כנסת פתוחה

ב' 0 פתיחת תערוכת ציורי ניר שלו

7
ועדת החינוך והתרבות
14.6.2004
הכנסת השש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 250
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום שני, כ"ה בסיון התשס"ד (14.6.2004) שעה 11:40

פתיחת תערוכת ציורי ניר שלו

חברי הוועדה: אילן שלגי - היו"ר
אורי יהודה אריאל
מתן וילנאי

אוריאל פיקאר - משרד הבריאות
רעיה שלו
משה שלו
ציון אתגר
ריקי אתגר
אורן
דוד בוסקוביץ - צייר
שפרה - סבתא של ניר
בלה
ליאת חברת משפחה

יהודית גידלי

ברוכים הבאים. אני חבר הכנסת אילן שלגי, יושב ראש ועדת החינוך והתרבות. נשמח להכיר אתכם, מי איתנו?

אנחנו מאוד התרשמנו מהציורים שלך. כפי שאמרתי ניר, אנחנו מאוד נהנים מהיצירה שלך כבר כמה שבועות וכמובן כל מי שבא לחדר הזה, ויש פה שניים-שלושה דיונים ביום, רואה את התמונות וקורא את השלט, יודע מי צייר ואנחנו באמת מודים לך ניר, מודים להורים, לסבתא, למשפחה ולחברים. למלווה ולידיד המקצועי ולכל מי שתומך ומסייע לניר ולמשפחה נשמח לשמוע מכם קצת על ניר ועל הציור שלו, איך זה התחיל. כן האמא רעיה.

ניר היום הוא בן עשרים וחמש. ניר כשהבנו ולמדנו להשכיל את הקושי ואת ההתמודדות של ניר עם השיתוק, עם החירשות, התחלנו לחשוב ולהבין איך אפשר לעזור לניר לשלב אותו בתוך החברה והקהילה, ועל מנת שניר יהיה משולב בחברה ובקהילה, דבר ראשון יהיה לו בטחון עצמי ויאמין ביכולת שלו, זאת הדרך היחידה שניר יוכל להשתלב בתוך החברה, כשיאמין בעצמו, החברה תאמין בו.

כך חשבנו רבות מה אפשר לתת לניר מתוך האין הגדול שיש לו, מה אפשר להעניק לו שיוכל אכן להשתלב בתוך החברה ועם זה להרגיש חזק ובטוח בעצמו.

מתוך הסתכלות ומעקב של הרבה שנים, בערך בגיל חמש עשרה, מתוך חשיבה התחלנו בראיון של ציור. רק שתבינו שניר לא כותב וזה היה מאוד מאוד, כמעט לא מעשי, אבל הנפש שלו ציירה הרבה שנים לפני זה וזה פרץ בצורה מדהימה לתוך העבודות שלו והייתי אומרת שחזון ואמונה זה דבר נפלא ויפה, אבל בשביל חזון ואמונה צריך כמה וכמה דברים בשביל האמונה הזאת שגם יאמינו בחזון הזה.

אז כמובן המשפחה שבאמת תמכה ולכל אורך הדרך, ולא ויתרה. האחים השוויצו בכל השכונה והראו לכל החברים, ואפילו היתה תערוכה ראשונה בתוך הבית ספר של היישוב, ויותר מאוחר ראו עד כמה באמת הבחור מצליח וצמא להתקדם והגענו לאומן בשם דוד אני חושב שרק אומן כדוד יכול להיות בתוך החזון שבה לכאורה הוא אין, אבל הוא כל כך האמין בניר, ואני חושבת שהיום הוא יותר מאמין באיכות של ניר מאשר אני, הוא יודע כמה שאפשר לחזק ולהגיד לי רעיה, זה מצויין אל תדאגי, התערוכה הזאת היא בסדר גמור.

זה לא די לנו כמשפחה, אלא גם צריך אדם כמו דוד שמלמד אותו המון שנים במספר תערוכות ודוד לא מוותר לו, הוא מביא לו דברים חדשים, ראיה חדשה, כיוונים חדשים והוא מביא שמביא לו את הפנים לחוץ ואת החוץ לפנים, ואנחנו ממש מודים לו מקרב לב. דרכינו עוד ארוכה.

עוד מעט מכינים תערוכה חדשה. הוא כבר עובד על הנושא הבא, הנושא הזה, זה נושא מאוד כואב וחזק ובעל השפעה חזקה מאוד במה שמתרחש בארץ בתקופת האינתיפאדה. זה השפעה על מה שמתרחש במציאות, זה המחבל וכל התמונות הקשות שהוא ראה בטלויזיה ובעיתונות ובמדיה, ובאינטרנט שהוא צמוד עליו כל הזמן, זה התגובה שלו.

עכשיו יש משהו חדש, אנחנו לא נגלה, משהו מאוד מענין, אבל בוודאי שאנחנו נזמין את כולם לפתיחת התערוכה. חבר הכנסת וילנאי שהיה שר התרבות, והוא היה בתערוכה בבית ציוני אמריקה, הוא פתח אותה, יחד עם דודו דותן זכרונו לברכה, היה ממש פתיחה נפלאה. אנחנו זוכרים את זה.

אני הייתי רוצה להוסיף משפט אחד, נפתחה התערוכה ופתאום הוא אומר לי תרימי את הראש, נכנס אדם גבוה מאוד, ואני פתאום רואה את מתן וילנאי מגיע, ואני לא יכולה לשכוח את זה שפתחת ואמרה אני בא לפה מתוך החיבור של הרעיון. זה היה כל כך נקי ונפלא ואמיתי שזה באמת נותן המון כח להמשיך. תודה לך.

אני קיבלתי את הפתק הזה אתמול, אני יושב פה בדיונים וראיתי את זה כבר וחיכיתי לפתיחה בשקט וידעתי שזה יגיע. אתמול הגעתי הביתה באחת בלילה, הייתי בצפון, וראיתי בפקס שלי את הפתק והפכתי את הכל כדי להיות כאן.

הדבר המרכזי שאין לו גבול זה רוח האדם. זה דבר מדהים. נפש אדם ורוח האדם, זה גם ניר וזה גם אתם, כולכם. כל מי שנמצא, זה לא להאמין עליו. הרי בקלות אפשר לדמיין דבר אחר, והמשפחה המאמצת אותו, וחברים והעזרה שבציור עצמו, בטכניקה, אין לזה גבולות.

היהדות והחברה הישראלית, זה הדבר שאפיין אותנו תמיד, ואם חסר לי היום משהו בארץ, ואם אני פוחד ממשהו, אני אף פעם לא פחדתי מהאוייבים החיצוניים, כל חיי לחמתי בהם ואני יודע איך לעשות את זה, אם משהו קורה בחברה שלנו בפנים זה החינוך.

לכן, התופעה הזאת של משפחה שמאמצת את ניר, והחברים שתומכים, אין לזה גבולות וזה הכייף של החיים שלנו. אז הלוואי וניר לא היה כזה, אבל מהרגע שהוא כזה, זה נגזר בידי שמיים, ההתנהגות שלכם היא יוצאת דופן והיא מדהימה, ולכן אני נמצא כאן.

אני רוצה להביע את הערכתי גם לכם, גם לניר על המאמצים שלו, והציורים לדעתי הם בלתי רגילים, ואפשר למצוא בהם המון, ואני עכשיו הבנתי את הענין של הטלויזיה והפרצופים האלה והאינפתיאדה, אבל אלה תמונות אופטימיות.

זה נושא קודם, יש נושאים נוספים.

אבל זה ממש טכניקה שצריך ללמוד לעשות אותה, זה ממש נהדר.

משפט אחד. כולם נוכחים במציאויות שונות, זאת אומרת אין מציאות אחת ואני רוצה להביא לחיים שלי גם קצת אופטימיות.

כשפתחו את התערוכה בבית ציוני אמריקה, אז היה שם איזה מנקה, סדרן, בראשון, אז היו שתי תערוכות בקומה אחת זה תערוכה שלו ובקומה שניה היתה תערוכה של פסלים מאוד נחמדים ויפים כאלה.

הוא אומר אני בלילה לא עובר פה, אני פוחד לעבור פה בלילה. מה זה התערוכה הזאת? זה פחד איום.

אני הייתי רוצה עוד דבר קטן להוסיף, שעם כל זה שאנחנו לפעמים מדברים על החברה שלנו, עד כמה שהיא קשה, אבל לקבל בן אדם המשונה מהשונים, לקבל אותו כמו שהוא, כי זו דרך שאולי ניר מאיר עוד כמה וכמה שנים נכונים.

התערוכה הזאת גובתה בסרט שהוא מאוד מאוד מקצועי, שלוקח נקי לגמרי אומן ודרך העבודה שלו, והסרט הזה היה בפסטיבל, נבחר בין הסרטים שהוקרנו בקנדה,

פסטיבל בינלאומי בטורונטו, זה היה עכשיו פסטיבל בינלאומי.

כל התגובות שקיבלתי ופנו אלי עוד הרבה פסטיבלים אחרים שרוצים לקחת את הסרט הזה, נקי לגמרי, בכלל אין שום התייחסות לאלמנט הבעייתי של ניר, למעמד הסוציאלי שלו, נקי, לראות אומן איך הוא ... אך הוא מעבד אותו וזה היה הכח.

הוא רוצה להגיד שהוא רוצה שהתערוכה שלו תהיה בכל העולם והוא גם בתקווה שיהיה שלום, ותהיה תערוכה של חברה טובה. הוא חושב שהוא צריך לתרום המון ולעזור המון וזה הכיוון שבו הוא מאמין.

אין ספק שגם כדי להביא לעולם שלום, ואהבה ואושר, זה תלוי רק באנשים ואדם טוב כמוך שהוא גם יוצר, בוודאי שהוא תורם לזה יותר מאשר כל אחד מאיתנו.

הייתי רוצה ברשותכם לחדד את דבריה של רעיה. ראשית רציתי שוב להודות לשר וילנאי שהוא בא היום, את יושב הראש, לכל האורחים הנכבדים, לצמיחה היוצאת מן הכלל והמאסיבית של בני המשפחה שבאמת עוזרים ומנסים לקדם את ניר בכל דרך שהיא.

רציתי קצת לתאר את תהליך העבודה ורציתי קצת לדבר על ניר. ניר הוא אדם שהוא לא מוותר. הוא אדם שהוא נלחם, הוא לוחם. הוא לוחם מכיוון שניר יש לו איזשהו מגבלות פיזיות הוא יכול לעמוד מול הכן של הציור במשך שעות על גבי שעות במאמץ פיזי עילאי, להחזיק מכחול ביד, לצייר איזשהו דמוי מסויים ותוך שניה להרוס אותו. הוא יתחיל את הכל מההתחלה, כשבעצם ההתחלה היא תהליך היצירה. כל פעם להתחיל מחדש את היצירה זה תהליך שאני רואה אותו בצורה אישית דרך של הבעה באומנות, ההתחלה.

ניר לא מוותר, הוא ממשיך. לניר יש את היכולת של הנתינה, לתת, לעזור לזולת, להראות וזה הכל בא מתוך איזשהו אלמנט קדום אפילו הייתי אומר במרכאו, קדום שניר ספונטני לחלוטין. לתת לאנשים, לעזור, הוא חושב על הזולת, הוא חושב על אנשים שיש להם בעיות פיזיות, הוא חושב על אנשים שיש להם בעיות נפשיות, הוא מעלה סוגיות של נושאים שונים.

אתם רואים פה חתך של עבודות שזה בעצם איזשהי השתקפות של העולם של ניר, קטן מאוד מהמכלול שהוא מתעסק בו, חושב, מדבר עליו ומתענין בו.

התהליך איך להגיע לנושא מסויים, כמו נושא הזה שניר עבד בו, הנגיעה במציאות, זה תהליך שנחקר. הגישה היא לחקור קודם כל את הנושא, לדון בסוגיות של איך, מה הביא אותנו למצב הזה, להגיע ללוקיישנס ממקומות מסויימים שהיו מקרים כאלה או אחרים, להגיע למעגל אנשים שבעצם מעורבים בזה בצורה הכי ישירה, להתרשם מהם בצורה הכי קרובה, לחזור לסטודיו, לעבוד מתוך סקיצות, הכנה, צילומים ואז לעבור לטכניקות יותר מורכבות של השמנים, של האקריליק על הבדים.

זאת אומרת, זה לא ציור באקראי, זה לא ציור בפוקס כמו שנקרא, סתמי, יש לו סיבה ואני חושב שרציתי פה לציין שהתפקיד של אומנות הוא לא רק להנות את העין של הצופה, הוא גם לעורר תקוות, הוא גם לעורר סקרנות, הוא להביא את הצופה לעולמות מוכרים או לא מוכרים, לעורר את המודעות ואת המצפון של האדם כשהוא רואה איזשהי עבודה שמביאה לביטוי מחשבה או רעיון מקורי.

תודה רבה דוד.

ניר אתה רוצה להראות? בחרת לעשות מזה משהו חדש? (רעיה מסבירה את דברי ניר שלו).

זה מקבץ נדבות, הוא אומר שהוא חייב לצאת לכביש לקבץ נדבות, והוא מסכן את החיים שלו, יש לו בעיה. הוא מסכן את החיים והוא צריך את הכסף בשביל החיים.

אני רוצה לומר לכם שני דברים בנוסף למה שכבר נאמר. כאשר ניר יעשה תערוכה חדשה במקום אחר, תזמינו גם אותי לא רק את מתן ואני אשמח מאוד לבוא, ואולי נביא איתנו עוד אנשים, שנהיה ידידים ומלווים של ניר בהתפתחותו היצירתית והאומנותית, ובתרומה שלו לחברה, לחברה טובה יותר.

דבר שני, את התערוכה הזאת שהיא פה כבר כחודש, היא תהיה פה עוד כעשרה ימים וגם התצוגה הבאה שתהיה כאן גם היא נגיעה במציאות.

תשמע מתן, הייתי אתמול בתערוכת התצלומים של שוברים שתיקה, חיילים ששירתו בחברון, אלה חברה צעירים שהשתחררו לפני שלושה חודשים והם צילמו במהלך השירות שלהם על דברים שמתרחשים בחברון, דרך אגב תמונות שלא מראות, כל תמונה לכשלעצמה, היא לא מראה דברים קשים. לא רואים שם דם וגופות, אלא זו חוויה מסויימת, זה נגיעה במציאות של אנשים צעירים, שחווים אותה בשמנו ועבורנו, ואני לא נכנס להיבט הפוליטי של הענין, אלא להיבט הערכי ומה זה עושה לאנשים הצעירים שלנו שכבר אפשר להגיד יותר מדור אחד של חיילים עובר את החוויות האלה.

שוב, תודה רבה לכם שבאתם.

אני רק רוצה להוסיף מילה. משה לא מסתפק רק להפיק את הטוב ביותר מהבן שלו, לא יודע אם אתם יודעים, משה הקים חברה של הוסטלים ושיקום חולי נפש למופת, כמעט שמונה עד תשע הוסטלים שהוקמה בכל המערכת עם ביתנים מוגנים צמודים ואני חושב שההשראה שמשה לקח מהבן שלו עזר לו להקים ממש והוא אחד מעמודי התווך בכל המפעל הגדול, להוציא חולים מבתי חולים לחולי נפש ולהכניס אותם להוסטלים שהם באמת דוגמא לשיקום ודוגמא לתקווה שאפשר לתת לאנשים שנולדים או הופכים נכים ואני חושב שזה מאוד מתאים למשה שקיבל השראה מהבן שלו, מכל מה שהוא חי בו באופן אישי, לא רק לקבל אלא גם לתת לחברה והקמת החברה שהיא באמת דוגמא בכל הארץ.

אנחנו פה במשרד הבריאות מאוד מודים לו למען מה שהוא עושה למען חולי הנפש.

אנחנו מצטרפים לברכות ולחיזוק.

כשניר נולד הוא כבר היה חירש. אני בכיתי, מה הבת שלי תעשה, איך היא יכולה לסחוב ילד גודל, מה היא תעשה איתו? הוא קם, העמדתי אותו והוא נופל, מרימה אותו והוא נופל.

כשאני רואה אותו היום, הנשמה שמחה רק לראות. חסר לו עוד הר בה, אבל תודה לאל שהוא הגיע למה שהגיע.

וזה בעיקר בזכות המשפחה ובזכותו עצמו.

נכון. אבל ילד כזה, כל ילד צריך מזל וליפול לידיים טובות, אבל במיוחד ילד כזה הוא צריך מזל לא כפול, יותר.

דוד אמר שזה בגנים, אז אני רוצה להגיד משהו, שהוא לוחם אז הוא אומר כנראה זה בגנים כיוון שהרבה המשפחה שלי שהגיעו, הרוב בגלל הציונות, בגלל שהם היו יהודים טובים, ישבו בכלא בגולה, המון שנים, גם עשרים שנה ונלחמו ואפילו הגיעו לארץ וכנראה זה הלחימה, יש משהו בגנים אצלו.

תודה רבה לכם, להתראות.

הישיבה ננעלה בשעה 12:10