כנסת פתוחה

סיור בחולון


2
ועדת החינוך והתרבות
17/10/2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 312
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום ראשון, ב' בחשוון התשס"ד (17 באוקטובר 2004), שעה 12:00

סיור בחולון
א. פתיחה
ב. ביקור ספרייה המרכזית
ג. סיור בתיאטרון
ד. ביקור בבית-הספר "הרצוג"
ה. סיור בבית "להיות"
ו. ביקור בבית-הספר "שלום עליכם"
ז. סיור במוזיאון הילדים

חברי הוועדה: מלי פולישוק בלוך – היו"ר
ג'אלב מג'אדלה

חנה יודמן מנכ"לית עיריית חולון
אבינועם גרנות יושב-ראש מחלקת החינוך, עיריית חולון
יוסי זהבי מנהל אגף אחזקת מבני ציבור, עיריית חולון
בתיה ויירמן מנהלת כ"א, חינוך, עיריית חולון
אריאל ליסמן מנהל מחלקת נוער, עיריית חולון
כרמית סלונים סגנית מנהלת מחלקת יסודות, עיריית חולון
הניה אלון מנהלת שירותי חינוך ורווחה, עיריית חולון
שושנה שילד מנהלת ענף אומנויות הבמה, עיריית חולון
יהודית וינדר רכזת היחידה לביקור סדיר, עיריית חולון
אילנה בר מנהלת המחלקה לחינוך על-יסודי, חולון
שלומית ברק מנהלת המחלקה לטיפול בפרט, עיריית חולון
מלכה סבידרסקי אחראית על ספריות בתי-הספר, עיריית חולון
לוני דורי מנהלת מחלקת ספריות, עיריית חולון
נורית בייסקי דוברת עיריית חולון
יוני רובינשטיין מנהל אגף ארגון, עיריית חולון
טלי מוריאל מנהלת מחלקת חשבות חינוך, עיריית חולון
דקלה צדוק מנהלת המחלקה לגננות וחברת מועצת העיר חולון
אהרון איסרס חבר מועצת העיר חולון
נתי לרנר עוזר ראש העיר חולון
אביגדור גונן מפקח כולל, משרד החינוך, התרבות והספורט
נורית פרי מפקחת, החינוך המיוחד, משרד החינוך, התרבות
והספורט
מיכה ינון ראש מנהל התרבות, משרד החינוך, התרבות והספורט
טוני ינאי מפקחת גנ"י, הרצליה ורמת השרון, משרד החינוך,
התרבות והספורט
טובה דולב מפקחת ואחראית על החינוך היסודי מטעם משרד
החינוך, התרבות והספורט ועיריית חולון
רונית שמולביץ מפקחת גנ"י, מחוז תל-אביב משרד החינוך, התרבות
והספורט
יעקב אופק מזכיר סניף תל-אביב, ארגון המורים
יצחק לוי ועד הורים עירוני, חולון
נסים חי ועד הורים עירוני, חולון
ד"ר אורלי רמות מנהלת מרכז פסג"ה
רזי אמיתי
טוני מנהלת הספרייה המרכזית, חולון
אורה מנהלת בית-הספר "הרצוג", חולון
לילי מורה בבית-הספר "הרצוג", חולון
נתי קלציק מורה בבית-הספר "הרצוג", חולון
הילה מורה בבית-הספר "הרצוג", חולון
ציפי קיכלר בית "להיות", חולון
מלכה רוזנטל פעילה בבית "להיות", חולון
אילנה בית-הספר "שלום עליכם"
קובי בית-הספר "שלום עליכם"
גיל עופר מנהל מוזיאון הילדים, חולון
תלמידי בית-הספר "הרצוג", חולון
תלמידי בית-הספר "שלום עליכם", חולון
תלמידים חברי מועצת הנוער, חולון

יהודית גידלי

דקלה אברבנאל


סיור בחולון

א. פתיחה

בוקר טוב, אנחנו גאים לארח היום את חברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך, יושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. מצאנו לנכון להציג בפנייך את מערכת החינוך של חולון, עד כמה שאפשר ביום אחד, בצורה מקוצרת ותמציתית. יש לנו תוכנית יום די צפופה, בינתיים אנחנו עומדים בה מעל ומעבר, משום שכל דבר אנחנו מתחילים לפני הזמן ולא אחרי הזמן. אני מקווה שכך יהיה בהמשך.

לפני שאבקש ממנכ"לית העירייה לומר כמה דברים, אני רוצה שכל אחד יציג את עצמו במהירות ובקיצור, כדי שחברת הכנסת תדע מי נמצא כאן.

(הנוכחים מציגים את עצמם).

טובה דולב, הצגת את עצמך, ובעצם את מיישמת את דוח דברת לפני היישום.

זה ניסוי שקיבל אישור חלקי בעצימת עין.

קודם כול, את חברת הכנסת פולישוק-בלוך אני מכירה הרבה שנים. למדנו יחד לתואר שני. לכבוד הוא לנו. חבל שלא נמצאים כאן יותר חברי כנסת ממך, אבל את היושבת-ראש והכי חשוב שאת פה.

לדעתך היה משהו בחלב של הקפיטריה באוניברסיטה שגרם לנו לעלות למעלה?

בהחלט קיבלנו כלים חשובים מאוד, ואני מקווה שזה רק תורם. אני מקווה להמשיך לתרום, וודאי גם את.

אני חושבת שמה שיש ברשימה של הביקור היום נותן טעימה, תמונה חלקית מאוד. חשוב להכיר את ההיסטוריה, ואני מניחה שראש העיר ייתן סקירה קצרה שלה. חלק מהאנשים היו שותפים להיסטוריה הזאת, חלק מהאנשים בצוות שלנו הם אנשים חדשים, שהצטרפו בשנים האחרונות.

חשוב להבין שחולון עברה מהפיכה, מהפיכה כואבת אפילו, לפני כמה שנים, בתהליך החיטוב. יש חלקים טובים מאוד שבאו בעקבות המהפיכה לעיר, ויש חלקים פחות טובים – אבל בהחלט חשובים. אני מאמינה מאוד שמשברים ושינוי עושים את ההבדל, ובעצם אנחנו ממשיכים במהפכה. זה לא תהליך חד-פעמי של "זבנג וגמרנו", אלא אנחנו ממשיכים לבנות אותו בניסיונות, בפיילוטים בכל שנה – כמו הניסיון ליצור יצור כלאיים, טובה דולב. הכוונה ליצור שותפויות נוספות כאלה עם משרד החינוך, שהן שונות מהמקובל. זה לא כל כך קשור לדוח דברת, אלא נוצר כדי למצוא דרך לשיתופי פעולה.

אגב, שיתוף הפעולה הוא ייחודי, לדעתי – ואת רואה שאנשי החינוך יושבים כאן. אני לא יודעת מה קורה בערים אחרות בעניין הזה, אם כי בחלק מהמקרים אני יודעת, אבל אצלנו לאורך כל השנים שיתוף הפעולה מצוין: אנחנו עובדים יחד, משתפים פעולה לאורך כל הדרך ברעיונות חדשניים, בעשייה אחרת, בפיילוטים בתחומים חדשניים שאנחנו רוצים להוביל.

בעצם אנחנו נותנים הרבה קביים לחינוך בחיזוק התרבות. אני חושבת שהדברים משולבים זה בזה. אי-אפשר לעסוק רק בחינוך הפורמלי בלי להתייחס לחינוך הבלתי פורמלי. החינוך הבלתי פורמלי קיבל אצלנו חיזוקים לאורך כל השנים, וזו הייתה האג'נדה שלנו: היכולת שלנו לתמוך, לתת ולשפר. לא תגיעו היום למרכזים הקהילתיים שלנו, וחבל, יש שם השלמה של הרבה מאוד דברים.

כמה מרכזים יש?

יש היום 11 מרכזים, עם השלוחות. הם נראים מפוארים ויפים מאוד, ובעצם הם בית. זהו בית שמשלים את בתי-הספר. הכוונה ליצור איחוד. כל הזמן אנחנו עובדים על החיבורים בין המרכזים לבין בתי-הספר – שיהיו השלמה והמשכיות בפעילות.

כשאני מבקרת במקומות האלה במשך השנים, גם עם אבינועם גרנות, חשוב לי לבדוק איך נוצר הקשר למוסדות התרבות. לא "אלה פה ואלה שם", אלא איך בית-הספר יוצא אליהם ואיך הם מגיעים לבית-הספר. אחד הבתים הוא הבית הזה, שהוא חשוב מאוד לקשר עם בתי-הספר: הספרייה. אחרים עוד ירחיבו על כך את הדברים. אבל גם חשוב לדעת איך התלמידים יצאו החוצה. יש גם ספריות בית-ספריות, וחשוב מאוד שתהיה הזנה הדדית.

למה אתם לא הופכים את בית-הספר עצמו למרכז קהילתי?

יש ניסיונות כאלה, הם לא כל כך הצליחו. כנראה לילדים יש עדיין דימוי מסוים של בית-הספר.

יש בית-ספר ותיק, "קוגל", הוא נראה מקום שכיף לחזור אליו אחרי הצהריים.

לכל בתי-הספר כיף לחזור אחרי הצהריים.

דווקא ראיתי אחד שלא.

אל כל בתי-הספר שלנו כיף לחזור. הם יפהפיים, יש בהם דגמי זכוכית, חיפוי קרמי על הקירות, פיסול. אבל עדיין יש דימוי: בית-הספר הוא המקום שבו נמצאים בבוקר, ואחר הצהריים רוצים משהו אחר. אני מניחה שבמשך השנים יהיה חיבור.

מבחינה היסטורית, חולון בנתה מתנ"סים בנפרד.

היא לא קשורה לחברה למתנ"סים?

עכשיו כן. אבל בכל מה שקשור לבינוי הייתה בנייה של מתנ"סים בנפרד מבתי-הספר. במקומות אחרים, ברמת גן, למשל, עושים הכול בתוך בית-הספר.

כן, זה חוסך כסף.

מצד שני, כאמור, לא רוצים לחזור שוב לבית-הספר. יש בית-ספר עד השעה 14:00, ואחר הצהריים באים למתנ"ס. זו אווירה פתוחה יותר, חברית יותר, הרגשה אחרת.

היו לנו ניסיונות כאלה. אני חושבת שיש גם יופי בקשר הזה בין הבתים, בין המנהלים, החיבורים. אני מקווה שיהיו יותר פעילויות: הפסקות פעילות, פעילויות של אחר הצהריים. אבל הילדים פחות רוצים בכך. הם רוצים להיות במקום אחר. גם אולמות הספורט הם חברה אחרת שקיימת אצלנו. אבל לא תגיעו לאף אחד מהאולמות. אי-אפשר להספיק לראות הכול ביום אחד, גם לא ביומיים או בשלושה ימים. אם באמת רוצים להקיף את כל הדברים, צריך להיות פה לפחות שבוע ימים, כדי להבין את הדינמיקה של הפעילות.

יש מלון?

לא. זאת אחת הבעיות שלנו. רק בתל-אביב. אצלנו אין. בבת ים יש מלונות, על חוף הים.

אנחנו גם עשינו עבודה של coaching, במשך כמה שנים. זה היה תהליך מעניין מאוד, וגם הוא חדשני. לדעתי הוא לא קיים בשום מקום אחר במדינת ישראל. אני חושבת שהוא מאוד ייחודי ומיוחד. בנינו את קבוצות המנהלים. קודם כול, ברמה הפרטנית, הייתה עבודה עם כל אחד או בקבוצות מאוד קטנות. אחר כך נעשתה עבודה בקבוצה. מנהלי בתי-הספר קיבלו אימון אישי ואימון קבוצתי – של העבודה שלהם כקבוצה. התהליך נמשך שנתיים. זה תהליך מאוד לא פשוט. היה מצב של תחרות בין מנהלים, מתח מסוים שהיה תמיד בחלל האוויר, פרויקטים שהיו מתחלקים בין מנהלות חברות – זו הייתה הדינמיקה בעבר. היום, אחרי שהם עברו את התהליך, יש שינוי. חלק התחלפו, המנהלים המבוגרים כבר עזבו, אבל בחלק שקיים כגרעין נוצרו קבוצות עבודה. יחד הן רואות כמשימה נושא שבחרו להן. אני מניחה שבהמשך ירחיבו אחרים ויספרו על הדברים.


זה תהליך מאוד מיוחד. ואגב, אני ממליצה עליו לכל הרשויות המקומיות. כדאי להבין את התהליך שעברנו כאן. זה היה בשיתוף של ראש העיר ושלי – וגם זה לא דבר ברור מאליו. ישבנו ימים שלמים בסדנאות של עבודה. המפגשים היו פעם בחודש ולפעמים פעמיים בחודש. זה נמשך שנתיים מלאות, והיה המשך בשנה השלישית.

במימון מלא של העירייה.

כמובן. גם החינוך היסודי נכנס לתהליך הזה שנה לאחר מכן. אנחנו נמצאים כבר בסוף התהליך בחינוך היסודי. גם גני הילדים עוברים תהליכים. אלו תהליכים מיוחדים ואחרים. אני חושבת שחשובה מאוד ההשקעה במשאב האנושי של הסגל הבכיר מאוד, קודם כול. אם נותנים את ההשקעה נכון, ובונים את הצוות כצוות – אחד תומך בחברו. זה בעצם מה שקרה. הייתה תמיכה הדדית חזקה מאוד, הייתה עבודה משותפת, והיא הביאה לתוצרים משותפים לעיר.

אני מאמינה שמידע שעובר בצורה הדדית מעשיר את האנשים ונותן כוח רב יותר למערכות שלנו. הפנטזיה הגדולה ביותר שדיברנו עליה, אך לא כל כך הצלחנו להגשים אותה, הייתה איסוף של תוכניות ייחודיות בכל בית-ספר למאגר מידע אחד גדול. הפנטזיה היא שזה יהיה משהו ברמה ארצית, שיהיה מאגר ממוחשב גדול, ארצי, ואם מורה רוצה לקבל עוד מידע על נושא מסוים הוא יוכל לקבל רעיונות ממורים אחרים בארץ או ממנהלים שעשו פרויקט מיוחד וייחודי – ולא לחשוב שכל אחד שומר לעצמו את הדברים במגירות.

מישהו עושה מאגר?

התחלנו עם הדברים. יש לנו חלקים של המאגרים, אבל זה עוד לא הגיע למצב כזה.

אולי משרד החינוך יוכל להרים את הכפפה.

לא שמעתי שהוא נענה לדברים האלה, אבל אולי.

מי שהתחיל עם זה בזמנו הייתה הסתדרות המורים. לי יש עותק כתוב, לא ממוחשב, קלסר, שכל היחידות ריכזו. זה מדהים לפתוח ולקרוא.

לפני שהייתי יושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות הייתי יושבת-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה. הנושא של חינוך למדעים ולטכנולוגיה היה אחד מהנושאים היותר חשובים שניסיתי לקדם שם. אחד הדברים הראשונים שעשינו היה להקים צוות היגוי, כדי לבדוק את כל היוזמות הנהדרות בתחומים האלה – ויש יוזמות מדהימות – בכל רחבי הארץ. התמקדנו במיוחד בגורמים מחוץ למשרד החינוך, גורמים לא רשמיים, שפועלים עם משרד החינוך בתוך המערכת: חברות היי-טק – "סיסקו", "אינטל", "מיקרוסופט" – עמותות שונות. היו בלי סוף רעיונות. משרד המדע הוציא "קול קורא" וקיבל מאות פניות. הוא אסף את כל החומר הזה, ועכשיו צריך לעבד אותו. זה הסתיים לא מזמן. במרכז המידע של הכנסת אספנו חומר נוסף. השלב הבא הוא או בניית אתר או מציאת הגורם המקצועי במשרד החינוך, התרבות והספורט או במשרד המדע – או יחד – שיוביל את זה וירכז את החומר וכל אחד יוכל לדלות משם רעיונות. כי חבל, לא צריך להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם.

יותר מזה, מצאנו שיש הרבה מאוד עמותות שפועלות במקביל. הבולטות ביותר הן הקבוצות של "מחשב לכל ילד" ו"מחשב לכל הורה" וכו'. לא צריך כל כך הרבה. לכל אחד יש מנכ"ל, לכל אחד יש הנהלה. אנחנו מבזבזים המון כסף על אנרגיות מיותרות. יש נטייה, גם בממשלה, גם באוצר, גם במשרד החינוך, התרבות והספורט, להוביל למשהו ממוקד יותר.

אפשר להאריך בדברים. רק רציתי לשים את הדגש ולומר שאנחנו שמים זרקור גם על החינוך המיוחד. יש הרבה מוסדות שהם סמך לפעילות שלנו בבתי-הספר המיוחדים. גם נראה דברים כאלה, ואנשי המקצוע יספרו יותר על מה שאנחנו עושים.

אנחנו משתדלים לעשות את הדברים טוב יותר ובצורה איכותית יותר. כמובן, התקציבים הם תמיד המגבלה, בכל הפעילות שלנו. הקיצוצים בשנים האחרונות, בזחילה לאורך כל השנים, פגעו בנו קשות. אנחנו לא יכולים להשלים את מה שהמשרד מקצץ. זה מקשה מאוד על העשייה שלנו.

יש לנו גם מחלקת נוער, שעושה גיבוי לפעילות בתחום הנוער – וזה נושא חשוב מאוד, שמקבל אצלנו קדימות רבה. אנחנו חושבים שהנוער זקוק היום לטיפול ייחודי בכמה תחומים, כשהחינוך הוא הטיפול המרכזי שבהם. צריך לשים את הדגש על קבוצת הגיל 12-18, בהדגשים אחרים ממה שניתן היום. יש לחפש אחרי עולם תוכן חדש לילדים האלה. לדעתי בתי-הספר היום נמצאים מאחור בעניין הזה, הם לא ממלאים את הצורך שקיים בקרב קבוצת הגיל הזאת. אנחנו מרגישים את זה ברחוב – רואים את זה בחוסר המעש של הילדים, בחוסר העניין.

אנחנו משתדלים לעבות את תנועות הנוער, ואפילו מתחזקים אותן. אנחנו בין הגדולים בארץ בתחום הזה, יש לנו תנועות נוער מכל הסוגים. עם כל זאת, והמרכזים הקהילתיים ומרכזי הספורט, אנחנו עדיין מרגישים שצריך לעשות יותר. לדעתי דווקא מהגופים הפורמליים צריכה לבוא התורה לעשייה הנוספת ולחיפוש אחרי דברים חדשניים וחדשים. אין לנו כל המתכונים.

ודאי, אי-אפשר להפיל עליכם את הכול.

יש גופים שבטח שוקדים על המלאכה כדי לתת גם לנו כלים חדשים בתחום הזה.

מה אחוז החינוך והנוער מהתקציב?

עם התרבות זה כרגע 38%.

כעת אעביר את השרביט לראש העיר.

חנה דיברה, בצדק, על המהפיכה שנעשתה כאן. המהפיכה הייתה גם ארגונית וגם פדגוגית. ברור שהיה שינוי של המבנה הארגוני משמונה כיתות וארבע כיתות לשש ושש. זה לא היה פשוט, אני לא צריך להגיד לכם: המערכות הן מערכות שמרניות, הן לא בדיוק פתוחות לכל מיני שינויים. אבל היה חייב להיות משבר כלשהו, כדי שמבנה בית-הספר יתחיל להשתנות. גם המבנה הפיזי היה במצב רע מאוד. אני לא חושב שיש ערים במדינת ישראל שיכולות להתחרות במבנה הפיזי כפי שהוא נראה בחולון, כי אנחנו שמנו דגש על כל דבר. למשל השירותים – קרמיקה בשירותים, מתקן נוזלים ועוד. וכשהילד נכנס לבית-הספר, שיראה ירוק מול העיניים.

אתה יודע, כשאנחנו באים, מתחילים עם השירותים.

מדברים על מערכת חינוך, שיעורים וכו', אבל הפרט הזה מאוד חשוב. התמקדנו בו מאוד. אגב, כשאני נכנס לבית-הספר, הדבר הראשון שאני נכנס אליו הוא השירותים, כדי לראות מה קורה שם. אחרי ההפסקה הגדולה הכנסנו מנקה. אומנם בסוף היום מנקים, אבל מה קורה אחרי ההפסקה? אלו דברים קטנים, אבל מאוד משמעותיים לילד, ליכולת שלו להתרכז.

הכנסנו גם מעבדות למדע ולטכנולוגיה, מעבדות מחשבים מהשורה הראשונה – השקעות בסדרי גודל שעברו את החצי מיליארד, רק הדברים האלה.

היה גם נושא פדגוגי יותר. אם הייתה הנשרה במערכת החינוך – וכשנכנסתי לתפקיד הנתון הראשון שקראתי בעיתון הוא שיש 2,500 תלמידים בכל שכבת גיל והגישו לבגרות 1,600 תלמידים, ואפילו פחות. מתוך 1,600 תלמידים היו 1,100 שזכאים לתעודת בגרות. שאלתי איפה עוד 900 ילדים. איש לא ידע לענות לי על כך. 900 ילדים בכל שכבת גיל נעלמו בדרך.

אחת המלחמות שהייתה לי עם המנהלים היא שהם רצו לפרסם את אחוז ההצלחה בבחינות הבגרות: כמה הגישו לבגרות וכמה מתוך מי שניגשו הצליחו. אמרתי שאני מסכים לכך, בתנאי אחד. אפרסם נתון: כמה התחילו בכיתה ט' וכמה הגיעו לי"ב. וכך יראו כמה זרקו בדרך.

הייתה מלחמה לא קלה עם המנהלים, ואני שמח שהצלחנו. היעד הראשון שלנו בחינוך היה שיותר תלמידים יסיימו י"ב שנים. אמרתי למנהלים: אני יודע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית להתמודד עם התלמידים הבעייתיים, החלשים יותר – אבל זאת הפדגוגיה האמיתית. ללמד תלמידים חזקים, זו לא חוכמה. תלמידים חזקים יכולים גם ללמוד בעצמם. אני רוצה שהם יתמודד עם האוכלוסייה החלשה, הבעייתית, ואת התלמידים האלה לנסות להרים למעלה.

אני שמח שהצלחנו להפנים את זה. היעד השני היה שחייבים לתת לכל תלמיד לגשת לבחינת בגרות. אם הוא רוצה לגשת לבחינה אחת, או לשתי בחינות, שייגש. אמרתי: תמחקו את המילה "רייטינג". אין אצלי רייטינג. אני שופט רק על סמך התלמידים שמסיימים י"ב והתלמידים שניגשו לבגרות.

"אורט תל-גיבורים" ו"ספיבק". זה היה מדהים. אלו בתי-ספר קטנים. במסיבות סוף השנה הייתי הולך רק לבתי-הספר הקטנים. הייתי אומר שם תודה למנהלים, תודה לתלמידים. לא היה אכפת לי שלא זכו. רק 3-4 קיבלו בגרות מלאה. אבל העובדה שהגישו את כל בית-הספר, זה היה ההישג הגדול ביותר שלי במערכת החינוך.

ברור שהיעד השלישי היה שיהיו יותר זכאים לתעודת בגרות, ואנחנו משקיעים בזה הרבה מאוד. יש רק 100 תלמידים – אני מעריך שזה 8% - שחסרה להם בחינה אחת. זה הרבה.

איפה אתם בדירוג הידוע?

זה לא מעניין. מבחינתי העיקר שהילד ניגש לבחינת בגרות.

אתה מדבר על 8%.

אלו התלמידים שחסרה להם בחינה אחת. אנחנו עומדים על 59% בשכבת גיל. ואנחנו ברמה סוציו-אקונומית 7, לא ברמה סוציו-אקונומית כמו רעננה או הרצליה או כפר סבא, ששם זה 8-9.

אפילו לא כמו רמת גן.

אנחנו לא כמו רמת גן ולא כמו גבעתיים. יש לנו אוכלוסייה הטרוגנית. אפשר למצוא אנשים מהעשירון הראשון עד העשירון התשיעי. אי-אפשר למצוא חתך סוציו-אקונומי של 8-9. זה בדרך כלל בכפר סבא, רעננה, הרצליה, גבעתיים. הדברים האלה שהצלחנו להפנים – זאת המהפכה הפדגוגית, זה הדבר הכי גדול שאנחנו עושים.

אם ילד עשה שתי בחינות בגרות, אני יוצא מתוך הנחה שאחרי הצבא הוא ישלים את זה. אבל אם הוא לא עשה כלום וזרקו אותו בכיתה י"א, איבדנו את הילד הזה. כמעט אין סיכוי שיעשה בגרות.

חינוך פורמלי, בלתי פורמלי, שכונה, בית. אותנו מעניין גם מה קורה אצל הילד בבית, מה קורה בשכונה. אנחנו משקיעים המון משאבים בנושא המתנ"סים. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בכל מיני מבנים, כמו המדיה-טק. מי שרוצה להתחבר לאינטרנט ואין לו אינטרנט יכול לשלם 5 ש"ח לשעה. הדברים האלה, שהם אולי קטנים, משמעותיים מאוד לאוכלוסיות שאין להן.

הקמנו את "הפוך על הפוך". לקחנו שני גני ילדים ושמנו שם מחשבים. אפשרנו לילדים להיכנס לשם.

לא ארחיב, כי אני רוצה לעמוד בלוח הזמנים. אציין רק שני פרויקטים וגם אני מבקש להביע הערכה לשיתוף הפעולה עם משרד החינוך. נמצא כאן מר ינון ממנהל התרבות, ואנחנו משתפים אתו פעולה בצורה יוצאת מן הכלל, רק אין לו כסף, זו הבעיה.

יש לו, אבל לא בשבילנו.

לא מספיק בשבילנו. אני רוצה לציין בהערכה את שיתוף הפעולה עם אורלי פרומן, מנהלת המחוז. אנחנו מודעים לכל ההנחתות שמנחיתים, הקיצוצים שמקצצים אצלם כל הזמן. אחד הדברים שאני רוצה לומר לחברת הכנסת הוא שיש גבול להתעללות ברשויות המקומיות. מה שקורה זו התעללות. לא יכול להיות שכל דבר קטן שצריכים לקצץ מוטל על הרשות המקומית. עכשיו קיצצו לנו בשעות, ומקצצים לנו 13% בשכר של השרתים, הלבורנטים והמזכירות. מה מצפים? שאגיד לעובד, שעובד כבר 20 שנה, שיעבוד עכשיו פחות שעות ואשלם לו פחות? מה תעשה מנהלת בית-הספר? ב-12:00 המזכירה תלך, השרת ילך ב-12:00. היא תישאר לבד.

לקחו גם את האבטחה בשעתיים האחרונות, כי הסוכנות תרמה את זה. משרד החינוך מתנער, משטרת ישראל מתנערת. מה יקרה? מי שרוצים להיכנס ולפגע לא יודעים שב-12:00 כבר אין אבטחה בבתי-הספר? לא יכול להיות שהכול מפילים על הרשות. כמה הרשות יכולה לסבול כל מיני הנחתות כאלה?

עד עכשיו אני אומר שצריך לספוג, לספוג את זה ולספוג את זה. אבל מה לעשות? זה לא יכול להיות, זה כל הזמן נמשך ונמשך. אני פונה אלייך כיושבת-ראש הוועדה. די. איך אביא את הכסף? הרשות שלנו נחשבת חזקה, אבל אין לנו מאיפה להביא את הכסף.

אתם מהמאוזנים?

אנחנו מהמאוזנים, ואנחנו מקבלים את הפרס של משרד הפנים. נדמה לי שבשנה האחרונה המאוזנים היו רעננה וחולון. כל היתר גוררים. ראש העיר הרצליה מספרת לי על סדרי גודל של עשרות מיליונים של גירעון, אני לא מבין איך זה. ויש לה ים, יש לה הרצליה פיתוח, יש שם הרבה מאוד כסף. היא משקיעה הרבה מאוד בחינוך, ועל כל שקל שהיא מקצצת מייד קופצים עליה בעיתונות ורוצים שתלך הביתה, שתתפטר.

יש מצוקה נוראה ברשויות המקומיות, ואתם צריכים לשמור עליהן. לא יכול להיות שמשרד החינוך יתנער כל הזמן.

משרד החינוך או האוצר?

משרד החינוך מתנער, כי הוא מקבל כל הזמן הנחתות. שמעתי שהסיפור של 13% - זה בכלל לא האוצר, זה משרד החינוך. זה מה שהם טוענים. הם אמרו למשרד החינוך: אתם צריכים לקצץ סכום מסוים, ומשרד החינוך החליט שהוא מפיל את זה עלינו. זו לא חוכמה. אם אמרו לקצץ – קצצו אצלכם. אני יכול להיות יועץ טוב מאוד, ולהגיד להם איפה לקצץ. שיקצצו אצלם, לא להפיל את זה עלינו.

אבל אני חייב לציין את שיתוף הפעולה שיש לנו עם המחוז. אנחנו מיודדים מאוד עם אורלי פרומן ומעריכים אותה, ומגיע לה יישר כוח. הם מנסים לעשות את המיטב.


אני רוצה לסיים בשני פרויקטים שאנחנו צריכים לממן, לצערי. הפרויקט הראשון הוא בנפשנו – אלימות בקרב בני נוער וצריכת הסמים. הנושא הנוסף הוא אבחון לקויי למידה. אני חושב שזה שייך למשרד החינוך באופן מובהק. משרד החינוך עוזר לנו בפרויקט שהחלטנו לקבל עלינו, אבל הוא לא עוזר מספיק. החלטנו להקים מרכז לאבחון לקויי למידה ולטיפול בהם, ולסבסד אותו – כי אני לא רוצה להגיע לכך שילד לא ייגש לאבחון כי להורים שלו אין כסף, כי הם לא רוצים לשלם. וזה יכול להגיע לאלפי שקלים.

זה עולה 1,600 ש"ח.

זה התעריף הגבוה, תהיה הנחה.

תהיה הנחה דיפרנציאלית.

תהיה לנו ישיבה בנושא שילוב, ואני מבקשת ממנהלת הוועדה לפנות לשרת החינוך כדי שתשיב איך משרד החינוך תומך בזה. נעלה את זה בישיבה ביום שלישי. נעסוק שם בשילוב ילדים. לפני השילוב צריך לדעת גם איך לאבחן אותם.

זו גם לא חוכמה לאבחן את הילד ולא לטפל. אמרתי לאנשים שלי: זה לא יהיה חינם, אבל תהיה הנחה דיפרנציאלית, עד 90%. אין דבר כזה שמישהו לא ישלם. גם אם הוא צריך לשלם 100 ש"ח, הוא ישלם – אולי בתשלומים. זה אקט חינוכי: אין חינם. אבל זה עולה לרשות מאות אלפי שקלים. גם נתתי מקום, גם שיפצתי אותו, גם אני מחזיק מנהלת, מזכירה ומאבחנים.

אבל שמעתי נתון שמאוד הפחיד אותי: 70% מהעבריינים במדינת ישראל הם אנשים לקויי למידה. אז אני יודע שאם לא נטפל בהם הם יהיו עבריינים בפוטנציה, והחברה תשקיע בהם הון תועפות – אם כך, למה לא לטפל בהם בגיל הרך?

זו השקעה כדאית.

נכון, היא כדאית למדינת ישראל. אבל למה היא לא פותרת את הבעיה כבר עכשיו?

אני יכולה לתת לך הרצאה של שלוש שעות על עוד כמה נושאים כאלה, בתחום של החינוך.

אני רוצה לסיים: אשמח מאוד אם מכם תצא יוזמה. אני בטוח שהרשויות המקומיות יעשו matching, אם יהיה צורך, כי אין ברירה. זה בנפשה של מדינת ישראל לאתר את התלמידים האלה. לא מדובר על 5% מהאוכלוסייה; סדרי הגודל הם 15%-20%, וזה המון. אנחנו מצילים את הילדים. זו מצווה.

זה נושא שלקחתי על עצמי. אני עומד בראש צוות ההיגוי. השאלה היא איך גורמים לכך שמורידים את רמת האלימות, איך אפשר להפחית אותה ולמזער את הנזקים – כי יש גם הנושא של הוונדליזם. ובסופו של דבר הכול מתבטא בכסף.

אני מקווה שבדברים חשובים כל כך אתם תהיו מליצי היושר שלנו במשרד החינוך. אני מקדם אתכם בברכה. נהיה כאן כמה שעות, ואני בטוח שנהנה. תודה.

אגיד כמה מילים על פרויקט שעשינו: בתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים בעיר התכנסו, והשאלה שעלתה היא אילו נושאים הכי מעניין להם לקדם דברים ברמה העירונית, מעבר לעשייה הבית-ספרית. לא אכנס לכל הנושאים, אמנה רק חלק מהם. בחינוך היסודי דיברו על מניעת אלימות, על תהליכים דמוקרטיים בבתי-הספר – כדי שהתלמידים יהיו מעורבים ויקבלו אחריות על החיים שלהם. הנושא השלישי היה לאפשר לילדים בחירה במסגרת הלימודים שלהם.

התכנסו חמישה בתי-ספר, וכל אחד מהם השתייך לקבוצת עניין מסוימת. הם קיבלו עליהם בנייה של תוכנית לימודית בית-ספרית עם ייחודיות בית-ספרית. הם פיתחו תוכנית שמאפשרת למידה ובחירה של קורסים תחת הכותרת של ייחודיות. בית-ספר שאפיין את עצמו כבית-ספר למדעים הציע כמה קורסים, ופתחנו אותם לתלמידים. יום בשבוע הילדים לומדים אלה אצל אלה, בתוך חמשת בתי-הספר. זה נעשה על פי הבחירה שלהם.

מעבר לכתיבת התוכניות וכו' הייתה הכנה: איך בוחרים, מה זה אומר, לקחת אחריות על הבחירה – וכך השתלבו בנושא המון ערכים נוספים. אנחנו מנסים לעשות איגום משאבים בעניין הזה, גם מבחינת המורים: אם יש מורה טוב למדעים בבית-ספר אחד, אנחנו מנסים שהוא שילמד בבית-הספר המאופיין כבית-הספר למדעים.

אין לכם בתי-ספר ייחודיים?

הם לא פותחים את שעריהם לתלמידים אחרים. יש בית-ספר דמוקרטי, ולשם התלמידים מגיעים על פי בחירה. אבל הרעיון הזה הפוך: לא ליצור תחרות בין בתי-הספר ולאפשר שיתופי פעולה. החלום שלי הוא שהתלמידים ילמדו בבית-הספר שהם שייכים לו מבחינת המיקום, אבל יוכלו ללמוד תחום התמחות בבית-ספר שכן במשך יומיים בשבוע. כך גם יהיה איגום משאבים, על פי אזורי מגורים, וגם אני מאמינה שיהיה שדרוג של כל העשייה – כי המורים המתמחים ילמדו במקומות המסוימים האלה. לא יהיו חייבים לבנות מעבדה לכולם, למשל, יהיה אפשר לעשות זאת בבית-ספר אחד. אותו דבר בנוגע לשפות: בית-ספר אחד מתמחה בשפות, אז למה לבנות מעבדות כאלה ואחרות בכל בתי-הספר? אפשר לעשות זאת שם, והילדים יוכלו לבחור. כמובן, הכול על פי אזור המגורים. זה גם יגרום לכך שהמנהלים לא יחטפו תלמידים זה לזה. מצד שני זה גם יגרום להם לא "לנמנם" ולהיות רגועים כי יש תלמידים ששייכים אליהם ויהי מה, כי הם מהאזור הנכון.

זו אחת משלוש הזירות, "חלון לילדי חולון". לעניין נושא המורשת – שהוא לא נושא שלי אלא רעיון של עיריית חולון ושל מנהל בית-הספר: הם הקימו מוזיאון בנושא מורשת ישראל, של כל העדות, עם מוצגים שהמנהל אסף בעזרת תרומות שניתנו. זה בתוך בית-ספר "שז"ר". מבחינת תוכניות לימודים, זה לא כל כך הלך שם – ואנחנו נכנסים לזה עכשיו. מנהל בית-הספר התחלף, יש מנהלת אחרת, ועיריית חולון הקצתה חצי משרה לטובת העניין, כדי שתהיה רכזת לנושא. אני מקווה שבתוך חודש נפתח את שערי בית-הספר לכלל ילדי העיר, כדי שהם יוכלו לבקר שם. כרגע אנחנו מסמנים את שכבת כיתות ד', גם מבחינת התכנים.

אוסיף בקצרה על דברי ראש העיר בכל הנוגע לחשיבות לאתר ולאבחן ילדים לקויי למידה בגיל צעיר. זו בעיה שבנפשנו, בכל המדינה, לאו דווקא בחולון. אבל בחולון העיר החליטה לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות. פתחנו את "מרכז מאור" השבוע. לדעתי הייחודיות שלו על פני מרכזי אבחון פרטיים ועל פני "ניצנים" למיניהם הוא הקשר ההדוק בין המרכז לבין בתי-הספר, מוסדות החינוך בעיר, משרד החינוך, מרכז האבחון והטיפול "אפיק", השירות הפסיכולוגי ועוד.

יש המון גורמים שמאבחנים ילדים ומטפלים בהם. היה חשוב לראות את הדברים בראייה עירונית, לראות מה הצרכים, לעשות איגום משאבים ולהקצות משאבים נוספים כדי להספיק לאתר את הילדים בזמן ולאפשר להם טיפול הולם. הרעיון הוא מצד אחד לתת מענה לילדי י"א-י"ב לקראת הבגרויות – לאפשר את ההתאמות המתבקשות – ובמקביל לעשות טיפול שורש מעמיק, מגיל הגן, וגם לעשות טיפול מניעתי: לאבחן, לטפל בזמן, ולמנוע בעיות בגילים בוגרים יותר, כפי שהוזכר כאן.

אני חדשה יחסית בתפקידי כיושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות. כשנבחרתי לתפקיד, האדם הראשון מתחום החינוך שפגשתי הוא מכרי משכבר הימים אבינועם גרנות. אספר לכם סיפור קטן: כשהבן הבכור שלי, שהיום הוא בן 28, היה צריך להגיע לתיכון, פתחו את תיכון "מטרו-ווסט" ברעננה. פורסם בעיתון ריאיון עם אבינועם גרנות על ה"אני מאמין" שלו. בדרך כלל אני לא מאמינה למה שכתוב בעיתון, ולכן התקשרתי לתיכון, דיברתי עם אבינועם, וביקשתי להיפגש אתו, כי מה שנכתב בעיתון מצא חן בעיני ורציתי לראות אם זה אכן נכון.

כך נפגשנו בפעם הראשונה. באופן חד-פעמי העיתונות צדקה והדיווח היה נכון. ה"אני מאמין" שלו ממש הקדים את דורו, לעומת מה שהיה לנו ברעננה עד אז. המאבק הנוסף שלי היה לשכנע את הבן שלי ללכת לבית-הספר הזה, כי זה היה בית-ספר חדש, ואני לא צריכה לספר לכם – אנשי החינוך – מה משפיע יותר: החברים או ה"אני מאמין" של האמא. בכל זאת הצלחתי, ועד היום אנחנו מברכים על כך.

כשהבן השני שלי רצה להגיע ל"מטרו-ווסט", שנתיים אחרי כן, 600 ילדים מרעננה עמדו בתור כדי להגיע לבית-הספר. ואני לא מגזימה. כי אי-אפשר שכולם יעברו לשם. אני השארתי את הבן שלי שבוע ימים בבית, במאבק עם מערכת החינוך העירונית, כי רציתי שהבן שלי יגיע לשם – משום שזה בית-הספר המתאים מבחינת ההשקפה שלי. הוא הגיע, אבל לא כל 600 הילדים הגיעו.

אני מספרת זאת כדי לומר לכם מי האיש הזה. כשיש שני אנשים כאלה – מוטי ששון ואבינועם גרנות – אתם לא יכולים שלא תהיה לכם מערכת חינוך שהיא לא מהטובות בארץ.

עד כאן המחמאות. שמעתי דברים נפלאים, ולכן הסכמתי לבוא ולראות במו עיני איך אפשר לעשות שינוי. בהיסטוריה של מערכת החינוך בארץ חולון היה "ג'סי כהן", בערך. אם יש בעיות, זה חולון. אני יודעת שהיום זה עולם אחר לגמרי. אמרת שהייתם צריכים להגיע לתחתית כדי לעשות את השינוי המהותי. אני מספרת לכם מה היה ידוע למישהו שלא מהעיר. אני יודעת שזה לא היה כך, אבל אני מדברת על הסטיגמות. ודאי שזה לא היה נכון.

באתי הנה משום שהעיר הזאת עשתה מהפך, וכמו שנאמר כאן היא לא בראש הסולם הסוציו-אקונומי של ערי ישראל. דווקא מעיר כזאת צריך ללמוד. לכן באתי, גם כדי לתת את ההערכה וההוקרה למי שעשה את השינויים, וגם כדי ללמוד איך אפשר לעשות זאת במקומות אחרים. כמו שנאמר, זו לא חוכמה לעזור למצוינים – אם כי אנחנו צריכים לעזור למצוינים, ואני אומרת זאת בוודאות.

סיפרתם שיש חמישה בתי-ספר לחינוך מיוחד, דיברתם על אבחונים וכו'. הדברים חשובים מאוד. אבל אין מה לעשות: אנחנו צריכים גם מדענים, אנחנו צריכים גם לטפח את המצוינים. על פי השקפת עולמי, זה לא פחות חשוב: שניהם חשובים, ואין סתירה.

בעיר כמו חולון יש גם הרבה מאוד מצוינים, אני משוכנעת בכך. אנחנו צריכים לטפח אותם ולתת להם את הכלים.

יש כמה פרויקטים שנעשים באוניברסיטאות, באוניברסיטת בר-אילן. ויש כיתת מחוננים.

לא הזכרתם את זה, לכן אני שואלת.

זו מסורת ארוכת שנים.

אני מניחה שמי שעובד בצורה יסודית כל כך גם דואג למחוננים. אני רק מציינת את העובדה שחייבים לדאוג גם לחזקים. אני מאמינה שאתם אפשר להרים את כולם לרמות גבוהות יותר, הם אלו שצריכים למשוך את כולם למעלה.

לצערי הרב, ואני לא מדברת על חולון אלא על מערכת החינוך הכללית בארץ, ב-15 השנים האחרונות הייתה נטייה להוריד את הרמה – מכל מיני סיבות. אגב, אני שותפה לדעה שצריך לדאוג לכך שמה שיותר תלמידים יהיו במערכת החינוך ולא ברחובות. בכל הארץ יש היום מגמה לפעול, והבושה בתחום הזה נובעת מהתקציבים, אם כי לא רק מזה.

אתם יודעים טוב מאוד, ואני לא רוצה לדרוך לאף אחד על היבלות, שיש יותר מדי ביורוקרטיה במערכת החינוך, בסך הכול. יש שלוש מערכות: משרד החינוך בירושלים, ובמחוזות, ובעיריות – תראו כמה אנשים מטפלים בהיבטים שונים של הנושא. כל אחד יגיד שיש לו המון עבודה, שהוא עושה את העבודה הכי חשובה. אני מסכימה אתכם. אבל הביטוי שחזר כאן די הרבה הוא "איגום משאבים". יש לנו הרבה מאוד כסף במערכת ואנחנו לא יודעים לנצל זאת נכון. עד שהכסף מגיע מירושלים לתלמיד, הוא הולך לאיבוד. זה לא צריך להיות כך.

אני מסכימה שצריך יותר כסף לרשויות, אנחנו עושים את המאבק הזה. גם שר הפנים, כולנו, כל חברי – לא אגלוש לפוליטיקה, אבל אנחנו עושים את זה – אני בטוחה שחבר הכנסת מג'אדלה יסכים אתי שכולנו נעשה מאבקים כדי שיהיה יותר כסף לרשויות, כל אחד מאיפה שהוא נמצא. עדיין, בתחום החינוך צריך לדאוג שהכסף יושקע בצורה יותר יעילה, ולא יגיע לפקידים אלא לתלמיד – בכל הכבוד לכל הפקידים. אפשר לעשות את זה, זה לא משהו בלתי אפשרי.

במהלך היום עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר. אני מאוד שמחה להיות כאן. אני בטוחה שכל מי שנמצא כאן מאמין בעבודה שלו ובתפקיד שלו. אני רוצה להגיד לכם, באופן קצת חריג: גם אני מאוד מאמינה בתפקיד שלי. אני חושבת שהתפקיד שלנו כחברי כנסת הוא בראש וראשונה הנושא החינוכי: אנחנו צריכים לשמש דוגמה. לא ייתכן שנפעל שם בירושלים בצורה אחת, ואחר כך נבוא כיפי נפש ונגיד שצריך לעשות כך או כך. לפחות כך אני משתדלת לנהוג, אפילו בסגנון הדיבור, בוודאי בהתנהלות ובעיקר בהדגשים שצריך לתת לתושבי מדינת ישראל.

אני עושה את זה בתפקידי, אתם עושים את זה בתפקידכם, ואני מבטיחה לכם שיחד אפשר לעשות שינוי. אנחנו במצב כל כך גרוע בתחום החינוך – אני לא מדברת על חולון אלא על המצב בארץ – שמכאן חייבים רק לעלות. אם לא נעשה את זה, אין לנו פה עתיד. הטובים יעזבו, בריחת המוחות כבר התחילה. אנחנו מחויבים לנושא הזה.

לסיום, אני שמחה – אם אפשר לקרוא לזה כך – או אני שבעת רצון מזה שממשלת ישראל הפנימה סוף סוף שאם לא תעשה שינוי משמעותי בחינוך, גמרנו את הסיפור הציוני כאן. לכן הולכים לדוח דברת. אפשר לבקר אותו – כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבטו – אבל בסך הכול הוא שינוי מהותי ונכון. ממשלת ישראל הבינה שהיא צריכה להשקיע יותר כסף בנושא הזה. היא גם צריכה להבין שרשויות מקומיות, שמשקיעות הרבה מאוד בחינוך – צריך לתת להן יותר משאבים כדי שיוכלו לעשות את זה.

יש צורך בשילוב כל הכוחות האלה יחד. אני משוכנעת שאם אהיה כאן בשנה הבאה, נראה כבר את תחילת העלייה. תודה בינתיים.

תודה, נקבל בברכה את חבר הכנסת מג'אדלה. נשמע אותו בהמשך. תודה שהצטרפת אלינו. מכאן אנחנו יוצאים לסיור.

טוני: בדרך כלל סיור כזה לוקח שעה. אעשה זאת בחמש דקות. מה שתראו הוא מבנה מאוד יפה, שנותן שירות להרבה מאוד אנשים. יש 12,000 משפחות רשומות ובחודש האחרון היו 15,000 השאלות. יש עוד שבעה סניפים. זאת הספרייה המרכזית, שמספקת לכל השאר את השירות המקצועי. הספריות האחרות הן רק נקודות שירות. זה מבטיח רמה מקצועית, וכו'.

אני רוצה לומר חברי ועדת החינוך והתרבות של הכנסת שמעבר לשירות שאנחנו נותנים לציבור הרחב, חשוב שיתוף הפעולה עם בתי-הספר. אנחנו קולטים כיתות. מתחילת השנה אנחנו מקבלים את רשימות התלמידים, עושים תוכנית ומזמינים את הכיתות עם המורות לבקר בספריות בבקרים. הביקורים הם בספריות האלה ובספריות השכונתיות. כל זה כדי לעודד קריאה, להראות לילד שיש מקום נחמד ונעים. יש לנו רמות שונות של הדרכה: לכיתות ג' מראים את הספרייה, מספרים סיפור, מראים את המחשבים במצגת מיוחדת. לכיתות ד' נותנים כרטיס קורא חינם, והילדים מוזמנים לבוא עם ההורים להחליף ספרים. לכיתות ה'-ו' יש הדרכות בחדרי העיון. הביקורים נעשים גם לפי הזמנה של מורים. יש גם פגישות עם גני ילדים, עם הורים ובלי הורים.

חשוב לנו להשקיע בילדים. אנחנו יודעים שגם אם הילדים נושרים אחר כך, בתיכון, כי ההורמונים פועלים חזק וכי יש להם כל מיני פעילויות והם לומדים לבגרויות – אם יש הרגלי קריאה, הם חוזרים אחר כך. אנחנו רואים את זה לפי כמות ההשאלות כאן. 15,000 השאלות רק בספרייה הזאת – זה המון.

אין ילד בחולון שלא מגיע לספרייה.

זה החלום שלי, אבל אני לא יכולה לומר,

כוונתי לחשיפה במסגרת בתי-הספר.

ברור, ויש לנו ספריות גם בבתי-הספר, גם בבתי-ספר יסודיים – ששם לצערי אין תקן ממשרד החינוך, ואין תקן לספרן. מלכה סבידרסקי עושה עבודה חשובה מאוד בתחום הזה: היא מלמדת מורות, שמקבלות כמה שעות – תלוי במנהל. היא מרכזת את הפעילות של ספריית בית-הספר. הספרייה משמשת מעבדה לילד: כיצד להשתמש בספרייה ומה חשיבותה של ספרייה. אחר כך יש קשר ישיר, אחר הצהריים, כשהילד בא לכאן להכין שיעורים, ויש לו גישה למחשבים ולהדפסות. היום כל הילדים מגישים עבודה מודפסת, ואם אין בבית מחשב, או אולי יש ואין הורים שיודעים לעזור – הם באים לכאן. בשעות מסוימות חדרי העיון מלאים לגמרי.

כדאי לציין שרואים כאן סוג של מהפך: האנשים חוזרים. המון אנשים באים לספרייה, וזה מלא עד כדי כך שהכול מלא – גם בהשאלה, גם במחשבים. יש גם אירועים.

איך אתם מסתדרים עם הדתיים? זה פתוח בשבת.

אני מראה את האולמות בספרייה. בבוקר יש המון פעילות מעבר לפעילות השגרתית. אני מראה את ספריית ההשאלה למבוגרים. יש גם מדור קולנוע, יש גם מדור עיון להשאלה. יש מדור שפות.

למשל, יש ספרים ברוסית?

כן, יש אגף ברוסית.

אני מראה את הספרייה למוזיקה. יש כאן 20,000 תקליטורים להשאלה. אדם שעושה מינוי יכול לקחת או ספר או תקליטור – תלוי כמה הוא משלם למינוי. אפשר גם להאזין במקום. יש גם אינטרנט, כמובן, וגם עזרה מצד הספרן. יש חוג לאופרה שמתקיים באחד הסניפים פעמיים בחודש.

טוני, אני מצטער, עבר הזמן. תודה.

רזי אמיתי: אני מראה את אולם התיאטרון שלנו. יש לנו ציוד חדיש במיוחד בתחום של סאונד ותאורה.

כמה השקעתם בכל הקומפלקס?

בדיוק כמו שאמרת, הכול עניין של סדרי עדיפויות.

הדבר המיוחד כאן הוא מה שיש בקירות: בזמן ההצגה יש תאורה מתוך הקירות, שמתוכנתת באמצעות מחשב. זה חלק מהחוויה. אם תציצו, תראו שיש טיול, ילדים מסתובבים כאן, ובנינו להם גשר מיוחד – הם יכולים לבקר ולהציץ בין התקרה לבין הגג. זה בשלבי הקמה. בינתיים יש כאן פעילות מלאה גם בשבתות.

אורה: אני מנהלת בית-הספר "הרצוג", זהו בית-ספר שש-שנתי. יש הרבה אנשים בצוות שעושים במלאכה, ואתן להם לדבר. אציג את בית-הספר, אשתדל לעשות זאת בקצרה, אבל אני משאירה לכם את האפשרות לעצור מתי שאתם רוצים ולשאול את מי שאתם רוצים. יש כאן תלמידים מחטיבת הביניים ומהחטיבה העליונה. יש כאן נוכחות של מורים. יש כאן בעלי תפקידים נוספים בבית-הספר. הם ישיבו על שאלות לפי הצורך.

סליחה על האיחור, אספר לכולם מי נמצא כאן. כמובן, ראש העיר – כולכם מכירים את מוטי ששון. נמצאת כאן חברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך, יושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, נמצא כאן חבר הכנסת מג'אדלה, מבקה אל-ערבייה, חבר ועדת החינוך של הכנסת. ממנהל החינוך נמצאת אילנה בר, מנהלת העל-יסודי. נמצאת כאן מנהלת ועדת החינוך יהודית גידלי, ועוד אנשים רבים. נמצא כאן חבר מועצת העיר חולון אהרון איסרס, ועוד אנשים רבים. לא אמנה את כולם. דקלה צדוק גם היא חברת מועצת העיר וחברת הסתדרות הגננות בחולון. כולנו בחרנו בגימנסיה "הרצוג". לצערי זמננו קצר מאוד. זהו בית-הספר היחיד שנבקר בו היום. בעצם נבקר גם בבית-הספר "שלום עליכם", נראה שם פרויקט.

לא נעים לי לומר, אבל יש לנו כ-15 דקות.

קודם כול, אנחנו מודים לכם על הבחירה. אנחנו רואים בכך כבוד גדול. אני גם חושבת שזה מגיע לבית-הספר "הרצוג". מייד תראו מדוע. בקצרה, בית-הספר "הרצוג" שונה ממה שהיה בעבר, בזכות התמיכה הכבדה של עיריית חולון, שנתנה עזרה מסיבית מאוד, וגם בעזרת מורים שעשו מעל ומעבר למען בית-הספר.

בית-הספר הוקם בשנת 1979 כבית-ספר מקיף – יותר מקצועי מעיוני. היו פה מגמות שלא היו יוקרתיות. בית-הספר נקרא על שם השכונה, וזו שכונה שמצבה הסוציו-אקונומי בינוני ומטה, מאוד קשה. הוא עשה שינוי כזה שבשנה שעברה, תשס"ג, הוא קיבל את פרס החינוך. זה דבר מאוד מכובד. בבית-הספר יש היום יחד חטיבת ביניים וחטיבה עליונה – ובסך הכול כ-1,300 תלמידים. יש מתחם אחד – כולם באותה חצר. כפי ששמתם לב, אין אלימות, הכול שקט. יש כאן משהו אחר באווירה. עברתי כמה בתי-ספר בחיי, וזה בית-ספר מאוד מיוחד – ייאמר לזכותו, וכמובן לזכות צוות המורים, שעובד כאן מאוד יפה.

יש כאן קלט. מגיעים לכאן תלמידים מכיתה ז' עד כיתה י"ב, ברגע שהם עולים לארץ. הם לומדים כאן את השפה העברית ונקלטים בכיתות. רובם נקלטים בבית-ספרנו, חלקם בבית-ספר קרוב למקום מגוריהם. בדרך כלל הם מעדיפים להישאר כאן.

בעבר היו כאן מסלולים יותר טכנולוגיים, פחות עיוניים. המבנה היה ישן, התלמידים לא אהבו את בית-הספר, הייתה לו תדמית כמו תדמית השכונה. משהו קרה בבית-הספר. היום בית-הספר נמצא במקום אחר. הייתי רוצה שתשאלו שאלות, וגם תלמידים יוכלו לספר.

זהו בית-ספר ניסויי. סיימנו את הניסוי בשנה שעברה. קיבלנו היתר להיות מרכז הדרכה והפצה – שיפיץ את התורה שלנו בכל הארץ. כי בית-הספר הזה עשה דברים מאוד מיוחדים.

אולי תסבירו מהי התורה, בשניים שלושה משפטים.

יש כאן נציגים מהניסוי, ואני רוצה לתת להם לומר כמה מילים על כך. לילי הייתה מובילת הניסוי בבית-הספר, בחטיבה העליונה. אוולין הובילה אותו בחטיבת הביניים. בבקשה.

המוקד המרכזי של הניסוי היה הערכה וערכים. בחרנו בהערכה כי זה הצורך המרכזי שבו נפגשים תלמידים ומורים. בנינו מודל שלם לגבי איך בונים הערכה, איך מעצימים ערכים בתוך בית-הספר. המודל הזה נתן לנו מנוף לעשות שינוי בהרבה מאוד רבדים: ברובד הארגוני, ברובד הפדגוגי – יצרנו ויזמנו מסלולי לימוד חדשים. המסלולים האלה חצו את גבולות בית-הספר. יש הרבה מאוד מגמות שבהן לומדים בשיתוף פעולה עם הקהילה.

יש דוגמה?

הדוגמה היא מסלול הביו-רפואה.

יש הערכה ויש ערכים? אני רוצה להבין.

דרך השינוי בדרכי ההערכה, בדרכי ההוראה – שזה הצומת שבו נפגשים המורים והתלמידים – פיתחנו שיח אחר, ופיתחנו ערכים. למשל, בביו-רפואה יש בגרות אחרת, בגרות שמתקיימת בתוך בית-הספר, בגרות פנימית. דרך התוכנית הזאת פיתחנו ערכים של התנדבות בקהילה.

הערכים הם חלק מהיום-יום ומההוראה. אפשר לדבר על שיתופיות ואפשר לקיים אותה. למשל בניסוי כולם שותפים. נמצא כאן נציג של ועד ההורים, כי אצלנו כל דבר נעשה עם ההורים.

על הניסוי אפשר לדבר כמה שעות. אבל מה שחשוב הוא שיש תנועתיות. כל הזמן עבדנו בשיטה של מחקר ופיתוח, מחקר של היישום.

כלומר, ההורים שותפים. התלמידים בוודאי שותפים.

בוודאי: הורים וקהילה. כשאנחנו אומרים "קהילה", זה כולל למשל גם את בית החולים "וולפסון". היו גם שיתופים עם המתנ"סים, ויש מרכז למידה משותף לנו ולהם. המערכתיות היא לאורך כל הקו.

נשמע את אחד התלמידים?

אני לומדת בכיתה י"א, במגמת ביו-רפואה. במגמה שלנו אנחנו מבצעים עבודת מחקר. את אותן יחידות מעבדה, שבתי-ספר לומדים במסלול טכנולוגיה רגיל, אנחנו עושים בבתי חולים. כמה תלמידים באים במגע עם צוות רפואי, שעושה זאת בהתנדבות. אנחנו מקבלים דברים שלא יכולנו לקבל במקום אחר, גם מבחינת הלימוד וגם מבחינת הערכים.

אתם נהנים, אתם מרגישים שיש לכם אתגר, שזה אחרת? המורים לא שומעים כרגע.

אנחנו צריכים להתמודד עם דברים שאני חושבת שלא היינו מתמודדים אתם במקום אחר, במיוחד מבחינת הלימוד: מעבדה ברמה הרבה יותר גבוהה, שימוש בציוד הרבה יותר מתקדם. יש עוד הרבה מאוד בחינות.

כשאת קמה בבוקר, את הולכת בכיף?

כן. בחטיבה לא למדתי כאן, אלא בבית-ספר אחר. בחרתי לבוא לכאן, דווקא בגלל... וגם בגלל בית-הספר. אני יודעת מהי המסגרת כאן ומה בית-הספר נותן לתלמידים, מה הגישה של המורים לתלמידים. זה לא רק בית-ספר, זה גם בית.

זה משפט המפתח.

רציתי לומר משהו בהקשר הזה. ברגע שתלמידים מחוץ לשכונה בוחרים ללמוד כאן, אנחנו רואים את זה כהישג.

בהקשר זה נשמע את דנה. יש בחטיבת הביניים אומנויות. לכן מאפשרים לנו לקלוט מכל העיר תלמידים למגמת האומנויות. יש לכך ביקוש גדול מאוד. השנה היה לחץ מסיבי על בית-הספר בנושא הזה. דנה היא תלמידת כיתה ז', והיא תספר למה באה אלינו.

היה לי מאוד חשוב לשלב בלימודים גם את נושא האומנויות: תיאטרון, תיאטרון פלסטי ועוד. לכן רציתי לבוא לכאן.

עד עכשיו זה עומד בציפיות שלך?

אני במגמת שירה וריקוד. משלבים שירה וריקוד יחד עם הלימודים, ללמוד זה לא הכול.

עד איזו שעה אתם לומדים בכל יום?

בינתיים המערכת לא קבועה, אבל הכול יחד, זה פחות או יותר עד 18:00.

כן?

אני רוצה להסביר את מה שדנה אומרת. הם מסיימים אחרי השיעור השישי. אבל מכיוון שדנה שייכת לקבוצת השביעית, הם באים אחרי הצהריים. אני רוצה להסביר למה הכוונה: כל אחד מהתלמידים יכול לבחור להתמחות באחד מתחומי האומנויות בחטיבה: להטוטנות, איור, איפור במה, תיאטרון, שירי ארץ ישראל, נגינה בדרבוקות, ברייקדנס, אמנות פלסטית. כל אחד מהם יכול להישאר אחרי שעות הלימודים ולהתמחות במה שהוא בוחר. דנה שותפה לשירה ולריקוד. אחת לשנה אנחנו מעלים הפקה בית-ספרית, ששותפים לה כל המורים לאומנויות בבתי-הספר. אנחנו מזמינים את כל הורי בית-הספר לתיאטרון, גם ראש העיר מוזמן וכל אנשי מנהל החינוך בעיר. גם כיתות ו' בעיר מוזמנות. מכיוון שהם חלק מההפקה, הם נשארים עד השעה 19:00.

הם נשארים רצוף?

גם אחרי שעות הלימודים, כן. בדרך כלל זה שעתיים בשבוע.

אני רוצה להגיד משהו לגבי שם בית-הספר, כי הוא נקרא "בית-הספר הניסויי למדעים ואומנויות". במדעים יש ביו-רפואה, כפי שהזכרנו, זאת תוכנית ייחודית של בית-הספר, אם כי בזמן האחרון יש הרבה כתבות על זה... יש לנו מגמת ..., יש לנו מגמות אומנותיות כעיצוב ויש תיאטרון. למעשה אנחנו משלבים הכול. יש מגמות נוספות: תקשורת,

אני רוצה לשאול שאלה: הצוות הוא אותו צוות באופן כללי, מה שהיה לפני כן. את חדשה?

לא. רותי בנדר הובילה את הניסוי, ועשתה פה הרבה מאוד. אני שנה שנייה.

הגיעה מנהלת חדשה, הצוות אותו צוות. התלמידים מתחלפים, אבל זו אותה אוכלוסייה. זאת אומרת, זה רק עניין של החלטה שאפשר לעשות אחרת. קיבלתם יותר תקציבים או משהו?

הניסוי גם תרם לבית-הספר. המורים התפתחו בצורה מאוד משמעותית.

העירייה נתנה? או זה משרד החינוך? גם וגם?

העירייה נתנה.

למעשה זו תשתית לפתח יזמות, מנדט שקיבלנו, לפתח את היוזמות והחדשנות. בשביל לעשות שינוי צריך גם כוחות,

השאלה אם אלו סכומים גדולים.

ההשקעות בניסוי אדירות. הבעיה שהשעות שהושקעו קוצצו בבת אחת, אחרי שנגמרו חמש שנים. נגמרו השעות, והמנהלת נשארה עם תקן, ופחות שעות.

בגלל האמונה החזקה אנחנו ממשיכים.

המורים פה מתנדבים הרבה מאוד, וזה לזכותם.

עם השכר שהם מקבלים, כל המורים מתנדבים, בכל הארץ. זאת נקודת המוצא.

אני רוצה להוסיף משהו. עם כל גוף שאני עובדת אתו – סמינר הקיבוצים, הנוער העובד – גופים מתנדבים למען הקהילה – סמל לדוגמה של שיתוף פעולה פורה כזה, זה שווה כסף.

אז אולי זה מקבל מכם יותר כסף? תדאגי שיקבלו בכל תחום. ממחמאות הם לא יעשו שום דבר.

מי כמוני יודע שמשאבים זה בעיה.

אין לי טענות אלייך.

אז שולחים סיוע, שולחים כוח הוראה, שזה שווה כסף. כנ"ל לגבי הנוער העובד. הם עובדים על חונכות. גם הם מדברים על ערכים.

בחדר הזה הם יעבדו יחד.

אז אנחנו רואים שבית-הספר הזה יודע לקבל ולפתח כל דבר.

נשמע עוד מילה ממועצת תלמידים, ונסיים.

ואני רוצה שהתלמיד יתייחס לעניין האלימות. האם באמת אין פה אלימות? ולמה?

אני לומד בכיתה י"א ונציג מועצת תלמידים. בנוגע לאלימות, אין פה אלימות כי יש פה אווירה מצוינת. אני מדבר על אווירה של כולם יחד, כולם חברים של כולם, אז אין סיבה שתהיה אלימות בבית-הספר. המורים מאוד תומכים. קודם כול, הם מלמדים את הילד להיות בן אדם, מכניסים בו ערכים וחינוך, ואז מכניסים בו את המצוינות. הם מכניסים בו יותר שיהיה בן אדם, מאשר שיהיה מצוין. זה היבט מאוד חשוב של בית-הספר.

רוצים שתהיה מצוין, אבל לא רק שתדע יותר.

שתהיה בן אדם קודם כול.

מועצת התלמידים מאוד קשורה לבית-הספר, למורים ולקהילה. בפורים הצלחנו לקיים מסיבת פורים שהייתה הצלחה גדולה. הצלחנו לגייס כסף גם בשביל בית-הספר וגם בשביל המועצה בפרט – שיהיה לנו כדי לצאת לאירועי מועצה ודברים כאלה. בראש השנה הזה אספנו המון אוכל ומשלוחים לנזקקים בשכונה. עבדנו על זה, חילקנו. גם הבאנו מתנות לחג.

אני זוכר שבאתי לאישה מבוגרת הביתה ונתתי לה את המתנה, היא כל כך שמחה, וזה ממש חימם את הלב.

אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, להדגיש את הפעילות בקהילה. זה משהו שמאוד חשוב לנו בבית-הספר, הנתינה לקהילה. אני רוצה שיספרו על המקהלה בכמה מילים.

אני בכיתה ח'. אני מתנדב במקהלה שנקראת מקהלה רב-דורית. משולבים בה תלמידי חטיבת "הרצוג" וקשישים. אנחנו שרים אתם. אנחנו נפגשים פעם בשבוע. היום יש לנו פגישה, בכל יום ראשון בשעה 16:00. יש לנו הופעות, מחר אנחנו הולכים ליד הבנים, זה יום הקשיש.

פרויקט עם מתנ"ס "וולפסון".

אנחנו מאוד קשורים למתנ"ס "וולפסון". אנחנו מלמדים ילדים בני 4-6, מקסימים. אנחנו דואגים להם לפעילויות של אומנויות, אנחנו מדברים על המסקנות מהסיפור, על מוסר ההשכל. זה נותן לנו הרבה סיפוק ונתינה. אנחנו מרגישים שאנחנו עוזרים לילדים קטנים, ובסך הכול זה מאוד כיף.

אתה רואה את עצמך ממשיך במגמת מוזיקה, אתה רוצה ללכת בכיוון הזה?

אין לנו מוזיקה כאן.

אבל דיברת על מקהלה. אני שואלת באופן אישי. אולי תגלו שיש צרכים נוספים?

אני אם במקהלה של בית-הספר. בתיכון "הרצוג" יש תיאטרון. אני מאוד אוהב את זה, וזאת גם המטרה שלי כשבאתי לבית-הספר: גם ללמוד וגם להגיע לאומנויות, כמו שאמרה דנה. זה מאוד משמח שאני יכול לשלב את שני הדברים.

כמה תלמידים יש מחוץ לשכונה?

הם כ-10%.

זה הישג עצום.

הייתי רוצה שיהיו יותר, אבל העירייה משתדלת לשמור על איזון, ואנחנו מכבדים את זה.

מותר להגיד משפט לסיום, כי אנחנו צריכים לרוץ? או יש עוד מישהו?

בהמשך לשיתוף הפעולה, אנחנו עושים עכשיו פעילות עם בית-ספר יסודי אחר. מתנדבים, נפגשים עם בית-ספר אחר וכו'.

אגיד כמה מילים על החדר הזה. אני מלווה את מועצת התלמידים בתיכון. אני והמלווה של מועצת התלמידים בחטיבת הביניים החלטנו בתחילת החופשה לבנות מתחם מנהיגות לקראת בחירת מועצת התלמידים. כל התלמידים, גם בחטיבה וגם בתיכון, יעברו שיעורים כאן – לא בכיתות, לא עם המורים. המתכונת כאן אחרת. המתחם בנוי אחרת, הוא נראה אחרת. יהיו שיעורים שיעבירו צעירים מהנוער העובד, גם אנחנו נעביר חלק מהשיעורים. המטרה היא לחשוף את התלמידים לכל עניין המנהיגות: מיהו מנהיג, תכונות המנהיג, מנהיגות כדרך חיים, לא להיות אדיש. זה ייעשה באמצעות כתבות ועיתונים, כל מיני דברים שמגרים את הפעילות המחשבתית לפעול בכל דרך שהיא, בכל מעגל חיים.

תודה רבה. חיממתם לנו את הלב.

אני מבקשת שתסתכלו ותראו איך בית-הספר נראה. עיריית חולון תומכת מאוד בבית-הספר. אם אתם רוצים, אפשר להציץ בחדר עיצוב בדרך החוצה.

אבינועם גרנות: סליחה על האיחור. אנחנו מארחים את חברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך. נמצא אתנו ראש העיר, מוטי ששון, נמצא אתנו חבר הכנסת מבקה אל-גרבייה, ג'אלב מג'אדלה, נמצאת יהודית גידלי, מנהלת הוועדה, נמצאים ראשי מנהל החינוך, ואת רובם אנחנו מכירים. אנחנו מעבירים את השרביט לציפי קיכלר.

הגעתם לבית "להיות". הוא בית מאוד מיוחד, שאין כמותו בכל הארץ. במה הוא מיוחד? בכך שהוא מטפל בנושא השואה מצד אחר, מהצד של הצדעה לניצולים, לכולם, ולחסידים שגרים אתנו בחולון – יש לנו שישה חסידים. אבל בעיקר הוא מצדיע לאלו שבעצם לא עשו כלום: לא מרדו, לא לחמו, סתם היו בשואה, כמו אמא שלי. היא הייתה קצת באושוויץ, מה? אותם לא מזכירים בטקסים, לא עושים עליהם סרטים.

הבית הזה מיוחד בכך שהוא שילוב נדיר של מרכז חינוכי עם מרכז חברתי. השילוב העוד יותר נדיר הוא שהוא שייך למחלקת הנוער של עיריית חולון. נמצאים אתנו ניצולי שואה חברי הבית, ואנשים שהם דור שני. נמצא כמובן הנוער שלנו.

הבית היה פעם גן ילדים. זו השנה השביעית לפעילותו. הפעילות החלה שנתיים קודם לכן, כאשר בני נוער העניקו תעודות אהבה לניצולי השואה. אני מראה את תעודות האהבה. ניתנה גם תעודת הוקרה לחסידי אומות העולם. זאת הייתה התחלת הפעילות. אחר כך יצאו לאור ארבעה ספרים של שמות ניצולי השואה, עם הפרטים שלהם.

של תושבי חולון.

רק של תושבי חולון.

איך אספתם את זה?

בסך הכול יש כ-3,000 ניצולי שואה בחולון. ניצולים שחיים היום. בינתיים נפטרים.

כל השמות נמצאים, או רק אלו שנמצאים אתנו היום?

לא, גם מי שנפטרים. יש כאלה שנפטרו לאחר פרסום הספר.

בבקרים מגיעים הנה תלמידים, בני נוער וחיילים. המפגש מורכב משני חלקים או משלושה חלקים: קודם כול, שיחה אישית. בשיחה אני רוצה להגיע ללקח האוניברסלי מהשואה. אם מגיעים היום, וזה לא יום השואה, אני מנסה בכל פעם – אין לי שטנץ – להגיע ללקח. באים גם תלמידים מהחינוך המיוחד, וזאת אופרה אחרת. יש כאן מפגשים מרגשים מאוד עם הילדים האלה. עד סוף השנה הכול מלא, אני כבר דוחה בתי-ספר.

אחר הצהריים יש כאן סמינרים לקראת פולין, סמינרים לקראת גרמניה, השתלמויות מורים, ימי עיון לצוותי מורים. אני לא מקבלת שום בית-ספר לפני שכל הצוות מגיע. כל הצוות צריך לדעת לאן הילדים הולכים, כולל ההנהלה. זה לא כדי לעשות "וי" שעשו שואה.

יש השיחה אתי, ואחר כך שומעים עדות. אחר כך מסכמים מתוך העדות את הדברים. שומעים עדות – אז מה צריך לעשות עם זה? אם יש זמן, וזה תלוי גם בגיל, רואים סרט.

יש לנו פרויקט מיוחד לגיל הרך, וזה דווקא די שנוי במחלוקת: האם בגני הילדים צריך לספר? אבל מכיוון שאין פה ימי עיון לגננות, נוצרה דרישה. הן לא ידעו מה לעשות. בחרנו שש ניצולות שהיו ילדות בשואה, בדקנו את הסיפור שלהן וניסינו לראות מה מותר לספר – בלי לבלף. הדברים עכשיו בעריכה, והם יצאו לאור בפורים.

יש פעילות חברתית?

זאת הפעילות החינוכית. מייד אדבר על הפעילות החברתית. אני רוצה לומר שכבר כמה שנים אני מחזרת אחרי רונית תירוש, וגם נפגשתי אתה, כי אני מאוד רוצה, ודורשת, שיהיה יום במערכת החינוך שיהיה יום של הצדעה לחסידי אומות העולם, בגלל הערך הזה של זכויות האדם. זה לא הצליח לי עד היום. אבל דיברתי עם מר אבינועם גרנות השבוע, ואמרתי שאם זה לא יצליח, נעשה את זה בחולון. ומי שרוצה, שיעתיק. הרבה דברים מעתיקים מהעיר הזאת.

יש עוד מקומות כאלה בארץ? אני נתקלת בזה בפעם הראשונה.

אין דבר כזה בארץ. גם אין ציפי קיכלר. ואני רוצה גם להחמיא לראש העיר. הוא יושב פה, אז לא אחמיא לו? אין עוד ראש עיר שעשה דבר כזה. אין עוד אחד.

הם פתחו את הלב, מוטי וחנה פתחו את הלב, נתנו את הבית, והפעילות החלה.

חשבנו על מועדון לניצולי השואה. זה הפך למשהו אחר, לא הבנו איך זה.

יש לנו 3,000 חברים, ו-800 מהם פעילים.

גם הרעיון לתת בית לניצולי שואה, שיהיה להם מקום להיפגש ולהיות יחד – זה כשלעצמו דבר שלא ראיתי בשום מקום.

נכון. אז מה הם עושים מהבחינה החברתית? קודם כול, יש פעילויות שנוגעות בשואה: סדנה לכתיבת זיכרונות, היה לנו תיאטרון עדות שעשינו, ועכשיו העתיקו את זה בתל-אביב. מאה אחוז, שיעתיקו. יש פה קבוצות התמודדות עם פסיכולוגים. יש ספרייה של ספרי קריאה בכל השפות. יש ספרייה גדולה דיסקים: חזנות, שירים, לדינו ועוד. אנשים יכולים לבוא לשמוע. יש טיולים ונופשונים, יש מסיבות. יש מלווה מלכה פעם בחודש, ברכה גילאי, שנמצאת כאן, מנהלת את הדבר הזה. יש לנו מקהלה. יזמינו אותנו להופעות בתפוצות.

הייתם פעם בכנסת?

את רוצה להזמין אותנו?

מה שאני רוצה להציע הוא שיש טקס יום השואה בכנסת, ואני חושבת שזה מתאים. נשמיע את זה ליושב-ראש הכנסת. מתאים שבטקס כזה המקהלה תבוא.

יופי. לא רק זה, אנחנו עומדים לעשות להקת מחול.

אני יושב-ראש מועצת הנוער בעיר. המקום פועל עם הנוער. אפשר לתת כמה דוגמאות לפעילות משותפת שלנו עם הבית הזה. קודם כול, בכל החגים אנחנו עושים מסיבות של הנוער עם הניצולים, וזה דבר מדהים בפני עצמו. בכלל, חוויה לנו, לנוער, להיות כאן כל הזמן. בני נוער מגיעים לכאן סתם, כאל בית. זה לא משהו מחייב. בהתחלה כשנכנסים למקום זה באמת קצת מפחיד, יש תמונות וכו', משהו יותר אחר מדי. אבל זה לא כך, זאת חוויה. מאוד כיף לדבר, גם על דברים אחרים.

אנחנו עומדים בפתח של פרויקט משותף נוסף, שיתחיל בשבוע הבא. יש עוד פרויקט של בתי קפה.

הם ממלצרים.

נכון, זו חוויה בלתי נשכחת גם לנו וגם לניצולים.

יום השואה הוא אצלנו שבוע. יש ערב בתיאטרון, שפתוח לקהל הרחב, יש תערוכה שהילדים מציגים – לא תערוכה רגילה. ילדים שומעים סיפורים של הניצולים ומתוך העדות בונים מיצב. הקשר עם האנשים ועם הילדים הוא פשוט מדהים.

יש לנו פרויקטים מיוחדים עם בתי-ספר: עם בית-הספר ניב יש פרויקט קורצ'אק. עם בית-ספר נבון יש קשר של דו-קיום, עם ערבים. עם בית-הספר קוגל יש משואה לתקומה, עם יד ושם. עם בית-הספר גולדה יש תערוכה, עם בית-הספר רביבים יש פרויקט ציורי ילדים. עם "אורט" יש פרויקט חסידי אומות העולם וסרט תדמית, שיהיה עבודת הגמר שלהם. עם בית-הספר "הרצוג" יש פרויקט עיצוב. עם תיאטרון חולון אנחנו רוצים לעניין את הסטודיו שלהם שיעשו הצגה על פי העדויות. האמת היא שניסינו לעשות את ההצגה בפעם הקודמת, עם הניצולים עצמם. זה היה מאוד קשה. עשינו את זה פעמיים, וזה היה מאוד קשה.

הייתם בקשר עם הארגון של שפילברג?

עוד לא. הייתי אחת מהמראיינות שלו.

אולי כדאי לכתוב להם, ליידע אותם.

נכון. נעשה את זה.

זה יכול להיות מקור נוסף.

יש פה תוכנית לבינוי. אולי זה יניע את הדברים. המטרה הייתה ליצור מפגש לניצולי שואה שאף אחד לא התייחס אליהם. בחולון הפכנו את היוצרות.

הבינוי לא מעניין אותי כאן, התוכן הוא החשוב.

נכון, אבל צריך להבין שהמסגרת כאן היא קטנה. יש פה תוכנית בינוי והגיעו רחוק. שום דבר לא זז. אני בעד להשאיר את המבנה הזה. זה התחיל כמקום מפגש והפך לבית חם. הם רוצים להישאר כאן. יש תוכנית להרחיב. גם מחלקת הנוער שלנו מעורבת. למה? כי אנחנו רוצים שנושא השואה יעבור לנוער, ולא ישכחו אותו. אבל כדי להכשיר את זה, להביא לכאן תלמידים ומורים וחיילים – חייבים כיתות. לצערנו לא הצלחנו להרים את זה, עם כל הקשרים ועם כל החשיבות של הנושא. כל אחד אומר לנו כמה זה חשוב. אנחנו יודעים כמה זה חשוב. אבל אם לא יגייסו משאבים לפעילות, חבל. זה ייעצר. בלי ציפי ובלי הצוות שמשוגעים לעניין ורואים את זה כבית שלהם, אף אחד לא יעשה את זה בארץ. אם יש דבר כזה, שהוא ייחודי ומיוחד, היה כדאי להירתם לבנייה של כ-200-300 מטר. זה לא בשמים. חבל שלא מצאנו שום גורם מתאים לכך.

אלו לא סכומים בשמים. אולי בשיתוף פעולה של כולם אפשר לגייס את הכסף.

לאפוטרופוס הכללי יש המון נכסים של ניצולי שואה.

רעיון מעולה. נכתוב לו מכתב. נדבר עם לפיד. נכתוב לשר המשפטים.

אפשר לקחת בית של ניצול שואה שתרם את הבית, ולהקים את זה שם, על שמו. יש כאן אירועים עם 700 איש.

אני רוצה לציין עוד כמה דברים. בתשס"ב קיבלנו פרס חינוך של יד ושם. יש לנו בחצר קיר מגילות זיכרון, שעיצבה אותו ציונה שמשי. הוא מאוד מיוחד ואחר. יש חורשת ניצולי השואה שנטעו. יש גן ציבורי לכבוד חסידי אומות העולם. יש המסע הגדול לוואנזה. היה מסע לוואנזה בשנת ה-50 למדינה. הוא היה מאוד מרגש וייחודי.

בכל זאת, אני רוצה לבקש שמלכה רוזנטל תאמר כמה מילים, מבחינה חינוכית. מלכה רוזנטל הייתה ילדה בת שבע, קבורה בתוך חבית מתחת לפרה ברפת במשך שנה וחצי. זה הכול. היא אחת מהפעילות כאן, וגם נותנת עדות. נשמע כמה מילים.

אם אתן דוגמה את הסיפור שלי, אני משוחחת עם הילדים. לא כולם עושים את זה, אני עושה את זה פעם בשבוע או פעם בכמה זמן. אני עושה זאת גם כמורה, כמנחה. אני מסבירה שבעצם אנחנו מפיקים לקח ממה שקרה. אתן לכם דוגמה קטנה. השבוע הייתה כאן ילדה בכיתה ה'. אני שוחחתי על קדושת החיים, על הזכויות, הדברים הרגילים שאנחנו מדברים עליהם: כל בני האדם שווים, לכולם מגיעות זכויות שוות, איך שוללים את הזכויות. דיברתי על גטו, הסברתי להם מהו גטו, שזה רובע סגור, שהתנאים קשים. ישבה כאן ילדה בכיתה ה' ואמרה לי כך: אז אם זה כך, אז כבר לא כדאי לחיות, כדאי למות. אני כאן שש שנים זה קרה לי בפעם הראשונה שפתאום ילדה קופצת עם המשפט "כדאי למות". אמרתי לה: כדאי למות? אבל אחרי המוות אין כלום. בואי נראה איך כדאי למות.

ישבה כאן אילנה, אחת הניצולות. אמרתי שאילה תעיד ותספר. אני מסבירה להם שעדות היא לא סיפור, עדות היא כמו בבית משפט: אומרים אמת, ורק את האמת. לא תמיד את כל האמת. אנחנו מנסים מאוד לצנזר. אמרתי שאילנה תמסור את העדות שלה. אילנה הייתה ילדה בת תשע בגטו ורשה. היא לקחה אתה את אחותה הקטנה, בת השנתיים וחצי, וברחה אתה מהגטו, הגיעה אתה למנזר וחייתה וניצלה. אחר כך הן פגשו את אמא שלהן והגיעו לארץ.

אחרי שהיא סיימה את העדות שאלתי את הילדה: מה דעתך, לו אילנה הייתה מתייאשת ומתה, מה היה קורה? היא אמרה לי: לא, באמת היה כדאי להישאר לחיות. וכל הכיתה יחד אתה.

כלומר קדושת החיים היא שגם אם האדם בבור תחתית, כפי שהייתי בגיל שבע – כי מי יכול לתאר לעצמו שילד יהיה קבור בתוך חבית ברפת? מעט מאוד אנשים יכולים לתאר לעצמם באמת מה העניין הזה, איך אפשר לחיות. ובכל זאת, מתוך הבור – אני חיה, הקמתי משפחה, אני חיה טוב מאוד. אני לא אומרת שהסבל כדאי, אבל כדאי לאזור כוח ולעבור את הסבל. זה אחד הדברים.

גם על החיילים יש לי סיפור, ובזה אסיים. יש הקלישאה של טוהר הנשק. אני אומרת להם, אין נשק טהור. נשק הורג, והוא לא יכול להיות טהור. איזה טוהר יש בנשק? הטוהר צריך להיות בלב שלנו. עם בלי אדמה, אדם בלי אדמה – לא שווה. המולדת הזאת מאוד חשובה. המולדת מאוד חשובה. אבל יחד עם זה, גם כאשר אנחנו נלחמים על קיום המולדת שלנו, אנחנו צריכים לזכור שמעבר לקווי האויב ישנם בני אדם. אנחנו עוסקים בבני אדם.


הרבה פעמים יש דילמות שעולות כאן, דווקא עם החיילים. זה מה שאנחנו עושים בבית הזה. זו אחת המטרות ואחת הסיבות שאני נמצאת בבית הזה.

תודה רבה. אני מתנצל, אנחנו מאחרים.

אבינועם גרנות: אנחנו זוכים לארח היום בחולון את יושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, עם חבר הכנסת ג'אלב מג'אדלה מבקה אל-גרבייה. גם ראש העיר מוטי ששון כאן, ונמצאים כאן אנשי פיקוח, מפקחים, ראשי מנהל החינוך. היה מאוד חשוב לנו להתארח בחטיבת "שלום עליכם", שהיא חלק מבית-הספר השש-שנתי "אורט" חולון. בין היתר חשוב לעמוד מקרוב על הסיפור של כיתות מופ"ת, של העולים החדשים, כיצד הם נקלטים ונמצאים במסלול הלימודי שלהם. יש גם דברים נוספים.

צהריים טובים, אני לא אציג את מסלול מופ"ת. יציגו אותו מנהלת חטיבת הביניים, רכזת הכיתות ורכז המגמה המדעית-הנדסית. יש כאן חתך של גילאים, מכיתה ז' ועד י"ד – תלמידים שכבר לומדים באוניברסיטה שהצטרפו אלינו. אף שזה יום הלימודים הראשון שלהם ביקשנו מהם, והם הצטרפו אלינו. אני מברכת את חזרתם לכור מחצבתם.

שלום לכולם. קודם כול, תודה רבה שכיבדתם אותנו – אותי אישית ואת בית-הספר שלנו. מסלול מופ"ת נמצא בבית-הספר זה שבע או שמונה שנים. מצאנו לנכון להתחיל את המסלול ולצאת משב"ח מופ"ת בתל-אביב. על פי התפיסה שלנו, בית-הספר הזה הוא מקום שהיה מיועד לעולים חדשים בלבד. אני לא יודעת מה קורה היום. מצאנו לנכון לתת מענה לעולים החדשים ולתלמידים המצטיינים, או בעלי היכולות הגבוהות של העיר, ולפתוח את המסלול במסגרת בית-הספר השש-שנתי. הילדים מגיעים לכאן בעקבות מיון בסוף כיתות ו', מכל העיר. יש מספר מסוים של תלמידים שמתקבלים. הקבלה נעשית אחרי המבחן ואחרי ריאיון אישי. הדבר החשוב ביותר: יותר מהיכולות האינטלקטואליות המאוד גבוהות, מה שנדרשים כאן הם התמדה ורצון להיות במסלול מיוחד, שיקדם מהר יותר לקראת האקדמיה.

עוד דבר שאני מאוד מקפידה עליו, ואני נפגשת אישית עם כל אחד מהמועמדים, גם מי שלא מתקבלים בסופו של דבר: קודם כול אני יושבת עם הורה וילד, יושבת מול הילד, ואומרת להורים שהם אלו שיצטרכו לתת תמיכה ולקדם את הילד, אבל מי שצריך להחליט את ההחלטה האמיצה הוא הילד. ואכן, זה עובד. אני מוכרחה לציין שכולנו הורים, רובנו הורים, ותמיד אנחנו רוצים שהילדים ירוצו קדימה ויגיעו רחוק מאוד. אבל לילד דרושות המון מוטיבציה והמון התמדה. ילדים לא חייבים להיות תלמידים מצטיינים כדי להתמיד במסלול מופ"ת. החלק החשוב ביותר שאני רואה הוא השילוב בין העולים החדשים לבין האוכלוסייה הוותיקה בארץ. הכיתות הן בערך חצי-חצי. יש יותר עולים, אבל הם חלק משכבה, חלק מכלל בית-הספר. כמובן, הם נדרשים לעבוד הרבה יותר, בגלל המסלול. הדוברים הבאים יפרטו את זה.

כמה כיתות פתחתם?

השנה יש לנו שתי כיתות ז', כיתת ח' אחת וכיתת ט' אחת. אם יש שאלות כלליות, אשמח לענות. יש שתי כיתות ז' מתוך חמש כיתות. המורים שמלמדים הם בעלי תואר שני. הדגש אצלנו הוא על מתמטיקה, אנגלית ופיזיקה. אלו שלושת המקצועות שבהם הם חייבים לגשת לבגרות בכיתה י', בגלל המסלול. איך הילדים עומדים בזה – עדיף לשמוע אותם.

פתחנו את כיתות מופ"ת כדי לקדם חינוך מסוג זה בחולון.

כלומר מתוך בחירה ולא מתוך כורח.

אני חושב שרשות צריכה לתת מענה לצרכים של כל התושבים באוכלוסייה שלה. אני נותן את הפתרון הזה בחולון. מהללים את שב"ח מופ"ת, ואיש לא בדק את התוצאות. מה שאתם נותנים בשב"ח מופ"ת אני נותן – ויותר מזה. שלחתי את אבינועם להיפגש עם ההורים בעניין הזה. אמרנו להם: תבדקו, תשוו בין חולון לבין שב"ח מופ"ת.

הם השתכנעו?

חלק מהם.

זה גם תהליך. ברגע שזה יתפוס תאוצה, יבואו הנה.

כל עוד אין החלטה שבית-ספר שב"ח מופ"ת הוא בית-ספר על אזורי ארצי, יש חובה על פי חוק: הילדים חייבים ללמוד ביישוב, באזור המגורים.

יש אפשרות אחרת.

אין אופציה. אני נותן פתרון לכולם. זאת הגדרה של משרד החינוך.

בדיוק בשבוע שעבר קיימנו דיון בנושא הזה, לא על שב"ח מופ"ת, אלא על ההסעות בין רשות לרשות, כשאין מוסד חינוכי הולם.

זה סיפור אחר.

לפי השקפת עולמי זה לא צריך לחול רק על "אל המעיין" והחינוך העצמאי. למשל, אם ביישוב מסוים אין בכלל "אורט", אין בית-ספר מקצועי, זה צריך לחול.

זה סיפור אחר.

לגבי שב"ח מופ"ת, בשיחה הראשונה שהייתה לי עם אבינועם, לפני חודשיים-שלושה, כשעלה הנושא של שב"ח מופ"ת בתל-אביב, אמרתי שגם אני חושבת שהילדים צריכים ללמוד בעירם, אבל העיר צריכה למשוך אותם ללמוד כאן מתוך בחירה. אם אתם תיתנו מענה הולם, ברמה גבוהה, הם יעדיפו להיות פה.

אני רוצה לשאול שאלה: יש חוקים במדינת ישראל, או אין? החוק אומר שעד סוף כיתה ט' אין בחירה.

זה כבר עניין של פרשנות. לחוק יש פרשנויות שונות.

לא שמעתי שיש פרשנויות. שמעתי בצורה הכי ברורה שאין שום פרשנות. חד-משמעית: עד כיתה ט' הוא חייב ללמוד באזור מגוריו. נקודה.

לא כך כתוב בחוק. אבל חבל שנתווכח על זה עכשיו.

לפני שנשמע את התלמידים, אני רוצה שנשמע את רכז המגמה המדעית-הנדסית, שכיתות המופת נצבעות במדעית-הנדסית. זה חשוב, כדי שנבין מהו מענה הולם לילדים הללו, מתוך התאמה ובחירה, ולא מתוך כפייה. אסור שמערכת חינוכית תיקלע לסיסמאות, אלא עליה לעסוק במשהו מהותי ואמיתי.

במסגרת השש-שנתי אנחנו מסתכלים בראייה כוללת, מריצים את הילדים המסוימים ובסופו של דבר גורמים להם להוציא את הבגרות שלהם הרבה לפני התלמידים האחרים בבית-הספר. רוב הבגרויות שלהם בכיתה י', המקצועות המתוגברים שלהם הם מתמטיקה 5 יחידות, אנגלית 5 יחידות, פיזיקה 5 יחידות. המגמה עצמה היא המגמה המדעית-הנדסית. היא מגמה חדשנית, והתפיסה היא הרבה לימוד עצמי מהרבה מקורות מידע, ולאו דווקא ספר אחד. זאת בדיוק התפיסה של האוניברסיטאות. מצד שני יש כאן לימוד בצוותים, כשאחד מהרעיונות הוא שיוגשו פרויקטים של חמישה תלמידים. כל תלמיד בצוות מתמחה באחד המקצועות: פיזיקה, אלקטרוניקה וכו'.

נשמע את התלמידים.

אני בכיתה ז'. רציתי ללכת לשב"ח מופ"ת משום שרוב התלמידים, לא רק שהם באותה רמה ביניהם. למשל ב"שלום עליכם" הרוב רוסים, רוב הרוסים מדברים עברית ולא ניתן לדעת שהם רוסים. בשב"ח מופ"ת אפשר לראות שיש חלק רוסים ורק חלק קטן מסתיר את זה שהוא רוסי. אחר כך ראיתי שב"שלום עליכם" יש כיתות נוחות, ושכשנכנסים לשם מרגישים שייך, וגם הרמה גבוהה. אני מבית-ספר יסודי דינור. אני מרוצה מאוד היום.

איזה מקצוע אתה הכי אוהב?

קשה להגיד. קצת ספורט, קצת אנגלית ומתמטיקה, ספרות.

גם אני בכיתה ז'. בחרתי במסלול מופ"ת כי הרגשתי שהרמה – אני יכולה לעשות מעל מה שאפשר לעשות בכיתה רגילה. כמו לכל הילדים האחרים שנכנסים למופ"ת, צריך גם תפיסה מהירה ולא רק חוכמה ודברים מהסוג הזה. אחר כך, כשראיתי מה עושים במופ"ת, הרגשתי חופשייה לבחור אם אני רוצה להישאר או לא. אם ארגיש שיותר נוח לי להישאר, אני אשאר. אם לא, אף אחד לא מחזיק אותי. זה לא כמו בכיתה רגילה, שאחר כך אין לאן לרדת.

לעבור.

את מרגישה שאת מתאמצת,

לא במיוחד, אבל עם הזמן זה נהיה יותר קשה, זה אתגרי. אני באה מבית-ספר התבור.

בחרתי בכיתה הזאת מכיוון שהמורות שלי ביסודי, כשדנו במעבר לחטיבה, המליצו לי מאוד על המסלול, ואמרו שבהתאם ליכולת ולציונים שלי בכיתה הן מאמינות שהמסלול הזה מאוד יתאים לי. ניסיתי להתקבל ובאמת הורשיתי להיכנס לכיתה. הגעתי למסקנה שכדאי לנסות, כי אני מאמינה ביכולת שלי, ואני יודעת שלמען המטרה אני אשקיע. ובאמת את כיתה ז' עברנו. אני לא יכולה להגיד שהייתה התאמצות כל כך קשה. כל השנה ניסו להלחיץ אותנו, להפחיד, להיפך, להגיד שיהיה קשה.

דיברו על הקושי שיגיע.

כל הזמן הם ניסו להפחיד ולהלחיץ ולהגיד שיהיה לנו קשה, אבל בסך הכול נוכחנו לדעת שזה לא כל כך קשה כמו שאומרים לנו, ובהחלט אפשר להתגבר. ויש לנו זמן לבילויים, לחברים. לא רציתי ללכת לשב"ח מופ"ת, גם אמא שלי לא רצתה. היא אמרה שכלל האוכלוסייה שניגשת לשם היא קהילה של עולים חדשים מרוסיה. אמא שלי רצתה שאהיה במגע עם כל העדות, שלא אשאר בתוך הקהילה שממנה באתי, כי זו מדינה של יהודים בלי קשר לעדה וצבע עור ודת – בעצם, דת כן. המגע שלנו צריך להיות עם כלל החברה.

אני בכיתה ט'. אני במסלול שנתיים, ואני ממשיכה למסלול מתאים לי. אני אוהבת ללמוד מתמטיקה, זה מקצוע טוב בשבילי.

החלוקה של בנים ובנות שווה, פחות או יותר?

לא בכיתה שלי. היו בנות שנבחנו והיו בנות במכינה, כי הייתי במכינה ובבחינות. אני יודעת שזה הכול לפי יכולת. אני יודעת שבית-הספר בחר בשיקול דעת נכון את החלוקה של הילדים. אנחנו לומדים עם ילדים ברמה מאוד גבוהה. בכל פעם שאני נכנסת לכיתה אני מרגישה גאווה שאני לומדת עם התלמידים האלה. הם תלמידים ברמה, שכיף ללמוד אתם, כיף לשבת אתם בכיתה, לראות איך הם עובדים. יש בינינו יחס שווה – גם אם אנחנו רוסים או ישראלים.

היום כולם ישראלים.

נכון, עולים חדשים אצלנו לא נחשבים עולים חדשים. ואם הם מתקשים בשפה אנחנו עוזרים להם, בין התלמידים. אנחנו לא מחכים שבית-הספר יעזור, אף על פי שהוא עוזר. אנחנו עוזרים להם בעצמנו. החברה הכי טובה שלי היא עולה חדשה. אין בינינו משהו לא שווה. אנחנו ככיתה, אנחנו נחשבים מגובשים. המחנכת מאוד טובה. אנחנו מרגישים את הרצון להיות אחד עם השני בכיתה, וזה מאוד כיף. זה מביא גאווה לעצמנו ולעיר.

אני מבינה שיש כאן מכל השכבות: ז', ח', ט', י"א, צעירים שמסיימים ולומדים באקדמיה.

אני סיימתי את התואר הראשון שלי בשנה שעברה, במתמטיקה שימושית. רציתי לומר כמה דברים על הפרויקט. מדברים על בגרויות, על כיתה י'. צריך להבין שהמבנה של הבגרויות מתאים לאנשים עם יכולת גבוהה. במבנה הבגרויות כיום, לפחות איך שאני למדתי, זה לזכור בעל פה וללמוד. עד כמה שחשוב שתהיה מסגרת בבית-הספר, חלק מהמענה ההולם הוא לתת לאנשים ללמוד ברמה גבוהה יותר. אצלנו, במתמטיקה, גם מוכיחים נוסחאות, ולא רק לומדים אותם. זה ההבדל בין האוניברסיטה לתיכון, הרמה אחרת. בתיכון לומדים תרגילים עד שתופסים את הטריק. יפה. באוניברסיטה לומדים למה זה בכלל נכון.

חשוב לזכור עוד משהו, מדברים על מגמה הנדסית-מדעית, וחשוב לזכור שהרבה אנשים הם לא מחוננים במתמטיקה, אלא בציור למשל. היה לנו אחד בכיתה שלא היה עם הציונים הכי גבוהים, אבל צייר מדהים. אז צריך לזכור שהכיתות לא חייבות להיות מדעיות, צריך לתת אפשרות להתבטא. בדרך כלל מי שמחונן באומנות לא מחונן במתמטיקה. לא עשיתי מחקר בעניין, אבל זה מה שאני ראיתי. אז צריך לתת יותר חופש, ופחות פיזיקה-מחשבים-מתמטיקה, כי באמת זה לא מתאים לכולם. יש חלק שזה לא מעניין אותם.

אתה מסיים?

סיימתי את התואר הראשון, אני מתחיל תואר שני. סיימתי תואר באוניברסיטת בר-אילן, ועברתי לאוניברסיטת תל-אביב. התואר הוא במתמטיקה שימושית. בתואר הראשון קיבלתי דחייה מהצבא, אנחנו מקבלים דחייה של שנה. מי שסיים 50% מקבל דחייה. אם נכשלים בכמה קורסים ולא מסיימים 50%, לא מקבלים דחייה.

אז היית כבר בצבא?

לא, אני בן 19. מועד הגיוס שלי הוא מרס, יש לי סמסטר אחד חופשי, ואז אתחיל את התואר השני או השלישי.

אפשר ללמוד תואר שני בזמן הצבא? הצבא משתמש בזה שאתה מוכשר?

אפשר ללמוד בצבא. הצבא כבר קיבל אותי ליחידה מודיעינית. אני לא יכול לומר בדיוק מה זה, כי לא הייתי שם, והם לא טורחים לספר הרבה. גם אילו ידעתי הייתי אומר שאסור לספר.

האחים שלי למדו ב"אורט", אני הכי קטן במשפחה. אמא שלי דיברה עם המנהל בזמנו, מר מרקוביץ', והוא הציע לה את מסלול מופ"ת. החלטתי ששווה לנסות. עשיתי את הבחינה, דיברתי עם המנהלת, והתקבלתי. במהלך השנים הרגשתי שהקושי עולה, והבעיה העיקרית שלי הייתה שלא הייתי מחובר לכיתה מבחינה חברתית. הייתי מחובר יותר לחברים בכיתה אחרת בשכבה, שלא היו במופ"ת. זה הדבר שהכי הקשה עלי. הציונים שלי לא היו כל כך גבוהים, בינוניים. בכיתה י' התחברתי יותר לכיתה, והציונים שלי עלו. הדבר החברתי הוא דבר מאוד חשוב בשביל להצליח, אני יכול להגיד את זה.

אני עומד ללמוד במכון, לעשות תואר במדעי המחשב. עכשיו אני בכיתה י"א.

כלומר תלמד במכון הטכנולוגי לקראת תואר ראשון במדעי המחשב.

כן. היום אני מתחיל. זה יהיה גם י"ג.

מה בוער לך? לא צריך לרוץ כל כך מהר.

אני בכיתה י"א. את המסלול של מופ"ת הציגו בבית-הספר, כשהייתי בכיתה ו'. תלמידים שנה מעלינו, שכבר התחילו, סיפרו מה אפשר להשיג. קצת התחברתי. כמה חברים שלי הלכו, אז גם אני ניסיתי. התחלתי ללמוד, ובשנים הראשונות לא הרגשתי את הקושי. זה התחיל לעלות, ובכיתות ט'-י' מתחיל הלחץ המשמעותי. אני חושב שהרבה אנשים יכולים לעשות את זה, זה הכול עניין של רצון. התחלנו כשתי כיתות בכיתה ז', ובכיתה ח' כבר שינו את זה, לפי רמות. חילקו את הילדים לפי הרמות שלהם. ראיתי שחלק יותר מתקשים, וממש מתאמצים, וקשה להם. ולאחרים זה די הלך בקלות. פחות שמתי לב לאוכלוסייה – עולים חדשים או לא עולים חדשים – זה די חצי-חצי. לא שמים לב לזה, כי זו כיתה, ואלה האנשים שאתה אתם יום-יום. זה לא כל כך משנה.

אני הולך להתחיל ביו-טכנולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

יפה. שירבו כמוכם בישראל.

חברים, תודה. אלו שלא יכלו לדבר, סליחה, בשנה הבאה. קיבלנו את הרושם.

אבינועם גרנות: שלום, אנחנו כאן עם יושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות מל פולישוק, עם צוות הוועדה והעוזרות. לכבוד לנו. זאת הפעם האחרונה, לפני שאנחנו נפרדים, שיושבים ושומעים. מכאן נתחיל סיור במוזיאון. כמובן, ראש העיר מוטי ששון נמצא אתנו מתחילת הסיור. הייתי מבקש מחברת הכנסת פולישוק לומר כמה מילים. היא הספיקה להכיר כבר את חלק מהמוזמנים: חלקם אנשי מנהל החינוך, יש כאן נציגות למנהלי בתי-הספר היסודיים, יש גם מנהלים על-יסודיים, חברי מועצה, וצוות מייצג של גני הילדים שלנו. כל זה כולל גם את החינוך המיוחד. יש כאן חתך של כל מערכת החינוך, אם אני לא טועה. מה שחסר כאן, ולהבא נתחיל להביא: יש בחולון רשת קהילה ופנאי, גני ילדים מגיל אפס. זה דבר שכדאי לדבר עליו בנפרד, ולבקר בו בנפרד. רובם פועלים במתנ"סים.

תודה רבה. אשתדל לא לחזור על דברי, למי ששמעו אותם קודם. קודם כול תודות. נתחיל בראש העיר: תודה שהזמנת אותנו, תודה על מה שראינו. יזמת את הרעיון שנגיע, שכולנו נגיע. שוחחנו כאן על עיר ששינתה את פניה, שזו אחת הדוגמאות בארץ לשינוי. הכול מתחיל בחינוך: כשמשנים את פני החינוך בעיר, משנים את פני העיר. ובעצם זאת המלחמה שלי מאז הגעתי לנכנסת, לפני כשנה וחצי. יש לשים את הדגש על ההון האנושי של מדינת ישראל, כך אני קוראת לזה. זה מתחיל בחינוך, זה ממשיך בהשכלה הגבוהה או בהכשרה מקצועית. כל אחד, איפה שהוא נמצא, ומה שהוא עושה – שיעשה את זה יותר מצוין. שיעלה מדרגה מהמקום שבו הוא נמצא.

כשאני מדברת על מצוינות ועל שיפור ועל העלאת הרמה, לא מדובר רק על פרופסורים באוניברסיטה. מדובר על כל אחד, איפה שהוא נמצא. זאת המלחמה שלי. ודאי שאי-אפשר לעשות את זה בלי כסף. ודאי שאי-אפשר לעשות את זה בלי שזה בא מראש המערכת, ולדעתי מראש הממשלה עצמו, ולא רק משרת החינוך. לכן כל הפניות שלי הן להתחיל מראש הממשלה, להמשיך עם שר האוצר, שרת החינוך וכל שאר הגורמים הרלוונטיים.

אני חושבת שהממשלה צריכה לשים את זה בראש סדר העדיפויות שלה, קודם כול בהחלטה ממשלתית שהון אנושי הוא תשתית לאומית. עד היום לא שמעתי הצהרה כזאת. הגיע הזמן שנתייחס לתשתיות לאומיות בצורה הזאת. לא רק מסילות ברזל וכבישים, אף שגם זה חשוב, אלא גם הון אנושי הוא תשתית לאומית. ברגע שמחליטים על זה, ויש הכרה שזאת התשתית הלאומית החשובה ביותר – גם משקיעים בהתאם.

שמעתם שהממשלה החליטה להקציב 24 מיליארד ש"ח בתוכנית חומש למסילות ברזל. אין לי שום בעיה שישקיעו במסילות ברזל, אני יודעת כמה זה חשוב. אבל לפני כן צריך להשקיע יותר ויותר בתחומים האלה.

זה בצד הכספי. בבוקר דיברתי עם ראש העיר על תקציבים, על תקציב הרשויות. האמת היא שלא כל כך חשוב איך קוראים לכסף ואיך הוא צבוע, ובלבד שלתחומים האלה, התחום שלכם, יגיע יותר כסף.

שנית, גם במצב הנוכחי אפשר להפיק הרבה יותר, ואתם ההוכחה לכך. החזון מגיע מהצמרת של הגוף המנהל את הרשות: צמרת הממשלה, הכנסת או הרשות המקומית. אם למי שמוביל יש חזון, אין דבר כזה עובדים לא טובים. אין מנהל לא טוב, אין מורים לא טובים. זה לא קיים. ראינו את בית-ספר "הרצוג": ראינו בית-הספר, עם אותה מערכת, עם אותו מבנה ישן, יכול לעשות את השינויים.

אם הייתה לי איזו שהיא השקפה עד היום, הרי שבזכותכם העשרתי את האמירה שלי. אני שמחה שהייתי פה, כי ראיתי בעיניים איך אפשר לעשות את זה בפועל. זה לא רק תיאוריה, זה אמיתי, אפשר לעשות את זה.

לא הספקתי להיות בגנים, ואני מצטערת על כך. חבל שלא התחלנו בשמונה בבוקר.

גם בחינוך המיוחד.

מצד אני נורא רוצה לומר שעוד אהיה זמן רב בוועדת החינוך, ועוד אגיע הרבה. מצד שני, השבוע יש בחירות בשינוי ואני דווקא רוצה להתקדם הלאה. אני די בדילמה. מה שיהיה יהיה. בכל מקום שאהיה, לא אעזוב את הנושא הזה.

רציתי לומר עוד דבר אחד חשוב. בבית-הספר "הרצוג" דיברו הרבה על ערכים. הבית שראינו, בית "להיות", בעצם מדבר על ערכים: הערכים שלנו כבני אנוש. בשביל זה לא צריך כסף. אני לא יודעת כמה השקעתם שם, ראש העיר אמר שהשקיעו מסביב, אבל בסך הכול לקחו גן ילדים, לא מבנה פאר. זה מה שאני אומרת. אהבתי את הבית הישן הזה. יש בזה משהו הרבה יותר איכותי מבית עם הרבה זכוכיות ומתכת. אני חושבת שאם אנחנו, באמירה כוללת במדינת ישראל של 2004 – שבה כולנו רוצים שיהיה נעים, אסתטי, מפואר, נוח – נתחיל לשים את הדגש יותר על ערכים, על תכנים, על מי שאנחנו באמת, חלק גדול מהבעיות שלנו פשוט יעברו.

אתם אנשי חינוך, ויש כאן חברי מועצת עיר וראש עיר, ואני חברת כנסת. אנחנו צריכים להיות מי שמובילים את זה, מי שנותנים את הדוגמה האישית. אנחנו צריכים להיות מי שבונים את סדר העדיפויות כראוי. צריך להציב בראש סדר העדיפויות את הנושא הערכי של מדינת ישראל, כפי שהיה פעם. אם נחזיר את זה לסדר היום הציבורי שלנו, תראו שיהיה כסף לכל דבר. תראו שבהתנדבות, ברצון טוב, בשיתוף פעולה, אפשר להפיק הרבה יותר.

אתם עושים את זה פה, אני מאוד משתדלת לעשות את זה בכנסת. אני שוב מודה לכם על שהזמנתם אותי. תודה.

צהריים טובים לכולם. קודם כול אני מודה לחברת הכנסת פולישוק. אמרתי לה שבזמנו היה יושב-ראש ועדת חינוך אחר, ואותו אני לא רוצה לראות.

עזוב.

אני מדבר חופשי עם החברים שלי. נשים את זה בסוגריים. כשאבינועם התקשר אלי ואמר לי שהוא רוצה להזמין את יושבת-ראש ועדת החינוך, קודם כול אמרתי "מה?". הוא אמר שזאת חברת הכנסת פולישוק, ואז אמרתי שזה בסדר. היה לנו דין ודברים לא קל עם חברי ועדת החינוך והתרבות של הכנסת בנוגע לשב"ח מופ"ת. השמיצו שם אותי ברמה האישית, וגם את המערכת. אמרתי שאם כך מדברים, אני לא רוצה לראות אותם.

אני שמח שבאת, שראית דברים מקרוב. כמו שאמרת כל הדרך: אין יותר טוב ממראה עיניים. אני רוצה לספר שנפגשנו עם תלמידים שלמדו במופ"ת. לאורך כל הדרך אמרנו שהתפקיד שלנו לתת מענה לכל תלמיד ותלמיד במערכת החינוך בחולון. בשנת 1993 נהגתי לעמוד בשש בבוקר בתחנות האוטובוסים ולשכנע. ראיתי שם ילדים מנומנמים. ניסיתי לתקשר אתם, לומר שאני מועמד לראש העיר, והם המסכנים היו מנומנמים. הם הצטרכו לקום בשעה מוקדמת, לנסוע לעיר אחרת. אמרתי שאני אתן מענה לכל תושבי חולון. אני רוצה שהם ילמדו בחולון. נתנו את המענה של מופ"ת.

אתם יודעים שהייתה הסתה נבזית כלפי, במערכת הבחירות האחרונה. אמרו שאני דיקטטור, שאני הצאר הרוסי, שאני אעשה הכול כדי לפגוע ברוסים, שאני שונא את הרוסים. מה לא, הכול. במערכת הבחירות אני הייתי הרשע והרוע בהתגלמותם. חשבתי, ואני עדיין חושב, שיש כאן קהילה גדולה של רוסים שחייבת להיות מעורה בקהילה.

אם תתחיל לקרוא להם ישראלים דוברי רוסית, אולי זה יתחיל את התהליך. בואו לא נתייחס אליהם כאל רוסים.

בדיוק. הם ישראלים לכל דבר ועניין. היה ניסיון, לא מצד ההורים כמו מצד אנשים פוליטיים שניסו להסית אותם, לשמור על הגטו הרוסי כמאגר כוח פוליטי למפלגה מסוימת. זה מה שעניין אותם לאורך כל הדרך. אני חושב שזאת טעות. צריך לאפשר להם להתאקלם בחברה. כל כך שמחתי לראות גם עולים חדשים וגם צברים לומדים באותה כיתה, שני הצדדים מרוצים. היה תלמיד שאמר שלא רצה ללמוד בשב"ח מופ"ת כי רצה להיות חלק מהחברה הישראלית והעדיף ללמוד בחולון. אמרנו לאורך כל הדרך שאנחנו מוכנים לפתוח כמה כיתות שרק רוצים.

חבל שעדיין ממשיכים עם הסיפור של שב"ח מופ"ת ולהסית נגדנו, כאילו אנחנו רוצים לסגור אותם ולא לתת להם לצאת החוצה. לא אחזור על זה. אני שמח שראית את הדברים, כי הרקע לביקור אז היה הנושא של שב"ח מופ"ת. פתחנו שתי כיתות, כי השנה היה ביקוש. אמרנו: אדרבא ואדרבא. אחד הדברים שחרו לי מאוד הוא שתלמידים שלמדו ב"הרצוג" באו למחנכת ואמרו: אנחנו לא רוצים לעזוב את בית-הספר, אנחנו כבר קשורים לחברים. אחת מהתלמידות הייתה במועצת תלמידים. ההורים כפו עליהם לעזוב את בית-הספר וללכת לשב"ח מופ"ת. אני לא חושב שזה דבר טוב ונכון. אני שמח שהשנה הלכו 28. אין לנו בעיה להתמודד עם 28 תלמידים. זה פחות כיתה. אבל זה לא נכון. הם צריכים ללמוד כאן, צריך לתת להם מענה.

אגב, אני היחיד שנתן אישורים השנה. ראשון לציון לא נתנה.

נתנו בסוף. כולם נתנו.

אז בסדר.

נכון שהיית הראשון, אבל כולם נתנו. אני לא חושבת שאפשר להחזיק ילדים בכוח. צריך לשכנע אותם. כמו שאתה אומר, צריך לתת את המענה, לפי הצרכים שלהם.

אני מציע לך, את יושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות: אנחנו מחנכים אותם שאפשר לעבור על החוק, וזה לא טוב. הם לא בית-ספר על-אזורי ארצי. שמשרד החינוך יחליט שהם בית-ספר על-אזורי ארצי, ואז אפשר להעביר בלי שום בעיה, ולא להעמיד אותנו כמי שעוברים על החוק.

אני ביקשתי מהשרה שתחליט ועוד לא קיבלנו תשובה. הם בודקים את זה.

גם אז הם לא רצו להחליט.

יש להם ועדה, זה יבוא לוועדה. הם יחליטו.

אני מודה לכל מי שהצטרף לסיור. ניסינו קצת, על קצה המזלג, להראות דברים. אני מזמין את חברת הכנסת פולישוק לביקור בפעם נוספת, בשקט, באופן חופשי, בלי לחץ של זמן. יש כאן דברים מאוד יפים. תודה רבה.

גני הילדים הם הראשונים שעל הכוונת, ובתי-הספר היסודיים – אל תדאגו.

אני מפקח. אני רוצה להעלות את הבעיה של מימון בית-הספר על ידי ההורים.

... ועדת תשלומים?

אני בעד לתת יותר אוטונומיה לבתי-הספר ולצוותי ההורים, כי כרגע יש הרגשה של סתימה בצנרת.

אני רוצה שתדעו, וחלק מכם בוודאי שמעו והיו, שהיה כנסת חירום של מנהלים בתל-אביב, לפני שלושה שבועות. השתתפתי בו, ושמעתי את כל הצעקות. בשבוע הבא נקיים ישיבה נוספת בנושא, כדי לראות איך נותנים מענה. אני מסכימה. אני מביאה את זה לוועדה.

אני מפקחת של החינוך המיוחד. אני רוצה להוסיף שיש לתת את הדעת על בתי-הספר לחינוך מיוחד, כי כל ההנחיות בנושא תשלומי הורים אין להן נגיעה לחינוך המיוחד. אתן דוגמה: תשלום לטיול בכיתה של 30 תלמידים לא מתאים לתלמידים נכים שצריכים מכונית לכל שישה ילדים. בשנה שעברה פניתי למנכ"לית, קיבלתי מכתב ממר יאיר סמוכה שבו נאמר שידונו בזה. עדיין לא דנו בזה.

נבדוק את העניין.

אני רוצה להוסיף רק דבר אחד: אין קורלציה בין הורים בשכונות מסוימות לבין תשלומי הורים. ההוכחה לכך היא שבחולון, בבתי-ספר שבהם המצב הסוציו-אקונומי נמוך מגיעים לאחוזי הגבייה הגבוהים ביותר.

בבינוני זה נכון. אבל בדימונה גובים 20%. ככל שמעלים את גובה תשלומי ההורים, יש פחות אנשים שיכולים ומוכנים לשלם. צריך למצוא את האיזון. צריך לאפשר למי שיכול לתת קצת יותר, וצריך שמי שיש להם פחות ומתביישים לומר שיש להם פחות לא יהיו במצוקה. אנחנו צריכים לראות את התמונה כולה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. אני לא יודעת אם תעריף דיפרנציאלי הוא אפשרי.

אני עושה את זה בקרן קרב. שם אני אומר שמי שיש לו הנחה בארנונה מקבל הנחה מקרן קרב.

אולי זה מה שנעשה. אולי באמת דיפרנציאלי. נחשוב על זה.

או לתת מקסימום, אבל לא תעריף מינימום שהוא המקסימום.

תודה. עכשיו היינו אמורים לעשות סיור במסלול המוזיאון וב"דיאלוג בחשיכה". מפאת קוצר הזמן, מאחר שרוב האנשים מכירים את המוזיאון עצמו, נעשה משהו קצר מאוד ונעבור ל"דיאלוג בחשיכה". בשתי מילים אסביר שמדובר בפרויקט שהתחלנו לפני חודשיים: חלל גדול של 500 בחושך מוחלט. כל אחד מקבל מקל נחייה, לכל עשרה משתתפים יש מדריך. המדריך עיוור. הם מסתובבים אתו בחושך, ועוברים עולמות שונים: עולם של עיר, עולם של טבע. חוויה מדהימה. נעשה סיור קצר במוזיאון לחברת הכנסת פולישוק ולצוות שלה. הקבוצה האחרת תתחיל ב"דיאלוג".