כנסת פתוחה

_סיקור תפוצות ישראל בתקשורת הישראלית



2
ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
19.7.2004


הכנסת השש עשרה
מושב שני נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 139
מישיבת ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
יום שני, א' באב התשס"ד (19.7.2004) שעה 09:45

סיקור תפוצות ישראל בתקשורת הישראלית

חברי הוועדה: קולט אביטל – היו"ר
מרינה סולודקין

משה זעפרני – מזכירות פדגוגית, משרד החינוך התרבות והספורט
רבקה קנריק – יועצת תקשורת לשר התפוצות
ד"ר מלה תבורי – נתיב, לשכת הקשר, משרד ראש הממשלה
זהר אפרימי – מנהלת אדמיניסטרטיבית במשרדי הדסה בישראל
עו"ד שלום דורון
חיים חייט – ראש המחלקה להגשמה, ההנהלה הציונית
יצחק מחקיד – הנהלת בני ברית
עודד פרגאי – מנתח מערכות, בני ברית ישראל
שרה פרגאי – עובדת סוציאלית, בני ברית ישראל
אשר וייל – עורך אריאל, הנהלת בני ברית ישראל
איילת זליג-טישלר –הוועד היהודי האמריקני ASC
ספי הנדלר – חתן הפרס
ברוך הנדלר – אבי חתן הפרס
יהודית הנדלר – אם חתן הפרס
זבולון הנדלר – דוד חתן הפרס
ד"ר דינה גורן – חברת וועדת השופטים לפרס
דן פתיר – חבר וועדת השופטים לפרס
עמוס רגב – עתונאי
יורם מלצר – חתן הפרס לשנת 2002, סופו ומבקר במעריב
סופר ברברה – דוברת נשות הדסה
מיקי מירו – מנהל חטיבת החדשות, קול ישראל
ירדן ותיקאי – דובר הסוכנות
מנשה סמירה – יושב ראש מועצת הרשות השניה
אמוץ עשהאל
מיכה שגריר

דנה גורדון

חבר המתרגמים בע"מ





סיקור תפוצות ישראל בתקשורת הישראלית

בוקר טוב לכולם, וסליחה על איחור מסיבות שלא תלויות בנו. אני שמחה לפתוח הבוקר את ישיבת ועדת העליה, הקליטה והתפוצות.

לפני שבועיים לערך, קיבלנו כאן סקירה ולאחר מכן היה לנו דיון מיוחד ומקיף עם המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, או עם יהודי בלי העם היהודי, ואתם כולכם בוודאי קראתם גם את ממצאי הדו"ח והמסקנות.

אני לא אלאה אתכם בדו"ח עצמו, אני רק רוצה להגיד שמבחינתנו אחת המסקנות שנראתה לנו חשובה מאד בדו"ח היא הקביעה שלמדיניותה של ממשלת ישראל לא חשוב איזה ממשלה, כל ממשלות יש השפעה והשלכה על גורלן של הקהילות היהודיות, ומכאן שאנחנו בתור ועדה פה אחד החלטנו כאן, הסקנה שלנו, לאור אותו דיון, היתה שאנחנו צריכים להמליץ בפני ממשלת ישראל גם להתיחס בתהליך קבלת ההחלטות, להשפעות של ההחלטות האלה יש על הקהילות היהודיות, אבל גם להשקיע יותר, תרתי משמע, בקשרים עם התפוצות, זאת וודאי לאור העובדה שאנחנו תמיד ראינו במדינת ישראל כמרכזו של העם היהודי.

אני שמחה שיש לנו את ההזדמנות היום, לסגור את "המשולש" הזה של קשר בין מדינה או ממשלה, תפוצות ודעת הקהל בארץ באמצעות התקשורת, ואני רוצה להודות לארגון בני ברית על כך שהוא יזם את הדיון הזה.

אנחנו נחלק את הדיון לשניים. בחלקו הראשון של הדיון נדון על התקשורת, על הדרך שבה אנחנו זוכים לכיסוי של התפוצות כאן בארץ, האם ההתיחסות היא "אד הוק", רק כשישנם אירועים יוצאי דופן, או האם אנחנו מתיחסים קצת יותר לעומק, מה מידת ההשפעה של התקשורת הישראלית על תהליך קבלת ההחלטות, אם ישנו כזה, מה השפעתה של התקשורת הישראלית על גיבוש דעת קהל, עד כמה התקשורת תורמת לגיבושו של ויכוח או דיון ציבורי בעניין הזה.
וודאי שלא אפתיע אתכם אם אגיד שהודעתו של ראש הממשלה אמש, על כך שכל יהודי צרפת צריכים לעלות לארץ, ומיד, זיכתה אותי בגל בלתי פוסק של טלפונים מאמצעי תקשורת בעיקר בצרפת. מסתבר שיש לנו כאן הדגמה חיה עד כמה, מה שאנחנו אומרים ומה שאנחנו עושים בארץ, יש לו השפעה מידית על התפוצות, ולכן לנו מאד חשוב הדיון הזה.

בחלקו השני, שיהיה פחות פורמלי לפרוטוקול, אנחנו גם נתייחס , או יותר נכון נאפשר, לארגון בני ברית לחלק את הפרסים שהוא מחלק מדי שנה, לזוכים בקרב העיתונאים הישראליים. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לדן פתיר, שהוא אחד מהשופטים, או יושב ראש חבר השופטים שהחליט על הענקת הפרסים, אבל זאת תוך חלוקה של שני הנושאים, קודם הנושא המהותי, ולנושא של מענק הפרסים נתיחס קצת יותר מאוחר.

תודה ליושבת הראש. אני באמת רוצה להתיחס בדברי ההקדמה שלי, לנושא שמוזכר בהזמנה של הועדה. בשני "כובעים" קודמים שלי: אחד כשעסקתי בעיתונות במשך 45 שנה בפרויקט תהילה, וגם בנושא יהדות וישראל, וב"כובע" השני כשעסקתי בדוברות ממשלתית, בשתי קדנציות של שני ראשי ממשלה וראיתי את הדברים איך מתנהלים לפני קבלת החלטות והפצתם או הטמעתם בקהלי היעד, גם בארץ וגם בחוץ.

משהו השתנה, ולדעתי לרעה. אני אומר כך, האמרה הפרסומית הידועה שקשה מאד עם התקשורת אבל אי אפשר בלעדיה, נכונה גם היום, אבל לא תמיד מטמיעים את הנושא הזה. נדמה לי שאם יש תקשורת פעילה, זאת אומרת, שטח בעתון, או זמני שידור או זמני שידור טלויזיוני, הדברים נעשים, על פי בדרך כלל הידיעות השליליות.

השלילה, הביקורת אין כמעט דבר שהוא בגדר של הדברים החיוביים במשוואה הזו שבין ישראל והתפוצות. יש הרבה דברים שכמובן שהם חיוביים, אבל יש פה אנומליה בגישה של התקשורת הישראלית ביחסי ישראל והתפוצות, ובגישה של התפוצות ותקשורתה כלפי יחסי ישראל והתפוצות. בתלונות העתונות היהודית בעולם, מי שמכיר אותם ואני לא יחידי שמכיר, כמובן, יש מסע אדיר, חשוב גדול, על הנעשה בישראל לטוב ולרע.

יש תשומת לב עיתונאית, תשומת לב מו"לית אין תשומת לב יזומה, לדעתי, בעתונות הישראלית בנושא של יחסי ישראל והתפוצות, אלא אם כן אמרתי במקרה הזה שאולי במיוחד ראש הממשלה התחשב בדיון היום ונתן לנו איטם לדיון בו, וצרפת בכלל, ונחזור גם לסוגיה שלה ונושא של ניו-זילנד לאחרונה, ויהודי ברית המועצות. אני מדבר עכשיו על שנות ה-60 וה-70 זה היה איטם מרכזי בעתונות.

גם מעבר לחדשות.

מעבר לחדשות, היתה מודעות גדולה מאד. אני זוכר שהיתה בשנות ה- 70 התכנסות של מנהגי העם היהודי בבריסל, למען יהודי ברית המועצות, כשאנשי התקשורת הישראלים ובן גוריון ובגין ישבו על מקום אחד ומושב אחד ואפילו בבריסל העיתונות הישראלית סיפרה שהדבר זה בהרחבה רבה. אני לא ראיתי בעתונות הישראלית סיקור של אישיות יהודיות חשובות כשלעצמן ומקבלות את המשקל הראוי. כלומר, אנחנו עוסקים פה בנושא עיתונאי קצת בגישה צינית, קצת בגישה הייתי אומר צרה, שאומרת יש צרות, יש מהומות, יש אנטישמיות, יש פגיעה ביהודים, יש חילול מצבות.

הייתי רוצה לצמצם את ההתייחסות שלי לדברי פתיחה והייתי אומר כך, אני מאחל לעצמנו שהתקשורת הישראלית תסתכל על עצמה תבחן את עצמה תראה מה היא לא עשתה , ומה היא לא עושה ותתקן את דרכיה.

אני רוצה עוד מילה קטנה אחת אחרת שנעבור לקטע השני של האירוע של היום, מה כן אפשר לעשות, ולעורר את תשומת הלב, מודעות בדרך של באמת מתן פרסים או מתן תשומת לב, לדברים החיוביים של יחסי תקשורת ממשל, ותקשורת ותפוצות ויהדות יכולים לעשות אותם.

תודה ליו"ר קולט אביטל, ותודה רבה על הנכונות לקיים את הדיון הזה.

לפני קצת יותר מחודש התקיים בועדה הזאת ממש, דיון בנושא הטיפול ביחסי ישראל והתפוצות ומשרד החינוך, כהכנה לדיון של היום אני קראתי בעיון את הפרוטוקול של הדיון הקודם שלכם, חלק מהם שהתמונה שעלתה ממנו לגבי הידע שיש לבני הנוער בימינו על יהדות התפוצות גישה עגומה למדי. הבעיה היא שברוב הדיונים שעוסקים ביחסי ישראל והתפוצות בימינו, יש הסכמה מכל צידי השולחן על החשיבות האסטרטגית והקיומית אפילו, יש ליחסים האלה הן למדינת ישראל והן לקהילות בתפוצות. אפילו המועצה לבטחון לאומי הגדירה אותם כנכס אסטרטגי למדינת ישראל.

לצערנו, אנחנו עדים בשנים האחרונות למגמות של ניכור המתרחשות בשני הצדדים, וגורמות להתערערות של אותה מערכת יחסים שברירית בינינו ובין התפוצות. אז נכון, הדיון היום הוא על התקשורת, יחסה של התקשורת לנושא התפוצות, נכון שהתקשורת איננה זרוע של משרד החינוך והתרבות, אסור לה שתהיה כזאת, אבל אסור לה גם להתעלם מהבעיות הקיומיות של ישראל והעם היהודי ולדחוק אותם לשוליים. העתונות היא אמנם לא משרד החינוך, אבל למרות זאת יש לה תפקיד, תפקיד ציבורי, מצד אחד לשקף את המציאות ומצד שני לקבוע סדר עדיפויות ציבורי, לישראל ולישראלים. זאת ועוד, המנדט של משרד החינוך מסתיים בגיל 18, נשאלת השאלה מה קורה לישראלי הממוצע לאחר שהוא יוצא מחיקו של משרד החינוך, כיצד נקבעת המודעות שלו, מהיכן מגיע הידע שלו על המרחש בעולם היהודי שמחוץ לישראל, כמו בשאר הנושאים, ולזה התשובה אני חושב היא די ברורה.

מיעוט ההתיחסות בתקשורת שלנו לנושא התפוצות נובע ממספר סיבות. אחת הסיבות אולי מהצד המקצועי, היא, שהתקשורת מתיחסת לנושא הזה כאל חדשות טהורות. כלומר, כאשר יש חדשות על קטסטרופה כל שהיא, פגיעה ביהודים, חילול בתי קברות וכדומה, אז כמובן מתיחסים, מדווחים על ההתרחשות. מעטים הם התחקירים והכתבות המעמיקות בתחום זה. כל כך מעטים שכל דוגמה בולטת ישר זוכה לתהודה ניכרת במילין המצומצם שעוסק בנושא תפוצות, ואנחנו יודעים לצטט אותה עוד שנים לאחר שהיא ממש קורית.

כדי לנסות ולשנות את מצב הדברים הזה המרכז העולמי של בני ברית בירושלים, יסד לפני כ- 12 שנה את פרס העתונות שלו, הנקרא על שם וולף והילדה מטסדורף, הפרס מטרתו לעודד בדיוק את המגמה הזאת, לעודד את הסיקור התקשורתי בישראל של יהדות התפוצות כיום, ומטרה להרחיב את המודעות הציבורית לנושא הזה. הפרס כאמור, ניתן במשך 12 שנה ואני סיכמתי את הנתונים של הנסיון המצטבר שלנו בשבע השנים האחרונות על בסיס הפניות שהיו אלינו לקבלת הפרס. מכיוון שאנחנו עושים לפרס פרסום מאד נרחב, פונים לכל המערכות אפשר להתיחס לפניות אלינו כאל מדגם די מיצג של העשיה האמיתית בשטח הזה, אם כן, וזה רק במברק ממש, במשך שבע השנים האחרונות התמודדו על הפרס קרוב ל- 100 כתבות בתקשורת האלקטרונית והכתובה בעברית ובאנגלית.

מדוע חשוב לציין את השפה? מכיוון שיותר מ- 40% מאותן 100 כתבות עיתונאיות, רפורטז'ות, סרט טלויזיה, תכנית רדיו וכו'. יותר מ-40% מכלל הכתבות היו בשפה האנגלית בשני עתונים, הג'רוזלם פוסט, והג'רוזלם ריפורט, ששם היא ברורה, הבעיה שלנו לצורך הדיון היא שזה מגיע למגזר מאד מצומצם, מכלל אוכלוסית מדינת ישראל. חשוב אמנם אבל מצומצם.

נתון מענין נוסף שאני חושב להציג אותו פה, הוא שרבע מכלל הפניות הגיעו מהערוץ הראשון ומקול ישראל, זאת אומרת, שאם ניתן לזה פרשנות על רגל אחת, כלי התקשורת הממלכתיים לקחו על עצמם את התפקיד החינוכי במרכאות, של עיסוק בנושא יהדות התפוצות בימינו, ולא מתבישים להקדיש לכך שעות שידור משמעותיות. ויש כאן מילה חיובית, כן, אפשר. הסדרה גחלת לוחשת, שהיתה לפני כמה שנים, אין סוף כתבות בנושא יהדות התפוצות בתכניות השוטפות כמו רואים עולם, מהיום למחר בטלויזיה, השעה הבינלאומית ברדיו, וכו'.

לעומת זאת לצערנו, החלק של העתונות הכתובה הוא מצומצם ביותר,חריג כמובן עתון הארץ, שמקדיש לזה הרבה משקל, שורת הכתבות סדרת כתבות של העתונאי דניאל בן סימון לפני שלוש שנים, על מסעו בין הקהילות היהודיות באירופה, אליהו סלפטר שזכה גם באות מפעל חיים של הפרס שלנו, ולפני מספר שנים שעושה רבות להביא מידע שוטף על ההתפתחויות בעולם היהודי, ועוד עתון הפונה לקהל מצומצם, עתונים חשובים, אבל הקהל שהם פונים אליו הוא מצומצם זה עתון גלובס, ששם בעבודה אישית של סגן העורך איתמר לוין, שבמשך שנים חושף את ההיבטים המורכבים של הסיפור של הרכוש שנגזר מהיהודים באירופה ובארצות ערב.

אבל לצערנו בעתונות הפופולרית, כלומר מעריב וידיעות, בערוצי הטלויזיה המסחריים העשיה בתחום הזה מעטה וחלק מהם כלל אינה קיימת, אם לא פוגעים בבית כנסת, אז אין סיפור. בטלויזיות, אז לא רואים את הנושא הזה בדיוני העומק במגזינים בתוכניות בוקר, וכו'. אני חושב שזה מאד חושב לציין שדווקא השנה יש לנו זוכה כן מאותה עתונות פופולרית, ספי אני מאד שמח שאתה הזוכה, ושהעתון, כמובן אתה עובד בשני העתונים, אבל זה אולי סנונית שמעידה על שינוי ביחס לגבי העתיד.

הערה אחת לסיום, יתכן שהבעיה המהותית היא לא בסיקור, ואפילו לא בסדרי עדיפויות של העורכים, אלא בעובדה שהתקשורת במידה רבה משקפת את מה שקורה בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית. ואולי כאשר בעולם הפוליטי יהדות התפוצות תזכה למקום מרכזי יותר, לא רק בהיבט של עליה וקליטה ספציפיים מה קורה להם אחרי שהם חוצים את הרוביקון ומגיעים לארץ ישראל, החיים שלהם שם כחלק בלתי נפרד מהעם היהודים שאנחנו החלק השני שלו, אולי גם התקשורת תשקף את אותו שינוי בהתיחסות ותגביר את העיסוק שלה בנושא. תודה רבה.

היו צריכים להיות איתנו גם עורכי עתונים וביניהם אמנון דנקנר, והוא עוד לא הגיע, בוודאי שנרצה לשמוע מהם מה ההתיחסות שלו או מה ההתיחסות ברמת תהליך קבלת ההחלטות במערכות. אבל עד שנקבל את הזוית הזו, אני רוצה לפנות לחלק מהאנשים שנרשמו מראש לדיון, ונפתח בד"ר דינה גורן. רשמו אותך.

אני אמנם לא נרשמתי לדיון, אבל אני חושבת שנאור בסקירה מאד קצרה שלו, הקיף את הנושא למש-עי, אני רק יכולה לומר שזה חבל מאד שזה המצב, משום שבלי התפוצות אנחנו, זה חלק מהיחוד שלנו שיש לנו תפוצה ואנחנו חייבים להכיר אותה, תמיד, ואולי עכשיו יותר מתמיד. הדיווחים הסנסציוניים שאפשר להגדיר אותם סנסציוניים, שבדרך כלל מתעדכנים בהעדר בעומק בתיאור, ובפרשנות בעיקר, הם לרעתנו ולרעת ההתיחסות של הציבור בארץ לנושא. בהקשר הזה אני רוצה לציין באופן מיוחד, ובוודאי יקריא את הסיכום של חבר השופטים לפרס בקשר לציון לשבח את היוזמה של ג'רוזלם פוסט שנתנה, ואני רוצה להעלות את זה כדוגמה למה שחייב או רצוי מאד לעשות, והוא לתת מידי פעם שלא בהקשר לאירועים ספציפיים שהם בדרך כלל מאופיינים בשלילה לתת סקירות מקיפות, מעמיקות, פרשניות למופת למציאות של יחסי ישראל או יהודי ישראל עם התפוצות.

מנהל חטיבת החדשות בקול ישראל. נאור נתן לי כבר את הפתיח בעצם, ואני אקצר את דברי. ללא ספק אנחנו ככלי ממלכתי, רשות השידור, טלויזיה ורדיו, רואים את התפקיד שלנו למלא את חוק רשות השידור. אני, הזכרתם כבר את הסדרה בטלויזיה וברדיו יש לנו תכניות שנקראות תכניות חברתיות, נדיר נמצא פה שהוא עורך את הערכת המצב, וגם זכה לפרס, ותעודת ציון, יש איזה שעה בינלאומית, שעת חברה, עודה הרבה תכניות שבהם כל הנושא של התפוצות הוא בילד אין, הוא חלק מתוך כל המערכת. עכשיו נכון אתה אומר, שמדברים על קטסטרופות, אבל גם מתוך הקטסטרופות אפשר לצאת ולדון גם בנושא התפוצות. אני אתן לכם דוגמה, למשל, שעשינו משדר מיוחד בעקבות כל האנטישמיות באירופה, אבל דברנו גם היהודים שם. שלחנו נציג שלנו, אברהם בן מלך, נסע למשך 10 ימים, תחקר את הנושא לעומק כדי לראות את זה מקרוב, לא להיות - -

למה זה היה היוזמה שלכם ועד כמה הדברים האלה באים כיוזמה של הסוכנות.

היוזמה היתה, היוזמה הראשונית היתה שלנו, הטריגר היה שלנו, אנחנו שיתפנו פעולה עם הסוכנות, רשות השידור לא במצב הכי טוב, ומצאנו annoying situation, איך להעלות את הענין. לצערי, הייתי שמח להיות במצב שאני יכול להוציא את הצ'ק ולשלוח, אני חושב שזה נושא מאד חשוב.

עד כמה הסיבסוד נתן לכם אפשרות של חופש פעולה מבחינה מקצועית?

מלא, הוא טייל לבד לחלוטין.

זאת אומרת שהנושא עצמו לא מוצא תרגומו בתקציב של רשות השידור.

מוצא. מוצא את תרגומו, אנחנו עכשיו במצוקה כללית, אני רק אומר את זה כרגע. מוצא את תרגומו, עובדה שמשקיעים בזה תכניות. ברגע שמשקיעים תכניות, היתה איזה תקופה של מצוקה, עוד לא היה תקציב, לא היה כלום, אבל הנושא בער בעצמותי אז, ואמרתי שצריך מן הגורן ומן היקב, יש מצבים שבהם אתה אומר, כרגע, פוס, לא מענין אותי יש תקציב אין תקציב. לכל המינוסים האלה מתוקצבים, הם נמצאים בתוך ספר תקציב גם בטלויזיה, כשמדובר בחלוקה של תכניות, התכניות האלה שקשורות לעם היהודי הם נמצאות בפנים, ויש ענין רב לעשות את זה.

פשוט רציתי לתת את נקודת ההתיחסות לאותה סדרת תכניות שהיא יצאה, לכאורה, מתוך הקטסטרופה, מתוך האנטישמיות אבל נגעה ביהודים, ודבר יותר יפה מזה שבעצם כבר נוצרו קשרים. זאת אומרת נקשרו קשרים טובים בין המערכות. וזה אותו דבר, זה הרעיון שברגע שאתה מתחיל לגעת במשהו, אתן דוגמה נוספת, כל הארועים הנוראים שקרו בתורכיה, בעקבות הארועים האלה נוצרו קשרים עם הקהילה, אין מה לעשות. דיברת עם הרב, דברת עם ראש הקהילה, הוא כבר נכנס, יש לנו כבר את הרשימה של הטלפונים, הוא כבר נכנס לרשימת הטלפונים ואז הוא כבר איש קשר שלנו.

הדבר הזה אחר כך מתבטא בכתבות על מצב הקהילה, למשל, כשאין קטסטרופה.

כשאין קטסטרופה. הדברים האלה עולים בתוכניות אלה, כמו שאמרתי, נניח שמגיע לפה פרויקט תגלית, למשל, אז מה זה, חדשות קטסטרופה, חס ושלום, אבל הם אורחים שלנו ברוכים הבאים, כי אנחנו יודעים את החשיבות של הפרויקט הזה. עכשיו ניקח את התכנית הקשר הישראלי בלילה, שזה וולונטרי לחלוטין, כשאנחנו מדברים על הוצאות כספיות והוצאות אדירות כי זה תכנית שמתבססת רק על שיחות לחו"ל. עוזבים את השיחות, אבל מדובר פה על שלוש שעות נטו של שיחות לחו"ל, שזה תכנית מאד פופולרית, עם הישראלים, אליהוא בן און. חשוב לנו ליצור את הקשר באמצעות אתר האינטרנט כי זה גם קושר אותנו מאד. יש בקשות מאד גדולות של הקהילות ליצור איתנו קשר, ואנחנו עכשיו מגדירים, ופה רשות השידור נכנסת להגדלת מספר הסטרינים, לכמות גדולה מאד של סטרינין שכך יותר ויותר יהודים ברחבי העולם יוכלו להתחבר לרדיו הממלכתי. כי בזה אנחנו רואים את התפקיד שלנו.

מה זה סטרינים?

אתר באינטרנט. יש אפשרות ליותר אנשים לגלוש בעת ובעונה אחת. וזאת המטרה שלנו. אנחנו רוצים שכל אחד יוכל לתפוס את הנישה שמה שמענין אותו, ולהכיר את ההווי הישראלי, כמו שאנחנו רוצים להכיר אותם אני חושב שחשוב שהם יכירו אותנו, ואז ברגע כזה אנחנו נוכל לפתוח את הצוהר הגדול אל - -

אבל זה חד סיטרי.

זה לא חד סטרי, אנחנו מקבלים מיילים, יש בינינו אינטראקציה רבה, וגם עכשיו מתחילים קשרים בין רקע לקהילות, למשל, ברומניה, וברוסיה, וזה דבר נורא חשוב, כי נוצר דיאלוג. כי מדובר על החלפת תכניות. זאת אומרת, באותה מידה שאנחנו ניקח מהם, אנחנו גם נשדר אליהם. וכל הדבר הזה יוצר את הקשר.

המאזין הישראלי לא מקבל את התפוקה.

המאזין הישראלי, יש לנו כתבת, שרה פרנקל, שעושה את עבודתה נאמנה,
ואגב, תפיסת העולם שלה היא בדיוק הולמת את מה שאתם אומרים, לא רק לבוא בזמן הקטסטרופה, אלא גם לדבר על דברים שמעניינים את הקהילות.

יהושע עמישב, אתה יכול לתת לנו קצת זוית של איך הדברים נראים משם, זאת אומרת, מה בדרך כלל הקהילות היהודיות איך הן רואות את ההתיחסות שלנו, ואת ההתיחסות של כלי התקשורת.

אני לא חושב שאפתיע פה מישהו, שמשמיעים, משמיעות בדרך כלל יותר תלונות מאשר דברי שבח, וגם אין לי תיאור קצר מידי, אבל בדרום אמריקה ובכל מקום שעברתי זה היה ארגנטינה, אורוגואי, וברזיל, כאשר גמרנו איש השיווק והתקשורת של קרן היסוד אבל כשגמרנו את הביזנס של קרן היסוד והתחלנו לדבר בצורה יותר כללית, אז ברור היה בדיבור שלהם תסכול גדול מאד על זה שאין בעצם, הם מרגישים ריחוק ניתוק וחוסר ענין בישראל.

אפשר להגיד שזאת תחושה סוביקטיבית בגלל המרחק הגאוגרפי, ושאנחנו נותנים טיפול שווה לקהילות של דרום אמריקה ואירופה וזאת תחושה, אבל קשה לי להתווכח עם תושב, אבל באופן כללי הראו לי גם את כל הפרסומים של הקהילות האלה, כתבי העת היהודיים, שכפי שאמר דן פתיר בהתחלה, החיים הקהילתיים תופסים שם הרבה מקום אבל מחצית מכל גיליון לפחות מוקדש לעניני ישראל. כולם כמעט מרוויחים קטן כאן, ומילה ההדדיות היתה מאד בולטת. זאת אומרת, אנחנו, הלב שלנו פועם בקצב של הלב שלכם, אבל הלב שלכם רחוק מהלב שלנו. זה היה מן "לייף מוטיב" כזה שחזר כמעט בכל מקום.

מה שאפשר לעשות עם זה, אני מפחד שכולנו נעשה עבורכם כמעט אותו ניתוח שנגיע לשלב האופרטיבי, מה כן אפשר לעשות אולי, אנחנו, יהיה לנו קשה מאד לגבש משהו. מפני שמה שדן פתיר אמר היה כל כך נכון, בקשר לציויליזציה, לא קורה שום דבר כזה קטסטרופלי, זאת אומרת שפוגעים בבית כנסת, או חלילה גם אלימות פיזית נגד יהודים, או אם איזה קבוצה של ורטהייט פתאום אחד מהם עובר לצד הפלסטיני, והיה לנו סיפור כזה לפני כמה ימים על כמה חברה כאלה, זה סיפור שמגיע לעמוד הראשון של עתונים מאד מכובדים, אבל קבוצות אחרות של, זאת אומרת 70,000 סטודנטים אחרים שהגיעו עם ורטהייט שפרויקט אנחנו לדעתי עוד לא תופסים את מימדיו וחשיבותו כי אנחנו צמודי מידי אליו, עוד לא יכולים לנסח אותו - -

אף אחד עוד לא עשה איזה שהוא תחקיר, מעקב, מה קורה לאנשים האלה אחרי שהם היו בארץ? עד כמה הם מעורים, עד כמה אתם עשיתם?

כן, אנחנו עשינו מעקב, אנחנו נחזור, היו שמועות כאלה בדיון הזה, כבר הזכרנו, איך אמרת, את שרה פרנקל, הרי היא בהחלט, אני אומר את זה בפה מלא, שרה היא בהחלט קרן אור בענין הזה, חיה את הנושא 24 שעות ביממה, אבל נגיע לעוד, למקבלי הפרס, בהווה ובעבר, ושם זה יצטמצם. אבל מה שרציתי להגיד, זה לא נחמה פורטה, אבל זאת תמונת מצב, הציויליזציה לא רק נוגעת ליחסי ישראל תפוצות, כל אחד סביב השולחן הזה יש לו נסיון משלו. אם רק התקשורת הישראלית, בהכללה גסה, אני אומר תמיד יש הבחנות אבל בגדול, אם רק התקשורת הישראלית, הוא יודע שהוא צריך למכור איזה שהוא נושא, הוא לא יוכל, לעתים קרובות הוא לא יוכל להתיחס לנושא כשלעצמו, לגופו, אלא הוא יצטרך לחפש אפיקנטריה, את הסיפור הצבע קצת, והצבע לפעמים יהיה קצת צהוב אחרת הוא לא יצליח למכור שום דבר. זאת תמונת מצב שהיא לא קשורה רק לכיסוי של יחסי ישראל תפוצות לצערי.

אני מאד מתעניינת בנושא ואני צריכה לומר שג'רוזלם טיימס וג'רוזלם פוסט ומאד מרוצה ממה שאני רואה שם, בנושא של תפוצות. חוסר התעניינות בחיי תפוצות, במדינת ישראל אני חושבת שזה חלק של מחלה, מחלה ששמה פוסט טרמית, וכמו שאנחנו דיברנו כאן יש פוסט ציונות קצת מצד שמאל ויש גם פוסט ציונות מצד ימין, וזה אני חושבת שורש הבעיה שלא מתעניינים איך העם היהודי מתפתח בתפוצות וגם מה קורה למיליון אנשים שהגיעו בשנות ה- 90, ולשופטי הפרס אני יכולה לומר לכם שלפני שנה או שנתיים, היתה מחאה בתקשורת הרוסית בעתונות הרוסית, בנוגע לזכאי שפרס שנתתם פרס שלכם והסיפורים שלו שתחילה שיוצאי ברית המועצות באשדוד הסיפור שלו היה סקנדלי מאד ואנחנו מאד לא היינו מרוצים שראינו את שמו בין השמות. אבל זה לא קשור, אז לא שאלנו, ולא יודעים מה קורה בארץ.

נעים לי מאד לראות את מחבר מידל ישראל, כאן, בין הקירות של ועדת העליה והקליטה ואני חושבת שאנחנו לא יכולים להאשים את תקשורת בחוסר התעניינות. זה גם פוליטיקה וגם תרבות וגם יחס לשורשינו כיהודים. זה מאד עמוק, וזה קשור גם לחינוך וגם להסברה, וגם פטריוטיות אני חושבת. אם לא מבינים איזה יחס יש בין ישראל והתפוצות אז לא מבינים למה מה שקרה בניו-זילנד הסוף היה בבית הקברות בבלינגטון.

תודה רבה. לפני שאעביר את רשות הדיבור לעורך מקור ראשון, הייתי מבקשת אולי שנתיחס גם לנושא אחד ספציפי מעבר לקטסטרופות הרגילות של אנטישמיות וכו', אחד הדברים שמעסיקים ביותר למשל, את הקהילה היהודית בצפון אמריקה זה כל הנושא של הפלורליזם הדתי, ובהתיחסות של הקשר שלו לישראל, זאת אומרת, האם אנחנו כיהודי אמריקה ש- 80% משתייכים לא לזרם האורתודוקסי, כציד מתיחסים אלינו בארץ, והאם הדבר הזה זוכה לאיזה שהיא התיחסות, כל שהיא, בתקשורת הישראלית. אני מודה שאני מעט מאד ראיתי התיחסות לזה ואני מעלה את זה משום שזה הנושא לדעתי, שמעסיק אותם, אבל אני הייתי מבקשת שהדוברים הבאים אולי יתיחסו גם לנושא הזה, יצחק הילדיסהיימר, בבקשה.

בוקר טוב, אני לא עורך מקור ראשון, אני מתמחה בין השאר בתפוצות. כמי שכותב כבר למעשה עשרות שנים וגם בזמנו שידרתי בגלי צה"ל בתחומים שקשורים ביהדות ובתקשורת, עליה, קליטה בדרך כלל היתה לי ביקורת חריפה למדי על חברי בתקשורת, דווקא. לדעתי בהחלט יש התקדמות בשנים האחרונות ומשהו מזה כבר שמענו, יש שינוי אבל עדיין לא מספיק. עדיין נראית תופעה שכאשר קורה אסון טבע באחת המדינות, אסון טבע רעידת אדמה, שריפה, שטפונות דברים כאלה, בדרך כלל הכתבים במקומות שבהם מתרחשים הארועים האלה כותבים, מדווחים - לישראלים שלום.

כמעט אף פעם לא תראו שכותבים או מתעניינים מה קרה ליהודים, לישראלים שלום. לא מתעניינים אף פעם אם נאמר ברעידת אדם נהרסו נפגעו בתי כנסת, נפגעו יהודים או לא נפגעו, אני יכול להביא דוגמה אחת, ברעידת אדמה שהיתה בלוס אנג'לס, לפני עשר או חמש עשרה שנים, שנהרגו אז 60 איש, בלוס אנג'לס, ברעידת אדמה כבדה למדי, ועד כמה שאני ראיתי את התקשורת גם הכתובה וגם המשודרת לא הזכירו בכלל מה קרה ואם קרה משהו ליהודים, האם נפגעו בתי ספר יהודיים, בתי כנסת, וכדומה.

אני ביררתי את העניין בעזרת אנשים מקומיים בלוס אנג'לס, זה היה בערך שבוע או עשרה ימים אחרי רעידת האדמה, משראיתי שאף אחד לא עסק בזה, והתברר לי שנהרגו באותה רעידת אדמה 12 מיהודי לוס אנג'לס. אני יכול לאמר בודאות בדקתי היטב, אף עתון לא דיווח על זה. ו-12 יהודים מלוס אנג'לס מתוך ה-60 זה בדיוק 20% שזה שיעורם של יהודי לוס אנג'לס בתוך האוכלוסייה. זו דוגמה אחת שלדעתי היא מאד חמורה, יכול להיות שהיום המצב שונה, אני חושב, כמו שאמרתי, יש התקדמות ולדעתי בין השאר במידה מרובה בזכות הסוכנות היהודית והדובר, והעובדים איתו שגרמו לשינוי לחיוב.

אבל לדוגמה, בשבוע שבעבר הגיעו 400 עולים מארצות הברית ומקנדה במטוס אחד ורבים מהתקשורת המשודרת מתוך ארבעת העתונים הגדולים אחד לא דיווח על זה מילה, בדקתי זאת היטב, שני עתון בוקר גדול, רבים מעתוני הבוקר בעברית, פרסם תמונה, של שני ילדים שיש להם שמות אריאל ובנימין, על שם אריאל שרון ובנימין נתניהו, שני השרים האלה נפגשו איתם בשדה התעופה, צלמו את התמונה הזאת ואף מילה לא על 400 העולים שבמסגרתם באו שני הילדים האלה. זה מאד ראוותני ומאד מצער, זה אירוע שאני חושב כבעל חשיבות.


בתקשורת המשודרת בהחלט היה לזה מקום נרחב, עד כמה ששמעתי ועד כמה שראיתי. דוגמאות כאלה אפשר למצוא, וגם תגלית שהוזכרה פה, לפני כמה שבועות היה אירוע גדול מאד של תגלית כמעט לא היתה מילה בתקשורת. מתי יש מילה בתקשורת, כאשר אפשר לפרסם איזו תמונה פיקנטית כמו שהילדים האלה עשו, ששמם אריאל ובנימין. אם אתה דיברת, מיקי מירו, אם אתה דיברת על אנטישמיות שיש יחסים דיווח די נרחב עליה, זה כמובן שזה טוב מאד, לא טוב שיש אנטישמיות, אבל טוב שיש דיווח , אבל אנטישמיות בכל זאת זה נושא יותר פיקנטי מאשר, נגיד, התבוללות בין יהודי התפוצות, או בעיות של חינוך יהודי, או נשואי תערובת.

אותם נפטרים כללו כבר את הכל, מה שרציתי להגיד שהטריגר היה אמנם אנטישמיות, אבל הכניסה בתוך המשדרים היתה בדיוק על מה שאתה מדבר, גם על ההתבוללות, וגם על החינוך היהודי, כי זה חלק בלתי נפרד.

אני רוצה לומר לכם, אני משוחח הרבה עם צעירים, יש לי תפקיד שני חוץ מעיתונאי, ואני יש לי הרבה קשר עם צעירים, והרבה מהם שואלים אותי, אתה עיתונאי? מה תחום הכתיבה שלך, ואני אומר יהדות התפוצות, רובם, וזו תופעה מצערת לדעתי, שאלה מה אפשר לעשות, רובם אומרים לא יכולת לבחור לך תחום יותר משעמם או יותר ציוני, במובן השלילי של המילה. רובם, יש כאלה שיאמרו, זה נושא מאד מעניין, אבל הרוב זה נושא משעמם וציוני, שאין לו חשיבות.

אני רוצה להביא עוד דוגמה אחת של מה שקורה בעתונות. לפני שבועיים נבחר מועמד לסגן הנשיא הדמוקרטי, אדוארד קרי בחר אותו כמועמד להיות סגנו. עד כמה שעברתי בעתונות לא עברתי בהקפדה, היו בכמה עתונים כתבות עליו, על חייו, על ההיסטוריה שלו, ועל פעילותו וכך הלאה, בכתבות שאני ראיתי לא היתה מילה על דעתם של היהודים כלפיו, ומעמדו בין היהודים וגם לא אפילו התיחסות לישראל ולמזרח התיכון.

בכתבה אחת היה כתוב שיש לו דעה בנוגע לעירק, לפלישה של ארצות הברית, בנוגע לעירק כך וכך. אבל מה מצבו בין היהודים ומה הישראלים חושבים עליו בענין הזה הרבה חומר, אני יכול לאמר לכם, בסוכנויות הידיעות היה הרבה מאד חומר, אני כתבתי אבל זה לא פורסם, לצערי. וזה שוב, מאד מאד אופיני. אני חושב כולנו צריכים למצוא דרכים, אולי אפילו לעשות קורסים לכתבים להחדיר להם קצת תודעה בחשיבות העניין שאנחנו חלק מהעם היהודי בעולם וחשוב לנו כל מה שקורה ליהודים בתפוצות, כולל עליה וקליטה.

אנשים פה טוענים בצדק שיש בעיה ז'ורנליסטית, עם הנושא של התפוצות, משום שהוא לא נושא אירועי אלא תהליכי. כדי שהרעיון על תפוצות נכנסות אפילו בהרחבה ובעושר לתקשורת הישראלית ושלעיתים נדירות הם נכנסות בעמודי החדשות וכשהן נכנסות כפי שנאמר פה, זה בעקבות אירועים על פי רוב טרגיים, מצערים. אני רוצה לאמר, שמבחינה עיתונאית זה פשוט אומר שאנחנו עושים את מלאכתנו נאמנה, התוצאות לא יצרים חדשות, ואם נעשה כאילו הם מיצרים חדשות, נגלה לפי הערך המקצועי של מוצרים שלנו, ונחטא לאמת המקצועית שלנו ולא זה הפתרון לבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא מצבה האוביקטיבי של הפזורה. זו מטרה אוביקטיבית של הפזורה, הוא מצב של אנטי סיפור עיתונאי כי הוא מצב של קמילה. כי עתונות היא עניינה הוא בדברים שצומחים, דברים שמתהווים, דברים שמתפרצים, דברים שקורים ולא להיפך.

ב- 1892, כאשר ארצות הברית, שכבר כולם ידעו שהיא הולכת להיות מעצמה מובילה בעולם, ציינה 400 שנה לגילוי אמריקה, התפרסמה כתבה שהפכה למונומנטלית בלימוד ההיסטוריה האמריקאית. פרדריק ז'ק מונטנה, שם לב שלגמרי במקרה בהיסטוריה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ארצות הברית, הכריזה שהיתה לה הגדרה סטטיסטית של יחס בין מספר אוכלוסין לבין שטח אוכלוסייה נעלם. הוא קבע כהיסטוריון, שהיעלמות הספר בהיסטוריה האמריקאית, היא נקודת מפנה משום שהספר היווה גורם מפתח בהתהוות האופי האמריקאי. זאת התזה שלו.

אנחנו בג'רוזלם פוסט הגענו למסקנה תוך כדי שעשינו את המוסף שעליו דובר פה, שתהליך דומה אבל הרבה פחות משמח קורה לעם היהודי. וזאת משום שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שלנו, והסטטיסטיקן המוביל בתחום סרג'יו דה לה פרגולה, מורים בפרוש שאנחנו נמצאים ממש ערב הרגע שבו לראשונה מאז לא אומר חורבן הבית, מאז מאות שנים לפני חורבן הבית, לראשונה בהיסטוריה שלנו, רוב העם היהודי יהיה במדינת ישראל.

לכאורה זה דבר מאד משמח, ביחוד עבור כל מי שנמצא פה והוא תוצר החינוך הישראלי הציוני, שתמיד הורגל לראות בפזורה סרח עודף, ואנומליה. בן גוריון חינך את כולנו לראות בהם כאלה. אנחנו סבורים שזה חסר שחר, וגם מסוכן ביותר משום שהפזורה היא לא סרח עודף, אלא להיפך, היא משאב אסטרטגי ואם לא נטפח אותו הוא יעלם לנו בין האצבעות. וזה אומר, שהבעיה היא לא בסיקור התקשורת את הפזורה, אלא בדרך שאתם, המדינאים והפוליטיקאים, נוהגים בפזורה. האם אתם רואים במשאב אסטרטגי שנמצא בסכנת קיום, או שאתם רואים בה, אבל אם הפוליטיקאים לא רואים בה עוד אמצעי לטפוס דרכון והופ, פרסום רגעי לעוד נסיעה לחוץ לארץ.

האם מישהו נותן את הדעת על איך מטפחים את המשאב הזה, ומקיימים את הקיום שלו לטווח ארוך? התשובה נמצאת בתחום אחד שהוא תחום החינוך, ולאסוננו תחום החינוך בתפוצות, מופקר, משך כל הדורות האלה לאורתודוכסיה, וזה לא משנה כרגע אם מדובר על בני עקיבא או על חב"ד. לאחרונה, ונוכחתי בזה בפגישה אקראית בשנה שעברה, במהלך נסיעה ארוכה עם אשה כבת 80 ומעלה, שהיתה בצעירותה ממנהיגי יהדות ארצות הברית, נסענו לבולטימור, והיא אמרה לי "מיקדתי את הקריירה שלי בדברים הלא נכונים והיום בזקנותי, אני אוספת 15 מיליון דולר כדי להקים כאן בבולטימור, מקום שנולדתי וגדלתי גרה שם היום, להקים בבולטימור בית ספר יהודי שלא יהיה מסונף לאף אחד מהזרמים הדתיים".

היא אומרת, בזה נקיים את עתידה של יהדות ארצות הברית. זאת דעתה. אישית אני חושב שהיא צודקת. אבל אני רוצה לאמר שמדינת ישראל צריכה על זה לתת את דעתה ובזה להשקיע משאבים. רק אם וכאשר אנחנו נבין כאן שזה אינטרס של מדינת ישראל, שאנשים יגודלו לזהות יהודית מינקות נוכל לשנות את המציאות שכרגע התקשורת בצדק, מסקרת אותה באופן פסיבי כדבר אנקדוטי, כי זה מה שהפכה להיות יהדות התפוצות.

אני לא יודע מה צריך לומר על דברים כמו אנחנו יושבים הרבה על המדוכה בשאלות שעולות מידי פעם, כמו למשל, האם ליצור כל מיני מכניזם שיתנו זכות הצבעה לסוג מסוים של יהודי שנמצא בתפוצות והוא בונה איזה שהוא קשר עם המדינה, לא יודע, היום אנשים מדברים על מתן הזדמנות למנהיגים של יהודי התפוצות להשתמש בתהליכי קבלת החלטות כאן, אולי גם אלה דברים נכונים, אף אחד מהם לא משתווה בחשיבותו ארוכת הטווח לחינוך. איך יראה החינוך הזה, זה שאלה נפרדת לגמרי. אבל אם אנחנו כאן, נמשיך בארץ להבין אותם כסרח עודף מצד אחד וכדבר אנקדוטי ואופורטוניסטי, מצד שני נאבד אותם.

היינו עדים לאיחוד בשני הדורות האחרונים, לשחיקה של הזיקה בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל, אגב הויכוח ששחק אותנו כאן בארץ בין שמאל לימין. ככל שיהודי התפוצות יותר ויותר נדרשו בין אם באופן פעיל ובין אם באופן סביל, להזדהות עם אחת משתי החלופות שאנחנו כאן נחצנו על פיהם, כך הם יותר נרתעו מהאתגר הזה שהוא קשה גם לישראלים. זה דבר נורא ואיום, שעם ישראל איננו יכול לשאת במחיר שלו, משום שאנחנו לא מודעים לעומק המכה הדמוגרפית שספגנו בשואה, כפי שאמר ד"ר בורג המנוח, הבעיה בשואה היא לא רק ביהודים שנספו אלא באלה שבכלל לא נולדו. ואם אנחנו רוצים לתת את הדעת על השיקום הדמוגרפי הזה, ועל פיקוח המשאב האסטרטגי שאני מדבר עליו, אלה הדברים שאנחנו צריכים לעשות,

אני חונכתי לחשוב שהעולם זה לא מושג שלילי, ולמדתי לחלוק על זה ולראות בזה ערך.

אין צל של ספק שהנושאים קשורים, ואני לא יודעת אם היית בפתיחת המושב הזה, הישיבה הזאת אנחנו הזכרנו שישבנו פה עם המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, ואחת המסקנות החשובות, ואני חוזרת עליה היתה, שמה שאנחנו עושים כאן בארץ, ההחלטות של ממשלת ישראל, ממשלות ישראל, יש להן השלכות, על גורל התפוצות של הקהילות ולכן, אנחנו כועדה קיבלנו החלטה, כמה היא תשפיע על מקבלי ההחלטות בממשלה, זה דבר אחר, שמדינת ישראל חייבת להשקיע תרתי משמע, הרבה יותר בנושא של התפוצות, וזה כמובן כולל את נושא החינוך.

בנושא החינוך אנחנו לא מטפלים כאן היום, ואני כן רוצה למרות שכולנו ערים לזה, ואנחנו מקדישים לזה הרבה זמן פה בועדה, אני רוצה להחזיר את הכדור למגרש שבו אנחנו מצוים, כי גם החינוך בוודאי מביא למודעות אבל אם העתונות הישראלית לא מנסה גם היא לפתח את המודעות הזאת בקרב הציבור הישראלי, אז לא הגענו לשום מקום. אני מבקשת להקריא בפניכם את מכתבו של ד"ר נדיר צור, שהיה מוזמן היום ולא יכול להגיע מסיבות בריאות, המשפחה נמצאת כאן, הוא נבצר ממנו מסיבות בריאות והוא ביקש מאיתנו להקריא את מכתבו, והנה המכתב אני מקריאה אותו.

ישראל נתפסת בעיני כמדינת הגרעין של העם היהודי, המרכז העולמי של יהודי תבל המפוזרים כקבוצות מלוכדות בקהילותיהם, או חיים כפרטים במקומות שונים על פני כדור הארץ. ההיסטוריה של העם היהודי ויחודו, כעם שגלה מארצו וכעם שהיה ועודנו נתון לפגיעה, ממניעים לא תמיד רציונליים, ולא תמיד מובנים, וכן התבוללותם של רבים מידי מקרב יהודי העולם, המאבדים את זהותם הלאומית ואת זיקתם לישראל, מחייבת את ישראל לחשוב ולפעול רבות, במטרה להצדיק את מעמדה זה כמרכז רוחני ומוסרי של יהודי העולם. אמנם אין זה מקובל בתקופתנו לאמר בקול רם, את המונח, התגיסות. וודאי שלא בכל הקשור לפעילות עיתונאית, אבל יש לדעתי צורך בחשיבות בפעילות תקשורתית יוזמת, שבמסגרתה יועלו סוגיות שונות בנושא התפוצות לדיון ציבורי, לא רק ענינים המתקשרים עם שערוריות, פרשיות, בטחון אבטלה או אנטישמיות, אפשר לכנות זאת כאפליה מתקנת, אפשר לכנות זאת כנושא מועדף.

אני ממליץ שמישיבה זו ייצא מסר שיקרא לכלי התקשורת בישראל, לתת יותר את הדעת על הנעשה בקהילות היהודיות בתפוצות, ופעם לפעם לקיים דיונים בשאלות שונות הקשורות לנושא, כך שהיתם רחוקות מהעין אינה צריכה להצדיק את היותן רחוקות מהדיון הציבורי ומלב הסיקור העיתונאי.

אם מותר לי תגובה אחת לנאמר. התגובה הזאת היא זאת. לא נאמר פה דבר, לצערי על היותה של התקשורת מסחרית, תלויה במדרוג ורייטינג ופופוליזציה, ובחירת העתון בסיפור הרייטינג. בנושא היהודי ליחסי סל התפוצות לא נראה בעיני התקשורת המסחרית כדבר חשוב, ועובדה היא, שאף אחד מנציגי התקשורת המסחרית לא נענה להזמנה ולא נוכח בדיון הזה. אני רוצה לתת בהחלט ציון אישי לתקשורת הציבורית שמלאה את תפקידה. אני חושב שאחד הדברים החשובים ביותר, זה לא אשמתו במרכאות של הכתב, אלא אשמתו של העורך והמו"ל.

דובר הסוכנות. רק עצה אחת קטנה, לברך את מערכת הפורום הזה אני שזה באמת חשוב וגם את ארגון והמפעל וגם את הועדה. שנית אנחנו רואים שני נושאים בעיקר שמסוקרים, לפחות מהזוית שאנחנו רואים, אנטישמיות, ונושא עליה וקליטה. בקשר לעליה וקליטה מסוכם תמיד גם בקונטקסט של קליטה בארץ ועולים בארץ, וכל הנושא של ישראל תפוצות גם מסוכם בקונטקסט של יחסי ישראלים ותיקים ועולים, הקונטקסט הזה קיים גם בכיוון החיובי וגם בכיוון השלילי, זה לא נכון להגיד שזה באמת פן שלילי, יש גם הרבה דברים של קישורים לכיוון החיובי. יש תמיד את הזוית הישראלית, שאנחנו בוודאי כחוזרים נדרשים למסור אותה כדי להכנס, וזה להכנס לתקשורת ולעבור את סף העורך. זה אולי הטריק הידוע לכל מי שעוסק פה בתקשורת, אבל הוא עובד.

בסוף מהזווית הישראלית, והיא זאת שחורצת את גורלה של הידיעה אם היא תכנס בעתון או לא תכנס בעתון. אז הזווית הישראלית בקשר לקונטקסט האקטואלי גם. כלומר, גם בדברים שקשורים לדברים בעולם המעשי הישראלי גם דברים שנאמרים לארועים בארץ מה הזוית של הישראלית או היהודית שקשורים אליה. אנחנו, אני לפחות מוצא שהנושא של סיוע ומימון לפעמים לעתונאים, לעורכים, לצאת לראות, לסקר, והוא הדבר שמביא את הסיקור הזה. כן, אני הרבה פעמים מוצא שיש רצון, אבל זה נכון שזה לא בעדיפות, יתכן שיש בעיה תקציבית והרבה פעמים בעזרה, באמת לא גדולה נפתחות גם העינים וגם העמודים, בסוף, של החדשות. ובנושא זה אני ממליץ באמת כמה שיותר לסייע, חבל שזה המצב, אבל זה דבר שהוא בהחלט שעוזר, גם כמובן לצערי גם רכישת מדיה, זה גם דבר שהרבה פעמים עובר, זה לא סיוע אלא ממש עושים קמפיין מסוים, תגלית עושים ברדיו, כל מיני דברים. ולעצרנו אלה הדברים היחידים שבאמת הנושאים האלה באים לידי ביטוי.

דרך אגב, אני אף פעם לא הבנתי למה הם עושים קמפיין ברדיו הישראלי דווקא, ממש לא הבנתי.

זו סוגיה טובה, הם רוצים להיות, הדבר האחרון שאני ממליץ ורואה שהוא באמת עובד, זה לקחת עורכים. דן פתיר אמר, בצדק, הבעיה המרכזית הוא לא העיתונאים, לדעתי לא הכתבים, אלא העורכים. סף העורך הוא הבעיה המרכזית. כי העורכים פשוט לא מכירים, כמו שהרבה פעמים לא מכירים דברים בארץ, בוודאי ובוודאי לא מכירים דברים שקורים שם, ומנסיון אישי לקחת עורכים להכיר להם בסיור, במשלחת, פותח עיניים ואתה רואה שהתפוקה של אותו עורך, או היחס של אותו עורך, לתחום, היחס העיתונאי לתחום משתנה ולפעמים משתנה בצורה דרמטית.

דניאל חייט, אני רוצה לבקש ממך להתייחס, אבל אם אני פשוט רוצה להתקשר לנושא של המשלחות העיתונאיות, לפני איזה חצי שנה היתה יוזמה שבאה דווקא ממקורות בקהילה היהודית בצרפת, להביא משלחת של עיתונאים בכירים לצרפת, וכדי להכיר את מה קורה, וזה היה נדמה לי יותר קשור לנושא הממשל, איך הממשל מתיחס ליהודי צרפת. האם כשהם חזרו, עד כמה המודעות הזו בעצם, כמה היא תורגמה לכתבות עתונאיות כשהם חזרו לארץ.

באמת היתה אשה אחת כזאת לפני כששה חדשים, אפשר להגיד ככה, היו הרבה נציגים של כלי התקשורת והתקשורת הכתובה בארץ, אפשר להגיד שהיו גם נשים מהתקשורת החרדית, היה נציג של הרבה עתונים חרדיים, - -

מי שארגן את זה היה לובביץ'.

נכון, החבדניקים ארגנו במשותף עם חלק מהממשל הצרפתי, זאת אומרת, שימו לב, הענין הזה, זאת אמרת היה קצת מסובך מבחינה זאת, יש קישור בין שירק לבין החבדניקים בצרפת, אבל זה היה מענין, אבל לדעתי, ואת זה אני אמרתי כבר מיד לאשיות הבכירה קולגט שהיא היום תת שרת המשפטים שאין פה קובעי מדיניות או אנשים שדיברנו, עורכים, או אנשים בכירים בתקשורת, חוץ מכמה אנשים שהשתתפו מצד, כתבים שישבו בצרפת אבל עוד כמה אנשים, עוד כמה כתבים כמו בן דרור ימיני, או קובעי סדר יום בתקשורת, לא היו הרבה אנשים כאלה שיכלו פה לבטא בעצם את כל מה שאנחנו ראינו. זה התבטא בעיקר בתקשורת החרדית, בעתונות החרדית, הרבה פחות בעתונות הכללית.

חוץ מאשר ערוץ 1 של קול ישראל ששלח, היה בן מלך - -

אנחנו לא מדברים פה על ערוץ 1 ועל החרדים, אלא על התקשורת הכתובה והמסחרית.

מעט מאד, היה כתב של ערוץ 1, ולא היו דיווחים רבים, לדבר הזה היה הרבה אפקט יותר בתקשורת הצרפתית מאשר פה, לפי דעתי לפי מה שהתרשמתי. אבל מה שאני רציתי להגיד, בעיקר רציתי להגיד מילה טובה, כי אני כבר שנים טובות מסקר, נותן סקירת עתונות ישראלית לקהילה היהודית בצרפת, דרך רדיו וגם דרך אתרי אינטרנט, ואני צריך להגיד שאני מרגיש שחל שיפור בנושא הזה, זאת אומרת שהכתבים הישראלים בעתונות הישראלית מדווחים הרבה יותר על מה שקורה בקהילות השונות במיוחד בצרפת, היום מאשר לפני שלוש או ארבע שנים.

יש נכונות, ואתן דוגמה. דיברנו על ה- 400, דניאל בן סימון נתן כמעט היה עמוד שלם ב"הארץ" ביום שישי, של לילי גלילי ודניאל בן סימון והיה עומק לכתבה הזאת. זאת אמרת ופה כל הענין הוא ענין של עומק, אם יש עתונות ישראלית שמוכנה לעבוד בעומק, ואני פה חייב להגיד ממש מילה טובה על ספי, הוא היה יכול לעשות עבודה דלילה, בצרפת ולתת סקירה רק כתבות, ידיעות קצרות ונכנסות לעמודי החדשות. הוא לא הסתפק בזה אלא נכנס לעומק הענין והצליח להחדיר כתבות ארוכות של עומק בתוך עמודי הפנים של העיתונים, זאת אומרת לעמודי המוספים של העתונים וזה מבחינה זו הצלחה. אני חייב שגם בתקשורת בקהילה היהודית יש פידבק של הענין הזה. אני זוכר שלפני כמה שנים אמרו לנו שלא מבינים אותנו בארץ, והרבה אנשים בקהילה אמרו אתם לא מבינים את הבעיתיות שלנו, וכו', היום, כרגע פחות שומעים את הדברים האלה.

ב- 64, שלחו אותי מרשות השידור עם עוד ארבעה אנשים ללמוד טלוויזיה. את הארבעה שלחו לצרפת, אותי שלחו ל-BBC. באחד השיעורים שלמדנו שם מהמרצה, שארבעה נושאים לעולם לא יפסיקו לעניין את התקשורת. תולדות האימפריה האנגלית, סקס, אוכל ויהודים. ההוכחה היא ששלושת הנושאים הראשונים הצליחו להיות מטופלים מלבד בחדשות ובמסגרות הרגילות גם במה שקרוי היום בז'רגון ערוצי נישה. ערוץ היסטוריה, ערוצי סקס ופוטוגרפיניה מספור, ערוצי אוכל, והנה דווקא אין ערוץ יהודי, למרות שיושבים פה אנשים שמכירים נסיונות רבים מאד להקים ערוץ יהודי עולמי, חצי עולמי, אמריקאי, ישראל החוצה וכו', ומרביתם, כולם, נכון לרגע זה, נגמרו בכשלון. הכשלון האחרון המהדהד היה כשלון של יהודי בשם זילבר, ערוץ בשם חי.

חבל שבפסטיבל בירושלים אני פוגש עשרה אנשים שהוא חיב להם כסף, ומשכורת, העסק הזה לא קיים. ואף על פי כן כשאתה בודק את זה לפחות מנקודת המבט שלי, שאני מפיק עצמאי רווי כשלונות, ומקשר יוזמות שלי עם גופים ציבוריים, הסוכנות, קרנות בנושאים יהודיים וסוציאליסט מהבית, שתפס שבלי קפיטליזם אתה לא יכול לשרוד, אני היום הרבה פחות מיואש אני רוצה כמה דוגמאות להגיד לכם, כדי שלא תהיה רוח נכאים לגבי האישור של תכנים יהודיים אימפורט אקספורט, כלומר גם מכאן החוצה, ומבחוץ לגופי שידור כאן. ראשית לא יודע כמה אתם יודעים אין ערוץ יהודי עולמי, אבל יש באירופה בלבד 12 מסגרות שידור יהודיות, יש כאלה שמשדרים שעה ביום, יש כאלה שמשדרים שעה בשבוע, הולנד, אוקראינה, בלגיה, גרמניה עוד מעט אוסטריה, ויש אפילו נסיון להקים איזה התאחדות, ג'ואיש ברודקסטינג אסוסיישן, זה כמובן לא מצליח מאד כי בכל מדינה יש שניים שרבים למי יש את זכות לבוא ולהשתתף בארגון הזה, אבל כשאתה בודק את מספר התכניות בטלויזיה האירופאית, ואפילו האמריקאית, על נושאים יהודיים אתה רואה פריחה.

אמנם, לא כולם ימצאו חן בעיני פוליטיקאים, בעיני אנשי ממסד, דן דיבר על המדרוג, אבל מי כמוהו יודע שזה נורא נכון ויפה ומוסרי, לדבר נגד רייטינג, אבל בלי הרייטינג אתה לא תתקדם. אז לכן אין היום אלא אם תכנס ותכנס דרך התקרית שהיתה היום בצרפת, והיא תכנס עוד יותר כשיסתבר שהתקרית הזאת היתה מפוברקת אבל לפחות זה נושא שבצרפת יהודי הכניס את זה בדלת "הריטינגית" לכותרות. ואז אתה לא צריך טובות לענין.

לכן, צריך לחשוב יצירתי איך באמת מביאים החוצה ומביאים פנימה נושאים בתחום של יהדות שלא רק אלא הכי חשוב לחיינו אלא גם הכי מענין ואם יותר לי יש פה אפילו סיכויים מסחריים מסוימים. אני קשור עכשיו לפרויקט מסחרי קרוב, יורשים ללא גבולות, סדרה שיש לה שני זרועות, זרוע אחת פרופילים של חמש דקות על יהודים ברחבי העולם, נהג מונית יהודי במיאמי, סנטור יהודי לשעבר בארצות הברית, שני אחים בשם כהן באריתריאה, היהודים היחידים באריתריאה, מדינה של 18 מיליון איש, שני יהודים, סיפור כביכול פיקנטי. אבל אותו נפתח לחצי שעה משום שיש שמה סיפורים מסביב. דוגמה אחרונה, קואופרודוקציה עם צ'יננה פילם, גוף ממלכתי סיני, אחוז בידי הצנזורה הסינית במלתעות שהחליט להכנס לפרויקט הזה, סיפור שבסין חי יהודי בן 94, סידני שפירא שזה סיפור מרתק, יש להם את האינטרסים שלהם, אבל הנה ברגע שבאתי בגוף שידור בארץ, אמרתי, יש יהודי 94 היה נשוי לשחקנית, שהיתה מתחרה של השחקנית שהתחתנה עם מאו-צה-טונג, הוא יושב בבייג'ין בבית סיני, מרפד את דבריו במילים באידיש, ואז בגלל הרייטינג הצפוי אפשר להכנס להיכלות שכביכול סגורים.

לכן צריך למצוא את הקומבינציה איך לחבר מחשבה יצירתית עם באמת פעילות ממלכתית, מוסדית, ופה אני קצת תופס את העינים של נציגי הסוכנות לא תמיד ה-100 אלף דולר, לפרויקט, יושיעו את העולם. להיפך אולי זה עוד יותר יסתבך, אם אתה מבקש 100 אלף דולר לעשות סרט על הרצל, אתה כבר מסתבך, האם צריך לדבר על הילדים של הרצל ועל גורלם, או לא, מה כן ישביע את רצון כולם. אז השיטה היא בעצם צריכה להיות אחרת. יבואו אנשי הסוכנות יבדקו מה קורה היום בבתי ספר יהודיים בארצות הברית שמוכנים לשלם 30 דולר ל-D.V.D על תכנים יהודיים. בין אם זה עגנון ובין אם זה סדרה שהיתה בטלויזיה הישראלית הסודות של כנרת. 30 דולר הם הדולרים שמספיקים לעשות את העותק. עדיין מי שעשה את ההפקה, צריך גם, יש לו את זכויות יוצרים שלו, עוד 20 דולר, 50 דולר עשינו עסק, עוד 20 כפול 1000 זה 20.000 בסך הכל, יש לך 1000 קלטות שמגיעות לילדים יהודיים בארצות הברית. סליחה על החומרנות.

לא דיברנו על האגדה או המיתוס או ההשמצה של תפקיד היהודים בעולם בתקשורת.

כנראה אם זה היה, לא היינו צריכים לקיים את הדיון הזה.

אני הגעתי לפה בתור הטווס ואני מרגיש, מיכה קצת הציג שכל עמיתי מובלים לגיליוטינה, אבל אני צופה בהם והדם ניתז, אז אני אומר רק שהתקשורת הישראלית, כפי שנאמר פה בצדק, עובדת על סוג של מציאות, של חברה. של חברה עצבנית, קצרת רוח, שאין לה כח לשמוע לא על הדבר הזה ולא על הדבר ההוא, כי בבוקר שומעים על התראה הפיגוע, ולאחר מכן על הפצצה שהתפוצצה, על חקירות השחיטות, ואז בסופו של דבר רוצים אולי לשמוע קצת רכילות ואיפה נשאר מקום לחדשות על יהדות התפוצות. קיים מאמץ, ברגע שיש סיפור טוב, נסיון מהתקשורת המסחרית, כפי שציין מיכה, אם זה סיפור על יהודי בן 94 שיצא עם הכוכבת שהמתחרה שלה חברה של מאו, זה יכנס לעתון. צריך למצוא, אין הרבה סיפורים כאלה, צריך להרחיק עד לסין כדי למצוא אותם.

כשנדבר על הפרס אני אגיש דברים למורכבות ולמיוחדות הצרפתית אבל בסופו של דבר, התקשורת עושה מה שהיא יכולה בקונטקסט חברתי נתון, יש הרבה מה לשפר, אבל אני חושב שבשנים האחרונות בגלל תופעת האנטישמיות החדשה, יש איזה שהוא תהליך של שיפור. ישראל גם מסתכלת החוצה ולא רק פנימה.

לא נוכחנו בכל הדיון כך שדברים בכל מקרה גם נשמעו וגם יטופלו, מה שנוכל. בתגובה שלנו, לא הספקתי לשמוע את שני הדוברים האחרונים, כידוע לכם הרשות השניה, מועצת הרשות השניה הינה גוף מפקח, גוף מנחה לא גוף משדר. ולתקשורת הישראלית יש מנחים שהם המונים וקובעים את התכנים, אנחנו בהחלט מאפשרים להם, ופה לגעת בנושאים שעולים על סדר היום של החברה הישראלית מה שמענין, פחות לקראת זהותם. יחד עם זאת אתם יודעים שאנחנו מנסים על ידי הדברות וגם על ידי קביעת כללים ליצור ענין ולנתב אותם לעסוק בנושאים שצריכים לעניין את החברה הישראלית כולה, החברה היהודית במובן הרחב עד כמה שניתן. אני מודה, אתם יודעים אנחנו נמצאים במאבק מאד רציני, רואים את זה, זה מתפרסם באמצעי התקשורת על איך אנחנו נשקף את הפריפריה הגאוגרפית והחברתית בתוך מדינת ישראל, אתם מבינים את הקושי שלנו לדחוף אותם לסקר ולעסוק בנושאים ששיכים לפריפריה העולמית של החברה הישראלית, של החברה היהודית. וזה יותר מסובך מן הסתם.

בכל זאת, שוב, מתקיימת הידברות. אני חשבתי שנאמר כאן על ידי הדוברים האחרונים, וחשוב שהנציגים של הקהילות שעוסקים בתחום הללו, כאשר יש סיפורים וככל שיטיבו להעביר סיפורים ונושאים, ויעוררו עניין, תהיה חשיפה. הדיון הזה והמפגש הזה בהחלט יכול ליצור ענין ודחיפה לכל הנושא, חשוב לקיים פורומים שיהיו אנשי קשר שיעבירו אינפורמציה, מידע, דמויות, סיפורים כפי שנאמר כאן, נושאים עולים על סדר היום בזמן האחרון בגלל אירועים לא סימפטיים, ומן הסתם הם יזכו לחשיפה. הדבר האחרון שאני יכול לעדכן, הוא גם חשוב, במסגרת הרשות השניה יש לנו הפקות שאנחנו מפיקים בעצמנו במרכאות, כדי לסגור פערים, את מה שהזכיינים לא רוצים לעשות, הגופים המשדרים מתוך בחירה חופשית אז אנחנו קובעים הפקות, מקציבים לכך סכומי כסף לא מבוטלים, ואנחנו בהחלט את הנושא הזה ואת סקירת התפוצות נקדיש לכך במכרזים שלנו, ובהפקות שאנחנו נוציא, וסיכמנו את תכנית העבודה שאנחנו נשקיע בתכניות ובנושאים שקשורים בתפוצות ישראל, ובענין הזה כדאי שוב, לערב ולתת לנו רעיונות ונושאים.

משרד החינוך. שנים מן הדוברים שאלו בנושא הזה, משרד החינוך נקט מאתמול עד לשנת הלימודים הבאה, וזה נכנס לועדה, לקיים תכנית לימודים, משרד החינוך לקח על עצמו את פרס,לקיים תכנית לימודים לתלמידי כתות ט' במספר רשויות, בחיפה, לאחר מכן לכל תלמיד כתות ט' ללמודי יהדות התפוצות. התכנית כוללת את נושא הזרמים היהודים כמובן, שנטען שלא מתיחסים אליהם, אבל משרד החינוך לוקח את זה על העצמו. הנושא השני הכרת הדמוגרפיה היהודית, הכרת הקהילות הגדולות בכל העולם והנושא של האנטישמיות, שאגב, כבר השנה נמחק על ידי האיחוד האירופי, יום אנטישמי, אנחנו קיימנו - - - -

תודה, הבנו, אנחנו לא נכנס עכשיו לתכניות הלימוד כי זה לא הנושא. אנחנו שמחים שסוף סוף זה יכנס לתכנית הלימודים, אנחנו מקווים שזה גם יצא לדרך, ואנחנו מקווים שזה יגרום להתעניינות לפחות בקרב ציבור הסטודנטים והתלמידים.

אני הייתי רוצה אולי לסיים את החלק הזה של הדיון אלא למישהו יש משהו קריטי להוסיף, כי בסך הכל המסר הוא די ברור והבקשה של כולנו וההחלטה של כולנו היא כאן, לנסות לשכנע את כלי התקשורת להרחיב, לא רק את הסיקור של התקריות ושל הארועים יוצאי הדופן, אלא לנסות להגיע גם לכתבות רקע וצבע, ולהביא כך שגם הציבור הישראלי יהיה מודע הרבה יותר לפריפריה שהיא לא בהכרח בעיתית שיכולה גם להיות בסך הכל מקור לתחושה יותר טובה, ולתחושה שאנחנו שייכים למשהו יותר רחב ואנחנו לא כאלה מן עם קטן ומסכן פה.

בסך הכל יש תמיכה גדולה של קהילות יהודיות, יש התגייסות גדולה של קהילות יהודיות, אני חושבת שהדבר הזה רק יכול להוסיף לתחושה הטובה של הציבור הישראלי, והייתי רוצה אולי להציע לסדר היום, להוסיף גם בסיקור הזה ובכתבות ובהתעניינות לעומק, גם את גורלן של הקהילות הישראליות בחו"ל, כי זה גם נושא שהוא יש לנו אליו יחס אמביוולנטי יחס מורכב, מצד אחד כל אחד מאיתנו היה רוצה שאנשים ישארו בארץ, מצד שני חלקם הגיעו לעמדות מפתח שיש להם השפעה מאד גדולה על גם מה שקורה במדינות וגם ליחס של אתם מדינות כלפינו ולכן אני חושבת שזה גם נושא שהוא בעל חשיבות, אבל בסך הכל הציבור הישראלי עשוי להתענין בו הרבה יותר מאשר בקהילות אחרות.

אז מכאן תצא הקריאה לכל כלי התקשורת לעסוק בנושא הזה ולתת לו יותר מקום גם לעומק וגם לרוחב.

אני רוצה עכשיו לסיים את הפרק הזה ולעבור לפרק השני הפחות פורמלי של הישיבה שלנו ואני רוצה להסביר למשתתפים מדוע הוא פחות פורמלי. לפני שבעו שבועיים, אנחנו קיבלנו הנחיה מיושב ראש הכנסת לא קיים יותר ישיבות שבהם מעניקים פרסים בכנסת. ואנחנו התלבטנו מה לעשות, מכיוון שאנחנו התחייבנו ואנחנו גם מאמינים בפרסים האלה, והתחייבנו כלפי הארגון שעוסק בזה, ארגון בני ברית, ולכן החלטנו לעשות הפרדה בין הישבה הפורמלית ולבין מה שיהיה כאן עכשיו כישיבה בלתי פורמלית של הועדה שבה יוענקו הפרסים ואתכם הסליחה, וכל מי שרוצה יכול להקשיב, ואני רוצה להעביר את רשות הניהול של החלק הזה של הועדה מטעם חבר השופטים לדן פתיר.

אנחנו נשתדל גם לא האריך בחלק הזה יותר מידי כדי לא לפגוע בכבודה של הועדה קודם כל, ולך קולט אביטל תודה רבה על הדיון שנהלת ותודה רבה לך על ההסכמה לארח כאן את החלק הזה של הענקת הפרס שהוא כמובן לא פורמלי, הפרסים הם פורמליים וזה החלק החשוב.

דווקא לאחר ששמענו את הדיון הזה שאני חושב שהיה מעניין ומעשיר לכל המשתתפים, זה צעד נכון כן להביע הוקרה למי שכן עושה ועשה בשנה האחרונה בנושא של עשייה עיתונאית על יהדות התפוצות.

המרכז העולמי של בני ברית בירושלים, שיש לי הכבוד להיות יושב הראש שלו, יסד למעלה משתיים עשרה שנה פרס שבא להכיר במצוינות בעשיה התקשורתית בנושא יהדות התפוצות. הפרס מיועד לעתונאים, כתבים שהם פעילים בתקשורת הכתובה, המשודרת והמקוונת, כלומר האינטרנט, אם כי בתחום הזה עוד לא כל כך קיבלנו ראיות שיש שם עשייה בתחום הזה, הוא מיועד באופן עקרוני לכל השפות, בעיקר עברית, אנגלית ורוסית, אם כי גם פה אנחנו עדיין לא הצלחנו לקבל מספיק התיחסות כפי שרצינו. והפרס נקרא על שמם של וולף והילדה מטסדורף שהיו פעילים במרכז העולמי של בני ברית, ואני שמח שיש כאן נציגות של המשפחה שלהם כאן איתנו.

מילה אחת על המרכז העולמי כרקע למי שלא יודע. המרכז העולמי הוקם לפני למעלה מעשרים שנה, זו היתה תגובתו של ארגון בני ברית שהוא הארגון היהודי הוותיק ביותר הקיים היום, שמרכזו בארצות הברית, אחר תגובתו של הארגון הזה לאותה החלטת או"ם שהביאה את מרבית מדינות העולם לנטוש את ירושלים, להוציא את שגרירויותיהם מירושלים. החלטת האו"ם היתה כתוצאה מחוק יסוד ירושלים שהתקבל בהליך מזורז בכנסת, וארגון בני ברית שרואה את עצמו כמוביל של הציבוריות היהודית בארצות הברית החליט לעשות מעשה הפוך ואז הוקם המרכז העולמי שמשמש כזרוע המדינית והציבורית של ארגון בני ברית העולמי כאן בישראל ובמנדט שלו מספר תחומים והראש וראשון להם הוא קידום יחסי ישראל תפוצות, ואנחנו רואים את התקשורת כמנוף לקדם את המודעות ואת המעורבות של הישראלים בנושא התפוצות.

ניגש לאחר הרקע הזה לטקס הלא פורמלי של הענק הפרסים. השיטה תהיה שאנחנו נקרא בשם הזוכה, מר דן פתיר שיקרא את נמוקי הפרס ולאחר מכן הזוכה בפרס יאמר כמה מלים כתגובה. זה גם המקום, לפני שנגיע לזוכים, להודות לחבר השופטים של הפרס, המכניקה של הפרס היא נעשה פרסום קול קורא לכלי התקשורת ולעתונאים, מתקבלות פניות הן מועברות לחבר שופטים מקצועי ועצמאי שיושב, עובר על כל הפניות מקבל את ההחלטות שלו ומנמק אותן. חבר השופטים השנה חברים כאמור מר דן פתיר, מר אלי אייל, מר אשר וייל, ד"ר דינה גורן, וד"ר יהודית אורבך. רובם נמצאים כאן איתנו ואני שמח על כך, ונתחיל באמת בפרס העתונאות לשנת 2003, תמיד שנה אחורה, ומוענק למר ספי הנדלר, נקרא את התעודה ולאחר מכן את הנימוקים המלאים.

למר ספי הנדלר ששימש ככתב מעריב בפריס בהוקרה לתרומתך באמצעות העתונאות להעמקת ידיעותיו של הציבור הישראלי אודות יהדות התפוצות, וליחסי גומלין בינה לבין מדינת ישראל ותושביה.

חבר השופטים בעצם פעל בשלושה מישורים. האחד הפרס הראשון, פרס לציון לשבח, ופרס של מפעל חיים.

הנימוקים למתן הפרס לספי הנדלר הם כלהלן: מבין המאמרים, הכתבות המסות, זאת אמרת הרדיו, הטלויזיה שהוגשו לנו לשיפוט, לרבות בהן התקיימו ברמתן המקצועית, בלטה סדרת הכתבות בעתון מעריב של כתב העתון בפריס ספי הנדלר. הכתבות על הקהילה היהודית בצרפת, על זיקתם לישראל במיוחד על התמודדותה עם גלי האנטישמיות בארץ זו, נותנת תמונה עזת ביטוי מסכמת לחדשות ולדיווחים שמגיעים בשנתיים האחרונות מצרפת.

אף שכתבות אלו הופיעו בעתון לפני יותר משנה, זיקתם היום מעידה כי לא איבדו מהרלוונטיות שלהם. כתבותיו של ספי הנדלר משקפות את כושרו לחקור ולתאר מצבים דרמטיים מורכבים, דוגמת המצב של יהודי צרפת בשעה זו משורטטת ברגישות וברהיטות. עלינו לציין את הרובד העמוק בכתבות אלה על פי סוגיות חיוניות של הקהילה היהודית בצרפת בכל הנוגע ליחסיה עם ישראל ובמיוחד בפילוח דורי ועדתי. כל אלה מזדקרים תוך טיפולו של ספי הנדלר באותה פזורה שהיא היום הגדולה באירופה וכנראה השניה בגודלה בתפוצה היהודית בעולם, אחרי הקהילה היהודית בארצות הברית.

הועדה מוצאת לנכון לומר דברי שבח גם למערכת עתון מעריב על שהקצתה מצע פתיחה ובולט לסדרה זו. שליחות הכתבות בשילוב העובדה שתוכנה תוכנן קולע במובהק לפני תכלית המהות החליט חבר השופטים להעניק את הפרס לעתונאות של המרכז העולמי של בני ברית לשנת 2003-תשס"ד לספי הנדלר.

ד"ר יהודית אורבך, אלי אייל, ד"ר דינה גורן, אשר וייל, ודן פתיר כיו"ר.

אולי בגלל שדיברנו סרה בתקשורת הישראלית בחו"ל זה הזמן בראש ובראשונה להזכיר שורה ארוכה ומכובדת של עמיתים ישראלים שעשו את התפקיד הזה בפריז, גם אלי ויזל שהיה כתב ידיעות אחרונות בפריז, עמוס קינן, וגם בניו-יורק שייקה בן פורת, אורי דן, תמר גולן ועד בועז ויצטום מי שאני מכיר אותו בתפקיד, יואל מרקוס, שהחלפתי אותו בתפקיד שגריר חדש שלנו במאוריטניה.

מכל מקום, כאשר כתב ישראלי מגיע לפריס עומדות בפניו כמו בשיר המפורסם של רוברט פרוסט, שתי דרכים ובסופה של כל דרך עומד פרס פוטנציאלי, דרך אחת וטעמי ללא ספק גם מעלי יוצר אם לשקוט בכתיבה על מנעמי החיים בצרפת, זאת אומרת להתמכר וגם למכור לקוראים, כתיבה שצרפת ארץ היין, בירת כבד האווז והזריקות, הקוראים, ואני משוכנע יקראו כתיבה כזו בשקיקה, עורכים לא יתלוננו ולכאורה לפחות בא לציון גואל. ובסיומה של הדרך הזאת, אם לא ידעתם, ממתין לכתב החרוץ פרס, התאחדות מגדלי כבד האווז של צרפת. וכפי שכבר הבנתם אני לא נמצא כאן בגלל שקבלתי את הפרס הזה.


הדרך השניה שעומדת בפני כתב, הסוג השני של הכתיבה, שצרפת צריכה ויכולה לדעתי לספק, נוגעת לא לאותו דימוי ישן של צרפת שיש לנו, אלא למציאות חדשה ששוררת כיום בצרפת. בצרפת הבשיל בשנים האחרונות תהליך שכיום מאד בולט לעין, של תפיסה חברתית, כלכלית ופוליטית, תהליך שהוא לא יחודי לצרפת אבל בצרפת הוא קיבל משנה תוקף.

אם נשתמש במטאפורה גאולוגית זה שהרי העולם כולו יושב על מסה של לבה רותחת, אבל את צרפת במיוחד חוצה קו שבר מאד עמוק, ככה שהתנועות הסיסמיות האלה, האדמה רועדת ואפילו ההתפרצויות מידי פעם מורגשות מאד בצרפת, זה נכון לגבי התחזקות הימין הקיצוני באירופה העשירה, זה הורגש דווקא בצרפת שם עלה ז'אן מרי לפאן אז בסיבוב השני לבחירות לנשיאות, זה נכון לגבי חילוקי הדעות של חלק מהעולם המערבי עם ארצות הברית, צרפת היתה ראש וראשונה למתנגדים לממשל בוש, זה נכון לגבי בעית האינטגרציה של מיעוט מוסלמי בחברה חילונית נוצרית, בצרפת זה קיבל ממדים של משבר לאומי חוקתי עם האיסור בסופו של דבר על רעלה בבתי ספר ממלכתיים. זאת אומרת צרפת הפכה לנקודת חיכוך בין הרבה מאד מגמות כלל עולמיות מנוגדות, שדווקא בצרפת הם מתנגשות בעוצמה יתרה.

כאן אנחנו מגיעים ללב הדיון, לבעיה היחודית שעלתה שוב על פני השטח, ודברנו עליה כאן לא מעט, האנטישמיות החדשה. זו תופעה כלל מערבית, כלל אירופאית, אולי אפילו כלל עולמית, אבל בצרפת היא קבלה ממדים וסממנים מדאיגים במיוחד. בראש ובראשונה זה צויין כאן לא מעט, הקהילה היהודית הגדולה באירופה, והקהילה המוסלמית הגדולה באירופה המערבית יושבות בצרפת. אבל הגודל הוא כמובן לא ההסבר לזמנים המאד קשים שעוברים על יהודי צרפת, לטעמי לפחות להסתפק בהסבר הזה, זה לברוח מהסבר עמוק ורציני יותר, יש תסיסה חברתית, יש תסיסה כלכלית יש תסיסה פוליטית, וכל אותם כוחות אידיאולוגיים ותרבותיים מנהלים מאבק ממש אימתני בזירה הצרפתית וזה אחת מהסיבות לאנטישמיות החדשה שקיווינו שלא נראה על אדמת אירופה.

פה אנחנו מגיעים לשאלת מקומה של התקשורת הישראלית, תפקידנו, שליחותנו, חובתנו לטעמי היא באמת לעסוק ללא הרף במורסה האנטישמית הזאת בשעה שהיא מאד מורכבת ורגישה. ולמרות שהמצב הוא יותר מורכב ויותר רגיש בארץ, אנחנו, כלי תקשורת קוראי תקשורת ומקבלי החלטות מחויבים לסוג של חלוקת קשב ולעיסוק רציף בתמורות שעוברות על אירופה בזוית היהודית. ובעיני לפחות זה אחד מההצדקות לקיומה של תקשורת ישראלית בחו"ל.

כישראלים וכזרים בצרפת, המבט שלנו באופן טבעי שונה מזה של העמיתים הצרפתים שלנו, אבל באופן לא טבעי העתונות הישראלית היתה זו שהתריעה באופן עקבי חודשים ארוכים לפני התקשורת הצרפתית, על בעית האנטישמיות החדשה שירדה לעולם יד ביד עם האינתיפדה השניה. אני אשתמש במטאפורה, כאשר פריז בוערת בשורת מטאפורה, דלי המים שלנו, של התקשורת לא יכול לכבות את האש. אבל אני חושב בצניעות שהזעקה שלנו הביאה לכך שכבאים הצרפתים, האירופיים העולמיים, התעוררו, והלהבות הם בשליטה. אני חושב שחשוב לומר וגם זה נאמר פה, שצרפת היא כיום המדינה המערבית הנחושה ביותר במאבק באנטישמיות. וזו לא קלישאה. אבל הנחישות הזאת לא יכולה ולא צריכה להשפיע חודשים ארוכים במהלכה טענו הרשויות הצרפתיות מלמעלה ועד למטה שאין אנטישמיות בצרפת.

לסיום, אני אכנס לרגע אל מאחורי הקלעים של המקצוע שחלק מכם מכירים היטב, הדיווח על התופעה הזאת של האנטישמיות החדשה מפריז הוא לא פשוט. צרפת היא מדינה דמוקרטית, ואני עובד שם, עבדתי שם ללא הפרעה, אבל הרשויות בהחלט לא אהבו דיווח רציף ועקבי בנושא של תופעת האנטישמיות. אנחנו הישראלים, הואשמנו בניהול מסע מכוון נגד הרשויות הצרפתיות שמטרתו היתה, לטענתם, לעודד עליה של יהודים לישראל. היו מסרי תלונה היו שמות מרחב, היו אפילו נסיונות של גורמים שונים לדחוק תקשורת ישראל מארועים מסוימים, נסיונות שלא צלחו. ולכן הפרס שמעניק המרכז העולמי של בני ברית, לטעמי הוא חשוב, הרבה יותר חשוב ממי שמקבל אותו, התמיכה בדיווח על יהדות התפוצות חשובה מאין כמוה הנושא לא תמיד מענין את הישראלי, וזה טבעי, בהתחשב במציאות כאן, העיסוק בנושא מרגיז את הצרפתים וזה טבעי, בהתחשב בכך שזו מציאות מרגיזה, הרי את האמת אי אפשר להסתיר, דיווח הוגן ותקיף על עובדות עצורות ואמיתיות סופו לנצח ועל כך אני מודה לכולכם.

השלב הבא הוא ציון לשבח מערכתי שחבר השופטים החליט לתת לאמוץ עשהאל, עורך הג'רוזלם פוסט, דן יקרא את הנמוקים.

המוסף המיוחד שהוציאה לאור מערכת הג'רוזלם פוסט, בעריכתו של אמוץ עשהאל, עורך העתון וצוותו, ליום העצמאות ה- 55 למדינת ישראל במאי 2003, אשר הוקדש לבחינה מעודכנת של נשיא מדינת ישראל והעם היהודי, נמצאה בעינינו כעבודה עיתונאית מעולה קולעת במדויק למתאר הפרט מטעם המרכז העולמי של בני ברית. מוסף זה מצטיין הן באיכות והן הכמות בהכלת הנושא העומד במרכז ישותה, מהותה חייה ועתידה של המדינה לאמור, עוצמת יחסי הגומלין בין ישראל לתפוצות ומרכזיותה של מדינת ישראל בעיניהם. מקבץ המאמרים של היסטוריונים מדעי המדינה והחברה, אנשי ספרות, הגות, מחקר ומעשה מישראל ומהתפוצות, עריכה מקפידה על איכות עומק, ומידע עדכני, עשה את המוסף המיוחד שלפנינו לנכס חשוב שמן הדין לדעתנו, להנחילו לא רק לקוראי העתונים אלא גם לקשת רחבה של ישראלים מתושבי התפוצות, של אנשי אקדמיה וחינוך, של מוסדות חינוך, של חוקרים וכותבים ומתעדים, ולא פחות של מנהיגים ושל העדיפויות שהם מציבים בסדרי היום שלהם.

ואם תורשה לנו הערה נוספת בהקשר זה, הצטינותו של המאמץ המערכתי של ג'רוזלם פוסט שלפנינו, בולטת עוד יותר על רקע חסר באותו ענין דווקא בעיתונות שלנו, בשפה העברית.

לאור כל האמור לעיל, מצא חבר השופטים לנכון להעניק השנה את הציון לשבח של פרס המרכז העולמי של בני ברית לעתונאות וציון לשבח מערכתי לעורך המוסף אמוץ עשהאל, שהוא גם עורך העתון וצוותו.

ד"ר דוד אורבך, אלי אייל, ד"ר דינה גורן, אשר ווייל, ודן פתיר, יושב ראש.

אני אומר כמה דברים בקצרה, אני חושב שלחלק מהאנשים פה השהות מתחילה להיות מיגעת. ואני אשלים את הדברים היותר פסימיים שאמרתי לפני כן, בכמה דברים יותר אופטימיים.

לפני למעלה ממאה שנה, היה דיון נוקב בקרב כל ההוגים היהודיים בכלל והציוניים בפרט לגבי עצם המהות של הקיום היהודי מחוץ למדינת היהודים. ושתי אסכולות שהתפתחו בהקשר הזה, היה להם תמיד יחס אמביולנטי במדינת ישראל, האחת היא של אחד העם, שהאמין שבארץ ישראל צריך לקום רק מרכז רוחני לעם היהודי, משום שלקח כנתון את זה שרוב העם היהודי ימשיך להתקיים בתפוצות. והשניה היא של ההיסטוריון שמעון דובנוב, שהלך צעד אחד הלאה, ובכלל העביר ועשה אידיאליזציה לקיום היהודי בתפוצות. אגב, למרבית האירוניה הוא עצמו נחתך אישית, שרוב העם היהודי ומדינת ישראל והדילמה תהיה לא לגבי זכותו של הקיום היהודי מחוץ למדינת ישראל, אלא לגבי סיכויו של הקיום היהודי מחוץ למדינת ישראל.

אני רוצה כעת לומר, שאני לא נמנה על נביאי הזעם, ורואי השחורות, אני משוכנע שקיום יהודי בתפוצות ימשיך ואף יזכה לפריחה. מדוע, משום שאם אנחנו מסתכלים על תקופות דומות בעבר, של העם היהודי, תמיד נראה שלאחר שהעם היהודי ספג מכה דמוגרפית, בדרכי פלא הוא התאושש מהמכות האלה. ובדרכים שאיש לא יכול היה לחזות מראש. זה קרה אחרי מסעי הצלב, זה קרה אחרי מאורעות ת"ח ת"ט, זה קרה בהרבה הזדמנויות אחרות. יותר מזה, העם היהודי על פי איזה שהוא רפלקס או קוד גנטי של איך שבא מאסות שלו מימי קדם תמיד פיזר את עצמו משני אחריו של קו שבר גאופוליטי.

אני לא יודע מה הסבר לזה, אולי השורשים של זה הם עוד כשיעקב אבינו אמר שהוא נערך לקראת האפשרות שעשו יותר על המשפחה שלו, והוא חילק אותם לשניים, ואמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה, אולי אנחנו חיים לפי כל הכללים, אבל המציאות היא שאנחנו פיזרנו את עצמנו פעם אחת בין בבל לרומא פעם בין רומא לביזנטי, ולפני זה בין יוון לפרס, אחרי זה בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי, אחר כך בין העולם החדש לבין העולם הישן, בדור האחרון בין העולם הקומוניסטי לבין העולם החופשי, ועכשיו אנחנו נמצאים בפתחו של עידן שבו העם היהודי מחלק את עצמו בין מה שקרוי העולם הצפוני לבין העולם הדרומי.

כאשר אנחנו, מדינת ישראל, נהיה הפלג שיחיה בעולם הדרומי, לטוב או לרע. והיחידי שמהפן הזה, לדעתי, עד היום נתן את הדעת באופן מעמיק ומרחיק ראות זה שמעון פרס עם חזון המזרח התיכון החדש שיש לו אולי חולשות אחרות, אבל הוא בוודאי שנותן את הדעת על כך שאנחנו נמצאים בחלק החלש של העולם, שלעם היהודי יכולה להיות בשורה אליו, זה שהחלק הזה של העולם מושלם ולא מעונין לשמוע את הבשורה הזאת זה בעיה. אבל זה כנראה חלק מהעתיד שאנחנו נצבים לפתחו.

אשר לחלק שחי בעולם הצפוני, יש סימנים ברורים לכך שהוא דווקא נמצא, כשם הוא קמל מבחינה כמותית ודמוגרפית, כך מבחינה תרבותית מתחיל לצוץ שם רנסנס. רואים את זה בעולם הפוסט קומוניסטי מצד אחד, ובתחום אמריקה מצד שני. והרנסנס הזה, הוא בניגוד למה שאמרתי עד עכשיו שהקמילה היא לא סיפור עיתונאי, הרנסנס הוא כן סיפור עיתונאי. והוא ילך ויתעצם והוא יתן לכולנו מה לעשות בפזורה. התפקיד שלנו העיתונאים הוא לאתר את הרנסנס הזה כשהוא עוד בניצניו, ולא כשהוא יהיה בשיא התפרחת שזה אולי יהיה פשוט אחרי הדור שלי, אבל זה יכול גם להיות לפני. תודה רבה.

לפני כארבע שנים, הצוות של פרס העתונות של המרכז העולמי של בני ברית, החליט להוסיף לרשימת הפרסים גם אות הוקרה על מפעל חיים, עיתונאי שכל מכלול העשיה שלו ראוי לציון מיוחד, שני אנשים זכו בעבר באות ההוקרה הזה, אליהו סלפטר, איש עיתון הארץ שהוזכר בדיון, ושרה פרנקל מקול ישראל שגם היא הוזכרה בדיון. הועדה בחרה להעניק אות מפעל חיים לד"ר נדיר צור, איש קול ישראל, ודן פתיר יקרא את החלטת הועדה.

בהחלטתנו הסתמכנו כמובן על עבודתו העיתונאית והרדיופונית של נדיר, ועל זה דברי המלצה הנלהבים מאנשים שפגשו את נדיר בצמתים רבים כעיתונאי המתנדב בשרות העם היהודי. דבריהם על תדמית מופת היא עתיקה ואם אם תרצו אין זו אגדה, תכנים אנושיים ויהודיים שמהווים דגם לדבקות במטרה, לנחישות לעוצמת רוח ששורה עם כאבי גוף ויכולת נפשית שיכולה להם.

ד"ר צור מרבה להתנדב למען החברה בישראל ולמשימות ההתנדבותיות הרבות שנטל על עצמו מלבד המצב הישראלי, מרכז בראשותו של השופט מאיר שמגר, בבית המשפט העליון בדימוס, וכן שהמרכז זכה בימים אלה באות הנשיא למתנדב, כן פועל במרכז חוג עברי אייל, הארגון הישראלי למען חולי אפילפסיה, יושב ראש תא מסיימי האוניברסיטה העברית במדעי המדינה ו-- - - התנדבותיות נוספות בשרות החברה והעם היהודי. אך מעל לכל, ד"ר נדיר צור הוא עיתונאי המקדיש את עבודתו העיתונאית לסיקור ולברור הנושאים העומדים ברומו של סדר היום של העם היהודי.

נדיר החל את עבודתו העיתונאית בגלי צה"ל, וכאן עוד כחייל ב-1970, ויורשה לי הערה אישית, הכרתי את נדיר אז בתקופת שירותו הצבאי יחד עם קבוצה של חיילים צעירים בגלי צה"ל שברבות הזמן היה לנו לעונג לראות איך כבשו את מקומם בצמתים רבים של התקשורת הישראלית. בראשית דרכו התעניין בתחומי הסיקור הקשורים לציונות ובתהליכים היסטוריים שמלווים את העם היהודי. תוך הקרירה העיתונאית שלו היה נדיר צור כתב לענייני העם היהודי, סיקר את פעילות הסוכנות היהודית וערך עשרות משדרי רדיו בנושאים אלה. גולת הכותרת של פעילותו העיתונאית הוא משדר הערכת המצב שנדיר ערך בעשר השנים האחרונות, המשדר התמקד בדילמות שבפניו ניצב העם היהודי במדינה ובתפוצות, ולדרכי ההתמודדות איתם. לאחרונה שידר משדר מיוחד ל-100 שנים לפטירתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.

לפני שנים רבות, סיים נדיר צור את עבודת הדוקטורט שלו, במסגרת המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בנושא רטוריקה של מנהיגים ישראליים במצבי לחץ ועתה הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. בשבתו יוצאת הדופן וכתבותיו העיתונאיים וההתנהגותיים מציין ד"ר נדיר צור לשקם את האמון שהחל להתמוגג לאחרונה בחוסנה המוסרי וחיוניותה של החברה בישראל ובתפוצות ועל כך מצאה הועדה אותו ראוי לאות הוקרה של האוניברסיטה העברית על מפעל חיים.

אנחנו אמרנו שנבצר מד"ר נדיר צור להיות איתנו כאן.

רק חשוב לציין שבדרך כלל חושבים שמפעל חיים זה מדובר באיש קשיש, ואנחנו באים, ומדובר באיש צעיר ושמפעל חייו עוד לפניו.

ההסבר שלו עד עכשיו כמפעל חיים.

אני מאד מודה לכם, על הוקרת התודה הזאת, ואומר שלכבוד שיש לנו עובד כזה.

אני חושבת גם שהדוקטורט שלו פשוט לא הסתיים. הוא מתמשך. ותמיד אפשר להוסיף.

אני שוב רוצה להודות ליושבת ראש הועדה שארחה אותנו. תודה רבה לכל המשתתפים. לאורחים, לנציגי המשפחה, וכמובן לזוכים ולאורחיהם.

תרשו לי שתי מילות סיכום. קודם כל, להודות לכם על זה שטרחתם לבוא, לברך בשם הועדה כולה את זוכי הפרס, כל המוסיף רק גורע, אני באמת התרגשתי מאד על כל מה שנאמר כאן ומצטרפת בלב מלא להוקרה, אני חושבת שהקליעה של אמוץ שההיסטוריה היהודית נעה בין דובנוב לבין אחד העם, שרצה להביא אותנו להיות המרכז הרוחני של העם היהודי, הקליעה היא נכונה אני רק הייתי רוצה לאחל לכולנו, בוודאי בשם הועדה הזאת, שנגדיר גם את הצד של אחד העם, מפני שבאמת גם העתונות הישראלית תתרום לזה, שבאמת נהיה מרכז גם רוחני של העם היהודי.

תודה רבה.




הישיבה ננעלה 11:27