_תיקון התקנון

4
ועדת משנה (של ועדת הכנסת) לתיקון התקנון
29.6.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 13
מישיבת ועדת משנה (של ועדת הכנסת) לתיקון התקנון
שהתקיימה ביום שלישי, י' בתמוז התשס"ד – 29 ביוני 2004 – בשעה 15:00

תיקון התקנון



נכחו: רשף חן – היו"ר
דוד לב
אנה שניידר
ארבל אסטרחן

הדס דויטש


תיקון התקנון

שלום, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

נפתח בסעיף 128.

לגבי 128 3 (א); הופכים פה את הבעד והנגד למליאה ולוועדה. אם אני חבר כנסת ולא רוצה את זה לא פה ולא פה? אם שני הדברים נמצאים על השולחן, גם מליאה וגם ועדה, מציעים את ההצעה של מליאה קודם כל. אם לא תיכלל בסדר היום, אפשר להצביע - ועדה. אז אתה נותן אופציה לחבר כנסת שלא רוצה את שניהם, להצביע פעמיים נגד.

אני חושב שאתה צודק, שאדם יכול להצביע על כל האפשרויות ללא קשר לשאלה מה הוא הציע.

זה אחד הניסוחים הגרועים ביותר בתקנון. כל האפשרויות צריכות להינתן.

אין צורך בהצעה שלא לשים על סדר היום, היא כאילו ברירת מחדל.

אז 3 (א) צריך לרדת.

ואז אני עובר למצב שבו הוצע שהנושא יידון בוועדה. זאת הסיטואציה החריגה היחידה שיש לי. אם מציעים לי לכלול בוועדה, אז יש כך; אם המציע מסכים שזה יידון בוועדה, ירדה האופציה של דיון במליאה. אז מצביעים, ועדה או להסיר.

אם הוא לא מסכים לוועדה, זה 3 (א), תתקיים הצבעה אם לכלול את הנושא בסדר היום.

נאמר שהוא לא מסכים לוועדה, הוא רוצה מליאה. אני רוצה ועדה. בהצבעה הראשונה אני לא מצביע להסיר, אני מציע – מליאה או ועדה.

זה חידוש.

זה לא חידוש, זה המצב כיום.

זה כתוב בתקנון: אם התקבלה הצעה לכלול את הנושא בסדר היום של הכנסת, אין מעמידים להצבעה את ההצעה להעביר לוועדה, כדי שלא יקרה ששתי ההצעות תתקבלנה ברוב קולות. אתה עלול להיות במצב שגם ועדה וגם מליאה מתקבלות.

יש מצב שבו יש לך כל שלוש האפשרויות. המציע אומר: אני רוצה מליאה, מישהו מהאולם אומר: אני רוצה ועדה. ברירת מחדל בכל מקרה זה להסיר מסדר היום. הדבר הראשון שאתה צריך להחליט זה האם זה יישאר על סדר היום או יוסר מסדר היום. הנושא הראשון שעולה להצבעה זה האם להסיר מסדר היום. לא הוסר מסדר היום, אתה חייב להחליט – ועדה או מליאה. אני רוצה ועדה. איך אני מצביע?

אתה לא רלוונטי.

יש אדם שהציע ועדה, ואני רוצה לתמוך בהצעתו.

מצביעים לכלול בסדר היום. אם יש רוב שלא לכלול בסדר היום והיתה הצעה שזה יהיה בוועדה והמציע מסכים, יוצבע לוועדה. האופציה קיימת.

כלומר מה שאתה אומר זה שמי שרוצה ועדה צריך להצביע נגד מליאה.

נכון, ואם יהיה רוב נגד מליאה ועומדת על הפרק הצעת הוועדה, מצביעים אחר כך ועדה מול- -

גם אם לא הוצע שלא לכלול את הנושא בסדר היום, ההצעה הזאת קיימת. צריך להיות כתוב: הוצע שהנושא יידון בוועדה.

אז 3 (א) יהיה כך: הוצע שהנושא יידון בוועדה. לא הסכים לוועדה, תתקיים הצבעה בעד או נגד הכללת הנושא בסדר היום; לא התקבלה הצעה לכלול, תתקיים הצבעה בעד או נגד קיום דיון בוועדה.

פה התווכחנו מי בעל הבית. אני אומר; אני מעלה הצעה רגילה לסדר היום. אם זה לא התקבל, הדיון בוועדה לא מעניין אותי.

התשובה קיימת בסעיף 128.

הוא לא חייב למשוך.

נכון.

קורא את 128 (3) (ב). כלומר אין למישהו אחר הזכות לומר: אני מתעקש על דיון במליאה.

כלומר עכשיו (4) מיותר. אתם עשיתם הבחנה שאינה קיימת לגבי מצב שמישהו אומר להסיר מסדר היום.

זה קיים בתקנון.

אך זה לא קיים בלוגיקה.

כלומר יש שלוש אפשרויות; או לא מצביעים, או הוצעה ועדה או לא הוצעה ועדה.

כן. זה משקף מצב קיים.

נעשה את זה בשחור?

כן.

את (ב) קראנו בפעם שעברה.

הכנסתי ב-130 הערה, האם לגבי הצעה דחופה, שנגיע אליה בהמשך, רוצים תקופה של פחות משלושה חודשים?

תכף נגיע להצעות דחופות.

קורא את 131 (ב).

זה מגביל את ועדת הכנסת לפעם אחת.

נאמר שיושבים פה שלושה חברי כנסת, כי מחליטים שוועדת הכנסת תחליט. ועדת הכנסת מחליטה. כשזה מגיע ליושב-ראש הוועדה, הוא אומר: אבל זה לא עסקי. זה סוגר את האופציה לדיון ענייני.

הכוונה היתה שלא יבוא יושב-ראש ועדה, ועדה מעבירה לוועדה שמעבירה לוועדה, אין גבול.

קרה שבאו פעמיים.

אם זה בהסכמה, הכל אפשרי.

הכוונה היתה לא לטרטר.

אז נרשום: על פי סעיף קטן זה.

קורא סעיף 132 (א) (1).

זה הבהרה. נעשה את זה בשחור.

קורא את סעיף 132 (ב), (ג).

לגבי (ב); הנוסח הקיים בסדר, כי הדיון כולל הנמקה.

קורא סעיף 133.

אני מציעה שהוועדה הזאת תחליט על אותם שלושה חודשים.

היושב-ראש רוצה להוסיף ישיבה נוספת בימי חמישי, כדי לגמור את הנושאים. כתוצאה מזה הוא מעכב את הטיפול, אני חושבת. שלושה חודשים זה נשמע סביר.

צריך לעשות הבחנה בין ההצעות הרגילות לדחופות, גם משך הזמן שבמהלכו צריך לקבוע את הדיון, וגם משך הזמן שבמהלכו רואים את ההצעה כמתיישנת. זה קשור אחד בשני. הצעה רגילה מטבעה אינה דחופה ולא צריך למהר לקבוע אותה ולא צריך למהר למחוק אותה. לעומת זאת, הצעה דחופה, צריך למהר לקבוע אותה.

אולי כאן צריך להשאיר שלושה חודשים בסעיף 130, ושלושה חודשים במקביל לקצר את התקופה פה.

נדמה לי שהצעה רגילה - להשאיר שישה וששה, ודחופה לעשות שלושה ושלושה.

הצעה דחופה היא נושא שחושבים שאתה יכול לעשות בו משהו, שהוא אקטואלי.

אם יש לך הצעה דחופה שקשורה למכירת חמץ בפסח, נגיד, יש לזה נפקות לדון בזה היום?

לא. אולי רגילה ארבעה חודשים ודחופה חודשיים. אז אני מבקש שתודיעו לרוני שזאת ההצעה כאן.

נראה לי שאפשר את 130 ו-133 לעשות בסעיף אחד, שיהיה ב-130.

ארבעה חודשים להצעה הרגילה. אם עברו ארבעה חודשים, זה יהיה ב-133 (ב). זה גם מונע מצב שבו במשך איזו תקופה נשיאות הכנסת נמצאת בהפרה של התקנון - לא קבעה אך גם לא ביטלה.

וזה שהם רוצים חמש דקות במקום עשר דקות למתנגד?

חמש דקות מספיקות. לגבי תקופה, זה יהיה חודשיים וחודשיים.

מה יקרה כשיש מספר רב של מציעים?

ברגילות זה בדרך כלל לא כך, אך בין השאר בגלל זה, זה חמש דקות. אם יש מספר רב של מציעים, נעשה את זה שלוש דקות כל אחד.

קורא סעיף 134. למה להשמיט? לגבי סגן שר, אם זה סגן השר שמטפל, אין בזה שום מניעה. צריך לשים לב שזה לא כל שר. לא שמתי לב שיושב ראש הישיבה מקפיד על זה שזה צריך להיות לא כל שר, אלא רק שר הנוגע בדבר. הוא גם לא יכול לדבר על כל דבר, התפקיד שלו זה להעמיד עובדות שהוזכרו בדיון על דיוקן. אי אפשר פתאום לדבר על יציאה מעזה.

אני לא בטוחה שאתה צודק. אולי מדובר בשני שרים שונים.

כן, אבל הוא חייב לגעת בדבר. אם הדיון הוא על נושא של משרד הפנים, ולשר התחבורה אין שום נגיעה או ידיעה על הנושא, וגם אין לו שום עובדה לספר לנו, הוא לא יכול.

ואם הוא יעלה?

היושב ראש צריך להוריד אותו. צריך לשאול אותו: מה הנגיעה שלך? מה אתה רוצה לומר?

בדרך כלל, למשל, אפרופו דיון בענייני שר הפנים מדברים גם על תשתית תחבורתית.

זה בסדר.

מראש הוא ינהל אתו משא ומתן, מה הוא עומד לומר?

ההנחה שלך שהיושב ראש צריך להיות מישהו פסיבי שלא שומר על התקנון אינה נכונה, לדעתי. אם זה שר שאומר דברים שלא קשורים, הוא צריך לסתום פיות.

אבל בשלב שהוא עולה, הוא לא יודע מה הוא הולך לומר.

אני מסכים אתך.

זה סעיף ספציפי שמייחד לעומת הסעיף הכללי יותר, שאומר שחבר הממשלה מדבר בשמה.

הם מציעים להשמיט את "כל שר הנוגע בדבר" ולהשאיר "... בידי השר שהביע את דעת הממשלה".

אני לא חושב שזה נכון תמיד. אני הייתי משאיר "להעמיד עובדות שהוזכרו בדיון על דיוקן", כי זה לא לאפשר לו להתווכח.

קורא סעיף 135.

אולי כדאי לקבוע פה הלכה שאומרת שבמקרים כאלה היושב-ראש עושה סבב בין סגניו ומקבל את הסכמתם או התנגדותם.

זאת פעם ראשונה שאני שומע שאפשר לעשות דבר כזה.

הפרוצדורה הזאת קיימת.

לגבי 135 (ג) (3); היושב-ראש צריך להסכים לזה? הוא יכול לסרב לקבל את הבקשה?

נדיר. בדרך כלל זה גם באירוע חריג – פיגוע, למשל.

אז נכתוב: תידון על ידי הנשיאות באותו יום.

שימי לב להפרש בין (2) ל-(3). ב-(2) אין לו אפשרות לסרב.

אז ב-(3) נשנה: תידון בנשיאות באותו יום אם החליט על כך יושב ראש הכנסת.

לגבי 135 (ה); כוכבית (1) מיותרת?

כן: במקרה של דעות שקולות בישיבת היושב ראש והסגנים... אין ההצעה מוכרת כדחופה. זה בעמוד 60. זה ברור.

לגבי 135 (ז); על זה קיימנו דיון, וסיכמנו שלא תאשר יותר מחמש. היה על זה דיון בוועדת הכנסת. תשאירי כך, בלי כוכבית.

לגבי 135 (ט); אם זאת הצעה דחופה שהוגשה אחרי יום ג', ואז היושב ראש יחליט אם לכנס את הנשיאות, אך אז יכול להיות שכבר אי אפשר להכניס את זה לסדר יום של אותו שבוע.

אם זה הצעה דחופה שהיא כל כך דחופה שאישרו אותה לא בישיבה הרגילה, אלא אחרי יום ג', יוכלו להגיד שהיא לא דחופה.

אפשר להוריד את כל החלק מ"ואולם".

בסדר. אם הם לא רוצים לדון באותו שבוע, שידחו את הבקשה שלו.

קורא סעיף 136 (א).

הצעה שלא אושרה כדחופה, יעביר אותה יושב ראש הכנסת... להכרעת ועדת הכנסת בדבר דחיפותה.

הניסוח שקראת הוא הרבה יותר טוב.

קורא סעיף 136 (ב). לדעתי, אם ועדת הכנסת קבעה שהצעה היא דחופה, כל מי שהציע את ההצעה הזאת בפנים.

זה מה שכתבתי בכתום, אבל זה לא מה שעולה מהנוסח. תראה מה כתוב היום: יראו גם את בקשת חבר הכנסת שנעדר.

לכן אני חושב שצריך למחוק את זה. ה"ואולם" לא צריך להיות. אני אומר למחוק את זה, לרשום: התקבלה וכו'.

אחרי סעיף (ב) יבוא סעיף (ג): התקבל הערעור יראו כאילו אושרה ההצעה כדחופה לגבי כל המציעים באותו נושא.

(ג) הופך להיות (ד). לדעתי, אם רוצים בכלל להשאיר את זה, אפשר לכתוב שמערער או מי שהגיש הצעה באותו נושא לא ישתתף בהצבעה.

אני אעשה את זה בסגול, שזה לא מהותי.

נכון.

את הפסקה הבאה נעשה כסעיף נפרד. מה זה 135 (ט)?

כתוב שם: אלא אם החליטה הנשיאות לבקשת המציע לדחות את זה שוב.

בסדר.

גמרנו את הפרק של הצעות דחופות.

לדעתי, צריך להיות סעיף נפרד שאומר: על הדיון בהצעה הדחופה יחולו ההוראות החלות על פרק זה בשינויים הבאים. יש לך סעיף שאומר את זה אבל לא אומר את זה - ב-135. אני חושב ש-135 יאמר רק: חבר הכנסת רשאי להציע הצעה דחופה לסדר היום. כל יתר הדברים מתייחסים להצעה לסדר היום. בסעיף 137 תכתבי: על הדיון בהצעה דחופה לסדר היום יחולו סעיפים אלה עד אלה בשינויים הבאים.

עכשיו בואו נראה את הסעיפים ואת השינויים.

הרגילה מתחיל בתחילת הפרק שהבאתי.

117 לא חל, זה לא מכסה. הוא מוחלף.

אפשר לכתוב שעל הצעה דחופה יחולו הוראות פרק זה החלות על הצעה רגילה בשינויים המחויבים – ואז זה משאיר מידה של גמישות - ובשינויים אלה- -

אתה רוצה להגיד עכשיו מחדש: יחולו הוראות הסעיפים של הערעור?

לא; יחולו הוראות פרק זה החלות על הצעה רגילה - הלא ההוראות שחלות על הצעה דחופה, ודאי שהן חלות על הצעה דחופה – ובשינויים אלה.

עכשיו בואו נראה אילו שינויים. רוצים לכתוב שאין מכסה?

זה מופיע בסעיף 123 (ד).

בסעיף של הארבעה חודשים אפשר לומר: לעניין הצעה דחופה חודשיים.

בסדר, ואז רק נרשום: הוראות פרק זה החלות על הצעה רגילה בשינויים המחויבים.

בואו נחזור לראות איפה אנו עושים את השינויים.

הנוסח המקורי היה: יחול לגבי הוראות פרק זה בשינויים המחויבים.

ב-130, שזה התקופה- -

ב-123 כבר יש התייחסות.

אנו משנים ב-130: ובהצעה דחופה תוך חודשיים. (א) עוסק בקביעת הזמן ו-(ב) עוסק במחיקה. ב-(א) אתה כותב: ארבעה חודשים, ואם דחופה – חודשיים. ב-(ב) אתה כותב: ארבעה חודשים, ואם דחופה - חודשיים. חוץ מזה נדמה לי שאין יותר הבדלים.

אנו עוברים להערות האדומות של ועדת יצחק לוי.

הם הציעו שלוש גרסאות; אחת, שרק סיעות יוכלו להגיש הצעות דחופות. שתיים, שיגדל מספר ההצעות הרגילות ולא יהיו בכלל דחופות. שלוש, להשאיר את המצב הקיים.

אנו לא עוסקים בהצעות מהסוג הזה. אני לא רואה כאן שום סיבה להתערב.

קורא סעיף הצעה לדיון מהיר בוועדה, (ד). אני מציע להכניס כאן תוספת שעלתה בזמן האחרון הרבה: אם הוגשה באותו שבוע באותו נושא גם דיון דחוף וגם דיון מהיר בוועדה, תחליט הנשיאות האם לקיים אחד משניהם. היא חייבת להחליט רק על אחד מהם – היא לא יכולה גם וגם. זה אלף. כשהיא החליטה על אחד מהם, היא תשפוך את כל האחרים יחד.

יכול להיות מצב שבנשיאות יגידו שאין דומה דיון מהיר בוועדה לדיון במליאת הכנסת.

זה לא דיון, זה הצעה לסדר לדיון בחוק.

למשל, מה שהיה עכשיו עם חברת הכנסת ענבל גבריאלי בנושא הגלולות נגד קרינה; אושר אתמול בנשיאות כדיון מהיר בוועדה- -

יש בזה מידה של היגיון.

ולאחר מכן היום הערעור שלה אושר. זה יהיה דיון במליאה. עכשיו יש לנו דיון במליאה ויש לנו דיון בוועדה. שני הדיונים לא סותרים אחד את השני.

לא סביר. הלא ההצעה לדיון דחוף במליאה מתקיימת באותו שבוע, הם אישרו אותה. הדיון בוועדה בדרך כלל לא מתקיים בדיוק באותו שבוע, אלא מתקיים שבוע אחד אחרי זה בדרך כלל. במליאה תידון השאלה, האם לקיים דיון בוועדה. זה מין מצב אבסורדי של כפילות. תארי לעצמך שבמליאה יחליטו לקיים דיון בוועדה, והנשיאות החליטה לעשות דיון דחוף. או לחילופין, המליאה החליטה לא לקיים דיון בוועדה, להסיר את הנושא מסדר היום, והנשיאות קבעה לקיים דיון בוועדה. הכפילות הזאת לא מתקבלת על הדעת.

אבל יש הערעור.

אם היא החליטה להעביר הכל לדיון מהיר, אך אחד מחברי הכנסת בא לוועדת הכנסת ומערער, זה שולל את הדיון המהיר?

כן. נדמה לי שצריך לראות את הדיון במליאה כיותר טוב מדיון בוועדה מבחינת המשקל שלו להצעה. אם הנשיאות מחליטה לתת את הדיון האיכותי במליאה, מי שביקש ועדה, לא דנים בזה בכלל, אלא אומרים: ביקשת ועדה, אתה מצטרף אליהם.

אולי הגיש הצעה אחרת. אז מצרפים אותה, ובלבד שלא אושרה לה הצעה אחרת. מצרפים אותה לדיון במליאה, לא עושים דיון בוועדה, הנושא יוצא מידיה של הנשיאות. הנשיאות אומרת: הכנסת תחליט איפה היא רוצה לדון בזה, אני לא אאפשר פה כפילות.

אך הרבה פעמים הכנסת אומרת: יש לי כל כך הרבה הצעות לדיון דחוף, ואני מעבירה את זה לדיון מהיר בוועדה.

והצד השני של זה, אם על הנושא הזה היא לא החליטה לקיים את הדיון במליאה, יש לה שתי אפשרויות; היא יכולה להחליט לקיים דיון בוועדה, ואז כל ההצעות שהיו לדיון במליאה עוברות לדיון בוועדה, או היא יכולה להוריד את כל הנושא מסדר היום.

נניח שמישהו ביקש דיון מהיר והצעה דחופה. אתה לוקח לו את הדיון מהיר, אתה אומר: אני מצרף אותך לדחופה, אבל יש לו דחופה אחרת, שהיא יותר חשובה לו.

אז ישאלו אותו באיזה הוא רוצה.

כלומר המבנה הוא כך; הוגשו באותו שבוע הצעות באותו נושא הן לדיון דחוף והן לדיון בוועדה, והן כהצעה דחופה לסדר היום, תחליט הנשיאות בין אחד מאלה – יאוחד הדיון בבקשות, והיא צריכה להחליט על אחד מאלה; לקיים את הדיון הדחוף במליאה, לקיים דיון מהיר בוועדה או לא לאשר את הבקשות. ההחלטה תחול על כל ההצעות יחד.

אחרי זה; חבר כנסת שבקשתו לדיון מהיר אושרה כהצעה דחופה על פי הוראות סעיף זה, ובנוסף הגיש הצעה דחופה אחרת אשר אושרה, יודיע לנשיאות באיזה מההצעות הוא בוחר.

(ג) יהיה: הוראות סעיף זה יחולו גם אם ההצעה הדחופה לסדר אושרה בערעור. הרי יכול להיות מצב, נניח, שהם העבירו הכל לוועדה, או מחקו הכל, והיחיד שיכול לערער זה מי שהגיש הצעה דחופה. מי שהגיש מהירה לא יכול לערער. אז כולם, כולל אלה שהגישו בקשה למהירה.

הבעיה היא שפה אתה עושה בעיה למי שרצה שזה יידון בוועדה כי הוא רצה להזמין את המשרד הזה והזה.

שישכנע את הכנסת.

שילך ליושב ראש הוועדה וישכנע אותו לקיים את הדיון, ולאו דווקא באותו שבוע, אלא בעוד שבועיים.

ההנחה שלי כאילו הדיון במליאה הוא כלי יותר חזק, הוא יותר טוב, היא לא נכונה.

בוועדה יכולות להתקבל גם החלטות יותר אופרטיביות.

לא יכול להיות שהנשיאות תחליט על אותו נושא גם ועדה וגם דיון במליאה. הכפילות הזאת היא בלתי אפשרית. הסעיף הזה נכון. זה חוזר לזה שהנשיאות צריכה לקיים שיקול דעת. אם היא חושבת שצריך לקיים דיון מהיר באמת בוועדה, תעביר את כולם לוועדה. זה בירוק.

יש כאן בעיה שהעלית, ארבל, שחבר הכנסת המציע אינו מגיע לוועדה כשנקבע דיון, ואין מי שיציג.

דוד אזולאי העלה את זה פעם כשהוא היה יושב ראש ועדת הפנים. מישהו העביר הצעה דחופה, הוא חייב לדון בזה תוך שבוע, מזמינים את כל העולם, ואז אף חבר כנסת לא מגיע.

ואם המציע בהצעה דחופה לסדר לא מגיע לדיון בוועדה?

הביאו את כל הגורמים המקצועיים, וזה לא מכבד את הכנסת.

ברמה התיאורטית חבר כנסת יכול לומר: לי אין מה לומר, רק רציתי שהכנסת תדון. אני לא יודע על זה כלום.

בדרך כלל יש איזו הגדרה לנושא.

חבר כנסת יכול לומר: אני סומך על ועדת החינוך, אני לא מבין כלום בחינוך, אבל קראתי בעיתון שיש משבר גדול, ואני רוצה שהמומחים לעניין יבואו. אני עסוק בוועדת הכלכלה, בזה אני מבין.

היום כתוב שהיא תחל לדון בתוך שבוע. הנשיאות מאשרת ביום שני. כאילו הוועדה צריכה לדון עד יום שני הבא, ובפועל זה לא קורה.

תכתבי: בתוך עשרה ימים.

צריך איזו מכסה?

אני לא חושבת, כי הנשיאות מעבירה לוועדות, וכל ועדה מקבלת רק נושא אחד.

פרק ועדות חקירה פרלמנטריות מועתק, חוץ מההערות בכתום, מהפרק הקיים, שהוא פרק חדש. יש בחוק יסוד: הכנסת הוראה שניתן להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, אבל לא היו הוראות בתקנות בעניין הזה. בכנסת הקודמת עשו פרק בתקנות.

חלק א' זה איך מקימים. הגיעו בוועדת הכנסת בכנסת הקודמת לחלק ב', לקבוע את הסמכויות של ועדת חקירה פרלמנטרית. הסעיף לחוק היסוד: הכנסת רשאית למנות ועדות חקירה אם על ידי הסמכת אחת הוועדות הקבועות – שזה גם נעשה, למשל, ועדת העבודה בכנסת הקודמת הוסמכה להיות ועדת חקירה - ואם על ידי בחירת ועדה מבין חבריה כדי לחקור דברים שהכנסת קבעה. סמכויותיה ותפקידיה של ועדת חקירה ייקבעו על ידי הכנסת. בכל ועדת חקירה יהיו גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת.

קורא סעיף 137.

בהצעה רגילה היושב-ראש יכול לא לאשר אם העניין עמד לדיון או הוצע כהצעה לסדר יום תוך ארבעה שבועות שקדמו- -

לדעתי, צריך יותר מארבעה שבועות. חוקים זה ששה חודשים. אני הייתי אומר ששה חודשים או שלושה חודשים. לא ארבעה שבועות. זה כמו דחיית הצעת חוק. תכניסי: תוך ששה חודשים אי אפשר יהיה להציע הצעה להקים ועדה באותו נושא, אלא אם כן החליט יושב-ראש הכנסת כאמור בסעיף כך וכך וכו'. זה יהיה בירוק.

קורא סעיף 138.

לגבי 138 (ב); בחוק היסוד כתוב שבכל ועדה יהיו נציגים של סיעות שאינן משתתפות לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת. הוא רצה: בהתחשב בין השאר ביחסי הכוחות של הסיעות בכנסת. אז תיקנו את זה בלי לשים לב לחוק היסוד. צריך לחזור לנוסח של חוק היסוד.

ואם תשעה לא מאפשר את זה? מה גובר – המספר או העיקרון של ייצוג?

יכול להיות שסיעות קטנות לא ייכנסו, לסיעות קטנות לא יהיה ייצוג, אם יש לך רק תשעה חברים. יכולים להיות שלושה נציגים לאופוזיציה.

לא צריך לומר שחבר כנסת שהציע להקים את הוועדה יהיה יושב-ראש?

לא, לא תמיד הוא מתאים.

אז אנו חוזרים לניסוח של חוק היסוד. נאמר: מספר החברים לא יעלה על תשעה, ובלבד שחבר הכנסת שהציע להקים ועדת חקירה יהיה חבר בהרכב, אם ביקש זאת.

קורא סעיף 139.

קורא סעיף 140. ב-(א) נוסיף: יושב-ראש ועדת הכנסת.

ב-140 (ג) נוסיף: ובלבד שלא דיבר לפי סעיף (ב).

קורא סעיף 141.

יש לכם הצעה לגבי הסמכויות? נוצר פה נוהג עקום, שברגע שוועדה קמה היא הופכת להיות קבועה. זה לא צריך להיות כך. ועדת חקירה קמה כדי לחקור נושא ולהגיש המלצות. היא מסתיימת כשהיא מגישה את המלצותיה. ראוי שיקצבו לה זמן לעשות את זה.

אך הרבה פעמים היא אפילו עוברת כנסת.

בסדר, אז מקימים אותה מחדש.

היום היא אוטומטית מסתיימת כשנגמרת הכנסת. האם אנו רוצים לכתוב משהו מפורש?

יש שתי אפשרויות; אחת היא שנקיים דיון בפורום הזה על פרק ב'. זה ישמח אותי, אך אז אנו צריכים להביא את זה לדיון לוועדה. אפשרות אחרת היא שלא נעשה את זה, אלא נביא את זה לוועדה לדיון.

נקבע שבישיבה הבאה אנו מתחילים בדיון פתוח בקביעת דברים שיש להכניס – סמכויות ועדת חקירה. תוסיפי שם גם את הנושא של זמנים. ברור שזה נגמר בתום הכנסת, אך אפשר להקים אותה מחדש, ואולי איזה הליך מקוצר של הקמה מחדש, שרואים את זה כאילו הכנסת כבר החליטה, משהו כמו החלת דין רציפות. בעצם, צריך לקבוע רק את ההרכב החדש, אך לא לחזור על כל הפרוצדורה, האם להקים את הוועדה. מי שמקים את הוועדה הזאת יקצוב לזה זמן. אם רוצים הארכה, צריך לבקש הארכה מהכנסת. אם אין הארכה, הוועדה נסגרה.

תמיד יאריכו.

תודה רבה, הישיבה נעולה.





הישיבה ננעלה בשעה 16:45.