כנסת פתוחה

ביקור ביחידת שירות למתמכרים במזרח ירושלים.

5
הוועדה למאבק בנגע הסמים
25.7.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 70
מישיבת הוועדה למאבק בסמים
שהתקיימה ביום ראשון, ז' באב התשס"ד (25 ביולי 2004) בשעה 12:00

ביקור ביחידת שירות למתמכרים במזרח ירושלים.

חברי הוועדה: איוב קרא – היו"ר

אורית הוסמן – מנהלת מחלקת שיקום, עיריית ירושלים
ד"ר חיים מהל – הרשות למלחמה בסמים
אתי גלוון – מפקחת מחוזית, משרד הרווחה
בלנקה לאטוטה – מפקחת מחוזית, משרד הבריאות
מיכל כהן – ע. פסיכיאטר מחוזי, משרד הבריאות
חמד עליאן – סגן מנהלת לשכת מזרח ירושלים, עיריית ירושלים
אורנה שביט – מנהלת יחידת של"מ עירונית, עיריית ירושלים
תגריד באשיר – מנהלת של"מ מזרח, לשכת רווחה, עיריית ירושלים
רבאב עוודאת אללה – עובדת סוציאלית של"מ, עיריית ירושלים
הלין חאסקיה – עובדת סוציאלית, של"מ מזרח, עיריית ירושלים
כמאל אגבריה – עובד סוציאלי, של"מ מזרח
יאסמין אבו ג'מיל – עובדת סוציאלית, של"מ מזרח
מטופלים ביחידה

בת-שבע פנחסוב

שרון רפאלי


ביקור ביחידת שירות למתמכרים במזרח ירושלים

אני מנצלת את ההזדמנות לברך אתכם. אנחנו שמחים מאוד לארח אתכם בתקווה שנוכל יחד לעזור בתחום הטיפולי. יחידת של"מ זה קיצור של "שירות למתמכרים ואסירים משוחררים". מגיעים אלינו מכורים לסמים שמבקשים שיקום וגמילה.

מאיפה?

ממזרח ירושלים, חוץ מבית צפפא ששייכת ללשכת דרום.

כמה לשכות יש בירושלים?

יש 4 יחידות לטיפול בנפגעי סמים, ואנחנו עובדים במסגרת לשכת הרווחה של מזרח ירושלים. מגיעים אלינו אנשים שהם פעילים ודורשים גמילה והמשך טיפול ושיקום; מגיעים אנשים נקיים שדורשים המשך טיפול פסיכו-סוציאלי ושיקום; מגיעים אסירים משוחררים דרך בית-הכלא שמתכוונים להשתקם ולקבל המלצות לגבי שחרור מוקדם.

ההתערבות שלנו היא בעיקר פרטנית. אנחנו מקבלים אותם כחלק ממערכת שלמה כי הפרת האיזון משפיעה על כל המשפחה ודורשת התייחסות והתערבות שלנו, ולכן הטיפול הוא לא רק פרטני, אלא גם משפחתי, זוגי, קבוצתי, ולאחרונה גם ברמה הקהילתית. יסמין הוכשרה לטיפול זוגי, ולאחרונה עושה התערבויות זוגיות. אני אשמח אם בהמשך היא תפרט יותר.המיוחד אצלנו ביחידה הוא שיש לנו מרכז יום שמשווק את האוכלוסייה של המזרח. יש למרכז הזה הרבה קשיים היום, ואני אפרט אותם בהמשך.

האוכלוסייה המטופלת הם אנשים שבאים ממצוקה כלכלית מאוד קשה, מתנאי דיור נוראיים. יש אנשים שגרים בחמולות בחדר אחד, אז תארו לעצמכם משפחה, סבא, סבתא, דודים ודודות, כלה ובחור שגרים כולם בחדר אחד. לכן יש גם קשיים זוגיים מכיוון שהם גרים בחמולות אין פרטיות הזוגית, יש התערבות משפחתית מיותרת, נוצרים כל מיני לחצים וקשיים זוגיים; יש הרבה אלימות במשפחה גם בגלל היעדר מיומנות בעמידה בתנאי לחץ ובהתמודדות עם מצבי לחץ. רוב המכורים הטופלים הם בעלי השכלה מאוד נמוכה, רובם מובטלים או עובדים באופן לא סדיר. כאלה שמסתדרים ומוצאים עבודה, מוצאים לרוב עבודה מזדמנת ולא סדירה. למטופלים רבים אין מיומנות של גידול וחינוך ילדים; הרבה מהם מתחתנים בגיל מאוד צעיר, והם חסרי ידע בגידול ובטיפול בילדים. הבחורים שהופכים להיות אבות שקועים מאוד בעצמם, ואשתו גם כן מרוכזת בו ובמה שקורה לו, והילדים מוזנחים, בלי תשומת לב, דאגה ואכפתיות. מן התכונות האלה נגזרו כל מיני תוכניות שהוצגו בהתאם לצורכי האוכלוסייה.

יש אצלנו היום 150 מטופלים, ו- 85 מהם מגיעים אלינו מדי שבוע. יש לנו 23 מטופלים שהם אסירים משוחררים שאינם מתמכרים ומטופלים בקביעות. אלה אסירים שמגיעים אלינו אחרי השחרור מהכלא כחלק מתוכנית השיקום שלהם. יש לנו 45 מטופלים שחלקם מתמכרים וחלקם אסירים משוחררים; הם נמצאים במעקב פעם בשלושה שבועות או פעם בחודש, באופן סובייקטיבי, לפי מצבו של המטופל.

ציינתי בהתחלה שההתערבות שלנו היא לא רק פרטנית, אלא גם משפחתית וזוגית, ולפעמים כאשר המטופל אינו משתף פעולה אתנו, ואנחנו מרגישים שיש צורך להמשיך בהתערבות עם הילדים ועם הנשים, אנחנו ממשיכים. יש לנו 12 מקרים של בנות זוג וילדים או הורים של מטופלים שמטופלים אצלנו ללא המכור. יש 39 מטופלים נקיים למעלה משנה, והם מטופלים באינטנסיביות.

מתוך ה- 150 כולם גברים?

יש שתי נשים: אחת פעילה, ואחת נקייה ונמצאת בשלב מתקדם של השיקום. יש 21 מטופלים שנמצאים בטיפול אינטנסיבי, הם השתקמו ועובדים באופן סדיר; יש 14 מטופלים שעובדים בעבודה מזדמנת; ויש חלק נוסף של אנשים שאין להם בכלל תעסוקה, ואני אשמח שתפגשו אותם ותחושו את המציאות דרכם.

מהצרכים שהצגתי הוצגו פרויקטים בקבוצות שיענו על הדרישות. קבוצה ראשונה שהתקיימה במשך שנתיים הייתה של מכורים נקיים, והיא כללה 9 מטופלים. הייתה קבוצת טיפול פסיכודינמית שיסמין הנחתה אותה, ואני אשמח אם יסמין תפרט על הקבצה.

התחלנו עם 12 מטופלים וסיימנו עם 9 מטופלים במכורים שעברו מסגרת טיפול, והם נקיים למעלה מ- 7 חודשים ועד שנתיים. קבוצה שדנה בבעיות שמטופלים מביאים אותן: התמודדות עם הניקיון, חוסר תעסוקה, בעיות זוגיות; ישבנו אותם פעם בשבוע במשך שנתיים וחצי, וזה מאוד עזר להם ונתן להם כוח. חלק מהם התחתנו, חלק התחיל לעבוד במשך העבודה בקבוצה, ואלה התוצאות שכולנו הרגשנו. עד היום אני בקשר אתם, מבקשים לבוא פעם בחודשיים כדי לעקוב אחרי השינויים שהם עברו.

יש חשיבה להקים בעתיד הקרוב קבוצת מעקב פעם בשלושה שבועות של מכורים נקיים למעלה משנתיים ודורשים התייחסות למשברים ולקשיים מסוימים.

קבוצת הדרכה הורית כללה 18 מטופלים שנפגשו ב- 16 מפגשים. זאת קבוצה שנבעה מקושי של המטופלים בחינוך ובגידול הילדים. אני ומנחה בשיטת אדלר הנחינו אותה, והיא הצליחה מאוד. 18 המטופלים הם בעצם 9 זוגות שביקרו באופן סדיר, ולא הייתה ממנה נשירה. מה שכן, התפתחו בקבוצה הזאת הרבה תהליכים מעניינים של קשיים בזוגיות, ואנחנו כצוות התלבטנו האם להמשיך בהדרכה הורית או לשנות את הקבוצה לקבוצת עבודה על זוגיות. בסוף החלטנו שאנחנו ממשיכים כמו שתכננו, והשנה אנחנו מרכיבים קבוצה שתטפל בזוגיות.

קבוצת אמנות לילדים כללה 12 ילדים שנפגשו ב- 14 מפגשים. רבאב הייתה המנחה.

הכוונה הייתה להגיע לתהליך טיפולי עם הילדים דרך האמנות, אבל הם ממש לא רצו להתייחס למצוקות שלהם, וכל הזמן רצו לדבר על הפנטזיות ולברוח מהמצוקות שלהם בבית. זה היה יותר אומנות מאשר טיפול.

מדובר בילדים שחיים בתנאי עוני, ואין להם הכלים הבסיסיים של דף ועיפרון, דף וצבע, אז הם מצאו את זה פה והפכו את הקבוצה לקבוצת ציור.

קבוצת פורקן לחץ חווייתית לילדי מכורים כללה 22 ילדים שנפגשו ב- 16 מפגשים. מדובר גם בקבוצה בסיסית ביחידה שלנו שחוזרים עליה כל שנה, והיא מאוד מוצלחת. היא משקפת גם צריכם בסיסיים של הילדים שחיים בתנאים מאוד קשים, ולא תמיד מתאפשר למשפחות להוציא אותם, לפנק אותם ולתת להם את הצרכים המינימליים של הילדים.

קבוצת נשות מכורים כללה 9 נשים שנפגשו ב- 12 מפגשים. זאת קבוצה שכמאל ורבאב טיפלו בה.

זו קבוצה שצמחה מהצורך לטפל לא רק בגברים, אלא גם בנשים ובילדים שיש להם המצוקות ושהתפתחו על רקע המחלה שקיימת בבית. הנשים עצמן ביקשו להשתתף בקבוצה. לא במקרה רבאב ואני נבחרנו להיות מדריכים; הכוונה הייתה לשמש מודל חיובי לזוגיות בקבוצה. הקבוצה הייתה מובנית והתמקדה בנושאים של חינוך ילדים בבית ושל התמודדות עם בעל מכור נקי או פעיל. גם מבחינה זו הקבוצה הייתה מעורבת: 7 נשים היו נשים לבעלים נקיים ובעלים של שתיים מהן היו משתמשים. לכל צד יש הבעיות שלו. גם לאישה שבעלה נקי יש הפרת איזון, חלוקת תפקידים חדשה, התארגנות בתוך המשפחה. סביב זה התפתחו גם אי הבנות באשר לאחריות. הנשים הגיעו לקבוצה והביאו אליה את הקשיים שלהן בבית באשר לחינוך ובהתמודדות עם הבעל. לקבוצה הוזמנו אנשי מקצוע בתחומים של חינוך ושל אלימות כלפי ילדים. עשינו עבודה יצירתית של עשייה. זו קבוצה שהתחילה עם 9 נשים והסתיימה עם 9 נשים.

ציינתי את פרויקט העלאת המודעות ופרויקט איתור יזום של מתמכרים. בירושלים התופעה נפוצה מאוד; אני לא יכולה לציין מספרים כי התופעה לא נחקרה, אבל מדובר על אלפי מכורים בירושלים. לעומת זאת יש רק 150 מטופלים.

מה זה בערך?

בערך 6,000-7,000 מכורים.

מישהו עשה סקר פעם? זה נשמע מספר אדיר.

גם משתמשים מזדמנים.

משתמשים מזדמנים זה לא אותו דבר.

המרכז ערך מחקר פנימי, והוא פורסם בעיתון מקומי במזרח ירושלים, ומדובר ב- 7,000 איש.

לא הגיוני. כמה תושבים יש במזרח ירושלים?

כ- 200,000.

3% מהאוכלוסייה הם מכורים לסמים? אין דבר כזה בעולם. בדרך-כלל שיעור המכורים להרואין הוא 0.2% מהאוכלוסייה שידוע, ועוד 0.2% שאינם ידועים. סדר גודל של 0.5%. אפשר להגיד שמכיוון שהאוכלוסייה במצוקה ועוני, יש יותר, אבל זה לא יעלה ל- 3%.

מתכוונים גם לשימוש חד-פעמי.

כן, גם כדורים.

אז צריך להגיד את זה.

כמעט בכל בית במזרח ירושלים יש משתמש.

אני הייתי נזהר מלהגיד את זה, ואני ממליץ שיעשו סקר, זה מאוד חשוב.

אם עובד סוציאלי אומר לך שבכל בית במזרח ירושלים יש משתמש---

אבל הוא לא מדבר על הרואין.

גם אלכוהוליסטים, הכול.

אני מסכים אתך על משתמשים בחשיש.

על זה אנחנו מדברים, לא על מכורים להרואין.

יש משפחות שיש בהן יותר ממכור אחד או שניים. יש משפחות שיש בהן 4 או 5 מכורים.

את זה אנחנו יודעים, אבל יש גם משפחות שאין בהן אף אחד.

לא אנחנו עשינו את המחקר הזה, אז אנחנו לא יודעים, אבל זה משהו שבאמת ראינו.

יש לנו 150 מטופלים, ושאלנו למה אנשים לא פונים אם התופעה כל-כך נפוצה. חשבנו שאולי לא יודעים עלינו מספיק בקהילה, ולשם העלאת המודעות עשינו פרויקט של פרסום היחידה, פרסום השירותים שאנחנו נותנים, יצאנו לכל מיני מערכות בקהילה כמו קופות חולים, בתי-חולים, תחנות משטרה; התחלנו אפילו מלשכות הרווחה בקהילה כדי לעניין אותם ולספר להם על העבודה שלנו ועל הפרויקטים שאנחנו מפעילים.

יש רתיעה להגיע לכאן, או בושה?

יש השערות, אבל אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות. יש אולי חוסר מודעות, הרבה מסתכלים עלינו כעל מוסד ששייך לעירייה.

יש כאלה שהולכים למקומות פרטיים?

אל כריטאס קולטים---

הכנסייה הצרפתית בתחרות אתנו.

יש מרכז טיפול גם בעזרייה.

הייתי שם פעם. הולכים לשם הרבה?

כן.

אתם מפנים אנשים למתדון או לקהילות טיפוליות?

כן, גם.

אין הערכה, אבל אנחנו יודעים שהרבה מטופלים הולכים לשם משום שיש להם משאבים כספיים. יש להם יותר כסף לתמוך באנשים. לכן אנחנו בתחרות אתם.

זו תחרות בריאה.

אני לא יכולה כל-כך להגיד שהיא בריאה כי מבחינה מקצועית זו רמה אחרת לגמרי, רמה שונה מהטיפול והשירות שאנחנו נותנים. בהרבה מקרים הם מסתייעים בנו בהמשך טיפול במרכז יום או בטיפול פרטני. כאן אנחנו עושים את החיבור החיובי שברמה של הטיפול אנחנו לוקחים, ואת העזרה הכספית הם נותנים.

ציינתי את פרויקט האיתור היזום של מתמכרים. אחמד עטאם הוא מדריך טיפולי שעובד במרכז יום ואמור להצטרף לביקור היום. הוא זה שהפעיל את הפרויקט. הוא יצא למקומות שבהם יש מתמכרים וניסה להביא אותם לטיפול, לארגן אותם.

יש תוכניות למתבגרים?

זו הבעיה במזרח ירושלים. אנחנו לא אמורים לטפל במתבגרים, אבל שקשה להגיד 'לא', ואין לאנשים לאן לפנות אנחנו כן מקבלים אותם ומטפלים בהם.

במרכז יום הפעלנו בשנתיים האחרונות מספר קבוצות גם בעקבות צרכים שעלו בקבוצה עצמה. הרבה מטופלים שיתפו אותנו בבעיית האלימות שלהם נגד הילדים ונגד הנשים אחרי הגמילה, וחשבנו שנכון לעזור להם ולצייד אותם בכלים לשליטה בכעסים. הקבוצה כללה 15 מטופלים של מרכז יום במשך 24 מפגשים. אני הנחיתי את הקבוצה עם מנהל מרכז היום איברהים.

קבוצת טיפול בפסיכודרמה שכללה 15 מטופלים וארכה 16 מפגשים. טיפל בה מומחה פסיכודרמה בשם שלמה אלפנדרי.

קבוצת קבלת החלטות היא גם קבוצה שהנחתה אותה יסמין, והיא באה לענות על הצורך של המטופלים לקבל החלטות על המשך הגמילה או לא להמשיך, להתחתן או לא להתחתן. בשלבי התנקות ראשונה מתעוררות כל מיני שאלות והחלטות שהמטופל צריך לקבל, והקבוצה הזו בחרה לעזור להם איך לקבל החלטה ולא להגיע לקונפליקטים משפחתיים ולהתמודד עם הקונפליקטים ולהגיע להחלטה הולמת.

קבוצת הטיפול באמנות כללה 15 מטופלים וארכה 14 מפגשים. הנחתה אותה מטפלת מבחוץ ששמה תמי אינשטיין.

הייתה גם סדנה לעזרה ראשונה שארכה 12 מפגשים; היה כנס למשפחות שכלל 60 משתתפים – מטופלים ובני משפחותיהם. המניע היה לשלב את המשפחות בטיפול, לתת להם מושג מה זה מרכז יום ומה זה עבודה בתוך מרכז יום, כי על הרבה מטופלים הופעל לחץ מצד המשפחות שייצאו ממרכז היום בתואנה שהם נקיים, והם צריכים לצאת לעבוד ולהתחיל לפרנס. לכן גיוס המשפחה היה מאוד חשוב לנו.

יש סדנה ללימודי עברית שאנחנו מפעילים כל שנה. אנחנו רואים בזה כלי חשוב לצייד את המטופלים בכלים בסיסיים של תקשורת והתמצאות בחוץ מול מוסדות חשובים כמו עירייה, בנק וכדומה. כל שנה אנחנו מפעילים אותה במשך 24 מפגשים.

כל הקבוצות והסדנאות האחרונות שהזכרתי לא קיימות בגלל המצב הכלכלי הקשה. פעם היינו מביאים מטפלים מבחוץ, היום אנחנו לא יכולים, והעובדים בצוות מתארגנים ביניהם, מאתרים צרכים ומפעילים את התוכניות; פעם היינו מקיימים פעילות של יום במועדון ספורט בפיליפ לאון, וגם בזה הפסקנו בגלל היעדר תקציבים; הייתה ארוחת צהרים חמה בשביל הרגשה של ביתיות, וגם זה היום לא קיים. לצערי, המצב פה היום ממש מדכא. המטופלים משתפים אותנו הרבה, וזה דורש מאתנו לתמוך בצוות של מרכז יום לעזור לו ולנסות לעודד את המטופלים.

הקושי העיקרי שאנחנו נתקלים בו הוא היעדר מיצוי זכויות במוסדות השונים כמו ביטוח לאומי, משרד הפנים, משרד השיכון ולשכת התעסוקה. כל מטופל שמגיע לטיפול אינטנסיבי אצלנו אמור לקבל הבטחת הכנסה, ואנחנו מפנים אותם לביטוח הלאומי. לפי החוק, זה צריך להיות תוך 3 חודשים, אבל אצלנו יכול להיות שמטופל יסיים טיפול ובמשך שנה לא יקבל הבטחת הכנסה. כך המשפחה שלו לא מתפרנסת, אין הכנסה ואין פרנסה, יש אנשים שאין להם כסף אפילו בשביל נסיעות. תארו לעצמכם מטופלים שבאים לכאן לשועפט ברגל ממזרח העיר. זה מצב מבייש. יש מקרים שאישה של מטופל לוחצת עליו להפסיק להגיע למרכז היום כי הם צריכים פרנסה.

משרד הפנים גם מאוד קשה. הרבה מכורים רוצים להתחתן עם נשים מהשטחים שאין להן תעודת זהות; בעקבות זה האישה מתחילה ללדת ילדים והם לא רשומים בתעודת הזהות שלה או שלו, וללכת למשרד הפנים ולעשות את הסידור הזה, זה טירוף, בלתי אפשרי. ככה הם נתקעים עם הרבה שירותים שהם לא מקבלים בגלל הקושי הזה של משרד הפנים שלא מסדר תעודת זהות.

הרבה מטופלים שלנו הם חסרי דיור או שהם חיים עם החמולות, וכמו שכבר אמרתי, זה עושה הרבה צרות לזוגות. ממליצים להם לצאת, לשכור דירה. מפנים אותם למשרד השיכון, ושם מבקשים מהם שבעל הדירה עצמו יבוא לחתום. כשהמכור פונה לבעל הדירה בעל הדירה יודע במה מדובר ואומר לו שהוא מטרטר אותו, ואז מפסיקים את התהליך הזה ונתקעים בלי דיור.

גם לשכת התעסוקה היא בעיה. כשמפנים מטופל לעבודה מבקשים ממנו תעודת יושר, ומטופל שבילה את מרבית חייו בכלא לא יכול להשיג תעודת יושר.

אני רוצה להוסיף משהו על ביטוח לאומי. בעשר השנים האחרונות נפגשנו עם הרבה נציגים של ביטוח לאומי בכל מיני רמות, כולל מנכ"ל ביטוח לאומי, מנהל הסניף במזרח ירושלים, מנהלת הסניף בירושלים, ושום דבר לא יצא מזה. בגלל הקושי בקבלת הבטחת הכנסה הרבה מטופלים לא ממשיכים אתנו את הקשר כי הם יוצאים לעבוד, נופלים חזרה לשימוש בסמים וחוזרים לבתי-סוהר. אני לא צריכה לציין כמה עולה להחזיק בן-אדם בכלא, הרבה יותר מכל תוכניות השיקום שלנו, וגם לזה צריך למצוא פתרון. מלבד זאת יש אנשים שסיימו טיפול במרכז יום וקיבלו פתאום את כל הבטחת ההכנסה לשנה שלמה בבת-אחת, ואז הרבה מאוד חזרו אחורנית כי הם חשבו שיש להם הרבה כסף. זה מאוד פוגע באפשרות להמשיך את תהליך השיקום. אותו דבר לגבי משרד השיכון כי מי שחי מהבטחת הכנסה זכאי לסיוע בשכר דירה הרבה יותר גבוה ממי שאין לו אישור מביטוח לאומי. אנשים מפסיקים את הקשר אתנו גם בגלל זה.

קיים מחסור בשירותים ממסדיים או וולונטריים שיסייעו לאוכלוסייה בנוסף לשירותי הרווחה. כלומר במזרח ירושלים לא תמצאו שום ארגוני צדקה שיסייע לאנשים, ובסופו של דבר היכולת שלנו לתת ולסייע היא מוגבלת, ולכן אנחנו מותקפים הרבה מאוד מהמטופלים. הרבה מהם נושרים מהטיפול ופונים למקומות אחרים פחות מקצועיים כי שם יש משאבים שאין לנו, לצערי.

קיים מחסור בשירותים קהילתיים נגישים כמו התחנה לבריאות הנפש. יש תחנה כזו בכפר שאול, ותארו לעצמכם מה זה אומר למטופל כשאתה אומר לו שרוצים להפנות אותו לאבחון פסיכיאטרי בבית-חולים לחולי נפש. היה לנו מקרה כזה לפני שנתיים, ועד היום הוא מאשים אותנו שאנחנו עשינו ממנו משוגע משום שלקחנו אותו לכפר שאול. יש אנשים רבים שזקוקים לאבחון ולהתייחסות פסיכיאטרית בגלל איומים בהתאבדות, ואין לי לאן להפנות אותם. זו בעיה מאוד רצינית. יש לנו משפחה שהילדים מגלים תופעות מדאיגות, ואין לאן להפנות אותם כי גם לילדים אין השירות הזה.

יש גם כמובן, מחסור בתקציבים ביחידת היום. הרבה מהפרויקטים שאנחנו רוצים לעשות, ויש הרבה התלהבות לתת ולעשות, אבל אנחנו מרגישים כמו אימא שאומרת כל הזמן שאין. זה מתסכל אותנו ואת האוכלוסייה, ואני אשמח אם תוכלו להתארגן ולהתגייס ולעזור לנו לעזור להם.

מה מעמדה של העירייה בכל הפקטורים האלה?

העירייה נותנת את החלק שלה; יש 4 יחידות, כפי שציינתי, ואנחנו לוקחים כסף מהעירייה לטובת פרויקטים של היחידה, וזה פחות ממרכז יום. המצוקה העיקרית היא יותר במרכז מאשר ביחידה. ביחידה אפשר להתארגן ולעשות, אבל העלות גבוהה מאוד.

במרכז היום במערב ירושלים יש אותן בעיות שיש פה?

יש בירושלים גוף שהוא שלוחה שלכם – האיגוד הירושלמי למאבק בסמים. אני יודעת שהתקציב שלהם הרבה יותר גבוה מהתקציב שלנו, הוא קצת ירד במהלך השנה האחרונה, אבל היו שנים שהפערים היו גדולים מאוד – 50% תקציב היה לנו. אנחנו מצפים שהאיגוד ידאג, וכל שנה אני מעלה את זה אחרי דיוני התקציב של האיגוד. כל מי שאחראי על חלוקת התקציב צריך לחלק אותו שווה בשווה; אין שום סיבה שמרכז יום במזרח העיר יתוקצב ב- 50%.

אם אין כסף בכל השירותים?

בשנה הנוכחית קיבלנו עזרה כדי לקיים את קבוצת האמנות במרכז היום, ולכן זכינו בתקציב של 2,800 שקל שימומש בעוד חודש. זו העזרה היחידה שקיבלנו מהאיגוד הירושלמי לטובת מרכז היום. אפשר גם לבדוק כמה תקנים יש אצלנו, וכמה יש שם. תקנים הם לא יש מאין, הם שווי כסף. היו שנים שהיו שם מנהל, עובד סוציאלי ושלושה מדריכים טיפוליים; אנחנו כאן שנים עם מנהל, אין לנו עובד סוציאלי חוץ ממנו, ויש גם מדריך אחד שלא עובד במשרה מלאה.

מרכז היום במערב הוקם בידי האיגוד הירושלמי עוד יותר ממרכזי יום בכלל, והוא מופעל על-ידו; פה יש גוף שמופעל בידי משרד הרווחה.

גם זה שמופעל בידי האיגוד מקבל תקציבים ממשרד הרווחה לא פחות מאתנו. ברגע שהוא התחיל להיות מתוקצב על-ידי המשרד, הכספים העירוניים או של הרשות לא הפסיקו לזרום.

הרעיון הוא שהאיגוד יפתח שירותים ויעבירו אותם לאחריות של הרשות כדי שתוכל להמשיך להפעיל אותם, וזה לא קורה פה כי הן ממשיכות להפעיל את המרכז.

זה נכון עקרונית, השאלה היא אם זה מה שצריך להיות. אם הייתי מחזיר את הגלגל אחורה 15 שנה, והייתי ראש הרשות למלחמה בסמים הייתי אומר שכל השירותים: משרד הבריאות, משרד הרווחה, הרשות למלחמה בסמים – כולם תחת קורת גג אחת.

בטח.

נמצא אתנו מדריך טיפולי במרכז שהיה מטופל אצלנו ביחידה; הוא עבר טיפול פרטני פה, וסיים טיפול במרכז יום, והוא ישתף אותנו בחוויה שלו מהמעבר ממטופל לאיש צוות. אחריו ידברו עוד מספר מטופלים על הדרך שהם עשו עד היום.

אני נקי מסמים כבר 7 שנים. נגמלתי בכלא במחלקה טיפולית, השתקמתי והשתחררתי. קיבלו אותי פה, כמאל היה המטפל הפרטי שלי. עברתי ועדת אבחון, והייתי מטופל במרכז יום. גם אני בוגר מרכז נגב וגם בוגר מרכז יום, והיום אני עובד במרכז כמדריך חברתי לטיפול בנפגעי סמים. עברתי קורס מדריכים בהצלחה במכללת הגליל המערבי בעכו. היו לי הרבה קשיים בעבודה, כי חלק מהמטופלים היו אתי במחזור, והיה קשה להם לקבל אותי כמדריך אחרי שהייתי בעצמי מטופל. היה לי מאוד קשה להציב להם גבולות בלי להעליב אותם, בלי לפגוע בהם, לדעת להתייחס אליהם ולעבוד אתם כדי שיצליחו. אני עובד גם במרכז היום וגם כאן בלשכה. בחלק התפקידים שלי במרכז היום אני משתתף בסדר היום כל יום, וכאן אני פותח תיקים, וכשמגיע מטופל חדש אני מקבל אותו. אני מסביר לו איך מתחילים, מה עושים, איך מתחיל הטיפול. אחר-כך אני מעביר אותו לעובד הסוציאלי. אני גם משתתף בוועדות אבחון ונותן חוות דעת בעצמי על הרושם שעשה המטופל בעיניי, ומעביר לעובד הסוציאלי. אנחנו מתייעצים יחד מה מתאים לו, אני חלק מהצוות, ואני מרגיש שגם אני חשוב בצוות.

במרכז היום השנה שעברה הייתה טובה יותר מהשנה הזו מבחינת המשבר הכלכלי. המצב עדיין קשה מאוד; בשנה שעברה היו לנו תוכניות שונות שהיום אין לנו: אין לנו יום ספורט במתנ"ס פיליפ לאון, וזה מאוד חשוב למטופלים. יש לנו הרבה תוכניות, אבל המצב הכלכלי לא מאפשר לנו לעשות את זה. אנחנו עובדים קשה מאוד. אני עוקב אחרי מטופלים, מנסה לשכנע אותם, להחזיר אותם לטיפול.

נמצאת אתנו אשתו של מטופל שעבר טיפול פרטני אצלנו, ואחר-כך עברו לטיפול זוגי. לא נדבר הרבה על בעלה כי הוא לא נמצא, והוא עשה דרך מאוד יפה עד היום. גם הוא מדריך נקי, ועובד בלשכת דרום בבית-צפפא. בני הזוג סיימו קבוצת הדרכת הורות פה, האישה השתתפה גם בקבוצת נשים, והילדים שלה השתתפו בקבוצת הילדים. אני מניחה שקשה לה לדבר בעברית, אז אנחנו נתרגם מערבית.

אני אשתו של בחור נקי במשך שש שנים ותשעה חודשים שעדיין מטופל כאן. השתתפנו בכל מיני קבוצות. היו פגישות זוגיות ואני השתתפתי גם בקבוצת נשים. המפגשים היו רבים והפקתי תועלת רבה. הגיע איש מקצוע בנושא חינוך ילדים ודיבר על גיל ההתבגרות והבעיות שלו. הרבה דברים טובים עושים לנו ביחידה: קייטנות לנשים, קייטנות לילדים. אנחנו מודים ליחידה שעזרה לבעלי להתנקות ולעלות על דרך חיים חדשה. תודה.

אתם מדברים עברית?

מבינים.

אתם טופלתם רק במקום הזה או שגם במקום אחר, בכנסייה, למשל?

הייתי גם בטייבה.

אני הייתי פה.

הוא סיים מרכז יום ועד היום נמצא בטיפול פרטני. הוא לא עובד, יש לו בעיה קשה מאוד של אבטלה ופנאי.

למה הגעת לסמים?

זה מילדות.

מאיזה גיל?

מגיל 15. אבל לפני-כן עישנתי סיגריות ומשתמש בהרבה מאוד דברים. כשהגעתי לסמים לא ידעתי, לא היה מי שיכוון אותי מהמשפחה. היה לי אח שנפטר מסמים. הייתי רואה שהוא משתמש ורציתי גם.

באיזה גיל התחלת לעשן סיגריות רגילות?

בגיל 8 או 9.

ברוך השם אני עכשיו נקי. ניסיתי הרבה פעמים להפסיק לבד את השימוש בסמים, אבל הייתי מפסיק חודש-חודשיים ולא יכולתי לעמוד בזה.

כמה זמן אתה נקי?

17 חודשים.

אתה עדיין מגיע למרכז?

כן. אני עדיין נותן בדיקות שתן, אבל עדיין לא עובד, קשה לי.

אתה נשוי?

לא.

איפה אתה חי?

אצל ההורים.

אבא שלך עישן סמים?

אף פעם, רק האחים. אבל אם אבא שלי היה מתייחס אלי או לאחים שלי מילדות, אולי זה היה משהו אחר.

במה אבא עובד?

עכשיו הוא בפנסיה.

מה היה עושה חוץ מעבודה?

כלום. היה יוצא ב- 5:00 בבוקר וחוזר ב- 21:00 בלילה, ואז היה הולך לבית קפה, לא יושב אתנו בכלל, לא מדבר אתנו בכלל, היה מקלל אותנו, לפעמים מרביץ. אמא שלי הייתה חולה, אחותי הגדולה הייתה דואגת לנו.

בן כמה אתה?

בן 35.

כמה פעמים היית בבית-הסוהר?

פעמיים: פעם 23 חודשים, ופעם 10 חודשים.

בהתחלה היה לי קשה במרכז כי לא היה מי שידאג לי עם כסף, כי המשפחה לא האמינה בי, אבל ברוך-השם נכנסתי למרכז ולמדתי הרבה דברים שם. למדתי שאני בן-אדם, למדתי לשנות את המחשבה שלי, את הדפוסים שלי. אני מחפש עבודה, אבל קשה לי למצוא כי מבקשים ממני תעודת יושר, וזו בעיה.

יש לציין שגם לאנשים שיש להם אופציות לעבוד במזרח ירושלים, נבצר מהם לעבוד משום שהם מכורים לסמים כי לא נותנים בהם אמון בקהילה. לא מאמינים להם, ולכן לא מקבלים אותם לעבודה אפילו במזרח ירושלים. מחוץ לירושלים נדרש מהם תעודת יושר ופה יש אי-אמון.

זה מאוד קשה, אבל אני מודה לאנשים שלימדו אותי את דרך החיים הזאת. ברוך השם שאני יכול להבין את עצמי, ולא צריך אף אחד שיבין אותי בחוץ.

מי מכם עובד?

אני.

כמה זמן אחרי גמילה?

אני נקי 4 שנים וחצי. אני עצמאי בבניין. אף אחד לא קיבל אותי לעבודה, אז החלטתי שאני אעבוד בבניין, אבל אני מרגיש שאני לא מסודר.

למה אתה לא מסודר?

אין לי אפשרות לפתוח תיק במס-הכנסה, אין לי יכולת להביא צוות, ואני עדיין מתחיל מחדש, ואין מי שיעזור לי בזה. חיפשתי עבודה במקום מסודר ולא קיבלו אותי. אני לא עובד מסודר, אלא שבוע-שבועיים בחודש, בגשם אני לא עובד בכלל. אני רווק, ואני רוצה להקים משפחה, וזה מפריע לי. אנחנו רווקים, וכדי להקים משפחה אנחנו צריכים הרבה כסף. אין לנו מה שיכניס לנו כסף, ואף אחד לא יכול לעזור לנו. המשפחה חושבת שאם אני במרכז, אז אני מטופל ואני חזק; הם לא יודעים שאני צריך להמשיך לקבל עזרה מהמשפחה, מהמקום הזה, מהעירייה. אני זקוק לעזרה. ניסיתי להוציא רישיון בעירייה. סיפרתי להם שהייתי בבית-סוהר, השתמשתי בסמים, ועכשיו אני נקי ורוצה לחזור לחיים חדשים, תנו לי הזדמנות, תנו לי רישיון לבאסטה – לא נתנו לי. ביקשתי רישיון למונית, וגם לא נתנו לי. הלשכה הזאת עזרה לנו בהרבה דברים, אבל צריך עוד מהמדינה, מהעירייה, מביטוח לאומי. משתמש בסמים הוא בן אדם חולה, הוא לא חזק, ואני צריך כל הזמן עזרה.

הייתי כמעט 16 שנה בבית-סוהר, ולא עבדתי בחיים שלי. 5 שנים הייתי מכור לאלימות, לרחוב, לסמים. אבא שלי נתן לי לשתות שתייה חריפה כבר בגיל חודש. גדלתי בדרך שהייתה רחוקה מהדרך שאני נמצא בה עכשיו. ב- 96' הייתי בגמילה ולא הצלחתי, הציעו לי ללכת לטייבה. היום אני נקי 4 שנים, יש לי משפחה, שתי בנות, ואני מבין איך ללכת בחיים. פעם הייתי נכנס לתקל עם כל אחד, אפילו עם שוטר שהיה מבקש תעודה. התחלתי להבין מה הולך בחיים ולאהוב את עצמי, אבל אני מפחד כי אין לי עבודה, אין אף אחד שייתן לי לעבוד. רציתי לכתוב לנשיא המדינה שאני רוצה להוציא רישיון למונית, ועד עכשיו לא שלחתי את זה כי לכל מקום שאני הולך הדלת סגורה. הגשתי בקשה לבאסטה, כולם הסכימו, והעירייה לא מסכימה. כל אחד שולח אותי למישהו אחר: המשטרה הסכימה, ראתה את המקום, אבל בסוף אומרים שבמצב הכלכלי והביטחוני לא מאפשר לתת לך רישיון. אני לא מבין מה הקשר. אני רוצה לחיות ולהתקדם בחיים, אני לא רוצה לקבל כל הזמן הבטחת הכנסה, אני רוצה לעבוד ולסמוך על הכוחות שלי. אני לא רוצה לקחת ממקומות אחרים.

לשכת הרווחה יכולה לפנות באופן פרטני לעניין שלו.

לסיכום, אני מבקש שהרשות למלחמה בסמים תעשה סקר על מצב הסמים במזרח ירושלים כדי שתהיה אינדיקציה על מה מדברים פה. בעקבות הסקר הזה אני אבקש שיקיימו דיון מפורט יותר בוועדה על מזרח ירושלים עם כל הגורמים הרלוונטיים לסוגייה הזאת.

שנית, נפנה במכתב עוד היום לשר הרווחה, לשר הבריאות, לראש עיריית ירושלים כדי להפנות למזרח העיר את כל המשאבים הדרושים באופן פרופורציוני למערב העיר כדי שלא יהיה הבדל בתקצוב בין מזרח העיר לבין מערבה בסוגייה הזאת כי זה משליך גם על המערב. צריך לטפל בבעיה כאילו היא נוגעת לכולנו וחשוב מאוד שלא יהיה קיפוח, לפחות בנושאים האלה שנוגעים לכולנו.

אני מודה לתיגריד על האירוח, תהיה לנו עוד ישיבה, אבל ברוח הדברים האלה אנחנו נפרדים מכם.


הישיבה ננעלה ב- 12:20