כנסת פתוחה

הצגת תכנית "סביבת חינוך חדשה" ע"י הגו'ינט

2
ועדת החינוך והתרבות 9.11.2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי



פרוטוקול מס' 325
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ה בחשוון התשס"ה, (9.11.2004), שעה 10:30

הצגת תכנית "סביבת חינוך חדשה" ע"י הגו'ינט

חברי הוועדה: מלי פולישוק בלוך - היו"ר
משה גפני

ד"ר חיים נבון - מנהל מחלקה למכרזי חינוך וכיתות אתגר -
משרד החינוך
אבשלום נאור - מנהל אגף תיאום ויזום פעילות פדגוגית -
משרד החינוך
משה שלם - מפקח מחוזי לשירותי חינוך ורווחה -
משרד החינוך
אברהם זוכמן - המזכירות הפדגוגית - משרד החינוך
פרופ' נעימה ברזל - ראש החטיבה ללימודים מתקדמים ותוכניות
התואר השני - מכללת אורנים
ד"ר רמי סולימני - סמנכ"ל אשלים - הג'וינט
ד"ר פלורה מור - ראש תחום פיתוח תכניות אשלים - הג'וינט
ד"ר חנסאא דיאב - ראש המשלחת הערבית במכללת דוד ילין
מרים כהן-נבות - חוקרת בבכירה - מאיירס ג'וינט – מכון
ברוקדייל
מירב גלילי - אשלים
ד"ר מרים קצ'נסקי - מנהלת המחלקה לפיתוח פדגוגי ויוזמות
חינוכיות, רשת עמל - אשלים
רונית כץ - יועצת חינוכית ומדריכה בתחום נוער בסיכון
איריס צור - מנהלת תחום חנוך ילדים - נציבות דורות הבאים

יהודית גידלי

חבר המתרגמים בע"מ















הצגת תכנית "סביבת חינוך חדשה" ע"י הג'וינט - במסגרת יום הג'וינט בכנסת

ברשותכם אני רוצה להתחיל את ישיבת היום.

אנחנו כאן ביום מיוחד במינו, שבו מציינים בכנסת ישראל 90 שנה להקמתו של הג'וינט העולמי בפעילות גם בארץ. אני שמחה על האירוע הזה, ואני שמחה על היוזמה. אני חושבת שהקשר בין הג'וינט, אם אפשר לומר, הקהילות האמריקאיות בישראל, צריך להיות חזק מתמיד.

מהנייר שכתב מנכ"ל הג'וינט בישראל, אני הדגשתי לי דברים שאני מזדהה איתם במיוחד. קודם כל, עוזרים לחלשים באוכלוסייה להשתלב בתוכה בחברה. ואני חושבת שזאת באמת צריכה להיות מילת המפתח. לא נותנים לחלשים נדבות כדי שיישארו עניים, אלא עוזרים להם, אם בעבודה, בתעסוקה או בהשכלה, להשתלב בחברה, וזה דבר מאוד חשוב.

משפט נוסף שכתוב פה, שהג'וינט לישראל מגלה ומממש את השותפות והמחויבות. ואני חושבת שהמילה "שותפות ומחויבות", אני בטוחה שבזה גם יסכים אתי חבר-הכנסת משה גפני, היא מאבני היסוד של כל יהודי. שמרגיש שותפות באשר הוא נמצא בכל מקום בעולם, שותפות לעם היהודי ושצריך לעזור אחד לשני. בארץ אני מקווה שאנחנו עוזרים לא רק ליהודים, אלא לכל תושבי מדינת ישראל. כי יש בינינו אוכלוסייה גדולה מאוד שאינם יהודים וגם להם צריך לעזור.

אחד מעקרונות היסוד של הג'וינט, כתוב כאן, זה שיתוף הפעולה. גם למשפט הזה אני מאוד מתחברת. אני חושבת שאנחנו יכולים להפיק יותר ולעשות הרבה יותר טוב אם אנחנו נשתף פעולה. כל הגורמים, כל הזרמים, כל המוסדות למיניהם, קצת יותר שיתוף פעולה בינינו, לא יזיק.

הדבר האחרון, זה שיקולים מקצועיים. אחרי שדיברנו על הלב הגיע הזמן לדבר גם על המקצוענות, כי שילוב של לב רחום ומקצוענות, נותן את התמורה הנכונה. מקצוענות לבד זה לא טוב, אבל גם לב לבד זה לא מספיק. אז לכן שאתה משלב זאת בשיקולים מקצועיים, ועל בסיס מקצועי, אני חושבת שבאמת אפשר להגיע לתפוקה נהדרת.

אני מודה לכל אלה מאנשי הג'וינט שנמצאים פה וגם לאלה שאינם נמצאים פה, שעושים דברים נפלאים. פה בשולחן ועדת החינוך, אנחנו רוצים לשמוע יותר במפורט מה אתם עושים בהקשר החינוכי. יש כאן חוברת "יצירת סביבת חינוך חדשה", והבמה היא שלכם.

תודה רבה. ראשית, חשוב לציין שמדובר בארגון עולמי שפועל היום ב-58 מדינות בעולם. העשייה הגדולה שלו היא באופן טבעי, במקומות שהיה בהם משבר. חבר העמים, גם בארגנטינה וכמובן בישראל. אבל מטרת המפגש שלנו היום באמת לדבר על ארגון הג'וינט בישראל.

בעצם יש לכם פה מסמך מאוד יפה בתוך התיקיות, שנותן סקירה על הדרך שבה בעצם נולד הארגון. ב-1914, קומץ של יהודים פה סבלו מחרפת רעב ויצאה זעקה גדולה, בגלל אי הודאות הפוליטית והמצוקה הכלכלית, לסייע לקומץ היהודים שנמצא פה בארץ. המברק הגיע באמת והתוצאה היא איסוף של אז, 1914, 50 אלף דולר שמטרתם היו באמת לסייע ליהודים שסבלו גם מרעב וגם ממצוקה. ובכך נולד בעצם הארגון העולמי. ואפשר לראות לאורך השנים, בעצם מ-1914 לפני קום המדינה, איך הג'וינט בעצם מסייע בהקמת תשתיות, גם כלכלית, גם רפואית. כולל סיוע בנושא של הבריחה וההפלה הלגאלית והבלתי לגאלית. ובהקמת המדינה, גם הקמה של מוסדות כבר, כמו מוסדות "מלב"ן", מי שמכיר אותם היום ביום החדש, "אש"ל" לזקנים. ושוב סיוע נושא של עלייה.

ב-1969 כבר יש פה שינוי, יש כבר מוסדות ממשלה. מעבירים את "מלב"ן" ובעצם מקימים את אש"ל, שהיא שותפות אסטרטגית בין הממשלה לבין ג'וינט ישראל. והקמת גופים נוספים כמו: מכון למחקר, מאיירס ג'וינט ברוקדייל, מרכז לחקר מדיניות, טאוב, אלכ"א ואשלים.

העקרונות שעליהם בעצם פועל הג'וינט, ואני מדבר על הדברים המרכזיים, פתחנו בנושא של שותפויות. שותפויות - ראשית, בין יהדות ארצות-הברית ועם ישראל. השותפויות האלה לא נגמרות בגיוס המשאבים, אלא בקשר אמיתי עם יהדות ארצות-הברית, שזה חשוב להם לא פחות מאשר לנו. אבל הוא ממשיך כאן בשותפויות עם משרדי ממשלה, שלהם יש את המנדט לטפל באוכלוסיות שאנחנו אמורים לטפל בהם. כמובן ברשויות המקומיות, בגופים רלוונטיים, כמו AGO שפועלים לטובת האוכלוסייה.

חשוב לציין שזה ארגון א-פוליטי שבעצם הוא ארגון עצמאי, שנותן הרבה מאוד יתרונות במיקום שלו כדי ליצור שותפויות. האוכלוסיות, כפי שנאמר כאן, נותנים להם כל מיני שונות. המושג, "אוכלוסיות חלשות". אני הייתי מעדיף להגיד "מוחלשות", מבלי להיכנס לפירוט של זה. למה מוחלשות? הרי זה אוכלוסיות שהחולשה שלהם היא חולשה זמנית, ושבאמצעים של עבודה חינוכית, עבודה של רווחה, יכולה להוציא אותם ממעגל של החולשה.

אתה יודע שיש לי בעיה עם המושג הזה "מוחלש"? מוחלש זה מישהו שמישהו אחר מחליש אותו.

אבל זה מעניין, אני חושב שדווקא ההערה שאמרתי, מדובר באוכלוסיות חלשות שזה גם כן שם לא טוב. כי הם לא נולדו אוכלוסיות חלשות. יש כאלה, אבל אנחנו רואים מה קרה במשך הזמן, ואנחנו צריכים ללמוד שגם סביבות חברתיות-משפחתיות וסביבתיות, הביאו אותם למצב שהם נמצאים בהם. זה המילה "מוחלש". אבל אני חושב שההערה שלך תאפשר למגיבים פה להתייחס למושג הזה.

הרעיון של ג'וינט ישראל, מה שמבלבל הרבה מאוד פעמים, זה לא לתת עוד כסף.

המילה היא באמת "מוחלשות", ואני מסכים עם ההגדרה שלך. מעניין למה העשירים מתרכזים במרכז הארץ והעניים מתרכזים בפריפריה. זאת אומרת, למדינה יש מדיניות, אולי לא מכוונת ואולי כן מכוונת, אבל אלו אוכלוסיות מוחלשות. האם הילד בדימונה לא רוצה להיות עשיר, או לא רוצה להיות חזק?

זה מעורר עניין. התגובות של האנשים, גם המגיבים שהתנסו בתכנית הזו, שידברו על אוכלוסייה מוגדרת כדי שלא נישאר באוויר, תהיה ההתייחסות גם למושג של איך מגדירים את האוכלוסיות. הרי יש להם הרבה מאוד שמות. תכף תראו את זה גם בנושא של מערכת החינוך.

הרעיון של הג'וינט זה לא להביא, כמו שהיה בעבר, עוד כסף ולחלק אותו אלא הוא רואה את עצמו ארגון מקצועי בעל יכולת לפיתוח מודלים שנעשו בחשדנות כדי לעשות הרבה מאוד פעמים שינוי סדרי עדיפויות, ולא לעשות מה שנקרא "more of the same ". אני לא אומר שאנחנו לא עושים את זה מדי פעם, אבל הרעיון המרכזי הוא שאנחנו במקום שאנחנו נמצאים בו, לעסוק בחדשנות.

כמובן שהחדשנות לא נגמרת משום שאני מקים מודל שהוא לא יכול בסופו של דבר, להיטמע במקומות אחרים. המבחן שלו והיכולת שלו לעשות השפעה מערכתית, רחבה, כדי לחולל שינוי בקרב האוכלוסייה.

הדבר האחרון הוא, שהתכניות שלנו בסופו של דבר נטמעות בתוך המערכת והופכת להיות חלק מההוויה של המערכת עצמה. כמו למשל, עם אש"ל, מה שהיה מלב"ן, היה רק של הג'וינט, הוא פיתח את המודל והוא הפך להיות בעצם נכס של מדינת ישראל.

אני אתקדם לגבי האוכלוסיות - אפשר לראות אותם, מדובר בילדים ונוער בסיכון, שזאת עמותת אשלים שאדבר עליה בהרחבה בהמשך, קשישים זה אש"ל, נושא עולים ונכים, וכמובן שבתוך האוכלוסיות האלה נכנסים גם אוכלוסיות כמו אוכלוסיית הערבים ואוכלוסיות נוספות.

נושא רחב, לא רק בנושא של עולים, הוא גם נושא של תעסוקה. נושא חדש שג'וינט ישראל עומד להיכנס אליו בתנופה רבה. הנושא של התנדבות וכמובן מנהיגות. אנחנו מקיימים גם קורסים, גם מקימים קבוצות סביב העניין הזה. מחקר ופיתוח, אי אפשר לעסוק בפיתוח של נושאים חברתיים משמעותיים, מבלי להתבסס על מידע מוקדם. לצורך העניין הזה יש לנו גם את מכון מאיירס ברוקדייל שמספק לנו נתונים שעל בסיסיהם אנחנו מחליטים לפתח תכניות.

בחבר העמים אנחנו פועלים מול האוכלוסיות של היהודים. אז שם יש זקנים, הידע כאן של כל אש"ל, על כל מוסדותיו ותפיסותיו, הופץ בתוך המערכות האלה. גם במערכות הרווחה והחינוך, הנציגים שלנו נוסעים לשם, נותנים ייעוץ, מפתחים מערכות.

על התקציב השנתי - אתם יכולים לראות, אני לא רוצה להרחיב את הדיבור. אבל הוא משמעותי בכל קנה מידה, כדי לחולל באמת impute שיכול לעצור impact על המערכות החברתיות שלנו. זה היה רקע על הג'וינט, אני מבקש מכם לעשות מיקוד ולעבור לאחד מהגופים שפועלים בתחום החינוך והרווחה, וזה אשלים.

42 מתוך מאה מיליון דולר זה מחו"ל, מאיפה היתר?

זה המינוף שאנחנו עושים בתוך הארץ, ממשלה ואחרים.

מה הממשלה משתתפת?

בוודאי, ובדוגמה שאתן עכשיו תהיה לכם המחשה.

מסתבר שהממשלה נותנת יותר ממה שנותנים בחו"ל.

אמרתי שג'וינט ישראל עובד על שותפויות, ג'וינט ישראל בשום מקום לא רואה את עצמו גוף מתחרה או עומד מהצד, הכל נעשה בתיאום עם המערכת השלטונית. מתואם איתם כדי שהתכניות שאנחנו מפתחים, יהיו בסופו של דבר, אפשרויות לקליטה והטמעה שלהם.

אני עובר עכשיו לתכנית של אשלים. בדומה לאש"ל שהקימו בזמנו, שזה היה אגודת שירותים לזקן, אשלים זה לילדים. במדינת ישראל, לצערנו הרב, יש הגדרה של 330 אלף ילדים המוגדרים ילדים בסיכון. זה הגדרה רחבה. אבל מדובר על קבוצה של 15 אחוז של ילדים במדינת ישראל שהם בעצם הם מוגדרים בסיכון ושיש הרבה ניסיונות ונעשים הרבה מאוד עבודה ביחס אליהם, אבל המספר הזה לא משתנה לצערנו.

הסיפורים סביב הילדים האלה, הם קשים ביותר. ולכן החליט הג'וינט להקים עמותה שנקראת "אשלים", בשותפות אסטרטגית עם ממשלת ישראל. ובמקרה הזה זה שותפות מיוחדת עם יהדות ארצות-הברית. במקרה הזה, ניו-יורק שהיא הפדרציה הגדולה ביותר. שהרעיון של השותפות הזו היא גם לעבוד בתיאום מלא עם הגורמים הממשלתיים, אבל גם לנצל את הידע שהתפתח בארצות-הברית, ששם יש סוכנויות שמקבלות מימון מפדרציית ניו-יורק, כדי להעביר ידע.

אשלים היא בעצם תוצר של שותפות אסטרטגית, בין ממשלת ישראל, חמישה משרדים שאיתם אנחנו מתואמים, הן בוועד המנהל שלנו, הן בוועדות המקצועיות שלנו וניו-יורק שאנחנו עושים תרגיל מדי פעם, כדי להעביר ידע.

מה פירוש המילה שותפות? הממשלה נותנת שקל ואתם נותנים מיליון דולר. מה זה שותפות?

השותפות היא גם שותפות תקציבית בקטע של אשלים. יש מה שנקרא "תקציב אשלים", שעומד על כך שלכל גורם משלושת השותפים יהיה תקציב מוגדר בקופה של אשלים.

שזה כמה, באחוזים לפחות?

בין שניים לשלושה מיליון דולר, שיש הסכמה בין משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד האוצר, זה התקציב של הממשלה. אותו דבר, פדרציות ניו-יורק ואותו דבר הממשלה.

רק שאני אבין, כמה נותנת ממשלת ישראל, כמה נותן הג'וינט וכמה נותנת הפדרציה?

שווה בשווה. כל אחד נותן שני מיליון דולר.

מאיפה מגיע תקציב ג'וינט ישראל?

מתוך הגיוס שלנו ממשאבים מפדרציות אחרות.

אמרת קודם שהתקציב הוא שלושה מיליון דולר.

אמרתי, בין שניים לשלושה.

אז כמה נותן כל אחד, שליש?

כל שותף נותן שניים עד שלושה.

זאת אומרת, ממשלת ישראל נותנת שליש, הג'וינט שליש והפדרציה שליש.

נכון. יש שותפות, יעל אנדורן יושבת בתוך הוועד המנהל שלנו, רואה את כל התמונה הכוללת, יש תקציב מיוחד שמוסכם על-ידי משרדי הממשלה.

הכל טוב ויפה, ג'וינט ישראל ממומנת על-ידי הכספים שאתם מביאים מהפדרציות היהודיות בארצות-הברית. האם כל התקציב של ג'וינט ישראל זה מארצות-הברית, או חלק ממנו גם ממדינת ישראל?

התקציב שלנו מגיע מארצות-הברית, והשותפויות שאנחנו בונים בבניית תוכניות, זה המינוף. אבל שלא נשאר רק עם השותפות בנושא של התקציב לשאלה שלך, השותפות היא אסטרטגית במובן הזה שלמשל במקרה הזה, אנחנו לא מפתחים תכניות למשל במקרה הזה של משרד החינוך, תכנית שמשרד החינוך לא שותף לה ולא יכול בסופו של דבר להטמיע אותו. יושבים פה נציגים שתכף גם ידברו, איך פיתחנו תכנית שהיא משותפת גם.

בואו נתקדם, משום שאנחנו רוצים לשמוע את כולם ואולי אחר-כך גם לדבר על הדברים.

אני רק אגיד משפט. השותפות עם ניו-יורק למשל היא לא רק תקציבית, אפילו זה נראה כאילו האמריקנים מביאים לנו כסף, היא גם שותפות מקצועית. כי אנשים שעובדים אתם שם, בנושא של ילדים בסיכון, יושבים אתנו בוועדות ומקיימים איתם דיונים.

פה אנחנו מביאים דוגמה אחת, קייס אחד להרבה מאוד תכניות אחרות. לדוגמה של פיתוח חדשני שעוסק באוכלוסיות המוגדרות בכל מיני שמות. אבל במקרה שלנו, זה אוכלוסייה בסיכון. הסיכון שלהם הוא סיכון לנשירה. ועדת דברת מדברת הרבה מאוד על נושא של אוכלוסייה במצוקה, על שוויון הזדמנויות. לדעתי התכנית שאני מראה לכם אותה פה, ונשמע את הדוברים תכף, היא דוגמה אחת מהרבה דוגמאות אחרות, כדי לתת תשובה ייחודית לאוכלוסייה הזאת. לא תשובה קונבנציונאלית, אלא תשובה ייחודית שפותחה במשך עשר שנים. שנקראת "התפיסה הפסיכו-סוציאלית".

התכנית באה לענות על צורך. קרוב ל-50 עד 60 אלף בני-נוער מוגדרים כתת משיגים. מה זה תת משיג - זה ילד בעל יכולת שלא מימש את הפוטנציאל שלו מסיבות חברתיות, משפחתיות ואחרות. שהוא בעל פוטנציאל תקין שבהתערבות חינוכית, ניתן להעביר אותו למקום אחר. התכנית הזו מבוססת על ידע קודם שנעשה עם נוער מנותק - תכנית מפנה - שהוכיחה שבהתערבות חינוכית ניתן לשלב מחדש את בני-הנוער שהמערכת התייאשה מהם והם יכולים לתפקד בתוך המערכת הזאת.

יש עוד מושג אחד וזה הרקע שהתכנית מאמינה שהאחריות לכישלון של התלמידים, ואני אומר פה משפט מאוד חזק, הוא לא של הילדים ולא משפחותיהם - אלא של מערכת החינוך. מערכת החינוך היא אחראית על אי הצלחה של התלמידים האלה. התנועה שצמחה בשנות ה60- ו70- בארצות-הברית ובאנגליה, עשתה מחקרים שלמים שלבתי-ספר יש כוח להשפיע על ילדים עם רקע סוציו-אקונומי נמוך. ככה בעצם התפתחה התכנית על רקע של הבנות, שיש צורך, שיש ידע עולמי שכן לעשות משהו עם הילדים האלה.

התפיסה לא חושבת שכדי לקדם את התלמידים - ההתייחסות צריכה להיות רק בהיבטים הקוגניטיביים. זאת תפיסה משלימה שמתייחסת להיבטים הרחבים של מכלול החיים של הילד. גם הרגשיים בעיקר, שמהם הוא סובל הכי הרבה, אבל הוא לא מפגר, הוא לא חולה נפש - זה ילד שמסיבות רגשיות, חברתיות ותרבותיות, תקוע במקום שהוא תקוע בו. ולכן התפיסה הזו משלימה את החלקים של ההיבטים הקוגניטיביים, החברתיים והמשפחתיים. זה עיקרו של התפיסה.

לגבי מרכיבי התכנית, זה לא קשור כדי להביא אותם אבל היא מתבססת בעצם בשינוי דפוס העבודה של המורים. המורים לא ימשיכו לעבוד עוד כמורים אינדיבידואלים שעובדים על הידע שלהם, מתמטיקה, אנגלית, אלא עובדים עבודת צוות. שלומדים להכיר את התלמיד הכרות רב-ממדית ומפתחים בעצם תכנית אישית לכל תלמיד.

המורים לוקחים אחריות לעשות אבחון לתלמידים ולהכין תכנית לכל תלמיד. יעדי התכנית מאוד ברורים, אבל באופן מפתיע תראו שאני פה מתחיל עם המורים. ההבנה שלנו כדי לשנות מצבם של התלמידים, הוא לא לפתח עוד תכנית לימודית כזו או אחרת, עוד אסטרטגיה של טיפול, אלא להתחיל במורים עצמם. לשנות את העמדות ותפיסות העבודה של המורים. וכמובן שאם אתה משיג את זה - אתה מקבל את היעדים האחרים שלהם, וצמצום הנשירה וקידום הישגים לימודיים שאי אפשר להתחמק מזה.

מה שד"ר חיים נבון כל פעם אומר לי, "תעשה עבודה טיפולית, תטפל בחלק הרגשי, ללא הישגים לימודיים, לא הבאת אותם למקום שהמערכת מתקבלת אליה". השיטה היא התערבות אינטנסיבית בתוך מערכת החינוך עם המורים, כדי להביא אותם למקום אחר. המורים רוכשים כלים ללמד את התלמידים ולא לטפל בהם. במקרה הטוב, יש יועצת חינוכית שמטפלת, במקרים רבים היא לא מצליחה להגיע לילדים האלה, הילדים האלה זקוקים בעצם להתייחסות אחרת. לפרדיגמה אחרת של עבודה. מי שיכול לעשות את זה - זה מורים שרוכשים כלים ומיומנויות מסוג אחר.

הממצאים בעיקרון מראים שיש התקדמות ביחס לתלמידים האלה. וזה חשוב להגיד את זה. נמצאת אתנו כאן מרים כהן נבות שהיא החוקרת של מכון ברוקדייל, תגיד בקצרה מה היו ממצאי המחקר.

באופן כללי, המחקר הגדול ביותר היה בבאר-שבע, שמה עקבנו אחרי התלמידים והמורים שהשתתפו בתכנית מכניסת התלמידים לבית-ספר בכיתה ט' למשך ארבע שנים, עד שסיימו בכיתה י"ב. ובאופן כללי מה שהיה אפשר לראות, קודם כל, יש שונות בין בתי-ספר, במידה שהם מאמצים את כל העבודה על-פי התכנית. אבל באותם בתי-ספר שמאמצים את העבודה על-פי התכנית, בהחלט רואים תוצאות מאוד משמעותיות וברורות. גם אצל המורים וגם אצל התלמיד.

ברמה של המורים, רואים שהמורים מאמצים תפיסת תפקיד אחר, הם רואים את העבודה שלהם בצורה אחרת ופועלים אחרת. מבחינתם האישית, יותר תחושה של סיפוק ופחות שחיקה. ברמה של התלמידים, והרי זו המטרה הסופית והעיקרית של העבודה, רואים שהתלמידים חשים בחוויה אחרת בבית-הספר, בעיקר ברמה של היחסים שלהם עם המורים. הדבר משפיע על ההתנהגות הלימודית שלהם, שאנחנו רואים הבדלים בין התלמידים שבתכנית לעומת תלמידים אחרים, פחות בעיות נוכחות, פחות בעיות התנהגות, פחות אלימות. וגם עלייה בהישגים לימודיים בצורה משמעותית במספר מישורים. קודם כל, ברמה של מיומנויות יסוד וגם ברמה של למידה בבית-ספר, על-פי ציונים וגם ברמה של בגרות.

באיזו כיתה הם מתחילים?

התכנית היתה מכיתות ט' עד י"ב, ועקבנו אחרי ילדים במשך ארבע שנים.

אתם עבדתם עם ה-120 בתי-ספר רק בבאר-שבע?

בכל הארץ, אבל המחקר שלנו על הפיילוט היה בבאר-שבע.

אלו עוד יישובים?

בכל הארץ.

אני מאוד מעריכה את מה שאתם עושים, זו בטח הגישה נכונה ועל זה אין מחלוקת. אני כאן בוועדת החינוך, וגם בתפקידי הקודם, כיושבת ראש וועדת מדע וטכנולוגיה, עסקתי הרבה בחינוך. אני יכולה לומר שהביאו לשולחננו, וזו לא תהיה הגזמה, מאות פרוייקטים חינוכיים של אנשים טובים, גופים נהדרים, שעושים דברים נהדרים במערכת החינוך.

לפי מה שאני מספרת לכם, מערכת החינוך שלנו היתה צריכה להיות מקום ראשון בכל העולם. ואנחנו יודעים שזה מצב הפוך לחלוטין. המצב הולך ונעשה יותר גרוע. משהו כאן לא עובד. אני לא יודעת למה? אתם עושים 120 בתי-ספר, זה לא אחד או שניים. אחרים עושים עוד 100 וזה עושה ב50-. כבר כיסינו את כולם. אז איפה התוצאות?

אז אולי באמת צריכים להתחיל מגן חובה או טרום חובה. אולי זה עוד אחת הבעיות, כי כולם מדברים אתי על התיכוניים, על חטיבות הביניים. תתחילו מהאפס.

תהיה התייחסות בהמשך בדיוק לשאלה שלך. עלו כאן כמה דברים לדעתי, היה שם סעיף אחד שחשבתי לשים עליו תשומת הלב, שהתכנית הזו שלא התכוונה, וזה גם ברור למה זה קורה, של ירידה משמעותית בנושא של אלימות. זה אחד הממצאים החזקים, זה ברור גם למה. התכנית טומנת בחובה הרבה מאוד פוטנציאל להתמודד עם הבעיה הקשה שיש לנו היום בחברה הישראלית. וצריך להבין גם למה.

אני מסיים בזה את הפרזנטציה שלי, כשאני מביא את חמש המסקנות המרכזיות שלי כדי לתת לדוברים כדי להגיד את דבריהם והם גם יענו לחלק מהשאלות שאת שאלת אותם.

הטענה המרכזית שאני אומר אותה כאן, כאילו זה השינוי הגדול, כדי לחולל מהפכה במערכת החינוך לא צריך לחשוב שחסרה שיטה כזו, שיטת סינגפור או שיטה אחרת. צריך קודם כל לעבוד על המורים ולכן התהליכים יהיו תהליכים מקבילים, כמו שאני קורא להם. שינוי בתפקיד התלמידים, מתחיל וחייב בשינוי עמדות המורים, בתפקוד המורים.

יצירת תנאים שמורים יוכלו בעצם להרגיש כבוד למקצוע שלהם, ירגישו שהם בעלי יכולת, שיש להם מה להגיד. תלמידים ירגישו שהם אוהבים את בית-הספר.

במסגרת ועדת החינוך, אני הייתי בשבוע שעבר בכתה בלוד, בחדר שהוא יותר קטן מהחדר הזה, וישבו למעלה מ-30 תלמידים אחד על השני, כששם מונהג יום לימודים ארוך שבו לומדים עד שעה 15:30. זה היה מה שאתה אומר "התנאים הטבעיים"? אלה לא תנאים שאפשר בכלל לעשות משהו. 25 מורים יושבים בחדר המורים, שבגודלו הוא חצי או שליש מהחדר הזה. התנאים הפיזיים.

אז השאלה מופנית למי?

אני רותחת על העניין, לכן אני אומרת לך, זה כל-כך ברור. זה לא כיתה רגילה, זה מקלט שהוסב לזה וזה לא מיועד לא לזה ולא לזה. פשוט מזעזע.

אני לא ארחיב את הדיבור שלי, אתן לאחרים לדברים. לאור זה שהכל מובן מאליו.

לא הכל מובן מאליו, התנאים הפיזיים זה כל כך אלמנטרי ומערכת החינוך לא מבינה את זה.

כשמציגים פה סוגייה שנעשה עליה גם שתי עבודות דוקטורט. ג'וינט ישראל לא פועל למטרות רווח, השקיע פה השקעה, שלדעתי אם אני מגיע לוועדת דברת. ועדת דברת רואה בקבוצה של אנשים שפיתחו במשך עשור, איזה שהיא תפיסה, יכול להיות שהבית הזה יכול לעודד את התפיסה שהתפתחה בו, בהשקעה מדהימה, כדי לעשות שינוי. ותכף נשמע את העדויות של האנשים שחוו את זה. אני לא עושה פרסום לארגון שלנו כי זה לא המטרה שלנו.

אתם הצגתם אני מניחה את "האני מאמין" שלכם והפנימו את זה, מה עשו עם זה?

הוזמנו לשם כדי להגיד מה חדש, מה חידשתם? הרי לא הבאתי לפה עוד שיטה כזו או שיטה אחרת, אלא הבאתי תפיסת עולם שהיא לא כל-כך מקובלת והיא עושה שינוי בתפיסת העבודה של האנשים ומחייבת בעצם את המערכת לשנות סדרי עדיפויות, תקציבים ודרך עבודה.

אני אומר גם פה, וזה נוגע למה שאת אמרת לי, שללא תמיכה של קובעי מדיניות לאנשים שיושבים בבית הזה קודם כל, שיהיו מוכנים להקשיב לדבר הזה שהתפתח, ללמוד אותו עד סוף, לבקר אותו ולתת תמיכה למערכת החינוך, לתת תמיכה לרשויות המקומיות לעשות את זה, לא יקרה כלום כי ימשיכו לדבר על התלמידים האלה עוד עשרות שנים על שוויון הזדמנויות.

שינוי כל קורה בתכנית 30 על 70 בשלוש שנים, היא תכנית שחייבת להיות בפיילוט של ארבע-שש שנים בתמיכה מתמשכת, כי היא דורשת שני דברים. אל"ף, מומחיות ודבר שני, הכרה איך מעבירים תהליכים כאלה מורים שהם הרבה פעמים שחוקים שהולכים לעבוד עם תלמידים שהם בעצמם הנהג הרע. תודה רבה.

אני רוצה לומר לך, הדברים האלה הם כל-כך בסיסיים ומבחינתי הם כל-כך מובנים, שאני לא יכולה להבין אחרי 56 שנים במדינת ישראל, עם אנשים כל-כך מוכשרים באמת יש אנשים טובים בכל המערכות. ואנשים שגם יודעים, הרי אנשים גם באקדמיה, גם במערכת החינוך, איך הם לא מבינים שחמש הנקודות האלה שאתה מדבר עליהם, הם תשתית לכל דבר. שהתחלת מהמורה, ואני לא מבינה את זה. למה אם כולם יודעים מה צריך מה לעשות, מה לא דופק פה.

אולי משום שקובעי המדיניות מתייחסים לזמן הפוליטי של החינוך ורוצים הצלחות בטווח קצר. ומה שאנחנו מציעים כאן זה תהליכים שדורשים שינויי חשיבה, דפוסים והתייחסות לאוכלוסייה שלמה. אולי משום שמערכת החינוך שלנו מונעת על-ידי מדיניות של הישגים ונלחצת עקב כך ורוצה להוכיח. ולוחצת עקב כך את המנהלים ואלה הם התוצרים. השינוי צריך להתחיל מהבית הזה.

ממשלת הלייבור של אנגליה הכריזה לפני שלוש שנים, על מדיניות כוללת של החינוך שנקרא מהלך כולל. אי אפשר לפתור את הבעיה הזאת בלי הצבתה על סדר היום.

זה מה ששרת החינוך עכשיו מנסה לעשות, מערך כולל.

אנחנו תומכים בזה.

גם הנשיא שזר ז"ל, נדמה לי עשה לנו שינוי עם חטיבות הביניים, הוא גם ראה לטווח הארוך והנזק באמת היה לטווח ארוך.

יש לנו ישיבה שאני רוצה להזמין את כולכם אליה, עם מקבלי פרס נובל. הפרופסורים צ'חנובר והרשקו וזה יהיה בחדר השני ואנחנו עושים טקס גדול. ומי שרוצה לבוא, מוזמן, אני אשמח מאוד. ולכן אנחנו מוגבלים בזמן ולא יכולנו גם לשנות את זה.

אנחנו נעמוד בלוח הזמנים. בחרנו היום להביא כאן גם את השותפים ברמת מטה של משרד החינוך, גם אנשים מהשטח שעברו את החוויה בעצמם. וגם כמובן את מכללת אורנים שאימצה, אחרי הרבה מאוד שנים, את התפיסה והפכה אותו ממש לתפיסת עבודה.

אני ליוויתי את התכנית מיום תחילת הפעלתה ממשרד החינוך והתרבות, עם ד"ר רמי סולמיני ועם הגב' יאירה אונגר. להגיד את האמת, אני לא האמנתי בהתחלה בתכנית. זה שינוי ואנשי חינוך בדרך-כלל נוטים לשמרנות.

אבל המהפך שחל בי בעקבות התכנית: א – התכנית נתנה מקום לילדים החלשים על שולחן הדיונים מול הנהלת בית-הספר. זה לא יהיה קל בעיניכם, למרות שאנחנו נמצאים כאן במאה ה21-, זה לא מובן מאליו, שאותו ילד שבא משכונה עם תנאים קשים, יהיה בפרונט של העשייה של החשיבה החינוכית בבית-הספר.

ב – נכון, אני הדגשתי תמיד את הנושא של הישגים לימודיים, תעודת בגרות משהו מפתח שיפתח איזה דלת, אבל בצד העשייה הלימודית, ההישגים הלימודיים יש מקום בוודאי לטיפול בילד, לגישה הטיפולית, אם זה ברגש, אם זה בבית שעבר חוויות שעבר הילד הזה בביתו. לא ניתן להגיע להישגים לימודיים, לדעתי, אם הילד חווה חוויות או התעללות מינית וכדומה ערב לפני כן. לא יגיע לשום תעודת בגרות עם המורה הכי מוצלח, צריך לתת מקום גם לנושא הזה.

התכנית חוללה בפירוש שינוי באוכלוסייה שאני מטפל בה. אוכלוסיית תלמידי מרכזי החינוך, כיתות ההכוון. זה התלמידים שעד לפני עשור, סווגו כחוטבי עצים ושואבי מים של המערכת. חדשות לבקרים עשו תכניות של רפורמה טכנולוגית. הרפורמה התבטאה מתלמיד שהוא למד במגמה שנקראת נגרות - "אומנות העץ". וספרות - "עיצוב שיער" וכדומה.

גבירתי יושבת-ראש הוועדה, אני מצפה שאת תשמעי דברים מאוד נחמדים על התכנית. אני קונקרטי, מה את יכולה, אם איזה מסר חיים נבון הולך אתו למערכת? כדי להגיד, ישבתי, התחבטתי בוועדת החינוך של הכנסת ומה אני הולך היום להגיד לבית-ספר שרוצה להמשיך בתכנית, על זה אני מבקש תשובה.

אני רוצה ברשותך להבין קצת יותר. כשאתם מדברים על רב-ממדי, הכרות רב-ממדית עם התלמיד, ולתת כלים, הרי אתם לא הפכתם את המורים להיות פסיכולוגיים.

קודם כל שידע איזה כלים קיימים לטפל בתלמיד. שלא לתלמיד שבא מדוכא ואומר מיד "מופרע". אלא יודע אפילו לעמוד באיזה צומת דרכים לכוון את הילדים.

אני אגיד את זה במשפט אחד, לא פסיכולוגים, אלא משום שאותם התלמידים חיים בבית-ספר כל היום, והם מגיבים עם הבעיות שלהם, מורים צריכים לדעת להתמודד כל רגע עם מה שמתרחש. וזאת תפיסה שלמה איך מטפלים, זה לא פסיכולוג.

אבל מורה שיש לו כמה ילדים בכיתה במקרה הזה, 30?

אנחנו למדנו שזה לא עניין של מספר, אלא זה עניין של תפיסה.

נניח יש לו 35 ילדים, במקרה הטוב. המורה צריך לבקר בביתו של הילד, צריך להכיר את ההורים.

קודם כל הוא צריך להכיר את הילד.

ודאי, את המסגרת של הילד. אני מדברת שהוא צריך להכיר את המסגרת שבה הילד מתפעל כדי להכיר אותו. אתה יכול גם לדבר אתו, לא רק יכול, אתה צריך, זה ברור. אבל אתה צריך להכיר את הסביבה, זה הרי מה שאתם אומרים.

אז מורים במדינת ישראל, כמו שאני מכירה אותם, הם מצליחים לעשות עם 35 ילדים, להכיר את הסביבה. פיזית הם מצליחים לעשות את זה?

עד לפני חמש דקות הרגשתי רע בישיבה הזאת, אני חייב להגיד לך. אני אישית הרגשתי רע בישיבה הזאת. אני חושב שאנחנו עומדים בעניין, זה פרופסיה חדשה, זה מה שאני רוצה להגיד לך. העבודה הפסיכו-סוציאלית או העבודה הפסיכו-חינוכית-סוציאלית, היא גישה שלא הוטמעה במערכת בגלל שהפרדיגמה הקיימת לא הולכת לכיוון הזה. כי הוא נוגע עכשיו במהות של הרעיון החדש. לא באנו להציג פה עוד תכנית.

לכן אני רוצה שניכנס לפרטים. למה עצרתי אותך וקצת נפגעת, אני הרגשתי. משום שאני לא רוצה ברמה של כותרות, אני רוצה להכיר, כמו שהוא אומר, שאני אתחבר למה שאתם אומרים. ברמה של הכותרות, תאמין לי, אני הייתי מורה לפני הרבה שנים, אני 20 שנה הייתי מורה, אני הקמתי ועד הורים יישובי בעיר שלי, ואני 20 שנה פעילה. עכשיו לי ילד בכיתה ב', אני מאוד מעורבת ופעילה. חבל לי על הזמן לדבר על הדברים שאנחנו כאן ברמה של כותרות. אני רוצה יותר לתכלס ולכן אני רציתי לשמוע יותר את האנשים בבשר של הדברים. ואני מתנצלת שהרגשת רע.

אני היום מנהל אגף במשרד החינוך. בעבר שימשתי בתפקיד שד"ר חיים נבון משמש. וכדי שנתחבר צריך לדבר על שתי אוכלוסיות מורים והתלמידים מיהם? גם אנחנו היינו מורים, להבדיל היינו מורים גם בבתי-ספר נורמטיביים וגם בבתי-הספר שבהם מדובר. ומה הבדל? למורים בזמנו לפני 12 שנה, למורים היתה רק תעודת זהות. שום השכלה והם היו אמונים להגיע עם הילדים למשהו.

לא מדובר על 30 ילדים בכיתה, אנחנו מדברים על מקסימום שמותר 20 תלמידים בכיתה. בפועל היו עשרה, שבעה, שישה, שכל אחד מהם שווה 30 תלמידים בכיתה. הכלים שהיו למורים היו אפסיים. חומרי לימוד, ספרי לימודי, כל בית-ספר אם היה מנהל בעל שיעור קומה, ייקח משהו לתלמידים . במרבית המקרים לא היה. זאת אומרת, מכאן תתחברי, התלמידים האלה לא קיבלו שום דבר מלבד מתעודת סיום.

על איזו תקופה אתה מדבר?

אני מדבר על לפני 12 שנה. זאת אומרת, מה שצריך לראות איזה מהפך חל ב12- השנים האחרונות, לא רק שכר, היו עוד דברים נוספים. אבל התכנית הזאת מיקדה הרבה מאוד דברים והתייחסה באמת כמו שאמר רמי, הפן הרחב של תלמידים, הורים, מורים. שוב התלמידים והמורים, שכל המורים הוכשרו על-ידי הגוף הזה. כל המורים הוכשרו, כל המורים הפכו להיות אקדמאים. רוב המורים קיבלו הכשרה פדגוגית טיפולית. המנהלים עברו סדנאות. זה תהליך שלקח 6-7 שנים כדי לקצור ולקטוף פירות.

היום רואים את זה כמובן מאליו, הילדים עושים בגרות. הילדים האלה סיימו 12 שנות לימוד וקיבלו תעודה של 10 שנות לימוד. למרות שסיימו 12, לא קיבלו אותם לצבא. זאת אומרת, המהפך שחל פה זה מהפך שמי שלא היה שם, לא מבין על מה מדובר. את מדברת בראש של מורה בבית-ספר ממלכתי, אין קשר. ממש אין שום קשר, צריך לראות כדי להבין במה מדובר.

אני כיום מנהלת חטיבת הביניים מקיף על-שם ניומן, שייך לרשת עמל בבאר-שבע. ובאתי בעצם לפי בקשתו, אני מפעילה את התכנית גם בחטיבה. אחר-כך אני אספר מה עושה ובכלל בבית-ספר כתפיסה. בית הספר כבר עובד לאור התפיסה הזאת של כמה וכמה שנים. זה הוטמע, אנחנו כבר לא עובדים כפרוייקט אלא זה אורח חיים.

ובאתי בעצם לספר קצת על הניסיון שלי. תכנית סחף זה בעצם תפיסה כלים דרך לקדם את התלמידים, שאם אתה מאמין בה ומיישם אותה, זה משנה אותך, את האישיות שלך, את דרכי החשיבה שלך, כמורה. אני הייתי אז מורה כשהתחלתי לפני 12 שנים ונכנסתי לזה. את העמדה הבסיסית שלך, בהבדל מול תכניות של אין ספור, כמנהלת אני יכולה להגיד שיש כל יום תכניות אחרות, שיטות אחרות, שמנסים את זה ומנסים פה ומנסים שם וזה בסדר.

ואתה מפעיל אותם ויכול להפסיק אותם ולנסות דבר אחר. בהבדל מזה, אם נלמד את העקרונות של התפיסה הזאת ונכנסת להרפתקה הזאת, אתה הופך לאיש חינוך אחר, לאדם אחר, לאיש חינוך אמיתי, אפילו להורה אחר, אפילו לאישה או לאימא אחרת. ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממך. כלומר, זה טבוע בך.

כמה שנים עברת את התהליך הזה את בעצמך בהדרכה?

במשך 8 שנים, היינו צמודים לג'וינט. אני בוודאי לא צריכה לספר לכם שבאמת מלחמת המוכשרים והמחונכים והמבוססים, זה לא בעיה גדולה. תאמינו לי, כל שיטה עובדת וכל תפיסה עובדת והם יצליחו.

אני חולקת עלייך.

אני מתוך ניסיון אני אומרת לכם שהם יצליחו. אבל הסוגייה שמטרידה כל בית-ספר וצריכה להטריד כל בית-ספר, זה באמת איך עובדים עם הנכשלים, עם הנוער בסיכון, שמאפיינים שלכם, כפי שרמי הסביר אותם, כבר ידועים, זה הסתגלות למסגרת נורמטיבית, זה פערים, זה חוסר מוטיבציה, זה עבריינות לפעמים, זה ניתוק, זה הרבה מאוד דברים.

רמי, אתה אמרת שהבית-ספר יכול להשפיע בעיקר, וכאילו זה יותר חשוב או זה יהיה ההשפעה העיקרית, והיתר פחות, לא שיסתדר, אבל הדגש הוא על בית-ספר מה שקורה בו. אבל אותו ילד, גומר את הלימודים, במקרה הטוב, בשעה 15:00 את הלימודים, והוא הולך הביתה.

אז בואי תשמעי עד הסוף ותביני שזה לא ככה. אני רוצה לספר על ניסיון שהיה לי לפני 12 שנה. התחלתי בבית-הספר למקיף עמל, בכיתה ט', קיבלתי 22 תלמידים עם כל המאפיינים. באמת 22 תלמידים שאספו אותם, זו היתה כיתת הכוון. אתם יודעים שפעם שהיה תיכון, כיתה ט', היו אוספים את הילדים מקבלים, זה בית-ספר מקיף, שמקבלים את כל הילדים. וכולם התקבלו ואספו אותם לכיתה אחת ואני קיבלתי אותם עם התחלת הדרכה, עם ההתערבות של הג'וינט, יחד עם בית-הספר, עם הדרכה צמודה, עם הרבה השקעה מטעם הג'וינט, כדי לנסות לעשות משהו אחר.

עכשיו, אם תפגשו אותם, זה 22 תלמידים, שסיימו שהם בוגרים שאני גאה בכל אחד מהם, שהגיעו ליחידות מובחרות, שהמשיכו ללמוד באקדמיה. שחלקם פתחו עסקים, שהקימו משפחות, שהם אנשים מאוד מצליחים. אז נשאלת השאלה מה גרם להצלחה? מה גורם להצלחה? זה סביבה שיצרנו עבורם. זה לאו דווקא הסביבה הפיזית, זה גם היה קצת מטעם הג'וינט פיתחנו סביבה מיוחדת, היו לנו משאבים, מחשבים וכו', ונתנו להם להרגיש שהם מיוחדים, אבל זה לא זה. העיקר זה היה הסביבה הרגשית שהיתה מעוגנת בתפיסה.

היינו צוות חינוכי, דמויות משמעותיות עבורם, ממש כהורים. דמויות שחוות את החוויות הרגשיות שלהם, מהוות משענת, פעלנו מתוך אמונה שלמה שתלמידים יכולים להצליח ולנו המבוגרים, יש הרבה יכולת להשפיע עליהם. אם ניקח באמת אחריות אמיתית שהמשמעות לא לוותר, להיות מעורבים בחיים שלהם, גם אחר-הצהרים, ללכת איתם לבית משפט, ללכת לקציני המבחן איתם. להגיע בבוקר ולראות חמישה-שישה ככה זרוקים על השולחן, מסוממים לחלוטין, ולהגיד מה אני עושה עכשיו ולא להתייאש ולא לפחד ולקחת סיכונים. המדריכים שהדריכו אותנו החדירו בנו את האמונה שתלמיד שחווה, שיש מי שדואג לו בחיים, מי שמכיר אותו, מי שמתעקש בשבילו, בסופו של דבר יביא אותו להגשמה עצמית מוקדם או מאוחר.

חינכנו תלמידים, כמו אמהות, הצוות הפך להיות הורים. יצרנו אווירה נעימה ויחד עם זה הרבה גבולות. גבולות שמהוות סמכות מאוד ברורה, לאו דווקא כוח, היה לנו דרישה מותאמת. קיבלנו את הילדים, אבחנו אותם וידענו כל אחד, אפילו הילדים חלקם לא ידעו לקרוא ולכתוב, ועשינו להם תכניות לימודים שמתאימות לרמה שלהם. הם היו בכיתה ט'.

וליווינו אותם במשך ארבע שנים, גם דרישה לימודית כמובן דרישות לימודיות ורצינו להגיע איתם למקסימום. אבל בגרות מלאה, רצינו להפוך אותם לאנשים קודם כל, אנשים שמתפקדים ולא לעבריינים ולא בני-נוער שמסתובבים ברחובות כל היום. הדרישות והגבולות יצרו הרבה עימותים, תגובות קשות, התנכלויות, ביטול המורה, העליבו אותנו, פגענו אותנו, קיללו אותנו, גם אני ספגתי הרבה. אבל למדנו וידענו שכשאדם נמצא בסיכון, הוא צריך מישהו בסביבה שייקח סיכון עבורו. והיינו מוכנים לקחת את הסיכון.

וכשחרגו מההתנהגות, תמיד היינו איתם והיה להם קול כל הזמן. "אל תיכנעו, אתם מסוגלים, אתם מיוחדים, חזרו למסלול". קול כזה שעם הרבה חום ודאגה. ובוגרים שהיו כאן בכנסת, אמרו, "יש לנו תמיד את הקול של רחל ברקע". "אל תוותרו, אל תיכנעו, אתם בסדר, אתם יכולים להמשיך הלאה". החוויה הזאת שהתרחשה אצל המבוגרים וזה חשוב אצל נוער בסיכון, אם חוויה כזאת מתרחשת במשך זמן, זה לא צריך ארבע שנים, זה שש שנים, זה לא מהיום למחר. חוויה שהאמינו בהם, שאהבו אותם, שהתעניינו בהם, שהכירו אותם היטב, שיעצו להם, שהדריכו אותם. הנתינה של הצוות מעבר, ההשקעה מעבר, החוויה הזאת מביאה להתמודדות אמיתית ולא לבריחה מהתמודדות, שהיא ההצלחה.

ולא על איזה ציון בבגרויות וכמה בגרויות. באמת, אני לא מזלזלת בזה שילדים יהיה להם בגרות. בהחלט, הם חלק עשו בגרויות, חלק חוו את החוויה. אני זוכרת את התלמידים שלי שנכנסו לבגרות הראשונה והחזיקו ביד ואמרו, "אני באמת יושב ואני כותב בגרות". אני אומרת, "כן, זה הבגרות, תעשו, זה בסדר". הם לא האמינו שהם בחיים נמצאים בחוויה הזאת, זה היה רחוק מהם.

וכל התלמידים שלי, 22 תלמידים, אף אחד מהם לא סיים בגרות מלאה. זה היה בלתי אפשרי, בגרות אחת שתיים שלוש, וכולם כך סיימו את הבגרויות. הם סיימו את העבודה, הם התגייסו ליחידות מובחרות. הם באו אחר-כך אחרי כמה שנים, היו פוגשים אותי במסדרונות, ו"מה אתה עושה פה?" "באתי להירשם לבגרות". "מה חסר לך", הייתי מייעצת להם לאיזה מכינה ללכת, לאן ללכת, איפה ללכת. אני בקשר אתם עד עכשיו. אני כל דבר קטן מתקשרים מספרים לי.

אם אני מסכמת, אני רוצה להגיד שלעבוד עם נוער בסיכון בצורה נכונה, אמיתי ומשמעותי, זה דורש הרבה כוחות נפש. צוות חינוכי צריך לקבל הרבה סיוע, תמיכה וייעוץ כל הזמן, אחרת הוא לא יכול לעמוד בזה. כי זה משהו תובעני ביותר. זה עבודה שדורשת הרבה סבלנות, התמדה, ולא תמיד יש תוצאות מהירות. ולא תמיד מה שהמערכת מצפה שיקבלו בגרות מלאה, זה לא תמיד, וזה לא צריך.

צריך אולי להעריך אולי בתי-ספר, אני מדברת אל הוועדה, ולתגמל אותם על הצלחתם להחזיק את הילדים האלה, להביא אותם לשינוי ומוביליות. שיהיה מוביליות במצב שלהם. שהם מוגדרים, לעקוב אחר ההתפתחות של התלמידים גם אחרי שהם עוזבים, ואז לראות את ההצלחה של בית-הספר. זה גם חלק מהעניין.

לאורך שנים, ייתכן שאם היו מעריכים בתי-ספר, כך היו הרבה יותר בתי-ספר מעמידים במרכז העשייה שלהם, את ההתמודדות עם הנוער בסיכון. זה היה המדד להצלחה שלהם, ולא כמה אחוזי בגרות הם מקבלים. גם, אני לא מזלזלת בזה. וצוות חינוכי של בית-ספר שנמדד כל הזמן, כל הזמן כמנהלת אני יכולה להגיד את זה, על הישגים ברמה ארצית, כאן ועכשיו, תכנים וכו', כל בוקר יש משהו. לומד מהר מאוד, כי הדרך הקצרה להצלחה - זה ללמד את הטובים, את מי שאפשר ולוותר על האחרים, שמקלקלים את הממוצע ואת הסטטיסטיקה ועוד ועוד.

כמה תלמידים יש במוסד שלך?

אחרי 5 שנים, נפתחה חטיבת הביניים. זה בית-ספר מקיף גדול, 800 תלמידים. מתוכם 820 תלמידים בחטיבת הביניים. אני מתחילה בחטיבת הביניים את התפיסה.

כמה מתוך ה-800?

30 אחוז לפחות.

זה בבאר-שבע?

זה בשכונה מבוססת, שמקבלת אוכלוסייה משיכון ד'.

יש לנו את אותם מספרים בהרבה מאוד אזורים בארץ, גם המבוססים.

רק כדי לקשור בין המצגת שאני עשיתי. היא עברה תהליך, דאגנו למה שקורה לה בתהליכים שהיא עברה. זה השקעה, זה לא קורה בהכשרה של שלושה חודשים, שישלח אותך לקורס, זה השקעה שהיתה. היא אומרת, "8 שנים", אינטנסיבי זה היה ארבע שנים בקבוצה של מורים, כשעשו שינוי, היא עשתה שינוי בתפיסת העבודה שלה. אנחנו לא המצאנו אותה כמורה, היא היתה מורה, היא היתה שם. אבל ביחס לתלמידים, היא עברה שינוי.

כל המורים אצלך עברו את התהליך?

היו כמה תהליכים. אני התחלתי ללמד בתי-ספר נכנסתי מתוך התפיסה. באתי לבית-הספר התיכון הזה כדי להיות בתוך התפיסה וכדי לעבוד עם התלמידים האלה. זה היה ארבע שנים. חמש שנים עבדתי. בשנה הראשונה היו רק שתי כיתות, אחר-כך בעצם הכללנו בתוך התפיסה הזאת את כל הילדים. שהם 30 אחוז מאוכלוסיית בית הספר.

אחרי חמש שנים, נפתחה חטיבת הביניים בתיכון שלימדתי ואני מוניתי להיות מנהלת חטיבת הביניים. וכמובן שהייתי כבר אדם אחר, אז התפיסה התחלתי אותה על חטיבת הביניים. וכל המורים של החטיבה, כל המחנכים, עברו את ההשתלמות הזאת במשך ארבע שנים.

מורה שיש לו חטיבת ביניים כמו שלך, ויש לו 40 ילדים בכיתה, הוא יכול לבצע את זה בפועל?

ודאי שהוא יכול, אנחנו מכירים את התלמידים שאנחנו מזהים אותם.

זאת אומרת, הדגש הוא על החלשים?

בפוקוס של הישיבות, ותבואי לישיבה פדגוגית של בית הספר אצלי בחטיבת הביניים, מי שנמצא על השולחן זה הילדים האלה, איך מקדמים אותם, מה עושים איתם, מה עשית איתם, איזה ביקור בית, איך היה. אני מכירה את כל התלמידים האלה.

יש לי שאלה אחרת. בכיתה הטרובילית שזה נניח 30 אחוז ולפעמים פחות, המורה עסוקה בילדים מהקבוצה הזו, יותר מאשר בילדים האחרים. הגישה שלך היא, כפי שאת אמרת, "שאחרים יסתדרו". את אמרת "לא צריך לדאוג להם, כי הם יסתדרו בכל מקרה, הם יצליחו בלימודים".

אנחנו בית-ספר ניסויי, זה שיטות הכי ייחודיות, הבאנו הישגים ומצוינות. יש לי המון פרוייקטים מצוינים. אין כאן סתירה.

התכנית עובדת רק בכיתות עד 20 תלמידים, 22 תלמידים.

להערה הזאת, אני חושבת שמאוד חשוב להסביר בהכללה כרגע. בכיתות אינטגרטיביות, בשל העובדה שיש כ30- אחוז, ואני אומרת לך כהכללה, מה שקורה היום זה שהמורה לא פנוי ללמד את התלמידים הטובים יותר. נהפוך הוא, כשהוא לא מתמודד עם אותו אחוז, יש הסח הדעת, יש בעיות אלימות. מי שיעשה תצפיות בשיעור ממוצע של מורה מסורתי רגיל, אנחנו נראה כחצי מהזמן מושקע בטיפול בבעיות משמעת. כך שצריך להבין שברגע שיש הבנה, תפיסה, כלים, עבודה שיטתית עם אותם התלמידים, יש שליטה, יש סמכות.

יש מסגרות בבית-הספר שמחזיקות אותם. ואז המורה הוא פנוי יותר ללמד.

אנחנו מדברים על בנייה של פרופסייה. קחי לך אנלוגיה לגבי החינוך המיוחד. זה לא אותם ילדים, אבל בחינוך המיוחד נבנתה פרופסייה והוא כלל מערכת החינוך, ומורים של החינוך המיוחד הם גם מורים של כיתות רגילות, וישנה עכשיו תכנית השילוב. כלומר, התברר שמורה של החינוך המיוחד הוא טוב יותר לכיתה הרגילה. וזה קשת שלמה של מחקרים הוכיחו את זה.

הטענה פה של התפיסה הזאת שאם אנחנו נפתח נכון את הפרופסיה הזאת בתוך המערכת, וננחיל אותה כדרך עבודה של מורה שמשלב בעבודה שלו, גם אוריינטציה פסיכולוגית-חברתית - הוא יהיה מורה יותר טוב גם לחזקים. נכון, זה תהליך. ותהליך שצריך לבנות אותו בהמשך. לכן המכללה שלי התגייסה לעניין.

כל אחד שמסיים את המכללה שלך, הוא בעל ההשקפה הזאת?

אני אוכל להגיד את זה עוד ארבע שנים, כי התחלנו בזה לפני שנה.

כמה יש תלמידים יש אצלך?

במכללה יש 5,000. אני שייכת למכללת אורנים, אני ראש החטיבה ללימודים מתקדמים ומרכזת את התכניות לתואר השני. אנחנו חברנו לאנשי ג'וינט, לאשלים, לצוות שריכזה בתכנית צח"ח באזור הצפון, ד"ר מיכל רזר. למעשה חיפשנו אחד את השני. וחברנו, יש לנו על זה סיפורים מפליגים, אבל לא נספר אותם כאן.

בסופו של עניין, הגענו ביחד למסקנה שעל מנת שאנחנו לא נשאיר את זה מבחינת התפיסה, בגדר של פרוייקט, אלא מהלך שהולך ונבנה, אנחנו מעונינים ליצור פרופסייה ולהכניס את התפיסה ואת התחום, כתחום שבונה ידע, בונה תורה אל תוך מערכת ההכשרה בתואר הראשון, ועוד יותר בתואר השני. כלומר, כשאנחנו מדברים פה על מורים, זה מורים אחרי שהם עברו כבר את השלב הראשון של ההסתגלות להוראה והיכרות עם המערכת ומוכנים באישיותם לקבל על עצמם.

אצלך לפחות זה מורים חדשים?

זה גם מורים חדשים בתואר ראשון וגם במורים בתהליכים של לימודים מתקדמים. כלומר, מורים בעלי תואר ותעודת הוראה שבאים להמשך לימודים. וכיום כבר ישנה תכנית לתואר שני חדשנית, שמונחת על שולחן המועצה להשכלה גבוהה, שהכותרת שלה, "זה חינוך והוראה לתלמידים בהדרה". זה השם שבחרנו בעצתו של היועץ המדעי שלנו, פרופסור יונה רוזנפלד, שהוא מאנשי מכון ברוקדייל ששייך לג'וינט.

כלומר, החבירה שלנו גם בתחום האקדמי היא עם אנשי הג'וינט. והכוונה שלנו בפיתוח התכניות, זה לא תכניות שמנותקות, אלא הן עובדות כל הזמן בתוך השדה, בתוך הנוף הבית-ספרי. זה תכניות משולבי פרקטיקום ובונות את הידע מהפרקטיקום והתנסות תוך כדי למידה. ופרוייקטים של עבודת גמר יישומית.

כלומר, אנחנו מציעים גם למועצה להשכלה גבוהה, מודל חדש של הכשרה שהוא בנוי על מודלים שאנחנו מכירים אותם. וכל זה מתוך הערכה שאם נצליח מדי שנה, במסגרת התואר הראשון, ועוד יותר מסגרת הלימודים המתקדמים בתואר השני, אם בתי-הספר להביא אתו למערכת עשרות ואחר-כך מאות מורים כאלה. כלומר, זה לא פרוייקט, זה מהלך מובנה, שלם.

כמה אנשים מתוך ה-5000, חמשת אלפים זה רק תואר ראשון?

חמשת אלפים זה תואר ראשון, שני, מכון לאומנות.

כמה יש לך כאלה כבר מורים במערכת?

אנחנו התחלנו לעבוד בעיקר בתחום של תעודות הוראה בחוגים של החינוך החברתי, החינוך המיוחד, התואר השני, בתחומים של לימודים מתקדמים, הכשרות מנהלים, הכנסנו את זה מאות אנשים. אנחנו מדברים היום על מאות ואנשים שעברו דרגות שונות של הכשרה. אבל לא זאת המטרה שלנו, המטרה שלנו באמת ליצור מערך הכשרה שלם. כלומר, ליצור פרופסייה, כמו החינוך המיוחד.

זה ברור, אני רק רוצה לראות איפה התהליך.

נכון להיום יש לנו 137 איש בקורסי הכשרת מנהלים. כל מנהל שעובר הכשרת מנהלים באורנים - לומד את התחום כמנהל. כראיית המנהל מה תפקיד המנהל ליצור את הסביבה המתאימה בבית-ספרו ולאפשר את היציאה של התלמידים האלה ממעגלי הכישלון.

מנקודת מוצא של מנהל?

לא, זה לגבי מנהלים.

אני רק אומרת, את עברת את התהליך סוציליזציה מורכבת, התחלת מלמטה כמורה ולכן את ככה הפנמת את זה יותר. השאלה אם מנהל עם אותם הערכים שאת מדברת עליהם?

אין ספק שהתהליך הזה לא ייצא לפועל בלי המנהלים. בלי אנשים כמו רחל פלג, שום דבר לא יקרה, שום דבר. זאת אומרת, צריך את האנשים המסורים עם הרגישות, עם העין הבוחנת. אבל בתי-ספר מונעים על-ידי המנהלים וסדר העדיפויות החינוכי, הקצאת המשאבים הפנימית, ההכוונה, מה סדר היום בדיון של המועצה הפדגוגית, איפה תהיה הכיתה. אם הכיתה הזאת תהיה על-ידי בתי-השימוש או במקלט או בבניין המרכזי של בית-הספר. אלה הם כל השאלות רבות משמעות.

התהליך הזה לא נבנה בלי מנהלים. לכן ומה שאנחנו בונים פה יחד עם הצוות של מיכל רזר, הוא תהליך שמקיף בתי-ספר. כלומר, כל פעם עוד יותר ויותר בתי-ספר מצטרפים למעגל ההכשרה שהם שולחים אלינו את המורים ללימודים המתקדמים. המנהלים שותפים לתהליך והמורים חוזרים אל בתי-הספר האלה. בלי החבירה הזאת, המהלך לא יצלח, אבל זה דורש זמן וזה דורש שינוי סדר עדיפויות במדיניות החינוך.

מהמשפט האחרון הזה שלך, מפה אני רוצה לעבור הלאה, איך עושים שיהיה שינוי סדרי עדיפויות. הרי זה לא רק עניין של כסף, יש המון כסף. אני יכולה להגיד שמערכת הכשרת מורים, אני עכשיו עוברת על התקציב, 717 מיליון ש"ח מושקע בבתי-ספר להכשרת מורים.

זה סכום ענק, 717 מיליון. אני שואלת מאותם אלה שכמותך, מהסוג של אורנים, לא ממקום אחר. איך אפשר ומה צריך לעשות כדי שיותר בזריזות יפנימו את מה שאת בעצם אומרת.

לומר את המילה "זריזות". אחת הטענות שלי יש, ואני רוצה להשמיע אותן, אנחנו כ-20 שנה, לא 12 שנים עוסקים בפיתוח של תפיסת העולם, עם הצלחה אדירה. חברו אלינו הרבה מאוד גופים, לא כולם מיוצגים כאן כרגע. אתם רק שומעים חלק מהגופים. ובכל זאת, על אף ההצלחות האדירות, אני אומר את זה בלי להתבלבל, יש קושי לבוא במגע עם קובעי מדיניות, אפילו לאיזה שהיא למידה צנועה ולו, אני לא רוצה להגיד של יום.

במשרד החינוך?

כן. עוד פעם, משרד החינוך זה מאוד רחב.

הם הגורמים. ועדת החינוך, זו ישיבה ראשונה, נגדיר את זה כישיבה ראשונה בסדרה, לא רק ליום הג'וינט העולמי, זו היתה חשיפה ואני נכוויתי. אבל אני אומרת, איך עושים כדי שהגישה הזאת שלכם, שהיא לא צריכה להיות מנותקת, היא צריכה להיות מחוברת לגישות נוספות, של ילדים מסוג אחר, אבל זה צריך להשתלב. איך עושים שמערכת החינוך, משרד החינוך, וזה לא מופנה כנגדך חלילה, אלא להפך, אתם כל הזמן מדברים על גורמי קובעי המדיניות.

אני אמקד את זה. ראי, משרד החינוך בחלק שלו, שאנחנו כמכללה עובדים מולו, נתן לנו שירות. הוא הכיר בשירות של לימודים מתקדמים בתחום כהרחבת הסמכה. וחיים נבון שותף לזה. כלומר, זה איזה שהיא עליית מדרגה. ככל שתהיה הכרה בתהליך של בנית הפרופסייה על-ידי המסגרות המקצועיות, על-ידי המערכת של המועצה להשכלה גבוהה. ואני מאוד מקווה שוועדת דברת תמליץ על זה. ככל שבהמלצות לגבי התקצוב הדיפרנציאלי של בתי-ספר, העניין ימצא את מקומו, ובתי ספר שיוגדרו.

אבל זאת בדיוק הטענה שלי. יש כבר את הכלים, יש תקצוב דיפרנציאלי, יש הכרה, יש מודעות. יש אפילו, את אומרת, את הערוץ דרך המועצה להשכלה גבוהה.

אבל זה לא עוד קורה. כלומר, התכנית מונחת והמועצה להשכלה גבוהה, כשהיא תכיר תכנית שהיא משולבת פרקיטקום, שחלק בלמידה בבתי-הספר שזה לא רק ידע אקדמי טהור. אני מלאת חששות, אני למודת ניסיון בשיח עם המועצה להשכלה גבוהה. זה לא פשוט, זה לא יהיה קל.

המשרד צריך להכיר, ללמד ילדים חלשים, זה לא המורה שהמנהל מבקש לשלוח אותו לאיזה גזירה. אלא זה המורה המעולה ביותר. זאת פרופסייה שצריך ללמוד אותה.

זה בדיוק הטענה שלנו. עשינו כאן ישיבה בנושא של שילוב ילדים חריגים במערכת הרגילה. יש חוק השילוב התלמידים. ואחת הדרישות שלנו, זה באמת הכשרת המורים שידעו איך להתמודד עם אותן אוכלוסיות. זה דבר אלמנטרי, לכן כשאתה דיברת, כל מילה מיותרת פה.

בישיבה הקודמת שהיתה לנו לפני שבוע, אחת המסקנות שלנו היתה, צריכים לפתח או לשים דגש על הכשרת מורים. אתם באים ונותנים את הכלים להכשרת מורים, עכשיו צריכים לחבר את שני המרכיבים האלה ביחד. אז זה המטרה שלי. מה שאני מציעה ככה. אני רוצה להציע שהישיבה הזאת לא תהיה רק ישיבת היכרות בלי המשך, היא צריכה להיות עם המשכיות.

גמרנו את השלב החגיגי. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מטמיעים את הגישות האלה ומגדילים את האפשרות. ועם המועצה להשכלה גבוהה ובלי המועצה להשכלה גבוהה. זאת אומרת, זה לא חייב להיות, לא את הכל צריך להפיל על המועצה להשכלה גבוהה. יש הרבה דברים שאפשר להפיל עליהם, אני יכולה לתת לך עוד כמה. אבל זה תלוי רק בזה.

זאת אומרת, אם הם יכירו בזה כמאסטר או לא מאסטר, או בתואר ב.א. או לא - זה חשוב, חשוב למורה, כי זה בהחלט יש לזה השלכות. אבל זה לא מתחיל ונגמר בזה. זאת הטענה שלי ואפשר גם לפתח כמו שאת באת והצגת, אני מאמין של מורה, גם כשהוא לא עושה מזה תואר אקדמי, ולהרחיב את היריעה. זאת התפיסה שלי. זאת אומרת, זה צריך להיות בשני הערוצים האלה. גם בערוץ שאת מדברת עליו, האקדמי. מבחינתנו, וגם בערוץ שאתה בעצם אולי ממונה, אם אני מבינה נכון, לא אתה, חלק מזה, נכון?

לאוכלוסיות החלשות אני ממונה.

אז כן אתה. אז דרך הערוץ שלך לנסות לתת לך יותר השפעה על יותר. זה המלחמה שלנו, אם אני מבינה נכון. אלה שני הערוצים.

ברשותכם, יש כאן כמה מצביעים. אנחנו נעמוד בזמן, אבל יש כמה דוברים שהבאנו אותם במיוחד.

למעשה אנחנו התחלנו את התכנית ברשת, ברמה של מדיניות רשתית, מרגע תחילתה. ב-1993 אנחנו היינו כבר בפנים, ולאט לאט הרחבנו את מספר בתי-הספר בתכנית, בשיאה היא הגיעה ל-22 בתי-ספר.

מה שרציתי לומר כאן. אל"ף, עבדנו גם מול בתי-הספר של משרד החינוך, מול האוכלוסיות החלשות, שזה תואר כאן. ומול בתי-הספר של התמ"ת. אנחנו קולטים כ-6,000 תלמידים מהחלשים ביותר של מדינת ישראל. תלמידים שהמערכת שמשרד החינוך פלטה, ואלה לומדים בבתי-הספר התעשייתיים והם תלמידים, המילה "מוחלשים" היא endure statement .

אני חושבת שמה שהתכנית הזאת עשתה בבתי-הספר האלה, היא פשוט הפכה אותם. היא יצרה שם תרבות אחרת של למידה. זה לא רק פרופסייה. זאת תרבות בית-ספרית שהפרופסייה של המורה היא חלק מהסיפור הזה. ליצור תכניות גמישות לתלמיד; לראות את התלמיד כבן-אדם עם כל הבעייתיות שלו; לקבל אותו עם חיוך בבוקר; לא למדוד אותו לפי הציון שלו - אלא לפי המאמצים שהוא מנסה להוכיח.

למנוע נשירה. אנחנו מנענו נשירה בצורה מדהימה, אנחנו הצגנו את זה לוועדת דברת. וזה גם בתמ"ת וגם בתלמידים של חיים נבון, שעד היום אנחנו עובדים כל הזמן יחד, כדי לקדם את האוכלוסיות האלה. יצא פעם, היה מה שנקרא "בית חינוך", אני עוד זכיתי ככה בשוליים, ממש בסוף להיות פרק זמן קצר במוסד הזה.

למעשה בתי הספר האלה הפכו לבית-חינוך, רק לא קוראים לזה כך. אם אנחנו מסתכלים על בית-ספר כמו עפולה, "טכנולוגיה-עפולה", 270 תלמיד, לא לומדים שם 30 תלמיד בכיתה, לומדים שם 20 תלמיד בכיתה, 22 תלמיד בכיתה. לראות את העשייה העשירה שמתנהלת שם, את הדיאלוג שנוצר שם, בין המורה ובין התלמיד, לראות את הצוות עובד ביחד.

יש לי בתי ספר מקיפים ענקיים החל מנהרייה עם 3,800 תלמיד וכלה במקיף של עמק חרוד של 400 תלמיד או 600 תלמיד. הצוות לומד לעבוד יחד. המורה לא עומד לבד במערכה. הם חושבים ביחד איך לטפל בילד הזה; איך לטפל בכיתה; זה יותר טוב בשבילם. המורים לטכנולוגיה, לאלקטרוניקה, לנגרות, לעיצוב שיער, נוטלים חלק בכל התהליך הזה.

יש כאן דינמיקה שסוחפת את כל בית-הספר. וזו הגדולה של התכנית. ואני מזמינה אותך, תבואי לעפולה, תבואי לטכנולוגי ת"א, תבואי למח"ט לאשדוד, ותראי איך זה מתבצע.

נקבע פגישה. אני רוצה לספר לכם, אנחנו היינו בבני-ברק, בית-ספר חילוני "רמז" בבני-ברק. ופגשנו שמה תלמידה, בוגרת אתג"ר, שסיפרה. את היה לך קצת דמעות בעיניים, אני בכיתי שם ועכשיו אני גם כן. זה היה יותר ממרגש, לראות תלמידה שהיא דיברה בעיקר, גם על ההישגים שלה, על הבגרות שהיא עשתה. הכי חשוב היה מה שנגע ללבי, שהיא דיברה על האמונה שלה בעצמה.

היא אומרת, "אני לעצמי לא האמנתי שאני אהיה מסוגלת". יושבת בכיתה, לגמור בגרות, היא גם הוציאה ציונים מעולים. אבל האמונה שלה בעצמה, שהבחורה הזאת נעשתה ממשהו מפורק למשהו שהוא בן-אדם. זה היה בית-ספר לחיים מה שנקרא. אבל זה בהחלט אתגר.

אני רוצה רק לסיים את דבריי במספר מלים בודדות. זה לוקח שנים. זה לא אינסטנט ובאמת הסיוע הזה, קודם הכל הג'וינט שהוביל את זה, משרד החינוך וגם התמ"ת עזר כאן. ורואים היום את התוצאות. חבל רק שמפסיקים עם זה.

אני רק אומרת שצריך, גם ודאי להרחיב את זה, זה לא צריך להיות פרוייקט של מישהו, זה צריך להיות הפרוייקט של המדינה. וזאת הגישה שצריכה להיות במערכת החינוך כולה. אני בכלל חושבת שהגיע הזמן שנשנה את השם, בית-ספר ל"בית-חינוך". ואז אולי באמת אנחנו נתייחס.

אני רוצה לחדד נקודה שקצת הובלעה. כדי שאותה תלמידה תגיד את מה שהיא אמרה לך, כדי שרחל תאמר את מה שהיא חוותה. מישהו צריך ללוות את בית-הספר, את המורים, כדי שהמורה תהיה בשביל התלמידה.

מי זה "המישהו"?

אלה מנחים מקצועיים מבית-הספר או חיצוני, אבל זה לא יקרה בלי הנחיה צמודה.

ברור.

זה לא ברור, משום שמשרד החינוך היום קיצץ, אבל כשאין הדרכה האם משרד החינוך יסכים להעמיד מדריך לבית-ספר? מה פתאום.

חבר הכנסת משה גפני שיצא מפה, כועס עלי כי הוא רוצה שאני אעביר תקנות של אפשרות העברה של תלמידים מרשות לרשות. שזה מיועד בעיקר לתלמידים החברים שלו. וזכותם גם ללמוד איפה שהם רוצים. אבל אני עוד לא קיבלתי כמה זה עולה. ואנחנו מסיעים תלמידים ב-400 מיליון ש"ח. סליחה שאני מעבירה את זה לצדדים פרקטיים, אבל את דיברת על פרקטיקה.

היום בבוקר היתה לי שיחה ארוכה עם רונית תירוש ממשרד החינוך, והיא מספרת לי לה שאין אגורה במערכת. ואני אומרת לכם שאם נפסיק לבזבז את הכסף על כל מיני הסעות כאלה ואחרות, וכל מיני קבוצה כזאת וקבוצה כזאת ולא רק חרדים, אני לא אומרת את זה בגלל שזה חרדים. ואז נוציא את הכסף על התכנים, מה שאת מדברת, מה שאת דיברת, אז אנחנו באמת נהפוך את הבית-ספר לבית חינוך והכל ייראה אחרת.

ואני מתנצלת מכל מי שלא דיבר, אבל אנחנו, איך אמרתי, זאת תהיה ישיבה בסדרה. אנחנו נתייחס לתכנים, אנחנו ננסה לחבר גם את חוק השילוב בפעילות שלכם. ונתחיל לעבוד כדי לעשות "סביבת חינוך חדשה למדינת ישראל".

המון תודה ואני מתנצלת שוב, לא התכוונתי לגזול חלילה ממך, אבל ידעתי, כמי שמנהלת כאן ישיבות וידעתי שכשיש כאן 15 איש, ולכל אחד יש הרבה מה לספר, ולא רציתי לקטוע את הסיפורים ונאלצתי לקטוע אותך כי ידעתי שלא יהיה לנו מספיק זמן. אז מה לעשות, שוב סליחתי אליך, אבל אני אומרת, בואו נעשה את זה כפתיח ונמשיך להיפגש כדי לקדם את העניין. תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00