הצעת חוק איסור מימון טרור, התשס"ג-2003

5
ועדת החוקה, חוק ומשפט
14.6.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 240
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שני, כ"ה סיון התשס"ד (14 ביוני 2004), שעה 10:00

הצעת חוק איסור מימון טרור, התשס"ג-2003

חברי הוועדה: מיכאל איתן-היו"ר
אליעזר (צ'יטה) כהן
אתי לבני

לבנת משיח,עו"ד משנה ליועמ"ש לממשלה
נאוה בן-אור,עו"ד מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות
סיגל גולן-עתיר,עו"ד משרד המשפטים
דודי זכריה,עו"ד סגן בכיר א' לפרקליטת המדינה
יצחק וכטל,עו"ד הלשכה המשפטית, משרד הבטחון
דניאל אפשטיין,עו"ד משרד הבטחון
דני גבע משרד ראש הממשלה
רואי דיק משרד ראש הממשלה
רותם פלג אגף תקציבים, משרד האוצר
שמשון אלבק,עו"ד ר' המחלקה המשפטית, הרשות לאיסור הלבנת הון
אהוד גורדון,עו"ד איגוד הבנקים
טל נד"ב,עו"ד איגוד הבנקים
לילה מרגלית,עו"ד האגודה לזכויות האזרח
רפ"ק יהודה טברסקי ק. הלבנת הון, המשרד לבטחון פנים
נצ"מ אלינוער מזוז הלשכה המשפטית – משטרת ישראל
מפקח טובי-לין שלום המשרד לבטחון פנים
רחל גוטליב המשרד לבטחון פנים
אדווין פרידמן,עו"ד לשכה עורכי הדין

סיגל קוגוט, תמי סלע

דורית ואג

יפעת שפרכר



הצעת חוק איסור מימון טרור, התשס"ג-2003

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. אנחנו נעסוק היום בנושאים יותר מוכרים.

מאבק בארגוני פשיעה.

כל הנושאים שנוגעים לחילוט אחרי הרשעה.

בנוסח ששלחתי אחרי הישיבה הקודמת עשיתי מאמץ להכניס דברים שנדונו כאן לגבי עבירה של פעולה ברכוש ולגבי עבירה של דיווח. לגבי עבירת דיווח, ביקשת שתהיה כתובה המילה "התבקש", ושנמצא משהו אחר במקום המילים "עמד לעשות" שיקשר את האדם יותר לסיטואציה של הביצוע. חשבתי להציע איזה שהוא אפיון של הנסיבות, שממנו יהיה ברור שזאת לא איזו בקשה של מישהו שחלף ברחוב ואפילו לא הזיז את הראש לאחור, אלא זה היה בנסיבות שהיתה אפשרות שיצמח מזה משהו. ככה התביעה לא תצטרך להתמודד עם המילה "עמד לעשות" או "עומד לעשות", היא לא תצטרך להוכיח מה רמת המוכנות של האדם ומה רמת ההחלטה שגמלה בו לבצע את הפעולה לפני שהוא דיווח.

הדבר השני שעשיתי זה לראות איזו אבחנה יכולה לכלול את ההגנה של הדיווח, מתי אנחנו רוצים לאפשר לאדם שביצע פעולה ולא דיווח לפני אלא דיווח מיד אחרי בכל זאת להנות מההגנה. אחת התכליות של החוק היא למנוע פעולה. אני הצעתי להבחין בן המגזר העסקי לאדם פרטי, או להבחין בין עצימת עיניים לידיעה. שלחתי איזה שהוא נוסח. התעוררה נקודה אחת שצריך לשמוע אותה ולהכריע בה. העבירה, למרות שאנחנו רואים אותה בפן הכלכלי וחושבים על האנשים שהם נותני שירותים, חלה גם על אנשים שהם לא נותני שירותים, כלומר על אדם שאולי כשפנו אליו וביקשו ממנו להעביר רכוש זה דבר שהיה צריך להזדקר לו מאוד מול העיניים.

איפה אנחנו עומדים?

כרגע אנחנו מדברים על סעיף (ג), שבו עשיתי אבחנה בין ידיעה לעצימת עיניים לצורך תחולת ההגנה של הדיווח. אם הוא ידע, מן הראוי שהוא יעצור את הפעולה. במצב של חשד אנחנו עדיין במנעד גבוה של התנהגויות, כשבחלקן זה מאוד טבעי להכיר בזה ובחלקן פחות.

מה הבעיה לגבי (ג)?

הערך המוגן של 9 הוא הערך של מניעת הפעולה. אנחנו לא רוצים שיעבירו כסף שמטרתו לממן טרור. בסעיף קטן (ג) אתה משדר מסר שאומר שגם כשאתה במצב של עצימת עיניים, שזה מצב שבו יש לך חשד ממשי שזה מה שקורה, אתה יכול להעביר את הכסף, ובלבד שאתה מיד מדווח. זה מסר מאוד בעייתי.

גברתי, הקדשנו לזה שעות ארוכות. אי אפשר להתחיל את הדיון כל פעם מהתחלה. אני מבין את הנחישות במלחמה בטרור, אבל אנחנו לא חלק מהטרור.

אנחנו לא מתווכחים עם זה שצריך לאפשר הגנה של דיווח מיד לאחר הפעולה. ביקשנו למקד את ההגנה לאותן סיטואציות בחיי המסחר או בחיי המעשה, שבאמת מצדיקות מבחינה נורמטיבית..

אני חושב שזה מנוסח בצורה פנטסטית.

זה מנוסח יותר מידי רחב.

תסבירי למה זה יותר מידי רחב.

הם מבקשים שאחרי המילים "עצימת עיניים" יבוא איזה שהוא אפיון של הנסיבות.

לא צריך. זה נאמר יפה, ברור, זה עושה את האבחנות שאנחנו רוצים. זה מתחשב בכל המצבים. אם אתה מודע, אתה חייב מייד למנוע, ואם אתה במצב של חשד, אתה חייב לדווח. כמה פעמים קרה לך שראית חפץ חשוד..

זה לא שאתה עובר במקרה ורואה איזה שהוא חפץ ברחוב, אלא אתה יודע.

אתה לא יודע. אם אתה יודע זה לא חל. למה אתה משתמש במילה "יודע"?

יש לך יסוד סביר להניח.

אנחנו לא מדברים על יסוד סביר להניח, אנחנו מדברים על חשד.

עומד אדם בקלקיליה בחודש אוגוסט. בא אליו אדם עם מזוודה ביד ומעיל ומבקש ממנו 500 שקל על-מנת שהוא יוכל לנסוע לנתניה. האדם הזה חושד שהמטרות של האיש אינן כשרות. ההגנה בניסוחה היום מכסה אותו, היא מאפשרת לו להעביר את הכסף.

אבל הוא חייב לדווח.

אני לא רוצה שהוא יעביר את הכסף הזה.

אתה בשום חוק לא תוכל לדייק עד למקרה הבודד. אני צריך להתפשר בין שתי מגמות. אין בחקיקה יכולת להגיע לרזולוציה של המקרה הבודד. אנחנו אומרים שברגע שיש מצב של חשד אתה חייב לדווח. אם יש מצב שאתה מודע, אתה תורשע גם אם ביצעת את הפעולה. אני לא רואה דרך אחרת. אם אני אלך בדרך שלך ואני אגיד כל מצב של חשד, אני אגיע למצב לא אנושי.

זאת לא ההצעה שלנו.

ההצעה שלנו היא לאפשר לנו לאפיין טוב יותר את ההגנה כך שהיא תחול רק בסיטואציה שלא היתה לו ברירה, או שבנסיבות האלה היה נכון מצידו להעביר את הכסף ורק אחר כך לדווח.

כל המושג הזה של מודעות וידיעה נהפך מאוד פופולרי. זה מושג שקשה להוכחה. לוקחים אותו תמיד בנסיבתיות. אם היית רואה איש הולך באמצע הקיץ עם מעיל וחפץ חשוד ביד, זה היה קרוב מאוד למודעות. זאת המטרה.

יש הבדל בין לחייב אדם לעשות משהו ובין להגיד לאדם אל תעשה משהו.

איך אתה מוכיח מודעות? רק מנסיבות.

הדוגמה שאתה מביא אומרת לאדם לעשות. העבירה שאנחנו עושים לה את ההגנה כאן היא עבירה שאומרת לאדם לא לעשות. השאלה היא מתי תהיה לו הגנה כאשר הוא עשה. אנחנו אומרים לו שאם הוא חושד שלא יעשה, אלא בנסיבות מסויימות שאנחנו מוכנים להקל בהן.

אני קשוב לא רק לרחשי ליבם של העבריינים אלא גם לרחשי ליבם של קהל מדינת ישראל. אני לא יכול להסתכל על החוק הזה ולהביא בחשבון מראש שכל אדם על כל מקרה של חשד יעצור כל פעילות כלכלית.

לכן ההגנה צריכה לאפשר פעילות כלכלית.

יש בחוק ניירות ערך סעיף שלם שנותן הגנות לשימוש במידע פנים. חשבנו לקחת את הרעיונות שגלומים שם ולהעתיק אותם לכאן.

אני לא מסכים לזה. התוספת הזאת היא לא טובה. הבעיה היא דווקא בפעולות שהן די פשוטות ואנשים לא רוצים.

אם מתגבש החשד לפני ביצוע הפעולה הוא לא חייב לדווח לפני, הוא יכול גם לדווח אחרי. אם הפעולה היא בסכום גדול שיש בה סיכון הוא יבצע אותה ולאחר כמה שעות הוא ידווח. אם החשד התגבש לפני, שידווח לפני. הדיווח עצמו לא לוקח הרבה זמן.

אם אנחנו מפנים להוראות סעיף 10 זה יהיה. אם הוא יעביר ופתאום אחרי שבועיים כשהוא יראה שחוקרים הוא ירוץ וידווח, אף אחד לא יתן לו שום הגנה.

אם תכתבי בהגדרה שבהנחה והחשד התגבש לפני ביצוע הפעולה הוא חייב לדווח לפני, זה דבר שישנה באופן דרמטי את המצב.

למה נתתם את ההגנה הזאת לבנקים? אני מוכנה שזה יהיה בידיעה, כי נראה לי שבידיעה יותר קשה להכיר בזה שהוא עוד יבצע את הפעולה. במצב של חשד לקחתם בחשבון שיש מצבים שזה יגרום אי נוחות או קושי עצום בבירור שלפני, או יעמיד אותו באיזה שהוא סיכון שלא מגיע עד הגנת הצורך. זאת הסיבה. זה היה הרציונל. זה לא נכון שאתם עצמכם חשבתם שתמיד הוא יכול לדווח לפני. השאלה היא מה הנסיבות שמצדיקות שהוא ידווח אחרי.

בנסיבות שבהן יש אינדיקטורים ברורים למתי צריך לדווח ומתי לא, המוסדות המדווחים יכולים לייצר לעצמם איזה שהם כלים.

אנחנו נשאיר את זה כך.

אני אחשוב על עוד גירסה.

אני מצטער לראות שמשרד המשפטים נוקט כל הזמן בקו תביעתי מובהק ולא רואה את הצדדים האחרים. לא ייתכן שכל פעם שמביאים משהו שנראה כאילו להקל מיד נזעקים כל המומחים ומביאים את התותחים הכי כבדים כדי לשנות איזה פסיק שאולי קצת מפריע להם. גם כך החוק הזה מטיל על הציבור בכלל - על הגופים הפיננסים בפרט - מטלות שלדעתי יהיה בלתי אפשרי לעמוד בהן. סעיף 10(א) מטיל על הציבור עומס שהוא לא יוכל לעמוד בו. יהיה אחד משניים: או שלא יהיה לכם אף דיווח, או שתוצפו בעשרות אלפי דיווחים שלא תדעו מה לעשות איתם. אני לא מבין איך ידווחו לכם על התבקש בסעיף 10(א). על מה ידווחו? נכנס אדם לסניף הבנק ומבקש מהפקיד להעביר 300 שקל לחשבון של בית יתומים כזה וכזה. הפקיד אומר שהוא לא רוצה לעשות את הפעולה. על מה ידווחו לכם? על כך שנכנס אדם עם חולצה כחולה, בעל חזות מזרחית ועשה משהו. אתם יוצרים מצב בלתי אפשרי. מוכרחים לתת הגנה למקרים מסוג כזה. גם את המקרה הזה אתם רוצים להוציא. הגיע הזמן שתראו גם צדדים אחרים.

אם באנגליה מדווחים..

לא הכל זה אנגליה.

אני מציע שנשאיר את זה כך. אני דבק בעמדתי. לקראת הסיכום של העסק נשתף עוד חברים, כאשר מה שהרוב יחליט זה מה שיהיה.

לסעיף הזה, שהוא חריג לנושא של עצימת עיניים, יש השלכות על הדברים האחרים. אני רוצה שתהיה לנו אפשרות להציע נוסח נוסף, לא להיצמד לדבר הזה.

אני משתדל להיות עיקש, לא עקשן. אני דבק בעמדתי. לא שכנעתם אותי. אם יבוא משהו אחר, הראש שלי פתוח, אני מוכן לשמוע. אני רוצה להגן על פעולות של אנשים. נניח לרגע אחד שאני פקיד בנק וביצעתי פעולה. אם אני אדווח יאשימו אותי בעבירה, אם אני לא אדווח אז לא יתפסו אותי. מה אני אעשה?

אנחנו נאפיין את הסיטואציה.

מי צריך להוכיח בסעיף 9(ג)?

זה לא שהוא בא ונטל השכנוע עובר עליו. ברגע שמוכיחים נסיבות של עצימת עיניים, הוא צריך להסביר למה הוא דיווח בשלב הזה. הוא יתן הסבר.

מי צריך להוכיח נסיבות של עצימת עיניים? התביעה?

ודאי.

אבל זה מופיע כאן בתור סייג.

הסייג חל רק במצב של עצימת עיניים. אם התביעה לא הרימה את הצורך שההגנה תגיד משהו, כלומר שהיו נסיבות, שהיו תוצאות, שהיו היסודות הנפשיים, אז הוא לא צריך להתחיל להתגונן. הוא צריך להתגונן כשהוכיחו נגדו את יסודות העבירה, שזה כמובן כולל גם עצימת עיניים.

יש מצבים שבין עצימת עיניים למודעות. מי ידון בשאלה הזאת?

יש כאן איזה שהוא טיפול חריג באבחנה בין עצימת עיניים למודעות.

התביעה אומרת שהאיש ידע. ידיעה זה מהנסיבות. רק ברגע שמתעורר הספק שזה לא ידיעה אלא חשד הוא צריך להוכיח את ההגנה.

חלק מההגנה זה שזה היה עצימת עיניים ולא מודעות.

אז מספיק שהוא עורר ספק שזאת ידיעה.

בואו נניח שלא ברור אם זאת היתה מודעות. בפועל מדובר על נסיבות. יש מצבים שבהם לא ברור אם הוא ידע או רק עצם את עיניו.

אם יסודות העבירה ברורים, וכל המחלוקת זה אם זה עצימת עיניים או מודעות, אז זה כמו עוד יסוד שיש מחלוקת בין התביעה להגנה.

השאלה אם זה יסוד של ההגנה, או שזה יסוד של העבירה.

התביעה צריכה להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי. היסוד הנפשי יכול להתאפיין בידיעה או בעצימת עיניים. בית המשפט צריך לקבוע אם הוא עצם את עיניו או ידע. הנטל להוכיח עצימת עיניים הוא קטן יותר, מפני שעצימת עיניים איננה ידיעה בפועל . על פי הדין הכללי, יש להם שקילות מבחינת התוצאה המשפטית. עצימת עיניים שקולה כידיעה. נניח שבית המשפט קובע שאני לא הוכחתי ידיעה מפני שהייתי צריכה להוכיח את זה מעבר לספק סביר, אבל כן הוכחתי עצימת עיניים. בדין הכללי זה שולח את האיש ל20 שנות מאסר. בחוק איסור מימון טרור הנטל להוכיח שהוא פעל כנדרש מסעיף 9(ג) מוטל עליו.

זה ברור לחלוטין. בפסקי דין לא מופיע באותיות קידוש לבנה שמדובר במצב של עצימת עיניים ולא במצב של מודעות.

הרבה פעמים זה כן מופיע. ברוב המקרים זה לא חשוב. בית המשפט יהיה חייב להידרש לזה.

בית המשפט יצטרך להכריע.

יש נפקות למצב של עצימת עיניים.

המונח "לתגמל" בהצעת החוק המקורית כלל גם את המילים "או לתגמל אדם בעבור מעשה טרור אף אם מקבל התגמול אינו האדם שביצע את מעשה הטרור או התכוון לבצעו". אנחנו חושבים שכך נכון להשאיר את המצב. ההערה הזאת הורדה לא מחילוקי דעות מהותיים, אלא מתוך תפיסה שתגמול ממילא יכול לכלול אדם אחר. אנחנו חושבים שצריך להבהיר את המונח הזה.

בסדר, אנחנו לא מתווכחים על המהות.

בסעיף הראשון של העברת מטרה כבר אין העברת רכוש.

זה לא משדר מלכתחילה שמי שקיבל את התגמול צריך להיות המבצע.

יכול להיות מצב שהנוסח הסופי של הצעת החוק יפורש כך..

איך? היסוד העובדתי הוא אחר. אני אומרת עושה פעולה, שזה לא רק מעביר רכוש. אין לנו מחלוקת על המהות.

אני חושב שאם לא נכניס את זה אז מישהו יחשוב שלתגמל זה רק לתגמל את האדם עצמו.

לא איכפת לי אם יהיה כתוב לתגמל או לתגמל לרבות בני משפחה.

זה לא יפה לכתוב לתגמל לרבות בני משפחה.

אני גם חושב כך.

אין לנו מחלוקת מהותית.

הנוסח של ההצעה הממשלתית הוא מצוין.

אנחנו עוברים לפרק ד': חילוט רכוש לאחר ההרשעה בהליך פלילי 12. הורשע אדם בעביר הלפי סעיפים 8 או 9 יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש כמפורט להלן.." למה זה לא מנוסח רשאי בית המשפט?

בחוק מאבק בארגוני פשיעה הבחנו מבחינת עילות החילוט בין חילוט חובה לחילוט רשות. יש סעיף שהוא חילוט חובה, יש סעיפים שהם חילוט רשות.

(1) רכוש הקשור לעבירה שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנידון; (2) רכוש של הנידון שהוא שווה ערך לרכוש הקשור לעבירה.

השאלה היא אם צריך להעתיק ככתבם וכלשונם את שלושת הסעיפים בחוק המאבק לארגוני פשיעה ולא לראות את האבחנות הקיימות גם בחזקות, גם בתכליות בין פעילות של מימון טרור לפעילות של מאבק בארגוני פשיעה. זאת תכלית של חילוט במשפט פלילי. אפשר להגיד שחילוט לא נתפס כעונש מן העונשים, אלא כצורך..

איפה הבנקים?

לא עונש במובן הפלילי.

זאת אומרת, לאדם שהתעורר אצלו חשד ולא דיווח בזמן יקחו את כל הבית רק כי במקרה הוא העביר מיליון דולר.

זאת הבעיה.

השופט גם לא יוכל להגיד שהוא לא כל כך רוצה.

אותה בעיה עלתה בחוק איסור הלבנת הון. היו שתי אסכולות בחוק איסור הלבנת הון אל מול האפשרות של ביצוע חילוט כפול. המדיניות שלנו היתה שאין דבר כזה חילוט כפול.

מה זה חילוט כפול?

לא מחלטים מעבר לשווי הרכוש האסור.

אנחנו לא טוענים שזה חילוט כפול, אנחנו רק אומרים שצריך לחלט את הרכוש שיש לו איזה שהוא קשר לעבירה.

יש הבדל בין 8 ל9, נכון?

כן.

האם אנחנו לא יכולים להתפשר ולהחיל את 2 רק על 8?

צריך להבין מה התכלית של החילוט, מתי התכלית הזאת מתקיימת והאם טרור דומה למאבק בארגוני פשיעה ולסמים.

העבירות כאן הרבה יותר חמורות מהוראות של פקודת הסמים.

מה ההבדל בין אחד שעושה פעולה ברכוש כשהוא יודע שתביא לפעולה בטרור, לאחד..

אתה מדבר על סעיף 8.

אני אומר שנגדו ניקח את הרכוש שלא קשור לטרור. השני זה מוגזם לחלוטין.

זה נכון לגבי 9(א)(2). אין הבדל מהותי בין 9(א)(1) ל8, במיוחד לאור ההגדרה של מטרה. אני רואה שיהיו חילוקי דיעות לגבי השאלה אם מדובר בעבירה של מטרה או.. למה יעמדו על זה? דווקא בגלל נושא החילוט. צריך לעשות את האבחנה בין 9(א)(2) לכל היתר.

אני מסכימה ש9(א) (2) זה הכי קשה. החילוט נועד לסלק את הפירות הבאושים של הפשע. בארגוני פשיעה זה רלוונטי גם לגבי רכוש שווה ערך, כי אנחנו מניחים שאין לאדם הזה מקורות הכנסה נורמאליים. נגיד שפקיד בנק ידע והעביר, האם אני יכולה להניח שהבית שהוא קנה הוא רכוש טרור?

כל הקונספציה של טרור היא הפוכה להלבנת הון. אי אפשר להשוות בין מצב שהוא נהנה מהפשע למצב שהוא מימן פשע. הכסף שהוא שלח, שהוא שיגר לארגון זה כסף שהתכלה, הוא לא קיים יותר. אנחנו לעולם לא נשים עליו יד.

אף אחד לא עוקב אחרי השטרות הספציפיים. אף אחד לא אומר שצריך לחלט את השטר שהופקד במדינה פלונית. רכוש שהוא שווה ערך אומר שאם אתה לא מוצא שום דבר שקשור לעבירה אתה מחלט רכוש שאי אפשר להניח באמת שהוא קשור לטרור.

זה הסיכון שהוא לוקח.

סיגל קוגוט

אתה אומר שהחילוט זה לא בשביל למנוע את פרי הבאושים של הפשע, אלא כדי להעניש את האדם שעשה עבירה.

נושא החילוט הוא לא סנקציה.

זה כן סנקציה.

אתה באמת חושב שצריך לחלט את הרכב של אותו פקיד בנק שעשה פעולה בלי לשים לב?

אתה צריך להראות קשר לעבירה.

מה רע לכם בהצעה שלי?

מה שרע בהצעה שלך זה שהאבחנה ביסוד הנפשי היא לא תמיד טובה.

למה כאן זה במטרה וכאן זה פעולה נגררת?

בידיעה זה כל כך טוב?

החילוט לא אמור להיות עונש. אתה יכול לתת לו קנס מאוד גבוה.

כאן אתה מחלט שווה רכוש בסיטואציות שהן ברורות לך. זה בניגוד לסמים ולארגוני פשיעה. זאת הנחה לא נכונה להגיד שהדירה שלו היא רכוש טרור.

האם במקרה של אדם שמבקש להעביר כסף לטרוריסטים לא מפני שהוא רוצה שהם יבצעו פעולות טרור אלא כי הוא רוצה להרוויח 1000 דולר אני אוכל לחלט לו רכוש בשווי הנכס?

זה רכוש שקשור לעבירה.

את הרכוש הזה אני כבר לא אתפוס, הוא נעלם.

אנחנו רואים אדם שעושה פעולה יום-יומית. אין לו שום כוונה לעזור לטרור, הוא לא רוצה לעזור לטרור, הוא התבקש על ידי גורם שעוסק בטרור לעשות פעולה מסויימת ברכוש. זאת עבודתו, הוא עושה אותה כדי להתפרנס ממנה. זאת הסיטואציה שעליה אנחנו דנים ב9. אני עוזב את 8. השאלה היא מה אנחנו עושים עם האדם הזה כאשר הוא נתפס. השאלה כרגע היא אם הוא מקבל עונש, והאם בנוסף לכל העונשים אנחנו רוצים לקחת לו גם רכוש. אם אתם אומרים שאתם לא רוצים להטיל עונש, אז תמחקו. אם אתם אומרים שאתם כן רוצים להטיל עונש, אז בואו נקרא לזה עונש.

אתה יכול לחייב את נותן השוחד לאחר שהוא הורשע לשלם את גובה השוחד שהוא נתן.

זה לא אותו דבר. הדוגמה שלך היא דוגמה גרועה מאוד לעניין, כי היא הנותנת שזה לא צריך לחול כאן. בא בן אדם שהיה פקיד בנק, ביצע פעולה ועוד קיבל שוחד לבצע את הפעולה. באים אליו ולוקחים ממנו את ה-100 אלף שקל. כאן האדם לא קיבל שום דבר כי הוא לא עשה כלום, רק את הפעולה.

התברר שנושא החילוט הוא אחד מהמרכיבים הדרמטיים ביותר בתחום האכיפה. אדם שיודע שמעל ראשו מונפת חרב החילוט, ישקול הרבה פעמים לפני שהוא יבצע את הפעולה. העבירות האלו יהפכו להיות עבירות מקור. ברגע שרכוש הופך להיות רכוש טרור, אז לפי חוק איסור הלבנת הון אפשר לתפוס שווי רכוש שמתבצעת בו העבירה. מכיוון שמדובר ברכוש טרור והוא עבירת מקור לצורך חוק איסור הלבנת הון, מה שיקרה הוא שיבצעו חילוט בשווי לפי הלבנת הון. ככה אנחנו רוצים שהחקיקה תיראה?

אני לא משנה את החוק להלבנת הון. אם אתם רוצים להעניש, אז בואו נחשוב על עונשים מיוחדים. תורידו את העניין של החילוט, כי זה סתם הדבקה של משהו. אין לזה שום קשר. מה זה רלוונטי כעת?

האם את הכסף עצמו אפשר לתפוס?

זה הרכוש שבו בוצעה העבירה. אתה מדבר על הרכוש של הנידון, שהוא שווה ערך לרכוש שקשור לעבירה.

האם את הרכוש שבו בוצעה העבירה אפשר לתפוס?

תגיד את זה על כל העבירות בחוק העונשין.

איך נתפוס אותו? הוא לא קיים.

שוני, תגיד את אותו טיעון על פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). פה, בפסקה (2), לא צריך להיות קשר לעבירה. בחילוט אחרי הרשעה אתה הולך לפי השיטה הרגילה של פרי הבאושים של הפשע. אני נמצאת עכשיו בחילוט אחרי הרשעה. אין לי יסוד להניח שכל רכושו של הפקיד שהעביר רכוש הוא רכוש טרור.

לא אמרתי את זה.

אני מוכנה לקבל את זה שבגלל ההתנהגות שלך אתה ערבבת את הרכוש והברחת אותו.

למה לאדם שתיווך בעיסקת סם אפשר לעשות את כל החילוטים האלה?

לא כל מה שחוקק בפקודת הסמים היה מחוקק היום. אני לוקחת בחשבון שזה מקור ההכנסה של אנשים שעוסקים בסמים. זה לא ההכנסה של פקיד הבנק. אם בגללו אני לא יכולה לתפוס את הכסף, אני אקח לו משהו במקום. סתם ככה להגיד שחילוט חובה..

תתייחסי לזה שהבריח. על המקור של הכסף אין ויכוח. האם יש ויכוח לגבי אם המקור פעל בידיעה? לא. צריך לרדת לרזולוציה של ניתוח הסעיפים. 9 מתייחס גם לידיעה להעברה לארגון מוכרז. עליו את גם רוצה לתת את ההגנות האלו? לא.

לא אמרתי. זה תלוי אם הרכוש קשור. אם הרכוש קשור אין לי בעיה. השאלה היא אם כל צינור בסיטואציה הזאת רכושו הוא פרי של טרור.

יש כאן פגיעה מאוד חמורה בעיקרון היחסיות, בעיקרון המידתיות. צריך להיות איזה שהוא קשר בין העבירה וחומרתה לעונש שניתן.

למה לא להכניס ידיעה לסעיף 9 כפי ששוני אמר?

בסעיף 9 יש ידיעה.

הבעיה היא לא של הידיעה, אלא של המטרה. הוא יודע שזה עובר למטרת טרור, אבל לא היתה לו מטרה שזה יבוא לשם. היו לו מטרות אחרות לגמרי. הוא מקבל עונש חמור מאוד. רוצים לקחת לו את הרכוש שלא קשור לכל העניין. שישב בבית סוהר, שייקחו את כל הרכוש שקשור לעבירה, שיטילו עליו קנס כספי. מחפשים פה משהו שיכול לחלחל לכל מיני מקומות אחרים. צריך להיזהר. אם לא ניזהר פה, אז מחר זה יהיה קיים בדברים אחרים.

13. "לא נמצא רכוש כאמור בסעיף 12 למתן צו חילוט לפי אותו סעיף או למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט ליתן צו חילוט או לצוות על מימושו של הצו מתוך רכושו של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; לא יצווה בית המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע ושלגביה ניתן צו החילוט, אלא אם כן הוכח שהמימון או שההעברה נעשו במטרה למנוע את חילוט הרכוש". אנחנו מדברים על מצב של אדם שהעביר רכוש בלא תמורה. זה יכול לחול גם לגבי אדם שלא פעל במטרה אלא מתוך ידיעה בלבד.

או שאת הרכוש הוא לא העביר בקשר לעבירה.

אם הוא העביר את זה ללא תמורה או מתוך תחבולה מראש..

כאן הרכוש הוא לא בהכרח קשור לעבירה. אנחנו ניצור את הקשר.

14. הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 8 או 9 רשאי בית המשפט לצוות על חילוט רכוש הקשור לעבירה, אף אם אינו נמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנידון.

נניח שאדם נוסע באוטו שלו כדי להביא 100 שקל למישהו, כאשר מסתבר אחר כך שה-100 שקל האלה הגיעו כתוצאה מביצוע מעשה טרור לפי סעיף 9. בית המשפט אמור לחלט את הרכב הזה.

הוא לפחות צריך לחשוד שהוא מעביר רכוש לטרור.

נגיד שהרכוש אינו נמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של האדם. הוא השכיר דירה לגורם שלישי. למה יחלטו את הדירה?

יש סייגים לצד ג'.

למה לא להכניס סעיף שמדבר על מידתיות בין הסכום שמחלטים למהות העבירה שבוצעה. אם אדם נותן 100 שקל לארגון טרור, או עושה פעולה ב-100 שקל שהיו פעם של ארגון טרור..

אם אנחנו אומרים שהרכוש קשור לעבירה, אז זה מחייב את המידתיות הזאת.

מה זה רכוש שקשור לעבירה?

רכוש שנעברה בו עבירה.

זאת אומרת, הרכב שבו הוא נסע כדי להפקיד את הכסף. זה שהוא חייב לפי חוקים אחרים, זה לא אומר שצריך לאמץ את זה באופן עיוור גם כאן. העבירות כאן הן באיזה שהוא מקום מרוחקות מהמעשה האסור יותר מאשר עבירות של סמים. כאן מדובר בביצוע פעולה ברכוש האסור. את אותו רכוש שקשור לביצוע הפעולה גם רוצים לחלט.

אנחנו עדיין חוזרים לבעיה של שווה ערך הרכוש.

זה לא המקרה של מכירת סם, שאז זה הרכוש שקשור לעצם העבירה.

נניח לרגע אחד שיהיה מקרה שבו בוצעו עבירות של פעולות ברכוש בסכומים קטנים, אבל מכוח הזיקות שנוצרו אפשר יהיה לחלט רכוש בקנה מידה הרבה יותר גדול. האם לאדם אין הגנה מכוח זכות הקניין?

בטח שיש לו. יש הרבה פסקי דין שאומרים שגם כשאתה מפעיל צעד זמני אתה חייב לשקול מידתיות. זה בהרבה עבירות, כולל סמים.

צריך להבין שמדובר במשהו קצת שונה מחילוט רכוש בפקודת הסמים. שם מדובר ברכוש שמחלטים שקשור לעבירת הסמים.

מה פתאום.

זה יכול להיות גם הרכב שהסיע.

גם שם היה חילוט שהוא שווה ערך לארגוני פשיעה.

נניח שהעבירה העיקרית זה מעשה הטרור. על הרכוש שקשור למעשה הטרור יש איסור לבצע פעולה. רוצים לחלט את הרכוש שאיפשר את ביצוע הפעולה.

בתי המשפט כמעט לעולם לא יתנו עונש של 7 שנים. אותו עיקרון אפשר למצוא גם בפסיקה בנוגע לחילוטים. בתי המשפט בוחנים את הנסיבות, בוחנים את המצב הכלכלי של האדם, את חלקו בעבירה, את עוצמת הפגיעה כלפיו ואת הקשר בין הפעולה שביצע לכסף שמתבקש. נותנים פסקי דין מאוד מאוזנים. יש כאלה למכביר. העובדה שאנחנו קובעים במסגרת רף עליון לחילוט, זה עוד לא אומר שזה מה שבית משפט יחליט.

15. בקשת תובע לחלט רכוש לפי פרק זה, ופירוט הרכוש שאת חילוטו מבקשים או שווי הרכוש שלגביו מבקשים צו חילוט, יצויינו בכתב האישום; התגלה רכוש נוסף שאת חילוטו מבקשים, רשאי תובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד למתן גזר הדין.

16 (א) הודעה על בקשת תובע לחלט רכוש תימסר לנידון וכן לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו ולמי שיש לו טענה לזכות ברכוש (להלן – טוען לזכות ברכוש), אם ניתן לאתרו בשקידה סבירה בנסיבות העניין. (ב) בית משפט רשאי להוראות על פרסום בקשה לחלט רכוש בעיתון או בדרך אחרת שייקבע; פרסום כאמור לא יפגע בזכותו של טוען לזכות ברכוש להגיש בקשה לתיקון או לביטול צו חילוט לפי סעיף 29. (ג) לא יצווה בית המשפט על חילוט רכוש לפי פרק זה אלא לאחר שנתן לטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע, הזדמנות להשמיע את טענותיו.

17. ההוכחה של העובדות והתנאים לצורך חילוט לפי פרק זה, לאחר הרשעה בהליך פלילי, תיעשה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

בהליך פלילי חייבים להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. אין שום הצדקה לאפשר לתביעה לחלט רכוש מבלי להוכיח את עצם ביצוע הפעולה, את המודעות ואת היסוד הנפשי. צריך לדרוש מהתביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר שמדובר ברכוש שקשור לטרור ושראוי לחילוט.

זה רק נלווה לעבירה. את העבירה מוכיחים מעל ספק סביר. כאן את מוכיחה את הקשר לרכוש, אבל את לא רואה את זה כעונש.

נכון, אבל זה לא חילוט אזרחי, זה עדיין חילוט במסגרת הליך פלילי. זה עדיין חלק מהעונש.

רוב הפסיקה שאני מכירה על חילוטים מדברת על נטל אזרחי. אני קראתי מאות פסקי דין. ניסינו להכניס אותם למסגרת של חוק. הדבר הזה משקף את הפסיקה.

18(א) ראה בית המשפט כי בירור הטענות בדבר החילוט עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא, מטעמים שיירשמו, לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי בבית משפט מחוזי. (ב) חילוט רכוש בהליך אזרחי לאחר שהדיון הועבר, כאמור בסעיף קטן (א), מבית המשפט שהרשיע אדם בהליך פלילי, ייעשה לפי הוראות פרק זה, בשינויים המחוייבים.

סייגים לחילוט רכוש 19(א) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש, כולו או חלקו, אף אם הוכחו העובדות והתנאים לחילוט רכוש לפי סעיפים 12, 13 ו-14 במקרים המפורטים להלן: (1) בחילוט לפי סעיפים 12(1) ו-14 – אם התקיים אחד מאלה: (א) הטוען לזכות ברכוש הוכיח את זכותו ברכוש וכי רכש אותה לפני ביצוע העבירה שבקשר אליה התבקש החילוט, וכן הביא ראיות שלא ידע או שלא הסכים לפי העניןי, לכך שהרכוש יהיה רכוש הקשור לעבירה כאמור; (ב) הטוען לזכות ברכוש הוכיח את זכותו ברכוש וכי רכש אותה אחרי ביצוע העבירה שבקשר אליה התבקש החילוט, וכן הוכיח כי עשה כן בתמורה ובתום לב;

אנחנו מבקשים לדבוק בנוסח של המאבק בארגוני פשיעה בעניין הזה.

האם אפשר להבין למה הם השמיטו את זה בכלל?

אני הבנתי שלא היתה מחלוקת אמיתית, פשוט חשבו שהנוסח שם לא ברור. אני חושבת שהנוסח שם ברור. הכוונה היא שהאדם הזה יביא ראיות. היה ויכוח איך הוא מביא, מה מביא, כאשר בסוף אמרנו שהנסיבות הן בידיעתו. אני לא מבינה למה למחוק דבר שכולם הסכימו עליו. נטל השכנוע תמיד נשאר אותו הנטל. אם הוא עורר ספק, אז נטל השכנוע נשאר. יש פסיקה שאומרת שהם לוקחים בחשבון כשהם בודקים את נטל השכנוע אצל מי בדיוק נמצאות העובדות. אף אחד לא יצפה מהתביעה להוכיח את נבכי לבבו של הנאשם. אם אנחנו פה מוחקים ושם זה נשאר, תילי התילים שיכתבו על זה יהיו אסון טבע.

אנחנו מסכימים שנטל השכנוע הוא על התביעה. אנחנו מסכימים שאם העובדות הן בידיעתו, אז מצופה ממנו להביא הסברים של ממש ושבית המשפט יכיר בנטל השכנוע גם בנסיבות חלשות. כל זה אנחנו מסכימים, רק שם יהיה כתוב ככה ופה אחרת. למה לעשות את זה? אנחנו כן רוצים שתהיה אותה פרשנות לסעיף. אתה הרי לא תגיד ששם הנטל הוא אחר. אתה תרצה שיפרשו אותו דבר את ארגוני הפשיעה ואת הטרור בעניין הזה. אתה תרצה שהוא יביא ראיות, שהוא יעורר ספק.

אנחנו מדברים על הליך שהוא הליך אזרחי במהות. מה אנחנו מחייבים אותו לעשות? לבוא ולמסור עדות. מספיק שהוא יתייצב ויגיד שהוא לא ידע..





סיגל קוגוט

מי יאמין לו סתם ככה כשהוא יבוא? אתה הרי יכול להגיד את זה על כל דבר. עדות של הנאשם זה סוג של עדות. מה רצית שהוא יוכיח? אתה רצית לשנות פה את הנטל? אני חשבתי שלא רוצים לשנות את הנטל.

אין משמעות להעברת הנטל.

למה? אני חייבת להאמין לכל סיפור? סתם יבוא אדם ויגיד משהו? זה שזה עדות ככל העדויות וראייה ככל הראיות זה נכון, אבל תמיד בית משפט זוכר אצל מי העובדות ובידי מי הידיעה.

השיטה צריכה להיות אותה שיטה. אם נעשה חוק חילוטים, אז צריך יהיה לעשות סדר. אני לא מאוהבת בחוק המאבק בארגוני פשיעה, אבל אני בוודאי לא חושבת שנכון שבכל חוק יהיה היבט אחר.

אז אנחנו נעתיק את הנוסח ההוא. אגב, למה מחקתם את הירושה? מה איכפת לכם מהירושה הזאת?

אנחנו מוותרים.

19(2) בחילוט לפי סעיף 12(2) – הטוען לזכות ברכוש הוכיח את זכותו ברכוש; (3) בחילוט לפי סעיף 13 – הטוען לזכות ברכוש אינו האדם שהנידון העביר אליו את הרכוש או מימן את רכישת זכותו ברכוש, הוא הוכיח את זכותו ברכוש וכן התקיים האמור בפסקאות משנה (א) או (ב), לפי העניין, של פסקה (1)

(ב) מצא בית המשפט כי אין לחלט חלק מהרכוש לפי הוראות סעיף קטן (א) בשל זכותו של טוען לזכות ברכוש, רשיא הוא, על אף האמור בסעיף קטן (א) רישה, חלט גם את אותו חלק מהרכוש, אם מצא כי מן הראוי לעשות כן, בכפוף להוראות להבטחת זכותו של הטוען לזכות ברכוש ולמניעת פגיעה בלתי סבירה בו והוראות בעניין פיצויים בשל פגיעה סבירה בו.

למה לא לפרט את הסיטואציה? נותנים פה שיקול דעת מאוד רחב.

אי אפשר לכתוב סיטואציות. זאת הוראה כללית.

כאן דווקא יש הוראת מידתיות. בית המשפט צריך לתת הוראות כדי למנוע פגיעה בלתי סבירה.

בית המשפט קבע יותר מפעם אחת שהוא תמיד ילך לפגיעה המינימאלית.

(ג) בסעיף זה, "טוען לזכות ברכוש" – למעט הנידון.


20(א) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי חוק זה, שהוא בגדר מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל. (ב) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי חוק זה אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר.

21. בחוק המאבק בארגוני פשיעה – בכפוף לאמור בסעיף 19(א)1(א) בעניין יצירת ספק, הוכחת הסייגים לחילוט לפי פרק זה וכן הסרת הספק כאמור באותה פסקה תיעשה ברמת ההוכחה הנדרשת על פי דין במשפט האזרחי.

דובר על להחיל את אותו סעיף בדיוק.

הוא לא מתאים בדיוק.

פרק ו': סעדים זמניים 22. הוגש כתב אישום הכולל בקשה לחילוט, רשי בית המשפט, על פי בקשה של פרקליט מחוז, ליתן צו זמני, בדבר מתן ערבויות מטעם הנאשם או אדם אחר המחזיק ברכוש, צו מניעה, צו עיקול או הוראות אחרות, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (להלן בפרק זה – צו זמני); בפרק זה, "בית המשפט" – בית המשפט המחוזי שאליו הוגש כתב האישום.

צריך להוריד את המילה "מחוזי".

אני בעד לא לקבע.

אנחנו נמחק את המילה "מחוזי".

הוספנו את זה לחוק בתי המשפט.

האם מגישים את הבקשה לפני שהוגש כתב אישום?

כאן זה כתב אישום, אחרי זה יש מתן סעד זמני בטרם הוגש כתב אישום.

בסעיף 24 את כותבת את בית המשפט, אבל זה לא מתאים להגדרה כי אז אין עוד בית משפט. זה כאילו בית משפט שאליו אמור או שיש לו סמכות לדון.

למה צריך את בית המשפט?

אני אתקן את זה גם בסעיף 24, כך שזה בית משפט שאמור לדון..

23. בית משפט רשאי ליתן צו זמני כאמור בסעיף 22 אם נוכח כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עילת חילוט וכי אי מתן הצו יכביד על מימון החילוט; לעניין זה, "עילת חילוט" - העובדות והתנאים הנדרשים על מנת לחלט רכוש לפי פרק ד', בכפוף לסייגים לחילוט רכוש בפרק ה'.

24(א) בית המשפט רשאי ליתן צו זמני לפי הוראות פרק זה אף בטרם הוגש כתב אישום על פי בקשה של פרקליט מחוז, אם נוכח כי יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט. (ב) צו זמני שניתן לפני הגשת כתב אישום יפקע אם לא הוגש כתב האישום בתוך שלושה חודשים מיום שניתן הצו ; בית המשפט רשאי להאריך תקופה זו לתקופות נוספות שלא יעלו על שלושה חודשים, ובלבד שהתקופה הכוללת לא תעלה על שנה מיום מתן הצו. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת תקופת תוקפו של צו זמני מעת לעת לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים בכל פעם.

אני רק מפנה את תשומת ליבכם, שבמאבק בארגוני פשיעה כתוב 6 חודשים ולא 3.

בוא נשאיר את זה 6.

למה בסעיף 24(א) אין אפילו דרישה שיהיה חשד שמדובר ברכוש שקשור לביצוע מעשה טרור?

יש יסוד סביר להניח.

זה מתחבר עם 23.

(ד) ניתן צו זמני לפי סעיף זה ובתוך תקופת תוקפו הוגש כתב אישום, יפקע הצו הזמני בתום עשרה ימים ממועד הגשת כתב האישום, אם לא הוגשה לבית המשפט, בתוך התקופה האמורה, בקשה למתן צו זמני בהתאם להוראות סעיפים 22 ו-23. 25. בית המשפט רשאי ליתן צו זמני לפי פרק זה במעמד צד אחד, אם נוכח שיש חשש לעשיית פעולה מיידית ברכוש, שתכשיל את חילוטו; תוקפו של צו זמני, שניתן במעמד צד אחד, לא יעלה על עשרה ימים, והבקשה תישמע במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ובתוך תקופת תוקפו של הצו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, להאריך את תוקפו של צו זמני שניתן במעמד צד אחד לתקופות נוספות ובלבד שהתקופה הכוללת לא תעלה על שלושים ימים מיום מתן הצו.

סעיף 23 מדבר על כאמור בסעיף 22. למה לא כאמור בפרק זה?

נכון.

26. בדיון בבקשה למתן צו זמני לפי הוראות פרק זה, למעט בקשה למתן צו זמני במעמד צוד אחד לפי סעיף 25, יחולו הוראות סעיף 16 וכן הוראות סעיפים 19 ו-22, בשינויים המחוייבים. מה זה אומר?

16 זה זכות טיעון, 19 זה הזכויות של צד ג', ו22 זה האפשרות לתת סעד זמני.

27. החליט בית המשפט ליתן צו זמני לפי פרק זה, יקבע את סוג הצו, היקפו, תנאי ומשך תוקפו, והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הצו הזמני.

בסעיף 26 ההפניה היא ל20, לא ל-22.

למה אין הפניה ל21?

כי זה דיון בבקשה לסעד זמני.

שם זה ראיות לכאורה.

אנחנו לא רוצים שתהיה רמת הוכחה כזאת.

28. נתן בית המשפט צו זמני ולא חולט הרכוש לפי חוק זה, רשאי בית המשפט להורות שמי שניזוק בשל צו כאמור יפוצה מאוצר המדינה.

בתי המשפט קובעים את הדיס-פוזיציה הסופית של הנכס. יש איזו שהיא בעיה בכך שבתי המשפט חושבים שהסעד הזמני זה דיון לעניין הכרעת הדיס-פוזיציה הסופית של הנכס. אני חושב שצריך לתת את הדעת לעניין הזה, משום שאנחנו נתקלים בזה כל הזמן. יכול להיות שזה המקום הנכון להכניס איזו שהיא אמירה.

אתה אומר שבית המשפט לא מכיר בזמניותו של הסעד.

או שתורידו את 19, או שתוסיפו את 21.

זה בכל מקרה לא יחול על סעיף 26, כי סעיף 26 חל על מעמד צד אחד.

הוא צודק, צריך להוציא את 19.

אי אפשר שלא לתת לאדם לבוא ולהוכיח סייג אפילו בשלב הזמני.

הוא יכול להוכיח סייג. הוא יכול להוכיח שאין ראיות לכאורה.

הוא לא יכול להוכיח שהוא קנה את זה בתום לב?

הוא יכול. הספק לא מתאים פה.

הבעיה היא שבפועל בתי המשפט מנהלים את הדיון כאילו הם מנהלים דיון על הדיס-פוזיציה הסופית של הנכס. אם אכן זה המצב וזה מה שאנחנו רוצים, אז צריך לנהל את הדיון עם כל הסייגים.

לא אמרנו שזה מה שאנחנו רוצים.

אולי צריכים להכניס כאן איזו שהיא אמירה, משום שלי ולכם ברור שזה צריך להיות עם ראיות לכאורה, אבל לבתי משפט זה לא ברור.

זה נכון.

אני לא מבינה איך אני עוד יכולה לתקן את זה. תציע משהו.

דרך אגב, זה ראיות לכאורה לעניין עילת החילוט.

זה כולל גם את הסייגים.

פרק ז' – חילוט – הוראות כלליות 29(א) מי שטוען לזכות ברכוש שחולט לפי חוק זה (בפרק זה – המבקש), ולא הוזמן להשמיע את טענותיו לעניין צו החילוט, רשאי לבקש מבית המשפט שציווה על החילוט לתקן או לבטל את הצו.

(ב) בקשה לתיקון או לביטול צו חילוט תוגש בתוך שנתיים מיום מתן צו החילוט או בתוך מועד מאוחר יותר שיקבע בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן.

(ג) תיקן בית המשפט את צו החילוט או ביטל אותו – יצווה על החזרת הרכוש או חלקו למבקש, או תשלום תמורתו מאוצר המדינה למבקש אם לא ניתן להחזיר את הרכוש או אם הסכים המבקש לקבל את תמורתו; ציווה בית המשפט על תשלום תמורת הרכוש – יקבע בצו את סכום התשלום בהתאם לערכו של הרכוש בשוק החופשי ביום מתן צו החילוט או ביום מתן צו התשלום, לפי הגבוה שבהם; צו התשלום או צו להחזרת רכוש יינתנו לא יאוחרר משישה חודשים מיום שהחליט בית המשפט לבטל את צו החילוט.

(ד) תיקן בית המשפט את צו החילוט או ביטל אותו, רשאי הוא להורות שמי שניזוק בשל הצו יפוצה מאוצר המדינה.

(ה) צו להחזרת רכוש או צו תשלום יבוצעו בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-60 ימים מיום נתינתם.

30. בית משפט רשאי לדון מחדש בצו זמני שנתן אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שהתגלו לאחר מתן הצו הזמני.

31. על החלטה בדבר מתן צו חילוט לפי חוק זה ,תיקונו או ביטולו ועל כל החלטה במסגרת הדיון בבקשה למתן צו זמני, ניתן לערער, בתוך 30 מיום שהודע למערער על מתן ההחלטה ,לבית המשפט של הערעור בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי, ואולם אם ניתנה החלטה לגזר דין והוגש ערעור על פסק הדין, רשאי בית המשפט לשמוע גם ערעור בנוגע לצו החילוט; ערעור על החלטה בעניין צו זמני יידון לפני שופט אחד.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00