כנסת פתוחה

ישיבה חגיגית לציון 350 שנה להסטוריה של יהדות ארצות-הברית - דיון בהשתתפות יושב-ראש הכנסת ח"כ ראובן ריבלין ונשיא הועד היהודי האמריקאי מר רוברט גודקיינד

2
ועדת עלייה, הקליטה והתפוצות – 25.10.2004_
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 156
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, י' בחשון התשס"ה, 25 באוקטובר 2004, שעה 11:30

ישיבה חגיגית לציון 350 שנה להסטוריה של יהדות ארצות-הברית - דיון בהשתתפות יושב-ראש הכנסת ח"כ ראובן ריבלין ונשיא הועד היהודי האמריקאי מר רוברט גודקיינד

חברי הוועדה: קולט אביטל - היו"ר
יולי אדלשטיין
גילה גמליאל
מתן וילנאי
רשף חן
אורית נוקד
מרינה סולודקין

יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין

משרד החוץ

 
 


 
ירון זיידמן
מחלקת תפוצות

 
אייל סלע


 
בן-מתתיהו  אפי
מח' צפון אמריקה



משרד לקליטת העלייה

 
 


 
סטיב אדלר
מנהל מחלקת תכנון ומחקר



משרד החינוך, התרבות והספורט

 
 


 
מיכאל ירון
מפקח מרכז הסטוריה

 
משה זעפרני
מזכירות פדגוגית



איחוד הקהילות היהודיות בצפון אמריקה

 
 




קרן קיימת לישראל

 
 


 
מנחם ליבוביץ




הג'וינט-מכון ברוקדייל

 
 


 
רלף גולדמן




משרד לענייני תפוצות, חברה וירושלים

 
 


 
אריה גרין
יועץ השר לענייני פרוייקטים מיוחדים



משרד ראש הממשלה

 
 




התאחדות עולי אמריקה וקנדה בישראל

 
נחליאל דיסון
מנכ"ל

 
ג'וסי ארבל


 
ג'אן סוקולובסקי
גזברית

 
שרה ויינשטיין


 
שרה שיין


 
קרול קרמר










 
 




ארגון הווג'ס

 
 


 
פלג רשף




מוזמנים שונים

 
 


 
יצחק הילדסהיימר




לשכת הקשר - "נתיב"

 
מלה תבורי




"נתיב" - לשכת הקשר

 
סימה תמיר




חברי הועד היהודי האמריקאי

 
 




התאחדות עולי אמריקה הלטינית

 
שרה שיין


 
שרה ויינשטיין


 
קרול קרמר




ארגון בני ברית

 
 


 
גיא אטל




המרכז לפלורליזם יהודי

 
דיויד סטנלי
נשיא "ארצה"

 
 


 
ריסה דיויד

דנה גורדון

חבר המתרגמים



תרגום מאנגלית לעברית

זוהי זכות לפתוח מושב מיוחד זה של וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, המוקדש לציון שלוש מאות וחמישים שנה של נוכחות יהודית באמריקה. הרשו לי, בראש ובראשונה, לקדם בברכה את כולכם ולומר כי אנו מעריכים מאוד את העובדה שבחרתם בכנסת, מקדש הדמוקרטיה הישראלית, לערוך אירוע מיוחד זה. מי שעוקב אחרי ההיסטוריה העכשווית של העם היהודי אינו יכול שלא להבין עד כמה שונה מעמדם של יהודי אמריקה ממעמדה של כל קהילה אחרת בעולם.

היות שאני עצמי נחתי רק לפני שלוש שעות מביקור קצר בפריז, אני יכולה להעיד שהויכוח הגדול הקיים בתוך היהדות הצרפתית ובין יהודים צרפתים אינטלקטואלים הוא האם, בכלל, יהודים הנמצאים תחת שליטתה של הרפובליקה יכולים להיחשב כקהילה. מובן מאליו כי בתוך המערכת האמריקאית היהודית זו אינה שאלה אפילו, שכן החוק האמריקאי מעניק מעמד שווה מלכתחילה לכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות.

השיטה האמריקאית מכירה בלגיטימיות ובחשיבות של קהילות. על רקע תפאורה זו הקהילה היהודית באמריקה שגשגה והתפתחה, ונעשתה לבעלת השפעה יוצאת דופן. כאן, במושב זה היום, אנו רוצים להביע הוקרה לחוזק, לנמרצות ולחיוניות של הקהילה היהודית באמריקה, לתרומתם של יהודים אמריקאים לחברה האמריקאית בכל תחום של החיים ובכל דרך. אך חשוב מכך עבורנו, כיהודים וכישראלים, אנו באים להצדיע לתרומתם רבת הפנים של יהודי אמריקה לישראל, בין אם פוליטית, כספית, כלכלית או תרבותית. בקונטקסט הזה הוועדה היהודית אמריקאית משחקת תפקיד חשוב מאז נוסדה ב- 1906. אני מקווה שתוך שנתיים אנו נציין כאן ביחד את יום השנה ה- 100 של ארגון זה.

נוכחותכם עמנו דווקא ביום זה חשובה שכן זהו יום גורלי, יום בו כנסת ישראל תידרש לקבל החלטה קשה. בלב המחלוקת נמצאת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה, תכנית אשר השלכותיה יהיו מרחיקות לכת. זה אך נכון וראוי שאתם תיקחו חלק בדיון ותבינו באמת מה מונח על כף המאזניים. אני מאמינה שהבנה ומודעות צריכות להיות חלק בלתי נפרד מהדיאלוג בין ישראל והתפוצות, ישראל ויהודי אמריקה. דיאלוג זה היה תמיד מוקד פעילויותיה של הוועדה היהודית אמריקאית, ואנו קוראים לכם היום לחזקו ולגוונו.

אני רוצה להזמין עתה את יושב ראש הכנסת, כבוד חבר הכנסת מר ריבלין, לשאת דברים. תודה.

קולט אביטל, חברי השולחן הנשיאותי, גבירותיי ורבותיי. ראשית, ברוכים הבאים לכנסת ישראל, לירושלים, בירתה של מדינת ישראל, בירתו של העם היהודי, ובירתו של כל מי שמאמין בכל דבר שהוא. כמובן שברצוני להדגיש שבאתם אלינו ביום מיוחד מאוד, יום שיכול להיות יום מבחן לדמוקרטיה הישראלית. אני יודע שאתם חלק מההוויה של העם הישראלי ושל המדינה הישראלית. איני רוצה לדבר עמכם על תפקידכם כמנהיגיה של הקהילה היהודית באמריקה, על תפקידה של היהדות בתפוצות, כיוון שיודעים אתם טוב ממני מה עליכם לעשות.

אנו מעריכים עד מאוד את שאתם עושים עבור עמכם ואת שאתם עושים עבור ישראל, כמי שעומדים בחזיתו של כל קרב בו ישראל צריכה להתייצב ולהגן על צרכיה, בין אם בסביבה הבין-לאומית ובין אם באו"ם, ואף חשוב מכך בממשל האמריקאי.

ביום זה יכולים פלאיה של הדמוקרטיה הישראלית לבוא לידי ביטוי, ואף לשמש דוגמה לקונפליקט האישי בו אני נמצא. כל אחד בישראל יודע בדיוק מה עמדתי לגבי ההתנתקות. כל אחד בישראל יודע מה עמדתי בנוגע לפינויו של כל יהודי מכל התנחלות בארץ ישראל. אף על פי כן, עלי להיות מי ששומר על הדיון הדמוקרטי שעומד להתקיים בארבעים ושמונה השעות הבאות במשכן זה. דבר זה עשוי להוכיח עד כמה חזקה הדמוקרטיה הישראלית.

יש בינינו ויכוחים רבים, שלא לומר חילוקי דעות, ואנו מפולגים בין שמאל לימין. בויכוח זה איננו יודעים בדיוק מי היא הקואליציה ומי היא האופוזיציה. מחד, קיימת הקואליציה התומכת בראש הממשלה, אך לא כל אחד מחבריה תומך בתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה. מאידך, קיימת האופוזיציה אשר אינה תומכת, בלשון המעטה, בראש הממשלה, אך עם זאת תומכת ברעיונותיו של ראש הממשלה כפי שהם מובאים בפני הכנסת היום. אנו עומדים בפני בעיות רבות ואנו נאבקים - זהו שיאו של המאבק במונחים של דמוקרטיה. אך המאבק מביא כל אחד להכיר את התמונה המלאה. אנו מוערכים בשל כך שבישראל ישנו רק כלל אחד במשחק והוא כלל הדמוקרטיה. הרוב יקבע. הרוב יקבע אפילו אם יהיה רוב של אחד. אנו זוכרים את הויכוח השני על הסכם אוסלו ואת אישורו על ידי הכנסת. היה זה למעשה רוב של אחד אשר החליט על אישורו של הסכם אוסלו שהוגש על-ידי יצחק רבין, שאת יום הזיכרון להרצחו אנו עומדים לציין ביום רביעי.

כך, שעלי לערוך כאן דיון החל מהשעה חמש אחר הצהרים היום, כשלבי אומר דבר אחד, וראשי אומר דבר אחר. אני יודע שעלי לנהל את הדמוקרטיה הישראלית ואני אעשה כן. לא קיימת אפשרות לפיה לא ימולאו כל חוקי הדמוקרטיה בפרלמנט של ישראל, בכנסת ישראל. בעזרת השם, אני מקווה שאוכל להביא את הכנסת להחלטה לאחר שכל אחד מחברי הכנסת זכה לבטא את עמדתו בפתיחות, ללא מורא וללא לחץ. אנו נאלץ להחליט ואנו נחליט. על אף שקרוב לוודאי שכמה מאתנו יסברו שהחלטת הכנסת שגויה היא, ויתכן ותביא לישראל, על פי השקפתם, אסון במקום שלום, יכול אני להבטיח לכם שהרוב, יהא אשר יהא, אפילו רוב של אחד, יהיה הרוב אשר יחייב את כולם בכנסת למלא אחר החלטת הכנסת, כיוון שכאן בכנסת אנו צריכים להחליט על הכל. לא קיים משאל עם שיכול להחליט במקומנו. כל חבר כנסת נשלח לכנסת כיוון שיש לו... דעות אותן ביטא בפני ציבור בוחריו ותומכיו ועליו לפעול לקידומן בדרך שהיא הנכונה בעיניו לעשות כן. אם חבר כנסת נמצא במצב בו אינו יכול להחליט באיזו דרך לפעול, על הכנסת ללכת לבחירות. זה יכול לקרות בדמוקרטיה. אין זו סכנה לקיומה המוחלט של הדמוקרטיה. אנו יכולים לעשות זאת.

אכן אנו עומדים לעתים מול משבר, וכבר עמדנו בפני משברים רבים בדמוקרטיה הצעירה של ישראל. אך יכול אני להבטיח לכם שימים אלו בהם אתם נמצאים כאן עמנו הם מימיה הקריטיים של הדמוקרטיה הישראלית, ימים בהם היא תצטרך להחליט על הדרך בה תטפל במשבר מולו ניצבת ישראל מאז בריאתה, או שעלי לומר מאז ראשית ימיה של הציונות כאן בישראל, כשהתחלנו לשוב אל מולדתנו.

אני מקווה שתהיו חלק מנציגיו של העם היהודי- כולכם למעשה יכולים לשמש כנציגיו שכן אני מרגיש באמת ובתמים כי מדינת ישראל שייכת לעם היהודי כולו, בכל מקום בו נמצא, ואני יכול לראות כי אתם חבריה של הדמוקרטיה הישראלית. ברוכים הבאים פעם נוספת. ברוכים הבאים אל הכנסת. ברוכים הבאים אלינו, אל מדינת ישראל, וכירושלמי, ברוכים הבאים לירושלים. תודה רבה.

תודה רבה לך אדוני היושב ראש.

בטרם נמשיך, ברצוני להציג את האנשים היושבים על מה שאתם מכנים באמריקה הבמה, אם איני טועה, החל בקצה הימני הרחוק ממני, אך לא בהכרח במובן הפוליטי. ראשונה מימין אורית נוקד, חברת כנסת ממפלגת העבודה; חבר כנסת פרופסור נודלמן, המשתייך למפלגת האיחוד הלאומי; ערן להרמן אותו אתם מכירים; שולה בהט אותה אתם בוודאי מכירים; רוברט גוטקינד אותו אתם מכירים, ואשר עומד לשאת דברים עוד מעט; חבר כנסת רשף חן, המייצג את מפלגת שינוי; חברת כנסת מרינה סולודקין, מהליכוד; חבר כנסת יולי אדלשטיין, שר לשעבר, המייצג גם הוא את הליכוד. אני מאמינה שיאלץ לעזוב בקרוב. מנהלת הוועדה שלנו, דנה גורדון.

ברצוני להזמין עתה את מר גודקינד לשאת דברים. תודה.

תודה לך השגרירה אביטל. את תמיד שגרירה. היית קונסולית כללית נהדרת בניו-יורק. אנו מתגעגעים אליך על אף שמדינתך מיוצגת כהלכה כיום. אנו מודים לך על שקבלת את פנינו ועל שאת נמצאת עמנו. אנו מודים לחברי הכנסת הנמצאים עמנו, הן על הבמה והן אני מאמין בקהל.

אנו היהודים מתגאים על ההיסטוריה הארוכה שלנו כעם וכציביליזציה דתית. השנה הזו מציינת את יום השנה ה- 350 של הקהילה היהודית הראשונה במה שהפך מאוחר יותר להיות ארצות הברית. בבהירות של ראייה לאחור אנו יכולים לראות שהגעתם ב- 1654 למה שעכשיו מוכר כניו יורק ואז כניו-אמסטרדם של עשרים ושלושה יהודים, היה הדף הראשון של פרק חדש ובלתי רגיל בהיסטוריה של העם היהודי.

קבלת הפנים של הקבוצה הקטנה הראשונית הזו והמיליונים שבאו אחריה, מכונת בברור שחרור הקורא לחגיגה והודיה. דברי יתמקדו בייסודה של הקהילה, במיוחד בשנותיה הראשונות ובקשייה הרבים כמו גם בהישגיה הרבים, ובהתבגרותה של קהילה זו, בייחוד בחמישים ושש השנים מאז נולדה מדינת ישראל. ברצוני להדגיש גם את השינוי החשוב שבמעבר מחיים יהודיים באמריקה הקולוניאלית הבריטית להשתתפות מלאה בארצות הברית של אמריקה העצמאית זה לא מכבר.

ההיסטוריה המוקדמת של הקהילה היהודית באמריקה, כך אני סבור, מסייעת להבין את הקהילה היהודית כיום. בהרבה מובנים, בין ראשוני המגיעים היהודים לאמריקה, קורבנות של קנאות דתית, היו גם קבוצות רבות של נוצרים אשר חיפשו חוף מבטחים על חופינו- קוויקרים בפנסילבניה, בפטיסטים בג'ורג'יה, קתולים במרילנד וצליינים פרוטסטנטים בניו אינגלנד. במשך המאה החמש עשרה, יהודים אשר חיו בחצי האי האיבירי, ספרד ופורטוגל, גורשו גירוש טרגי, וסבלו מרדיפות דתיות מרות.

רבים טעו להאמין שהרדיפות כולן באו אל קיצן המר בשנת 1942 הגורלית, אך לא כך היה הדבר. ההטרדות האנטי יהודיות והאינקוויזיציה תחת חסותה של הכנסייה המשיכו עוד עשרות שנים, ובסופו של דבר הגיעו למושבה הפורטוגזית של רסיפה, בברזיל. בכל אופן, בעשרות השנים שלפני 1654, היתה רסיפה תחת שלטון הולנדי ונעשתה מרכז שוקק של תעשיית הסוכר בברזיל. על אף שהיתה קיימת בשנים הללו אפליה אנטי יהודית מצדם של ההולנדים, משכה העיר יהודים רבים. קרוב ל- 1654 כבשו הפורטוגזים את רסיפה מחדש, והביאו עמם את האינקוויזיציה הנוראית. שכחנו ש- 160 שנה לאחר גירוש ספרד, יהודים חיו עדיין תחת שלטון ספרדי או פורטוגזי, בפחד ברור מהאינקוויזיציה.

כשהם חוששים מחיים במושבה הפורטוגזית של רסיפה, אולצו עשרים ושלושה יהודים לעשות את מה שלמרבה הצער, מהווה מציאות עגומה לאורך ההיסטוריה היהודית. הם נמלטו מבתיהם לארץ זרה ולא נודעת בחיפוש אחר חופש וביטחון. כיוון שידה הארוכה של האינקוויזיציה הפורטוגלית הגיעה אל מעבר האוקיינוס האטלנטי, עלו העשרים ושלושה על אוניה, והחלו במסע ארוך בים, כשהם מחפשים אחר חיים חדשים בארץ חדשה. ברגע הזה בהיסטוריה הכוחות הקולוניאליים האירופאים השונים- ספרד, פורטוגל, בריטניה, צרפת והולנד התחרו האחד בשני תוך שהם מקימים מושבות בצפון ודרום אמריקה.

יהודי רסיפה, חלקם גם כבר פליטים מאירופה, הפליגו אל המושבה היחידה שהציעה תקווה אמיתית לביטחון והישרדות, המושבה ההולנדית ניו-אמסטרדם. סביר שעשרים ושלושה היהודים היו מודעים לכך שהחברה המסחרית אשר בסיסה בהולנד, ואשר כללה חברים יהודים, ייסדה ומימנה את המושבה בניו אמסטרדם. ... מושבות של אומות נוצריות, צרפת, ספרד וכמובן פורטוגל, היו מחוץ לתחום. סביר כי גם המושבות הבריטיות לא נלקחו בחשבון כיוון שב- 1654 יהודים לא היו קיימים מבחינה משפטית באנגליה או במושבותיה.

מעמדת היתרון שבהתבוננות לאחור, עשרים ושלושה היהודים האמיצים בחרו באפשרות הנבונה ביותר האפשרית- ניו אמסטרדם ההולנדית הפרוטסטנטית. אבל קבלת הפנים הראשונית במושבה זו, בה נפגשים נהרות ההדסון והאיסט, היתה רחוקה מלהיות נוחה או ידידותית. פטר סטויווסנט, מושל ניו אמסטרדם, לא רצה שהיהודים יתיישבו במושבה. אלא, שהחברים היהודים בבסיס חברת ההתיישבות בהולנד אילצו את סטויווסנט העוין להכניס את העשרים ושלושה. בהיבט מוכר נוסף של ההיסטוריה היהודית, נאלצו העשרים ושלושה להסכים כי הקהילה היהודית הזעירה לא תהווה מעמסה, כלכלית או אחרת, על החברה בכללותה.

כבר מההתחלה שהו היהודים באמריקה על סמך רשות, ולא היו אזרחים מן השורה. נדרשו קרוב למאתיים שנות מאבק עז על מנת לשנות מצב זה. על אף שהיהודים הראשונים בניו אמסטרדם היו חופשיים מהאינקוויזיציה, סביר שהרגישו, הן באופן מילולי והן באופן ציורי, בסופה של הדרך היהודית. תחושה זו באה לידי ביטוי בשם החושפני שנתנו לבית הכנסת הראשון במה שהיום הוא ארצות הברית. במקום שמות קונבנציונאליים כמו בית ישראל, בני ישראל, ילדי ישראל או בית אל, המתיישבים הראשונים בחרו ב"שארית ישראל" (ובאנגלית – Remnants of Israel). במאה השנים האחרונות בניין הקהילה ממוקם ב- West 70th Street ו- Central Park West במנהטן. מייסדי הקהילה לא העלו על דעתם שהם היו חלוציה של מי שנהייתה אחר כך הקהילה היהודית הגדולה, העשירה והשופעת ביותר בתפוצות לאורך 3,500 שנה. עשרים ושלושה היהודים גם לא יכלו לדעת שעשר שנים בלבד לאחר הגעתם לניו אמסטרדם, יכבשו הבריטים את המושבה ויעניקו לה את שמה החדש, ניו יורק.

היהודים במושבה הבריטית ניצבו אל מול קשיים מרתיעים, מפנים ומחוץ. מנהיגות רבנית היתה תמיד בעיה חמורה. היה זה רק במאה התשע עשרה שבית ספר רבני הוקם באופן רשמי באמריקה. בשנים הראשונות הללו לא היו ישיבות ולא היו די מורים מוסמכים לעברית, מנהיגים רוחניים, שוחטים, עורכי ברית מילה, חזנים ובעלי תפקידים אחרים הדרושים על מנת לקיים קהילה יהודית חזקה. בזמן שיהודים הגיעו למושבה ג'ורג'יה, רק ששה חודשים לאחר שנוסדה בתחילת המאה השבע עשרה, עדיין נותרו באמריקה כמה הגבלות אנטי יהודיות, הגבלות שעמדו על כנן עד המאה התשע עשרה. רוד איילנד, על אף המורשת הגאה של רוג'ר וויליאמס בדבר חופש דת, לא אפשרה ליהודים להצביע או להחזיק משרד בחירות עד 1843.

כמו שהשם "שארית ישראל" משקף בעוצמה את ראיית המתיישבים הראשונים את העתיד, כך גם בנייתו של בית הכנסת המפורסם בניו פורט ברוד איילנד משקפת את הלך הרוח של היהודים באמריקה הקולוניאלית. אותו היום ב- 1763, בו הושלמה בנייתו של בית התפילה היהודי, אשר נודע כיום כבית הכנסת "טורו", הוא ציון דרך היסטורי לאומי. לעיתים קרובות נשכח שראשי הקהל שם התעקשו שבית הכנסת שלהם יכלול דלת סתרים אשר תוכל לאפשר בריחה מהירה במקרה של אלימות פיזית אנטי יהודית. כצעד סמלי של בטחון במקומם בחברה האמריקאית המתהווה, כיסו יהודי ניו פורט לצמיתות את דלת הסתרים. ימי הבריחה של יהודי אמריקה נגמרו.

בעת מלחמת העצמאות ב- 1770 ו- 1780 הוערך מספרם של יהודי אמריקה ב- 3,000 איש מתוך אוכלוסייה כוללת של בערך שלושה מיליון אנשים, או כעשירית האחוז. קרוב ל- 130 שנים אחרי שפליטי רספיה הגיעו לניו אמסטרדם, יהודי אמריקה נתלו עדיין באירופה לתמיכה רוחנית ומתן תוקף דתי. חשוב לזכור שמראשיתם החיים היהודיים באמריקה התבססו על התנדבות, ושלא כמו קהילות אירופאיות רבות, ה"קהילה", שהיא ציבור מאוחד שמוענק לו לעתים קרובות אישור ממשלתי, מעולם לא התקיימה במושבות או בארצות הברית. לא שולם מס דתי קולקטיבי לממשלה, ולא הוקמו גטאות מסודרים בערי אמריקה. גם אין מידה אחת המתאימה לכל יהדות אמריקה. כשהיא רחוקה גיאוגרפית מקהילות יהודיות וותיקות יותר באירופה ובחלקים אחרים בעולם, שארית ישראל הזעירה צמחה באופן עצמאי, אם כי איטי. היקפה הלך וגדל בעקבות ההגירה היהודית אחרי 1848 והמהפכות הפוליטיות הכושלות באירופה, ובמיוחד אחרי 1882, כשמיליוני יהודים ממזרח אירופה הגיעו לאמריקה לאחר שברחו מאנטישמיות בחסות הממשלה, לרבות פוגרומים קטלניים.

בהתאם לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית המבטיח את הפרדתה של הכנסייה מהמדינה, ולאור ההיסטוריה, דת באמריקה היתה משוחררת מפיקוח הרשויות. על כן, גם החיים היהודיים היו משוחררים מפיקוח. ביטויי דת רבים, עקרונות ותיאוריות של איגודי עובדים, סוציאליזם, ציונות, יידיש, חילוניות ופוליטיקה פנימית, הן ליברלית והן קונסרבטיבית, כולם היו חלק מהתערובת היהודית אמריקאית. ההערכה היא כי קרוב ל- 70 אחוז משורשיהם של חברי הקהילה היהודית באמריקה של היום מצויים בגל ההגירה הגדול של אחרי 1882. בשנים האחרונות היתה הקהילה היהודית באמריקה עדה לעולים חדשים ממקומות כמו ברית המועצות לשעבר ואיראן. לבסוף, ההיסטוריה של הקהילה הצעירה שלנו מציעה כמה שיעורים שניתן ללמוד מהם, כשאנו חוגגים 350 שנה של חיים יהודיים בחלק זה של העולם.

מההתחלה, ב- 1654, אולצו יהודים באמריקה לפתח את מוסדותיהם המשותפים בעצמם, על מנת להבטיח הישרדות. אף אדם ואף ממשלה לא עשו זאת עבורם. עלינו להצדיע לגברים ולנשים האמיצים האלו, אשר בעשורים המוקדמים הללו בחרו לשמור על חיים יהודיים באמריקה כמיעוט זעיר. הם הכירו בכך שהיהדות החדשה באמריקה זקוקה לבתי ספר משלה, לאיגודים של מתפללים, עיתונים, פרסומים, ספרי תפילה וצרכים אחרים של חיים יהודיים. אז, כמו עכשיו, נראו לעתים קרובות החיים היהודיים סדוקים, מפולגים, מבולבלים. אך למעשה, תוצאתו של אי הסדר לכאורה, היתה קהילה יהודית נמרצת, בריאה ויצירתית.

מורשתה של הקהילה היהודית המוקדמת באמריקה היא שיהודי אמריקה צריכים לעשות זאת בעצמם. באופן טראגי, עובדה זו נעשתה ברורה אף יותר בעקבות השואה, כשמעיין היצירה היהודי, הבלתי רגיל, באירופה נהרס. כמו כן ברור כי לאחר חמישים ושש שנות עצמאות ישראלית, יהודי אמריקה אינם יכולים לראות במדינה היהודית האהובה והערוכה לקרב ממלאת מקום לזהות ולהמשכיות היהודית.

עם זאת, לידתה של מדינת ישראל ב- 1948 שינתה את המפה עבור יהודי אמריקה. חזרתם של היהודים לריבונות וקבלת מעמד של מדינה שינו באופן מהותי את המשמעות של זהות יהודית אמריקאית ושל שייכות לעם היהודי. ללא ספק, מאז 1948 הקונצנזוס הפרו-ישראלי בתוך יהדות אמריקה נשמר, ומנהיגים יהודים באמריקה האמינו כי העדיפות העליונה היא חיזוק מערכת היחסים המיוחדת בין אמריקה וישראל. אלמלא התפקיד המיוחד של הקהילה היהודית באמריקה, המונהגת, לצד ארגונים לא ממשלתיים נוספים, על ידי הוועדה היהודית האמריקאית, קרוב לוודאי כי המדיניות האמריקאית בנוגע למזרח התיכון היתה דומה יותר לזו של הדמוקרטיות האירופאיות, ולא לידידות האמיצה הקיימת בין אמריקה וישראל, ואשר היתה דו-מפלגתית במשך למעלה מחמישים שנה.

המנהיגות היהודית באמריקה מכירה כיום באחריותה העצומה להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית בביטחונה ורווחתה של ישראל. היא יודעת שלשם הישרדותה של מדינה זו כפי שאנו מכירים אותה, הווטו של ארצות הברית במועצת הביטחון של האו"ם הוא הכרחי. ברחשי כבוד אטען כי יהדות אמריקה היא מקרה של יהדות תפוצות שאכן עבד. היא בנתה תרבות יהודית תוססת. היא ביססה את בטחונה בחברה האמריקאית ובעשורים האחרונים צמחה להיות בעלת אחריותה גלובלית. אף אחד לא יכול היה לצפות את כל זה ב- 1939, שלא לדבר על 1776. אבל האפשרות שאמריקה סיפקה ליהודים עומדת כמקרה לא רגיל, אפילו ממש יוצא דופן, של יהדות התפוצות. אף חברה בהיסטוריה של יהדות התפוצות לא קבלה בברכה את מעורבותם של היהודים כמו אמריקה.

עובדה זו ראויה לכשעצמה לחגיגה שכן יהדות אמריקה וישראל פועלות יחדיו לחיזוק הקולקטיב של העם היהודי. כשאנשים חושבים על ההיסטוריה של היהודים הם חושבים על רדיפה, גירוש, טרגדיה, רצח המוני ועתה גם טרור. ההיסטוריה היהודית באמריקה, במיוחד זו של מאתיים השנים האחרונות, מאפשרת לנו לחקור כיצד שגשגו יהודים בחברה חופשית ופלורליסטית בה הכנסייה והמדינה נפרדות זו מזו, והדת היא עניין של בחירה חופשית מוחלטת. אם ישנו נושא מרכזי בהיסטוריה היהודית באמריקה, זה הוא הסיפור של כיצד יהדות וחיים יהודיים שונו על ידי חופש.

בהיאמר הדברים הללו, אנו גם צריכים להתבונן באופן ביקורתי על האג'נדה הלא גמורה של יהדות אמריקה. יש לנו בעיות רציניות רבות של התבוללות ונישואים מעורבים ואין בנמצא פתרונות ברורים. אנו צריכים להפוך את ההשכלה היהודית לסימן ההיכר של האתוס היהודי האמריקאי. אנו צריכים לחזק את הקשר היהודי אמריקאי למדינת ישראל ולעם היהודי. חשוב מכך, עלינו להיאבק בחוסר העניין שרווח לגבי נושאים הקשורים ליהודים, ואשר יוביל לחוסר עניין בנושאים הנוגעים לישראל. שנית, עלינו להיות ריאליים ולהכיר בכך שהשנים האחרונות במיוחד לא היו שנים טובות בהיסטוריה היהודית. איומים על הישרדותה של היהדות קיימים בכל העולם. יהודים אמריקאיים, בהיותם אזרחים אקטיביים במעצמת העל העולמית, חייבים לקחת אחריות, לצד ישראל, על רווחתו של העם היהודי בעולם כולו.

הוועדה היהודית אמריקאית מחוייבת להשתתף באופן אקטיבי בשימורן של 350 שנים של היסטוריה יהודית באמריקה. בעשותנו כן הכרנו בצורך שלנו לאשר מחדש את הכבוד לצדק, חירות, שוויון ופלורליזם, בזכותם אמריקה היא חוף מבטחים עבורנו ועבור האמריקאים כולם, את התחייבותנו לתמוך בתפקידה של אמריקה כלוחמת למען חופש ודמוקרטיה בחרבי העולם כולו, את חובתנו להכיר בהישגיה של יהדות אמריקה בשלוש וחצי המאות שחלפו ולהקדיש את עצמנו למשימות המונחות לפנינו במאה הבאה, ובכך שעלינו להודות על שהתאפשר לנו להגיע ליום השנה הזה. ארגון חגיגות ה- 350 הוא איחוד של ארגונים אמריקאיים יהודיים, לרבות הוועדה היהודית אמריקאית. הוא מנוהל על ידי נשיא הוועדה לשעבר, רוב ריבקין. הארגון עומד בראש האירועים המציינים את חשיבותם של 350 שנות חיים יהודיים בצפון אמריקה.

הארגון טבע מדליון, שהצגתי ליושב ראש ריבלין כנציג הכנסת ממש לפני פתיחת מושב זה. על מדליון זה טבועה בצדו האחד ההצהרה "הכריזו על חופש במדינה כולה" באנגלית ובעברית, השורה באה מספר "ויקרא" ומתייחסת לחג היובל. השורה מופיעה גם על פעמון החירות בפילדלפייה. בצדו השני של המטבע מוטבעת מובאה ממכתבו של הנשיא וושינגטון מ- 1970, לפני מגילת הזכויות, לבית הכנסת "טורו" בניו פורט, רוד איילנד, עליו דיברתי לפני כמה דקות, בו הוא מצהיר שלמרבה המזל ממשלת ארצות הברית אינה נותנת אישור לקנאות עיוורת ויד לרדיפות. אני מציג את המדליון לכנסת ישראל בשם ארגון חגיגות ה- 350, כסמל לשיתוף בין שתי הקהילות היהודיות המשמעותיות ביותר בעולם וכהבטחה שאנו, יהודי אמריקה, נמשיך להכיר באחריותנו כלפי ביטחונן ורווחתן של ישראל ושל יהדות העולם, ונמשיך לפעול על פיה. תודה רבה.

תודה רבה.

בטרם אעביר את המיקרופון לאחד מעמיתי, הייתי רוצה בראש ובראשונה לציין כי נמצא עמנו חבר כנסת מתן וילנאי, שהצטרף אלינו זה עתה, חברת כנסת גילה גמליאל אשר בדיוק הגיעה ותצטרף אלינו. הרשו גם לברך שני אנשים הנמצאים באולם ואשר אני חבה להם כבוד מיוחד. אחד מהם הוא ראלף גולדמן, מנהיג מוכר וחשוב מאוד בקהילה היהודית באמריקה, וחברי ממשרד החוץ אפי בן מתיתיהו, אשר היה עמי בעת ששהיתי בניו יורק ואשר היה בזמנו הקונסול הכללי בסידני, אוסטרליה.

ברצוני להזמין עתה את חבר כנסת יולי אדלשטיין לומר כמה מילים.

תודה לך הגברת יושבת הראש, עמיתים יקרים, אורחים נכבדים וחברים.

ראשית, אני מתנצל מראש על התנהגותי המאוד לא מנומסת. אך יעיד יושב ראש הכנסת כי עלי לצאת בהקדם לפגישה אליה אני מאחר.

אתחיל בהערה אשר דווקא אינה מתאימה ביום זה. עלי להודות שכשאני מדבר עם עמיתים מקבילים, פרלמנטרים ממדינות אחרות, קבוצות או משלחות המגיעות אל הכנסת, אני מתחיל תמיד באמירה כי "אתם מבקרים בכנסת ביום מיוחד מאוד". זה הוא ביטוי שתמיד בטוח להתחיל אתו. היום הזה מעט שונה. מה נשתנה? יום זה הוא באמת יום מיוחד, ואני סבור שההחלטה אותה אנו עומדים לקבל תהדהד במשך שנים רבות מאוד בתוך ישראל ומחוצה לה. שאלוהים יעזור לנו לקבל את ההחלטה הנכונה.

הנקודה השניה היא שאנו כיהודים בישראל – אתם יודעים קיימים ניסיונות של מספר מלומדים, בעיקר סוציולוגים, להוכיח שישראלים שונים מיהודים. לי דווקא יש הוכחה שאיננו שונים. צרותינו שלנו אינן מספיקות. אספר סיפור שקרה באמת – אתמול נכנסתי אל חנות המכולת הקרובה והבחנתי במודעה גדולה על הדלת- "רפובליקנים בחוץ לארץ, בבקשה שימו לב כי ההצבעה מתקיימת במקום זה וזה" וכו'. כך, אני מניח, שאנו פעילים מאוד בבחירות האמריקאיות. הם אומרים שישנם עשרות אלפי מצביעים כאן בישראל. גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים מחפשים אחריהם.

אני סבור אם כך שהצרות שלנו אינן מספיקות, שכן עלינו להיות מעורבים מאוד אקטיבית גם בבחירות בארצות הברית. מצד שני, אלו גם חדשות טובות. המשמעות היא שרבים מהימאים שלכם, או ימאים לשעבר, קראו להם איך שתרצו, עשו "עליה" ואינם מתמודדים רק עם הקשיים של חיים בישראל אלא גם עסוקים עדיין בקידום דעותיהם האישיות לגבי בוש או קרי או המועמד אשר יהיה. אני מניח שהדבר טוב גם בשבילי ומבטיח חדשות, מלבד ווידויי כי אכן באמת צחקתי כשראיתי את המודעה הענקית הזו באמצע הדיו שמתרחש כאן בימים אלו.

יותר ברצינות, ואסיים בזה, אני מודע היטב לכך שהוועדה היהודית אמריקאית, יוזמת מושב זה, מנהלת פרוייקטים רבים על מנת לשמר את הדיאלוג בין ישראל ליהדות התפוצות, תוך הקפדה על כך שיהיה זה דיאלוג ולא מונולוג. אם יורשה לי, אומר שבעתיד הקרוב אנו, כאן, תהא ההחלטה מחר אשר תהא, נעמוד אל מול קשיים רבים וויכוח ציבורי סוער. יהיה זה חשוב מאוד בתוך כל הויכוח הזה שלא לאבד את הקשר ואת הדיאלוג השוטף עם יהדות התפוצות בכלל, ועם יהדות אמריקה בראש ובראשונה. אני מקווה שכל הנוכחים כאן ייקחו את רשמיו של הביקור זה עמם בחזרה לביתם, ויעזרו לשמר את הדיאלוג הזה. אני חושב שזהו אינטרס הדדי של שני הצדדים. תודה רבה.

תודה לחבר כנסת אדלשטיין.

לעונג הוא לי להזמין אתה את חבר כנסת רשף חן ממפלגת שינוי לשאת דברים.

גבירתי יושבת הראש, גבירותי ורבותי. כפי שנאמר לכם כבר, זהו יום מיוחד מאוד כאן בכנסת. זהו באמת אחד מהרגעים ההיסטוריים בישראל. בהזדמנות זו, ברשותכם, ברצוני לומר משהו אישי. אני בן 36. נולדתי במאי 1968. אם תעשו את החשבון תראו שאני קשור באופן ישיר למלחמת ששת הימים. במובן זה אני עומד לפניכם במשכן זה כנציג של דור שנולד אחרי מלחמת 1967. בגאווה גדולה אני עומד להצביע מחר בעד התחלת נסיגתה של ישראל מהשטחים הכבושים. כיוון שבעשותי כן אני אעשה עבור ילדי את מה שהדור הקודם לא עשה עבורי. אנו נתחיל לפתור את הבעיה שנוצרה ב- 1967. הבעיה שנותרה פתוחה בשל חוסר ההחלטיות של הנהגת המדינה מאז יום הולדתי ועד היום. גם אם לא אעשה שום דבר אחר בבית זה מלבד להצביע בעד תחילת הנסיגה מהשטחים הכבושים אהיה שבע רצון.

אני רוצה לומר גם דבר מה לכם. הסוגייה של הגדה המערבית ורצועת עזה, הסוגייה של השטחים הכבושים אינה סוגייה ישראלית. זוהי סוגייה ציונית, סוגייה יהודית. ככזו זוהי סוגייה שצריכה להדאיג אתכם כשם שהיא מדאיגה אותנו. זהו אחד מהעניינים הבודדים לגביהם אני מאמין כי ליהודים מרחבי העולם, לכל יהודי ציוני, ישנה הזכות והחובה לעמוד ולהביע את דעתו. אם משמעות הדבר היא שבסוגייה זו תאלץ יהדות אמריקה להיכנס לויכוח פנימי, שכך יהיה. אין זה נורא להיות בויכוח בעניינים מסוימים. אך אני מאמין שזוהי סוגייה חשובה דיה להיות סוגייה יהודית.

כיוון שעלינו לבחור בין מדינה יהודית דמוקרטית לבין מדינה דו לאומית. זוהי בעצם הסוגייה שעל השולחן. כיוון שאם אנו נשארים שם, ורוצים שמדינה זו תהיה דמוקרטית, אז אנו חייבים לבחור בין דמוקרטיה ויהדות, מולדת יהודית. ואנו לא רוצים להיאלץ לבחור. כך שאני מבקש מכם לומר את אשר על דעתכם ולא לנקוט באמצעים, שמובנים מאוד, של ישראל צודקת או טועה, של ממשלת ישראל צודקת או טועה. המצב הוא כזה שהממשלה הישראלית צודקת כרגע – אני חלק ממנה ואני סבור שהיא עושה את שאני חושב שנכון. אך בהתעלם מזה, אני חושב שיש לכם את הזכות והחובה להיות בעליה של דעה משלכם ולבטא אותה. תודה.

תודה רבה רשף, גם על המסר, אך גם על הנאום קוצר הנאום. זה מאפשר לנו לשמוע דוברים נוספים, וזהו התענוג שלי להזמין כעת לחברת הכנסת מרינה סולודקין.

אני רוצה לציין כאן כי בוועדה זו אנו חברי כנסת מימין ומשמאל. אגב, אני איני מאמינה במה שאמר יושב ראש הכנסת. אני מאמינה שאנו בצד הימני, אבל זה בסדר. אך בכל מאורע הנוגע לענייני עליה וקליטה, אני לא חושבת שיש הבדל משמעותי בין הצדדים בפוליטיקה. אנו מאוחדים בניסיון להשיג בדיוק את אותם הדברים.

תודה קולט.

גבירותיי ורבותיי. אחר הצהרים טובים ושלום. אני מרינה סולודקין, נציגה של היהדות הסובייטית לשעבר בכנסת ישראל. אני נמצאת בישראל ארבע עשרה שנים. מתוכן, תשע שנים אני בכנסת ישראל. כך שאני חושבת שאתם יכולים להעריך את הדמוקרטיה הישראלית, אשר נותנת לעולים חדשים את הזכות להיבחר כמעט מיד. נכנסתי לכנסת עם בחירת מפלגתו של שרנסקי, ישראל בעליה, ב- 1996, ואנו לוקחים חלק בהחלטה החשובה מאוד, כפי ששמעתם, שעומדת לדיון מחר. אני לא אדבר על ההצבעה מחר. אני מצדדת בעמדתו של ראש הממשלה ואני גאה על כך.

אני ברת מזל להשתתף בחגיגת 350 שנים של יהדות באמריקה. אנו כה אסירי תודה לכם. אני רוצה להודות לכם לפחות מעט תודות אישיות ותודות בשם הקהילה, כיהודיה סובייטית לשעבר, על השתתפותכם בקמפיין "שלח את עמי", על מאמצכם להעניק חופש לשרנסקי, על עזרתכם הנדיבה לסוכנות היהודית. רק לפני שבוע היו כאן נציגיו של מועדון העסקים של ברוקלין יהודים מברוקלין, סובייטים לשעבר, שפועלים למימושה של תוכנית עסקית אשר תסייע לאנשי עסקים שעלו לישראל מברית המועצות לשעבר.

אנו עוברים תקופות קשות, וכמו תמיד, אתם נכונים לסייע. אני רוצה לומר לכם, שאנו כאן, אני וקולט אביטל, יושבת ראש וועדת העלייה והקליטה, חושבות יחדיו, בעזרתם של נתן שרנסקי ונשיא המדינה, על פתרונות. אנו רוצים לראות את בית המחוקקים השני של כנסת ישראל, בית המחוקקים של העם היהודי. אתם לוקחים חלק בהחלטות חשובות מאוד בפרלמנט היהודי הזה. אני נכנסתי לכנסת והייתי "ירוקה" מאוד כמחוקקת, אך הצבעתי נגד ההחלטה לאפשר המרת דת קונסרבטיבית בלבד, כיוון שהיתה מנוגדת לעמדת הקואליציה בה הייתי חברה. אני סבורה כי בשאלות כאלו צריך להגיע לפתרון יחדיו.

בסוף דברי אני רוצה לומר כי לא קיימת ישראל ללא תפוצות חזקות ובראש ובראשונה ללא תפוצה יהודית באמריקה, ולא קיימים יהודים גאים בעלי כבוד עצמי ללא ישראל חזקה. תודה.

תודה מרינה. חברת הכנסת אורית נוקד.

תודה שבאתם הנה, תודה על הסולידריות שאתם מפגינים כלפי ישראל, ותודה שבאתם לחגוג עמנו 300 שנים של חיים יהודים באמריקה. שמעתי שאתם נוסעים מחר לעיירה שדרות. אני רוצה שתדעו שאנו מעריכים את המחווה המסמלת את ההזדהות שלכם עם ישראל ואת עזרתם של יהודי אמריקה לישראל בזמנים שהיא זקוקה להם. אני רק רוצה לומר לכם שליד שדרות ישנם כמה קיבוצים שאני אודה לכם אם תבקרו בהם גם. הממשלה הביעה תמיכה אתמול בשדרות ובקיבוצים הללו, ואני חושבת שהדבר חשוב במיוחד אם אנו רוצים שאנשים ימשיכו לגור שם.

היתה לי הזכות להיות אורחת של ה- ADC במפגשה השנתי לפני שנתיים. כמובן שאני רוצה להודות לערן להרמן ולשולה בהט. אני אזכור תמיד את שלמדתי מיהודי אמריקה על כוחם, ערכיהם, מחויבותם ואהבתם לישראל.כפי שאמרו חברי, אני חושבת שיום זה הוא יום מיוחד והיסטורי, וגם קשה לכמה מאיתנו. עזרו לנו לקבל החלטות קשות בנוגע לעתידה של ישראל. אנו יודעים שאנו יכולים לסמוך עליכם. תודה.

הרשו לי להזמין את חבר כנסת מתן וילנאי, לשעבר שר התרבות, המדע והספורט.

בוקר טוב.

אני חבר מפלגת העבודה ואלוף לשעבר בצה"ל. שירתי בצה"ל במשך שלושים ושש שנים, החל כטוראי צעיר בצנחנים, וכלה בתפקיד סגן הרמטכ"ל. לחמתי בכל המלחמות שאתם יכולים להעלות על דעתכם. פיקדתי על מבצעים בכל המזרח התיכון שאפילו לא שמעתם עליהם. נפצעתי קשה בשדה הקרב, ואני מספר את כל זאת על מנת להעיר כמה הערות על מה שאנו רגילים לקרוא לו בישראל "המצב".

יום זה, כפי שאמרו חברי קודם לכן, הוא יום מיוחד באמת שכן אנו עומדים להצביע על ההתנתקות. אנו עומדים להצביע על עתידה של ישראל. אם אנו מאמינים, ואני סבור שכולנו שותפים לערך זה, שאנו מדינה יהודית דמוקרטית, מובן מאליו שיש לתמוך בהתנתקות. אם אנו מאמינים שאלוהים יפתור את הבעיה, שמישהו אחר יפתור את הבעיה, שהערבים ייעלמו יום אחד, יתפוגגו, יש להצביע נגד. אך אם אתם מנהיגים, ואתם מבינים את המצב, ואתם יודעים שאנחנו כאן והפלשתינים כאן עד אחרית הימים, ואנו חייבים למצוא פתרון.

הפתרון היחיד בעזרתו אפשר יהיה להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית הוא קיומה של מדינה פלשתינית לצדה של ישראל. אין פתרון אחר, האמינו לי. העולם כולו מבין זאת. מרבית הישראלים מבינים זאת, לא כולם. זה עניין של זמן. כל ראשי הממשלה שבאו מהימין נהגו כך. כשראש הממשלה בגין החזיר את סיני תמורת הסכם שלום עם סאדאת, כשראש הממשלה שמיר נסע למדריד בניגוד לעקרונותיו וערכיו הבסיסיים, כשראש הממשלה שרון הציע עכשיו את תוכנית ההתנתקות, כל אחד מארבעתם, ואלו ראשי הממשלה היחידים שהיו מהימין, תרם במשהו על מנת שתקום מדינה פלשתינית. אף אחד מהם לעולם לא יצהיר שכך הם נהג בפועל.

כאיש צבא אני רוצה לספר לכם בברור שישנן רק שלוש דרכים, שלוש רמות, שלושה ענפים, שלושה נושאים שיש להתמודד עמם בו זמנית על מנת למצוא פתרון. ראשית, יש להילחם בטרור, ואין דרך אחרת. הטרור המוסלמי אותו חוויתם באחד עשר בספטמבר בניו יורק ובפנטגון בוושינגטון הוא חלק ממנו. יש להילחם בו. אי אפשר יכולים לדבר עמם כיוון שהם מאמינים שהם בצד הצודק, הם מוסלמים קיצוניים ויש להילחם בהם. באותו הזמן יש להיפרד מהפלשתינים. זה הוא הפתרון של שתי מדינות. אנו בצד אחד והם בצד אחר. אני מבין שאחר הצהרים הזה אתם הולכים לראות את הגדר. אני בניתי את הגדר הראשונה שנבנתה סביב עזה. אולי תראו אותה כשתהיו בשדרות. היה אמנם ויכוח גדול אז לגבי הגדר, אך מנקודת מבט ביטחונית ברור היה הצורך בגדר. יש צורך להעמיד מכשול לטרור כדי להילחם בו. זה הוא חלק מהפתרון של שתי מדינות. כך שיש להילחם בטרור, יש להיפרד מהפלשתינים ויש לדבר עמם. יש למצוא פלשתינים שניתן לדבר עמם, וישנם פלשתינים מתונים, אך חייבים לדבר עמם על מנת למצוא פתרון. זו הדרך היחידה. זה יכול לקחת שתיים עשרה שנה, זה יכול לקחת מאה שנה, זה יכול לקחת מאתיים שנה. זה הפתרון היחיד. אין שום פתרון מצדה הימין של המפה, מלבד להילחם. כיוון שלחמתי במשך שלושים ושש שנים אני מבין מה זה אומר להילחם. זה לא פתרון גם כשאין לך ברירה אלא להילחם.

כך, שכיהודים אשר באים מחוץ לארץ אתם מאוד חשובים לנו. אתם מאוד חשובים לישראל ותמיכתכם חשובה מאוד לישראל. בואה של קבוצה מחוץ לארץ בימים כאלו אינה אופיינית. אתם לא יכולים לראות את זה מכל הכיוונים. לכן, אנו מעריכים מאוד את בואכם לכאן. כאמריקאים עליכם להבין ששלוש הנקודות הללו שהזכרתי מהווים את הפתרון היחיד לבעיית המאבק בייננו לבין הפלשתינים. תודה רבה.

אחרונה חביבה בפאנל שלנו, בטרם אפנה אליכם כקהל, אני רוצה להזמין את חברת כנסת גילה גמליאל ממפלגת הליכוד.

שלום לכולם. אני רוצה לומר שאנו מעריכים באמת את בואכם לישראל, במיוחד בימים אלו, ואנו באמת רוצים להודות לכם על כל שאתם עושים עבור ישראל. אנו זקוקים לכם במיוחד בימים אלו.

אני יודעת, לצערי, שראש הממשלה, ואולי גם כמה מחברי כאן, מסכימים איתי שהוא קיבל החלטה להביא את תוכנית ההתנתקות להצבעה חפוזה בכנסת. שהרי הממשלה, כשהצביעה על התוכנית, קבעה שרק במרץ ישקלוה שוב, לאחר שיראו מה נעשה ברשות הפלשתינית ומה יהיה המצב אז, ורק אז יצביעו על מה תכלול התוכנית.

למרבה הצער, כולנו יודעים שבשל הבחירות בארצות הברית נדרשים כל חברי הכנסת להצביע מחר על תוכנית ההתנתקות, השגויה לדעתי. אני רוצה לומר לכם, אני יודעת שהארגון שלכם, עמו אנו חוגגים היום, עובד קשה והופך את חייהם של יהודי ארצות הברית לנהדרים. אך אני יודעת שבעניין זה, של תוכנית ההתנתקות, אינכם מביעים את דעתכם. אני יודעת שכל הלחץ המופעל על ראש הממשלה שלנו ועל הממשלה שלנו מצד נשיא ארצות הברית, במיוחד בימים אלו, מביא לכך שאנו צריכים לקיים הצבעה בגלל בוש ומכתבו. אני סבורה שלחץ זה על ראש הממשלה הוא שעומד בבסיס ההצבעה היום.

אני רוצה לומר לכולכם, כי לצערי, תוכנית ההתנתקות היא התוכנית הגרועה ביותר שיכלה להיות מונחת לפנינו. לדעתי, ואני יודעת שאולי אירוע זה אינו הזמן המתאים לדבר על כך אך ברצוני לומר זאת בכל זאת, לא יתכן כי פעם בארבע שנים, בעת הבחירות בארצות הברית, נתנתק מהמדינה שלנו על מנת לרצות אנשים בארצות הברית. אני חושבת שכולנו צריכים לראות אל מול עיננו בראש ובראשונה את צרכיה של ישראל ואת טובתה. כולנו, אם נעשה כן, נשפר את מצבה של ישראל. אני רוצה שנחגוג כולנו ונהנה.

אני רוצה לומר לכם שאנו זקוקים לכם בארצות הברית, זקוקים שתהיו חזקים. אני רוצה לומר לכם שכשהייתי נציגת הסטודנטים הישראלים חשבתי בתחילה שעל כל היהודים לחיות בישראל, ועלינו לפעול להבאת יהודים מהגולה. כיום אני מבינה דבר אחד, והוא שכשיש לנו יהודים בעמדות כוח בגולה, זה עדיף לעיתים לישראל, שיש מי שפועל למענה גם שם. ביחד עלינו לעשות זאת – להיות כאן בישראל וליהנות ממעמד חזק בארצות הברית. שיהיה לכם יום נפלא ותודה רבה.

תודה רבה.

אני מאמינה שנותרו לנו מספר דקות בהן נרצה לשמוע שאלות, הערות, כל דבר שתחשבו שראוי להעלות.

אני חושבת שחברינו באו הנה למעשה על מנת לחגוג 350 שנה של חיים יהודים באמריקה ולכן אני, על אף שלכל אחד מאיתנו יש דעות מוצקות אשר זכיתם לשמוע מעט מהן, רק דוגמא קטנה ממגוון הדעות שמוצגות כאן בכנסת, אני סבורה שנושא הדיון כאן היום אינו, ואינו צריך להיות, תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה. אני חושבת שרצוי שנשמור דברים בפרופורציה. האמינו לי, הדיון בכנסת עומד להיות לוהט הרבה יותר.

רציתי לומר שמוטב אולי לסטות מהנושא מעט. אני רוצה לספר לכם משהו שאני סבורה שיעניין את הוועדה שלכם.

הוועדה היהודית אמריקאית, מעורבת, בצורה ייחודית, בסיוע ליהודי ברית המעוצות לשעבר, אשר בחרו לחיות בארצות הברית ולהיקלט בקהילה היהודית באמריקה. בשבע, אולי שמונה, השנים האחרונות, יש לנו תוכניות הכשרה, תוכניות הכשרה למנהיגות אשר באות להקל על הקליטה.

לפני שנה, כמעט לפני שנה וחצי, הקמנו דסק מיוחד, מחלקה מיוחדת בארגון שלנו. הביטוי הטוב ביותר של היוזמה הזו הוא בקבוצה הזו, בה עשרה חברים במשלחת הסולידריות הם אנשים מהוועדה היהודית אמריקאית מניו יורק ובוסטון. אני חושבת שהוועדה שלכם היתה חייבת לדעת על כך. אולי תרצו לעמוד, אני אעריך את זה. בעניין זה, אנו גם מבססים את הקשר עם הקהילה היהודית בגרמניה, אשר, כפי שאתם יודעים, מרבית חבריה הם רוסים במקור. יש לנו קשרים כאן, בארץ הזאת, ואולי נמצא פעילויות בהן נוכל לשתף פעולה עם הוועדה שלכם. רציתי רק להביא את זה לידיעת הקבוצה והוועדה שלכם.

לא ראיתי את הדו"ח המשפטי ולא דנו בו עדיין. אך אני חושבת שאביע את דעתי ודעתם של חברי מפלגת העבודה בישראל. תוכנית ההתנתקות אשר עומדת להיות מוצגת היום אינה בדיוק אותה התוכנית שאנו היינו מציגים.

מפלגת העבודה היתה מגבשת משהו משוכלל יותר, סביר שלא חד-צדדי, בוודאי שיותר מתוך הסכמה עם מי שרוצים למסור לו את השליטה ברצועת עזה בצורה מסודרת. אך אנו חושבים שזה כה קריטי כרגע לחיים היהודיים בארץ הזאת, למורל האנשים ולעתיד עמנו, שאנו – על אף שהתוכנית אינה שלמה כפי שצריכה להיות – ועל אף שאינה הילד לו פיללנו, אנו נתמוך בה כיוון שאנו מאמינים שצעד זה יזרז סדרה שלמה של החלטות חדשות, ושדעת הקהל תתחיל להסתגל לעובדה שעלינו להביא את נוכחותנו בעזה לכדי סיום.

ישנם 7,500 מתנחלים אשר חיים היום כשהם מוקפים על ידי מיליון וחצי פלשתינים שאינם בדיוק ידידותיים. איננו רואים שיש עתיד שם. איננו רואים שקיימת אפשרות להמשיך לחיות שם ללא נוכחותו של צבא. ככל שנקדים לצאת משם ייטב לנו. כך, שאנו הולכים לתמוך בצעד זה של ראש הממשלה אפילו אם אינו שלם. אולי אוסיף ואציין כמה אבסורדי המצב אליו נקלענו – ימין הפך לשמאל ושמאל הפך לימין. ביסודו של דבר, זה הוא השמאל אשר תומך היום בראש ממשלה מהימין. זה מה שעומד לקרות. זהו מצב אבסורדי ועל כן התשובות לגביו אבסורדיות. תודה

אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש את דעתו שלו, ומובן מאליו שזהו המפתח.

זה נפלא לשבת כאן ולדבר. אך אם אתם אחראים, בואו נניח לרגע שאתם ראש הממשלה, או שאתם שר בקבינט ועליכם לקבל את ההחלטות האמיתיות. המספרים ברורים מאוד. בין חוף הים התיכון ונהר הירדן ישנם קרוב לעשרה מיליון אנשים. דבר שעוד לא קרה בהיסטוריה. חצי מהם פלשתינים, חצי מהם ישראלים – לא יהודים ישראלים – כיוון שישנם ישראלים רבים שהם פלשתינים גם כן. זה רק עניין של זמן עד שהיחס יהיה 60 אחוז לעומת ארבעים אחוז.

כאמריקאים, מה הוא הפתרון שלכם? שישראל תהיה מדינה לא דמוקרטית? כאן קריטריון א', הפלשתינים קריטריון ב'. הייתם רוצים בכך? אני לא הייתי רוצה. או שלא תהיה מדינה יהודית במזרח התיכון? זה הוא הפתרון היחיד . לשבת כאן ולומר שהשטחים אינם כבושים, אין זה בעל ערך. עליכם להסתכל על העובדות ולקבל החלטות. זה מה שמנהיג אחראי חייב לעשות. אתם יכולים לדבר על זה כמה שתרצו. אין לכך ערך. כיוון שישנם פלשתינים שם, השטח כבוש. זה מובן מאליו. אם אינכם בטוחים לגבי זה, לכו אל מחנה הפליטים בג'בליה, גודלו ארבעה ק"מ, דברו עם האנשים שם, לא איתי, לא עם גילה, ואז תחזרו אלי. תודה.

אני מקווה שהבנתי אותך נכון והנה תשובתנו. מרבית היהודים אשר גורשו ממדינות ערב הגיעו לישראל. כאן הם אינם פליטים יותר. הם אזרחים טובים, גאים ויצרניים של מדינת ישראל. אלו הם אנשים שנקראים יהודי התפוצות. אנו מאמינים שמקומם בישראל ושילבנו אותם בישראל. השאלה ביסודה היא מה יקרה ליהודים שיאלצו לעזוב את ההתנחלויות? הם אזרחים ישראלים.

אנו מציעים להם שני דברים. לשוב לבית שהוא מדינת ישראל או להצטרף לגושי ההתנחלויות. אני מביעה כאן, שוב, את דעתי. איני יכולה לומר זאת בשם אחרים. איני חושבת שיהיה זה בטוח עבורם לחיות תחת שלטון של מדינה ערבית, פלשתינית. כך שהפתרון שלנו, במקרה הספציפי הזה, הוא ששמונים אחוז מהמתיישבים יוכלו להמשיך לחיות בהתנחלויות שלהם בגושי יישובים אשר יסופחו למדינת ישראל. מדובר בערך בשלושה אחוז מהשטח. עשרים האחוזים הנותרים אשר נמצאים בהתנחלויות אשר יהיו מחוץ לגבולות ישראל יצטרכו לבחור, האם ברצונם לשוב אל תוך גבולות המדינה, גבולות 67', או להצטרף לגושי ההתנחלויות הללו. זה מה שאנו מציעים.

אנו באמת מקווים שלא ליצור תפוצה נוספת. אנו באמת מאמינים שלא יהיה זה בטוח, בשום נסיבות שהן, לחיות כרגע תחת שלטון ערבי. אך אני מאמינה שזו תצטרך להיות הבחירה שלהם. עלינו לקבוע בשלב מסוים בחיים את גבולותיה של מדינת ישראל. סביב זה סובב הויכוח כולו. אין זה קשור, בעיני, לשאלה האם מתקיימות או לא מתקיימות בחירות בארצות הברית. עלינו להיות מסוגלים להחליט.

רוב הציבור במדינה זו מאמין שאין פרטנר בצד השני. אגב, איני שייכת לרוב זה, אני רק מתארת את המצב. על כן, הפתרון החד צדדי שמציע ראש הממשלה מקובל על רוב הציבור במדינה אשר מאמין שמתי שהוא אנו חייבים לקחת את גורלנו בידינו ולא לחכות לפלשתינים להחליט על דרך זו או אחרת. אבל המטרה של התרגיל כולו היא שישראל תתקיים בתוך גבולות בין לאומיים בטוחים. זו מטרתו של התרגיל כולו.

תודה רבה לכולכם.

ברשותכם ברצוני להקריא לכם את ההחלטה שאנו כוועדה בכנסת רוצים לקבל. ברור שזו החלטתנו, אך ברצוננו לחלוק אותה עמכם. הנה הטקסט.

"ועדת הכנסת לעליה, קליטה והתפוצות מברכת את הקהילה היהודית באמריקה ביום השנה ה- 350 שלה, על הישגיה הגדולים הן בקרב הציבור האמריקאי ובמיוחד בקרב היהודים באמריקה. הוועדה מברכת את הוועדה היהודית אמריקאית על פעולותיה לחיזוק החיים היהודיים באמריקה, על פעילויותיה החשובות בישראל, ביניהן פעילויות בתחום החינוך, ועל חיזוק הזהות היהודית. הוועדה קוראת לוועדה היהודית אמריקאית לחזק את הדיאלוג המתקיים בין יהודי אמריקה וישראל, ותהיה מוכנה לשלוח חברי כנסת להשתתף בדיונים המשפיעים על גורלנו המשותף כיהודים".

האם אנו מקבלים את זה? אנו מקבלים. תודה רבה לכם.

הרשו לי רק לסיים בסיפור משעשע במקצת. לפני שנים רבות ייצג את ישראל בדנמרק שגריר אשר נהג לברך את אורחיו באופן הבא. נזכרתי בזה בגלל מה שאמר ח"כ יולי אדלשטיין, כי "זה הוא תמיד יום מיוחד". הוא נהג לומר, השגריר הזה, "אשתי הטובה ואנוכי רוצים לברך אתכם היום. כשאני אומר אשתי הטובה אני באמת מתכוון לכך, כיוון שלפניה היו שלוש נשים רעות". איני מתכוונת לרמוז שישנם ארגונים יהודיים טובים או ארגונים יהודיים רעים. אני רק רוצה לומר שאנו באמת ובתמים נהנים מהשותפות שיש לנו כאן בישראל עם הוועדה היהודית אמריקאית. היינו רוצים שתמשיך.

תודה.




Minutes of the Aliyah Integration and Diaspora Affairs Committee meeting dedicated to mark three hundred and fifty years of the American Jewish presence in America


10 Heshvan 5765 - 25 October 2004

It is a privilege to open this special session of the Aliyah Integration and Diaspora Affairs Committee dedicated to mark three hundred and fifty years of the American Jewish presence in America. Let me first welcome you all and say that we really appreciate the fact that you have chosen the Knesset, Israel’s shrine of democracy, to hold this special event. Whoever follows contemporary Jewish history cannot fail to understand how different the position of American Jews is in comparison with any other community in the world. Having myself landed just three hours ago from a short trip to Paris, I can testify that the big debate within French Jewry and among French Jewish intellectuals is whether at all Jews under the role of the republic can be considered as a community. Obviously, within the American Jewish system this is not even a question, as American law gives equal status from the beginning to all three monotheistic religions. The American system recognizes the legitimacy and the importance of communities. It is on this backdrop that the American Jewish community has thrived and developed and become extraordinarily influential. It is here at this session today that we would like to pay tribute to the strength, to the vibrancy, and the vitality of the American Jewish community, to the contribution of American Jews in every field of life, in every endeavor to the American society. But more importantly for us as Jews and as Israelis we come to salute the manifold contributions of American Jews to Israel, be they political, financial, economic or culture. Within this context the American Jewish Committee has played an important role since its inception in 1906. I hope that within two years we will mark the one hundredth anniversary of your organization here together.
Your presence among us today is important as you are right here on a fateful day, a day when Israel’s Knesset will be called to vote on a difficult decision. At the heart of the controversy is the Prime Minister’s disengagement plan, a plan whose consequences will be far reaching. It is only good and proper that you participate in our debate and understand fully what is at stake. I believe that this understanding and awareness should be part and parcel of the ongoing dialogue between Israel and the Diaspora, Israel and the American Jews. This dialogue has always been the focus of the American Jewish Committee’s activities and we call upon you today to strengthen it, to diversify it.
I would like now to call on the Speaker of the House, the honorable MK Mr. Rivlin, to address you. Thank you.

Collette Avital, Members of the Presidential Desk, ladies and gentlemen, welcome first of all to the Knesset of Israel, the shrine of democracy of the Israeli people and the State of Israel, to Jerusalem, the capital of the State of Israel and the capital of the Jewish people and the capital of everyone who worships anything at all. Of course I would like to emphasize and to emphasize that you have come to us on a very special day, on a special day that could be an ordeal for Israeli democracy. I know that you are part of the experience of the Israeli people and the experience of the Israeli State. I would not like to talk to you about the role of you as leaders of the Jewish people in America about the role of Jewish Jewry in the Diaspora because you know better what you have to do. We appreciate very much what you are doing for your people and what you are doing for Israel as the people who are standing in the front of every battle that Israel has to face, whether we are talking about the international environment or we are talking about the needs of Israel in the United Nations, or much more important at the American Administration. Today the wonders of the Israeli democracy could be shown and could be given as an example with my own problem. Everyone in Israel knows exactly what my ideas are towards disengagement. Everyone knows in Israel what are my opinions about evacuating any Jew from any settlement in Eretz Yisrael. Nevertheless, I have to be the one who has to take care for the democratic debate that is going to take place in the next 48 hours in this building. That could really show what is the strength of the Israeli democracy. We have a lot of disputes, not to say differences of opinion and we are split between right and left. Sometimes right is on the wrong side and sometimes the left is on the right side. Here we don’t know exactly in this debate who is the coalition and who is the opposition. We have the coalition supporting the Prime Minister, but not every one of them is supporting the disengagement plan of the Prime Minister. On the other hand we have the opposition who are not supporting, to say the least, the Prime Minister, but on the other hand they are supporting the ideas of the Prime Minister as they are brought into the Knesset today. We have a lot of problems and we are struggling now for – this is the culmination of struggle when we are talking about democracy. Because everyone should know all over. We are appreciated because of that, that in Israel there is only one rule of the game and that is the rule of democracy. The majority will decide. The majority will decide even if it would be a majority of one. We remember the second debate of the Oslo Agreement and the approval of the Knesset. It was actually the majority of one who decided upon ratification of the Oslo Agreement that was brought by Yizchak Rabin whom we are going to commemorate the day of his assassination on Wednesday.
So I have to run a debate here from five o’clock this afternoon, when my heart is saying something, when my mind is saying another thing. I know that I have to run the Israeli democracy and I will do it. There is no way not to fulfill all the rules of democracy in the Parliament of Israel, the Knesset of Israel. With God’s blessings I hope that I could bring the Knesset to the decision after everyone of the Members of Knesset will bring about his idea openly, without any fear, without any kind of pressure from anyone. We will have to decide and we will decide. Even though some of us probably would have the sort of idea that maybe the decision of the Knesset was a wrong decision, that it could be and bring instead of peace to Israel a disaster from their point of view, I can assure you that the majority, whatever it would be, even a majority of one, would be the majority that would obligate everyone in the Knesset to follow up the decisions of the Knesset because here in the Knesset we have to decide upon everything. There is no referendum to decide instead of us. Every member of the Knesset was sent to the Knesset because he has … ideas that published his ideas to all his voters and to all his supporters and he should do whatever he thinks should be the right way to do so. If he is in a position that he cannot decide, let us go to new elections. It could happen in democracy. It is not a danger to the very existence of democracy. We could do it. We faced sometimes a crises and we have faced a lot of crises in the young democracy of Israel, but I can assure you that those days that you are along with us here are one of the crucial days and one of the days that Israel will have to decide upon the way of handling the crisis that we are facing from the beginning of the creation of the State of Israel, or should I say from the beginning of Zionism here in Israel when we started to return back to our homeland.
I hope that you would be one of the people, all of you could be those representatives of all the Jewish people because I really feel that the State of Israel belongs to all the Jewish people all over and could see what are the wonders and what is the friends of the Israeli democracy. Welcome once again. Welcome to the Knesset. Welcome to us to the State of Israel and as a Jerusalemite, welcome to Jerusalem. Thank you very much.

Thank you very much Mr. Speaker. Before we continue, I would like to present the people sitting on what you call in America the dais, if I am not wrong, from my extreme right but not necessarily in terms of politics. First on the right Orit Noked from the Labor party, MK for the Labor party; MK Professor Nudelman, who belongs to the National Unity party; Eran Lehrman whom you know; Shula Bahat, obviously whom you know; Robert Gutkin who is going to address soon, whom you know; MK Reshet Chen, representing the Shinui party; MK Marina Solodkin, from the Likud; MK Yuli Edelstein, former minister, also representing the Likud. I believe that he will have to leave soon. The director of our committee, Dana Gordon.
I’d like to call now on Mr. Goodkind to address us. Thank you.

Thank you Ambassador Avital. You are always an ambassador. You were a marvelous Consul General in New York. We miss you although your State is well represented today. We thank you for greeting us today and being with us. We thank the Members of the Knesset who are with us, both on the dais and I believe in the audience.
We Jews pride ourselves on our long history as a people and as a religious civilization. This year marks the 350th anniversary of the first Jewish community in what later became the United States. With the clarity of hindsight we can see that the arrival in 1654 and what is now known as New York and then known as New Amsterdam of 23 Jews was the first page of an extraordinary new chapter in the annals of the Jewish people. The reception of that first handful and of the millions who were to follow them plainly constitutes deliverance that calls for celebration and thanksgiving. My remarks will focus on the founding of the community, especially in its early years and its many difficulties as well as its many achievements and on the maturation of that community, especially in the 56 years since the birth of the State of Israel. I also want to highlight the important transition from Jewish life in British colonial America to full participation in a newly independent United States of America.
The early history of the Jewish community in America, I would submit, offers some lessons for understanding the American Jewish community today. In many ways the first Jewish arrivals in America, victims of religious bigotry, there were many Christian groups who also sought haven on our shores, Quakers in Pennsylvania, Baptists in Georgia, Catholics in Maryland and Protestant pilgrims in New England. During the fifteenth century Jews living on the Iberian Peninsula, Spain and Portugal, endured tragic physical expulsion and bitter religious persecution. Many mistakenly believed that the persecution all came to a sad end in the fateful year of 1492, but it was not so. Anti Jewish harassment and the church sponsored Inquisition continued for many decades, eventually reaching the Portuguese colony of Recife Brazil. However in the decades before 1654, Recife was under Dutch rule and it became a thriving center of the sugar industry in Brazil. While there was still anti Jewish discrimination in those years on the part of the Dutch the city attracted many Jews. But by 1654 the Portuguese recaptured Recife and brought with them the dreaded Inquisition. We forget that 160 years after the expulsion from Spain Jews still living under Spanish or Portuguese rule were understandably still in fear of the Inquisition. Afraid for their lives in the Portuguese colony of Recife, twenty three Jews were forced to do what unfortunately is an unhappy reality of Jewish history. They fled their homes for an unknown strange land in search of freedom and security. Because the long arm of the Portuguese Inquisition reached across the Atlantic Ocean the twenty three embarked on a long sea journey seeking new lives in a new land. At that moment in history the various European colonial powers, Spain, Portugal, Great Britain, France and Holland were competing with one another as they established colonies in North and South America. The Recife Jews, some of them already refugees from Europe, sailed for the one colony that offered a real hope for security and survival, the Dutch settlement of New Amsterdam. It is likely that 23 Jews were aware that a commercial company based in the Netherlands, one that had included Jewish members, had founded and funded the New Amsterdam colony. … colonies of Catholic nations, France, Spain and of course Portugal, were off limits. The British colonies were probably not considered because in 1654 Jews were not legally present in England or its colonies.
Looking back from our vantage point the intrepid twenty three made the wisest possible choice, Dutch Protestant New Amsterdam. But the initial reception in that colony where the Hudson and East Rivers meet was hardly an easy or welcoming one. New Amsterdam’s Governor, Peter Stuyvesant, did not want the Jews to settle in his colony. However, the Jewish members of the settlement company headquartered in Holland compelled the hostile Stuyvesant to admit the twenty three. In another familiar aspect of Jewish history the twenty three had to agree the tiny Jewish community would not be a burden financially and in other ways to the general society. From the very beginning Jews were in America on sufferance and were less than full citizens. It required close to two hundred years of intense struggle to reverse that situation. Although the first Jews in New Amsterdam were free of the Inquisition, it is likely they felt both literally and figuratively at the end of the Jewish road. That sense is reflected in the revealing name they give to the first synagogue established in what is now the United States. Instead of such conventional names as Beth Israel, House of Israel, Bnei Israel, Children of Israel or Beth El, Home of God, the early settlers chose Sheirit Israel, or the Remnants of Israel. For the last one hundred years the congregation’s building has been located on West 70th Street and Central Park West in Manhattan. The congregation’s founders had no idea they were the forerunners of what became the world’s largest, richest and freest Jewish Diaspora community in 35 hundred years. Nor could the 23 have known that just ten years after their arrival in New Amsterdam, the British would capture the colony and give it a new name, New York.
Jews in the British colony faced daunting external and internal difficulties. Rabbinic leadership was always a severe problem. It was not until the 19th century that a rabbinical school was formally established in America. In those early years there were no yeshivas or a sufficient number of qualified Hebrew teachers, spiritual leaders, ritual slaughterers, circumcisers, cantors and others needed to sustain a vigorous Jewish community. While Jews arrived in the Georgia colony just six months after it was founded in the early seventeen hundreds, some anti Jewish restrictions remained in America until the nineteenth century. Rhode Island, despite its proud legacy of Roger Williams in religious liberty, did not allow Jews to vote or hold elective office until 1843. Just as the name Sheirit Israel speaks volumes about the early settlers’ view of the future, so to does the construction of the famous synagogue in New Port Rhode Island tells us about the mind set of Jews in colonial America. Today that Jewish house of worship, now known as the Touro Synagogue, completed in 1763, is an historic national landmark. It is, however, often forgotten that the congregational leaders insisted their synagogue include a secret trap door that could provide speedy escape in the case of possible anti Jewish physical violence. In a symbolic act of confidence in themselves in the newly emerging American society the New Port Jews permanently covered the trap door. The days of fleeing were over for the Jews in America.
By the time of the War of Independence in the 1770s and 1780s it is estimated that the American Jews numbered about three thousand out of a total population of about three million, or one tenth of one percent. Nearly a 130 years after the Recife refugees arrived in New Amsterdam, American Jews still depended upon Europe for spiritual sustenance and religious validation. It is important to remember that from the outset Jewish life in America was based upon volunteerism and unlike many European communities, the Kehilla, that is a unified community often endowed with government approval never took hold in either the colonies or in the United States. There was no government collective religious tax nor were there legally established ghettos in America’s cities. Nor is there is a one size fits all American Judaism. Geographically far from older Jewish communities in Europe and other parts of the world the tiny remnant of Israel grew independently albeit slowly. Its size grew larger following the Jewish immigration after 1848 and the failed political revolutions in Europe and especially after 1882 when millions of Jews from Eastern Europe came to America to escape government sponsored anti-Semitism including lethal pogroms. Religion in America was deregulated as a result of history and the Constitution’s First Amendment assuring the separation of church and state. So, too, Jewish life has been deregulated. A myriad of religious expressions, trade unionism, socialism, Zionism, Yiddishkeit, secularism and domestic politics, both liberal and conservative have all been part of the American Jewish mix. It is estimated that nearly 70% of today’s American Jewish community trace their family roots to that post 1882 surge in immigration to the United States. In more recent years the American Jewish community has witnessed newcomers from such places as the former Soviet Union and Iran.
Finally our community’s early history offers some lessons as we celebrate 350 years of Jewish life in this part of the world. From the very beginning in 1654 Jews in America were compelled to develop their own communal institutions to guarantee survival. No one person in no government did it for them. We need to salute the brave men and women who in those early decades chose to maintain Jewish life in America as a tiny minority. They recognized that a new American Judaism needed its own schools, unions of congregations, newspapers, publications, prayer books and other necessities of Jewish life. Back then, as now, Jewish life frequently appeared fractured, divided and even chaotic. But in fact that seeming disarray actually resulted in a vigorous, robust and creative Jewish community.
The legacy of the early American Jewish community is that American Jews must do it themselves. Tragically that fact became even clearer following the holocaust when the extraordinary wellsprings of Jewish creativity in Europe were destroyed. It is also clear that after 56 years of Israeli independence American Jews cannot use the embattled and beloved Jewish State as their surrogate for Jewish identity and continuity. However the birth of the State of Israel in 1948 changed the map of the American Jews. The return of the Jews to sovereignty and statehood fundamentally altered the meaning of peoplehood and the meaning of American Jewish identity. Certainly since 1948 the pro Israel consensus within American Jewry has held and American Jewish leaders believed that their most critical priority lies in strengthening the special relationship between America and Israel. If not for the unique role of the American Jewish community led by, among other non governmental organizations, the American Jewish Committee, American Middle East policy would in all likelihood resemble more that of the European democracies than the strong friendship between America and Israel that has been bipartisan for over fifty years. American Jewish leadership today recognizes its awesome responsibility to assure the support of the United States for the security and wellbeing of Israel. It knows that for the survival of that State as we know it the U.S. veto in the UN Security Council must not be forsaken. I would respectfully submit that American Jewry is the Diaspora case that has actually worked. It has built a vibrant Jewish culture. It has established its security in American society and in recent decades it has risen to its global responsibility. One could not have predicted all of this as early as 1939, let alone 1776. But the opportunity that America has provided Jews stands as a remarkable, even exceptional Diaspora case. No society in Diaspora Jewish history has so welcomed Jewish participation as has America. That fact is well worth celebrating as American Jewry and Israel together work together to strengthen the collective Jewish people. When people think of the history of the Jews they think of persecution, expulsion, tragedy, mass murder and now terror. American Jewish history, particularly of the last two hundred years, offers us the opportunity to explore how Jews have flourished in a free an pluralistic society where church and state are separated and where religion is entirely voluntary. If there is a central theme to American Jewish history it is the story of how Judaism and Jewish life have been transformed by freedom.
That said, we also need to look critically at the unfinished agenda of American Jewry. We have very serious problems of assimilation and mixed marriage and there are no obvious solutions. We need to make Jewish literacy the hallmark of the American Jewish ethos. We need to strengthen American Jewish attachments to the State of Israel and to Jewish peoplehood. More important we need to combat the disinterest among so many in matters Jewish which in turn mean disinterest in matters related to Israel. Secondly, we need to be realistic that the last few years in particular have not been good years in Jewish history. Threats to Jewish survival exist worldwide. American Jews as active citizens in the world’s only super power must take responsibility together with Israel for the health and welfare of the Jewish people worldwide.
The AJC has committed itself to active participation in the observance of 350 years of American Jewish history. In doing so we have recognized our need to reaffirm the reverence for justice, freedom, equality and pluralism that have made America the haven it has been for us and for all Americans, our commitment to sustaining America’s role as the champion of freedom and democracy throughout the world, our obligation to recognized what American Jewry has achieved over three and a half centuries and to consider and dedicate ourselves to the tasks that lie before us in the century ahead, and our duty to give thanks for having been sustained and enabled to reach this anniversary.
Celebrate 350 is a consortium of American Jewish organizations including the American Jewish Committee. It is chaired by past AJC President Bob Rivkin. It has come together to spearhead events marking the significance of 350 years of Jewish life in North America. Celebrate 350 has arranged for the minting of a medallion which I presented to Speaker Rivlin as representative of the Knesset immediately before this session. That medallion states on one side “Proclaim liberty throughout the land” in English and Hebrew, the line coming from Leviticus and relates to the jubilee year. It also appears on the Liberty Bell in Philadelphia. On the other side an excerpt from President Washington’s letter of 1790, that is, before the Bill of Rights to what is now known as the Touro Synagogue of Newport, Rhode Island and about which I spoke a few minutes ago, asserting that happily the government of the United States gives to bigotry no sanction, to persecution no assistance. In presenting the medallion to the Israeli Knesset on behalf of Celebrate 350, as a symbol of the commonality between the world’s two most significant Jewish communities and as a pledge that we American Jews will continue to recognize and act upon our responsibility to the security and wellbeing of the State of Israel and worldwide Jewry. Thank you very much.

Thank you very much. Before I pass on the microphone to one of my colleagues I’d like to mention first and foremost that we have here MK Matan Vilna’i, who has just joined us and MK Gila Gamliel who is just coming and who will be joining us. Let me also greet in the hall two people to whom I owe particular honor. One of them is Ralph Goldman, a famous very important leader in the American Jewish community and my friend from the Israeli Ministry for Foreign Affairs, Effie Ben Mattityahu, who was with me when I was in New York and who then was the Consul General in Australia, in Sidney Australia.
I’d like now to call upon MK Yuli Edelstein to say a few words.

Thank you Madam Chair, dear colleagues, distinguished guests, friends. First of all I apologize in advance for behaving in the most impolite manner. I’ll speak in …, but at least I had my witness, the Speaker of the Knesset, that I have to really run to the meeting for which I am late.
I’ll start with the remark that is not true today. I have to confess that whenever I address our counterparts, parliamentarians from different countries, or groups, delegations coming to the Knesset, I always start with saying, you are visiting the Knesset on a very special day. It is always a very safe phrase to start with. Today is a little bit different. Mah nishtanah? Today really is as little bit different and I think that the decision we are all facing is a decision that will echo for many, many years here in Israel and outside. Just help us G-d to take the right decision.
The second point would be that we as Jews here in Israel – you know, there are all these attempts of some scholars, especially sociologists, to explain that Israelis are different from Jews. So I have a proof that we are no different. Our trouble is not enough. A true story – yesterday I go to my grocery store around the corner and I found a big ad on the door, Republicans abroad, please note the vote is taking place there and there and there. So we are now very active, I guess, in the American elections. They say that there are dozens of thousands of voters here in Israel. Both Democrats and the Republicans are hunting them. So I think our own trouble is not enough. We have to be very actively involved, but on the other hand, it’s good news. It means that many of your Landsmen, or former Landsmen, whichever way you want to put it have made aliyah and are not only struggling with the difficulties of life in Israel but are still promoting their ideas in favor of Bush or Kerry or whoever the candidates might be. I think it is for me also good and promising news except for the confession that I sincerely laughed when I saw this huge ad in the midst of our discussion here.
On a more serious, and I’ll finish with that, I am well aware that the initiators of this session of the American Jewish Committee are doing many tachlistic projects in order to keep the dialogue between Israel and the Diaspora Jewry and they’d rather have it as a dialogue and not a monologue. If I am allowed I would say that in the nearest future we, here, whatever the decision taken tomorrow might be, will be facing a lot of difficulties and a lot of public debate. It will be very important with this whole debate going on not to lose the connection and not to lose the stream of the dialogue with the Diaspora Jewry, with the American Jewry first and foremost. I just hope that everyone present here by this very visit and by saying that everyone present will take back home will help in keeping this dialogue alive, I think it’s in our mutual interest. Thank you very much.

Thank you MK Edelstein. Now it is my pleasure to call upon Reshet Chen from the Shinui party.

Madam Chair, ladies and gentlemen. As you have been told this is a very, very special day here in the Knesset. This is truly one of the historical moments in Israel. On this occasion, with your permission, I’d like to say something personal. I am 36 years old. I was born in May 1968. If you make the math you will see that I am directly connected to the Six Days War. In that sense I stand before you and I stand in this House as a representative of a generation that was born after the 1967 war. With tremendous pride I am going to vote tomorrow for the beginning of the withdrawal of Israel from the occupied territories. Because by doing that I will be doing for my children what the previous generation didn’t do for me. We’ll be starting to solve the problem that was created in 1967. The problem that was left open through indecision of the leadership of this country since the day I was born to this day. If I do absolutely nothing else in this House and only vote for the beginning of the withdrawal from the occupied territories then I will be content.
I’d also like to say something to you. The issue of the West Bank and the Gaza Strip, the issue of the occupied territories is not an Israeli issue, it is a Zionist issue, it is a Jewish issue. As such this is an issue that should concern you just as much as it concerns us. This is one of the few issues that I believe that Jews from around the world, any Zionist Jew, has the right and obligation to stand up and speak his mind. If that means that on this issue American Jewry will have to be in argument within itself, so be it. It’s not that terrible to be in argument on some issue. But this is an issue that I believe is important enough to be a Jewish issue. Because we need to make a decision between a Jewish democratic country and a dual national country. This is the issue that is on the table. Because if we stay there and we want this country to be a democracy then we have to choose between democracy and Judaism, a Jewish homeland. And we don’t want to have to make this choice. So I ask you to speak your mind and not to resort to the methods that are very, very understandable, of Israel right or wrong, Israeli government right or wrong. We support the Israeli government. It so happens that the Israeli government right now – I am part of it and it is doing what I think is right. But regardless of that, I think that you have the right and obligation to have your mind and to speak it. Thank you.

Thank you very much Reshet, also for the message, but also for the brevity of your speech. That enables us to have more speakers and it is now my pleasure to call upon MK Marina Solodkin. I’d like to mention here, on this committee we are Members of Parliament from left and right. By the way, I don’t believe in what the Speaker of the House has said. I believe that we are on the right side, but it’s okay. But in any event on the issues of aliyah and on the issues of integration, I don’t believe that there is too much of a difference in politics. We are all united in trying to achieve exactly the same things.

Thank you Collette. Ladies and gentlemen. Good afternoon and hello. I am Marina Solodkin and a representative of the former Soviet Jewry in Israeli Parliament. I am fourteen years in Israel. I am, among the fourteen years in Israel, I am nine years in the Israeli Parliament. So I can think that you can appreciate the Israeli democracy which gives the right to immigrants almost immediately we entered on the list of Sharansky’s party, Israel VeAliyah, in 1996, in the Israeli Parliament, and we are capable to participate in very important decisions, as you heard, that we have tomorrow. I will not speak longer about tomorrow’s voting. I am together with the Prime Minister and very proud of it.
I am privileged to participate in the celebration of 350 years of American Jewry. We are so grateful to you. I have the least personal and community of thanks as former Soviet Jews to the American Jewry, for your participation in the campaign Let My People Go, for your effort to give freedom to Sharansky, for your generous help as American States to the State of Israel, for your generous help to the Jewish Agency. Only a week ago I had here representatives of Brooklyn Business Club, former Soviet Jews from Brooklyn that are now going to have a program for business help to the former Soviet Union immigrants businessmen in Israel. We have very difficult times and as always you are ready to help. I want to say to you, we are here, I, Collette Avital, the Chief of the Aliyah and Immigration Committee, we are thinking together with Nathan Sharansky and the President of the State about solutions. We want to see the second chamber of the Israeli Parliament, the chamber of Jewish people. You participate in very important decisions in this Jewish Parliament. I entered the Knesset and was very green as a lawmaker, but I voted against the decision to have only Orthodox conversions, as it was against my coalition. I think that such questions we have to give a solution only together.
At the end of my speech there is no Israel without strong Diasporas and first and foremost without the American Jewish Diaspora. There are no self respecting proud Jews without a strong Israel. Toda.

Thank you Marina. M.K. Orit Noked.

Thank you for coming here and for solidarity with Israel and to celebrate with us 300 years of American Jewish life. I heard that you are going tomorrow to the town of the Sderot. I want you to know that we appreciate the gesture which symbolizes the solidarity and help of American Jews to Israel in the time that we need. I want just to tell you that near Sderot there are also several kibbutzim that I will appreciate if you will visit too. The government yesterday supported Sderot and those kibbutzim and I think it is very, very important that if we want that the people will stay there.
I had the privilege of being the guest of the ADC at the annual meeting two years ago. Of course I want to thank Eran Lehrman and Shula Bahat. I will always remember what I learned about the power, the values and the commitment of the American Jews and their love to Israel. As all my friends said about this day, I think this is a very, very special and historic day and also difficult for some of us. Give us your help and support as we take the difficult decisions on Israel’s future. We know we can rely on you. Thank you.

Let me call upon MK Matan Vilna’I, former Minister of Culture, Science and Sport.

Good morning. I am Labor party and ex-general that served for thirty six years in the IDF, from the rank of a young paratrooper to the deputy chief of staff. I fought in all the wars that you can imagine. I commanded operations all over the Middle East that you never heard about. I was badly wounded in battlefield and I am saying all this because I would like to give you a few remarks about what we used to call in Israel the situation, hamazav. Now, as my friend said before, it is a very special day and it’s really a special day because we are going to vote today not about the disengagement. We are going to vote about the future of Israel. If we say that, and I believe that all of us share this value, as a Jewish democratic state it is obvious. If we believe that G-d will solve the problem, someone will solve the problem, the Arabs will one day disappear, will vanish, you can vote against. But if you are a leader, you understand the situation and you know that we are here and the Palestinians are here till the end of the days we must have a solution. The only solution to remain a Jewish democratic state is to have alongside Israel a Palestinian state. No other solution, believe me. All the world understands it. Most of the Israelis understand it, not all of them. It is a matter of time. All the prime ministers that came from the right behaved like this. When Prime Minister Begin gave back Sinai with the peace treaty with Sadat, when Prime Minister Shamir went to Madrid against his basic values, against his basic ideas, when Prime Minister Netanyahu gave back Chevron, when Prime Minister Sharon and all four of us, these are the only prime ministers that came from the right, everyone of them did something in order to have a Palestinian State. They will never declare it when they behaved like that. As a military man I would like to tell you loud and clear there are only three ways, three levels, three topics, three subjects that you have to deal with at the same time in order to have a solution. First of all you have to fight terror and there is no other way. The terror of the Moslems that you saw on September eleventh in New York and in the Pentagon in Washington, D.C., it’s part of it. You have to fight them. You can’t talk with them because they believe that they are on the right side and they are Moslems and they are radical Moslems and you have to fight them. At the same time you have to separate from the Palestinians. It is obvious because it is a two state solution. We are on one side and they are on the other side. I understand that this afternoon you are going to visit the fence. I built the first fence that we built around Gaza. Maybe you will see it when you will be in Sderot. It was a big argument then about the fence, but from a security point of view it is obvious that you need a fence. You need an obstacle in order to stop terror. It is part of the solution of the two state solution. So you fight, you have to separate and you have to speak with them. You have to find Palestinians, and there are moderate Palestinians, but you must speak with them in order to find a solution. This is the only way. It can take twelve years, it can take one hundred years, it can take two hundred years. This is the only solution. There is no solution from the right side of the map, only to fight. Because I fought for thirty six years I understand what it means you are fighting. It is not a solution although you have to do it.
So as Jews that are coming from abroad you are very important for us. You are very important for us and your support is very important to Israel and to have a group that is coming in these days from abroad to Israel is not typical. You can’t see it all over. Therefore we appreciate very much your coming here. As Americans you have to understand that the three points that points that I mentioned are the only solutions to the problem of the struggle between us and the Palestinians. Thank you very much.

Last but not least on our panel before I turn to you as an audience, I’d like to call upon MK Gila Gamliel from the Likud party.

Hello everyone. I want really to say to you that we appreciate that you are coming to Israel, especially in these days and we really want to thank you about everything that you are doing for Israel. We really need you especially in these days.
I know unfortunately that my Prime Minister and maybe my friends here won’t agree with me that he made a decision to bring now the vote that the Knesset-Parliament will vote about the disengagement plan so in a hurry. Because the government when it decided the program it said that only in March they will think and will see what is happening in the Palestinian Authority and what will be the situation and only after they will have the decision about what will be in this program. Unfortunately we all know that because of the elections in the United States we need now all the members of the Parliament to have the voting tomorrow in this wrong, in my opinion, about the disengagement plan. I want to say to you, I know that your organization that today we all came to celebrate with you about your working hard, about your making the life in the United States for the Jewish people so great. But I know that in this situation about the disengagement plan you are not saying your opinion. I know that all the pressure that our Prime Minister and our government has all the time from the President, especially in these days, that we need to vote for Bush for his letter and I think that this is the main importance for the government today only because of the pressure that our Prime Minister has. I want to say to all of you unfortunately I think that the disengagement plan is the worst plan that we have today. In my opinion I know that maybe at this celebration it is not so politically correct to speak about it, but I want you all to know that we can’t all the time, every four years of the elections, to cut from our state to make people in the United States to be happy. So I think that all of us need to see at first the things that Israel needs and all the time to see what is important and what is good for Israel. We altogether, if we do it, we will have a more greater situation in Israel. So I want to celebrate all of us and to have a great time. I want to say to you that we really need you in the United States to be strong and to have your work. I want to say to you that when I was the representative of all the students in Israel I thought at the beginning that we need all of us to live in Israel and to bring all the Jews from the Diaspora. Now I understand one thing, that when we have Jews in the Diaspora in a big and strong position, it is sometimes better for Israel that you are there and that you are making our job here. So together we need to do it to be in Israel to have a strong and to have a great position in the United States. Have a great day and thank you very much.

Thank you very much. I believe that now we have a few minutes left in which we would like to hear your questions, comments, whatever you might find proper to bring up.
I think that our friends came here actually to celebrate 350 years of American Jewish life and therefore I, even though each one of us has strong opinions and in a way you have seen a little bit, just one little sample of the various opinions represented here in the Knesset, I really don’t think that the subject matter today is or should be the disengagement plan of the Prime Minister. I think that we would like to keep within proportions. Believe me, in the Knesset the debate is going to be much more heated than that.

I wanted to tell you is really maybe to move the subject a little bit. To tell you something that I think should be of interest to your committee. That is, that the American Jewish Committee, uniquely, is involved in the United States in assisting those Jews of the former Soviet Union who chose to live in the United States, to be integrated within the American Jewish community. We have in the last seven years, maybe it’s eight, run training programs, leadership training programs to facilitate that integration. A year ago, almost a year and a half ago, we established a special desk, a special division in our organization. The best reflection of that is really in this group because ten people of the solidarity mission are people who are leaders of the American Jewish Committee from New York and Boston. I think that ought to be something that your committee ought to know. If you would want to stand up, I’ll appreciate that. On that count we are also establishing relationship with the German Jewish community which, as you know now, the majority of which is of Russian origin. We have connections here in this country and we may find some activities maybe to do with your committee. I just wanted to bring it to the attention of the group and of your committee.

I haven’t seen that legal report and we haven’t discussed it yet. But I think that I would voice my opinion and that of members of the Israeli Labor party. The disengagement plan which is going to be presented today is not really exactly the kind of plan that we would have presented. The Labor party would have done something more elaborate, probably not unilateral, certainly much more in agreement with somebody to whom to hand over the Gaza Strip in an orderly fashion. But we think that it is so crucial at the moment that it is so much a question right now which is important to Jewish life in this country, to the moral of the people and to the future of our people, that we – even if it is not as complete as it should be – and if it is not the child that we prayed for, we are going to support it because we believe that this is going to trigger a whole new set of decisions and that public opinion will start getting accustomed to the fact that we have to bring to an end our presence in the Gaza Strip. There are 7,500 settlers living there surrounded by a million and a half Palestinians who are not exactly friendly. We don’t see that there is a future there. We do not see that there is a possibility to continue to live there without the presence of the army. The sooner we get out of there the better off we are. So we are going to support the Prime Minister on his move even if this is not complete. I might add the absurd situation in which we are that right becomes left and left becomes right. Basically it is the left that supports today a Prime Minister of the right. This is what is going to happen. This is what is bound to happen. It is an absurd situation and therefore there are absurd answers to that. Thank you.

I think we all have our opinions and obviously this is a key.

It is wonderful to sit here and to speak. But if you are responsible, let’s assume that you are the Prime Minister, or you are a minister in his Cabinet and you have to take the real decisions. The numbers are very clear. Between the Med Coast and the Jordan River there are almost ten million people. Never in history. Half of them Palestinians, half of them Israelis – not Israeli Jews – because there are many Israelis that are Palestinian as well. In a matter of time that all of us will see, it will be sixty percent to forty percent. As an American what is your solution? To have an undemocratic state in Israel? Here criteria A, the Palestinians criteria B. You would like it? I don’t. Or to have a non-Jewish state in the middle East. This is the only solution. So you speak here and to say it is not occupied, it is not important. You have to look at the facts and to take decisions. That is what a responsible leader must do. You can elaborate about this as much as you can. It is not important. Because there are Palestinians there, it is occupied. It is obvious. If you are not sure about it, go to Jabalya refugee camp, it is four kilometers, and speak with the people in Jabalya, not with me, not with Gila, and then come back to me. Thank you.

I hope I have understood you correctly and here is our answer. Most Jews who were expelled from Arab countries came to Israel. Here they are no longer refugees. They are good, proud and productive citizens of the State of Israel. Those are people who you call Diaspora Jews. We believe that their place is in Israel and we integrated them in Israel. Basically if the question is what will happen to the Jews who will have to leave the settlements? They are Israeli citizens. We call upon them one of two things. Either to come back home which is the State of Israel or to join the blocs of settlements. I am speaking now again in my view. I cannot say that for others. I don’t think that it will be safe for them to live under the rule of an Arab country, of a Palestinian state. So our solution in that particular case is that eighty percent of the settlers will be able to continue to live in their settlements within blocs of settlements that will be annexed to the State of Israel. That is about three percent of the territory. The rest of twenty percent who are in the settlements outside of what will be the borders of Israel will have the choice, which is theirs, to either come back to the 1967 territory, or to join these blocs of settlements. This is what we suggest. We sincerely hope not to create another Diaspora. We sincerely believe that it will not be safe under any circumstance right now to live under Arab rule. But then I believe that this will have to be their choice. We have at one point in our lives to determine the boundaries of the State of Israel. This is what the debate is all about. It is not connected, in my view, to whether yes or not there are elections in the United States. We have to be able to make up our own minds. A majority of people in this country believe that there is no partner on the other side. By the way, I don’t belong to that majority. I am just describing it and therefore the solution of the Prime Minister of a unilateral move is acceptable to a majority of people in this country who believe that at one point we have to take our fate in our own hands and not to wait for the Palestinians to decide this way or the other. But the purpose of the exercise altogether is at one point to have Israel live within internationally secure boundaries. This is the purpose of the whole exercise.
Thank you all very much. I would like now with your permission to read to you the decision that we as a Knesset Committee would like to take. Obviously it is our decision, but we would like to share it with you. Here is the text.
“The Knesset Committee of Aliyah, Integration and Diaspora Affairs congratulates the American Jewish community on its 350th anniversary for its great achievements both in American public life and more particularly in American Jewish life. The Knesset Committee congratulates the American Jewish Committee on its actions in strengthening Jewish life in America and on its important activities in Israel, among them activities in the fields of education and the strengthening of the Jewish identity. The Committee calls upon the American Jewish Committee to strengthen the ongoing dialogue between American Jews and Israel and will be ready to send members of the Knesset to participate in discussions affecting our common destiny as Jews.”
Do we adopt it? We do. Thank you all very much.
Let me just end with somewhat of a humerus story. We used to have many years ago an Israeli ambassador in Denmark who used to greet his guests in the following manner. I was reminded by it because of what MK Yuli Edelstein said, that this is always a special day. He used to say, this ambassador, my good wife and myself would like to greet you here today. When I say my good wife I really mean it because before her I had three bad ones. I don’t mean to imply that there are good Jewish organizations or bad Jewish organizations. I only would like to say that we really and truly enjoy very much the partnership that we have here with the AJC office in Israel. We would like to continue that. Thank you.