_תיקון תקנון הכנסת - המשך.

4
ועדת משנה לתקנון הכנסת
22.6.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 12
מישיבת ועדת המשנה (של ועדת הכנסת) לתיקון תקנון הכנסת
יום שלישי, ג' בתמוז התשס"ד (22.6.2004), שעה 15:30

תיקון תקנון הכנסת - המשך.

חברי הוועדה: רשף חן - היו"ר


סגן מזכיר הכנסת דוד לב

אנה שניידר - היועצת המשפטית לכנסת
ארבל אסטרחן - היועצת המשפטית לוועדת הכנסת

אתי בן-יוסף

תמר שפנייר

אני פותח את הישיבה. אנחנו מתחילים מסעיף 129 החדש, שהוא 92 הנוכחי - הצבעות בעניין הצעות לסדר היום.

"(א) הצבעה אחת" - המילה "אחת" זו תוספת - "בעד או נגד הכללתו של נושא בסדר היום של הכנסת, תיערך לאחר הנמקת ההצעה או ההצעות לפי סעיפים 125 ו-126". למה מתייחסים הסעיפים האלה?

חבר הכנסת הציע, הממשלה השיבה, נשמעה הצעה אחרת, עוברים להצבעה.

אני ממשיך לקרוא: "התקבלה ההצעה לכלול את הנושא בסדר היום - לא תתקיים הצבעה נוספת; לא התקבלה ההצעה, והוצע לדון בנושא בוועדה של הכנסת, יעמיד יושב-ראש הישיבה הצעה זו להצבעה אחת, בעד או נגד; היו מספר הצעות באותו נושא או הצעות שונות באותו עניין, רשאי היושב-ראש להעמיד להצבעה את כל ההצעות או חלק מהן בבת אחת, או כל אחת בנפרד, אולם יעמיד הצעה להצבעה בנפרד, אם דרשו זאת המציע או אחד מחברי הכנסת". מניין נוספו המילים "או אחד מחברי הכנסת"?

זאת הצעת ועדת יצחק לוי. הם אומרים: את ההצעה להצבעה בנפרד יכול להעלות כל אחד מחברי הכנסת.

למה שזה לא יהיה כך?

בסעיף 92 בסיפה כתוב "או אחת הסיעות" ופה מחליפים את זה במילים "או אחד מחברי הכנסת". יש לי שאלה עקרונית. נניח שיש שמונה הצעות באותו עניין, למה לפלג את ההצבעה? את יכולה להגיע לאבסורד שבו מעבירים את הנושא לשלוש ועדות וגם למליאה. אני לא הייתי מאפשר את הפיצול הזה.

בכנסת הזאת היתה הצעה של גדעון סער לתקן את זה, אבל לא הצביעו על זה בסופו של דבר.

צריך לחשוב האם בכלל לתת מקום לפיצול הזה.

אני בהחלט מסכים אתך. אם יש שבע הצעות באותו נושא - או שדנים בכולן במקום אחד, או שלא דנים בהן.

אז לא ניתן אפשרות לפצל, גם לא למציע.

נכתוב כך: "היו מספר הצעות באותו נושא או הצעות שונות באותו עניין, יעמיד היושב-ראש את כל ההצעות להצבעה". בלי האפשרות להעמיד להצבעה כל הצעה בנפרד. ארבל, תסמני את זה לדיון מהותי.

אותו הדבר הייתי עושה גם "הצעה אחרת". כאשר הממשלה משיבה, יש הצעות אחרות. הממשלה משיבה לכל ההצעות בבת אחת, אבל לעומת זאת הצעה אחרת ניתנת לכל אחת מההצעות בנפרד. אם אחד מבקש הצעה אחרת להעביר למליאה, השני אומר להסיר רק כדי לקבל את זכות הדיבור. השאלה אם צריך את כל זה.

התשובה היא שזה חלק מה-parler, זה מאפשר לאנשים לדבר על ההצעות לסדר במשך דקה.

אני מעלה נימוק שלא אני המצאתי אותו, הוא עלה עוד בוועדת יצחק לוי בזמנו. חבר כנסת מגיש הצעה דחופה לסדר היום, הוא חשב שזה נושא חשוב, הוא עולה ומדבר שלוש דקות, ואז באים חברי כנסת שבכלל לא חשבו, לא טרחו להגיש הצעה ונותנים להם דקה או שתיים.

הנימוק הוא אחר: אם אדם אחד הציע להעביר לוועדה, נגמר העניין. יש הצעה אחרת להעביר לוועדה. אבל אם נאפשר רק הצעה אחרת אחת, מי יקבל את הזכות הזאת?

חבר הכנסת הראשון שמבקש.

ומתי הוא יכול לבקש?

אחרי תשובת הממשלה. כי המציע מבקש דיון במליאה, השר הציע להעביר לוועדה או שהוא הסכים לדיון במליאה. חברי הכנסת אמורים להמתין עד שהמציע עולה לדבר. השגרה היא שהם מבקשים עוד לפני כן הצעה אחרת, וזה לא בסדר.

אנחנו ניקח את ההצעה של חבר הכנסת גדעון סער, שתהיה הצבעה אחת על כל ההצעות לסדר היום באותו נושא. מבחינתי ההצעה הזאת מתקבלת, נביא אותה לאישור ועדת הכנסת.

זה מביא אותנו שוב לשאלה של הצעות אחרות. עקרונית המציע מציע להעביר את הנושא לדיון במליאה, אז יכולות להיות שתי הצעות אחרות: חבר כנסת אחד יכול להציע להעביר את זה לוועדה ואחד יכול להציע להסיר.

תלוי מה השר אומר. אם השר מסכים שזה יעלה למליאה, יש שתי הצעות אחרות, אחת להסיר ואחת לוועדה. אם השר מציע ועדה, נותרת למעשה הצעה להסיר מסדר היום, כאשר ברור לך שכל אלה שמדברים בדרך כלל בכלל לא רוצים להסיר את זה מסדר היום, הם רוצים רק לדבר.

תיכף נחזור לעניין של הצעות אחרות.

נעבור עכשיו לסעיף 129(ב): "נשמעה הצעה לדון בנושא בוועדה, ולא הוצע שלא לכלול אותה בסדר היום, ולא הסכים בעל ההצעה לסדר שהצעתו תועבר לוועדה, יעמיד היושב-ראש להצבעה אחת את ההצעה לכלול את הנושא בסדר היום או להעבירו לוועדה". זה בא מכוכבית 5 - ישנן שתי הצעות בלבד, אחת לכלול בסדר היום והשנייה להעביר לוועדה, אין הצעה להסיר, בעל ההצעה אינו מסכים לוועדה, אז יעמיד יושב-ראש הישיבה את שתי ההצעות זו מול זו.

כלומר, מי שמצביע בעד זה להעביר למליאה, ומי שמצביע נגד זה להעביר לוועדה. כשהתחלנו עם ההצבעה האלקטרונית, היות שהאופציות שם הן בעד ונגד, אמרו שאי אפשר לאפשר הצבעה של מליאה מול ועדה.

אם יושב-ראש הישיבה אומר "מי שמצביע בעד המשמעות היא שהוא בעד להעביר למליאה, ומי שמצביע נגד המשמעות היא להעביר לוועדה" - זה בסדר.

נשאלת השאלה מה קורה אם בעל ההצעה לא רוצה להעביר לוועדה, הוא רוצה או מליאה או כלום - למה שלא יתנו לו את הזכות שלו? חבר כנסת הגיש הצעה לסדר היום והוא רוצה שהנושא יידון במליאה, השר אומר שאין לו התנגדות שזה יידון במליאה, בא חבר כנסת אחר ומציע הצעה אחרת שזה יעבור לוועדה, בעל ההצעה לא מסכים לכך - אז למה מצביעים בכלל על האופציה הזאת?

למה לא? זאת ההצעה של הכנסת.

זאת לא הצעה של הכנסת. בעל ההצעה יכול להסתפק בדברי השר, ועל כך לא עורכים הצבעה. פה בעל ההצעה אומר: "אני מעוניין או מליאה או כלום, אני הגשתי את ההצעה כדי שזה יידון במליאה, דיון בוועדה לא מעניין אותי". בעל ההצעה האחרת אומר: "לא, אני מנכס את זה כעת לעצמי".

מה עושים היום?

היום בדרך כלל מצביעים על העברה לוועדה או להסיר. רק אם חבר הכנסת עומד על כך שהוא רוצה ללכת על האופציה של ועדה, אז נותנים לו גם הצבעה לוועדה. גם הוא צריך לרצות שזה יהיה בוועדה.

בעל ההצעה יכול למשוך את הצעתו בכל שלב?

זה כתוב בסעיף 96(ב) הקיים: "ביקש חבר הכנסת לחזור בו מהצעתו לאחר שהכנסת החליטה לכלול את הנושא המוצע בסדר יומה, יודיע על כך ליושב-ראש הכנסת... (ג) ביקש חבר כנסת לחזור בו מהצעתו לאחר שהכנסת החליטה שהנושא המוצע יידון בוועדה ... יודיע על כך ליושב-ראש הוועדה הדנה בעניין; יושב-ראש הוועדה ימסור על הבקשה לכנסת, אם הסכימה הוועדה על כך, והכנסת תחליט בבקשה ללא הודעה נוספת או דיון". אם הוא רוצה לחזור בו, הכנסת צריכה להחליט על כך.

זאת התשובה - העלית את זה לסדר היום, הכנסת דנה, עכשיו היא מחליטה. זה לא שלך יותר.

אם כך, למה אתה מאפשר לחבר הכנסת להסתפק בדברי השר?

כל זמן שלא היתה הצבעה, אפשר להסתפק בדברי השר. זה שלא מוזכרת פה הסתפקות בדברי השר, זאת נקודה אחרת.

צריך בכלל לתקן את הנוסח כאן, כי הוא מאוד לא ברור.

הנושא של הסתפקות בדברי השר בכלל נמצא בתקנון?

לא, זה נוהל.

אז צריך להכניס את זה. אנחנו באים ואומרים: אנחנו עושים את כל הדיון על ההצעות לסדר באותו נושא במאוחד, למעשה כדי להסתפק בדברי השר צריך שכל המציעים יסכימו.

זה ברור. ההסתפקות בדברי השר היא כאשר יש הצעה בודדת. אם יש רשימה שלמה, כולם צריכים להסתפק בדברי השר כדי שההצעה לא תוצבע. אנחנו שואלים אותם אחד לאחד. אם אחד לא מסכים להסתפק, אנחנו מצביעים.

ואז מצביעים על כל ההצעות וכולן עוברות למליאה או לוועדה.

כן, או כולן מוסרות מסדר היום. אלא אם כן הפרדת את ההצבעות כמו היום, וחלק מההצעות אתה שולח למליאה וחלק לוועדה.

זה לא נכון לעשות את זה.

אני חושב שהסעיף הראשון של 129 צריך לעסוק בהסתפקות בדברי השר, זה השלב הראשון. השלב הראשון שמונע הצבעה. אם כל המציעים הודיעו שהם מסתפקים בדברי השר, לא תתקיים הצבעה. הודיע אחד המציעים כי איננו מסתפק בתשובת השר - נדמה לי שבשלב הזה כל אחד מהמציעים האחרים יכול להודיע אם הוא עצמו רוצה עכשיו למשוך את ההצעה שלו. כלומר, אם כל המציעים מסכימים להסתפק והמציע האחרון לא הסכים, המציע הראשון למשל - שלא רוצה להצביע על ההצעה שלו - יכול להגיד: בשלב זה אני מושך את ההצעה שלי, תמחק אותה.

למטרות מעשיות אין הבדל אם משכת את ההצעה או אם זה נפל. המשמעות שההצעה נפלה, היא שזה לא יידון לא בוועדה ולא במליאה אבל הדברים כבר נשמעו. גם כשהמציע מסתפק, הדברים כבר נשמעו.

אתה רוצה להגיד שמספיק שאחד לא יסתפק בשביל שיצביעו על כל ההצעות וכולן ילכו לוועדה?

כן.

אלא אם כן המציעים האחרים לא רוצים שיידונו בזה בוועדה.

אבל אם הם לא רוצים, צריך להביא את זה לאישור הכנסת או לאישור הוועדה, כפי שאמרת קודם.

באופן מעשי, במרבית המקרים, כאשר יש אחד שמתנגד להסתפק, מצביעים על כל ההצעות כי כולן באותו עניין.

אם אחד מהמציעים לא מסתפק, עוברים להצבעה על כל ההצעות.

הרעיון הוא שלא מפצלים, הכל הולך פה כמקשה אחת.

אולי בכל זאת נעשה: עוברים להצבעה על כל ההצעות, זולת אם מציע של אחד ההצעות ביקש לא להצביע על ההצעה שלו. הוא רוצה להפסיק את התהליך לגביו.

אז השם שלו לא יהיה רשום על ההצעה, אבל זה אותו עניין. אז בשביל מה לעשות את זה?

באופן מעשי אין שום הבדל בין אם עברה הצעה של מישהו ספציפי או לא, כי הנושא עובר לוועדה, הוועדה כן או לא תגיש מסקנות. היא תזמין אותו לישיבה כאחד המציעים - ירצה, יבוא; לא ירצה, לא יבוא.

הדרך היחידה של מציע כזה להשיג הסתפקות בדברי השר היא להצביע להסיר מסדר היום עניין שהוא העלה על סדר היום. אבל אולי הוא לא רוצה להצביע נגד עצמו?

אני לא רואה עם זה בעיה.

יש אחר כך הוראה שחבר הכנסת רשאי לחזור בו מהצעתו בכל עת לפני ההצבעה. זאת הוראה שקיימת, תיכף נגיע אליה. יש סעיף שיגיד שחבר הכנסת רשאי להודיע שהוא מסתפק בתשובת השר ואז לא תהיה הצבעה. ואם היו עוד הצעות באותו עניין, ישאלו את כולם. אם כולם יסתפקו, לא מצביעים; אם אחד הודיע שהוא לא מסתפק, מצביעים על כל ההצעות.

היתה סיטואציה נוספת, שנגיע אליה יותר מאוחר בסעיף 96 הקיים. חיים רמון העלה פעם הצעה לסדר היום ואחרי שהוא גמר לדבר הוא אמר: אני מסתפק בדבריי, אני לא רוצה את תשובת הממשלה. אז יש כוכבית שאומרת: לממשלה מותר להשיב גם כשחבר הכנסת אומר שהוא לא רוצה תשובה.

אחרי הסעיף על הסתפקות בדברי השר, אנחנו עוברים לסעיף (א) ויש לנו הצבעה אחת על כל ההצעות ביחד.

ואז עוברים לסעיף 129(ב). פה יש בעיה. המצב הוא שבהצעות דחופות, שהן היותר רבות ויותר בעייתיות, כמעט תמיד יש יותר ממציע אחד. מה קורה אם חלק מסכימים להעביר לוועדה וחלק לא מסכימים? כלומר, יש הצעה לדון בנושא בוועדה - זאת יכולה להיות הצעה של השר או הצעה אחרת, ואין הצעה להסיר מסדר היום, אבל לא כל המציעים מסכימים לכך. אני מציע שנכתוב כך: "ולא הסכימו כל בעלי ההצעה לסדר שהצעתם תועבר לוועדה" - כי מספיק שאחד לא מסכים להעביר לוועדה.

בוא נתחיל בדוגמא הפשוטה שיש הצעה אחת לסדר היום של מציע אחד. יש הצעה להעביר לוועדה והוא לא מסכים לכך.

המציע ביקש מליאה ומישהו מציע ועדה - אז מצביעים מליאה מול ועדה.

הוא לא רוצה להעביר לוועדה, אז למה מצביעים על האופציה הזאת? אם המציע מבקש להעביר למליאה, ראשית מצביעים על האופציה של מליאה - אם לכלול בסדר היום או לא לכלול בסדר היום. אם הוחלט לא לכלול בסדר היום, צריך להצביע על העברה לוועדה, אם בעל ההצעה מסכים. אם הוא לא מסכים, אי אפשר להצביע.

מה שכתוב כאן זאת סיטואציה אחרת, די נפוצה - שהשר או מציע הצעה אחרת אומרים: אני מציע להעביר לוועדה. בעל ההצעה - או לשיטתי, אחד מהמציעים - אומר: אני לא מסכים להעביר לוועדה, אני רוצה רק במליאה. אז לא עושים הצבעה א' לכלול בסדר היום או לא לכלול בסדר היום, אלא שתי האופציות היחידות שעומדות פה על השולחן הן או מליאה או ועדה. אז מתקיים סעיף קטן (ב) - מרכזים את שתי ההצבעות להצבעה אחת של מליאה מול ועדה.

התיקון שאני מציע בסעיף (ב) הוא "ולא הסכימו כל בעלי ההצעה לסדר שהצעתם תועבר לוועדה".

זה יהיה מנוסח כך: "ולא הסכים בעל ההצעה ... ואם היו מספר הצעות באותו נושא, לא הסכימו כל בעלי ההצעה".

"כל בעלי ההצעה" זה כולל גם מציע יחיד בהצעה אחת.

אנחנו לא מנסים את זה מלכתחילה ברבים. גם בסעיף הקודם חשבתי לכתוב: "חבר הכנסת רשאי להודיע שהוא מסתפק בתשובת השר. היו מספר הצעות באותו נושא" וכו'.

אם זה רק יבהיר את העניין, אין לנו בעיה.

אני רוצה שיהיה ברור שלא כל בעלי ההצעה הסכימו שהצעתם תועבר לוועדה, מצביעים מליאה מול ועדה.

מה קורה אם כולם מסכימים להעביר לוועדה?

אז עוברים לסעיף (ג).

אני קורא: "הסכים בעל ההצעה לסדר" - זה צריך להיות הסכימו כל בעלי ההצעה - "שההצעות יועברו לוועדה, ואין הצעה שלא לכלול את הנושא בסדר היום של הכנסת, יעמיד יושב-ראש הישיבה את ההצעה להעביר את הנושא לוועדה להצבעה אחת, בעד או נגד". אני לא מבין למה, מפני שאין אף אחד באולם שהציע להסיר את הנושא מסדר היום, למה צריך לתת את האופציה של "נגד"?

אף אחד לא הציע, אבל יש מישהו שרוצה להצביע נגד.

אם הוא רוצה להצביע נגד, הוא צריך להציע את זה.

הוא לא רוצה לדבר. אתה מציע הצעה, הוא רוצה להצביע נגדה בלי לדבר במליאה.

זה נכון גם לגבי סעיף (ב). אתה לא יכול לשלול מחבר הכנסת, שהוא לא המציע ולא מציע ההצעה האחרת, להצביע נגד המליאה, נגד הוועדה ונגד הכל.

אני ממש לא מסכים עם זה. יש תהליך. אם מישהו רוצה להסיר מסדר היום, הוא צריך להגיד שהוא רוצה להסיר מסדר היום. כל מה שהוא צריך לעשות זה לקום, ללכת למיקרופון ולהגיד: אני רוצה להסיר מסדר היום.

לפי מה שאתה אומר, אם מישהו מציע הצעה לסדר היום ואף אחד לא אומר כלום, זה נכלל בסדר היום בלי הצבעה בכלל? אתה אומר שאם אין הצעה אחרת, מה שיציע המציע זה מה שמתקבל, בלי הצבעה.

לדעתי כן. אבל זה לא המצב, תמיד יש תגובת ממשלה.

לא תמיד יש תגובת ממשלה.

אם הממשלה מסכימה, אתה לא רוצה להצביע?

לדעתי לא צריך. אם זאת הצעה יחידה והממשלה לא מתנגדת, אף אחד באולם לא מתנגד, למה צריך להצביע?

אבל הרבה פעמים חברי כנסת לא רוצים לדבר, הם רוצים להצביע נגד. אתה שולל מהם את האפשרות להצביע נגד? יש להם זכות להצביע נגד.

אם עכשיו אנחנו מנציחים את המצב הקיים, ודוד אומר שהוא לא מעורר בעיות, למה לנו לחפש בעיות במקום שאין?

אני מקבל את זה, אבל ההרגשה שלי היא שהניסוח כאן הוא מאוד מסובך.

אני הייתי מחברת את סעיפים (ב) ו-(ג): "נשמעה הצעה לדון בנושא בוועדה, ולא הוצע שלא לכלול אותה בסדר היום - (1) לא הסכים בעל ההצעה, יהיה כך וכך; (2) הסכים בעל ההצעה, יהיה כך וכך. אחר כך יהיה לנו "נשמעה הצעה לדון בנושא בוועדה, ויש הצעה לכלול על סדר היום, ושוב נעשה (1) ו-2) - הסכים ולא הסכים.

בואי נראה את האפשרויות שלנו. האפשרות הראשונה היא אם כל המציעים מסתפקים בדברי השר, אז אין הצבעה. האפשרות השנייה, המציעים מציעים מליאה, השר מסכים, אף אחד לא מציע הצעה אחרת.

אז יש הצבעה אחת - בנגד או נגד הכללה בסדר היום.

האפשרות השלישית, שיש הצעה אחרת. הצעה אחרת יכולה להיות רק ועדה. כי אם מישהו מציע להסיר מסדר היום או נשאר לשבת במקום - אתם הסברתם לי שאדם שקם למיקרופון ואמר "אני מבקש להצביע נגד" ואדם נשאר בכיסא שלו ולא אמר כלום, עשה בדיוק אותו הדבר.

אתה בעצם אומר שאם מישהו מציע לכלול בסדר היום, כאילו באותו רגע יש גם מישהו שמציע לא לכלול כי תהיה הצבעה מול זה.

נכון. לכן בכלל אין טעם להתייחס לאופציה הזאת, זאת אופציה לא רלוונטית.

אתה מציע לבטל את האופציה של הצעה אחרת, שאומרת להסיר. זאת המשמעות המעשית.

אנחנו עכשיו בשלב ההצבעות, לא בשלב ההצעה האחרת.

הזכות שלו להצעה אחרת היא הזכות שלו לבוא ולנמק למה צריך להסיר מסדר היום. זה לנמק את ברירת המחדל, כי כרגע היא עומדת בלי נימוק. אבל מבחינת עץ ההחלטה, זה היינו הך אם היתה או לא היתה הצעה להסיר, חבל להתייחס לזה. אנחנו אומרים: הצעה אחרת - ועדה. אז זה מתפצל. אם כל המציעים מסכימים להעביר לוועדה, אז האופציה של מליאה ירדה מסדר היום, אז מצביעים בעד ועדה או להסיר.

אם כל המציעים מסכימים להעביר לוועדה, יכול חבר כנסת להציע הצעה אחרת שזה ייכלל בסדר היום.

כשחבר כנסת מציע הצעה לסדר היום, המשמעות היא שהוא מבקש לכלול את הנושא בסדר היום של הכנסת, במליאה.

לפי הנוסח שאני הכנתי יכול להיות מצב שהשר מציע להעביר לוועדה והמציע מסכים לוועדה, ויש הצעה אחרת להעביר למליאה. כי כתבתי שמציע הצעה אחרת יכול להציע כל אחת מהחלופות.

לא. ההצעה למליאה כבר הוצעה בעצם העלאת ההצעה לסדר היום. המציע מוכן מסכים, כברירה שנייה, להעביר את הצעתו לוועדה. המציע, שהציע את המליאה, מוכן להסתפק בוועדה. אז אין למישהו אחר אפשרות להציע מליאה.

אם יש הצעה אחרת להעביר לוועדה, וכל המציעים מסכימים לכך, אז מצביעים על ועדה או להסיר, ואף אחד לא יכול להגיד שהוא רוצה מליאה. אם אחד המציעים מבקש להעביר למליאה, חייבים גם את ההצעה של להסיר מסדר היום.

אז מצביעים על לכלול בסדר היום מול לא לכלול בסדר היום. אם מחליטים לא לכלול בסדר היום, מצביעים על ועדה או להסיר.

יכול להיות שבשתי ההצבעות זה לא מתקבל, והנושא יורד מסדר היום.

נדמה לי שאין עוד אפשרויות.

כל זה בתנאי שבעל ההצעה מסכים שהצעתו תועבר לוועדה. אם הוא לא מסכים, והרוב הם בעד לא לכלול בסדר היום, בזה נגמר העניין.

אבל בכל רגע לפני ההצבעה הוא יכול להתחרט וכן להסכים לוועדה.

אם המציע מבקש לכלול והממשלה מבקשת להסיר, ומישהו מציע הוועדה - אם המציע לא מסכים, אז לא מצביעים על העברה לוועדה.

אז בין שני השלבים האחרונים, אם החליטו לא לכלול את הנושא במליאה, אז מצביעים על ועדה, אלא אם כן כל המציעים הודיעו שהם לא רוצים שהנושא יעבור לוועדה.

יש לנו בעיה עם האחידות של הקבוצה, כי למעשה הקבוצה היא לא הומוגנית, ואנחנו רוצים שלא יהיה פיצול בהחלטה. אם מעבירים למליאה - מעבירים את ההצעות של כולם, אם מעבירים לוועדה - מעבירים את כולם, אם מסירים - מסירים את כל ההצעות.

וזה מה שצריך להיות, כי אנחנו מדברים על עניין אחד.

איך תכריעי בין השלושה שרוצים להעביר לוועדה והשלושה שרוצים לכלול במליאה?

בסעיף האומר שהוא רשאי להסיר את ההצעה שלו עד ההצבעה, נכתוב: עד תום ההצבעה. כאן יש לנו הצבעה שהיא דו-שלבית, זה מאפשר למציע בין השלב הראשון לשלב השני להגיד: אם אתם מצביעים על ועדה, אני בשום פנים ואופן לא מוכן שזה יידון בוועדה, אני מסיר את ההצעה שלי.

שואלים אותו מראש אם הוא מסכים להעביר לוועדה. אם הוא לא מסכים, לא מצביעים.

הוא לא מסכים, ובכל זאת עשו הצבעה, כי מציע אחר מסכים לוועדה. אז הנושא ילך לוועדה בלי השם של המציע שלא מסכים לכך.

אני אנסה לעשות מזה נוסח ולהביא את זה לישיבה הבאה.

עכשיו נחזור לנושא של ההצעה האחרת.

עשיתי פה נוסח חדש בעקבות הישיבה, זה סעיף (ד).

"אחרי תשובת הממשלה, ואם לא השיבה - אחרי הנמקה כאמור בסעיף קטן (א), רשאים חברי כנסת אחד או שניים שביקשו זאת אחרי תשובת הממשלה או אחרי ההנמקה, לפי העניין, להציע את אחת החלופות האמורות בסעיף קטן (ג), ובלבד שחלופה זאת טרם הוצגה בידי חבר כנסת אחר או בידי הממשלה. חבר הכנסת יציע הצעה כאמור ממקומו במשך זמן שלא יעלה על דקה אחת".

פה התכוונתי ש"אחת החלופות" זה אומר שהוא גם יכול לבקש לכלול בסדר היום. כי זה מתייחס לחלופות בסעיף (ג), מה שהממשלה רשאית להציע - שהנושא יידון בכנסת, יידון בוועדה או לא ייכלל.

זאת שאלה של ניסוח. במקום "אחת החלופות", תכתבי "להעביר לוועדה או להסיר מסדר היום". עכשיו עולה השאלה מה הדין כשיש לך תשע הצעות זהות. אני חושב שלפי הנוסח הנוכחי, ברור שזה רק שניים. גם הממשלה לא מדברת 18 פעמים.

זה בדיוק השינוי שאני מבקש לעשות. היום יכול להיות מצב ש-9 חברי כנסת עולים ומציעים הצעה לסדר היום, הממשלה אומרת "מסכימים לדיון במליאה", 18 חברי כנסת מציעים הצעה אחרת - 9 בעד ועדה ו-9 בעד להסיר. יוצא ש-28 איש מדברים על אותה הצעה.

זאת הבעיה שעלתה היום. אבל קודם יש בעיה אחרת - האם הם יכולים להציע מליאה. כתוב "להציע את אחת החלופות האמורות בסעיף קטן (ג) ובלבד שחלופה זאת טרם הוצגה". החלופה הזאת כן הוצגה כי חבר הכנסת המציע הציע לכלול את זה בסדר היום.

נכתוב פשוט "רשאי להציע להסיר מסדר היום או להעביר לוועדה". אלה בעצם האפשרויות שיש, הוא לא רשאי להציע משהו אחר.

אז נכתוב כך: "רשאי להציע שהנושא לא ייכלל בסדר היום או יועבר לוועדה".

בסעיף (ד) צריך לכתוב במפורש: "היו יותר מהצעה אחת, יתייחסו הצעות שני חברי הכנסת הנ"ל לכל ההצעות במשותף".

ננסח כך: "היו יותר מהצעה אחת באותו נושא, תוצע כל אחת מהחלופות האמורות על-ידי חבר כנסת אחד בלבד לכל ההצעות במשותף".

הממשלה לא מציעה לכלול בסדר היום, היא מסכימה להכללה והיא מציעה להסיר או להעביר לוועדה. אז כשאתה אומר "ההצעות המנויות בסעיף (ג)", ברור שהכוונה היא לוועדה או הסרה.

אז נכתוב כך: "רשאית הממשלה להודיע על הסכמתה לכלול את הנושא בסדר היום או להציע שהנושא יידון בוועדה של הכנסת או שלא ייכלל בסדר היום של הכנסת".

התוספת הזאת - שההצעות האחרות יתייחסו לכל ההצעות באותו נושא - היא שינוי מהותי. צריך לסמן את זה.

אנחנו עוברים לסעיף הקטן הבא: "אין מצביעים כאשר בעל ההצעה נעדר מהאולם, אלא אם כן ראה יושב-ראש הישיבה הצדקה לכך, אחרי שבעל ההצעה הראה נימוקים מיוחדים להעדרו; בכל מקרה, תיכלל ההצעה במניין מכסת ההצעות".

זאת תוספת של יצחק לוי. היום כתוב בכוכבית בעמוד 63: "לא נכח חבר הכנסת המציע באולם בעת סיום תשובת השר, יראו את הצעתו כבטלה ולא יוכל אחד מחברי הכנסת להעלות הצעה אחרת".

זה כבר לא רלוונטי, אם רק פעם אחת מדברים.

תכתבי "אין מצביעים על הצעה כאשר בעל ההצעה נעדר מהאולם". אם הוא מציע יחיד, לא מצביעים על ההצעה בכלל. אם יש כמה מציעים, מוחקים את ההצעה של חבר הכנסת שנעדר מההצבעה. אם כולם נעדרים, לא מצביעים והנושא יורד.

"אלא אם כן ראה יושב-ראש הישיבה הצדקה לכך". איזו סיבה יכולה להיות שיצביעו על הצעה למרות שבעל ההצעה איננו?

בחמש וחצי הוא מתראיין בטלוויזיה, ואז מתקיימת ההצבעה. הוא הציע את ההצעה, היה נוכח בעת תשובת השר וההצעה אחרת, אך בזמן ההצבעה יש לו ראיון בטלוויזיה והוא צריך ללכת. זאת יכולה להיות סיבה לכך שיצביעו בהעדרו.

בסוף הסעיף כתוב "בכל מקרה, תיכלל ההצעה במניין מכסת ההצעות" - בוודאי, כי הוא בדיון.

האם דנים בהצעה כשבעל ההצעה איננו, אם הוא מציע יותר?

אם הוא לא מעלה את זה, אז אין שום דבר. אם בעל ההצעה איננו, הוא לא מציג את ההצעה ולא מתקיים דיון. בדרך כלל הם מבקשים מראש לא לשים את זה על סדר היום, אלא אם כן המציע הוא חלק מרשימה גדולה של מציעים.

סעיף 130: "ביקשה הממשלה להשהות את ההצבעה ובעל ההצעה הסכים לכך, ישאל יושב-ראש הישיבה אם יש התנגדות להשהיה, ורשאי כל אחד מחברי הכנסת להתנגד להשהיה ללא הנמקה; היה התנגדות כאמור, יעמיד היושב-ראש את עניין ההשהיה להצבעה; החליטה הכנסת בעד ההשהיה, תקבע נשיאות הכנסת את המועד להצבעה והודעה תימסר מראש לחברי הכנסת; לא יהיה לפני ההצבעה דיון נוסף בכנסת בנושא זה". זה בעצם זהה לפרוצדורה בחוקים, זה בסדר.

סעיף 131: "החליטה הכנסת לכלול בסדר יומה הצעה לסדר היום, יקבע יושב-ראש הכנסת, לאחר התייעצות עם הממשלה, את מועד הדיון בתוך שלושה חודשים מיום קבלת ההחלטה".

פה צריך לראות אם לגבי הצעה דחופה, שתיכף נגיע אליה, רוצים לקצר את התקופה הזאת - שזה יהיה פחות משלושה חודשים.

לא צריך לצמצם את זה כל כך. אנחנו גם יודעים שהמטרה של ההצעות הדחופות היא בעיקר הדיון בהצעה, ולא הדיון עצמו.

סעיף 132: "(א) החליטה הכנסת שהנושא של הצעה לסדר היום יידון בוועדה של הכנסת, אך היא לא קבעה את הוועדה, אם משום שהוצעו ועדות שונות ואם משום שלא הוצעה ועדה מסוימת, תקבע ועדת הכנסת את הוועדה שתדון בנושא, ומשקבעה אותה, יודיע על כך יושב-ראש ועדת הכנסת מעל דוכן הכנסת; ההצעות במליאה בדבר הוועדה אליה תועבר ההצעה לסדר היום, לא ינומקו". זה בסדר.

הסיפה היא תוספת של ועדת יצחק לוי.

"(ב) אחרי שהכריז יושב-ראש ישיבה, בתום הצבעה, על העברת הצעה לוועדה פלונית, אין להיזקק להצעה להעבירה לוועדה אחרת, אלא אם כן ראה היושב-ראש הצדקה לכך, ולפני שעבר לנושא הבא". למה זה בא? הרבה פעמים זאת פשוט טעות של היושב-ראש, אף אחד לא מעלה על דעתו שהוא יעביר את הנושא לוועדה למעמד האישה, והוא מעביר לוועדה למעמד האישה כאשר למעשה צריך להעביר את זה לוועדה למאבק בסמים.

מה שנאמר פה זה דבר כמעט בלתי אפשרי. היושב-ראש אומר ואז מישהו מתעורר.

כתוב פה "אלא אם כן ראה היושב-ראש הצדקה לכך". זאת אומרת, הוא יכול לעשות את זה אם הוא ראה שטעה ולפני שעבר לנושא הבא.

היום כתוב רק "אחרי שהחליט יושב-ראש ישיבה, בתום הצבעה, על העברת הצעת חוק או הצעה לסדר היום לוועדה פלונית, אין להיזקק להצעה אחרת". זה היה בכוכבית, והתוספת של "אלא אם כן" זאת תוספת של ועדת יצחק לוי.

מתי חברי הכנסת מתעוררים? כאשר היושב-ראש אמר "ועדת הכלכלה" ומישהו חושב שזה צריך ללכת לוועדת הכספים. אין אפשרות להגיד את זה לפני שהיושב-ראש מכריז.

נכון. מתי חבר כנסת יציע להעביר לוועדה אחרת? בפרט אם עכשיו אנחנו מגבילים את זה לכך שיכול רק אדם אחד להציע לוועדה. אז אחד משניים - או שיגידו ליושב-ראש: עכשיו תודיע לחברים לאיזו ועדה אתה מתכוון להעביר את זה.

אנחנו רוצים שלא יבוא חבר כנסת אחרי שעה ויגיד: את ההצעה לסדר ההיא אני רוצה לוועדה אחרת.

אפשר להגיד את זה מיד אחרי שהיושב-ראש הכריז על הוועדה שאליה הוא מתכוון להעביר, או שאפשר ליצור פרוצדורה שבה היושב-ראש מודיע לפני ההצבעה לאיזו ועדה הוא חושב שצריך להעביר את הנושא, ושואל האם יש מישהו שחושב אחרת.

פרקטית לא נזקקים לדבר הזה. היושב-ראש אומר, למשל: "ועדת כלכלה". חבר כנסת אומר "ועדת הכספים". היושב-ראש אומר "ועדת הכנסת תדון" וגמרנו.

הפרוצדורה שמתוארת בסעיף 132 אומרת שהכנסת צריכה להחליט על ועדה, והיא צריכה לקבוע איזו ועדה. מתי מתעורר מצב שבו היא לא קובעת את הוועדה? אם הוצעו ועדות שונות או שלא הוצעה שום ועדה, ואז ועדת הכנסת קובעת את הוועדה שתדון בנושא. צריך להיות ברור שההצעות האלה צריכות להיות אחרי שהוחלט עקרונית שהנושא עובר לוועדה.

בסעיף 132(א) צריך להיות כתוב: "החליטה הכנסת על העברת הנושא לוועדה, יכריז היושב-ראש על הוועדה אליה לדעתו יש להעביר את העניין וישאל אם יש הצעות נוספות". הרי זה מה שהוא עושה.

אם היושב-ראש ישאל אם יש הצעות נוספות, תמיד יהיה מישהו שיגיד "ועדת הכנסת תקבע".

אולי נכתוב "יכריז היושב-ראש על הוועדה שאליה תעבור ההצעה, ורשאי כל אחד מחברי הכנסת להציע - -

לדעתי, כפי שסעיף 132 מנוסח היום, הוא נותן את התשובות לכל מה שצריך.

העובדה היא שמה שעושים היום זה בניגוד למה שכתוב בכוכבית. (ב) מבטל את הכוכבית, ואתה בעצמך אומר שזה בלתי אפשרי. אז צריך לוותר על (ב).

סעיף 132(ב) בוודאי מיותר. סעיף 132(א) הוא בסדר.

אולי אפשר לאחד את הנוסח עם סעיף 117 שמדבר על הצעות חוק: "החליטה הכנסת להעביר את הצעת החוק לוועדה, והיו הצעות שונות בנוגע לוועדה אליה תועבר הצעת החוק או שלא הוצעה ועדה מסוימת, תקבע ועדת הכנסת את הוועדה אליה תועבר הצעת החוק". אז אולי לא צריך לכתוב "החליטה הכנסת להעביר לוועדה" אלא "היו הצעות שונות לגבי הוועדה או שלא הוחלט על שום ועדה, תקבע ועדת הכנסת".

בסדר. הרעיון הוא לא לסרבל את זה.

איך הכנסת יכולה בכלל לקבוע את הוועדה שאליה יועבר הנושא? "החליטה הכנסת שהנושא של הצעה לסדר היום יידון בוועדה של הכנסת" - זה המשך של התהליך שהיה קודם, יצביעו בעד ועדה או נגד ועדה - "אך היא לא קבעה את הוועדה". היא אף פעם לא קובעת את הוועדה.

יכול מציע הצעה אחרת להגיד "אני מציע שזה יעבור לוועדת החוץ והביטחון".

אני חושב שזה צריך לעבור לוועדת הכלכלה.

אז אתה אומר "ועדת הכלכלה". לפעמים יש יושב-ראש שאומר: אנחנו הולכים להצביע, המציע הסכים לוועדה, מי שמצביע בעד זה להעביר לוועדת חוקה, נגד זה להסיר. ואז אתה קופץ ואומר: לא ועדת הכלכלה. ואז היושב-ראש אומר במקום, לפני ההצבעה: ועדת הכנסת תקבע. וההצבעה היא להעברה לוועדת הכנסת. לפעמים מצביעים והיושב-ראש אומר: זה עובר לוועדת קליטה. ואז אתה אומר: אני רוצה שוועדת הכנסת תקבע.

איך זה צריך להיות?

זה צריך להיות לפני ההצבעה. לדעתי צריכה להיות קודם כל החלטה שזה הולך לוועדה כלשהי, לאחר מכן צריך להגיד לאיזו ועדה.

במרבית המקרים היא קובעת את הוועדה וההצבעה כוללת את שם הוועדה שאליה יעבור הנושא. קביעה של ועדת הכנסת צריכה להיות היוצא מן הכלל.

לכן צריך להיות כתוב כאן "החליטה הכנסת שהנושא יידון בוועדה מוועדות הכנסת" - כשהיושב ראש מעמיד את זה להצבעה הוא צריך להגיד לאיזו ועדה, ואז מישהו בא ומציע ועדה אחרת, באותו מעמד.

אם כך, צריך לכתוב כאן שהיושב-ראש, לפני שהוא מעמיד הצעה להעביר לוועדה, חייב להודיע לאיזו ועדה הוא מציע להעביר את זה. ואז, אם יש חבר כנסת שרוצה להציע ועדה אחרת, הוא יכול להציע ועדה אחרת, ואז משמעות ההצבעה היא ועדה כלשהי.

זה אומר שהלשכה המשפטית צריכה להכין את ההצעה לאיזו ועדה זה ילך, כמו לגבי הצעות חוק.

זאת לא פרוצדורה נכונה. הפרוצדורה צריכה להיות כמו שהיא היום. הדיון הוא קודם כל בשאלה איפה ידונו בזה - הסרה מסדר היום, מליאה או ועדה כלשהי. גמרנו את הדיון, החלטנו לוועדה. המצב הוא שהכנסת בשום שלב לא נדרשת לשאלה באיזו ועדה זה יידון, אלא היושב-ראש אומר: רבותיי, אני כיושב-ראש מציע שזה יעבור לוועדת הכספים. אם כולם שותקים, זה עובר לוועדת הכספים. אם מישהו בשלב הזה אומר: אני מציע לוועדה אחרת, זה עובר לוועדת הכנסת שתקבע לאיזו ועדה להעביר.

זה מה שקורה בשטח.

אבל זה לא מה שכתוב כאן.

למה בכלל צריך לתת לחברי כנסת שאינם קשורים לעניין להגיד לאיזו ועדה זה יעבור. מצד אחד יש האיש שהציע ומצד שני הממשלה. אם יש ביניהם הסכמה, למי יש זכות דיבור?

אז הם יסכימו לדון בזה בוועדה למאבק בסמים, אבל הנושא לא קשור לסמים.

לפי מה שאתה אומר, זה צריך להיות: "החליטה הכנסת שהנושא של הצעה לסדר היום יידון בוועדה של הכנסת, יכריז היושב-ראש באיזו ועדה יידון הנושא ורשאי כל אחד מחברי הכנסת לבקש להציע ועדה אחרת".

יכריז היושב-ראש באיזו ועדה לדעתו יש לדון בנושא, על פי התקנון.

"יכריז היושב-ראש באיזו ועדה יידון הנושא, ורשאי כל אחד מחברי הכנסת להציע ועדה אחרת;

הנוסח הזה הוא הזמנה לחברי הכנסת להציע ועדה אחרת. פה זה כתוב בלשון שאם הוצעה ועדה אחרת, אבל בלשון שארבל מציעה זאת כאילו הזמנה להציע להעביר לוועדה אחרת.

אף אחד לא קורא את התקנון ופועל על פיו, פועלים לפי מה שרואים שקורה במליאה. מה שקורה במליאה זה המצב שאנחנו מתארים כאן.

בדרך כלל שואלים את המציע והממשלה קופצת.

"הוצעו ועדות שונות, תקבע ועדת הכנסת".

אתם רוצים להבהיר שכל ההצעות עוברות לאותה ועדה, או שזה ברור?

זאת הצבעה אחת. אז הנוסח יהיה כך: "החליטה הכנסת שהנושא של הצעה לסדר היום יידון בועדה של הכנסת, יכריז היושב-ראש באיזו ועדה יידון הנושא ורשאי כל אחד מחברי הכנסת להציע ועדה אחרת".

יכריז היושב-ראש לפני ההצבעה.

זה לא לפני ההצבעה, זה אחרי ההצבעה.

זה אחרי ההצבעה, הוא אומר: זה התקבל ויעבור לוועדת הכספים.

למה שהיושב-ראש לא יגיד לפני ההצבעה: אנחנו מצביעים להעביר את זה לוועדת הכלכלה, ואז יכול לקפוץ ולהגיד: ועדה אחרת, ואז הוא יגיד: ועדת הכנסת תקבע.

אני חושב שנכון יותר שהיושב-ראש יגיד לאיזו ועדה הוא מצביע. בדרך כלל זה יהיה על סמך מה שהשר ביקש או המציע ביקש.

לדעתי היושב-ראש לא צריך להגיד לפני ההצבעה לאיזו ועדה זה ילך. לפני ההצבעה הוא צריך להגיד: אנחנו מצביעים להעברה לוועדה. אחרי כן הוא אומר: הנושא יעבור לוועדת הכספים, למשל. אם בכך זה נגמר, ואף אחד לא מציע הצעה אחרת, זה עובר לוועדת הכספים. אם מישהו אומר: אני מבקש להעביר לוועדת הכלכלה, אז היושב-ראש אומר שזה יעבור לוועדת הכנסת.

לעומת זאת, אם היושב-ראש אומר לפני ההצבעה לאיזו ועדה זה יעבור, ואף אחד לא אומר כלום, אז אחרי שזה הוצבע אין אפשרות לשנות.

זה לא צריך להיות כך. צריך להדריך אותם לא להגיד לפני ההצבעה. היושב-ראש אומר שהוא מצביע על העברה לוועדה, ואחר כך הוא יגיד לאיזו ועדה. אחרת זה נראה כאילו הכנסת החליטה, אז מי ועדת הכנסת שתחליט אחרת?

ועדת הכנסת צריכה להחליט רק כשיש חילוקי דעות במליאה לגבי הוועדה שאליה יעבור הנושא. ועדת הכנסת נכנסת לתמונה רק כשיש דעות שונות.

אם הכנסת צריכה להצביע לאיזו ועדה יעבור הנושא, והמחלוקת מתעוררת בשלב שלפני ההצבעה, אז שיצביעו לאיזו ועדה זה יעבור. למה שהכנסת לא תחליט לאיזו ועדה זה יעבור? אני אומר שהכנסת לא אמורה להחליט לאיזו ועדה זה יעבור, זה לא רלוונטי בכלל לפני ההצבעה.

אתה מציע שהכל יעבור להחלטת ועדת הכנסת?

אני לא מציע לעשות את זה, אני רק רוצה להראות לכם שזה לא רלוונטי לפני ההצבעה. הכנסת לא עוסקת בשאלה באיזו ועדה זה יידון. ברגע שיש מחלוקת זה עובר לוועדת הכנסת.

אם אין מחלוקת, הכנסת קובעת באיזו ועדה זה יידון. הוויכוח בינינו הוא רק על דבר אחד - באיזה שלב היושב-ראש אומר לאיזו ועדה זה הוצבע. האם הוא אומר את זה מראש כדי שחברי הכנסת ידעו שהם הולכים להצביע לוועדת הכלכלה, למשל, ואז מישהו יקפוץ ויגיד: לא, ועדת הכספים. או שהיושב-ראש הצביע קודם להעברה לוועדה כלשהי, ואחרי ההצבעה הוא אומר: העברנו את זה לוועדת הכלכלה, ואז יקפוץ אותו מישהו ויגיד: ועדת הכספים. זה כל ההבדל, ובעיניי זה לא קריטי.

המצב הקיים הוא שהיושב-ראש מכריז אחרי ההצבעה.

לא תמיד.

לדעתי, מה שצריך להיות - שלקראת ההצבעה היושב-ראש אומר לאיזו ועדה זה יעבור. יודעים כבר שזה הולך לוועדה, ועדה זה לא משהו ערטילאי.

זה לגמרי לא חשוב בעיניי. רק זה צריך להיות אחד משניהם, ולא אמירה אמורפית שמערבבת את שתי האפשרויות, או שכותבים דבר אחד ועושים דבר הפוך. צריך להחליט מה מבין השניים לכתוב.

אני רוצה שיהיה כתוב המצב כפי שהוא היום. המצב היום הוא שמצביעים על ועדה כלשהי, בדרך כלל לא אומרים לאיזו ועדה. לאחר ההצבעה היושב-ראש מנסה לגבש הסכמה על הוועדה, הוא מציע הצעה להסכמה, אפשרות אחת היא שהוא יגיד: "אני חושב שזה צריך לעבור לוועדת הכלכלה, יש מישהו שמתנגד?". אפשרות אחרת היא שהוא שואל את היועצת המשפטית "לאיזו ועדה זה צריך ללכת?" ומציע את מה שהיא אומרת. אפשרות שלישית, הוא שואל את המציע: "לאיזו ועדה אתה רוצה שזה ילך?", ולפי זה הולכים. בכל האפשרויות האלה, היושב-ראש מציע למליאה הצעה להסכמה. הוא אומר: "אני מציע שנסכים על ועדת הכלכלה". מספיק שיש חבר כנסת אחד שאומר שהוא לא מסכים להצעה הזאת, הוא רוצה ועדה אחרת, הפורום המוסמך להחליט זה לא הכנסת אלא ועדת הכנסת.

זה בעצם אותו הדבר גם אם הוא היה אומר מראש שהוא מציע שזה ילך לוועדת הכלכלה.

ודאי שהוא יכול גם להגיד את זה מראש, אבל אני לא רוצה להגביל את זה כי זה המצב.

אני מציעה נוסח כזה. סעיף קטן (ב) יימחק, ואז יהיה רק סעיף 132 שאומר: "החליטה הכנסת שהנושא של הצעה לסדר היום יידון בוועדה של הכנסת, יודיע היושב-ראש באיזו ועדה יידון הנושא, ורשאי כל אחד מחברי הכנסת להציע ועדה אחרת. הוצעו ועדות שונות, תקבע ועדת הכנסת את הוועדה שתדון בנושא, ומשקבעה אותה יודיע על כך יושב-ראש ועדת הכנסת מעל דוכן הכנסת; ההצעות במליאה בדבר הוועדה אליה תועבר ההצעה לסדר היום, לא ינומקו".

בסדר גמור.

האם צריך להגיד שגם אם לא הוצעה שום ועדה, שתקבע את זה ועדת הכנסת?

זאת אומרת שהיושב-ראש לאיזו ועדה להעביר? אז הוא מציע ועדת הכנסת, לא צריך לכתוב את זה.

בפרקטיקה אין הבדל גדול אם היושב-ראש מכריז על הוועדה לפני או אחרי ההצבעה.

לכן באה ההצעה של יצחק לוי, שאפשר לשחק עם זה לפני שעוברים לנושא הבא. כל עוד לא התחלנו בנושא הבא, אפשר להציע להעביר לוועדה אחרת.

אבל הם מחמירים. הם אומרים שאחרי שהיושב-ראש הכריז, אין להיזקק להצעה להעביר לוועדה אחרת.

אבל עדיין הם נותנים פתח, לפי שיקול הדעת של היושב-ראש, לפני שעברו לנושא הבא.

אני חושבת שהנוסח כפי שהקראתי הוא בסדר.

זה בסדר גמור. את יכולה אולי להוסיף שם "מיד בסמוך לאחר ההודעה".

"ורשאי כל אחד מחברי הכנסת בסמוך לאחר ההודעה להציע הצעה אחרת".

לא הוצעה הצעה אחרת, יחליט היושב-ראש. ברגע שהוא החליט, זה נגמר.

מה שאין לנו פה, זה משהו שלא מעוגן בתקנון - הכנסת החליטה להעביר לוועדת הכספים, ופתאום יושב-ראש ועדת הכלכלה, למשל, שומע שזה עבר לוועדת הכספים והוא רוצה שזה יעבור אליו. אפשרות כזאת יש רק בהצעות חוק, וגם שם זה לא מעוגן כמו שצריך כי שם רק יושב-ראש ועדה שזה עבר אליו יכול לבקש שזה ילך לוועדה אחרת, ולא יושב-ראש ועדה שרוצה את זה אליו. בפועל ועדת הכנסת דנה בכל - אם זה עבר לוועדה אחת, והמציע או יושב-ראש ועדה אחרת רוצה את זה אליו - אבל זה לא מעוגן בתקנון.

אני חושבת שכדאי להכניס את זה כאן.

זה לא קורה במליאה. אני מדברת על מצב שנושא עבר לוועדת הכספים, עכשיו שומע על זה יושב-ראש ועדת החוקה ואומר: "זה נושא של ועדת חוקה, מה פתאום העבירו את זה לוועדת הכספים?", והוא פונה לוועדת הכנסת שתציע לכנסת לשנות את החלטתה.

אפשר להוסיף פה סעיף ש"בכל עת עד שהתחיל הדיון בהצעה, רשאי יושב-ראש ועדה" - רק היושב-ראש, לא המציע, כי יכולים להיות גם הרבה מציעים.

"רשאי יושב-ראש ועדה לבקש כי ועדת הכנסת תציע לכנסת" - ואז הכנסת צריכה להצביע שוב.

לא. הרי בשום שלב הכנסת לא הצביע לאיזו ועדה זה יעבור, היתה על כך הסכמה במליאה, עכשיו אין הסכמה. הגוף המוסמך להחליט לאיזו ועדה זה יעבור, זאת ועדת הכנסת.

ככה אנחנו עושים. אם משהו עבר לוועדת הכנסת והיא מחליטה, זאת רק הודעה למליאה. אבל אם משהו עבר לוועדה, וועדת הכנסת רוצה להחליף, זאת הצבעה במליאה.

אני מציע לשנות את זה, זה לא נכון. אם הקונספציה שאנחנו מדברים עליה, ואני חושב שהיא הנכונה והיא גם מבטאת מה שקורה, ההצבעה בכנסת לא עוסקת בשאלה לאיזו ועדה הנושא עובר. ההעברה לוועדה מסוימת היא תוצאה של הסכמה שנוצרת במליאה, ואנחנו אומרים: ההסכמה הזאת מחייבת את כל חברי הכנסת למעט את יושבי ראש הוועדות. יושבי ראש הוועדות יכולים, גם בלי להיות נוכחים, לבוא ולהגיד: אנחנו מבקשים שזה יעבור לוועדה אחרת.

זה לא כתוב.

אני מציע סעיף חדש. אין שום טעם להעביר את זה שוב להצבעה במליאה. "רשאי יושב-ראש ועדה לבקש כי ועדת הכנסת תחליט להעביר את הנושא לדיון בוועדה שבראשה הוא עומד".

או בוועדה אחרת. אני רוצה גם שיושב-ראש ועדה שזה עבר אליו יוכל להגיד: זה לא שייך לי, תיקחו את זה לוועדה אחרת. זה גם יכול להיות.

זה כמו מה שכתוב היום בסעיף 118 לגבי חקיקה.

למה זאת פררוגטיבה של יושב-ראש הוועדה? לדעתי זאת צריכה להיות החלטה של הוועדה.

אפשר להגיד כך: "הגיעה הוועדה שאצלה זה נמצא למסקנה שמן הראוי שהטיפול בהצעה יועבר לוועדה אחרת, יביא יושב-ראש הוועדה את הדבר בפני ועדת הכנסת".

למה זאת לא פררוגטיבה של היושב-ראש?

כי ההצעה היא של הוועדה, לא רק שלו.

אני מסתכלת על זה באנלוגיה לחקיקה, תראה את סעיף 118(ג) הקיים.

זה לא נותן תשובה כשיושב-ראש ועדה רוצה את זה אליו, זה רק כשמישהו רוצה שזה ילך ממנו.

אפשר לשפץ את הנוסח בסעיף 118.

זאת נראית לי פרוצדורה מסובכת מדי. אני חושב שזה צריך להיות שיקול הדעת של היושב-ראש. הוא לא רוצה לדון בזה, הוא חושב שוועדה אחרת צריכה לדון בזה. הוא לא רוצה להסיר את זה מסדר היום, הוא רוצה שוועדה אחרת תדון בזה.

אבל המציע רוצה את זה בוועדה שהוא חבר בה.

אז הוא צריך הסכמה של הוועדה.

אם יושב-ראש הוועדה היה במליאה, בכל עת הוא היה יכול להגיד: אני לא רוצה את זה אצלי. אבל הוא לא היה במליאה. אנחנו נותנים כאן ליושבי-הראש מעמד מיוחד.

למה שלא תיתן את זה לוועדה כולה?

כי אז היושב-ראש צריך להביא את זה לוועדה, להעלות את זה, יתקיים דיון בוועדה. הרי כל העניין הוא שהוא לא רוצה לקיים על זה דיון. הוא לא רוצה לבזבז על זה זמן, זה טיפשי בעיניו, זה לא מעניין אותו, הוא רוצה שזה יהיה בוועדה אחרת. ועדת הכנסת לא חייבת להסכים.

אבל את המציע זה מעניין. המציע תמיד תומך בהצעתו, אם היא כבר הגיעה לוועדה.

גם המציע לא רוצה שהדיון יהיה אצל יושב-ראש שלא מעוניין בכך. מה זה עוזר לו?

בכל מקרה, צריך לתת לזה ביטוי בתקנון כי היום אנחנו עושים את זה בלי הוראה בתקנון.

הרעיון הוא שהבאה לוועדה מלכתחילה מבוססת על קונצנזוס.

"בכל עת עד תחילת הדיון בוועדה רשאי יושב-ראש ועדה שהנושא הועבר לטיפולה של הוועדה שלו או יושב-ראש ועדה שמבקש שהנושא יועבר אליו, לבקש כי ועדת הכנסת תחליט להעביר את הנושא".

היא תכריע, ויושב ראש ועדת הכנסת יודיע על כך במליאה.

"יודיע על כך יושב-ראש ועדת הכנסת מעל דוכן הכנסת". עכשיו אנחנו רוצים להגיד שזה יהיה רק פעם אחת, לא יוכלו לבקש שוב להעביר לוועדה אחרת.

כך יהיה גם לפי הסעיף הראשון, אם המליאה העבירה את זה מלכתחילה לקביעת ועדת הכנסת. אפשר לכתוב כך: "בכל עת לפני שהתחיל הדיון וכל עוד ועדת הכנסת לא נדרשה לנושא".

"כל עוד הוועדה לא נקבעה על-ידי ועדת הכנסת".

ועדת הכנסת מחליטה רק אחרי שהיא שומעת את המציע.

אם כך, תכתבי את זה - שוועדת הכנסת תשמע גם את המציע.

אנחנו שואלים את יושבי ראש הוועדות, בלי המציע.

צריך לשמוע את המציע.

אפשר להגיד שוועדת הכנסת חייבת ליידע את המציע על קיום הדין.

המציע יוזמן לדיון בוועדת הכנסת.

לפחות שהוועדה לא תחליט אלא אם כן היא שמעה את המציע.

לא שמעה, הזמינה אותו. אם הוא לא בא?

המציע יוזמן ויורשה להגיד את דבריו.

לדיון בוועדת הכנסת יוזמן המציע.

אם זה בהסכמה של המציע, אני לא מזמינה אותו.

אם זה בהסכמה של המציע, זה בסדר. אבל אם זה בהסכמה של אחרים ולא בהסכמתו, את צריכה להזמין אותו לדיון.

סיימנו את סעיף 132. נעצור כאן.


הישיבה ננעלה בשעה 17:00.