כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת חינוך/8339



22
סיור של ועדת הקליטה וועדת החינוך
29.2.2004

פרוטוקולים/ועדת חינוך/8339
ירושלים, ה' באייר, תשס"ד
26 באפריל, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 184
מסיור ועדת החינוך והתרבות

פרוטוקול מס' 95
מסיור ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום ראשון, ז' באדר התשס"ד (29 בפברואר 2004), שעה 9:00

סיור בפרויקט נעל"ה במבואות עירון ובנווה שרה הרצוג

חברי הוועדה: אילן שלגי – יו"ר ועדת החינוך והתרבות
קולט אביטל – יו"ר ועדת העלייה והקליטה

ניצן ירמר מבואות עירון, עין שמר
אלכס היברון מבואות עירון, עין שמר
ד"ר רוני לב מבואות עירון, עין שמר
יוסף גליק מנהל האולפנה על שם שרה הרצוג, בני ברק
ד"ר דב הרמן האולפנה על שם שרה הרצוג, בני ברק
משה פרץ משפחה מארחת לבנות נעל"ה
הרב אלי גוטמן אולפנה על שם שרה הרצוג, בני ברק
ישעיהו יחיאלי ראש מינהלת נעל"ה
חנה נאמן מנהלת האגף לחנוך על יסודי, משרד החינוך
מורים ותלמידים משני בתי הספר

יהודית גידלי

יפה קרינצה


סיור משותף של ועדת החינוך והוועדה לקליטת העלייה בבית הספר במבואות עירון

בוקר טוב, אנחנו שמחים להתארח אצלכם, במבואות עירון.

אנחנו נקיים סיור מצומצם בבית הספר, לראות כמה נקודות השקה של חניכי נעל"ה בבית נספר, דברים שהם עושים. אני מקווה ובטוח שתצאו נפעמים מהתלמידים, זה מה שחשוב לנו. ביקור מהנה ומעניין לכולנו יחד.

אנחנו בסך הכול באנו כדי להתרשם מהפרויקט הזה, שאת חשיבותו אנחנו מכירים. אני מקווה שאנחנו אפילו תרמנו קצת להמשך קיומו. לכן, לא צריך להגיד עד כמה אנחנו מחויבים. מהסיבה הזאת החלטנו שטוב מראה עיניים, ונשמח לכל מה שנוכל לראות, להתרשם, ואחר כל אולי להמשיך לתרום. תודה.

על פרוייקט נעל"ה שמענו בעבר, ולמדנו להכיר אותו יותר כאשר הייתה מצוקה מסוימת לפני קרוב לשנה. שמחנו להיות שותפים למאמץ הגדול, שמנע שינויים במתכונת ההובלה של הפרוייקט. אנחנו יודעים עד כמה אתם כולכם, וגם האחרים שעוסקים בנושא של עליית נוער לפני הורים, נותנים לזה את הנשמה, ולא רק את הכוחות המקצועיים שלכם. אנשים עובדים פה במסירות אין קץ.

ועדות החינוך והתרבות וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת לא ירפו מהנושא הזה. נלווה את הפרויקט שלכם בארץ, ולא רק בארץ. בקרוב נהיה ברוסיה, ויצא לי לאחרונה, ואני בטוח שגם לחברת הכנסת אביטל, לפגוש את הפרויקט גם בדרום אמריקה, לפגוש הורים, לפגוש תלמידים שבאו מכאן כדי לגייס תלמידים חדשים. זה היה מפגש מאוד מרגש.

אנחנו שמחים להיות אצלכם כאן במבואות עירון בעין שמר. לפני 40 שנה הייתי פה קיץ שלם במחנה 80, אבל כל יום הגעתי למנחת בעין שמר, כי הייתי עם פרויקט של גדנ"ע אוויר. יש לי זיכרונות נעימים.


קונצרט של תלמידי נעל"ה.

אני מברך את נציגי המינהלת שנמצאים פה, את אורי ואהרון מהקיבוצים, ואת פלטי סתווי מהאגודה, ואחרונים חביבים כל חניכי נעל"ה והמחנכים שנמצאים כאן, שהם אלה שעושים את העבודה בשטח, ומתמודדים עם הדברים הקשים של החינוך. החינוך הוא בהחלט דבר דינמי, יש לו את התצוגות היפות ביותר והנעימות ביותר לאוזן, ויש את העבודה היום-יומית שהיא לא קלה, ואני מניח שכל מי שיושב פה, החינוך לא זר לו.

מוסד חינוכי מבואות עירון קיים מעל 50 שנה, זה מוסד בבעלות של ארבעה קיבוצים. בעשור האחרון הוא פתח את שעריו לאוכלוסיות רבות מהאזור, ולאוכלוסיות עולים. אוכלוסיות העלים הן ברובן במסדרת תוכנית נעל"ה. יש עולים לא מעטים אחרים, במסגרת אחרת.

בית הספר שלנו הוא בית ספר שש שנתי, הוא מונה כ-950 תלמידים, 380 בחטיבת ביניים והשאר בחטיבה עליונה. בבית הספר שלנו אין הפרדה בין שתי החטיבות, כאשר מבחינת קליטת תלמידים, רוב הקליטה היא בכיתה ז'. אין כאן מיון, סינון, במעבר בין החטיבה לתיכון, כולם עוברים, מלבד בודדים ביותר. הנשירה פה היא באחוזים בודדים, סדר גודל של 4%. יש בודדים המועזבים בגין אי התאמה.

המקום שלנו משלב פנימייה ובית ספר ביחד, אין הפרדה בין הפנימייה לבית הספר. יש לזה הרבה יתרונות, לפעמים יש לזה גם חסרונות. בתוך הספר נמצאים גם בתי הפנימייה. התלמידים שהם לא בפנימייה – וזה רוב תלמידי בית הספר -משולבים בפעילות של הפנימייה אחר הצהרים ובערב. הם מוזמנים לכל הפעילות שנערכת פה. חלק מתלמידי היום הם אלה שסוחבים עליהם הרבה מהפעילות של הפנימייה אחר הצהרים.

מי נמצא בפנימייה, בנוסף לילדי נעל"ה?

בפנימייה יש ילדי ארבעת הקיבוצים, וילדים נוספים שהחליטו עם הוריהם, שהם רוצים להיות פה. ילדים שהתלהבו והרגישו שחסרים להם המגורים פה. יש עולים שהם לא נעל"ה, יש עולים אתיופים, יש עולים מחמ"ע (חבר העמים) ואמל"ט (אמריקה הלטינית) שעלו עם הוריהם, והם משתלבים פה כעולים. גם תלמיד מהאזור יכול להיות פה עד 12:00 בלילה ואז לחזור לביתו. בימי שישי יש ערבי דיסקו, שכולם מוזמנים להשתתף בהם. יש פה פעילות ענפה מה שמאוד תורם גם לחניכי נעל"ה ולקיבוצניקים, שהם לא מיעוט במקום, אלא יש נוספים שהם שותפים להם.

ילידי הארץ מהווים 86% מהתלמידים, נעל"ה חמ"ע 6%, נעל"ה אמל"ט 5%, אתיופים 2% והעולים המשולבים – עולים שעלו עם הוריהם, אבל גרים פה. רוב העולים הם בחטיבה העליונה.

בבית הספר אנחנו מדגישים את הקשר של מחנכים-מורים-חניכים, מדגישים את הנושא של ראיה הוליסטית לגבי החניכים, ופה גם משתלב כל נושא הפנימייה. החניך, מעבר להיותו תלמיד, הוא בן אדם, יש לו את האהבות, הקשיים והשנאות, שהם באים אתם מהבית לבית הספר, ואנחנו צריכים להתייחס גם לדברים האלה, כי אי אפשר לנתק את הילד לא מהוריו ולא מההוויה היום-יומית שלו.

בלימודים, בית הספר מבואות עירון תומך מאוד בתלמידים מתקשים. בשנים האחרונות אנחנו יותר ויותר נותנים מקום – מה שפחות נתנו בעבר – למצוינות ומצטיינים. תלמידי כיתה ט', ח' שלנו זכו בתחרות וירטואלית ראשונה של האגודה למצוינות בירושלים, של בית הספר למדעים ואומנויות. אחד מנעל"ה ארגנטינה היה שותף להם, והיה לנו חשוב לשתף אותו על אף שהעברית שלו עדיין לא בשיאה.

מעבר ללימודי החובה, חשוב לנו, על אף הקיצוצים שאנחנו חווים השכם והערב, להמשיך לתת בבית הספר כמה שיותר דברים שהם מעבר לחינוך הפורמלי. זה הרבה אומניות בחטיבת הביניים, בחטיבה העליונה יש לנו פרויקט של שיעורי שוויון, אלה סדנאות חד מגדריות. אנחנו מפצלים את הכיתה לשניים, לבנים ולבנות, ומורים מקיימים אתם סדנאות על תוכנית שאנחנו בונים. בעבר התפרסמנו גם בנושא של ניסיונות של ימוד מתמטיקה לחוד שהצליחו יפה, לימוד פיזיקה לחוד. דברים שחשבנו שנכון לעשות אותם ואכן הניבו פירות, אבל לא עשינו על זה בקרה סטטיסטית.

בנושא של קליטת עולים, יש שתי מסגרות עיקריות. המסגרת העיקרית היא נעל"ה והשניה היא קליטת אתיופים. קליטת אתיופים, התחלנו השנה מחזור שלישי של קבוצה אתיופית. פתחנו ב-96', גייסנו אתיופים, היו אז זמרים במקהלת שבא, וגייסנו אותם לקבוצה. ראינו את עצמנו כבית ספר חזק שיכול להתמודד עם דברים שהם לא תמיד קלים.

סיימנו מחזור אחד, התחלנו מחזור שני, למדנו מדברים יותר טובים ופחות טובים. מחזור שני סיים לפני שנה. מעל 50% סיימו בגרות מלאה, זה יפה מאוד לגבי האוכלוסייה שקבלנו. הם היום משולבים בצורה יפה מאוד בצה"ל. היום אנחנו עם קבוצה חדשה, בעיות חדשות, קשיים רבים מאוד, אבל אנחנו עושים את הכול כדי להכניס עוד כ-20 נערים בצורה הטובה ביותר לחברה שלנו.

הנושא של האתיופים היה פריצת דרך בבתי ספר בכלל, ובחינוך הקיבוצי בפרט. גם בנושא של נעל"ה אנחנו נמצאים מרגע הולדתה של התוכנית. קלטנו מאז ועד היום כיתות מנעל"ה כל שנה, פרט לשנה אחת. הובלנו בתנועה הקיבוצית את הנושא של קליטת קבוצות נעל"ה בתנועה הקיבוצית. בשנה הראשונה היינו יחידים מהתנועה, לאחר מכן הצטרפו רבים, ואנחנו שמחים על כך.

מבחינת נעל"ה, במהלך השנים יזמנו מול המינהלת את הנושא של נעל"ה אמל"ט. אחרי כמה שנים של ניסיונות עם הרבה סימני שאלה, שלחנו לשם נציג על מנת לגייס את הראשונים של נעל"ה מאמל"ט. אני שמח שהיום שנעל"ה אמל"ט הם חלק מהפרויקט של נעל"ה. אצלנו כיום מתחנכים גם נעל"ה מחמ"ע וגם נעל"ה מאמל"ט.

בשקף שלפנינו, אנחנו רואים שהעולים במבואות עירון, שכולם בחטיבה העליונה, מהווים כ-25%, רבע, מהאוכלוסייה של החטיבה העליונה. בשקף הבא אנחנו רואים התפלגות, נכון להיום של ה-139 תלמידים שנמצאים במבואות עירון. בשכבה י' יש שלוש כיתות: כיתה של נעל"ה מחבר המדינות, כיתה של נעל"ה מאמל"ט, 18 תלמידים אתיופים. עשרה תלמידים זה עולים שלא עלו במסגרת נעל"ה, אלא עלו עם ההורים, חלקם כבר שנה בארץ וחלקם רק כמה חודשים. שילבנו אותם בכיתות נעל"ה.

כיתה י' זו כיתת אולפן, כיתה שרוב מה שהיא לומדת זה אולפן פלוס אנגלית ומתמטיקה. בכיתה י"א הם משולבים בכיתות בנושא של מקצועות בחירה, בנושא של דברים שהם לא תלויי שפה. בנושאים תלויי שפה הם ממשיכים ללמוד לבגרות עולים בכיתות האם שלהם, ובמקצועות האחרים הם משולבים.

את הכיתה האתיופית גייסנו במאמצים מרובים מרחבי הארץ, נסענו למקומות כדי לגייס אותם. הקבוצה הקיימת היא בעיקר מחדרה ומכפר חסידים בחיפה.

כל הקבוצה האתיופית הם עולים. מדובר בילדים שנזרקו מבתי ספר אחרים, ילדים ממש מהרחוב, שלא הייתה להם מסגרת.

בי"א יש שתי כיתות, אחת מחמ"ע ואחת מאמל"ט. בי"ב יש כיתה אחת מחבר המדינות, ותלמידה עולה אחת שמשולבת אתם. אחד הדברים שאנחנו נותנים פה לחניכים שלנו כולם, בתוך זה חניכי נעל"ה, זה הרבה מקצועות בחירה, מגמות. חלקן מגמות מאושרות, וחלקם מקצועות בחירה. אנחנו רואים את התפלגות תלמידי נעל"ה במקצועות לחמש יחידות ומעלה, ביולוגיה, ביו-טכנולוגיה, מחשבים, פיזיקה, אלקטרוניקה ורובוטיקה של עשר יחידות, קולנוע ווידיאו של חמש יחידות, תיאטרון חמש, מוזיקה – זה יכול להיות מוזיקה ורסיטל – של עשר יחידות, זה יכול להיות מוזיקה ורסיטל של עשר יחידות או מוזיקה בנפרד או רסיטל בנפרד.

יש חניכים שמנגנים, רוצים ללכת לחמש יחידות ברסיטל, אבל רוצים לשלב עם זה לימוד של חמש יחידות מקצוע אחר.

מקצועות שהם טעוני שפה, כמו תנ"ך, היסטוריה, עברית – הם בכלל לא ניגשים?

למקצועות טעוני שפה הם ניגשים בכיתת האם. הם לומדים הכול בעברית, מלבד זה שנעל"ה חמ"ע ניגשים גם לחמש יחידות ספרות רוסית, ונעל"ה אמל"ט ניגשים לחמש יחידות בספרדית, שזה בשפה שלהם, את כל שאר הדברים הם לומדים בשפה העברית, מעבר לכיתה י'. יש להם בחינה אחרת, בחינת עולים, אז הם לומדים בכיתת אם. את כל הדברים האלה הם לומדים עם כל הישראלים, מה שמצריך שיעורי עזר כי בי"א דורשים תלמיד שהוא רק שנה או חצי שנה בארץ, להשתלב עם תלמידים מאוד טובים שנולדו בארץ וחיו פה כל חייהם.

ספרות, הם לומדים ספרות רוסית או ספרדית? אין ספרות עברית?

אסביר. שיטת הבגרות מורכבת מ-15 יחידות חובה, שכל עם ישראל חייב בהן, זה כולל היסטוריה וכולי. במקצועות האלה, רבי המלל, יש תוכנית ייחודית לעולים חדשים. הם לא ניגשים להיקף הגדול אליו ניגשים ילדי ישראל. הם ניגשים ככיתה נפרדת, מלמדים אותם ככיתה נפרדת.

יש, בנוסף, כאלף מקצועות בחירה במשרד החינוך, ואלה המקצועות בהם מפתחים מומחיות. יש להניח שחלק מהדברים הם מביאים אתם מרוסיה, למשל, אבל מבואות עירון מפתח את זה בצורה יוצאת מהכלל.

ספרות נחשב למקצוע חובה? הם לומדים את הספרות העברית יחד עם הרוסית?

לא.

אני יודע שהבגרות שעושים פה טובה גם בדרום אמריקה. האם זה אומר שהם גם נבחנים פה על חומר שהא במערכת הלימודים שם?

נאווה היא רכזת עולים בנושא של הנחלת הלשון. תתייחסי קצת לנושא.

הילדים אינם שולטים בשפה. אנחנו מלמדים אותם מראשית השפה את אותיות האל"ף בי"ת. הם מקבלים אולפן מיוחד במשך שנה שלמה, כשבמשך השנה הזאת אנחנו כבר מתחילים לשלב את לימודי ההיסטוריה בעברית, במינון מאוד קטן. בכיתה י"א, במקצועות עתירי המלל, הם לומדים בכיתה נפרדת. קרי: היסטוריה, אזרחות, ספרות עברית, לשון והבעה ותנ"ך, ויש בחינות בגרות בכיתה י"א ובכיתה י"ב.

יחד עם זה, מאוד חשוב לנו להמשיך לתגבר אותם בשפתם, ולכן הם ממשיכים ללמוד ספרות ספרדית – נעל"ה אמל"ט – וספרות רוסית – נעל"ה חבר העמים. הם עושים על זה בחינת בגרות של חמש יחידות. הם לומדים בעברית "חצוצרה בוואדי" למשל, וברוסית פושקין.

מבואות עירון נותנת להם ללמוד גם את מה שבא משפתם, גם כי אנחנו חושבים שזה חשוב להם כי זו תרבותם, וגם כי אנחנו חושבים שזה יכול להיות להם תוספת טובה לבגרות. לנערים האתיופים אנחנו נותנים אופציה ללמוד אמהרית, כי חשוב לנו שילמדו את הנושא הזה. יש נושא של ספרות רוסית וספרות ספרדית כנושאי בחירה, ואצלנו זו לא בחירה אלא תוספת.

אנחנו קשורים למינהל לחינוך התיישבותי, ואנחנו עובדים לפי התוכנית של היחידה להנחלת הלשון.

אנחנו נותנים להם הרבה בחירה. נעל"ה מצליחים מאוד מבחינת זכאות לבגרות. בשקף שלפניכם רואים את התפלגות הזכאות לבגרות של תלמידי נעל"ה במבואות עירון. לגבי אמל"ט היו הרבה סימני שאלה, גם בגלל זה שהם מגיעים מאוחר וגם בגלל זה שהם מגיעים ממערכת אחרת, שפחות נחשבת אולי מהמערכת הרוסית, ועדיין אנחנו יכולים לראות שקבוצה אחת שסיימה מאמל"ט יש 89% מסימי בגרות, זה בהחלט יפה מאוד.

לפעמים אנחנו מדברים רק על אחוזים ולא מדברים אם מה שמסיימים זה טוב. נעל"ה בהחלט מסיימים עם תוצאות יפות מאוד. שמתי פה כמה תעודות כדי להראות שזה לא רק אחוזים גבוהים, אלה גם תעודות מאוד יפות. אפשר לראות פה את כל מה שהם לומדים: ספרות רוסית, תנ"ך הבעה עברית, סרות עברית – מה שהם מחויבים בשפה העברית. אלה שלוש תעודות, מתוך 15, של תלמידי נעל"ה שסיימו לפני שנה. הייתי יכול להביא עוד אחרות, שנראות יפה מאוד.

נשמע עכשיו עוד קטע. בחודש האחרון התחלנו לעבוד עם זוג עולים מארגנטינה. אנחנו קולטים פה עליה גם של מבוגרים לעבודה. יושבת אתנו לאורה, אמא של חניכה לשעבר, שסיימה נעל"ה. היא עלתה לפני שנה והיא מחנכת קבוצת נעל"ה. קלטנו פה משפחה מארגנטינה, שמנגנים מוזיקה עממית, ועובדים עם הנערים שלנו, וזו פעם ראשונה שכולנו שומעים אותם, יחד אתכם.

קטע מוזיקלי.

ברוכים הבאים. בחרנו לכם היום שני מקומות מתוך שלל המקומות שתוכנית נעל"ה מופעלת בהם. המכנה המשותף של שני בתי הספר, שמאוד שונים זה מזה, הוא שהם בנעל"ה מהיום הראשון ללא הפסקה.

במבואות עירון הרבה מאוד דברים התחילו, תוכנית נעל"ה בעצמה, הביקור הראשון של נשיא המדינה בתוכנית נעל"ה היה כאן – זה היה הנשיא עזר וייצמן – תוכנית נעל"ה בתנועה הקיבוצית התחילה כאן, נעל" אמל"ט התחילה כאן. זה מוסד של התחלות, ולכן היה מתאים שביקורכם יתחיל במקום הזה.

אני רוצה לומר לחברים ממבואות עירון, אם מדובר על כבוד אכסניה, אז גם ועדות החינוך וועדת העלייה של הכנסת, זאת כאכסניה שלכם. זאת ישיבה מן המניין של הוועדות, ואנחנו חייבים בכבודכם. תלמידי נעל"ה, היום בשבילכם זה גם שיעור באזרחות. תוכנית נעל"ה מתבצעת במשרד החינוך, משרד החינוך הוא חלק מהממשלה ויושבים כאן שני יושבי ראש של ועדות כנסת, שזהו הפרלמנט שלנו. הוא מצד אחד עוסק בחקיקה, ומצד שני הוא עוסק בפיקוח על עבודת הממשלה. כאשר הממשלה עושה בעיות, תפקידם של חברי הכנסת הוא לדאוג לכך שהממשלה תעשה פחות טעויות . שתי הוועדות האלה הן בית חם לתוכנית נעל"ה.

היום אנחנו פה כדי שתתרשמו מקרוב ומבפנים על מה נלחמתם. אתם רואים אותנו בחדרי הוועדות מעת לעת, בנושאים שקשורים לנעל"ה וגם בנושאים אחרים. אבל אתם רואים אותנו, את מינהלת נעל"ה, את משרד החינוך, היום באתם לראות את תלמידי נעל"ה ואת מחנכי נעל"ה. תהיה לכם הזדמנות בקרוב על ידי מפגשים הם הורי נעל"ה בסיורים שלכם.

ההורים של התלמידים האלה הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור. הם אלה שנותנים לילדים ללכת הרבה פעמים הם אלה שדוחפים אותם ללכת. הם אלה שנשארים לבד בבית והילד נמצא כאן. בדיוק היום לפני שבוע ישבתי באחת מערי אוקראינה, ונפגשתי עם הורים של תלמידים, שחלקם נמצאים כאן, ראיתי את הצד השני של המטבע, איזה קושי עוברים ההורים. הרבה פעמים אלה הורים של ילד אחד, ששולחים אותו למדינת ישראל, למה שנתפס בעיני חלקם כבר למן ההתחלה ככרטיס לכיוון אחד. תמיד אנחנו מציגים את התוכנית כחילופין, יכולים לחזור, אבל כולם יודעים את האמת.

המפגש עם ההורים הוא חלק בלתי נפרד מהתוכנית הזאת, ונעשים מאמצים גדולים מאוד שההורים ירגישו עצמם כהורים גם כאשר הילדים נמצאים רחוק. היום יש טכנולוגיות שמאפשרות את זה, טלפון, דואר אלקטרוני, שיחות ועידה וכיוצא בזה, מה שלא היה כשנעל"ה יצאה לדרך. מצד שני שהם יהיו מדווחים בצורה מלאה על מה נעשה עם התלמידים כאן.

נפגשתי עם הורים אחד אחד, מסרתי לכל אחד את תעודת המחצית של הילד שלו, ודיווח קצר של שלוש ארבע שורות, כעין אסיפת הורים, למרות שאינני מכיר אישית את הילדים. מסרנו להורים בצורה כמה שאפשר מוחשית מה הילדים לומדים, איך הם לומדים, מה הציונים שלהם, מה משמעות הציונים וכן הלאה, וזה חלק מהתוכנית.

הקטעים המוזיקליים ששמעתם כאן לא היו מיועדים על מנת להנעים את זמנכם בלבד, אלא להראות לכם שאחד מהעקרונות הבסיסיים בתוכנית נעל"ה הוא המעבר התרבותי. אנחנו לא מוחקים את היכולות, הכשרונות והתכנים שהילדים מביאים אתם, אלא להפך. נותנים להם להביע את זה ומעצימים את היכולות שלהם. אנחנו רואים את זה כחלק מתפקידנו בתוכנית נעל"ה, שילד שבא עם כשרון ועם ידע, יש לזה שימוש גם בחברתנו שהיא אחרת, היא מדברת אחרת, והיא מקשיבה אחרת, והיא הייתה אולי בוחרת תכנים אחרים.

כל הזמן בנעל"ה אנחנו מקבלים ונותנים. מה שראיתם כאן בקטעים המוזיקליים זה מה שאמרתי להורים בשבוע שעבר, שמדינת ישראל באמת נותנת לילדים האלה המון, אבל יותר ממה שאנחנו נותנים להם אנחנו מקבלים מהם. ימים יגידו, בעוד 10 שנים, בעוד 20 שנה, מה קבלה החברה הישראלית מהתוכנית הזאת. תודה רבה.

בשנת 2000 הגיעה קבוצת נעל"ה הראשונה, ואירחנו פה את שר החינוך יוסי שריד. עשינו כאן וידיאו קונפרנס – זה עוד לא היה כל כך נפוץ – ההורים ישבו בבואנוס איירס ובמוסקבה מול המצלמות, והחניכים פה. זה היה מאוד מרגש.

נשמע עוד קטע מוזיקלי, ואחר כך ניכנס לראות קטע מהצגת התיאטרון של התלמידים.

קטע מוזיקלי, מפגש עם תלמידים בכיתת אמנות.

אני מבקש מדליה, מחנכת נעל"ה כיתה י"ב, לספר לנו מעט על הכיתה.

אני מחנכת י"ב. אין אצלנו אבחנה בין מחנך לאם בית, כולם עושים הכל. עיקר העבודה היא לעסוק בתכנים של הלימודים, אבל לא פחות זה לתת לילדים מה שהכי קרוב לתנאים של בית. אנחנו 18 חניכים, 17 נעל"ה, נער אחד עולה חדש משולב.

כמה התחילו?

התחלנו 21. בת אחת לא חזרה אחרי החופשה של השנה הראשונה, הגעגועים היו קשים, ההורים רצו שהיא תחזור, והיא לא עמדה בלחץ. השניים האחרים עזבו ביזמתנו.

חלק מהנגנים שראיתם, שישה מתוכם היו תלמידים שלנו, וכל זה מתרחש ערב ההכנה לבגרויות ולרסיטלים של הבגרויות. הנגן של הבללייקה הערב צריך להציג בהצגה שלו במגמת התיאטרון. כל זה במקביל לבגרויות הרגילות שהם עושים במתמטיקה, פיזיקה וכל השאר.

דבר נוסף שהופך להיות מאוד משמעותי בכיתה י"ב זה ההכנה לצבא ולחיים. פה יש לנו ג'סטה מאוד טובה מצד הצבא, במיוחד לשכת הגיוס האזורית שלנו, טבריה. ליום מסוים, לקראת הפגישה הראשונה של התלמידים עם הצבא, הם סוגרים את הלשכה לכל מגויס אחר, ומקבלים קבוצות נעל"ה בטיפול אישי, מתמסר, עונים להם על כל השאלות. אחר כך הם נכנסים למעגל וכל אחד נוסע, אם הוא צריך להשלמות או לבדיקות רפואיות. זו ג'סטה מאוד חשובה, שמאוד מרגיעה אותם.

הם מקבלים מאתנו את כל העצות, הרגעה, וכל דבר לקראת ההתמודדות עם היציאה לחיים. יש לנו חמש משפחות שהגיעו לארץ בעקבות הילדים בקבוצה שלנו.

תודה. מריסה בבקשה.

אני מחנכת שנה רביעית נעל"ה. חינכתי את הקבוצה הראשונה של י"א. התחלתי לעבוד פה כמורה לתיאטרון ונשאבתי לנעל"ה במבואות עירון. הייתי בין החלוצות של השיווק הישיר. כל המשפחה שלי בארגנטינה, אז אני עוד בקשרים, אחותי מורה לעברית בבית ספר, אני מכירה את החומר האנושי.

המשפחה הארגנטינאית היא מאוד גרעינית, מאוד קשורה. קשה לשכנע דרום אמריקאים לנתק את הקשרים במשפחה, ולשכנע שבישראל גם טוב. אני חונכתי במערכת החינוך הארגנטינאית היהודית, ויש לי רק מילים טובות להגיד לה. בשנים האחרונות אני חוזרת כל שנה, ואני רואה בצער רב את ההתדרדרות, ויש הורים שמאוד חשוב להם שהילדים יקבלו חינוך יהודי במסגרת יהודית, והם רואים שבערים הקטנות וגם בבואנוס איירס זה נעשה קשה גם כלכלית וגם מבחינת התוכן.

יש בארגנטינה צוות נעל"ה מדהים, אבל אני חושבת שיש יתרון למי שמגיע מישראל, מתוך המערכת, ויכול להסביר את הדברים, וזה לא טלפון שבור של: אמרו לי, הבטיחו לי. אני יכולה להגיד מה יש ומה אין, כי אנשים מארגנטינה מאוד סקפטיים לגבי שליחים ואנשים שמבטיחים להם דברים, בגלל הממשל שם שכל הזמן מבטיח ולא מקיים.

בימים אלה רכזת העולים של בית הספר נמצאת היום ברוסיה, בשיווק ישיר לקראת השנה הבאה. השבוע תצטרף אליה בחורה נוספת שתהיה שם באחד הסמינרים הגדולים שיש על מנת להסביר על בית הספר, להגיד מה יש בו. החשיבות שאנחנו רואים בשיווק הישיר היא שמצד אחד יכירו את הדברים הטובים, ומצד שני, שלא נמכור להם דברים שאחר כך אנחנו לא יכולים לעמוד בהם.

הנושא השני הוא קשר עם ההורים, הוא מאוד חשוב. אני יודעת כמה ההורים מארגנטינה רוצים לדעת כל דבר: כמה הילדים אכלו, למה בבצל היה יותר מידי שמן, הם מאוד מעורבים. בי' זה הרבה יותר אינטנסיבי, בי"א ובי"ב, כשיש כבר הרבה יותר אמון, ויש כבר הכרות עם המערכת, הפחדים יורדים. הקשר הוא קשר טלפוני, אי מייל, פקס.

אני פוגשת את ההורים. יצא לי להיות שם בקיץ שלנו – החורף שלהם – וזה שההורים יכולים לשמוע ממקור ראשון מה קורה זה מאוד מרגיע.

תודה.

אני מחנך של נעל"ה י'. ככל האנומליות שסוחב עם ישראל על גבו, כך גם תוכנית נעל"ה. תוכנית שכל כולה הליכה נגד הזרם, כאילו כנגד טבע האדם. הינתקות מבית במובן הרחב ביותר, משפחה, תרבות, חברים, עולם מושגים וקודים התנהגותיים, אוכל, בריאות וכל תחום שעולה על הדעת. המלאכה המפרכת והמרתקת הזאת של פיצוח ופענוח צופנים וקודים מוטלת על שכמם של החניכים וצוותי החינוך.

זוהי דרך רבת חתחתים, של משברים וסינדרומי מגדל בבל הנקרים בתחילה כמעט על כל צעד. הייתי מחובר הרבה שנים לעלית הנוער, ככל גוף וארגון, אחד מסמי קיומו וחיותו הוא גאוות היחידה. תחושה אמיתית של שליחות, של פה ולב שווים, של תורתם אומנותם.

עם בואי לחיקה של נעל"ה, הבחנתי מיד בחדוות העשייה, בברק בעיניים ובהיעדר מוחלט של עבודה לפי הספר. עובדים סביב השעון, ללא מונה. נער הייתי, ומקווה אני שגם אזדקן, בארגונים אחרים שעיסוקם בחינוך, ובהם הייתה לי נחלה. למרות הוקרתי הרבה את מסורתם החינוכית ופועלם לאורך שנות דורות, לא ניתן היה להסוות את הזיקות והשייכויות הפוליטיות.

נעל"ה כמעט ומתקיימת דרשת חזון אחרית הימים. לפי התרשמותי, זה לא רק איזונים עדינים בין שונים ונבדלים, לנגד עינינו מתקימת הרמוניה של ממש, שיתוף פעולה, סובלנות ופרגון בין כאלה שבכל סביבה ממלכתית ופוליטית אחרת, היו מגיעים המחלוקות והדי המריבות לעיתונות ולבתי המשפט. מינהלת נעל"ה השכילה, כקודמתה עליית הנוער, לבנות מנגנוני גיבוי ותמיכה, הדרכה והפעלה, ולא ייאמן, תוך פרק זמן קצר, שאינו יכול אפילו להיכנס לקטגורית מסורת, הם מקיימים פעילות חינוכית, ציונית ואנושית מובנית ומפוארת.

המפגש עם נוער יוצא חבר העמים מזמן למחנך הישראלי תהליך הדדי של הסתגלות וקבלה. ישראל, כנקודה קטנה על המפה הגלובלית, צריכה לחדור ללבבם של הבאים מן האימפריה. לא ניתן למחות בהינף אחד את חותם ההתנשאות והחשדנות, לא פשוט לנסות ולמלא, ולו כזית, את מקומם של ההורים בהענקת חום ואמון.

לא בהכרח מדיניות של חמלה וחיבה, סלחנות ומתינות מתקבלת נכון. לעתים בעבורם זוהי גילוי חולשה העלול לעודד העמדה נוספת במבחן. לא מיד ולא כמובן מאליו מתקבל תפקידנו כמחנכים, והנטייה בראשית לראות בנו ספקי שירותים או רס"רי משמעת. זאת גם זאת עשויה לשבש בניית מערכת יחסים, והתפנות גם לדברים שמעבר.

עלינו מוטלת אחריות ראש לכל לסגור פערים, לקרב ככל האפשר, להפנים את המטרה המשותפת, קרי איננו נלחמים בכם אלא עליכם, אפילו שנלווה למלחמה הזאת לפעמים טון גבוה ורגוז. אפילו איננו הוריכם, שרק להם זכות הצקה – כדברי החניכים. מתי נוכל לקרוא: "היום הייתם לעם", היותכם קבוצה לא במובן המסגרתי בלבד, אלא כיחידה אנושית, שיש בה ערבות, אנושיות, ודחיקת אנוכיות יתר. קבוצת אחים, שתהווה חלופת מה למשפחה החסרה, למשענתה וחומה. קבוצה שתכשירכם לחיים התובעניים מאוד במדינה הקטנה שלנו, בה הערבות איננה רק מטבע לשון קדומה, אלא כורח קיומי.

לא נוכל לקרבם לתרבותנו תוך ביטול תרבותם. לא במוזיקה, לא בספרות ולא בכל מה שמותר האדם בו. אנו, כלולייני קרקס, מהלכים כל הזמן על חבלים סמויים, מנסים להעניק לחניכינו את התחושה שהשהות אצלנו, למרות היותה תנאי, היא היצע כמעט בלתי פוסק של הזדמנויות נוספות. אני יכול להעיד שאחד ממקורות הכוח להמשיך ולהתמיד, זוהי האהבה המיוסרת אותה אנו חשים כלפי חניכינו, שלפעמים נושכים את ידנו המושטת.

כל הכלים והתנאים שנאמרו פה ברפרוף, לא יעמדו ללא אותה אהבה. המתח הזה בין אותו רגש לבין האני מאמין החינוכי, הוא בעיניי סוד קסמו ולשדו של כל חינוך. זה תהליך הדרגתי התובע קורבנות, אך יודע גם להעניק תחושת אושר בקצה הדרך, וידידים צעירים הנלווים אלינו להמשך חיינו.

תודה. אנחנו ניגשים עכשיו לתחנה האחרונה שלנו. אנחנו הולכים לאחת המגמות הכי נחשבות היום, וזוהי ביו-טכנולוגיה. מבואות עירון לא נהנה מתקציבים ממשרד החינוך, אשר על כן מה שאתם הולכים לראות נבנה בסיוע מפעל גלעם. התמורה של המפעל לעסק הזה זה שכל שנה עושים עבודות גמר בתחום שלהם, תחום הגלוקוזה והעמילן.

אנחנו הולכים לראות עכשיו עבודה כזאת, של חניך נעל"ה בעברית, אחרי שלוש שנים בארץ, כשהוא בא בלי אף מילה בעברית. זו התחנה האחרונה שלנו פה.

סיור במעבדת ביו-טכנולוגיה.

גנאדי יציג בפנינו את העבודה שלו. התחלנו את כיתה י' בלעדיו והוא הצטרף בסוף השנה למערכת. בכיתה י"א התחלנו לעשות פרויקט במסגרת ביו-טכנולוגיה בשיתוף פעולה עם גלעם. באיזשהו שלב הגענו למסקנה, יחד עם הפיקוח על הביו-טכנולוגיה, שהפרויקטים האלה הם ברמה גבוהה מידיי לפרויקט – פרויקט זו יחידה אחת – והציעו לעשות את זה עבודת גמר.

תשעה תלמידים עשו עבודות גמר - אחד מהם זה גנאדי - בשיתוף פעולה עם גלעם, על שאלות שהועלו על ידי מפעל גלעם. הם הציעו לנו שאלות שמעניינות אותם, שלא נחקרו או לא נחקרו מספיק, והציעו שניקח את זה על עצמנו, ונתמודד עם השאלות.

אחת השאלות, שעליה עשה גנאדי את העבודה, הייתה שאלה מהותית. האם בתהליך יצור העמילן שמפיקים אותו מהתירס, ואחרי זה בתהליך הפרוק שלו, שיוצר תוצרי פרוק אנזימטיים, האם אפשר לא לבשל את העמילן. זאת שאלה מאוד פרגמטית, כי כל הסיפור של הבישול עולה הרבה מאוד כסף. גם הבישול וגם העיבוד אחרי זה. עד היום, בכל מפעלי העמילן בעולם, מבשלים, ואז צריכים לחפש אנזימים עמידים בבישול. בדרך כלל טמפרטורת הפעילות של האנזימים היא 37 מעלות.

זאת השאלה שגנאדי חקר, והוא יציג את העבודה שלו בפניכם.

התחלנו עם העבודה בזוגות, אבל אחרי שהפכנו אותה לעבודת גמר, חילקנו לשני חלקים, התמקדנו בנושאים שונים. עבדנו עם אנזים שאתו עובדים בדרך כלל בפרוק עמילן. לקחנו עמילן ושמנו לו את האנזים בלי לבשל את העמילן. החזקנו את האנזים 24 שעות ואחרי זה בדקנו את העמילן ומה האנזים עשה לו. כשהתחלנו את העבודה, החוקרים בגלעם אמרו לנו שזה לא יעבוד.

בשלבים הראשונים של הניסוי היו תוצאות, שאפשר להפעיל את האנזים גם בלי בישול. בשלבים יותר מתקדמים של העבודה, עבדנו על התנאים האופטימליים שהאנזים צריך לפעול בהם. עשינו המון טיפולים, גם לאנזים וגם לעמילן, ולקראת הסוף הגענו למצב שיכולנו לפרק עמילן בלי לבשל אותו, ולהגיע לרמות פירוק גבוהות.

קיבלנו תוצר חדש ממה שעשינו. בסוף היינו צריכים לבדוק האם אפשר להשתמש בתוצר שקבלנו בתעשייה. לקחנו את המוצר שלנו ובישלנו אתו כל מיני דברים. השווינו את זה לתוצרים שמוסיפים להם עמילן רגיל. גילינו שאין שום הבדלים, לא בטעם, לא במרקם בין המוצר שלנו לעמילן מבושל רגיל.

בסוף הוכחנו שאפשר לפרק עמילן בלי לבשל אותו, ואפשר להגיע לתוצאות טובות עם זה, ואפשר גם להשתמש בזה בתעשייה.

אז הם ממשיכים לבשל עמילן או לא?

הם ממשיכים לבשל עמילן, כי לא פשוט לעשות הסבה של מפעל.

איך היו הקשיים האישיים שלך, עם העברית?

היו קשיים עם העברית, ואחר כך גם עם אנגלית, כי כל החומר היה רק באנגלית. זה היה קשה מאוד להתמודד, אבל בסוף הסתדרנו גם עם האנגלית גם עם העברית.

מה אתה מתכוון להמשיך לעשות?

אני מתכוון להמשיך בנושא הזה של ביו-טכנולוגיה.

במפעל גלעם עובדים על הדברים האלה גם בעצמם?

כן.

זאת דוגמה לכך שאנחנו לא רק תורמים, אנחנו גם נתרמים. אח של גנאדי היה בצוות הראשון של אליפות הארץ ברובוטיקה, ובתור אחד הזוכים במדינה הוא ייצג את ישראל כתלמיד נעל"ה במבואות עירון, באליפות העולם לרובוטיקה בארצות הברית.

הייתה תחרות בכל הארץ של E-Learning, לימודים באמצעות המחשבים. זו תחרות בעיקר במתמטיקה, אבל לא רק, אחד מהצוות היה חניך נעל"ה שהגיע מאורוגוואי, ישר השתלב בנבחרת שלנו, תרם לה תרומה גדולה מאוד. זכינו במקום ראשון.

תודה רבה. אנחנו סיימנו את הסיור פה, ניפגש בנווה שרה.









סיור באולפנה על שם שרה הרצוג בבני ברק.

ברוכים הבאים. בפרשת השבוע קראנו שחשוב איך נותנים מה שנותנים. אם נותנים בלב שלם מקבלים חזרה בלב שלם. אנחנו עוסקים בקליטת עלייה. יש כאן נציגות רב דורית: ליאורה מינקה, יושבת ראש אמונה ישראל, אסתר בוך מפקחת מחוזית של החינוך הדתי, טובה מחנכת נעל"ה כבר 12 שנים, ברוניה מורה לרוסית, שלימדה כאן את בוריס פסטרנק פעם ראשונה ברוסית. חבריי להנהלה, מר לב הרשטיין, חבר הכנסת אילן שלגי, יושב ראש ועדת החינוך והתרבות, אנחנו מקדמים אותך בברכה. מר ישעיהו יחיאלי, שותף נאמן בחינוך הממלכתי דתי, מר צבי פלג, מנכ"ל אורט ישראל, שותף נאמן לכיתות נעל"ה השנה. גברת חנה נאמן, עמיתה בניהול בתי הספר, יושבת ראש הוועדה הפדגוגית בחינוך העל יסודי, הגברת לאה ניסן, מנהלת אזור שלנו, אורחים חשובים שהגיעו, בוגרות שלנו שהגיעו לפאנל הזה. משפחת פרץ שמתמידה באירוח הבנות בבית גמליאל. רכז הפנימייה שלנו, דוקטור דב הרמן, שאחראי על חינוך לתודעה יהודית. השתדלנו להזמין נציגות מכל מקום. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד, אני מאוד שמח שכולכם הגעתם.

המחזור הראשון של נעל"ה הגיע לשדה התעופה, וראש הממשלה רבין, זכרונו לברכה קיבל את המחזור הזה. זה עורר כאן שמחה גדולה, כבית ספר אינטגרטיבי אמיתי. שאלתי את הבנות פה מה הן היו אומרות אם היו אומרים להן שהן צריכות להיפרד למקום חדש לשנה, האם היו הולכות, לא הרבה הצביעו. בת אתיופית אמרה, שזה נכון שזה קשה, אבל מה שהבנות האלה עושות בטיסה, אנחנו עשינו חלק גדול מזה ברגל.

24% מתלמידות בית הספר, שהן עולות חדשות, ניגשות למבני הבגרות בהצלחה רבה, כפול מהממוצעים הארציים והלאה. שום דבר לא קל, אבל אנחנו משדלים להשקיע בתחום הערכי, התחום החברתי. אנחנו מאוד מתחברים עם מדיניות אמונה, לחנך את הבנות שלנו לקראת אזרחות מחר, כבנות שמצוידות בערכים הדתיים לאומיים, ערכים של נתינה לחברה.

הבנות שלנו בחרו לחגוג את השבוע שלפני פורים, בו השלטון עובר לתלמידות, בעשיית חסד. קבוצה אחת חזרה מתל השומר, קבוצה אחרת חזרה ממושב זקנים, בו חילקו לזקנים משלוחי מנות תוצרת בית.

המדיניות של רשת אורט היא לטפח את העשייה הערכית והחברתית. שמחנו מאוד לשמוע את ההצלחות הגדולות בכנס האחרון שזכינו להשתתף. אנחנו מנסים לתרום את חלקנו כבית ספר דתי יחיד לבנות, שותפות של אמונה ואורט ישראל.

התחום הלימודי במקום ראשון. אנחנו מאמינים באינטגרציה מלאה. לימודים עיוניים וטכנולוגיים מדעיים ברמה גבוהה. יצא לי לפגוש מספר פעמים את ההורים ברוסיה, למרות שאני לא דובר רוסית. אבל יש שפה שהורים מבינים. אני תמיד אומר להורים שם שאני מופיע בפניהם כאבא. תהיו שקטים שאנחנו משתדלים לשמור על הבנות כמה שאפשר בארץ, ומצד שני, מבטיחים להם לימודים עיוניים מדעיים וטכנולוגיים ברמה הגבוהה ביותר.

ברוסיה אין מושג של לא עוברים בחינות בגרות, אין גם מושג של הזדמנות שניקה, כולם עוברים בחינות בגרות, אבל לא כולם ניגשים לבחינות. אצלנו הבנות נמצאות ביום לימודים ארוך, לומדות שיעורי תגבור עם צוות הוראה מסור ומיומן. מבחינת היקפי הלימודים, שלוש יחידות של תורה שבעל פה מספיק. אבל הבנות ביקשו להיות ככל הבנות, להיבחן בחמש יחידות תורה שבעל פה. הן עושות את זה בהצלחה רבה, מעל ומעבר לממוצע רגיל.

יש לנו מגמה ללימוד מחשבים בשיתוף עם אורט, בוגרות המגמה משרתות בשירות הלאומי בשני מרכזים רפואיים איכילוב ותל-השומר. הראשון שקלט את היכולות שלנו היה פרופסור גבי ברבש. הבנות נמצאות במערך החירום של בית החולים.

יש מגמה של ביולוגיה או כימיה, מגמה של תקשורת וטלוויזיה, אמנויות העיצוב - לאחרונה יצרנו קשר עם משפחת ראובן. מוזיקה, התזמורת היא תוצר לוואי למה שאנחנו עושים כאן. הבנות ניגשות לחמש יחידות. אנחנו נותנים כאן גם את החלק המעשי, בתקופה שזה לא קל תקציבית.

יש אצלנו מנחה מוזיקלית, שבנות השכונה מפרדס כץ תלמדנה להאזין למוזיקה קלאסית. אנחנו רואים בזה שליחות עצומה. היינו השבוע אצל מנכ"לית משרד החינוך, והיא חולמת על בתי ספר, שינגנו שם, אנחנו עושים את זה בפועל.

לכיתות נעל"ה אנחנו נותנים גם של"ח. לימוד נושא השואה והגבורה, אנחנו מאוד מטפחים את הנושא הזה. בת נעל"ה חזרה מסיור במשואה, ומצאה את השם של הבא שלה על אנדרטה בחצר. חשיפה להיסטוריה של מדינת ישראל, מורשת קרב, ימי הזיכרון – אנחנו במיוחד מקפידים על הדברים האלה. השנה אנחנו מייחדים את טקס יום הזיכרון לנפגעי הטרור, לצערנו היו נפגעים מהשכונה.

הבנות מרצונן לומדות לקראת חזרה ליהדות. רב בית הספר שותף לנושא הזה. יש הרצאות, סמינרים, קבלת שבת. פעם בשבועיים אנחנו מתכנסים, כל בית הספר כמסורת העבר, ומקבלים את השבת עם שירי ארץ ישראל, שירי קודש. כששרים נופלות המחיצות.

חינוך לחיי המשפחה, מלמדים אותן בשיעורים ומעבר לשיעורים בשיחות, כחלק מהביסוס הערכי של הבנות. לימודי תנ"ך, שהפכו לשפה זרה לילדי ישראל. בת נעל"ה יכולה להיעלם אולי משיעור מתמטיקה או אנגלית – זה כמעט ולא קורה – אבל הצלחנו לגרום להן לאהוב את לימודי התנ"ך. בת שלא ידעה מילה על התנ"ך, לא תיעדר משיעור תנ"ך. זאת אומרת, אם מוצאים את השפה הנכונה מגיעים לכל תחום.

הנהגנו טקס, שכחודש אחרי שבנות מגיעות אלינו מרוסיה, אנחנו מתכנסים ליד הכותל המערבי ומחלקים את התנ"ך הראשון בארץ ישראל. זה מרגש.

יש לנו מדריכה מלווה, אם בית, עובדת סוציאלית. אניה, אחת הבנות רקדה בלט מיוחד, משהו לא שכיח. חיפשנו בנרות ובסוף מצאנו מורה לסוג המיוחד הזה של בלט. אין לכם מושג מה קבלנו חזרה כשפגשנו את ההורים שלה. אנחנו משתדלים לשמר ולפתח את כל התחומים וזה לא קל.

בחגים אנחנו משתדלים לאפיין כל בת, כל חגיגה של כל עדה, וזה היופי. אצלנו אין שאלה אם להתנדב אלא לאן להתנדב. השיקול הוא איפה הבת תתרום יותר. אנחנו לקראת פגישה שנתית עם קרן סמלית מאוד של אמונה. מבקשים דוחות של המעבידים שלהן. אני לא מתבייש לומר שאנחנו יושבים לא פעם ומזילים דמעות. בית הספר היחיד שמתנדב ל"עזר מציון" זה נווה שרה הרצוג. אנחנו מקפידים שבנות תלכנה עם הכנה של עובדת סוציאלית, כי הם נוגעים במקרים הקשים ביותר. יש גם שירות צבאי, יש גם קצינות מנעל"ה.

אנחנו רואים את נווה שרה הרצוג כבית, גם לאחר שהבנות מסיימות ללמוד. תמיד שמחים לבוא לפה.

כמה תלמידות יש לכם, וכמה מהן מנעל"ה?

400, מתוכן 47 בנות נעל"ה. נעבר לרב שיח. אני מבקש מדב הרמן לספר לנו בקצרה על התחום הספציפי שהוא עוסק בו.

שלום, אני בין השאר אחראי על הכנת הבנות לגיור. זו משימה לא קלה, שאני עושה אותה בשנתיים.

האם כולן טעונות גיור?

רובן. להערכתי, למעלה מ-90%. הבנות באות בלי שפה ובלי ידע, ובמשך שנתיים, שעתיים בשבוע, מכינים אותן. שלשום שתי בנות, שעשיתי אתן את השנתיים הללו, עברו גיור. ההחלה הייתה עם מר ישעיהו יחיאלי ועם אוניברסיטת בר אילן. זה לא פשוט ללמד אנשים עם רקע חילוני וידע דל, או בלי ידע בכלל.

הכנתי ספר עם ריכוז ותמצות של המושגים שאני צריך ללמד. מבחינת ההנהלה, כל דרישה שלי, כל מה שצריך, אני מקבל. לא היה מצב שבקשתי ולא נעניתי. אבל לפעמים יש מגבלות שקימות ואם היינו עוצרים אותן הייתה לנו הצלחה יותר גדולה. לדוגמה, יש קושי בהפנמת דברים, כאשר אנשים לא ראו את הדברים מעולם. לכן יש משפחות אומנות ומשפחות מאמצות, שעושות עבודה מצוינת, כולל צוות של הפנימייה.

אם אני רוצה למשל להסביר היום השתלשלות של תורה שבעל פה, אם הייתי יוצא עם קבוצה כזאת לסיור של בית שערים, ציפורי, הייתי יכול לחסוך לעצמי הרבה מאוד שעות לימוד, וזה דבר שלא ניתן לעשות אותו. אני יכול לקחת אותם לטיול סביב ירושלים שכולו תודעה יהודית, וגם אתרים היסטוריים, וזה גם מחבר נפשית את האנשים.

אנחנו מנסים להכין אותן בצורה אופטימלית לגיור. מבחינת הבנות יש שיתוף פעולה. לדעתי, אם הייתה אפשרות להגדיל את מספר הבנות כאן, לאור השיטה הזאת שאנחנו מפתחים, אפשר היה להוציא מחזורים של בנות עם תשתית דתית לאומית חזקה מאוד.

יש לנו לא רחוק מפה את אוניברסיטת בר אילן, ויחד אפשר היה להניב תוצאות מאוד טובות. זוהי התרומה הצנועה שלי, ואני שמח להיות שותף למפעל החינוכי הזה. סך הכול נעשית פה עבודה שאני רק חלק קטן ממנה, אבל הפירות שלה מבורכים.

אחרי שהן גומרות ללמוד, האם הן נתקלות באיזושהי בעיה ביורוקרטית?

יש צוות מיומן שעומד לימינן, והוא צופה את הבעיות עוד בטרם הן עולות, כך שהכול מסתדר. הבעיה היא יותר מנטלית ופחות פרוצדורלית. כלומר, מעבר לידע, איך מחברים את האנשים, להרגיש את השייכות והקשר לכל מה שאנחנו מלמדים. המשפחות עושות עבודה טובה, בית הספר עושה עבודה טובה, אבל אין לי מדד מה קורה אחרי כמה שנים, אולי לבית הספר יש.

פרוייקט נעל"ה יש שני מסלולים שמאפשרים גיור. מסלול אחד, זה במסגרת קורס "דביר", שלושה חודשים בצבא, ואחרי זה החיילים, עוד לפני שהם משובצים ליחידות, יש להם פעמיים תקופה של שבועיים, ואז הם יכולים להיבחן באמצעות הרבנות הראשית. מסלול שני נקרא "נתיב", אבל כאן כבר צריך לשלוף אותם מהיחידות.

כמה מהעולים מחבר המדינות צריכים לעבור מסלול גיור?

אם הוא רוצה לעבור גיור במסגרת נעל"ה, הוא צריך ללמוד בבית ספר דתי. היתר, במסגרות שמר הייברן ציין. מתוך אלה שנמצאים בחינוך הדתי, כ-50% צריכים לעבור גיור.

תודה. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור ללילי, שתנחה את החלק הזה. נתחיל עם הבנות.

השאלה שאנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו היא מה זה נעל"ה בשבילי, בנווה שרה הרצוג. ניתן את רשות הדיבור לבנות שלומדות עכשיו בשמינית ולבוגרות שלנו.

יש מישהי מהבוגרות שהמשפחה שלה כבר הצטרפה אליה?

יש. נתחיל באמה שהיא גם בוגרת – עם 42 יחידות בתעודת הבגרות - גם עשתה שירות לאומי, וגם הייתה נגנת בתזמורת. עכשיו היא לומדת בבר אילן.

זו הזדמנות טובה להגיד תודה גם לפרויקט נעל"ה, וגם לבית הספר. כששאולים אותי איך הגעתי לארץ, אני גאה לענות שהגעתי בפרויקט נעל"ה, ולמדתי בבית הספר נווה שרה הרצוג. בית הספר נתן לנו להרגיש מה זה בית יהודי, לא רק בית ישראלי. אני מניחה שזה יישאר אתי לאורך כל החיים. תודה רבה.

לפני כמה שנים סיימת פה?

לפני שלוש שנים. היום לומדת בבר אילן כלכלה ומינהל עסקים. עשיתי בבית הספר הזה את שנת השירות הראשונה שלי, גם הייתי פה מדריכה, וגם ניגנתי בתזמורת. המוזיקה היא אחד הדברים הנפלאים פה בבית הספר, לי זה מאוד קרוב.

הוריך עלו?

כן, לפני ארבע שנים. הם גרים בירושלים.

אני הגעתי בסוף י"ב. היו לי חששות, אבל סיימתי את המגמה הביולוגית.

לאניה יש סיפור מרתק של שתי משפחות מארחות, אחת חילונית והשנייה דתית. הם ממשיכים להיות המאמצים שלה עד היום.

זה כבר לא מאמצים, זה חברים. שלחו אותי למשפחה בכפר הירוק, ואז רצו שאראה גם שבת דתית, והכירו לי משפחה דתית ברעננה. נוצר קשר טוב עם שתי המשפחות, גם אתי וגם ביניהן, ואנחנו בקשר טוב עד היום.

אני רוצה לקדם בברכה את מר סולר. מר סולר היה סגן ראש עיריית בני ברק, הוא ידיד בית הספר, ידיד נעל"ה.

משפחת פרץ, אתם מזקני המארחים, שפתחתם את ביתכם בפני בנות נעל"ה. מר משה פרץ, שלוש בנות שאמצתם, שלושה מחזורים, מה זה עשה לכם?

אנחנו גרים במושב. התפקיד העיקרי הוא להשלים את בית הספר. לא התערבנו מעולם איך הן לומדות, מה הציונים שלהן בבית הספר, הנקודה החשובה לנו הייתה להעניק להן משהו ממה שהן אבדו בבית. במיוחד במושב, שזו אווירה של רק לראות בית, אלא איך מסגרת יותר גדולה מתפקדת. זה גם נותן להן מרחב נשימה יותר גדול.

בשלושת המקרים גם ההורים הגיעו. בכל המקרים הייתה התגייסות של כל המשוב לצייד את ההורים כשהגיעו לארץ. הבנות האלה יהיו אחר כך 100% יהודיות, כי זה מה שהן רוצות.

בשבילנו זה כמו עוד אחות.

אביטל הגיעה אלינו מירושלים, עם תינוק חדש. בבקשה.

אחרי שסיימתי את הלימודים פה התנדבתי לשירות לאומי. לאחר מכן התחלתי ללמוד במכללת בית וגן בירושלים, שם אני עדיין לומדת.

אני עליתי מקווקז, היום גם ההורים שלי בארץ. כשהתחלתי לשמור כשרות ושבת היה קשה. המשפחה המארחת שלי הגיעו אליי ביום שישי אחד עם סט כלים ופלטת שבת. הם גם ליוו אותי למקווה בפעם הראשונה.

שאלנו מה גורם לבנות להגיע לבית ספר דתי דווקא. הסבירו לנו שההורים שולחים לבית ספר דתי או למנזר. יש כאן משהו שהוא מעבר לעניין של דת.

אני תמיד אומר ליהודים מחוץ לארץ שכאן זה המקום היחיד.

נעל"ה הוא מפעל אדיר, מביא נוער שיושב בחוץ לארץ שישב כאן. זהו המפעל הציוני האמיתי, להביא נוער שנשאר פה ומקים משפחה.

נעשית כאן עבודת קודש. הרצון שלנו הוא להגביר את העשייה, אבל אנחנו לא יכולים לקלוט יותר מ-47 בנות. יש לנו אפשרויות פיזיות, ערכיות, וכוח אדם מיומן שיכול לקלוט תלמידים, וחבל שלא מנצלים את היכולות של בית הספר הזה.

אני כמובן שמחה להיות כאן, והתרגשתי מאוד מכל הסיפורים ששמענו. יש אבחנה ברורה בין בית ספר שקולט נעל"ה לבין מינהלת נעל"ה. לכל אחד יש תפקיד ברור.

לבית הספר הקולט יש עבודה חשובה, זה לא מובן מאליו. הילדים מפוזרים בארצות מוצאם. הילדים האלה מבוקשים, כי זו אוכלוסייה איכותית. המינהלת עומדת על כך שיקבלו את הטוב ביותר. לשני הצדדים יש חלק נכבד בעשייה.

אני רוצה להגיד תודה רבה לבתי הספר הקולטים. הילדים באים לבתי ספר דתיים מתוך בחירה שלהם. חלק מהם נקלטים יותר טוב וחלק פחות. אבל נעשים מאמצים רבים להקל עליהם ולשלב אותם. תודה.

כשפרויקט נעל"ה התחיל, בשנת 92', למשפחות נורמטיביות לא היו הרבה אפשרויות בארצות המוצא של הילדים. היום הסיטואציה אחרת, למשפחות נורמטיביות יש אלטרנטיבה, וגם המצב הכלכלי שם – לא בטוח שהוא פחות טוב מאשר בארץ. לכן, כדי למשוך את הילדים, צריכים בית ספר שיהיה לו מה להציע.

נעשית עבודה של שיווק ישיר בחוץ לארץ. היחידים שיכולים להציג את הפרויקט כפי שהוא הם נציגים מבתי הספר הקולטים. זהו עסק מובנה ומורכב, לשכנע את ההורים להיפרד מהילדים, שלפעמים זה ילד יחיד במשפחה, ואת הילדים.

הפעילות שלנו היא פעילות רווחה. היכולות שלנו גדולות, המוטיבציה גבוהה. אנחנו יודעים, רוצים ויכולים לעשות, אם רק יאפשרו לנו.

בשיר שכתבו ילדי נעל"ה יש שורה: "אנחנו תמיד נעלה". זו אמירה מאוד חזקה. האנשים פה לא מתעייפים מהעשייה, וזה ניכר בתוצאות .

בלטה גם הכרת הטובה של הבנות. הכל זו עבודה והשקעה בלתי פוסקים, שום דבר אינו מובן מאליו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה לבוגרות שהגיעו לכאן היום, ולמשפחות המארחות. תודה.

גם אנחנו רוצים להצטרף לתודות. הציונות שלכם, חניכי נעל"ה, היא יותר אמיתית ושלמה משל רוב הישראלים הוותיקים. אני יכול להשוות את זה לבני העלייה הראשונה והשניה, שגם הם הגיעו מרוסיה.

אני יכולה להתחבר לסיפורים האלה מהספור האישי שלי. הגעתי לארץ בלי לדעת עברית ובלי לדעת מה זאת ציונות. אז לא היו מסגרות קליטה כפי שיש היום. הגעתי לתיכון בתל אביב, ששם אף אחד לא התעניין ולא ניסה לעזור.

לכן, אני מסוגלת להעריך מה המסגרת הזאת עושה לכן, ולהעריך את כברת הדרך שעשיתן. הראיה האינטגרטיבית של הצד החברתי, המשפחתי והלימודי, חשובה מאוד ותורמת רבות להצלחת הפרויקט. ושוב, תודה רבה לכולם.

תודה. אנחנו יוצאים לארוחת צהרים, ואחר כך נתכנס לדברי סיכום.

הפסקת צהרים.

באנו הנה מתוך שכנוע ולא כדי להשתכנע, אבל גם תיאורטית ידענו כמה המסגרת הזאת טובה ומוצלחת, גם ברמת הפעילות שלה, גם בקונספציה, גם בביצוע, וגם בגלל ההישגים, אני יכולה להעיד על עצמי, לא ציפיתי לחוויה הזאת. עברתי היום שתי חוויות מאוד דומות מבחינה מסוימת ושונות במידה אחרת. יש השקעה עצומה לפיתוח של עלייה טובה, וגם כישורים של כל אחד מהעולים. למעשה, אף פעם לא ידעתי שיש במסגרת כזאת כל כך הרבה טיפוח אישי, וכל כך הרבה מתן אפשרויות להתפתחות אישית ולמיצוי הפוטנציאל של כל אחד, וגם לשימור הקשר עם התרבות המקורית.

אנחנו לא יודעים באיזה עולם אנחנו חיים. אנחנו מאוד מקווים שהמאבק שלנו היה לא רק מאבק לשנה אחת, ומקווים שלא תעמוד שוב בדלת הסכנה שבה נאבקנו בשנה שעברה, של פירוק המסגרת. מכל מקום, לפחות בשמי אני יכולה להגיד את זה, שאנחנו מחויבים לשמר את המסגרת הזאת, על כל מה שמשתמע מכך.

זה נכון וטוב שמביאים נערים מרוסיה ומאמריקה הלטינית, אבל נראה לי שיש פוטנציאל גדול גם בקרב הנוער בארצות הברית. אני חושבת שלא התחלנו עוד לגרד את פני השטח בארצות הברית. ואני חושבת שגם את זה צריך לנסות למצות.

יצאנו מאוד נשכרים מהסיור הזה. אני אישית למדתי המון על ההשקעה ועל האיכות של התוכנית הזאת. אנחנו נעשה את המאמצים הדרושים על מנת לשמר אותה. בי"ת ננסה לחשוב יחד מה ניתן לעשות כדי לעודד את האופציות של ההרחבה. הקשבתי היטב למה שאמרתם, שכל המאמץ הזה מושקע ב-48 בנות, ושאפשר היה לקלוט הרבה יותר. הבנתי את המסר הזה. בדרך כלל אנחנו שומעים על מוסדות שקשה להם מאוד לקבל ילדים, פה אני רואה שיש רצון, היד נטויה והלב פתוח, אז נעשה מה שרק אפשר על מנת לעזור לכם לבצע את המשימה הזאת. תודה רבה על כל מה שאתם עושים.

מה שאתם עושים כאן, במבואות עירון ובמקומות האחרים, זאת עשייה ציונית. כמו שאמרתי לבנות, שהן באות הנה בלי או לפני המשפחות, וגם אלה שקולטים אותם, מובילים אותם, ומשלבים אותם בחברה הישראלית, זה לא רק עבודה חינוכית. כל עבודה חינוכית בישראל היא עבודה ציונית, אבל לעבוד עם עולים זו מלאכת קודש, מצווה.

אני משוכנע שצריך להרחיב את הפרויקט הזה, כי תמיד אלה שמסוגלים לעשות שינוי בחיים שלהם, תפנית, הם הצעירים. כמה שנקלוט אותם צעירים יותר, השינוי הנפשי והערכי אצלם כבני אדם יותר קל. אנחנו צרכים לנתב את הנוער היהודי לכך שיבנה את חייו פה, ואם אפשר בעקבות זה גם להביא את המשפחה – מה טוב.

האם יש לכם גם בני נוער שבאים מצרפת? יש. כי אנחנו יודעים על אמל"ט, וחברת הכנת אביטל אמרה שצריך לגרד עכשיו גם את ארצות הברית, אני חושב שבצרפת עכשיו יש פוטנציאל.

יש יותר מ-200 ילדים מצרפת בארץ.

קראתי כתבה בניוזוויק על האנטישמיות בצרפת. כשקוראים את זה בעיתון לא ישראלי וגם לא יהודי, מציגים שם את הקושי, ומציינים שם גם א העלייה לישראל. הם אומרים שהמספרים הגיעו מכמה מאות לפני שלוש שנים, לקרוב ל-3,000 בכל אחת מהשנתיים האחרונות. צרפתים גם יותר קל להביא לא רק בגלל הדחייה שכעת יש שם, אלא גם בגלל המרחק היותר קצר. אני חושב שגם האמצעים של המשפחות הם כאלה שהקשר יהיה יותר אינטנסיבי, כולל ביקורים.

אתה מצפה לער או הנערה ה-10,000 אחרי 12 או 13 שנים, אני לא רואה סיבה שהמספרים לא יגדלו בצורה לגמרי אחרת. בשביל זה צריך את הרצון, את התכנון ואת המשאבים.

10,000 זה רק הנערים, אם אתה מוסיף את ההורים זה הרבה יותר.

אני מבין, אבל אני סבור שמדינת ישראל צריכה לראות פה פרויקט גם של הגדלת העלייה, וגם במקרים מסוימים, הצלת יהודים, כי אם הם ימשיכו לגדול שם, בוודאי אלה שצריכים להתגייר ייעלמו, הם לא יהיו חלק מעם ישראל, ברובם הגדול.

מאוד התרגשתי בשני החלקים של הביקור. לא הספיק לי, כי לא היה זמן מספיק כדי לדבר עם בני הנוער. ראינו אותם בפעילות, פה ושם שוחחנו עם אחד או אחת, אבל מעט מאוד. אז אנחנו מזמינים אתכם להזמין אותנו להמשיך בזה. הייתי שמח לראות אותם מגיעים, איך נקלטים, ולפגוש אותם גם עם המשפחות שכבר הגיעו ארצה. כלומר, בעוד היבטים של העניין.

כמו שאמרה חברת הכנסת אביטל, יש לכם חברים בפרלמנט. זה חוצה מפלגות, זה חוצה ועדות, ואנחנו שם.

התרשמתי שהיחס הכללי של רוב חברי הכנסת הוא כזה.

בתאריכים 28 עד 30 במרץ, כל חניכי נעל"ה יוצאים לפעילות בצפון. בסוף האירוע יש לנו כנס באמפיתיאטרון בבית שאן, 800 חברי נעל"ה מכיתות י', י"א. זה נקרא יום נעל"ה. יש לנו שניים כאלה בשנה, פעם אחת לתלמידי י', י"א, ובסוף השנה לתלמידי י"ב. אנחנו עושים להם יום נעל"ה, התאזרחות לקראת גיוס. אם אתם יכולים להגיע, תוכלו להיפגש עם הילדים אחרי שלושה ימי טיול.

אני רוצה לומר כמה מילים לסיום. אני שמח שכללתם את הסיור בסדר היום של הוועדות. ניסינו להראות לכם את הצד השני של המטבע, שקשה להראות אותו בירושלים. ראיתם בחדרי הוועדות את הילדים ואת המחנכים, אבל עכשיו ראיתם אותם בסביבתם הטבעית.

דבר שני, כאשר רואים את ההורים, רואים עוד יותר טוב על מה מדובר. הורים לא נותנים ילדים לארגונים, הורים נותנים ילדים לאנשים. מה שנבנה כאן במשך השנים זה מצד אחד יכולת מקצועית, שיכולתם היום לראות חלק מההכוונה, איך הדברים שאנחנו מדברים עליהם, הרציונל שנבנה כאן, איך הוא קורה, זה לא מקרי. אלה דברים שנבנים במשך שנים, אלה אנשים שהמדינה השקיעה בהם הון בשביל להפוך אותם לבעלי מקצוע בתחום הזה. ראיתם פה ובמבואות עירון אנשים שנעל"ה זה אורח החיים שלהם, זה לא רק מקום העבודה. זה יומם ולילם.

אני רוצה לדבר קצת על מצבם של הילדים העולים במערכת החינוך הכללית.

עסקנו בזה כבר.

ההשקעה שנעשית בילדי נעל"ה, מבחינת המסגרת התומכת, הערך הכלכלי שלה הוא שעה שבועית לילד. כל מה שמינהלת נעל"ה, שנלחמתם עבורה כל כך יפה, עולה למדינת ישראל זה שעה שבועית לילד. אם היינו לוקחים את הילדים העולים בגיל ההתבגרות, ובונים להם מסגרות תמיכה דומות, היה עולה הרבה יותר זול מאשר אחר כך להחזיר אותם באמצעות קידום נוער וכל מערכות השיקום. זו תורה אחרת כי הריכוז שונה, ההגעה שונה, אבל כמודל איך תומכים בילדים עולים.

אני חושב שחברת הכנסת אביטל הטיבה לתאר מה עובר על ילד עולה רגיל, שבא ארצה בגיל 15. אני חושב שמבחינת נעל"ה, זו יכולה להיות תרומתנו למערכת כולה, בשאלה איך מטפלים בילדים עולים, שבאו ארצה שבאו ארצה בגיל ההתבגרות. זה דבר מאוד מסוים ומאוד מדויק.

אנחנו מקווים גם כן שלא נצטרך את כל הקונפליקט הזה פעם נוספת, ושאכן ההסדר שהושג לשנה זו יהפוך להסדר קבע. מבחינתנו אנחנו ממשיכים קדימה. אנשינו בשבועות הקרובים יוצאים למבחני מיון בכל רחבי תבל, כולל בצפון אמריקה, שם ההתחלה זהירה, אבל יש לה פוטנציאל, לא רק בקרב דתיים. המתעניינים הראשונים בתוכנית נעל"ה בצפון אמריקה זה בני מהגרים מחבר המדינות. זו תופעה. הם אומרים שהמקום היחיד שיכול להציע לילדיהם חינוך יהודי שאיננו דתי זה מדינת ישראל. גם החינוך הרפורמי בארצות הברית הוא בשבילם דתי מידיי. הם רוצים להיות יהודים לא דתיים, והם חושבים שבישראל ניתן לספק את זה.

אני מניח שההכרות אתכם הגיעה אליהם משום שהייתה פנייה אליהם. השאלה אם הצעתם את הפרויקט הזה בכל הקהילות. במה התמקדתם?

בוא נעמיד דברים על דיוקם. אנחנו לא עובדים בחוץ לארץ, את כל העבודה בחוץ לארץ עושה הסוכנות היהודית. ברגע שהם השותפים שלנו לעניין הזה, אז זה לטוב ולמוטב. במקום שהולכים לזה עם כל הכוחות, עם המשאבים הראויים, רואים תוצאות.

אתם פונים גם לקהילה היהודית-רוסית בגרמניה?

בוודאי. יש לנו כבר ילדים מהם בכיתה י"ב.

חשוב להבין שאין אקט שיווקי מסיבי של נעל"ה בלבד. זה עוד פרויקט בסוכנות.

הגברת יהודית גידלי העלתה את זה קודם, אם אתם מדברים על שיווק אז כדאי לכלול בצוותים ששולחים לחוץ לארץ גם תלמידים, בוגרים של התוכניות.

אנחנו עושים את זה. הייתי בארצות הברית בנובמבר, ואתי הייתה בוגרת נעל"ה אל"ף, שהיא היום פסיכולוגית תואר שני בישראל. היא עשתה עבודה מצוינת, אבל מול ילדים. את ההחלטה מקבלים ההורים.

אבל הילדים ואומרים שהם רוצים.

אבל דווקא בצפון אמריקה, כשמביאים להורה אמריקני מצוי מודל קליטה מוצלח, זאת הסיבה שלו לא לשלוח את הילד. הוא מוכן לשלוח את הילד שלו לנעל"ה, כשהוא יודע שיש לו סיכוי לקבל אותו בחזרה. לכן אנחנו מציגים את התוכנית כתוכנית לימודים, לא מתחייבים לעלייה, זה סטטוס תייר, הבגרות מוכרת בכל העולם.

כמה חזרו לברית המועצות למשל?

אנחנו משערים שכ-8%.

אז על מי אתם עובדים?

נושא העלייה היה הרבה שנים טאבו באמריקה.

אני מרים שתי כפפות שנזרקו כאן, גם הסיוע לקליטת נוער במדינת ישראל, עם הניסיון שצברנו, וגם נמשיך את הידידות שנוצרה היום.

יש כאן חוברת שזכינו להוציא, מפרי עטנו, לזכרה של המנהלת הראשונה, שנפטרה, הגברת שרה הירש. זה מפרי עטן של הבנות, אחרי נסיעות לפולין, וליקטנו את זה במשדך עשר שנים. אני מחלק לכם אותה למזכרת. תודה.

תודה.

הסיור הסתיים בשעה 15:05.