כנסת פתוחה

חופשות אסירים ובריחת רוצחו של דרק רוט, משה בן איבגי, מהכלא _________נוסח לא מתוקן

5
ועדת הפנים ואיכות הסביבה
08.06.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 219
מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה
מיום שלישי, י"ט בסיוון תשס"ד (8 ביוני 2004), שעה 9:30

חופשות אסירים ובריחת רוצחו של דרק רוט, משה בן איבגי, מהכלא – "דיון מהיר" של חבר הכנסת אופיר פינס-פז.

חברי הוועדה: היו"ר יורי שטרן
אופיר פינס-פז
איוב קרא

עו"ד חיים שמולביץ – יועמ"ש שב"ס, המשרד לבטחון פנים
עו"ד רחל גוטליב – ע' יועמ"ש, המשרד לבטחון פנים
סנ"צ קובי זריהן – אמ"ן / איסוף, המשרד לבטחון פנים
סימה ימין – ר' חוליית קצין מודיעין בתי סוהר, המשרד לבטחון פנים
עו"ד חנה איל – ע' מבקר, המשרד לבטחון פנים
עו"ד אבישי פדהצור – הנהלת בתי המשפט
ענת אסיף – ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

יפה שפירא

רשמה: שושנה מקובר


חופשות אסירים ובריחת רוצחו של דרק רוט, משה בן איבגי, מהכלא – "דיון מהיר" של חבר הכנסת אופיר פינס-פז.

בוקר טוב, אני פותח את ישיבת הוועדה. נשיאות הכנסת העבירה אלינו לדיון מהיר את הצעתו של חבר הכנסת אופיר פינס-פז: "חופשת אסירים ובריחת רוצחו של דרק רוט, משה בן איבגי, מהכלא. זאת איננה הפעם הראשונה שבה אנחנו מתכנסים כאן בוועדה כדי לדון במקרים ספציפיים של מחדלים בפעילותם של רשויות אכיפת החוק – אם זו המשטרה, שירות בתי הסוהר או תופעות בבתי דין. הסיבה לכך, ואני מניח שזוהי גם הסיבה ליוזמתו זו של חבר הכנסת פינס-פז, היא דאגתנו כאזרחים; אני מסתכל על המצב כמו כל אזרח מן השורה במדינה. איך אני, כאזרח המדינה, מוגן מפני פורעי החוק – מפני שודדים, רוצחים, עברייני סמים, וכל מי שמפריע לנו בחיי היומיום? האם המשטרה וכל המערכות אכן עומדות לצדי? האם הן דואגות לבוא אליי בעת צרה, לתפוס את מי שעבר את העבירה, לתת לו את העונש המתאים, לדאוג שהוא לא יברח מבית הכלא ולא יחזור על העבריינות ואל הפשיעה כאשר הוא ישתחרר?

כך למשל, כשדנו ברצח הנורא של הצעיר העולה נמוב בעיר אשקלון לפי מספר חודשים. אחד הדברים שזעזע אותי ואת שאר החברים כאן היה העובדה שהרוצח שדקר אותו ללא סיבה בשעות הבוקר, נתפס בעבר על דקירה, השופט נתן לו כמה חודשים בבית הכלא, הוא שוחרר, ושום דבר כביכול לא קרה. לא פעם נוצר הרושם שאנשים מסוכנים לציבור מסתובבים משום מה בחופשיות גדולה יותר בהשוואה לאזרח הנורמלי, שצריך לעבור באופן חופשי את היום ואת הלילה בלי לדאוג ובלי לפחד. לכך אנחנו מצפים מהמשטרה, משירות בתי הסוהר ומבתי המשפט, ולא תמיד אנחנו מקבלים.

נקודה אחרונה, אותה הזכרתי גם בישיבות שערכנו עם השר לבטחון פנים ועם ראשי המשטרה, ואני מקווה שבקרוב נארח כאן גם את המפכ"ל החדש: טוב ויפה שלמשטרה יש תוכנית למלחמה בפשיעה המאורגנת, ואנחנו באמת תומכים בתוכנית הזאת; טוב שהמשטרה עוסקת בכל מיני פשעים וסקופים שמקבלים הרבה כותרות, וברור שהמשטרה חייבת לדאוג לביטחון שלנו במקרים של פיגועי טרור, והיא אכן נקראת בכ ל פעם לטפל בהם. אבל כאזרחים, מה שמדאיג אותנו ביותר הוא היומיום שלנו – שלא יתרחש שוד בבית שלנו, שאיש לא ידקור את הילדים שלנו כשהם הולכים לבר, לבית קפה או לדיסקוטק, ושאיש לא ירביץ להם, ושנהיה מוגנים ברחובות ובשכונות שלנו, ולא נחיה בפחד.

לא מזמן זה היה מובן מאליו, ונרשמה הדרדרות גדולה בשנים האחרונות. לדעתי, שום דבר שתופס כותרת לא מצדיק ולא נותן צל"ש למשטרת ישראל, לשירות בתי הסוהר ולמערכת המשפט אם הם נוטשים אותנו בהתמודדות מול הפשיעה הקטנה, היומיומית והשיגרתית – המכה שרוב האזרחים סופגים, הרבה יותר מהטרור.

אבקש מחבר הכנסת המציע, אופיר פינס-פז, להציג את הנושא.

תודה, אדוני היושב ראש. אכן מדובר בנושא פרטני, שלדעתי זועק לשמים. עם זאת, מעבר לבירור נסיבות המקרה עצמו, כדאי לדבר מעט על המדיניות הנהוגה בשירות בתי הסוהר לגבי מתן חופשות לאסירים – אלו אסירים זכאים לכך, מתי, מתי זה נבנה, מתי זה מאושר, מה תפקידו של בית המשפט בעתירות של אסירים לגבי מתן חופשות. אך אין ספק שהסוגיה הספציפית הזאת של בן איבגי מעלה את הנושא הזה לסדר היום, כי היא זועקת לשמים. הרי את הסיפור הטראגי של שני חבר'ה בני 14, שרוצחים את נהג המונית דרק רוט ז"ל, זוכר כל אדם בישראל בצמרמורת. כפי שאמרת אדוני היושב ראש, הרצח נערך ללא שום סיבה, סוג של "פאן", משהו מטורף לחלוטין, מין תפוז מכאני בגירסאות ישראליות של מוחות מעוותים. הם נתפסו וקיבלו 21 שנות מאסר.

כעבר תקופה מסוימת התחילו שני הרוצחים – בן אבגי ואלוני – לצאת לסבב חופשות על פי נהלי שירות בתי הסוהר. באחת החופשות שלהם הם ביצעו שוד מזויין בחנות מכולת. זה לא להאמין – הם נשפטו וקיבלו 5 שנות מאסר נוספות. מבחינתי, מאותה שניה הם יכולים לעמוד על הראש, לרדת לרצפה, להתהפך, לעמוד – בבית הם לא יהיו. נגמר. את המערכת הישראלית צריך ללמד. אפשר לדפוק אותה פעם אחת, אסור לדפוק אותה פעמיים. אין מה לעשות. פעם אחת אתה תמיד צריך לתת הזדמנות לבן אדם, גם הזדמנות חוזרת. אבל לא יכול להיות שאנשים מנצלים לרעה את הנכונות של הממסד ללכת לקראתם, ברמה של הקלה ושל זכויות אדם. הרי ברוב בתי הסוהר בארצות הברית אין בכלל חופשות, למיטב ידיעתי. פולארד יצא פעם לחופשה? באמת, הוא נמצא 20 שנה בבית סוהר, והוא לא רצח אף אחד. מישהו חושב לתת לו יום חופש, שעה חופש? אני בעד לתת, אני בעד שנהיה הומניים ונלך לקראת. שלא תבינו אותי לא נכון – אני האחרון שאתנגד לכך שאסירים יקבלו את הזכויות שלהם, אני דאגתי לזכויות אסירים ודואג גם היום לזכויות אסירים, כולל בנושא חופשות, עם כל הנציבים. זאת איננה השאלה.

השאלה נוגעת למצב שבו אסיר עושה שימוש לרעה ומבצע עבירה פלילית – שוד מזויין – במסגרת חופשתו; בכך נגמר הסיפור. ואכן, שירות בתי הסוהר חשב שבכך זה נגמר, ומשטרת ישראל אכן אמרה שהוא ממשיך להיות קשור לגורמים עבריינים. ובא בית המשפט במדינת ישראל – ואני בדרך כלל מגונן עליו ותומך בו, אבל כמה אפשר – והוא "גאון". מה אכפת לו? חוזר למשפחה שלו ולעניינים שלו. גמר את יום העבודה, עשה את שלו. הוא הומניסט גדול, השופט.

אולי הוא לא הספיק לקרוא את התיק? אתה יודע כמה פעמים זה קורה? אצלנו לשופטים אין אחריות אישית. אתה מגלה דברים איומים.

אולי אתה צודק. זה הפך באמת להיות בית חרושת – לך תדע. אולי זה סטאז'ר שבכלל לא קרא את התיק.

בתל אביב אתה מוזמן אחד מתוך 10 לאותה השעה, אתה ממתין ואז בא השופט, פותח את התיק, רואה אותו בפעם הראשונה, ומחליט.

זהו בית חרושת – גם בגלל שאנחנו לוחצים לקבל תפוקות. המערכת המשפטית מסובכת מאוד, ולא נפתח אותה כרגע.

אבל לא יכול להיות ששופט סביר בישראל קורא תיק שבו בא בחור רצח, קיבל חופשה מבית הסוהר וביצע שוד מזויין. המשטרה אומרת – ומן הסתם גם הביאה ראיות לכך – שהוא קשור לגורמים עברייניים. אלו ראיות צריך בשביל זה? בא האדם והוכיח שהוא עבריין וקשור בפלילים – הוא העבריין בעצמו. למי בדיוק הוא צריך להיות קשור כדי להוכיח את זה? הוא בצע את השוד בעצמו. ואילו השופט נותן סעד ומאפשר לו לצאת שוב לחופשות. התוצאה היא שהבחור בורח – מהארץ או לא מהארץ.

אדוני היושב ראש, לפעמים אני שואל את עצמי עד איפה האחריות?

אני מתעסק כרגע במקרה אחר, שאינו קשור בכלל לנושא הנדון: שופט החליט לפני שנים רבות במעמד צד אחד לתת לאם ולילד לעזוב את הארץ – ואתה מכיר את המקרה. יש על השופט הזה הרבה מאוד תלונות, ואני מטפל עכשיו בהקשר הכולל שלו. אני חושב שהוא לא צריך להיות שופט בישראל. אדוני היושב ראש, שופט בבית משפט בישראל הוא כמו מסמר בלי ראש – אתה נכנס עד הפנסיה. רובם מגיע לשרת עד הפנסיה, וחלקם לא. מה לעשות? כמו בכל מקצוע, יש מתאימים ויש לא מתאימים, יש מי שסורח ויש מי שלא יכול להמשיך לכהן.

ראשית, צריך לקבל תשובות מהנהלת בתי המשפט איך נפלה תקלה כה חמורה תחת ידו של שופט.

שנית, מה קורה עם המעקב על אסיר הנמצא בחופשה.

אדוני היושב ראש, אני רוצה לשתף אותך בכמה נתונים: לפי הנתונים שבידי, ב-20 השנים האחרונות, 82 אסירים לא חזרו מחופשות, מתוכם 14 רוצחים. בשנתיים האחרונות בלבד מדובר ב-17 אסירים שלא חזרו מחופשה, מתוכם 3 אנסים. המידע הזה התפרסם ב"מעריב אונליין".

לגבי בית הסוהר עצמו – כתוב כאן שכלא השרון בו הוא ישב אמור להיות כלא של עד 7 שנות מאסר. לבן איבגי נפסקו 25 שנות מאסר בסך הכל, וזה יותר מ-7.

יתרה עד לשני שליש – 7. את הרבע לא מחשבים.

סליחה, לפי הנהלים שלכם אתם מחשבים את יתרת הישיבה בבית הסוהר מתוך הנחה שהאסיר ישתחרר?

לפי העובדה שעניינו יבחן בוועדת שחרורים בתום שני שליש. יש כל מיני הליכים שנעשים לפני הבחינה הזאת.

יש כאן מצב לא הגיוני: מצד אחד הם מתחילים להוציא אסירים לחופשות רק אם הם סיימו לרצות רבע מתקופת מאסרם הכוללת, ויש להם פחות מ-15 שנות מאסר. את הרבע הם מחשבים מהסך הכל, ואת היתרה הם מחשבים מהשני שליש. זוהי סתירה פנימית.

זה לצורך מיון החזקת האנשים בבתי הסוהר.

השיקול הזה איננו נכון לכל צורך, כי אתם יוצאים מתוך הנחה שהאסיר יקבל את השליש.

רק לצורך מיון לבית סוהר מסויים.

אבל הוא לא ברח מתוך בית הסוהר החוצה. זוהי החלטה האם לשים אותו בבית סוהר מרבי או בבית סוהר בינוני. אין לכך משמעות.

אבל התנאים מקלים יותר.

זה תלוי באגף שבו הוא נמצא. יש אגף בבית סוהר מרבי שהתנאים בו טובים יותר בהשוואה לאגף אחר בבית סוהר בינוני.

כשכיהנתי כיושב ראש ועדת החוקה חוק ומשפט, שינינו את הקריטריונים לגבי קבלת שלישי – לא רק התנהגות טובה, אלא שורה ארוכה של קריטריונים. אבל אדם שעבר עבירה פלילית תוך כדי תקופת מאסרו, ונידון לחמש שנות מאסר, זה חלק מהשיקול לרעה שלא לתת לו. אני לא מכיר את המכלול, אבל וודאי שזה לא עומד לזכותו, אלא לחובתו.

אני חושב שהוא לא חשב שהוא יקבל שליש, אחרת הוא לא היה בורח. עוד שנתיים-שנתיים וחצי הוא בחוץ, מה הוא משוגע? אני לא יודע אם הוא בארץ או אם הוא עזב את גבולות הארץ.

חבר הכנסת פינס-פז, אני מציע שנתחיל לשאול שאלות, כי יש אומנם ערך בבדיקת נושא פרטני לגופו, אבל אנחנו מעוניינים לדעת קודם כל היכן היו תקלות, במטרה לנסות ולמנוע אותן בעתיד.

חבר הכנסת פינס-פז, אני מבין שהשאלות שלנו מופנות ראשית למערכת הנהלת בתי המשפט, ושנית – למשטרת ישראל, שלמיטב הבנתי היתה אמורה לעקוב אחרי אסיר כה מסוכן, שהוא למעשה עבריין חוזר.

השאלה הגדולה, אדוני היושב ראש, היא איך מונעים עד כמה שאפשר הישנות מקרים מהסוג הזה.

מר פדהצור, בבקשה.

מטבע הדברים, אני לא יכול להגן על החלטה ספציפית. החלטה ספציפית עומדת על כנה, והתבססה על איזשהם אדנים עובדתיים ומשפטיים. בהערת אגב אני יכול להעיר, שדווקא האדנים שעל בסיסם ניתנה ההחלטה אינם אלו שהיו הבסיס למקרה הספציפי; שם הבנתי שהיה חשש מפני התחברות עם עבריינים ופעילות עבריינית. בינתיים, לפחות, זה לא מה שקרה. שאלת הכשל – אם בכלל היתה בהחלטה השיפוטית – איננה קשורה לתופעה הספציפית שאירעה כאן.

זה היה מתוחכם מדיי בשבילי.

כל הדיון כאן מתבסס על העובדה שיש חשש מפעילות עבריינית וכולי. במקרה הספציפי הזה, מדובר בבריחה מהארץ.

אפרופו – בריחה היא גם עבריינות.

אבל לא בהקשר הזה. אבל זה רק כדי לחדד את הדברים.

קראת את התיק של השופט לקראת הדיון?

ראיתי את ההחלטה.

ואת הנימוקים. מה היתה מידת ההתחשבות הנדרשת מהשופט לאור העובדה שמדבור באסיר מסוכן, שניצל בעבר את חופשתו על מנת לעבור עבירה נוספת?

אני חוזר ואומר שאני לא יכול להגן על החלטה של שופט – וזה גם לא מתפקידי. ברגע שהיא ניתנה, ניתן היה לבקש את עיכוב ביצועה, וניתן היה לתקוף אותה שיפוטית. קטונתי מלהגן על החלטה שיפוטית, יהא אופיה ותוכנה ככל שיהא.

מה שאני כן יודע הוא שבית המחוקקים הזה כבר הוכיח שכאשר הוא איתר כשלים, לדעתו, בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי, הוא פעל בדרכים החוקיות לצמצם את שיקול הדעת בהקשר הזה. למשל, עונשי מינימום בעבירות מסויימות.

אבל היה הרבה יותר נכון אם המערכת היתה מסיקה בעצמה את המסקנות, והיתה מנחה את השופטים.

הבעיה היא שאתה לא יכול להנחות את השופט; השופט הוא אוטונומי, ועובד פר מקרה.

אבל יש מה שנקרא "מדיניות בתי משפט". כך למשל, בעבירות המין בזמנו, הכנסת אכן התערבה, נוצר לחץ ציבורי והתחילו להחמיר בעונשים. כעת אנחנו עוסקים בסחר בנשים ובסמים – זהו אותו המצב.

אני רוצה לשאול שאלה משלימה לשאלתו של היושב ראש: אם כשל של שופט הוא מקרה חד פעמי, צריך לנזוף בו – ולא אני, אלא מי שאחראי עליו – לקרוא לו, לדבר אתו ולהגיד: אנחנו מבקשים שזה לא יקרה, ולשמוע הסברים. אבל אם זוהי תופעה שבה אסירים עותרים לגבי סבב חופשות, וידם של השופטים קלה באישור החופשות, בניגוד לחוות דעת מקצועיות של שירות בתי הסוהר והמשטרה, יכול להיות שצריך להתערב. אני לא מתכוון להתערב במקרה פרטני. אני יכול להעיר ולמתוח ביקורת, אבל אני לא מתכוון להתערב.

למעשה, מפקד בית הסוהר הוא מי שמקצה חופשה – הוא ממליץ והנציבות מאשרת. איך הדבר מגיע לבית המשפט?

ראשית, לפי סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר יש לאסיר זכות להגיש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר עתירה נגד רשויות הכלא בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו. כמובן שנושא היציאה לחופשה הוא ענין הנוגע לכך.
במקרה הספציפי הזה, עמדת שירות בתי הסוהר בצירוף עמדתה של משטרת ישראל היתה שאין מקום להוציא את האסיר הזה לחופשה. על פי זכותו, הוא פנה לבית המשפט ועתר.

וכשהוא פנה לבית המשפט והתקבלה החלטה כה מוזרה של השופט, האם ערערתם עליה?

החלטה האם המקרה הספציפי מצדיק ערעור לבית המשפט העליון – כן או לא – היא החלטה של פרקליטות המדינה. עמדתנו ניתנה. במקרה הספציפי הזה, לא היה ערעור. אני לא רוצה להעביר ביקורת על עמדתו של השופט, זכותו של בית המשפט לקבוע והוא מעביר את הדברים במבחן הביקורת שלו. אוכל להקריא מתוך ההחלטה את החלק הרלוונטי לגבי עמדתו של השופט: "מאחר ואין בידי משטרת ישראל, כמו גם בידי שירות בתי הסוהר, מידע מהזמן האחרון המעלה חשש שאם העותר יחזור לסבב חופשות הוא יעסוק בפלילים, אני מורה על החזרתו של העותר לסבב חופשות."

כלומר, בית המשפט ביקש מידע חדש ועדכני מעבר למידע שהיה קיים, מעצם העובדה שבעבר הוא יצא לחופשה וביצע עבירה במהלך חופשתו. השופט אמר: במשך שנה וחצי האיש הזה היה משולל חופשות, אנחנו רוצים לראות מידע חדש. לפי גירסת בית המשפט, את זה הוא לא קיבל.

לפני שניכנס לסוגיה הכוללת, אציג מעט נתונים: במהלך שנת 2003, הוגשו 2,576 עתירות לבית המשפט, מתוכן 1,214 עתירות – 47% - עסקו בנושא חופשות. מתוך אותם 1,214 עתירות, בית המשפט לא קיבל את עמדת שירות בתי הסוהר ב-66 מקרים – כלומר, 5.4% - ונתן החלטה בניגוד לדעתנו. המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם 66 מקרים במהלך שנת 2003.

מתוך אותם 66 מקרים, האם יש מקרים נוספים שבהם החלטת השופטים הביאה לתוצאה שלילית?

אני לא מכיר את הנתון הזה בצורה מדוייקת, ולכן אני לא רוצה להתחייב. עם זאת, אני חושב שיש אסיר אחד נוסף שבית המשפט החליט לאפשר לו לצאת לחופשה, והוא לא חזר.

יש כמה אסירים שבית המשפט החליט לאפשר להם לצאת לחופשה, ובסופו של דבר נוצרה בעיה – לא תמיד הם לא חזרו, אלא הם חזרו מאוחר יותר או בצעו עבירות פליליות.

כשאתה אומר 1,214 עתירות בנושא חופשות, אני מבקש להקשות עליך, כי לדעתי הנתון הזה מעוות. מדוע? כי אני בטוח שאסיר עותר יותר מפעם אחת. ההחלטה היא החלטה נקודתית – 66 החלטות אכן נוגעות ל-66 אסירים, אבל 1,214 העתירות--

יש להניח שזה תואם את מספר האסירים.

אם רק 500 אסירים הגישו את אותן 1,214 עתירות, 66 עתירות לא מהוות 5%, זה הופך ל-15% עד 20%.

אני עכשיו רואה בתיק הזה שבן אבגי עתר 10 פעמים.

היו מספר דיונים בעתירה.

אבל בדרך כלל זה לא סביר שאסיר יעתור מספר רב של פעמים בדיוק באותו הנושא, כאשר אין שינוי הנסיבות, למרות שזוהי זכותו.

חבר הכנסת פינס-פז, מתי היתה החופשה הקודמת של אותו אסיר?

שנה וחצי לפני כן. הוא היה משולל חופשות במשך שנה וחצי.

אין לכם שום כלל לפיו אסיר שניצל לרעה את חופשתו, הנושא לא עולה תקופה מסויימת.

אי חזרה מחופשה – שנתיים. עבירה פלילית – חצי שנה.

אגב, הפקודה אפילו מדברת על איחור לפי שעות. כלומר, אם אסיר צריך לחזור במועד מסויים ובשעה מסויימת, והוא מאחר שעה, הוא משולל חופשות במשך חודש. אם הוא מאחר מעל 6 שעות – זה קרוב לחצי שנה. אם הוא מאחר מעל 20 שעות הוא משולל חופשה למשך שנה. מעל 48 שעות – הוא משולל חופשה במשך שנה וחצי. מלבד זאת, על איחור של מעל 48 שעות נפתח לו תיק פלילי, על כל המשמעויות הנלוות לכך.

מה קורה עם אסירים שמאחרים להופיע במשך שנים?

אלו שדקרו מישהו במהלך החופשה, אבל הגיעו בזמן – זה חצי שנה. זה מדהים.

במישור הכללי, יש מספר תנאים לאישור חופשה: (א) אסיר מסווג לקטגוריה שמאפשרת יציאה לחופשה. הרי חופשה איננה זכות מוקנית, אלא טובת הנאה – משהו שנתון לשיקול דעת, והתנאי הראשון הוא שהאיש לא יהיה מסוכן לשלום הציבור. כלומר, פקודת החופשות יוצאת מנקודת הנחה שמי שמסוכן לשלום הציבור לא יוצא לחופשות.

יש לנו כאן אסיר רוצח, שביצע עבירה במהלך חופשה.

לכן במקרה הזה סוכם שהסיווג שלו יהיה סיווג של אסיר שאינו יוצא לחופשות כלל. יש סיווג א' – אסיר שלא יוצא לחופשות כלל; יש סיווג ב/1 – סיווג שמאפשר יציאה לחופשות עם מתן רשות מיוחדת לגבי כל מקרה ומקרה; ויש סיווג ב/2 – עם הודעה כללית למשטרה.

במקרה הזה, ברגע שהאיש הזה ביצע עבירה בזמן החופשה, בוטלה השהות שלו במסגרת סבב חופשות, הוא עבר לקטגוריה של מי שלא יוצא לחופשות כלל, ולכן הוא עתר לבית המשפט.

אם אחזור מהפרטני לכללי, אמרנו שהתנאים לאישור חופשה הם: סיווג האסיר לקטגוריה המאפשר יציאה לחופשות. לאחר מכן הוא עובר את המבחן של משטרת ישראל, שבוחנת את הנושא הזה.

השאלה כאן נוגעת להתאמת דרישות וקריטריונים בין שירות בתי הסוהר לבין בתי המשפט. כשהשופט פוסק שאין נתונים חדשים על כך שהאדם יעבור עבירה, הוא עובד לפי קריטריונים שונים לחלוטין מאלו של שירות בתי הסוהר. כי שירות בתי הסוהר קובע שאם אדם נשפט על עבירה דרקונית מאוד, ועבר במהלך חופשתו עבירה חמורה מאוד, כבר אין צורך בשום מידע חדש; מספיק להסתמך על המידע הקודם כדי לפסוק שהזכות לחופשה נשללת ממנו.

לא, אני רוצה שבכל פעם תבדקו מחדש האם גם הפעם הוא ישתתף בשוד או האם גם הפעם הוא ירצח מישהו. במילים אחרות, הוא מצפה מכם להיכנס אל המוח שלו, לערוך אחריו מעקב צמוד, להאזין לשיחות ולמחשבות, ואז לדווח לו אם אכן יש מידע חדש. יש כאן משהו אבסורדי בהתייחסותו של השופט לקביעת שרות בתי הסוהר.

ברשות היושב ראש, מבלי להתייחס לשופט הספציפי ולהחלטה הספציפית. אני רק יכול לומר שההלכה של בית המשפט העליון במקרים אלו אומרת: "אין בית המשפט צריך להעדיף את שיקול דעתו שלו לגופו של ענין על שיקול דעתם של שלטונות בית הסוהר. בית המשפט לא הופקד על הטלת הסמכות כאילו הוא עומד במקום שב"ס, אלא רק על ביקורת ההפעלה כדי לברר אם הסמכות הופעלה במקרה זה או אחר לפי הכללים החלים על הפעלת סמכויות מינהליות".

לכן אני חוזרת לבתי המשפט. לדעתי, היה כאן משהו שאכן סותר את הנורמה. השופט צריך לבדוק אם המערכת פועלת על פי החוק, ואם זכויות האסיר נפגעו ללא הצדקה משפטית או ציבורית.

אלו זכויות נפגעו כאן? מדובר באסיר מסוכן מאוד בהגדרה. איך השופט החליט להתערב? זוהי שאלה אחת. כפי שאמר חבר הכנסת פינס-פז, אני חושב שאתם לא יכולים לעבור על סדר היום מבלי שהשופט הזה ייקרא לדווח על החלטתו, ולקבל נזיפה.

מתי הוא ביצע את העבירה במהלך החופשה?

לפני שנה וחצי.

לפני שנה וחצי נשלל ממנו סבב חופשות בשל מידע מודיעיני.

כשהזכירו כאן שב-10% מהמקרים בית המשפט נעתר לעתירות אסירים, חשבתי שהאש תבוא עכשיו מהכיוון השני – איזה מין בית משפט זה? איפה האיזון? מה, ל-90% מהאסירים לא מגיע--

האיזון הוא העובדה שלא דיברתי.

איפה השופט צריך לבדוק את המערכת? למשל, נשללו לאסיר חופשות בשל התנהגות לא טובה בתוך בית הכלא. במקרה זה אפשר לבדוק – כי כאן יכולה להיות נקמנות וכל מני דברים ברמה של התאכזרות אישית וכדומה. אבל כשמדובר בעובדות פשוטות – פעם רצח ופעם שוד – אני לא חושב שצריכה להיות כאן בכלל חוות דעת של שוטר, שיכולה לסתור את העובדות הללו. לכן אנחנו מבקשים שאתם, כהנהלת בתי המשפט, תקחו את המקרה הזה לבדיקה נוספת.

השאלה השניה שלי מופנית לשירות בתי הסוהר: אני לא מבין אתכם – למה לא הגשתם ערעור?

האם זו פעם ראשונה שהוא יצא לחופשה לאחר בית המשפט?

הוא ברח מחופשה שניה.

אני שואל אתכם: איך לא יזמתם ערעור עם הפרקליטות?

לא היה להם שום סיכוי, ואני רוצה להסביר לך למה: השופט כבר נתן פסק קודם בשנת 2003 להוציא אותו לסבב חופשות. הם לא מילאו את הצו, וסירבו למלא את ההוראה הזאת. האסיר עתר שנית, כדי שיוציאו אותו.

אז למה לא ערערתם על ההחלטה הראשונה? הרי היה יותר נכון להגיש ערעור.

השופט ביקש לשוב ולבדוק את המידע המודיעיני. הנושא הזה שב ונבדק על ידי מחלקת המודיעין ומשטרת ישראל, והבדיקה הנוספת הובאה שוב בפני השופט.

הוא קבע שאין ממצאים חדשים.

הוא קבע שאין ממצאים חדשים, אבל נעשתה בדיקה נוספת. בכל מקרה, בכל הקשור לערעור: הפרוצדורה היא שפרקליטות המחוז מייצגת את שירות בתי הסוהר/משטרת ישראל בעתירות אסירים, גם בפני בית המשפט המחוזי. כשיש החלטה הניתנת בניגוד לעמדת המדינה, אותו פרקליט שמייצג את פרקליטות המחוז, שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל מעלים את הנושא לפרקליטות המדינה. פרקליטות המדינה לא מגישה בכל מקרה ערעור לבית המשפט העליון, כי היא בוחנת מהם המקרים המתאימים להביא לבית המשפט העליון.

מי צריך לצעוק "גוואלד", אם לא אתם?

עמדתו של שירות בתי הסוהר היתה שיש לערער. לא בכל מקרה הפרקליטות מחליטה אוטומטית להגיש ערעור, כי יש כל מיני שיקולים. גם כשפרקליטות המדינה חושבת שיש מקום לערער, לא בכל מקרה מגישים, כי בוחרים את המקרים המתאימים להגיע לבית המשפט העליון.

אני נציגת משרד המשפטים, אבל לא נשלחתי מטעם הפרקליטות, ואין לי פרטים בנידון. אני מוכנה לבדוק, לבקש תגובה לשאלה מדוע לא הגישו ערעור, ולשלוח לוועדה.

אנחנו מגיעים למשטרת ישראל: יצא אסיר כה מסוכן לחופשה. ראשית, מנהלת הוועדה גב' יפה שפירא, ביקשה ממני לשאול את השאלה הבאה: הרי יש גם חופשות בתנאים מגבילים. מדוע אסיר כה מסוכן לא היה מוגבל בחופשתו?

הוא היה מוגבל.

האם היו עליו מכשירים אלקטרוניים?

אין לנו מכשירים אלקטרוניים, אבל הוא היה מוגבל. הותנו לו תנאים, והתנאים הללו נבדקו גם במהלך החופשה הספציפית הזו.

אבא שלו לקח עליו אחריות?

כן.

אז למה לא עוצרים את אבא שלו עד שהוא יחזור?

האב התייצב 10 דקות לפני סיום החופשה, והודיע שהוא לא יודע איפה הבן שלו נמצא.

השאלה היא אם לא צריך להיות נוהל שבו מישהו לוקח אחריות.

הוא לקח אחריות, הוא ערב.

מהי המשמעות של האחריות הזו?

אם האחריות הזאת לא מלווה בהפקדה כספית, אין לכך משמעות מלבד זו המוסרית. כשזה מלווה בהפקדה כספית, בית המשפט יכול לחלט. רק אתמול היתה החלטה של בית המשפט, שחילט ערבות כספית של ערב שהפקיד כסף, והאסיר לא חזר מחופשה.

מה הביטוי לערבות? הוא כותב שהוא אחראי – מה זה אומר במקרה כזה?

אין לכך שום סנקציה בחוק.

אז למה כאן זה לא היה?

היו תנאים נוספים לחופשה שלו.

מי צריך לדרוש?

שמי סימה ימין, אני ראש חוליית מודיעין בתי סוהר, ובפועל אני מסווגת אסירים בחופשה. תנאים לחופשה נקבעים על פי חומרת עבירה, על פי גיליון ההרשעות של האסיר ועל פי המידע המודיעיני שניצב מול אותו אסיר.

לעניין המקרה הפרטני שלפנינו, התנאים נקבעו לאחר שהשופט הורה להוציא אותו לחופשה, ובאופן הכללי אין למשטרת ישראל או לשב"ס שום סמכות לקבוע ערבות כספית. ערבות כספית נקבעת על ידי בית המשפט. במידה ומשטרת ישראל – או לחלופין שב"ס – מגיעים לבית המשפט ואומרים להם: אנחנו מוכנים להוציא אותו לחופשה בתנאי שתהיה ערבות כספית, בית המשפט חייב לפתוח קופה – חשבון לאותו אסיר – כדי שתהיה הפקדה.

ולמה לא הגעתם?

במקרה הפרטני הזה, אין סמכות להפקדה כספית כי: (א) לא מדובר באסיר זר, אלא בתושב ישראל; (ב) לא היה עניין של בריחה.

תושבי ישראל לא בורחים?

תושבי ישראל בורחים, אבל בחוק ובפקודה מדובר בתושבים זרים בדרך כלל. שם זה תנאי מחייב. יש פעמים שבהם אנחנו כן מבקשים – כאשר מדובר באסיר שכבר ברח מחופשה.

אבל כאן מדובר ששדד במהלך חופשה. מי שברח אולי שחרר את עצמו, אבל מי ששדד תוך כדי חופשה הוא מסוכן.

אנחנו לא רצינו להוציא אותו לחופשה בכלל.

אני לא מבין: היתה החלטה מוזרה ופוגעת, לדעתי, בסמכותו של שירות בתי הסוהר לקבוע את הדברים הללו. לא היה ערעור מצד הפרקליטות, אתם השוטרים ושירות בתי הסוהר לא ביקשו--

הם לא חשבו שהוא יברח.

מה זה קשור? הוא שדד.

במקרה הספיצפי הזה, לא היתה עילה לבקשת הפקדה כספית.

אבל אם התקבלה החלטה המנוגדת לדעתכם, הייתם צריכים ללכת צעד-צעד כדי להבטיח שעל אסיר – שהוא מסוכן לציבור, לדעתכם – יוטלו כמה שיותר מיגבלות והתניות.

לכן נקבעו לו תנאים נוספים, כמו למשל: מעצר בית מוחלט בליווי האב.

מה עשיתם עם האב והאם? הגישו נגדם תלונה למשטרה?

זאת איננה עבירה.

האב אמר: אני נוטל על עצמו להיות אחראי. הוא עמד באחריות – הוא לא הבריח אותו. הוא לא בצע עבירה.

מהי המשמעות של ההתחייבות הזאת אם שום דבר לא קורה כאשר הם לא עומדים בהתחייבות הזאת? כשאני אחראי על ציוד, אני יודע שאם הציוד הזה ייגנב או ישרף אני משלם כסף – זוהי אחריות. אני אחראי על מישהו בבנק, וכשהוא לא משלם אני מחזיר.

אם נקבע דבר מהסוג הזה, אני לא רואה אסירים שייצאו לחופשה בכלל.

שלא ייצאו.

אני לא יודעת. אמרת קודם – ואני מסכימה עם דעתך – שיש גם אינטרסים להוציא אסירים לחופשה, ושאתה בעד.

נכון, אבל מישהו צריך לקחת אחריות על אדם שיוצא מבית הסוהר ל-48 שעות.

סליחה, אנחנו לא מדברים על אסיר לדוגמה. אנחנו מדברים על אסיר שאתם הגדרתם אותו כמשולל זכות החופשה. אז קיבלתם החלטה של בית המשפט, אבל מבחינת הקריטריונים שלכם אתם רואים בו אדם מסוכן. אם כן, איך אפשר לתת לו לצאת באחריות שאין לה שום ביטוי אמיתי, ללא מעקב?

זה לא מדוייק. היה מעקב, והתנאים שנקבעו לו הם לא פשוטים.

מה זה מעקב? הבנו מהי אחריות – הוא חותם, ואחר כך הוא לא אחראי על כלום. מה זה מעקב?

מעקב פירושו: במהלך החופשה שלו משטרת ישראל עורכת בדיקות, היא מגיעה אליו הביתה ובודקת אם הוא נמצא או לא.

כמה פעמים?

זה תלוי באורך החופשה.

אצל האסיר הזה באופן ספציפי?

היו אצלו.

היו אצלו וגילו שהוא איננו.

הוא לא היה.

בלילה לפני הבריחה גילו שהוא לא נמצא, ואז התחלנו לחפש אותו. עד היום משטרת ישראל מחפשת אותו.

מה גיליתם עד עכשיו?

בינתיים יש בידינו מידע מודיעיני אותו אנחנו בודקים ביחס לפעולות שהוא עשה לאחר מכן.

אתם לא יודעים אם הוא בארץ או בחו"ל?

הם לא צריכים לחשוף פרטים על החקירה. אתה מושך אותם.

הם לא צריכים – הם לא צריכים לענות על מה שהם לא יכולים. הם אנשים מבוגרים.

אנחנו עדיין בודקים את הנושא. בכל מקרה, הותנו תנאים לא פשוטים, יחסית לתנאים של אסיר היוצא לחופשה. לצערנו, הוא לא עמד בהם.

ראשית, התגלו כאן דברים מעניינים מאוד. התחלנו את הדיון בכך שאמרנו שנצא מהנושא הפרטני לנושא הכללי. בעיניי, הדבר הזועק ביותר לשמים הוא יכולתו של אסיר לצאת לחופשה בלא שמישהו לוקח עליו אחריות ממשית, והוא למעשה משוחחר. הוא כמעט לא מפוקח, למעשה. העובדה שהמשטרה הגיעה לשם זה יפה – ואגב, אני מופתע לטובה – אבל בעיקרון, גם זה לא תמיד קורה.

אני חושב שצריך לשנות את נוהלי שב"ס בכל הקשור לנטילת אחריות על אסיר בחופשה. האחריות הזאת צריכה להיות מלווה בכל מיני דברים – בין אם ערבות כספית כשצריך ואפשר, ובין אם נשיאת אחריות אחרת. אם אדם לוקח אחריות, יכול מאוד להיות שבמידה והוא מעל באמון המערכת, הוא נושא באחריות אישית ולא האסיר, ואפשר יהיה לעמיד אותו לדין בגין הפרת אחריות. אני לא נכנס עכשיו למהות העבירה ובוודאי לא למהות העונש, אבל לא יכול להיות שהאחריות הזאת תהיה חסרת משמעות ווירטואלית. בעיניי, זוהי המסקנה הראשונה, וצריך לשמוע את תגובת הגורמים הנוגעים בדבר על כך.

ברגע זה אני לא מוצא טעם להתערב בצמצום שיקול הדעת של בית המשפט. עם זאת, אני אכן חושב שלא נכון שדיונים אלו לא מתקיימים בבית המשפט העליון – אין שום סיבה לכך. זהו בג"ץ רגיל.

זוהי עתירה מנהלית - - - זה בג"ץ קטן.

אבל מתי החלטנו שכל העתירות הללו הן בבג"ץ קטן? הרי בזמנו זה היה בבית המשפט העליון, לא?

עד 15 שנה.

אני אומר את זה רק בהקשר הזה, כאשר תג"ד שמולביץ הקריא את המדיניות של בית המשפט העליון, ובית המשפט המחוזי פעל בניגוד לה. אבל אני לא מציע להתערב בשיקול הדעת של בית המשפט בשלב זה.

חבר הכנסת איוב קרא, בבקשה.

אני חושב שאנחנו חוטאים למטרה, כאשר במקרה פרטני אנחנו מנסים לצבוע באדום את מערכת בתי המשפט ואת שירות בתי הסוהר. מניסיוני, חבר הכנסת פינס-פז, הנהלים בשירות בתי הסוהר כוללים מנגנון נעילה. כך למשל, כאשר צריך לחשב את חופשות האסירים, בדרך כלל יש אנשים שמחייבים אותם לקחת ערב לחופשה שלו; יש אסירים שמחייבים אותם בערבות.

אבל כאן מדובר באסיר כה מסוכן, ולגביו הצעדים הללו לא מספיקים.

אני מקבל את כל הטיעונים של חברי הכנסת פינס-פז ושטרן, אבל זהו מקרה פרטני. באופן כללי, למערכת יש בלמים לכל התופעות ולכל המקרים של חופשות ושל טיפול באסירים בחופשות. אני מכיר את המערכת היטב, ואני עוקב אחרי הדברים. לדעתי, לא צריך למצב שבו צריך כביכול לשנות את כל התקנות והחוקים. צריך להעלות את הנושא הזה לסדר היום מתוך ראיה שלוקחת בחשבון מקרים בודדים מן הסוג הזה, אבל לא לבוא ולשנות בגלל זה את כל הקשור לנהלים.

אני מבקש לסכם: אני חושב שחבר הכנסת קרא צודק; אנחנו לא יוצרים כאן שום עליהום על המערכת כולה. אבל כשם שבתחום הרפואה רשלנות מהווה עבירה, והיא אסורה כי מדובר בדיני נפשות, כך גם בעבודה שלכם. הרי נוכחנו בזאת – מדובר כאן ברוצח. שורת החלטות שהתקבלו בקלות ראש מסויימת מפחידה אותי. מבחינתנו, היא לא מתקבלת על הדעת והיא לא צריכה להיות.

אני מסכים אתך ששופט צריך להיות חשוף לתביעת רשלנות במקרים מסויימים. גם חברי כנסת בעלי חסינות, חשופים לתביעות אזרחיות.

הנושא הזה שייך לדיון רחב הרבה יותר. כעת אני מתייחס רק לשורת התקלות שגילינו במקרה הזה: (א) אני מבקש מהנהלת בתי המשפט לבדוק את התיק הזה, ולראות איך השופט קיבל החלטה המנוגדת להנחיית בג"ץ במקרים הללו. כפי שראינו, יש כאן סתירה בולטת, ואנחנו מבקשים לקיים בירור בנושא הזה; (ב) נבקש מפרקליטות המדינה להגיב מדוע לא הוגש ערעור בעקבות הסתירה הבולטת כל כך בין נהלי בית הסוהר לבין החלטת השופט; (ג) נצטרך לבדוק – ואולי חבר הכנסת פינס-פז יקח זאת על עצמו – את כל נושא האחריות במקרים של חופשות אסירים, ולהחליט כי לגבי אסירים מסוג מסוים לפחות לאחריות יש ביטוי בערבות כספית.

חשוב שהוועדה תמליץ--

אני קורא לך לעבוד על כך יחד.

הרחמנות של בתי המשפט, בתי הסוהר והמשטרה – והרשלנות במקרים הגרועים יותר – פירושה התאכזרות לאזרח. לכן אנחנו דורשים מכם לעמוד על המשמר. חלק מהמערכות עשו זאת, וחלק לא. לכן, המציאות היא שאסיר מסוכן מאוד, שיש לו נטיה ברורה לעבריינות חוזרת, מסתובב היום חופשי בארץ או בחו"ל, וביכולתו לבצע עבירות נוספות.

תודה רבה, ותודה לחבר הכנסת פינס-פז על שיזם את הדיון בנושא.


הישיבה ננעלה בשעה 10:35