כנסת פתוחה

_סיור במרכזים לשיקום אסירות.

5
הוועדה לקידום מעמד האישה
13.9.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 125
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שני, כ"ז אלול התשס"ד (13.9.2004), שעה 15:00

סיור במרכזים לשיקום אסירות.

חברי הוועדה: אתי לבני - היו"ר

ירונה לינהרט - ראש אגף השיקום, המשרד לביטחון פנים
רחל ויינשטיין - קצינת מבחן מחוזית, מחוז דרום, המשרד לביטחון פנים
חני נחמני - מנהלת המחלקה להבטחת הכנסה, שירות התעסוקה
שלמה בקיש - מנכ"ל הרשות לשיקום האסיר
דוד טאובמן - הרשות לשיקום האסיר
גדעון ביאלר - הרשות לשיקום האסיר
איתן - דובר הרשות לשיקום האסיר
בת שבע שטראוכלר - שדולת הנשים, משרד ראש הממשלה
ד"ר צופיה מלר - ההנהלה, שדולת הנשים
נדיה חילו - נעמ"ת, מרכז השלטון המקומי
רותי סופר - יועצת מעמד האישה, עיריית תל אביב-יפו
נויה מסר - מזכירת סיעת שינוי בכנסת
עו"ד שלי דביר - עוזרת לחברת הכנסת אתי לבני
ענת גור - אחראית ארצית על שיקום אסירות
לילך בן-משה - מנהלת מרכז תל"ם
אורנת אורמיאן- רבנו - מנהלת ההוסטל
דינה כהן - אם הבית של ההוסטל
אירית גורביץ - עובדת סוציאלית
איתמר שגיא - מתנדב
אפרת קאול - מרכז המחקר והמידע, הכנסת

דלית אזולאי

רשמה: תמר שפנייר



סיור במרכזים לשיקום אסירות

צהריים טובים, אני מברכת את כל הנוכחים ואת המארחים שלנו במרכז התעסוקה לשיקום אסירות. לפני שנצא לסייר במקום, נשמע את מר שלמה בקיש, מנכ"ל הרשות לשיקום האסיר. בבקשה.

אני מקדם בברכה את חברת הכנסת אתי לבני, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. נמצאים איתנו פה נציגות משדולת הנשים, נציגת השב"ס, נציגת עיריית תל אביב, נציגת שירות המבחן במשרד הרווחה. את כולם אנחנו מקדמים בברכה.

בתפקידי החדש כמנכ"ל הרשות לשיקום האסיר, בששת החודשים שאני בתפקיד, למדתי שלקבוצת הנשים - שלשמחתי זאת קבוצה קטנה מבין האסירים, אבל קבוצה מאוד ייחודית - , יש בעיות מאוד מיוחדות ששייכות רק לנשים. כל אחד מאיתנו בוודאי יודע שכשהגבר לא נמצא בבית, הבית ממשיך לתפקד. כאשר האמא לא נמצאת בבית, מכל סיבה שהיא, אם חלילה היא בבית הסוהר, מאוד קשה שהבית הזה ימשיך לתפקד. אנחנו, ברשות לשיקום האסיר, נותנים חשיבות גדולה מאוד לנושא הנשים. לצורך זה אנחנו במרכז תל"ם, שלמעשה משרת את האסירות המשוחררות כדי למצוא להן מצד אחד תעסוקה ומצד שני גם לתת להן השכלה פורמלית כללית, לכל אחת לפי יכולתה. מכאן נעבור להוסטל לנשים שנמצא לא רחוק, הוסטל לאסירות משוחררות. שם אנחנו משכנים לא רק נשים אלא גם אמהות עם ילדים. כפי שאמרתי, כל הדברים האלה יחד באים לשרת את האוכלוסייה הקטנה של כ-120 עד 140 נשים שישנן בכל פרק זמן בכלא נווה תרצה.

אחת הבעיות הקשות שיש לנו בנושא הנשים היא שאנחנו פועלים אך ורק באזור המרכז. כל הפריפריה, אזור הדרום והצפון, אפשר לומר שבנושא הנשים הוא מופקר לגמרי, אין לנו יכולת כלכלית-כספית להגיע גם לאותן נשים שגרות באזור הזה. אחת התוכניות שלנו, אם יסתייע ונוכל להשיג תקציבים מתאימים, היא להגיע גם לנשים שלא גרות באזור המרכז.

אני לא רוצה להאריך, אני רוצה שאנחנו נעשה את הסיור במקום, נעבור לאחר מכן להוסטל, נראה את הדברים ונשמע את הנשים עצמן. מהניסיון הקצר שלי, הדבר הטוב ביותר הוא לשמוע את הנשים עצמן, הן יודעות להביע הערכתן על העבודה הבלתי רגילה שהרשות לשיקום האסיר עושה פה.

אגיד כמה מילות פתיחה על אסירות ואסירות משוחררות, ואת הדברים יותר לעומק אשמור לדיון. אחר כך לילך, מנהלת המרכז, תסביר על המקום וניפגש עם המטופלות. יש במדינת ישראל יחסית מעט נשים אסירות, כ-2% מהאסירים. אני עובדת עם נשים אסירות למעלה מ-20 שנים, עבדתי בכלא נווה תרצה כרכזת עובדים סוציאליים, ניהלתי את ההוסטל לאסירות משוחררות מיום הקמתו. האוכלוסייה הזאת מצומצמת בהיקפה, למרות שהיא לא כל כך מצומצמת כי הנשים נשפטות לתקופות מאסר קצרות, הן נכנסות ויוצאות מבית הסוהר, כמו דלת מסתובבת. אנחנו יודעים שנשים בכלא שונות באופן מהותי מגברים אסירים, רוב הנשים הן לא פושעות או עבריינות גדולות, מה שמאפיין אותן זה מצוקות כלכליות, חבריות ופסיכולוגיות קשות מאוד, שבהעדר מענים מתאמים בקהילה הן נכנסות ויוצאות מהכלא כמו דלת מסתובבת.

אני מאוד שמחה שהוועדה למעמד האישה הגיעה כדי לבחון יותר מקרוב מה שקורה עם הנשים, כי לא אגזים אם אומר שזאת אוכלוסיית הנשים שנמצאת באחת מהמצוקות קשות ביותר, אם לא הקשה בארץ. מה שמאפיין אותן שכמעט כולן - ואני לא מגזימה - עברו התעללויות מאוד קשות שהתחילו בילדות, כמעט כולן הן קורבנות של התעללות מינית במשפחה. כמעט כולם כתוצאה מזה נפלטו מהבתים בגילאים מאוד צעירים, הגיעו לרחוב והפכו טרף קל בידי סרסורים וסוחרי נשים, חלק גדול עסקו בזנות. במדינת ישראל, בניגוד למדינות בעולם המערבי, אין שירותי טיפול לנשים שעוסקות בזנות. מן הראוי שיהיו שירותי טיפול כאלה. מה שמאפיין את הנשים בכלא הן הבעיות שמאפיינות נשים בחברה בכלל. אחת הבעיות המהותיות היא, שכמעט כולן הן קורבנות יותר מאשר עברייניות אלימות או מסוכנות לחברה. אנחנו נפגוש את הנשים, ונביא דוגמאות במהלך הסיור.

הקמת שירותי טיפול לנשים כאלה מחייבת ראייה אחרת, ראיית המאפיינים הייחודיים לעומת גברים. רוב שירותי הטיפול - החל משירותי השפיטה, הענישה וגם השיקום והטיפול - מתבססים בעיקר על ידע לגבי גברים עבריינים. על-ידי זה נעשה עוול לנשים, כי חלק גדול מהפרוצדורות - גם של ענישה, גם של שפיטה וגם של דרכי שיקום - לא מתאימות לנשים. למשל, הקמנו לפני כמה שנים פרוייקט מיוחד של טיפול באמהות עם ילדים. עד לאחרונה לא הוכר הנושא שלמעלה מ-70 אחוז מהאסירות הן אמהות, וכל שירותי הטיפול הקיימים לא נתנו מענים לאמהות, אז זה לא איפשר להן להגיע לשירותים אלה. יש הרבה דוגמאות שמחייבות להקצות משאבים מיוחדים כדי להתאים את השירותים הקיימים בקהילה, כך שיוכלו לתת מענה לנשים. יחד עם הרשות לשיקום האסיר, עם עבודה מתמשכת שלנו, הצלחנו להקים מגוון שירותים מיוחדים לנשים. תראו חלק מהמגוון היום, ואנחנו חייבים לדחוף עוד את כל הנושא של שיקום נשים. לפחות מנקודת מבטי, החברה הישראלית חייבת חוב משמעותי לנשים שהיו קורבנות כמעט מהיום שהן נולדו. ציטוט אופייני של נשים בכלא: "אבא שלי אנס אותי מיום שאני זוכרת את עצמי". צריך לעשות עבודה, שינוי בחשיבה - במקום לכלוא אותן, וכשהן יוצאות הן חוזרות לכביש לעבוד בזנות, יש לתת מענים יותר משמעותיים כדי שיהיה אפשר לשקם אותן וגם לחסוך משאבים למדינה. כי להחזיק אישה בכלא ושניים-שלושה ילדים במשפחות אומנות, עולה יותר מאשר לעזור להשתקם. מאוד חשוב לי להדגיש שצריך להמשיך להקצות משאבים, גם בתוך הרשות. אנחנו נלחמות כל הזמן שיבינו שיש להקצות משאבים יותר גדולים. זאת אוכלוסייה קטנה, אבל היכולת להצליח לשקם אותן היא באמצעות משאבים גדולים לעומת גברים אסירים, כי לאוכלוסיית הנשים יש מורכבות מיוחדות.

אני מנהלת המרכז הזה. על בסיס הדברים שנאמרו כאן על הייחודיות של הנשים, נבנה המרכז שהוא מרכז יום לתעסוקה לאסירות משוחררות. המטרה הסופית היא לשלב את הנשים שמגיעות לכאן במעגל התעסוקה הרחב. אבל אלה נשים עם פוסט טראומה של התעללות מינית מאוד קשה, הן הגיעו לבית סוהר לנשים, אם הן עבדו זאת היתה עבודה בזנות, אז הבסיס ליציאה לתעסוקה הוא אפסי, לא קיים. בתקופה שהן נמצאות כאן, שהיא בין שלושה חודשים לשנה, אנחנו מנסים לתת בסיס במישורים שונים שיאפשר להן להשתלב במעגל התעסוקה. המקום הזה הוא מרחב טיפולי שבו הן נמצאות מהבוקר עד אחר הצהריים. יש פה כמה רמות של טיפול, החל מרמה מאוד ראשונית של התנהגות ותפקוד, הגעה בבוקר, למידה מה עושים אם לא יכולים להגיע, איך להתלבש, רמת התנהגות מאוד ראשונית של עמידה בכללים, בנורמות שמשקפות את הנורמות הכלליות במעגל התעסוקה הרחב. לאט-לאט אנחנו מתקדמים הלאה לרמות שונות של טיפול - הלימודים; מחצית מהיום בתחילת השבוע יש לימודים - מחשבים, עברית לענפיה השונים, היסטוריה, אזרחות, למידת קריאה וכתיבה למי שמתקשות. נשים שמגיעות לכאן הן ברמות שונות. ילדה שעוברת התעללות בבית מתקשה לשבת בכיתה וללמוד. יש כאלה שבפועל סיימו 8-10 שנות לימוד אבל הן מתקשות ברמות מאוד בסיסיות. אנחנו רוצים לשלב את הנשים במעגל התעסוקה בתפקידים מכובדים, לשפר את רמת הלמידה כדי שאפשר יהיה לעשות זאת. הלמידה היא יותר יחידנית, שונה מכיתת לימוד שבה הרמות הומוגניות, יש רמות שונות וניסיון להתאים את רמת הלימוד לכל אחת בהתאם ליכולתה. הן לומדות מחשבים, שזה משהו שמאוד חשוב להן והן אוהבות אותו. כפי שאמרתי, מחצית מהיום מוקדשת לימודים, ואז נכנסים למחצית השנייה אחרי ארוחת הצהריים - העשרה בטיפול, קבוצת טיפוליות, קבוצות אמנות, שיחות פרטניות, כדי לעזור להן להתמודד עם הקשיים, הדברים השונים שעברו, איך ממשיכים מפה הלאה.

חשוב לי לציין - מגיעות אלינו נשים שלא עבדו במהלך החיים. אם הן עבדו, זה רק בזנות. יש פה ניסיון ללמד אותן מה זה לעבוד - קשר עם מעסיק, פרשנות של כל מיני אמירות שנאמרות, יחסים בין-אישיים בתוך מקום העבודה. זאת עבודה מאוד קשה שמצריכה קשר אינטנסיבי עם המקום הזה. דבר נוסף ייחודי לנשים, שהוא פחות בולט בניסיון לשלב גברים בתעסוקה, זה התפקידים הסטריאוטיפים הנשיים שבהם יש עבודה, אבל קשה לשלב אותן במקצועות אחרים מאשר ניקיון ומטבח, כאשר הרבה פעמים יש להן יכולת לעשות עבודה אחרת. רבות מהנשים הן אמהות חד-הוריות, עם קשיים טיפול בילדים שצריך לשלב בתעסוקה, קשיים של הכשרה מקצועית, שמצריכים משאבים שונים ייחודיים להן. אחרי שהן עוברות פה תהליך של מספר חודשים, ואנחנו מגיעות למסקנה יחד איתן שהן יכולות לצאת לתעסוקה, יש רכזת מציאת תעסוקה, והקשר איתן ממשיך גם אחרי היציאה לעבודה. הליווי והתמיכה הכרחיים כדי לאפשר את השיקום. המקום הזה הוא גם בית, אנחנו מנסים לתת לנשים תחושה של בית, של שייכות, שאפשר להיעזר, להיתמך, לקבל ייעוץ. בחוץ הם מרגישות בודדות ולא שייכות, כאן מנסים לתת תחושה אחרת.

נעשה סיור ונראה נשים שעושות בחוץ עבודה יצירתית לקראת סוכות. יש כאן מדריך מתנדב שמעביר פעילות של רקמה, הוא הכין למטה עבודה שעשה יחד איתן בשנה וחצי שהוא עובד כאן, שמשלבת עבודות שהוא מביא עם עבודות הרקמה שהן עושות. זה יכול להמחיש את ההצלחות כשיש קצת תמיכה ויד מכוונת, כמה אפשר להצליח לעשות דברים שממש מחממים את הלב.

האם הנשים ישנות כאן?

לא. הן נמצאות כאן מהבוקר עד 3.30 אחר הצהריים. יש שלוש פעמים שהמקום פחות גם בערב. יש קבוצת תעסוקה לנשים שעברו למעגל התעסוקה. חלק מהנשים חוזרות בלילה להוסטל, וחלקן מגיעות מהקהילה וחוזרות לבתים שלהן.

יש הגבלת זמן כמה אפשר לשהות כאן?

בין שלושה חודשים לשנה. מאוד חשוב להמשיך איתן את הקשר.

גם אחרי שנה ממשיכים ללוות אותן.

אבל הליווי הזה הוא ברמה יותר תמיכתית ויותר דלה מבחינת הזמן. עד שנה הנשים נמצאות פה יום-יום.

את יכולה לתת דוגמא להשמות בעבודה?

יש מישהי שסיימה רפלקסולוגיה, יש אחת שלמדה סיעוד ארבע שנים. עם כישורים מסוימים יש נשים כאלה שיכולות ללכת למקום של למידה, כאשר היום זה הרבה יותר קשה כי צריך מלגות ועזרה שתאפשר להן לכלכל את עצמן. אם הן צריכות לשלם שכר דירה ושכר לימוד, הן בקושי כלכלי וזקוקות למלגות. בכל זאת, יש נשים שלמדו בהצלחה יתרה. הרבה נשים עובדות קודם בתפקידים סטריאוטיפיים של ניקיון, בישול, מטבח וקייטרינג. היתה כאן מישהי שהלכה לעבוד במזכירות, מישהי שעבדה בצורפות - מגוון של תפקידים כאשר יש צורך כל הזמן בקשר מאוד הדוק ואינטנסיבי עם המעסיקים. יש צורך לשכנע אותם לקבל נשים, שחלקן הן אמהות חד-הוריות שלא כל המעסיקים ששים לקבל אותן עם קשיים אובייקטיביים של גמישות בשעות העבודה. הקושי הרבה יותר גדול מאשר אצל גברים, כי הצרכים ייחודיים. אבל זאת אחת העבודות שלנו - לעשות את זה.

הקשיים הכלכליים של הנשים, גם אחרי השיקום, הם עצומים, ואנחנו מנסים לעשות כל מה שאנחנו יכולים. אמא עם שני ילדים, שעבדה 20 שנה בזנות, עשתה דרך מדהימה בהוסטל. אחרי שנתיים שהיא נקייה מסמים היא עובדת, אבל כמו רובן היא מקבלת שכר מינימום. חוץ מבודדות, הן לא ממש מצליחות לפרוץ את שכר המינימום, לפעמים הן מרוויחות אפילו פחות מזה. אישה כזאת, עושים טובה שמעסיקים אותה.

אנחנו עושות מאמץ אדיר לגייס את משרדי הממשלה השונים - משרד השיכון - כדי לתת להן דיור מוגן. חלק מהאוכלוסייה הזאת הן נשים עם ילדים. מנהלת הוסטל אמרה לי שאחד החלומות שלה הוא שיהיה קרן לסיוע לנשים במצוקה, כי לפעמים הן רעבות ללחם. לפעמים אנחנו יודעות שלאמא עם שני ילדים אין כסף לקנות אוכל לשישי-שבת, כי משכר מינימום להחזיק דירה בשכירות - כי לאף אחת מהן אין דירה בבעלותה - ולכלכל שני ילדים זה כמעט בלתי אפשרי. לפעמים הן על סף רעב או ממש בתוך רעב. כאן יש לנו קריאה נואשת כבר הרבה שנים לגייס כסף, אפילו שיהיו לנו 200 שקל לתת לה לעשות קניות.

אין עמותה שתומכת בהוסטל הזה? "אנלי" או "לילך"?

אנחנו בקשר עם עמותת לילך, אבל אי אפשר להגיד שהם תומכים בנו באופן רצוף. פעם בשנה בחגים אנחנו מקבלים תמיכה.

ממה הן מתקיימות בתקופה שהן נמצאות כאן, כשהן עדיין לא משולבות בתעסוקה?

בזמן שהן במרכז תל"ם, הן מקבלות הבטחת הכנסה בלי התייצבות בשירות התעסוקה. אחרי שנה אנחנו מדווחות שהן יוצאות למעגל התעסוקה. אם מישהי לא עובדת או מכל סיבה שהיא יש רגרסיה, זה משהו אחר. נשים שהן בטיפול שלנו - עד שנה הדיווח לשירות התעסוקה הוא דרכנו. ברגע שהן יוצאות לעבודה, אנחנו מדווחות שהן מתפרנסות.

יש גם נשים נשואות? מה התמיכה של הבעל, אם היא קיימת? בסיור בנווה תרצה הובהר לנו שכאשר הגבר הוא אסיר בדרך כלל הנשים מחכות לבעלים. ההיפך לא. מעניין לשמוע לגבי הנשים שנמצאות כאן, האם לחלקן יש בעלים שמחכים להן?

יש מישהי שיש לה בעל?

יש מישהי כיום בתל"ם שיש לה בעל שנמצא איתה, אבל זה נדיר מאוד. בניגוד לגברים האסירים שנשים מחכות להן, עם הנשים זה לא קורה בדרך כלל. רובן אמהות חד-הוריות.

ההגעה לכאן היא ביוזמתן, או שתהליך השיקום הוא חובה?

ברגע שהנשים בהוסטל, זה חלק מהשיקום. ההגעה להוסטל היא לא תמיד ביוזמתן, אצל חלקן זה על חשבון השליש.

כמה מהן חוזרות חזרה, כמה הן רצידיביסטיות?

אצל הגברים אחוז הרצידיביסטים מגיע ל-62%. אצל נשים זה מגיע ל-70%, אבל מדובר בתקופות מאסר אחרות.

וזה אחרי כל ההשקעה.

צריך לעשות הפרדה. אצל הגברים, זה האחוז של כאלה שלא עברו תוכניות שיקום. אנחנו יודעים שגברים שעוברים מסלול טיפולי או היו במחלקות גמילה, רק 25-30 אחוז חוזרים לכלא, מה שמוכיח שלכל השקעה שהיא יש תוצאות. אבל אסירים, ואסירות עוד יותר, כשהם יוצאים מהכלא בלי שיקום, ברור שהחזרה לכלא מאוד מהירה. אני לא רוצה להגיד מה קורה לנשים שעוברות את התוכנית הזאת, כי ענת ולילך יודעות יותר. לגבי הגברים אנחנו יודעים בוודאות שאסירים שעברו תוכניות בכלא וממשיכים תוכניות פיקוח בקהילה, חוזרים הרבה פחות.

כמה נשים יש בבת אחת בהוסטל?

כ-10 נשים, זה המקום שיש.

יש קשר עם הרבה יותר נשים, גם בגלל שכאשר הן במעגל התעסוקה הן יכות להיות איתנו בקשר תמיכתי. זה מגיע לקרוב ל-30 נשים.

מהיכן מגיעים התקציבים?

מהרשות לשיקום האסיר. השאלה שלך היתה במקומה, האם אין עמותות שתומכות? אחד הדברים שלמדתי - לצערי הרב, אנחנו לא מצליחים, ואולי זאת שגיאה של הרשות לשיקום האסיר, פרוץ אל תוך עמותות שתוכלנה לתמוך בנו. כי מסתבר שהרבה יותר נעים וסימפטי לתמוך בילד חולה, באגודות ספורט. ברגע שאתה אומר אסירים או אסירות, יש רתיעה מסוימת. אולי הנושא של אסירות או ילדי אסירים זה יכול לתפוס עמותות שונות.

יש עמותה בשם "יד לאדם" שמטפלת בנשות אסירים וילדיהן.

זאת עמותה שבקושי מתקיימת. היא רוצה שאנחנו נתקצב אותה.

אתם מקבלים כספים מקרן העזבונות?

ממש לא. מדי שנה אנחנו מגישים בקשה, אבל זה peanuts. ל-2004 קיבלנו 130 אלף שקל, שזה כסף קטן. בעבר קיבלנו חצי מיליון שקלים בשנה, אבל עכשיו גם לקרן עזבונות יש המון מגישי בקשות ולכן הסכומים שמקבלים מאוד קטנים.

אמרתם שזה המקום היחיד שיש לשיקום אסירות מכל הארץ. איפה מרוכזות מירב האסירות מבחינה גיאוגרפית?

הן מפוזרות בכל הארץ.

כפי שאמרתי, אין לנו מסגרות שעוזרות לאותן נשים שנמצאות בפריפריה - מחדרה וצפונה, וגדרה דרומה.

עובדים עם רכזים של הרשות לשיקום האסיר. אם מגיעה אסירה משוחררת לעכו או נצרת, יהיה מי שיעזור לה אבל לא מסגרת מהסוג הזה. בעניין של ילדים, אם מדברים על עוד פרוייקטים של תמיכה, זה חונכות של ילדי אסירים. גם אסירות בנווה תרצה יכולות לקבל מענה לילדים שמפוזרים בכל הארץ. אנחנו עובדים מהצפון - חיפה, טבריה, קרית שמונה וכו' - ועד הדרום - באר שבע, קריית גת וכו'. זה לא לגמרי שאין תמיכה, אבל אין את הייחודיות של מקום כזה.

(מסיירים בהוסטל, רואים נשים שיושבות בחצר ועושות עבודות יצירה לסוכות. הן משבחות את המקום ואומרות שמאוד עוזרים להן. יורדים לקומה התחתונה, שם נמצאת כיתת הלימודים).

המקום הזה משמש כיתת לימוד, יש כאן גם מחשבים. מחצית מהיום הנשים נמצאות כאן. חלק מפעילויות ההעשרה מתקיימות כאן, כמו הפעילות שאיתמר שגיא עושה.

אתן מחליטות מי תלמד?

כולן לומדות, בתוך זה מחליטים מי לומד מה.

כשמבינים מי הנשים שלומדות כאן, שזאת פעם ראשונה בחיים שהן עושות משהו חיובי, מצליחות במשהו וזוכות להערכה - זה מקבל משמעות אחרת לגמרי. כל כך מרגש לראות אותן יושבות מול מחשב, אם זוכרים כל הזמן מאיפה הן באו ומה עבר עליהן בחיים לפני שהגיעו לשבת מול המחשב.

נמצא כאן איתמר שגיא, מדריך רקמה בהתנדבות. הוא יסביר על העבודה שלו עם הנשים.

בשנים האחרונות אני עושה רקמה ישראלית. אני מגיע לכאן אחת לשבוע בימי שני בשביל לעבוד עם הנשים, ובכל עבודת רקמה יש חלקים שנעשו עם הנשים והמשך העבודה נעשה על-ידי בבית המלאכה שלי. אלה פריטים שנועדו למכירה, אני רוצה לא רק לפרנס את עצמי בדוחק אלא גם לשלם שכר עבודה, ואז אוכל להציע עבודה בשכר למוכשרות מתוך קבוצת הנשים שיכולות לצאת לעבודה. כרגע עדיין המפגש בינינו הוא על בסיס התנדבותי, אני נמצא פה רק שלוש שעות בשבוע, וה"דיל" בינינו הוא שהחתיכות הרקומות שהן עושות הופכות להיות חלק מהמוצרים שאני מייעד למכירה, וכל אחת יכולה לקבל חומרים ועבודה וליווי עבור עצמה. אנחנו מחפשים סוג של תמיכה כדי שבית המלאכה יוכל לשלם משכורות לנשים.

(ממשיכים בסיור להוסטל)

ההוסטל הזה הוא בית עבור הנשים, האסירות המשוחררות. ההוסטל הזה יכול להכיל 10 נשים, בעתיד הוא יוכל להכיל 12. יש גם אפשרות למגורים של אמא וילד או ילדה. בדרך כלל אנחנו מקבלים ילדים בגיל הרך ובתחילת בית ספר, לא מעבר לזה. אנחנו בימים האלה אנחנו מתחילים לבנות פה יחידת אמהות, שתהיה הפרדה. בעבר היו שני הוסטלים - אחד איכלס נשים בלבד, שחלקן היו אמהות אבל לא התגוררו יחד עם הילדים. ההוסטל השני איכלס אמהות עם ילדים והיה מאוד מובנה לעניין גם מבחינה פיזית וגם מבחינה טיפולית, עם צוות טיפול ייחודי. בגלל בעיות תקציביות הוא נסגר, ופה אנחנו מנסים לתת מענה לאמהות עם ילדים. כל הזמן אנחנו מנסים לעשות שיפורים כי זה לא מצב פשוט שיש פה ילדים עם נשים, עם כל מה שקורה פה.

ההוסטל הוא בית. במשך היום הנשים לא נמצאות פה, אלא בתל"ם - המקום שהייתם בו - או בעבודה. בסביבות השעה 4:00 אחר הצהריים הן מתחילות להתקבץ חזרה. אחר הצהריים מתקיימות רוב הפעילויות החינוכיות, טיפוליות. יש פה פעילות טיפולית אינטנסיבית, לפחות שיחה אחת בשבוע לאישה, כל אחת עוברת פסיכותרפיה קבוצתית ואישית, כי המחשבה היא שאחרי עיבוד ההיסטוריה הקשה אפשר יהיה לחיות בעתיד מבלי להשתמש בסמים ובלי לנקוט בכל מיני אמצעים שהם יעילים אבל לא בריאים.

12 שנה היינו במבנה אחר בשכונה, עברנו לכאן באוקטובר 2003. הבית יחסית חדש, אבל המעבר לכאן הוזיל את העלויות. את כל הריהוט אנחנו הבאנו.

למעלה נמצאים חדרי השינה של הדיירות, אתם יכולים להציץ. הנשים שגרות כאן אחראיות על המקום. חלקן מגיעות עם מיומנויות חיים דלות. מעבר לפן הטיפולי יש פן בסיסי - ללמוד איך חיים, ללמוד שחשוב להתקלח כל יום, לשמור על היגיינה אישית. זה קשור לדימוי גוף שנפגע בצורה מאוד קשה עקב התעללויות מיניות מאוד קשות שלפחות 90 אחוז מהן חוו. בתוך המיומנויות יש הנושא של ניקיון - איך מחזיקים מגב, איך מבשלים, איך מנהלים חשבון, איך שואפים לגמור החודש. אנחנו נותנים גם את כל הדברים האלה.

זה חדר לדוגמא, פה גרות כרגע שלוש נשים, בעיקרון הוא יכול לאכלס 4. אם אנחנו יכולות, אנחנו מפזרות אותן יותר בתוך הבית, שיהיה פחות צפוף. כרגע יש כאן 8 נשים ולא 10, אז אנחנו מנסות לתת יותר מרחב. זה מאוד קשה לגור ככה. שכל אחת מאיתנו תחשוב איך זה לגור במשך שנה עם עוד שתיים או שלוש נשים בחדר, לישון ביחד, עם חשיפה מאוד גדולה לגבי כל הפרטים הקטנים. זה מאוד קשה. אנחנו מנסות מצד אחד לעבוד על ה"ביחד" וההדדיות, ומצד שני לפתח את הפרטיות של כל אישה.

וזה אחרי הכלא, שבו הפרטיות היא מינימליסטית.

יש שתי גם אמהות שלכל אחת יש ילדה, כל אמא וילדה גרות יחד בחדר.

ההוסטל הזה מקבל נשים מכל הארץ. יש נשים מעכו, אילת, כי בשונה מתל"ם כאן הן לא הולכות הביתה בערב. יש רק הוסטל אחד, ואפילו כאן אתם רואים שיש מיטה ריקה. שמעתם את הפרופורציות כמה נשים אסירות יש, ויש עוד פחות נשים כאלה שמחליטות לעשות שינוי בחיים. מבחינתן זה שינוי מאוד דרמטי וכואב, הן לא רוצות לבוא להוסטל, ולכן אנחנו עומדים עם מיטות ריקות. אני מגיעה לנווה תרצה כל שבועיים, ועושה עבודה אינטנסיבית לגייס נשים לבוא לכאן. זה שינוי מאוד דרמטי עם ויתורים מאוד גדולים - ניקיון מסמים, שזה ריפוי עצמי. השימוש בסמים בא ממקום של התמודדות עם המכאובים המאוד קשים. זה מאוד יעיל ומאוד הרסני. פה אומרים: תוותרו על היעילות, תלמדו דרכים אחרות להתמודדות, אבל הלמידה כרוכה בהמון כאב. חלק מהנשים שמגיעות לא מחזיקות מעמד פה.

מה אחוז הנשירה?

יש מקרים, אני לא יודעת להגיד באחוזים. היתה לנו לפני חודש אישה שהיתה פה תשעה חודשים ועזבה. היא חזרה להשתמש בסמים ואני מניחה שנראה אותה בכלא. אני רואה בנווה תרצה נשים שהיו מטופלות. זה מאוד קשה.

זה חלק מהחיים למי שעובד בתחום.

בשביל הנשים זה לקחת הפסקה שנה מהחיים ולעשות שינוי גדול. גם ההוסטל הוא מסגרת, יש פה גבולות וכללים, זה בצורה של משפחה אבל לא אותו הדבר. גם במשפחה שמים גבולות לילדים, ומאוד קשה להן שאומרים להן מה לעשות, איך להתלבש, באיזו שעה לקום. אם כל אחת מאיתנו היתה מכניסה את עצמה למשבצת כזאת, זה היה לה קשה.

הצטרפו אלינו כמה נשים שהיו מטופלות בעבר. ביקשתי מהן שיספרו על עצמן וזה קשה, כי הדברים שהן אמורות לדבר עליהם הם כמעט בלתי ניתנים לדיבור, unspeakable. אנחנו מעודדות את הנשים לדבר, כי בדרך כלל אין להן קול, לא שומעים אותן בציבור, הן לא מדברות. חשוב שהוועדה למעמד האישה, שזה גוף משמעותי שמטפל בנשים במדינת ישראל בכל מיני נושאים, ישמעו קצת מהחוויה מה זה להיות אסירה, מה קדם לחיים בכלא, מה מצריך תהליך השיקום. סיפרנו שכמעט כל האסירות מגיעות מרקע של התעללויות מאוד קשות בילדות, התעללות מינית במשפחה, והחיים נמשכים אחר כך בזנות וסמים. סיפרנו קצת על הקשיים של להיות אמא עם ילדים בכלא, אני מזמינה אתכן לספר, כל אחת כפי יכולתה ומי שיש לה אומץ ומוכנה לדבר על הדברים, כי נורא חשוב לנו - במקביל לעבודה הטיפולית שאנחנו עושות - לעשות שינוי חברתי גם בהקצאת משאבים לאוכלוסיות האלה. חשוב לנו לדבר בכל זאת. מישהי בוחרת להתחיל?

אני בת 32. אני נקייה שנה וחצי ושלושה שבועות, אני חד-הורית, יש לי ילד בן 7 שעכשיו עלה לכיתה א'. אני תמיד בשמחה נעתרת לבוא ולשוחח עם מבקרים פה, כי אני יודעת כמה המקום הזה נתן לי ותרם לי ואני מאוד אסירת תודה ומאוד אוהבת את המקום והוא תמיד יהיה הבית השני שלי. אני גדלתי בבית הרוס, אבא אלכוהוליסט, אמא שעבדה מבוקר עד ערב, ורוב הזמן גידלה אותי הסבתא. אני לא זוכרת את עצמי הרבה כילדה, חוץ מזה שהייתי מאוד בודדה, בלי חברים, נוסעת הרבה על אופניים עם הכלב. אבא שלי עשה הרבה חובות, לכן עברנו הרבה דירות, הרבה בתי ספר, הייתי תלמידה גרועה. בגיל 12 עברנו למרכז הארץ ואני עברתי בבית התעללות פיזית ומינית, גם מילולית. גם בעיניים, אם הייתי בוכה אבא שלי היה אומר: מה את בוכה, מה את משתינה מהעיניים? סליחה שאני מתבטאת כך, אבל ככה הוא אמר. בגיל 15 ברחתי מהבית כי לא יכולתי לסבול, התחברתי לנוער שכמוני בורח מהבית, ומשם הדרך קצרה לאלכוהול, למריחואנה, ל-LSD.

למרות הכל סיימתי 12 שנות לימוד, יש לי בגרות חלקית, התגייסתי לצה"ל, המסגרת לא התאימה לי, בעצם אני לא התאמתי למסגרת. קשה לי לקבל פקודות, קשה שאומרים לי מה לעשות, שמנהלים לי את החיים. הייתי עריקה, ישבתי בכלא צבאי, נכנסתי להריון, חשבתי שאתחתן ואהיה אמא. הדברים לא הסתדרו כמו שרציתי, עברתי הפלה, לקחתי את זה קשה, ניסיתי להתאבד, אובחנתי בבאר יעקב ובגלל שאמא שלי ואני חתמנו שאלך למרכז בריאות הנפש בקופת חולים שיחררו אותי. אבל לא הלכתי למרכז לבריאות הנפש, הלכתי להשתמש בסמים. התרחקתי מהבית, התחלתי להסתובב עם סוחרי סמים, לסחור בעצמי, נכנסתי לבית סוהר בגיל 24, נשפטתי ל-27 חודש, אחר כך המתיקו לי את זה ל-21, וישבתי 13 חודשים. עליתי על ניקיון בבית הסוהר, לא כי רציתי להיות נקייה אלא כי כך מקבלים יותר הטבות, יותר חופשות, יותר נוח להיות נקי בבית סוהר מאשר להשתמש. משם השתחררתי לדירת מעבר, זה החזיק מעמד חצי שנה וחזרתי להשתמש. אני חושבת שכל חזרה לשימוש אחרי ניקיון היא יותר קשה, יותר חזקה, כי כל תקופת ניקיון שהייתי נקייה צברתי מודעות והבנתי מה זה להיות מכור ומה זה להיות נקי, כל פעם מחדש שהשתמשתי כאילו עמדתי מול עצמי ואמרתי: אין לך תקנה, עדיף לך למות. נפלתי לסיבוב של שנה וחצי מאוד קשה, התחלתי לעבוד בזנות, פחדתי לסחור בסמים ולחזור לבית סוהר ולא היתה לי דרך אחרת להשיג כסף. לא שהערכתי את הגוף שלי, לא היה אכפת לי מה אני עושה עם עצמי. במהלך התקופה נכנסתי להריון, אני לא יודעת מי האבא של הילד.

הוא לא שואל?

הוא שואל, יש לי בערך תשובות. גיליתי את ההריון בשישה וחצי חודשים, גם אם הייתי רוצה להפיל לא יכולתי, זה היה מאוד מאוחר. לא יכולתי להתנקות כי זה סיכון לעובר. הבן שלי נולד עם תסמונת גמילה, הוא לא היה צריך טיפול תרופתי אבל ראו בו סימני קריז. חתמתי חוזה עם פקידת הסעד שאני עושה גמילה. אחרי חודש הילד בא הביתה. עברתי גמילה, הייתי אצל אמא שלי ובמהלך שנה וחצי זה החזיק מעמד עד שהתחלתי שוב למעוד. כאשר הבן שלי היה בן שנתיים וחצי נפלתי לגמרי, הוא נלקח לבית ילדים והיה שם תשעה חודשים. זה היה קשה. היו לי ארבעה חודשים שלא רציתי לקום בבוקר, רציתי רק למות, הייתי מערבבת סמים וכדורים מכל מיני סוגים כדי לא לקום בבוקר. שנאתי את עצמי, לא יכולתי לסבול. אמא שלי היתה יורדת עליי, לא יכולןתי לסבול את זה, רציתי רק למות. שבוע לפני שהייתי צריכה להגיע לבית משפט כדי שייפתח תיק בר אימוץ, היתה עובדת סוציאלית שנידנדה לי. אמרתי "יאללה" ועליתי על דרך, הגעתי להוסטל. בהתחלה זה מאוד קשה, זה מסגרת, זה כללים, זה מדריכות 24 שעות והיה לי מאוד קשה לקבל את המסגרת, מאוד קשה כשאומרים לי מה לעשות. יש סדר יום - לקום בבוקר, ללכת למרכז, ניקיונות, קבוצות וכל מיני דברים. הרגשתי שאין, אני צריכה את זה, אם אני רוצה להיות נקייה ורוצה את הילד שלי, אני צריכה לעשות מה שמציעים לי. הייתי 4 חודשים פה לבד בלי הילד, אחרי ארבעה חודשים הוא הצטרף אליי. היתה לי מטפלת שעזרה לי לתקשר עם הילד. היו לי כעסים טינות ולא ידעתי איך להתמודד איתם, היה לי טיפול דיאדי שמאוד עזר לי.

בן כמה היה הילד שלך כשהגיע לכאן?

בן 3 וחודשיים. אחרי טיפול של שנה - הוא קיבל טיפול פרטני ואני קיבלתי טיפול פרטני באמהות שלי, פנינו גם למרכז להתפתחות הילד. הבן שלי סובל מ-ADHD, בעיות קשב וריכוז, הוא מטופל היום בריטלין, בחינוך מיוחד. זה צ'ק מאוד גבוה שאני משלמת. היום, כשאני שנה וחצי לא בהוסטל, אני מיישמת מה שלמדתי - לקום לפני הילד ולדאוג לו לארוחת בוקר כי הוא לא יכול לקחת את הכדור על קיבה ריקה, לשבת איתו בכיף, ברוגע ובלי לחץ, לשלוח אותו ברוגע לבית הספר. פה היינו קמים חצי שעה קודם, ורצים הוא לגן אני לעבודה. מה שאני עושה היום לגמרי שונה, זה פותח את היום אחרת גם לו וגם לי. למדתי את זה פה, ורק עכשיו אני מיישמת. הרשות עזרה לי למצוא עבודה, אני עובדת בסופרפארם שנתיים וחודשיים.

היא היתה עובדת מצטיינת השנה.

אני עובדת בשכונה של עשירים, באות ילדות בנות 17 עם ויזה זהב.

זה לא עושה אותן יותר מאושרות.

אני מאושרת עם מה שיש לי. היו לי פה 2-3 מעידות בהוסטל, יצאתי לחופש, לקחתי אקסטזי. אני לא רוצה לדבר על למה ואיך, זה לא האישיו, מה שחשוב להגיד זה שלמרות שמעדתי בכל זאת לא סגרו לי את הדלת, קיבלו אותי ונתנו לי עוד הזדמנות. קיבלתי תוצאות, הייתי מושעית, הלכתי לאשפוזית, בטיפול הייתי צריכה לדבר למה זה קרה ואיך הגעתי למצב כזה, ולא גירשו אותי. אני רגילה שאם אני טועה, באים עם המקל ואומרים: למה עשית. פה המשיכו לאהוב אותי ונתנו לי הזדמנות. היה לי מאוד קשה בחיים שאף אחד לא מאמין בי ואף אחד לא אוהב אותי, וראיתי שפה יש משפחה שאוהבת אותי. זה הדבר הכי גדול שקיבלתי פה - החמימות, המשפחה.

תודה רבה. עכשיו את כבר לא בהוסטל?

הייתי שנתיים וחצי בהוסטל, חמישה חודשים בדירת מעבר. עכשיו אני שנה וחודשיים בחוץ עם הילד.

אני פעם שישית בבית סוהר. המאסר הזה החלטתי שזהו. הכי מצחיק שכל פעם שאמרתי שאני רוצה להשתקם, לא היו מאמינים כי ידעו שזה לא מהלב. הפעם כשהחלטתי האמינו כי ראו שזה מהנשמה. עשו למעני דבר שלא חשבתי, לא האמנתי שאוכל להגיע לתל"ם, כי אני שותה מתאדון, ובינתיים אני לא יכולה לא לשתות. תל"ם קיבל אותי, ועוזר לי מאוד. אחרי מאסר שישי, אני רגילה רק לחיים כאלה, והיום אני עליתי על דרך, אני כבר חצי שנה בחוץ ומצליחה. אני מקווה להצליח יותר. מה שעוזר לי זה שאני סבתא לשלושה נכדים, הם עוזרים לי עוד יותר.

את כל כך צעירה, נראית כל כך טוב. את סבתא?

סבתא גאה. מה שאני רוצה להגיד שטוב לי היום, זה מה שאני יכולה להגיד. אני מחכה שיסדרו לי עבודה, שאמצא עבודה, להגיע למצב כמו של א', של עובדת מצטיינת. היום אני מאמינה שאגיע למשהו.

בסוגריים - מ' אמרה שזה חריג שהיא נמצאת אצלנו כי היא שותה מתאדון. אנחנו יודעים ממחקרים לגבי נשים שמכורות לסמים, שכמעט אצל כולן ההתמכרות לסמים נובעת מטראומות שעברו בחיים, והסמים משמשים self medication, מעין ריפוי עצמי כי הן עברו טראומות קשות. הרבה פעמים נשים לא יכולות לחיות בלי ההרגעה הזאת, ונורא חשוב להבין את זה, כי כשעושים לנשים שיקום מסמים, עושים את זה בקריטריונים של גברים שזה ניקיון מוחלט. ברוב מרכזי הגמילה הממוסדים צריך ניקיון מוחלט מסמים, והרבה נשים לא יכולות כי ברגע שהסמים יורדים הטראומות מציפות אותן והן חייבות טיפול כדי להירגע. עשינו פה צעד חריג לשלב נשים שהן לא לגמרי נקיות, מתוך ההבנה שמוכרחים להתאים את המסגרות בניגוד למה שמקובל בדרך כלל כדי לאפשר ליותר נשים כן לעבור תהליך שיקום. זאת מתוך הבנה שהטראומות שעברו הן בלתי נסבלות והן חייבות גם טיפול תרופתי פסיכיאטרי או מתאדון שזה סם חוקי, ולא להיות ברחוב כדי להשיג את הסם.

אני נקייה מסמים 13 יום, 8 חודשים וחמש שנים. אני גרושה בת 42, מזה 14 שנה, יש לי שני בנים, אחד בן 20 משרת ביחידה קרבית, והקטן בן 17 שלומד בכיתה י"א. זה בטח נשמע יפה, אבל היה קשה מאוד להגיע למצב הזה שנשמע יפה. הייתי בשני מאסרים בחיים, השתמשתי כמעט 18 שנה בסמים קשים. גם אני חוויתי טראומות מאוד קשות בילדות. הייתי ילדה מאוד יפה של אבא, תודה לאל שהיום אני יכולה להיזכר בו ולהמשיך הלאה בחיים שלי ולא להשתמש בזה להרוס הלאה את החיים שלי וחיי הילדים. את המאסר הראשון סיימתי ב-91, השתחררתי ללא מסגרת שיקומית, חלמתי שאני הולכת להחזיר את הילדים מהפנימייה הביתה, דבר שלא קרה עשר שנים נוספות מפני שמהר מאוד, ללא מסגרת טיפולית או שיקומית, חזרתי להשתמש בסמים. אחרי עשר שנים חזרתי לכלא, היו לי ניסיונות גמילה אבל אלה היו ניסיונות כדי לא להגיע לכלא. שילמתי הרבה כסף למרכז פרטי, דברים שאני לא מאמינה בהם, נכנסתי לשם אבל אחרי שנה במרכז הגמילה, שבועיים לפני מתן גזר הדין, חזרתי להשתמש. מצאתי עצמי בכלא, חצי שנה משתמשת גם שם בסמים מאוד קשים, זאת לא בעיה להשתמש בסמים גם בכלא, שתיתי גם סמים, ואז הגיעה אליי מנהלת הכלא ונתנה לי את האופציה: או להפרדה או לטיפולית. הגעתי לאגף הטיפולי שזה אגף נקי מסמים, הגעתי לשם וזה היה בשבילי זהו, גמרנו. חוויתי את כל מה שאפשר לחוות, הגעתי גם למעלה, הייתי במוות קליני, שם גם אלוהים אמר לי: אני לא מקבל אותך, תישארי למטה. במצב הזה החלטתי להתחיל לעלות על דרך שלא הייתי יכולה לעשות אותה או לחיות אותה בלי העזרה שניתנה לי.

השתחררתי מהכלא ונכנסתי לתל"ם, מרכז יום, במשך עשרה חודשים. מצאו לי עבודה כקב"טית בסופרפארם, הייתי אסירה ברשיון. אמרו שאם הייתי גנבת אני יכולה לקלוט את הגנב מהר, אבל לא לקחו בחשבון שאני לא יכולה לעצור אותו. עזבתי, סיימתי עם תל"ם, השתמשתי במה שלמדתי שם - אמנם ברמה של בגרויות, למרות שמשרד החינוך לא עבד שם אז - השתמשתי במחשבים, ניהלתי חברה למיזוג אוויר וחשמל עד שהיא פשטה את הרגל. לפני שנתיים קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה - לעבוד בתל"ם כמדריכה טיפולית - אני עובדת שם שנה וחודשיים. עדיין לא מימשתי את כל היכולות שלי, השאיפות שלי הן יותר קדימה. כאסירה, כאישה וכאדם חשוב לי שהתמיכה שניתנת לי תמיד תהיה לי, כי הבעיות שהיו לי לפני שש שנים כאסירה שרק השתחררה שונות מהבעיות היום. הבעיות תמיד קיימות, הן רק משתנות. אז הבן שלי לא היה חייל, היום כשהוא חייל לפעמים אין לי מענה לתת לו אם אין אדם שאני יכולה להתייעץ איתו ושיסביר לי איך לדבר איתו, מה להגיד לו, או איך לדבר עם הבן הקטן. הבעיות משתנות ואני תמיד זקוקה לעזרה, אפילו שאני מדריכה טיפולית והשיקום שלי הצליח. תמיד אני מרגישה שהמקום הזה הוא לא רק מקום עבודה, הוא הבית שלי. לפעמים אני מרגישה חוצפנית, אני פונה למר בקיש בצורה ישירה, או לגדעון או לילך או ענת, אני מרגישה שזאת משפחה ואני תמיד זקוקה לה. זה מאוד חשוב לי. הבן שלי רצה לעזוב את היחידה שלו, לילך לימדה אותי חשיבה קוגניטיבית, חשיבה חדשה, ואני מעבירה לבן שלי את מה שלמדתי. חשוב שהילדים שלנו לא יחזרו על הטעויות של ההורים, לכן אני צריכה את המבט, את הייעוץ. אני מקווה שאצליח. חשוב לי שהבנות בהוסטל יצליחו כמונו.

אני רוצה במעמד החגיגי הזה - יש פה המון אנשים, זה מחמם את הלב - לאחל לכל הנשים שהשנה הזאת תהיה טובה בצורה משמעותית, ושכל אחת תרגיש את המשמעות של הקול הזה בתוכה.

חברת הכנסת אתי לבני, אני מאוד שמח שהביקור הראשון שלך כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה הוא דווקא אצלנו בהוסטלים, במרכז תל"ם. אפשר להיות כאן עוד שעה ארוכה. ביליתי כאן כמה לילות, וכל פעם שמעתי את כל המטופלות כאן. בשובי הביתה, לא פעם היה לי קשה להירדם אחרי ששמעתי את הסיפורים המרגשים. מצד שני, התקציב של הרשות לשיקום במדינת ישראל - לא תאמיני - הוא 14 מיליון שקלים בלבד. אני שבאתי משדה החינוך, הייתי מורה, מפקח ומנהל, יודע שזה תקציב של בית ספר בינוני ומעלה. זה התקציב ה"גדול" של הרשות לשיקום האסיר. כאשר קיבלתי את התפקיד, אחד הדברים הראשונים שאמרו לי: אתה חייב לסגור את תל"ם ואת ההוסטל לנשים, אין תקציב, אתה חייב לסגור את שני המוסדות האלה. אמרתי: את זה אני בוודאי לא סוגר, נעשה הכל כדי להמשיך לפתח את שני המוסדות, גם את תל"ם וגם את ההוסטל. בנוסף לזה, יש חמישה הוסטלים של גברים בכל הארץ, יש הוסטל לאוכלוסייה הערבית בחיפה. את כל זה אנחנו מצליחים להחזיק בתקציב הקטן שיש לנו. קודם כל אני רוצה בקריאה נרגשת, לא בדקתי אם את חברה בוועדת הכספים, אבל יש לך חברים ומקורבים בוועדת הכספים, אז תהיי שגרירה שלנו בוועדת הכספים, תדברי עם מי שאתה יכולה לדבר בכנסת, כדי להגדיל את התקציב שלנו ולו במעט. אני לא דורש שיכפילו, אני מאוד צנוע, עם עוד 3-4 מיליון אפשר היה לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו עושים.

דבר נוסף, צריך לחוקק חוק בכנסת, ואפשר לעשות את זה בקלות, שנשים בהריון או נשים עם ילדים יקבלו חלופת מאסר. במקום שיהיו בכלא נווה תרצה, שיהיו אצלנו בהוסטלים.

אני מסכימה.

יש מסגרות שיכולות לתת חינוך, שמעתם פה על קצה המזלג. שמעתי את הסיפור הארוך של א', היום היא קיצרה. אפשר להעביר חוק בכנסת שנשים בהריון או נשים עם ילדים יקבלו מהשופט חלופת מאסר, אלא אם כן זאת אישה שמסכנת את הציבור. אם היא לא כזאת, אנחנו בהחלט יכולים לקלוט אותה. עכשיו אנחנו רוצים לשמוע את חברת הכנסת אתי לבני - קצת התרשמות, מה שאת חושבת.

שמחתי לשמוע את שלושת הסיפורים, שהם סיפורים אופטימיים. זה עושה לי הרגשה טובה שעם הכלים הנכונים והאנשים הטובים והנכונים, אפשר להציל נפשות בישראל. אני לא בדיוק יושבת על הכספים, אבל אני מוכנה לבדוק. אני לא יודעת כמה קיצצו לכם בשנה-שנתיים הקודמות, אבל אנסה לעבור על זה.

מ-18 מיליון הגענו ל-14 מיליון, במשך שנתיים קיצצו כל שנה 2 מיליון.

חלופת מאסר לנשים בהריון ועם ילדים - זאת אינפורמציה שקראתי לקראת הפגישה - זאת המלצה של כל הגורמים המטפלים. לשלוח נשים למאסר זה בדרך כלל מיותר, גורם נזק הרסני ולא משיג שום דבר - לא הרתעה, לא שמירה על שלום הציבור. שום דבר מהמטרות שהמאסר בא לשרת לא משיגים עם נשים. גם בנושא הזה - לא מספיק ששמענו, צריך גם לשקול אם יש מספיק מקומות ואפשרויות טיפול ואמצעי פיקוח כדי בכל זאת לשמור על המסגרות, כי אני מניחה שלא כל הסיפורים נגמרים בתחזית אופטימית. גם בעניין הזה אני בהחלט מתחייבת לבדוק ולנסות להתייחס, לראות מה אומרים גורמים אחרים במערכת, למשל שופטים. אני מתעסקת בנושאים האלה גם דרך בתי המשפט.

אני מאוד רוצה להודות לשלוש הנשים שדיברו ופתחו לנו את השער לעולם הזה, כי אנחנו יודעים שנשים, עם הקשיים הנוראים והטראומות בילדות וההתעללות, הן באמת היותר סובלות בתוך החברה - בכל החברה העולמית, בעיקר כאשר הן באות ממקום של משפחות בעייתיות והרוסות. אני שמחה שעליתן על דרך. גם אני, כמו האחרים שאתם נעזרים בהן, מוכנה לפתוח טלפונים ולשמוע, לשמש עזרה ותמיכה ציבורית. אני מקווה שגם האחרות תצלחנה כמוכן. שנה טובה לכולם.

שנה טובה. תודה רבה על הביקור.

תודה למטפלות והעושות במלאכה, אני שומעת תשבחות עליכן מכל עבר.


הסיור הסתיים בשעה 17:00.