ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 19/04/2004

סיור בבית לוחמי הגטאות

פרוטוקול

 
ציון יום השואה והגבורה בקיבוץ לוחמי הגיטאות

ועדת החינוך והתרבות
19.04.2004
הכנסת החמש-עשרה
מושב שני נוסח לא מתוקן




פרוטוקול מס' 215
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום שני כ"ח בניסן (19 באפריל 2004), שעה 16:00
סדר היום
ציון יום השואה והגבורה בקיבוץ לוחמי הגיטאות.
נכחו
חברי הוועדה: אילן שלגי – היו"ר
מוזמנים
עדנה סולודר - יו"ר הוועד המנהל, לוחמי הגיטאות
שמחה שטיין - מנכ"ל לוחמי הגיטאות
ג'ני וייס - מחזיקת תיק החינוך, עיריית נתניה
נעמי
בינה סלע-צור - מנהלת חטיבת המוזיאון, לוחמי הגיטאות רעיה קליסמן - מנהלת המרכז לחינוך הומניסטי, לוחמי הגיטאות
מנהלת הוועדה
יהודית גידלי
קצרנית
אתי בן שמחון




יום השואה והגבורה בקיבוץ לוחמי הגיטאות
עדנה סולודר
הבית הזה הוקם בדיוק לפני 55 שנה, כאשר שמו את אבן הפינה גם לקיבוץ וגם לבית. זה בעצם המיוחד שבמקום הזה, אני קוראת לזה בית "בית העדות", כך הוא נקרא בהתחלה. אחר כך הוא התפתח למוזיאון ולמרכז חינוכי גדול. זה היה עוד לפני היות "יד ושם". זו היתה העדות הראשונה למה שקרה, מייסדי הקיבוץ שהם חניכי תנועות הנוער ולוחמי הגיטאות, בעיקר גיטו וארשה, אבל לא רק. שמחה שטיין הוא חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות, הוא מכיר, הוא אומר פעם היה גיטו וארשה, חניכי החלוץ, פרטיזנים. זה היה החומר הצעיר הזה והם חלמו על העניין הזה עוד בטרם הקמת הקיבוץ. אני כנערה זוכרת את הויכוח אם יוצאי שואה יכולים להקים לבד קיבוץ. עובדה שהם גם הקימו את הקיבוץ והדבר הראשון שהם שמו זה צריף לארכיון, והביאו חומר לארכיון. זה התפתח לא במקרה. שרה בת ה-91 עדיין פה יושבת וחוקרת. הם חשבו גם על ההנצחה ועל העברת המורשת, והרבה מאוד על העתיד, מה עושים עם זה, ואיך מביאים לזה שלא תהיה שואה נוספת.

כל המקום הזה מתנהל ברוח של מחשבה על כבוד האדם. רק לאחרונה מרעננים את החזון של הבית לעשור הבא, במחשבה לעתיד, לסובלנות, לסולידריות.

המקום הזה שוקק חיים והוא מאוד מיוחד. חשוב לציין שבשלוש השנים הקשות האחרונות, בכל המוזיאונים בארץ ירד בכ-40% מספר המבקרים, כאן הוא לא ירד. אנחנו עושים מאמצים גדולים של שיווק עצמנו, אבל אני חושבת שלא רק מאמצי השיווק, אלא גם המיוחדות של המקום הזה.

עד לפני שלוש שנים לא היו דמי כניסה, אלא כאשר באים ליום עיון. אנחנו במצוקה שלנו נאלצנו גם לשים דמי כניסה לא גבוהים, נדמה לי 16 שקלים.
היו"ר אילן שלגי
מה קורה עם בני נוער כאשר באים כיתות של בתי ספר?
עדנה סולודר
אני רוצה להשאיר לנעמי. אני רוצה להתמקד בשתי בעיות, לא חשבנו שזאת תהיה ישיבת עבודה ממש, שנביא לכם ניירות ומספרים. אני יכולה להגיד באופן כללי שאנחנו מחזיקים את המוזיאון בתקציב של 10.5 מיליון שקל.
היו"ר אילן שלגי
כמה מזה הכנסות עצמיות?
עדנה סולודר
אני חושבת בערך 80%. הבאתי את המאזן ואתן לך המספרים של ההכנסות. סך הכל ההכנסות מגורמי חוץ, מתרומות של ידידים, מריבית והצמדה, יש לנו קרן גם, ומפרוייקטים חינוכיים 11 מיליון ו-210 אלף שקל. זהו מאזן 2003. המאזן צריך להיות מאוזן, אז אם אנחנו מדברים על תקציב שבדרך כלל הוא 10.5, אנחנו נכנסים עכשיו לשידרוג המוזיאון. יש לנו תכנית שאחר כך תשמעו עליה מבינה.

קיבלנו עד שנת 2000, או אפילו עד שנת 1999 ממשרד החינוך משני חלקים ממשרד החינוך עצמו כשעות הוראה היו לנו 300 שעות, ומינהל התרבות היה 1 מיליון ו-865 אלף שקלים. היתה לנו הבטחה מתקופתו של שושני, ועם פתיחת "יד לילד" שעכשיו זו השנה השמינית שלו, לקבל עוד 120 שעות לשעות הוראה, לא רק שלא קיבלנו אלא קוצצנו בשני הקיצוצים עם יצחק לוי. היום יש לנו 216 שעות הוראה.
היו"ר אילן שלגי
בקיצוצים האחרונים לא נפגעתם?
עדנה סולודר
בקיצוצים מאז שהיו קריטריונים למועצת המוזיאונים, הורידו לנו כ-40%. היום התקציב שלנו ממחלקת המוזיאונים עומד בערך על 1 מיליון שקל ו-100 אלף שקל. בשנה שעברה השרה בבקשה מיוחדת, אחרי שהחזירו לה את ה-28 מיליון, היא העבירה לנו עוד 300 אלף שקל. השנה לפי המיקדמות שקיבלנו זה יעמוד חזרה על על 1 מיליון ו-100 אלף שקל. אני מקווה שנצליח להעלות אותו. זאת אומרת זה קיצוץ גדול מאוד, בעוד שהפעילות שלנו צמחה בשנים האלה וצומחת כל הזמן, עברנו ליותר פרוייקטים במינהל. המצוקה היא גדולה.

שתי הבעיות שאני רוצה להעלות – הבעיה התקציבית שבשבילנו הוא תקציב צר. המבנה המיוחד כמוזיאון ומרכז חינוכי שזה בעצם הייחוד שלנו, מבחינה זאת "יד ושם" לקחה את אותו מבנה, והיא בעצם מוגנת בחוק רשות הזיכרון. אנחנו לא מכוח החוק. אנחנו מכוח זה שקמנו, שהכירו בקיומנו, אבל מאז יש ויכוחים. קודם כל קשה מאוד למשרד לאכול, מוזיאון שהוא גם בית ספר וגם מוזיאון שואה. מוזיאון ושואה אי אפשר לתת לאותם הקריטריונים כמו שנותנים למוזיאון אמנות. על הדבר הזה אנחנו נשחקים. בראשית מאי יהיה ביקור של מועצת המוזיאונים אולי ישנו לנו את הקריטריונים. מאידך, היה ויכוח לפני כמה שנים, אתה עוד לא היית בכנסת, אולי יהודית מכירה את זה, כי זה הגיע גם לזבולון אורלב בשעתו, איך אוכלים את זה חינוך עם מוזיאון. בעצם אז הם כבר רצו לעשות הפרדה, ובסופו של דבר התקבלה החלטה שגם נעגנה בחוזר מנהל, שחייבים לתת בבתי הספר התיכוניים 30 שעות במסגרת לימודי ההיסטוריה על שואה, ויש מחוייבות בלימודים הפורמליים. היינו כל הזמן תחת הניהול, חסות, פיקוח של המינהל הפדגוגי עוד בימיו של איציק כהן.

אחרי שהגענו ל-216 שעות הוראה זה נשמר. קיבלנו לאחרונה הודעה דרך מינהלת פולין של מינהל חברה ונוער, שהמנכ"לית הודיעה להם שאנחנו עוברים לחינוך הבלתי פורמלי ולאחריות של מינהלת פולין. הוצאתי מכתב, ואנחנו נצא על זה למאבק. הרי מה שאתה מלמד פה זה לא רק המסע לפולין, המסע לפולין זה חלק מאוד חשוב.
היו"ר אילן שלגי
באיזה נוער אתם מכוונים, באיזה גילאים?
עדנה סולודר
מכיתה ו' באים לשם. "יד לילד" מותאם במיוחד לילדים צעירים. מכיתה ו' עד ט'. פה המוזיאון המרכזי אלינו באים מכל הגילאים, זה כולל עולים, גימלאים. סיפרתי לך עוד קודם על הצבא ועל המשטרה ועל המרכז ההומניסטי שבאים אליו אלפי ילדים, עוד מעט שנה עשירית שעושה עבודה יוצאת מן הכלל. זאת בעיה אחת. איפה מגדירים אותנו? לא מבינים שבעצם הייחוד הזה זה הדבר המיוחד, והלוואי שכל אדם שלומד יוכל לחוות את הנושא.
היו"ר אילן שלגי
האם אתם היחידים מלבד "יד ושם"?
עדנה סולודר
כן. משואה מגדירה את עצמו כמכון ללימודי השואה, ואין לה מוזיאון בסדר גודל כזה. יש לה כמה תערוכות. פה יש 12 תערוכות. אנחנו מבחינה זאת כמו "יד ושם", ואנחנו בקשר עם אבנר שיילחם את מלחמתו. אנחנו גם מנסים מבחינה זאת לעגן את עצמנו בחקיקה.

הנושא הראשון שאמרתי הוא שהסד של התקציב הוא בלתי אפשרי ליום-יום. שבועיים לפני פטירתו של זבולון המר עליו השלום, נקבעה לי פגישה וביקשנו להעלות את התקציב שלנו ל-2.5 מיליון שקלים., עם זה היינו מסתדרים בשוטף. זבולון הלך ואיתו הלכו החלומות, ומאז אנחנו מקוצצים.

הגשנו עכשיו באמצעות אורית הצעת חוק, אחרי הרבה התייעצויות, ואחרי הרבה השהיות, ופנייה חזקה מפה, שתעגן אותנו בחקיקה. או הכנסה שלנו ל"יד ושם", שיהיה כתוב "יד ושם" בחוק כתוב שהוא צריך לטפח ולפתח. בעצם הוא לא מפתח, הוא מטפח את המוסדות האחרים, ולדבר הזה יש חשיבות גדולה כאן.
היו"ר אילן שלגי
זו הצעה שמתייחסת למוזיאון לוחמי הגיטאות, או מנסה דרך חוק "יד ושם" להגיע גם - -
עדנה סולודר
אתה מכיר חקיקה. קודם כל מגיעים לדיון. אם תימצא הדרך לעגן אותנו כמסגרת, אותנו ואת משואה, אין כל כך הרבה. זה אולי היה הכי טוב, אבל הדיון חייב להתחיל. אם לא, משהו צריך לעגן אותו על מנת שלא כל פעם תבוא מנכ"לית אחרת או שרה אחרת, יקצצו לך פה, ויקצצו לך פה, אין אפשרות של קיום. החברים בצדק אומרים אנחנו רוצים שהמקום הזה יישמר. אתה לא יכול לשמור אותו רק בכוחותיך.
שמחה שטיין
רק בקצרה אני רוצה להוסיף ולמקד את מה שעדנה אמרה.

יש כאן מקרה שהוא לא מוגדר הגדרה ברורה מהו בית לוחמי גיטאות שעומד בשני כיוונים, של מוזיאון חינוכי, וכבית ספר חינוכי. אלה שני הפרמטרים. ולכן הוא ינק ממנהל התרבות ומהמנהל הפדגוגי. יש לנו הכל בלי כלום. יש לנו סמל בית ספר, אבל אין לנו תקציבים של בית ספר. זה לא רלוונטי אם זה "יד ושם" או בית לוחמי הגיטאות. כמה כאלה יש? כמה חריגים יכולים להיות במובן הזה שכל הזמן חשבו להוציא את מכוני השואה, ולתת להם מסגרת קבועה כמו מוזיאון למדע שהוא מסגרת קבועה. זו סוגייה אחת שלא יודעים איך להגדיר אותה, ולכן כל הזמן מתרוצצים. פתאום אנחנו מקבלים שמועה שלא רק שמעבירים אותנו ממנהל הפדגוגי למנהל חברה ונוער, זה יפה מאוד.
עדנה סולודר
חינוך בלתי פורמלי.
שמחה שטיין
שמענו יותר מזה, שאנחנו נלך אפילו לקראתכם ונמיר את השעות שזה קבוע לאנשים קבועים, נמיר את זה בתקציב. שעות אי אפשר להוריד.
עדנה סולודר
הסיפור הזה היה לפני ארבע שנים בדיוק.
שמחה שטיין
זה אומר כך. שבאופן כללי אנחנו בתהליך של פיחות זוחל. במשך החמש שנים האחרונות, הייתי אומר מ-1966 מ-420 שעות שהובטחו לנו ל-216 שעות. לא היה קיצוץ כזה, שקרוב ל-50% בשעות הוראה. התקציב עצמו ירד, ועדנה אמרה לי מ-1 מיליון 865 שקלים, ל-1 מיליון ו-100 אלף שקל, וגם זה בחסד.
היו"ר אילן שלגי
אני פוגש אתכם בצורה כזאת לראשונה. אני רוצה לשאול, אותן שעות, אותו בית ספר, איך הדבר קורה? התלמידים באים לכאן ללמוד בימים מרוכזים? או שאתם מוציאים החוצה מורים?
שמחה שטיין
הם באים הנה. אבל הבעיה היא שהגדרת בית ספר הוא שיש לו תלמידים קבועים. זאת סוגייה אחת בהגדרה שלי.

הסוגייה השנייה היא שאני מנסה להיות מאוד זהיר בלשוני. לא ייתכן, ולא קרה כזה דבר, אני לא אשתמש בלא יעלה על הדעת, שמנכ"לית של משרד ושרת חינוך לא תבואנה לביקור בבית לוחמי הגיטאות. הן לא יודעות מה זה בית לוחמי גיטאות. אני לא רואה שמזמינים אותנו לשם.
היו"ר אילן שלגי
שאלת במשואה אם השרה היתה אצלם?
שמחה שטיין
כן היא היתה. זה לא יכול להיות, היא היתה בבית ספר אופק, ולפני היתה בעכו, מה הבעיה. אני אבוא לקחת אותה על כפיים אישית, יש לי כוח. זה ממש מדהים אותי. אני לא חושב שקיים פה הקטע הפוליטי.

מעבר לכל דבר, אני לא רוצה להגיד שזה תסמונת הסוס שהולך ובוכה. למה אין ירידה בבית לוחמי הגיטאות? זה לא רק בגלל שאין הרבה תיירים, גם זה פרמטר. אלא פשוט מאוד אגף השיווק שלנו הוא כל כך משמעותי שהוא ממלא כל הזמן את השעות. אבל מה קורה? קורה שאנחנו ממלאים את זה בחיילים, וממלאים את זה בשוטרים, ובלי לשים בשיטה הזאת אנחנו יכולים לאבד את הקהל של בתי הספר שהוא ממש מדהים. לגבי ארגון המורים, כל חודש יורדים לנו אלף תלמידים בביקור, ואתה לא יכול לחייב אותם, זה הכיוון המאוד משמעותי.

אנחנו רוצים שיקיימו איתנו דיון אמיתי. זבולון אורלב קיים דיון אמיתי בשיתוף עם מינהל התרבות והמינהל הפדגוגי. הם שלחו את דוד קיסוס חבר שלי ממעלות, אבל הוא מהמינהל הפדגוגי? הוא אחראי על קשר חינוך. במינהל התרבות היה צריך להיות מיכאל נוי, אז שלחו את שלומית נלי, בחורה נחמדה, אבל היא לא מן הקרובים. אז הוא שטף אותם כהוגן. דון קישוט נלחם בתחנות אבל הוא היה תמים. אנחנו נלחמנו בתחנות אבל אנחנו לא תמימים. את הזעקה הזאת מישהו צריך לפתור פה, אנחנו נמשיך להתקיים, והמדינה תפסיד אותנו.
היו"ר אילן שלגי
המדינה בונה על זה שאתם לא תפסידו., אתם תמשיכו. אני מסביר מה יכול להיות ההגיון מאחורי זה שאומרים בסדר, הם יסתדרו, הם לא יסגרו.
שמחה שטיין
אתן לך דוגמה. בחיים איש לא האמין שיסגרו את בית לוחמי הגיטאות. ביום הכיפורים בית לוחמי הגיטאות היה סגור. לא האמינו שהם יגבו דמי כניסה. כאשר קבוצה רוצה לעשות סיור בלי הדרכה ויש לה אפשרות או לנסוע ל"יד ושם" או ל"לוחמי הגיטאות", היא תיסע ל"יד ושם", שם לא יגבו כסף. יותר מזה, הרי אנחנו בפריפריה, זהו המוזיאון הגדול בותר במדינה. בפרמטרים שקבעו בזמנו מועצת המוזיאונים, של מספר המבקרים, שטח מוזיאון ומספר הפעילויות החינוכיות, אנחנו מספר אחד בארץ. אנחנו היחידים בפריפריה. המבנה הזה נפתח ב-1953, תראה לי עוד מוסד שעושה קיצוץ חד בתקציב שלו. איפה התרומה של המדינה פה? מה קורה? זה שאתה אומר – סומכים עליכם שתעשו – בכנות אני אומר, אנחנו נפסיד עוד נציגים של המדינה.
רעיה קליסמן
דוגמה למשל, אני עם 28 שנות ותק, יושבת על 216 שעות, התחילו לברר במחוז הצפון איפה ישבצו אותי בבית ספר. אני מנהלת את המרכז לחינוך הומניסטי, נפגשו בקרן אברהם בהשקה של הרשת בפתח תקווה. חבל שאני אלמד היסטוריה בבית ספר, במקום להמשיך להביא הנה את התלמידים היהודים והערבים. מצד שני, מה אעשה. אני עדיין לא יכולה לפרוש לפנסיה.
שמחה שטיין
אני בשנה הבאה אחפש משרה בבית ספר עממי. מדובר פה במוסד שהוא מאוד מאוד מיוחד. זה המוסד הכמעט יחידי שצמח מתוך קהילה חיה.
רעיה קליסמן
את "יד לילד" לקחנו על עצמנו.
היו"ר אילן שלגי
צריך לתת לעניין הזה פתרון שכמובן לא ייפגעו אנשים ושם לא יקחו אותם להיות במקום אחר. הפתרון צריך להיות מחוץ לרובריקות שהפקידים מכירים.
עדנה סולודר
אבל אתה מכיר במדינת ישראל איך אפשר לשנות רובריקות של פקידים.
רעיה קליסמן
לעומת זאת מחר אני נוסעת לוושינגטון, כי מוזיאון השואה בושינגנטון הזמין אותנו, כי יש לנו שותפות עם המוזיאון לקבל את אות ההוקרה שם מחר בחגיגות העשור של המוזיאון. לפני עשר שנים הייתי שם, בשנה הראשונה הקמתי ביחד איתם פרוייקט שהמגבילה לו הוא המרכז לחינוך הומניסטי פה בבית לוחמי הגיטאות. אנחנו עובדים עשר שנים בשותפות. הם חוגגים שם חגיגות העשור.
היו"ר אילן שלגי
אני ביקרתי שם לפני בערך כשמונה שנים, זה היה ממש מוזיאון חדש. כל מוזיאון שם עושה רושם חזק. אבל אולי דרך העיניים של המבקרים האחרים, ראיתי קבוצות של ילדים רובם שחורים, יפאניים, כאלה שאין להם מושג בכלל על השואה. שם זה בנוי כך שמי שעובר שם תוך שעה וחצי שעתיים, הוא מקבל את זה במכה חזקה. אני לא מסוגל לדעת כמה נשאר אצל אדם כזה, אני מקווה שהרבה. למשל כאשר מגיעים תיירים מהמזרח הרחוק, אינדונזיה, אם כזה אדם נופל לפה, הוא יקבל הרבה יותר מאשר הוא יקבל בוושינגטון, אני רוצה להאמין. גם אם הוא נמצא חצי יום.
שמחה שטיין
זה גם בגלל שאנחנו נמצאים במדינה שכולה מיצג יציר שואה.
רעיה קליסמן
אנחנו עובדים עם 20 בתי ספר, שהם משפחת המרכז לחינוך הוליסטי 8 בתי ספר ערבים, כמו סכנין, שפרעם, מקיף ערבי עכו, 8 בתי ספר יהודים, ו-4 בתי ספר מהמגזר הדרוזי. חלקם עובדים איתנו 9 שנים. כלומר, כל שנה שולחים הנה שכבת גיל או י' או י"א, הם באים לפעילות חשופה. הילדים הערבים באים ל"יד לילד" התלמידים של השנה שעברה הערבים מאותו בית ספר,אם מקבלים אותם ומדריכים אותם. אז נבנית קבוצת גיל בחירה שתלמידים שבוחרים לבוא ללמוד על השואה, יש לנו עשרים קבוצות כאלה שבאות אחרי שעות הלימודים ללמוד על השואה במשך שלושים שעות משהו שנפרס על פני מספר חודשים. הם באים בשבוע אחר הצהריים, יש חגים יהודים, חגים לא יהודים.
היו"ר אילן שלגי
איזה כיתות? הם עושים עבודת גמר?
רעיה קליסברג
או כיתה י' או כיתה י"א. זה יושב על כל מיני בתי ספר על כל מיני פרוייקטים. למשל יש בתי ספר יהודים שאצלם זה יושב על מה שנקרא אזרחות פעילה. עמל נהריה וליאו-בק בחיפה. יש בתי ספר שזה נחשב למחוייבות אישית. בבתי ספר הערביים זה פשוט חלון שנפתח להם, והם באים כאשר הם בכלל לא קשורים לפרוייקט.
היו"ר אילן שלגי
בדרך לכאן ראיינו אותי ל"קול ישראל" בערבית.
רעיה קליסברג
הצוות שלנו הוא צוות מעורב יש יהודים ערבים.

פרוייקט הסיום של התלמידים האלה, הם מובילים את ההורים ואת המורים שלהם במוזיאון. אצל רוב ההורים האלה זה פעם ראשונה שכף רגלם דורכת פה, אבל הם באים בגלל הילד. הילד מדריך, ונוצר דיאלוג בתוך המשפחה. השלב הבא אלו הם מפגשים רב תרבותיים. למשל לפני שבוע, יום חמישי, שישי האחרון, היו לנו 75 ילדים. קוראים לזה מפגש שכנים, ליאו-בק ובית הספר האיטלקי בחיפה, שתי קבוצות. שכנים בחיפה, ובקומה השנייה היו שכנים בגליל, עמל נהריה וכפר יסוף. שתי קבוצות מעורבות, והם עבדו יומיים על הקונספט של סיימנו קורס סדנה בנושא השואה, איך זה מעשיר אותו כשכנים באזור מעורב.
היו"ר אילן שלגי
בוודאי קורה לכם שמנסים לסחוב את זה לנושא הפלסטיני.
רעיה קליסברג
בוודאי. זה בסדר בודקים איך זה מתחבר, איפה זה לא מתחבר. למה זה קשור, למה זה נסחב לשם. איך אנחנו יכולים להיות מזה שכנים יותר טוב. אנחנו מדברים על הנושאים האלה.
בינה סלע-צור
השואה הוא איזשהו התייחסות, אבל המרכז ההומניסטי שכשמו כן הוא. המסרים שלו הם הומניסטיים, דמוקרטיים. אם זה לא היה מתעורר אז מה עשינו.
רעיה קליסברג
דמוקרטיה פעילה, זאת אומרת מה גרם לגרמני לעמוד מהצד, ומה קורה לי בבחירה שלי, האם אני עומד מהצד, האם אני מעורב, האם אני הולך להיות פעיל. באיזה פעיל אני רוצה לחיות. היופי הוא שאף בית ספר לא עזב אותנו בדרך, בסביבות 120 במשפחה הזאת. שנה אחרי זה התלמידים ממשיכים לבוא למפגשי בוגרים, שהשנה פעם בחודש הם באים. אז יש לנו קבוצה של בערך 70 בני נוער, יהודים, ערבים, שמגיעים הנה אחת לחודש. השנה עסקנו במסע לחברה הישראלית.

בדקנו את הנושא עם הקבוצה המעורבת הזאת של עשירים עניים בארץ, נושא של מעמד האשה, בדקנו את הנושא של ערבים יהודים.
היו"ר אילן שלגי
כל הנושאים האלה ההומניזם, ערבים ויהודים, מעמד האשה, עד כמה הם מתקשרים לשואה? הבנתי שאתם באותו מקום.
רעיה קליסברג
התלמידים האלה הם בוגרי סדנה שעסקה בשואה, אלו הבוגרים. כל מי שבא הנה חדש לומד על השואה.
היו"ר אילן שלגי
אחרי שהוא קיבל את 30 השעות, בשנה הבאה אלה מביניהם שבוחרים בכך יבואו לכאן למרכז ההומניסטי.
רעיה קליסברג
הם ממשיכים לבוא, כל הזמן שומרים איתם על קשר. חלק מהצוות שלנו היום אלו בוגרים שסיימו אוניברסיטה וחזרו לעבוד אצלנו, או שבאים לפני האוניברסיטה. יש לנו משפחה מדהימה.

למשל תלמידה מוסלמית ממזרע שמסיימת עכשיו שנה שנייה בבית ספר ברנדייס בארצות הברית, יש לה מילגה מקרן סליפקה שמחוברת לקרן אברהם. היא לומדת חינוך לשלום. עכשיו תלמיד שלנו מחיפה מעקורי איקרית קיבל את המילגה הזאת ונוסע באוגוסט. כך שאנחנו מקבלים גם את האינטלקטואלים הבאים. ההנהגה היא הנהגה אחרת. למשל אחת התלמידות שלנו היום עושה סטאג' אצל השופט בבית משפט השלום בירושלים. בחורה מכפר יסוף, בזמן שהיה לה עד הסטאג' שהתחיל רק במרץ, היא עבדה אצלנו מנובמבר עד מרץ חזרה לעבוד אצלנו.

את מעמד האשה הבחורה הזאת נתנה. היא הביאה את כל ההיבטים החוקתיים לנושא מעמד האשה בישראל. הבחורה הזאת ערבייה בת 23 מכפר יסוף העבירה לקבוצה הזאת של יהודים ערבים, הם הסתכלו עליה וזה היה משהו מדהים.

במקביל יש לנו קורסים למורים. אנחנו מקיימים קורסים שוטפים למורים יהודים וערבים. קורס אחד נקרא – הזיכרון כנקודת מוצא לדיאלוג הומניסטי.
היו"ר אילן שלגי
איזה סוג מורים לכאן להשתלמות?
רעיה קליסברג
זה נחשב לקורס העשרה. מגיעים כל מיני החל ממנכ"ל המוזיאון, כלה בגננות ומורים להיסטוריה ואזרחות. זהו קורס של שנה פעם בשבוע, 112 שעות. זה בימי חמישי אחר הצהריים. יש לנו קורס הנחייה למורים שרוצים להיות מנחים.
היו"ר אילן שלגי
המורים שמלמדים את נושא השואה בבתי הספר, אלה בדרך המורים להיסטוריה? הם מחוייבים בהשתלמות אצלכם? למשל, אליכם יכול לבוא להשתלמות מורה לאנגלית, שבכלל זה לא בתחום שבו הוא עובד מול פני הנוער. לעומת זאת, מי שכן עובד מול פני הנוער, לא מחוייב לקבל אצלכם השתלמות.
רעיה קליסברג
אם הוא בא כן. למשל יש לנו קורס למורים יהודים על השואה, זהו קורס שנחשב פה בצפון לאחד הקורסים הכי טובים שיש בבית לוחמי הגיטאות. אני כמורה להיסטוריה לפני שנים, עוד לפני שהגעתי הנה בכלל השתלמתי.
בינה סלע-צור
אני לא רוצה להכניס אתכם לבעיות. יש לי עשרים דקות אתכם, ואני רוצה לקחת אותכם דרך המוזיאון. אני חושבת שהגישה והדרך החינוכית, שבעיניי רעיה היא השיא בבית לוחמי הגיטאות, היא משהו אחר מכל מוזיאון אחר שעוסק בשואה. בית לוחמי הגיטאות מנסה לקדם מגמה שלא הולכת אל הזוועה, זו מגמה שצריכה לתת את אותותיה. לא ללכת אל הזוועות, זאת אומרת גם לא להתעלם מהם, ולחרושת המוות הזאת. אלא מה שמפליא, אם תשאלו אותו על הסוגייה איך אפשר להסביר את אושוויץ, זה לא שלאושוויץ אין הסבר, אלא לטוב שבאושוויץ אין הסבר. זאת אומרת ללכת ולראות את המקום של התנהגויות אנושיות, שהם שבר ציוויליזציוני, אבל הוא נעשה על ידי אדם.

מכאן לאן אנחנו יכולים ללכת. מבחינה חינוכית זהו מרכז שרעיה מובילה. היא בהכרח מובילה להומניזם. היא מתחילה מהשואה כשיא, אבל עוברת בדרך את העוולות האחרות שקיימות בעולם, זה הדרך. כשאנחנו מסתכלים על חידוש המוזיאון כמוזיאון נושן, הוא לא מאתגר, לא מבחינה איטלקטואלית, ולא מבחינת אמצעי את האדם הצעיר. זה לא פלא שמי שמטייל פה בצפון, ויש עלייה עצומה בתיור בצפון, זה לא בגלל שזה רק מוזיאון שואה, אלא כי אין לו שום מימד שמאפיין אותו ואת הסיפור שלו לא יודעים. כי זאת פנינה מבין המוסדות האחרים של השואה, הוא לא נולד בהחלטה ממלכתית ולא פדרלית. אותם אלה שבאו משם, הראשונים שהניחו את האחריות של הזיכרון, הם נפלו עליהם. יש קבוצה מאוד מיוחדת, היא שוברת פרדיגמות, היא מהפכנית, היא נועזת, היא הולכת מול כל האימג'ים. אומרים כאשר נוער מגיע, אין לו מושג מה זה תנועות נוער. לא צריך תנועות נוער. אפשר לדבר על שברי הפרדיגמות שלהם, שיבינו והתחברו אל שיברי הפרדיגמות ההם, באיזה השפעה ובאיזה קושי, ואיך הם עמדו בזה.

יש פה מסר אדיר של חיים. כי בניגוד ליד ושם, יש פה קהילה שיש בה דורות חדשים, יש התפתחות וזה הקיבוץ. השילוב הזה של אתה ועדות חיה, אין בשום מקום בעולם. את זה אנחנו רוצים לשמר. אתן לכם דוגמה של תערוכה שמנסה להתמודד כך או אחרת, זה איזשהו תרגיל גם בשבילנו להתמודד עם המשמעות של הזיכרון, ומה אנחנו רוצים להציג בכיוון ההומניסטי, כמובן שרעיה מובילה. ולהסביר לכם קצת מה אנחנו רוצים לחדש פה.
היו"ר אילן שלגי
היות ואנחנו ביום השואה, אני רוצה לקרוא דברים שאמרתי לפני שלושה שבועות, אם תאמרי שיותר מתאים שנעשה את זה בהמשך, אז נעשה את זה בהמשך.
רעיה קליסברג
התערוכה נקראת במחוזות הזיכרון.



(הישיבה נעולה)













10

קוד המקור של הנתונים