אתר פרדסנות ע"ש מינקוב - שחזור ענף ההדרים מראשיתו

16
ועדת החינוך והתרבות
6.6.2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 240
מסיור ועדת החינוך והתרבות
שהתקיים ביום ראשון י"ז בסיוון התשס"ד (6 ביוני 2004) בשעה 11:00

אתר פרדסנות ע"ש מינקוב – שחזור ענף ההדרים מראשיתו.

חברי הוועדה: אילן שלגי – היו"ר

יוסי פלדמן – מנכ"ל המועצה לשימור אתרים
חומי נובנשטרן – ע. מנכ"ל המועצה לשימור אתרים
יאיר פרג'ון – מנהל בית-ספר שדה באתר ניצנים
רוני בן-ארי – פעילה בפרויקט ניצנים
אביאל קרן - פרדסן
ירון קרן – פרדסן
כרמית רפפורט – מנהלת הפרדס

אפרת מורלי

שרון רפאלי


אתר פרדסנות ע"ש מינקוב – שחזור ענף ההדרים מראשיתו

כאשר הקיבוץ נפל היה לחברים קשה לחזור לכאן, והם הקימו את הקיבוץ ממזרח לכביש. המקום הפך לכפר נוער. בשלב מסוים כפר הנוער התפרק והוקם במקום הזה בית-ספר שדה. כפר הנוער נסגר, ואת אדמותיו רכש יהודי פרטי, והקים יישוב. לצערי, היו גם בעיות עם בית-ספר שדה, והחברה להגנת הטבע התלבטה איך להחזיק את המקום והחליטה לצמצם את הפעילות כאן. אז אנחנו נכנסנו לפעולה. יאיר היה מנהל בית-ספר השדה ואמר שהמקום עשוי להיות מוזנח, ואנחנו שראינו בו אתר חשוב ממדרגה ראשונה התחלנו בשיקומו.

מה היה הבניין הזה לפני שהיה הקיבוץ ב- 48'? הרי לא הקיבוצניקים בנו את זה.

תכף הוא יספר על כך.

אנחנו התחלנו לטפל בנושא בקשיים ובבעיות, ואת הסיפור של המקום והדרך לארגן אותו נשמע בסוף. קודם אני רוצה שנשמע את הרקע ונבין את העניין.

ברוכים הבאים לניצנים הישנה, מישור החוף הדרומי של הארץ. אנחנו שמחים לארח את ועדת החינוך של הכנסת. במרפסת הזאת של האפנדי הערבי עם האוויר הנעים שנושב מן הים נשמע את השתלשלות האירועים במקום הזה.

בשנות ה- 20 לאחר שהבריטים כבשו את ישראל התפתח ענף הפרדסנות, ואם קודם לכן הוא היה קרוב לים, הוא עלה מזרחה וגם על רכסי הכורכר. אנחנו יושבים עכשיו על רכס כורכר מספר 3; 1 הוא בים, 2 בתווך, 3 כאן, למטה כביש מספר 4 שנמצא 4, ואחריו רכס כורכר מספר 4 שזה גבעה 69.

גם בהרצליה יש שלושה רכסים.

שלושת רכסי הכורכר בהרצליה שונים משלנו. הראשון שלנו באזור ניצנים מתחיל להיות בים באזור יבנה, ביפו הוא כבר כולו בים, ובמעגן מיכאל הוא ממש אי היונים, ובראש הנקרה הוא נמצא קילומטר בתוך הים. כלומר אנחנו לא יכולים להגיד שרכס הכורכר העצמוני הוא רכס הכורכר הדרומי. הגיאוגרפים עושים את זה קל יותר וממספרים אותם. חשוב היה להדגיש את הנקודה הזאת משום שרכס הכורכר באמת גבוה – כ- 58 מטר מעל פני הים. נחפרה כאן באר בעומק של 40 מטר, והאפנדי דלה את המים במנוע שהוא קנה מהבריטים והשקה את כל הפרדסים והמטעים מסביב. לבית הזה היו 4 מרפסות: אחת צופה לכיוון צפון מזרח, והיא שמישה בכל שעות היממה; כל הקומה העליונה הייתה המרפסת המערבית; הקומה המזרחית גם היא הייתה מרפסת; והייתה מרפסת נוספת בחלק הדרומי, והיא נמצאת בתהליך של שיקום ושחזור.

האפנדי ישב בבית הגדול הזה, 4 חדרים בבית הגדול הזה, 4 מרפסות, 4 נרגילות ו- 4 נשים. סורבג'י האפנדי ישב בשלווה על הגבעה, מולו כפר ערבי בשם סדוד שישב על תל אשדוד המקראית, ממזרח היה כפר ערבי בית-דרס מעבר לגבעות, ואחריו ג'וליס, דרומה מפה היה כפר בשם חממה, מאחוריו כפר מג'דל , היא אשקלון. באחד הימים הבן של האפנדי התקוטט עם ערביי חממה שהיו מסוכסכים ובקטטה נרצח אחד מערביי חממה. מתפתחת התכתשות, אלה מנסים לנקום את דם ההרוג, הבן בורח לכאן ומסתתר; השיח'ים בסביבה ניסו לעשות סולחה ולא הצליחו. הבריטים שישבו בסביבה גם התערבו וניסו לעשות סולחה, וזה גם לא הולך, וגם לא התערבותם של אנשי גדרה ובאר-טוביה שהיה להם קשר באותם ימים עם האפנדי – לא מצליחים לעשות סולחה. האפנדי דאג מנקמת דם. באחד הימים באו אליו שני אחים בשם יואב עשהאל צוקרמן מגדרה שעבדו ברכישת קרקעות בדרום, ואמרו לו: "אנחנו רואים שהפנים שלך אינם כתמול שלשום, המצב לא נסגר עם ערביי חממה?" הוא אמר: "לא נסגר". אמרו לו: "אולי קרן קיימת מוכנה לקנות את הבית הזה ואת הסביבה. אתה מוכן שנביא אותה לכאן?" הוא שמח שיש פתרון, והסכים. הם חזרו אחרי שלושה ימים עם דלי עם ביצים ביד. הוא שאל אותם: "איפה הקרן הקיימת, אתם צוחקים עליי?" הם הסירו את הקש שהיה בדלי ומתחתיו היו לירות שטרלינג ואמרו לו שהגברת לא יכולה להגיע, אבל הם יעשו את העסקה בשבילה. כך הקרן הקיימת קנתה את הבית האלה על כל הפרדסים והמטעים מסביב, עם הבאר ועם האריסים שהיו כאן. הוא עזב לחוף הים לכיוון יפו ומשם לביירות ונעלם מן הארץ. סורבג'י לא היה פלסטיני, אלא ממוצא תורכי שנשאר כאן והלך ללבנון ושם נעלמו עקבותיו.

המקום הזה הוא אי קטן של קרקע יהודית בתוך המרחב הערבי הצפוף בין יפו לעזה. מה עושים במקום הזה? המוסדות המיישבים מחפשים גרעין שעולה להתיישבות ויושב במרכז הארץ מצפון לתל-אביב במקום שכוח אל שדרך עפר מובילה אליו. מוצאים יישוב קטן שבו יושב גרעין קטן של קבוצת ניצנים שהתכוונו לעלות אל הגליל. המוסדות המיישבים מציעים להם לא לעלות לגליל ובמקום זה להתיישב במקום לא רחוק מיפו שדומה לנוף הזה. האנשים הגיעו לכאן, הסתובבו בבית, ראו שיש באר מים, פרדסים, דיונות חול, נופי ים, ואמרו שהנוף הזה דומה לנוף שמצפון לתל-אביב, והחליטו לבוא לכאן. עד היום הדור השני של ניצנים לא סולח לוותיקים שעזבו שם כי המקום ההוא היה כפר שמריהו. הם התיישבו כאן בחנוכה 1943. יומיים אחר-כך עלה לקרקע גם קיבוץ יד-מרדכי. בחלק מהספרות של פעם כתוב שהם התקבלו בסבר פנים יפות על-ידי ערביי הסביבה, אבל זה חלק מהפולקלור שמישהו רצה ליצור אידיאליזציה של חיים משותפים בין ערביי הארץ לבין היהודים, אבל לא כך הדבר. המתיישבים סבלו כבר מהיום הראשון; זה התחיל בגניבת פרות וירקות מהשדות, גניבת צינורות השקיה, גניבת בהמות.

אחד הדברים המעניינים בהתיישבות ארץ ישראל ערב הקמת המדינה הוא לראות את ה' באייר כבנוי משלבים בדרך. ההיסטוריונים נותנים תמונה כללית לפי 4 פרקים שבגינם יש לנו מדינה: רכישת קרקעות מבעלות ערבית לבעלות יהודית; השלב השני הוא החזקת הקרקעות; הפרק השלישי הוא השינוי הדמוגרפי, העלייה הבלתי לגלית לארץ-ישראל. זה מה שגרם ואפשר לבן-גוריון להקים את המדינה; הרביעי – מלחמת השחרור. רבים מאתנו תופסים את מלחמת השחרור כשייכת לפנתאון המרכזי שבגינו יש לנו מדינה, אבל לא כך הדבר. כשאנחנו מלמדים את הפרק הזה שנקרא "תש"ח" או "הקמת המדינה" זה לא פרק תלוש, אלא יש בו 4 פרקים. גם להעפלה יש חלק גדול מאוד. אנחנו מכיר את השיר "שושנה", שהיא ספינת מעפילים. הספינה הגיעה לחוף ניצנים, וקיבוץ ניצנים היה בסיס ההורדה של אניית המעפילים הזו. אם כך, הקיבוץ השתתף גם בעלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל, בשינוי הדמוגרפי בארץ ישראל של היהודים שמספר הולך ועולה. חלק מהמעפילים מתיישבים בקיבוץ לאחר-מכן.

באיזו שנה זה היה?

במרס 1947. מתוך 838 מעפילים 400 הצליחו לחצות את כל דיונות החול, לעבור דרך הקיבוץ, לעבור את כביש 4 ומשם לכיוון באר-טוביה ולמרכז היישוב הצפוף יחסית כדי להתערב בקרב האוכלוסייה בארץ.

ב- 1947, על-פי תוכנית החלוקה של האו"ם ניצנים נמצאת בתוך שטח המדינה הערבית לכשתקום. מה עושים? קמים ועוזבים? הייתה החלטה גורפת שלא קמים ועוזבים כי יש זמן עד לעזיבת הבריטים בעוד 5 חודשים. ב- 15 במאי 1948 התרחשו שלושה אירועים מקבילים: הבריטים עזבו את ארץ-ישראל; בן גוריון הכריז על הקמת המדינה; והליגה הערבית הכריזה על פלישתה לארץ-ישראל, כלומר כל מדינות ערב התערבו במלחמה בארץ-ישראל. ניצנים, יד-מרדכי, כפר דרום, נירים ויישובים רבים אחרים נצורים ומכותרים, ואין להם קשר עם העולם החיצון. המצרים מתקדמים על הכביש הזה כאן בין רכס כורכר מספר 4 לבין רכס מספר 3. בשבת 29 במאי הצופה מהמגדל מדווח למפקדת גבעתי שעל-פני ניצנים חלפו למעלה מ- 200 כלי רכב ומשוריינים לכיוון צפון. כל שעה עגולה הוא מדווח למפקדת גבעתי. בשעה 16:00 אחר-הצהריים דווח שחלפו למעלה מ- 1,200 כלי רכב ומשוריינים לכיוון צפון. הכביש הזה לא ראה בימים האלה מספר כל-כך רב של כלי רכב נעים בו. צבא רב נע לכיוון צפון. גם אחד מקציני המטה, שמעון אבידן, מפקד החטיבה אז, אמר שלא יכול להיות שעברו כל-כך הרבה כלי רכב כי ראש הטור צריך להיות בראשון, ולא מראשון לציון מודיעים, לא מגדרה ולא מגן-יבנה מודיעים, אז איפה כל הטור הזה? שמעון אבידן עולה על ג'יפ עם עוד כמה קציני מטה ועולים על רכס כורכר מספר 4 וצופים על המרזבה בין 3 לבין 4 אל צומת אמונים, ולימים שאלו אותו מה הוא ראה, והוא אמר שהוא פחד כי לא היה שום כוח שיעמוד מול הצבא המצרי מפה לתל-אביב, וניצנים הייתה בעורף. הוא נסע מייד לבור בתל-אביב דרך רכס כורכר מספר 3 ודיבר עם יגאל ידין ומספר לו שהוא שמע שיש 4 מטוסים שמרכיבים אותם בחצור, והם עומדים לתקוף את שדה התעופה באל-עריש. הוא תבע שהגיחה הראשונה שלהם תהיה פה בסדוד. היה ויכוח גדול, ובסופו של דבר שמעון אבידן מצליח לשכנע לקבל פקודות תקיפה משמעון, מפקד גבעתי. הוא הגיע לתל-נוף ורואה את ההכנות בעיצומן, והטייסים חדורי קרב לטוס, ביניהם מח"לניקים – מתנדבי חוץ לארץ – מאוסטרליה, מבריטניה ומארצות-הברית וגם טייס ישראלי אחד, עזר ויצמן. שמעון הגיע ואמר להם שהטיסה להם היא לא לאל-עריש, אלא לאשדוד, שתי דקות טיסה. הם לא כל-כך רצו כי במלחמת העולם השנייה נתנו להם לעשות גיחות של שעות, ופה נותנים להם גיחה קצרה. ויצמן אמר להם שהוא מכיר את הגיאוגרפיה פה, ואין אף אחד מול המצרים, לכן הם חייבים לעשות את הגיחה כאן. ההתקפה עצמה נחלה כישלון חרוץ מבחינה צבאית: מטוס אחד התרסק וטייסו נהרג; השני נחת נחיתת אונס והמטוס יצא מכלל פעולה, הפגזים לא התפוצצו כי לא סובבו להם את המרעומים, המקלעים מפסיקים לעבוד כי לא היו מכוילים. שמעון אבידן הצליח לארגן את אנשי גדוד הנגב וגדוד נוסף מאצ"ל ושני גדודים שלו מגבעתי, והם תקפו בלילה שלאחר-מכן את המתחם בעד-הלום. הגדוד של הפלמ"ח מהנגב הגיע לגבעה הזאת וירד לכיוון החורשה. ההתקפה הזאת של הפלמ"ח, גבעתי והאצ"ל נחלה גם כישלון חרוץ. היו 50 הרוגים, כוחותינו לא הצליחו למגר אף לא עמדה אחת של המצרים. הייתה נסיגה, בחלק מהמקומות השאירו פצועים בשטח, יצא זחל מניצנים לכיוון הכפר הערבי סדוד, משולי הכפר משכו פצועים והרוגים. בגלל הכישלון קיבוץ ניצנים נמצא עדיין בעורף המצרים, והם מחליטים שהם תוקפים את הנקודה הזאת ולא משאירים אותה שוב.

אתה מספר את זה מצוין וברמה גבוהה מבחינת המידע שאתה נותן ומה שאתה מניח שלנוער יש מושג בו. אל איזה גילאים אתה מדבר בדרך-כלל, ומה הפידבק שאתה מקבל? שואלים אותך שאלות? מרותקים לסיפור או הולכים לאיבוד?

המתודה של לפני חצי שנה היא לא המתודה של היום, הצוות יושב כל הזמן ומדבר. אנחנו מספרים את הסיפורים האלה מכיתות א' ועד מבוגרים, תלוי מה.

עכשיו השתדלת לדבר אל מבוגרים.

כן. מתוך הנחת מוצא שיש לכם רקע מסוים לא הבאתי, למשל, מפה שממחישה את תוכנית החלוקה.

אתה עושה את זה כשצריך?

בהחלט. מראים איפה נהרייה, ניצנים וירושלים נמצאות ומה משמעותה של תוכנית החלוקה בארץ-ישראל.

באים גם חיילים?

בטח. מכיוון שאותם מדריכות החיילות של היחידות שלהם, אני חייב להודות שיש עם זה בעיה מסוימת כי הן לומדות מתוך הלומדות, ולפעמים רצות שם שגיאות לאורך זמן.

לא מזמן בצה"ל בבסיס הנדסה סיפרו שאמיל גרינצווייג היה בחור מהימין שמישהו מהשמאל רצח אותו בירושלים. את זה סיפרה מדריכה בצה"ל.

זה היה כתוב במערך הדרכה בצה"ל.

מעת לעת מגיעים לכאן קורסים של בנות חוויה, ואנחנו עושים להם השתלמות. למדריכות בסיס הטירונים הסמוך אנחנו נותנים 3-4 שעות כאן, והבנות מצטרפות למדריכות שלנו. יחידות אחרות, כמו בה"ד 12 באים פעם בשמונה חודשים, שנה, זה לא מובנה בקורסים שלהם שאנחנו מדריכים אותם.

הוא לא נגע עדיין בכל הסיפור, אבל הסיפור מרתק מעבר למה שהוא סיפר.

אנחנו מצפים להמשך.

אני ראיתי חיילות ומדריכות צעירות וכיתות שיושבות בפה פעור. הנושא הפך למיתוס כל-כך חזק. סיפורים ומקרים יש הרבה, אבל העניין הוא למצוא את הדברים המיוחדים שדרכם אפשר להגיע לאנשים.

ניצנים כיישוב ומאחז נמצא בעורפם של המצרים כבר שבוע או קצת יותר. ב- 7 ביוני הם מחליטים לנקות את כל מה שיש בעורפם כי יד-מרדכי וכפר-דרום נפלו, וזה היישוב היחיד שנמצא בעורף. הם חוזרים חזרה ותוקפים את הנקודה. קודם תקפו בארטילריה; פגז שנופל גומר את כל העמדה, ואחר-כך מטוסים מצריים. חבר'ה שישבו כאן על עמדות של שקי חול רעועים ומטוס זורק פה פצצה או יורה מקלע, צריך להבין את התחושות שלהם.

לפי מדריך ארץ-ישראל בהוצאה לאור של משרד הביטחון, זה היה בלילה בין ה- 6 ל- 7 בחודש. היום. אנחנו באים ביום הנכון.

לאחר-מכן התחילה התקפת חיל רגלים שלהם שמלווה בשריוניות והיו 4 טנקים. זה נראה כלום, אבל צריך להבין ש- 8 כלים כאלה שמקיפים את המקום זה פחד אלוהים. 4 טנקים במושגים של אז זו דיוויזיה. פגז שיוצא ממנו כותש את העמדה. בחסות הטנקים מתקדם החי"ר המצרי עקב בצד אגודל. הם מתחילים באזור מכלי המים כ- 300 מטר מכאן, ובסביבות השעה 10:00 בבוקר כל העמדות שהיו סביב גבעת מכלי המים שהייתה הכי בולטת והכי חולשת בסביבה נכתשות בזו אחר זו. מפקד המקום, אברהם שוורצנשטיין, איש גבעתי, נותן פקודה לאנשים לעבר מבנה חדר האוכל, שהוא חלק מבית בריטי שהפך להיות חדר-האוכל של הקיבוץ. שם הוא מתארגן להגנה, ולאחר שעה קלה הוא מגיע למסקנה שהוא לא יכול להגן על הנקודה ונותן פקודת נסיגה לבית הערבי הזה. בחצר למטה היה בונקר שהיה מרפאה. זה אמבולנס שהשיגו מהבריטים שהיו כאן לפני שפינו את המחנה הצבאי הסמוך. הגיעו לכאן 104 אנשים. לקראת שעות אחר-הצהריים המאוחרות נהרגו כאן כ- 30 אנשים, ומספר דומה של פצועים. מאז שעות הבוקר המוקדמות האלחוטאית מחוללת במכשיר המירס שהם מותקפים. מפקדת גבעתי לא מגיבה, לא יודעים אם שמעו או לא, אבל יודעים שהקשר של המפקדה עלה על הודעה ב- 10:00 בבוקר שאחד הטנקים המצריים הודיע שהם כבשו את מצודת ניצנים. לקראת 16:00 אחר-הצהריים לא הייתה יותר תחמושת, רוב הנשק יצא מכלל פעולה, אין רימונים, אין חומרי נפץ, אין קשר עם המפקדה, אין ממי לקבל פקודה, ובמקום הזה יש כ- 100 אנשים, ולאברהם אין תשובה מה לעשות. זו דילמה של מפקד שלא לומדים בשום בית-ספר. אבל היה בית-הספר החברתי שאמר שצריך להילחם עד הכדור האחרון, ושעל הבית צריך להגן בכל מחיר.

את זה לקחו מאנשי פמפילוב, הרוסים.

לקחו מאנשי פמפילוב, לקחו ממצדה. הרוח שהייתה באותם ימים הייתה כזו כי הציונות שהייתה הטריגר להקמת המדינה הייתה הציונות החילונית. היא זרקה את כל מסורת ישראל, באה לארץ-ישראל, ולכן נאחזה בשבבי סיפורים.

לכן אני מבקש ממך לשקול להתחיל לדבר על הרצל. יש לך 5 שלבים, לדעתי. הציונות החילונית המדינית.

הציונות המדינית המעשית.

שיבת ציון הייתה עוד קודם, אבל הרצל זה הפרגמטיזם, אחר-כך חברה לזה גם הציונות הדתית.

ברור.

בקבוצה של חבר'ה בוגרים יחסית אנחנו מדברים. כשבאים קבוצות מהסקטור הדתי-לאומי---

הפועל המזרחי הצטרפו לציונות.

הצטרפו רק אחר-כך, אבל קשה להם לקבל שקודם הציונות הייתה רק ציונות חילונית. הנוער לא מאמין.

אברהם שוורצנשטיין קרא את הספר "אנשי פמפילוב" שעבר מיד ליד. פמפילוב היה גנרל רוסי שהאנשים בשטח העריצו אותו מאוד, והיחידות שלו ישבו 60 קילומטר מרוסיה מול הגרמנים בקרבות על לנינגרד ועל מוסקבה. המוטיב המרכזי בספר הוא שבאחד הפעמים בא הגנרל פמפילוב למומי שולי, מפקד הגדוד שיושב שם, והוא שואל אותו לשם מה הוא מגן, והוא אומר, "לאמא רוסיה", והוא אומר לו: "האם תסכים לתת את כל חייך לאמא רוסיה?", והוא עונה: "כן, המפקד פמפילוב". בסוף מומי שולי אומר לו: "אישה, יש לך בבית?", והוא אומר לו: "כן, המפקד", "וילדים יש לך בבית?", "כן, המפקד"; "אתה רוצה לחזור לאישה ולילדים?", "כן המפקד"; הוא אומר, "אתה נלחם כדי לחזור לאישה ולילדים, לא בשביל למות". זה הדבר המרכזי בספר שאני קורא כל פעם כי אנשים לא מבינים. אנשים הבינו מאנשי פמפילוב שצריך למות בעד ארצנו; אנשים צריכים לחיות בעד ארצנו כדי לחזור לאישה ולילדים. המוטיב המרכזי בספר הוא חיים. זו השורה החשובה ביותר בספר. אברהם הצליח אולי להפנים משהו בתת-מודע שלו מאנשי פמפילוב. הוא יושב אחר-הצהריים כאן, המצרים מקיפים את האזור, אין תחמושת, אין נשק, אין עזרה, יש 100 איש חיים בבית. מה עושים? כאן אני אעצור ונתקדם במנהרת הזמן.

1973, תעלת סואץ, מוצב המזח. יושב שם מפקד בשם שלמה ארדינסט, ויש לו עוד 18-22 איש חיים ומספר הרוגים בחצר של המוצב שמכוסים בחול, והוא מפקד ממפקדת פיקוד דרום לתת לו פקודה להיכנע כי כל הניסיונות לחלץ אותו עלו בתוהו. החליטו בפיקוד דרום שמשאירים אותו לאנחות. במכשיר הקשר הוא ביקש להיכנע מכל מיני אלופים ותתי-אלופים. אף אחד לא נותן לו להיכנע; דדו מגיע לבור, והוא גם לא נותן לו פקודת כניעה. כשנותנים לו פקודת כניעה מתערב שר הביטחון, משה דיין, ואומר לו שאין לו פקודה להיכנע, הוא המפקד במקום ועליו לעשות הערכת מצב ולהחליט. שלמה מחליט להיכנע למצרים.

אברהם שוורצנשטיין יושב ומחליט להיכנע למצרים. הוא שולח חייל עם גופייה לבנה, מנפנף בה, נורה ונהרג. אברהם מחליט לא לשלוח חייל נוסף. הוא עצמו יוצא מהבניין, נורה ונפגע. אז יוצאת מהבניין אלחוטאית בשם מירה בן-ארי שהייתה אם לילד בן שנתיים וחצי. יומיים לפני-כן היה פינוי של התינוקות וגם של נשים, אבל היא ועוד עשר נשים החליטו להישאר בחזית. היא יצאה מן הבניין מצוידת באקדח, המצרים היו שקטים. היא ניגשת לאברהם וחובשת את הפצע שלו בכתף. מהצד השני מגיעים שלושה קצינים מצריים חנוטים בחליפותיהם ובדרגותיהם, ומסמנים לרדת לוואדיון, ומירה ואברהם שעון על כתפה יורדים למטה. היא אמרה לאחת הבנות בבניין שהיא משאירה אצלה כדור למקרה שהיא תיפול בשבי. היא לקחה את האקדח, ירתה בקצין המצרי שהרג את אברהם והורגת אותו במקום. היה ברור לה שאם היא עושה מעשה כזה מה תהיה התוצאה, וקצין מצרי שהיה במקום יורה בה והורג אותה.

מי סיפר את הסיפור?

חצאי הגוף של האנשים יצאו מהחלונות. כשהתחילה הכניעה כבר היה שקט מסביב, אנשים הסתכלו על כל המחזה הזה.

גמאל עבד אל-נאצר שהיה קצין שלישות צעיר בגזרה של עד-הלום ואחר-כך בפלוג'ה שכב בבית-חולים שדה במג'דל עם רסיס ברגל כשהסיפור הזה התרחש כאן. הוא כתב ביומן שלו את הסיפור הזה, ושאל שם "איך אישה הרגה את אחד הקצינים החשובים שלנו?". הסיפור הזה, אם כן, מקבל סימוכין גם ממקורות אחרים.

המצרים עלו למעלה ושבו את האנשים. כמה רגעים לפני שלב הכניעה, העמדה הזאת שהיא היחידה שתפקדה, והיו בה ארבעה לוחמים, מקבלת פגיעה ישירה של מרגמה, ואז לא נשאר בכלל כוח. אחת הבנות, שולמית דורצ'ין, רואה את הפצועים קשה מהחלון; היא הולכת למרפאה, ואומרים לה שאין אפילו סמרטוטים לחבוש את הפצועים. היא נכנסת לבניין, לוקחת גופיות מאנשים והולכת לכיוון הבונקר הזה כדי לחבוש את הפצועים. תוך כדי הליכה היא נפגעת ונפצעת קשה. המצרים שעולים למעלה שובים כמה אנשים ומריצים אותם בין העמדות הממולכדות. שולמית נלקחת למרפאה במג'דל, ושם היא מתה בלילה ונקברה בבית הקברות המוסלמי, ואחרי שנה העבירו אותה. שלושת החיילים האחרים גוועו כאן על הגבעה.

כך מסתיים קרב ניצנים. רק אחרי חמישה חודשים מגיעים למקום אנשי הרבנות לאחר שכוחותינו הצליחו למגר את המצרים מהאזור הזה בנובמבר אותה שנה במבצע "יואב", ואוספים את החללים, קוברים אותם בקבר אחים בחלק הצפוני של הקיבוץ, וכשהם חוזרים מהשבי אחרי תשעה וחצי חודשים ממשיכים למצוא חלקי גופות בכל מיני מקומות שלא חיפשו בהם. כאשר הם חזרו מהשבי הסתבר להם שאף אישיות ממלכתית לא באה לקבל את פניהם. הסתבר להם שיום לאחר הנפילה בשבי אנשי ניצנים גונו על הנפילה בשבי. שמעון אבידן גינה אותם באותו דף קרבי מפורסם שהיה חתום עליו. הטקסט נכתב על-ידי אבא קובנר שהיה פוליטרוק של חטיבת גבעתי – סגן מפקד החטיבה לענייני מוראל – זה היה התפקיד שלו. "כישלון בניצנים", כך פותח הדף, כאילו הקיבוץ אחראי לנפילה. יש שם שורות שאומרות: "טוב ליפול בחפירות הבית מללכת בשבי האויב"; "כל עוד הכדור נושם במחסנית חרפה ללכת לשבי האויב". הדף הקרבי אמר, "עדיף היה שהייתם מתים בתעלות הבית והיינו עושים מכם גיבורים אחר-כך, מאשר שאתם חיים עכשיו ועושים בושות".

אנחנו באנו לאתר שמנציח את האישה הלוחמת. שמענו סיפורים רק על שתי נשים לוחמות? איך שמים דגש על הנושא הזה?

אי-אפשר לספר רק את הסיפור של הנשים בלי לתת את כל הרקע כי זה לא נוחת "יש מאין", זה חלק מהאווירה הכללית. בשלב הבא אנחנו מספרים על אנדרטת הברונזה, סיפורה של הלוחמת השלישית.

פה בניצנים נהרגו שלוש נשים מתוך עשר, ועשר נשים נשארו להילחם עם הגברים, ורק לאחר 50 שנה הייתה יוזמה להקים פה יד לאישה הלוחמת כדי לציין את פועלן, עמידתן ושותפותן בתש"ח כי לפעמים נראה שנגרע מקומן של הנשים בתש"ח, ואולי בכלל בעשייה להקמת המדינה.

אנדרטת הברונזה היא יוזמה של בן-אדם בן 92 בשם יצחק פונדק שהיה מפקד גדוד 53 של גבעתי, והוא יזם להקים את האנדרטה לאישה הלוחמת דווקא פה בניצנים. אין עוד נוספים להקים אנדרטה? יש אולי מקומות נוספים, אבל בניצנים דווקא בגלל הסיפור הטרגי ומכיוון שכנראה נשארו עשר נשים, ביניהן אמא אחת שיכלה להתפנות וללכת, זה הפך לסמל.

היה לה גם בעל?

כן. היא אמרה שבעלה נסע במשוריין בין חולדה לבאר-טוביה ובין חולדה לבין שער הגיא, הוא לא היה ממש בחזית, ולכן היא אמרה שאם יקרהל ה משהו הוא יוכל לטפל בילד. במבצע פינוי התינוק היא כתבה מכתב ושמה אותו בכיס של הילד, ובו היא מציירת דמות של אישה בת 22אם לילד ואישה לבעל שיודעת על מה היא מדברת. היא מדברת כמו בן-גוריון: "למען עמנו למען ילדנו יוכל לחיות בארץ חופשית".

אתם מראים את המכתב הזה?

בהחלט. נראה גם לכם.

איפה הילד הזה?

אנחנו יודעים איפה הילד, פוגשים אותו מדי פעם, וזאת היא אשתו, רוני בן-ארי.

יפה, הנה התחברנו.

כאמור, לאור היוזמה של פונדק להקים את האנדרטה לאישה הלוחמת, אנחנו שמחנו על-כך, נעתרנו, רצינו, זה חלק מההוויה במקום. הוקמה האנדרטה הזו, פסל הברונזה שהוא פרי יצירתה של פסלת בשם שוש חפץ מתל-אביב, שנתנה אותו כתרומה. הוא הופך להיות אבן שואבת להרבה מסגרות, גם של הצבא וגם אזרחים שלומדים את סיפורה ואת מיקומה של הלוחמת בתש"ח. אני אתן לרוני לדבר ולספר יותר על הסיפור המשפחתי.

אני אשתו של דני. כשהעברתם את הדף שאלתי את חומי איך לקרוא לי בתפקידי; אני עם דני מגיל 16, ואני בת 57, אז אנחנו הרבה מאוד שנים ביחד, ואת סיפורה של מירה אני מכירה מגיל 16. ב- 93' הוחלט על-ידי המדינה: משרד הפנים, משרד הביטחון להקים את האנדרטה הזו, ובמיוחד בזכות פונדק, האיש האציל הזה שדחף את הנושא. צלצלו ואמרו לנו שעל רוחה של מירה, במקום שהיא נפלה וסיפור חייה המדינה החליטה להקים אנדרטה שנקראת "יד האישה הלוחמת". הרוח הזאת היא הרוח של האישה הלוחמת. בהיותי אשתו של- למדתי להכיר אישה, דמות, ומה שאני עושה במרבית חיי מלבד המקצועות האחרים שלי, אני אוצרת המשפחה. יש לי כמעט פרופסורה בדמות הזו של מירה בן-ארי. אני מלקטת כל השנים אינפורמציה, ידע, פוגשת אנשים ומראיינת אותם – אני עיתונאית במקצועי – וכך למדתי עם השנים יותר ויותר. יש לנו יומנים שלה על חייה וגם מכתבים.

יש לכם בת?

יש לנו 3 בנות. לאחת קוראים מירה, לאחת קוראים מיכל ולאחת קוראים יעל. מי שרואה את מירה שלנו, הבת, ופוגש אותנו נעתקת לו הנשימה כי זה בבואה של אותה מירה הסבתא, אמא של דני.

כשמספרים על דמות חזקה וגיבורה מסתכלים על זה מכמה פנים. לך היה חשוב לדעת איך יודעים. אז קודם-כל הוזכר המכתב, ואני אקריא לכם שני משפטים מהמכתב. צריכים לזכור שזה פתק קטן שהוטמן בכיס מעילו של דני שכותבת אותו אישה בת 22 שצריכה להחליט להישאר, לתת את בנה שיגור במקום אחר, כי היא יודעת לאן היא הולכת. היא כתבה את המכתב בכתב יד ברור, מחושב, אוהב, ומצד שני הולכת לחברה שלה ומבקשת ממנה לספר לדני שהייתה לו אמא שידעה בדיוק לאן היא הולכת. אני מכירה את הדמות שלה מאז שהייתה בת 7, כשהיא עלתה לארץ. משפחה ציונית שעזבה כל טוב שהיה לה בגרמניה.

איך היה השם לפני בן-ארי?

גלאסשייפ. המשפחה עלתה מברלין.

מירה בלטה בכיתה בשפה העברית, ועשו מחקר על שפת הכתיבה שלה ועל הכתב שלה שהיה יוצא דופן. היא הייתה מלכת הכיתה ביופיה, בנקמנות, במצוינות, סייפנית – בחרה את מקצוע הסיף כספורט, וזה גם מלמד עליה. הייתה פעילה במחתרת הלח"י, הייתה מעבירה הודעות ופעלה מאחורי גבה של המשפחה שלה והחברות. חברותיה הן חברות שלי היום, אני מראיינת את כל האנשים שהיא פגשה אי-פעם בחייה, מתעדת את כל הדברים האלה. אני עובדת על אוסף היומנים ואסופת המכתבים, ולומדים על בחורה שהסוף שלה לא שונה מחייה. מעבר לאהבות של נערה מתבגרת היא כותבת על החיים בגרמניה, ואיך השפיעו עליה. הכלב שלהם מת, וההורים שלה בוכים, אז היא כותבת שהיא לא מבינה על מה הם בוכים כשכל-כך הרבה נהרגים; כשנופלות פצצות בתל-אביב היא אומרת "אני מפחדת, אך לא בוכה". אני יכולה לתאר כמעט את כל פעילויותיה אחד לאחד. כל אלה הצמיחו בחורה חזקה, איתנה שהיא יודעת מה היא רוצה; היא עזבה משפחה, היא רצתה להיות רופאה וביקשה ספרי רפואה, היא לא חשבה למות.

אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין שאיני יכולה לכתוב; פשוט זה קצת קשה, יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול, אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר בגלל עקשנותנו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל-זאת נשיג את אשר מגיע לנו אחרי 2000 שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, למען יהיה אדם חופשי בארצו. תבקר אותו הרבה ותמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. מסור לאמא ואבא הרבה נשיקות, ובקש בשמי סליחה שלא כתבתי להם, אבל אני באמת אינני יכולה.

זה מופנה לבעלה.

מופנה לאליקים בעלה, חי עד היום, בן 85. נשוי לאישה שבעלה נהרג בקרב הזה. כל אחד הביא ילד ויצרו חיים חדשים. אין כותרת, ואני מתחננת שיוסיף את השם שכתוב כאן, והוא אומר, תשאירי לי משהו פרטי שלי, זה שם החיבה שהיא כתבה לו, והוא לא מוכן שזה יהיה כתוב במכתב. מישהו פעם אמר, אין כותרת, זה נחשב מכתב מאוד קר. כשיש לי הזדמנות לספר אני מספרת שזה ממש לא קר, אין כמו שם חיבה שאחד קורא לרעהו, זה מדבר יותר מהכול, והסיבה שזה מחוק היא שהוא משאיר את זה לעצמו.

קטע נוסף נכתב ב- 30 במאי 1942. היא הייתה אז בת 16, והיא כותבת: "את נפשי לפני הכותל המערבי". חלום של ילדה בת 16 שמבקרת בכותל המערבי, והמדריך אומר "כאן ערבים, כאן ערבים, כאן ערבים", והיא אומרת: "יום יבוא ויהיה כאן רק עם יהודי יעטוף את כל הכותל". ילדה בת 16 שמפריעים לה לחלום. היא רוצה לחזור למקום שכולו מיושב ביהודים. כל היומנים שלה מלאים ברוח הדברים. זו נערה גיבורה, חזקה ולוחמת. זה טבוע בדמה. הבן שלה דני השתחרר סגן במילואים, והוא היום אלוף משנה. כלומר, את כל הדרגות האלו הוא צימח בהיותו איש מילואים, וזה לא בגלל העיניים היפות שלו, זה בהחלט חריג.

הוא עשה הרבה מאוד מילואים, וגם עשה את זה טוב.

זה משהו בדם. אנשים לוחמים בכל מיני דרכים. במלחמת השחרור מירה הייתה אמורה להיות גיבורת ישראל; יצחק פונדק ביקש להעניק לה את אות הגבורה, ובן-גוריון תבע ממנו שיבחר 12 לוחמים או לוחמות כ- 12 גיבורי ישראל, כ- 12 השבטים, ואי-אפשר לעמוד מול המשפט: "בזה שהיא נהרגה היא לא הצילה אחרים", ולכן היא נפסלה. מירה היא דמות הסמל לפעילות שאנחנו רוצים להקים ולהצמיח ב"יד האישה הלוחמת", בעד נושא עשיית הנשים.

האם מירה מונצחת במקומות אחרים בארץ?

רק בחלק הקשר. היא הייתה סמל בתור אלחוטאית בחיל הקשר.

זה חלק מהמורשת של חיל הקשר?

אני מדברת גם על חוי"ה יש בזה תקופות שסיפור ניצנים כלול, ויש תקופות שסיפור ניצנים אינו כלול.

בחוי"ה כולן בנות.

הבעיה היא שאנחנו התחלנו.

עכשיו לא כולם באים הנה באופן מובן מאליו?

קורסים של חוי"ה באים, אבל הן היו באות ליחידה של חיל נשים שהיה בזמנו. לצערנו, פירקו את החיל, ולכן זה יותר מורכב.

קוראים את המכתב של מירה בכל טקס סיום קורס. זה כל-כך חזק ומדבר אל אנשים, בנות ובנות. יש חיילים מהסטי"לים שמתקשרים אלינו בערב ואומרים שהספינה נעצרת פה, והם רוצים לרדת לספר את הסיפור. יש דברים מרגשים במיוחד. מי שלמד מורשת קרב מבקש לספר שוב את הסיפור. יהודה עמיחי נשא על גבו כאן חייל מת מבלי לדעת שהוא מת, ואומרים שזה בעצם היה יום מותו אף על פי שהוא חי שנים רבות אחר-כך. ביום שאבא של דני חזר הנה למצוא את השלדים שנשארו פה, היה אתו יהודה עמיחי, והוא עלה לבית וכתב את השיר על ניצנים ועל מירה. ביום פטירתו של יהודה עמיחי הקריאו את השיר הזה.

יש לנו למעלה מ- 700 אלף שקל חוב שאני צריך לשלם לקבלנים. אני מקווה שאני אגלגל את זה. אנחנו צריכים 3.5 מיליון שקל כדי לגמור את זה, וזה לא בשמים, זה האתר היחיד ללוחמת. זה לא שיש גולני ותותחנים ושריון, זה האתר היחיד, ואחרי הסיור אפשר להבין את ההשפעה שלו.

מי השקיע את הכספים בשעתו? הרי ביד-מרדכי שחזרו את הקרב כבר לפני הרבה מאוד שנים.

לצערי, גם שם אנחנו לא מצליחים. האתר שם במצב לא טוב, אני מקווה שאנחנו נחזיק את האתר כאן הרבה יותר טוב. כבר היום מבקרים כאן 140 אלף איש בשנה.

אני הייתי מחבר לזה שני אנשים: קודם-כל את שרת החינוך. כל עוד יש לנו שרת חינוך, מן הראוי שהיא תתייחס לזה יותר מכל אחד אחר.

היא מאוד תומכת, לא הצלחנו להביא אותה הנה.

זה לא "מאוד תומכת", סליחה. אם היא גם לא באה הנה, מילא הייתה אומרת שאין לה תקציב.

אנחנו צריכים לעשות מאמץ בנושא הזה ובכל התחומים.

בנוסף לשרת החינוך צריך לחבר לזה את צה"ל: את הרמטכ"ל, את קצין חינוך ראשי, את ראש אכ"א.

יכול להיות שצריך לשלב את הוועדה לקידום מעמד האישה ואת הוועדה שלך ולעשות פעולה.

בהחלט נכון.

כלומר, התוצאה של הישיבה ביום שלישי היא להקים ועדה משותפת ולראות איך אפשר לקדם את הפרויקט הזה.

היה נכון אם שתי הוועדות היו באות יחד. אני לא חשבתי על זה כי הגענו לכאן כאורחים שלך, ואתה הצעת לנו לבקר בשני אתרים. עכשיו אני שומע שיהיה דיון בוועדה בעוד יומיים. כלומר, היה ראוי ששתי הוועדות יגיעו לכאן יחד.

נכון. אבל יכול להיות שצריך להקים צוות משותף כדי שהדיון יהיה תכליתי.

לא צריך צוות. אם אתה צריך כסף, אתה צריך צוות עם ועדת הכספים. אני חושב שתהיה לנו השפעה. אני אבוא לדיון הזה לזמן קצר, לצערי, ויש לי רעיון כלשהו שאומר לך אחר-כך.

אני חשבתי על רות בר, עוזרת שר הביטחון, שמטפלת בנושא החקיקה.

גם אפשר.

היא הייתה כאן בפורום המיוחד של הנשים. לנושא הנשים יש משרד ראש הממשלה, יש למשרד החינוך נציגה, ויש גם הפורום של הכנסת וגם בצה"ל.

ניסיתם לפנות לתורמים? למשל, בנק לאומי, אני מציע לך. יש שם גברת בתפקיד מאוד בכיר, אבל גם בבנק הפועלים יש גברת שבבעלותה חצי בנק. אבל לא צריך דווקא גברת.

אנחנו יודעים שבשביל תרומה צריך מישהו שהוא קרוב לאוזן. מחר אנחנו נפגשים עם איתן רף מבנק לאומי יחד עם מי שיכול לעזור בתחום הזה. עם חלק אנחנו מצליחים ועם חלק – לא. הנכון הוא שזה נכנס למודעות היום יותר ויותר. אני מקווה שנצליח בסך-הכול. הבאתי את תיק ניצנים שאנחנו נביא לוועדה לקידום מעמד האישה. הגענו למסקנה שמוכרחים להריץ את הנושא הזה של הקמת פורום לאתרי מורשת במקביל לפורום של המוזיאונים. על ההצעה הזו עבדנו עוד עם מתן וילנאי. לצערי, הוא משך את זה עד שהוא הוציא את זה בשבועיים האחרונים לכהונתו.

אני ממש מתפלא על שרת החינוך, אני חושב שלא הצלחתם להעביר לה את המסר.

היא מכירה את ההיסטוריה כי היא לחמה את הנושא של 50 האתרים.

שתיתן את הכסף רק לחנוך את המקום.

בטח, היא לא הסכימה. הצעתי לה לחנוך את אתר הפרדסנות, והיא לא הסכימה. ביבי בא לחנוך את מכון אילון, הוא היה לפני שבוע, והוא היה מצוין.

מה שיניתם שם? הייתי שם לפני 10 שנים. זה היה מרתק, אבל אני מבין שהשקעתם עוד.

אתה צריך לבוא. היום הכול עובד והקמנו מבואה גדולה. זה אחד האתרים המטופלים ביותר, דומה מאוד בצורת הטיפול לפרדס. הגענו למשהו שלם, יש לנו אפשרות לקיים שם ימי עיון וכדומה. לא הצלחנו להביא את שרת החינוך לשום מקום כזה. אני כבר לא מדבר על ביקור, רק לבוא כדי לחנוך.

תמצא אתר של הלח"י, אז יש סיכוי שהיא תגיע.

אני חושב שהיא באמת מזדהה עם הנושא כי כשהעבירו את התרבות למשרד החינוך חזרה הייתי בישיבה שבה הציגו את כל יחידות התרבות. ביקשו שאני אציג את נושא שימור האתרים, והיא אמרה לחבריה שבנושא הזה היא יודעת יותר מהם. היא אמרה: "זה נושא שמדבר אל לבי, ואני אוהבת את זה, ויוסי יודע שיש לי חיבה מיוחדת לעניין". מה צריך אחרי הצהרה כזו?

אם היא הייתה מבינה שהיא תצטייר כזו שהצילה וחנכה ותרשום לעצמה קרדיט באתר לאישה הלוחמת---

אני מציע שיחה שלך אִתה, שאתה תגיד לה שהיית במקום שהיא מוכרחה להיות בו. זה הדבר היחיד שאפשר לעשות.

אני אעשה את זה.

דבר שני הוא הנושא של החוק. אני מעביר את זה לגידי.

הכדור אצלכם, יוסי, זה מזמן סוכם.

הבעיה היא שכעת קיבלו אצלנו החלטה להזיז את זה כי אנחנו התלבטנו עד עכשיו. אני רוצה שנדבר יחד איך מגלגלים את זה.

אני מאוד בעד.

למעשה, אין שום מסגרת שמלכדת אותם.

עם כל הכבוד לחברה להגנת הטבע אני חושב שאתם צריכים להיות עצמאיים.

זה נושא בפני עצמו שצריך לדבר עליו.

אתם מבנים ואתרים, אתם בתוך הטבע.

הבעיה היא שהחברה היום כבדה מאוד, ואנחנו לא רואים את כל הדברים מאותה זווית ראייה. אם היו יכולים לא הייתי עושה שום דבר כי אני צריך 20 אישורים לכל פעולה ולעגן את זה ב- 20 הסכמים. אנחנו קודם רצים ואחרי כן חושבים מה הלאה, כי אחרת אין לנו זמן. אם אנחנו נראה את האחרית בעוד 20-30 שנה לא יישאר כלום. לכן בוער לנו בעצמות.

חשבתם על אפשרות של שילוב בני נוער בשירות לאומי בעבודות השימור והשחזור?

זה קשה, כי זו עבודה מקצועית. אפשר לעבוד בניקיונות ובהגשות, אבל זה קשה מבחינה מקצועית. לדוגמה, לא קיבלנו שום עזרה ממורות חיילות ולמשירות לאומי. לפני שנתיים בהתערבות השרה לימור לבנת קיבלנו 6 בנות, אבל לא הבטיחו לנו אותן בשנה הבאה.

החברה להגנת הטבע מתלוננת גם על כך שקיצצו לה את מכסת החיילות; אתם בתוך המכסה של החברה להגנת הטבע?

לא אנחנו בנפרד כי החברה לא הכניסה אותנו.

איך הצלחתם לקבל?

הלכתי לשרה ישירות, והיא לחצה, אבל זה לא מספיק, ואין לנו היכולת להתמודד עם זה.

הצבא נותן תקנים למורים חיילים, אבל זה בדרך-כלל אלה שמלמדים בישיבות בלי מדים, ומטיפים לתלמידים לא להתגייס לצה"ל. אבל הם נחשבים מורים חיילים. בכנסת נלחמנו על זה, ולפני חודשיים אושרו 140 כאלה. הם מקבלים כל אחד בערך 5,000 שקל לחודש כי הם בני 22 שכל אחד הוא נשוי ויש לו יותר משני ילדים. לפי הכללים של הצבא, לחייל כזה מגיע 5,000 שקל בחודש. זה לא ייאמן. פה אתה צריך חיילת שעולה לך חמישית מזה.

אנחנו צריכים שש בסך-הכול.

אתם צריכים יותר, אתם מוכנים להתפשר על שש.

שתיים פה, שתיים למחנה מעפילים עתלית, לדברים מדרגה לאומית ראשונה.

אם נוכל לקבל תמיכה מהאגף זה יהיה חשוב מאוד. כל מסגרת שמגיעה לכאן מהצבא זה גדודים של בנות שמגיעות לטקסים, ואני מבקש מהם לשלוח בקשה להשתתף בגבעה ואני שולח את זה ליוסי. צריכים ללכת עם זה לראש אכ"א. בכל מקום אנחנו צריכים ארבע, גם פה ארבע בנות.

כשיהיו לנו שתיים נדבר הלאה.

אנחנו נוסעים לכניסה לאשקלון להפסקת צהריים.

אנחנו מודים לכם, היה יום מאוד מעניין. המקום אצלך יאיר, והסיפור שלך, רוני מאוד מרגשים ומחנכים. תמשיכי במסע הצלב הזה.

הישיבה ננעלה ב- 12:25