ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 25/07/2004

סיור בניצנה, קהילה חינוכית התיישבותית

פרוטוקול

 
א' - ביקור בניצנה – הקהילייה החינוכית התיישבותית

ועדת החינוך והתרבות וועדת המדע והטכנולוגיה 2
25/7/2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 287
מישיבת ועדת החינוך והתרבות

פרוטוקול מס' 97
מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה

‏יום ראשון, ז' באב התשס"ד (‏25 ביולי, 2004), שעה 12:10


סדר היום: 1. ביקור בניצנה – הקהילייה החינוכית התיישבותית
נכחו
חברי הוועדה
מל פולישוק-בלוך – היו"ר
טלב אלסאנע
מוזמנים
אורה קרן - מפקחת על הוראת המדעים, מחוז דרום, משרד החינוך, התרבות והספורט
ד"ר ישראל זיידרמן - יו"ר איגוד סגל המחקר
לובה אליאב - מייסד הקהילייה החינוכית-התיישבותית ניצנה
אלי עמיר - יושב-ראש הוועד המנהל, הקהילייה החינוכית-התיישבותית ניצנה
דוד פלמ"ח - מנהל המוסד, הקהילייה החינוכית-התיישבותית ניצנה
שמואל רויזמן - גזבר, הקהילייה החינוכית-התיישבותית ניצנה
אלי אופיר - עליית הנוער, הקהילייה החינוכית-התיישבותית ניצנה
ד"ר אלי קלמזון - מכון וייצמן, הקהילייה החינוכית-התיישבותית ניצנה
שרה דורון
אראלה גולן
מילי מעין - עוזרת ליו"ר הוועדה חה"כ מל פולישוק-בלוך
דן דורון - עוזר ליו"ר הוועדה חה"כ מל פולישוק-בלוך
קאיד אלקצאצי - עוזר לחה"כ טלב אלסאנע
מנהלות הוועדות
יהודית גידלי (מנהלת ועדת החינוך והתרבות)
ענת לוי (מנהלת ועדת המדע והטכנולוגיה)

רשמה: אירית שלהבת


ביקור בניצנה – הקהילייה החינוכית התיישבותית
לובה אליאב
ברוכים הבאים, אנחנו שמחים מאוד לארח אתכם בניצנה.

אני רוצה להציג את האנשים שלנו שנמצאים כאן, אנשי ניצנה, ואולי אחר-כך תרצו להציג בצורה מסודרת לפרוטוקול את חברי הוועדה.

- מר אלי עמיר הוא יושב-ראש הוועד המנהל וראש מוסדות עליית הנוער.

- מר דוד פלמ"ח הוא מנהל ניצנה. הוא היה ילד קטן מקריית-גת ובינתיים גדל והוא מנהל מצוין של ניצנה.

- מר שמואל רויזמן עובד אתי כבר ח"י שנים. הוא שר האוצר ואיש הכספים, יד ימיננו בניצנה.

- ד"ר אלי קלמזון הוא איש מכון וייצמן. הוא המדען של ניצנה ואתם תשמעו על עבודתו.

- מר אלי אופיר הוא יד ימינו של מר אלי עמיר.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
אנחנו חברי כנסת חברי ועדת החינוך והתרבות וועדת המדע והטכנולוגיה, חבר הכנסת טלב אלסאנע ואני. יתכן שחבר הכנסת משה גפני יגיע בהמשך. שני חברי כנסת נוספים שרצו מאוד לבוא הם גילה פינקלשטיין ואורי אריאל אבל יש להם היום מלחמה על ביתם והם לא יכלו להיות אתנו כאן.

זאת הישיבה הראשונה שלי כיושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות. אני שמחה שאני מתחילה למלא את תפקידי דווקא כאן.
לובה אליאב
שלוחה לך ברכת הצלחה.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
נמצאות אתנו גברת יהודית גידלי, מנהלת ועדת החינוך והתרבות, וגברת ענת לוי, מנהלת ועדת המדע והטכנולוגיה.

- ד"ר ישראל זיידרמן – יושב-ראש איגוד סגל המחקר.

- גברת אראלה גולן היא כמעט חברת כנסת מטעם "שינוי".

- מר דן דורון וגברת מילי מעיין עובדים איתי, הם יד ימיני.

- גברת אורה קרן – מפקחת על הוראת המדעים במשרד החינוך.

- מר קאיד אלקצאצי מרהט הוא העוזר של חבר הכנסת טלב אלסאנע.

- גברת אירית שלהבת היא הקצרנית.
אלי עמיר
הרשו לי לברך אתכם, ואותך באופן מיוחד, שתצליחי ותביאי ישועה לחינוך בישראל. החינוך משווע לישועה.

אפתח ואדבר בקצרה על ניצנה. אתחיל אולי בקוריוז קטן שנכנס להיסטוריה של מר לובה אליאב, שלי ושל מר אורי גורדון עליו השלום. מר אורי גורדון היה ראש מחלקת עליית הנוער, אני הייתי המנכ"ל שלה באותה עת ורק התחלתי אז בתפקידי. בשעתו חיפשתי פרויקטים נוספים שעליית הנוער תוכל לעשות. אז היא היתה המחלקה השנייה בגודלה בסוכנות, היו בה 1,100 עובדים ותקציב אדיר וסניפים בחוץ-לארץ. הזמנתי את מר לובה אליאב, שהוא גם ידיד של מר אורי גורדון ושלי וגם אנחנו תמיד מסתכלים עליו כעל מורה דרך שלנו, והתחלנו לחשוב יחד מה ניתן לעשות עוד, איזה אתגר ניקח על עצמנו בעליית הנוער. עלתה מחשבה, מר לובה אליאב אמר: בואו נקים ישוב בנגב, מין כפר חינוך.

אני נזכרתי באפיזודה מנעוריי, כאשר אני הייתי בעליית נוער. בראשית שנות החמישים עשו פעם "שומריה" לכל חברות הנוער של הקיבוצים – ואז היו 70 חברות נוער בארץ. עשו להם מחנה קיץ לשבוע. 3 חודשים קודם לכן הטילו על אחד החניכים להכין את המחנה שהגיעו אליו אלפי ילדים ובני נוער. במחנה הזה במשך שבוע ימים היו תחרויות בין החניכים.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
אנחנו מרגישים כאילו אנחנו נכנסים עכשיו אל תוך ספר.
אלי עמיר
נזכרתי שהטילו עליי לנהל את מחנה הנוער הזה. הייתי נער בן 14. אני כל הזמן אמרתי לעצמי: המדריכים הפולנים האלה, מה, הם יתנו לי לנהל את המחנה? בסוף הם ינהלו והם יגידו מה לעשות, כי כבר הכרתי את השיטות. כשבאנו למחנה, אחרי שהכנתי את כל ההכנות, ראיתי שהחבר'ה האלה באמת התכוונו ברצינות ואמרו לי: אלי, אתה מפקד המחנה. בקיצור, היום זה נשמע קצת שְווִיצֵרִי אבל מה היו הפרסים באותה עת? דגלונים. כאשר ניצחת בתחרויות ספורט נתנו לך דגלון, כאשר ניצחת במחנאות קיבלת דגלון, שֹדאות – דגלון, ריקודי עם – דגלון, מוזיקה – דגלון.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
כשהיה ערך לדגל.
אלי עמיר
אני עם חברת הנוער העירקית שלי זכינו בכל הדגלונים, ניצחנו בכל הדברים. ניהלנו את זה לתפארת, לא רק אני אלא היתה חבורה של נערים שעבדו אתי.
אמרתי
אלה יבואו לנגב, נביא אותם לשבועיים, נבחר ביניהם חניך שינהל אותם באופן עצמאי, בלי המדריכים – זאת חממה לגידול מנהיגים צעירים או אנשים פעילים.

בקיצור, עשינו סיור עם מר לובה אליאב בנגב. בקדש ברנע היה מחנה נטוש שהשקיעו בו 3 מיליון דולר. הסוכנות היתה אחרת, המדינה היתה אחרת. אפשר היה אז לגנוב סוסים באמצע היום. הלכתי למר עקיבא אורי עליו השלום, שמיד התלהב כי הוא אהב מאוד רעיונות גרנדיוזיים וזה היה רעיון גרנדיוזי. אורי שלח אותי למר עקיבא לווינסקי שהיה גזבר הסוכנות. במקרה חודש לפני כן חסכתי לו 20 מיליון דולר במקום אחר אז היה לי כרטיס ביקור טוב. הוא אמר: נו, "תכשיט", מה אתה רוצה? סיפרתי לו. אז הוא שאל: ומי יקים את הישוב, אתה? אמרתי לו: לא, אבא שלי בבגדד, אני לא מתעסק בהקמת ישובים. יש לי רעיון, אני רוצה לשכנע את לובה שיקים את הישוב. אמר לי עקיבא: אם לובה יסכים אני אתן לך את הכסף. וכך תוך רבע שעה נתקבלה ההחלטה להקים ישוב.

אחר-כך באתי אל מר דולצ'ין עליו השלום שהיה אז חבר ועדת הסוכנות והוא אמר לנו: "הו, זה יפה מאוד. מאה שנה לבן גוריון נקים ישוב בנגב". הוא שאל: "האם דיברת עם עקיבא?" אמרתי לו: "כן". "ומה עקיבא אמר?" – "אמר כן". ואז מר דולצ'ין אמר: "כן, תבורך". ואז הוא קם, הושיט לי את היד ונתן לי חיבוק.

אחר-כך שכנענו עוד יהודי אחד מדרום אפריקה שהיה יושב-ראש הוועד של חבר הנאמנים, מר ג'וליוס ויינשטיין, חרות'ניק דווקא, יזכר לטוב. שכנעתי את מר ג'וליוס ויינשטיין ואז התחלנו להקים את הפרויקט.

הקמנו את ניצנה למעשה כקהילה חינוכית התיישבותית של המוסדות הלאומיים. לא רצינו שזה יהיה רק של עליית הנוער אלא של כל מחלקות הסוכנות ושל הקרן הקיימת לישראל ושל קרן היסוד כי בלי זה אי אפשר היה להשיג את הכסף הדרוש. כבר אומר לכם שהצלחנו, מר לובה אליאב ואני וחברינו, לגייס 46 מיליון דולר למקום הזה במשך השנים. כל תורם שהצלחנו "לגרור" לכאן השאיר משהו, פתח את הכיסים.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
לא היה לו כוח להתנגד.
אלי עמיר
היה פעם אפילו תורם אחד שרצה לתת לנו 2.5 מיליון דולר לבית-הספר ואמר שאין לו זמן לבוא לניצנה. אמרתי לו: אני לא רוצה את הכסף. אז הוא נבהל ושאל אותי: מה, אתה משוגע? אני נותן לך 2.5 מיליון דולר ואתה לא רוצה לקבל את הכסף? אמרתי לו: אתה יודע מה עשית לי? אני מרוויח 1,000-1,500 דולר בחודש, זה משכורת מנכ"לים, ושמת לי על הכתף 2.5 מיליון דולר. אתה שובר לי את הגב. בלי שתראה איפה אני משקיע לך את הכסף אתה חושב שאני אוכל לישון בלילה? תבוא ותראה. אחרי שתראה אני אתחלק אתך בכתף. המטרה שלי היתה שהוא יבוא ויראה את המקום ואולי יתרום אפילו יותר. זה נוכלות שלמדתי מהאשכנזים, העירקים לא ידעו לעשות עסקים כאלה.

בהתחלה התוכנית היתה להביא לכאן את ילדי עליית הנוער, להביא אותם לשבועיים לסמינר על הנגב, על ארכיאולוגיה, על תולדות המקום. תזכרו שחניכי עליית הנוער היו עולים חדשים וילדים במצוקה. השאלה היתה איך לתת להם תחושה לא רק שהם שווים אלא שאפשר להטיל עליהם דבר גדול יותר, לתת להם תחושה שהם בעלי ערך עצמי כזה שהם יכולים "להרים" משימה כל-כך גדולה. זה כולל אהבת הארץ וביולוגיה וכדומה, שהם ייגעו בידיהם באדמה.

הפרויקט הזה בהתחלה התקבל בסקפטיות גדולה. הבאנו לכאן 70 מנהלי כפרי נוער ונתנו את נשמתנו ודמנו, לא היה אז מיזוג אוויר ולובה ואני ואורי הזענו בלי סוף. אבל אף אחד לא התנדב לשלוח לכאן חניכים. אדם אחד, עוד פעם מחרות, אמר שהוא יביא את הקבוצה הראשונה ואמר שיבוא יום וכל מנהלי כפרי הנוער יעמדו אחריו בתור, וכך קרה.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
היום צריכים להזמין מקום זמן רב מראש.
אלי עמיר
במשך הזמן הממשלה, בעיקר הודות למאמצים של מר לובה אליאב, השקיעה כאן בסך הכול 40 יחידות דיור, אחרי מאמצים עצומים לבנות את המקום הזה כאחד הישובים בנגב. מכל התוכניות הגרנדיוזיות של שנות השמונים, במלאת מאה שנים לבן גוריון, עם הססמאות על בניית הנגב ופיתוחו – הישוב היחיד שהוקם הוא ניצנה. מאז אני אחראי כיושב-ראש הוועד המנהל שלו ומר לובה אליאב הוא כמובן המקים והבונה של ניצנה.

המקום מלכתחילה נועד – וזאת היתה מלחמה קשה מאוד – גם לדתיים ולמסורתיים. לא ראיתי טעם להקים כפר לבני נוער חילונים בלבד. אני חושב שאחד האסונות הכי גדולים שלנו, שאנחנו 5-6 עמים.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
למה רק לדתיים? למה לא לכולם?
אלי עמיר
המקום הוא לכולם אבל גם לדתיים. אני מדבר על פלורליזם ועל זה היתה לנו מלחמת עולם כי הם אמרו: נקים מקום משלנו. אמרתי: מה, אני לא יהודי?
טלב אלסאנע
יש כאן גם ערבים?
אלי עמיר
כן, בוודאי.

היה מאבק בשיניים ובציפורניים. אנחנו זוכרים את "יום שישי הארור", שהיתה צריכה לבוא קבוצה חינוכית של דתיים וברגע האחרון, בשעה 14:30, לפני כניסת השבת הודיע לי המפקח הדתי הראשי שהוא לא שולח את הקבוצה אל כפר הנוער כי הכשרות כאן לא מספיק טובה. הוא עשה את זה בכוונה ברגע האחרון. אני צרחתי עליו ושאלתי אותו: כמה משגיחי כשרות אתה צריך? 5, 3? מיום ראשון אני אביא כמה משגיחי כשרות שאתה דורש. 10? אני אמלא לך את המקום הזה במשגיחי כשרות. וכך עשיתי, ומאז אין לנו יותר בעיות כאלה.

מלכתחילה רצינו שזה ישרת את הקהילה, בשני כיוונים. כיוון אחד זה הבדואים בנגב, ובאמת עשינו ואנחנו עושים. הבאתי קצת כסף משוויץ וקצת כסף מארצות-הברית, מקרן ניו-יורק, בשביל המטרה הזאת. זה תואם את השקפת עולמי – ואף ראשי הסוכנות כולם שותפים לחזון הזה – את הרצון לפתח את זה לקהילה וליצור הזדמנות שגם ערביי ישראל והבדואים של הנגב, עם הנוער של הנגב, יהיו שותפים. לפני כמה שנים נכשלתי, הבאתי לכאן מיליונר ישראלי, אבל זה הרעיון היחיד שהצלחתי למכור לו. אמרתי לו: בעיניי זאת משימה לאומית ואני חולם על שיתוף פעולה גדול מאוד לשתי האוכלוסיות האלה. ואז הוא אמר: לזה אני מוכן לתרום.

היו כאן פלסטינים ומצרים. המטרה שלנו כל הזמן היתה שהמקום הזה, שהוא על גבול השלום, יהיה מקום של שיתוף פעולה. היו כאן שגריר מצרים ואחרים. בכל מיני ועידות שלום שהשתתפתי בהן בכל מיני מקומות, גם בקהיר, העליתי את הרעיון להפוך את ניצנה לאחד המוקדים של שיתוף פעולה וחילופי נוער. לצערנו באו שתי קבוצות ואחר-כך זה נעצר. אני מקווה ששיתוף הפעולה הזה יתחדש בעתיד.

אחד הדברים היפים של ניצנה זה ההסתגלות שלה, הגמישות שלה לשנות פרויקטים. אם התחלנו עם חניכי עליית הנוער בלבד, זמן קצר אחרי כן פתחנו את זה לכלל בתי-הספר, זמן קצר אחרי כן פתחנו את זה לעולים חדשים. אני זוכר שיחה שהיתה לי עם מר לובה אליאב ערב אחד. אמרתי לו: מה דעתך שנביא לכאן עולים מברית-המועצות? הוא אמר לי: יאללה, קדימה. כשהגעתי לסוכנות אמרו לי: מה, תביא את אלה מסיביר לחום המדבר? אמרתי: דווקא אלה. וזה הפך להיות אחד הפרויקטים הכי מוצלחים. אחרי כן הבאנו עולים מאתיופיה. אחר-כך נכנסנו לשותפות עם הקרן הקיימת לישראל והמקום הפך להיות הסמינר המרכזי של הקרן הקיימת לישראל. אחר-כך עירבנו גם את קרן רש"י והצענו להם להביא לכאן בני נוער לסמינר מדעי. היום זאת קהילה חינוכית שהיא רב-תכליתית ורב-מסלולית, שאנשי המקום רואים בה גם מרכז חינוכי.

מה חסר לה? חסר כסף על מנת להרחיב את המקום. עוד מעט נקים פארק סולרי, הקמנו בריכה ובית-ספר. חסר כסף להרחבת הקמפוס כדי שיוכל לקלוט יותר חניכים כי הוא מלא, חסר כסף להשקעה במרכזים חינוכיים וכמובן הצרה של כל הצרות – חסר כסף לאחזקה השוטפת. הבעיה היא בתקציבים השוטפים כדי להחזיק מקום כזה.

אני מתנצל על שהארכתי. מר לובה אליאב ידבר אחריי. אם מותר לי לבקש ממך, תן לנו קצת מחזון הנגב, קצת רוח טובה אל עמך.
לובה אליאב
אני מציע שעכשיו מר דוד פלמ"ח יראה מצגת.
דוד פלמ"ח
אחרי הדברים של מר אלי עמיר, מר לובה אליאב, ד"ר אלי קלמזון ושלי רציתי שכל האנשים הנמצאים כאן ירגישו שותפים למה שאנחנו עושים כאן. אני אראה לכם דגם של כמה שבועות – ואני מצלם מדי יום עם המצלמה הדיגיטלית – שהוא אקטואלי מאוד, שידגים את ההתרחשויות.

אני חוזר בקצרה על מה שמר אלי עמיר סקר בגדול. יש פה את סמינר הנגב, שבו לומדים 12,000 בני נוער. אנחנו מלאים למדי, המקומות תפוסים אפילו שנה מראש. סמינר הנגב נועד להביא לכאן תלמידים לשלושה ימים מכל האוכלוסיות ומכל הספקטרום. אנחנו לא מטפלים רק בנוער מצוקה. אגב, כדי שלא נאמר דברים בעלמא, ברגע זה מגיעים לאזור המשרדים אוטובוסים שמביאים בדואים מכסייפה, ילדים מהנגב ומכל גוש קטיף, מהאזור של טילי הקסאם, ויש גם ילדים שההורים שלהם השתמשו בסמים, וכמובן גם נוער עלית שלומד פיזיקה ומדעים – לטוס עם הפיזיקה – כל מיני פרויקטים מיוחדים מאוד. אלה ואלה ואלה נמצאים כאן בכפיפה אחת ואפילו מסתדרים זה עם זה.

אז יש לנו כאן את סמינר הנגב שמביא 12,000 בני נוער, שהמטרה שלו להראות שחצי ממדינת ישראל הוא נגב, מדבר. נדמה לנו שהחזון העתידי של מדינת ישראל, בטווח הקצר ובוודאי גם הארוך – ומר לובה אליאב ירחיב על כך אז למה לי להגיד דברים שגדולים יגידו – הוא כאן, עם הבדואים ועם כלל האוכלוסיות.

יש כאן רזרבות של מים – אני אראה לכם תיכף על מה מדובר – למיליון אנשים. לא צריך את הכינרת. אלה מים מן האדמה. יש מתקן התפלה קרוב אלינו. זאת אומרת, כל מיני דברים שעלו פעם בשיחות רעיוניות קרמו כאן ממש עור וגידים ועכשיו הכול תלוי בהחלטת ממשלה, החלטה על סדרי עדיפויות. אני כמובן קטונתי מלדבר על נושאים של סדר עדיפויות לאומי.

דבר אחר שמוביל ד"ר קלמזון – "מדע בעקבות השמש". כידוע לכם, במדינה שלנו אין זהב ואין נפט. מה שיש זה ההון האנושי, המוח של הילדים. אם נקדח שם אנחנו יכולים להגיע לתוצאות. אני שמח שהוועדה, שיש לה גם כותרת של "מדע", נמצאת כאן.

אתם תראו שבניצנה אנחנו איפכא מסתברא, עושים את הדברים בצורה הכי מרשימה שהכי מתחברת לילדים ולא בנוסחאות יבשות. אני מקווה שבסיור אחרי ארוחת הצהרים תוכלו לראות ילדים שבונים מכוניות סולריות או כל מיני דברים כאלה, מגלים שהם נהיו "איינשטיין" קטנים. זה מה שאנחנו מחפשים כי הילדים האלה יום אחד ישאפו לגדולות. אז זה "מדע בעקבות השמש", סמינר משותף עם הקרן הקיימת לישראל.

יש לנו את "נוער חו"ל". למשל היום 78 תלמידי "מרווה" שבאו מכל ארצות העולם המערבי נסעו הביתה אחרי שהיו כאן במשך שבוע. יש להם מדים, יש להם M16 אבל הם עוסקים כאן לאו דווקא בצבאיות פר אקסלנס אלא דווקא במסרים החינוכיים.

יש לנו תוכנית שנקראת "סל"ה מדעים" (סטודנטים לפני הורים), של צעירים מחבר העמים. הם גמרו לפני חודש את המסלול שלהם. אתם תראו בחדר האוכל גם קבוצה של אתיופים שבאים לשנה, כולל אפילו תהליך גיור כי חלק מהם הם פלאשמורה, והם עושים פה לימודי מחשבים. 3 מהם כבר התקבלו לפני כמה ימים לאוניברסיטה בחיפה, חלק מהם הלך למכללת ספיר, חלקם יילכו להשמה מקצועית, חלקם לצבא וחלקם לא יתקבלו לשום מקום כי אין להם נתונים לעבור את סף הכניסה, וזאת בעיה כאובה.

כדי לעשות מדעים בכל המקומות האלה לא מספיק שדוד פלמ"ח ידבר על מדע ויצהיר אלא אנחנו צריכים לשנות את המִטרייה, את הידע של המדע העכשווי. כשפרופסור קפלן מהאוניברסיטה העברית, שחוקר את הדיונות, ממציא ממצאים ואנחנו – דרך ד"ר אלי קלמזון ואחרים – הופכים את זה לתוכנית חינוכית אנחנו מלמדים מדע עכשווי. לא מלמדים מדע ארכאי אלא עכשווי.

יש לנו גיבויים של 5 גופים אקדמיים. אני לא מצפה שפרופסור באוניברסיטה יפגוש ילד מכיתה ה' מירוחם. אין לו זמן, אין לו את הידע, אין לו את החשק לעשות את זה. אבל אם אני אקח את המידע שלו ואתרגם את זה לתוכנית חינוכית, ובמעבדה הסמוכה פרופ' קפלן יישב עם ילד מירוחם ויעשה ניסויים דומים – כמובן במגבלות המתבקשות – נדמה לנו שאנחנו עושים פה טרנספורמציה מדעית של הידע.

וכמובן בסופי שבוע יש לנו בניצנה אכסניה מכובדת מאוד ויפה. אמנם בלי ג'קוזי וכל המותרות האחרים אבל מי שבא לכאן מקבל דברים אחרים. למשל בשבת האחרונה אירחנו משפחות מניו-יורק שלא רוצות ג'קוזי אבל רוצות קצת תכנים, דברים קצת יותר עמוקים. אנחנו עושים כאן טיולי חמורים וטיולי ג'יפים ויש לנו 150 זוגות אופניים. זה פחות או יותר הסיפור.

בשקפים תוכלו לראות איך אנחנו נראים במהלך שבוע.

זה סמינר הנגב – דוגמה קלסית של פעילות תורמת. זה צילום מיום שישי, מטיול אופניים של בית-ספר מהוד השרון כאשר ניצנה נשקפת ברקע. יש לנו כאן 20 שי"ן-שי"נים. אנחנו מביאים גם את פרחי הטיס לפני שהם "מרימים את האף" ונעשים טייסים, שיבואו ויתחברו ויתמזגו עם הילדים האתיופים והרוסים. נדמה לנו שהממשק בין האוכלוסיות האלה עושה משהו בחינוך. הערך המוסף של ניצנה הוא לא בנוסחה המתמטית אלא במדע ובמסרים הסמויים והגלויים, ואנחנו יכולים לעשות את זה לא רע.

בשבילך, חבר הכנסת טלב אלסאנע, זה צילום משבוע שעבר, סטודנטים מתל-שבע שהודרכו על-ידי שי"ן-שי"נים שלנו. אנחנו ערים לבעיה הבדואית. אתה יודע בוודאי להגיד את זה חזק יותר מאתנו. אנחנו לא מתיימרים להיות מסדרי העולם. אני כזה קטן במקום הכי קטן אבל אנחנו יכולים בפרומיל לעזור ולגשר. עאדל פארס בא מתל-שבע וזאת מתנה שהוא נתן לנו בסוף פעילות משותפת עם מרכז רבין לשלום. ביום שישי לפני שבועיים הגיעו לכאן חבר'ה מרהט. גם אם הם לא יודעים עברית, לצערי, אז יש מורה שמתרגמת ומדריך מניצנה והם עושים פעילות מדעית כמו כולם. זה הפלורליזם שמר אלי עמיר ומה לובה אליאב דיברו עליו. אנחנו לא מדברים אלא עושים.

ומהצד הפוליטי השני גם האוכלוסייה הדתית. אלה דברי אלוהים חיים ואלה דברי אלוהים חיים. אלה אזרחים עם תעודת זהות כחולה כמונו, לכולם אנחנו נותנים מה שאנחנו יכולים. זאת השבת שמר אלי עמיר תיאר. לא צריך 5 משגיחי כשרות, די באחד וכולם באים וזה בסדר.

זה הסמינר שד"ר אלי קלמזון אחראי עליו. יש הרבה שקופיות יפות אבל בכוונה בחרתי את הכי מצ'וקמקת. את ההליקופטר הזה בנה ילד שקיבל מנוע ותא פוטו-וולטאי ואמרו לו שיעשה עם זה מה שהוא מבין. ברגע שהתאים מוארים על-ידי השמש והפוטונים מזיזים את הרוטור, והוא מבין את כל התהליך, אני חושב שעשינו משהו אצל הילד, נטענו בו מוטיבציה לשאוף, לרצות ולהחליט להיות מדען. הילד הזה בא מירוחם, מדימונה, מרהט, מתל-שבע, מכל מיני מקומות. הילדים עושים גם טוסטר אובן "מין אללה", השמש של אלוהים מחממת ל-180 מעלות צלזיוס ואוכלים פיצה. דרך החוויה הזאת אנחנו מלמדים אותם לעשות את התהליך. הנה שלושה ילדים, אחד בנה תחנת רוח, אחד בנה מכונית סולרית, אחד בנה הליקופטר. כל אחד הגשים את הידע שלו במקומות שלו כדי לעשות את הדברים.

גולת הכותרת היא הפארק הסולרי שאנחנו נגיע אליו. אבקש מד"ר קלמזון לדבר 3-4 דקות על הפארק.
אלי קלמזון
הרעיון של הפארק הוא למעשה המשך של התוכנית המדעית. אני אדבר עכשיו קצת על המדעים. הרעיון של התוכנית המדעית עלה כאן לפני 5 שנים בשילוב עם --- וקרן סקטא-רש"י. הרעיון הוא להביא לכאן בני נוער ולחשוף אותם לנושא של מדעים. הילדים האלה מגיעים לפרקי זמן קצרים מאוד. גם אם ילד בא לשבוע ימים, כמו במחנה קיץ, זה מעט מאוד זמן ללמד אותו אבל כן אפשר לחשוף אותו לנושאי מדע וטכנולוגיה וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.

הסמינר נקרא "מדע בעקבות השמש". המדעים שאנחנו עוסקים בהם קשורים או לשמש או למדבר או לשילוב ביניהם. אנחנו עוסקים באסטרונומיה, אנרגיה – בעיקר נושא של אנרגיות מתחלפות כמו אנרגיית השמש, ביולוגיה, פיזיולוגיה, אקולוגיה. אלה התכנים שאנחנו עוסקים בהם. כל כותרת כזאת היא עולם ומלואו ואנחנו משלבים ביניהם, יש לנו את כל הספקטרום.

הפארק נולד מתוך הבנייה של הסמינר הזה. הרעיון של הפארק הוא לפתח כאן מוקד מרכזי בנושא אנרגיה סולרית, כאשר התכנים כפי שתראו דומים למדי לתכנים של הסמינר "מדע בעקבות השמש". זה פארק מדע פתוח, כמו גן המדע במכון וייצמן. למעשה אותו מעצב שתכנן ובנה את הגן במכון וייצמן בנה את הגן כאן בניצנה.

לפארק הזה יש נושא מרכזי אחד – השמש. הנושאים שאנחנו בחרנו הם: מערכת השמש, השמש כמקום חום, השמש כמקור אור, השמש כמקור חיים, אנרגיות אלטרנטיביות ואקו-סיסטמות מדבריות. הנושא המרכזי הוא השמש וסביבו מציגים בפארק הזה את כל המוצגים האפשריים הקשורים לשמש בצורה כזאת או אחרת. במובן הזה הוא שונה מאוד מפארק מדע רגיל אחר ומיוחד מאוד.

הפורמט של הפארק הוא של אשכולות מוצגים, כשבכל אשכול מוצגים כזה, שהוא נושא בפני עצמו, יש מוצג מרכזי גדול מאוד ולידו כמה מוצגים שממחישים את הנושא.

כאן לדוגמה אתם רואים מבנה מיזוג אוויר מדברי. הוא מבנה גדול מאוד ומרשים, בגובה 15 מטרים, בתוכו יכולים לשבת עד 40 איש. הרעיון במוצג הזה הוא להמחיש איך ניתן בסביבה מדברית למזג חלל בלי חברת החשמל, מהשמש, בעזרת כל מיני תרגילים שקשורים במים ובתנועה של הגוף לקרר את הסביבה ולתת תחושה של נוחות בתוך מבנה בלי מיזוג אוויר ובלי חשמל של חברת החשמל. זה המוצג המרכזי באשכול שנקרא "השמש כאקו-סיסטמות מדבריות".

מוצג אחר הוא מתקן שמרכז קרינה. זה תרומה של הקמ"ג. יש כאן 61 צלחות שמרכזות קרינה למוקד מסוים. הטמפרטורה במוקד היא קרוב ל-1,000 מעלות. ילד יכול לעלות לאותה נקודה, להחזיק בידו מטבע ולהתיך אותה וכך הוא רואה את העוצמה של האנרגיה הזאת. זה המוצג המרכזי באשכול שנקרא "השמש כמקור חום".

מאחר ואין לי זמן אני לא אפתח הכול. זה רק כדי לתת לכם תחושה מה הכוונה של הפרויקט.
דוד פלמ"ח
כמו שאמרנו, אנחנו באיפכא מסתברא, לקחנו את האויב הכי גדול שלנו – השמש, והפכנו אותו לאוהב, ממנו אנחנו עושים שעת חינוך. יש שמש בשפע לאורך כל השנה. אמנם לא הבאתם בגדי ים אבל בפעם הבאה שתבואו לכאן תוכלו להיכנס לבריכה סולרית, שבקיץ תהיה מקוררת על-ידי השמש ובחורף תהיה מחוממת על-ידי אותה שמש. זה הכול עניין של טכנולוגיות שקיימות היום בחברת "סולל ובונה".

אלה תלמידים מבית-ספר מקיף ג' מבאר-שבע שבאים לכאן ללמוד רובוטיקה. המחשבים של ניצנה הם לא יותר משוכללים מאלה בבאר-שבע ובוודאי לא יותר מאלה בתל-אביב או בירושלים אבל הילד הזה לומד כאן רובוטיקה וצריך לתכנן מודל למכונית שתיסע רק על לבן כי יש לה עין אופטית. הילד הזה לא בא לכאן רק ללמוד רובוטיקה אלא הוא סופג את הכול – מורשת קרב, יחסי גומלין עם המצרים, גבול השלום, דברים שמר לובה אליאב מדבר עליהם על החזון העתידי, הדברים ששמעתם ממר אלי עמיר, זה הליבה של העניין. כי מחשבים יש גם בתל-אביב ברוך ה' אבל המחשב של ניצנה הוא לא לוח המקשים אלא הוא נשמה, הוא הדברים שאנחנו דיברנו עליהם, כמו פלורליזם.

דוגמה פנטסטית, גילינו שחלק מהילדים לא לומדים פיזיקה כי זה לא מעניין אותם או לא לומדים פוטוסינתזה כי הצמח רחוק והם לא מתחברים לזה. כאן אתם רואים סטודנט לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון יחד עם ילד מקריית-גת וילד מאשקלון, שבחיים שלהם לא היו מגיעים לעשות גרפים עם X ו-Y כי מדעים לא מעניינים אותם. אתה לוקח אותם ומלמד אותם פיזיולוגיה של המאמץ על הגוף של עצמם. יש לנו מכשור משוכלל מאוד, לעתים אפילו משוכלל יותר מזה הנמצא במכון וינגייט, והילד לומד על עצמו כל מיני פיזיולוגיות. כאן למשל הוא לומד על אחוזי שומן.

כאן רואים אנשים מובטלי היי-טק שעושים את התוכנית של "סיסקו" ומלמדים אחר-כך בעיירות הפיתוח.

הנה כאן לדוגמה הבריכה לפני שקורתה.

יש כאן מכשיר שמותקן על האופניים. בזמן שהילד הזה רוכב על האופניים ונהנה, במעבדה או בחוץ, במכשיר נרשמים צריכת החמצן, ה-CO2 והדופק שלו. כל הגרפים נמדדים והילד מקבל את הגרף של עצמו. תראו לי ילד אחד שלא בודק את הגרף של עצמו – אחוזי שומן, כמות צריכה, מה ההשפעה על השכן, מה קרה לו בעליות ומה קרה לו בירידות. והנה הילד הזה גם יצא לטייל אחר-כך, אחרי שהוא היה במעבדה, עם אותם אופניים. יש לו כאן שעון פולרי ש"רץ" אתו.

הפכנו את הגבול השקט מאויב לאוהב. אפשר לעשות כאן תחרויות של תריאטלון. אפשר לראות כאן את העמדה המצרית. המצרים לא מבינים מה המג'נונים האלה מישראל עושים בבוקר. הנה ילדים שעושים ספורט בכל מיני וריאנטים.

האולפנים שהזכרתי – האתיופים עושים כאן מירוץ לפיד ולומדים את כל הדברים שהזכרתי. זה ליל הסדר לדוגמה ואנחנו נותנים כאן חוויה מהתרבות האתיופית.

אגב, הפלורליזם הוא אמיתי. תן לכל עָם, תן לכל עדה להראות את מה שיש לה. הנה יום הורים שהיה כאן לפני שבוע של הקבוצה האתיופית. ההורים שלהם באו לכאן. הנה צילום מיום הזיכרון.

אנחנו קשורים מן הסתם כעולם יהודי רחב לדנבר וקולורדו ולאנגליה, שתי קהילות שיש לנו איתן קשר. היה פנטסטי לראות שזה גם בדואים וגם יהודים וגם אחרים. הם אמרו שה-summer school של ניצנה היה מוצלח יותר מזה שנעשה בלונדון. אולי זה קצת מוגזם ואין לנו פרטנזיה אבל המקום המבודד של ניצנה נתן את ה-benefit שלו.

מים יש הרבה – 3 צינורות. מתחת לאדמה יש יותר מאוקיינוס שלם של מים מתוקים. אחרי התפלה המים המלוחים חוזרים אלינו ראויים לשתייה והצינור מביא את המים שנשאבו. אחרי שמתפילים את המים הם עוברים לאגמים שנבנו כאן ואליהם מגיעות גם ציפורים. אגב, זה אגם של מים מתוקים שהשטפונות של הנחלים הורסים אותם. אלה שני שטפונות שהיו באזור. זאת אומרת, מים יש, קרקעות יש. זה תפוח האדמה ברקע של ניצנה. אפילו יין יש באזור הזה וגם את העגבניות הכי מתוקות וטעימות. חבל שלא באתם ליותר זמן, אז היינו גם טועמים אותן.

בזכות הישוב הזה שמר אלי עמיר ומר לובה אליאב ומר אורי גורדון הקימו כבר יש חזון ודיבורים על הקמת עיר עתידית באזור ניצנה. בואו נשמע ממר לובה אליאב את המשמעות של חזון האזור.

יש כאן גם נושאים של מיחזור מתקדם שאנחנו נראה לכם בסיור. והכי חשוב, שמלמדים גם את תושבי האזור, את המצרים, את התאילנדים ואת כל העולם מסביב מחשבים. השגריר ההודי הגיע לכאן, כל יום יש כאן ביקור, כולל הביקור שלכם, ותודה שהגעתם.
אראלה גולן
מה קורה עם העיר הנבטית?
לובה אליאב
אני רוצה שיותר תתרשמו מהמקום, בנוסף לדיבורים. אני רוצה לומר לכם דבר כללי על המקום הזה.

ניצנה הוא מקום בעל היסטוריה של אלפי שנים וחשיבות היסטורית גיאו-פוליטית בת אלפי שנים. מדוע? מפני שהוא נמצא על שתי דרכים חשובות מאוד בהיסטוריה של המזרח הקדום.

דרך אחת היא דרך של מזרח-מערב שנקראת בתנ"ך "דרך שוּר". זאת דרך שמחברת את הסהר הפורה, מארם נהרים דרך דמשק סוריה, דרך באר-שבע, דרך ניצנה למצרים העתיקה. בתנ"ך בכל פעם שנאמר שאבותינו ירדו מצריימה – הם ירדו בדרך הזאת. אברהם ושרה ירדו מצריימה, יוסף הקטן עם אורחת ישמעאלים ירדו מצריימה. זאת הדרך שירדו בה גם אנשי שלום וגם אנשי מלחמה. אם הפרעונים רצו לעלות לכבוש – הם עלו מכאן. אם האשורים רצו לצאת לכיבושים – הם ירדו מכאן. זאת דרך חשובה מאוד.

למה הדרך הזאת היתה כל-כך חשובה? מבחינה גיאוגרפית, צפונה מהדרך הזאת יש 2 מיליון דונם של חולות שלא היו עבירים בימי קדם, ים של דיונות. דרומה מהדרך הזאת, הר הנגב הגבוה לא עביר. בין החולות ובין הר הנגב נוצרה מין שלוחה או פתחה נוחה למעבר, גם לאנשי שלום וגם לאנשי מלחמה.

יתר על כן, הדרך הכל-כך חשובה הזאת הצטלבה כאן עם דרך חשובה מאוד, אחת מדרכי הבשמים בעבר. אורחות שהיו באות עם המור והלבונה והבשמים מארם הדרומית, מהארצות האגדתיות של שבא ואופיר היו עוברות כאן בשיירות גמלים לכיוון עזה והים התיכון או למקדשים בירושלים. כך שמי שהחזיק במשך אלפי שנים את ניצנה החזיק בְרִיחַ לשלום ומלחמה ולפיתוח.

על-יד התל הזה של ניצנה, שממוקם כ-1.5 קילומטרים דרומה מניצנה שאנחנו נמצאים בה, יש שבע ציוויליזציות, אחת על גבי השנייה.

קודם האדם הקדמון;

עליו מצודות קטנות של מלכי יהודה;

ואחרי זה באו גאוני המים הנבטים (כ-300 לפני הספירה עד 100 אחרי הספירה). הגאונים שבאו מארם יצרו אימפריה נבטית, ופטרה היתה כמובן עיר הבירה, ב-6 ערים נבטיות: ממשית, עבדת, שבטה, רוחייבה, חלוצה וניצנה. הגאונות שלהם היתה עצומה. הם הרי לא ידעו מה שיודע היום כל אחד מאתנו, שמתחת לרגליים שלנו יש אוקיינוס של מים, מים גיאולוגיים מלפני שנים. הם ידעו שיש 100 מילימטר גשם בשנה והגאונים האלה ידעו לנצל כל טיפה. הם לא נתנו לאף טיפה ללכת לאיבוד, דאגו שכל טיפה שנופלת מגג של בית תגיע למרזב, לבור, לבאר, למערכות של סכרים. בוואדיות הם בנו ב-40 דונם סכרים קטנים כדי להביא לדונם אחד רטוב וברגע שיש דונם רטוב אפשר לגדל את שבעת המינים. לכן כשמדברים על ערי הנבטים צריך לראות אותן כערים פורחות שמסביבן כרמים וזיתים ובתי בד ויקבים. זה התקופה הנבטית. היו להם יחסים של אהבה ומלחמה ושלום עם החשמונאים, שחיו באותו זמן צפונה מכאן;

אחרי זה באו הרומים ועשו סוף גם לחשמונאים וגם לנבטים;

אחרי זה באה תקופת פריחה עצומה של הביזנטים. הביזנטים היו אוהבי הנגב והם הגדילו עוד יותר את 6 ערי הנבטים. הם היו נוצרים וניצרו את הנבטים. היו כאן אותן 6 הערים שבנו הנבטים ובאותה תקופה הן היו גדולות. למשל בניצנה מצאנו 7 שרידים של כנסיות ביזנטיות, ועוד לא מצאנו את הכול;
טלב אלסאנע
מה המוצא של הנבטים?
לובה אליאב
הם באו מערב הדרומית והתיישבו בנגב ובפטרה.
דוד פלמ"ח
בכל מקרה הם שֵמִים.
אלי עמיר
לכן אהבו את המדבר.
לובה אליאב
אחרי התקופה הביזנטית באה התקופה של הכיבוש הערבי. במשך מאה שנים בית אומַיָה עוד שמר על הערים; אחר-כך בא בית עבאס, הם הלכו צפונה לבגדד ואז הערים האלה התחילו לאט-לאט להיהפך לתילים, פרט לניצנה;

בגלל החשיבות הגיאו-פוליטית של ניצנה היתה לה תקופת תחייה במלחמת העולם הראשונה. קו הגבול שאנחנו יושבים עליו, רפיח-טאבה, הוא מ-1906 ונבנה בשל סיבות פוליטיות. האימפריה הבריטית שמה לאימפריה הטורקית אקדח מול הרקה ואמרה: כאן יהיה הגבול. זה הגבול שאנחנו יושבים עליו היום. כאן נשארה כמובן האימפריה העותומנית ואילו בסיני ישבו כבר הבריטים. ב-1914, במלחמת העולם הראשונה העותומנים אמרו: אנחנו ניקח בחזרה את סיני ואת מצרים, זה שלנו, ואז הם בנו בעזרה של משלחת צבאית גרמנית, גמאל פאשה בנה עיר צבאית בניצנה, עיר של 30,000 חיילים, פרשים, גמלים, ארטילריה ורגלים ובלי שרי תחבורה בנו במשך שנה וחצי מסילת ברזל מבאר-שבע לניצנה ואפילו דרומה לבארותיים.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
אתה צריך להגיד
בלי עורכי-דין. זה הם שמפריעים לכל הבנייה.
לובה אליאב
שרידים של המסילה הזאת ניתן למצוא כאן כמובן. הם בנו כאן בסיס צבאי ענקי.
טלב אלסאנע
המסילה הזאת לא היתה מיועדת לעולים לרגל לכיוון מכה?
לובה אליאב
לא. המסילה החיג'אזית היתה במקום אחר ועברה על-יד באר-שבע. כאן זה היה רק עניין צבאי. במלחמת העולם הראשונה ב-1915 בנו כאן עיר צבאית. ניסו פעמיים להילחם בבריטים וגירשו אותם. אז בא הגנרל אלנבי והכול התפורר, כל האימפריה העותומנית;

הבריטים עשו כאן תחנת משטרה קטנה ומקום השקייה לשבטי הבדואים אבל לא עשו הרבה. בתקופה הבריטית באה לכאן משלחת אמריקאית, שנקראת "משלחת קוד(?)" והיה להם מזל שקורה לארכיאולוגים פעם במי יודע כמה זמן. בחורבות של ניצנה הם מצאו את אוצר הפפירוסים הגדול ביותר בארץ ישראל, גניזות של הביזנטים וגם של הנבטים. הם לקחו הכול לניו-יורק. פעם כאשר אנחנו נעשה מוזיאון בניצנה נדרוש מהם את הכול בחזרה. הם לא כל-כך יתנו לנו אבל אנחנו נדרוש;

אחרי התקופה של המנדט הבריטי, בגלל החשיבות האסטרטגית והפוליטית באו שלוש מלחמות בין ישראל ומצרים – ב-1948, ב-1956 וב-1967. ב-1948 היו כאן קרבות, ב-1956 זה היה בסיס לקרבות, ב-1967 זה היה בסיס לקרבות. ב-1973 זה היה בעיקר בסיס יציאה לקרבות עם המצרים לסיני; מאז השלום בין סאדאת ובגין אנחנו יושבים על הגבול שנקבע כגבול שלום.

זה סיור היסטורי קצר מאוד. דווקא הסיפור ההיסטורי אומר גם את העתיד.

אנחנו, הקבוצה שהחלה להקים את המקום – וכבר דיברו על זה מר אלי עמיר ומר דוד פלמ"ח – חושבים שניצנה צריכה להיות סמל לפלורליזם ולשלום, ובעתיד גם לחינוך, אתר של חינוך לישראלים, למצרים, לפלסטינים, לירדנים. מפני שיש לנו כאן כמה אלמנטים שכבר שמעתם עליהם, שהם מיוחדים למקום הזה – החקלאות המדברית, המתקת מים מליחים ושימוש במים מליחים, השימוש באנרגיה סולרית, חקר אותם 2 מיליון דונם של דיונות. יש כמה אלמנטים שהם משותפים. חקר הדיונות למשל הוא עניין בין-לאומי. יש מעט מאוד ידע על הדיונות, ויש דיונות ברחבי העולם. השימוש במים המליחים התת-קרקעיים הוא בעיה בין-לאומית. בהרבה מקומות מעל פני הקרקע יש יובש נורא אבל מתחת לפני הקרקע יש מים ושואלים איך להשתמש בהם. השימוש באנרגיה סולרית, שכבר שמעתם עליה כאן, הוא בעיה בין-לאומית, ובוודאי אזורית.

כפי שמר דוד פלמ"ח אמר, אנחנו עושים כאן צעדים קטנים מאוד. אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לשנות את פני המציאות כולה. חלק מאתנו ניסו במקומות אחרים אבל לא בניצנה. בניצנה אנחנו יכולים לעשות את המעט שאנחנו יכולים לעשות, ואת המעט שמעתם ממר דוד פלמ"ח וממר אלי עמיר.

לפני שבוע היתה כאן משלחת של משרד החקלאות המצרי בראשות ד"ר סוזנה קאמל עם עוד 3 נציגים. אנחנו מתחילים לדבר איתה, ואני מקווה שזה יתחיל להתגשם, על שיתוף פעולה בשטחי מדע וחינוך. כבר שמעתם שלפני האינתיפדה הבאנו לכאן משלחת פלסטינית ותראו בדרך לחדר האוכל, הם השאירו לנו מזכרת. תראו את המזכרות היפות מקרמיקה בכניסה לחדר האוכל שהשאירו התלמידים הפלסטינים. הבאנו משלחת ירדנית – הכול ללימודים שדיברנו עליהם. לפני כמה שנים הבאנו משלחת מאוניברסיטת קהיר.

ניצנה עושה את מה שהיא עושה היום אבל אנחנו מקווים מאוד שתהיה לה קרינה והקרנה במובן הכי חיובי של המילה על ישראל ועל הארצות השכנות.

את ניצנה תכננו מלכתחילה כקמפוס של 2,000 תלמידים. היום אנחנו יכולים להכיל בערך 40% מזה. בזמן נתון יש לנו בערך 500-600 תלמידים, בכל התוכניות שעליהן דיברנו, אבל זה מקום שמיועד ל-2,000.

מר אלי עמיר דיבר כבר על התקציבים. אם הממשלה תעזור לנו – ואתם שמעתם שהממשלה עד עכשיו לא כל-כך סייעה, ואני אומר את זה בלשון המעטה – יחד עם המוסדות כמו הסוכנות, הקרן הקיימת לישראל וכולי אנחנו יכולים היום לדעת מבחינה תכנונית איך להגדיל את זה פי שניים ויותר. כדי להגדיל את המקום חסר לנו רק התקציב. אם זה ייהפך לקמפוס של 2,000 תלמידים מסוגים וממינים שונים זה כבר יתחיל להשפיע ולהקרין סביב-סביב.

אני מסיים בזה. אני מקווה שתתרשמו אחר-כך גם ממה שתראו בעיניכם. אין דומה לראיית הדברים במקום. אנחנו מקווים שאתם תהיו כתובת לניצנה ולכל מה שנעשה בה. תודה רבה.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
מה ההיקף התקציבי שחסר כאן כדי להגדיל את המקום על-פי מה שאתם מתכננים?
לובה אליאב
יש לנו שני תקציבים
תקציב רגיל שוטף, להחזיק את מה שיש כאן ואת התלמידים. זה בערך 3 מיליון דולר בשנה; יש לנו תקציב פיתוח, שהשמים הם התקרה שלו. מר אלי עמיר סיפר כאן על תורם שתרם בית-ספר. כל מקום שתראו כאן בא מתרומות ולא מכספי ממשלת ישראל. פרט ל-40 הבתים שנתן משרד הבינוי והשיכון, כל היתר – בית-הכנסת, המועדון, חדר האוכל, הבריכה, בתי-הספר, הפנימיות – הכול בא מתרומות. כך שהשמים הם הגבול. אם ממשלת ישראל בתקציב החינוך הבא תואיל, בעזרתכם, להקציב משהו לניצנה, מה שהיא לא עשתה עד כה - - -
היו"ר מל פולישוק-בלוך
מהיכן מגיעים 3 מיליון הדולרים לתקציב השוטף?
אלי עמיר
זה תקציב של הכנסות והוצאות בהשתתפות של הסוכנות ושל הקרן הקיימת לישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט לא משתתף באף פרוטה.
לובה אליאב
משרד החינוך יכול להקציב גם לבנייה וגם לתקציב השוטף. נוכל אחר-כך לדבר על זה ביתר פירוט, בוודאי.
אלי עמיר
רציתי לשאול את חברי הכנסת פולישוק-בלוך ואלסאנע אם יש משהו שאתם רוצים לשאול אותנו או לומר.
טלב אלסאנע
אנחנו רוצים קודם כול לראות את המקום. אני מאמין שאחרי שנראה נוכל להתרשם טוב יותר מניצנה.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
אני שמחה מאוד שאת הפגישה הראשונה שלי כיושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות אני עושה כאן. ואני עוד יותר שמחה שאני גם בכובע השני שלי כיושבת-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה.

לא אגיד שזה המקום הציוני היחיד שיש במדינת ישראל אבל הוא בוודאי אחד הבודדים. אנחנו מסיירים הרבה ברחבי הארץ, ראינו הרבה ציונים בארץ, הרבה אנשים נפלאים, שכל אחד בתחומו עושה עבודה ממש נפלאה.
טלב אלסאנע
יש אפשרות להיות אזרח טוב מבלי להיות ציוני? למה המילה "ציונות" מקבילה אצלך ל"טוב"?
היו"ר מל פולישוק-בלוך
ציונות זה מושג שמשמעו לבנות את ארץ ישראל.
טלב אלסאנע
צריך לקדם כל אזרח של מדינת ישראל ולבנות כל מקום.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
אני מבינה שיש לך את הראייה שלך אבל אני מדברת כרגע על הכלל, וזה בכלל לא צריך לסתור את העובדה שיש עוד אוכלוסיות חשובות מאוד במדינת ישראל. מבחינתי ציונות זה הגשמת בית יהודי לעם ישראל. אני מוכנה להשתמש בביטוי אחר אם זה מפריע לך אבל הכוונה היא לעשות את הדברים הנכונים והראויים כדי שהבית הזה יגדל ויפרח, על כל המגוון שנמצא בו.

אמרתי בתחילת דבריי שאני שמחה שאני נמצאת כאן בשני הכובעים – של מדע וחינוך – משום שאין כמו המדע, כמו שהראיתם לנו כאן, וכמו החינוך כדי לחבר את כל הדברים האלה יחד. אין כמו המדע כדי לחבר אוכלוסיות שונות, בני גילאים שונים ותכנים שונים.

הצגת עכשיו כמה דוגמאות שעסקנו בהן במשך השנה, אם זה אנרגיה סולרית ואם זה מים וכל התחומים שאתה הזכרת, תחומי מחקר שמחברים את הקהילה, מחברים את האנשים, מחברים אותם לצד החיובי של הפעילות האנושית. כאשר אתה מתחבר לצד החיובי של הפעילות האנושית אז אתה מתחבר לבדואים, אתה מתחבר לפלסטינים ולמצרים ולירדנים ולזקנים וצעירים, אתה מתחבר לכול וזה מה שיפה. ואז אנחנו שמים הצידה את כל המריבות ואנחנו מתחברים לדברים החיוביים, ויש המון דברים לעשות.

אז אני מצטערת בשבילך שאני מגדירה את זה כציונות. פשוט אין לי מילה אחרת. אני צריכה לחשוב על מילה אחרת שתגדיר את זה מבלי לפגוע בך. אבל אני חושבת שגם ציונות זה דבר חשוב. כיהודייה וישראלית זה פשוט בדמי, לכן זה יוצא לי תמיד כמילה ראשונה.

לכן אני שמחה מאוד שאנחנו נמצאים כאן כפעילות ראשונה שלי בכובע החדש. אני מודה לכם על כך שאתם קיימים. אני יכולה רק להבטיח שאנחנו נפעל לחבר אליכם גם את ממשלת ישראל ולא רק גופים אקס-טריטוריאליים ישראלים או תורמים חיצוניים. לא יתכן שממשלת ישראל לא תשים את ידה כאן ותסייע. אני אשתדל מאוד, אני בטוחה שבזה אנחנו נשתף פעולה. זה בהחלט מקום הראוי לגדול ולפרוח.
טלב אלסאנע
רציתי לציין שזה סיור משותף של ועדת המדע והטכנולוגיה ושל ועדת החינוך והתרבות. בשתי הוועדות יחד יש קרוב ל-20-30 חברי כנסת. בכל זאת אני בין החברים שהחליטו לבוא לכאן כי הנגב חשוב לי וחשוב לי מאוד מה שאתם עושים כאן. זה דוגמה טובה איך אפשר לנצל את המשאבים הקיימים, את המדבר. מדבר זה לא דבר שלילי, במדבר יש הרבה אפשרויות. בתוך המדבר יש את השמש ויש את המים ויש את האנשים ואפשר לפתח דבר כל-כך חשוב. לכן באתי לכאן לראות ולהתרשם, לעודד אתכם ולתמוך בכם.

אין לי בעיה עם הציונות אבל בהקשר שלפנינו, כמו שאני לא מתייחס לעניין הלאומיות הערבית, לדעתי זה לא רלוונטי. אנחנו באים לכאן למצוא את האזרחות, את המשותף לנו כאזרחים במדינה אחת. הנגב שייך לכולם. אנחנו מייצגים כאן את כלל האזרחים וההערה שלי היתה בהקשר הזה. רציתי למצוא את המשותף ולא את המפריד, לכך התייחסתי בהערה שלי. אין לי שום ביקורת על מי שהוא ציוני, כל אחד יחיה עם ההרגשות הטובות שלו, אבל כאן צריך למצוא את המכנה המשותף לפעילות המשותפת.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
זאת היתה הכוונה.
אלי עמיר
אני רוצה להגיד לכם משהו על נעורים, במיוחד לצעירים שביניכם. הבחור הצעיר הזה היושב על-ידי (מר לובה אליאב) הוא המורה שלי, הוא הדינמו, כמו שאתם רואים, והוא הכוח הדוחף. בסך הכול הצלחנו להביא לידי מודעות שהמקום הזה יהיה קרייה חינוכית מרכזית בנגב. החלום שלנו מלכתחילה היה שהמקום הזה ישרת את כל האוכלוסיות של מדינת ישראל ויהיה אבן שואבת לכולם. אגב, זה מעשה ציוני גם כי הציונות רוצה להיטיב עם כל מי שנמצא כאן, לא חשוב מי הוא.

אנחנו נצא לחדר האוכל ואחרי כן נעשה סיור ותתרשמו מהמקום הזה. תודה רבה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:15


סיור ברחבי ניצנה


מכאן נשקף הצד המערבי – הגבול עם מצרים. ממול רואים את העמדה המצרית. אנחנו כ-3 קילומטרים מגבול השלום. זה נושא חשוב מאוד אצלנו.

כאן יש מרפאה עם רופא בשכונה חדשה. שם אתם רואים את הליבה של המקום שכוללת מועדון, בית-ספר, שלוחה של האוניברסיטה העברית ועוד מיני דברים שנראה במהלך הסיור. אנחנו לוקחים מכל אוניברסיטה את הנושא העיקרי שלה שמתאים לנו ללימוד ילדים.

כאן המועדון וחדר ההדרכה וכאן מקלט גדול, כי אנחנו על-יד הגבול, שהפכנו אותו לספרייה ממוזגת.

אנחנו בונים כאן בריכה סולרית על הגבול. אנחנו מתכננים שבתוך החורשה הזאת יהיו גם נופשי קיץ ושיט.

מתקן ההתפלה כבר מתפיל והמים מגיעים באוסמוזה הפוכה. יש לנו אוצר של מים מליחים מתחת לפני האדמה. כדי להפוך חלק מהם למתוקים אנחנו מקימים 3 קילומטרים מכאן על-יד קציעות מתקן התפלה לפי שיטת אוסמוזה הפוכה. מצד אחד יוצאים מים מתוקים מדבש ואנחנו מנתקים את עצמנו מהמוביל הארצי. אנחנו לא צריכים את המוביל הארצי אלא שותים מים שלנו. מצד שני של האוסמוזה יוצאת מלֵיחה במליחות של מי ים. המים היוצאים מבטן האדמה הם לא מי ים. במתקנים על-יד חוף הים שופכים את המלֵיחות האלה לים. לנו אין ים והפטנט שאנחנו המצאנו הוא לקחת את המלֵיחות ולעשות אגמים של מים מלוחים. אנחנו נביא לתוכם דגים ובמשך הזמן נשים בחלק מהם מתקנים לשיט ולדיג. בעוד כמה שנים יהיו כאן אגמים.

בתוך הבניין הזה יש מעבדות של האוניברסיטה העברית ולידן יש מעבדות של הילדים. יש חדרי מחשבים הכי משוכללים, מעבדות לאנרגיה סולרית. אנחנו לא ניכנס אליהם כי אנחנו באיחור. זה מרכז המדעים שלנו.

אמרתי לכם שיש לנו תכנון ולהכפיל ולשלש את המקום. בשטח שאנחנו הולכים בו צריכים לקום בתי-ספר נוספים כך שיש לנו תכנון לקמפוס של 2,000 תלמידים. המורים רובם נשות המתיישבים מהמושב קדש ברנע, מכמהין ומקיבוצים קצת יותר מרוחקים.

אלה הכיתות הראשונות שהקמנו כאן, עוד לפני שקיבלנו תרומה גדולה להקמת בית-הספר, והן עדיין בשימוש. אנחנו התקדמנו בבנייה מצפון לדרום על-פי תכנון.

ביום הראשון של פעילות קיץ מתחילים בהיכרות, עוד לפני המדעים, קודם כול הגיבוש החברתי. אתם רואים כאן קבוצה שמתגבשת לה, הנערים רואים זה את זה לראשונה ונמצאים איתם המדריכים.

בניצנה אנחנו עוסקים במיחזור. כשמחליפים את הבניינים הישנים, במקום לשבור אותם אנחנו עושים להם רה-אורגניזציה. תראו מה עשו מהזבל של ניצנה, מהבלטות והשרשראות של האופניים, מכיורים ורדיאטורים ופדלים ובקבוקים. כאן אתם רואים את מרכז ההפרדה שאנחנו מפעילים. אנחנו חלוצים בעניין הזה. מכל מקום באים לראות איך עושים מרכזי הפרדה. יושבים כאן ילדים ולומדים על הפרדה של פסולת רעילה, של בקבוקים, של משקאות, כל נושא חוק הפיקדון. זה עוד לא גמור, תהיה כאן גם מצגת. יש כאן למשל לבנה שיש בה ברזל לעומת לבנה עם אלומיניום. ילד שמגיע לכאן לא אומר איכס על הזבל אלא הוא מתחבר אליו נכון וזאת המטרה.

בצד השני של הבניין יש את סמל הציונות. אנחנו גאים להיות ציונים אבל גם פלורליסטים. לסמל מגן הדוד הוספנו את הסמל העכשווי, את סמל המיחזור.
אלי עמיר
תודה רבה לחברי הכנסת, תודה רבה למר לובה אליאב ולמארחים. תודה רבה לכם, היתה לנו זכות לארח אתכם, ואותך חברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך במיוחד בגלל שזה סיור ראשון שלך כיושבת-ראש הוועדה. אנחנו נזכור אותך לטובה.
היו"ר מל פולישוק-בלוך
אני רוצה להודות לכולכם. אני חושבת שהביקור הזה היה מאלף, ולצערי קצר מדי. אני חושבת שהיינו צריכים להיות כאן יומיים כדי לחוש את הדברים יותר לעומק, להשתתף ולהיות עם הילדים ועם המדריכים שלהם.

בכל מקרה, אני רוצה להתחייב שאנחנו נעשה הכול כדי לעזור לכם, אני באופן אישי ואני בטוחה שחבר הכנסת טלב אלסאנע יהיה לי שותף. אנחנו נדבר עם כל מי שאפשר כדי שהמקום הזה באמת יהיה פתח לבאות, חזון שצריך לממש אותו ולהרחיב אותו.

תודה רבה.
לובה אליאב
תודה רבה.

קוד המקור של הנתונים