כנסת פתוחה

איתור נערות בסיכון הבורחות ממוסדות

5
ועדה מיוחדת לקידום מעמד הילד
20.10.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 86
מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום רביעי ה' בחשוון התשס"ד (20 באוקטובר 2004), שעה 09:30

איתור נערות בסיכון הבורחות ממוסדות.

חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר
יגאל יאסינוב
יעקב מרגי
גילה פינקלשטיין

יעקב ראובן - מנהל חסות הנוער אגף תקון, משרד הרווחה
עו"ד דלית מוריה חביב לשכה משפטית, משרד הרווחה
מרים פבר - פקידת סעד ראשית, משרד הרווחה
סנ"צ סוזי בן ברוך - רמ"ד נוער, המשרד לבטחון פנים, המשרד
לבטחון פנים
יואב בר - קצין מדור נוער, המשרד לבטחון פנים
שלמה שוהם - מנהל מעון מסילה
נועם הס - מנהל מחוז דרום, על"ם
גב' רות שטייניץ - חברת הנהלה
אסתר לובוחינסקי - מנכ"לית המועצה
גב' טליה חסון - עוזרת מחקר, מכון ברוקדייל
ליבי רייכמן - מנכ"ל עמותת "אח בוגר אחות בוגרת"
לימור סולומון - יועמ"ש, המועצה הלאומית לשלום הילד
עדנה שמעוני - ראש אגף חינוך, הלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה
חיים פורטנוי - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
עדנאן מנסור - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

רחל סעדה



רשמה: אתי בן שמחון


איתור נערות בסיכון הבורחות ממוסדות

שלום לכולם, אני פותח את הישיבה הזאת על בעיה מאוד ספציפית, כנראה שעמיתיי חושבים שזה לא כל כך חשוב, לכן עדיין לא הגיעו. התחייבנו לעשות מעקב אחרי הנושא, הוא כאוב ודחוף.

מדובר על בני נוער במיוחד ממעונות חסות שברחו, ראינו קושי גדול מי לוקח אחריות על הילדים האלו שללא ספק נמצאים בסכנה גבוהה מאוד. היתה לנו דוגמה על הבחורה שדיברנו עליה הרבה בישיבה הזאת. יושבת פה האמא של הבחור. נדבר על הבעיה הפרטנית, ונראה איך אנחנו מגיעים לדבר ממוסד. אני מוכרח להגיד שרק עכשיו אני רואה שכל הגורמים שהבטיחו לקחת אחריות על הנושא – מנכ"ל משרד הרווחה, מנכ"ל משרד ביטחון פנים, שכל הגורמים האלו לא עשו את עבודתם. אחרי שכתבנו להם, הפצרנו בהם, דיברנו איתם כמה פעמים, ישנם מכתבים מה-4 בדצמבר בשנה שעברה, ושוב מ-17 ביוני השנה, ועדיין אין שום דבר. אני מקווה שנוכל אולי בכל זאת להתקדם, כי לא נוותר. אני מבין גם לפי הדיווח שקיבלנו שהתופעה הולכת ומתגברת אפילו. יש עלייה רצינית בהיקף הבריחות של קטינים, כך לפחות על פי המועצה הלאומית לשלום הילד. היינו רוצים לקבל התייחסות גם על כך.

אני מציע שנשמע איפה הנושא עומד.

הערה קטנה, המנכ"ל לביטחון פנים לא נמצא. אנחנו בלי מנכ"ל, בלי סמנכ"ל.

הערה טכנית. ליוויתי את כל הדיונים האלה כנציג של משרד הרווחה, ומנהל חסות הנוער. אני חושב שהסוגייה הזאת מאוד חשובה וקריטית. חייבים לדייק בנתונים שיוצאים מהוועדה הזאת. כי בסוף כל ועדה יש פירסומים, המספרים לא נכונים, האמירות. למשל המספר של 225 נערים בורחים ונעדרים. יש הכרזה ש-52 מתוך 225 נערים שברחו - - -

אלה הנתונים שקיבלנו מסוזי.

הנתונים האלה לא היו כל כך מדוייקים, הם של כלל הפנימיות, זה לא רק חסות הנוער. צריך לעשות סדר, כי כאשר מדברים על בורחים, 70% מהם נערים, נערות שלא חוזרים מחופש. הסמנטיקה מאוד חשובה גם מבחינה חוקית. צריך לעשות סדר, כי זאת ועדה מאוד רצינית.

אם יש לך נתונים אחרים, אנא מסור אותם. אם לא, אז אלו הנתונים שקיבלנו מסוזי.

בדיון הקודם אמרתי, והם לא הופיעו. צריך להחליט לפי איזה קו הולכים.

יש הבדל בין ההודעה לעיתונות לבין הדיווח. אם תיכנס לאתר של הכנסת, אתה מקבל את הפרוטוקול המלא של הישיבה. שם אני בטוח שהדברים שלך מופיעים במלואם. המספרים האלו מאוד מדוייקים. בדיוק אותם מספרים שקיבלנו באותה ישיבה מנציג המשטרה, יושב ראש מדור הנוער. אין לנו על מי להישען במספרים, רק על סוזי. היא דיווחה שאלו הנתונים שהמשטרה קיבלה. ציטטנו אותה, לא ציטטנו את הוועדה. היא הודיעה שדווחו למשטרה על המספר הזה, ו-52 מתוכם טרם אותרו.

אבהיר את הנקודה. יש כאן נקודת מבט דו-כיוונית למעשה. נקודת המבט המשטרתית היא, כאשר מודיעים לנו על היעדר שיטתי של קטין שנעדר, אם זה בגלל שהוא לא הגיע לפנימייה חזרה מחופשה, או אם בגלל שהוא ברח תוך כדי שהות בפנימייה, אנחנו פותחים תיק ומתחילים לחפש אותו. החיפוש אותו חיפוש. מבחינתנו צריך לחפש את הילד. מייד תשמעו את קצין נוער מוריה, כמה תקנים הוא היקצה על הנושא של בריחות קטינים רק בירושלים, זו דוגמה קטנה לצערי.

מבחינתנו זאת בריחה. נכון לעכשיו יש נתונים הרבה יותר חמורים כמובן, הנתון הוא מהבוקר. מבחינתי זאת בריחה. מבחינת חסות הנוער, צודק ראובן שאומר שמדובר כאן בבריחות הן בחוק הנוער טוה"ש – טיפול והשגחה, שבעצם זו אחריות של פקידת סעד לחוק הנוער במקרה הזה, והן לחוק הנוער, אלו נערים מעל גיל 12 שעברו עבירות. מבחינתנו זאת בריחה של ילד, צריך לחפש אותו.

זה היינו הך.

לא. לגבי כמות הבריחות – המספרים מדוייקים. נכון להבוקר אנחנו ממוחשבים.

אני אגיד לך למה לא היינו הך, בגלל שלמשל במעונות נעולים שהם באחריותי, לפי החוק הפלילי, בשנת 2003 עד מחצית 2004 היו שתי בריחות. זאת אומרת, יש פער מאוד גדול בין איך אתה מביא נתונים בין שתי בריחות ממעונות נעולים למתבגרים שנמצאים שם לפי החוק הפלילי על עבירות שביצעו, לבין כלל אוכלוסיית המתבגרים במדינת ישראל שבמצוקה - - -

כשאני אומר היינו אך, זו אוכלוסייה של בני נוער שהם לפני שפיטה. הם באיבחון.

כולם בחצר של בית משפט.

מבחינת הוועדה זה היינו הך.

האחריות מתחלקת בין שני גורמים.

לא, בין שלושה.

לי יש בית מעצר. בבית המעצר כאשר בורח עצור, מפקד בית המעצר עף מתפקידו, חד וחלק.

אני מאוד מכבד את השיחה פה, אבקש בצורה מסודרת.

מבחינתנו, אנחנו לא רואים שיפור מבחינת הנתונים, אני מאוד מצטערת. נכון להבוקר יש 418 דיווחים על בריחות של קטינים, הן מחוק הנוער טיפול והשגחה, מינואר עד הבוקר, הנתון הזה מעודכן להבוקר. זה בערך עשרה חודשים פלוס. כרגע לפי נתוני המשטרה 66 נערים ונערות לא אותרו, זאת אומרת לא נמצאו עדיין והם משוטטים ברחובות מבחינתנו.

בשנת 2003 על פי נתוני המשטרה היו 496 בריחות, או אי חזרה מחופשה, מהם 15 נערים ונערות. השנה מינואר עד עכשיו, יש 66 נערים ונערות שמבחינתנו נמצאים לא במעון, אלא על פי צו ומשוטטים ברחובות. זה המצב כרגע.

יש לשער שרובם הגדול נמצאים בסיכון גבוה.

כולם נמצאים בסיכון.

על פי צו ובסיכון.

רק קטינים שהיו על פי צו? או כאלה שהופנו על ידי ועדת החלטה?

אנחנו פועלים רק על פי צו של בתי משפט, הן בחוק הנוער טיפול והשגחה. אם זה החלטות אחרות, אנחנו לא מתערבים.

מי שיברח מפנימיית וינגייט לא ידווחו עליו.

- - -


אסתר לובחינסקי

רק 20% מהילדים בצו.

בנוסף, יש לנו 1,900 נעדרים ונעדרות קטינים, במהלך שנת עבודה בממוצע. אלה רובם נמצאים. זה לא קשור לזה. נעדר, זה אבא שבא ומדווח שהבת שלו לא חזרה. אני מדברת על פי צו של בית משפט, שאנחנו מחוייבים להתחיל לחפש אותו מהרגע שמודיעים לנו להתחיל לחפש אותו.

יש לך את המספר כמה היו במעונות חסות?

מבחינתנו כולם במעונות חסות. השאלה אם זה לפי חוק הנוער שהד"ת או טוה"ש. אני לא יכולה לתת את זה כרגע, זה מיחשוב יותר מסובך. לגבי הנערה הספציפית שבגינה נאספנו הבוקר, יושב כאן קצין נוער מוריה. אתמול משטרת ישראל הכריזה עליה כנעדרת בעיתון. אני לא אראה את זה כרגע, כי יש לנו אנשי תקשורת. בעיתון זה מוכרז כנעדרת. מבחינתנו לא כותבים שהיא נערה חוסת מעון זה וזה, אנחנו כותבים שהיא נעדרת, כאילו נעדרת רגילה, בגלל חוק הנוער טיפול והשגחה, כדי לא לחשוף אותה.

התמונה שלה מופיעה הבוקר בעיתונים, כמובן על חשבוננו, כמובן שאחרי שחיפשנו אותה מכאן ועד להודעה חדשה, מייד תשמעו איך מחפשים נערה כזאת, ואחרי שזאת הבריחה הרביעית שלה, זאת לא בריחה ראשונה שלה, וכל בריחה היא בריחה למספר חודשים.

אנחנו לא מותחים ביקורת חלילה על משרד הרווחה, זו בעיה מאוד רצינית לשמור על נערות מהסוג הזה. אנחנו עובדים איתן יום יום, אנחנו מכירים את זה, תאמינו לי, אחרי 25 שנה בשטח עם נערות ונערים כאלה, אני יכולה לומר שקשה מאוד להחזיק אותן. יש מעונות חסות, צריכים להחזיק נערות שהן לא צריכות בכלל להיות במעונות האלה, הן על סף של מחלת נפש או משהו אחר. הן לא ברות טיפול. אומרת פקידת סעד, היא לא ברת-טיפול אני לא יודעת מה לעשות איתה. וכל מה שעושים, בסופו של דבר היא תברח או תנסה להתאבד. אלה נערות שאין להן פתרון מבחינה חוקית, כי מאז כניסת חוק הנוער החדש בנושא חולי הנפש, הנערות האלה נופלות בין הכיסאות. מנחם וגשל שלח מכתב בשנה שעברה על נערה ש-12 פעמים ניסתה להתאבד, בסופו של דבר לא נמצא לה טיפול. השופט אמר, תשלחו אותה הביתה. זו דוגמה לנערות שנופלות בין הכיסאות.

מדובר כאן גם בנערות כאלה, אבל לא כולן כאלה. הבעיה הנוספת שצריך להעלות אותה זה נושא החופשות. נושא החופשות הוא נושא בעייתי, אני מבינה שהוועדה שבדקה את נושא צופיה המליצה על יותר חופשות. אני חושבת שהגיע הזמן לשבת ולמנות ועדה בנושא של מעונות חסות במדינת ישראל. אם זה פתרון נכון, אני לא בטוחה. יש פתרונות אחרים בעולם. האם זה פתרון אמיתי? אחרי כמה זמן לתת חופשות או אפטר, בנושא הזה אנחנו תמימי דעים. ציינתי שהיינו בביקור באמסטרדם, שם נער נכנס למעון חסות שזה בית כלא לכל דבר, כמו כלא אופק לכל דבר. 3-4 שנים אין חופשות. הוא לא יוצא לחופשות. כל הטיפול שם נעשה במהלך השנים, יש להם כמעט מאה אחוזי הצלחה לפי הדיווחים שלהם, אבל חצי שנה לפני השיחרור, הם מתחילים לסגל אותו החוצה.

זה לא טיפול והשגחה, זה עונש.

מה שאת מציעה הוא להקים ועדה. את מעלה דבר אחר על המדיניות כלפי חופשות. לדעתי, מה שאמרת לפני כן זה יותר חמור. היעדר המסגרות המתאימות לילדים האלו.

נכון, לחלק מהנערות. אומרות פקידות סעד – אין לנו מה לעשות עם הנערה הזאת. אתן יכולות לקחת אותה, אין לי לאן להכניס אותה. היא לא מתאימה למסגרות שיש לנו. שלא לדבר על זה שגם אין בית כלא לנשים ונערות במדינת ישראל. יש לנשים, אין לנערות. אני מעלה ארבע נקודות בעייתיות. הבעיה היא מורכבת, מאוד טעונה. אני מדברת עם ראובן יעקב לפחות פעמיים בשבוע בעניין הזה. הוא חסר אונים. לכן אמרתי, הביקורת היא לא נגד משרד הרווחה חלילה. יש לנו בעייה אמיתית.

מה סדרי הגודל של נערות - - - שהן צריכות להיות בבית כלא ולא במעונות.

יש נערות שצריכות להגיע למקום סגור נעול. יש לנו קרוב ל-500 נערות ברחוב שמחכות להיכנס לצופיה ולמסילה, הן ברחוב. אנחנו רואים את ההתדרדרות שלהן מיום ליום, אתם תשמעו כאן. זה סמים מסוג מריחואנה. ואחרי שלושה שבועות זה הירואין, ואחרי הן נופלות לזנות. ועד שהן כבר נמצאות בשפל המדרגה, לשקם אותן זה יותר קשה. אפשר ללכת על הפן האחר. לדעתי, צריכה לקום ועדה מקצועית, או בין-מקצועית אפילו, שתבדוק את כל נושא הפתרונות הנכונים לנערות האלה, ולנערים בנפרד. הוועדה צריכה לבדוק גם את נושא החופשות, את נושא הטיפול הנכון הפנימי. אני לא מותחת ביקורת על הטיפול, כי זה הצד המקצועי שלהם. הוועדה בדקה רק את צופיה. צופיה זה רק מדגם מייצג, זה אחד מתוך. יש קרוב ל-42 מעונות חסות מהסוג הזה, צריכים לבדוק מה קורה שם בפנים. מה אפשר לעשות כדי לשקם את הקטינים, מה אחוזי ההצלחה בכלל. לקחת את כל הבורחים, לעשות עליהם מחקר, לראות מה קורה איתם. אגב, אני מדברת על 481 בריחות, לא בורחים. יש בורחים שברחו קרוב ל-11, 12 פעמים, אז ודאי שזה לא הפתרון שלהם.

ישבתי עם נשיא בית המשפט לפני שבועיים, הבאתי לו את הנתונים. אמרתי לו, תראה גם החלטה של בתי משפט, יש סעיף 26 לחוק הנוער טיפול והשגחה, שיש שם סנקציה של חצי שנה לגבי נערות מחוק הנוער טיפול והשגחה. בוא ניישם את זה. הוא אומר, אני מוכן ליישם, ואיפה נכניס אותן? אז בבקשה, אין לאן להכניס אותן. אנחנו כל הזמן סביב הזנב של עצמנו, והקורבן האמיתי של כל הדבר הזה הוא משטרת ישראל. מייד תשמע למה. הנערות הן הקורבן הכי נוראי, כולנו רואים את טובת הילד. אבל הקורבן מבחינת החיפוש אחרי הנערה, ואחרי זה שכבר היא נמצאת, לבוא למנהל מעון החסות להגיד לו, בסדר, מצאנו אותה אחרי ארבעה חודשים. הוא עונה לנו, הצו נגמר לכו איתה לבית משפט. הכנסתי נערה אחרת במקומה. אז הוא צודק, לפחות הוא הכניס נערה אחרת במקומה. מה אני עושה איתה? עוצרת אותה, כולאת אותה, נוסעת מרחקים, באה לשוטר נוער והוא אומר, אין לנו פתרון. עכשיו מה יהיה? זה לרחוב. או שהוא לוחץ את מנחם וגשל מכאן ואת רות בן יעקב מכאן להכניס עוד מיטה לצופייה, וגם זה קורה. הפתרונות הם לא פתרונות.

תודה סוזי.

קצין מדור נוער במרחב מוריה. אחראי על חצי מירושלים. בתחתינו יש שבעה מעונות חסות. ביניהם יש את המעון הכי גדול שהוא מעון מסילה, שעיקר העבודה שלנו נעשית מולם. עד להיום קיבלנו קרוב למאה הודעות בריחה של נערות חוסות, שרובן במעון מסילה.

כמה יש במעון מסילה שבורחות?

יש המון.

מה זה המון? אתה אמרת שתיים בכל השנה.

מהמעונות הנעולים.

במסילה יש 64 מקומות, מהם ב- 24 נעול.

אני רוצה להבין, מאיפה השתיים?

מהחלקים הנעולים. יש לנו מערכות נעולות על פי חוק.

זה לא מה שאמרת. אמרת שבמעונות חסות זה רק שתיים.

מכל מעונות החסות שתיים ברחו מהמעונות הנעולים. אני אסביר את עצמי.

אני לא יודע מה הטיעון שלך נגד מה שיצא. אף אחד לא דיבר שום דבר על המעונות הנעולים, לא מוזכר פה.

דובר על נתונים של מעונות חסות. אלה לא הנתונים שלנו, הנתונים האלה הם של הילדים במעונות.

אתה רק חלק מהמעונות.

רוב הבריחות הן כתוצאה מאי חזרה מחופשה, אבל ישנן גם בריחות כתוצאה מיציאה לקניון, יציאה לסרט, ויש הרבה בריחות כאלה. יש נערות שחוזרות על בריחתן שלוש וארבע וחמש פעמים, ואפילו יותר. מבחינתי, כאשר אנחנו מקבלים הודעה על בריחה של חוסה שכזו, כמובן נפתח תיק בהתאם. אנחנו מעבירים את המידע לגבי אותה חוסה בכל התחנות, שמסייעות לנו בחיפוש על פי המידע היכן שאמורה להיות. היא מוכרזת, ואנחנו עושים מאמצים לאתר את אותה נערה.

לגבי אותה נערה שעליה דיברנו, כרגע היא נמצאת שוב בבריחה. אפשר לראות על פי עברה שיש לה כבר ארבע בריחות. עברה – אני מדבר החל מתאריך 26 ביוני 2003, שמאז היא ברחה ארבע בריחות.

זה כמעט כל התקופה.

את מספר הבריחות אני לא רואה כדבר חמור כך כך. אם יש שיקול דעת שזה טוב לבנות הללו, שהן לא סגורות בכלא, ונותנים להן חופש, אני לא מתפלא על כך. זאת לא אוכלוסייה קלה. חוץ מזה שיש רצון אצל כל אדם להיות חופשי. יש מספר בריחות, יש סכנה בכל דבר שעושים בחיים. מה שהטריד אותנו בוועדה לפי מה שזכור לי, אלו שתי התופעות האחרות. דבר אחד, סוזי אמרה שיש הרבה מאוד ילדים שאין להם מקום בכלל. שנית, כאשר יש בריחה של הרשויות מאחריות על הבנות הללו שנופלות בין הכיסאות, ואין אף אחד. הדוגמה הזאת של הילדה היתה במיוחד חזקה, כי גילינו שם שלאף אחד לא היתה התמונה, חוץ מהבחור שאמא שלו יושבת פה. התמונה שלה לא היתה בכל המעון, לא יכלו לחפש אותה, ואף אחד לא התעניין לחפש אותה. זה מה שהפריע לנו. רצינו שיהיה ברור לגמרי של מי האחריות. קיבלנו דיווח, שאחרי 24 שעות זה כבר לא שייך, וכבר לא שייך למשרד הרווחה. אז אין מי שיפנה למשטרה.

זה רק למשטרה.

זאת הבעיה. עצם זה שיש בריחות, כמובן הרבה יותר טוב אם כולן היו חוזרות הביתה בשלום, אבל זה לא כך.

אני חייב לחזק את עמדתך. לדעתי, אנחנו מרגישים שיש פה איזושהי קלות בלתי נסבלת. כשאנחנו רואים שנערה ברחה, בסדר, יש קשיי הסתגלות, התאקלמות, וכדומה במעון, ניחא. בריחה, שתיים, כאשר רואים שילדה בורחת, צריך לשים את הדגש על זה, צריכים לטפל בנושא. ולא שהיא תגיע למצב שהיא תברח ארבע וחמש פעמים, כאשר אנחנו יודעים שהילדה הזאת בסיכון, שאין לה בית להיות בו, ועד כמה שידוע לנו היא משתמשת בסמים. אנחנו מרימים ידיים. אנחנו פונים, אנחנו כותבים מכתבים, לא זוכים להתייחסויות כלל וכלל. הוצאנו מספר מכתבים, יש לי עותקים של מכתבים שיצאו על חוסות ספציפיות, על טיפול, על אופן בריחתן.

ממי אתם לא זוכים למענה? חשוב לנו לדעת.

מכל מיני גורמים. אפילו תשובה לא מקבלים. הדבר מתסכל. הוא מאוד מפריע לנו, במיוחד כשאנחנו חושבים מה קורה עם אותה ילדה, איפה היא נמצאת, מה היא עושה, עם מי היא מסתובבת, באיזו חברה. מעבר לטיפול זה כואב. קשה לראות את הדברים האלה, גם כאשר אתה תופס את הילדה בידיים. בחודש שעבר, ילדה שהיתה חודשים בבריחה, הגיעה למסילה. עוד לא נקלטה וכבר ברחה באותו היום. אנחנו עובדים ועובדים, ואף אחד לא תומך בעבודה שלנו. אף אחד לא עושה משהו עם החומר שאנחנו מביאים לו. לא יוצרים עם זה משהו. לא בודקים למה. איפה נקודות הקשר.

הצד שזה נופל עליכם, אתם אלו שמחפשים, זה מטבע הדברים.

אין לי בעיה, אני עושה את זה.

יש פה שני דברים שונים. חשוב להדגיש את הדבר נכון. אני מרגיש שאתם מרגישים שיש עליכם עומס בלתי נסבל, בגלל שבכלל יש לכם עומס יותר מדי, ועכשיו עומדים להוריד לכם עוד אלף תקנים, כך הודיע הסגן.

לא, אני לא מתלונן. אין לי עומס עבודה.

עם כל הכבוד, אין גוף אחר מהמשטרה שיש לו - - -

מה שחשוב פה מה עושים אחר כך, או שאתם פונים ומרגישים מין הפקרות של הגורמים. פה אנחנו יכולים לעזור.

התקיימו מספר דיונים משותפים בין ירושלים לבין מנהל מסילה. הבעיה המרכזית בירושלים זו מסילה. יש לנו עוד מעון נוסף בשום אורנים שגם התחיל לככב בזמן האחרון. כל בוקר אני מקבלת דיווח על כל בריחה. רואים את סך כל הבריחות, סך הצווים של בית משפט כל בוקר אצלי על השולחן.

התקיימו מספר דיונים. אמרתי בתחילת דבריי קודם, יש בעיה של נטייה של הנערות האלה לברוח בכל מקרה. מדובר כאן בנערה ספציפית שבורחת מספר פעמים למספר חודשים. זה אומר שאולי כאן צריך יחס אחר ושונה. את הנטייה של הרצון לברוח שאתה מבין אותו אדוני, גם אני מבינה אותו. אחרי שזו בריחה שמינית, תשיעית, אז אולי יש כאן בעיה יותר אקוטית, צריך לטפל בה אחרת, אבל לא לקבל אותה כמשהו שאתה מבין אותו.

אני מסכים שצריך לטפל בזה.

צריך לזכור שהנערים והנערות האלה בחוץ גם מזיקים. הנערים האלה פורצים, גונבים, שודדים, אונסים. אל תהיו נאיביים לגבי הנערים האלה מה הם עושים בחוץ. מדובר בנערים שעד שהם מקבלים צו כזה של בית משפט, אלה נערים שעברו לפחות תשעים, שמונים, מאה ומשהו עבירות. במדינת ישראל להכניס נער לכלא, זה אחרי שהוא אנס או שדד או שרצח או שניסה לרצוח. סוחרי סמים ונערים לא נכנסים לכלא. הם נכנסים למעונות חסות. עברייני מין, ועבירה ראשונה שנייה שלישית שהיא לא אונס ממש, על פי החוק נכנסים קודם כל למעונות חסות. לכן מדובר כאן באוכלוסייה שהיא בעייתית גם בחוץ.

אני אשאל שאלה בנושא, עם הרבה בורות שלי. כשאנחנו שומעים על בריחות מבתי כלא למבוגרים, האחוז הוא לא בשלם אפילו. בקדנציה הקודמת שמענו שאפילו שקלו להדיח את נציב שירות בתי הסוהר. לא לחינם שאלתי כמה יש במעון הזה שממנו בורחים, ואני שואל.

את צופיה אני מכיר רק מהנסיעות שלי על כביש יבנה. מבחוץ זה לא נראה מקום שטוב לשהות בו, או שיש הרבה מה לעשות בו. המוסדות האלה נראים כמו בתי כלא עלובים.

זה מה שאמרתי בתחילת דבריי. הגיע הזמן לבדוק האם זה הפתרון הנכון, ואם המיקום הוא נכון. יכול להיות שהמבנה צריך להיראות אחרת. צריך לבקר שם פעם.

אנחנו נקבל את ההמלצה שלך בסוף הדיון.

יש לי את כל התכתובת פה משנת 2002, אשמח לצלם לך את כל העתקים.

ליבי רייכמן, היא מנכ"לית מאוד חשובה שעומדת בראש עמותה מאוד חשובה, של "אח בוגר אחות בוגרת". היא חווה את הסיפור של הילדה, שאז התחלנו איתה בעקבות הפנייה ליצחק קדמן. אני מבקש שתספרי לנו בדיוק איפה זה עומד עכשיו.

אני בכובע של אמא של הבחור שבשנה שעברה היה המדריך של הבחורה, כאשר היא היתה במרכז. הוא עקב אחריה אחרי שהיא עברה לאורנים, וגם אחרי הבריחות שלה. בשנה שעברה הוא הגיע לוועדה הזאת, כי הוא היה מבוהל מזה שאף אחד לא מחפש את הבחורה שהיא בסך הכל ילדה בת 12, עם אמא נרקומנית. למשטרה אין אפילו תמונה של הבחורה, בוועדה דיברו על העניין שצריכה להיות תמונה.

מה שקורה הוא, שאיתרו את הבחורה והוציאו אותה לצופיה. היא ברחה מצופיה והגיעה למסילה. הבן שלי בחוץ לארץ, והוא ביקש ממני שאני אלך לתת לה כמה מתנות. הגעתי אליה בערב ראש השנה, הבנתי שהיא נמצאת שם במשך חודשיים. בינתיים האמא שלה התאבדה, אז אין לה בכלל אף אחד. דיברתי איתה, והבנתי מהעובדת הסוציאלית שאני הייתי המבקרת השנייה מתוך חודשיים שהיא נמצאת שם. אפילו פקיד הסעד שהוא האדם היחיד שיש לה בחיים, לא טרח להגיע בחודשיים האלו. אין לה אפוטרופוס בכלל, אז דברים כמו טיפול שיניים, מקבלים מביטוח לאומי, היא הרגישה מופקרת לגמרי.

אחרי שביקרתי אצלה, מייד אמרתי שאני חייבת למצוא מישהו שיבקר אצלה. לגמרי במקרה, אולי בגלל שאני מנכ"לית לעמותה כזאת של מתנדבים, שבוע אחר כך מצאתי מתנדבת שהיתה מוכנה לבוא ולבקר אצלה כל שבוע. צלצלתי למסילה לומר להם שמצאתי מתנדבת, אמרו לי שהיא ברחה. איך היא ברחה? היא יצאה לפיקניק עם המדריכה האישית שלה במושב אורה, ובאיזה שהוא שלב היא קמה באמצע הפיקניק, היא אמרה זה לא משהו אישי, אבל אני חייבת, היא רצה וברחה.

שאלתי את העובדת הסוציאלית מה אתם עושים, היא אמרה, דיווחנו למשטרה. הדיווח היה טלפוני שבו אמרו למשטרה היא ברחה. הייתי מבוהלת, היא דיברה קצת על מושב שורש, ואז אמרתי להם איפה לחפש. העובדת הסוציאלית אמרה שהם לא יחפשו אותה. הלכתי למסילה כדי לנסות לברר יותר מה קורה, מה הנוהל. אמרו לי, תשמעי, המשטרה מתייאשת מאיתנו. הם מחזירים לנו בנות והבנות בורחות, כבר לא כל כך מתייחסים. הבנות נופלות בין הכיסאות, זה מצב מאוד עצוב. שאלתי אותם האם מסרתם כתובות? תמונה לא מסרו למשטרה, הם לא ידעו שיש תמונה, וגם העובדת סוציאלית לא ידעה שיש תמונה. אני לא מבינה איך בתיק של הילדה במעון אין תמונה. העובדת הסוציאלית לא ידעה שיש תמונה של הילדה. המדריך הלך ליד המיטה שלה ומצא המון תמונות. אני לקחתי חלק מהן, ובעידוד של הבחור במסילה, הלכתי למשטרה גם עם תמונה וגם עם כתובת ממכתב שאני חושבת שיכול להיות קצה חוט היחיד שיש. אז גם לא כתובת מסרו, גם לא מסרו תמונה. כאשר ניסיתי לעקוב ולבדוק, שאלתי האם שלחו ניידת לכתובת הזאת. הם ענו, אנחנו יודעים, אנחנו מסרנו את הפרטים לתל-אביב, ואנחנו מניחים שהם יטפלו בזה.

אני מבינה מכל הצדדים שכל אחד צודק. כמו מצד המשטרה, לחפש ילדה שבורחת, אני מבינה שזו עבודה סיזיפית. במסילה זו עבודת קשה ומאוד קשה. הבחורה בסך הכל בת 13.

מה זה בחורה, ילדה.

ממש ילדה.

אני לא מבין שמישהו עמוס ושהעבודה סיזיפית. זו ילדה שאין לה אמא, ולא אף אחד בעולם. אז בגלל שלא קמו ארבעה אמהות בטלוויזיה ובכו, ולא היו מאות מתנדבים – זו התחושה במדינה. שמי שיש לו אבא יחיה, ומי שאין לו אבא ימות.

ליבי, תודה.

אני מזכיר שבפעם שעברה היה סיפור על בחור בדרום שהחזיק אותה עם סמים וזנות.

רק לציין הערה קטנה לגבי ההודעה הזאת. ב-26 בספטמבר נשלחה ניידת משטרה לכתובת בתל-אביב. הודיעו להם שהאמא נפטרה והילדה מזה זמן רב לא נמצאת שם. זאת אומרת, ההודעה שלכם כן חשובה. כל מידע שמגיע חייבים לבדוק אותו גם על פי חוק, אנחנו לא משחקים עם זה. נשלחה ניידת במיוחד כדי לבדוק את הנושא. אותה מדריכה שאמרה את מה שאמרה לך, אני מקווה מאוד שהבנת אותו לא נכון, כי אם הבנת אותו נכון, זה חמור מאוד. בכל אופן, כל מידע שמגיע אלינו, אנחנו בודקים אותו.

אני אמרתי שהרמז איפה היא נמצאת זה בשורש, כי אני חשבתי שאם לא מחפשים אותה מייד, יש סיכוי שהיא תברח למקום מוכר והוא שורש. אם הם לא יבדקו בשורש, אז היא תיעלם.

כל מה שעובר אלינו נבדק.

אני רוצה להבין נקודה נוספת מתוך הסיפור הזה. אולי אשאל אותך מרים פבר. את יכולה להתייחס לנתון הזה של ילדה שאין לה הורים, ושיש פקידת סעד שהיא אחראית עליה, והיא לא הגיעה אליה אפילו פעם אחת במשך החודשים הללו.

אני לא יכולה לענות בשמה, אני צריכה לבדוק, אני לא מכירה את העניין.

בלוד יש כל כך הרבה מקרים עם פקיד סעד אחד. הפקיד לא קיבל משכורת במשך חצי שנה, יכול להיות סביר שחודשיים הוא לא היה אצל אותו נער או נערה.

מאוד מצער שלא ביקרו אותה במשך כל התקופה הזאת. אבל כאשר צריך לבוא מחולון לבקר את כל החסויים, פקידי הסעד לא עומדים במעמסה לבקר בכל הפנימיות. ילדה שאין לה אף אחד בעולם, היה ראוי למנות לה ידיד, אפוטרופוס, מישהו שיבקר אותה. את זה צריך לבדוק. בשביל זה יש מועצה לילד החוסה. ויש עוד כל מיני דרכים שיהיו אפוטרופסים לילדים כאלה. אני חושבת שילדים שאין להם אף אחד הם בודדים, זה לא הרבה ילדים שאין להם אף אחד.

מה קורה כאשר אין להם אף אחד, איך התהליך? מי אחראי למצוא לה אפוטרופוס? מי לוקח אחריות בכל המערכת?

זה בין פקיד הסעד למקום החסות.

זה באחריות פקיד הסעד. מבחינה חוקית היא הוצאה ממשמורת ההורים שלה, והיא באחריות פקיד סעד, כך כתוב בהחלטה של בית משפט. מרגע שבית משפט שלח אותה לאן שהוא שלח אותה, היא באחריות פקיד סעד.

מי האפוטרופוס שלה?

אין לה אפוטרופוס.

פקיד הסעד. אם הוא באחריות, זה לא מינוח משפטי. הרי הורה שהתרשל בטיפול ילדיו, לוקחים לו הילדים, שוללים ממנו את תעודת ההורה. הוא כבר לא הורה, אני מכיר מקרים שלקחו להם את הילדים. אני אומר שצריך לשלול לפקיד הסעד את התואר ואת העיסוק בדבר כזה, זו רשלנות פושעת.

יש עומס גדול עליהם.

תצעקו, תתפטרו. אם תשתקו הבעיה לא תטופל.

חבר הכנסת מרגי ציין שאנחנו יודעים בדיוק, כי עקבנו במשך התקופה הזאת מה קורה עם פקידי הסעד, ובאמת זה דבר בלתי נסבל, יש להם עומס. השבוע הייתי בארצות הברית, אפילו אצל הנשיא בוש שלא ידוע בעמדות החברתיות המתקדמות - אני לא מתערב בבחירות במדינות אחרות - הוא הולך עכשיו עם סיסמה שמכסה את כל ארצות הברית: "לא משאירים אף ילד מאחורה". מה שאנחנו שומעים פה, זו פשוט מדיניות שאי אפשר לסבול אותה, שיש קבוצה גדולה של ילדים שהם הכי בסיכון מכל הילדים בסיכון, לא רק נופלים בין הכיסאות, אלא יש פשוט הרגשה של הפקרות מוחלטת. כשאני שומע מליבי סיפור כזה - במקרה היא הגיעה - בגלל שהבן שלה מדריך, אחרת אני בטוח שזה לא היה מגיע גם לשולחן הזה. אני מניח שמאז שהיא ברחה, פקיד הסעד הזה לא עשה דבר.

אני לא יודעת, בלי בדיקה אני לא רוצה לענות. אני רוצה להתייחס לנושא הבריחות, ונאמרו כאן דברים שדרכם של ילדים לברוח, והם מנסים לברוח.

גם כשטוב להם? אם טוב אז לא בורחים.

אין זה אומר שטוב או רע. הבאתי נתונים על בריחות, לא רק מילדים בחוק הנוער. בשנה שעברה בשנת 2003 מתוך 5680 של ילדים בפנימיות טיפוליות שיקומיות, אני לא מדברת על כל יתר הפנימיות, היו 691 בריחות, אבל 75% חזרו לבד. לכן אני אומרת "זו דרכם של ילדים"... קודם הם מנסים מסגרת, הם רוצים חופש, הם בורחים, הם חוזרים.

זה דבר מובן, זה לא מפריע. מה שמפריע זה מה עושים עם כל המקרים הקשים הללו. יש אחוז מאוד גבוה שלא אותרו. ישנם 66 ילדים שלא אותרו בכלל במשך כל התקופה הזאת.

ועוד 15 מהשנה שעברה, לא נשכח אותם.

גם שאלה שאותרו וחוזרים, השאלה מה עושים אחרי שהם חוזרים, איזה טיפול יש? איזו התייחסות מיוחדת יש כדי לעזור לילדים הללו.

ילדים שנמצאים בחסות בחוק נוער או לא בחוק נוער, או בפלילי, הילדים שבחסות או בפנימיות הטיפוליות הקשות, אלו ילדים מאוד אומללים. לא קל לעזור להם. לפעמים באים אליי פקידי סעד ואומרים, מיצינו הכל, ניסינו הכל. אנחנו רוצים לפנות לבית משפט ולבקש רשות להסיר אחריות, להסיר צו. לפני שנים הוצאתי הנחייה. אין לבקש מבית משפט להסיר צו מקטין, מכיוון שאין לנו יותר מה לעשות בלי רשות שלי. שעוד פעם נבדוק אולי יש עוד משהו לעשות איתו. מינה בת 17 ועשרה חודשים אז אנחנו כבר מרימים ידיים.

את חושבת שיש מקום להצעה של סוזי? סוזי אמרה דבר שלדעתי נשמע מאוד נכון. שמענו את הצעקה גם על מאות ילדים, אולי 500 ילדים שהם בתור כדי להיכנס למעונות החסות, ושאין להם שום מקום ללכת. הרי זה לא רלבנטי לשים ילד או ילדה שנה אחרי הסיפור הזה, או שהילד כל כך הידרדר במשך השנה הזאת, או שאולי השתקם ואז המעון גם לא רלבנטי. מה אתם עושים עם כמות כזאת של ילדים, לא מדובר בבודדים שמחכים כמה ימים. מה אתם עושים עם העניין הזה, והאם יש מקום להקמת ועדת חירום עכשיו לבדיקת המצב של הילדים הללו, ולמצוא להם פתרון. פה לא מדובר על בריחות.

אני לא יודעת אם ועדה תפתור את זה. אבל צריכה לקום צעקה שצריך עוד צופיה ועוד מסילה. כולנו יודעים שאין מקומות השמה לבנות הקשות ביותר. המסגרות האלה לא צריכות להיות בית סוהר. הם צריכות להיות מסגרות טיפוליות מתוך הנחה.

אולי כפר נוער. בית סוהר לקיצוני ביותר.

הם צריכים כן מסילה וצופיה שזה חצי נעול, לתקופה מסויימת נעול, לתקופה אחרת פתוח, כי בסך הכל מנסים לשקם את הנערות הללו.

את לא מתנגדת להצעה כזאת.

אם זה יביא עוד שתי מסגרות חדשות, תבורכו.

רציתי להציע שלא להקים עוד ועדה, אלא לאמץ את הפרק הראשון של ועדת צופיה, היא היתה נהדרת. עברנו על זה בוועדה הקודמת, הם פירטו בדיוק את כל המסגרות שחסרות היום לאוכלוסייה המיוחדת.

אף אחד לא יאמץ את זה.

השר שלנו אימץ את זה ברמה העקרונית. השאלה היא אם לא צריך פה מאמץ מרוכז של כמה גופים להעלות את זה על סדר היום, בשילוב עם משרד הבריאות. כמה משרדי ממשלה שביחד יכולים לעגן משאבים. יש פה אוכלוסיית גבול מכמה משרדים שצריך למצוא לה פתרון.

זה תקציבים, אין מה לעשות. אם ועדה תביא תקציבים – ועדה, כל דבר שיביא תקציב.

אני רוצה להתייחס לדברים של יואב ושל סוזי, ולהגיד שהדברים הם לא כך כך פשוטים. אני חושב שאתה אמרת את זה בחלק מהדברים שלך. אני רוצה לתאר לכם את המצב שאנחנו נמצאים בו היום, ואת ההחלטות שאנחנו צריכים לקבל. למשל נכון להיום, מתוך 25 בורחים, 5 הם נערים שברחו. צדקה פה הגברת שאמרה שזה יותר אופייני לבנות. רוב הבורחות נערות, ברחו במהלך טיפול רפואי, או של שיניים, או טיפול גניקולוגי שאנחנו חייבים לתת אותו מחוץ למעון, אין מרפאות כוללניות בתוך המעונות. הבנות האלה יוצאות לטיפול השוטף, אגב, לא טיפול חירום, טיפול של שיקום פה או כל מיני דברים כאלה שאנחנו חושבים שזה חיוני לטיפול ולדימוי העצמי וכו', בורחות במהלך טיפול כזה.

מדריך שמלווה, על פי חוק אסור לו לאחוז אותה אפילו ביד ולהגיד לה, את לא זזה מפה עכשיו. מדריך כזה אסור לו על פי חוק לשים לה אזיקים ולהכניס אותה לאוטו, כל מיני סמכויות שיש לשוטר. אז הוא נמצא בחוסר אונים, כמו המדריכה שיצאה לפיקניק עם הנערה הזאת, שיש לה אפטר, מה שיש פה זה רק את הרצון הטוב.

אני חושב שהדבר הזה מובן לכולנו. בוא נתמקד באיפה שהבעיה כן. הבעיה של הבחורה הזאת היא לא נקודת הבריחה. הבעיה של הבחורה הזאת היא שאין אחריות עליה. בחורה בת 12 בלי הורים, האמא התאבדה. כשהתחלנו את הסיפור היא היתה בת 12, היום היא בת 13.

ילידת אפריל 1990.

אני רוצה להציע פתרון לילדה כזאת. יש אחוז לא קטן של בנות כאלה, לא כל הנערות, ולא יעזור כלום סוזי. 90% מהנערות הן לא עברייניות. לא תהיה שום סמכות ושום עילה לפתוח בית כלא לנערות האלה. כדי להכניס אדם לכלא הוא צריך לעבור על החוק. הבנות האלה לא עוברות על החוק, הן רק מסוכנות.

לא מדובר עליהן. מדובר על הגבוליות שגם עוברות על החוק וגם אין פתרון. הכלא הוא לא פתרון שהצעתי.

אני אומר שנערה כזאת למשל על פי תפיסתנו, וזו תפיסה טיפולית גרידא, היא אנטי מימסדית, היא לא מסוגלת. השהייה בתוך מערכת מימסדית לא עושה לה טוב. היא דווקא תתחבר למערכות לא פורמליות, כמו מתנדב בקהילה, או שירותים כאלה לא פורמליים וכו'. לפעמים צריך להציע לבנות האלה, פתרונות לא כופים. פתרונות כמו שאמרה מרים של משפחה אומנת, משפחה מארחת, איזשהו גוף בקהילה שכן יסכים להיות איתה באיזשהו קשר.

הבעיה שלנו היא כזאת – אנחנו באים לבית משפט ואומרים: ניסינו ארבע, חמש שנים, היא כל הזמן בורחת, היא לא משתפת פעולה, הטיפול הכופה הזה לא טוב לה. אז פקיד הסעד אומר, כי יש הנחיה של מרים בצדק, לא להוציא צו מקטין שעוד לא מלאו לו 18. אז בא שופט ואומר, אני לא יכול להרשות למצפוני להסיר צו מנערה שהיא בת 15, ואנחנו כל הזמן בתוך המעגל הזה. ואז המשטרה מתוסכלת, והילדה מגיעה ובאותו יום בורחת. כולנו בתוך המעגל הזה.

משהו מפריע לי בסיפור הזה. יש לי הרגשה שלילדה הזאת כפי שהבנו, שאין גוף או מישהו שיושב וחושב. כל כך טיפלנו בעניין הזה, ועדיין אני לא רואה שבאמת איכפת למישהו. האם יש מישהו אחד בעולם, חוץ מהשוטר המסכן ששולחים אותו לאיזה מקום לחפש אותה. אבל אחרי שהוא כותב שהוא היה באותו כתובת, נגמר הסיפור. האם יש מישהו שחושב שאולי יש מסגרת אחרת יותר טובה בשבילה.

אני מנהל מעון מסילה. אני רוצה להגיד קודם כל ליואב ולסוזי שהם צודקים במאה אחוז. העומס שמטילות הבורחות ממסילה על מיחלק הנוער של מרחב מוריה הוא פשוט בלתי נסבל ולא צודק. אבל מה לעשות שאנחנו המעון הארצי היחיד, וכל הבנות הכי בורחות מגיעות לאורה, והוא אחראי על אורה, אז זה נופל עליו. היה יכול להרוויח בפיס, הרוויח את מסילה במקום זה.

שיהיה ברור, אני לא התלוננתי על העבודה שלי. אני מתלונן על הקלות הבלתי נסבלת של הגופים המטפלים, זה הכל.

ישנן ארבע סיבות לאי חזרות מבריחה, או בריחות - - -

הוא אמר שהוא כתב לכם עשרות פניות, והוא לא הרגיש שהוא קיבל מענה.

לא, אני לא חושב שהוא כותב עלינו שהוא לא קיבל מענה. כל הזמן אנחנו בתקשורת.

יש לי פה את כל התכתובת.

כל הזמן יש דיאלוג עם המשטרה.

אני לא חושב שהכוונה היא אלינו.

כך הוא אמר.

הדיאלוג שלי ושלך, זה לא שלו ושלו.

כל אחד מדבר מה שהוא רוצה, אז שלא יקרה פה אותו דבר.

התשובה בכתב לא ניתנה. רק לסבר את האוזן, התקשורת היום מתקיימת מכוח המציאות העלובה הזאת. התקשורת לא רק מתקיימת דרך ראובן ולא רק על מסילה, אלא על כל מה שקורה בארץ. הנתונים הם נתונים ארציים, והתקשורת היום יומית של מוריה, זאת נקודה הכי כואבת בארץ היא קיימת טלפונית. אבל כשכותבים מכתב מן הראוי לקבל תשובות בכתב, כדי שאפשר יהיה ליישר את ההדורים אחר כך יותר טוב.

לפי דעתי, הנערה שאנחנו מדברים עליה, המקום שלה הוא אכן במסילה. מסילה היא המסגרת שאם יש סיכוי לנערה הזאת שבמשך התקופה שעוד אפשר לעבוד איתה, בצד טיפול והשגחה, קרי שלוש וחצי שנים, זאת המסגרת שלנו. והיא אכן בלי ספק צריכה להתחיל במרחב הנעול, ובמשך הזמן להתקדם ולעבור למרחב הביניים, ואחר כך לעבור למרחב הפתוח. יש תקווה, זה לא מקרה אבוד. ביציאה הראשונה אחרי חודשיים, היא היתה במסגרת נעולה לגמרי חודשיים. יצאה רק פעם אחת, הפעם היחידה שאפשר היה להוציא אותה בליווי שני מדריכים. היא יצאה לטיפול שיניים חירום, ואז היא לא ברחה כי היו שני מדריכים. פעם שנייה היא יצאה לאפטר עם המדריכה האישית שלה, בדיוק במקום הזה שמנסה ליצור איתה קשר, לתת לה את התחושה שהיא לא לבד בעולם.

ישנן ארבעה סיבות שאני יכול להצביע עליהן למה אנחנו לא מצליחים לצמצם את תופעת הבריחות, והעומס נופל על המשטרה, וכפי שאמרתי הם מאוד צודקים.

הסיבה הראשונה שיש אצלנו לא מעט נערות שלא צריכות להיות אצלנו, אלא צריכות להיות במערכת הפסיכיאטרית. ומכיוון שהמערכת הפסיכיאטרית היא זאת שמגדירה את מי היא מקבלת, ולא מקבלת, אנחנו לא יכולים להגדיר את זה. הבנות שנמצאות שם גם מגדילות את מצבת הבורחות אם אפשר לקרוא לזה, וגם מונעות כניסה של נערות שכן נוטים לטפל בהן, כמו הנערה הספציפית שאנחנו מדברים עליה.

סיבה שנייה צויינה קודם על ידי ראובן, נערות בעליל שכבר אין מה לעשות איתן, ושמסגרת כפייתית רק תרע את מצבן. אי אפשר להוציא אותן. מערכת בתי המשפט, פקידי הסעד, החוק לא מאפשר להוציא אותן, ושוב הן נשארות, ממשיכות לברוח, ונערות אחרות לא יכולות להיכנס.

סיבה שלישית, מכיוון שזה לא בית סוהר, זאת מערכת טיפולית. אלה נערות שחייבים, חייבים, אי אפשר בלי זה להוציא אותן לאיוורור, להוציא אותן לחופשה. עברו 3- 4 חודשים מאז שהיא הוחזרה מבריחה, היא צריכה לצאת באיזה שהוא אופן, והרבה פעמים היא תמשיך לברוח. אבל זאת מסגרת שמוכרחים להוציא אותן עם יותר כוח אדם של ליוויים, למסגרות רפואיות וביקורי בית, כך היו מצמצמים קצת את הבריחה.

הסיבה האחרונה – מגיעות אלינו נערות אחרי בריחה מאוד ממושכת, מגן – המרחב הנעול שלנו, התקן הוא 22. הגענו גם ל-28 בנות במגן. מביאים עכשיו אורחת שברחה לתקופה מאוד ארוכה, היא לא יכולה להיות ה-29. אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להחזיק אותה במקום שממנו היא שוב יכולה לברוח.

במסגרת כל כך קטנה, כאשר יש שתי נערות מעל התקן, אלה נערות שאין להן ארון, נערות שישנות על מזרון, נערות שהחברות שלהן לחדר כועסות כי עכשיו יש יותר לחץ על המקלחת, יותר לחץ על השירותים. אם זאת מסגרת טיפולית, אתה יכול להוסיף עוד אחת או שתיים, אבל לא יותר.

סוזי העלתה את כל הבעיות בחמש דקות שיש בנושא הזה. הבעיות מוכרות לכולן, וכל אחת מהן דורשת טיפול והתמקדות בה. אם אנחנו רוצים לנסות לקדם משהו, צריך אולי להתמקד בדברים שמאפשרים טיפול. אני הבנתי שהישיבה היום מתמקדת בנושא הזה של איתור נערות שבורחות או לא חוזרות.

לא איתור, אלא אחריות.

הדברים קשורים אחד לשני, אבל בוא נתחיל בדבר כביכול הכי קל, שקודם כל בוא נמצא אותה. ראיתי שהוצאת נוהל, שאני חושבת שאם הנוהל הזה היה מכובד על ידי כל המעונות, אז קודם כל היינו מנסים לפתור את הבעיה של למצוא את הנערות האלה.

הבעיה של האחריות על נערות אלה, היא בעיה מאוד קשה. לכאורה, על פי החוק, פקידת סעד אחראית לכל קטין שהוצא ממשמורת ההורים שלו. בתור מי שאחראית – רשות הרווחה צריכה לדאוג לכל ההיבטים. יש עומס על פקידי סעד, יש עומס על מעונות, ולכן זאת בעיה גדולה בפני עצמה.

הבעיה של חוסר במסגרות לבני נוער שעלתה כאן, היא בעיה מאוד קשה. אותה שאלה שהעלה חבר הכנסת – הם לא צועקים. אנחנו גם שואלים, למה אתם לא צועקים? הבעיה עולה אצל פקידי סעד בחסות הנוער, הבעיה עולה גם בשירות מבחן לגבי נערים עוברי חוק שצריכים להגיע למעונות האלה. יש איזושהי מין שתיקה. אני מייצגת נערים כאלה, אז אני רואה את הדברים מהכיוון שלהם שהם מחכים חודשים למעון, ובינתיים מבצעים עוד עבירות או נעלמים, ומה שזה לא יהיה. צריכה לקום כאן צעקה. השבוע הוצאנו את המכתב לשר הרווחה, שחוזר ואומר שצריך לעשות משהו, זה בלתי אפשרי. במעון גילעם שלחו נערים חזרה, סגרו את המעון, כל מיני דברים שאנשים לא יודעים עליהם. אלו דברים שחייבים לזעזע פה את כולם, ולא יודעים עליהם.

אני סבורה שצריכה לקום ועדה. המספרים ידועים, הבעיה ידועה, צריך לעשות משהו. בנושא של האיתור, כדאי לסכם כאן את הנהלים, או לעניין הזה לדאוג שתהיה הידברות ועיסוק כמו הנערים.

אפשר לסכם על צעקת חירום, במקום ועדת חירום.

אין מי שישמע.

שמעת על צעקה ששומעים אותה?

אני לא מקבלת את העניין שאין מה לעשות עם נערה. נערה באשר היא נערה, גם אם היא לא ברת שיקום, יש הרבה מה לעשות איתה. שיילכו אחריהן ברחוב, יתנו להן משהו ללבוש, מקום להתקלח וכו'. המדינה לא יכולה לבוא ולהגיד, יש נערה מסויימת שהצענו לה מה שהצענו לה, ואין מה לעשות איתה והתוצאה היא שהיא נמצאת ברחוב. זה מה שאנחנו לא יכולים לקבל אותו.

שנית, אני רוצה לשים זרקור על האוכלוסייה האתיופית שבורחת. אנחנו פוגשים עשרות נערים. מדובר על 30-40 רק ברחובות, מקרים מאוד קשים שאחוז גבוה מהם היו יכולים להגיע בהחלט לשולחן הזה בתמונה כזו או אחרת בדיווח של המשטרה.

מה קורה עם הנערות האלה שהן בנות 18 ויומיים, ופתאום נגמר הסיפור, ואז הם משוטטות בתחנה המרכזית, מזריקות סמים, עובדות בזנות ונגמרה הבעיה. לפני יומיים הייתי באזור התחנה המרכזית, המשטרה עשתה שם נקיון מאוד משמעותי בפארק. ירדנו מתחת לאדמה, אני אישית ראיתי כעשר צעירות כאלה מ-17-18 עד 21, מזריקות סמים, עובדות בזנות, נמצאות בהזנחה ובמצוקה נוראית. גם בוא לא נשכח שבשנה האחרונה מתו שני נערים ברחובות. לנערה הזאת עדיין יש תקווה, היא לא נמצאת במקום הכי גרוע. יש נערים שבשנה האחרונה מתו במדינת ישראל כתוצאה מבריחות, הזנחות, התעללויות ונטישות.

אני רוצה שנגיע לקראת סיכומים.

אני מבקש שנלך לקראת המלצות בדברים שלכם.

בין המסגרות החסרות, זו מסגרת שניסינו להקים לפני כמה שנים ולא עלה בידינו. בעיה של תקציב, גם הסכמה עם משרד הבריאות. הבעיות במסילה אלו הבנות עם הבעיות הקשות ביותר, עם מצבים נפשיים קשים ביותר. חלק מהן נעות בין בית חולים פסיכיאטרי למסילה. לפעמים מתאשפזות וחוזרות. אנחנו מתריעים כבר הרבה שנים שצריך מסגרת כזאת שהיא בין אישפוז למסילה. המסגרת של מסילה לפעמים לא יכולה להכיל את הנערות האלה. לא יכול להיות שהן יהיו בין אישפוז לבין מסילה. לא זכינו לזה.

אנחנו צועקים, מתחננים, משפיעים. יש לנו ילדות - - -

איפה צועקים?

התחלתי את זה עם נער, שאישפזנו אותו ובית חולים פסיכיאטרי סירב לקבל אותו. שילמנו 5,000 שקלים לפני חמש שנים. משרד הרווחה שילם לבית חולים פסיכיאטרי שיסכים להחזיק אותו, שיהיה לו חונך בבית החולים. הנערות האלה, הן כאלה נערות לפעמים.

50 אלף שקל לחודש.

שילמנו כדי שמוסד שהוא לא בדיוק מתאים יסכים להחזיק אותה, שיהיה חונך קבוע שם. עכשיו יש לנו שלוש פניות חדשות כאלה. את כל הקסמים האישיים שלי אני מנסה להשפיע על הגזבר שישלם את זה כדי שהן לא יהיו ברחוב, אחרת יהיו ברחוב. מדובר על אוכלוסייה מאוד קשה. אני יכולה לומר לכם איזו עבודת קודש נעשית לגבי נערות. יש לנו נערה בת 19, ברחה כמה פעמים, עשתה נסיון אובדני, נאנסה באחת הבריחות שלה, ויש לה הורים. המקום היחיד לחזור זה מסילה. אנחנו משלמים תקציב מיוחד להחזיק אותה אפילו אחרי גיל 18 כי אין לה בית אחר.

הסיפור של הנערה הזאת ייבדק כי היא יתומה, אבל ליתומה צריך לחשוב אולי על אפוטרופוס. מה הוא יעשה? יילך אחריה ברחובות? לא ילך. פורמלית יהיה לה אפוטרופוס. אז שמישהו יבקר אותה, חוץ מפקיד הסעד האחראי שנמצא רחוק מירושלים.

שמישהו יידע מה קורה עם הילדה הזאת בעולם.

אם הבת של שרי אריסון היתה נעלמת, היו שותקים או מפרסמים תמונה בעיתון? אני רוצה את אותו יחס, שיהיה איכפת למישהו שהיא נעדרה ונעלמה.

תאמין לי שפקידי סעד ואנשי החסות – מחפשים – אני רוצה לבדוק את הסיפור של הילדה הזאת - אם יודעים שאולי היא בבית, אצל דודים, אצל סבים, אצל חברים, אצל חבר סרסור, מחפשים, ועושים את זה עם המשטרה. לפעמים לא מגיעים לכולם. צריכים להיות פרקטיים. חסרה מסגרת בין המחלקה הפסיכיאטרית לבין מוסד טיפולי, חסר משהו משולב. חסר עוד מסילה וצופיה, וכל הדיבורים לא יעזרו לנו אם לא נקים אותם.

צריכים להתמקד בקטע של ארגון שצריך זה וזה, לדאוג שהדברים לא יגררו. הדברים מאוד חשובים, אני מתעסקת בחינוך בנוער במצוקה, אני מדריכה. אלו בעיות באמת מעניינות.

את מבקשת שיהיו מסקנות ברורות.

טוב לראות שלכולם איכפת.

יושבת ראש ועדת השדולה ומתנדבת.

אני מתנדבת במועצה לילד החוסה. יושבת פה חברתי, שתינו מתנדבות. עלתה פה המילה מתנדבים. לצערי הגדול הממשלה חושבת שמביאים את הכל לכל מיני עמותות ולמתנדבים, והם מתנערים מהאחריות שלהם.

אחרי הישיבה שהיתה לפני כמעט שנה, עשיתי שני דברים. ראשית, היינו בפגישה עם ראש עיריית ראשון לציון, והוא אמר שהוא מוכן להקים בראשון לציון מסגרת לנערות. זה היה אחרי שסגרו את הפנימיה היחידה שהיתה, ולא רשות החסות, ולא בית חולים לחולי נפש. בתל אביב היתה הפנימיה היחידה, בית הנערה לנערות כאלה מה שדובר. בהוד השרון, עיריית תל אביב סגרה את זה. כל הזעקות לא הועילו, הפנימיה היחידה שהיתה נסגרה עם כוח מקצועי מעולה, של אנשים שנתנו את הנשמה שלהם.

ראש עיריית ראשון לציון אמר שהוא מוכן, פניתי למפקחת המחוזית, היא אמרה אין צורך, אין בעיה של נערות. זה היה לפני כשנה.

יש מענה לבנות האלה. הן הולכות לרהט, לכפר קאסם, לעוד הרבה כפרים, והן מסתדרות שם די טוב.

בין שאר הפעולות שאנחנו עושים, אנחנו פועלים בעזרת תרומות. המדינה בקושי תומכת, אפילו שהיא ביקשה מאיתנו שאנחנו נהיה אפוטרופסים על ילדים, היא ביקשה, אנחנו מגייסים את הכסף, מחזיקים שתי עובדות סוציאליות, וזה אפס לעומת הפניות שאנחנו מקבלים.

המדינה לא תומכת בנושא הזה. אנחנו מתגייסים מתנדבים. יש לנו מאות מתנדבים, שאנחנו מצמידים אותם לילדים שנמצאים בפנימיות, בעיקר לאלה שאין להם אף אחד מחוץ למוסד, ואני מוכרחה לומר שהמקרים האלה נעשים יותר ויותר קשים. אתם מדברים על רשות החסות, הם נמצאים בפנימיות בפיקוח השרות לילד ולנוער. אוכלוסייה מאוד קשה, ילדים שעברו התעללויות מיניות, ילדים שמתעללים מינית באנשים, תבין, בלי שיהיה להם אף אחד מחוץ למוסד.

הנקודה הזאת של קשר אישי ששמעתי אותה פה – אילו היה פה איזה מתנדב, אילו היה אפוטרופוס, היא מאוד חשובה. הסיפור של נערות הוא בולט, הוא כואב, הוא קשה. אני מלווה אותן, הן כבר אמהות לילדים, שהילדים שלהן בסכנה שהם יהיו גם כן. אוכלוסייה בסיכון.

אני מוכרחה לגעת בנקודה שחזרה ועלתה פה, הנושא של ילדים שהיו צריכים להיות בבתי חולים לחולי נפש. אני מרגישה רגש אשמה, מפני שלפני כעשר שנים פה בכנסת עם חבר הכנסת בני טמקין גרמנו לכך שיהיה חוק, מפני שראיתי ילדות – היה מקרה של ילדה שלא היתה חולת נפש, ושמו אותה בבית חולים לחולי נפש, מפני שלא היתה אף מסגרת פנימיה טיפולית מתאימה שתקלוט אותה, לא היה. היא כל כך התדרדרה, שבית החולים עשה טובה שקיבל אותה.

בעזרת מתנדבת שליוותה אותה חזק מאוד היא יצאה משם. התופעה הזאת של בריחה, חוזרת ונשנית במיוחד אצל נערות. הן בורחות לפעמים אפילו לפני שהן מקבלות משהו טוב. אם יש להן הזדמנות למשהו טוב, מתוך פחד שהן שוב יתאכזבו, הן בורחות שוב פעם כדי לא לקבל את האכזבה הנוספת.

במהלך התקופה הזאת הצעתי פרוייקט מסויים קטן בתחום של האיתור. לי יש שלוש בוגרות מוסדות שברחו, כל אחת מהן סיפור בריחה. בישיבה לפני שנה הזכרתי אחת שהגיעה לאילת, עלתה על יאכטה, הן לא יודעות אפילו לאן הן מגיעות. אלמלא היתה לה מתנדבת שיכלה לטלפן אליה מאיזו ארץ באפריקה שהיא ברחה מהיאכטה, היתה הולכת לאיבוד. ואם מישהו חושב שזה רק לכפרים בדואים, או רק לאילת, לא. באילת פשוט יש שם יאכטות שאפשר לעלות עליהן, הן מתפתות, ומי יודע לאן הן מגיעות.

כשלב ראשון הצעתי שיוקם קו איתור שיאוייש על ידי בוגרות מוסדות שברחו בעצמן. שהנערות יכולות לטלפן בערב. שאלתי את הנערות שאני בקשר איתן, למה ברחתן, כיף, תשומת לב סיבה ראשונה. למה לא פניתן ללשכת רווחה, למשטרה, לפנימיה. לא רצינו לפנות למימסד, לא לעובדת סוציאלית, לא למשטרה, לא לפנימיה, מפחד עונש. האם היה לך מספר טלפון אליו יכולת להתקשר? לא. אם היה מספר טלפון של גורם לא מהמימסד, היית מטלפנת לשם כדי להתייעץ ולבקש עזרה? היא אומרת כן. מתי? בשעות הערב. ביום זה כיף, מסתובבים, הולכים לקניון, נפגשים. בא הערב, בא החושך, יש פחד. בשעות הערב, אני חושבת שלא בתקציב גדול, אפשר לאייש על ידי בוגרות מוסדות. לי יש שלוש מתנדבות, אני חושבת שאפשר לגייס עוד. אבל בתנאי אחד, שמאחוריהן יהיו אנשי מקצוע, ויהיה לאן להפנות את הנערות. מפני שנערה שמטלפנת, ורק היא מדברת, ואומרים יהיה בסדר, יהיה טוב, עוד יותר גרוע. מוכרחים, אם נסגר המעון לנערה, משרד הרווחה צריך להקים מייד עוד מעון, מייד עוד מענים. נושא החקיקה מאוד חשוב לי, מניסיון אנחנו יודעים שכאשר יש חוק זה לוקח זמן, אבל החקיקה מי האחראי, מוכרחים למצוא את זה, זה מענה.

אני מקווה שחקיקה היום תעבור, אלה בעיקר בנות שהכי צריכות.

רק להזכיר שזה תואם את ההמלצה של הוועדה בעניין צופיה שהמליצה להקים אומבודסמן לנערים ונערות בפנימיות. השר אמר שמקובל עליו, זו לא בעיה להקים את זה, וזה לא קורה. זה צריך לקרות פשוט.

אני יודעת שאתם מתמצאים הרבה יותר ממני בתחום הזה. לפני שגרתי בהוד השרון גרתי בחולון, ולמדתי בבית הספר "מקווה ישראל". בבית הספר הזה יש גם פנימיה שיש בה הרבה ילדים שהם אתיופים. הייתי פעילה בתחום החברתי, באחת ההתרמות שעשינו אמר לי יושב ראש של עמותה מקומית שאת השמיכות והבגדים שנתרמו לו, הוא נותן לילדים של הפנימייה, כי אפילו בגדים תחתוניים ושמיכות אין להם. אני מבינה מהדיון פה שיש מחסור במוסדות כאלה. השאלה היא איך מגיע מצב שיש מוסדות כאלה ותנאים מינימליים כמו חום בחורף, או בגדים תחתוניים בחורף, לבוש, זה משהו שאין עליו מענה.

באיזה פנימיות אלה?

"מקווה ישראל".

יש מישהו שרוצה לנסות לענות לגל על שאלה שהיא אמנם לא בדיוק מה שאנחנו דנים, אבל בערך.

בכל מקום גם בקהילה העזרה של הציבור היא חיונית וטובה וחשובה. ומה שהמדינה נותנת לפנימיות האלה זה לא מספיק. חשוב מאוד לעזור לילדים כן להישאר בפנימיות כאלה. מפני שאם הם לא יהיו בפנימיות האלה, הם יתדרדרו לפנימייה טיפולית או אישפוזית, בית חולים לחולי נפש, פנימייה לנוער עבריין.

ילדים שאין להם שמיכה ואין להם תחתונים, זה לא יכול להיות במדינת ישראל של היום.

זה נשמע מאוד חריג. אני רק יכול להגיד מההיכרות שלי, פנימיות זה לא חסות הנוער, לפחות בפלח של הנוער הטיפולי. יש שם השקעה מאוד גדולה במשאבים חומריים, בציוד. הפנימיות החינוכיות היום במצוקה מאוד גדולה, עם מגמה של סגירה שלהן.

זה נושא חשוב כמובן. יש לנו הרבה דיונים על הפנימיות, גם החינוכיות. בואו נפריד בין הדברים. קודם כל על עצם העניין של הנהלים בתוך הפנימיות, תמונות וכל הפרטים של כל מי שנמצא. אפשר לצפות שהנהלים הללו, שאני מבין שהמשטרה הכינה הצעה לנהלים.

הוצאתי נוהל חדש. אחרי שישבתי עם ראובן.

זה אומץ?

זה לא כל כך אומץ.

לגבי תמונה יצאה הנחייה.

אבל אין. עובדה, עכשיו כשהיא ברחה לא היה במסילה.

סיפקנו מצלמות דיגיטליות לכל מועמדת כדי שנוכל במקום לצלם.

זה כנראה עדיין לא אומץ. עובדה שהילדה במסילה לא היתה התמונה שלה.

נטפל בזה נקודתית.

אנחנו מבקשים לקבל בוועדה תוך חודש ימים, נוהל מחייב שאתם תוציאו לפי שיקול דעתכם איך זה ייעשה, אתם מבינים בזה. המשטרה המליצה המלצות איך לעשות את זה, לפי ראות עיניכם. שיהיה נוהל מחייב לכל המוסדות. אי אפשר לעשות הפקרות בתחום הזה. כל המוסדות שמטפלים בילדים שהם נמצאים תחת צו - - -

למה רק תחת צו? יש ילדים שלפעמים הם לא בצו, והם בסיכון לא פחות.

זה דבר אחד שאני חושב שאפשר ליישם אותו.

שנית, אנחנו מבקשים לקבל דיווח על המקרה הספציפי, לא נוותר. מה קרה עם פקיד הסעד, למה פקיד הסעד לא הגיע במשך תקופה כל כך ארוכה. ולמה אין מישהו שלוקח אחריות על הילדה הזאת.

הנערה ברחה ממעון משפחתי של אור שלום. היא לא ברחה מרשות החסות. הבריחה הראשונה של הנערה היתה ממעון אור שלום, שם לא היתה תמונה.

אין פה אף נציג של הפנימיות האלה. מרים ואני יכולים להתחייב.

אי אפשר לפתור הכל בישיבה אחת.

אני כרגע מתמקד בזה, אחר כך נגיע לדברים נוספים.

כאשר ילדה עוברת ממעון למעון כמו הילדה ההיא, אני לא מדבר על המקרה. יש עכשיו הנחייה לצלם, האם יצלמו בכל מעון? יכול להיות שבמעון ההוא צילמו, אז לך תקבל שם את התמונה.

ברשת שלנו הנוהל הוא שיצלמו כל חניך שמגיע, ויצרפו את התמונה - - -

כולם צויידו במצלמה דיגיטלית. שיהיו נהלים קבועים.

אני מבקשת שאותם עשרים אחוז נערים ונערות וילדים שנמצאים בפנימיות שאינם ברשות החסות, ובערך 20% בצו בית משפט, לפחות אותם, שהצעת החוק תכלול אותם.

כל מי שנמצא בצו בית משפט, הכל כלול. מקבלים את ההצעה שלך. כולם, כל הילדים. גם לגבי האחריות לילדים הללו מעבר לחיפוש של המשטרה. שיהיה לנו נוהל קבוע מי לוקח אחריות על ילדים אחרי 24 שעות, אחרי 48 שעות.

עולה כאן שאלה עניינית, יש להם תקציבים על מצלמות דיגיטליות?

אני מוכן להראות לשר הממונה מאיפה לקחת את התקציב.

אנחנו מבקשים התייחסות של משרדי הממשלה הרלבנטיים, דובר פה על משרד הבריאות, הרווחה ומשרד האוצר, לקבל תשובה מה עושים עם כל הילדים שיש עליהם צו של בית משפט, והמדינה לא מספקת שום מסגרת לילדים הללו. מה חושבים לעשות? גם משרד המשפטים.

נבקש ממשרד הפנים, לחלק מהמעונות יש להם תקציב.

לגבי הבעיה של חלק שצריכים אישפוז פסיכיאטרי וחלק ביניים, וצריך מסגרת ביניים. יש לנו דיון מיוחד ב-16 בנובמבר בוועדה על כל הנושא של שירותי בריאות לנפש לילד.

אם אפשר לבקש גם ממשרד הבריאות וגם ממשרד הרווחה חוות דעת מקצועית על העמדה שלהם בקטע הזה.

אנחנו רוצים לדעת עד לתאריך ה-16 בנובמבר שזה בדיוק חודש. נוציא מכתב כבר היום לשרים הרלבנטיים, אולי גם למנכ"לים. מבקשים לשמוע חוות דעת מקצועית איך רוצים לפתור את הבעיה של הילדים שנופלים פה בין הכיסאות, הם גבוליים או מעבר לגבול? ולא מקבלים את הטיפול ההולם במסגרת הקיימות היום. איך המדינה חושבת לפתור את הבעיה של הילדים האלו, אני חושב שזה גם יום של בריאות הנפש. קבעו מזמן שנתמקד בנושא הזה ביום הזה. אני חושב שטוב יהיה אם נשמע בשורה ממשרד הבריאות ומשרד הרווחה בתחום הזה. יש חודש ימים לפחות לבוא עם רעיון, חייבים למצוא לזה רעיון.

את ההצעה של טלפון אומבודסמן – יותר טוב אומבודסמן מטלפון, כי הוא גם נותן תשובה לחלק השני שלך. יתקשרו ואף אחד לא יידע מה לעשות עם המידע הזה. כמו שאת ציינת בצדק.

לנו היה אומבודסמן. את הנושא של הטיפולים האישיים העברנו למועצה לשלום הילד. בעניין הנערות, שיהיה להן משהו אטרקטיבי, כמו בוגרת שיכולה לעזור. עשינו לזה פרסומת גדולה, שהן יכולות להתקשר.

בתוך עמנו אנחנו חיים. פרסומת גדולה זה עניין של משאבים.

דיברתי על זה עם קדמן, הוא מאוד בעד.

יש עמותה חדשה בשם עמותת "עד כאן" שהתחילה עם קו ארצי, אפשר להצטרף אליו.

אני מציע שייבדק העניין. אתם רוצים לקחת על עצמכם את הבדיקה. משרד הרווחה ממילא עובר לכל מיני ארגונים פרטיים. גם הנושא הזה, אם אתם מוכנים לבדוק עם ארגוניים פרטיים, אם מישהו יכול לקחת חסות ספציפית על הנושא הזה.

אנחנו הצענו. אמרנו לנו ממשרד הרווחה, תודה, אם נזדקק אליכם נפנה אליכם.

מפריטים הכל, את כל המדינה.

זה דורש פנייה לשר.

אם מרים תוכל לפנות לאחת מהעמותות הפרטיות, ותיקח על עצמה, זה יבוצע. אני לא בטוח שאותו דבר יקרה אם אנחנו נפנה כמו שאתם פניתם לשר. עובדה שאתם קיבלתם תשובה. אני מניח שזה בערך ייראה כמו התשובה שלנו, שאין לנו תקציב לזה. לכן אני מציע שיהיה במסגרת של העמותות.

הצרה היא שזה מבלבל, ולכן אנחנו ירדנו מהנושא והעברנו את זה אליהם, כך שהילד לא יודע למי לפנות.

בסדר, אם זה מקובל על חברי הכנסת הנוכחים.

חשוב מאוד להבין, שההבדל בין ילדים שהוצאו על פי צו, וילדים שהוצאו רק על פי החלטה של ועדת החלטה, הוא פשוט בכך כשההורים מתנגדים אז מביאים את זה לבית המשפט. וכאשר ההורים מוותרים על הילדים, ולפעמים המצב אולי עוד יותר קשה, וזה לא מגיע לבית משפט, ולכן זה לא מוצדק שהם לא יהיו כלולים בחוק כזה.

ילדים שאין להם אף אחד מחוץ לפנימייה, ויש מאות כאלה.

את צודקת. זאת אומרת בהגדרה אין שום הבדל. אנחנו מדברים רק על נהלים.

אני מודה לכולכם.



(הישיבה ננעלה 11:15)