כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת מדע/8152



ועדת המדע והטכנולוגיה -5-
שגיאה! שם מאפיין מסמך לא מוכר.

פרוטוקולים/ועדת מדע/8152
ירושלים, כ"ח באדר, תשס"ד
21 במרץ, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 64

מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה
‏יום שלישי, ט"ז באדר התשס"ד (‏9 במרץ, 2004), שעה 13:00

1. נשים בהיי-טק

חברי הוועדה: מל פולישוק-בלוך – היו"ר

חה"כ אתי לבני
חה"כ אופיר פינס-פז
חה"כ יולי תמיר
שלום בן-משה - מנהל המכון להכשרה טכנולוגית, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
שמעון דוד - מפקח לאוכלוסיות מיוחדות במה"ט (המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית והיי-טק), משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
שרי כהן - אחראית על מעמד האישה, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
חיה מילר - סמנכ"ל מתימו"פ, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
רינה פדור - מנהלת תוכנית החממות הטכנולוגיות, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
רונית אשכנזי - אחראית על אשכולות פיס, משרד החינוך, התרבות והספורט
שירה כהן-רגב - מרכזת נושא קידום תלמידים במתמטיקה ומדעים, משרד החינוך, התרבות והספורט
שוש עובדיה - ממונה על מעמד האישה, משאבי אנוש והדרכה, משרד התשתיות הלאומיות
רינה בר-טל - יו"ר שדולת הנשים בישראל
עו"ד אלה גרא - מנכ"ל שדולת הנשים בישראל
פרופ' פרנסיס רדאי - האוניברסיטה העברית, שדולת הנשים בישראל
אליעזר יערי - מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, שדולת הנשים
דורית קרלין - סמנכ"ל הקרן החדשה לישראל, שדולת הנשים
חנה שרודק - חברת הנהלת שדולת הנשים בישראל
ציפי ארגוב - חברת שדולת הנשים בישראל
מיכל בכר - חברת שדולת הנשים בישראל
שלומית בכר - שדולת הנשים בישראל
נועם ברלב - שדולת הנשים בישראל
ענת ברלב - שדולת הנשים בישראל
ענק ברקו - שדולת הנשים בישראל
חיה ג'משי - חברת ועדת ההיגוי, שדולת הנשים בישראל
אילן גבירץ - שדולת הנשים בישראל
חני גבירץ - שדולת הנשים בישראל
יוסי גבירץ - שדולת הנשים בישראל
רות גורנשטיין - חברת פורום מנהלות בתעשייה, שדולת הנשים
איילה גליקסברג - שדולת הנשים בישראל
חנה גנדל-גוטרמן - חברת ועדת ההיגוי של מרכז המחקר, שדולת הנשים בישראל
רינה גנץ - חברת שדולת הנשים בישראל
חלי הלל - אוניברסיטת בר-אילן, שדולת הנשים בישראל
אתי הלר - שדולת הנשים בישראל
פרופ' חנה הרצוג - אוניברסיטת ת"א, חברת שדולת הנשים
סתו הרצוג - שדולת הנשים בישראל
דב יאיר וטמברג - שדולת הנשים בישראל
דויד וינברג - אוניברסיטת בר-אילן, שדולת הנשים בישראל
אסתר וכטל - שדולת הנשים בישראל
נירה ולנר - חברת שדולת הנשים בישראל
אורה חביב - חברת ועדת היגוי של מרכז המחקר, שדולת הנשים בישראל
חיקי חביב - חברת שדולת הנשים בישראל
שרונה יזרעאלי - שדולת הנשים בישראל
ליאורה יזרעאלי - שדולת הנשים בישראל
חיים יזרעאלי - שדולת הנשים בישראל
אלי יזרעאלי - שדולת הנשים בישראל
איילת כרמון - שדולת הנשים בישראל
גלי כרמון - שדולת הנשים בישראל
ציונה לשם - חברת שדולת הנשים בישראל
ורדה מור - יו"ר ועדת הביקורת, שדולת הנשים בישראל
רותי מיטלמן - שדולת הנשים בישראל
אחמד מסרווה - שדולת הנשים בישראל
ענת מרדכי - שדולת הנשים בישראל
סו ניומן - עובדת שדולת הנשים בישראל
לאה סיגל - עובדת שדולת הנשים בישראל
מתי עובדיה - חברת ועדת הביקורת, שדולת הנשים בישראל
רחל פייביש - חברת שדולת הנשים בישראל
כרמלה פייט - חברת הנהלה, שדולת הנשים בישראל
פרופ' נאווה פלסיקין - אוניברסיטת בן-גוריון, חברת שדולת הנשים
עו"ד אתי פלפל - שדולת הנשים בישראל
ליאת פרידמן - אוניברסיטת בר-אילן, שדולת הנשים בישראל
חנה פרלמוטר - שדולת הנשים בישראל
ד"ר מיכל פרנקל - חוקרת, עורכת המחקר, שדולת הנשים בישראל
ד"ר אגט נירה קראוס - חוקרת בשדולת הנשים בישראל
רונית קרת - האוניברסיטה העברית, שדולת הנשים בישראל
זוהר קרתי - שדולת הנשים בישראל
דליה רוזנטראוב - שדולת הנשים בישראל
יעל רום - שדולת הנשים בישראל
יפעת רום - חברת שדולת הנשים בישראל
זיוה שחורי - חברת שדולת הנשים בישראל
בת-שבע שטראוכלר - חברת הנהלה, שדולת הנשים בישראל
פרופ' אליס שלוי - מייסדת שדולת הנשים בישראל
נירה שמאי - חברת ועדת היגוי של מרכז המחקר, שדולת הנשים בישראל
רוני שפי - שדולת הנשים בישראל
אריקה שרון - שדולת הנשים בישראל
אילן תלמוד - אוניברסיטת חיפה, שדולת הנשים בישראל
פרופ' מינה טייכר - סגן נשיא למחקר ופיתוח, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' חגית מסר-ירון - לשעבר מדענית ראשית של משרד המדע, ראש הוועדה לקניין רוחני של אוניברסיטת ת"א
פרופ' אריאלה פרידמן - החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת ת"א
פרופ' נינה תורן - יו"ר הפורום לקידום נשים באקדמיה
פרופ' אליעזר רבינוביץ - יו"ר ועדת נשים, האוניברסיטה העברית
אסמאא גנאיים - ראש החוג למדעי המחשב, מכללת אלקאסימי לחינוך ומכון מופת
ד"ר איילת טל - הפקולטה להנדסת חשמל, הטכניון
איימי מציין-חדד - סגן נשיא לקשרים בין-לאומיים ויחסי ציבור, מכון וייצמן למדע
תמי קידר - מנכ"לית נשות אורט ישראל
ד"ר זהבה תנא - חברת הוועד המנהל, נשות אורט ישראל
ישראלה פרווזלר - מנהלת קרן ידע הנדסי-אקדמי, לשכת המהנדסים, האדריכלים והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים בישראל
חני צדקה - רכזת אגודת מדע, מחשבים ותוכנה, לשכת המהנדסים, האדריכלים והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים בישראל
עו"ד נורית אלון - לשכת עורכי הדין
עו"ד אודליה לוי-אטינגר - לשכת עורכי הדין
עו"ד טובה רוזן-זרחיה - לשכת עורכי הדין
דניאל ברנע - קרן הון סיכון "אינפנטי"
שרה דיקשטיין - עמותת אשלים לקידום הבריאות
מיה הלוי - מנהלת מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים
שירלי כהנוביץ - מרכזת המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה
יהודית פסוב - המרכז לפיתוח מנהיגות נשים וקידום פרויקטים טכנולוגיים, עיריית ת"א-יפו
אסתי פפר - יו"ר האיגוד הישראלי למחשבים וחינוך
עדינה פרידמן - עמותת אשלים
עו"ד דפנה רובינשטיין - מתמחה בתעסוקת נשים
יעל רז - מנהלת תחום פתרונות IBM

ענת לוי

רשמה: אירית שלהבת



נשים בהיי-טק

אנחנו מציינים השבוע את יום האישה הבין-לאומי. לצערי הרב אנחנו מציינים אותו בתחילת שבוע מזעזע מבחינת האלימות במשפחה שאנחנו עדים לה. הרצח המתועב הזה, שאין לו סוף לצערנו, מעיב על חגיגות יום האישה ומזכיר לנו שמצבנו בכי רע. ואם לא די בכך, הזכירו לנו גם כמה דוחות שהתפרסמו השבוע, גם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל וגם של "אמנסטי", שמצבה של האישה בארץ ובעולם גרוע גם בהיבטים אחרים. אנחנו עדיין לא הגענו לשוויון לו אנחנו מייחלים.

זרת אמנם לא הוועדה לקידום מעמד האישה, אנחנו בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת אבל בכל דיון, אני באופן אישי וגם חברים אחרים בוחנים את ההיבט הנשי בכל נושא ונושא. וכך אם עשינו סיור בטכניון אז שאלתי את ראשי הטכניון כמה סטודנטיות לומדות שם וכמה פרופסוריות-חברות יש בטכניון. אותו דבר באוניברסיטת תל-אביב, אותו דבר ב"אינטל", תמיד ששאלנו כמה עובדות וגם כמה מנהלות. בכל מקום אני רואה את התמונה העגומה ולצערי הרב אני גם לא רואה שיש בה איזה התקדמות גדולה. בצבא גם, נכון, אתה צודק. שנינו ביקרנו בבה"ד 10 וגם שם שאלתי את השאלה. הראו לנו את כל הבכירים. מבין הצוות הבכיר נדמה לי שהדרגה הכי גבוהה של נשים היתה סגן-אלוף, היו אחת או שתיים, והבכירים יותר היו גברים כמובן. עצם העלאת הנושא מחדדת את המודעות, לא בעיניי אלא בעיני אלה שאותם אני שואלת. ברוב המקרים הם מרגישים לא נוח כי הם יודעים שמשהו לא בסדר והם מחפשים את התשובות. חיפוש התשובות מביא אחריו גם את העשייה. אבל אני כהרגלי בקודש רחוקה מלהיות שבעת-רצון.

בפגישה שהיתה לי ברעננה עם גברת רינה בר-טל, יושבת-ראש שדולת הנשים, חשבנו שיהיה נכון לציין את יום האישה הבין-לאומי בוועדת המדע והטכנולוגיה עם זרקור על תחום ההיי-טק. מי ששמע אותי, ויש כאן כמה כאלה, אני נלחמת ללא לאות לקידום נושא ההיי-טק כמנוע צמיחה בישראל. כמי שרואה את התחום הזה אולי כחשוב ביותר לכלכלת ישראל ומכאן לחברה הישראלית, אני חושבת שחשוב מאוד שהנשים תהיינה משולבות בו כחלקן באוכלוסייה. כשאני מדברת על חלקן באוכלוסייה זה לא רק בשכבות הנמוכות של העבודה, לא רק בתפקידים הזוטרים אלא כמפתחות ומתכנתות ומנהלות צוותים וכמובן כמנהלות חברות.

לשמחתי רבה בשיחה הזאת התברר לי ששדולת הנשים שותפה למחקר שהיוזמה שלו באה מפרופ' דפנה יזרעאלי זכרונה לברכה שהיתה במשך הרבה מאוד שנים מהמובילות בארץ בנושא זכויות האישה. הפזל התחבר לנו בצורה נהדרת – גם שדולת הנשים, גם ועדת המדע והטכנולוגיה, גם מחקר, גם היי-טק. בהמשך החוקרת ואנשי השדולה יציגו את המחקר הזה.

לפני שניגש לגופם של דברים אנחנו נשמע, מכיוון שחלפה שנה מאז שהצגנו בוועדה את דוח המועצה לקידום נשים במדע אנחנו נבקש מפרופ' חגית מסר-ירון, שהיתה עד לפני 4 ימים יושבת-ראש המועצה, להציג את הדוח השנתי.

אני חושבת שדיברתי כבר יותר מדי. אני מודה לכל מי שהגיע. אנחנו נקיים דיון ומי שירצה יוכל להשתתף. אני מתנצלת עוד פעם שאנחנו על הבמה. ביקשתי שהשולחן הזה יסודר למטה אך זה לא הסתייע, אלה האילוצים שלנו בכנסת.

תודה לכולם. קודם כול, הדוח לפניכם ותקראו אותו, זה העיקר. אני רוצה להתחיל בתודות לחברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך שממשיכה מסורת פרלמנטרית רבת-שנים של הארה בזרקור על נושא הנשים במדע ובאקדמיה מבלי לשכוח לפחות פעם בשנה לדון בזה, אז תודה.

אנחנו מגישים דיווח שנתי אבל הדוח שלפניכם מכסה פעילות של 3-4 השנים האחרונות ונותן את תמונת המצב בישראל נכון להיום. ב-10 דקות שיש לי אני לא אספר כל מה כתוב בדוח, כי את זה אתם יודעים לקרוא, אלא אני רוצה לציין כמה הדגשים.

הדגש הראשון שאני רוצה לציין הוא בהקשר האירופי. יש לי כאן כמה עותקים של דוח נתונים אירופיים – אפשר להוריד אותו גם מהאינטרנט – בנושא נשים במדע, שנותן אינפורמציה השוואתית על מצב הנשים בישראל מול קבוצת הייחוס הראויה שלנו באירופה.

בהקשר לדברי הפתיחה של חברת הכנסת פולישוק, באירופה קבעו יעד כלכלי מוגדר מאוד, הם רוצים להגיע להשקעה של 3% מהתל"ג במו"פ עד סוף העשור. מבחינתי זה הוכחה להצלחה כלכלית, למינוף כלכלי. בשנים האחרונות ישראל משקיעה מעל 4% במו"פ כשרוב מדינות אירופה משקיעות בסביבות 2%. אבל בגלל שיש להם מטרה כלכלית מאוד מוגדרת הם מחפשים איך להגיע לזה. הם זיהו כנקודת מפתח במינוף הכלכלה עתירת הידע את הגדלת מספר ואיכות העוסקים במדע וטכנולוגיה, כלומר טיפוח כוח אדם לתחום הזה הוא נקודת מפתח להשיג את היעד הכלכלי. בגלל שנשים, כפי שנראה בנתונים, הן תת-מיוצגות בתחומים האלה, בעיקר בדרגות הגבוהות, ובגלל שקצב השתלבותן במדע וטכנולוגיה הוא גדול משל הגברים, באירופה יש מדיניות מוצהרת, למען שיפור התחרותיות ולא בגלל פרמטרים אחרים שהם מוצדקים לא פחות, בגלל פרמטרים כלכליים טהורים לקדם נשים במדע וטכנולוגיה. זה מטרה כלכלית מוגדרת באירופה.

אם נסתכל על הנתונים שאני אציג ממש על קצה המזלג, אלה נתונים שאנחנו העברנו לאירופה. גברת שירלי כהנוביץ העבירה לאירופה נתונים שהיא אספה מהוועדה לתכנון ותקצוב ומהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הנתונים האלה נותנים אינדיקציה על נשים בישראל במדע בעיקר בתחומי האקדמיה ופחות בתעשייה, ששם יש לנו פחות נתונים, והם מופיעים כחלק מהפרסום האירופי.

הטבלה הזאת מתארת את קצב הגידול במקבלי התואר השלישי ב-3 השנים שבין 1998-2001. הקו הלבן מתאר את קצב הגידול באחוזים; קו התכלת – של גברים; והקו הכחול הכהה – של נשים. המקום הראשון בטבלה למעלה זה ישראל. קצב הגידול בדוקטורנטיות בפרט ושל דוקטורנטים ודוקטורנטיות בכלל בישראל מול כול מדינות אירופה הוא הגבוה ביותר.

לעומת זה אם אנחנו מסתכלים על שיעור הנשים בין החוקרים, בכל המדינות האחרות אנחנו רואים שלושה קווים – אחד שמייצג את הנשים החוקרות באקדמיה, אחד שמייצג את הנשים החוקרות במכוני מחקר ממשלתיים, והשלישי בתעשייה. לגבי ישראל יש לנו רק קו אחד כי יש לנו נתונים רק על האקדמיה. מכוני מחקר ממשלתיים כמעט שאין, המספרים זניחים, ובתעשייה אין לנו נתונים. אתם רואים שישראל במקום אחרון בטבלה הזאת.

לעומת זה שיעור הגידול בין החוקרים, כאן ישראל נמצאת במקום השלישי מהסוף. אנחנו כבר לא במקום טוב כמו בדוקטורנטיות. כאן מדובר לא על אלה שרוכשות השכלה כחוקרות אלא על אלה שעובדות כחוקרות. אבל גם בנתונים הלא מחמיאים של קצב הגידול של חוקרים או חוקרות באקדמיה אז נשים נמצאות במצב טוב יותר מאשר גברים.

הטבלה הזאת משווה את המצב בין ישראל לאירופה, מה שנוהגים לקרוא לו "חלוקה הוריזונטלית", רוחבית, כלומר בתחומים השונים. כל פרוסה בעוגה הזאת מתארת תחום מחקר. הפרוסה הגדולה ביותר מתארת נשים בשטחי מדעי החברה והרוח. הפרוסה הקטנה ביותר היא בחקלאות אבל שם יש בכלל מעט. הפרוסה שמעניינת אותנו בהקשר לדיון היום היא הנדסה וטכנולוגיה, הפרוסה שלמעלה. חשוב לי להראות שהעוגה הישראלית דומה מאוד לעוגה הממוצעת באירופה.

הדיאגרמה הבאה, שמכונה בדרך כלל בשם "דיאגרמת מספריים", היא המחשה חזקה מאוד לתקרת הזכוכית. במקרה הזה נסתכל על נתונים טובים שיש לנו לנשים באקדמיה. הקו הוורוד משקף נשים והקו הכחול גברים. ככל שאנחנו מתקדמים בסולם הדרגות – כשהדרגה האקדמית הגבוהה ביותר היא פרופסור מן המניין והדרגה הנמוכה היא סטודנטים וסטודנטיות בוגרי תואר ראשון או שני – רואים שאם אחוז הסטודנטיות הוא גבוה מאחוז הסטודנטים, ככל שעולים בדרגות – בוגרי דוקטורט, מרצה בכיר או פרופסור-חבר ופרופסור מן המניין – שיעור הנשים יורד ושיעור הגברים עולה. יש לנו דיאגרמת מספריים אופיינית מאוד לעניין הזה.

המסקנות מהנתונים שהצגתי כאן הן שאין שוני מהותי בין המצב בישראל למדינות אירופה האחרות, הן ברכיב האופקי – בחלוקה לתחומי מחקר שוני, והן ברכיב האנכי – תקרת הזכוכית.

ישראל היא במקום ראשון בקצב הגידול בדוקטורנטיות אבל מקום אחרון בשיעור החוקרות. אני ממליצה, ראוי ונכון לאמץ את מדיניות האיחוד האירופי ולעשות פעילות לקידום נשים במדע וטכנולוגיה ברמה הלאומית.

הדוח שלפניכם – "נשים ומדע בישראל – תמונת מצב" – מתאר חלק מהדברים שנעשו בארץ. אני מסכמת את המצב בישראל ב-4 תחומים. קודם כול יש מיעוט של נשים שעוסקות בארץ במדע וטכנולוגיה. בכל מיני בחישות הגענו למספר הזה שעומד בערך על 20%. אם תסתכלו, זה הערכה גם על מה שקורה בתעשייה, באקדמיה, במכוני מחקר ממשלתיים. נשים שעוסקות בפועל במדע וטכנולוגיה כתחום העיסוק שלהן מהוות כ-20% מהעוסקים.

יש תקרת זכוכית בארץ, כמו באירופה. אני מקווה שעל זה אין ויכוח אבל יש לנו הוכחות בדוח הזה שנשים מסוגלות לעסוק בתחומים האלה, והזמן לא יעשה את שלו. נידרש לפעול בשביל שהמצב ישתנה.

למה בכלל לפעול לשינוי המצב הזה? למען צדק והגינות – זה לא מילה גסה, זה בהחלט לגיטימי לפעול למען צדק והגינות; למען מצוינוּת – אפשר להראות שהרבה נשים מצוינוֹת לא מגיעות לעסוק בתחום שהן יכולות להצטיין בו ולהביא למצוינוּת; לשיפור התחרות הכלכלית – ואני תיכף אגיד על זה שתי מילים; ולהגברת האמון והביטחון במדע וטכנולוגיה.

אני משאירה בצד כמה מהדברים שמתוארים בדוח על איסוף ופרסום עובדות וסטטיסטיקה.

איך לפעול? הגברת מודעות ככלי ראשון במעלה, וכאמור יש לנו למשל נתונים סטטיסטיים שאספו באירופה שמאפשרים לראות את השינוי לאורך זמן; יוזמה ואכיפה של חוקי שוויון – הכנסת והממשלה בהחלט צריכים לדאוג לכך; יצירת תנאים שווים או mainstreaming, ליצור תמריצים לנשים; וחינוך.

מה נעשה עד עתה? מה שנעשה עד עתה מסוכם בצורה מקיפה למדי בדוח שאותו אני מציגה היום. הפגישה הראשון שבה דנו ביוזמה להקמת מועצה לקידום נשים במדע וטכנולוגיה נערכה לפני 4 שנים. גברת יעל רום היתה שותפה ליוזמה הזאת אז, אני הרמתי את הכפפה והתחלנו לקדם את זה. המועצה הוקמה מאז והיא פעלה ברציפות ובאפקטיביות ב-4 השנים האחרונות להעלאת הנושא על היבטיו השונים לסדר היום.

סיכמתי כאן בשורה אחת מה עשינו אבל הדוח מפרט את זה. המועצה נפגשה בסדירות, אספה נתונים, הציגה אותם בדוחות שונים, קישרה בין גורמים רלוונטיים – מה שנקרא networking או רישות, קיימה כנסים, הפעילה מלגאיות, הוציאה אוגדן עם אינפורמציה על נשים בתחום הזה, יזמה סקר, היא שימשה כתובת לאומית ובין-לאומית בנושא, וכולי. כל האינפורמציה לפניכם, מי שרוצה ללמוד יותר מוזמן.

שיא הפעילות היה אולי בשנה הקודמת, שנת תשס"ג, כשבפעילות משותפת של הממשלה דרך המועצה ושל הכנסת דרך הוועדה שנקראת היום ועדת המדע והטכנולוגיה הכרזנו על שנת נשים במדע. עשינו מגוון גדול של פעילויות, שגם הן מתוארות בדוח. יש כאן רשימה של בערך 15 כנסים ופעילויות מוגדרות שנערכו בשנה אחת, מה שהביא בהחלט ל-impact, למודעות לנושא במגוונים שונים. היו מגוון כנסים גם בתעשייה, גם באקדמיה, גם בצה"ל וגם בגופים אחרים שבהחלט הביאו למודעות לעניין הזה.

אם אני מסתכלת אחורה על 4 השנים האלה – הגענו להישגים לא רעים. יש עוד הרבה מקום לשיפור. אבל בתחומי האקדמיה האתגר הבא – וזה מתקשר לנושא הישיבה היום – הוא לקדם את נושא הנשים בהיי-טק בפרט ובתעשייה בכלל. אירופה מובילה פעילות בנושא הזה ויש דוח אירופי שנקרא "WIIR":Women In Industrial Research. כאן הפניתי לאתר האינטרנט ובדוח יש עוד אינפורמציה על זה.

לפני שאני אגיע לשקף האחרון שלי אני רוצה להציג קול קורא שחתומים עליו CEO של 5-6 חברות גדולות מאוד, למשל "איירבוס", "HP", "רולס רויס", "סלומבורז'ה" ו"סימנס". אלה חברות רב-לאומיות שהגיעו למסקנה ששילוב נשים במדע וטכנולוגיה ובעיקר בהנהלה הבכירה שלהן מביא להן רווח כלכלי. הם מוכיחים את זה בנתונים כלכליים. יש להם תפיסה של diversity בניהול, בזה שמביאים צורת ראייה אחרת, מביאים רעיונות חדשים. הם אומרים שאם משבטים את המנהלים, שהם תמיד אותם גברים לבנים, אז הרעיונות משובטים. לעומת זה כשמביאים נשים, זה גם קהל היעד שמוכרים לו את המוצרים וגם בניהול הם רואים שזה נותן להם רעיונות חדשים ויותר יצירתיות. יש להם business case לעניין הזה. הם ייצאו ב-Wake-up call ל-CEO בחברות אחרות להצטרף לנושא הזה. אני מציגה כאן אתגר לכל האנשים מסביב לאמץ את המדיניות הזאת בארץ, להביא חברות ישראליות, לעניין אותן במדיניות המוצהרת של הכנסת נשים לתפקידי ניהול והובלה במחקר וטכנולוגיה בתעשייה בגלל הרווח העסקי-הכלכלי שהן ירוויחו מזה.

ברשותכם, בנימה אישית, מיום שההזמנה יצאה ועד היום הפכתי מיושבת-ראש המועצה ליושבת-ראש היוצאת של המועצה, אז הרשו לי להגיד כמה מילות פרידה. נודע לי לפני כמה ימים שתחליף אותי בראשות המועצה פרופ' מינה טייכר מאוניברסיטת בר-אילן. מינה היא פרופסור למתמטיקה והיא בחירה ראויה. אני מברכת אותה. אני חושבת שזאת בחירה טובה. אני בשמחה מעבירה את השרביט הלאה. 4 שנים שהקדשתי לנושא ועכשיו צריך להמשיך.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להודות לגופים הפרלמנטריים שעזרו לנו וגם לחברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך, שבשנה האחרונה עבדה אתנו בשיתוף פעולה, אבל בוודאי לחבריי וחברותיי במועצה שליוו אותנו במשך כל ארבע השנים האלה והיו פעילים מאוד. אני כמובן אמשיך לפעול לקידום נשים במדע בכל מסגרת וככל שיידרש. תודה רבה.

תודה רבה לחגית. אנחנו לא נרפה ממנה ולא ניתן לה לעזוב אותנו. עם תואר כזה או אחר – את אתנו בלי הפסקה.

חבר הכנסת אופיר פינס-פז הלך אבל רציתי להשיב על ההערה שלו. אף אחד לא עושה לנו טובה בעניין הזה, שצריך לשלב את כלל אוכלוסיית הנשים בכלכלה, להיפך. הפוטנציאל הגלום בנשים הוא אדיר. אנחנו יודעים מכל הסקרים ומכל המחקרים שנשים משכילות יותר. לנשים יש כמה תכונות שבתנאים מסוימים ובתפקידים מסוימים הן תכונות עדיפות על אלו של גברים. אבל מה שהכי חשוב, בכל קבוצה של אנשים גלום פוטנציאל של הון אנושי והסטטיסטיקה מראה שהחלוקה שווה, יש טובים יותר וטובים פחות. אם 80% מאוכלוסיית הנשים לא משתתפים בעשייה הכלכלית-חברתית – אני תמיד אומרת כלכלית-חברתית כי הדברים קשורים בעיניי – אנחנו מפסידים כאן פוטנציאל אמיתי של הון אנושי משובח, בדיוק כמו חלקו באוכלוסיית הגברים, לא יותר ולא פחות. זה נכון גם בצבא – ויש כאן נציגים של הצבא. כאשר חלק ניכר מהנשים לא נוטלות חלק בתפקידים בכירים, בכל מקום, גם בצבא, גם בכלכלה, גם בהיי-טק ובתחומים אחרים – אנחנו מפסידים הון אנושי משובח. הכלכלה מפסידה, ישראל מפסידה, כולנו מפסידים. אז שייכנס לנו לראש טוב-טוב, לא עושים לנו טובה. זה אינטרס כלכלי, זה אינטרס לאומי שהנשים תהיינה שם, בכל מקום.

אני רוצה לעבור לגברת רינה בר-טל שתציג את שדולת הנשים ואת המחקר.

תודה רבה. אני מניחה שהפורום המכובד היושב כאן ברובו מכיר את השדולה. נאספנו כאן היום למפגש אחר וחגיגי. אני מוכרחה לציין שחלק נכבד מהנשים הנמצאות כאן היום לא באות מעולם ההיי-טק אלא באות מעולם העשייה החברתית. אני רוצה להודות במיוחד לחברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך שאני מכירה אותה הרבה שנים ואנחנו שותפות להרבה דברים מעבר לעשייה שלשמה התכנסנו כאן היום. אני מבקשת להודות לגברת דורית קרלין שנמצאת כאן מטעם הקרן החדשה לישראל ולפרופ' אליס שלוי.

מה שמייחד את המפגש היום, פרט למחקר שתיכף נשמע עליו – ד"ר מיכל פרנקל שקדה עליו והיא תציג אותו, וזה כבוד גדול לנו שהיא תציג את המחקר – חשוב לי לציין שמשפחתה של דפנה יזרעאלי נמצאת כאן, שלושת ילדיה נמצאים כאן. שרונה הגיעה במיוחד למפגש הזה, היא התאימה את עצמה לבוא לכאן היום ולכבד אותנו. הכבוד הרב הוא באמת באמת הדדי.

את הדברים שיש לי לומר על דפנה יזרעאלי רשמתי בצניעות הגדולה ביותר ובמספר מילים מועט במחקר שנמצא בפניכם. בנימה אישית אני רק מבקשת להוסיף שנפגשתי איתה בעשרים השנים האחרונות פעמים רבות, והרבה לפני שהייתי יושבת-ראש השדולה. אני מוכרחה לציין שהרבה בזכותה אני יושבת בכיסא הזה וליד השולחן הזה היום. לא היה לנו מפגש שהיא לא הטילה עליי משימות אין-סוף. אני, שלא כמו חברותיי האחרות, עדיין לא משתמשת בכל המכשירים האלקטרוניים אלא משתמשת בנייר. ביומן הקטן הזה יש עשרות דפים שכתוב עליהם: פגישות עם דפנה. זה הולך אתי לאורך כל השנים. אין עליהם תאריכים אז אני לא זוכרת את המועדים אבל אני זוכרת את המקומות. זה היה חתונה אצל מישהו, מפגש בביתה, מפגש בשדולה. ביומן הזה יש משימות שאני מקווה שיהיה לי הכוח והעוצמה להוציא אותן אל הפועל. היא היתה אישה מאוד משימתית והאמינה מאוד שנשים כמוני ונשים אחרות צריכות להוציא אל הפועל גם את נושא הנשים בהיי-טק, גם את נושא הנשים בעולם העבודה, גם את נושא הנשים ומנהיגות ופוליטיקה. לכתה משאיר אצל נשים כמונו חלל עצום. כמו שאנחנו מלמדות היום את הדור הצעיר שאנחנו מבקשות להוות לו מודל לחיקוי, דפנה היתה לנו מודל לחיקוי.

אז תודה רבה, מלי, על ההזדמנות, תודה רבה לחברות הכנסת שבאו לכבד את המפגש הזה. ברשותכם, אבקש משרונה, בתה של דפנה, לשאת דברים לזכרה.

צהרים טובים, אורחות, אורחים, בשם אחותי ליאורה ואחי חיים אני רוצה לספר לכם קודם סיפור קטן. השבועיים האחרונים של אמא – בטח רבים מכם היו אתנו בקשר – היו קשים מאוד. אמא בקושי הלכה, בקושי יכלה לדבר. בוקר אחד קמנו, כבר כולנו היינו בתוך הבית, גרנו עם אמא ועם אבא בתקופה הזאת, קמנו ונכנסנו לחדר השינה כדי לראות איך עבר עליה הלילה. החדר היה ריק. חיפשנו אותה ומצאנו אותה על כיסא גלגלים בחדר העבודה ואיתה היו שתי עוזרות מחקר חדשות, האחות של משמרת הלילה והאחות של משמרת הבוקר שבאו לעזור לסעוד אותה. אמא ישבה שם והראתה לשתי האחיות האלה, בסימני ידיים כמעט, איפה לשים את תיקי המחקר ואיפה לשים את העבודות של הסטודנטיות. האחיות הכירו כבר את כל שמות הדוקטורנטיות, הן ידעו את כל החומר המחקרי ומה לשים בערימה של איזו חוקרת. אני חושבת שאמא ידעה היטב איך לנצל את המשאבים שעמדו לרשותה.

היא חשה מחויבות עצומה לדאוג לכך שהעבודה שלה תמשיך ותתקדם, אותה עבודה שהיתה עבודת החיים שלה, להעצמת נשים. היא רצתה שהעבודה לא תופסק ושהיא אפילו תגבר.

אמא אהבה את המחקר אבל היא גם הבינה שהחשיבות הרבה פורצת את כתלי האקדמיה, ושביכולת המחקר לשמש בעצם כלי ליצירת שינויים חברתיים. כמו שאומרים, נאה דורש נאה מקיים – היא גם פעלה בארגוני שטח רבים – בשדולת הנשים, בקרן החדשה לישראל ובארגונים רבים מאוד נוספים.

בצוואתה אמא הורתה לנו לפעול להעצמה ולקידום של נשים ולקידום מנהיגות של נשים בעיקר בשלושה תחומים: בתחום האקדמיה, בתחום העבודה ובתחום פעילות ציבורית פוליטית.

ההתכנסות הזאת היום, שיזמה שדולת הנשים, באמת משלבת ומדגישה את הקשר המשולש הזה. אנחנו דנים במחקר אקדמי ראשון מסוגו על נשים בעבודה, באחד התחומים המובילים ביותר במשק, תחום ההיי-טק, וכל זה דווקא כאן בכנסת, הגוף האחראי על שינויים פוליטיים חברתיים ברמת החקיקה.

דרך אגב, למי שלא יודע, כשאמא עלתה לארץ בשנת 1958 היא באה עם השם הקנדי שלה, ננדי, ורצתה לבחור שם ישראלי. היא בחרה בדפנה כיוון זה נשמע כמו דווקא. הסיפור הזה אמיתי והוא גם משקף את המוטו שלה.

בשם ליאורה וחיים, אנחנו רוצים להודות לכם על הבמה שנתתם לנו כאן ועל האפשרות שנתתם לנו להיות חלק מהמשכיות העבודה של אמא. תודה רבה.

תודה רבה. רשות הדיבור לפרופ' אליס שלוי, שהקימה את שדולת הנשים ובשבילנו היא מעמד האישה.

אני מודה על ההזדמנות שניתנת לי לומר כמה דברים אודות דפנה יזרעאלי, שהיתה עמיתה שלי וידידה טובה, היתה שותפה שלי במאבק על קידום האישה ועל רווחתה של האישה.

דפנה היתה פמיניסטית, פמיניסטית אמיתית בכך שנקודת הראות שלה, הנקודה שממנה היא בחנה את הכול היתה נקודת הראות של אישה שמאמינה שאין צדק חברתי ללא שוויון בין בני אדם – מינים שונים, גזעים שונים, דתות שונות. השוויון היה ערך עליון בשבילה והיא פעלה במיוחד, כידוע לנו, בתחום של שוויון בין המינים. נדמה לי שהפעילות שלה בקרן החדשה לישראל נתנה ביטוי לערך השוויון והמרכזיות שלו בחיים שלה ובחשיבה שלה.

אני ואחרות למדנו מדפנה, שלימדה אותנו הרבה דברים, את המונח "כמה ולמה". היא אמרה שכל אימת שרואים רשימה כלשהי – רשימה של חברי כנסת, רשימה של דוברים בכנס זה או אחר, רשימה של זוכי פרס ישראל – עלינו לספור כמה הן נשים, ואחרי שספרנו לשאול כמעט תמיד למה, שזה ינחה אותנו בעשייה לקראת הגדלת מספר הנשים ברשימות האלה. כמובן לא ברשימות שאנחנו לא רוצות להופיע בהן כמו רשימת קורבנות רצח.

היא היתה מנטורית, מורה מעולה, שתמיד ידעה איך לעודד את התלמידות שלה, איך לסייע להן, גם בלימודים שלהן וגם לפעמים מבחינה חומרית. עליי לומר שבכל העשייה שלה בתחום הצדקה היא באמת הצניעה-לכת. אני חושבת שלרבים מאתנו לא היה שום מושג שלדפנה יש יכולת כספית לסייע. עבורי, שבאמת הכרתי אותה היטב, זה בא כהפתעה גדולה. אני חושבת שזה באמת מעיד על הצניעות שלה בכל דבר.

היא היתה חוקרת, כבר עמדו על כך, חוקרת מעולה, בין הראשונות שעסקו בנושא נשים ועבודה. בעניין הזה היו לנו כמה חילוקי-דיעות. אני זוכרת שהוויכוח הראשון שלי איתה היה באחד המפגשים של הפורום ללימודי מגדר, לפני שזה עוד היה לימודי מגדר באוניברסיטה העברית, כשהיא טענה – ואני עדיין חולקת עליה קצת, אף על פי שהמחקר אומר אחרת – שאין שום בעיה עם הילדים, הילדים מסתדרים היטב גם אם שני הורים מחוץ לבית. על זה יש לי עוד מה לומר אבל לא אתווכח איתה עכשיו. אני טוענת שמוכרחה להיות דמות ממלאת מקום של הורה. זה לא חייב להיות האם, זה יכול בהחלט להיות האב או הסבתא אבל צריכה להיות דמות עקבית תמידית שממלאת את מה שנחשב לתפקיד האם בתוך המשפחה. אני כתבתי על זה ואני מוכנה לתת לכם מראי מקום אם תרצו.

גם הצד של היהדות היה מאוד-מאוד חזק אצלה ומאוד חשוב לה. אחד הזכרונות שלי על דפנה זה שרקדנו יחד בהקפות של נשים בבית-ספר ידידיה. היא באה במיוחד מן השפלה יחד עם אמה זכרונה לברכה כדי שהיא תוכל להשתתף בהקפות של נשים, שיהיה לה גם חלק בשמחה של שמחת תורה.

המאפיין האחרון שאני רוצה לציין הוא אומץ הלב שלה, האומץ שלה במיוחד בשנה האחרונה, בחודשים האחרונים, בשבועות האחרונים, הנחישות בה היא עסקה במה שהיא קראה לו: Putting my house in order, להשאיר את הכול מסודר, שלא יהיו בעיות. שמענו מבתה איך היא פעלה עם המחקר, אבל לא רק במחקר. היה לה חשוב מאוד שלא תישארנה בעיות שיביאו לחילוקי דעות במשפחה ובין אחרים.

כל מי שהכיר את דפנה, כל מי שזכה כמוני לעבודה במחיצתה, לחיות במחיצתה, לא ישכח אותה לעולם. יהי זכרה ברוך.

תודה רבה.

אנחנו נעבור למחקר עצמו, שאותו תציג ד"ר מיכל פרנקל. אני רוצה לחבר את הדברים שנאמרו עכשיו, את הוויכוח שהיה לכן, פרופ' שלוי, עם המחקר. זה בעצם נושא המחקר – הדילמה הבלתי נלאית בין קריירה ומשפחה. אולי אצל כל ילד זה אחרת אבל מסתבר, וזה לא רק עניין של חינוך, שאין תחליף לאמא גם כשמביאים את הדמות העקבית והנהדרת והאוהבת – אם זה אבא, אם זה סבתא או מישהו אחר. אני אומרת את זה ממקום אישי ביותר, ואני רוצה לשתף אתכם, כי זה נושא המחקר. אין יום שאני לא מקבלת שיחת טלפון בסביבות שעה 5-6 אחר-צהרים מהבן שלי, שהוא בן 6: אמא, מתי את באה הביתה? וזה אוכל אותי. תדעו לכם שזה בכלל לא קל. בהתחלה צחקתי, חייכתי אבל זה קשה מאוד. הוא לא עם מטפלת והוא בחממה הכי נהדרת שיש, וזה עדיין קשה. את חברת כנסת ואת עושה נפלאות ואת נהדרת – אני לא אתן לעצמי מחמאות, אני מדברת באופן כללי על חברות כנסת – והכול נפלא, ואת נקרעת תפקידך לבין הרצון שלך – לא מחויבות ולא בגלל שכך חינכו אותך אלא פשוט את רוצה להיות בבית עם הילד שלך בן ה-6. וכשאת רואה אותו בעיקר בסופי שבוע זה בכלל לא קל. לכן שמחתי על נושא המחקר, גם כדי לראות מה אחרות חושבות ומרגישות וגם כדי ללמוד איך הן מסתדרות ומה הן עושות.

קראתי את המחקר מתחילתו ועד סופו. אני חושבת שזה באמת עבודה נהדרת. מבחינתי זה תמריץ ומניע למחקרים אחרים, לא פחות חשובים, כי חסר לי ניתוח השוואתי, ואולי תוכלי לתת על זה את הדעת, גם לעולם הגברים, גם לתחומים אחרים ולסקטורים אחרים, וגם למדינות אחרות. אם יהיו לנו המחקרים המשלימים האלה באמת נוכל לומר מה אנחנו יכולים לעשות מחר בבוקר – ואולי כבר היום – כדי לקדם את הנשים בכל התחומים. בבקשה.

תודה רבה. לפני שאני אתחיל – שתיכן נתתן לי כן-המראה טוב – אני רוצה לומר שאני לא הכרתי את דפנה יזרעאלי הרבה שנים, עבדנו ביחד רק ממש בשנה וחצי האחרונות לחייה אבל עבדנו מאוד-מאוד קרוב, באינטנסיביות רבה מאוד על המחקר שאני אציג היום. אליס – אני לא יודעת מה היו עמדותיה מלכתחילה אבל אני חושבת שגם בכתיבה שלה וגם בהרבה מאוד שיחות שניהלנו בעניין הזה דפנה לא חשבה שצריך לוותר על גידול הילדים. אני חושבת שהשורה התחתונה של המחקר שלנו והקריאה – והיא קריאה גורפת – שפמיניסטיות שעוסקות בתחום של עבודה-משפחה עומדות מאחוריה היום, היא ששוק העבודה צריך להשתנות לא לגבי נשים אלא לגבי כלל המשתתפים בשוק העבודה כך שייקח בחשבון את זה שיש לנו חיים מחוץ לעבודה. לצערנו שוק העבודה הישראלי, בעקבות שוק העבודה האמריקאי ולא בעקבות שוק העבודה האירופאי, לא הולך לכיוון הזה כרגע. זאת תהיה אחת הקריאות שלי. אני לא יודעת בדיוק איך אפשר לעשות את זה בחקיקה אבל זה בוודאי אחד הדברים שאנחנו צריכים לקדם.

קודם כול, אני רוצה לומר שזה היה מחקר שדפנה יזרעאלי יזמה והיא הזמינה אותי להשתתף בו. היא קידמה את המחקר הזה כחלק מעיסוק נרחב מאוד בנושא המגדר בעולם העבודה. אני חדשה יחסית בתחום הזה, זה לא היה תחום המחקר שלי מלכתחילה. הגעתי אליו מכיוון אחר, מההתעניינות בעבודה-משפחה מנקודת המבט של הארגונים ולא של יחידים. אבל בהחלט היה לי תענוג רב ללמוד מדפנה ומרגע שנכנסתי לתחום והתחלתי לקרוא את חומרי-היסוד בו ראיתי שבכל ספר או מאמר שאני פותחת, במאמרים הכי קלאסיים, תמיד יש הפניות לדברים שדפנה יזרעאלי כתבה, כאחת המייסדות של התחום, ולא רק בארץ.

אם אנחנו כבר מספרים אנקדוטות, אני זוכרת שישבתי עם גברת אילנה כהן, שהיתה לפני הרבה מאוד שנים עוזרת המחקר של דב כשהיא היתה מסטרנטית במינהל עסקים (עכשיו היא מראשי פורום נשר באינטרנט). היא סיפרה שכאשר דפנה התחילה לחקור את הנושאים האלה, זה היה מזמן, אנשים חשבו שזה נושא מוזר מאוד למחקר. למה צריך לחקור בנפרד נשים בעולם העבודה? למה עולם העבודה הוא לא שווה לכולם? אני חושבת שכולנו, הרבה בזכותה, כבר ראינו את השינוי בתחום הזה.

דפנה יזרעאלי ראתה בעולם ההיי-טק זירה מרתקת לבחינת שאלת האתגרים החדשים והמשתנים שעומדים בפני נשים בעולם העבודה, בעיקר נוכח השינוי הטכנולוגי ותהליכי הגלובליזציה. זאת החזית. אם אנחנו נבין איך הדברים עובדים בחזית אולי אנחנו נדע איך לפתור דברים גם במקומות אחרים. באמת היה לי תענוג גדול מאוד לעבוד איתה וצער גדול מאוד שאת הרוב המכריע של ממצאי המחקר הייתי צריכה לעבד לבד. אנחנו ישבנו ממש עד ימיה האחרונים. אני ילדתי ממש שבועות ספורים לפני מותה וכך שתינו ידענו שיש לנו dead-line ובאמת השתדלנו לנצל כל דקה פנויה לנתח את הממצאים אבל לא הספקנו את הכול. אני מתגעגעת אליה מאוד, כל אימת שאני מתקרבת לנתונים אני תוהה מה היא היתה חושבת על הממצאים האלה. אני חושבת שחלק מהממצאים העולים בדוח הזה היו מפתיעים אותה.

הכותרת של הדוח המונח בפניכם הוא "נשים בעולם ההיי-טק", כאשר השאלה היא האם קרסה חומת האימהות. המושג "חומת האימהות" משלים את מושג "תקרת הזכוכית" שחגית השתמשה בו ומציע שהגורם המרכזי המונע את צמצום פערי השכר ופערי הדרגות בין נשים וגברים הוא זיהוי של עבודת המשפחה כתחום פעולה נשי, מה שמונע מנשים להפוך לעובדות אידיאליות. העובד האידיאלי מתואר כמי שזמין תמיד, יכול לעבוד שעות ארוכות, ובוודאי ובוודאי העובד האידיאלי של ההיי-טק שעובד הרבה יותר מכולם, לפחות מבחינת שעות ולאו דווקא מבחינת פרודוקטיביות.

ממצאי המחקר הזה סחבו אותי לנסות לראות האם ההיי-טק הוא מקום שבו נשים תצלחנה לפרוץ את "חומת האימהות", לא במובן של לעבוד כמו גברים אלא להציע אלטרנטיבה.

נקודת המוצא שלנו היתה שתעשיית ההיי-טק עשויה לשמש מנוף לצמצום הפערים המגדריים בעולם העבודה ולהעצמת נשים מפני שזאת תעשייה חדשה, זאת אומרת שיש לה פחות מוסדות גבריים מאוד-מאוד נוקשים, אין היסטוריה של סגרגציה, אין קישור לעבודה פיזית שמשמשת דרך להדרה של נשים, ובשנים מסוימות היה מחסור אדיר בידיים עובדות, מה שפתח את הדלת בפני נשים להיכנס בתנאים טובים. במוסף הכלכלה של "הארץ" ביום ראשון היה כתוב שהבועה אולי חוזרת.

אנחנו בוועדת המדע והטכנולוגיה מעדיפים שההיי-טק יחזור ולא הבועה.

אני מצטטת. כוח המוח יש לנו שווה. גם כוח פיזי יש לנו שווה אבל זה לא מוכר על-ידי אחרים.

בהיי-טק כמובן, אנחנו יודעים, וזה גם ממצא שעולה בבירור מן הנתונים שלנו, היה שכר גבוה והטבות רבות, מה שפותח את הפתח, שמבחינתי הוא חשוב, לא שנשים יהיו עשירות אלא שתהיה להן אוטונומיה וכוח. הממצאים שאני אציג בפניכם היום מספרים סיפור עד כמה חשוב שיהיה לנו כוח. כוח לא במובן הפיזי אלא כוח לשלוט בגורלנו וגם לעצב את הסביבה שבה אנחנו חיים; וכמובן הסוגייה של טכנולוגיה, שעשויה להציע פתרונות למה שנתפס כקשיים שבהם נתקלות נשים בעולם העבודה.

החדשות הרעות, שהן לא חדשות מהמחקר שלי אלא מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – צדקה פרופ' ירון-מסר שאמרה שאם לא ייעשה שום דבר אז גם שום דבר לא יקרה. אנחנו יכולים לראות – באדיבות מר מרק פלדמן, גזרתי את התמונה הזאת מהמצגת שלו – שבעוד הפערים בהשתתפות בשוק העבודה בין גברים ונשים הולכים ומצטמצמים – דרך אגב, הרבה בגלל ירידה בהשתתפות הגברים בשוק העבודה – הרי שבהיי-טק הפערים לא מצטמצמים בכלל. אמנם יש לנו נתונים רק מ-1995 ועד 2003 אבל אנחנו רואים כמעט סטגנציה. הקו התחתון הוא מספר הנשים בהיי-טק והקו העליון הוא מספר הגברים. אתם רואים כמובן שזה משלים ל-100%. אין לנו אפילו קצת צמצום בפערים. זה נתון עצוב מאוד. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רק מתחילה להגדיר את ההיי-טק כתעשייה נפרדת ולפתח מדדים לגביו כך שאין לנו עדיין שום נתון אחר. התוצאה הזאת, לפיה נשים לא תופסות מקום רחב יותר בתעשיית ההיי-טק, יכולה להיות מוסברת – ותיכף אני אדבר על זה – בשעות העבודה הארוכות והאינטנסיביות, בניידות ובחיים בשעון הגלובלי הטרנס-אטלנטי. זה מוביל לקושי בהתמודדות עם עבודת המשפחה, שנתפסת עדיין כספירה נשית, ואולי תמשיך להיתפס כך.

מטרות המחקר שלנו היו לבחון האם ובאיזו מידה ניצבות נשות ההיי-טק בפני חומת האימהות, שהסברתי קודם מה היא; ללמוד מנסיונן של נשות ההיי-טק אודות הגורמים שמאפשרים ומגבילים את ההשתלבות שלהן בעולם הזה; ללמוד על חוויית המשפחה של נשות ההיי-טק ועל היתרונות והחסרונות שההשתלבות בתעשיית ההיי-טק מזמנת להן גם מחוץ לעולם העבודה עצמו; ולאתר דינמיקות ומנגנונים שיהיו רלוונטיים גם עבור נשים במקצועות אחרים.

עשינו סקר גדול באמצעות האינטרנט, שהיה שיטה זולה מאוד ויעילה מאוד לאסוף נתונים. הסקר פנה לנשים בלבד. אני חושבת שמייד כשקיבלנו את הנתונים הצטערנו מאוד על זה. אחת הדרכים להפיץ את השאלון היתה באמצעות שליחת מסר אי-מייל ל-All users בהרבה חברות. לא אנחנו שלחנו אלא המשתתפות במחקר עשו "כדור שלג" ושלחו את זה ל-All users במקומות העבודה שלהן. קיבלנו תגובה מגברים שתהו למה לא שואלים אותם. פרופ' דפנה יזרעאלי הורישה לי מחקר, שלא הייתי שותפה לו, של קבוצות מיקוד בהיי-טק שכללו גם גברים וגם נשים ועכשיו אני מנתחת את הנתונים האלה, אז לפחות תהיה לנו איזה תמונה, לא כל-כך רחבה וסטטיסטית אבל תמונה כלשהי על הדינמיקות. אם כן, אין לנו השוואה לגברים.

עוד דבר שניסינו לעשות ולא הצלחנו, וזה השלב הבא, הוא לברר מי פרשה. זאת שאלה גדולה מאוד. אחת הסיבות לכך שהפער לא מצטמצם לא נוגעת רק למי שנכנסת לתחום אלא גם למי שיוצאת החוצה, למי שלא מצליחה להתמודד עם סוגיית העבודה-משפחה ועוזבת ולכן נשים רבות שהיו יכולות להגיע לתפקידים בכירים יותר, לתפקידי ניהול, לא נשארות בתחום.

אני צריכה להצטמצם אז אני מתקדמת לממצאים. אני לא אציג את הנחות היסוד.

אתם רואים כאן גבר עם תינוק. אני רוצה להגיד שכל דבר שעוסק בעבודה ומשפחה שאנחנו ננסה לחלץ כאן מהממצאים לא קשור רק לנשים. נכון שנשים כיום נושאות במרבית הנטל אבל השיעור שאנחנו צריכים ללמוד מנשות ההיי-טק הוא שככל שהן חזקות יותר החלוקה היא שוויונית יותר והעולם שמוצע, גם בפני הילדים שלהן, הוא עולם נכון יותר.

כוח. בזכות המשאבים שעומדים לרשותן, יכולת המיקוח המועדפת בעולם העבודה בהיי-טק הישראלי בממוצע – יש כמובן שונוּת רבה מאוד – אימהות שמצליחות לשרוד במשרה התובענית שלהן לא מופלות לרעה יחסית למי שאינן אימהות, ואולי אפילו נהנות מיתרונות.

מבחינת שכר אנחנו יכולים לראות שהן נהנות משכר גבוה, בוודאי יחסית לממוצע אבל גם יחסית לשכרן של נשים פרופסיונליות שכירות. אתם רואים בדיאגרמה הזאת את כלל הנשים. ממוצע השכר של האימהות בהיי-טק, בקטגוריה החמישית, הוא 15,000-20,000 שקל ברוטו בחודש בעוד מי שאינן אימהות מרוויחות בממוצע 10,000-15,000 שקל ברוטו בחודש, שזה פחות. אימהוּת מוסיפה לשכר גם כאשר מפקחים על משתנים דוגמת ותק, גיל, סוג ההכשרה ומיקום בהיררכיה הניהולית.

הן גם עובדות הרבה. אני לא יודעת כמה שעות עובדים חברי הכנסת.

20 שעות ביממה.

עם זה הם לא יכולים להתווכח, אבל הן עובדות בממוצע קצת יותר מ-48 שעות בשבוע, כאשר ממוצע כלל אוכלוסיית הנשים העובדות הוא 35 שעות. יש כאן הבדל משמעותי. אימהות עובדות פחות. לא הרבה פחות אבל הן עובדות פחות ממי שאינן אימהות. האימהות עובדות בממוצע 46.5 שעות מול 49.5 של מי שאינן אימהות.

זה על-פי הסכמי העבודה.

לא, כי רובן לא חתומות על הסכמי עבודה קיבוציים, הן עובדות בחוזים אישיים. לכן אנחנו מדברים ברוב המכריע של המקרים על משא ומתן. זה אחד המשתנים שפיקחנו עליהם. אין כאן הסכמי עבודה.

מה הן עושות מבחינת עבודה-משפחה? אני לא רוצה להיכנס לכל הפרטים. אנחנו יכולים לראות שאימהות נהנות מגמישות גדולה יחסית. הגמישות היא מושג מפתח בממצאים שלנו. מה שאימהות עושות, בין היתר, הוא לקחת עבודה הביתה – לא עובדות מהבית, בזה אין הבדלים בין אימהות ולא-אימהות ומעט מאוד עושות את זה, אבל הן לוקחות עבודה הביתה הרבה יותר ממי שאינן אימהות. הן נהנות מגמישות בשעת התחלת העבודה ומגמישות בשעת סיום העבודה יותר ממי שאינן אימהות. הן גם נוסעות לחוץ-לארץ יותר ממי שאינן אימהות, לא באופן מובהק אבל אנחנו יכולים לראות שבעניין הזה הן לא נהנות מהקלות או לא מרגישות שהן צריכות הקלות.

גם בתנאים נלווים הממצאים הם אופטימיים. נשים אימהות מקבלות רכב בשיעור גבוה יותר, הוצאות רכב בשיעור גבוה יותר, קרנות השתלמות בשיעור גבוה יותר, והשתלמות או לימודים בשיעור גבוה יותר באופן מובהק. כל היתר לא היה מובהק. הן נכנסות יותר לדרגות בכירות. אני לא אכנס לכל הפרטים.

את יכולה להסביר לנו למה זה קורה?

התשובה היא: סלקציה. נשים שאינן מגיעות לתפקידים בכירים, נשים שאינן מרוויחות יותר, נשים שלא נהנות מגמישות כשהן מגיעות לשלב האימהוּת פשוט יוצאות החוצה. מכיוון שהתובענות היא כל-כך רבה, אם אין להן אפשרות – זה טיעון כפול: מצד אחד יש סלקציה, אלה שהן לא אימהות יוצאות. מצד שני, אלה שנשארות הן אלה שהצליחו מאוד, שיש להן מספיק משאבים משפחתיים, לא משאבים של כסף אלא משאבים של יחסים ומשאבים של השכלה שמאפשרים להן לזכות, ללחוץ מספיק על המעסיקים בשביל ליהנות מסט אפשרויות שעוזרות להן לשרוד. מי שלא יכולה ליהנות מזה, או שזזה למקום אחר שבו היא כן תוכל או שפשוט פורשת. לא שכולן פורשות, רבות מהן "נקרעות", אבל כשאנחנו מדברים על ממוצעים המספר פשוט זז לכיוון הזה. אלה שנשארות ושורדות הן באמת עדית, הן באמת עלית והן גם מצליחות בזכות המשאבים שעומדים לרשותן להכניע את המערכת ולפרוץ דרכים. למרות שלא שאלנו את השאלה הזאת ואני לא בטוחה שרבות מהן יגדירו את עצמן כפמיניסטיות אבל הפרקטיקה שלהן היא פרקטיקה פמיניסטית אוונגרדית מפני שהן לא מקבלות את הסדר החברתי הקיים.

הן פשוט לוחמניות. לא בגלל שהן אימהות הן השיגו אלא בגלל שהן לוחמניות יותר. אלה המושגים שצריך להשתמש בהן.

אני מבקשת שתתקדמי. אני רוצה לאפשר גם לקהל להשתתף. אנא הובילי אותנו לעיקר.

במשפחה הן מרוויחות בממוצע 49% מההכנסה המשפחתית, שזה הרבה יותר ממה שקורה בכלל האוכלוסייה. בערך מחצית מהן נשואות לגברים בהיי-טק כך שזה מטה את התוצאות. ככל שחלקן בהכנסה המשפחתית גדל כך גדלה מעורבות אבי הילדים בגידול שלהם. יש קשר חיובי ומובהק בין רכישת שירותי טיפול בילדים לבין הקידום שלהן והשכר שלהן. זאת אומרת, יש כאן קשר-גומלין. מצד אחד, אלה שנמצאות בתפקידים בכירים ויש להן יותר כסף יכולות להרשות לעצמן את התשלום. מצד שני, אלה שמשלמות מפנות לעצמן זמן ומצליחות להתקדם יותר ולהרוויח יותר.

הן נעזרות בעיקר בבן-הזוג. 60% מהן אומרות שבן-הזוג משתתף באופן משמעותי בגידול הילדים. בערך 50% מהן אומרות שהוא משתתף באופן שוויוני. אני לא יודעת עד כמה זה תקף. הורים גם הם מערך תמיכה חשוב מאוד, ב-34% מהמקרים ההורים שלה. זה לא מצטבר ל-100% כי הן יכולות להיעזר בכל מיני צורות. הן נעזרות גם בהורי בן-הזוג ובבני משפחה אחרים.

למרות השכר הגבוה התשלום עבור רכישת שירותי הטיפול בילדים הוא קשה להן, זה אחד ממרכיבי הקושי.

הופתענו לגלות גם שהנשים האלה מרוצות מאוד. הן מרוצות מהעבודה שלהן, הן מרוצות מהמשפחה שלהן, פחות קצת מהמשפחה מאשר מהעבודה. כשהשווינו בין אימהות ולא אימהות גילינו שהאימהות מאושרות יותר. מכל הנתונים שמדדנו, הן מרוצות יותר מכל ההיבטים של החיים שלהן אבל כצפוי הן הרבה יותר לחוצות.

מה עוזר להן? אולי זאת השאלה החשובה. קודם כול, עוזר להן שיש ביקוש גבוה לעבודה שלהן והן יכולות להציב תנאים ולזכות במה שהן רוצות. זה אומר שאחת הדרכים להתקדם ולהבטיח את מקום הנשים בשוק העבודה מבלי שהן תצטרכנה לוותר על החלק שלהן במשפחה זה באמת לתמוך בכניסה של נשים לעולם ההיי-טק, לתמוך בצורות שכבר נעשות, במלגות וכולי, אבל לתמוך בכל דרך שאנחנו יכולים, בעיקר בנשים מאוכלוסיות מוחלשות כי זאת דרך החוצה.

הדבר השני שעוזר להן – גמישות, גמישות, גמישות. העובדה שהן יכולות לעבוד בחלק מהשבוע מעט שעות ובחלק אחר הרבה שעות, שהן יכולות לקחת את העבודה הביתה, שהן יכולות לבוא מאוחר ולצאת מוקדם, שהן יכולות להתגמש בשעות – דרך אגב, זה לא דבר שאופייני רק לנשים, גם גברים בהיי-טק גמישים, הם פשוט מנצלים את זה לדברים אחרים – הגמישות הזאת מצילה אותן. חשוב להבין את זה מפני שהנשים מחוץ להיי-טק לא נהנות מהגמישות הזאת, זה לא פריבילגיה שקיימת בהרחבה בעולם העבודה שמחוץ להיי-טק. זה משהו שאנחנו צריכות לחתור לשנות אותו בכל דרך שיש לנו כדי להבטיח שיותר ויותר חלקים משוק העבודה יהיו גמישים.

מה שעוד עוזר להן זה מנהלים ומנהלות שנותנים דוגמה אישית. לא סתם שאומרים: את יכולה ללכת, אלא שהולכים בעצמם. זאת אומרת שתהיה לגיטימציה מאוד עמוקה לטיפול במשפחה מעבר לעבודה. העבודה היא לא כל החיים.

האם הגענו אל המנוחה והנחלה? לא. מה שיש לנו כאן הוא קבוצה מאוד-מאוד סלקטיבית ואנחנו לא יכולים להחיל ממנה על כלל האוכלוסייה.

עוד ממצא מעניין מאוד שמצאנו הוא שמי שאינן אימהות תופסות את הקונפליקט בין עבודה ומשפחה כקונפליקט בלתי-פתיר באופנים הרבה יותר דרמטיים ממי שהן אימהות. זאת אומרת, התפיסה שבהיי-טק אי אפשר להיות גם אמא היא תפיסה רווחת מאוד עד שמצליחים. אני חושבת שזאת סוגייה שמשאירה הרבה מאוד נשים מחוץ לעולם ההיי-טק ומוציאה הרבה מאוד נשים מחוץ לעולם ההיי-טק. צריך לשנות את התפיסה הזאת, זאת אחת המשימות שצריכות להיות לנו. וכמובן שהן משלמות מחיר, בלחץ בעיקר.

מה עושים? המשך עידוד נשים – הזכרתי.

הדבר שאני חושבת שצריך לחתור אליו מבחינת חקיקה הוא כמו שכאשר פירמות מגישות דוח לבורסה הן מצהירות על מידת התרומה שלהן לקהילה בכסף, לכל מיני פרויקטים קהילתיים, צריך לחייב פירמות, או לפחות לעודד נמרצות פירמות להצהיר על מדיניות העבודה-משפחה שלהן לא רק לגבי העובדות אלא לגבי כלל העובדים, גברים ונשים כאחד.

גם בלי לתמוך יותר מדי בטירוף הדמוגרפי שאחז במדינת ישראל, אני חושבת שאפשר לגייס קואליציה רחבה מאוד שתסכים שמשפחה היא דבר חשוב מאוד בערכים של החברה הישראלית וצריך לגייס את הקואליציה הזאת לתמוך בנשים ובגברים למצוא סוג של איזון שיאפשר להם גם לעשות קריירה וגם להיות עם המשפחה שלהם. לא לקנות שירותים ולהעביר הלאה את הטיפול במשפחה אלא לשבור את הניגוד העמוק שיש בין עבודה ומשפחה, שהוא גם ניגוד בתפיסה העצמית של נשים וגם ניגוד בתפיסה של המעסיקים. את הניגוד הזה צריך לחתור לשבור. נשבור אותו באמצעות זה שאנחנו נפרק את התפיסה של איך פירמות צריכות לתרום לקהילה. בין היתר הן צריכות לתרום לקהילה באמצעות הצעת פרקטיקות של עבודה ומשפחה. אני חושבת שדרך טובה לעשות את זה היא באמצעות העדפת פירמות שעושות את זה במכרזים ממשלתיים. אני חושבת שאפשר לעשות את זה.

וכמובן תמיכה בהסדרי גמישות בתעשיות לא היי-טקיות באמצעות ייעוץ ניהולי. זה מתקיים היום בארצות-הברית, כשמעסיקים מתחילים להבין שכדאי להם להעסיק נשים בתפקידים בכירים. יש קבוצה של נשים פמיניסטיות שהן יועצות ניהוליות והן עושות פרויקטים ניהוליים יפים מאוד ומראות איך הפרודוקטיביות עולה. זאת אומרת: כדאי לכם, לא בגלל שאתם עושים טובה למישהו אלא בגלל שהפרודוקטיביות שלכם עולה, והן מצליחות מאוד בתהליך.

תודה רבה. מעבר לנתונים המעניינים וההתרשמות מהמחקר אני חוזרת ואומרת כמה חסרים לי עכשיו עוד כמה מחקרים. אני כבר אומרת לגברת רינה בר-טל, תמצאי מי שיממן מחקרים נוספים שיעידו כמה זה שווה לחברות שהנשים יהיו שם.

אני רוצה לפנות אל נציגות משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה שעוסקות כל היום בהיי-טק, גברת רינה פדור שהיא מנהלת תוכנית החממות וגברת חיה מילר שהיא סמנכ"לית מתימו"פ. שתיכן עוסקות כל הזמן בתעשיית הטכנולוגיה, ההיי-טק והמדע. אולי תוכלו להראות לנו מה אתן יודעות בהיבט הנשי.

אני מנהלת תוכנית החממות הטכנולוגיות בישראל. זאת תוכנית שפועלת מזה 13 שנים ונותנת הזדמנות לאנשים בעלי רעיונות טכנולוגיים להפוך את הרעיון שלהם לעסק. המדינה תמכת בצורה מאסיבית בעניין וההזדמנות היא אמיתית.

אנחנו רואים שמעט מדי נשים נכנסות לתוכנית כיזמות. פחות מ-7% מכלל היזמים בתוכנית, מתוך כ-100 שמתחילים בכל שנה בסטארט-אפים חדשים, הם נשים. זה מספר שגדל מאוד במשך השנים, בהתחלה זה כמעט בכלל לא היה קיים והמספר הלך וגדל אבל עדיין 7%, או קצת פחות מ-7%, זה מספר מאוד לא מעודד.

בצוותים של הסטארט-אפים החדשים יש נשים אבל עדיין זה לא חורג מ-15%, ובעיקר בתחומי מדעי החיים. בהיי-טק יש הרבה פחות מזה במונחים של אחוזים.

אני אמא ל-4 ילדים, היום כבר יש לי נכדים. כל חיי עבדתי בשעות עבודה מחייבות וקשות ועם המון אחריות. אני תמיד שמתי את הגבולות, ואישה יכולה לשים לעצמה את הגבולות. ברגע שהיא מתבססת, ברגע שהיא מוערכת – וקשה להגיע לזה אבל כשמגיעים לזה אישה יכולה וחייבת להציב לעצמה את הגבולות מבחינת שעות עבודה ביום או ימי עבודה בשבוע, ומקבלים את זה. ברגע שאת מגיעה למקום שבו מעריכים אותך, מקבלים את זה ומוכנים ללכת אתך בעניין הזה לאן שאת מובילה. אבל לא מספיק נשים עושות את זה, לא מספיק נשים מעמידות את הגבול הזה, והכניעה הזאת היא כניעה לא נכונה. לדעתי מה שצריך זה קודם כול להתאמץ ולהוכיח את עצמך ואחר-כך לעמוד על שלך מבחינת הגבול בין משפחה ועבודה.

בצוותים של המחקר והפיתוח אני רואה שניתנת לנשים היכולת לעשות את זה אבל הן לא משתמשות בזה מספיק ולכן אולי זה מרתיע נשים אחרות מלהיכנס, כי להיות יזמית בפרויקט של מחקר ופיתוח זה מחויבות גדולה מאוד, זאת הרפתקה מחייבת ומפחידה. יכול להיות שאנחנו צריכים להסביר הרבה יותר.

זה לא רק "יכול להיות". את צריכה. אני חושבת שחלק מתפקידך הוא לדרבן נשים. שאלתי את המדען הראשי כמה נשים יש בוועדות המחקר. מי שלא יודע, המדען הראשי הוא זה שנותן את הדחיפה הכספית העיקרית לכל הסטארט-אפים, היי-טקים, טכנולוגיות, ויש ועדת מחקר שהיא זאת שמאשרת את התקציבים. בחלק מוועדות המחקר אין אף אישה אחת. הנחתי הצעת חוק שבכל ועדה חייבת להיות לפחות אישה אחת. בכלל בכל ועדה ממשלתית או ציבורית צריכה להיות אישה אבל במיוחד ספציפית בנושא הזה. מעבר לזה שאנחנו מהנדסות ופוליטיקאיות ומורות וכל התפקידים שאנחנו עושות, יש לתפקידנו היבט אחד נוסף: איך אנחנו מקדמות אותנו הנשים. את כראש תחום חשוב במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ובעלת השפעה במשרד מעבר למה שאת עושה, עלייך לשים דגש מיוחד, לעשות שיעורי בית ולחשוב איך תוכלי לקדם נשים. אם יש X כסף ושני מועמדים, גבר ואישה, תקחי את האישה, בלי להפחית חלילה באיכות. את צריכה להגביר את המודעות, ללכת למקום שיש בו מאגר של נשים חוקרות ולעודד אותן.

אני אתן לך דוגמה מהעולם הפוליטי. במפלגה שלי יש עכשיו בחירות. אני הולכת לקבוצות נשים ואומרת להן תגישו מועמדות. זה התפקיד שלכן, זה החובה שלכן, גם אם לא מתחשק לכן. ואני אומרת לך, התפקיד שלך ללכת לנשים חוקרות ולהגיד להן: תגישו בקשה למחקר, לתקציב. את לא צריכה לתת לי תשובה כעת אבל אני מציעה שזה מה שתעשו.

זה לא כל-כך קל מפני שההיצע, הבסיס ההתחלתי הוא קטן יותר, אבל אני מקבלת את זה שאפשר אולי לעשות יותר. השיתוף בוועדות והפעילות כיזמוֹת וכחוקרות – אלה שני דברים שונים לגמרי.

תודה רבה בכל מקרה.

רציתי לברך את פרופ' מינה טייכר. אם תרצי לומר משהו את מוזמנת להתבטא. ציינו שאת מחליפה את פרופ' חגית מסר-ירון. אנחנו מקווים שאת תעזרי לנו במאבקנו לקדם את מעמד האישה, במיוחד במדע ובטכנולוגיה.

זאת המטרה של המועצה.

נכון, יש לנו מטרה משותפת. אבל אם תרצי, את מוזמנת לשאת את דבריך בהמשך הדיון.

מתימו"פ, מרכז התעשייה הישראלי למחקר ופיתוח, זה הזרוע השיווקית של המדען הראשי לנושאים הבין-לאומיים.

אני רואה בפעילות של הוועדה הזאת, וגם בעבודה של חברת הכנסת מלי פולישוק, וגם בשדולה דבר חשוב ביותר. אני סבורה שזה בא לכסות על חוזק מסוים שיש לגברים, וזה הוזכר כאן בין השורות במחקרים, בעניין ה-networking (הרישות). אם אנחנו מסתכלים על הצמיחה של ההיי-טק בשנים הראשונות – וזה התחיל בצבא בתחום התקשורת – הגברים שלטו שם בגלל הרישות שלהם, הקשרים שלהם, בשל ההתחלה במערכות ביטחוניות וצבאיות. לנשים אין את זה ולכן הפעילות המקבילה שיש לנו בוועדות היא דרך לדחוף נשים, פשוט במקום הקטע של ה-networking שהוא חוזק של הגברים.

דבר נוסף שחשוב לי לומר, נעשתה בשנים האחרונות פעולת חקיקה רחבה, ואפשר כמובן להוסיף עליה. החוסר הוא באכיפה. יש חוקים לגבי נשים בדירקטוריונים, יש חוקים לגבי ועדות אבל אין אכיפה. אני באופן אישי מאמינה בהעדפה מתקנת אך יש המתנגדים לזה. אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת מכאן בדרישה לאכיפה, אני מאמינה באכיפה מפני שזאת הדרך שבאמת תביא לפריצה האמיתית. אני חושבת שצריכה להיות דרישה חזקה מאוד לאכיפה של כל הקשור לנשים.

במסגרת המצומצמת שלי, במשרד שלי אני משתדלת לקדם נשים. אני חושבת שכולן צריכות לעשות את זה, וגם לעזור בתוך ארגונים ובין נשים אחת לשנייה. תודה לחברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך.

את מה שהיה לי להגיד בנושא הזה מתוך ניסיון רב-שנים כתבתי במאמר שהונח על שולחנכם. אני הבאתי עותקים נוספים ואם מישהי רוצה לקחת ולהפיץ תבוא עליה ברכה.

בשבילי דפנה יזרעאלי היא חברה כבר עשרים שנה. נפגשנו בשדולת הנשים. פרופ' אליס שלוי דיברה על דפנה אבל אף אחד לא ציין כאן עד כה שבכל מפגש עם דפנה היתה בדיחה. היינו באות כבר דרוכות ומוכנות והיה לה מין חוש כזה. היא היתה פותחת כל הרצאה שלה עם איזה דוגמה, עם איזה סיפור, ואצל כולנו החיוכים היו נפרסים מאוזן לאוזן, הסמיילי המפורסם. נכון גם שהיא רצתה לבדוק כל רשימה ואחר-כך לשאול כמה ולמה ומדוע ואיך.

היו לי חילוקי דעות אתה מכיוון שתחום העבודה שלי שונה מהתחום שלה. אני עוסקת בעיקר במתן תשובות. מחקר – כן, אני קוראת אותו אבל אחרים עושים אותו. אני משתדלת להגיד: אם זה המצב, רגל ימין קדימה – מה עושים קודם?

תחום ההתמחות שלי הוא ייעוץ חינוכי ותעסוקתי. עבדתי צמוד לפרופ' חגית מסר-ירון ואני מקווה שאני אמשיך גם בקדנציה החדשה של פרופ' מינה טייכר. הבעיה המרכזית לטעמי, ולכן ביקשתי את רשות הדיבור, היא לשנות את דפוסי בחירת המקצוע ותכנון הקריירה אצל נערות צעירות, ובזה במועצה לא הצלחנו להשפיע מספיק. הבעיה המרכזית היא איך אומרים לנערות צעירות שנמצאות בסוף חטיבת הביניים למה כדאי להן ללמוד מתמטיקה, מדוע המרכזיות של המתמטיקה תקבע את הקריירה העתידית שלהן ומה היא תוחלת התעסוקה בהמשך.

אני עוסקת עכשיו להנאתי בבדיקה של מה קורה בתחום מקצועות התעופה – בטכניון, בתעשייה האווירית. אני שמחה מאוד לומר שמתרחשים דברים. כאשר את מדברת על היי-טק – אני הסתכלתי מי הן הנשים שם. רק 49% הן בוגרות הנדסה וטכנולוגיה וכל היתר עוסקות במקצועות השירות. כשהתפוצצה הבועה הקבוצה הזאת נפגעה יותר מכולם. המהנדסות, מי שעסק במחקר ופיתוח – כאשר פיטרו אותן מיחידה אחת מהר מאוד מצאו עבודה במקום אחר. אז כשבודקים את הדברים ובודקים את העמדות צריך לשים לב. התאחדות התעשיינים אמרה שאין מספיק נשים מנהלות אבל באחת ההזדמנויות הם עשו הצלבה עם הרקע ההשכלתי ואז התברר שבתעשייה הנשים הן רואות חשבון וכלכלכניות ועורכות-דין אך אין די מהנדסות. אם את לא מהנדסת, מה הסיכוי שלך לנהל מפעל או לנהל תחום? זאת אומרת, לא תמיד די לראות את הסטטיסטיקה אלא לעתים מוכרחים להיכנס פנימה לרמת התוכן.

הבעיה לדעתי היא שרוב הנשים הצעירות במדינת ישראל לא מכירות מספיק את התעשייה ויש להן תדמית לא נכונה שלה. מחקרים מן הסוג הזה, שאומרים: את לא יכולה לעבוד בהיי-טק מפני שזה לוקח כל-כך הרבה שעות, ואיך זה ישתלב עם חיי משפחה? – הם יותר מפריעים ממסייעים. לכן אני מעדיפה לצטט את מי שמנהלת את מחלקת המחקר של IBM בחיפה, שם למעלה מ-80% הן נשים, ושם עובדים מ-8:00 עד 16:00. אסור לתת תמונה גורפת, צריך לפי דעתי לעשות חלוקות-משנה, ולעשות חלוקות-משנה גם לפי קבוצות גיל.

ישנו מחקר מרתק שנעשה לפני 10 שנים בארצות-הברית על-ידי אישה מהנדסת, דיקנית בית-ספר להנדסה. היא לא סוציולוגית אז המחקר שלה מחזיק 30 עמודים. הדברים שהיא עשתה שם לפי דעתי צריכים להיות נר לרגלנו. היא חתכה לפי קבוצות גיל ובדקה ושאלה את כל השאלות בקבוצות הגיל השונות ויצאו לה דברים מדהימים. אני מנסה לעשות את זה עכשיו. אני שמחה מאוד לומר, בטכניון יש 36%-37% נשים ואנחנו רואים איך הן מתקדמות בצנרת, ובכל תחומי מדעי החיים אנחנו עוברים 60%. במקצועות ההנדסה הקשים – חשמל, מכונות, אווירונאוטיקה – נשים מהוות 10%-17%. אני עוקבת אחרי זה, מי הן ומה הן ומה קורה בתעשייה.

כשאני מדברת על היי-טק, בתעשייה האווירית 10% מכוח האדם המדעי הנדסי זה נשים. היום כדאי לתעשייה האווירית לפרסם את זה, בעיקר אם הם הולכים להודו למכור להם דברים יקרים מאוד. אדרבה, שיגידו שיש להם נשים בכירות, נשים שהן ראשי פרויקטים וראשי מפעלים, והן מצוינות. יש מקומות שבהם זה מרשים מאוד.

מה צריך לעשות? צריך לתבוע מהממשלה, מהוועדה, שייתנו לנו אמצעים לשווק למה כדאי לאישה ללמוד הנדסה. צריך לאמץ את ה"סלוגן" שהשתמשו בו ב"ברקלי" לפני 15 שנים: "למה את חושבת שאת עוזרת יותר לאנושות אם את אחות דיאליזה? בואי תתכנני את מכונת הדיאליזה ותעזרי להרבה יותר אנשים".

המועצה לקידום נשים במדע וטכנולוגיה, מאז הקמתה בראשות פרופ' חגית מסר-ירון, השאירה את חותמה על נושא קידום הנשים במדע, גם אצל קהל הנשים והצעירות שאמורות ללכת לנושא וגם אצל קהל מקבלי ההחלטות ובמקומות העבודה. מודעוּת – כמובן שזה לא מספיק, אנחנו רוצים לראות גם מספרים, אבל לוקח הרבה מאוד שנים עד שרואים את ההשפעה של המספרים.

אנחנו צריכים להמשיך במועצה בכל הכיוונים שהתחילו בהם, וגם אולי בכיוונים אחרים, מהצעירים ועד הממשלה ועד האיחוד האירופי. אני בטוחה שאנחנו נמשיך לעבוד בשיתוף פעולה יפה מאוד גם עם ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ועם כל הפורומים שמיוצגים כאן. כל עזרה היא חיונית ולכולנו יש מטרה משותפת.

בגלל שאירוע הזה הוא גם לזכרה של פרופ' דפנה יזרעאלי, שהיא חברה שלי מהאוניברסיטה וגם מדריכה בנושא הזה, אז אני רוצה לסטות לרגע מהמועצה ומהתפקידים שלה ולדבר דקה אחת על דפנה.

דפנה היתה פמיניסטית עוד בימים שאני חשבתי שהנשים הן מספיק טובות או יותר טובות ולכן לא צריך לעשות שום דבר כדי לקדם אותן. היא ניסתה להאיר את עיניי במשך זמן ארוך והצליחה בסופו של דבר. מה שהיא עשתה בארץ – אנחנו יודעים שהיא היתה חלוצה. היום אני עדיין חושבת שהנשים טובות מאוד ואנחנו צריכים אותן. אני יודעת שאנחנו צריכים לעשות עבודה מיוחדת. אבל אולי לא צריך רק העדפה מתקנת לנשים, צריך גם העדפה מתקנת למדע כי אם יהיו יותר נשים במדע בישראל אז המדע בישראל יצליח הרבה יותר ממה שהוא מצליח היום. לכן התפקיד שלנו הוא לקדם נשים במדע ולקדם מדע וטכנולוגיה על-ידי נשים. תודה רבה.

את בדיוק בוועדה הנכונה.

לפני שאני מעבירה את רשות הדיבור לגברת אסתי פפר אני רוצה לנצל את ההזדמנות להזמין את כולכם, בשבוע הבא (ביום שלישי, 16 במרס בשעה 13:00) אנחנו עורכים כאן כנס לציון יום המדע הבין-לאומי, לקידום המדע בישראל. זה יהיה באולם הגדול. יהיה מעניין מאוד וכולכם מוזמנים. מי שמעוניין להשתתף יפנה לגברת ענת לוי מנהלת הוועדה. זה שוב הזדמנות להגיד לה תודה על כל המאמצים בארגון האירוע הזה והאירוע ביום המדע בשבוע הבא ובכלל. יהיה מעניין מאוד, אתן מוזמנות.

אנחנו נסיים עוד 10 דקות כך שאם למישהו יש עוד רצון לדבר, אנא לקצר.

אני עובדת בהיי-טק כ-25 שנים, בוגרת IBM. אני רוצה להתייחס לשני דברים. אחד, לגבי גיל האימהוּת. יש לי הרגשה, כמי שגידלה ילדים, שכאן מדברים רק על ילדים קטנים. אני רוצה להגיד לכם, לא נכון להתייחס לזה כך. יש לי היום גם נכדים שאני רוצה להיות איתם וכשהילדים שלי גדלו היו לי בעיות שאינן פתירות עם בייבי-סיטר. אז בואו נגיד שלהיות אמא זה לתמיד. כאן אנחנו דיברנו כל הזמן על הילדים הקטנים שצריכים בייבי-סיטר – זה ממש לא כך. ההקלות במס, אפרופו, הן לא רק למטפלת אלא גם לדברים אחרים שאנחנו צריכות במשך החיים. באמת זה לא נורא, אנחנו יכולות לעשות הכול, ואני עשיתי את זה.

המודעוּת צריכה להיות לא רק בקרב נשים וגברים אלא בקרב החברות עצמן. אני רוצה להתייחס למה שאמרה פרופ' חגית מסר-ירון, המודל הזה של החברות שפנו. אנחנו צריכות ליזום את זה כאן ולפנות לחברות, ודווקא אלה שעבדו בהיי-טק שיהיו role models. לא רק לספר מה עשינו אלא להיפגש עם אותם המנהלים ועם אותן החברות ולספר מהניסיון האישי שלנו. זה בכלל לא נורא, ברגע שיש לך סיפוק בעבודה את יכולה לעשות הכול.

מודעוּת זה דבר אחד והחינוך הוא הדבר השני. החינוך הוא לא מחטיבת הביניים אלא הוא מגן הילדים. אני גם יושבת-ראש האיגוד הישראלי למחשבים והמוטו שלי הוא שצריך כבר מגיל הגן לחנך את הנערות, את כולם בעצם, לנושא של מדע וטכנולוגיה.

וגם מהבית.

בית-ספר הוא דבר אחד והבית הוא דבר שני. אני לא רוצה להגיד כאן על מה אני סומכת יותר. החינוך צריך להתחיל בגיל צעיר מאוד. לכן אני מסתייגת מהאמירה שזה צריך להתחיל בחטיבות הביניים. אם נכוון את זה נכון, גם את הנערות אבל גם בכלל את הנושא המדעי, אנחנו צריכים להתחיל מוקדם מאוד.

נאמר כאן שאנחנו לוחמניות. אני מאמינה בכושר של כל אחת מאתנו לעשות הכול ואת הכי טוב ולמצוא את דרך הביניים. לא צריך לוותר על כלום. נדמה לי שנקיפות המצפון ישנן בכל מקצוע שאנחנו עושות. אנחנו כנראה נמות עם נקיפות המצפון, אבל אנחנו יכולות בפירוש להצליח ולעודד אחרות.

תודה. רק שלא נמות מנקיפות המצפון.

בהקשר למה שאמרה כאן גברת אסתי פפר וגם בהקשרים רחבים, אחד הדברים שעולים בחברות שיש להן נציגויות בארץ או שותפויות, כמו ב"קסלמן את קסלמן" ואחרות, כבר יש ניצנים לעניין הזה של הכשרת נשים ודרבון נשים מתוך הראייה של שונות, של diversity. באחת הסדנאות שאני העברתי שם היתה עבודה שנגעה בקידום נשים לשותפות ברמות הכי בכירות. מסתבר שאותן נשים בסדנה שניהלתי מתנגדות לזה בעצמן מתוך אותן החששות.

למה הן מתנגדות?

הן מתנגדות להתקדם כי המחיר מבחינתן הוא כל-כך גבוה שהן לא מוכנות.

אפשר להגיב על זה. זה בדיוק העניין, שלהתקדם בעולם של גברים ולהשאיר את העולם כעולם של גברים לא מחלץ אותנו. צריך לשנות את העולם, שיקבל פרספקטיבה אחרת. אני חושבת שהרבה מנשות ההיי-טק שנכללו במחקר שלנו – לא דיברתי על כל התגובות שלהן, כשהן הגיבו בטקסטים ולאו דווקא בסטטיסטיקה – אין ספק שהן מבינות היטב שכל עוד התרבות הארגונית של היי-טק היא תרבות של הרבה מאוד שעות – הן אומרות גם: אנחנו נמדדות לפי השעות ולא לפי התפוקה, וזה אחת הבעיות שאנחנו צריכות להתמודד איתן. נכון שצריך לשנות את זה בכל התחומים, זה לא רק בהיי-טק, אבל בהיי-טק זה בולט מאוד. זה ישתנה ברגע שאפשר יהיה למדוד תפוקה ולא שעות וברגע שאפשר יהיה לפרוץ את המנגנון של התרבות הארגונית, שבהיי-טק הוא בוטה במיוחד, למרות שהוא בולט בכל התחומים הטכנולוגיים ובכל התחומים של קרייריזם, כולל ראיית חשבון. קראתי למשל שבראיית חשבון שבוע עבודה של 50-60 שעות הוא שבוע עבודה מקובל מאוד. למה שאישה תרצה להתקדם בתחום כזה, או גם גבר לצורך העניין? למה שהם ירצו לחיות חיים כאלה?

גם בעריכת דין זה אותו דבר ובהרבה מקצועות אחרים.

בארצות-הברית ב"פרייס אנד קופר" יש שתי נשים שעובדות בחצי משרה והן שותפוֹת. הן מהוות איזה מודל.

העניין הוא שהמקרים יוצאי הדופן האלה בדיוק מעידים על הכלל.

רציתי להתייחס למחקר ולנתון המדאיג לכאורה, ששיעור הנשים בהיי-טק לא גדל. אני מניחה – זה לא נבדק אבל אני מעלה השערה, ואולי תעני על זה – ששיעור הנשים המהנדסות או הנשים במקצועות הטכניים לא גדל כי זה ממצה את הפוטנציאל. אם יש לנו רק אחוז מסוים של בוגרות בתחומים האלה, זה האחוז שאפשר לדרוש שיהיו בתחום.

ההגדרה של ההיי-טק שהם בחרו כוללת אפילו את הרתכיות. יש להם הפרדה בין מחקר ופיתוח אבל זה כולל את מכלול הנשים בתעשייה.

עדיין הפוטנציאל הוא לא 100% הנשים אלא רק אלה שיש להן את ההכשרה המתאימה, וזה מתקשר אולי למה שגברת יעל רום אמרה. לכן אנחנו קודם כול צריכים להבטיח שהפוטנציאל בתחומים האלה יגיע לפוטנציאל הנשים באוכלוסייה. ראיתי שגברת שירה כהן-רגב הצביעה אבל אני יודעת שמשרד החינוך והיחידה לשוויון בין המינים עושים הרבה פעולות בתחום הזה. אני מניחה שאתם יודעים, אני פרופסור להנדסת חשמל ואלקטרוניקה. אתמול קיבלתי את ציוני המשוב שהסטודנטים נתנו לי בקורס האחרון שלימדתי. אחת הסטודנטיות כתבה: "טוב שיש מרצה אישה". אז מסתבר שיש לנו גם שם הקשרים כלשהם. שם אנחנו צריכים באמת לשבור את המעגל, בהחלט. אתם תראו גם בדוח, נעשה מאמץ גם בצה"ל לעשות כל מיני פעולות ולקדם נשים בנושא הזה. מר שמעון דוד יכול לספר שבמה"ט נעשו פעולות ובגופים אחרים. אני חושבת שאנחנו צריכים להמשיך לעשות כי זה מגמה, לא כיוון האבולוציה. צריכים להשקיע שם אנרגיה. אבל לאט-לאט אנחנו נתקדם ובאמת ככל ששיעור הנשים שירכשו את המקצועות המתאימים יעלה אני מקווה שנראה גם את הגידול בשיעור התעסוקה, יחד עם המאמצים השונים.

אני רוצה לסיים בנימה אישית ולהרגיע את חברת הכנסת מלי פולישוק. הבן הצעיר שלי הוא קצת יותר מבוגר מהבן של מלי וכשהתחלתי לעבוד קשה אז הוא כבר למד, הוא אמון על חשיבה מדעית. הוא אמר לי: אמא, זה שאת עובדת בממשלה, יש בזה טוב ויש בזה רע. כי לימדתי אותו שבכל דבר צריך להסתכל על שני הצדדים. אמרתי לו: במה אתה רוצה להתחיל? הוא אמר: נתחיל ברע. מה הרע? זה רע שאת עובדת קשה ושאת אף פעם לא בבית ושאני לא רואה אותך והכול. ומה טוב? אז הוא חשב רגע ואמר: בטח יש משהו אבל אני לא זוכר עכשיו. זה בשביל להרגיע את מלי. אחרי שנה הוא כבר שכח שפעם הייתי יותר בבית. אז גם הבן שלך אחרי שנה יפסיק להתקשר אליך אחר-הצהרים ולשאול איפה אמא.

אני שוב אנצל את המיקרופון הזה פעם אחרונה להגיד תודה לכולם. תמשיכו בעשייה המבורכת וכל טוב.

הרבה כבר אין מה להוסיף על מה שנאמר אבל בכל אופן הייתי רוצה להגיד דבר אחד. כמו שהונהגו תוכניות לשוויון בין המינים והיום אנחנו רואים איך המודעות קיימת, וכמו שהונהגו תוכניות נגד אלימות כלפי נשים והיום התוצאות לא נראות אבל לפחות מדברים על זה, באותה מידה צריך להתחיל להנהיג תוכניות מגיל הגן, להגביר ולהעמיק את המודעות של הבנות, של הילדות הצעירות האלה, שבובה זה בסדר אבל זה לא הכול. אם אנחנו לא ננסה ללכת בשיטתיות גם בכיוון הזה – ויכול להיות שמנסים אבל לא מנסים לטעמי מספיק – אז הגרף ישאר תמיד אותו גרף, לא יעזור כלום. היום אנחנו יודעים שהאלימות אולי לא קטנה לפי הסטטיסטיקה אבל היום מדברים על זה הרבה יותר. זה אולי תחילתו של תהליך. לכן כדי לצמצם את הפערים בגרף צריך ללכת בכיוון הזה על בסיס מה שאנחנו יודעים היום. תודה רבה.

אבל לא רק את הבנות צריך לחנך שילדה לא משחקת רק בבובה אלא צריך לחנך את הבנים לחלוקת עבודה. רואים את זה כבר, יש שינוי גדול מאוד, אני רואה אצל הילדים שלי.

לא אגיד לך מה הבן שלי אומר כשאני מציעה לו בובה.

הנכד שלי משחק בבובות והוא מרוצה מזה מאוד, ואני חושבת שזה חלק מהתהליך.

אני מטעם הממונה על השוויון בין המינים בחינוך במשרד החינוך. אני רוצה להגיב על מה שנאמר כאן על מה שצריך לעשות כבר מגיל הגן, או לדעתי אפילו לפני כן. במשרד החינוך נעשית עבודה רבה בנושא. התפיסה היא שלפני שאנחנו מנסים לחנך את הילדים אנחנו צריכים לחנך את הגננות ואת המורות. אנחנו עושים הרבה מאוד השתלמויות בנושא, בכל הגילאים, מהגיל הרך ועד לתיכונים, ותוכניות התערבות שונות, גם במתמטיקה ומדעים, גם בתחום שונויות במנהיגוּת וגם ביזמוּת. זאת אומרת, דברים נעשים. אני מקווה שאת ה-impact של זה אנחנו נראה בקרוב.

כתבתי לעצמי לשלוח מכתב לשרת החינוך, התרבות והספורט. אני יודעת שהנושא של מעמד האישה ושוויון בין המינים קרוב מאוד ללבה של השרה אבל בהמשך למה שאת אמרת, הנושא של המדע וההיי-טק רחוק מאוד מלבה של השרה. אני רוצה לנסות לקשור את הדברים, להזכיר לה שאם היא רוצה לקדם נשים הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא דרך התחומים האלה. זה מתפקידנו ומתפקידך.

אני אדריכלית בוגרת תואר שני בטכניון. כמה דברים מעסיקים אותי בכל מה שמעתי. דבר ראשון, רציתי לדעת האם נעשו מחקרים מה קורה עם ילדות של נשים שהיו פעילות בהיי-טק ולא היו בבית, אילו מקצועות הן בוחרות אחר-כך, האם הן ממשיכות באותה דרך או שהן נהיות אנטי ועושות משהו הפוך. פעמים רבות יש לי תחושה שהילדים האלה גדלים עם מרירות מסוימת, שהם רואים אמהות אחרות שכן נמצאות בבית ובשבילם זה הופך למשהו בעייתי. זה נושא למחקר. אני שואלת, אין לי מושג מה הממצאים. זאת שאלה ראשונה.

שאלה שנייה, אני שואלת מה שיעור הנשים במדינת ישראל שמאמינות בפמיניזם, שבאמת חושבות שאישה צריכה לצאת לעבוד כמו גבר? אם אנחנו מדברים על חינוך שבא מהבית ואין לנו את הגיבוי של הנשים האלה שתגדנה לבנות שלהן לצאת אז השאלה אם זה לא אותן 7% שבכל מקרה כבר יוצאות לעבודה, או אולי עוד מעטות בנוסף לזה.

אני מוכרחה לומר שהשאלה השנייה שלך מפתיעה אותי מאוד. חשבתי ששאלה כזאת כבר לא שואלים במקומותינו. זה שאישה צעירה שואלת את זה, זה לא רק מפתיע אלא גם מצער. אין לי טענות על מה שאת שואלת. אני רק אומרת שעצם זה שעוד שואלים האם נשים צריכות לצאת לעבודה - - -

לא הבנת את השאלה שלי. לא שאלתי על יציאה לעבודה. שאלתי מה שיעור הנשים המאמינות בפמיניזם, המאמינות שאישה צריכה לצאת לעבוד בהיי-טק ולתפוס מקום שווה כמו גבר. זאת היתה השאלה שלי.

אז כן הבנתי מה שאת אומרת. זה מה שהתכוונתי, לא רק לצאת לעבודה אלא איזו עבודה. אני עדיין חוזרת ואומרת שאני מופתעת מעצם השאלה. היא לגיטימית אבל חשבתי שהיא עברה מן העולם.

תקראי לזה איך שתקראי, נשים מהוות קרוב ל-50% משוק העבודה ואני מניחה שהן לא רוצות להיות תמיד בדרגים הנמוכים ולא לנצל את המשאבים שלהן.

אני רוצה לחזור לדברי הפתיחה של חברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך. בכל חקיקה אסור לנו להגיד שהייצוג יתמצה באישה אחת בלבד. אישה אחת – זה להגיד שאנחנו רוצים את עלה התאנה. אם אתן הולכות לחקיקה, תדרשו 40% לפחות. אם נקבל פחות, ניאבק על זה. אבל אחד? זה להשאיר אותנו בתת-ייצוג.

ומשפט אחרון, אני חושבת שאנחנו העלינו המון דברים לסדר היום אבל מכיוון שהתייחסנו לנושא החינוך אז חייבים לומר, אם את פונה אל שרת החינוך, מערכת החינוך היא מערכת נשית. למערכת הזאת באות רק נשים שאין להן ברירה. לכן הטיפול צריך להיות בהעלאת מעמד המורה בישראל קודם כול. תודה.

אנחנו דנו בזה הרבה, גם בוועדה הזאת. צריך תמיד להזכיר את זה אבל זה באמת לא נושא הדיון היום.

אנחנו נפנה גם לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה, שהוא שותף פעיל של הוועדה הזאת, כמי שידו על הכסף. תמיד אני אוהבת לפנות אליו כי אצלו הכסף, ומי שאצלו הכסף הוא הקובע. אגב, לשר המדע לא כל-כך צריך לפנות כי הוא באמת פועל ועושה למען הנשים, אבל תמיד ניתן לעשות עוד יותר. אנחנו נבקש ממנו – ונציגות משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה תעזורנה לנו – לתמוך ביזמוֹת בתעשיית ההיי-טק, לתת לזה תנופה מיוחדת. לחשוב על איזה תוכנית גם בנושא הכשרת עובדים, שזה גם בתחום עיסוקו. לתת דחיפה מיוחדת לנשים, לקדם אותן לתחום ההיי-טק, ולקדם את אלה שכבר פעילות בהיי-טק.

אני יכולה לסכם ולומר, הוזכרו כאן שלושה ערוצים שבשלושתם אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר.

הנושא הראשון הוא מודעוּת, חינוך והסברה, דמויות לחיקוי זה נושא חשוב, כל התחומים האלה שהוזכרו כאן. צריך להתחיל לפעול כבר מהגיל הרך. נכון שעושים דברים אבל צריך לעשות הרבה יותר, ואנחנו צריכים לסייע בנושא הזה. נשמח לשתף פעולה עם השדולה, עם הממשלה, עם כל גורם. אנחנו נשתדל ליזום כמה שיותר פעולות בתחום הזה.

הזכירו כאן כמה פעמים את נושא הקשרים. כשאחת עוזרת לשנייה, האמינו לי, זה הכי חשוב והכי מועיל. כל אחת מכן, וגם אלה שלא נמצאות כאן, כל מי שנמצאת בעמדות השפעה צריכה לקדם עוד כמה נשים יחד איתה. זה נקודת מפתח.

הנושא השלישי הוא העדפה של ממש – בתקציבים, בתפקידים ובעשייה. כל מי שיכולה תנסה למנות, לקדם ולתמוך באישה שמצטרפת להיי-טק להישאר שם ולהילחם על תפקידים.

כאן אני פונה גם לנשים. צודקת מי שאמרה שנשים – אולי בגלל חינוך, אולי בגלל שהחברה מצפה מהן, אולי בגלל המאבקים הבלתי נגמרים והבלתי נסבלים לפעמים בין קריירה למשפחה – נשים פעמים רבות מרימות ידיים ואומרות: טוב לי עם מה שיש לי, אני לא רוצה להתקדם. אני רואה בזה את אחת הרעות החולות העיקריות של מעמדנו בחברה בכלל, בכל תחום שהוא וגם בהיי-טק. אנחנו צריכות להשתמש בשלושת הדברים שהזכרתי – מודעות, קשרים והעדפה – כדי לדחוף את הנשים להאמין בעצמן ולשכנע אותן שהן יכולות לעשות את זה. אפשר להיות אמא נהדרת ואשת משפחה, אפשר ללמוד ואפשר לעשות קריירה. זה נורא קשה, אני מסכימה, אבל דעו לכם שמי שעושה את כל הדברים האלה – והמחקר מעיד על כך – היא הרבה יותר מאושרת, טוב לה הרבה יותר, היא משדרת הרבה יותר דברים חיוביים לילדים שלה. יש הרבה מאוד חיוב ובחשבון כללי כשאמא מאושרת, אפילו שקשה לה, זה מועיל גם לילדים, זה ה-role model הכי טוב שיכול להיות, זה דוחף אותם גם ללימודים ולעשייה, וזה טוב לכל החברה.

הם גאים בה. את זה אנחנו שוכחים.

תודה רבה לכולכם. היה לי מעניין מאוד וטוב שבאתם.


הישיבה ננעלה בשעה 14:45