כנסת פתוחה

ביקור במקלט לנפגעות סחר בנשים

5
הוועדה הפרלמנטרית לחקירת הסחר בנשים
18/7/2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 19
מישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית לסחר בנשים
יום ראשון כ"ט בתמוז התשס"ד (18 ביולי 2004), שעה 10:00

ביקור במקלט לנפגעות סחר בנשים

חברי הוועדה: זהבה גלאון – היו"ר
גדעון סער
יאיר פרץ
אתי לבני

מר מנחם וגשל - ראש אגף תקון, משרד הרווחה (יו"ר צוות הקמת המקלט)
גב' עדנה גרוס - משרד הרווחה
פרופ' מנחם אמיר - יו"ר עמותת "קשת" האחראית להפעלת המקלט
עו"ד רינת דוידוביץ - מנהלת המקלט
גב' ורד שיקלר - עובדת סוציאלית במקלט
גב' איילת פרקר - רכזת המקלט
גב' רגינה בריגין - מדריכה במקלט
גב' יוליה בן גרשון - עובדת סוציאלית במקלט
מפקח רוברט ברטהולץ - ימ"ר תל-אביב, משטרת ישראל

עו"ד מיכל לוצקי

סיגלית עדרי

איה לינצ'בסקי

שלום לכולם, אני שמחה שוועדת החקירה הפרלמנטרית מקיימת את הביקור הראשון שלה במקלט לאחר פתיחתו, נמצאים אתנו חברי כנסת גדעון סער, אתי לבני יאיר פרץ ואנוכי. אנחנו שמחים להיות כאן כי במשך הרבה מאד זמן דחפנו ודרשנו שיוקם המקלט, אנחנו שמחים שהוא הוקם, נהגנו לקבל בוועדה דיווחים על מה שקורה במקלט מרינת מנהלת המקלט, אבל בעצם לא עמדנו מקרוב ממקור ראשון הן על התנאים והן על מה שעובר על הנשים.

כמו כל דבר חדש אנחנו לומדים תוך כדי תנועה ויש השקפות שונות שכשבאים ליישם אותם בפועל רואים פער בין הרצונות בין הצדדים. יש לנו שורה של שאלות בנושאים מסוימים גם שורה של הסגות שלא קשורים לעניין של המקלט, אלא יותר הסגות קונספטואליות לגבי מיהו הקהל ש"ראוי" להיות משוכן במקלט, מה קורה עם הנשים במקלט, האם הן אמורות לצאת לעבוד, איך ואיפה הן עובדות.

קבלנו דיווחים לגבי מה צריך לחייב אותן, איזה תמריץ יש להן להישאר ולהעיד, אני חושבת שזה לא קשור דווקא למקלט אבל אלה שאלות שאני רוצה לשאול את הנשים ששוהות כאן. שאלנו לא אחת איזה תמריץ יש לנשים שבאות לארץ, נסחרות על ידי הסוחרים, למדינה יש אינטרס שהן תעדנה כנגד הסרסורים כשמלבד השהייה במקלט לא בטוח שיש תמריץ לנשים האלה להישאר כאן.

אנחנו יודעים שחלקן מונעות על ידי הסרסורים, חלקן עוד לא הסתדרו במקומות עבודה, ובעיקר כשכל התהליך המשפטי בבית המשפט, כל תהליך העדות לוקח כל כך הרבה זמן' יש צוואר בקבוק בבית המשפט והנשים האלה "נתקעות" בארץ חודשים ארוכים וגם מעבר לשנה.

קיומו של המקלט הוא קודם כל הטבה ב- 180 מעלות ממה שהיה קודם, אבל עדיין עולות מספר שאלות. שמענו את שר הפנים בישיבה האחרונה בוועדה, שהתחייב להנפיק אשרות שהייה ועבודה לנשים בתום העדות, כדי יהיה להן תמריץ להעיד. זה הכל ברמה של הבטחות ושלבים ראשונים ואנחנו נעקוב איך זה עובד בפועל, האם הנשים האלה, אחרי העדות שהן מוסרות בבית משפט אכן ניתנת להן תקופת התאוששות עם היתרי עבודה.

אני רוצה להודות בשם חברי הוועדה לאנשים שפעילים בנושא הזה במשך שנים, אני מניחה שנשמע את חברי הכנסת, חבר הכנסת סער, בהיותו מזכיר הממשלה היה בין הדוחפים להקמת המקלט בהחלטת ממשלה, נשמע גם את חברת הכנסת ליבני שתהיה בקרוב יושבת ראש הוועדה למעמד האישה. את זה אני מכריזה בכל אופן.

אני מנהל אגף במשרד הרווחה ויו"ר צוות ההקמה של המקלט הזה, נמצאים אתנו מנחם אמיר, פרופסור בקרימינולוגיה וראש "קשת" שאחראית על המקלט, רינת דוידוביץ מנהלת המקלט וורד שיקלר, איילת פרקר, רגינה בריזון ויוליה בן גרשון העובדות במקלט, שוש קרפ המפקחת המחוזית ועדנה גרוס.

המקלט הזה פועל מפברואר 2003 על סמך החלטה שהתקבלה כמעט שנה קודם בה הוחלט שיש להקים מקלט, הסיבה לעיכובים היו ההליכים המכרזיים שהיינו צריכים לעבור ובחירת המקום, אבל אני שמח שהגענו לאן שהגענו.

שתי ועדות הובילו לעניין הזה, ועדה אחת שהייתה ברשותו של סנ"צ דוידוביץ' שדנה בכל הנושא של הסחר בנשים, והוועדה השניה, ברשותו של מנכ"ל משרד המשפטים, אברמוביץ, שדנה בנושא של הקמת מקלט ספציפי על בסיס הדוח של ועדת דוידוביץ'.

היינו חברים בוועדות האלה ואני רוצה לומר בהקשר להיום, משרד הרווחה לא ראה את עצמו מוביל את המקלט הזה, ולא ראה מה הסיבה שהוא צריך להוביל את התהליך עצמו כי המחשבה הייתה שהתהליך צריך להיות תהליך אכיפתי ותהליך אכיפתי לא באחריותו של משרד הרווחה.

גם הקונסטלציה המדינית שהייתה בעניין הזה וגם תפיסת הממשלה שראתה בנשים האלה קורבנות ולא עברייניות, יחד עם ההחלטה שצריך להתחיל במה שקרוי התחלת תהליך של שיקום, הובילו לזה שמשרד הרווחה קיבל את זה עצמו ואז הוטל עלי, כמנהל אגף לקדם את הנושא הזה.

אני אומר את הדברים האלה מפני שמרגע שקבלנו את האחריות למקלט הזה, מרגע שהוחלט שאנחנו מריצים אותו, אנחנו מריצים אותו בפול ווליום מהבחינה הזו שאנחנו חושבים שצריך להקים אותו בהתאם לתפיסה שהייתה בוועדת הממשלה.

יחד עם זה צריך לזכור שההחלטה היא שאנחנו הולכים לשנה של ניסוי. בסוף השנה הזו נצטרך להביא את כל המסקנות לכל גורמים כדי לקבל החלטה אם אנחנו עושים את זה נכון, אם צריך לשנות דברים או האם בכלל צריך את המתקן.

כאן אני בהחלט חושב שוועדת החקירה הפרלמנטרית, שדנה בנושא הזה, מאד מסייעת לנו, לא תמיד לדברים שאותם אנחנו רוצים, אבל תמיד יש לנו את המקום ואת הפלטפורמה להביא את הנושאים ולהניח אותם כדי לקבל את הדעות השונות שבסופו של דבר יוצרים את הלובי הציבורי כדי להגיע להחלטות.

ההחלטה הראשונה שעשינו הייתה בחירת עמותה ציבורית, ואני מאד שמח שהעמותה הציבורית שנבחרה היא עמותה ציבורית ברשותו של פרופסור אמיר. אני לא אומר שלא היה משפט על העניין, היה על זה משפט כי רצינו עמותה שיש לה גם את היכולת הקונספטואלית לקבל על עצמה את העניין. פרופסור אמיר חקר את הנושא שבו אנחנו עוסקים, הוא חתן פרס ישראל וזה לא היה דבר קל בנינו בבחירת העמותה, אבל חיפשנו גם עמותה שיש לה את כל היכולות האחרות מבחינה כלכלית ומבחינת היכולת שלה לנהל עמותות כאלה.

לאחר מכן בחרנו את רינת, אם מותר לי לומר, זו הייתה בחירה אובייקטיבית רינת תפסה מיד את העניין, בהשכלתה היא גם עורכת דין וגם עובדת סוציאלית דבר שנתן לנו בדיוק את המקום שאנחנו צריכים כדי לנווט מקלט כזה מכל ההיבטים שלו.

אני רוצה לשים שני דגשים על השולחן, האחד, צוות ההקמה, בדיונים שלו, מנהל כל הזמן דיונים סביב איזון אינטרסים שצריך לקחת אותם בחשבון. חשבנו שאסור בשום פנים ואופן שהמקלט הזה יהיה מחוץ למקום ישוב, כמו שהרבה חשבו שכך צריך לעשות, גם בגלל שהמשטרה חשבה שהיא צריכה אותן קרוב לעדויות ויש לזה חשיבות, אבל גם בגלל שאי אפשר לעשות תהליך שיקום כשהמסר שאתה נושא הוא שהחברה מוקיעה אותך מקרבה.

חיפשנו את המקום הזה , אנחנו נמצאים כרגע בתהליכים משפטיים סבוכים גם עם דיירים שחושבים שאנחנו לא נמצאים במקום שמיועד להיות על פי הגדרת הייעוד שלו, אני חושב שאנחנו עומדים יפה בעניין הזה. הדבר השני זו הגדר שתכף תראו אותה, שעל פי תפסתנו צריכה להיות גדר פנים בתוך המקלט, אבל כמובן שברגע שהשכנים יכלו לתבוע הם התחילו לתבוע גם את זה, וביקשו שנסיר אותה.

החלק שיוצר את הפלטפורמה הנוחה מבחינתנו היא העובדה שגם עיריית תל-אביב, אגף מנהל הרווחה של עיריית תל-אביב וגם לחלק של היועץ המשפטי של עיריית תל-אביב אין מילה רעה אחת לומר על צורת הניהול של המקלט וצורת ההתנהגות של הנשים. אם יש תביעה כלכלית כזו או אחרת שהנשים מדברות בחצר אחרי השעה 23:00 נפתור את הבעיה הזו.

בעיקרון, הפחד שהיה בהתחלה, שנשים יסתובבו כאן וסוחרים יסתובבו כאן וזה מול בני עקיבא ומול שבט הצופים, אני מבין את תחושת הדיירים שהייתה בתחילת הדרך, אבל כל הדברים האלה חלפו מהעולם והם כרגע לא נמצאים. זה מנוהל בצורה מאד מסודרת והצורה הזו מאפשרת לנו גם את איזון האינטרסים הציבוריים וגם כמובן ללכת לטובת הנשים.

דבר שני, צריך לקחת בחשבון שאנחנו לומדים את הנושא הזה תוך כדי תנועה. אנחנו, יחד עם הוועדה, יחד עם כל המומחים, כולם לומדים כי אין ניסיון כזה, גם לא בעולם, של ממשלה שמריצה מקלט מהסוג הזה, זה לא ניסיון נפוץ ומהבחינה הזו אנחנו לומדים תוך כדי תנועה.

מה קורה בעולם?

יש דבר כזה בשיקגו, יש ניסיונות באיטליה, אבל חוץ מזה אין.

ואותם מנהלים ארגונים וולונטריים בעיקר.

אני רק רוצה לסיים ולומר שהלמידה שלנו היא תוך כדי תנועה. הייתה לי השבוע פגישה עם ארגני זכויות האדם, כולם הגיעו לכאן, נפגשנו במקלט, וגם הם יצאו בתחושה, שהם מרגישים שנוצרת לאט לאט האווירה המאוזנת, הנכונה מבחינת היכולת שלנו לנהל מתקן שיש בו התחלה של תהליך ניהול, מתקן שממשלה מנהלת אותו ויש בו סדר וארגון ומצד שני מתקן שיש בו התייחסות לנשים, על הצרכים המיוחדים שלהם, וכמובן שעוד לא הגענו למיצוי העניין אבל אנחנו בתוכו.

רציתי לומר את הדברים האלה בשביל ההקדמה כדי ליצור אתה קונטקסט למה אנחנו יושבים היום, ואני מציע להעביר את רשות ההצגה לרינת, מנהלת המקלט.

לפני שרינת תספר על המקלט עצמו, יש משהו שמטריד אותנו ברמה הקונספטואלית, מה שמטריד אותנו זו הגישה שקובעת שרק נשים שמוכנות להעיד תישהנה במקלט. בזמנו הדיבורים היו שגם נשים שנעצרות כקורבן לעיסוק בזנות גם הן תוכלנה לשהות במקלט למרות שהן מסרבות להעיד משיקוליהן. אני מבינה שכרגע המצב הוא שרק נשים שמעידות יכולות להגיע לכאן?

אני רוצה לגעת ברמה הקונספטואלית, קודם כל הממשלה החליטה ואנחנו עובדים לפי החלטת ממשלה. הממשלה לא החליטה שרק נשים שמעידות, הממשלה החליטה שנשים שמעידות יחד עם מקרים הומניטריים יוכלו להיות פה, אבל ההעדפה תינתן לנשים מעידות. החשש היה שתהיה פה הצפה, ואם יהיה כאן מלא עם נשים שמעידות, ההעדפה צריכה להיות להן, כי לממשלה היה אינטרס בעניין של העדות.

הכלי שבאמצעותו אנחנו מקבלים נשים למקלט על פי ההחלטה שנקבעה מהיום הראשון היא המשטרה. המשטרה היא זו שמפנה לכאן את הנשים לאחר שהן עוברות את הפרוצדורה שרינת תספר עליה, ואנחנו מקבלים אותן. לעולם לא סירבנו לבקשת המשטרה, ההפך הוא הנכון היו במקלט גם נשים שלא העידו. זה נכון שהן לא הרוב.

ממה שהבנתי מהמשטרה, הוראות המשטרה הן שנשים נעצרות ונשאלות אם הן מוכנות להעיד, ברגע שהן מסרבות, ההוראה היא פשוט לגרש אותן וישר מעבירים אותן למתקן מיכל או מגרשים אותן, זאת אומרת שאין בכלל את האופציה להגיע לכאן. איפה אתם? האם אתם ערוכים לקלוט את הנשים הלאה?

הוועדות שדנו בנושא בעבר החליטו שבמקלט כזה צריכים להיות שני אגפים, אגף אחד הוא האגף הפתוח והאגף השני הוא האגף השמור, צריך לזכור שהמתקן הזה לא הוכרז כמקום משמורת, ואני חושב שאסור שיוכרז מקום משמורת כי אז יש בעיה עם העדויות, אז מכיוון שהוא לא הוכרז ככזה, כל אישה צריכה לרצות להיות כאן. אי אפשר להחזיק אישה בניגוד לרצונה וכל אישה שנמצאת כאן במקלט יודעת את זה וכשהן לא מבינות את זה מספיק טוב ויש להן טענות הן אומרות לרינת להביא את זה עם הכובע מירושלים, שזה עבדך הנאמן, שיגיד להן מה מותר ומה אסור.

כמה נשים נמצאות כאן.

23 נשים, השאלה טובה כי חתמנו על הסכם עם העמותה שבהסכם הזה אנחנו משלמים כל הזמן עבור 35 נשים מפני שאחרת, לפי התקורות של המקלט שנקבעו, העמותה תצטרך לסגור אותו מהר מאד. אנחנו משלמים עבור 35 נשים למרות שיש רק 23 נשים, המקלט ערוך ל- 50 ויכול להרחיב את המקומות שלו ל- 70, כך נקבע במכרז ולזה אנחנו יכולים להגיע.

לשאלתך, אני רוצה לומר שלא נוצלה עד היום האופציה לשלוח אישה לכאן כדי להרהר האם היא רוצה למסור את העדות שלה או לא. בנינו כאן מתקן שמור, אנחנו לא מפעילים אותו כי כרגע אין סיבה להפעיל אותו, הנשים רוצות להיות פה. אבל האופציה הזו באופן עקרוני קיימת וזו החלטת הממשלה.

לא הפעלנו אותו כי חשבנו שגם נשים שהמשטרה לא נותנת להם לצאת, עדיף להן שתהיינה כאן במקלט עם כל שאר הבנות ויהיו להם תנאים פתוחים והן לא תצטרכנה להיות באגף השמור ולא לצאת, זה היה נראה לנו יותר אנושי.

זאת אומרת שאתם אומרים לי לדבר עם המשטרה...

מכיוון שהדבר הזה עלה גם על ידי ארגוני הנשים, אני חושב שיש מקום לנהל דיון מסודר אצלך, הצעתי להם גם לנהל דיון מסודר אצלך ולבקש סדרי הפניה. אפשר לנהל את הדיון ולבדוק את כל הדברים האלה. אם היו כאן היום 70 נשים אז כל השיחה הזו לא הייתה מתקיימת אבל אנחנו טוענים שיכול להיות שבסוף השנה נצטרך להביא להחלטת ממשלה שאין מקום להחזיק את המקלט כי אין בו מספיק תפוסה ובמצב הזה חייבים לקיים שיחה.

בסקירה אני אספר כיצד הדברים נעשים בפועל מבחינת ההפניה. אני רינת דוידוביץ, מנהלת המקלט, אני מאד שמחה לארח אתכם כאן, אני חושבת שנפלה בידי הזכות להופיע בוועדה ואני מקווה שאני אצליח להציג את הצוות שלי לפחות טוב כמו שמנחם הצליח להציג אותי, כי אני חושבת שיש פה הרבה נשים שהן שותפות לעשייה הזו.

חוץ ממני יש את איילת, שהיא מרכזת המקלט, עובדת סוציאלית בהכשרתה שניהלה בעבר מרכז לטיפול בסמים. היא נותנת את הדרכה למדריכות שנמצאות כאן, אחראית על הפעילות השוטפת של היומיום, על סדר היום במקלט, ועל הפרוייקטים המיוחדים שאנחנו עושים. כיום היא גם אחראית על הנושא של העבודה של הנשים.

מלבד איילת יש עוד שתי עובדות סוציאליות יוליה וורד, יש הרבה גורמים במעורבים גם בהפעלה של המקלט וגם בטיפול בנשים אם זה סיוע משפטי משטרה ושירותים אחרים, והן אחראיות על התיאום בין הגורמים והטיפול הפרטני בנשים. יוליה תתאר את הפרויקט שהיא עושה, של חזרה בטוחה, שזה הקשר שלנו עם מדינות המוצא שמהן מגיעות הנשים. אנחנו רואות חשיבות רבה לעזור להן להתקבל יותר בברכה במדינה שלהם ולהשתמש בכלים שלמדינות שלהן יש להציע בשביל לעזור להם לא לחזור לכאן אחר כך.

יש אם בית במשרה מלאה, היא דוברת רוסית והיא גם ערכה את השולחן שאתם רואים מאחוריכם ואתם מוזמנים להתכבד. אני מוכרחה לציין שהיא ביקשה ממני להגיד לחברי הכנסת שלנשים יש את אותו דבר כמו שהם קבלו. היה לה מאד חשוב להגיד שאת כל הפירות והמטעמים גם הנשים שלנו מקבלות וזה לא רק לכבודכם, אני רק מעבירה את המסר.

היא אחראית על התפעול השוטף של הבית הן מבחינת הזמנות הן מבחינת חדר האוכל ומטבח, ששם הבנות מבשלות לעצמן. יש שמונה מדריכות, רגינה היא הנציגה שלהן, המדריכות שלנו כולם דוברות רוסית בעלות תואר ראשון חלקן אף שני ושלישי במדעי החינוך והחברה. הן מאיישות את המקום 24 שעות ביממה, כמו שרגינה אומרת, כשאת הולכת, אני הבלבוסתית כאן. הן מסייעות לנשים, ביומיום שלהן, הן מלוות אותם ואני חושבת שהן עושות עבודה חשובה מאד.

חוץ מזה יש לנו מזכירה, אב בית, רופאה, ד"ר בן דוד שעובדת כאן פעמיים בשבוע פעם בוקר ופעם אחר הצהרים. היא מקבלת את הנשים ומפנה אותן במידת הצורך לקבל שירותים רפואיים באיכילוב. יש גם רופאה פסיכיאטרית שעובדת על בסיס קריאה שלנו שפוגשת הרבה נשים שמעלות כל מיני מצוקות מקושי להירדם בלילה ועד חרדות וקשיים שעולים מאירועים שקרו להם, נשים שעברו התעללות ואונס, לא רק בארץ, גם לפני שהן הגיעו. הן מטופלות גם על ידי העובדות הסוציאליות שלנו כאן ומקבלות גם טיפול פסיכיאטרי, שהוא גם טיפול תרופתי שחלק מהנשים מקבלות גם.

חוץ מזה יש לנו קב"ט ומערך אבטחה שלם שראיתם בכניסה, שבדרך כלל הוא יותר דקדקני, הם בעצם מתוקצבים ומממומנים על ידי המשרד לביטחון פנים. יש שלושה מאבטחים במשמרת חוץ מהקב"ט ומערכת אבטחה שכוללת את הגדר.

זו אבטחה שבאה למנוע כניסה לכאן או בריחה מכאן.

הנשים לא בורחות הן עוזבות דרך דלת אף אחד לא מחזיק אותן כאן בכוח. הגדרת האיום לפני שהקימו את המתקן הייתה מפני כל מיני סכנות של סרסורים שירצו לבוא ולחטוף נשים לאיים עליהם או להדיח אותם אבל עד כה לא היו מקרים כאלה, ואני מעדיפה שיהיו מאבטחים ושלא יהיו מקרים כאלה.

אני רוצה לדבר על מאיפה הנשים הופנו אלינו עד כה. המקלט נפתח ב-15 בפברואר השנה שזה כחצי שנה, פתחנו כשהייתה אישה אחת שתיזכר לעולם, והייתה חשיבות מאד גדולה לפתוח את המקלט. נתנו את ההיתר כמה שיותר מהר כי היו גם כל מיני תלונות של השכנים, כמו שציין מנחם והעדפנו שזה יפתח לפני שיוצא צו מניעה.

כמו שרוברט אמר, רוב הנשים הופנו לכאן על ידי ימ"ר תל-אביב אחר כך ימ"ר ירושלים, בעיקר מאזור המרכז אבל כפי שאתם רואים יש נציגויות של הרבה תחנות בארץ. היום יש 23 נשים במקלט, 21 עדות, ושתי נשים מסיבה הומניטרית. אלו שתי נשים שקבלו אשרת שהייה למשך שנה מידי שר הפנים עוד לפני שהוא הצהיר את ההצהרות, אחת מהן הגיעה למקלט ממעשיהו והשניה שוחררה בעקבות אישור של השר וביקשה להגיע לכאן כי לא היה לה לאן ללכת. שתיהן שוהות במקלט כשהן יודעות שהן יכולות ללכת, הן עושות מה שהן רוצות ובשלב הזה הן מעדיפות להיות כאן.

תהליך ההפניה לכאן מתבצע על ידי היחידות, כאשר יש פשיטות, נשים שבורחות או נשים שנמצאות במתקני כליאה ואומרות שהן רוצות להעיד הן באמצעות ארגוני ה- N.G.O בארץ, או ריטה חייקין שמסתובבת בין בתי הכלא או באמצעות עורכי הדין, כיום יש ליין חדש של עתירות שמגישות נשים באמצעות עורכי הדין שלהם שהן רוצות להתלונן על סרסור ואז בבית משפט החליטו שהמשטרה צריכה לחקור והן מופנות למקלט.

הן עוברות ביקורת על ידי משרד הפנים, זה מעין שימוע שעושים להם איך הן הגיעו לארץ, אם הן הסתננו הגיעו באשרת תייר, הן מספרות את הסיפור הראשוני שלהן. לאחר מכן בשימוע יש אפשרות להגיד או שהן עוברות למשמורת כי כל הנשים ששוהות במשמורת עוברות את השימוע הזה או שהן משוחררות בתנאים מגבילים למקלט.

שאלת אותי על המקרים ההומניטריים, יש הרבה נשים שארגוני הנשים רוצות להפנות, למשל המשטרה עשתה פשיטה על מכון ליווי ושאלה את האישה אם היא רוצה להעיד, והיא אמרה שלא, ואז היא עוברת למתקן מיכל. את אומרת שאולי בעצם אפשר להעביר אותן לכאן.

חוץ מזה הרבה ארגונים פונים אלי ואומרים שיש להם אישה עם סיפור חיים מאד קשה והיו רוצים שירחיקו אותה או יעשו משהו בשבילה קודם בארץ, ואז מה אנחנו עושים? כמו שמנחם ציין, אנחנו מפנים אותם למאיר כהן, אני מוכרחה להודות מאז המפגש האחרון שלנו בוועדה בעניין של פרסום הדוח, יש יותר היענות מצדם גם להיעתר למקרים הומניטריים, אבל כמו שנאמר, העדיפות היא קודם כל לנשים שמעידות.

השקף השני מדבר על כמה נשים מגיעות למקלט מכל ימ"ר, כמה עזבו וכמה הורחקו. כמו שאתם רואים מימ"ר תל-אביב יש את אחוז הנשים הגדול ביותר. אני שמחה שרוברט כאן כי זה מאפשר לי לא להגיד דברים מאחורי גבו של אף אחד, אני חושבת שיש משמעות רחבה מאד לשיתוף הפעולה שלנו עם היחידות החוקרות.

מה ההבחנות בין הורחקה ועזבה?

הורחקה זו אישה שסיימה להעיד והוחזרה באמצעותנו למדינת המוצא שלה. עד כה היו שבע נשים כאלה.

לשון נקיה של "גורשה".

אני מקווה שלא רק הלשון נקיה, אלא גם התהליך יותר נקי. על נשים שעזבו, החלטנו לשנות את הקונספציה מ"ברחו" ל"עזבו" כי כמו שמנחם אמר, השהות כאן היא וולונטרית ולהגיד שהנשים ברחו מכאן זה לא ממש מדויק. גם אם אישה תבוא אלי ותגיד שהיא לא רוצה להיות פה והיא רוצה ללכת למקום אחר, אני אפנה אותה ליחידה החוקרת ואני אגיד שהאישה הזו מבקשת לעזוב.

הכי הרבה נשים שנכחו אצלנו במקלט הן מימ"ר ירושלים ויש לנו מערכות יחסים מאד מיוחדות עם החוקרים מביאים את הנשים לכאן. אני בהחלט חושבת שמדינת ישראל הייתה צריכה מקום כזה שבו האישה תקבל טיפול כולל, אני לא חושבת ששוטר כזה או אחר צריך ללוות אישה להפלה או לדאוג איך היא תורחק מהארץ או לדבר עם מקלטים בחו"ל או לעשות את כל הדברים שנעשים פה. אבל מצד שני אני גם לא חושבת ששוטר צריך לזרוק אותה כאן במקלט ולבוא ולאסוף אותה רק כשהיא צריכה להעיד.

אני חושבת שכשהיא יודעת שיש לנו מערכת יחסים תקינה עם חוקר וכשיש הפריה הדדית, אם יש בעיה למשל כמו שאנחנו חושבים שאישה משתמשת בסמים או שותה אלכוהול במידה שמשפיעה על התפקוד שלה , אנחנו עושים שיחה משותפת. אנחנו אומרים לשוטר שהיא הכינה חבילות ויכול להיות שהיא מתכוונת ללכת או שעובר עליה משהו, בוא לכאן ונעשה שיחה ביחד. כשיש שיתוף פעולה הדדי אני חושבת שרוב הנשים מבינות שהן צריכות להיות.

איך זה מבחינה מספרית.

עד כה הגיעו למקלט 55 נשים, ביום שישי הגיעה לכאן אישה, כיום יש 23 נשים, שבע נשים הורחקו ו- 17 נשים מחכות למשפט.

מה בדרך כלל הסיבות שהן עוזבות.

לפחות בתחילת הדרך, כשפתחנו את המקלט קבענו שבין 16:00 ל- 18:00 אלה השעות של שעות הפנאי שלהן שהן יכולות לצאת. היום רוב הימים הן יוצאות בין 16:00 ל- 20:00, יומיים בשבוע הן יוצאות בין 16:00 ל- 23:00 ובשבת הן יוצאות בין 13:00 ל- 20:00. כאן מתחנו את השעות שהן יכולות לבלות מחוץ למקלט

מה היה רע עם מה שהיה קודם?

רוב הנשים הגיעו לכאן הגיעו ממלון סנטר ואנחנו קוראים להן "דור המדבר" כמה שזה נורא בעיני לקרוא להן כך כי חלקן באמת צעדו במדבר כדי להגיע לכאן, אבל זה המושג שהוטבע. הם הגיעו לכאן ממלון סנטר, חלק המשיך לעבוד בזנות ואף אחד לא שמר עליהם שם מבחינה ביטחונית ואף אחד לא אסף אותן מבחינה מנטלית. אז הן מגיעות למקום כזה, שיש בו גבולות ויש בו כללים ורוצים לדבר על הדברים וזה יצר בעייתיות מסוימת, עד לפני שבוע לא היו אשרות עבודה אז רוב הנשים קבלו דמי מחייה של 140 ש"ח לשבוע.

מה שאת מזהה עכשיו זה יותר נטייה להישאר?

אני חושבת שכן.

יש משהו מאד מעניין מתצפית שלנו מבחוץ, למשל מותר להן לצאת בשעות אחר הצהרים, הרחבנו את השעות, אבל מחצית מהנשים לא יוצאות, הן לא רוצות לצאת. זאת אומרת שהגבולות שהן בודקות אותנו זה לא כל כך בגלל שהן רוצות את היציאות האלה כמו בגלל שהן רוצות לדעת כמה הן שולטות במצב. עצם הידיעה שיש להם שליטה במצב שלהן מספיקה .

דוגמא לדיון שהיה ביני לבין רינת ביום חמישי, נשים שאלו אותנו אם הן לא יצאו אחר הצהרים האם יוכלו להרחיב את היציאה בשבת על חשבון השעות האלה. אמרתי לרינת שנשים שיוצאות לעבודה, ולא יכולות לנצל את השעות של אחר הצהרים, כדי ליצור את התמריץ לעבודה יכול להיות שלהן אפשר לתת אתה שעות של אמצע השבוע לשבת כדי ליצור דיפרנציאציה. ניסיתי לומר קודם שאנחנו לומדים תוך כי התהליך ואין לי ספק שהלמידה תוך כדי התהליך יוצרת יותר רגיעה במקלט.

נשים עוסקות בזנות במהלך השהיה כאן?

אני יכולה לומר שברמה המוצהרת זה לא משהו שאנחנו נתיר אם נדע אותו, וזה חד משמעית.

הן מתחייבות לא לעסוק בזה.

הן גם מתחייבות לא לעסוק בזה. אבל זה לא שהן צריכות שמדינת ישראל תגיד להן שזה לא מכובד שהם ימשיכו להיות כאן כדי לעבוד בזנות, אנחנו באמת מאמינות שיש לזה השפעה הרסנית לנפש שלהם ואנחנו רוצות לתת להן משהו אחר. יחד עם זאת אנחנו כן מפקחים מי האנשים שמגיעים לכאן לאסוף אותן ואם יש טיפוסים מפוקפקים אנחנו כן ערים לזה אבל אני לא עומדת עם משקפת ומסתכלת לאן הן הולכות. אישה שאני אדע שהיא עוסקת בזנות בצורה ודאית, תופנה ליחידה החוקרת ונטפל בזה גם אנחנו.

אני רוצה להוסיף שבדרך כלל כשהן מגיעות אנחנו עוד יכולים לראות ספיחים של עבודה עליהן, הן יוצאות ב- 16:00 עם מבט אטום, רואים שהן מכינות את עצמן בלבוש שהוא לא עד הסוף פרובוקטיבי אבל מתהלך משהו שהוא לא כל כך מחובר לעצמו.

ככל שהן נמצאות כאן יותר זמן והן מרגישות יותר ביטחון והגנה, כמויות הניתוק שאדם צריך לגייס כדי לעסוק בזנות הם אדירות וברגע שמקשיבים להן והן אוכלות וישנות טוב מאד קשה להן לחזור לעבוד בזה ברמה הנפשית כדי לגייס את מנגנון ההתנתקות זה הרבה יותר מורכב ואנחנו רואים שתוך שבועיים שלושה אחרי שהן מגיעות כבר יש עזיבה של דפוסי התנהגות של הזנות עצמה.

החלטת הממשלה אומרת שאנחנו צריכים להחזיק נשים פה עד שלושה שבועות. אנחנו מאחלים לעצמנו שזה יהיה היום 6 חודשים.

בגלל ההליך המשפטי?

בגלל ההליך המשפטי, בגלל שעדין אין העדה מוקדמת שכולם מדברים על זה.

האם יש מקרים שאחרי ההליך המשפטי הן נשארות פה? האם אחרי שהן מעידות הן צריכות להישאר?

אחרי שהן מעידות אפשר להוציא אותן מהארץ וזה מה שכרגע מתבצע.

אחרי שהאישה מסיימת להעיד אנחנו עובדים אתה על הפרידה, אנחנו מכינים אותה לקראת החזרה שלה והיום יש גם את הסיוע האזרחי שהן מקבלות שקצת מעכב כי חלק מההליכים האזרחיים קשורים. ההליך האזרחי הוא כפול אחד הוא הליך בבית הדין לדיני עבודה שבו הן תובעות מהמעסיק שלהן על זה שהוא לא נתן להם תנאים, שזה הליך יותר זריז וההליך השני הוא הליך בדיני המעסיקים שבו הן תובעות שיפצו אותן על סבל שהן עברו.

כשאת מדברת על ההליך המשפטי את מדברת על ההליך המשפטי הפלילי?

כן. התביעה האזרחית אפשרית בבית הדין לעבודה במקביל כי שם לא צריך שיהיה פסק דין.

גם בתביעה אזרחית לא צריך שיהיה פסק דין, זה פשוט מקל על התהליך של הראיה.

איך זה מתחבר, הרי תביעת נזיקין תיקח שנתיים.

אבל היא לא חייבת לשהות כאן, היא מתחילה את התהליך, יש העדה מוקדמת ואז היא מורחקת.

עו"ד זוברצקי שיושב אתנו בוועדת ההיגוי לסיוע משפטי מעלה כל פעם את השאלה ומה יקרה אחר כך שיצטרכו להעיד יביאו אותן מאוזבקיסטאן? אלו שאלות לא פשוטות.

גם מבחינתן הן פוחדות ושואלות איך הכסף יגיע אליהן, אם בכלל יגיע. יש אישה שהגיע מימ"ר תל-אביב יש לה ילד בן שנה שנמצא כאן והיא התחילה תהליכים עוד לפני שהיא נכנסה להריון. היא הייתה במלון סנטר בהריון, ילדה, הילד כמעט בן שנה והיא עדין כאן.

הייתה אישה שיצאה מהארץ עם שני ילדים.

הבעיה היא הזמן שלוקח בתל-אביב , לאותו משפט לוקח פי שתיים זמן מאשר בירושלים.

בירושלים תוך חודשיים שלושה הם מסיימים.

יש לזה פתרון חלקי, ניתן להעיד העדה מוקדמת היום.

בזמנו דברנו כמה פעמים עם השופט דן ארבל, אחרי הפגרה ניפגש עם עוד שופטים. הבעיה היא לא הפרקליטות.

לא נמצה את הכל אבל לגבי המורכבות של התהליכים, אישה נמצאת כאן עם ילד, לפי חוקי מדינת ישראל על הילד חלים חוקי מדינת ישראל. כשאיילת העלתה התרשמות שיש הזנחה רגשית של הטיפול בילד כתוצאה מכל מה שקורה, ברור שהיינו צריכים לערב את פקידי הסעד ולעשות את כל התהליך כולו. זה דבר שלא לקחנו בחשבון כשמתחילים להיכנס נשים עם ילדים. למזלנו תל-אביב מאד מורגלת בעובדים זרים וילדים.

עכשיו צריך לברר על מעון כי היא רוצה להתחיל לעבוד. השקף השני מעניין מהפן הזה שבסמוך להוראת ההקמה של המקלט, רוב הנשים שהגיעו אלינו היו ממדינות מולדובה. היום יש מצב שחצי מאוזבקיסטן ואחוזים יותר קטנים מרוסיה ואוקראינה. יש לזה השלכות לא רק מבחינת חיי היום יום במקלט, אנחנו מבחינים בתתי קבוצות שיש להם מנהגים אחרים, הן נשבעות בקוראן, יש להם אוכל אחר ומנטליות אחרת, יותר שמרנית ואפילו יותר אלימה.

היה מעניין אותי כשהכנו את זה, ושיתפתי את מנחם, אם יש לזה משמעות שמגיעות פחות נשים ממקומות אחרים, האם זה בגלל שיותר קשה לגייס מהם, או בגלל יש יותר מניעה במדינה הזו, עוני...

הכל קשור. אני רוצה לשאול שאלה לגבי הנתינות מאוזבקיסטן, ובכלל לגבי כל הנשים ששוהות כאן, מבחינת הקשר עם השגרירויות. אחת הטענות הקשות ביותר שנשמעו, וקיימנו על זה מספר ישיבות וכתבנו מכתבים מאד קשים לשגריר אוזבקיסטן, זה על כל הנושא של הקשר עם השגרירות.

כשפתחנו את המקלט חשבנו שנמשיך להיעזר במיכל אלמוג ממנהלת ההגירה כדי שתמשיך לעמוד בקשר עם הקונסוליות ולהנפיק את תעודות המעבר. הקמנו מקום חדש וחשבנו שלא נשתלט על זה, אמרנו שהיא מכירה טוב ושיש לה יחסים טובים עם השגרירויות וכדאי שהיא תמשיך.

מהר מאד עברנו להשתמש בשירותים שלנו, אחת המדריכות אצלנו אחראית על הנפקת תעודות המעבר וגם אחרי זה על אשרות משרד הפנים, והיא עומדת בקשר עם כל הקונסוליות. לאישה שמגיעה לכאן אנחנו נותנים טופס כזה, אם אין לה תיעוד, זו בקשה לתעודת מעבר, היא מצרפת את התמונות ואחת לכמה זמן נוסעת לשגרירות ומנפיקה את תעודת המעבר.

אני מוכרחה להודות שדווקא עם אוזבקיסטן יש לנו קשר מאד הדוק, הוא מאד מעורב, גם הקונסול וגם השגריר, אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא נעלב, חברת הכנסת גלאון שלחה לו כל מיני מכתבים והוא תמיד מגיע לכאן ומבקש שאני אגיד לה שזה הסתדר, והוא לא יודע מאיפה היא קבלה את האינפורמציה ושזה לא נכון. אז אני מפנה אליך שהוא מאד לוקח את זה לתשומת לבו, הם מגיעים לכאן אחת בשבועיים שלושה, הם מבקשים לקבל דיווחים על הנשים שמגיעות מאוזבקיסטן לכאן.

מה שהצלחנו להסדיר אתם, שלא עבד עם מנהלת ההגירה בעבר, לפקודות מעבר יש תוקף, מרגע ששמים את החתימה על תעודת המעבר, בדרך כלל תוך חודש האישה צריכה להחזיר את תעודת המעבר ולהיות מורחקת. הצלחנו להגיע להסכמה אתם שכל הנשים, תהיה מוכנה להם התעודה, הם יבדקו את הזהות להם בחו"ל עם משרד הפנים וברגע שנגיד להם שההליך הסתיים הם יתנו את החותמת ורק מאז זה יתחיל החודש. זה ממש הישג משמעותי. מה שלא הצלחנו עם כל הקונסוליות זה להסדיר את עניין החשבון לתעודת המעבר.

נמשיך לכתוב להם.

באוזבקיסטן זה עולה 25 דולר והיחידים שלא גובים מאתנו תשלום אלה אוקראינה ורוסיה. הם ביקשו שאכתוב מכתב שיספר להם על המקלט, ואם אלה נשים שמגיעות מהמקלט הם יסכימו לעשות את זה ללא תשלום. עם שאר השגרירויות, חוץ מהקשר שנעשה לתעודות המעבר אין לנו קשר אתם. הזמנו את הקונסולים לכאן אבל חוץ מקונסול אוזבקיסטן אף אחד לא הגיע.

לגבי התפלגות הגילאים, ילידות 1980 הן בנות 24 ורוב הנשים שהיו עד כה במקלט היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, כשאני מוכרחה לומר שבהתחלה דווחו לנו על קטינות ועד היום לא הגיעו למקלט קטינות, אולי אחת שהייתה קרוב לגיל 18, אבל עדיין הן מאד צעירות. לאחרונה קלטנו נשים מסוף הסקלה, בנות 34 שנחשבות "זקנות", ואפשר לראות גם באופי שלהן שהן אחרות, יותר בוגרות, עבדו כבר בעסקי המין בעבר, היו בדובאי, קוראה יוון. הן מספרות שהכלא בדובאי לא כל כך נעים.

דבר נוסף שהתייחסנו אליו זה הדת, אם הן נותרות או מוסלמיות, רוב הנשים במקלט היו נוצריות, אין יהודיות.

יהודיה יכולה להיסחר אבל היא לא תגיע לפה כי היא מקבלת אזרחות ישראלית היא לא צריכה שיבריחו אותה דרך הנגב. למרות ששמעתי מאותם ארגונים שישבתי אתם השבוע שיש תופעה הפוכה של ישראליות שסוחרים בהם באירופה ויש אליהן פניות לקבל אותן חזרה כמו שאנחנו פונים לארגונים כאן.

בעניין המצב המשפחתי בערך למחצית מהנשים יש ילד שהם השאירו מאחור בעיקר עם האמהות או עם חברות ומעטות עם המשפחה של האבא. רוב הנשים שיש להן ילדים הן או רווקות או גרושות, בצורה זו או אחרת חד הוריות ואז יש פחות נטייה לסמוך על משפחת בן הזוג למרות שיש כמה כאלה.

זה חלק שמאד מעסיק אותן, רוב השיחות בטלפון זה עם המשפחה, עם הסבתא, הילד צריך לעבור ניתוח וצריך להשיג כסף, המשפחה של הבעל מאיימת, יש הרבה התעסקות סביב הילדים. גם המשפחות שלהן הן ברובן חד הוריות, או גרושות או אמהות חד הוריות. אנחנו מתחילים לראות שזה דפוס ויש דור שלישי לזה. המשפחה ומערכות היחסים עולים הרבה בשיחות.

איך הקשר בין הנשים, בינן לבינן?

יש הבדל לא רק מבחינת הדתות אלא אנחנו רואים הרבה עניין של ותיקות, בין נשים שנמצאות כאן תקופה והתרגלו לחיים פה ולמעמד שלהן אפילו במסגרת הקשר מולנו, לבין נשים חדשות. יש ניסיון להראות להן מי בעל הבית. זה משהו שאנחנו ערים לו, כל יום ב- 14:00 יש שיחה עם כל הנשים במועדון שבמהלכה עולים כל מיני דברים, הן כן אומרות דברים אחת לשניה, הן לא שומרות דברים בבטן. אם יש בעיה של אישה שהעבירה את הכביסה מהמכונה למייבש, אלה דברים שיעלו.

צריך לזכור שכל מערכות האמון שלהן ביחסים הן מאד מורכבות. אם אני אומרת לה תעזרי בחברה היא אומרת לי "אין לי חברות". כל אחת היא מאד בפני עצמה, בחודש הראשון לוקח להן זמן להתארגן, הן חוות את הטראומה כאן, כל מערכות האמון כל היחסים שהיו להן מהיום שהן נולדו עד שהן הגיעו לכאן הם מאד שבירות פריקות ולא יציבות.

יחד עם זה אני חושבת שהן קבוצת תמיכה מאד גדולה אחת לשניה, הן בוחרות צמדים להיות בחדר.

יש גם קשרים מהעבר וכשהן באות בזוג זה הרבה יותר קל, או כשהן באות ורואת מישהי שהן מכירות, זה יותר קל ואנחנו הולכים עם זה.

לגבי הנתון של ההשכלה אני מוכרחה להודות שהמספרים הם לא סך הכל הנשים. אם יש נתון שאנחנו יודעים עליו הכי פחות זה השכלה. אחת סיפרה שהיא כלכלנית ואחת ספרה שהיא כימאית, אבל אנחנו לא ממש מבקשים תעודות דיפלומה כך שאין לנו דרך לדעת. רוב הנשים עם השכלה תיכונית, 11 שנות לימוד. רובן יודעות לקרוא ולכתוב.

יש הרבה בנות שמדברות אנגלית ויש עכשיו מגמה ללכת לספרייה. הביאו אתמול אפילו ספר שירים עם השם שלי, ספר מאד מיוחד והייתי מופתעת שהם קראו אותו. יש בנות שלא חשבתי שיהיו כל היום עם ספר. כשהתחלנו עם הספרייה אמרתי שזה לא מתאים ועכשיו אני רואה שהכל מתאים ומעניין אפילו לאלה שקשה היה לחשוב עליהן כך.

רואים שבהיכרות של הצוות עם הנשים יש תהליך של התפתחות ושל מודעות ושל תפיסה בתוך סטריאוטיפים עם כל הפתיחות כשאתה עוצם את העיניים ושואל, מי זו האישה הזו. יש פער אדיר בין מה שחשבנו שאישה כזו, למודת סבל, שבחרה להיות זונה או לא בחרה, העצירה במקום הזה נותנת הזדמנות כפולה ומכופלת. היא נותנת הזדמנות לאותה אישה לעצור לרגע, היא נותנת הזדמנות לנו כאנשי צוות ללמוד אותו וללמוד אותנו בו זמנית.

זה פשוט מרגש לראות איך בתהליך הזה כל המעגלים נפתחים. אותה אישה משילה מעצמה את השריון את השכפ"ץ ואת מנגנוני ההישרדות שהייתה זקוקה להם מגיל אפס. היא תפנה לרגע לשיר והיא תתאפר אחרי שנגעה בצבעי איפור לא כדי להראות החוצה אלא כדי שאישה אחרת תראה אותה. כל הנגיעה בה היא ממקום בטוח ובמקום בטוח.

זה תהליך מאד משמעותי גם לאנשי צוות מאד ותיקים, ואני יכולה להגיד את זה עלי. זו דרך שאי אפשר לעשות עליה קיצורים וכמו שמנחם אמר ללמוד תוך כדי תנועה צריך המון אומץ. אני משתמשת במילה אומץ כי בשביל הצוות וכל האנשים סביבו, לשים סימן שאלה ולתת את המענה, צריך הרבה מאד אומץ. גם הנשים אמיצות להשיל את השכפ"ץ, הפחד אוכל אותה כשהיא צריכה להוריד ולתת אימון. היא פוחדת כי במקום הזה שזה קרה לה בעבר היא קבלה סטירה עוד פעם ועוד פעם.

מהמקום הזה אני אתחבר ואמשיך עם החוזה של הנשים מול המקלט, דווקא מהמקום הזה כי אנחנו רוצים לאפשר לנשים האלה כאן חוויה שונה ממה שהן עברו. אני זוכרת כמה קשה היה לנו לשמוע כשאמרו לנו שכשמגבילים אותן בשעות או אומרים להן מה לעשות זה מזכיר להן את הסרסור ואת הסוחר. שאלנו את עצמנו איך זה יכול להיות שהן חוות אותנו ככה או רואות את זה ככה. אנחנו לא רק לומדים אלא באמת הלכה למעשה רוצים לאפשר להן משהו אחר.

בד בבד אנחנו צריכים לזכור שהמקום הזה מייצג את הממשלה והמדינה, וזה מוסד טיפולי שיקומי ואני לא חושבת שמוסד כזה יכול להיות קיים בלי שיהיו לו גבולות וכללים. אם זה משהו שנתפס כקשה על ידם, היום הוא מקבל מקום אחר. ספרתי למנחם בבוקר שספרנו להן שיהיה ביקור, אנחנו משתדלים להכין אותן אם מגיעים אנשים כי בסך הכל זה בבית שלהן ואפילו אם יש לי פגישה עם ארבעה אנשים הן נכנסות לראות אותם ושואלים מיהם ואם באו לראות אותן.

אנחנו מאד משתדלות לשתף אותן ולהגיד להן באיזה שעה זה ואם הן לא רוצות לצאת מהחדר נכבד את זה. הן שאלו מה הן יכולות להגיד, ואמרתי שהן יכולות להגיד מה שהן רוצות אז הם אמרו שאין להם כבר מה לבקש עכשיו. אמרתי למנחם שאני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, יכול להיות שרק בחצי שעה הקרובה אבל אני משאירה למזכרת את האמירה הזו.

זו אמירה מאד חזקה משום שכשיש להן מה לומר הן לא מתביישות וכל פעם כזו זו נסיעה בשבילי מירושלים, אבל שכשהן באות ואומרות, אז אם אנחנו יכולים לאפשר את זה, נאפשר את זה כי זה מאד מותנה בדימוי שהבית הזה מקבל. אבל אמירה מהסוג הזה, כשהם יודעים מי אתם, זה כבר מראה מה הן חושבות.

לראשונה הן מנהלות משא ומתן על הדברים ובחוויה של השליטה זו מיומנות חדשה שפותחת להן מרחבים אדירים של לבקש לשאול, מה מותר מה אסור, זה חדש לחלוטין עבורן.

אני מזמינה אתכם לקרוא את החוזה בעיון ונשמח לשמוע הערות. הן מקבלות נוסח מתורגם ברוסית, יש את מה שאנחנו מתחייבים כלפיהם ומתוך זה יש מה שהמדינה מתחייבת כלפיהם, מבחינת הסדרי השהייה שלהם ההגנה שלהם הסיוע המשפטי והסיוע הרפואי וגם מה הן זכאיות כאן, שיחה עם המשפחה לחו"ל ודמי מחייה של 140 ש"ח. לאחר מכן יש אם מה שהן מתחייבות מול המקלט שחלק מזה זה ברמה העקרונית של לעבור בדיקות של מחלות מדבקות כשהן נכנסות, לשמור על הבטיחות והסדר ולא לספר על המקום.

המסמך האחרון שיש בדוח, בדיון של כמה אנשי טיפול החלטנו שבמקום שנערוך מעקב אחרי היציאות שלהן, זה יהיה משהו שהן ינהלו בעצמן. כל אחת מהן מקבלת דף בתחילת השבוע יש להם קלסר עם חוצץ והיא כותבת מתי היא יצאה ומתי היא חזרה, וכמה זמן היא אחרה או נעדרה. בהמשך כתוב מה האפשרויות העומדות בפניה במידה והיא לא אחרה בכלל, כמו למשל לקבל שלוש שעות נוספות ביום שישי והיא תוכל לצאת עד 23:00.

זה היה במשמעות של להעביר את האחריות אליהן ופחות תחושה שמחפשים אותם או עוקבים אחרים אלא יותר תחושה שהן בוחרות. זה מה יש למקום הזה להציע, איך שתתנהגי זו תהיה הבחירה שלך אבל צריך שתדעי מה האלטרנטיבות ומה קורה אחרי כן. אני אבקש מאיילת להציג לכם את סדר היום במקלט ומקצת הפעילויות שיש להן לאחריה תדבר יוליה ואחרי כן נעשה את הסיור.

אני אקדים ואומר שסדר היום שקבלנו לפני שהמקלט התחיל לעבוד השתנה מאד. זה התחיל ב- 6:30 השכמה, 8:00 ארוחת בוקר. היום מלווה אותנו הנחה בסיסית אחת שהיום הוא לילה והלילה הוא יום אצל הנשים האלה, גם בעקבות העבודה שהן עבדו שהיו ערות בה בשעות הלילה וישנו בבוקר, וגם מתוך זה שהשעות מרדת החשיכה ועד צאת החמה הן שעות מאד קשות עבורן מבחינה נפשית. אלה שעות של חרדות, שעות של פחדים של טראומות שהכל עולה וצריך לקחת את זה בחשבון. אנחנו מנסים להחזיר את היום ליום ואת הלילה ללילה אבל אנחנו חייבים לעשות את זה בצורה הדרגתית.

היום מתחיל פחות או יותר סביב השעה 10:00 מ- 8:00 עד 10:00 מוגשת ארוחת בוקר, יש נשים שיוצאות לעבודה אבל הבית מתחיל להתעורר סביב השעה 10:00. משעה זו מתקיימות תורנויות, כל האחזקה של המקום מבישול עד ניקיון הוא של הנשים יש אישה שמסדרת סידור עבודה והן מתארגנות ואחראיות על הבישול ויש פה מטעמים נהדרים.

בשעות הבוקר, מ- 10:00 עד 13:00 יש גם קורסים והלכנו על שני כיוונים האחד שיקום תעסוקתי להרחבת המיומנויות או נתינת מיומנויות חדשות של עבודה אחרת, מתנהלים קורסים מקצועיים של מניקור פדיקור בניית ציפורניים איפור והכל סביב הקוסמטיקה שזו בחירה שלהם כשבסוף הקורס של שלושה חודשים הן מקבלות תעודה. הנשים מחכות לזה, הן רוצות שהמשפט לא יהיה עד סיום הקורס כי מבחינתן לחזור עם תעודה ולפתוח בבית מקום קטן זה גלגל הצלה.

יש גם קורס אנגלית, קורס עברית אנחנו מתחילים אירובי, ואנחנו רוצים להכניס גם מחשבים. הניסיון הוא להקנות מיומנויות ויכולות שיאפשרו להן כשהן חוזרות הביתה לצאת ממעגל הזנות. אני אתייחס למה שרינת אמרה, שאחד הדברים שאנחנו מגלים הוא שמאד קשה להן להתחייב, מאד קשה להתמיד וללמוד, מאד מפחיד וזה לא פשוט. אבל אנחנו רואים נשים שמצליחות להשתלב במערך הקורסים והלמידה והן נשים מתמידות טיפה יותר בתוך העבודה.

בשעה 13:00 מוגשת ארוחת צהרים, בשעה 14:00 יש שיחת בית, זו שעה מאד מהותית שבה הן יכולות להתלונן על מה שיש, על הקשיים ואיפה לא נוח, אלה דברים קטנים שמקשיבים להם וזו חוויה חדשה מאד. לאורך כל שעות היום מתנהלות שיחות פרטניות עם העובדת הסוציאליות מי שצריכה לצאת לחקירה או לבתי משפט או לאיכילוב יש יציאה בידוע שלנו. משעה 16:00 הן יוצאות שלושה ימים עד 20:00 יומיים עד 23:00.

בשעות הערב ואחר הצהרים נמצאות כאן מדריכות, במשמרת נמצאת מדריכה יותר מבוגרת על תקן אמא ומדריכה יותר צעירה על תקן אחות, שזה ממלא פונקציות מאד מהותיות. הן עושות פעילויות בישול, עיתוני קיר, קבוצות, סרטים. כשהנשים חוזרות בערב יש גם מספר פעילויות בערב של כל מיני קבוצות אבל זה בעיקר זמן פנוי כי זה הזמן שקשה להן להתרכז ולגייס את עצמן. יש שתי מדריכות עד 23:00 בלילה. ב- 01:00 יש כיבוי אורות וכל הזמן נמצא איש מקצוע שיודע לתת מענה כי הסיפורים יוצאים בשעות האלה.

זה מבחינת סדר היום, כשבתוך זה משתלבת העבודה. מהשבוע האחרון של יוני נשים התחילו לצאת לעבודה, זה בסך הכל שלושה שבועות שפרוייקט העבודה פועל. יש לנו שמונה עסקים שיצרנו אתם קשר והם מוכנים להעסיק את הנשים. אני מוכרחה להגיד שזה מאד מורכב למצוא מקומות שיהיו מוכנים להעסיק את הנשים, זה לא פשוט ויש הרבה מאד קשיים עם העבודה מצד הנשים שקשה להם להתמיד קשה להם לקום בבוקר.

היום עובדות חמש נשים, יש דברים קטנים כמו נסיעות בחודש הראשון לפני שהן מקבלות את המשכורת, גם בזה אנחנו עוזרים להן ומלמדים אותם כי אין להן כסף לנסוע באוטובוס לעבודה ומקום העבודה עדין לא משלם.

הנשים שעובדות הן נשים שקבלו היתרי עבודה?

כן. כשאנחנו מגייסים לעבודה, מרבית הנשים לא רוצות לעבוד הן רוצות עבודה שלא קמים בבוקר, מקבלים מעל 18 ש"ח ושלא עובדים קשה. כשאני מציגה להם את האלטרנטיבה הן משיבות שלעבוד בזנות הן עוצמות את העיניים ואחרי חמש דקות זה עובר, וזה משפט מאד קשה לשמוע מבחינתי. העבודה היא לא פשוטה כי הן מקבלות את הכסף חודש אחרי, זו עבודה של הרבה שעות, הן לא מכירות מערך עבודה מסוג כזה, הן רגילות למעביד שסוגר אותם ומחליט בשבילן.

הליווי שלהן הוא ליווי מרתק במובן שצריך ללמד אותן שמותר ללכת לשירותים וצריך לבקש לשתות ולאכול, הן באות מתוך מערכת של ניצול תעסוקתי. מצאנו מקומות בעיקר במקומות כמו מסעדות ובתחום הבגדים ועסקים קטנים שהסכימו להעסיק אותם, כשרובם אנשים שמעורבים בעשייה חברתית ובעלי מודעות .

זו קריאה אליכן אם אתם מכירים מקומות כאלה, לא כולם הסכימו לעזור לנו וחלק אפילו לא הסכימו לדבר אתנו.

עשינו סידור עם רשות לשיקום האסיר שאפשר לקבל את התשלום בצורה יומיומית.

זה לא מסה של מקומות הן פשוט תופרות לכל אחת את החליפה שלה זה לא כל כך פשוט.

גם רוב העסקים לקחו עובדת למרות שהם לא צריכים, זה באמת מחווה של רצון. מבחינתם לשלם לנו במזומן כי הרי אין להם חשבון בנק, הן צריכות את הכסף זמין.

בעניין הספיחים המיידים אז באמת לחכות חודש זה מאד קשה, אם כבר עושים את כל ההסדרים אולי אפשר לשקול להגיע להסדר של תשלום חד שבועי או משהו כזה, חודש זה פער מאד גדול.

הפערים קשים, והעבודה הקשה והעובדה שבסוף היום יש רק 280 ש"ח זו חוויה שהן לא מכירות.

עם אשרת השהייה שניתנת להן הן יכולות לטוס, זה דומה לדרכון ישראלי. מונפקת להם אשרה מסוג ב-1 ו- ב2-. ב-2 זו אשרת שהייה ו- ב-1 זו אשרת עבודה. זה לחצי שנה ואחרי זה ניתנת הארכה.

שר הפנים אישר את זה עכשיו לשנה מתום מתן העדות.

אני העובדת הסוציאלית שעוסקת בטיפול כוללני באישה. אני משמשת גם כגורם מתווך בין האישה לכל גורמי החוץ כמו משטרה בית חולים סיוע משפטי. האישה שנמצאת במקלט גרה וחיה כרגע פה אבל אחרי מתן העדות היא חוזרת לארץ המוצא שלה. אנחנו מתייחסים לשהייה שלה במקלט כפסק זמן של התארגנות מחדש של האישה וזה נותן לנו פרק זמן לעבודה טיפולית עם האישה.

כעובדת סוציאלית אני רואה את העבודה שלי בעיקר כעבודה טיפולית פרטנית עם האישה וגם קבוצתית עם הנשים כמו קבוצות העצמה. המטרה העיקרית היא להחזיר לאישה את הכבוד שלה, את האמונה ביכולות שלה ואת הביטחון העצמי. לתת לה תחושה שהיא שווה יותר ושהיא יכולה להתקיים בכבוד. אני מקווה שאחרי השהייה של המקלט והעבודה הטיפולית של כל הצוות היא כן יכולה לחזור לארץ המוצא ולהתקיים מעבודה מכובדת.

בין היתר אני אחראית על החזרה הבטוחה של האישה לארץ המוצא כל אישה שחוזרת הביתה זקוקה להמשך תמיכה ולהמשך סיוע. בארץ המוצא של האישה יש ארגונים שהוקמו במטרה לספק תמיכה ועזרה לקורבנות סחר. הארגון הגדול ביניהם הוא ארגון לאומי ואנחנו בקשר עם הארגונים הוולונטריים שנמצאים במולדובה באוקראינה ברוסיה ובאוזבקיסטן.

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה אתם, הם נועדו לספק עזרה כמו לפגוש את האישה בשדה התעופה, לעזור לה להגיע לעיר שלה. העזרה ניתנת גם ברכישת הכרטיס ויש ארגונים קהילתיים ששם אישה יכולה לשהות פרק זמן עד חצי שנה ולקבל את השירותים השונים הבריאותיים יחד עם הכוונה, ייעוץ תעסוקתי ועזרה פסיכולוגית וסוציאלית.

לפני שאישה צריכה לחזור אני עוברת אתה על העזרה שהיא הייתה רוצה לקבל ומתארת לה את העזרה שהיא כן יכולה לקבל. הרבה פעמים אישה רוצה רק שיפגשו אותה ויעזרו לה להגיע הביתה. זה חלק מאד משמעותי כי אישה שחוזרת היא מאד מאוימת ופוחדת אפילו לרדת מהמטוס והעובדה שיש מישהו שמחכה לה מאד לה מאד מרגיעה.

הם שומעות כל מיני דברים מבנות שחזרו על העובדים במכס על השוטרים.

גם אם הטיסה מגיעה בלילה הם מספקים להם מקום לינה עד הבוקר כדי שלא יחזרו הביתה באמצע הלילה. זה מאד משמעותי שהן יודעות שיש מישהו שיחכה וידאג ויעזור להם להגיע בשלום הביתה. יש לציין שעד עכשיו נעזרנו בשירות הזה דרך ריטה מעמותת אישה לאישה, עכשיו השירות הזה קיים אצלנו במקלט, ואנחנו מכירות יותר את הנשים ואת המצוקות שלהן וגם הן יותר פתוחות אתנו וזה פחות מאיים.

ריטה ממשיכה לעזור לכל שאר הנשים.

משפט נוסף לגבי האינטרס שלהן להישאר פה, איזה תשומות הן מקבלות. מעבר לביקור הזה שאני מתארת שזה מרשים לשמוע את כל אנשי הצוות, אני חושבת שהן רצו להישאר בארץ עוד לפני שהגיעו למקלט. נשים הסכימו להעיד כי הן רצו רק לא לחזור הביתה, לא לחזור למה שהם באו ממנו ולהמשיך להרוויח כסף. כל מה שאנחנו נותנים זה לטעמי ערך מוסף על זה שהן גם כך רוצות להישאר כי גם אלה שפה ולא עזבו לא רוצות לחזור הביתה גם אחרי שסיימו להעיד.

אני רוצה לציין נקודה אחת שהתנאים הפיזיים במקלט הם טובים והצוות מאד משתדל אבל לנו בתור ימ"ר תל-אביב שאנחנו הקליינטים הכי טובים של המקלט הזה, יש משהו כמו 50% בריחה מהמקלט. צריך להבין שכל גברת כזו שבורחת המשמעות היא שסעיף אישום נופל. סעיף אישום זה כתב אישום ואני חושב שצריך לתת את הדעת לפתרון כדי למנוע את המצב הזה שגברת שכבר יודעת שהיא כבר עדה במשפט תיקח את הדברים שלה ותברח כיוון שזה משליך על הכל.

אתה אומר שמדוח הנתונים ציינתם שעזבו כמעט 50%, זה נתון מאד מדאיג.

עד עכשיו התמזל מזלנו ומה שקרה שכל פעם שאחת ברחה היו עוד עדות תביעה אבל זה היה במזל. אם לצורך העניין נעצרו ארבע עדות תביעה וברחו שתיים אז נשארנו עם שתיים וזה הסתדר. עכשיו יש דוגמא קלאסית של מסוחרי הנשים היותר גדולים באירופה, בשיתוף פעולה עם מדינה זרה, ואנחנו לא מסוגלים להביא אותו לדין כי שלושת העדות ברחו. למרות שהם קבלו את הטיפול פה.

זה בסדר גם אם אתה רוצה להלין על הטיפול.

להפך, אני אומר שהם קבלו טיפול מצוין. ההסבר שלנו הוא פשוט, חלקן רוצות לעבוד בזנות אז הן בורחות במטרה להמשיך לעבוד בזנות, זה ההסבר לגבי חלק גדול מהבורחות. חלקן משתמשות בסמים אז הן מעדיפות להיזרק איפה שהוא שאפשר לקבל שם סמים. זה לא בגלל שלא מתייחסים אליהם יפה, אבל אני צריך אותן ולא אכפת לי שהיא משתמשת בסמים. אני רוצה שהיא תעיד אחרת הבן אדם הזה נשאר חופשי.

כמה הרשעות היו?

ב- 2003 היו משהו כמו 60 מעצרים עד תום ההליכים ובשלב הזה ב- 2004 יש לנו רק כ- 25. אני מדבר על סוחרים, עצרנו 60 איש עד תום הליכים ושנה אחריה עצרנו רק 25. ניתן להסביר את זה גם בזה שהכנסנו חלק גדול לכלא אז לא נשארו כל כך הרבה בחוץ. אנחנו מסתכלים יותר על האנשים שנכנסים לבית סוהר ובאופן טבעי פחות על העדות.

כמה הורשעו?

אין לי את הנתונים ואני לא רוצה להגיד סתם דברים.

כמה מתוך העצורים האלה התיקים נפלו כי לא הייתה עדות?

מה זה התיק נפל? התיק מורכב מסעיפי אישום על כל בחורה יש לו סעיף אישום. מכיוון שהבחורה ברחה באופן טבעי סעיף האישום בעניין שלה נופל. לשמחתי, למעט המקרה האחרון שברחו שלוש בנות שבאמת אפשר לומר שהגבילו את התיק, פרט להן היו לנו עוד עדות נגדם אז הם הואשמו בדברים האחרים, והענישה של בתי משפט היא מחמירה.

אולי צריך להגיד שאחוז הבריחות מהמקלט זהה פלוס מינוס מאחוז הבריחות של הנשים גם כשהם היו באכסניה?

יכול מאד להיות שאם היה זירוז בהליך המשפטי, ויכול להיות שזה הפער בין תל-אביב לירושלים, אין להם את היכולת הזו לחכות.

אני רוצה להגיד קודם כל שאנחנו מאד מתרשמים מהפעילות של המקלט. אין ספק בזה וזה ברור שלומדים דברים תוך כדי העשייה. אין ספק שעקב אכילס הכי גדול ברמה של ההפקרה של הנשים, גם של גופן וגם של כבודן, נובע מהסרבול ההליך המשפטי בבתי המשפט וזה משהו שנצטרך לתת עליו את הדעת.

יש שורה של הצהרות ויש חקיקה בתהליך שמנסה לתת לזה מענה, יש שילוב של גורמים שעושים עבודה מאד חשובה, ויש תסכול מאד גדול שהמשטרה עוצרת, מביאה למקלט, כאן עושים את העבודה ובסופו של דבר הכל נתקע כי משהו לא דופק. לכן בינתיים זה מעלה בעיות על סדר היום של בריחות וכו'. זה נושא בפני עצמו, אני מציעה שנתחיל בסיור.

אנחנו מהכנסת, ואנחנו עוסקים הרבה זמן בעניין המקלט. רצינו לשמוע אם יש לכם להגיד לנו משהו, איך אתן מרגישות במקלט ודברים נוספים שתרצו לומר לנו.

יוליה כבר כמה חודשים פה בלי יציאות, כשהיא הייתה יוצאת היא הייתה חוזרת שיכורה ועכשיו לא נותנים לה לצאת. היא מבקשת ממכם שתפתרו לה את הבעיה כי היא אומרת שהיא הולכת להשתגע פה.

יש לזה סיבות והנציג מימ"ר תל-אביב יודע אותם.

אני רוצה לגור עם החבר שלי בתל-אביב.

כמה זמן את בארץ?

שלוש שנים.

כמה זמן גרת אתו.

יותר מחצי שנה.

ובגלל שאת מעידה הביאו אותך לפה. אני מכירה את הסיפור הזה.

היא גם עובדת ב"מתוקה".

קשה לי כי אני גם גרה פה וגם שם וגם עובדת.

יש פה תקופת ביניים בעייתית, אנחנו ערים לזה.

אני שבועיים במקלט, מהרגע שהגעתי לארץ.

היית פעם בארץ? לפני כמה שנים?

לפני ארבע שנים.

עצרו אותה בשדה התעופה והיא הגיעה ישר לכאן בגלל שהיא הייתה בין הנשים שהורחקו ואסור היה להן להגיע עשר שנים לישראל, בטח לא דרך הרגילה. כשהיא חזרה דרך שדה התעופה זה עלה במסוף וימ"ר ירושלים, שהיה להם עניין במי שהביא אותה בפעם הקודמת, וחשבו שהביא אותה שוב, עצר אותה.

למה חזרת?

מי שעבדתי אצלו מצא אותי אחרי ארבע שנים, הוא איים עלי ואמר שהוא צריך אותי פה לעבודה והוא ישחרר אותי אחרי פרק זמן.

כמה מן הייתה בפעם הקודמת?

שנה.

מריה קיבלה אשרה משר הפנים למשך שנה והגיעה אלינו.

נעים לכן כאן? האוכל טוב?

הן אוכלות מה שהן מבשלות.

אתן רוצות לחזור חזרה הביתה למדינות שלכן, או שהייתן רוצות להישאר פה?

חלק רוצות לחזור וחלק להישאר פה. לידיה רוצה להגיד שהיא רוצה לחזור כמה שיותר מהר והיא מבקשת שיזרזו את הליכי המשפט.

היא כבר העידה?

המשפט עוד לא התחיל והיא כבר חודש כאן ועשרה חודשים בארץ.

מי עוד מחכה הרבה זמן?

אני מחכה מינואר 2003.

אני רוצה לחזור מהר, יש לי בעיות בבית, אמא שלי חולה ויש גם בעיות בריאותיות עם הבת שלי.

מי כבר העידה בבית משפט? אף אחת מכל ה- 23 נשים?

במקרה של לנה הנאשמים ברחו, כנראה בזהות שאולה ולא ביטלו תהליכים כי חשבו אולי ימצאו אותם ואם ישחררו אותה לא תהיה עדה.

אני רוצה לשאול על חברות שהיו כאן ועזבו או ברחו, אם הן מכירות כאלה שברחו, ומה הן יודעות עליהן.

הן אומרות שהסיבה שעוזבים היא כי אחרי המשפט ישר מגרשים אותן וחלק מהבנות רוצות להישאר פה כי הם מפחדים מהחזרה הביתה שיאיימו עליהן שם, לחלקן גם אין בכלל לאן לחזור. יש בנות שיש להן חברים או בעלים, והם בורחים מהבעלים שלהם לחברים שלהם.

חלק גם חזרו לעבוד. הן חושבות שלעבוד בזה יותר קל ופשוט אז הם ברחו מכאן וחזרו לעבוד.

בחורות שנמצאות כאן עובדות בזנות?

לא מדברים על זה.

האם מישהי קבלה איומים בזמן שהייתה כאן?

אנה מספרת שכשהיא עבדה לפני ארבע שנים הסרסור היה מאיים עליה.

הן מקבלות איומים למשפחות שלהם שם.

מישהי קבלה איומים לפה?

הן יודעות על בחורה שלא נמצאת פה, שקבלה איומים שם.

שם זו הבטן הרכה.

איך הקורסים כאן?

הן מאד מרוצות מהקורסים, היו רוצות גם אירובי.

מה אתן עושות בערב? רואות טלוויזיה?

אני קוראת ספרים.

רואות טלוויזיה או משחקות רמי.

אנחנו מאד מודים לכן שהסכמתם להיפגש אתנו, אנחנו יודעים שזה לא קל להיחשף. אנחנו חושבים שהשהות שלכן כאן חשובה, גם לכן אבל היא חשובה גם להעמיד לדין את הסוחרים. זה מאד אמיץ מצדכם להחליט שאתם עושות את הצעד הזה ומעידות.

אנחנו חושבים שאתן מאד אמיצות ונעשה את כל מה שאפשר שהשהות שלכן כאן תהיה טובה, אין לי ספר שהצוות עושה עבודה נהדרת, נשמח לשמוע כל מה שאפשר לסייע גם מבחינת אישורי עבודה ודברים נוספים שיעזרו לקצר את המהלך הזה כדי שתוכלנה לחזור הביתה לילדים שלכן.

נבקש שיהיה עדכון קבוע בהתנהלות המשפטים, אני נפגשת בשבוע הבא עם גורמים בהנהלת בתי המשפט על זה, ונעשה גם ישיבה אצלנו. אני חושבת שצריך לעדכן אתכם ואתם תעדכנה את הנשים איפה עומד המשפט. חוסר הוודאות הוא בלתי נסבל.

לגבי היציאות של יוליה אתן צריכות לדבר עם רינת, אלה שיקולים של המשטרה שאנחנו לא יכולים להתערב בהם. ברגע שהדבר יתאפשר אני משוכנעת שיתנו לה לצאת כי הרעיון מאחורי השהייה כאן שאפשר לצאת החוצה להתאוורר, בכל אופן נבדוק את זה עם רינת מול המשטרה. תודה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30