכן. אל תשתו קרח, זה מסוכן. הם כבר יושבים. זה קהל שבוי שהולך לנסוע לחו"ל. מה שקורה שם, מחלקים לו ברושורים עכשיו של הרשות, שאני מכיר אותם טוב, הם כבר כמה שנים. אבל זה ברושור, זו לא הסברה, זו הסברה בצורה מאוד מסויימת. שם צריך לעמוד בן אדם שהיה ויקבל תידרוך מכל הגורמים שצריך, ויגיד עכשיו אתה נוסע, אתה עולה על המטוס, אתה נוחת עכשיו בדלהי, אתה עולה על ההארי רמה, על הגסט האוס למעלה, ושם אתה יושב בעיגול כמו פה, ואחד מהחבר'ה מוציא ג'ויינט, ואתה מתחיל לעשן. ועכשיו זה מגיע אליך. באותו רגע שהוא עושה את ההחלטה, בהנחה שהוא לא החליט אותה בארץ, וההחלטה באותו רגע, היא הדבר שיקבע לכל הטיול. אם הוא לקח, ותלוי מה הוא לקח, הוא הולך להמשיך את זה, ועכשיו הוא נוסע לטיול, ועושה מסיבות. צריך לתת הסברה לבחור באותו רגע, ולשים אותו במצב. זאת הסברה אפקטיבית אם יעשו את זה כמו שצריך.

המקום השלישי – להרחיב את הסיפור הזה של הבית החם. יש לי פה מכתב של יועץ חינוכי שחזר מהודו עכשיו, כתב לי מכתב נפגשתי איתו. הוא אמר לי, החבר'ה האלה מתים שמישהו יישב איתם שם ויעשה איתם עבודת ייעוץ. מישהו שמבין, הוא אמר כרגע, עם כל הכבוד, החברה שמדברים איתם, הם חברה מכל מיני גופים דתיים. לכל הגופים הדתיים יש אינטרס, הם גם אומרים את זה, וזה בסדר. שיעמידו שם יועץ חינוכי, שיישב במקומות האלה, להרחיב אותם. הוא אומר שהם מתים לדבר, הוא אומר סתם הסתובבתי שם. הוא אומר אני מוכן לנסוע, רק שיתנו לי לאכול. ואז אתה ממזער את הנזק, כי אתה פוגע בו לפני שהוא עושה את ההחלטה. אגב, להחלטה יש כל מיני שלבים. הוא התחיל לעשן, זה חלק אחד. עכשיו הוא עושה עוד פעם החלטה, אם הוא לוקח אקסטזי. אגב, יש מסיבות כל שבוע כבר 15 שנה בהודו, בגואה. יש הגברה אדירה, זה גם כסף.

הכל היצע וביקוש.

יש הסברה בכמות המשתתפים שבאים להודו.

כל מה שאמרתם, אתם צודקים. שלושה מקומות – זה מתחיל ממשרד החינוך. אחר כך מאוד חשוב לצבא להרחיב את זה. אחר כך בלשכות הבריאות הסברה, ואחר כך שם.

רציתי לומר משהו מאוד חשוב לגבי הבית.

מאיישת את הבית משפחה שנבחרה במכרז, הגברת היא אשת חינוך, היתה מנהלת בית ספר. בעלה הוא רופא אלטרנטיבי, שעושה עבודה של שיחות וכו'. צריך לקחת בחשבון נקודה אחת, והיא מאוד מעניינת. הנושא הזה הוא פיילוט, יכול להיות שאנחנו נפסיק אותו, לא בטוח שנמשיך אותו. צריך לראות בסוף עלות מול תועלת. למרות שאני כבר אומר לך – אני לא רוצה סתם לנקוב במספרים, זה לא רציני.

הדבר השני, בפועל היום אסור לעשן סמים בבית הזה. זה הנוהל שקבענו. אם אתה רוצה לבוא בתור מטייל, אסור לך לעשן שם. זה מונע מהרבה מאוד אנשים להגיע. הכל זה ניסוי ותעייה, אין פה דברים מוחלטים, אנחנו מנסים. אנשים שמגיעים לשם עוברים סדנאות. הבית הזה מעביר סדנאות, מעביר כל מיני שיחות, הם רואים סרטים, הם קוראים ספרים. אגב, למי שיש ספרים ורוצה לתרום לשם, אנחנו מחפשים ספרים כדי להרחיב שם את הספרייה. סרטים ישראליים, זאת הפעילות.

אני מודה שצדיקים מלאכתם נעשית פה בידי אחרים. כי מה שנאמר פה גם על ידי חיליק, וגם על ידי תמיר, מחזיר את הזרקור אלינו, ואנחנו מסכימים שמשרד החינוך יש לו תפקיד מכריע בעניין, כי המודעות וההסברה מתחילות מגיל מאוד צעיר, והתכניות שלנו מותאמות לשכבות הגיל, עם ההערות שאמרתם. אנחנו ממש ממש נזהרים מהטפה. המושג הטפה הוא מושג שלמדנו שהוא לא אפקטיבי. אף אחד לא אוהב שמטיפים לו. אני גם לא מסכימה שהמסגרות שלנו הן טוטליטריות כפי שאתה מתאר אותם. שהשחרור מהן הוא בעצם קיטור שמתפוצץ, אחרי שהמורים הנוראים האלה לחצו אותם – התיאור היה קצת לא לעניין.

הערה לפרוטוקול, זה תיאור סוציולוגי של חוקר בשם גופמן, כולם מכירים אותו. המושג מוסדות טוטליטריים לא מתכוון למשהו רע, אלא הוא ביטוי סוציולוגי, שכל מי שבא מהתחום מכיר אותו.

מסגרת.

הכינוי עושה אסוציאציות, תודה.

בכל אופן, לכיתות י', י"א, י"ב, פיתחנו תכנית חדשה. התכנית הזאת מתומצת פה בחוברת הזאת, שאני אתן לך בסוף הדיון. היא נשלחת לכל בית ספר, יועצים ומובילים למניעת סמים, שהיום יש בכל בית ספר תיכון. דרך אגב, זו פונקציה חדשה שהתחילה השנה, שמשרד החינוך מממן אותה. כמו רכז מקצוע, כמו רכז שכבה. יש היום מב"ס – מוביל תכניות מניעה לסמים, גם גמול כספי. התכנית משמעות בעצם בנוייה על העקרון של שינוי תודעה, מפני שהיא לא מדברת על סמים באופן ישיר, היא מדברת על הבחירה הנכונה בחיים. היא מדברת על בריאות, היא מדברת על העדפות לא רק בנושא מה לעשן, ומה לא לעשן. אלא במובן של באיזה תוכן אתה ממלא את חייך גם בשעות הפנאי, וגם בשעות המפגש החברתי. כשהיא בהחלט מובילה לבחירה הבוחרת בחיים. כשכמובן היא מלאה באינפורמציה. כאן כמובן הידע הוא בכיוון של שימוש בסמים, עם רמה מאוד מעודכנת של כל המושגים שתמיר שולף אותם בקלילות, כי בעצם הוא חי את זה.

מלבד היישום של התכנית על ידי המב"ס והיועצים לבית ספר, אנחנו מקפידים מאוד לעשות מפגשים של בני נוער, סמינר עמיתים, שבו אנחנו בוחרים תלמידים שיהוו מנהיגים לחברים שלהם, על זה גם דיברנו. למעשה אנחנו מלווים את התכנית הזאת גם בהרבה מאוד הרצאות מידע, ובהרצאות מהסוג שתמיר דיבר, נדמה לי שכמו שאין מסיבת טראנס שהוא לא משתתף בה, אין כמעט בית ספר תיכון שלא מזמין אותו לספר על תרבות הפנאי הרווחת, שממנה באמת משתמעת אזהרה מאוד חד משמעית לגבי הסכנות. זה לא נשמע תופעה, זה נשמע החיים עצמם.

עליזה, איך אתם יודעים כמשרד, אני מדבר על משרד החינוך, כיצד מעבירים את התכנית הזאת בכל בית ספר, ובית ספר. האם יש פיקוח על העניין הזה? אני אגיד לך למה אני שואל, כיוון שממה שאני יודע, כל עניין ההסברה בקרב בני הנוער בבתי הספר, ושימוש בסמים, על איזשהו יום בית ספרי, או פעמיים בשנה, משהו כזה. איזושהי פעילות כיתתית או בית ספרי. את מדברת עכשיו על תכנית.

מתמשכת.

אני יודע שיש למשרד החינוך בעיות תקציביות קשות. מצד אחד הוא בא ומציע דבר מסויים, ומצד שני כיצד מפקחים שזה באמת מתקיים. דבר שני, משרד החינוך הוא גם כן משרד התרבות והספורט. הציג לפנינו כעת תמיר איזשהו שיר שמופיע כרב מכר. האם לכם יש בתוך מערכת המשרד מישהו שמפקח על הדברים האלה, שיודע אותם, שאולי אפשר לשנות אותם. הרי פה אנחנו מדברים, וגם חיליק דיבר, על כך שזה מתחיל קודם כל מהבית.

זה לא חדש.

זה שזה לא חדש אני יודע. הרי אני חי בתוך עמי. השאלה היא כיצד מערכת החינוך והתרבות, אני מדגיש את המלה התרבות, שהיא מתקצבת יוצרים ואומנים, כיצד הם מסתכלים על התופעה הזאת? מצד אחד מחנכים, ומצד שני יש תופעה שהיא עושה בדיוק את ההיפך. אני רוצה לשאול את עליזה, האם יש בכלל בתוך המערכת, את לא חייבת אם את לא יודעת. האם בכלל יש בתוך המערכת הזאת מישהו שבודק מה קורה באמת.

לגבי השאלה הראשונה שלך, התשובה שלי יכולה להיות מפורטת, אבל יש לנו מערך מאוד מוקפד של פיקוח. יש ממונה על סמים במשרד החינוך, גברת גליה שחם, מטעם שפ"י, אחראית על כל הנושא בארץ. התפקיד שלה זה לא רק לפקח, אלא גם לכתוב תכניות, ולדאוג שהן תתבצענה. המנגנון הזה הוא מנגנון מאוד טוב. בכל מחוז של משרד החינוך יש מפקחת, או מפקחת שהתפקיד שלהם חוץ מתפקידים אחרים שהם עושים, הם רפרנטים למניעת סמים. רפרנטים כאלה למניעת סמים, שאחד מהם הוא גם מייצג את משרד החינוך בוועדה למניעת סמים ברשות למלחמה בסמים, אנחנו נפגשים לפחות אחת לחודש. בכל מחוז כזה יש ימי הדרכה. יש מדריכות מחוזיות. למשל במנח"י, עיריית ירושלים ובמחוז, עובדות שש מדריכות. עובדים שישה אנשים, כל אחד ביום הדרכה, ומגיעים לבתי ספר להדרכה בית ספרית, חוץ מהשתלמויות שאנחנו עושים, יש למב"סים וליועצים 12 מפגשים בשנה. במפגשים האלה אנחנו מלמדים ומעדכנים את מי שחוזר אחר כך לבתי ספר, להמשיך ולהפעיל תכניות.

יש פה חבר'ה צעירים, בואו נשאל אותם. יש לכם מה להגיד לגבי המודעות? האם זה מתקיים פעם בשנה, פעמיים או שלוש, או כל השנה?

כעקרון בשנה שעברה, בחטיבה שלנו בכיתה ח' ו-ט' היו סמינרים, בימים ממוקדים על סמים, ימים שלמים. מעבירים לנו את זה בצורה מאוד טובה, ממש מוחשית. הביאו לנו אנשים שעברו את זה. לדעתי, יש מודעות.

יש מודעות לעובדה שיש סמים, זה בוודאי יש. אבל עם מה אתם יוצאים באותם ימים?

באה אלינו אמא, להסביר על הבן שלה שהתאבד בסוף. היא הסבירה על הכל, למה זה גרם לו. שהוא לא שלט בעצמו.

זה מספיק, או שאתם חושבים שצריכה להיות תכנית פדגוגית, כמו שלומדים אלגברה, או כמו שלומדים היסטוריה, או כמו שפעם דיברו על פרחי הבר. אתם חושבים שהיום בשבוע מספיק?
או יום בשנה, או פעמיים בשנה?

לא, זה לא מספיק.

לפי הרמה שיש, אין מספיק מודעות.

למרות שיש לתלמידים את המודעות של סמים, זה לא טוב. ישבו בבית הספר, באו אנשים שנגמלו מסמים, הסבירו לנו על סוגי סמים. למרות הכל, כשמגיע הרגע, ואותו בן נוער צריך להתמודד מול החברה, מול חברה שלפעמים יש בה סמים, או לכל דבר אחר, לפעמים הוא יכול לשכוח את כל מה שלימדו אותו. אבל אדם לא ישכח את החומר שהוא למד בבית ספר. אם יכניסו את זה כמקצוע, הוא יוכל ללמוד ולזכור כל הזמן את מה שהוא למד.

כל תכניות ההתערבות והמעורבות של משרד החינוך, קצת לא ברור מה קורה איתן בוועדת דוברת. אחרי ועדת דוברת, כל היועצים לא בדיוק יהיו בתוך המערכת, זה וולנטרי למנהל בית הספר בשלב זה, אלא אם כן זה ייכנס לתכנית הליבה. בינתיים זה לא שם. במסגרת החיצונית נכון, זה רשום שיהיה, אבל בעצם זה יהיה וולנטרי של מנהל בית הספר. כבר לא תהיה חובה להעביר את התכנית הזאת. אז הערנו את זה לוועדה, ליושב ראש, שאנחנו חושבים שתכניות המניעה צריכות להיות בתכניות הליבה. ואז הם גם יגיעו לבעיית הדתיים-חרדיים ששם יש לנו בעיה גדולה בתחום הזה, שאנחנו מודעים אליה. ולכן אני חושב שזה צריך להיות בתכניות הליבה, והוועדה צריכה לבקש את זה.

אני יכול להיות סרסור תרבותי שלכם לרגע. יש הצגה ב"הבימה" שנקראת מדריך לחיים הטובים. ראיתי אותה עם הבנים שלי, שהם בגילאים שאנחנו מדברים עליהם. היא נוגעת ישירות לנושאים שדיברנו עליהם. מדובר בבני נוער, אחרי צבא. מדובר על החווייה הצבאית, על נסיון המחסומים, על ההתייחסות לכל הדברים האלה. על האב-ריאקציה בהודו לתחושות. על הודו עצמה, הסמים, מה זה עושה ליחסים בין המינים, ליחסים בין עצמם. תלכו, יש בזה משהו שימחיש את הדברים שדיברנו פה.

הערה אחת קטנה, בלי לפתוח מלחמה חדשה. חבר הכנסת ברונפמן איננו כאן. אני מהמקום הקטן והצנוע של כפר איזון אומר לכם. אני מטפל בעשרות פניות של אנשים שנכנסו למצבים פסיכוטיים ונפגעו אך ורק כתוצאה משימוש מקנביס, לא בשום סם אחר. אומר את זה פה בפני הוועדה, ומצטער שהוא לא יכול לשמוע אותי. אומר לכם משיחות עם מאות תרמילאים שחלק מהשתלשלות התופעה שתמיר תיאר, קשור למסרים שהם נחשפים מהליגליזציה של קנביס בארץ. מבלי לפתוח עכשיו את הדיון הזה, אני מאיר אותו מנקודת המבט הקטנה שלי של תרמילאים, והנזק האדיר שיש למסרים האלה על התופעה שאני מרגיש שאני מכיר אותה קצת יותר טוב.

אני רוצה לחזור לקמפיינים של הרשות, ולהדגיש את החשיבות של מה שנעשה פה. אחת הבעיות הקשות שיש לנו עם הדור הצעיר שלנו, זה שהם אומרים להורים אתם לא מבינים כלום. הם חשים כאילו שההבנה שלהם בנושא, ומאידך הבורות מאידך שלנו, דור ההורים בנושא, מקנה להם איזושהי חסינות. אני מבין, אתה לא מבין. מה אתה מבין, מה אתה מדבר. האני לא מבין הזה – אני חושב שהקמפיין של הרשות מנסה לשבור את זה, אני צריך להגביר אותו, ולהוסיף עליו. כי הידיעה והמודעות הם הכלי נשק הגדול שאנחנו נצליח להתמודד עם התופעה הזאת.

אני מסכימה שעיקר ההתערבות צריכהה להיות בגיל מאוד צעיר. אבל אנחנו צריכים לא לשכוח ששליש מבין אלה התרמילאים, התנסו לראשונה בסמים במזרח ובדרום אמריקה. אלו נתונים שהמדענית הראשית שלנו עשתה במחקר בקרב סטודנטים. כלומר, יש לנו פלח נרחב שמתנסים לראשונה בטיול, וצריך להבין שעצם הטיול זה כבר סכנה לשימוש. מתנסים שם בדפוס שהוא אחר ושונה לחלוטין ממה שהם עושים בארץ. הם מגיעים לקולומביה, אז הם עושים סמים - את הקוקאין כל יום. ובקוקאין הם לא נתקלו אולי בארץ, הרבה מאוד מהחבר'ה שדיברתי איתם. כלומר, צריך כן התייחסות גם כשהם מאוד צעירים לאורך כל התקופות, וגם העניין של מסרים להעביר לאחרים. אבל לא לשכוח אותם לפני הטיול, בטיול. כמו שעושים בבית בהודו, והבית בהודו כן עוסק גם בהסברה. במשך השנים הרשות כן עשתה מניעה והסברה עם הברושורים שהיא חילקה בלשכות הבריאות עוד לפני שמטיילים. היא הלכה לפי שני הכיוונים, של לתת גם הרתעה ומה החוקים שצפויים, מה העונשים שצפויים לך במדינות היעד. וגם הנזקים הבריאותיים, מה קורה אם אתה מסתבך. צריך גם לא לשכוח, שהרבה חבר'ה לא רק משתמשים, אלא הם גם סוחרי סמים, מה שנקרא לתפקד. הם הופכים להיות סוחרי סמים, מייבאי סמים, מעבירים סמים בין הודו לבין יפאן, ששם העלות או הרווח מאוד עצום. הם לא רואים עצמם כמייבאים, כסוחרים, בכלל לא בליגה הזאת.

הצעת קודם – בוא ניקח אותם אולי לראות מה זה נרקומן, ואז אולי זה ירתיע אותם. זה ממש לא מה שיעשה להם. אני נרקומן – חס וחלילה. הם לא יזכירו את המלה נרקומן, וגם במחקר שאני עושה אני רואה את זה. נרקומן זה מוקצה, הירואין זה מוקצה, זה לא אנחנו. אנחנו זה משהו אחר. אנחנו עושים סמים. אחד אמר לי אני קריסטל, הוא לא ידע שזה קוקאין בכלל. יש להם את הדימוי שזה משהו אחר, ואנחנו מסוג אחר, ליגה אחרת.

בימים אלה הרשות עורכת ספר מאוד מקיף ומעמיק בנושא התרמילאים. יש לנו כבר מידע. רוב החוקרים הם מסטרנטים ודוקטורנטים שסיימו את הדוקטורט שלהם בנושא, או את המסטר שלהם, וחייב שיהיה כזה מידע זמין, גם למטפלים וגם בכלל להרבה מאוד חברים. ולכן בספר יש ארבעה שערים. יש שער אקדמי, אותם חוקרים שהם מסטרנטים, דוקטורנטים שרשמו את המחקרים שלהם. יש את השער החווייתי, חיליק יהיה שם. אורי יספר סיפורים גם מהבית החם בהודו. יהיה שער של טיפול, ויהיה גם שער אינפורמטיבי, גם משרד החוץ ייכנס לשם, ובכלל. שוקדים על זה בימים אלה, ומקווים שזה יצליח.

תודה רבה לכולם. לסיכום אני קורא לרשות למלחמה בסמים, במידה וכמו שאני יודע, התקציב שלה יגדל, אז אולי שיהיה עוד בית חם, שיתן מענה. כבר יודעים שיש מענה, כדי למנוע מאותם צעירים ליפול למחלה הקשה מצד אחד. ומצד שני, כולי תקווה שבתום הדיון הזה, אנחנו נמצא את הדרך כיצד להגדיל את התקציב של כפר איזון, כדי שיהיו עוד אנשים שיוכלו לקבל טיפול. אני יודע שהיום התקציבים נמצאים במשורה, אבל אני מתכוון לעשות מעבר גדול ביותר, כדי שהגורמים שמופקדים על התקציבים יבינו שאנחנו נמצאים היום על פי התהום. כי התופעה הזאת של השימוש בסמים רק הולכת ומתרחבת, והיא גורמת לנזק עצום וגדול לחברה הישראלית. ולך הגברת מנדל, אני מבקש לקבל תשובה. האם יש, ואם אין, אני מבקש לעדכן אותי, כדי שאדבר עם משרד החינוך. אם כבר ישנם מסרים שמועברים היום דרך מוסיקה, או דרך ספר, אולי לעצור את התופעה הזאת. כי אני רואה בחופש הביטוי את הנזק הגדול ביותר שנגרם לאותם צעירים, כאשר מגיל צעיר הם שומעים מוסיקה, ובגיל מתבגר הם משתמשים באותה – איך קראת לזה קודם? - - -

עד היום זה הפרוייקט של ננסי רייגן בארצות הברית. אמרו לא נעצור את חופש הביטוי. הם שמו טיקטים על דיסקים. הם הוציאו דיסקים שכתוב, תדעו שהמלים כך, שההורה יידע אם הדיסק הזה נמצא אצל הילד שלו, אז...

אני כבר יודע שאנחנו נחשוב על הצעת החוק הזאת, כדי להעביר את זה לא רק על הסיגריות.

תודה רבה.



הישיבה ננעלה בשעה 11:15