כנסת פתוחה

פרוטוקולים/מעמד האישה/8589




5
הועדה לקידום מעמד האישה
12.5.2004


פרוטוקולים/מעמד האישה/8589
ירושלים, י"א בסיון, תשס"ד
31 במאי, 2004


הכנסת השש עשרה
מושב שני נוסח לא מתוקן




פרוטוקול מס' 97
מישיבת הועדה קידום מעמד האישה
יום שלישי, כ"א באייר התשס"ד (12.5.2004) בשעה 09:30

קולת עונשים בגין עבירות מין

חברי הוועדה: גילה גמליאל – היו"ר
רשף חן
אתי לבני
גדעון סער

עו"ד נאוה בן-אור – משנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים, משרד המשפטים
רונן שוורץ – מנהל ארצי, מחלקת ניהול תיקים, הנהלת בתי המשפט
אריק שיאון – מחלקת מחלקת המחקר, הנהלת בתי המשפט
סנ"צ נורית זיו – ראש מדור אלימות במשפחה,המשרד לבטחון פנים
דלית כהן – שרות המבחן למבוגרים
עו"ד טובה רוזן-זרחיה – לשכת עורכי הדין
לינס ווקנין – לשכה משפטית
עו"ד נועה ברודסקי-לוי – המועצה הלאומית לשלום הילד
הילה קרנר-סולימן – מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
ליטל שפירא –עמותת קול"ך
רוני הכהן

דלית אזולאי

חבר המתרגמים בע"מ






קולת עונשים בגין עבירות מין

גבירותי ורבותי, אנחנו פותחים את הישיבה, ישיבת הועדה לקידום מעמד האישה שהנושא שנמצא כרגע על סדר היום זה שאלת קולת העונשים בגין עבירות מין.

ברשותכם מספר דברי פתיחה לפני שאני אעביר את רשות הדיבור לגורמים המקצועיים שהוזמנו כאן לועדה. הנושא של עבירות מין זוכה בצדק על ידי המחוקק הישראלי ליחס מיוחד. זו עבירה שבה הפגיעה בקרבן היא נוראית. באופן שהוא לא דומה כמעט לשום עבירה אחרת. הפגיעה באוטונומיה של שהפרט, בסוג הזה של עבירות, היא כל כך חמורה שהחוק בישראל, כל מקום נאור בעולם, מיחד לה משקל מיוחד, כבד במיוחד, ולכן קובע רמות ענישה גבוהות מאד. יש אינטרס חברתי ראשון במעלה למנוע את העבירות האלה, ולהעניש לכן בחומרה רבה מאד את מי שמבצע אותו. האינטרס הזה נתקל בבתי המשפט באינטרס אחר שהוא נכון לגבי כל העבירות, גם העבירות האלה, וזה האינטרס של הנאשם, של משפחתו, להשתקם. ובמאזן בין שני האינטרסים האלה מצוי הדיון הזה היום, במאזן בין שני האינטרסים האלה מצוי ויכוח ציבורי שנמשך הרבה מאד שנים, גם פה, בישראל, גם במקומות אחרים. יש תחושה בקרב חלקים ניכרים בציבור, אני בתוכם, שמרגישים שבמאזן הזה בית המשפט לעיתים קרובות נותן משקל יתר לאינטרס של הנאשם, ולא מספיק לאינטרס של הציבור, מפני שהציבור לא שם. לא שם כדי לטעון לקולה או חומרת העונש, אמנם שם באמצעות הפרקליטות אבל במובן אחר. וזה בעצם הרקע לדיון הזה. ומה שהייתי רוצה שנעשה זה נקיים איזה שהוא ברור קודם כל לגבי העובדות, לברר מה באמת הרקע העובדתי, המספרי, לתחושות האלה. ולאחר מכן נוכל כמובן להמשיך לעסוק בשאלה אם או איך אפשר לאזן את המאזניים האלה בכיוון שיותר מתאים ללשון החוק ולעונשים שברמות של 20 שנה, ו-16 שנה, שקבועים בחוק לעומת שלושה חדשי עבודת שירות שנפסקים בבתי המשפט לעיתים.

לכן, אבקש מנציג הנהלת בתי המשפט לדווח על הנתונים קודם כל שזה באמת דבר חשוב ביותר.

מחלקת המחקר של הנהלת בתי המשפט. מה שאני יכול לומר, זה שאני יכול להתייחס לכל התיקים המוגשים אצלנו, כלומר באוכלוסייה כולה. אם אנחנו מדברים על עבירות אונס, בבתי המשפט המחוזיים שזה עבירות בקטגוריה של פשע, יש לנו בממוצע בשנה בסביבות 130-160 תיקים.

תיקים של מה? שנסתיימו בהרשעה.

כולם מסתיימים בהרשעה, בהחלט.

אני מקווה שלא כל התיקים מסתיימים בהרשעה, הנתון שלכם מתייחס לתיקים שמסתיימים בהרשעה.

ראינו אתמול, הסדר גודל מדבר על 90%, לא רק אצלנו אלא בכל העולם 90% הרשעה בעבירות מסויימות, או בכלל.

הנתון הזה כאן, זה תיקים שנפתחו או תיקים שהסתיימו בהרשעה.

הנתון הזה, עונשים. דהיינו, זה תיקים שנסגרו, ונסגרו בהרשעה וגם יש עונש. אנחנו מדברים, אם אני מתייחס לאונס שזה עבירה היותר שכיחה, אנחנו מדברים על משהו כמו 73 חדשים בשנת 2000, היום זה הגיע, זה אותו דבר, אני לא אתייחס להבדלים מ-73 ל-69, זה פלוס מינוס אותו דבר, כלומר על עבירת אונס אנחנו יכולים לומר שבבתי המשפט המחוזיים מקבלים 5-6 שנים.

לעומת כמה קבוע בחוק.

אין לי מושג.

20, נכון. 16 או 20. אני צודק שברוב המקרים מתקיימות נסיבות מחמירות. 16 או 20, אז אנחנו מדברים על בין שליש לרבע מהעונש הקבוע בחוק. בממוצע.

כן. אני רק רוצה להדגיש, כשאני אומר אונס, העבירה הרצינית ביותר באותו תיק היתה אונס. כלומר, אם היה רצח או משהו כזה, אז הוא נוקה מהממוצע הזה.

אנחנו יכולים להניח שאותו אדם לא ישב את כל אותה תקופה אלא ישוחרר לפחות אחרי שליש. נכון. בהנחת עבודה. לא, זה לא הנחת עבודה.

לא. יש הערכת מסקנות שמתייחסת לאותו אדם וזה לא שחרור פשוט. לא בדקתי סטטיסטית, זה דבר שאפשר לבדוק אותו. ולא הייתי חושבת שזו הנחת עבודה.

אני החלפתי את מקומה של יושבת ראש הועדה, ובשמחה מעביר את השרביט אליך. אנחנו מקבלים עכשיו דיווח מהנהלת בתי המשפט לגבי הנתונים, ושמענו שמתוך 160 הרשעות באונס, מקבלים ממוצע של 5 שנים, שזה בין רבע לשליש משעור העונש הקבוע בחוק.

עבירות נוספות, יש לנו עבירות נבחרות, גילוי עריות, מין בלתי טבעי במשפחה, אנחנו יכולים לראות שהעונשים גבוהים יותר, בסביבות ה-80-100 חדשים, היום זה הגיע ל-126 חודשים. משהו כמו 10 שנים שנגזרו. מעשים מגונים, סדר גודל הוא בסביבות 60 חודשים, יש לנו 37 מקרים ב-2000, היום הגענו ל-56, היום זה כבר ב-2003, 56 מקרים שהסדר גודל של הענישה הוא כמו 60 חודשים. זה בבית המשפט המחוזי, שאלה העבירות יותר בקטגוריה של פשע ויותר בדרך כלל גם יושבים בהם שלושה שופטים, בהרכב.

בתי משפט השלום העונשים כמובן נמוכים יותר כי העבירות הם פחות קשות, אפשר לראות שבשלום על מעשה מגונה סדר גודל של הענישה, טווח הענישה נע בין 11-12 חודשים בשנת 2000 והיום בסביבות ה-17 חודשים על משהו כמו 80 מקרים בשנה.

מה ההבדל בין מין בקטינים וחסרי ישע, ועבירות מין בקטינים וחסרי ישע.

אין.

הזכרת פיצול מלאכותי.

יש לנו גם נתונים על בית המשפט לנוער, יש לנו בשנת 2000, 9 מקרים, היום יש לנו בשנת 2003 היו לנו 10 מקרים, שסדר גודל של הענישה הוא בסביבות 80 חודשים.

אלה הנתונים לדעתי, המרכזיים, נתונים נוספים יש לנו על עונשים אחרים שניתנו בנוסף וללא מאסר בפועל. הייתי קופץ כאן לאיזו טבלה נוספת מרכזית, אנחנו יכולים לראות שכמעט ואין עבודות שרות שניתנו על אונס, כלומר, דהיינו שהאדם הורשע ויש לו עונש, ובכל זאת העונש שניתן הוא עבודת שרות, וזה רק מצביע על מה שהמערכת חושבת. אם אנחנו נקפוץ לדו"ח שהכותרת שלו עבודות שרות אשר נגזרו בעבירות מין, לנאשמים שלא נגזר נגדם מאסר בפועל, נראה שאין לנו הרבה מקרים כאלה, יחסית.

אתה יכול ברשותך, להתייחס למקרה האחרון המזעזע, שבו שוחררו הנערים לעבודות שרות בדבר התעללות מאד מאד קשה בנערה. המקרה האחרון שפורסם שגרר גם הפגנות מצד נשים, מקרה לא ידוע לך? יש כאן גם אלה שבין ארגנו את ההפגנות. אני אתן להם לדבר ברשותך, והייתי רוצה את התגובה, כי העונש היה באמת מאד מאד קל ורצינו לשמוע איפה הדברים עומדים.

קודם כל מי אמר שאנחנו, היוזמה הגיעה מתנועת נוער יחד, המפלגה החדשה שקמה, הענין הזה פורסם כבנות נוער, כנשים. הזעזוע שלנו היה עמוק ואני חושבת שהכלליות של הציבור היה עמוק. היו שם שבעה נערים שאנסו במשך תקופה של חודשיים, בחורה בת 16, והטענה שנתקבלה כנגד הם באו מבתים טובים, הם צריכים לשרת בצבא, הם רוצים לשרת בצבא בואו לא נהרוס להם את החיים. אנחנו רוצים שאנשים כאלה ישרתו בצבא? הזעזוע כל כך עמוק מבחינתנו, שהקמנו מטה, אנחנו חושבים שגזר הדין לא מוצא חן בעינינו, מפגינות. הוצאנו פליירים שנשמח להעביר כאן לכולם. יש לנו תחושה מאד עמוקה כבנות נוער, של איום, תחושה שאם אנחנו מחר נלך ונאנס אין לדעת אם באמת מי שאנס אותי ילך לכלא. המאבק הציבורי כאן צריך להיות רחב, כי מבחינה סטטיסטית מספר הנשים שהן קרבנות לאלימות מינית הוא כל כך גבוה, התחושה היא באמת שחייב במאבק ציבורי, בשל כך אנחנו כאן, בין היתר.

הנושא ברור לכם, אתם יודעים על מה מדובר כאן.

הנהלת בתי המשפט זה לא הכתובת, כי היתה שם עסקת טיעון, אני צודק.

כן, היתה עסקת טיעון, לא היתה הרשעה אפילו.

עסקת טיעון מעבירה את הכתובת בעצם לפרקליטות. לא להנהלת בתי המשפט.

אני אסביר על איזה מקרה מדובר, נקבל את ההסברים אחר כך. מדובר בנערה בת 16 שהפכה לשפחת מין של נערים ממרכז הארץ, והיו על זה הרבה מאד פרסומים, במשך חודשיים בשלהי 2002, כפו עליה נערים מעשי סדור ומין אוראלי בניגוד לרצונה בבית הספר, ובגנים הציבוריים, הם איימו כי אם תתלונן יספרו למשפחתה, יפיצו עליה שמועות, ויפרסמו את תמונותיה באינטרנט. שבעה מהנערים אף הודו בביצוע המעשים הקשים, אך למרות התיאורים והעדויות הקשות החליט בית המשפט להטיל עליהם 150 שעות עבודה לרווחת הציבור ופיצוי כספי לקורבנם, ובית המשפט גם נמנע מלהרשיע את הנערים.

הפרסומים היו באמצע אפריל, זה מקרה יחסית טרי והוא עורר הרבה גלים של תמיהה לגבי העונש שהוא מאד מאד קל. השאלה באמת, איך מסבירים את המקרים האלה שבהם בית המשפט לא רק, אם ראינו כאן את הסטטיסטיקות שמדבר על עסקות טיעון של 5 שנים.

ואולי אין עסקות טיעון בכלל.

הסטטיסטיקה היא על ענישה.

הסטטיסטיקה היא על ענישה של 5 שנים, וזה מדובר על שליש מהעונש המירבי, כאן מדובר ממש בעונש שהוא בלתי נסבל, והשאלה איך מתמודדים עם מקרים מעין אלו.

ראשית אני באמת מתקשה להתייחס למקרה שלא מוכר לי. ואני אומרת שוב חבל, אם הישיבה מיועדת לקבל פרטים בין היתר על עניין ספציפי.

חשבתי שהעבירו את הנושא.

לא העבירו. אבל מאחר שהתכוננתי וחשבתי שבין היתר התופעה הזאת, שלצערי צודקים מי שמדברים על כך, שיש תופעה של עבירות מין בין קטינים, זאת אומרת התעללות בקבוצות נוער שבאופן די טיפוסי נטפלות לילדה שהיא לא במרכז החברה, היא קצת דחויה, היא מנסה להתחבר ולמצוא את מקומה למרכז, והיא עלולה להיות קרבן לניצול מן הסוג הזה. העונשים שאנחנו, כתביעה, ככלל מבקשים עונשי מאסר בפועל ועונשים חמורים, אנחנו גם מערערים. הבאתי, לגמרי במקרה, דוגמה של עבירות מין מן הסוג הזה של קבוצה של צעירים התעללה כך במתלוננת. נגזרו על רובם עונשי מאסר בפועל, ואנחנו ערערנו והעונשים הוחמרו בבית המשפט העליון עם אמירות מאד מפורשות של בית המשפט העליון על הענישה הראויה גם כשמדובר בצעירים, או אפילו קטינים, בתחום הזה. כך שנדמה לי שהתפיסה הכללית של בית המשפט העליון כבית המשפט שמנחה את הערכאות הנמוכות, היא מאד ברורה, גם עמדת הפרקליטות היא חד משמעית, ולא אומר, בעניין הזה צריכים מאד להזהר, בסופו של דבר ענישה אינדיבידואלית. יש נקודות מוצא ברורות, יש אמות מידה חד משמעיות של ענישה מחמירה, אני חושבת שאם נעשה סטטיסטיקה, למעט עבירת הרצח שהיא עבירה שהעונש שלה הוא עונש חובה של מאסר עולם, נדמה לי שעבירות המין הן העבירות שנענשים עליהם באופן המחמיר ביותר בבתי המשפט, ואפילו כאשר אנחנו משווים את הממוצע לעבירות אלימות חמורות, שאינן עבירות מין, אנחנו מוצאים את עצמנו, כפרקליטים, מידי פעם תובעים אפילו על האתר הדרמטי שבין ענישה בעבירות מין שהעונש הוא בדרך כלל עונש חמור לבין ענישה בעבירות אלימות "רגילות", שהוא הרבה פחות מחמיר, ואני חושבת שאחד ההסברים הוא שבעבירות מין יש למרות התחושה של חבר הכנסת רשף חן, שהציבור לא מגיע לבית המשפט, דווקא העובדה שבעבירות מין יש תודעה ציבורית כל כך חד משמעית, וכל כך רבה, נדמה לי שהדברים הללו כן מחלחלים לבתי המשפט בכל מה שנוגע לתפיסה ערכית ביחס לעונש. ודווקא כשמדובר בעבירות אלימות שאינם מיוצגים באמצעות ארגונים ציבוריים חשובים, משום שאין לזה שום מאפיין מיוחד שקושר אותם וגורם לארגונים מן הסוג הזה להתארגן ולהביע עמדה, דווקא אז אנחנו רואים פחות ענישה.

אלימות זה גם אלימות במשפחה?

אלימות במשפחה כאלימות נפרדת, להבדיל מאלימות לקונית?

לא, כשאת אומרת שעונשים באלימות הם הרבה יותר נמוכים מעבירות מין.

הם יותר נמוכים מעבירות מין.

האם בתוך האלימות זה כולל גם אלימות במשפחה או שזה פרק אחר מעבירות מין.

כשזה מדובר בעבירות במשפחה יש התייחסות מיוחדת. שוב, בגלל התובנה של המשמעות העודפת של הפגיעה בתוך המשפחה. כלומר, אדם שנמצא בביתו שהופך להיות במקום מבצרו למקום העינויים שלו.

אז את יכולה לומר לי, שאלימות במשפחה מקבלת את העונשים הראויים ולא עונשים קלים מזה.

אני לא משוכנעת שרמת הענישה בעבירות של אלימות במשפחה הגיעה לידי מיצוי מבחינת הרמה שעונשים צריכים להגיע לפי הבנתי. אבל אין ספק שהתחושה שלי לא עשיתי סטטיסטיקה, אבל מהנסיון אני חושבת שניתן לדבר על כך די בבטחון שענישה שמתייחסת לעבירות אלימות במשפחה היא חמורה יותר מענישה ביחס לעבירות אלימות אחרות.

איך אתם בכל זאת מסבירים לעצמנו את הפער בין החוק שאומר 16 שנים והמציאות שאומרת 5 שנים. מה ההסבר לזה.

ממוצע זה נתון בעיתי.

משני הכיוונים.

מצד אחד, כשהממוצע הוא 5 שנים זה אומר שיש ענישה מאד חמורה מצד אחד, ויש כמובן ענישה מקילה.

נניח שזה נער, הממוצע הזה אינני יודע מה הסטיה הסטטיסטית, סטית התקן. אבל נניח שזה בין 8 ל-3, אבל עדיין אנחנו מדברים על ענישה שאפילו הגבוה שבה, הוא חצי מהעונש המקל הכללי.

לא, יש ענישה, שוב, בדקנו הוצאנו באופן מקרי מהאינטרנט מהשנה האחרונה פסקי דין של בית המשפט העליון שמדברים על 15 שנה, ו-22 שנה, ו-12 שנה, ו-18 וכן הלאה וכן הלאה.

השאלות לנציגת התביעה הכללית, אם הם בדרך כלל דורשים את הענישה הזאת. יכול להיות שלא, כי אין כאן נציג של מועצת השפיטה.

השאלה שלי היתה אינפורמטיבית, מה הסיבה.

אני חושבת שאני יכולה לדבר בשם בתי המשפט ובשם התביעה הכללית שלפעמים גם היא מגיעה למסקנה שבתיק מסוים על פי נסיבותיו לא יהיה נכון לדרוש ענישה מחמירה באופן דרמטי, מפני שהענישה, כפי שאמרתי מקודם, ענישה בסופו של דבר אינדבידואלית. ולפעמים מגיעים לבית המשפט מקרים שמחייבים התיחסות מקלה באופן מיוחד, בין משום אישיותו המיוחדת של הנאשם, בין משום נסיבות אחרות שמחייבות ענישה כזאת, לפעמים התיק הוא תיק לא פשוט מבחינת מערכת הראיות ואנחנו נאלצים לערוך הסדר טיעון מקל מאד, התיקים הללו אינם פשוטים.

אתם מעדיפים ענישה קלה על זיכוי.

ברור שהפניות שמגיעות אלינו מכלל הקרבנות. אין פה עדכון מיוחד, הקרבנות הם קטינים, נשים, גברים, פלוחים של אוכלוסיות כאלה ואחרות בתוך המשפחה, מחוץ למשפחה, מבחינה זאת, היום אני לא הכתובת למענה לנושא הדיון, אבל, נושא הדיון היום הוא איך הטיפול במשטרה בנושא הזה, אבל הוא בוודאי, אני חייבת להזכיר כי כל נושא של עבירות, במשטרה קיבל בשנים האחרונות בהחלט דגש מבחינת הטיפול, מבחינת ההנחיות המאד מאד ברורות, גם לקדם את הנושא, גם להתייחס מאד לקרבן העבירה, להתייחס לפרטיות שלו, לקשר עם ארגוני הסיוע ואפשרות של לווי על ידי חבר ידיד קרוב או מישהו מארגוני הסיוע לנושא של איסוף ראיות בצורה הראויה וכו'. ואנחנו שמים מאד דגש גם על העניין הזה, של איסוף הראיות, גם על העניין של היחס לקרבן, וגם על עניין של קידום התיקים מבחינת הזמן כי ברור שמבחינת ענישה לזמן יש אפקט והשפעה. זה החלק של המשטרה. מבחינה זו נעשה רבות.

מבחינת הנושא של קולת העונש או החמרה בעונש, אנחנו כמשטרה, אולי לכל אחד באופן אישי יש דעה מקצועית או אישית, אבל בוודאי אנחנו לא יכולים היום לתת את המענה לנושא של קולת העונש. מי שהוא טוען בבתי המשפט היא התביעה הכללית. חלק מהתביעה הכללית הם אכן התביעה המשטרתית, אבל התביעה המשטרתית נוגעת בעיקר לתיקים שמתנהלים בבתי משפט השלום, כאשר הם נוגעים כפי שנאמר, בתיקים הקלים יותר. ואני חושבת שנושא הדיון היום הם התיקים הכבדים, הקשים, שמתנהלים בדרך כלל בבית המשפט המחוזי. לכן הגב' נאוה בן אור שעונה, אני מבינה, בשם כל הפרקליטויות, היא מבחינת הנושא של התביעה היא המענה הנכון יותר לנושא הדיון היום. נושא קולת העונש או חומרת העונש, כמי שמהנהלת בתי המשפט או בתי המשפט, בכל אופן המשטרה כארגון נכנסה לענין בטיפול עצמו.

קודם כל אני חוששת שיש טעות בנתונים, כי בגילוי עריות במספרי הרשעות בעברות מין במחוזי יש 59 הרשעות וכשמחפשים בעונשים מוצאים רק 13 מקרים של ענישה.

לא, אין טעות בזה.

יש פה טעות. והדבר השני שאני מצרה על זה שהנהלת בתי המשפט לא שלחה נציג שיציג עמדה ערכית וגישה ויחס שמנחה את הפסיקות בבתי המשפט, כי אני חושבת שהתהליך שהמשטרה והפרקליטות עברו לאורך השנים ביחס שלהם לעבירות מין, זה תהליך שמתבטא באמת בגדילה של מספר התיקים, המספר של כתבי האישום, איך שהוא לצערי בתי המשפט שאמורים להיות מובילים ומנהיגים בנושא הזה מסתרכים מאחור. ענישה שאמורה להוות גם גורם מרתיע גם אלמנט של עשיית צדק עם הנפגעות וגם למנוע מהתוקף לחזור ולתקוף, בפסקי הדין היום שהם 3, 4, 5, 6, 7, שנות מאסר, המטרות האלה של ענישה לא מתממשות. כמה דוגמאות שאני אספתי משלושת השבועות האחרונים.

בעל שאנס את גרושתו, לפני שלוש שנים כשהיא מחזיקה את התינוקת שלה, הוא עשה את זה באיומי סכין, לא רק שההליך נמשך 3 שנים עד שגרם עינוי דין לנפגעת, בסופו של דבר זה שרת את התוקף כי בית המשפט פסק לו שלושה חודשי עבודות שרות. פדופיל שבהיותו במעצר בית המשיך לתקוף ילדים, בית המשפט קבע שהוא מסוכן לציבור קיבל 5 שנות מאסר. בעוד 5 שנים האיש הזה ישתחרר וימשיך לתקוף עשרות ילדים. פדופיל אחר שקבל בשבוע שעבר 4 שנות מאסר, על מעשה סדום בבן 12, בעוד 4 שנים האיש הזה חוזר לפגוע בילדים. אז יש פה גם עשיית עוול לקרבנות, גם מסר מאד מאד בעייתי לציבור בנושא של עבירות מין וגם אין באמת הגנה על הציבור כנגד תקיפות חוזרות. הנימוק השכיח שבתי המשפט משתמשים בו, כנימוקי הקלת עונש, הוא שהתוקפים הם נורמטיבים למעט העשייה הזאת. התבטאות שהיא חוזרת על עצמם והיא שערוריתית, כי אין שום דבר נורמטיבי, אסור שיהיה שום דבר נורמטיבי באנשים שמבצעים עבירות מין.

הסוגיה האחרונה שיושבת ראש הועדה העלתה, היא הסוגיה של בתי משפט לנוער. אני בהחלט מקבלת, אנחנו גם יודעים שהמקום היחיד שיש בו מקום לשיקום זה כשמדובר בעברייני מין מתבגרים או במתבגרים שביצעו עבירות מין. אבל, כשבית משפט, כשעסקת הטיעון משאירה לבית המשפט את שיקול הדעת אם להרשיע או לא, ובית המשפט בוחר שלא להרשיע, כשהוא קובע קנס כספי מגוחך של 2,000 – 3,000 שקלים, וכשהוא קובע מספר כל כך נמוך של עבודות שרות במקום שהבחורים האלה או שידחה השרות הצבאי שלהם, או שיתגייסו וישתחררו ואחר כך במשך 5 שנים יבצעו עבודות שרות למען הקהילה, ושהטיפול והשיקום שלהם יהיו בצל של מאסר, כי דווקא עם מתבגרים אנחנו יודעים שאלמנט ההרתעה הוא מאד חזק. הפרופיל של העבריינים הוא לא פרופיל התמכרותי זה לא פרופיל של פדופילים ושם על המסר החברתי של בית המשפט יש חשיבות מדרגה ראשונה, והיא כלל וכלל לא מתבטאת בפסקי הדין. אומר שיש עוד סוגיות שצריך לדון עליהם בדיונים אחרים, כמו משך ההליך, כמו העובדה שאין מספיק מעצרים עד תום ההליכים, וגם להזכיר לכולנו שמה שאנחנו רואים פה זה קצה קצהו של התופעה. מעט שבמעט פונות למשטרה, מעט שבמעט מגיעות לכדי כתב אישום, מעט שבמעט מגיעים לכדי הרשעה. והמסר הוא בענישה קלה עבור פונות בית המשפט לא יעשה עמכן צדק.

דבר אחד הייתי מבקש לדעת מהמשנה לפרקליטת המדינה אם יש לך סטטיסטיקה, ואם לא סטטיסטיקה הערכה על יסוד הנסיון לגבי היקף הערעורים מסך כל ערעורים שהפרקליטות מגישה מה הפרופורציה המיוחדת לעבירות מהסוג הזה, כי נדמה לי שבין הנתונים שעברו שינוי, מבחינת היקף, זה הנושא הזה.

נכון, זה נתון שלא הייתי רוצה להתחייב עליו, אבל אני בהערכה עדיפה בין 50% ל-60% מסך הערעורים שהפרקליטות מגישה לבית המשפט העליון עניינם עבירות מין, ואני גם יכולה לומר בבטחון די גבוה שרוב רובם של הערעורים גם מתקבלים. זאת אומרת, הנושא הזה מטופל על ידינו באופן מאד מאד הדוק, מאם מפוקח עם הרבה מאד מחויבות לרצון להביא באמצעות ברמת הענישה וגם באמצעות, וזה נושא לא פחות חשוב, פיתוח ההלכות הקשורות לתפיסה המשפטית של עבירות האונס. אני חושבת שהרבה מאד מהעבודה שלנו הביאה בסופו של דבר לשינוי החקיקה בכנסת שביטל, למשל את הצורך בקשר סיבתי שבין הפעלת כח לבין עבירת האינוס, ודי בכך היום שהאישה, לפי החוק, די בכך שהאישה לא הסכימה כדי העבירה תתבצע. כך הענין הזה הוא במוקד תשומת הלב, מתוך רצון להביא לידי שינוי הכי ציבורי ביחס לעבירה הזאת, ונדמה לי, בכל דבר אפשר לעשות יותר, אבל נדמה לי שבנושא הזה הפרקליטות היא בהחלט מובילה בכל מה שכרוך בהטמעת נורמות שקשורות בעבירות הללו.

האם יש שינויי חקיקה, אם זה היה תלוי בכם, לצורך מאבק בתופעה הזאת שאתם הייתם מבקשים מהבית הזה?

אני חושבת שצריך לערוך חשיבה בכל מה שקשור בהסדרת המונח בן משפחה ביחס לעבירות מין במשפחה. במקרה לגמרי, הגיעה אלי השבוע פניה מאד מרגשת של בחור שנאנס במשך תקופה על ידי בן דודו בהיותו קטין, הוא התלונן רק אחרי שהוא הפך לבגיר, ולכן חלק גדול מן המעשים התישנו. בן דוד איננו מוגדר כבן משפחה, והוא פנה אלי מתוך רצון להביא לתשומת הלב את העניין הזה ואת הנושא שצריך לחשוב עליו, איך אנחנו מגדירים בן משפחה, את שאלת ההתישנות.

כמה שנים התישנות היום.

היום יש הרי 10 שנים של העבירה פלוס, בעצם עד גיל 38, בעצם אפשר.

זאת אומרת, 20 שנה מגיל הבגרות.

בתנאי שזה בן משפחה, כשזה לא בן משפחה - -

אז ההתישנות היא רגילה.

מהפגיעה. זאת אומרת, אם הילדה נפגעה בגיל 5 - -

עד גיל 15 שהיא עדיין קטינה מסתכמת תקופה ההתישנות, ואז יש לנו מקרים שזה שלא חל. והשאלה אם, למשל, שכן שיכול להיות שבהרבה מובנים הוא אמנם לא בן משפחה, ואין התלות המוחלטת באותו בן משפחה מה שעמד ביסוד הרציונאל של החקיקה שמאריכה את ההתישנות, אבל עדיין יש איזה שהם יחסי מרות או כפיה או תחושה לפחות של חברות בין המשפחות, שלא מאפשרת לפרוץ את המעגל הזה, או קרבת משפחה יותר רחוקה שעדיין מצדיקה מחשבה אם לא היה נכון להתייחס, או לפחות להגדיר מחדש את כל מערכת הכפיפויות או ניצול שקטין יכול להיות נתון בו, שהוא לאו דווקא במובן הפורמלי של אב או אח או קרוב משפחה מדרגה גבוהה יותר. זה אחד הנושאים שאני חושבת היה כדאי לחשוב עליו.

ומה עם ההתישנות?

זה ההתישנות שיש היום.

יש היום פניות, נדמה לי שהיתה אלינו פניה של חברת הכנסת פינקלשטיין, עם בקשה שאנחנו, עמדה, אני חושבת שהיא אפילו הגישה הצעת חוק פרטית שתבטל לגמרי את עניין ההתישנות. זה נושא מורכב נושא ההתישנות, הוא מעורר קשיים ראיתיים בסופו של דבר כשמגיעים לקצה מסויים קשה מאד להתמודד עם זה, אבל זה לא נושא שהייתי אומרת שאנחנו דוחים אותו על הסף.

יש תסקיר של הצעת חוק ממשלתית עכשיו.

אני חושבת שזה בא בתגובה, או מתוך איזה שהוא דיאלוג עם הפניה של חברת הכנסת פינקלשטיין, יכול להיות, או אולי סיבה באופן נפרד, אני זוכרת שהובא אלינו להתיחסות.

למרות התופעות של ענישה מקלה שאנחנו מערערים עליה, וחוזרים ומערערים עליה, ואני חושבת שמה לא נמצא פה לפניכם בסטטיסטיקה, זה שאם הייתם לקוחים את העבודה שעשתה הנהלת בתי המשפט ועושים אותו דבר לפני 10 שנים, זה לא היה דומה בכלל. אני בהחלט חושבת שיש שינוי רציני מאד, כמובן לא מספיק. אני באופן, בכל אופן כתפיסה של מערכת, לא הייתי ממליצה לגעת בענישה במובן של ענישה מנדטורית, אני גם חושבת שאם בכלל, צריך לחשוב על מערכת הענישה כולה ולא ליצר איים שעושים איזה שהוא עיוות בתפיסה הכללית של הענישה.

אני גם חוששת, נדמה לי שכדאי מאד ללמוד מן הנסיון שקיים היום בארצות הברית, אחרי שבמשך שנים מופעלת שם השיטה גייד ליין, זה קווי ענישה מחייבים שמאד מצמצמים את שיקול הדעת השיפוטי על פי פרמטרים נוקשים, כמו עבר פלילי, כמו דייק, כמו דברים כאלה ואחרים. הדברים שאני שומעת הם מאד לא מוצלחים מבחינת הנזק שהנוקשות הזו הביאה, שדוחפת או לזיכויים או למניפולציה של התביעה שמגישה, הרי בסופו של דבר התביעה יכולה להגיש על אותו בסיס עובדתי כתבי אישום שונים, מבחינת מערכת העבירות. וכאשר נדמה שהענישה העלולה לבוא היא לא צודקת, אז אפשר לשחק עם העבירה, מצד שני תביעה גם עשויה, אני לא חוששת לרגע כלפי עצמנו, אבל בארצות הברית גם יש תופעות אחרות, הפוכות, של איום בהגשת כתב אישום חמור יותר שמוביל לענישה מנדטורית חמורה על מנת שאותו נאשם יודה או ישתף פעולה בדרך אחרת, ונדמה שנשמעת שם זעקה די רצינית בגלל הנוקשות הזאת שפוגעת בעצם בסופו של דבר בעשיית הצדק. גם אם יש מקרים שנראים לנו כלא נתפסים, לא נכונים, אז ראשית תמיד צריכים לקרוא את עובדות פסק הדין. ולפעמים הפער בין מה שכתוב בעתון ומה שנתפס בציבור לבין עובדות שהובאו בבית המשפט, הוא דרמטי, ולפעמים צריך לערער.

זה לא לפעמים, 50%-60% זה פשוט אין דבר כזה. אז יש כאן איזה בעיה מובנת בתוך הענין הזה.

יש בעיה שאני חושבת שעם השנים הטיפול הולך ומשתפר.

השאלה היא איך מעבירים את המידע הזה לבתי המשפט המחוזיים, לשופטים המחוזיים, בצורה שהם יפנימו אותה.

הדרך היחידה הלגיטימית בעיני היא טיעון בבית משפט. ואת זה עושה הפרקליטות כל יום, כל היום, בכל הערכאות מתוך נדמה לי שלא יכול להיות ספק שהיא עושה את זה בדרך הנכונה מבחינה ערכית, ציבורית, חברתית כפי שמתבקש מטבעה של העבירה.

אני לא נציגת בתי המשפט, ואני מאד לא הייתי רוצה לטשטש את העיקרון החשוב של הפרדת הרשויות, שבמקרה הזה הוא מאד רגיש. כי דווקא ענישה היא המיצוי של הסמכות של הערכאה השיפוטית. ולכן אני מאד לא הייתי רוצה לחדור לגבולות שהם אינם שלי.

הייתי רוצה להרחיב קצת את הדיון ולשמוע את עמדתך לגבי הבעיתיות של חזרתו של עבריין למקום מגוריו, כפי דברנו על זה קודם, במרבית המקרים גם לצערנו, מדובר בשכנים, עם אנשים שנמצאים בסביבת מגוריו.

זה גם נושא שמתקשר גם לשאלה של חבר הכנסת סער, ששאל אלו חוקים - -

אני הגשתי הצעת חוק בעניין הזה שתנתן האפשרות לפחות, לבית המשפט, להרחיק עבריין, שהתפיסה היום מדברת על כך שבית המשפט כבר העניש אותו, ובתום העונש הוא חוזר לדרכו, השאלה כאן, בדיוק, איפה הם הגבולות לחוק כדי שגם בראייה כללית חברתית עם כל הבעייתיות בסוגיה הזאת לדעתך צריך להציב את העוגנים.

נדמה לי שחברת הכנסת לבני עושה את השרות - -

רק עניין הפדופילים שזה נושא בפני עצמו. אין לזה משמעות אם הם יקבלו 3 שנים, 5 שנים או 7 שנים, כי זה עבירה חוזרת. מה אתם עושים בעניין הזה, אני ראיתי שנעשו נסיונות לעשות חשיבה בנושא של הפדופילים ולפתור את זה בדרך אחרת. מה קורה עם זה.

זה נושא מאד מורכב, מפני שהוא בעצם הטיפול המשפטי, הוא טיפול הרתעתי, מניעתי, אבל הוא לא טיפול שיקומי. הוא לא טיפול שמרפא. ואני בהחלט לא מוסמכת לדבר על ההיבט הזה. אני חושבת שבנושא הזה צריכים להיות מושקעים משאבים, כנראה שיש, לפחות לגבי חלק מהאוכלוסייה הזאת, אפשרויות לטיפול שהוא טיפול נפשי, אולי גם טיפול תרופתי, אבל המשאבים צריכים להיות ניתנים לאספקט הזה, בוודאי לא מהכיוון שלנו. נעשים נסיונות כאלה, יש קבוצות טיפול בכלא, למיטב ידיעתי. בענין הזה אולי אתם צריכים לקבל נתונים משרות בתי הסוהר, ממשרד הבריאות, וכדאי באמת לקבל את הנתונים הללו.

לאשר לשאלה שלך, חברת הכנסת גמליאל, הנושא הזה, שוב, הוא נושא שאני חושבת שצריך לחשוב עליו, אבל הוא מחייב הרבה מאד איזונים. מפני שאנחנו צריכים לחשוב גם על הפרטיות, גם על שיקום, גם על האפשרות שאותו אדם שיוצא מן הכלא, ואנחנו לא מדברים בהכרח על פדופיל שלא מסוגל לשלוט בעצמו, וצריך לחשוב על דרכים איך להמשיך ולטפל בו אחר כך, יש בוודאי לא מעט עברייני מין שריצו את עונשם, ויש סיכוי סביר שהם לא יחזרו על מעשיהם, ואז נשאלת השאלה מה האיזון החברתי שיביא לידי כך שמצד אחד תהיה, אולי, הרתעה סביבתית ומצד שני, הוא לא יוקע מן החברה באופן כזה שהוא לא יוכל להשתקם. הרי הוא צריך לחזור ולגור באיזה שהוא מקום, הוא צריך לעבוד באיזה שהוא מקום, אני חושבת שהיה צריך לחשוב על הגנה במובן הזה שאדם כזה לא יחזור לעבוד במקום שיש בו יותר סיכוי, שיש חשש, שהוא יוכל או תהיה לו הזדמנות לבצע עבירות כאלה כמו נהיגה ברכב ציבורי, כמו בתחום החינוך, זאת אומרת החשש לפגיעה באוכלוסייה.

אני מסתכלת יותר על הצד של הנפגעת. אלי הגיעו פניות של נפגעות שפשוט הכל חוזר אליהן בתום אותה תקופה של ריצוי העונש, בפרט כמו שאנחנו רואים כאן, העונשים, לא מדובר על מספר שנים רב.

הם לא נשפטים למאסר עולם.

זאת הבעיה, השאלה איך בעקבות הבעיה הזאת ניתן למצוא פתרון מתאים.

זה נושא שצריך לדון בו. אני בהחלט חושבת שצריך לחשוב על דרכים, אבל אנחנו צריכים תמיד לשמור לפי השקפת עולמי, מפני קיצוניות.

זה מה שאני טוענת, שצריך בכל זאת לאפשר לבית המשפט בנסיבות מסויימות שתינתן לו האפשרות, נכון להיום זה לא קיים בחוק.

כמו שנאמר פה, יש שיפור מלפני עשר שנים בענישה בעבירות מין, במיוחד בתוך המשפחה. אבל עדיין המצב מאד רחוק מלהיות סביר.

קודם כל ממה שאנחנו רואים ממקרים בשטח שבהם אנחנו אפילו מקבלים את גזר הדין ממקרים שאנחנו מלווים, הענישה היא פשוט מגוחכת, לדוגמה, מקרה של ילדה בת 4 שביצעו בה מעשים מגונים ואותו אדם קיבל 4 חדשי מאסר בפועל, על גניבת רכב אותו אדם היה מקבל, דוגמה, שנתיים מאסר מאד יכול להיות. רף הענישה הוא פשוט הרבה פעמים מאד מגוחך. או מקרה אחר לדוגמה, של נערה שבוצעו בה מעשים מגונים על ידי אביה החורג, הוא קיבל 6 חודשי עבודות שרות, בפסק הדין בין השאר נאמר שאותו אדם מאד תרם למדינת ישראל כי הוא שירת בשרות קבע בצה"ל, וזה פשוט מגוחך. גם השיקולים שמביאים לבית המשפט לפעמים לאותה ענישה וגם הענישה עצמה מאד רחוקה מלהיות סבירה או משקפת את חומרת העבירה.

מעבר לזה, תלונות נוספות שיש לדוגמה, בניגוד למה שבית משפט עליון הרבה פעמים חוזר ואומר שאנסים האלה לא צריכה להיות התיחסות להעדר עבר פלילי, לדוגמה של אותם עבריינים, שבמשך שנים הרבה פעמים מבצעים את אותן עבירות, עדיין בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט שלום הרבה פעמים ממשיכים ומציינים זאת, כנסיבה מקלה. מעבר לזה אין גם התיחסות לקרבן, הרבה פעמים בפסקי הדין, זאת אומרת הרבה פעמים לא רואים בכלל את הפגיעה, לא נותנים את המקום הראוי לקרבן, ולדוגמה גם לפיצויים לקרבן. יש המון פסקי דין שבהם לא ניתנים פיצויים לקרבן בכלל, דבר שמעבר לענישה במאסר על תנאי היה צריך להינתן.

יש פסק דין - -

אני מכירה, אבל עדיין לא מה שנעשה בפועל. מעבר לכך התמשכות ההליכים שגורמת בוודאי עינוי דין נוראי שמשפיע על רף הענישה, כי אחר כך הרבה פעמים מה שקורה, זה גם עינוי קרבן עצמו שעובר במשך שנים, מחכה לאותו גזר דין וזה משפיע מאד על שיקומו, ומעבר לזה גם בסוף זה מהווה סיבה לקולה מפני שעברו כבר הרבה שנים אז גם מקלים בעונש. יש תחושה מאד קשה, אני חושבת של אי צדק שנעשה לקרבנות. אני נתקלת בהמון מקרים שבהם ילדים והוריהם מרגישים שמבחינתם אולי עדיף היה כבר לא להגיש תלונה, כי מה שכל ההליך בעצם גרם לעינוי נוראי ובסוף גם הנאשם קבל עונש מאד קל שלא משקף בכלל את הפגיעה בהם.

מעבר לזה השאלות שעלו פה לגבי פיקוח על עברייני מין שיוצאים מהכלא, זה הצעת חוק אכן שקיימת שבשל העדר תקציב,

כבר עברה קריאה טרומית, היא נמצאת כרגע בדיונים לקראת ראשונה בועדת החוקה, אבל כמו שאני אומרת אחת הדילמות סביב העניין הזה היא באמת אותן רגישויות שהוצגו כאן, ואנחנו מנסים למצוא את הדרך הנכונה והניסוח הנכון. אני טוענת שהמצב בקביעה הוא בלתי נסבל, שבכלל אין את האפשרות לבית המשפט בנסיבות מסוימות לקבוע שאותו עבריין, למרות שהוא כביכול נענש ואנחנו יודעים בגלל כל הבעיתיות מסביב שקיימת גם בעניין הראיות וגם בשאר הסוגיות האחרות לעסקות טיעון ואחרות, שבסופו של דבר בעונשים הענישה היא קלה יחסית לעונש מפני שלבית המשפט צריכה להנתן האפשרות לבחון את העניינים. לבחון את מידת הפגיעה באותה נפגעת תקיפה מינית, לבחון את הנסיבות שוב, ושתנתן להם האפשרות לקבל את ההכרעה מה שלא קיים היום, וזה אני מאמינה שכן אצליח לקדם.

יש הצעת חוק נוספת שתקועה בגלל העדר תקציב לגבי מבחן הפיקוח לעברייני מין אחרי שמשתחררים מהכלא, שתהיה ועדה שמפקחת על היכן הם נמצאים, וועדה שתמשיך ותפגוש אותם שזה נושא מחויב המציאות, זאת אומרת, פדופילים משתחררים מהכלא גם אחרי 5 שנים והרבה פעמים פחות ולאחר מכן למעשה אין שום פיקוח על מה שקורה איתם. הם עשויים לפגוע בעוד עשרות ילדים עד שיתפסו אותם עוד פעם.

אני רוצה לתת עדכון לגבי העניין של גביית הראיות. היום המצב הקיים הוא שרק על ידי רופאים מהרפואה המשפטית ניתן לגבות את הראיות מאותן נפגעות תקיפה מינית, הצלחנו להתקדם שלב אחד קידמה בעניין הזה, באמת הודות לפרקליטות ולמשרד הבריאות, ושיפתח קורס הכשרה לרופאים גניקולוגים ורופאי ילדים שגם הם יוכלו לגבות את הראיות - -

אותה ערכה הרפואית שנוגעת - -

נכון, וגם אחר כך לייצג אותם בבית המשפט, הדבר הזה פשוט יצור מצב שבכל בית חולים העניין הזה יהיה יותר נגיש וכך זה יקל על הרבה, נקווה שכמה שפחות נשים תצטרכנה את זה, אבל כאן לטעמי זה גם יעלה שלב בכל מה שקשור לעניין הראיות בבית משפט, שהיום קצת בעיתי שבגלל שהרבה נשים פשוט עוזבות את המקום לאחר הידיעה שהם צריכות להגיע לאבו כביר, או את הפרוצדורה בביורוקרטיה סביב העניין הזה ומה שבסופו של תהליך גם מונע הרבה, לצערנו, מתן עדויות של אותן נשים.

בעיה נוספת שקיימת שזה כשגם כשבתי המשפט רוצים לשלוח פדופיל לטיפול מונע, בגלל התקציב שאין מי שיממן את זה לא נעשה. ואחר כך למעשה מה שקורה שאותם פדופילים אחר כך משתחררים וממשיכים לבצע עבירות. אנחנו נתקלים עוד ועוד במקרים של פדופילים שאחרי שמשתחררים, לא משנה כמה זמן הם ריצו מאסר, הם חוזרים ומבצעים את אותן עבירות. אם אין טיפול מונע, לא מספיקה אותה הרצאה של מאסר הם פשוט חוזרים ומבצעים את אתם עבירות. למעשה זו נקודה נוספת שחייבים לחשוב עליה.

גם העונשים שניתנים הם רחוקים מלהיות סבירים, וגם שחייבים לתת מחשבה לעניין הזה של טיפול מונע.

הערה אחרונה שקשורה לשאלה של חבר הכנסת סער לגבי החקיקה. מבחינת עונשי מינימום והיקף החקיקה הבעיה היא לא שם, אלא בשיקול הדעת של בית המשפט, אבל כן חוק שאפשר לתקן בדומה לעונש המינימום שהגביל את שיקול הדעת של השופט, זה עובדה באופן גורף עברייני מין לא יוכלו להיות משוחררים בניכוי של שליש. לפני חודש הוגשו שתי תלונות על אנס ששוחרר לאחר ניכוי שליש ותקף שתי נשים. זה נראה לי שאפשר לחוקק ולהגביל את שיקול הדעת של שרות בתי הסוהר של הגוף להערכת מסוכנות, שעד שכבר יש עונשי מאסר עברייני המין ירצו אותם עד תום.

נציגת שרות המבחן למבוגרים. אנחנו מטפלים בעברייני מין שהערכת המסוכנות שלהם מבחינתנו היא הערכת מסוכנות נמוכה. מבחינת חומרת הענישה אנחנו מתייחסים לחומרת הענישה לא כחמורה או קלה, אלא כענישה מתאימה כשהדבר שעומד לנגד עיננו הוא בראש ובראשונה מניעת הקרבן הבא. מה המשאבים שעומדים לאותו אדם, איזה כלים אישיותיים, סביבתיים חברתיים יש לו, ואיזה כלים טיפוליים יש לנו על מנת לסייע לו שהעבירה הזאת לא תחזור. יש אנשים שהטיפול הקבוצתי והטיפול הפרטני שניתן באופן מאד אינטנסיבי ביחד עם פיקוח וליווי אינטנסיביים לא מספקים והם זקוקים לטיפול תרופתי, טיפול שמדכא את היצר המיני והפנטזיות המיניות ובאופן זה אין להם שום חשיבה מינית וזה מוריד את רמת הסיכון שלהם. לתרופות האלה אין מימון והם מאד יקרות ורק מעט מהאנשים מקבלים אותם.

כן יש פנינו בעקבות הצעת החוק החדשה, מחשבה על טיפול במסגרת של מרכז יום שיהיה פרויקט נסיוני ובמשך שנה וחצי שיטפל ב-40 עברייני מין, גם ברמת סיכון גבוהה וגם ברמת סיכון בינונית שביצעו עבירות, במסגרת שהיא סגורה יותר למשך מספר שעות רב ביום, שוב במטרה שהעבירה לא תחזור ותתבצע.

אנחנו מבינים שכן יש את הצורך מצד הקרבן שהצדק יעשה, ושהצדק ושהצדק יראה, ולהחזיר איזה שהוא איזון של מה נכון ומה לא נכון מבחינת התפיסה של הקרבן. אנחנו שמים דגש על הנזק שנגרם לקרבן, זה חלק משמעותי מאד מבחינת השיקום של העבריין, מה הקרבן מבחינתו, איך הוא תפס אותה, איך הוא ראה אותה. הפיצוי לקרבן זה גם חלק מאד חשוב בשיקום שהעבריין יבין שהוא עשה פה נזק רב מאד ושהוא צריך לשלם עליו.

במסגרת התסקירים שאנחנו מגישים לבית המשפט על עברייני המין אנחנו מגישים גם תסקיר קרבן שמציג בפני בית המשפט את הנזק שנגרם לקרבן ואת ההשלכות של הנזק על חייה כיום.

רציתי לשאול לגבי הפיצוי לקרבן, האם זה נעשה על ידי בקשה של פרקליטות. האם זה חובה בכל התיקים, האם בית המשפט חייב להתייחס לנושא הזה גם אם הוא קובע אפס.

בית המשפט יש לו שיקול דעת. אין חובה להטיל פיצויים.

להתייחס, לא להטיל פיצויים.

מה זה חייב, אם בית המשפט ככלל מתייחס לטענות שנטענות בפניו ולפעמים תראי שפרקליט כתב 50 עמודים של סיכומים, ובית המשפט התייחס רק לחצי מזה, מפני שהוא לא מצא את היתר רלוונטיים. אני לא יכולה להגיד שבית המשפט חייב לנמק מדוע הוא לא הטיל פיצויים, אבל הם לעיתים מוצאים את ההנמקות הללו, שהוא לא רואה שיש ממי לגבות, מקרים מן הסוג הזה.

האם רוב השופטים מתייחסים לנושא הזה?

קשה לי לענות לך בלי לבדוק. מקרים בודדים. אנחנו מבקשים פיצויים.

לא, מקרים בודדים. אז כדאי לתת על זה את הדעת.

לגבי המשפט האחרון שנאמר כאן, אני יודע מתפקיד קודם שהייתי בו, אין ממי לגבות.

כשעברת על הנתונים כאן, יש הבדלים משמעותיים בין מחוזות שונים בבתי משפט.

לא. מבדיקות אחרות שלנו אין שוני רציני, כלומר אני מניח שיש שוני אבל זה נובע ממקרים מסוימים שמקפיצים את הממוצע. כמו למשל, פסק הדין משבוע שעבר, שבוודאי יכול להקפיץ לגבי האונס בלוד, את הממוצע. אבל אין שוני בין המחוזות השונים.

ואם יש, אתם בוחנים ממה הוא נובע?

בהחלט.

הסוגיה הזאת היא סוגיה שהיא מאד כואבת ובהיבט הזה אנחנו מנסות בשיתוף עם כל הגורמים לנסות ולהגיע לכמה שיותר העלאת המודעות לגבי העניין של מה גורמת ענישה קלה, ואני באמת מסכימה עם עורכת הדין נאוה בן אור, המשנה לפרקליטת המדינה, שבעניין הזה יש התקדמות לאורך השנים, ואכן המצב הוא השתנה לאין ערוך. יחד עם זאת אנחנו צריכים להבין שכל הנושא של עונשים וענישה קלה, מגיעים גם למשטרה בסופו של תהליך, כלומר, אם אישה שרואה שמקרים כמו המקרה האחרון, זה פשוט מקרה מזעזע, של אותה נערה שגם בסופו של תהליך כן הלכה לבית משפט עם אותה התעללות, ומה שהתוצאה הסופית היא שאותם נערים הולכים הביתה עם עבודות שרות, אז לא מספיק מה שהיא ספגה, זה אמירה חברתית מאד בעייתית ,ומכוון שכך מההיכרות של הנושא, אני תמיד יודעת שאכן הפרקליטות מגישה תמיד את הערעורים במצבים שבהם נראה לנכון ענישה קלה, והייתי רוצה שתבחנו המקרה האחרון, אנחנו נעביר לכם אותו, אבקש מהילה להעביר את הפרטים, באמת היה עונש שהוא בלתי נסבל וממש לא בפרופורציה. פשוט לא מתקבל על הדעת לחשוב על אותה נערה, זה פשוט התרסקות נפשית מבחינתה אחרי עניין כזה. ובמיוחד שהנערים הודו, ובמיוחד שאכן המקרים נעשו, זה פשוט לא נשמע הגיוני.

אני רוצה להודות לכולם ולומר שבעניין הזה אנחנו כאן מאמינות כל פעם מחדש להעלות את הנושאים ולבחון את העניין, ואם בוחנים את הדברים אז אני מסכימה עם כל מילה שנאמרה כאן שאם היתה מגיעה אלינו העבודה שלכם, של מרכז המחשוב, אז אכן הנתונים לפני עשר שנים היו מזעזעים והיום הם גם מזעזעים אבל עדיין התקדמנו שלב, ונקווה שבכלל התופעה הזאת על ידי הרבה חינוך בבתי הספר ובגנים, נגיע למצב שלא נצטרך להגיע לדרגות הגבוהות של בתי המשפט.

אני רוצה להודות לכולם ושתהיה תקופה יותר טובה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:30