כנסת פתוחה

יום השפה העברית

2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
4.1.05
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול
מישיבה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט - 368
וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות - 190
יום שלישי, כ"ג בטבת התשס"ה (4 בינואר 2005), שעה: 13:30

יום השפה העברית

חברי הוועדה: מלי פולישוק-בלוך, יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט – היו"ר
קולט אביטל, יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
אראלה גולן
מרינה סולודקין
אופיר פינס-פז
אילן שלגי

יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין

ד"ר נתן אפרתי מנכ"ל, האקדמיה ללשון העברית

הרצל חקק יו"ר אגודת הסופרים

בני משפחת בן-יהודה

פליקס פיינברג תיאטרון "חלום", סנט-פטרסבורג, רוסיה
שחקני אולפן "חלום" סנט-פטרסבורג, רוסיה

יהודית גידלי, מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט
דנה גורדון, מנהלת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

דרורה רשף











יום השפה העברית

אורחים נכבדים, צהרים טובים. אנחנו ממש קרובים להתחלה. אנחנו מחכים ליושב ראש הכנסת שממש ברגע זה עושה דרכו לאולם. אני מבקשת לסגור את הפלאפונים הניידים, לבל יפריעו אותנו באירוע. אנחנו ממתינים ביחד.

משום ההצגה, אין לנו כאן שולחן מכובדים והמכובדים יושבים בשורה הראשונה. ובכן, כבוד יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן-רובי ריבלין – היום אני מאד מנסה לדקדק בעברית, שמא אטעה בנקודה כזאת או אחרת – יושבת ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חברת הכנסת קולט אביטל – האירוע הזה משותף לשתי הוועדות. ועדת החינוך, התרבות והספורט וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות – ואני מוכרחה לציין את חבר הכנסת אילן שלגי שהחלפתי אותו בתפקידו, ובעצם הנסיעה המשותפת של חברת הכנסת קולט אביטל ואילן שלגי לרוסיה, לסנט פטרסבורג יחד עם מרינה סולודקין, הובילה לקיומו של האירוע הזה, ולהצגה שנראה, והכל ביוזמתו הברוכה של יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ריבלין.

יושבת אתנו חברת הכנסת מרינה סולודקין, חברת ועדת החינוך, וחברת הכנסת הכי טרייה שלנו, אראלה גולן – כולם ברוכים הנמצאים.

יש אתנו עוד בני משפחת בן-יהודה – אני מבינה שזה גם מגיע לנכדים ונינים. מי מכם, אנא תצביעו. זאת השורה הזאת? ובכן, כל הכבוד לכם.

יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית סלי מרידור, האם הגיע? עדיין לא הגיע.

מנכ"ל האקדמיה ללשון, ד"ר נתן אפרתי. יושב ראש אגודת הסופרים, מר הרצל חקק, אנשי אקדמיה, משוררים, עורכי עיתונים, ואתם קהל נכבד, ובמיוחד אתן, התלמידות שמלוות אותנו כבר מהבוקר, ברוכות הנמצאות.

כמו כן, אנחנו, כפי שאמרתי, נצפה היום, נחזה, בשחקני אולפן "חלום" מסנט פטרסבורג, זה בהמשך.

עכשיו, ברשותכם, אני אפתח במספר מלים על האירוע – יום השפה העברית.

לפני מאה שנה אנשים נסעו במלאכות – קרי: משלחת – אל תורגמא – תורכיה – לשם התראות – פגישה – עם מלאכים – שליחים – מארצות אחרות. המלים מלאכות, תורגמא, התראות, מלאכים – אנחנו לא משתמשים בהן היום. הן נעלמו. הן בעצם מילים מתות. לפעמים מילה נעלמת מהשפה ומתה, מכיוון שכבר אין בה צורך. המילה "ראינוע" למשל, ראינו – נוע – היא מתה. מדוע היא מתה? לא היה צורך בה. הקולנוע, כאשר היה בחיתוליו, הסרט היה אילם. רק ראינו את מה שנע, לא שמענו. המלים, התמונות, התנועעו ללא קול. כמו בסרטים הישנים של צ'רלי צ'פלין. והיום, כשנוסף לנו הקול, והתחלנו לשמוע את הדמויות, את המוסיקה, הגענו לשם: קולנוע. יש לנו גם קול, והוא גם נע.

כך מילה נעלמת ומתה, לפעמים בלי סיבה הגיונית, ואולי סתם כך בגלל חוסר מזל. בתקופת מלחמת השחרור כשהיו שואלים מישהו מה נשמע, מה הוא היה עונה? מישהו יודע, מהתקופה ההיא? הוא היה עונה: אייזן. כי המילה "אייזן" בגרמנית, פירושה ברזל. משהו חזק. המצב היה טוב במיוחד, הוא היה עונה: "אייזן בטון". אכן כן. מה אנחנו אומרים היום? בסדר. בסדר גמור, על הכיפק. המילה "אייזן", "אייזן בטון", נעלמה ומתה.

כאשר התבקש הסופר ס' יזהר להוציא מחדש את סיפוריו מתקופת מלחמת השחרור, הוא אכן מחק את האייזן, ושינה ל"בסדר גמור", כדי שגם הקוראים הצעירים יבינו את סיפוריו.


לפני שנים רבות האמינו אנשים שהעגבנייה – זה סיפור מעניין – העגבנייה היא ירק פלאים, שמסוגל לעורר את האהבה בלב מי שאוכל אותה. משום כך היא נקראה בשפות רבות: תפוח האהבה. בערבית היא נקראה "בנדורה" ובלשונות אירופה "טומטה". בעברית עדיין לא הייתה מילה לירק העגול, האדום, החושני הזה. בתקופת תחיית העברית תרגם י' פינס ספר חקלאות לשפה העברית, והוא נתקל במילה "טומטה". ה"טומטה" נקשרה למילה "אהבה". ואז הוא חשב על השורש שמקשר אהבה והשתמש בביטוי "לעגוב", "עגבים", שורש עגב, פירושו: חיזור, התעלסות, חשק מיני, וה"טומטה" הפכה להיות עגבנייה. אנשים אז, לפני מאה שנים, חשבו: בושה וכלימה, לקרוא לירק בשם גס כזה? חס וחלילה. סירבו להשתמש בה. במשך שנים רבות החרימו את המילה הגסה עגבנייה, ובמקומה אכלו "בנדורה" או "טומטה".

יש מילים עבריות שיצאו לטייל בעולם, בארצות אחרות. שתי מילים כאלה הן: אמן והללויה. שתיהן מילים עבריות, מקורן במקרא. המילה אמן – אמת. הללויה – אתם יודעים. הללו את ה'. המילים האלה יצאו לטייל בעולם הגדול, זכו להצלחה מסחררת. מיליוני בני אדם משתמשים בהם והם בעצם לא יודעים שהם מדברים עברית. עונים "אמן", "הללויה" בברכות, בתפילות, בשירי הדת.

המילה האנגלית "בוס" מפורסמת בעולם כולו, אבל אם נחטט חיטוט קל בתולדותיה של המילה, נגלה שמקורה בעברית. תחילתה של המילה "בוס" בביטוי – "בעל בית". פירושה: אדם ששייך לו בית או כמה בתים. "בעל בית" הוא בעל הרכוש. הוא האדם המחליט, הוא המנהל. הביטוי העברי "בעל בית", יחד עם מילים עבריות אחרות, עבר ליידיש. ביידיש, הן נשמעות קצת אחרת. שבת ביידיש – "שבס". משפחה – "משפוחה". יום טוב – "יומטב". שלום עליכם – "שולם עליכם". צרות – "צורס", וכן הלאה. ובמקום "בעל בית", אומרים ביידיש – "בלבוס" – אתם יודעים ודאי את המילה "בלבוסטה".

כיוון שבארצות הברית יושבים יהודים דוברי יידיש, נכנסו לא מעט מילים מן היידיש אל האנגלית. אפשר לשמוע אמריקאים שאין להם שום קשר אל היהדות, משיקים כוס "לחיים", "מזל טוב". בתקופה מסוימת המילה "מנהל" באנגלית כבר לא הספיקה. התעורר הצורך במילה שהפירוש שלה יהיה "מנהל עבודה". האחראי הישיר. ואז הגיעה מן היידיש המילה "בלבוס". כדרכם של אמריקאים שאוהבים מילים קצרות, "בלבוס" קוצרה והפכה להיות "בוס". זה עדיין לא סוף הסיפור, כי בינתיים גם בעברית הורגש החיסרון במושג הזה, והעברית שאלה את המילה לה היא נזקקה, מהאנגלית, כמובן. את מה שאלה העברית מן האנגלית? את המילה שהיא עצמה גלגלה, מאותה מילה "בוס". וכך, אחרי טיול ארוך בעולם, חזרה אלינו המילה העברית האבודה בתחפושת של אנגלית אמריקאית, ואנחנו דוברי העברית, בעצם לא מכירים אותה. כי מה פתאום בוס – אנגלית, בעל בית עברי, אבל זה מה שקרה.

וביום זה, שהוקדש לשפה העברית, אנחנו צריכים לשאוף ששפתנו תהיה עשירה, עם הרבה מילים חיות שיופצו ויוטמעו בקרב שאר השפות, ולא להיות רק בארבע אמותינו, בד' אמותינו. כמחנכי דור העתיד חובה עלינו ללמד שפה יפה. את שפת הספר והתרבות. לא להסתפק רק בשפה המצומצמת אליה נחשפים ילדינו במחשב ובטלוויזיה. אנחנו כאן, במשכן הכנסת – ולמדתי היום: משכן, גם עליה, על המילה הזאת, היו ויכוחים בתחילת הדרך. מה פתאום משכן? זה שייך למקומות אחרים. ומאז, אכן, השכינה שורה במקומותינו. ומי קובע היום אם תקום ממשלה או לא? הרבי. ובכן – אבל זה היה קצת פוליטיקה.

על השפה העברית להמשיך ולהתפתח יחד עם ההתפתחות, גם הטכנולוגית, אבל גם עם השפה המדוברת, שפת הרחוב, שאסור לנו לזלזל בה. היא זו שהופכת את השפה העברית להיות חיה, נמרצת, מלאת חיים. היא בוודאי רצה בקצב הרבה יותר מהיר מהאקדמיה של הלשון – כבודה במקומה מונח, ואנחנו בהחלט מעריכים את מה שאתם עושים – ואנחנו צריכים להמשיך ולפתח, ולזכור תמיד ששפה זה רק מרכיב אחד של התרבות העברית, אותה אנחנו רוצים לראות ולחיות במדינת ישראל.

אני קוראת עכשיו ליושב ראש הכנסת, בבקשה.

יושבת ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך, יושבת ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חברת הכנסת קולט אביטל, השר לשעבר – ועוד נכונו לו עתידות. לכולם, בעצם – שהיה יוזם, כיושב ראש ועדת החינוך לציין את יום השפה העברית, ואני מברך אותו על כך, חברת הכנסת מרינה סולודקין, חברת הכנסת החדשה אראלה גולן, עוד חברי כנסת אחרים אם נמצאים כאן – רק ירימו את היד – מזכיר הכנסת שאמור היה להיות כאן – או. נמצא. מזכיר הכנסת אריה האן, הוא עסוק מאד מאד. לא רק עברית שפה קשה, גם הכנסת עבודה קשה. ויקירי, בני משפחת בן-יהודה. נכדים, נינים ושאר בני המשפחה. אדוני מנכ"ל האקדמיה ללשון, ד"ר נתן אפרתי, אדוני היקר והחביב, יושב ראש אגודת הסופרים, מר הרצל חקק, סופרים אחרים הנמצאים אתנו כאן, אנשי אקדמיה, משוררים, עורכי עיתונים, אנשי תיאטרון, נציגים מהסוכנות היהודית שסייעו רבות בהבאת ההצגה מסנט – פטרסבורג לכנסת, ואחרונים חביבים: שחקני אולפן "חלום" של הסוכנות היהודית מסנט-פטרסבורג, בניהולם של מר גריגורי לוין ומר פליקס פיינברג, אורחים נכבדים. יהודית גידלי – יושבת ראש מנהלות הוועדות, המנהלת האלמותית של ועדת החינוך של הכנסת.

גבירותי, מורותי, מורי ורבותי, ילדים ונערים ונערות, קהל נכבד. העברית לשון החיים בארץ. לשון התקשורת בין בני האדם החיים במדינת ישראל. העברית איננה הלשון הקופאת על שמריה, ולו גם לרגע. נהפוך הוא. עברית היא לשון מתפתחת ומשתנה ללא הרף. הראייה, בעוונותינו, בזמן האחרון ראה מילון חדש מיוחד במינו לשפה העברית. זהו מילון חדשני שהופק מטעם שירות בתי הסוהר. המדובר במילון למונחי הפשע המשגשג, לדאבון לבנו, במחוזותינו, ושמו: מילון עגה עבריינית. מעניין איך היה מגיב על המילון החדש בעל המילון הראשון לשפה העברית – אליעזר בן-יהודה.

השפה העברית היא שפה דינמית, שפה חיה. כל הזמן אנחנו מאמצים מילים חדשות. עם השפה התפתח גם הסלנג, אותו סלנג שלה בדיבור החי. המשוררת תלמה אליגון מסבירה:

אמנם העברית שלנו מבוססת על לשון המקרא, אך יש הבדל גדול בין שפתנו לשפת התורה. כל דור ושפתו. כל דור וסגנונו. כל דור מחדש, מוסיף ומשפר, כל דור מתבטא באופן קצת אחר.

השפה העברית היא ייחודית לעם היהודי. מדינת ישראל היא היום המדינה היחידה בעולם שהעברית היא לשון היום יום שלה. לשון פירושה תרבות, סגנון, אורח חיים. קשה להאמין שרק לפני כתשעים שנה התנהלה בארץ מלחמה קשה, מלחמת השפות, קראו לה. מעמדה של העברית היה אז רופף. בבתי הספר לימדו בצרפתית ובגרמנית. המחנך הירושלמי דוד ילין, בן לאם ספרדייה ולאב אשכנזי, הבין כי החוליה המחברת בין שתי העדות הגדולות, בין החופשיים לחרדים, היא העברית. משלא הניחו לו ללמד בבית המדרש למורים – או יותר נכון: למורות – בעברית, יצא עם תלמידיו לשדות, עד שההסתדרות הציונית "עזרא" גם עזרה, והוא פתח את בית המדרש הראשון למורים, בית המדרש העברי הראשון.

מלחמת השפות פרצה כשחברת "עזרא", מקימת הטכניון ובית הספר הריאלי בחיפה, דרשה ששפת ההוראה במוסדות אלה תהיה השפה הגרמנית. העברית ניצחה כי היא הייתה סמל. היא הייתה סמל לאומי. את ניצחון העברית ביטא שיר חדש: "גילו גילו, המעגל הגדילו, יום זה לנו לשמחה נכון, העברית השיגה ניצחון".

בשנים האחרונות נוצר סחף במעמד השפה. הסחף מתבטא לא רק בשלטי חוצות בלועזית. השתרשותן של מילים לועזיות בשפה, ברחוב, בפרסומת ובתקשורת אינה מוסיפה כבוד לא לעברית ולא למעמדה. יתרה מזאת – הלעז מסכן את השתרשות השפה העברית בקרב שכבות האוכלוסייה ובעיקר בקרב העולים. כארץ קליטת עלייה טבעי שנשמע בחוצות ערינו בליל שפות זרות. אין שפה בעולם הנקייה מהשפעות זרות. אלא שאצלנו מדובר במידה לא מעטה של קיצוניות, כאילו הנקלטים במדינת ישראל נמצאים בארץ אחרת. המשך השימוש בשפות זרות עלול לפגוע בזהות היהודית, בזהות הרוחנית ובזהות הלאומית שלנו. נהירה אחרי אופנה זרה אינה משקפת את הנשמה היתרה שיש לעם היהודי ומתבטאת בשפתו. שפה עברית אי אפשר ללמוד במנותק מהתרבות העברית, מהספרות שלה, מעולם היצירה העשיר שבה. כדי שתהיה זו לשון אם – מאמה לושן – צריך, כמאמרו של אחד העם, שתכיל את אוצרה הרוחני של האומה מדור דור. אליעזר בן- יהודה, שתרם כה רבות להחייאת הדיבור העברי, קבע כי עצמאותו של עם,

ובייחוד של העם היהודי, באה לידי ביטוי בלשון המדברת. הלשון היא החוליה המחברת והמאחדת את הקבוצות והעדות, והופכת אותן לעם אחד.

שני הדברים – גברתי יושבת ראש ועדת החינוך – שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם, כך אמר בן-יהודה: הארץ והלשון. ממשאלת לב הפכו הלשון העברית ללשון הלאומית, והארץ, ארץ ישראל, כארצו של העם, לעובדה מוגמרת. והלוואי לנצח נצחים. תודה רבה.

אדוני היושב ראש, חיפשתי היום האם יש חוק שממנו אנחנו ניזונים, של השפה העברית. אז הבריטים דאגו שהשפה העברית תהיה השפה הרשמית. אבל העוצמה של השפה העברית – מה שעכשיו אמרת – היא מהחיים עצמם. גם אנחנו, כאן בארץ ישראל, זה מהחיים עצמם.

גבירתי, יושבת ראש ועדה העלייה, הקליטה, התפוצות. חברת הכנסת קולט אביטל.

אדוני יושב ראש הכנסת, גבירתי יושבת ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חברי חברי הכנסת, אורחים רבים מהארץ ומחו"ל, ובעיקר אורחינו שאותם ראינו בהצגה בסנט-פטרסבורג.

תרשו לי להתחיל בבדיחותא. תוך כדי כך ששמעתי את יושב ראש הכנסת מדבר על כך שכל דור ודור, כל דור וסגנונו, נזכרתי שאמי, שבלבה עדיין עולה חדשה, הגיעה יום אחד הביתה מאד מבוהלת. היא ביקרה אצל הרופא, והרופא אמר לה: גבירתי, הרגליים שלך "על הפנים". והיא לא כל כך הבינה איך הרגליים שלה הגיעו לפנים, ואם תחשבו איך אפשר לתרגם "הרגליים שלך על הפנים" לשפות אחרות, תבינו למה אני מתכוונת.

אדוני יושב ראש הכנסת, גבירתי יושבת ראש הוועדה. מדרש ישן אומר: בזכות ארבעה דברים נגאלו בני ישראל ממצרים. שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהם אחד פרוץ בערווה. ביום זה, אותו אנחנו מקדישים לתחיית השפה העברית, לא אשא דברים על הנס שהתחולל והחזיר את השפה העתיקה, שפת קודש, לשימוש יומיומי. לא אדבר על הסטטיסטיקה המשמחת, שבימינו יותר יהודים בעולם מדברים עברית מאשר דנים המתקשרים בשפה הדנית. אני מבקשת לומר כמה מילים על השפה כחלק מהזהות היהודית. על השפה כמפתח לתרבות ולציביליזציה, על השפה כמכנה משותף לכל חלקי העם, כאן ובתפוצות.

בשנים שמסך הברזל הסתיר מעינינו מיליוני אחים יהודים, שמענו עדויות על מאבק גבורה דרמטי לשמירת הזהות היהודית, שניהלו קבוצות יהודיות קטנות בברית המועצות. התרשמנו במיוחד מאלה שהצליחו לעלות משם, והם דוברים עברית רהוטה. נדהמנו מרמת ידיעותיהם כששמענו כיצד למדו את השפה, כמעט ללא ספרים, ובתנאי מחתרת, תוך מאבק נואש לשמירת זהותם היהודית.

מעברו השני של האוקיינוס, באמריקה הדרומית, התחולל נס חינוכי בקהילות קטנות ובינוניות, ולא עשירות. אלפי בני נוער שמעולם לא ביקרו בישראל, מדברים ביניהם בעברית מודרנית. דווקא בני הדור הראשון במקום היו רחוקים יותר מהשפה העברית מבני הדור השני והשלישי.

אך התקווה הגדולה של תחיית השפה העברית בגולה הייתה דווקא בקרב יהדות ארצות הברית, הגדולה והעשירה שבקהילות, שלא חסרו בה מורים עבריים ואנשי רוח, חוקרים והוגי דעות. היהדות בעולם החדש, שמיהרה וייסדה אוניברסיטאות יהודיות, בתי מדרש ועיתונות עברית, אף קלטה לתוכה לאחר קום המדינה אלפי ישראלים, שהביאו אתם תרבות יהודית עדכנית. למרות התקוות הגדולות שהתעוררו, הקהילות היהודיות בארצות הברית, גם הגדולות ביותר, הפנו עורף לשפה העברית, וזו נשמה בקושי בריכוזי הישראלים האמריקאיים. במפה הצפון-אמריקאית, לא ניכרת היום תחיית שפה. אין יצירה בעברית, ואין התחדשות. רוב הילדים, הלומדים עברית בבתי ספר מיוחדים בשנות לימודיהם הראשונות, נטמעים אחר כך, לאחר מספר שנים, במערכת הציבורית, וגם המיעוט שימשיך ללמוד בתיכונים יהודיים, לא יידע עברית תוך שלוש שנים. ובאמת, מה קרה לשפה שהייתה כל כך חשובה כדי להסתכן בלימודה תחת השלטון
הסובייטי, שהתקיימה ומתקיימת באירופה, בדרום אמריקה, מה אירע לה בארצות הברית? התשובה לשאלה זו איננה מצויה בבתי הספר או בתוכניות הלימודים, אלא ניתן לנסחה בפשטות. השפה העברית, לצערי, איננה חלק מהזהות היהודית של יהודי ארצות הברית. ולמעשה, ללא שפה עברית והשמות העבריים, תישאר הקהילה היהודית האמריקאית במצריים. והתוצאה ברורה. כבר היום מרכיב הזהות העיקרי שלה הוא דתי, והקהילה היהודית הדתית על כל גווניה וזרמיה, היא קודם כל אמריקאית.

הבאתי דוגמאות אלה כדי להדגים עד כמה השפה הפכה שוב לחלק אינטגרלי של חיינו כעם, עד כמה היא משמשת אימפולס, השראה והכוונה לחיי העם ולקביעת זהותו.

בשנת 1906 התגורר לו בחדר קטן ועלוב, שכור, במקום שנקרא 48 miles road שבווייטהול בלונדון, צעיר בן 25, פליט מרוסיה. שמו היה חיים יוסף ברנר. לפרנסתו, עבד ברנר בבית דפוס. הוא חי חיי עוני ותפריט ארוחותיו כלל כרוב ותפוחי אדמה. ולמרות זאת, בזמנו החופשי הוא הקים מפעל חדש, רענן, מודרני – כתיבתו של ביטאון ספרותי בלתי קונבנציונלי בשפה העברית. הוא כתב, הוא ערך והביא לדפוס במו ידיו, והדביק את הכריכות בדבק זול. הוא נשא על גבו את גיליונות העיתון בשק לסניף הדואר הקרוב, ושלח את העיתון ל-212 איש בכ-תשע מדינות. 212 משוגעים כמוהו, שלא נטשו את השפה העברית.

לברנר לא היו תקוות גדולות שמעשיו יחוללו מהפכה. בסך הכל הוא חי בייאוש, חשב שהכל נדון לכלייה. השפה העברית, הציונות ויהדות מזרח אירופה. דמויות רבות בסיפוריו יצאו היישר מעולמו של דוסטוייבסקי, אך הוא הניע אותן לדבר עברית. הוא הביא אותן לבטא בעברית מחשבות וסוגיות קיומיות זמן רב לפני הזרם האקזיסטנציאליסטי. ברנר לא חשב שיהפוך לאחד מאבות השפה העברית המודרנית. ברנר, ביאליק, ברדיצ'בסקי, הציתו את האש של קומץ הקנאים שהתוו את היסודות של מדינת ישראל המודרנית.

הפילוסוף ויטקנשטיין כתב כי השפה והביטויים בהם אנחנו משתמשים, מציבים את גבולות עולמנו. ככל שאנחנו נלך ונעשיר את עולם השפה, נרחיב את עולמנו. ואכן, עולם השפה העברית חובק בתוכו ארצות ואוצרות בלומים של ידע ויצירה של אלפי שנים. עולמנו שלנו, זהותנו שלנו.

ככל שתרחיבו ותעמיקו את הידע, צפוי לכם עולם של הנאות צרופות. תפקידנו כאן בכנסת ובכל מקום אחר הוא, לדאוג ליצירת התשתית המשותפת שבלעדיה אין קיום לעם היהודי. תודה רבה.

בשנת 1953 הכנסת העבירה חוק. חוק המוסד העליון ללשון העברית, מה שנקרא בימינו: האקדמיה ללשון, והמנכ"ל שלה עולה לדבר. ד"ר נתן אפרתי, בבקשה. תפקיד האקדמיה, לידיעתכם: לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה. בוא נשמע מה אתם עושים.

יושב ראש הכנסת, יושבת ראש ועדת החינוך, יושבת ראש ועדת הקליטה, אורחים נכבדים. ההישג הרוחני והתרבותי הגדול ביותר של היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל היה תחיית הדיבור העברי. בתולדות העמים והלשונות אין אח ורע ללשון שדובריה נפוצו לרחבי תבל, חדלו לדבר בה, ולאחר 1700 שנות גלות שבו למולדתם ההיסטורית והפכו את לשונם העתיקה ללשון חיה, מדוברת, יומיומית.

תיאודור נלדקה, גדול הבלשנים השמיים במאה ה-19, שהיה דווקא אוהב ישראל, בניגוד לרבים אחרים, כתב בערך "שפות שמיות" באנציקלופדיה "בריטניקה": חלומם של כמה מן הציונים שבעברית – לשון המתיימרת להיות עברית, כביכול – שוב תהיה לשון עממית חיה בארץ ישראל, סיכוייו להתקיים פחותים עוד יותר משל חזונם על מלכות ישראל שתשוב ותתכונן בארץ הקודש". והנה, קמו שני החלומות וקרמו עור וגידים.

סיפור מופלא ומרתק הוא סיפורו של ועד הלשון העברית, חבורת חכמים ירושלמים בראשות אליעזר בן-יהודה, שנטלו את היוזמה לידיהם, ואזרו עוז לדון ולפסוק הלכות בענייני לשון, אף על פי שאיש לא מינה אותם לכך. חבורה זו, זכתה להכרה של המוסדות הציוניים רק בדיעבד, לאחר העשור הראשון לפעולתה. בשלב מאוחר יותר, בתרפ"ט – תרשו לי לסטות – נמנה גם פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של יושב ראש הכנסת הנוכחי עם חברי ועד הלשון, והוא אף נמנה עם חבורת המייסדים שכוננו את האקדמיה ללשון העברית ו- אני מצטער. לכבוד יושב ראש האכסניה ראוי להזכיר את העניין הזה.

גולת הכותרת של פעולת ועד הלשון, הייתה ההכרה של שלטונות המנדט הבריטי בלשון העברית כאחת משלוש הלשונות הרשמיות בארץ ישראל. דוד בן גוריון נרתם להקמת האקדמיה ללשון העברית עוד בסערת מלחמה, טרם שככו קרבות מלחמת העצמאות. הוא, כמו כל המייסדים מימין ומשמאל, ידע והבין כי הלשון העברית היא נכס צאן ברזל של העם היהודי היושב בציון, וראה לעגן אותה בחוק, כמוסד עליון למדע הלשון העברית.

האקדמיה ללשון העברית, שחגגה אשתקד יובל לייסודה, מופקדת על החקיקה בלשון, ותפקידה לכוון את התפתחות הלשון לתקופותיה ולענפיה. עשייתה של האקדמיה מתמקדת בשני נושאים עיקריים. האחד, כתיבת מילון מדעי היסטורי כולל, המתאר את כל אוצר הלשון העברית לרבדיו ההיסטוריים והסגנוניים ויצירת ארכיון קבע של הלשון העברית לתולדותיה, והאחר – לכוון את דרכי התפתחות הלשון באוצר המילים, דקדוק, כתיב ומינוח.

האקדמיה מחזיקה אתר במרשתת – אינטרנט בלעז – ובו שני סוגי מאגרים. כל אוצר היצירה העברית בתקופה העתיקה, ומאגר המונחים הממוחשב שבו כונסו 120,000 מונחים שנתחדשו במאה השנים האחרונות על ידי ועד הלשון והאקדמיה. חשיבות הלשון היא מן המפורסמות, והכל יודעים – ובוודאי הפוליטיקאים – כי החיים והמוות ביד הלשון. ואני מאחל, איפוא, לכולנו, כי יתקיים בנו שתהיה הלשון העברית שפה אחת ודברים אחדים, וכי ילדינו ונכדינו והדורות הבאים, יידעו לקרוא את ספר הספרים – את התנ"ך שלנו – בשפת המקור, ולא בתרגום עברי חדיש שירחק מן המקור ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. חן חן על תשומת לבכם ועל הקשבתכם.

הצטרף אלינו לפני כמה דקות גם חבר הכנסת אופיר פינס-פז, שר הפנים המיועד, ואני מקווה שאת המילה "מיועד" נוכל למחוק בקרוב.

· - -

לכן אני מוחקת את המילה "מיועד" ונשאר שר.

- - -

אני אשמח.

ובכן, האופן שבו השפה באה לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר, זה כמובן הספרות. ונמצא אתנו יושב ראש אגודת הסופרים, מר הרצל חקק, בבקשה.

בינתיים, עד שתעלה, אני רוצה לציין שהשפה העברית היא גם כתיבה. ממש, אופן הכתיבה – אתם רואים פה כל מיני אותיות. העושר, המגוון הקיים של סגנונות הכתב העברי, מתוארים


בתערוכה שטרחנו והצגנו מחוץ לאולם "לראות את האות" – ככה נקראת התערוכה. האומנים המציגים בתערוכה הם חברי קבוצת הגילדה עודד עזר, דני מירב ומיכל סהר, וכולכם מוזמנים לצפות. בבקשה.

כבוד יושב ראש הכנסת, כבוד חבר הכנסת שלגי, השר המיועד פינס, חברי כנסת, ראשי ועדות, סופרים ואורחים.

תחיית השפה העברית מתוארת כפלא, כנס. ואכן, מדובר במהפכה שאין לה אח ורע. אפשר להתברך במהפכה שעברה השפה העברית משנת תרפ"ה לשנת תשס"ה – כמעט מאה שנים חיה העברית, חיה ובועטת. מצד אחד, הלב מתרחב. אשרינו שהגענו לכך. מצד שני, כשאנו שואלים מה יהיה בעוד מאה שנה, הלב אינו נקי מחששות. מרבים לדבר – ובצדק – על התרוששות תרבותית או לשונית של הדור הצעיר. מקוננים על ירידות השפה כשיקוף של הירידות התרבותית. הלשון העברית מותקפת, וכמו כל השפות של העמים הקטנים, מתגוננת גם שפתנו מפני המתקפה של השפות הגדולות. רוחות הכפר הגלובלי נושפות בעורפנו, השפות המדוברות יותר כובשות מקום כאמצעי תקשורת ובעתיד ירצו לכבוש את תפקיד השפות הלאומיות. כל זה עלול לגרום לאובדן של מורשות תרבותיות, של אופני חשיבה מיוחדים שפותחו בהקשרים לאומיים.

חשוב לשמור על אותו מפלס של עברית נכונה, עברית תקנית. מאנשי תקשורת, עיתונאים, שדרים, חברי כנסת, יש לדרוש רף גבוה של עברית. העברית הזאת נחוצה לנו כמחסום בפני הבורות, כקווים מסמנים של מפת הלשון. הלשון המדוברת זורמת וחופשית, אך חשוב שיישאר מפלס בטוח של לשון נכונה. כאשר משרישים טעויות הנובעות מבורות באמצעי התקשורת, אנו עלולים לפגוע ביכולת הביטוי בעברית, לטשטש את האופי המיוחד של השפה, של הבנת הספרות.

כנסת ישראל יכולה וצריכה לתרום את תרומתה. אגודת הסופרים העבריים חרדה לגורל אוצרות הלשון ואוצרות הספרות. לשון אינה רק כלי ביטוי אישי. היא כלי ביטוי לאומי, נכס תרבותי, ובהקשר זה יש לתת את הדעת ל"אינגלוז" של השפה, ועל כך כתב עמוס עוז: "תל-אביב צריכה לבחור אם רצונה להמשיך להיות העיר העברית הראשונה, או העיר האנגלית ה-36,000. בתל אביב, אותה אלטנוילנד ישראלית אינה יחידה, היא רק משל.

השמירה על הלשון העברית היא מטרה של כולנו. הלשון של הבית הלאומי חייבת לנצח במאבק מול הכפר העולמי. זה תלוי גם בנו. למובילי תרבות, לסופרים, למחנכים, ברור שהמאבק למען הלשון העברית אינו עניין לכנס חד פעמי. חובה להעמיק את החינוך הלשוני, הספרותי, לא רק בשיעורי לשון וספרות. חובה לקרב תלמידים לספר העברי. ואגב, בימים אלה של ועדת דוברת, שמדברים על פגיעה במעמד הספרות כמקצוע חובה, חשוב להשמיע את הנושא הזה, את המאבק למען הספרות העברית.

בשינוי קל של דברי המשורר שאול טשרניחובסקי אסיים במילים: האדם הוא תבנית נוף ספרותו ולשונו. תודה.

אדוני היושב ראש, אני שמעתי בקשב רב את דברי נציג הסופרים, ואני רוצה להציע לך, ששפתך כל כך עשירה. בבית הנשיא יש חוג לתנ"ך. למה שלא יהיה לנו בבית הכנסת – משכן הכנסת. חיבור המילים מסוכן – משכן הכנסת, חוג לעברית? מעין חוג לעברית. ולפחות, אדוני היושב ראש, יועץ לשוני שיעזור לחברי הכנסת לדבר עברית תקנית.

ובכן, אנחנו מגיעים להצגה שאנחנו מצפים לה. הסוכנות היהודית הקימה ברחבי ברית המועצות לשעבר מפעל מפואר וייחודי ללימודי השפה העברית. ב כ-300 אולפנים לומדים מדי שנה כ-30,000 תלמידים. יש לציין שבשנים האחרונות לימודי השפה מתקיימים בזיקה ישירה לתרבות, להיסטוריה והיצירה הספרותית של עם ישראל לדורותיו.

הקבוצה שהגיעה ארצה מסנט-פטרסבורג הרחוקה, מדגימה גישה זו שמחברת בין השפה ליצירה היהודית. וכאן זה המקום להזמין את פליקס פיינברג לומר לנו מספר מילים על השחקנים, להציג אותם. בבקשה.

גבירותי ורבותי. אני פוחד מעט לדבר פה לפני האנשים שיודעים עברית כל כך טובה, וטוב. מה רוצה לומר? שאנחנו מציגים פה את הקבוצה של אולפן "חלום" מסנט פטרסבורג, שעובדת בשנתיים האחרונות בתמיכת הסוכנות. אנחנו קיימים 14 שנה והכנו לעלייה יותר מ-15,000 אנשים, שעכשיו הם אזרחי המדינה.

יש שיטות שונות ללמוד וללמד עברית. אחת השיטות זאת השיטה הרגילה, בטח שהיא קיימת, זה ספרי לימוד. אבל, יש משהו נוסף, ובמקרה הזה נוסף זה תיאטרון או ניסיון לעשות תיאטרון – אל תהיו יותר מדי ביקורתיים, כי כל השחקנים וגם הבמאי כולם תלמידים של האולפן, ורק מורה אחת לעברית יש, קטנה כזאת, אתם תראו אותה.

כל ההצגה נמשכת 45 דקות, אבל אמרו לנו שאנחנו צריכים משהו יותר קצר, אז אתם תראו רק חצי. את כל התוכן אתם יכולים לקרוא בדפים האלה. זה הכל שרציתי לומר, אבל אני רוצה להוסיף: עכשיו אמרו פה מהמקום הזה, שלמישהו יש שפה מאד עשירה. באמת ככה. והשפה שלי היא – אתם רואים שהיא די דלה. אבל השפה העברית היא לא שפת אם שלי. ואני זוכר שלפני עשר שנים השתתפתי בקונפירנצה לשפה העברית, בהשגחה של בר אושר. בטח שכולם היו אנשי מדע, ואני שתקתי וזהו. אבל כשאחרי כל הישיבה ישבו אחרי השולחן, וכל אחד סיפר על עצמו משהו, כמה מילים. וכשאני אמרתי שהאולפן שלנו קיים חמש שנים, ושאנחנו שלחנו לישראל חמשת אלפים איש, הכל מחאו כפיים, ואני הבנתי שאפילו שפה דלה, כשהיא במקומה, היא גם עושה משהו. ובר אושר אמר: מה הערך שלנו אם לא היו מורים לעברית. זהו.

אולי אתה רוצה להציג את השחקנים, את השמות שלהם?

אליסה, היא היחידה שהיא המורה לעברית. לנה, עוד לנה, וסילי, דימה, סשה. במאי: אלכסנדר. גריגורי, איפה אתה?

בזמן שהשחקנים עולים – תודה למנהלת ועדת החינוך יהודית גידלי ולמירי יכין, שארגנו את כל הערב הזה, ותודה ליושב ראש הכנסת ולחברי הכנסת.

14:15.