כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת חינוך/8123



25
ועדת החינוך והתרבות
10.3.2004

פרוטוקולים/ועדת חינוך/8123
ירושלים, כ"ה באדר, תשס"ד
18 במרץ, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 196
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום רביעי, י"ז באדר התשס"ד (10 במרס 2004), שעה 09:30

אופי יום הזיכרון לרבין

חברי הוועדה: אילן שלגי - היו"ר
מוחמד ברכה
יוסי שריד
יולי תמיר

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין
חה"כ אופיר פינס-פז
דליה רבין-פילוסוף -
פרופ' יעקב כץ - משרד החינוך, יו"ר המזכירות הפדגוגית
יפה פס - משרד החינוך, מנהלת גף פיתוח פדגוגי
שרה רוייטר - משרד החינוך, מנהלת האגף לחינוך יסודי
סא"ל שמעון דרעי - משרד הביטחון, רע"ן משטר ומשמעת
סרן ליטל בר - משרד הביטחון, קח"ר
שאול דלל - משרד הביטחון, עוזר לסמנכ"ל למשאבי אנוש
יוסי לחמני - מנכ"ל מרכז רבין
ג'ונתן סבג - מרכז רבין, עוזר ליו"ר

יהודית גידלי

אסתר מימון


אופי יום הזיכרון לרבין

בוקר טוב, גבירותי ורבותי. אני מבקש לפתוח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות. התכנסנו היום לדיון, לבקשתו של חבר הכנסת שריד, שנעניתי לה מיד, בנושא אופי יום הזיכרון ליצחק רבין זכרונו לברכה. נכבד את הנושא בהשתתפות יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין. נמצאת אתנו גם הגברת דליה רבין, חברת הכנסת לשעבר.

אני מבקש לומר שנדהמתי כשראיתי מכתב שיצא ממשרד החינוך והתרבות, אני לא רוצה להגיד שהוא בלי טעם ובלי שכל, הוא פשוט מנוגד לחוק. המכתב ממליץ לאמץ המלצות של תלמיד, ואין לי דבר נגד התלמיד הזה, הוא ילד, "שנכתבו מתוך חשיבה עמוקה ובשום שכל".

המכתב הזה של אותו ילד אומר, בין היתר, את הדבר הבא: "חשוב מאוד להקפיד להימנע מדיבור על דרכו של רבין ב'דרך השלום'". הוא גם כותב: "לדבר במידה פחותה, אם בכלל, על יצחק רבין ודרכו. ניתן להזכיר גם את רצח הרב כהנא...".

זה מכתב, על נייר שכתוב עליו: "מדינת ישראל, משרד החינוך התרבות והספורט". נכון שהוציאה את המכתב גברת שהיא רפרנטית, לא אדם בכיר ביותר. אני מניח שפרופ' כץ מכיר את המכתב.

אני מקווה שנצא מפה היום עם הסכמות באשר לאופי יום הזיכרון לראש ממשלה שנרצח במדינת ישראל. אני סבור שאם יהיה איזה ספק, צריך לערב את ראש הממשלה גם כן. אני מעביר את רשות הדיבור לחבר הכנסת יוסי שריד. בבקשה.

יושב-ראש הכנסת, יושב-ראש הוועדה, מעשה שהיה כך היה. יום אחד סיפרו לי, לא ראיתי את זה בכלל, שבערוץ-10 התפרסם מה שהתפרסם, מיד נדבר על זה, שמעתי ואמרתי: לא יכול להיות, למרות שניסיוני מלמד אותי שכבר האמירה "לא יכול להיות", היא אמירה בעירבון מוגבל: מה שלא יכול להיות – יכול להיות. כל יום יש אבסורדים כאלה.

את דעתי על משרד החינוך של היום אתם יודעים, ועל מי שמנהיג את משרד החינוך היום וגם המזכירות הפדגוגית, אבל אמרתי "לא יכול להיות", יש דברים שהם פשוט לא מתקבלים על הדעת כשמדובר באנשים סבירים, ואני עדיין חושב שמדובר באנשים סבירים. ביקשתי לראות את החומר. קיבלתי את החומר, וחשכו עיני. ה"לא יכול להיות" הפך ליכול גם יכול להיות.

אם אתם רוצים, אפשר לטפל בנושא הזה כנושא כשלעצמו, ואם אתם רוצים, אפשר לראות בזה איזו בבואה לדרך ההתנהלות, אני כבר לא מדבר על תכנים, של משרד החינוך.

הנושא הוא אופי יום הזיכרון ליצחק רבין, זכרונו לברכה.

הנושא הוא גם דרך ההתנהלות, איך מתנהל משרד. התלמיד, אגב, לא פילל לזכות בהצלחה כזאת. הוא בסך הכול שוחח עם מורהו, והמורה אמר, ודאי כדי לצאת ידי חובה, שיכתוב. זה מה שחשב התלמיד. הוא כתב לו. האימא של הילד, שכנראה הילד נחשב בעיניה, ואנחנו מכירים את זה שבדרך כלל, בעיני האימהות, הילדים שלהן מיוחדים במינם, האימא לקחה יוזמה, כתבה לשרת החינוך. גם היא, אגב, לא חשבה שתהיה הצלחה כזאת, שהילד שלה יהפוך להיות כותב תוכניות במשרד החינוך. אני בטוח שהם קיבלו את המכתב, הם השתאו ולא ידעו את נפשם מרוב התפעלות – תלמיד כותב הצעה, ומיד היא הופכת להיות נחלת הכלל. זו דרך ניהול מאוד מעניינת.

זו בכלל המלצה לשינוי הוראות של חוזר מנכ"ל. יש חוזר מנכ"ל מסודר בנושא.

אדוני היושב-ראש, הייתי יוזם חוק יום הזיכרון ליצחק רבין. החוק הזה, לא עברתי עליו היום, עד כמה שאני זוכר, ברור לגמרי שאף אחד איננו מתכוון לכפות את דרכו המדינית של יצחק רבין על איש. רוצים לדבר על רבין ודרכו, ידברו על רבין ודרכו – גם פה התעוררו ויכוחים בכנסת – רוצים לדבר על הדמוקרטיה, ידברו על הדמוקרטיה, רוצים לדבר על הסתה, ידברו על הסתה. ידברו על מה שרוצים, הרי אף אחד לא מכתיב, אני גם לא יודע אם יש במשרד החינוך מערכי שיעור בעניין הזה. מוטב שיהיו, אבל אולי מוטב שכבר לא יהיו, כי אני כבר לא יודע מה יהיה שם במערכי השיעור.

היושב-ראש, קרא קטעים ניכרים מהמכתב. התלמיד שזו זכותו – יש לי דעה על התלמיד, אני גם יודע איזה ציון הייתי נותן לו, אבל מה זה משנה, התלמיד מעניין אותי? "תעמולה פוליטית שאינה נוגעת לעניין המרכזי ביום זה – דמוקרטיה". הוא מציע לתלות פלקטים" – והוא כותב בסוגריים "במקום תמונותיו של יצחק רבין" – "פלקטים המספרים את סיפוריהם של מנהיגים אחרים שנרצחו מסיבות פוליטיות. יש לשים לב, כי סיפוריהם של מנהיגים לשעבר של ארצות אחרות אינם בגדר תעמולה פוליטית מפני שדעותיהם של אותם מנהיגים" – אני מניח שהכוונה ללינקולן ודאי או ללוטר קינג או לקנדי או השד יודע מי – "אינן נוגעות לנושאים הבוערים כיום בחברה הישראלית".

היושב-ראש כבר קרא ש"כאשר דנים ברצח רבין יש לשים דגש על משמעות רצח פוליטי במדינת ישראל ולדבר במידה פחותה, אם בכלל, על יצחק רבין".

אם אני מסכם את הרעיון הכללי: תמונות של רבין לא יהיו; לדבר עליו, לא ידברו; זה יהיה יום זיכרון לרבין – רק בלי רבין. מאוד מעניין הדבר הזה. הכול יהיה ביום הזיכרון, רק לא יהיה רבין ביום הזיכרון. נוסף לזה, רבין הגיע למעלת כהנא, ומיד גם יש הסימטרייה הקדושה הזאת, הטמאה הזאת, שצריך להסביר שיצחק רבין קצת הזמין את זה. אומנם צריך לגנות את הרצח, אבל צריך להזכיר את ההתגרות של רבין בימין ובמתנחלים ואת יחס השמאל אל הימין. זאת אומרת, נעשה קצת סימטרייה.

התלמיד כתב מה שכתב, ובאורח פלא, אני לא יודע איך זה מגיע משולחנה של שרת החינוך, אבל דברים כאלה קורים, זה הגיע למזכירות הפדגוגית, וזה הגיע לידי גברת ששמה שרה שי, שהיא רפרנטית.

לפי רשימת הנוכחים היא לא כאן, אבל נמצא פה יושב-ראש המזכירות הפדגוגית.

על נייר רשמי של מדינת ישראל, מ-22 בינואר 2004 – "מדינת ישראל, משרד החינוך התרבות והספורט, מזכירות פדגוגית, המטה המשולב ליישום דוח קרמניצר שנהר". אני בטוח שקרמניצר ושנהר כבר רוצים שתפצה האדמה את פיה ותבלע אותם חיים אחרי שהם רואים מי מעורב ביישום הדוחות שלהם.

"רצ"ב מכתבו של התלמיד עידן ז"ק מבית הספר...". "אין לי ספק כי בכוונת המחוקק, בהכריזו על יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה, לומר – הבה נחנך את ילדינו להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה" – אלה הבלים בלי שום קשר – "ונלמדם אזרחות פעילה נכונה מה היא!" – אין פה שום צורך בסימן קריאה – "אשמח אם תאמצו את המלצות התלמיד, שנכתבו מתוך חשיבה עמוקה ובשום שכל". הרי היא אידיוטית גמורה האישה הזאת. מה שכתב התלמיד, אולי בשום שכל, אבל מה שכתבה הרפרנטית – זה הרי טמטום גמור.

בדרך כלל אני לא כל כך אוהב את הדברים האלה של מיצוי חומרת הדין, הרי מישהו בכל זאת צריך לתת דין-וחשבון על כל הדברים האלה, אבל מטבע הדברים, אפילו לא כעונש, אלא כהשתתפות של שיקול דעת, מרגע שהמשרד נוכח לדעת שזה שיקול הדעת של הרפרנטית שלו, היא פשוט לא יכולה יום אחד למלא את תפקידה, והיא צריכה ללכת הביתה.

אמת.

זה הכול, לא בגלל עונש, לא בגלל שום דבר. נותנים לה פרס ללכת הביתה, תאמין לי שזה פרס שהיא תהיה בבית.

אני לא מבין, אין לכם פרוצדורות של עבודה? כל אדם יכול לכתוב חוזר? היא כותבת "לכבוד מנהלי בתי-הספר ומורי מורשת", זאת אומרת, תפוצת נאט"ו זה קטן על יד זה, זה הרבה יותר גדול מנאט"ו. אלה הנהלים במשרד החינוך, שכל אחד יכול להפיץ חומר לכל מנהלי בתי הספר ולמורי מורשת? הרי זה דבר מסמר שיער.

זה כמו אמיל גרינצוויג, שהפך להיות פעיל ימין שנרצח על-ידי פעיל שמאל, או להפך, זה בכלל לא חשוב. זה חשוב, אבל לא זה העניין, הרי העניין הוא אמיל גינזברג.

מכיוון שקרתה פה, ואני לא רוצה לקרוא לזה תקלה, זה הרבה מעבר לתקלה, כי זה השתקפות של דרך עבודה – אני גם מניח שהרפרנטית, הרי היא לא אדיוטית עד כדי כך, אני מניח שהיא הניחה שהיא מכוונת לדעת גדולים, שזה ימצא חן בעיני השלטון הקיים, כי היא שמעה פה ושם, שהיו כל מיני גילויים של מורת רוח מזה שמזכירים יותר מדי את רבין ואת דרך השלום שלו, והיו ויכוחים. היא חשבה שהיא מבינה את הרמז, ולכן היא אמרה שנעשה יום זיכרון משותף למאיר כהנא וליצחק רבין. היא חשבה שזה ימצא חן, היא חשבה שהיא תקבל קידום בעבודה. אבל היא קצת הפליגה והרחיקה לכת – אני מציע שתרעננו, לקראת יום הזיכרון הבא – אני כבר מפחד לבקש את זה, אני אגיד לך את האמת, פרופ' כץ, כי אני לא יודע מה ייצא מתחת ידכם, אבל אני מקווה שייצא דבר סביר – מה צריך שיהיה ביום הזיכרון ליצחק רבין, על-פי מה שכתוב בחוק, והחוק הוא די פתוח במקרה הזה.

פה לא רק ששינו בהבל יד חוזר מנכ"ל מאוד מסודר שהמשרד הוציא בהתשס"א ובהתשס"ב, אלא מה שכתוב פה, ממש גם מנוגד לחוק. החוק מדבר על כך ש"היום יצוין בבתי-ספר בפעילויות שבהן יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין". חוזר המנכ"ל הוא בסדר גמור, הוא באמת מפנה לזה. פה יש שינוי בתפוצת נאט"ו, על-ידי עובד לא בכיר. אדוני יושב-ראש הכנסת, בבקשה.

תודה רבה. אדוני יושב-ראש הוועדה, גברתי הנכבדה דליה רבין-פילוסוף, חברי הכנסת הנכבדים, אורחים נכבדים, אני לא חושב שצריך לתקוף את הילד על כך שהוא אמר מה שהוא אמר, כי הרי ילדים מבטאים ומתבטאים בהתאם להרגשתם, אולי צריך להעיר לו, אולי צריך ללבן אתו עניינים. אי-אפשר להסכים למכתבה של הרפרנטית תחת הכותרת "מדינת ישראל, משרד החינוך התרבות והספורט", הגברת שי, למכתב שנעשה בלי כל הכנה, בלי כל דיון, בלי כל התייחסות לשאלות כאלה ואחרות, והדברים הם דברים חמורים, בלתי מתקבלים על הדעת. חבר הכנסת שריד כבר הפנה את תשומת לב כולם לכתוב, שהיא מורה לכל מנהלי בתי הספר, למורי מורשת, לבוא ולפעול בהתאם להנחיית הנער. זאת אומרת, היא אימצה אותו, ומי שמה לשים את כל אותם דברים כפי שהם באים לידי ביטוי במכתבה?

עם כל הרצינות של הנושא שאנחנו עוסקים בו, אני מוכרח לומר שכאשר היא מייחסת לילדינו את החובה להיות כלבים, כלבי שמירה כמובן, עם כל אהבתי והערכתי לכלבי הוותיק והטוב והמזדקן סטפן, יש לנו בבית תפקידים לכלב שלי, שאהבתי אליו היא בלתי מתפשרת ובלתי מסויגת, ולילדים שלי, שגם אליהם יש לי התייחסות כזאת או אחרת, מתוך אהבה מלאה, אבל אף פעם לא רציתי שהילדים שלי יחליפו את הכלב שלי, וגם לא ביקשתי מהכלב שלי שיחליף את הילדים שלי. אלה שומרים, ואלה שומרים, וכל אחד במקומו מונח, וכל כלב הוא בעל נשמה.

התרגשתי מהעובדה שגם יושב-ראש הוועדה ביקש ממני להשתתף בישיבה היום, נוכח הדברים שהיו נחלתנו ביום הזיכרון האחרון ליצחק רבין, והוויכוח שהתנהל בלשכתי לאחר אותו כינוס שאנחנו מקיימים בדבקות מאז אותו יום מר ונמהר, ובזמנו הצבעתי – יכולתי להצביע רק פעם אחת, אף פעם לא ידעתי שאפשר להצביע פעמיים בכנסת – בעד הצעת החוק, בזמנו, של חבר הכנסת שריד.

הייתי מבקש מהוועדה גם להתייחס למכתב של הנער, ולשאול מדוע מכתב כזה נכתב. גם זאת שאלה חשובה מאוד ונוקבת, שהרי כל מה שביקשתי להעיר, בכל התקופה הנוראה של תשע השנים מאז הירצחו של יצחק רבין, בהחלט אפשר לומר השם ייקום דמו, התלבטנו וביקשנו שהדמוקרטיה תמשיך להיות נחלתנו, ושכל אחד יוכל להביע את דעתו, וחלילה מי שמביע דעה אחרת מהדעות שהיו ליצחק רבין, והיו רבים מיריביו הפוליטיים שהעריכו אותו הערכה לא פחותה מאשר אוהביו הפוליטיים או שותפיו הפוליטיים, והיה ויכוח. גם יצחק רבין היה מתווכח במלוא העוצמה כאשר האמין בדבר מסוים, היו ויכוחים בינו לבין הימין, היו ויכוחים בינו לבין השמאל, היו ויכוחים מרים ונוקבים בינו לבין חבר הכנסת שריד, היו ויכוחים קשים בינו לבין חבר הכנסת וראש הממשלה, זכרונו לברכה, מנחם בגין. היו לו ויכוחים, לכולנו היו ויכוחים.

רובם של חברי הכנסת כאן הם חברי כנסת שמחזיקים בהשקפה הציונית, וכל אחד חושב שההשקפה הציונית, כפי שהיא באה לידי ביצוע והוצאה לפועל על-ידי צד אחר בזרם הציוני, מביאה אותנו למסלול של התרסקות כזה או אחר, וכולנו רוצים רק בטובתה של המדינה ובטובתו של הרעיון הציוני.

פה ילד כותב, והכתיבה שלו, אלא אם כן חלילה יתברר שמישהו הדריך אותו לכתוב כך או שהוא עשה זאת מטעם, ילד מהרהר בהרהורים שהתפתחו בשנים האחרונות, התפתחות שבאה לידי ביטוי בכך, שהיו כמה הצעות שלא יכולות היו להיות חלקו של אדם שלא הסכים עם דעתו של רבין, בחלקם של אותם אנשים שבאו להשתתף באותה עצרת.

סיפרתי לדליה רבין-פילוסוף שבמשך חמש שנים השתתפתי בכל עצרת בכיכר מלכי ישראל, וכתוצאה מההכנה לעצרת לפני שנה ובעצרת השנה, בנובמבר השנה, לא יכולתי להגיע לעצרת יחד עם ילדי ורעייתי, על מנת להשתתף, רק בגלל העובדה שאני הוצבתי, על-ידי מארגני הכנס, מחוץ למחנה, כאילו נאמר, שמי שלא היה בדרך אוסלו ובדרכו של רבין לא יכול להשתתף. יכול להיות שהרגשתי סובייקטיבית לחלוטין.

הוצאנו מחוץ לגדר את מי שהשתתף בהסתה.

חבר הכנסת אופיר פינס, שזכית אתמול להישג גדול, שיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון המצרי מגיע, על אפו וחמתו של מסית כזה או אחר בעולם כולו. כאשר אתה בא ואומר "מי שהשתתף בהסתה", מי שהשתתף בהסתה, אתה קבעת מי השתתף בהסתה, חובת ההוכחה על כל אחד להוכיח שהוא לא השתתף בהסתה. זאת פרוצדורה שמחצית העם מתקשה לעמוד בה. אני צריך לומר לך כל יום איפה הייתי בכיכר ציון, לתת את המפה, להראות לך מה היה, מה אמרו. השתתפתי בהפגנות אשר היו מיועדות למחות נגד דרך אוסלו. בעתיד לבוא יכול להיות שאשתתף בהפגנות, לא כיושב-ראש הכנסת, אבל אני עוד צעיר, אני יכול גם לא להיות יושב-ראש כנסת, אני אשתתף בהפגנות שהן יהיו בעל גוון פוליטי כזה, שהן יהיו בעיניך, לא רק לצנינים, אלא מתוך מחשבה שהבן-אדם הזה, איך הוא לא מבין בתור ציוני, שהוא מוביל את הציונות להתרסקות, כשאני אחשוב באותה הפגנה שאתה מוביל להתרסקות, התרסקות במובן הפוליטי. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו גם בעניין זה.

אני מציע לוועדה לשקול ולראות איך אנחנו לא מפקיעים את זכרו של יצחק רבין מהעם כולו. אני מוכרח לומר שיצחק רבין היה אהוב, על מה שנקרא "אנשי המחנה הלאומי", לא פחות מאשר היה אהוב על כאלה המתקראים "חבריו". תאמינו לי שגם אני הייתי פה באותן שנים, ובעיקר בשנים שבהן שימש יצחק רבין כשר ביטחון בממשלת ישראל, וכאשר עיקר משענתו היו אנשי הימין בתוך אותה ממשלה, שהיתה ממשלת אחדות לאומית.

אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, כמובן, אני רוצה לשאול מהם הנימוקים שהביאו ילד כזה, מתוך מחשבה שבאמת מדובר בילד, לכתוב את המכתב הזה.

אשר לעצם העניין, היה צריך לבוא ולומר לילד: הרף לך. כאשר מדברים על דמוקרטיה, משנתו של רבין ודרכו של רבין הוא דבר, לא רק שהחוק מחייב לבוא ולדבר עליו, אלא השכל מחייב לבוא ולדבר ולתאר ולהביא בפני הנוער והילדים והבוגרים, וכל אותם אלה שמבקשים לזכור או מבקשים להיזכר או מבקשים ללמוד בעתיד לבוא, שהרי לא נישאר כאן לנצח, את אותם דברים שהחוק מדבר בהם, ושהיטיב לנסחם באותה עת חבר הכנסת יוסי שריד, ושרובנו ככולנו תמכנו בהצעת החוק שלו.

טוב שהפרופסור נמצא פה, ויש להעיר לו את ההערה. אני לא מבין, האם על כל מסמך של ילד כבר רשאי איזה רפרנט להוציא מכתבים, לא בתפוצת נאט"ו, בתפוצת שטות של גברת זאת או אחרת, שכל אחד קנה לו פה מעמד. שטות יצאה מתחת ידה, ואם אדם רוצה לכתוב שטויות, שיכתוב שטויות, אבל לא תחת הכותרת של מדינת ישראל, משרד החינוך התרבות והספורט. עם זאת, לא הייתי מציע לזלזל בנאמר על-ידי הילד, כי אלה תחושותיו, והילד שאומר: המלך ערום, פעמים הוא טועה, כי הוא לא יודע מה זה מלבושים ומה הם המנג'טים, אבל עם זאת, ילד רואה לפעמים יותר טוב ממה שרואה אדם מבוגר, אשר בעיני רוחו מלביש דברים או עושה דברים אחרים ממה שהם.

פה יש הגיגים, ויש שאלות, יש פה ילד שכבר גיבש את דעתו ומסיק את המסקנות. קודם יורה, אחר כך מסמן, אבל בהחלט יש תחושה אצל רבים מהציבור שהפקיעו להם את יום הזיכרון ליצחק רבין, שהיה מקודש בעיניהם, גם בגלל האיש, בדור שבו חיו, כאשר רבין היה חי, וגם בגלל אותו אסון שפקד את כולנו, של רצח מנהיג במדינת ישראל. תודה רבה.

תודה רבה. אני מבקש שנשמע את גברת רבין-פילוסוף.

דליה רבין, ברשותך, אני מבין את האילוצים, אבל יש לי אילוצים שלי, ואני מתנצל, וחשוב לי, כשאני לא אהיה פה, אני רוצה להבין איך המכתב בכלל הגיע לשרה שי. היא לא עובדת בלשכת שרת החינוך, המכתב הופנה לשרת החינוך.

אנחנו נשמע ממשרד החינוך. אני גם שואלת, מה המנדט שלה להעביר מין המלצה כזאת לכל מורי מורשת.

איך המכתב הגיע משולחן לשולחן, זו לא השאלה המעניינת, כל שר יודע שלפעמים מכתבים שמגיעים אליו, מגיעים לשולחנות אחרים, הוא לא יכול לענות על כל המכתבים. לא זו השאלה, השאלה, איך רפרנטית מוצאת לנכון או זכאית לכתוב לכל מורה.

קודם כול, אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת שהצטרף לדיון, אני ביקשתי ממנו, וליושב-ראש הוועדה וליוסי שריד שבכלל העלה את הנושא והביא לדיון הזה. הדיון הזה חשוב מאוד בעיני. סביב יום השנה נדרשנו לעניין, שיש הקצנה בהתייחסויות משני הצדדים. לא זאת היתה כוונת החוק כאשר קבעו יום זיכרון רשמי. המטרות קבועות בחוק.
מעל הכול, צריך לזכור שזה רצח פוליטי, ולכן, ככזה, הוא לא בקונצנזוס. כאשר מדברים על הרצח אי-אפשר שלא לדבר על הרקע לרצח, ופה מתעוררות הבעיות. מצד שני, יש יצחק רבין, מה לעשות, הוא חלק אינהרנטי מכל הנושא הזה, ויצחק רבין, בדרכו ובמה שהוא מייצג, ובמורשתו, זה דברים שהוא כן שייך לאמצע המפה הפוליטית, וכאן יש פוטנציאל של התחברות של ציבורים הרבה יותר רחבים.

עם זאת, בהקשר של הרצח ושל יום הרצח, אסור לנו לשכוח, ואסור לנו לוותר למען הדמוקרטיה הישראלית, שזה הכישלון הגדול שלה באותו יום, ולמען השיח הפוליטי, מה קרה פה, ואיך קרה, ולא צריך לפחד מההתמודדות הזאת, ולצערי, עד היום בורחים מזה.

המטרה של מרכז רבין, שזה מוסד ממלכתי, נתמך על-ידי תקציב המדינה, לפעול, באמצעים חינוכיים, ובשיתוף פעולה עם משרד החינוך, והיציאה לדרך היתה מאוד-מאוד מבורכת ורבת תוצרים ותוצאות. כל יום שנה היה כנס של מפקחים ומנהלים. עבדנו בשיתוף פעולה ודיברנו על הלקחים ברמות של דמוקרטיה וסובלנות והפקת הלקחים מהרצח, עד הקדנציה אחרונה, לצערי.

אני לא רוצה להתייחס למכתב הזה, למרות שהוא בהחלט אור אדום, והתייחסות המשרד היא חמורה מאוד. כשפנו אלי מהטלוויזיה, שאלתי: מה היתה ההתייחסות של המשרד? אמרו לי שהשרה תקרא לה לסדר. לא שמעתי על זה כלום, אף אחד במדינה לא טרח ליידע מה נעשה עם זה, דבר שהוא, מבחינת התלמיד וכל החברים שלו, איתות חמור ביותר.

קיימת התהייה הזאת של ילדים, והתפקיד שלנו, בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, הוא, להנחות את הילדים האלה. דבר ראשון, זה לתת להם את הכלים, והכלים זה העובדות.

לא יצא חוזר מנכ"ל, כי זה כבר לא מספיק חשוב למשרד. ב-23 באוקטובר 2003 יוצא מכתב של גברת חנה נאמן, המנהלת של האגף לחינוך יסודי, והיא כותבת כהאי לישנא: בחודש הקרוב נציין שני ימי זיכרון – יצחק רבין וגנדי. אני מכבדת את גנדי מאוד, ואני מעריכה את פועלו, אי-אפשר בנשימה אחת שמשרד החינוך ידבר על כך שבחודש נובמבר יחולו שני ימי הזיכרון, של יצחק רבין וגנדי, שזה נרצח על-ידי יהודי, רצח פוליטי, וזה נרצח במסגרת מאבק בינינו לבין הפלסטינים. זה לא אותו השיח, זה לא אותם הלקחים, זה לא אותו דבר, ואני לא רוצה שישתמע ממני שאני מפחיתה כהוא זה מההערכה שלי לגנדי ומהכאב שלי על הרצח שלו, ואני לא רוצה למצוא את עצמי מתעמתת עם המשפחה שלו, מפני שלא זה העניין. אבל ברגע שמשרד החינוך מוציא נייר כזה, וזאת ההתייחסות היחידה של משרד החינוך ליום השנה, יש לנו פה בעיה, וזה עובר לתלמידים, זה מחלחל לתלמידים.

חברת הכנסת תמיר היתה במרכז רבין, ניסתה ליצור שיתוף פעולה עם משרד החינוך, ולא קיבלנו. אנחנו עובדים דרך רשויות מקומיות, דרך מפקחים, דרך יוזמות של אנשים בשטח, עם הרבה פעילות מבורכת. זה התפקיד שלנו, ונמשיך בו, ועל זה נוציא את הכספים של המרכז. אני בפירוש מצפה מהוועדה הזאת, שתקרא לכל מי שפעיל בתחום של משרד החינוך לשיתוף פעולה בנושא הזה. יש חוק, והדברים ברורים, והתקציבים צריכים ללכת להקניית מה שכתוב בחוק, והלקחים שצריך להעביר מהרצח הזה, וזה לטובת החברה הישראלית כולה, ואני חושבת שזה גם אינטרס של כנסת ישראל.

לא ידעתי על המכתב של חנה נאמן. בעיני, הוא מדהים לא פחות מהמכתב שדיברנו עליו.

זה היה חוזר רשמי. אל תתפלא על התלמידים, תתפלא על המערכת.

אני מבין שזאת היתה תוצאה של ישיבה שהחלטתם, שזו תכתוב את זה וזו תכתוב את זה, ואז אנחנו מקבלים תמונה שלמה.

הלוואי שהיתה ישיבה שהיו מחליטים בה מה לעשות, אבל גם זה לא היה. זה לא חשוב, זה לא בסדר עדיפויות של המשרד, לצערי.

אני סבור שמישהו קרא את רוח המפקד במשרד, לדעתי הוא קרא אותה לא נכון, אבל אף אחד לא העמיד אותו על מקומו עד היום.

המכתב הזה מחפיר, הוא עוד יותר מהמכתב של התלמיד, אבל זה השדר שמעבירים.

זה מכתב של טכנוקרט, אין פה כוונה רעה.

זה לא לכבודו של גנדי ולא לכבודו של יום הזיכרון.

בנשימה אחת כרכו שני דברים שאינם כרוכים האחד בשני.

אני מחדשת את הפנייה שלי ליושב-ראש הכנסת, בהמשך לשיחה שהתקיימה ביום השנה, אני חושבת שחשוב מאוד שיהיה איזה דיון, ברמה גבוהה מאוד של הנהגה, ואנחנו בפירוש רוצים לקבע, בשנה הבאה, שנת 2005, זה יהיה עשר שנים לרצח, והייתי רוצה מאוד למצוא את עצמי עם ניסיון לקבע דפוס ליום השנה, כאשר כל נושא העצרת הוא בעייתי, פעם הוא היה כך, פעם אחרת, הוא שבשבת למצב הפוליטי.

היו שנים שהיתה החלטה שהעצרת לא פוליטית, ואנחנו מביאים מכל הקשת הפוליטית, ואז ההתייצבות היתה הרבה יותר דלילה. רובי ריבלין, אם תשים את היד על הלב, הימין בהמוניו לא נוהר לעצרת הזאת. לעומת זאת, השמאל – כן. ואנחנו צריכים להחליט אל מי אנחנו מכוונים את העצרת הזאת. העצרת הזאת לא ממומנת מכספי המרכז, היא ממומנת מכספי תרומות, יכול להיות שצריך לוותר עליה, יכול להיות שצריך לקיים אותה במסגרת ברורה של מחנה השלום, כמו שהוא נקרא. אי-אפשר להוציא מיום השנה את הנושא של השלום, אבל צריך לשים אותו יחד עם כל הקומפוננטים האחרים שיצחק רבין מייצג, והוא מייצג הרבה מעבר לרק תהליך אוסלו.

כרגע עברתי על החוק, אדוני היושב-ראש, והחוק ממש בסדר באופן די מפתיע, אין צורך לתקן אותו בכלל. הוא ברוח הדברים שאמרה דליה רבין, הוא ברוח הדברים שאמר יושב-ראש הכנסת, אפילו ברוח דברי. אין שם שום דברים בלתי אפשריים שנכפים על בתי-ספר.

אני מבקש שגם נראה את הדברים, לא רק מבחינה ערכית ומהותית. אנחנו פה בבית המחוקקים. יש חוק כל כך ברור שקובע איך יצוין יום הזיכרון בבתי הספר, וגם חוזר מנכ"ל, שמתייחס לחוק בצורה נכונה, ואחר כך קורים דברים אחרים. חוזרי מנכ"ל כבר לא יוצאים, ואז יוצא מכתב של מנהלת האגף לחינוך על יסודי, זה גורם בכיר, שכורך את יום הזיכרון לרבין עם יום הזיכרון לגנדי, ואחרי זה בא אותו מכתב של עובדת זוטרה, שמופנה לכל בתי-הספר, ומשנה גם את חוזר המנכ"ל וגם את חוק, והדבר הגיע לידינו. אני מניח שאחד המנהלים פנה לחבר הכנסת שריד שיביא את זה לשולחננו.

לא, זה היה בטלוויזיה.

שוב התקשורת העלתה נושא כל כך חשוב. התקשורת לפעמים ממלאת גם תפקיד חיובי.

אני מוותרת על המצגת, יש לנו המצגת בכתב, ואני אחלק לכל מי שרוצה. המצגת, בעיקרון, מציבה את היעדים ששמנו לנו, מי קהלי היעד, מה הפרוייקטים שאנחנו משקיעים בהם. כרגע יותר חשוב לי הדיון כאן בוועדה, שנוביל לתהליך שיביא בסופו של דבר לסוג של קונצנזוס, אם כי לא יכול להיות תמיד קונצנזוס מלא.

קודם כול, זה מזעזע, לא שמעתי על הסיפור, החמצתי את זה. אין לי רבע טענה לילד. זכותם של הילדים להתווכח וזכותם גם לחשוב מחשבות שמעבירות בנו לפעמים חלחלה, וזה כל העניין, שאין דבר שהוא מובן מאליו, וגם אל תשכחו שלא כל החינוך מתחיל ונגמר בבית-הספר.

מאה אחוז. יש גם ילדים שכותבים ליגאל עמיר.

הבנתי מאיפה הוא בא, והבנתי שאימא שלו מאוד תומכת בזה. אלה החיים. השאלה, מה קורה במשרד החינוך, ודיברו על זה כולם עד עכשיו.

לא הייתי שר, אבל הייתי בתפקידים ביצועיים תחת אנשים נבחרים, וגם ניהלתי מערכות, וכשאני קיבלתי מכתב או הועבר אלי מכתב, הדברים לא הגיעו למישהי זוטרה בדרך מקרה. אני לא מאמין בזה. אני מאמין שגם הראו את זה לשרה, אבל אין לי יכולת להוכיח את זה כמובן.

זה נשלח לשרה.

היא לא קוראת את כל המכתבים שמגיעים אליה, אבל אני מאמין שאת זה הראו לה. זאת דעתי. אולי אני טועה.

מישהו הפנה את זה לפונקציונר במשרד החינוך, שיעשה את זה עם ברכת דרך. ברור לי לגמרי. אם לשכת שרת החינוך היתה מתייחסת למכתב הזה, או בשאט נפש או כאל דבר שהוא בפרופורציות שלו, ומישהו כותב לו: קיבלנו את מכתבך, אנחנו חולקים עליך, או משהו מהסוג הזה – בסדר; אם העבירו את זה להמשך טיפול, מישהו העביר את זה להמשך טיפול, אני מניח, עם הנחיה כזאת או אחרת שזה צריך להיות הטיפול. אני לא אומר שניסחו עבורה את המכתב, ואני לא אומר שסימנו עבורה את רשימת התפוצה, אבל מישהו הנחה. אדם לא קם בבוקר, קיבל מכתב משרת החינוך, כותב גם בחוזר שזה מכתב שהופנה לשרת החינוך.

אפשר לראות בזה דבר טכני, אבל זה מצטרף לדברים האחרים שהתגלו כאן לגבי הגישה בכלל. שמעתי פה חילופי דברים שכנראה שמשרד החינוך גם יש לו תחושה, ויכול להיות שגם בצדק, שהוא כן עושה בנושאים אחרים שקשורים, אבל בסוף, הדברים האלה, שמגיעים לשולחננו, הם מאוד מקוממים ומאוד מכאיבים.

פה מישהו צריך לטלטל את המערכת. ראשית, שהחוק יקוים ורוח החוק תקוים, ובמקומות שהדברים יכולים לקומם, גם מורה וגם תלמיד, והיו דברים מעולם, אדרבה, צריך לדבר על הדברים, צריך לעסוק בדברים, צריך היה ללבן את הדברים, ולא צריך לעשות טעויות כל כך מקוממות מהסוג הזה.

אם השרה אמרה באותו ראיון לטלוויזיה, נאמר ממנה שהיא נוזפת באותה פקידה, באמת הדברים צריכים להיעשות בצורה הברורה ביותר, ואם הדברים נעשו כהנחיה מתוך לשכתה, גם הדברים האלה צריכים להתברר, או להיות מוכחשים לפחות באופן מוחלט, אחת משתיים, ולא להשאיר אותם באוויר. כי אם באמת זה דבר שבא ממש משרת החינוך והתרבות, זה מעצים את העניין פי כמה וכמה, זה לא מישהי בודדת, אלא זו הנחיה שבאה מלשכת השרה בצורה ישירה או עקיפה, וזה בכלל סקלה אחרת של דיון. עד כאן.

הצטערתי לראות את המכתב הזה, אבל לא התפלאתי, כי נדמה לי שהטרנד הזה של מערכת החינוך בעת האחרונה, ודליה רבין אמרה את זה קודם, הוא לא חדש. יש ניסיון למסמס את הזיכרון. דבר ראשון, על-ידי השוואה של מין בשאינו מינו – פה אני קצת חלוקה על דליה רבין. לדעתי, פעולתו של גנדי הרבה יותר שלילית ממה שאולי הוצג פה, אבל זה לא רלוונטי, כי זה לא הוויכוח – אין כאן שום דמיון, ואין כאן שום סיבה להשוות, לא את רצח גנדי ולא את רצח כהנא ולא שום דבר אחר.

האירוע של רצח רבין היה מחריד, לא רק בגלל מותו של האיש, אלא גם בגלל אופי הרצח, והעובדה שהוא בא מקרבנו. לכן, אופי הדיון הוא אחר לחלוטין. המגמה הזאת נמשכת כבר כמה שנים, מאז רצח גנדי, לנסות ולהדביק את שני הדברים ביחד.

משרד החינוך צריך להחליט, וכאן ההחלטה צריכה לבוא כהנחיה חד-משמעית: אין קשר ואין דמיון ואין טעם לשלב. סמיכות האירועים מבחינת לוח השנה לא יכולה לאפשר שום הצדקה לזה שהדברים יתערבבו זה בזה. מובן שאין להצדיק את רצח גנדי, וכל רצח הוא נורא ואיום כשלעצמו, אבל הדבר הזה לא שייך ולא מתקרב לחומרת הנושא של רצח רבין.

צריכה להיות החלטה ברורה ממשרד החינוך, ולמסד את הקשר בינו לבין מרכז רבין באופן רשמי וחד-משמעי. יש כאן פרדוקס, אפילו מבחינתה של המדינה, הקימה המדינה מרכז, ונותנת לו כסף כדי שיכין חומרי לימוד ותוכניות בנושא זכר רבין. אחר כך המדינה לא משתמשת בחומרים האלה בדרך שגרה, וכל מה שנעשה, ואני יודעת את זה מפעילותי במרכז, זה בעצם סוג של חיזור, המרכז צריך לחזר אחרי משרד החינוך, כדי שמשרד החינוך, או יערוך כנס מנהלים או יוציא חוזר, ולפעמים משתמשים בחומרים ולפעמים לא.

יולי תמיר, החוק קובע ששר החינוך, התרבות והספורט הוא הממונה על ביצוע החוק. אם אין שיתוף פעולה, פירושו של דבר שהשר אינו ממלא את תפקידו.

חבר הכנסת שלגי, יש כאן בעצם שני חוקים, יש חוק מרכז רבין, ויש חוק יום הזיכרון. אלה שני חוקים נפרדים, שהמחוקק לא נתן את הדעת על הקשר ביניהם.

חוק מרכז רבין זה באחריות משרד ראש הממשלה, בכלל לא הייתי מעלה על דעתי לשים את זה במשרד החינוך.

אני לא מציעה להעביר את מרכז רבין למשרד החינוך, אני מציעה שמשרד החינוך יראה במרכז רבין את המקור הרשמי לחומרי לימוד והנחיה ליום הזיכרון. זה דבר הגיוני, הלוא בשביל זה הקימו מרכז. זה דבר ראשון. דבר שני, זה ייעל את המערכת, לא יגרום למרכז בכל פעם לרוץ אחרי משרד החינוך, ומשרד החינוך יגיד שיש הרבה מקורות לחומרים, והוא לא צריך דווקא אותם. מרכז רבין הוא הגוף הרשמי והממלכתי, שזאת מטרתו. משרד החינוך מסכל את יכולתו של מרכז רבין לממש את מטרתו, והיא, להגיע לכל ילד בישראל. כל ילד בישראל צריך לעבור את תוכנית הלימודים. זאת מטרת החוק.

צריך לעשות הלימה בין שני החוקים האלה ובין שתי הישויות, יום הזיכרון כפי שהוא נחקק בחוק, ומרכז רבין כפי שהוא נחקק בחוק, ולחבר באופן רשמי את כל העשייה החינוכית שנעשית לזכר רבין עם מה שנעשה במרכז רבין, כדי שהדברים יהיו גם יעילים וגם ראויים, וגם תנצל המדינה את משאביה באופן הראוי ביותר.

לגבי התכנים. אני מסכימה לגמרי עם מה שאמרה כאן דליה רבין קודם, צריכה להיות איזו הבחנה בין העצרת, שהיא עצרת שלא עושה המדינה, ומה לעשות, הכיכר מושכת אליה ביום הזה אנשים מסוג מסוים, הם די דומים לאנשים שעמדו שם בכיכר באותו יום של הרצח, וכל מי שאני מכירה, שהולך לשם, הולך לשם באדיקות, ולכן אני חושבת שאסור לוותר על העצרת, הוא הולך לשם מטעמים פוליטיים-סנטימנטליים. חלק מהאנשים אפילו שינו את דעתם מאז, אבל הסנטימנט הפוליטי שלהם הוא שם. אני מאוד מעריכה את זה שיושב-ראש הכנסת היה בא לשם, אבל זה לא הקהל. הקהל הוא קהל אחר.

יש יום זיכרון בכנסת, יש עלייה ממלכתית לקבר, אז מדברים אנשים אקס אופיציו, כל אחד על-פי מיקומו הפוליטי ועל-פי תפקידו, ולכן צריך לעשות את ההבחנה בין מה שנעשה באופן רשמי ובין מה שנעשה באופן לא רשמי.

מה שנעשה באופן רשמי, צריך להלך על חבל מאוד דק בין הזיכרון שאי-אפשר להפריד אותו ממה שקדם לרצח, וודאי לא מאוסלו, וודאי לא מאמונותיו של יצחק רבין, לבין ההנחה שכולם צריכים ביום הזה להזדהות עם הזיכרון בבתי-הספר.

אני מציעה, ואני מקווה שזה יהיה מקובל גם על דליה רבין וגם על פרופ' כץ, שתוקם ועדה משותפת למשרד החינוך ולמרכז רבין, שתכין את החומרים במשותף, ומרכז רבין יהיה חלק בלתי נפרד מהכנסת החומרים האלה, וההכנה ליום הזיכרון, למורים ולמנהלים, וזה ייעשה במשותף, כמו שהיה לפני כניסתה של השרה הנוכחית לתפקיד, כי אחרת יש עיוות בלתי רצוי, ושרצח גנדי ייזכר ביום נפרד, ללא כל קשר וללא כל עירוב בין שני הנושאים.

תודה רבה. פרופ' יעקב כץ, יושב-ראש המזכירות הפדגוגית, נשמע את התייחסותך לדברים שנאמרו כאן, ואיך התוכניות לביצוע יום הזיכרון ליצחק רבין במערכת החינוך.

אני אפריד בין שני הדברים. אני אדבר קודם על המכתב, מכתב התלמיד שהגיעה לשולחנה של השרה והופנה אלי. הגבתי בחריפות, לדעתי על גבול המוגזם, משום שהודעתי לגברת שי, באמצעות המנהלת הישירה שלה, שאני שוקל להפסיק את עבודתה בתפקידה. היא עוד לא יודעת אם אני מפסיק או לא, ואני שוקל. שאלת אם אפשר להפסיק בקלות או לא.

מה זה שייך אם בקלות או לא בקלות. אתה צריך להחליט שהיא לא יכולה להמשיך בתפקידה, אגב, לא רק בגלל המכתב, אלא בגלל שיקול הדעת.

הודעתי לה את זה בדיוק בגלל שיקול הדעת. הגבתי וגם הכתבתי לה מכתב שהיא צריכה להפיץ בין מנהלי בתי-הספר. אגב, זה מנהלי בתי-הספר במחוז תל-אביב, לא בכל הארץ, משום שהיא עובדת במחוז תל-אביב, אבל זה לא ממעיט מחומרת העניין. הודעתי לה שהיא חייבת להפיץ את המכתב שהכתבתי לה בקרב בתי-הספר, בקרב המנהלים, על-מנת לתקן את הנזק שהיא עשתה בניסיון להמליץ על התייחסות למכתב של התלמיד בציון יום הזיכרון ליצחק רבין.

היא עובדת או לא עובדת? הוועדה רוצה לדעת דבר דבור על אופניו.

אני יכול להפסיק את עבודתה בסוף אוגוסט 2004. זה מה שהודעתי לה.

המכתב כבר יצא?

כן.

אפשר לראות את המכתב שאתה מודיע לה שבסוף אוגוסט 2004 היא תלך?

לא, המכתב המתקן.

אני יכול להביא גם את המכתב המתקן וגם המכתב השני.

היינו רוצים לראות את המכתב על אוגוסט 2004.

הוצאתי מכתב לגברת יהודית זמיר, המכתב שהכתבתי לה להוציא למנהלים, גם אוכל להציג.

אותו מכתב מתקן, שהורית לשלוח, האם הוא כבר נשלח?

לא, עד היום הוא לא יצא.

אני חושב שהוא יצא.

אולי אפשר לבקש שמישהו יעביר לנו אותו בפקס.

נתת הנחיה להוציא מכתב מתקן?

נתתי הנחיה להוציא מכתב מתקן.

מתי זה היה?

לפני כחודש או חודש וחצי.

לא בדקת אם הוא יצא?

אני לא אחראי עליה ישירות. ביקשתי מיהודית זמיר, שהיא אחראית עליה ישירות, לוודא שהמכתב יוצא.

מישהו מאנשי המשרד יתקשר ויבדוק. אם המכתב יצא, נשמח לראות אותו.

באותה הזדמנות תבקש גם את המכתב של אוגוסט 2004.

לגבי הנושא של יום הזיכרון. כפי שהחוק קובע, משרד החינוך אכן פועל. אגב, יצאה הוראת חוזר מנכ"ל על יום הזיכרון בתוך ימי הציון- - -

השנה זה יצא?

בשנה שעברה, לקראת השנה.

אתה צריך לבדוק את זה, אני לא בטוחה שיצא. לדעתי, זה לא יצא.

אני עובר על חוזרי המנכ"ל לפני שהם יוצאים.

פנינו וביקשנו לדעת אם יצא חוזר מנכ"ל על יום השנה ליצחק רבין, ומסרו לנו שלא יצא.

הדבר היחיד שהיה, שהם רשמו את זה בתוך רשימה גדולה, אבל תמיד היה חוזר מיוחד, והוא לא היה בשנה שעברה.

מרכז המחקר והמידע הכין לנו מסמך, ואני זוכר שכתוב בו שחוזרי מנכ"ל יצאו בהתשס"א ובהתשס"ב, ולאחר מכן יצאו רק תזכורות.

בלוח השנה של המשרד זה מוזכר, אבל לא יותר מזה.

בשנת התשס"ג לא יצא חוזר מנכ"ל בנושא יום הזיכרון ליצחק רבין, ובהתשס"ד פורסמה תזכורת קצרה בלבד, בציון המועד המדויק של יום הזיכרון והפניה לחוזר מנכ"ל של התשס"ב.

אנחנו נדאג שמדי שנה, לקראת יום הזיכרון, נוציא חוזר מנכ"ל מיוחד, ולא מעורב עם ציון ימי זיכרון אחרים. נדאג לקיים ביתר שאת את הפעילות המוצעת בינינו לבין מרכז יצחק רבין. יש דברים שכבר נעשו, וגם חוברות שהן בשימוש במערכת החינוך היסודי והחינוך העל-יסודי, זה חומר שהופץ ומופץ בין בתי-הספר.

אנחנו עשינו את זה.

יש גם חוברות שהמשרד הפיץ.

יש עצרת מרכזית מדי שנה שמאורגנת על-ידי מינהל חברה ונוער, בהשתתפות השרה ובכירי המשרד, יש גם הוראה מפורשת של בתי-הספר, מבית-הספר היסודי ועד סוף בית-ספר תיכון, יתייחסו ליום הזיכרון, בהתאם לכללים שנקבעו בחוק, שמופיעים אגב בחוברת, אינני יודע אם בכל החוברות, אבל לפחות בחוברת אחת. יש כל החומר שהיחידות השונות, בעיקר מינהל חברה ונוער והחינוך היסודי והחינוך העל-יסודי הפיצו בעניין. יש כאן הנציגים, והם יוכלו לפרט מה בדיוק הפעילות.

אני רק יכול להצטער מאוד על התקלה של הרפרנטית המקומית באזור תל-אביב, שלקחה על עצמה לפרש את החוק ואת הדמוקרטיה ואת השמירה על הדמוקרטיה על-פי תפיסת עולמה.

פרופ' כץ, נניח שהמכתב שלה הוא דבר התבונה הטהורה. נניח שהיא כתבה מכתב מופלא, על-פי הנהלים המקובלים, כל רפרנט יכול לכתוב?

אסור.

זה בלבד דבר שצריך תיקון, עוד בלי להתייחס לתוכן.

איךזה קורה? זאת הפקרות גמורה.

אני מתייחס לתוכן ומתייחס לנוהל. גם התוכן וגם הנוהל לא היו תקינים.

היא לא ידעה שאסור לה?

היא פעלה מתוך חריגה מסמכות.

אני מניח שהיא לא ידעה שאסור לה. אני מניח שהיא לא פושעת מלידה, וודאי וודאי היא לא מנסה להמרות את פי בנושא הפצת חוזרים.

יכול להיות שמישהו בדרג בינך לבינה אמר לה שזה בסדר?

לא יכול להיות. מפני שמי שביני לבינה הזדעזע לא פחות ממני.

השאלה של יושב-ראש הוועדה היתה אחרת: האם מישהו ביקש לתת לה הגנה במשרד החינוך?

לא היה אף אחד. טיפלתי בה באופן ישיר, אף אחד לא דיבר אתי על זה, אף אחד לא ביקש ממני.

מה דעתך על המכתב של הגברת נאמן?

לא ידעתי על קיום המכתב.

המגמה היא שאף אחד לא יודע כלום.

הגברת נאמן שולחת מכתב חודשי למנהלי בתי-הספר, במכתב הזה היא מציינת דברים חשובים מאוד שיקרו במשך החודש הזה. אני מבין שבאותו חודש יש שני תאריכים. היא כרכה, או לא כרכה, לא קראתי את המכתב- - -

ביחד, בנשימה אחת.

לא צריך לכרוך את זה. אנחנו גם לא מנציחים את הזיכרון של יצחק רבין ואת הזיכרון של רחבעם זאבי באותה צורה ובאותם הממדים.

פרופ' כץ, יש מכתבים שיוצאים על-ידי הקמב"ץ, המנהל הארגוני, ויש מכתבים שיוצאים על-ידי קצין החינוך. במשרד החינוך הדברים צריכים להיות ביחד. זה מכתב שנכתב על-ידי טכנוקרט שמזכיר מה חשוב החודש.

זה מכתב דיוני, זה לא מכתב מהותי, אבל לא צריך שהוא יהיה, כי הוא יורד למהות.

צריך שתהיה רגישות במשרד החינוך והתרבות. זה לא יכול לקרות.

אני מקבל.

כל החומרים שהפצתם כאן, הם חומרים קודמים. מה יצא בשנה האחרונה?

אני מנהלת האגף לחינוך יסודי. מורי מורשת אלה מורים של חטיבות הביניים. פעם ראשונה שאני רואה את המכתב הזה. התמונה בחינוך היסודי היא קצת אחרת. כל בתי-הספר עוסקים ביום הזיכרון: יש טקסים ויש למידה, כאשר דווקא החלק של קורות חייו של רבין והמורשת שלו, לא הפוליטית, אלא כדמות מופת שליוותה את המדינה שנים רבות, הוא זה שמוביל, מכיוון שגיל הילדים עדיין אינו מתאים לטיפול בסוגיות הקונפליקט.

גם השנה הוצאנו, יחד עם מינהל חברה ונוער, איזה חומר, לאו דווקא עוד חוברת עם עוד פעם קורות החיים ושירים חדשים, אבל עוד היבט עם עוד הצעה לפעילות. זה יום זיכרון רשמי, ואנחנו מיישמי חוקים.

יש לך החומר תחת ידך?

אין לי פה החומר, נודע לי הישיבה רק אתמול בערב.

למה אתם לא מפנים,בדברים שאני רואה פה, לחומרים של מרכז רבין?

אני חושבת שכן מפנים.

כמה זמן את בתפקידך?

נבחרתי בתקופת כהונתך, אני שלוש שנים וחצי, ונותנים לי לעבוד גם בימים אלה. זה שהיתה התנהלות מינהלית שאיננה תקינה, נביא לתשומת לבנו, ובכירים ממני יטפלו, והדברים יתוקנו. אני מודאגת מאוד מהמכתב של התלמיד, שלמד בתקופה שגם אני הייתי מורה, תחת כל מיני שרים, ויש פה בעיה שלנו כמערכת, שילדים לא מבחינים די טוב בין דעות לגיטימיות לדעות לא לגיטימיות, בין ערכים שאנחנו רוצים להקנות לבין כל מיני דמויות, ואנחנו צריכים לקחת את זה לתשומת לבנו. באשר לכל ההתנהלות הזאת, היא תקלה, ותקלה, אפשר לטפל בה.

אני מבקש לשמוע מישהו מאנשי משרד הביטחון, איך מציינים את יום הזיכרון ליצחק רבין בצה"ל מבחינת התכנים.

עברתי על החומר של משרד החינוך, ומתוך היכרות עם החומרים של מרכז רבין, מפתיע אותי שאתם מחלקים חומר עם מערכי שיעור דלים למדי, כשקיים חומר הרבה יותר עשיר, הרבה יותר עבה מבחינת ההכנה ועומק התכנים שלו, ואתם אפילו לא מפנים לחומר הזה. מי שמקבל את החוברות, לא יודע על הימצאם של חומרים אחרים. ופה אני רוצה לשאול: למה שלא תפנו באופן רשמי אל החומרים של מרכז רבין?

מיד יענו לך, קודם נשמע מישהו מאנשי צה"ל.

אני ממפקדת קצין חינוך ראשי.

אולי את יודעת מי כתב על אמיל גינזברג?

כתבה את זה מש"קית בבית ספר להנדסה, והסיפור הזה מטופל בחומרה רבה. הנושא מתוחקר כרגע.

את לא מעודכנת. מכיוון שאני תחקרתי אותו, ולא מישהו אחר, צה"ל הודיע לי רשמית שאין כל יכולת לזהות את הכותב. זה יותר מסובך מהפשע המאורגן, אי-אפשר לזהות את הכותב.

אתה שומע שזיהו אותו. לא רצו למסור לך.

הבעיה שלנו היא לא בזיהוי הכותב. אני לא כל כך מצויה בפרטים, לכן אני לא רוצה לומר לך דברים לא מוסמכים. אני יודעת שהבעיה שלנו, כאשר החומרים לא יוצאים באופן מוסדר דרך המטה שבודק את הדברים מול הגורמים המוסמכים, ואז קורים דברים חמורים כאלה.

הגעתי למסקנה, אחרי שנפגשתי עם קצין הנדסה ראשי, עם קצין חינוך ראשי, שכל אחד יכול להכין מערך שיעור בעצמו.

סרן בר, נחזור ליום הזיכרון ליצחק רבין. פה נאמר, בין היתר, ש"מפקדת קצין חינוך ונוער ראשית תפיץ חומר רקע והסברה ליום זה". איזה חומר אתם מפיצים, מה ההנחיות שלכם, ואיך זה מתבצע בשטח? החוק מדבר על הדגלים ועל פקודת יום של הרמטכ"ל, מה ההוראות לקציני החינוך?

קציני החינוך מתודרכים על-ידינו באופן מרוכז, והם מקבלים חומרים. יש לי פה חוברת שהופקה בשיתוף עם מרכז רבין בשנת 2001, ויש בה ארבעה מוקדי תוכן: הראשון, קורות חייו של יצחק רבין; השני, השסעים בחברה הישראלית, איך לומדים לחיות בחברה משוסעת; השלישי, הדמוקרטיה; והרביעי, זה עניין ההסתה, גבולות חופש הביטוי. אלה ארבעת המוקדים שאנחנו מעוניינים לקדם.

האם מש"ק החינוך, בקצה השורה, יכול להחליט על איזה חלק מהחומר הוא מדבר? האם הוא יכול להתעלם מחלקים אחרים שבו?

אנחנו מפנים גם לסיורים וגם לפעילויות שהם צריכים להעביר בשלמותם, מי שמעביר את זה אלה המפקדים. סגל החינוך היום, לתפיסת חיל-החינוך, מנחה את המפקד.

המפקד הזה צריך להיות קצין או שהוא יכול גם להיות רב-טוראי?

הוא יכול להיות גם נגד, ובדרך כלל לא רב-טוראי, בדרך כלל יעבירו את זה קצינים או נגדים. בכל מקרה, אנחנו עובדים בתיאום עם מרכז רבין.

בשנה האחרונה יש הרבה מאוד שיתוף פעולה בין מרכז רבין וצה"ל ומפקדת קצין חינוך ראשית, קיבלנו גם הכרה כספק מורשה, קיבלנו תמיכה ספציפית מהצבא לסדנאות שאנחנו מקיימים, ובשנה הזאת היו קרוב ל-5,000 חיילים, אנשי מג"ב ומשטרה, שעברו סדנאות במרכז. כלומר, מבחינת שיתוף הפעולה עם הצבא, עם מערכת הביטחון וכל כוחות הביטחון, יש לנו שיתוף פעולה מלא.

אנחנו מקפידים, כצבא, לא לערוך דיונים במורשתו הפוליטית, מורשת אוסלו. בפירוש אנחנו לא רוצים לתת לזה מקום, דווקא מכיוון שחשוב לנו כן לחבר את כל החיילים, שמגיעים מכל הזרמים ומכל גווני הקשת, חשוב לנו לחבר אותם ללקחים הדמוקרטיים מהרצח.

המתכונת של הצבא היא מתכונת שראויה לאימוץ, מפני שעולות שם לדיון השאלות הקריטיות של החברה הישראלית, השסעים בחברה הישראלית, השיח, גבולות חופש הדיבור, מתי זה חופש דיבור ומתי זה הסתה. אני חושבת שבמסגרת הסדנאות האלה באמת עולות לדיון השאלות החשובות, וזה, בהחלט יכול לשמש דוגמה.

הצבא אומר שהוא לא מתייחס לקטע של הסכמי אוסלו.

לא דנים בהם.

נכון שהמורשת מתחילה מראשית ימיו של יצחק רבין במערכת הביטחון, ועוד קודם לכן בפלמ"ח, וחשוב מאוד נושא הדמוקרטיה וההסתה. האם מקובל עלייך שידלגו על הקטע העובדתי הזה של הסכמי אוסלו?

אם אני מבין נכון, אי-אפשר לדלג עליו, כי הרי צריך לדבר על הרצח, אז מה קרה?

אי-אפשר להתעלם לחלוטין מהסוגיה של הרצח הפוליטי.

ישאל השואל: למה רצחו את רבין? הוא יגיד שהוא למד בכדורי והיה בפלמ"ח.

הבסיס הוא שיש פה מחלוקת פוליטית, השאלה איך מנהלים אותה. השאלה היא איך מתנהל שיח פוליטי.

היום אנחנו תשע שנים לאחר האירוע הטרגי, וזו חלק מהוויה הישראלית, החוויה הקשה ביותר, אבל יש במערכת החינוך כאלה שהיו אז בני ארבע או חמש.

בכיתות אל"ף ובי"ת, הילדים נולדו אחרי.

בוודאי, אבל יש גם כאלה שהיו בני ארבע, איך מגיעים אליהם?, ומה יהיה בעוד 20 שנים?

העובדות צריכות להיאמר בצורה הברורה ביותר, לא כפי שהבנתי מחברת הכנסת יולי תמיר, אלא כעובדות. צריך לבוא ולומר שפרצה מחלוקת קשה בישראל, והשאלה היתה אם לפנות את יישובי עזה או לא לפנות את יישובי עזה – להבדיל אלף אלפי הבדלות, וחלילה שתהיה שוב – פרצה מחלוקת בישראל כאשר עלתה השאלה אם לחתום על הסכמי אוסלו או לא. הכנסת התפצלה והתפלגה, והיו 59 נגד ו-61 בעד, והיתה מחלוקת. בהתרגשות שאלת המחלוקת הזאת קרה דבר נורא בישראל, נרצח ראש ממשלה. לאחר מכן, לבוא לומר אם אוסלו היה טוב או רע, חלילה. האם זאת הדרך ואין בלתה? חלילה.

אוסלו הוא לא העניין לגופו. לא דנים בהסכם אוסלו מבחינת סעיפיו.

מבחינה עובדתית אי-אפשר להתעלם מכך שרצח רבין היה תוצאה של תהליך אוסלו. זה לא עושה את אוסלו לא נכון, ולעומת זאת, זה לא עושה את אוסלו נכון.

אני לא חושבת שצריך להגיד אם אוסלו היה נכון או לא נכון, הלגיטימציה היא במקום שאומרים שרבין הלך להסכמי אוסלו, הוא עשה את זה כשאינטרס מדינת ישראל היה לנגד עיניו, ואהבת ישראל עמדה לנגד עיניו, וזה גם מה שהופך את הרצח לכל כך מכאיב ומכוער.

יכול לחשוב החושב שהדרך הזאת הובילה את ישראל להתרסקות. לעומת זאת, חשב רבין שאחרים מובילים את ישראל להתרסקות אם הם לא מקבלים את אוסלו.

הכול לגיטימי, כל עוד ייתנו לגיטימציה לצעד, לא ידברו על פושעי אוסלו.

אני מסכים ש"פושעי אוסלו" זה ביטוי אומלל.

ההתנגדות לאוסלו אינה נסיבות מקילות להבנת הרצח, בשום אופן. השרבוב של אוסלו לתוך העניין הוא לא נכון. עצם העובדה שממשלת ישראל קיבלה החלטה לגיטימית, בתוקף סמכותה, בתוקף המנדט שהוקנה לה על-ידי הבוחר, זה הדבר העיקרי. לתעל את זה לכיוון המחלוקות, בשום אופן לא.

אנחנו לא מדברים בכל מקום, אלפי אנשים מדברים ביום הזה, ואנחנו לא יכולים להיות צנזורים של כל אחד.

לדבר רק על אוסלו זה גם עובד נגדנו.

גם האמירה שצריך לכוון רק מה שאומר מוסד זה או אחר, כי המוסד של מרכז רבין הוא מוסד ציבורי ממלכתי, בהתאם לחוק, לא טובה. לבוא ולומר ברגעים האלה אם זה רלוונטי או לא רלוונטי, שכל איש יכול להשתתף או צריך לאפשר לו להשתתף, לגבי אותו רצח, בסלידה מוחלטת או מתוך הזדהות מוחלטת יכולה להיות רק כאשר מאפשרים לבן-אדם, שהתנגד לדרכו של רבין, להשתתף באותה עצרת, באותו יום זיכרון, ובאותה הרגשה לאומית משותפת שהדבר הזה לא ייתכן בגבולותינו, לא ייתכן בחברה שלנו. לא הגבתי כאשר חברת הכנסת יולי תמיר אמרה את דבריה, חלילה, שלא יתפרש כאילו באיזה צורה הסכמתי למה שהיא אמרה.

הגברת רבין נתנה תיאור של שיתוף פעולה הולך ומעמיק עם הצבא, מבחינתנו זה בסדר.

זה בהחלט ראוי, ואנחנו צריכים לצפות שיהיה שיתוף פעולה דומה עם משרד החינוך והתרבות.

אין ספק.

הגברת רוייטר, נשאלת שאלה על-ידי חברת הכנסת תמיר, ואני חושב שעוד לא הספקת להשיב. בבקשה.

אני מבקשת שאת התשובה לשאלה תיתן יפה פס.

רוב החומרים שיש בידינו הם חומרים משנת 2000 ו-2001, כשעבדנו ביחד עם מרכז רבין, וזו לא רק החוברת הגדולה של הפעילויות שהסתובבה פה, אלא זה כולל גם קלטות וחומר רב מאוד, שהיה בעבודה משותפת שלנו עם מרכז רבין.

שהדי במרומים, אדוני היושב-ראש, אם אתה חושב שנתתי אז הוראות, אתה פשוט טועה.

לא, זה היה צורך שלנו.

זה נורא מעניין איך ביורוקרטיה מתכוונת לדעת השר, מבלי שהוא אפילו חיווה את דעתו. זה מדהים.

הצורך היה בפירוש צורך שלנו, כיוון שלא היו חומרים.

כן, ועכשיו יש צרכים אחרים ואווירה אחרת.

מה שקורה היום, שיש הרבה מאוד חומרים לרשותם של בתי-הספר. החוברות והקלטות, גם היום מופצים לבתי-הספר, כאשר בהנחיות הניתנות לבתי-הספר יש ציון במפורש היכן אפשר לרכוש, לאן לפנות, לאלו אתרים להיכנס, כשבין השאר גם מרכז רבין מצוין שם. נכון הוא שבשנה וחצי האחרונות לא היתה עבודה משותפת עם המרכז. אני מנהלת את האגף לפיתוח פדגוגי באגף, ואני אישית הייתי מחוברת למרכז רבין יחד עם רותי גילת ועם אורלי סוקר, כשהיא עבדה במרכז. נעשתה עבודה, ובחומרים האלה משתמשים גם היום.

נוסף לכך, וזאת הנקודה החשובה, מינהל חברה ונוער, בכל שנה יוצא ברענון ובהודעות מחודשות למערכת, כדי שבתי-הספר לא ישקעו בתרדמת. דבר ראשון, יש דברים שהם בגדר חובה במערכת, יום הזיכרון לרבין מלווה בטקס חובה בכל בית-ספר בחינוך העל-יסודי, אני מניחה שגם בחינוך היסודי, אין דבר כזה שלא יהיה טקס, כשדמותו של רבין עולה בו בצורה משמעותית, זה עיקרו של הטקס. נוסף לכך, זה לא יום אחד שבו נערכות הפעילויות בבתי-הספר, אנחנו יודעים על בתי-ספר שלפחות שבוע עוסקים בכל הבעיות העולות מתוך אותו יום מר ונמהר.

אני לא יכולה שלא להתייחס למכתב שצוין כאן, מכתבה של חנה נאמן, כי הדברים קצת יצאו מהקשרם. המכתב של חנה נאמן הוא מכתב שיוצא כמעט כל חודש בתחילת החודש לגבי האירועים של אותו חודש.

זה מכתב של טכנוקרט. הוא היה צריך להיות, אם לא שונה, לפחות מלווה במכתב נוסף.

הדברים האלה הם מסר.

הוא היה מלווה בהנחיות לגבי היכן ניתן למצוא חומר לציון יום הזיכרון של רבין.

זה ממש לא משנה.

ראית את הרשימה של האתרים, ראית איך הם מסודרים?

אני מציינת, כדי שלא נחדד את זה, ונשים את זה בפוקוס, כי זה היה מכתב מאוד פורמלי.

ברגע שבמשרד החינוך יוצא מכתב שמדבר על האירועים הקשים והאווירה שקדמה להם בנשימה אחת על שני המקרים האלה, זה בעייתי בהפנמה של חינוך.

לאור מה שאנחנו שומעים כאן היום, כך באמת אפשר היה לפרש את הדברים, לא חשבנו על זה.

לא נבכה את העבר. אני שואלת: מה יהיה בשנה הבאה?

נשב ונחליט בהתאם להערות שהושמעו כאן.

הושמעו כאן הערות מאוד כבדות משקל. כנראה שחוזר מנכ"ל צריך לצאת כחוזר מנכ"ל ולא כהנחיות, כפי שהיה השנה. אנחנו בהחלט נסיק את המסקנות.

אני מבקשת להתייחס למכתב שהופיע כאן. את המכתב של התלמיד אנחנו רואים לראשונה. המכתב הזה דורש מאתנו בפירוש בדק בית. כשתלמיד כותב מכתב כזה, הוא כתב אותו לרכז המקצועי, וצריך לבדוק מה עושה בית-ספר כאשר תלמיד כותב מכתב כזה? אלה דברים שלא הספקנו לבדוק. מאחר שאני רואה את זה כאן לראשונה, אין לי מושג מה עשה הרכז עם המכתב הזה בתוך בית-הספר שלו. לגבי הרפרנטית, אני חושבת שפרופ' כץ אמר את דעתו, וזה בהחלט דורש תגובה חריפה מאוד.

זה שאתם רואים ושומעים על המכתב הזה כעת לראשונה, זה מראה על התייחסות לא ראויה. כי אחרי, שפרופ' כץ הביא את הדברים לתשומת לב, וגם נתן הוראות מתאימות, זה היה צריך להיות נודע לכל מערכת החינוך, מיד, אולי על-ידי השרה אפילו, גם באשר למהות וגם באשר לנהלים במשרד. אולי דברים כאלה קורים כל הזמן, אבל הם לא עד כדי כך דרמטיים שהם מגיעים לתקשורת, ואחר כך גם לדיון בוועדת החינוך והתרבות בכנסת, תבדקו את עצמכם. אולי קורות טעויות חינוכיות, פחות דרמטיות, יום-יום, וזה עניין של ניהול לא נכון.

אני עובר לסיכום, אני מזמין את חברי הכנסת, וגם את דליה רבין-פילוסוף, לסייע לי בניסוח, ולהציע שיפורים, זה גם יכול להיות אחרי הישיבה. ועדת החינוך והתרבות קוראת למשרד החינוך, התרבות והספורט להקפיד על קיום חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, הקובע כיצד יצוין יום הזיכרון בבתי-הספר, לוודא כי בתי-הספר פועלים על-פי החוק ולסייע להם בכך.

הוועדה נדהמה לקרוא מסמך אשר יצא על-ידי עובד זוטר במשרד החינוך, על נייר רשמי של מדינת ישראל והמשרד, המעז לשנות את הוראותיו המפורשות של המחוקק באשר לציון יום הזיכרון ליצחק רבין בבתי-הספר, והוועדה מצפה לקבל את המכתב המתקן שהוצא לבתי-הספר, על-פי הוראת ישוב-ראש המזכירות הפדגוגית.

ועדת החינוך והתרבות קוראת לראש ממשלת ישראל ליזום דיון בפורום בכיר באשר לאופן הנכון והראוי של יישום חוק מרכז רבין וחוק יום הזיכרון ליצחק רבין.

ועדת החינוך והתרבות קוראת לשרת החינוך, התרבות והספורט להקים ועדה קבועה, משותפת למשרד ולמרכז רבין, אשר, בין היתר, תקבע תכנים ותפיק חומרים להנצחת זכר יצחק רבין במערכת החינוך. אפשר להוסיף פה, ששמענו שיש שיתוף פעולה טוב עם משרד הביטחון.

הוועדה סבורה כי על מדינת ישראל לעצב את יום הזיכרון ליצחק רבין כנושא של קונצנזוס, אשר אינו מנוכס על-ידי חלק כזה או אחר בציבור הישראלי, וכי יחד עם העלאת דמותו ופועלו של יצחק רבין, ושאר הפעולות על-פי החוק, תהיה התייחסות מתאימה לאירוע הנורא של רצח ראש ממשלה בישראל ונסיבותיו.

אני מבקש להוסיף שהוועדה רשמה לפניה את הודעתו של יושב-ראש המזכירות הפדגוגית, ובשל חומרת האירוע של הפצת המכתב, שהועבר למנהלי בתי-הספר ולמורי מורשת, מבקשת הוועדה שהעובדת תפסיק את עבודתה במשרד החינוך בסוף חודש אוגוסט.

הוועדה לא ראתה בעין יפה גם את מכתבה של הגברת נאמן למנהלי בתי-הספר, ומביעה את תקוותה שמכתב כזה לא יישנה בשנים הבאות.

אני לא בטוח שהוועדה צריכה להידרש לנושא של הפסקת עבודתה של עובדת, אלא לצעדים.

אני ממש לא מקבל את זה.

אני מסכים עם חבר הכנסת שריד.

גם אני מסכימה.

ועדה של הכנסת לא צריכה לטפל בפיטורים, כעיקרון.

קראת את המכתב?

שמעתי.

לשמוע זה לא מספיק. אני מציע לך לקרוא את המכתב, כי אין דומה שמיעה לקריאה. במקרה הזה, זה לא רק בגלל מה שהיא כתבה, אלא בגלל חוסר שיקול הדעת וצירוף רבין לכהנא. אתה חושב שהיא יכולה להיות במזכירות הפדגוגית?

אני לא מתווכח על חומרת העניין. אני מדבר על העיקרון, שוועדת כנסת לא צריכה לעסוק בפיטורים.

ועדת כנסת צריכה לקבוע אחריות לדברים, ולא להשאיר דברים יתומים.

גבירותי ורבותי, אני מודה לכל מי שבא, גם לאלה שלא הספיקו להתבטא. אני מאוד מודה לגברת דליה רבין-פילוסוף ולאנשי מרכז רבין. אני מקווה מאוד שכאשר נחזור ונדון ביום הזיכרון ליצחק רבין, זה לא יהיה על רקע של דברים מרגיזים שהגיעו לשולחננו. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00