כנסת פתוחה

תקציב מוזיאונים

2
ועדת החינוך התרבות והספורט
8.12.2004
הכנסת השש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 347
מישיבת ועדת החינוך התרבות והספורט
יום רביעי, כ"ה בכסלו התשס"ה, (8.12.2004 ) שעה 10:00

ס ד ר ה י ו ם: תקציב מוזיאונים

חברי הוועדה: מלי פולישוק-בלוך – היו"ר
משה גפני
יוסי שריד

רונית תירוש – מנכ"לית משרד החינוך התרבות והספורט
עידית עמיחי – מנהלת המחלקה לאומנות פלסטית משרד החינוך
התרבות והספורט
תמי ויצמן – מינהל כלכלה ותקציבים משרד החינוך התרבות
והספורט
צח גרניט – יועץ השרה משרד החינוך התרבות והספורט
דוד קיסוס – משרד החינוך התרבות והספורט
אפרת כהן – רפרנטית תקשורת משרד האוצר
גליה גביש – מנכ"ל מוזיאון חצר היישוב הישן
חני וייס – מוזיאון ארצות המקרא
רן חדוותי – מוזיאון חצר ראשונים עין שמר
שמחה שטיין – מנכ"ל מוזיאון לוחמי הגטאות
יצחק ברנר – איגוד המוזיאונים ואקו"ם ישראל
עוזי חלמיש – מנכ"ל מרכז ג'ו אלון
אבנר גלילי – מנהל מוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת

יהודית גידלי

חבר המתרגמים בע"מ

בוקר טוב לכם, אנחנו היום בענייני מוזיאונים. הישיבה הקודמת הוקדשה באופן ספציפי לנושא של מוזיאונים למדע. אנחנו עכשיו מדברים כללית על תקציב מוזיאונים במדינת ישראל, תוך דגש על הנושא התרבותי, אם כי אנחנו כולנו מודעים להיבט החינוכי של המוזיאונים. לכן אני עשיתי את ההפרדה בין שתי הישיבות, כי אני חושבת שהמוזיאונים למדע יש להם יותר חשיבות, נוסף להיותם מוזיאונים, יותר חשיבות גם בהיבט החינוכי, הקניית ידע. וכשאנחנו מדברים על מוזיאונים ככלל אז זה קשור אבל זה יותר בהיבט התרבותי של העניין, של עיצוב חברה בכלל. אז לכן אני חשבתי שיש מקום להפריד בין השניים.

גבירתי המנכ"לית, קודם כל לפני הנוכחים שהצטרפו אלינו אני רוצה להודות לך שהצטרפת אלינו היום לדיון, ועדת החינוך התרבות והספורט רואה את החלק של התרבות חלק חשוב, אנחנו רואים בשמחה ובהערכה את כך שהגעת לישיבה היום בנושא הזה, שהוא בעינינו לא זניח. ובכלל, כל נושא התרבות במדינת ישראל הוא זניח בהיבט התקציבי אבל הוא לא זניח בחשיבות שאנחנו מקנים לו, ואנחנו ביחד רוצים למצוא את הדרך כדי לשנות את התקציב, להגדיל את התקציב, וגם, וזה דבר שדיברנו עליו גם בשעה הקודמת, גם אופן ההתנהלות במסגרת תקציבית חייבת להיות שונה. אנחנו שומעים הרבה תלונות מאנשי המוזיאונים, וזה לא רק המוזיאונים בעצם, זה גם מוסדות תרבות בכלל, שמתלוננים על כך שלכשכבר יש תקציב אז עד שמיידעים את המוסד כמה כסף יש לו ועד שמעבירים לו את הכסף מוציאים לו את הנשמה קודם כל.

אז זה אולי סיפור ידוע שדרכו של יהודי קודם להוציא את הנשמה לפני שהוא נותן משהו, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו נתנהל אחרת. הבירוקרטיה מחסלת אותנו, פוגעת בכל חלקה טובה, וזה ענק שקם על יוצרו, ואני חושבת שכמו שיוצרו יצר אותו אנחנו מחוייבים לצמצם את הבירוקרטיה למינימום, והגיע הזמן לעשות את זה. אנשים יצרו את הסעיפים, אנשים יצרו את כל הכיסויים האלה, בלי להשתמש בביטוי לא פרלמנטרי, ואנחנו צריכים לפרק את זה, את כל החסמים ואת כל הבירוקרטיה. אז ברשותך אני רוצה לתת לך לומר כמה דברים.

אני מצרה על כך שהחשב הכללי או מי מטעמו לא יושב כאן אתנו, כי אם מדברים על בירוקרטיה אני חושבת שזה מתחיל ומסתיים שם. כי רצון טוב יש, היגיון יש, אבל בפועל המציאות היא כזאת שאנחנו לא נותנים בזמן את התקציבים שמגיעים למוסדות השונים.

ככלל המוזיאונים נמצאים בתקנת תמיכות של המשרד. כאשר התקנה הגדולה היא יושבת במינהל תרבות שלנו, וזה על הפעילות המוזיאלית של כל מוזיאון, כאשר המוזיאונים מתרבים עם השנים. יש לנו החל ממוזיאונים למורשת, ליישוב היהודי, לשואה, לארכיאולוגיה, לאתנוגרפיה, דרך מוזיאונים לאומנות.

התקנה, אם אני מסתכלת בהיסטוריה שלה, לא מקבלת עיבוי בגלל תוספת מוזיאונים. כלומר ככל שנכנסים יותר מוזיאונים לתקנה התקציב שמוקצה אחר כך לכל מוזיאון יורד. זה פן אחד. היקף המוסדות שנמצאים שם, בחינוך, בפעילות החינוכית, יש לנו שלושים ושניים מוזיאונים. חמישים ושלושה מוזיאונים בתקנה של מינהל תרבות,

את מדברת על הסעיף עשרים ושניים מליון שרשומים פה, מה שכתוב פה עשרים ושניים מליון מתחלקים לחמישים ושלושה מוסדות.

אז יש לנו אמרנו מעל שלושים מליון לחמישים ושלושה מוזיאונים, ובנושא החינוכי יש לנו כשמונה מליון עבור שלושים ושניים מוזיאונים, כאשר חלק מהמוזיאונים באמת מקבלים פעמיים, פעם עבור פעילות חינוכית ופעם עבור פעילות מוזיאלית כללית ציבורית.

הקריטריונים, שאגב חודשו לאחרונה, תוקנו לאחרונה ממש בחודשים האחרונים, גם בחינוך הרגיל, במוזיאון הרגל, וגם בתקנת החינוך, נועדו להבטיח איכות יצירה, איכות של פעילות, והיא נמדדת בעיקר, זאת אומרת היא מתוקצבת בעיקר לפי כמות המבקרים. כלומר דו"חות. יש דו"חות ביצוע, שניתנים בפיקים מסויימים של השנה, כאשר בסביבות מרץ מייד לאחר אישור תקציב ניתנת מקדמה שלא קשורה לפעילות, יש איזה צפי, נותנים כעשרים אחוז מהתקנה, מחלקים לכלל המוזיאונים, ואחר כך מדי שלושה ארבעה חודשים יש פיקים שבהם מול דו"חות ביצוע אנחנו נותנים,

אני רוצה להבין, הקריטריון הוא פר מבקר?

אני אתן לך את כל הקריטריונים, כשנותנים נקודות זיכוי המשקל לכל מיני פעולות. אני אומר למשל בדיון הקודם אמרנו שלפעילות שנוגעת למדע וטכנולוגיה, בגלל שאנחנו נמצאים במאה העשרים ואחת, הפעילות הזאת המשקל שלה הוא רב יותר מפעילות אחרת. התקנה היא לא רק מוכתבת לפי מספר המבקרים אלא חשוב לנו לדעת בסופו של תהליך כמה סך המבקרים שהיו, ואז מחלקים שוב את המשקל של כל נקודת זיכוי.

אם למשל בגלל האינתיפדה, בירושלים בעיקר, היתה פחות פעילות של מבקרים, אז זה בעצם מחזיר לתקנה לטובת המוזיאונים האחרים לחלק להם. גם המבקר לא מביא את כספו הוא בכרטיס הכניסה, וגם אנחנו משתתפים פחות כי היתה פחות פעילות, פחות ביצוע. זה לא משנה שהתשתיות שלהם עולות כסף וזה נשאר שם וצריך לתקצב את זה. בפועל זה מה שיוצא.

הפערים בין מוזיאון למוזיאון, חשבתי שזה פר מבקר, אבל יש פקטורים נוספים שזה נראה לי סביר. אם אני אגיד לך שיש פערים למשל של אחד לעשר, לעשרה או לעשרים, זה ייראה לך סביר? אחרי הכל, אולי אחד לעשרים,

למה שלא יהיו פערים גדולים, מוזיאון ישראל אין להשוות אותו, אני אתן לך דוגמא של הכנסות,

אם הם קטנים אז יהיו מעט מבקרים, אז הם יקבלו מעט כסף, זה בסדר.

אני לא מבינה את השאלה שלך.

אנחנו משווים את בסיס הנתונים, פר מבקר, אני אגיד לך שהפער פר מבקר הוא נניח אחד לעשרים,

בין מי למי, העדפה למי?

פר מבקר, מה זה חשוב למי, הרי כל המוזיאונים מוכרים על ידי משרד החינוך.

אני מבינה מה אתה שואל והתשובה היא לא. זאת אומרת יש תיעדוף למשל למדע וטכנולוגיה אבל לא לכדי מצב של אחד לעשרים בהבדל שאנחנו נותנים למבקר.

התיקצוב למוזיאונים כללי זה ההכנסה השוטפת של המוזיאון. הוא מתוקצב על ידי משתנים כמו שטח, כמו מספר צוות מקצועי,

מאה אחוז, אבל בשורה התחתונה אנחנו נקבל פר מבקר אחד לעשרים?

מה שרונית הסבירה זה דיווחים שנספרים על ידי מספר מודרכים, וזה תיקצוב שונה לגמרי. לכן סופרים את המודרכים ואז התיקצוב לפעילות חינוכית ניתן פר מודרך. התיקצוב למוזיאונים לא קשור לפר מבקר. הוא נקבע על ידי מספר משתנים. על ידי שטח מוזיאלי, צוות מקצועי, הכנסות, תרומה לקהילה ושיתופי פעולה בין מוזיאונים, איכות,

איך אפשר להשוות מוזיאון לאומנות ומוזיאון להנצחת השואה?

יש לנו ועדות מומחים. איכות אפשר למדוד במוזיאונים. איכות אנחנו בודקים את אופן התצוגה, את אופן התיעוד. הרי על פי החוק המוזיאון מחוייב לעשות מספר דברים. השימור של המוזיאון. השידרוג, האוצרות של הפעילות. הפעילות החינוכית, הפעילות המוזיאלית. הפרסומים הקטלוגיים. אפשר למדוד את זה. אנחנו שולחים אנשי מוזיאונים, מוזיאולוגים, ואנשי אקדמיה, אנחנו משנים אחת לשלוש שנים את הוועדות, הן מסיירות, אנחנו עשינו את זה בשנת 2003 פעם ראשונה וסיירנו בכל המוזיאונים עם צוות גדול של אנשי אקדמיה. מוזיאון קטן כמו עין דור למשל, הנציגה לא נמצאת, היא קיבלה ציון תשעים, כמו כמעט מוזיאון ישראל. זה לא שייך לגודל האיכות.

אני רוצה להגיד שכל תחילת שנה כשאנחנו מקבלים את התקציב הראשוני שלנו אז אנחנו מקוצצים די בגדול. למשל עכשיו מונח על שולחן הכנסת לאישור תקציב התרבות בקיצוץ של עשרים וחמישה אחוז לעומת שנה שעברה. זה תשובה לחלק מהבעיות, למה אף פעם לא יודעים מה התקציב הסופי שלהם, כי גם אנחנו עד לרגע זה לא יודעים את התקציב, לא של 2005, של 2004.

כן, אבל התקציב עובר בכנסת בתחילת השנה בדרך כלל.

אפילו אני יודע שזה חמישה קיצוצים בשנה. חמישה קיצוצים בשנה זאת אומרת שעוסקים כל הזמן במשך השנה בקיצוצים.

כשהתחילו הקיצוצים מבחינתנו אנחנו החלטנו שיש חמישה תחומים מועדפים במינהל התרבות. זה היה שלושת האומנויות, התיאטרון, המוזיקה והמחול, המוזיאונים ובתי הספר לאומנויות. החלטנו שגם אם לא נצליח במשך השנה לגייס החזרים כאלה ואחרים אנחנו על החמישה תחומים האלה, שאנחנו רואים בהם תשתית של התרבות במדינת ישראל, גם חינוכית וגם תרבותית ואומנותית וכו', אני לא אומר, אפשר להתווכח גם על החמישה האלה, גם היו ויכוחים, כי יש עוד דברים אחרים שלא סימנו אותם כחמישיה המובילה מבחינתנו, אבל החלטנו שמבחינה תקציבית הם גם עתירי כוח אדם, הם מעסיקים הרבה אומנים, הרבה מבצעים בכל התחומים האלה, ובתי הספר לאומנויות זה ההמשך, זה העתיד. בקיצור, סימנו את החמישה האלה ומלכתחילה החלטנו שגם אם לא נצליח להשלים את הקיצוצים נשתדל בחמישיה הזאת לא לנגוע.

רציתי להגיד שזה מראה ששמנו את המוזיאונים בהחלט בחזית.

אני גם רוצה לצטט מהנייר שלפניי את הנתונים: ב-2002 היה שלושים ואחד וחצי מליון. ב-2003 שלושים ואחד וקצת מליון. וב-2004 שלושים וארבעה שש מאות. זאת אומרת שאנחנו בהחלט רואים פה,

התקציבים האלה זה של סוף שנה.

בסדר, אני מבינה, אני רק אומרת, עדיין זה תמיכת המשרד האמיתית. זה לא המספרים האלה. מה שאני מנסה לומר הוא שלא רואים פה את הקיצוץ הרוחבי שהיה בכלל המערכת. אני רוצה להגיד דבר חיובי, סוף סוף. אני אומרת שאין כאן בסופו של התהליך, במה שבפועל הועבר לא רואים קיצוץ רוחבי, יש כאן אפילו מגמת עלייה. יש בהחלט מגמת עלייה. אז אני רואה את זה לחיוב. זה שבדרך צריכים לעבור את כל ייסורי הנפש, אני בהחלט חושבת שזה לא ראוי, לקוי, ועל זה הביקורת שלי כלפי כלל הממשלה. אבל בהחלט לפחות התוצאה הסופית היא משביעת רצון.

אני מנהל מוזיאון ראשון ויו"ר איגוד המוזיאונים. אני רוצה להעלות את הנושאים העיקריים, החברים שלנו ישפטו ויאמרו. אני רק רוצה לציין לסיום של הדברים שלך שאכן השרה כתבה: "החלטתי כי למרות הקיצוץ שנותר בתקציב התרבות ולמרות ההפחתה הנומינלית של תקציב המדינה בשיעור של שלושה אחוז יישאר תקציב המוזיאונים זהה לתקציב הסופי שניתן בשנת 2003". אבל פה אנחנו מדברים על בסיס התקציב, שהוא יותר קטן ממה שאת ציינת כאן, ובסיס התקציב הוא יירד בעשרים וחמישה אחוז ואם לא יהיה לנו סוג ההחזרים שהיו, שאני לא רוצה לחזור, אז אנחנו נעמוד לא בשלושים וארבע מליון אלא בעשרים ושניים מליון, וכדאי שכולם ידעו מה שהולך לקרות.

עכשיו אני מעלה את הדברים מה קרה במוזיאונים ולמה בעצם המצוקה. מאז האינתיפדה ירדו ארבעים ושניים אחוז מכלל המבקרים במוזיאונים, בירושלים ששים ושבעה אחוז. עכשיו ארבעים ושניים אחוז, כל מקום שמוכה בטרור מייד לא מגיעים אליו. זאת אומרת שאנחנו מוכים כמה פעמים. אם גם לא מגיעים הרי שגם בקריטריון החזר הכספים אנחנו לא נקבל כלום. אז קודם כל כדאי לציין שזה המספר.

אתה יכול לבודד את מספר המבקרים בשנה האחרונה?

בשנה האחרונה כרגע עוד לא יצא 2003, אנחנו מדברים על 2002.

מה שמעניין אותי, אני בשנה האחרונה, בעקבות פעילויות שנעשו במשק, שכבר לא אופייניות לאינתיפדה, האם זה קרה גם במוזיאונים שאנשים חזרו לבקר.

אנשים לא חוזרים לבקר.

אנחנו שמענו בישיבה הקודמת שיש התאוששות.

תלוי איפה. אני אסיים את הנתונים. ארבעים ושניים אחוז נובעים בעיקר מתיירות, ועכשיו אני בא לתיירות הפנים. תיירות חוץ ותיירות פנים. תיירות פנים נפגעה בגלל זה שפשוט אנשים פוחדים להגיע. בניגוד לתיאטראות או מוזיקה שאתה בעצם בא לאותה עיר שלך, יש לך איזה בטחון מסויים, ושם אפילו עלה מספר המנויים, הרי שאצלנו צריכים לנוע ממקום למקום, ואז נפגענו פעמיים. פעם אחת מהפחד, פעם שנייה, אם כבר יצאת, העלות גדלה, מפני שאתה צריך לקחת שומר, מאבטח, אתה צריך לקחת חובש לפעמים, וזה סיפור לא פשוט. לכן אנחנו ממש נפגענו ישירות, פעם מהמבקרים ופעם שנייה מהתוצאות הנלוות שישנם.

הדבר הנוסף שישנו, בגדול אני מציין, ההחלטה שישנה על כך שרק יום אחד בשנה יהיה יום טיול עד כתות ו', יומיים מו' עד כתה יא' ושלושה עד יב'. פירושו של דבר שלהורים יש היום לגיטימציה ברורה לא לצאת מעבר ליום הזה לשום מקום, מה שלא היה מקודם בשום פנים ואופן. אז זה דבר חדש, שפגע בנו הרבה ויפגע בנו בשנה הבאה הרבה יותר.

ואם כבר בוחרים, הרי לאן הולכים, אם בוחרים לטייל במקום המסכן הזה, לא בוחרים לבוא למוזיאון מוכר. אז פה יש אבסורד, מדינת ישראל משלמת כסף לחמישים ושלושה מוזיאונים, מחייבת אותם לשמור על איכות גבוהה, על מצב אקדמי גבוה, על כל מה שישנו. אבל המורה בבית הספר איננו יודע את זה, הוא הולך לכל גלריה, לכל מאהל בדואי, ולא נכנס למוזיאון שעל ידו, כי זה יותר זול ויותר אטרקטיבי. זה צריך לציין שהיום אחד פוגע בנו פעמיים או שלוש פעמים באותו מקרה.

דבר נוסף ישנה הפריפריה. הפריפריה לא מקבלת, וזה חבריי בודאי יגידו יותר, איננה מקבלת את המשקל שצריך לתת לה על מנת שהיא תשוקם, תקום ותהיה אטרקטיבית. אנחנו מדברים על ברעם, ועל צפת, ועל ג'ו אלון בלהב ואחרים, לוחמי הגטאות, כל אלה שנמצאים בפריפריה נפגעים, כי נוסף לכל הבעיות שאמרתי, שלא נוסעים רחוק, הרי מה בעצם הקהל שישנו מסביבם, קהל מסביבם שבדרך כלל בערים גדולות איכשהו יכול להגיע, לא יכול להגיע לשם, ושוב יורד המספר. ובשנים כאלה צריך לתת את הדעת ולתת איזה שהוא מקדם מתקן מיוחד לפריפריה.

הדבר האחרון שהוזכר התקציב שלא מגיע בזמן, שאיננו מאפשר לנו לנהל את הדברים.

תודה רבה. עוזי חלמיש, אתה כתבת מכתב מאוד זועק שהמצב- - -

טוב, אז יש לי כמה מלים לומר. תראו, אנחנו נמצאים באיזור, אני מדבר גם בשמם של מוזיאונים בפריפריה ומוזיאונים קטנים בהתיישבות וברחבי הארץ. אנחנו נמצאים במקום מרוחק ועונים על כל הפרמטרים שמשרד ראש הממשלה ומשרד החינוך טוענים ששם צריך להסדיר את האפליה המתקנת.

במה מדובר, אומרים מרחקים של גליל ונגב, אנחנו בפנים. אומרים קו עימות או קו של יישובי ספר, אנחנו בפנים. אומרים יישובים שיש בהם הרבה עדות או מיעוטים, אנחנו בפנים. אומרים שיש מצב סוציו-אקונומי נמוך, אנחנו בפנים. אז אני, שמח וטוב לב, פותח את התקציב, ומסתבר לי שיש דו"ח מצויין, שמפרט כל אגורה שאנחנו מקבלים. והטענה שלי בתוכנו נשמיע אותה עכשיו, ויחד עם מינהל התרבות וטומי לפיד שר לשעבר ולימור לבנת אנחנו צופים שתוך כמה שנים, שלוש ארבע שנים, יהיה המצב כמעט כמו באנגליה, וכל שנה יתווסף אפס אחד אחוז כדי שנגיע לחצי אחוז מהתקציב הלאומי, ואז המוזיאונים והתרבות בישראל יפרחו, ויורם חטב לא יצטרך להופיע פה ולהגיד שהתרבות מתה. אז אני תומך בזה.

אבל בתוכנו יש לנו מאבק אחר. אני טוען, לקחתי את תקציב מינהל התרבות ואני רואה שחברים הכי טובים שלי, מי זה חברים הכי טובים שלי, הם גרים בסביון וברחביה ובהרצליה, והולכים המון להצגות, הם מנויים על הצגות ומחול ומוזיקה, והדודה שלי מסביון נהנית מארבעים שקל לכל מופע מסובסד. אני שמח, וטוב לב, ואחרי שהיא גומרת את ההצגה היא הולכת לאכול עוד עוגה באפרופו, ועל זה בסדר, אין לי טענות, אני חבר שלה. ומיכה שגריר הולך לחאן הירושלמי גם כן, ומקבל סיבסוד של שמונים שקל לכרטיס. ואין לי טענות. אני שמח שנותנים להם.

עכשיו את מי אנחנו מייצגים, משפחה שמגיעה למקום צריכה לשלם עשרים שקל לכרטיס. זה הכל. אני רואה שאני מסובסד בארבעה שקלים. ארבעה שקלים פר נפש. ואני שואל מדוע. אני לא שואל את לימור לבנת, אני שואל את מיכה ינון , הוא נמצא אתנו פה. הוא עושה את החלוקה. אנחנו נתפסים לסעיף של העשרים ושניים מליון והשלושים ואחד מליון. הסף שלנו כל כך נמוך, כמו מקרי סעד שמקבלים את האלף שקל, תוסיפו להם עשרה אחוז, עוד עשרה שקלים. אני מוותר על עשרה אחוז אלא אם כן אני אהיה כמו החאן הירושלמי. עשרה אחוז משמונים זה הרבה. עשרה אחוז מארבע זה מעט מאוד. אני מוכן לתרום מהמוזיאון העני שלי אחוז אחד למען שהקאמרי לא ייפול. אבל כשאני נופל, קוויתי וציפיתי שמיכה ינון ואתם והשרה יבואו וישאלו, יש מוזיאון שנבנה יש מאין, שהוא הפנתיאון של המסורת, לוחמי הגטאות ויד ושם ומוזיאון בית התפוצות עשו הסדר מיוחד, אנחנו נופלים מזה שנתיים שלוש מסיבות שונות ומשונות. הנה, תראו, מורה מחולון מודיעה לי בגלל חוסר תקציב של בית הספר. ואז היא הולכת, כמו שאיציק הסביר, לפרדס בנס ציונה, יש שם מאה חמורים, והיא רוכבת על חמורים.

לזה התכוונתי. אתם אומרים שיש בזה חשיבות ואתם רואים חזון והכל. בפועל מקצצים. אז מה אתם רוצים שהם יעשו. לזה בדיוק התכוונתי.

אז אני חושב שאת הפער הזה, את האפליה המתקנת הזאת, שאנחנו רוצים בה וצריכים אותה, צריכים להעלות את הרף. זה הכל. ואז אני אשמח לקבל עשרה אחוז או חמישה אחוז. וזה מה שצריך להיות.

ביום ראשון הקרוב, אני לא רוצה לאיים על אף אחד, אנחנו עומדים לפטר את האוצרת הכי טובה שישנה, שמשרד החוץ הזמין אותה כנציגת המזרח התיכון יחד עם נציג תוניס לארצות הברית וטום פרידמן כתב בכיר ובעל פרס פוליצר יכול לכתוב לנו עמוד שלם בניו-יורק טיימס ולשבח את המוזיאון הבדואי. ואני צריך לסגור אותו, מפעל חיים, בשביל להעלות את הרף בשישה או שמונה שקלים.

אני מנהל מוזיאון ההתיישבות ביפעת. אני שמח שיש פגישה משותפת. משרד החינוך לפי דעתי ירה לעצמו ברגל. אנחנו בכנסים שומעים ובמכתבים קוראים ובחוזרים על חשיבות למורשת העם, חינוך לאהבת הארץ, תולדות העם היהודי. אני למדתי שעושים את זה ברגל. כשבאים לבקר במוזיאונים למורשת ההתיישבות, רוב המוזיאונים בפריפריה עוסקים בזה ועוסקים שם בחינוך. לכן כשאמרת חינוך זה במדע, גם באומנות יש חינוך, בכל המוזיאונים הפן החינוכי הוא מודגש מאוד, חשוב מאוד, ולכן החיבור המאוד חשוב של התרבות והחינוך. בנושא תרבות לא קוצצנו, יש התייחסות ראוייה. בנושא חינוך אנחנו נפגעים חמש פעמים. לא פעמיים. פעם אחת בגלל שהתלמידים לא באים. למה הם לא באים, אלף להורים אין הרבה כסף. אבל מעודדים אותם, למי שיש לו כסף אומרים לו אסור לך לשלם, לבית ספר אסור לגבות יותר משמונים שקל לשתי יציאות.

אני רוצה להבהיר דבר אחד, אנחנו אמרנו במפורש, אנחנו לא מגבילים יום יומיים, נאלצנו לצמצם בגלל דרישה של ההורים, ומי שתמך מאוד בקיצוץ היה דווקא יוסי שריד ככל שאני יודעת.

בוודאי, משרד החינוך צריך היה לפצות. אני לא חושב שההורים צריכים לשלם בשביל זה.

אדון גלילי דיבר על זה שהורים שרוצים לשלם אתה לא נותן להם.

ההורים לא משלמים. יש ירידה בארבעים אחוז במספר התלמידים. משרד החקלאות, אני בא מהמיגזר החקלאי, יש מושג שנקרא נזקי בצורת. פה כאשר אנחנו נבדוק, בגלל הוראה של משרד החינוך, בגלל המצב בארץ, אנחנו מקבלים את הקנס הנוסף, של פחות מבקרים, פחות תמיכה. פה אנחנו מקבלים את העונש השלישי. התקינה של תמיכה בחינוך היא תקינה מאוד חשובה, פעילות חינוך במוזיאונים היא בעצם, לגבי חלק מהמוזיאונים, ואצלי, יותר גדולה מאשר התקינה של התרבות. אבל היא מנוהלת בצורה שאי אפשר להתנהל לפיה. למה, כי מודדים לי כל חודש כמה מבקרים היו. תקינה נכונה אומרת ממוצע שלוש שנים, ואתה יודע במרץ, לא בינואר, כמה מגיע לך. היום אני עוד לא יודע כמה מגיע לי. הודיעו לי פעם שניה, כסף לא הגיע, עוד לא הגיע בגלל אלף בירוקרטיות, ולוחשים שהיום יש משרד האוצר וזה, אולי תהיה תוספת מאוד משמעותית. היום, שמיני לדצמבר, נר ראשון של חנוכה. אי אפשר להתנהל ככה. וזה העונשים הנוספים. גם במועצה האיזורית בטלו סל מוזיאונים, היה סיבסוד של ביקורים, בתי ספר באיזור כמעט שלא באים. קרן קרב שינוי את הערכים, יש אוריינות והכל. כלומר המצב בפעילות חינוכית הוא הרבה יותר גרוע.

עכשיו ההגדרה של פרוייקט, זה לא פרוייקט, זה פעולה שוטפת, אנחנו עוסקים בה כל השנה. אנחנו מחנכים תלמידים. כשקוראים לזה פרוייקט זה נותן מצב להבין את זה לפי תפוקות. פעמיים בשנה ולא שוטף. משרד התרבות, מינהל תרבות, רבעון ראשון יש מקדמה ומתחילים לנהל. בפעילות חינוך בגלל שזה מוגדר פרוייקט עד יולי לא קיבלנו כלום, אבל שילמנו למדריכים, שילמנו את כל התקורות. אז יש דיון על זה, אבל הוא צריך להיות מודע למה שקורה הרבה יותר ממה שקרה עכשיו.

אני מנכ"ל בית לוחמי הגטאות. אני מצטרף לכל דובריי הקודמים. אני רק רוצה להעיר ליושבת הראש, בהפרדה בין מוזיאונים למדע ושאר המוזיאונים שנאמר שההבדל הוא בין תרבות לידע, אני לא כל כך מקבל את ההפרדה, אבל לא משנה, כי נדמה לי שאנחנו עוסקים בכל המוזיאונים בחינוך לערכים.

אני מקבלת את ההערה הזאת בהכנעה. אני חוזרת בי בדבריי.

לטעמי אחת הבעיות שאנחנו נתקלים בה זה שהתמיכה לא רק שהיא נתונה אלא כל פעם מצטרף עוד אחד מתחת לשמיכה. וזאת הבעיה, לא רק של התקציב, שהבסיס התקציבי שלו הולך ויורד וכל פעם אנחנו מצליחים לקבל מתנות, אלא שהבסיס הוא שפשוט אל החמישים ושלושה מוזיאונים מצטרפים עוד ועוד, על פי התקנה, ומה שקורה זה לא שהתקציב גדל אלא פר מוזיאון התקציב יורד בצורה משמעותית. ומוזיאונים גדולים סובלים מזה יותר.

כשעשינו את הדיון לפני שבוע על תקציב התרבות בכלל, ואני העזתי להגיד משהו ברוח הדברים הזאת, אז אמרו לי שאני בולשביקית, שאני רוצה לחסל את הפלורליזם בישראל. אני חושבת שצריך פשוט למצוא את האיזון הנכון.

אני לא נקטתי בשם בולשביזם ואני חושב בהחלט שזאת נקודה שצריך להתייחס אליה. אין לי פה טענות כלפי אף אחד, אני חושב שאנחנו יושבים בתור משוכנעים, וגם אנשי משרד החינוך יושבים פה, הם בסך הכל מנסים לעזור לנו. ככה אני קורא את המפה, יכול להיות שהם יגידו לי אתה טועה.

הדבר הנוסף שרציתי לומר, בכל זאת, כשאנחנו מדברים על מספר המבקרים, מוזיאון שהוא בפריפריה אין לו מישהו שקופץ לשעה. ולכן זה לא מדובר פה על מספר מבקרים פר שעה, צריך למדוד על פי השעות שהוא נמצא שם. זה פרמטר מאוד משמעותי.

הדבר הנוסף, יש לזה ביטוי, אבל לפי דעתי הוא לא מספיק בקריטריון. כי בקריטריון יש ביטוי לשעות הפעילות ולגיוון החינוכי, אבל זה לא בכיוון הזה.

יש לי שאלה אחרת, מה קורה עם מוזיאונים שלא נפתחים לאחרונה, אלא הם כבר חמישים שנה, ואנחנו יודעים שמוזיאונים בתקציב רשום הפחת, אבל אין לזה מימוש. אין איזה תקציב פיתוח שיעודד מוזיאונים,

הרי יש מועצה ציבורית למוזיאונים, שם יושבים גם נציגים שלכם.

לא. חוץ ממני כמשקיף אסור לאף איש מוזיאונים להיות שם, ואני משקיף שאסור לי להצביע.

לנציגי ציבור, לא הצלחתם לשכנע אותם שצריכים לשנות את הקריטריונים?

צריך להיות גם קצת הוגן כלפי המועצה הציבורית. שינו את הקריטריונים ונתנו תוספת לפריפריה ולמקומות שיש בהם בעיות סוציו-אקונומיות. אבל מה שאני הצגתי, מה ששמחה מציג, שזה טוב לקריטריונים אבל צריך לקחת ולמצוא את עשרת המוזיאונים שהם בעייתיים, כי הם תמיד יהיו בפריפריה, ולטפל בהם ולתת להם תקציב מיוחד כל שנה. לא יכולים לשקם, שם צריך לטפל טיפול, קריטריון זה היום יום.

הדבר הנוסף אני אומר, למרות שאני מחייך, אבל אנחנו, לאור המצב של המיעוט של המבקרים, אנחנו הולכים לעשות שינויים דרסטיים, אני לא רוצה להגיד קיצוצים, אבל מאוד מאוד משמעותיים, באנשי החינוך לאור התאמתנו ל-2005.

אבל יש לזה פתרון. אני רוצה לומר לכם, אני חושב שאולי במשרד החינוך יזמו דברים שמקובלים במקומות אחרים. אחד, למה לא ניתן פרס למוזיאון המאוזן למשל. מה שקורה הוא שמוזיאון שמציג את עצמו מאוזן הוא די חושש שיגידו לו איזנת את עצמך, נוריד לך עוד תקציב. זו דוגמא אחת.

דוגמא שניה, למה שלא נעשה, ואני אומר עוד פעם, אני לוקח את זה מתחומים שיש להם אפיל, אנחנו לא נשמעים כמו התיאטרון והקולנוע. למה שלא נעשה בהיכל התרבות פרס למוזיאון או לתערוכה או משהו מצטיין. למה שלא נעשה את זה.

הדבר הנוסף, למה שלא יהיה חוק, כמו שיש חוק עידוד הקולנוע, שנתן חמישים מליון שקל, למה לא נעשה חוק לעידוד המוזיאונים, שיתנו להם לא חמישים מליון, שיתנו להם מאה מליון. עד כאן, תודה רבה.

לשאלתך אני אסביר לך, כי התיאטרון מרכזו הוא בתל אביב, מדובר באנשים מפורסמים, ב"סלברטיס", שבצד העבודה התיאטרלית החשובה שהם עושים הם גם מופיעים בטלויזיה, הם אנשים ידועים, פוליטיקאים רוצים להופיע במחיצתם, ויש פה חיבור בין פוליטיקאים לסלבריטיז בתחום התרבות, ברמה כזאת או ברמה אחרת. ולכן אין לך שום סיכוי להתחרות בהם. זה לא קשור לא לחינוך וזה לא קשור לתרבות. ואני לא אומר לך שום דבר שאני לא אמרתי לאנשי התרבות כאשר הם היו נוכחים כאן. הם השתיתו במדינה עכשיו תרבות של נדבה. הרי גם כאשר אולי נמנעה בחלקה איזו שהיא קטסטרופה זה היה כתוצאה מזה שמישהו הואיל בטובו, כמו במשטרים מאוד לא מתוקנים, לזרוק איזו עצם גרומה, כדי לא לומר עצם רקובה, כדי שאחר כך ילכו ובמסדר הצדעה בצוותא ינשקו את ידו. זו תרבות קלוקלת מאין כמוה, בכלל מישהו מביא את הכסף מהבית, איזה שהוא שר מביא את הכסף מהבית, ממתת ידו? אלה כספים ציבוריים.

בין השאר, גם זה נאמר לאנשי התרבות, וכמה מאנשי התרבות הם החברים הכי טובים שלנו, המאבק שלהם הוא מאבק לא רק סקטוריאלי אלא סקטוריאלי שבסקטוריאלי. למשל אם זכרוני אינו מטעה אותי אני לא זוכר שאי פעם הם הזכירו את עניין המוזיאונים. כי הרי הם מדברים בשם התרבות בכללה. עכשיו אני חושב שהתיאטרון הוא אבן ראשה בהיכל התרבות. העמוד התיכון אבל זה לא העמוד היחיד. יש עוד כמה עמודים. למשל המוזיאונים.

אבל כדי לא לריב אני רוצה לייעץ ליושבת הראש שלנו את ההצעה הבאה. אני לא חושב שיהיה טעם, ככה נדמה לי, אני לא חושב שיהיה טעם שאנחנו נרשום עוד החלטה שהוועדה רואה בחומרה או הוועדה רואה בדאגה. זה לא מעלה ולא מוריד. כשיש כל כך הרבה דאגות בכלל השוועה עולה השמיימה, מי כבר יכול בכלל לשמוע מי משווע ולמה. אני מציע שהוועדה תמנה ועדה, של שלושה חברים, יכולים להיות גם שניים, לא יצביעו שם. כי אני מתרשם, הרושם הברור מהישיבה הזו שיש קיפוח מובהק של הפריפריה. שאגב קיים אולי גם בתחומים אחרים אבל לא באותה עוצמה. כמה פעמים אפשר להכות את הפריפריה. פעם אחת מכה אותם האינתיפדה. פעם שניה מכים אותם הטיולים של היומיים שלא יכולים להגיע אליהם,

זה כבר אמרו, אני רוצה לשאול אותך שאלה מעשית. הוועדה שאתה מציע אתה רוצה שהיא תבדוק את המצב של המוזיאונים באופן ספציפי?

דיונים כלליים, מה שקוראים לא קורה עם זה שום דבר. כי את דיברת על הבירוקרטיה, הבירוקרטיה היא חזקה, מה לעשות, טחנות הבירוקרטיה טוחנות בכוח רב. אני מציע, ננסה גם פעם את כוחנו, זה מבחן מעניין לעצמנו. מכיוון שברור לגמרי שהפריפריה לוקה פה בכל המכות האפשריות. אז אני מציע שאנחנו ניכנס לשיקול הדעת של מי שקובעים את שיקול הדעת, אני מציע שאנחנו ניכנס לפרטי החשבון. זה שחסר כסף באופן כללי זה נכון, ובסדר, אפשר לרשום החלטה, הוועדה רואה בחומרה את קריסתה של מערכת החינוך והתרבות, וגם זה יהיה נכון, כי מערכת החינוך והתרבות בכללותה קורסת. מבחינת הקריטריונים והקצאה מחדש על פי תנאי המציאות ב-2005 – אינתיפדה, טיולים קצרים, ריחוק, אף אחד לא מגיע למוזיאון ג'ו אלון במקרה. הוא לא מגיע במקרה.

אני אשתדל להיות קצרה ותכליתית. אני לא אכנס לפרטים. אני פה בכובע של שני מוזיאונים. אני יושבת ראש של בית לוחמי הגטאות ובית אורי, שניהם פריפריאלים, כל אחד שונה מהשני. ושל עוד כמה גופי אמנות. אני גם מכירה את המטריה. אני חושבת שהבעיה היא שלאורך שנים תקציב התרבות, ואני לא אכנס, אני חושבת שכל נושא התרבות אנחנו כמעט הפסקנו, ותתקן אותי המנכ"לית, כשאני הייתי תלמידה היה חינוך משלים בבתי הספר. היה מוזיקה, היה חינוך, היה חוג דרמטי. היום כל הדברים האלה כבר אינם. אז בעצם החינוך המשלים הוא במוסדות התרבות. התקציב של התרבות פעם היתה החלטה שהתקציב יגדל ככל שיתווספו גופים. אז קרה מקרה והלכו על זה לבג"צ והבג"צ הפסיק את העניין הזה. מתווספים גופים כי זה טבע הדברים. אבל לא מתווסף תקציב. התקציב כל הזמן מקוצץ.

עכשיו אם אני מסתכלת על המוזיאונים, אחרי התיאטראות זה הקהל הגדול ביותר. זה פשוט מצב בלתי אפשרי, שלא לדבר על הצורך בעדכון ופחת, למשל לוחמי הגטאות חמישים שנה, צריך לחדש. כל הדברים האלה אינם. ואני אומרת שהמאבק, אני מכירה את החלטות ועדות הכנסת, ובכל זאת כשוועדת כנסת עושה שריר ומטפלת נכון היא יכולה להגיע. היא יכולה לשבת על ועדת הכספים, היא יכולה לעשות, אם יוסי כבר מציע ועדה, לעשות ועדה משותפת. לא יכול להיות שתקציב התרבות יקוצץ. יש גם הגידול של האוכלוסיה, גם הגידול של הצופים, גם הגידול של הגופים האמנותיים, והתקציב קטן.

עכשיו הקריטריונים שמדברים עליהם, בואו נודה, זה קריטריונים שנבנו מתוך מצוקה ולא קריטריונים שנבנו מפני שהמצב כל כך טוב וצריך קריטריונים למדוד. זה קריטריונים שיעזרו לקצץ ושלא יהיו צעקות בקיצוצים. ואם כבר עושים איזה שהוא ייחוד אז הוא בכמה קבוצות, על זה שאת פריפריה ועל זה שאת שואה וכו'. זה לא רציני. אז אם החוק ייכנס ומתי הוא ייכנס אני לא יודעת. אבל לא יכול להיות, מה שמוכרחים זה לקבוע הגדלת התקציב ועל זה לשבת ולעשות שריר עם ועדת הכספים, ואנחנו מכירים את הימים שעושים את הסחר-מכר. ודבר שני בתוך תקציב התרבות מוכרחים להגדיל את תקציב המוזיאונים. תודה.

אני ממוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי. אני נמצאת בירושלים, לא בפריפריה.

אני רק רוצה לספר שאתמול עשינו סיור בעיר דוד, אנחנו חברי סיעת שינוי, וראינו מה שקורה שם מתחת לאדמה. זה פשוט מדהים. סיעת שינוי חזרה למקורות. ומה שמדהים, ואולי גם מדאיג, שכל מה שהם עושים זה מכספי תרומות. ואתם לא עוזרים להם בכלום.

בתקופת האינתיפדה המוזיאון נפגע לא בשבעים אחוז כמו בכל ירושלים אלא כמעט בתשעים אחוז. ההתאוששות מתשעים אחוז היא קשה מאוד. בגלל הנזק הזה של האינתיפדה נאלצתי לפטר כמעט את כל צוות העובדים. אני עושה עבודה של עשר משרות לפחות, ואני לא מגזימה. זו בעיה רצינית.

במצב הזה אני אפילו לא יכולה להגיע למינימום שנדרש במספר התלמידים כדי לקבל הגדרה חינוכית במוזיאון. המשמעות היא שמכניסים אותנו לסד בלתי אפשרי.

אני לא רואה שיש עדיפויות והמלצות לבוא לביקור במוזיאונים האלה. ואפשר לציין כל מוזיאון מה הייחוד שלו. זו עזרה גדולה בפרסום המוזיאון.

ישנו דבר שנקרא בנות שרות לאומי. בנות שרות לאומי יכולים לקבל לכל מיני דברים אבל לא למוזיאונים.

אני רוצה להגיד, אני כאן יושב ושומע, המקום שלי זה לא המוזיאונים, זה עבודת השדה, ואני באתי לעניין הזה מדבר אחד, בגלל הערך החינוכי הגדול שדווקא אותם מוזיאונים בפריפריה נותנים לתלמיד ולילד בישראל. מה שהם מקבלים אצלנו ואצל כולם, ודרך אגב אני ברצון אזמין את שינוי לביקור אצלנו, לא מתחת לאדמה אלא דווקא למעלה, אני חושב שמה שהם מקבלים אצלנו זה שווה אלף מונים מכל דבר אחר שמתקיים בכתה. והם לא יכולים לבוא, ואני מתמודד יום ויום לאשר כל הזמן שיבואו ילדים ללא תשלום כי אין להם את הכסף. כשאני פותח את הדלת בבוקר אני צריך לחשוב לא רק איך אני פותח אותה היום למדריכים, שצריך לשלם ואת כל הדברים האלה. את הנקיונות עושים לבד. אני צריך לחשוב איך אחרי עשרים שנה אני מחדש את המוזיאון הזה ונותן לו פנים חדשות, ואינני יודע מאיפה אני לוקח את זה. וכשבמסגרת הזו המוזיאון מתחיל בעבודה מתחילים המאבקים עם ראש המועצה האיזורית שלי שדורש ממני ארנונה כי הוא אומר אתה לא מפעל חינוכי. תשעים אחוז מהמבקרים הם ילדי ישראל ואני לא מפעל חינוכי.

אני אומר לכם, הדאגה הכי גדולה שלי, בשביל זה באתי לכאן, הדאגה הכי גדולה שלי שיום אחד יגיע, ואני יודע ומכיר את כל האנשים, אני עשרים שנה בברנז'ה הזו, יום אחד פשוט הדלת הזו תיסגר. כי לא נוכל יותר. מהצעד הזה אני מפחד, כי ערך חינוכי ממדרגה ראשונה ילך כאן לאיבוד. ואני מבקש את הטיפול בעניין הזה.

אני ממוזיאון ארצות המקרא. אני רוצה רק כאן לחדד איזו שהיא נקודה. גם הנושא של הארנונה, שאותנו כאן בירושלים שוחטים ואנחנו לא מקבלים שום תיקצוב מהעירייה. זה דבר ראשון. דבר שני, מוזיאון ארצות המקרא, אני לא יודעת אם יודעים, הוא מוזיאון שהוקם ביוזמה פרטית, של ד"ר אלי בורובסקי ז"ל, המוזיאון עתיר בפעילויות חינוכיות, שהן שילוב של תלמידים יהודים וערבים וכל זה. מה שאני רוצה להגיד זה שהתיקצוב שלנו הוא פחות מעשרה אחוז לשנה. שאר התיקצוב הוא תיקצוב פרטי. המוזיאון קיצץ עובדים, סגר את המוזיאון בשבת, והמצב שלנו הוא אקוטי.

רציתי להתחבר דווקא לאחרונים, שלא לקחנו פה בחשבון את הרשויות המקומיות, שהן בעצם היו צריכות להיות כאן בדיון הזה. והם עוסקים בתיקצוב המוזיאונים. כמובן שהם במשבר, כולנו יודעים, אבל זה לא מקרה שאומר מנהל מוזיאון ראשון לציון שהוא צריך לקבל את פרס האיזון, כי עיריית ראשון לציון עומדת מאחוריו באופן מכובד. ולעומת זה רשויות אחרות, למשל ג'ו אלון התנתק מאיזה שהן סיבות מהמועצה האיזורית שלו. כל החיבור הזה צריך לקחת אותו בחשבון כי הוא מאוד משמעותי.

דבר שני, זה לדעתי כן הכנסת יכולה לקחת כיוזמה, לפתור בחוק את המוזיאונים מתשלום ארנונה. רוב הרשויות המקומיות לא מסוגלות להתמודד עם תמיכה במוזיאונים, חוץ מכמה עיריות מרכזיות, ואפילו עיריית ירושלים, את הכסף שהיא תומכת במוזיאונים היא מקבלת מתקנת ירושלים לתרבות במשרד החינוך, ובעצם רק תחנת מעבר של כספים,

נו אז מה, שיעבירו את זה דרך הכיס הזה, אם לא מוצאים דרך אחרת.

אז זה דבר אחד, בעניין הארנונה, זה אולי יאפשר להם. דבר אחרון, יש עוד מפעל שלא הזכרנו אותו פה, ובאמת רן חדוותי הוא אחד ממנו, זה השימור אתרים. יש מפעל גדול, שהממשלה החליטה ב-98',

אתה יודע כמה כסף יש להם?

רק אתמול למשל שני מוזיאונים נכנסו לתוך העניין הזה כדי לשפץ אותם כי הם במצב קשה, מוזיאון המאירי בצפת ומוזיאון בחניתה.

יבורכו.

אני מבקש מהוועדה המכובדת, כל המוסדות תרבות נמצאים על הבמה, אנחנו בויטרינה. תוציאו אותנו מהויטרינה, שימו אותנו על הבמה.

אני מסכים עם מה שאמר ח"כ שריד, זה קצת צורם, ועוד במצב כזה של קיצוצים, מצמצמים איפה שאפשר ולא איפה שאי אפשר. המציאות הזאת שמתקצבים הרבה יותר מוזיאונים או מקומות תרבות, שבהם יש אנשים עשירים, זה דבר שפשוט אי אפשר להבין, זה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת בכל קנה מידה שיתקצבו מוזיאון בסכום קטן, בגלל שהוא בפריפריה, או לא משנה מה הסיבות, ומוזיאון שנמצא במרכז הארץ ומבקרים בו אנשים שיש להם את היכולת לשלם ומסבסדים את אותו כרטיס בהרבה יותר כסף ממה שמסבסדים בפריפריה, לא יודע, חלם היו מתביישים בזה.

צריך לבדוק את העובדות, וכאן נאמרו דברים שהם קצת סותרים אחד לשני, אני ראיתי גם את הקריטריונים של מועצת המוזיאונים, קריטריונים מאוד מפורטים אבל השאלה היא איך זה מיושם. ולכן אנחנו נלך לכיוון של לבדוק את הדברים יותר לעומק.

אני רוצה לומר לכם שאנחנו עושים פה בוועדת החינוך לא מעט ישיבות בנושא תרבות. זו הפעם הראשונה, הגדרתי את הישיבה כמוזיאונים, ואתם הגעתם. וכל פעם כשאנחנו עושים ישיבה על מוזיאונים, אני יודעת שקשה לכם להגיע מרחוק, אני לא מתעלמת, אבל אתם צריכים, לפחות נציגות שלכם. אני אומרת לכם בוודאות, אני לא ראיתי נציגים של אנשי המוזיאונים בישיבות שדנו על תרבות. אני רוצה להציע לכם פשוט להיות יותר מעורים, כשמדברים על תרבות בכלל, כדי שירגישו אתכם יותר חזק.

באופן ספציפי אני מקבלת את הצעתו של ח"כ שריד למנות ועדה לנושא המוזיאונים. אני מבקשת שיוסי שריד יעמוד בראש הוועדה הזאת ואני רוצה להיות חברה בה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:40