כנסת פתוחה

דיווח הכנות לאולימפיאדת אתונה 2004

2
ועדת החינוך, התרבות והספורט - 10.11.2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי



פרוטוקול מס' 328
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, כ"ו בחשוון התשס"ה, (10.11.2004) שעה 09:00

דיווח הכנות לאולימפיאדת אתונה 2004

חברי הוועדה: מלי פולישוק בלוך - היו"ר
אבשלום וילן
ראלב מג'אדלה
יוסי שריד

ד"ר שוקי דקל - מנהלת רשות הספורט - משרד החינוך והתרבות
צבי ורשביאק - יו"ר הוועד האולימפי
אפרים זינגר - מנכ"ל הוועד האולימפי
יעקב סנדלר - יו"ר מנהלת הספורט ההישגי - הוועד האולימפי
גיל לוסטיג - מנהל היחידה לספורט הישגי - הוועד האולימפי
צבי נעם - יו"ר ועדת הספורט - הוועד האולימפי
אורי אפק - יועץ לוועדת החינוך והתרבות

יהודית גידלי

חבר המתרגמים בע"מ








דיווח הכנות לאולימפיאדת אתונה 2004

בוקר טוב. מצד אחד זה נעים שאנחנו באווירה אינטימית וכבר מכירים, אבל אני די מצטערת, חוץ משניים חברי ועדת החינוך, לא מצאו לנכון להגיע, כי אני חושבת מה שחבר-הכנסת אבשלום וילן, "צריכים להתעניין בזה, גם אחרי ולא רק לפני, לא דקה לפני".

זאת הזדמנות טובה לומר לכם שיש לי כוונה לעסוק יותר בספורט בוועדה הזאת. ואת השליש, הרי קוראים לנו "ועדת החינוך התרבות והספורט". אז את השליש של הספורט אני רוצה לתת לו באמת את הכבוד הראוי לו. כי אני חושבת שזה חלק חשוב בחינוך ובתרבות הישראלית. וזה לא בא לידי ביטוי בהתנהגות שלנו, לא ברמה התרבותית. קרי, "תתנהג ברוח ספורטיבית", ולא ברמה הבריאותית, כמו שיש כאן אחד סביב השולחן שלימד אותי פעם שנפש בריאה וגוף בריא. ואצלי זה חלק מהמהות.

זו הפעם הראשונה שאנחנו עוסקים בספורט, בוועדה בראשותי ואני רואה בזה פתיחה להתנהלות ממושכת. כאשר אנחנו כמובן נעסוק בכל הדברים, בכל הנושאים שאתם, הוועד האולימפי עוסקים בו. וכמו שאני הבנתי מהמומחים, זה כמעט הכל. אז ככה שזה יפתח לנו יריעה מאוד מאוד רחבה.

אני בהחלט רוצה להיות מעורבת גם בצד ההישגי והמצוינות. כשהשיא שלהם כמובן במשחקים האולימפיים. וגם בצד של הספורט העממי, כדי להזיז את כל עם ישראל כדי שיהיה קצת יותר בריא, קצת יותר ספורטיבי ואולי גם קצת יותר מתורבת מכאן.

אם עוסקים ב"מתורבת", אז אבשלום וילן, אתה עד עכשיו שימשת כיושב-ראש?

ועדת חקירה פרלמנטרית למניעת האלימות בספורט.

מכיוון שעדיין, למרות שהיתה לך ועדה, עדיין לא הצלחת למנוע את כל האלימות, אלא רק חלקית והמלאכה היא עוד מרובה. האלימות בכלל, אנחנו מוצאים את עצמנו עוסקים לא מעט באלימות בוועדה הזאת. אלימות בבתי-ספר, אלימות בספורט, אלימות בחברה הישראלית, אלימות בדרכים.

ואני חושבת שהנושא הזה הוא מספיק חשוב כדי שתמשיך לעסוק בו דרך ועדת החינוך והספורט. ומבחינתי זה ראוי וחשוב. אני רק מקווה שידידי ראלב יסכים לכך. כי אתה חבר-הכנסת, חבר הוועדה ואתה צריך להסכים לכך, להקמת ועדת משנה לענייני אלימות בספורט, באופן ספציפי לדון בנושא של האלימות בספורט.

המסר של הדבר שאנחנו מנציחים את האלימות.

לא, אנחנו לא מנציחים, אנחנו רוצים למגר את האלימות. הנושא הוא מניעת האלימות בספורט ואני חושבת שזה נושא מאוד מאוד חשוב. עכשיו, אנחנו לא נוכל לעסוק כל הזמן בכל הנושאים פה בוועדה, ואתה יודע כמה הרבה נושאים יש לנו. אז אם יהיה חבר-כנסת אחד שיהיה ממוקד על הנושא הזה - אני חושבת שזה יהיה לטובה.

אם יש לך השגות או אתה רוצה עוד לחשוב על זה - אפשר להחליט על זה בפעם הבאה.

אנחנו נתייעץ בינינו קודם כל. אבשלום וילן צבר ניסיון בעניין. נכחתי רק בשתי הישיבות האחרונות ואחר-כך בפורום של הוועדה, אנחנו נתייעץ, נחשוב, נשקול ונחליט ביחד.

בסדר. אז אנחנו נחליט על זה בהמשך. אני הייתי רוצה שמי מכם שמעוניין בסקירה של מה היה, מה צריך להיות ומה יהיה.

בתור מי שמלווה את הנושאים האלה הרבה שנים, אני קודם כל רוצה לברך אותך על ההחלטה לעסוק בנושאים האלה. כי בדרך-כלל מה שאמרתי קודם בהערה צינית וגם אני זוכר את שנת 2000 שבשנה האחרונה, פתאום היו תקציבים. ואחרי זה הוועד האולימפי שלוש שנים היה צריך להתחנן. זה אחד.

ולכן אני חושב שחשוב שאת מקיימת את הדיון הזה דווקא היום, לאחר האולימפיאדה ולהסתכל קדימה איך בונים גם תשתית וגם תהליך. כי תמיד אוהבים להגיד, "איפה המדליות, איפה המדליות, או ההיא קפצה, שכחה את משקפי השחיה או לא שכחה".

עכשיו אני רוצה להגיד לך שהם אמרו גם אחרי אולימפיאדת סידני, וההערכות שלהם היו מאוד מדויקות לגבי כמה מדליות אפשר להביא או אי אפשר להביא. ובכלל את יודעת, שעושים עליהום על פוליטיקאים לא איכפת לי, זה לגיטימי ואפילו רצוי. אבל מי שבחיים שלו פעם אחת היה ספורטאי לאורך זמן, מקצועי ברמות האלה - אתה כמה אנרגיות וכמה השקעה ולא תמיד בשליטתך ושברגע השיא לפעמים נופל.

אז פה במדינת ישראל, תמיד יש את התרבות הזאת, או שמעלים אותך למעלה, או שקוברים אותך בעודך בחיים. גם אם נפלת ברגע קריטי וחוסר ההערכה, בכלל מה זה ספורטאי, לכל הדברים, זה הכל פה, כל ההסתכלות היא כל-כך פרובינציאלית הייתי אומר, שאני חושב מאוד שחשוב שהוועדה הזאת באמת תגבה את כל העוסקים בזה ולא רק ביום שאחרי, אלא אחרי עוד ארבע שנים אולימפיאדה.

ומה עושים ואיך מתכוננים ואיך נותנים את הגיבוי הציבורי ואיך גם מחנכים שהמדליות מאוד חשובות, אבל יש לפעמים שזוכים במדליות, לפעמים לא זוכים. זה גם לא סוף העולם. הרבה יותר חשוב, זה כל התהליך והעיסוק בספורט וההנאה סביב זה. אז זה קצת נשמע בנאלי, אבל תאמיני לי אני רואה את זה מקרוב. זה כל-כך לא בנאלי ביום יום ואני רואה מדינות עם רקע ספורטיבי ואיך מתייחסים. אצלנו כל דבר זה או מבצע אנטבה או עמוק ב-למטה.

אני רוצה לחזור על משפט שאמרתי אתמול בוועדת החינוך, שאירחנו את מקבלי פרסי הנובל לכימיה. אני ציטטתי אדם ידוע, תומס אדיסון שאמר, "שגאוניות זה אחוז אחד של השראה ו-99 אחוז של זיעה". וספורט זה אותו דבר. אתה צריך שיהיה לך את הכשרון, את אותה השראה הטבעית שלך, אבל זה הרבה מאוד עניין של זיעה.

התפקיד שלנו בכנסת ובממשלה, זה להקל עליהם בשלב של הזיעה. לתת להם את התנאים, לתת להם את היכולת, את ההערכה. וגם לשתף כמה שיותר אנשים שיהיה להם את האפשרות להגיע להישגים. שהמדליה היא לא בהכרח המטרה, היא בהחלט השפיץ של המערכת, אבל לא זאת המטרה היחידה שלנו בספורט.

ואולי שוקי דקל שרצית לומר משהו, שאתה מנהל רשות הספורט וראיתי את התקציב הגדול שלך, אז אני חושבת שאולי זה גם מעיד על יחס של מדינת ישראל לספורט הישראלי.

אני ברשותך רציתי רק לשאול שאלה ובשביל זה הצבעתי. אל"ף, אני מאוד מברך על הדברים שאני שומע גם בפתיח שלך וגם עכשיו בדברים האלה. ואין לי ספק שנמצא את הזדמנות שרשות הספורט תפרוס לפנייך את היריעה שנקראת "ספורט במדינת ישראל", גם אלופים וגם אלפים.

אבל השאלה היא, אני יודעת שהוועדה נקראת ועדת חינוך ותרבות, תמיד אמרו לי "הספורט" כלול.

היום באופן פורמלי, זה ספורט. יש לי יועץ נאמן ונפלא ואחרי שישבתי אתו, אז אני לא מבינה בספורט עדיין, אבל לפחות אני יודעת שיש לי על מי לסמוך.

האמת, הפתיח שלך מרחיב את הלב, לנו בטח. אבל האמת שדיברת על מגזר מאוד רחב. אנחנו צריכים להבחין לפחות בשנים הקרובות, להבחין בתשתיות הספורט בכלל, והספורט האולימפי או המשלחת האולימפית בנפרד. כי אם המשלחת האולימפית היתה מקבלת אמצעים כמו של הספורט, אז בטח היינו נראים כמו שזה.

אחרת היינו חושבים על מטוס לא באמצע היום, ולא היינו לוקחים מטוס מיוחד, אלא מטוס שמתנגב, אנחנו גם היינו מתנגבים הביתה, סוגרים את האור והולכים לישון. לאחר אטלנטה שההצלחה מועטה היתה בה, קמה ועדת לוין המפורסמת ואנחנו אימצנו את רוב הנושאים שקשורים להכנות האולימפיות. ועם זה פנינו לממשלה ומדינת ישראל השקיעה, היתה מוכנה להשקיע, 10 מיליון ש"ח לכל שנה - ארבע שנים זה 40 מיליון ש"ח.

זה לפחות היתה בזמנו החלטה, להכנות האולימפיות באמצעות הוועד האולימפי. על-ידי זה הכנו תכנית עבודה כמו שצריך לפני היציאה לסידני. ולאחר מכן ביקש זינגר, מנכ"ל הוועד האולימפי תמונה כללית איך בכלל בנוי כל העניין הזה. ויצאנו לסידני, כשבסידני היתה הצלחה בכל קנה מידה, נחשבה להצלחה ענקית, למרות שהבאנו רק מדליית ארד אחת. אבל הגענו לחצי גמר. זה בין השמונה הטובים בעולם. 25 אחוז מהספורטאים שלנו הגיעו לגמר.

הדיוק והשיטה הוכיחה את עצמה. חזרנו מסידני, יש הצלחה אז היה משרד מדע וספורט, כפי הנראה לא עסקו כל-כך במדע, השתדלו יותר לעסוק בספורט. ואמרו, "אנחנו כבר נחליט איך ואנחנו ננהל ואנחנו נעשה". השנה הראשונה התפספסה לצערי הרב, ובעצם כמעט ולא היו הכנות אולימפיות בשנה הראשונה.

צריך לזכור גם שאנחנו מכינים תכנית, שהכנו תכנית לאתונה, כבר היתה תכנית לבייג'ינג, לארבע שנים, כי כבר חלק מהספורטאים, חלק כצעירים, וחלק שהשתתפו באתונה והם מיועדים, אם זה יקרה אנחנו לא יודעים, אבל הם מיועדים. גם משתתף בבייג'ינג בתכנית עבודה בנויה בהתאם לכך. אחר כך תהיה תכנית עבודה בצורה מדעית עם בקרה מלאה.

לאחר שעזב מתן וילנאי את המשרד נכנסה השרה, היחסים השתפרו והסכומים הוקצבו. אגב, גם ב-2001 הכספים לא הוקצבו, ב-2002 הוקצבו, ב-2003 הוקצבו, ב-2004 הוקצבו. אבל כשהוקצבו ולא נותנים אפשרות לוועד האולימפי, הסיפור מתחיל בזה. עד שמקבלים את האישור לתקציב, זה קורה משהו בסביבות יוני. זאת אומרת, את 2004 קיבלנו במאי או באפריל או משהו כזה. 2003 קיבלנו אולי באוגוסט.

ואז בינתיים חצי שנה עברה. אתה כן עובד, לא עובד. אומרים, "זה יהיה לרשותך, אבל עדיין אין אישור, הוועדה עדיין לא יישבה, עדיין לא קיבלת שום נייר". ואז אתה עובד ולא עובד. השקט הנפשי שאנחנו כל-כך רוצים שיהיה לספורטאי, הוא כמעט ולא קיים. בסופו של דבר, הכסף מגיע, אבל הכל מהנשמה יוצא.

האישור של התקציב הוא מאוחר, תכנית העבודה היא קודמת. ואז גם החליטו להעביר את הכספים דרך האיגודים. שלאיגודים יש להם עוד כמה נושאים חוץ משהכנות אולימפיות. וזה אל"ף, כל הליגות, כל מה שקשור בזה. ומצבם הכספי, לצערי הרב, הוא לא טוב. וכשמגיע לבנק הכסף, לא תמיד שיש אובר-דראפט, קודם הבנק דואג לעצמו ואחר-כך אם נשאר כסף, מעבירים אותו.

וזה פוגם בהכנות. ובמקום לרכז את כל הכספים במקום אחד ולחלק אותו, בהתאם לתכנית, שלא יהיו הבנות, בקרה, כל שלושה חודשים דיווחים. במידה וזה לא נעשה, התוצאה היא שהאיגוד, אפילו במחנות אימונים, וראינו את זה לא מעט בשנתיים האחרונות, כן יוצא לא יוצא. לפני סידני הוא ידע שנתיים קודם שהוא יוצא.

כי גם אם לא הגיע הכסף ממינהל הספורט, ועד אולימפי עדיין מכסה את זה. עד שהגיע הכסף זה כיסה אותו. אם ניקח את השנה 1998 לדוגמה, הכסף הגיע בספטמבר, אבל כל התכניות עבדו, מפני שקיבלנו משר האוצר מכתב האוצר, שזה יעמוד לרשותנו. ואנחנו הרשנו לעצמנו להוציא את הכספים. אז לפעמים שהכסף מגיע, השאלה העיתוי שהוא מגיע והשאלה איך הוא מגיע. כי לפעמים הוא מגיע, הכל בסדר, והסעיף בתקציב נכשל אבל לא נשאר כמו שצריך.

אנחנו רוצים להעביר את החוק ההכנות האולימפיות.

זה נושא אחד. הנושא השני מספר הענפים. אנחנו מראש יודעים שאין לנו אפשרות להתמודד עם כל ה-30 וכמה ענפים.

יש חוק הכנות לשנת הלימודים, יש גם כן הכנות? חוק ההכנות, אני פעם ראשונה שאני שומע את זה.

משום לשנת הלימודים יש תקציב. אנחנו יודעים שהיום ה-24 מיליארד.

לא עובר תקציב גם למוסדות חינוך. זה אותה פרשה, מגיע מאוחר. את מספרת לי מתי זה עובר. יש מוסדות תרבות שמתמודדים כי הכסף עובר בסוף השנה. אז נעשה חוק ההכנות לתרבות. נעשה חוק שמבטיח את התקציב. חוק הבטחת התקציב במועדו. יש גבול לאבסורד הרי.

אם מותר לי, להערה של חבר-הכנסת יוסי שריד, זה בדיוק הבעיה. הכסף עובר, אבל אם הוא מופיע בספטמבר.

אבל בסדר, אבל אי אפשר בכל ישיבה כאשר דנים בנושא מסוים, לדון בו כאילו אנחנו דנים אך ורק בנושא הזה. זו בעיה כללית שנכונה לגבי מוסדות ספורט ומוסדות תרבות ומוסדות חינוך. אז נעשה מה, חוק להבטחת תקציב במועדו. יהיה חוק התקציב.

אני רוצה להגיד לך חשבתי שצריך להציע הצעה לחוק שדורש אכיפת החוקים.

חוק לאכיפת החוקים, זה בדיוק, זה החוק. הרי חוק התקציב הוא חוק. אז מה עכשיו אנחנו נעשה, חוק את החוק לאכיפת החוק?

אני רוצה להגיד לך מה ההבדל. אין בתקציב של הספורט שום התייחסות להכנות לאולימפיאדה, אין. כי בתקציב של 70 מיליון אתה יכול לעשות הכנות לאולימפיאדה? יש לך שני סעיפים, יש לך רשות הספורט ומינהל הספורט. הסעיף הקטן הולך לבתי-ספר, 20 מיליון ש"ח ו-40 מיליון לכל מיני הפעילויות. כל הפעילויות האלה לא מספיקות לאולימפיאדה. לכן צריך בנפרד. אם יהיה סעיף נפרד.

היא לא תעבור. יוסי שריד צודק, שרק מבטיחים. הכספים קיימים.

אני אתן לכם עכשיו ערימה של חוקים. שמעת למשל על חוק חינוך חינם, נכון? החינוך הוא חינם? יש חוק שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים. יש בג"צים על זה בנוסף לחוק. זה מתבצע?

אני מניח שאנחנו שלא אשמים.

אתם לא מאשימים.

לפעמים אתה צריך להציע הצעת חוק כדי לזרז גם את התהליכים באוצר.

אה, לשם זירוז.

אנחנו בפוליטיקה. אז בואו נחשוב איך אנחנו מקדמים את המצב שמה שעכשיו תואר, שהוא בלתי נסבל, שאנשים שצריכים להכין, נותנים להם תפקיד, קושרים להם את הידיים, אומרים, "אתם לא יכולים לעבוד".

אנחנו מראש יודעים שאנחנו לא יכולים ב-32 מקצועות להשקיע את כל הכספים ולקבל תוצאות. וגם לא באותם מאה שמתחילים בהתחלה ואנחנו עובדים בשיטה 80/20 . זאת ב-20 אחוז מהספורטאים, אנחנו משקיעים 80 אחוז מהכסף. וזאת על-מנת שאלה עם הסיכויים לתת להם את כל האפשרויות על-מנת שימצו את הסיכויים שלהם.

מהתקציב להכנות האולימפיות, לא מהתקציב לספורט.

מ-20 אחוז לספורטאים.

בעקרון 80/20.

וזאת על-מנת לגרום לכך שאותם ספורטאים שיש להם סיכויים, יוכלו להגיע וזה הוכיח את עצמו, גם בסידני ועוד יותר אפילו באתונה.


ברשותך, על-מנת שיהיה יותר ברור, אני אבקש מזיגי שיספר את כל המערכת איך היא עובדת, ואחרי זה נגיע לנושא של ההכנות וכמה מלים לקראת בייג'ינג, עד ינואר יהיה איך אנחנו מתכוננים בארבע השנים הבאות.

ברשותכם אני אתחיל דווקא מהסוף. וחבל שחבר-הכנסת אבשלום וילן יצא, אבל אני אתחבר להערה של יוסי שריד. ב-25 באוגוסט שעה 20:00 ספורטאי ישראלי עלה על דוכן המנצחים במשחקים האולימפיים. ההתרגשות שזה עורר בחברה הישראלית, אני רק שמעתי, כי אנחנו היינו בצוללת שם. אבל את גלי ההדף, אלינו זה הגיע ואחרי שחזרנו, קלטנו את עוצמת ההשפעה שהיתה לאירוע הזה.

לא קשור לספורט. קשור לחברה הישראלית, קשור לתרבות, קשור למערכת יחסים, קשור להמון המון דברים אחרים, שזה הושג באמצעות הספורט. אבל אני הייתי עד לדבר אחר מאחר והייתי שם. איזה תהודה הזכייה הזו במדליית זהב יצרה בתקשורת הבינלאומית. הרשתות המובילות בעולם, אני לא רוצה להגיד שלא היה banking news אבל במהדורות החדשות כאייטם מרכזי, בארה"ב, באירופה.

הכיסוי שמדינת ישראל קיבלה במהלך אותם ימים מרגשים, אני לא זוכר מתי פעם אחרונה מדינת ישראל קיבלה כיסוי כל-כך חיובי בעמודים הראשיים של העיתונים המובילים בעולם וברשתות המובילות. זה המשמעות של האולימפיאדה. אנחנו הולכים למפעל הזה שהוא הגדול ביותר מסוגו בעולם. לא ספורט, בכל הפרמטרים על-מנת להראות את המצוינות, את ההתמדה, את העבודה הקשה. כל אותם הערכים שאנחנו רוצים לראות גם בחברה שלנו פנימה. מערכת החינוך, יוסי שריד דיברת. בהחלט כל הערכים שהיינו רוצים לראות אותה יותר במערכת החינוך והלוואי שהיינו רואים את זה.

אני מזדהה עם מה שאתה אומר. יש אלף מדליות, יש פרס נובל למדע.

בהחלט. יוסי שריד, בזה שאני מפריז בחשיבותם של המשחקים האולימפיים אני לא מוריד כהוא זה מערכם של אירועים אחרים. אבל אני פה כדי להפריז בחשיבותם ואני חושב שאני לא מפריז.

אני רואה גם בהתרגשות הזו מוגזמת, כמו שתמיד אצלנו תמיד הדברים מוגזמים.

לכן התחלתי מהסוף מה25- באוגוסט וזה לא קרה במקרה. מאחר והמערכת שלנו עובדת בצורה שיטתית, בצורה מובנית ובצורה מתוכננת מראש. בשניים-שלושה משפטים אני רק אתאר תהליך עבודה קצר כי זה חוזר על עצמו. כלומר, מה שעשינו לקראת סידני - עשינו לקראת אתונה, אנחנו עכשיו מתכננים לעשות את זה לקראת בייג'ינג.

חזרנו מאתונה, אחרי שגמרנו להפריז ולהתרגש מאותו אירוע של מדליית הזהב. בחודשים הקרובים מתבצע תהליך של למידה והפקת לקחים עמוקה שתוצאותיה במהלך השנה הבאה, הבאת המסקנות בפני מליאת הוועד האולימפי. מליאת הוועד האולימפי זה לא שלושה-ארבעה אנשים שיושבים כאן, אלא זהו מוסד הגג של הספורט בישראל, שמסביב לשולחן יושבים כל ראשי התאחדויות ואיגוד הספורט בישראל פלוס ספורטאים אולימפיים שבוחרים את עצמם.

וכאשר המיצוי הזה מונח בפני הוועד האולימפי - מליאת הוועד האולימפי מקבלת החלטה איזו מין משלחת היא רוצה לראות במשחקים האולימפיים הבאים. ואני אצטט מתוך הספרייה הכללית של הוועד האולימפי בדצמבר שנת 2000 - "הצבנו לעצמנו יעד לשמור על מקומנו במועדון המדינות שספורטאים זוכים במדליות ועשינו זאת. אולם עתה לאחר ברצלונה 1992, אטלנטה 1996 וסידני 2000, על הספורט האולימפי בישראל לעלות כיתה. ובמשחקים האולימפיים באתונה 2004 ללכת על הזהב. המשימה עומדת לפנינו הינה לשמר את הטוב וכד', ולהצטרף למועדון היוקרתי ביותר בתנועה האולימפית תחת הסיסמא 'התקווה שווה זהב'".

בדצמבר 2000 זה היעד שהוועד האולימפי הציב קודם כל בפניו, הציג את זה לציבור כולו והנחה את הגורמים המקצועיים שלו ושעובדים יחד אתו, להתחיל לכוון את עצמו למטרה. ומעבר לכך, מה שחבר-הכנסת אבשלום וילן אמר, פרטני יותר שאיפה לשתיים-שלוש מדליות וגמרים וכדומה.

זה תורגם לאחר מכן בעבודה מקצועית של הזרוע המקצועית שלנו של היחידה לספורט הישגי מול הגופים המקצועיים של איגודי הספורט, איך לוקחים את החזון הזה וכדומה ומתרגמים את זה לקריטריונים מדידים, לא לפי צבע העיניים, אלא לפי קריטריונים מדידים. תהליך ארוך מאוד שלא אכנס אליו, בסופו של דבר, ב-2002 שנתיים לפני אתונה 2004, הוועד האולימפי בישראל קבע מהם הקריטריונים המקצועיים שספורטאים אולימפיים צריכים לעשות כדי להשתתף במשלחת ישראל.

שקוף, חשוף, אובייקטיבי שמה שקובע זה הסטופר, זה המרחק וכדומה, זה התוצאה. ולאורך כל הדרך, כי התקיים תהליך של מעקב, בקרה, תיקון סטיות, שבסופו של דבר, חודשיים שלושה לפני המשחקים האולימפיים, היחידה לספורט הישגי שלנו הציגה בפני הוועד האולימפי-המליאה, את מה שנקרא "טבלת הציונים". בענף X ספורטאי עשה כך וכך וכך, עמד, עבר, לא עבר - הוועד האולימפי קיבל החלטה, רק שמי שעבר - הוא זה שנוסע.

אתה אומר קריטריונים, זה בעצם קריטריון אחיד?

זה קריטריון הישגים. לכל ענף יש את הקריטריון הספציפי שלו.

בעצם זה קריטריון של תוצאה והתכנסות לקראת התוצאה?

גילי, ייכנס יותר לתחום מיצוי בקטע הזה. אבל בזה שקבענו את המערכת של הקריטריונים למעשה הצגתי פן אחד בלבד של תהליך ההכנות. כי תהליך ההכנות כולל מערכת שלמה של מרכיבים, שבסופו של דבר נועדה להביא את המשלחת הטובה ביותר למשחקים האולימפיים.

החל ממה שצביקה דיבר עליו כל-כך בהרחבה, שזה כל נושא תקצוב ההכנות האולימפיות. כאשר מה שאנחנו אומרים, חוק לא חוק, תגידו לנו 100 נתמודד עם תקציב של 100 - תגידו לנו 80, ננסה להתמודד עם תקציב של 80. הבעיה בתחום שבו אנחנו עוסקים שזה תכניות לטווח ארוך ואין מה לעשות, אי אפשר להגיד אנחנו נפתח את האולימפיאדה יומיים אחרי, כי לא הספקנו להתכונן, או בוא נדחה את אליפות העולם, שזה קריטריון יחיד שספורטאים יכול לעשות, כי קרה כך וכך. אנחנו פועלים במערכת חוקים בינלאומית.

הנושא הנוסף שבו אנחנו עוסקים ומטפלים, זה בניית התהודה הציבורית לאותם ספורטאים. הרי מי שמצוי בזה יודע וחבר-הכנסת אבשלום וילן נגע בזה בהתחלה, שבמהלך שלוש וחצי שנים, אותם ענפי ספורט, אני כבר לא מדבר על הספורטאים, אותם ענפי ספורט הם אלמוניים, כיתה אלמונית. אף אחד לא מתעניין לא בקופץ במוט ולא בקלעי ולא בשייט ולא בזה, מתעסקים בכדור-רגל 99 אחוז ועוד 2 אחוז כדור-סל. ואחרי זה אם יש משהו צהוב וההוא אמר לשני על השלישי, אז מאזכרים את זה איכשהו. אבל יש התעלמות מוחלטת.

אנחנו מפעילים מערכת שלמה של פעילות, גם ציבורית, גם חינוכית, תחת הכותרת של "לקרב את הספורטאי לקהילה ואת הקהילה לספורטאי". וזה בכל הרמות, גם ארצית וגם מוניציפאלית וגם פעילות עם משרד החינוך ומערכת החינוך, באמצעות אינסוף פעילויות.

אותה מערכת של ספורטאים שהם בסגל הרחב, נהנים מליווי וטיפול רפואי שוטף וטיפול "בתקלות" בדברים שצריכים. זוהי מערכת שחייבת להיות הטובה ביותר, הזמינה ביותר ומערכת שמכירה את הספורטאים לאורך זמן. אנחנו בין סידני לאתונה, הצלחנו לשדרג את המערכת הזאת בזכות מערך של שיתוף פעולה מול שירותי בריאות כללית, עם בית-החולים מאיר, נבנה שם צוות יוצא מן הכלל, זה לא אני אומר את זה, זה הספורטאים אומרים את זה, שהצליחו לתת מענה לצורכי הספורטאים. זו מערכת מורכבת עם מיטב אנשי המקצוע.

רק להבהיר שעלה לנו בדרך כלל כמיליון ש"ח בשנה הנושא הבריאותי. כולל ניתוחים וכולל טיפולים והספורטאים ששחיקה כזו, ברמה כזו, וכמעט אין אחד שלא נזקק לטיפול בצורה יסודית. ואנחנו שלא היינו קשורים לכך, זה עלה לנו כמיליון ש"ח בשנה בממוצע.

כמה זה עכשיו?

לא עולה כלום.

אתה שאלת את השאלה כמה. אנחנו לא מסתפקים בזאת שאנחנו מגיעים לפורום הנכבד הזה, או "מנסים" לגרום לכך שתקציבים יעמדו לרשותנו, אלא במקביל אנחנו מקיימים מערכת תוכנית שיווקית על-מנת לגייס תמיכות, חסויות, מגורמים שהם לא גורמים ציבוריים, לא מהכיס הציבורי. עשינו זאת במידה יחסית של הצלחה, עדיין לא מספיק.

שוב, כי זה שאלת הביצה והתרנגולת, הנושאים האלה הם לא חשופים, הם לא זוכים לידי ביטוי. אנחנו באים לסקטור הפרטי, אומרים, "רגע, מי זה מה זה, אנחנו לא מכירים". לא אכנס לזה כרגע, אבל בהחלט חלק מהפעילות שלנו זה לגרום לכך שיהיה לנו עוגן תקציבי מסוים שיתן מענה לאותן בעיות שצביקה הציג, שגם אם מגיע תקציב - הוא לא מגיע במועד, הוא לא מגיע בתזרים כמו שאנחנו רוצים, אותם סכומים קטנים שאנחנו צריכים לאסוף מהסקטור הפרטי, נותנים מענה לבלתי נצפה.

מבחינת מערכת הטיפול בספורטאים - הספורטאים האולימפיים, שוב בענפים האישיים, נהנים, אני חושב שזה מוגזם להגיד נהנים, זה מילה יפה, ממערכת של מלגות ותמריצים שהם מקבלים במהלך התקופה. הם מקבלים מקרן מלגות לספורטאים מצטיינים שמשותפת למינהל הספורט ולוועד האולימפי. שוב, הכניסה לסגלים על-פי קריטריונים הישגיים.

הספורטאים שהם אלופי עולם, אלופי אירופה, שבצמרת, מקבלים מלגה בסך 5000 ש"ח לחודש. יש שלושה סגלים נוספים שמקבלים פחות. בנוסף לזה, אחת לשנה אנחנו נותנים תמריצים מיוחדים על הישגים. מעבר לכך, אנחנו פועלים להשיג לספורטאים תמיכות נוספות. שוב, מגורמים אחרים שלא קשורים למינהל הספורט, או מועצת ההימורים והוועד האולימפי, אלא כדי להביא כספים נוספים לתוך המערכת.

לקראת סידני, הצלחנו לחבור לסוכנות היהודית שבמשך קרוב לשנה, מספר חודשים גדול, נתנה מלגה חודשית לכל הספורטאים העולים. ועולים בהגדרה הרחבה מאוד, לא אותה הגדרה של משרד הקליטה. משרד הקליטה עצמו גם הוא נותן מלגה חודשית לספורטאים ולמאמנים עולים. יוצר לנו בעיה בתוך המערכת של אי-שוויון בין ספורטאים ילידי הארץ, צברים וכדומה, לבין ספורטאים עולים.

תעשו קריטריון נוסף של שירות צבאי ואז תאזנו את זה.

אז הצבא ייתן להם מלגות.

לא הצבא.

אם נצליח לגרום לזה שהצבא ייתן מלגות, אנחנו בעד. בנוסף לזה הצלחנו לרתום גורמים נוספים במשק ובחו"ל למתן תמריצים. בסך-הכל לרשות הספורטאים האולימפיים ישירות במהלך ארבע שנים הם קיבלו כ- 13מיליון ש"ח.

מכיוון שאנחנו אמנם חשבנו בסופו של דבר, החלטנו אחרת, אבל מכיוון שאנחנו לא מועמדים להשתתף באולימפיאדה בבייג'ינג, אז אולי נרכז את הדיון כדי, סליחה שאני אומר את זה, אני אגיד לך, אני מכיר את הטבע של הדיונים, הם נקראים למצוקת זמן, ואז יש בעיה.

אני מקבל את זה, אני מתנצל שנסחפתי, ואני מודה על זה שעצרתם אותי עכשיו. משפט אחרון, אנחנו נמצאים עכשיו בתהליך, כמו שאמרתי, של לימוד וכדומה. אבל לאחר שקבענו לקראת אתונה את התקווה שווה זהב, הרי אנחנו לא יכולים לקבוע רף נמוך יותר בדרך לבייג'ינג. ובדרך לבייג'ינג, אם אני יכול להשתמש בפרה פאזה, אז בדרך לבייג'ינג 2008 התקווה שווה זהב כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. ובייג'ינג 2008 היינו רוצים לראות ספורטאית אולימפית ישראלית חזרה על דוכן המנצחים. מ-92 יעל ארד מספיק זמן, ובהחלט זה אחת השאיפות שלנו.

אני בעד.

אבקש שתאפשרי ליושב-ראש המנהלת, שעוד לא שמעתם את המושג הזה. המנהלת זה גוף משותף, גוף ציבורי, שחברים בו נציגי מינהל הספורט, נציגי ועד אולימפי, מכון וינגייט ונציגי ספורטאים. והתפקיד שלהם בראש ובראשונה לבקר את היחידה לספורט הישגי.

קודם כל אני חושב שעצם זה שהזמנתם אותנו לפה, זה מראה על החשיבות שאתם מייחסים לעניין הזה. וזה לא סוד שהספורט הוא מרכיב מרכזי בהתעניינות הציבור. פותחים את העיתון ורואים כמה עמודים יש לספורט וכמה עמודים יש בנושאים אחרים, כולל פרס נובל, אז זה ההתעניינות המרכזית של הציבור.

וצריך לנצל את ההתעניינות הזאת כדי לחנך את הציבור. אני לא מדבר על כל האספקטים הבריאותיים וכו' וכו'. אז זה מכשיר אולי עוד אחד המכשירים האחרונים, החלופיים, שנשאר כדי להשפיע על הנוער. ולכן צריך להשקיע בזה הרבה מאוד משאבים, יותר ממה שמשקיעים עד היום.

ואם אנחנו מדברים שאחת הבעיות של מדינת ישראל זה חינוך למצוינות, אז אנחנו ביחידה לספורט הישגי, רוצים לעשות את החינוך למצוינות. והיום המודל לחיקוי זה כוכבי ספורט, זה כוכבי טלוויזיה. ואם אנחנו נוכל להעלות אותם לבמה המרכזית - אנחנו נוכל להשפיע על איך יראה הדור הבא שלנו.

והספורט ההישגי זה בעצם חלון הראווה של הספורט בכלל. אבל כשאתה מסתכל בחלון הראווה ומה שעשינו באתונה, אני קורא לזה נס רפואי, ואתה מנסה להיכנס אחרי חלון הראווה לחנות, אתה רואה שבחנות כמעט אין שום דבר. ואי אפשר להגיע לספורט הישגי ולמצוינות, בלי שתהיינה תשתיות. ואנחנו מדברים אולי רק על השפיץ, אבל השפיץ ניזון מבסיס הפירמידה.

מדברים על תשתיות - תשתיות של מתקנים, שאנחנו מפגרים בנושא הזה בעשרות שנים אחרי העולם. באגודות, שהן היום לא יכולות להתקיים. כי פעם אם רצו להקים אגודה, אז היה מועצת פועלים, היה הפועל, היה ההסתדרות, היתה רשות מקומית. היום כל הגורמים האלה נעלמו.

זה הכל אותו גורם, מה שהזכרת עכשיו.

לא זה לא אותו גורם. רשות מקומית והסתדרות זה לא אותו גורם. היום לאף אחד אין כסף ומי שרוצה להקים איזה אגודת ספורט, יש לו אחריות אישית שפעם היא לא היתה כל-כך רצינית והאגודות והאיגודים הולכים ומצטמצמים ולא מגיעים לכלל הציבור. והילדים במקום זה מסתובבים ברחובות.

אני פעם הייתי בעוונותיי הרבים מזכיר הפועל תל-אביב וגייסנו את מנכ"ל בנק לאומי להיות בחוג אוהדי הפועל ת"א. לקחנו אותו לסיור בשכונות, בשכונת התקווה , בשכונת שפירא, הוא תפס איזה עסקן. הוא אמר, "20 שנה לא הסתובבתי במקומות האלה". תפס איזה עסקן או איזה מאמן של ילדים אומר לו, "מה יש בכל העניין הזה". הוא אומר, "אם אני מביא את הילד לאימון, אני הרווחתי אותו בלילה, שהוא לא יצא לפריצות ולא עשה דברים כאלה".

אני חושב שזה כל המהות. ואם אנחנו נצליח לשכנע אתכם להשקיע במצוינות, וזה בספורט ההישגי מצד אחד, ולהשקיע בתשתיות של המתקנים, ולעזור לאיגודים ולעזור לאגודות להתרחב - אנחנו נוכל ליהנות מהפירות האלה. אנחנו עומדים תחרות עם 202 מדינות שהשתתפו באולימפיאדה. ובספורט זה עניין שכבר לא של עשיריות שניה, אלא של מאיות שניה ומילימטרים ספורים.

וכדי לעמוד בתחרות הזאת, זה הרבה מאוד כסף, זה הרבה מאוד אינפורמציות, זה הרבה מאוד מחקר, זה הרבה מאוד איתור של הכשרונות. אמרת שאדיסון אמר זה אחוז אחד של כשרון, אבל בלי האחוז הזה אי אפשר בלי לאתר את הכשרונות. אם היום מקבלים מדליה בגיל 17, אז צריך להביא את הילדים בגיל 10 שיתחילו להתאמן. ואם לא מגלים ואין מערכת שמגלה, אז אפשר להשקיע כמה שרוצים.

מגיל 10? מה אתה מדבר, צריך להתחיל מגיל 5.

בסדר, אני מדבר על האחריות. בגיל 5 צריכה הרשות והאגודה. ולכן אם אנחנו נצליח לשכנע, הרי מה זה הפוליטיקה, פוליטיקה זה מאבק על משאבים. אם אנחנו נצליח לשכנע אתכם שאתם תתנו לספורט יותר משאבים, אז עשינו את שלנו.

ולכן כל הנושא הזה של חוק ההכנות או לא חוק ההכנות אנחנו צריכים שקט תעשייתי כדי לדעת שיש לנו X כסף לעשות את ההכנות ולהגיע לילדים וללכת באמת, יש ויכוח, אנחנו במאה מטר ריצה לעולם לא נקבל מדליה, לא נקבל מדליה, ובאתלטיקה הסיכוי שלנו לקבל מדליה, רק אם ייוולד איזה פנומן אני לא יודע, אותו דבר בשחייה ובאותו דבר בהתעמלות. לכן אנחנו צריכים לחפש.

או שתהיה עליה מאפריקה.

אני לא יודע, אולי. אנחנו צריכים לחפש את היתרון היחסי שלנו בענפים כאלה ואחרים ולנסות ללכת שם.

חלק גדול מהמשתתפים באולימפיאדה היו עולים חדשים. אמרת דברים שאני מאמינה בהם בכל מילה. ושוב אני חוזרת לתקציב המדינה, משום שאם אנחנו מדברים על מינהל הספורט 20 מיליון יש שמה? יש רשות הספורט ומינהל הספורט. אלה שני סעיפים שיש בתקציב המדינה. בתקציב המדינה מופיע תחת הכותרת מינהל הספורט כתוב נדמה לי, 50 מיליון. שזה פעילות בתי-ספר, כתוב 20 מיליון, יחד זה 70 מיליון.

התקציב כבר היה 120 מיליון.

זה סכום, לדעתי, מעליב.

רציתי להראות לכם במצגת, יש כמה נתוני השוואה שאני חושב שהיה חשוב להראות את זה, אבל אני אגיד את זה בנקודות בולטות. אז בראש ובראשונה קצת מידע כללי. היו לנו 36 ספורטאים באתונה, מתוכם היו לנו 16 ספורטאיות שזה אחוז של 45 אחוז מכלל המשלחת.

36 משתתפים?

כן, 36 משתתפים, 16 ספורטאיות שזה אחוז הגבוה ביותר, 45 אחוז הגבוה ביותר שהיה לנו אי פעם. אנחנו מאוד גאים על זה, אבל אני אתייחס לזה בהמשך באיזה שהיא הערה. לעומת זאת היו לנו 21 מאמנים שמתוכם רק שתי מאמנות בלבד. אמנם שתי המאמנות האלה הן יוצאות מן הכלל. אחת זאת טטיאנה צין מירושלים בשחייה אומנותית והשניה זה נטשה אוסמולוב בהתעמלות אומנותית.

הנושא שרציתי להדגיש פה זה הנושא של הנשים בתחום של האימון הוא בהחלט רק 10 אחוז, זה בהחלט מעיד על משהו. נוסף לכך, היו לנו 14 ענפי ספורט לעומת 9 שהיו לנו בסידני, וזה גידול של 55 אחוז. שזה גידול מאוד משמעותי שבהתייחסות הזאת היו לנו שלושה ענפים שהם לראשונה היו במשלחת ישראל. וזה טאקוונדו, שחיה אומנותית וטניס שולחן. אגב שלושתם, יוצגו על-ידי נשים.

66 אחוז מחברי המשלחת היו הופעה הראשונה שלהם. זאת אומרת, 24 ספורטאים השתתפו בפעם הראשונה. חמישה ספורטאים מביניהם השתתפו פעם שלישית. איילת אוחיון - , גיא סטריק- קליעה. ליה קוצ'צ'שווילי בהיאבקות, ודנילו ופסחבויץ שהם הפעם הראשונה שלהם, היתה לא במדי ישראל.

25 אחוז מהספורטאים שלנו שוכנו מחוץ לכפר. זה גם חלק מאותו יישום מסקנות שדיברו עליו קודמיי. אחת המסקנות שלנו מסידני היתה שהקייאקיסטים חייבים לגור קרוב לאתר התחרויות ואכן כך היה. הם שוכנו על-ידי אתר התחרויות במרתון וכדי להקל עליהם את ימי התחרות וכמובן השיט שזה כבר איזה שהיא נורמה והם נמצאים גם בבייג'ניג הם יגורו בנפרד. אתר השיט בבייג'ינג הוא מרוחק מאוד מהכפר האולימפי. ככה שזה בהחלט משמעותי מאוד מבחינת ההתארגנות לזה וכל מה שקשור מסביב.

בגדול, אם הייתי עושה את זה כהשוואה לסידני ותמיד אנחנו צריכים להשוות כלפי מה שהיה לפני זה. אז היו לנו 36 ספורטאים לעומת 40, 21 מאמנים לעומת 17.

40 היו בסידני?

היו לנו 40 ספורטאים וטוב שעצרת אותי והסיבה העיקרית למספר הגבוה בסידני, שהוא היה אגב הגדול ביותר בתולדותינו בסידני, ומסיבה שהיו לנו קבוצות שליחים. היו לנו שתי קבוצות בשליחים של 4 כפול 100 חופשי ו-4 כפול מאה מעורב. והיתה לנו קבוצת שליחים ב-4 כפול מאה בספרינט באתלטיקה. לעומת זאת היו לנו יותר ענפים, לכן גם היו לנו יותר מאמנים ואנשי מקצוע.

אגב, עקב החופשי בסידני אמרנו, שלאתונה לא נלחץ על שליחים כי מה שחשבנו שמתאים - לא התאים.

וכמו שחבר-הכנסת אבשלום וילן ציין לפני כן, אחד הדברים שעומדים נר לרגלנו זה באמת פרסום של כל נושא של המטרות והתחזית מאוד מוקדם בצורה שקופה ונגישה לכל. ואחד העקרונות שלנו, חבל שלא הבאנו לכם ממש את הספרים איך שזה מתפרסם כל הנושאים האלה. ואכן לקראת המשחקים באתונה, פרסמנו את התחזית שלנו בצורה ברורה, של שתיים-שלוש מדליות שהתקווה לאחת זהב.

ובסופו של דבר, מה שחשוב מבחינתנו זה הביצוע מול התכנון. שזה בעצם העבודה היומיומית שלנו, של הבקרה ושל המעקב ושל הבדיקה העצמית שלנו. אז בראש ובראשונה זה מתחיל בתכניות עבודה רב-שנתיות, מפורטות מאוד עד לפרטים הקטנים ביותר. אנחנו תמיד אומרים שהפרטים הקטנים אלה הפרטים שבסופו של דבר מקבילים בין הצלחה לכישלון. בין מקום רביעי לשלישי, בין עלייה לגמר או אי העלייה לגמר. וזה חשוב לנו מאוד.

ולכן אנחנו עושים את זה כמובן בתיאום עם איגודי הספורט שהם השותפים העיקריים שלנו במהלך העבודה היומיומית שלנו. הספורטאים נמצאים בגדול בחסותם. אחד הדברים שאני חוזר עליהם שוב, זה מטרות ולצערי הרב הרבה גופים לא עושים את זה. לפעמים מפחד שאתה מציב מטרות, אתה צריך גם איכשהו להצדיק אותן ולעמוד בביקורת. אני חושב שזה אחד הדברים החשובים, לא רק שהספורטאים, המאמנים ואנשי המקצוע צריכים לדעת את הקריטריונים, חשוב לנו מאוד שהתקשרות ובאמצעותם כל הציבור, יידע את הקריטריונים לאן אנחנו הולכים ותאמינו לי שתמיד אנחנו אומרים את זה, "זה לא מספיק".

כי אצלנו, חבר-הכנסת יוסי שריד ציין קודם את העניין של איבוד הפרופורציות הזו לכאן או לכאן, ולפעמים אצלנו חושבים שכל ה-36 ספורטאים צריכים לחזור עם מדליה. וכשלא חוזרים עם מדליה - אפשר לחשוב שקוטפים את זה שמה איפה שהוא בדוכן. אז התקווה שווה זהב זה אחד הדברים שהיה חשוב לנו מאוד ללכת אתו לכל אורך הדרך.

והמטרות הן חייבות להיות ריאליות וזה עמד נר לרגלינו לאורך כל הדרך. מפני שהמטרות שלך הן גבוהות מדי - אתה מתרסק. ואם הן נמוכות מדי - אתה לא מגיע לשום מקום. לכן אחד הדברים החשובים לנו, היה להציב את המטרות האלה, לפעמים אמרו לנו, "למה לנושא של התקווה, מה כל-כך מיוחד, מה אתם מגבירי עוף, מה אתם מדברים על הזהב, מדינת ישראל זה קצת גדול עליה". אנחנו שמחים שהספורטאים שלנו הוכיחו שזה לא כך.

אז הנושא הזה של כל הקריטריונים הוא חשוב לנו מאוד גם בפרסום שלנו, בדצמבר 2002 באסיפה הכללית של הוועד האולימפי אושרו סופית הקריטריונים ויצאו לכל השטח, כדי לדעת בדיוק, אנחנו לא זורקים חץ ואחר-כך מטרה. אלא קודם יש מטרה ואחר כך החץ צריך לפגוע. הצפי שלנו ממש לפני היציאה, אמרנו בצורה חד-משמעית ששתי המדליות צריכות לבוא. אחת חייבת לבוא מהשיט, ואפילו יצאנו בהצהרה שאם היא לא תבוא מהשיט - זה בהחלט יהיה כישלון. מסיבה פשוטה - כל הארבעה, היו לנו שני צדי 470 וגולש וגולשת, הם כולם ולא היה לנו אף פעם דבר כזה במהלך ההכנות האולימפיות, כולם במהלך ההכנות לקחו מדליה ותחרות מטרה, זה אליפות אירופה או אליפות עולם. שזה היה יוצא דופן.

אם אתם זוכרים, שני קדמי וענת פבריקנט שהיו מקום רביעי במשחקים האולימפיים, אחת הסיבות שאמרו שהם בעצם אף פעם לא זכו במדליה לפני המשחקים האולימפיים. אלא רק מדלית ארד באוניברסיאדה. ככה שקשה מאוד לעשות, למרות יש יוצא דופן, קשה מאוד לעשות את היוצא דופן, דווקא במשחקים האולימפיים. ודווקא הפעם כל המתמודדים שלנו ב-470 היו כאלה שעשו את זה בעבר ואפילו הבנות של ה-470 עשו את זה בשנה אולימפית, לקחו מדליית ארד באליפות עולם ומדליית ארד באליפות אירופה. ככה שזה ברור היה שהם חייבים, וכמובן טל פרידמן שהוא היה המועמד הטוב ביותר שלנו, גם לזהב היה מועמד מספר אחד. מהרבה סיבות, אם תרצי, אני אפרט אותן אחר-כך.

כמה תמיכות קיבל גל פרידמן מגופים לא ציבוריים לפני?

אני מניח שהוא קיבל ל-10 אלפים ש"ח לחודש מגופים לא ציבוריים.

וכמה מגופים ציבוריים?

ברשותכם, אני דווקא אתייחס לזה. זה אחת הנקודות שאנחנו יותר גאים בהם. במדליה השניה היא היתה צפויה מענפי הקרב. שוב, בגלל שהיו לנו מועמדים מצוינים, בראש ובראשונה, אריק זאבי, שבתקופה הזאת לקח שלוש מדליות זהב באליפות אירופה. ולא פחות מזה, גוצ'ה שלקח קודם אליפות עולם בהיאבקות, ויורי שהיה מקום רביעי באולימפיאדה הקודמת ולקח גם מדליות באליפויות עולם ואירופה.

ככה שידענו ששתי המדליות צריכות לבוא בהם ולשמחתנו, צדקנו. מה שחבר-הכנסת יוסי שריד עכשיו שאלת, אז קודם כל, כשאנחנו מדברים כל הזמן על הספורטאי במרכז, אז הוא גם ויזואלי וחבל שאתם לא יכולים לראות, אולי מרחוק תראו, ויזואלית הספורטאי במרכז, מסביבו יש את אותה מעטפת שאני לא אחזור על מה אפרים זינגר ציין, כל המעטפת הרפואית והמקצועית, מערכת מלגות תמריצים, האיגודים, צוות מימון. כל המעטפת הזאת עובדים הרבה מאוד. ופה אני מתייחס למה שאתה שאלת, בגדול אם היינו צריכים לבחור שני ספורטאים שיחברו את הקשר בין סיבה לתוצאה - היינו בוחרים בשני הספורטאים האלה.

בגלל ששני הספורטאים האלה קיבלו תמיכה מהמערכת לאורך כל הדרך, בצורה הדוקה ומשמעותית מאוד. אני אתן לכם דוגמה של אריק זאבי. אריק זאבי, סביבו עבדו איזה 10-15 אנשים בו זמנית. אם זה מאמן הנבחרת, אם זה מאמן אישי שקבענו לו שנתיים לפני, את אלכס אשכנזי. אם זה פיזיותרפיסט מיוחד ופיזיותרפיסט שעובד אתו במשך הזמן. אם זה מעסה קבוע, אם זה פסיכולוג, שהפסיכולוג הוא לא בא אליו רק במשחקים האולימפיים. כי אחד הדברים החשובים שלנו שאותו צוות רפואי הוא עובד באופן קבוע במשך ארבע שנים, ויש המשכיות במשחקים האולימפיים. הוא לא במשחקים האולימפיים נפגש פתאום על-ידי איזה רופא או מעסה אחר שלא יודע מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב.

גם לגל פרידמן היה פסיכולוג?

לא. אני אתן קצת את ההבדלים בין שניהם.

יש כאלה שדורשים תכנון ויש כאלה שלא עושים שום תכנון.

יש כאלה שהפסיכולוג שלהם זה הים.

זה ברור. לחלק זה מתאים, לחלק לא. לאריק למשל, הפסיכולוגית שלו היתה עובדת שלנו ביחידה לספורט הישגי. שהיא היתה גם על התקן של הפסיכולוגית. לאריק זאבי היה גם יריבי אימונים בארץ וגם יריב אימונים ששלחנו לו לחו"ל, שהוא יוכל אתו להתאמן עם המשקל הזה וכל מה שקשור לזה.

לגבי הנושא של גל פרידמן. גם הוא כמובן היה אחרת, אבל אם שאלת אני אגיד לך, יש הבדל גדול מאוד. אם לשים את הדברים על השולחן, הלחץ הגדול ביותר היה על אריק זאבי. הוא היה הראשון שמועמד אצלנו למדליה. וחובת ההוכחה הזאת, גם של כל מדינת ישראל אפילו, אני רק אולי קצת מגזים, אבל באמת התקשורת, הציבור, באו לשם רק 200 אנשים לעודד רק את אריק.

עכשיו ההבדל בינו ובין גל, שגל זה מחולק ל-11 שיוטים שמתפרסים כמעט על כל המשחקים האולימפיים. ואריק זה יום אחד, שאתה ביום הזה זה להיות או לחדול. לכן הלחץ הוא שונה לחלוטין ואין ספק ששני הספורטאים האלה הוכיחו שהם עומדים בלחץ בצורה בלתי רגילה. אלה הספורטאים שאנחנו מחפשים שהלחץ גדל, גם היכולת שלהם משתפרת.

ומבחינה תקציבית, דיברת על תמיכה ולא דיברת על תמיכה אחרת, 5,000 ש"ח אתם נתתם.

בשביל זה אמרתי, המערכת תמכה בשני החבר'ה האלה בצורה מיטבית.

מבחינה תקציבית, ספורטאי סגל הזהב, שזה אותה יחידת עלית שהקמנו אותה אחרי סידני, קיבלו מימון מלא למכלול הצרכים שלהם. אם זה מחנות אימונים, אם זה רפואה, הכל בכל מכל. בנוסף לזה, הם קיבלו מלגות מהמערכת המוסדית. ואריק זאבי, היה לו ליווי של חברה מסחרית אחת שבאופן פרטי הוא השיג אותה, חברת מגדל.

גל פרידמן היו לו שתי חברות גדולות שהלכו אתו לפני המשחקים האולימפיים. אחת זה שטראוס-עלית שהם מתעתדים להפוך לחלק מהמשפחה האולימפית. והחברה השניה, שזה באמצעותנו, זה בזק בינלאומי. כך בנוסף לתמיכות של הממסד, היו תמיכות נוספות. זה לא מספיק.

עם זאת אנחנו בהחלט מודעים לזה שחלק ניכר, אפילו יותר גדול מהתכנון שלנו, היה בזנב. זאת אומרת, אם יש 36, אמנם היתה הצלחה הכי גדולה שהיתה לנו אי-פעם, אבל היו לנו גם חוסר הצלחות ובהחלט 60 אחוז מהספורטאים היו מתחת לצפי. וזה פחות ממה שציפינו. ואנחנו בהחלט לא חוששים להגיד את זה.

יש הסבר לזה?

יש הרבה הסברים לזה וכמו שצביקה ציין, יש ועדה שהוקמה, אני לא רוצה לצאת עם זה יותר מדי. אבל אין ספק שאחד הדברים בגלל שהקריטריונים האולימפיים שלנו הם מאוד מאוד נוקשים, הקריטריון הישראלי, בעצם יש ארבעה קריטריונים. יש קריטריון בינלאומי, שכל אחד חייב לעבור אותו - בלעדיו אתה לא יכול להגיע למשחקים האולימפיים. אבל יש קריטריון ישראלי שבעצם נקבע לפי המדיניות והאסטרטגיה שהוועד האולימפי מוריד אלינו כדי שנקבע לפיהם את הקריטריונים של שיעור ההצלחה שהם מצפים מאתנו מספורטאים.

ויש אחר-כך קריטריון של אופן הכרעה בין ספורטאים. לדוגמה בגלישה, אם אתם זוכרים, היה לנו גל פרידמן ועמית עינבר, שני ספורטאים בצמרת העולמית, והיה צריך לבחור רק אחד, כי מותר רק אחד, לא מבחינתנו, מותר רק אחד ממדינה. לכן היינו צריכים לעשות דו-קרב ביניהם. בסופו של דבר נסע מיקי לסידני וניצח את גל.

גם השנה היו לנו בקיאקים את רועי ילין ואת מיכאל קלגנוב. לריסה ניצחה שתי קייקיסטיות אחרות. את עדי גפני ואת ליאור כרמי. זאת אומרת, שהסיפור הזה הוא לא תלוי בנו, הוא תלוי באחר, ולפעמים אנחנו צריכים לחלק את זה גם קדימה את הקריטריון. כי למשל בקיאקים גם באליפות עולם ובאליפות אירופה מותר רק אחד. זאת אומרת, אנחנו צריכים לקבוע להם סדרת תחרויות פנימיות.

בשיט למשל יש רק אחד. אבל באליפות עולם מותר כמה משתתפים שרוצים, לכן יש יותר קל לנו לקבוע את בתחרות הזאת. בקיאקים זה מאוד מסובך, ובקיאקים, בג'ודו ובהיאבקות מותר אחד, גם באליפויות האלה. זאת אומרת, אנחנו צריכים להגדיל את התחרויות ביניהם.

באתלטיקה מותר שלושה בכל ענף. בשחייה מותר שניים בכל ענף. ככה שזה מאוד שונה בין ענף לענף, לכן אני לא ארחיב את זה. זה ממש תורה בפני עצמה. אחד הדברים, וראש המנהלת, יעקב סנדלר ציין את זה, זה הנושא של השקט התעשייתי הזה. ואחד הדברים הכי חשובים זה שספורטאי צריכה להיות האי-ודאות זה האסון הכי גדול. לכן השקט הזה שהוא יודע שהתכנית שנקבעת לו מתממשת בגלל כחל וסרק ובלי שום סיבות, אלא פציעה ומחלה, או בקרה על תהליך האימון, שאומרים, שמה עשינו לא טוב, צריך לשנות. הוא יודע שהתכנית שלו מתקיימת ומבוצעת וממומשת במלואה.

חסר לי הקריטריון הרביעי.

הקריטריון הרביעי - הוא גם כן אחת הסוגיות שאנחנו הולכים לדון בו במסקנות שלנו לבייג'ינג. וזה הקריטריון של השנה האולימפית. ולמה הוא? כי אנחנו אחת המסקנות שלנו מאטלנטה וגם קצת מסידני, אנחנו רוצים שיעשו את הקריטריונים יעשו שנה לפני. שנה לפני כדי שהספורטאים בשנה האולימפית יתכוננו להצלחה במשחקים עצמם ולא יתישו את עצמם במאבק ובמרוץ להשגת הקריטריון בשנה האולימפית עצמה.

אבל, לא בטוח שזה טוב ולא בטוח שזה טוב לכולם ולא בטוח שזה טוב לכל הענפים. אני אתן לך רק שתי דוגמאות. שיט - גל פרידמן עשה את הקריטריון בספרד שהוא היה מקום שלישי באליפות העולם בספטמבר 2003 וזכה במדליית זהב, אין יותר גדול מזה. מצד שני, 470 אותם אלה שציינתי לכם קודם, גם גמרו את הקריטריון שלהם שם והתחרות נפסקה. ובהם דווקא חוסר התחרות פגעה והם לא הגיעו, לא ה-470 בנים ולא ה-470 בנות. אפילו בתוך הענף יש את השונות ואת ההבדלים ביניהם.

לכן זה אחד הנושאים הכי חשובים שלנו במסקנות לבייג'ינג למצוא באמת את "הרצפט" ואין רצפט אחד, אבל למצוא את הרצפט המתאים ולהשוות בין ספורטאים צעירים. עם כל זה שצריך לתת שוויוניות וכולם צריכים לעמוד על אותו קו זינוק בסופו של דבר. אבל מה שחשוב לנו זה אותם ארבע שנים שספורטאים אלה, אותו סגל זהב שהוא בעצם אולי היה ההצלה של הספורט, שהוא אותו סגל שלא משנה איפה יהיה הקיצוץ, הסגל הזה לא ייפגע, הוא במרכז, לא משנה איפה יחתכו מסביב, הסגל הזה ארבע שנים עובד ומקבל את כל מה שהוא צריך. הם גם אלה שמביאים את ה-80 אחוז תוצאות.

אני רוצה להגיד שהתוצאה של 60 אחוז מהספורטאים תחת הצפי, יש שתי אפשרויות בהקשר הזה. או שהצפי שלכם לא היה מדויק. צפי זה צפי, זה לא תוצאה מדויקת, אבל אולי הגזמתם בצפי. או שמשהו היה לקוי בסיסית בהכנה. אני לא מסתכלת על המדליה, כשאני ראיתי את השחייניות שלנו, כל אחת שהתחרה, בדקנו בבית, מהן עשו לעומת הציון שלהן. בלשון אחרת, לעומת הצפי. ואני אומרת, כל מי שהשיג יותר ממה שהוא עשה יום קודם, קיבל מבחינתנו מדליה.

אני חושב שחברת-הכנסת פולישוק אמרה דבר מאוד נכון. אלמלא ההצדקה שעשה לנו הקב"ה ולא רק הוא, גל פרידמן, בעצם המצב היה מצב ביש. כמה אנשים חזרו על השיא הישראלי שלהם?

תנו לגמור כי אני חושב שאני אגיד את זה.

ספורטאי אחד שלנו, המתעמל עשה את זה, שעשה את התוצאות הטובות ביותר בחייו, הישג מדהים. בדרך-כלל הספורטאים עושים באולימפיאדה פחות.

המשחקים האלה הם ללא ספק שלא יהיו אי הבנות, למרות שאני הצגתי את ה-60 אחוז שלא עמדנו בצפי, כי אני חושב שגוף צריך להציג את זה. דרך אגב, בכל המקומות זה בסביבות 50 אחוז, שלא תבינו אחרת - שזה בסביבות 50 אחוז, זאת לא סטייה כזאת גדולה. אבל מה שחשוב בכל מקום הוא שבודקים את ההישגים, בכל מקום, בכל ניתוח.

ואם היית אומר לי שבייג'ינג 80 אחוז יעמדו בצפי ואף אחד לא יזכה במדליה - אז באמת נבוא לועדת חקירה. אבל אחת הסיבות שהקריטריונים שלנו הם כל כך נוקשים שלפעמים ספורטאים, עצם ההגעה למשחקים האולימפיים מהווה בשבילם את השיא.

קודם כל זה כמעט ב-90 אחוז מהענפים אי אפשר לשפוט את מה שאמרת. מפני ששיאים נבדקים רק במקצועות מדידים. במקצועות מדידים, גם ב-כאלה שיש להם זמן, הם תלויים בהרבה מאוד דברים. לדוגמה, אפילו בקייאק שהוא נמדד בזמן, אין להשוות בין תוצאה כזאת לתוצאה אחרת. מפני שזה תלוי ברוחות, זרמים וכדומה.

הדבר, כמעט כמעט, אני קצת מקצין, אבל כמעט, בטח בענפים שלנו, היחידי שהוא נמדד בצורה מדויקת זה שחיה. זה ענף המדיד ביותר שהוא כל פעם בבריכה סגורה ואפשר למדוד אותו ולאפיין את הנושא הזה. רק שתדעו שפחות מ25- אחוז מהמשתתפים בתחרויות השחייה, לא שלא שוברים את שיאם האישי, או השיא הלאומי, לא רק שלא, לא שוברים את תוצאת השנה שלהם ולא שוברים את זמן הכניסה לתחרות. 25 אחוז כולל מהמנצחים. זה טעות נפוצה שחושבים שספורטאים מגיעים למשחקים ושוברים את השיאים שלהם. בשביל זה אין כמעט שיאים עולמיים. באתלטיקה קלה בכלל לא.

בגלל הלחץ הנפשי?

בגלל הרבה סיבות. אני לא רוצה להגיד שיש גם בגלל זה שיש בדיקות סמים, אבל אני לא אמרתי כלום. אתם יודעים שבמשחקים האולימפיים האלה בדקו דם, בוודאי שכל אחד, אבל בדקו דם והיה מותר לבדוק כל שלושה ימים. פעם היית עושה את הבדיקה, היית אומר "וואלה אני נבדקתי, לא חוזרים אלי". כל שלושה ימים היה אפשר לעשות בדיקת דם שפעם אי אפשר היה להזכיר את המושג הזה ורק בדיקות שתן.

לכן יש הרבה סיבות. שלא תבינו לא נכון, השחייה לא הצליחו במשחקים האולימפיים. אבל לא מהסיבות האלה שלא שברו את השיאים האישיים שלהם.

בגלל הסיבה זו. כי אם לא, הם היו שוברים את השיאים האישים שלהם אז הם לא היו במקומות שהם נמצאו. אבל אתה אומר שזה תופעה כללית. זה לא רק בגלל הסיבה הזאת.

נכון. אז אחד הדברים שאמרתי קודם על נשים. וזה נר לרגלינו, וגם אפרים זינגר הזכיר את זה באחת המטרות לבייג'ינג, זה שלמרות ה-45 אחוז, אנחנו יכולים לראות שגם בסידני היו לנו מדליה של אחת של קלגנוב ו-7 גמרים שעל-ידי גברים, ורק גמר אחד של נשים, של שני וענת שהזכרתי אותן. לעומת זאת באתונה היו לנו שתי מדליות, גם שניהם על-ידי המין הגברי. ו-5 גמרים שגם הם ורק לריסה פסחוביץ זכתה.

זאת אומרת, שיש חוסר פרופורציה בין כמות המשתתפים, 45 אחוז לעומת ההצלחה. וזה רק אומר כמה רזרבה יש לנו בתחום הזה.

לא, אבל זה אומר דבר אחר בעיני. שנה תלך אחורנית, ותראה כמה משקיעים אצל גברים ונשים. וזה מה שאתם צריכים לבדוק. האם משקיעים בענפי הנשים או בענפים השונים בתחום הנשים, אותו דבר כמו אצל הגברים?

אני אומר שחייבים להשקיע בנשים כפרוייקט מיוחד. זה נושא שהשמים הוא הגבול. גם הסיכוי יותר גבוה בגלל שבהרבה ממדינות העולם לצערנו עדיין השוויוניות רחוקה מכלל מעשה, וצריך לעשות מעשה בנושא הזה. אני אומר אצלנו, אנחנו שמחים שזה 45 אחוז כי זה מראה שהקריטריונים הם לא לקבוצות מין וכדומה.

אני אציע שאנחנו נקיים ישיבה ספציפית לנושא של כיוון נשים.

אחד הדברים חשובים כדי לחזק את הסיפור של המחזור האולימפי. אחד הדברים שאנחנו בודקים את עצמנו, זה לא מה קרה רק במשחקים האולימפיים, זה ארבע שנים. אולימפיאדה זה בכלל מושג תקופה של ארבע שנים, זה מונח אולימפיאדה. ולכן ארבע שנים אנחנו לוקחים ואנחנו רוצים לבדוק את ההישגים שלנו .

ואני רוצה להראות לכם שסידני שהיה כמו שצביקה ציין, המשחקים מעולים. אנחנו במחזור האולימפי לקחנו ארבע מדליות זהב באליפות עולם ובאולימפיאדה. לי קורזיץ, צצשווילי, גל פרידמן פעמיים, גם באליפות עולם וגם באולימפיאדה. לעומת אפס במחזור האולימפי הקודם. ובסך-הכל שש מדליות לעומת שתיים. ונוסף לזה וזה אחד הדברים שמציינים לנו, לא רק אנחנו, כל העולם בודק רק את המצטיינים ולא את האחרים. אחרים הם לצורך שיפור, אבל לא לצורך שום דבר אחר. זה שמדינת ישראל ממוקמת במקום ה-51 מתוך 202 מדינות.

מה זה אומר אבל?

היינו יותר טובים מ-75 אחוז מכלל המשלחות שהיו במשחקים האולימפיים.

כמה מדליות הבאנו או ביחס לספורטאים שהשתתפו?

מדליות נטו, אבסולוטי. מה שצריך לזכור, 127 מדינות חוזרות ללא מדליה בכלל.

אז למה את שזה 75 אחוז, זה 25 אחוז.

כי 25 אחוז זה יותר מ-75 אחוז. 25 אחוז זה למטה, 75 זה למעלה.

ואם אני משווה גם את אליפות אירופה, ואני לא עשיתי לכם בנפרד, אבל אמרתי נחבר את כל המדליות, רואים דווקא דבר מעניין, שיש לנו 24 מדליות במחזור לסידני ו-24 מדליות במחזור לאתונה.

לפני שמונה שנים אם הייתי אומר שניקח אליפות עולם, היו מאשפזים אותי.

זה היה לא להאמין. המדליה הראשונה שנלקחה היתה 1994.

24 זה בגלל שהיו גם יותר תחרויות?

לא, אותו מספר. עכשיו לא רק זה, אתם רואים שוב שבסך-הכל לקחנו מדליות. אז אמנם מבחינת מספר היה שוויון בין סידני לאתונה, אבל מבחינת איכות התוצאות, באתונה היה גבוה בהרבה, היו לנו 8 מדליות זהב לעומת 3 בלבד בדרך לאתונה.

ועוד דבר שבכלל אתם לא רואים, ודווקא אני אתייחס לזה כסידני, כי איזה שהיא טעות נפוצה, למרות שאין ספק שבסין יפציצו, אני לא הולך למספר שיוסי אומר, אבל אנחנו עשינו פה מגמות. זה ניתוח מגמות של 20 המדינות הטובות ביותר בעולם, כדי לבדוק מה בישראל. והמדהים הוא שמי שעשה את המשחקים האולימפיים הכי מדהימים היו היפנים. היפנים עלו מ5- מדליות זהב ל-16. פי שלוש, 16 מדליות. הם הכפילו את מספר המדליות בכלל, בין 18 ל-37 מדליות. הסינים עלו רק ב-4 מדליות. הם אמנם קפצו למקום השני ועברו את הרוסים, אבל רק ב-4 מדליות יותר.

כמה יש להם?

לסינים יש להם 32 זהב לעומת 28 שהיו לנו בסידני.

כמה מדליות בכלל יש לסינים?

63 לעומת 59 כשהיה להם באתונה.

זה לא הרבה יחסית.

היפנים הם עשו אולימפיאדה מדהימה.

היפנים זה גם בגלל הסינים. היפנים והסינים לקראת בייג'ינג הם יתלבשו על כל מקצוע והם שיכפילו את כמות המדליות.

ואם יורשה לי, דיברו פה על קביעת עדיפות, אז למשל היפנים לקחו את הג'ודו, רק בג'ודו הם לקחו אני חושב, איזה שמונה מדליות.

אבל רואים מגמה של מדינות מתמקדות בנושאים.

האתיופים והקנייתים הולכים רק על ריצות. גם האוקראינים זה מעניין, כי הם שומרים על 23 מדליות מ-1992 יש להם קבוע 3 מדליות. אבל הם קפצו מ-3 מדליות זהב בסידני ל-9 מדליות באתונה.

באיזה תחומים הם?

קודם כל שחיה. יש להם אחת שמבקרת בקביעות, קלצ'קורבה, שמבקרת פה בחוות הנוער הציוני לאימונים ולתחרויות.

היא יהודיה?

לא, לא יהודיה. למשל הברזילאים אמנם ירדו במדליות, אבל לקחו 4 מדליות זהב, אחת מהן בשבילי מאוד חשובה, זה כדור-עף גם חופים וגם אולמות. לעומת זאת הולנד למרות שבמספר המדליות הם לא ירדו משמעותית מ-25 ל-22. במדליה הם ירדו מ-12 מדליות זהב ל-4. התרסקות וגם זה בא משחיה.

מה עם איטליה?

איטליה, אם אני זוכר נכון, איטליה במגמת ירידה. ירדו מ-13 מדליות זהב ל-10. וסך-הכל מ-34 ל-32. זאת אומרת, כשאנחנו מנתחים את המגמה של ישראל, אנחנו עלינו גם במספר המדליות וגם באיכות. למה זה מיוחד, היסטורית זה תמיד דבר מיוחד. וכשאתה עושה משהו פעם ראשונה בהיסטוריה זה חלום. שדגל ישראל עולה למעלה והתקווה מתנגנת, אנחנו מותר לנו להתרגש.

להפך, אנחנו בעד התרגשויות מסוג זה.

רק הערה. שאלתם על התמזגות. היתה פעם מזרח גרמניה שהתמקדה. ויש להם נפילה במדליות במשחקים האולימפיים.

יש פה שאלה גדולה. זה לא עניין של התמקדות, קודם כל יש דבר שנקרא כשרון מולד. לרצים למרחקים ארוכים יש כנראה, לא הכל אנחנו יודעים, בגלל שהם חיים בגובה, בגלל שאין להם אולי איזה אמצעי תחבורה זמינים. ממקום למקום איזה כמה עשרות קילומטרים כדי לקנות במכולת. אני לא יודע למה, אני לא מומחה בזה. אבל אין ספק שהאפריקאים יש להם כשרון מולד, אחר-כך מתפתח משהו. יש גם עניין של איזה תרבות.

אני צופה לכם הישגים גדולים בשיט, כי שיט זה דבר אינטגרלי לישראל. ג'ודו - לא יודע.

אפרופו כשרון מולד שיוסי שריד מדבר, אז כשרון מולד ב"שח", לא יצא מצב שזה ייכנס לאולימפיאדה?

אין סיכוי.

הבאנו פה איזה מחקר של האוסטרלים שמשווה בין המיקום של המדינות יחסית למדליה ולאוכלוסייה. ופה אנחנו אפילו ממוקמים במקום ה-28. בין יחס מדליה-אוכלוסייה, שזה מאוד מעניין. פה השוויתי ענף ענף, אני לא אכנס לזה כי אין לנו זמן, אני גם לא אעבור על כל הנתונים של ספורטאי ספורטאי, אלא אם כן תגידי לי.

בגדול, אני מסכם קצת בנתונים העיקריים. אחד, זה שינוי משמעותי בזכייה במדליות. לראשונה ישראל זוכה במדליית זהב, זה קצת סיכום. לעומת זאת אין ספק שיש לנו ירידה במקומות ארבע עד עשר, אנחנו רואים לעומת השיפור במדליות, ירדנו משמונה גמרים לשישה גמרים. ואנחנו מציינים את זה.

לראשונה, יש לנו שחיה בשני ענפים שונים. אף פעם לא היה לנו במשחקים אולימפיים ופעם ראשונה יש לנו גם בג'ודו וגם בשיט. לראשונה ספורטאי זוכה במדליית אולימפית נוספת, זה גל פרידמן שזכה גם באטלנטה וגם עכשיו, פעם ראשונה. אי אפשר לקחת ולא להזכיר ששני ספורטאים לא נמצאים בסטטיסטיקה למרות שההישגים שלהם הם בלתי רגילים.

זה פאבל גופמן פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו בגמר האולימפי בהתעלמות מכשירים. לצורך ההשוואה, התוצאה הכי טובה של ישראלי אי פעם היה במקום 65 באולימפיאדת 1992 בברצלונה, ועכשיו הוא היה עלה לגמר במוקדמות במקום ה-12 עם תוצאה הכי טובה שהיתה אי פעם בכל המכשירים. וזה שישה מכשירים שונים.


אייל סטאין עשה בריצת המרתון מקום 20, ואם את שואלת אותי, זה הכי קרוב לנו למדליה, זה פשוט תוצאה בלתי רגילה. ואם מדברים תמיד הוא השיג, רק אתיופי אחד מקורי השיג אותו במשחקים האלה.

מצד שני, השחייה וכל אחד מסיבתו, שחייה לדעתי זה ענף מועדף אבל מבחינתו הוא עשייה היה בהחלט במצוקה, במיוחד עם הפרישה של יואב גת שהיה בתוצאה שלו עולה לגמר ללא ספק. והיאבקות, שגם מניהול לא נכון וגם מהרבה סיבות אחרות היתה ירידה משמעותית. ואם ציינתי קודם שאנחנו משווים בין ארבע לעשר, היה לנו בסידני שניים שהגיעו למקום ארבע, יורי ושש קוצ'ה והפעם הם היו רחוקים מזה. ותמיד צריך לשקול את זה, למשל קוצ'ה הוא לפחות ניצח בקרב והפסיד לאלוף האולימפי באותו זמן. זאת אומרת, זה בהחלט בתוצאות זה נשאר ניצחון אחד. אבל מבחינתנו, בניתוח שלנו, זה לא אותו דבר כמו אחרים כי הוא הפסיד לטופ. והצפי הגבוה שהיה לנו מ-470 בהחלט מביא אותנו לאכזבה גדולה ביותר, גם בתחומים של שני צמודי 470 שהם לא הצליחו במיוחד מהצמד של הבנות.

בזה אני מסיים, זה שהענפים שהזכרתי אותם בתחילת הדרך, אז דואט שחיה אומנותית יוצא מן הכלל, הופעה מכובדת, מקצוענות לשמה, איך שהם עובדים החבר'ה האלה פה טניס שולחן. מרינה קרפנ'צקה פעם ראשונה במשחקים הופעה יוצאת מן הכלל, עם שני ניצחונות. טאקוונדו שזה ענף ראשונה אכזבה.

מצד שני דיברנו מקודם על הקריטריון ששאלת אותי של השנה האולימפית, אנחנו יודעים שגם שמה אנחנו צריכים לעשות חושבים, מפני שלמרות שהם קיבלו הכשר רפואי, שתי ספורטאיות שלנו הגיעו, לדעתנו לא במצב שירות רפואית ומקצועית מתאימה. זה אירנה לנסקי ואנה סמשנובה. זה בלי להיכנס לפרטים של ספורטאי ספורטאי.

תודה רבה. אולי שוקי אתה בעצם צריך להכין את חומר הגלם, אתה אמון על חומר הגלם שיביא את החבורה מהצד הזה של השולחן לידי הישגים. אז אולי אתה רוצה לומר לנו מה צריך לשפר בתחומים האלה?

רק הערה אחת. שהאגדה הזאת שבעצם כל הספורטאים הם רוסים היא נופצה, אלה שזכו במדליות הם ישראליים. כי כל אחד אומר, זה ייבוא, אתם לא עשיתם.

הדיון היה מאוד מאוד רחב. נגעו לכל מיני דברים, וברשותך אני אעשה בנקודות ואולי לי תשובה ישירה לשאלה שלך. אני רק רוצה לחזק את הפתיחה שלך ושיתקיים בדיון בנושא הספורט. הספורט בעינינו הוא הכל. הוא מניעת אלימות, הוא קליטת עלייה, לא צריך שפה, נותנים כדור, מדברים במגזרים השונים הוא הגשר החברתי, הוא הטריגר, הוא הכל. זה אמרתי הכל, לכן חשוב שנקיים דיון, אני בטוח שאורי יחשוף לפנייך את הספורט. רשות הספורט תקבע אתך פגישה כדי להרחיק את המניפה. ואני מאוד מברך על זה.

אני אתחיל לקשור את הסיפא לחלק מהדברים. בסיפא של המצגת שאנחנו שותפים לכל מה שתואר פה, אנחנו מינהל הספורט, אנחנו חושבים שהתמונה היא תמונה אמיתית ממה שנעשה עם ההצלחות, עם פחות הצלחות. אין עדיין מסקנות, אין עדיין הפקת לקחים. אנחנו מחכים למסקנות ולהמלצות גם מהאיגודים, גם מהיחידה לספורט הישגי, כדי לקבוע ביחד את הענפים המועדפים שיהיו לבייג'ינג.

כך שהתיאור וההצלחה בהשוואה סידני-אטלנטה הוא נכון. אני לוקח את הנחת העבודה שפתחת בה, חסר כסף לספורט בכלל. אבל לפי התיאור הזה, הספורט האולימפי לא היתה לו שום בעיה של כסף במהלך ההכנות האולימפיות. רק להזכיר, אנחנו עברנו ממשרד המדע, עם תקציב של 75 מיליון, ולפתע מצאנו את עצמנו עם 48 מיליון במשרד החינוך. השרה זיהתה את זה, ביקשה לברר מדוע, נתנה הוראה "בהכנות אולימפיות לא נוגעים" לא נגענו.

וכמובן השתנו את החסר הזה על כלל הספורט. שאם הבנתי את הפתיחה שלך, בעינייך הוא חשוב מאוד הכל והספורט לבעלי צרכים מיוחדים. וכאן אני רוצה להזכיר וגם את ההכנות לכפר האולימפי לספורט הנכים ששווה להזמין אותם להציג ששם היתה גם הצלחה בלתי רגילה מבחינת המדליות שהם עשו והישגים וגם בזה תמכנו. ואנחנו חושבים שזה חלק.

במטרות הספורט התחרותי-הישגי גם למדינת ישראל יש את המטרה להגיע למדליות. זה מטרה ידועה. המטרות האלה חשוב לדעת, הוועד האולימפי מהיחידה לספורט הישגי שאנחנו שותפים לה ועם המנהלת לספורט הישגי, שאנחנו שותפים קצת, לא כל-כך בלט העניין פה, אנחנו חושבים שנעשה סדר בספורט מבחינה מקצועית, מדעית והכנות.

ומכון וינגייט כמכון לאומי הוא פלטפורמה ונותן מעטפת שווה כסף וגם כסף ואני חושב שזה חלק חשוב מאוד בהכנות האלה. כך גם לגבי ההכנות הפרה אולימפיות. האיגודים, איגודי הספורט, יש לנו 73 איגודים, 32 איגודים אולימפיים, אבל האיגודים עושים את ההכנות. איגוד האתלטיקה מכין את האתלטים שלו, איגוד השחייה, יושב כאן היושב-ראש, עו"ד נעם צבי, הוא מכין את הספורטאים שלו. היחידה כגוף מקצועי מול האיגוד המקצועי מעבדת את התכניות המקצועיות יחד עם מינהל הספורט יושבים גם, מתקצבים אותה ואת זה אנחנו מתקצבים.

לא רוצה להרחיב בזה, אבל כיוון שזה תהליך שנעשה, עדיין אני מזכיר מדי פעם את הנחת העבודה שאנחנו צריכים יותר כסף לספורט. לאולימפיאדה בכלל, כל האולימפיאדות, אני לא להעלות כאן תקציב של מיליונים שהיה קשור באבטחה של המשלחות, שתיהן. גם האולימפית וגם הלא אולימפית. אני אומר לך, עלה מיליונים וכאן לא כללנו את זה, אבל זה שבו, תקציב משרד החינוך התרבות והספורט, שקשור כדי לאבטח.

ברשותך, שני נתונים לפחות. הכנות אולימפיות במשך שלוש וחצי או ארבע שנים לקראת אתונה ממינהל הספורט - עלו כ-50 מיליון ש"ח. זה לא מעט כסף. ולא פעם פנו אלי, גם ראשי הרשויות ואנשים שעוסקים בספורט, "תגיד זה שווה לנו". תמיכת המדינה ל4- שנים להכנות אולימפיות כמעט 50 מיליון ש"ח, כולל הכפר האולימפי. זה לא מעט כסף, אני לא כללתי כאן משהו.

זה כמעט רבע מהתקציב שלך.

יפה, זה מה שרציתי להגיד, אנחנו חוזרים לאותה נקודת הנחה, שבכלל שחסר כסף. יעקב סנדלר אמר נכון, זה חלון הראווה, הסיסמא במשרד הספורט היא "באין אלופים לא יהיו אלופים". אבל אנחנו דואגים לאלופים אבל לא רק. כי האלופים בעינינו הם בודאי האוכלוסייה שראויה גם להתייחס אליה.

ואני כאן רק פותח צוהר ששווה לקיים עליו דיון. יש לנו תכניות להציג אותן. הנושא של תשתיות בספורט. כי אם נשקיע רק בשפיץ למעלה, ואם אברבוך לא קפץ, אז אין לנו מישהו אחר-כך. ואם בשחייה, השחיינית שלנו לא עשתה את מה שציפינו ומה הלאה? ויש לנו פה בעיה שאנחנו צריכים לומר, "רק רגע, לא לעצור את השעון לרוץ לאולימפי", לתמוך לעשות כמו שעשינו בצורה הכי מקצועית ולא להפריע בשום דבר לספורטאי, בוא זמנית, את כל המסה לתשתיות.

שמחתי שאמרת גם ליהודית גידלי, "שתקבעי דיון על נושא הנשים" יש לנו תכנית אסטרטגית לפיתוח רב-שנתי של הספורט הנשי, נביא לך את זה בגרפים ותראי, היו 45 אחוז נשים במשלחת ובעצם הן בקושי 12 אחוז מכלל העוסקות בספורט במדינת ישראל. זאת אומרת, המצב הוא מדאיג, הוא מעיק. כדי להתגבר על זה, אנחנו לא יכולים בתמיכה הרגילה, גם עם התקציב שלנו.

בעניין הזה אני בטוחה שאצל השרה נמצא אצלה אוזן קשבת ספציפית בנושא הזה.

מאוד והיא מובילה תכנית מיוחדת גם לבוא בדרישה מהמועצה להימורים, להעמיד תקציב מיוחד לעניין הזה.

לסיום, אנחנו סבורים שלאלופים זה חשוב, אנחנו צריכים לדאוג גם לאלפים וגם לתשתיות. ככלל, אני חוזר להנחת העבודה שלך, חסר כסף לספורט. ואני חושב שהשילוב ביחד של הכוחות, גם שלכם פה, חבר-הכנסת אבשלום וילן, חבר-הכנסת ראלב מג'אדלה, מאוד מאוד מעורה בספורט, מכיר את הספורט, בא מתחום הספורט. ביחד יש אוזן קשבת אצל השרה להעצים, כי הספורט הוא טריגר חברתי בכל מובן.

קודם כל אני שמח שאנחנו מקיימים את הדיון. נמצא כאן סוללה של חברים. למען גילוי נאות, אני חבר הוועד האולימפי, זה קדנציה שניה. והחברים כאן הם ותיקים וגם לפני זה באיגודים שונים ובהתאחדויות שונות. אני יכול לומר היום, מיותר לומר מה חשיבות הספורט בחברה הישראלית ובכלל, אבל אני מדבר על החברה שלנו.

אם אצטרף להקדמה של שוקי, על חשיבות הספורט לנו כחברה ישראלית, אני מאמין שזה אחד הערכים שהמדינה מזניחה אותם, אם היתה משקיעה בהם ומקדישה להם, היתה חוסכת לה המון תקציבים שבשלב יותר מאוחר, במקום לתת אותם כמעט משלמת אותם אחר-כך.

למען הגילוי הנאות, איפה אני נמצא ואיפה הייתי בשמונה השנים האחרונות. אני רוצה לומר, יושבים כאן אנשים שהם מביאים לנו הרבה כבוד בעבודה שלהם. אני אומר לך ולך חבר-הכנסת אבשלום וילן, אני חש שיפור גדול ועצום בין אולימפיאדה לאולימפיאדה, בין סידני לאתונה. גם בצד המקצועי, גם ברמת הניהול, גם בהתייחסות. אני חש את זה כי הייתי חלק מזה.

הנהלת הוועד האולימפי והוועד האולימפי ההישגי עבר שיפור רציני מאוד בשנים האחרונות, בצד המקצועי, בצד ההתנהלותי, בצד המינהלי, התוצאות לא איחרו לבוא. אני לא חושב שצריך להיות חוק כדי להבטיח את התקציב. אם בתודעה שלנו ככנסת, כממשלה, כמשרד החינוך, לא יהיה תודעה וחשיבות להבטחת תקציב ראוי מתאים ובלוח זמנים נכון, לפי הצרכים של ההכנות שלנו ולפי הצרכים של הספורטאים - בחוק זה לא יעזור.

אני מאמין, הדבר הזה אסור שיהיה בחקיקה. אנחנו צריכים לחוש, להרגיש, להאמין, שזה דבר שלא צריך לבוא בחקיקה. זה צורך מאוד חשוב בחיי היום יום שלנו. כי מה החוכמה - לתת את הכסף יותר מאוחר, לא עשית את ההכנות, אז חבל על הכסף. זה צריך להיות בתודעה שלנו בצורך אמיתי וענייני. גילי, הייתי מצפה ממך, היית מביא איזה מסמך של נתונים, גם אם היו רואים את המצגת בלי שום קשר, אני הייתי מצפה שתביא איזה מסמך של נתונים.

יש חוברת, יש ספר, קיבלתי מהם ספר שלם.

להביא לנו את זה כדי שיהיה לנו, זה מאוד חשוב, כי בדיונים או כל פעם שאנחנו נרצה להתייחס יהיה לנו המסמך הזה. אני רוצה לומר לך, הנהלת הוועד האולימפי מיוזמתה, לא בשום לחץ, לא מפניה מבחוץ, הקמנו ועדה חיצונית בראשות שופט כדי להפיק לקחים ולעשות את הדבר הזה בצורה מקצועית וכדי שמבחוץ יותר טוב מאשר נעשה את זה מבפנים.

הדבר האחרון שאני רוצה לומר. שם המשחק זה כסף. הספורט הישראלי, בכלל, לפני 10 שנים, 15 שנה, הכסף היה פחות מרכיב חשוב. עכשיו ובשנים האחרונות הכסף הוא מרכיב משמעותי מאוד בהישגים ובספורט.

אמנם אני מהבית, אבל בכל אופן אני מברך. אני שמעתי הרבה פעמים את הוועד האולימפי. עוד חידשתם לי והדברים היו מקצועיים ומאוד כנים וטוב מאוד.

חשבתי שחבר-הכנסת ראלב מג'אדלה יזכיר לנו שהערבי האחרון עוד מהמגזר שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים זה היה טוב ב-76 והגיע הזמן שבמשלחת יהיה גם מישהו כזה.

זה אתם צריכים לחשוב על זה.

אני רוצה לחזק את נושא הנשים, מה שנאמר, וטוב שיהיה פה דיון. ואם נשמעו פה דעות שונות, אני אומר, אם יש דבר חשוב, זה חוק הכנות חוק הכנות אולימפיות. חוק הכנות אולימפיות הוא הדבר הראשי שיבטיח את השקט התעשייתי שאתם כמהים אליו.

גילי, סתם שאלת אינפורמציה. שהייתי בסיור הראו לי שמה מומחים לפסיכולוגיה. ספורטאים שמלמדים את האדם איך להגיע לשיא ברגע המכריע. והשאלה מהסקירה ככה שמעתי אותך בקטעים, כי הייתי צריך להיות בוועדות אחרות גם, אבל רק ממה שראיתי, יש פה איזה משהו, אלמנט פסיכולוגי שחוזר על עצמו בפוליטיקה, קוראים לזה לוזר. ואני לא מתייחס לאף אחד ספציפית כן.

אבל לדוגמה, אם אברבוך במוט פעם אחרי פעם ברגע הקריטי משום מה לא עובר. יש לכם בכלל כלים, כי כל השאר קריטריונים מייצגים וזה. אבל כל העניין הפסיכולוגי שכמה שהוא משפיע בספורט, כמו בכל דבר, אם יש לכם בכלל איזה שהוא כלים להתמודד, להכין, לבדוק את זה, להגיד, כל המדד הזה זה לתחום אפל, או שיש קצת מידע שאפשר עם משהו עם לעשות.

עם המחקר יש לנו מסקנה. לאברבוך אנחנו לא אומרים שזו אולימפיאדה. כי במוקדמות הוא קופץ. לא אומרים לו שזה גמר, עובדה ככה היה בסידני וככה היה באתונה. לקלעים סוגרים את העניין, אומרים זה לא אולימפיאדה. קלעי לקח חודש לפני זה על אותו מטווח מדליית זהב בקדם אולימפי. כי שמה אין מתחרים, כן באו לא באו, שם הנקודות שאתה עושה. בא לאולימפיאדה, מקום 16. זה משהו שאנחנו מנסים להתמודד אתו.

אני הגשתי עכשיו בקשה למחלקת המחקר במכון וינגייט שיעשו מחקר על פרופיל של ספורטאי אולימפי מנצח ועל פרופיל של מאמן אולימפי. הם הרימו את הכפפה, אני מקווה שיעשו מחקר, צריך לבדוק את זה, זה נקודה מאוד רצינית.

אנחנו דיברנו על נושא שבמשרד הספורט, משרד החינוך, מקצצים בתקציבים, אני חוזר ואומר, היה 126 מיליון והיום זה 55 מיליון. אבל במקביל נוצר נזק נוסף. גם מוסיפים ענפים. כל הזמן מוסיפים ענפים. והוא זכאי או לא זכאי, על כל פנים, המינהל מכיר בו כענף ומקבל כסף. יותר מזה, עכשיו גם הספורטאים הלא אולימפיים הכינו יחידה לספורט הישגי שהמינהל אישר להם. התוצאה היא מאותו כסף, תחכו עוד פעם. זאת אומרת, המצב הרבה יותר גרוע וצריך לעצור את זה.

אז דיברנו על זה באמת כמה מילים קודם. שההבדל בין אריק זאבי שלא זז בלי אותו פסיכולוג לעומת גל פרידמן שלא צריך את הפסיכולוג. אבל זה המשחקים האולימפיים שעבדנו בשיתוף פעולה הכי הדוק אי פעם בנושא המנטלי. היה לנו את שני פסיכולוגים שעבדו בצמוד עם רוב הספורטאים. אחד הוא אפילו פסיכולוג קליני והשני זה אותו אחד שראית אותו בוינגייט, ד"ר בוריס בלומנשטיין, שהיה גם בצמוד אלינו בכפר האולימפי ובמשך כל המשחקים. והוא ליווה את הספורטאים במחנות תחרות גם בארץ וגם בחו"ל לאורך כל הזמן.

אין לזה חוקים. אני יכול להגיד שגם עם אברבוך הוא עבד בצמוד. הנושא המנטלי הוא מאוד חשוב לנו ואנחנו שמים על זה תשומת לב רבה, מסיבות מובנות לא תמיד נחשפת. חבר-הכנסת אבשלום וילן, במשפט אחד, הרבה מהאנשים שקובעים לנו, לפעמים בורחים מהתחום הזה, גם הספורטאים מוצאים בזה פתרון. הוא אומר, "יש לי בעיה מנטלית" וואלה הכי קל מנטלית. הרבה מהסיבות שספורטאים לא מצליחים הם ללא מנטליות בכלל, אבל זה קל להגיד מנטלי זה משהו רחוק, קשה למדוד אותו.

אני רוצה לסכם את הישיבה.

אני מציע רגע את שני הפסיכולוגים להעביר לבית"ר ירושלים, לאור מה שראיתי בעיתון אתמול, על האינטליגנציה הרבה.

אני לא רוצה לדבר על האינטליגנציה, אני רוצה לדבר על כך, אם אתה כבר הזכרת את זה, אני רוצה לגנות את העובדה שיש שחקן שמגנים אותו או משמיצים על בסיס גזעני. וזה אני חושבת שאנחנו צריכים לגנות בכל תוקף.

היה לנו עוד שלב, זה היה לפני שבוע בוועדה אצלנו היה דיון, אבל מה שקרה אתמול, ראיתי שעשו שם תחרות לשחקן המכוער. זה ממש חוצפה ושערורייה ואנשים נפגעו והמאמן. עוד לא ראיתי ירידה של ספורטאים כל-כך נמוך, כאילו צורה חיצונית של מישהו קובעת את רמתו הספורטיבית. ואני מאוד מקווה שהנהלת בית"ר ירושלים תתחיל להתעשת.

אני רוצה לסכם את הישיבה ולומר כך. אני רציתי לפתוח בזה ואני אסכם בזה. לפני כמה ימים נהרגה בתאונת דרכים נילי נטכו שהיתה ספורטאית מצטיינת בכדור-סל, בנבחרת. אנחנו מלווים, לא באופן אישי, מלווים את נבחרת כדור-סל בנות ברעננה. והיה לה חלק גדול מאוד בהצלחה של הנבחרת הרעננית בשלבים יותר מוקדמים, יחד עם אחותה ובת-דודתה. אני רוצה מכאן לשלוח תנחומים, גם שלחתי מברק להורים. אבל גם מבמת הכנסת אני רוצה לשלוח תנחומים. זה אלימות מסוג אחר, אבל מה שקורה לנו בתאונות דרכים התכוונתי, אבל אנחנו כולנו מיצרים על כך שספורטאית מוצלחת כל-כך מצטיינת בכל מה שהיא עשתה, לא אתנו יותר.

ולנושא שלנו. אנחנו שמענו בסיפוק רב את הלקחים שאתם הפקתם מאולימפיאדת אתונה. אין לי ספק שאנחנו ראינו כאן עבודה מקצועית והתנהלות מקצועית של הוועד. אנחנו מברכים אתכם על הפעילות שלכם ועל מגמת העלייה בהצלחה. אני חושבת שזה מאוד חשוב.

אנחנו מהדיון שהיה לנו כאן, אני יכולה כבר עכשיו לומר לכם שיהיו כאן ישיבות בנושאים האלה. על חשיבות הספורט בחברה הישראלית והכלים להרחבת פעילויות ספורט, כחלק מהתרבות הישראלית. ובאופן ספציפי, שוקי, זה יהיה הכלי שלך, החינוך לספורט במוסדות החינוך במדינת ישראל. על תשתיות הספורט, נדון בנפרד; אנחנו נדון בפעולות באמצעים לקידום ספורט נשים. אנחנו נדון בנפרד על מסקנות של אולימפיאדת הנכים ומה יהיה בהמשך. וגם נתייחס לתקשורת הלוקה בחסר, כשמדובר על מדליסטים נכים.

תקציב הספורט יעלה גם על שולחננו, אולי זה יהיה אחד הנושאים הראשונים. כי אנחנו הולכים להחליט על בכלל תקציב המדינה ואני חושבת שמן הראוי להתייחס לזה לפני. ונושא נוסף שאני רוצה כבר להכניס כאן למסקנות שלנו וההחלטות של הוועדה. להחליט על הקמת ועדת משנה לטיפול בנושא מניעת אלימות בספורט. אני מאוד מקווה שכשנכניס את ערכי הספורט, לא נצטרך כבר לעסוק כבר באלימות. אבל בינתיים אנחנו צריכים בו בעת לעסוק גם בנושא הזה כדי למנוע אלימות בספורט.

ואנחנו מציעים את אבשלום וילן שטיפל בנושא עד כה לעמוד בראש הוועדה. אני רוצה לציין שאבשלום וילן הוא לא חבר ועדת החינוך אבל הוא ישמש בתפקידו כממלא מקום של יוסי שריד, שהוא חבר ממפלגתו מוועדת החינוך כפי שהבנתי מיועציי - זה תקין.

הוועדה ההיא לא נעלמה.

היא לא נעלמה, היא קיימת. אנחנו נעסוק פה בספורט במליאה ונושאים גם הספורט במגזר הערבי.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:55