ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 24/02/2004

סיור בביה"ס "דרור" בירושלים, ביה"ס המשלב ילדים אוטיסטים

פרוטוקול

 
פרוטוקולים/ועדת חינוך/8041



ועדת החינוך והתרבות (180) -21-
שגיאה! שם מאפיין מסמך לא מוכר.

פרוטוקולים/ועדת חינוך/8041
ירושלים, ט"ז באדר, תשס"ד
9 במרץ, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 180

מישיבת ועדת החינוך והתרבות
‏יום שלישי, ב' באדר התשס"ד (‏24 בפברואר, 2004), שעה 09:00


סדר היום: 1. סיור בבית-הספר "דרור" בירושלים – בית-ספר המשלב ילדים אוטיסטים
נכחו
חברי הוועדה
אילן שלגי – היו"ר
ענבל גבריאלי
מוזמנים
מאיר שני - יושב-ראש אלו"ט
מרגלית תירוש - מנכ"ל אלו"ט
מלכי איציק - אלו"ט
גל בכר - אלו"ט
רותי סיון - דוברת אלו"ט
כוכבה כהן - מנהלת בית-הספר "דרור" אמי"ת יסודי
ענבל פוגל - מחנכת כיתה ב'1, בית-הספר "דרור" אמי"ת
זיוה בן-משה - יועצת בית-הספר "דרור" אמי"ת
איתי אור - מתאם שילוב (סייע), בית-הספר "דרור" אמי"ת
רותי - אם לילדה אוטיסטית
אבי - אב לילדה אוטיסטית
אביאל אהרון - עוזר לחבר הכנסת שלגי
גיל גפן - עוזר לחברת הכנסת גבריאלי
נטע סלע - כתבת בעיתון "ירושלים"
מנהלת הוועדה
יהודית גידלי

רשמה: אירית שלהבת



סיור בבית-הספר "דרור" בירושלים – בית-ספר המשלב ילדים אוטיסטים
היו"ר אילן שלגי
כאשר נכנסנו לכיתה המנהלת אמרה לילדים
"אלו"ט מטפלת בילדים אוטיסטים, לא נגיד עכשיו מה זה". מה הילדים כן יודעים על הילדה הזאת שנמצאת איתם?
כוכי כהן
אני לא יודעת אם בכיתה ב' רצינו להיכנס לעומק ולהבהיר לילדים מה זה בדיוק אוטיזם. אני חושבת שהילדים מבינים היטב שלילדה יש איזה בעיית תקשורת. בצפייה שלי בכיתה הזאת – אני עושה את זה מדי פעם – אני רואה פשוט דברים נפלאים. הילדה הזאת נמצאת כאן זאת השנה השנייה, מתחילת כיתה א'.

אספר לכם במה זה מתבטא. למשל נכנסתי לכיתה והיא פתאום קמה באמצע השיעור והתחילה להסתובב בכיתה. ביקשתי ממנה לשבת והיא לא תקשרה אתי. אחד הילדים קם, לקח אותה הצידה והסביר לה באוזן מה היא צריכה לעשות, לקח אותה ביד והושיב אותה במקומה. לזה אני מתכוונת. זאת אומרת, הילדים, בלי לגייס אותם, כל-כך אוהבים אותה והיא כל-כך חשובה להם שכל פעם שקורה משהו שהילדה מגלה בו חריגוּת הם מייד מתגייסים. אני אפילו לא ביקשתי, הם מייד קמים, עוטפים אותה, והיא אוהבת מאוד את הילדים.

ההורים סיפרו לי למשל שהיא התארחה אחר-הצהרים באיזה מסיבת כיתה. תבינו, כשהילדה נקלטה בבית-הספר בחודשיים הראשונים זה היה סיוט. פתאום הייתי שומעת צרחות אימה בבית-הספר, צעקות שלא רגילים לשמוע, כשיעל יצאה מהכיתה. והיום היא הצליחה להגיע למצב שהיא חלק אינטגרלי מהכיתה, עם המורכבות של הבעיה שלה.

אני חושבת שכדאי שאיתי אור, שמלווה אותה מכיתה א' בתור סייע, וגם המחנכת יספרו לכם על השילוב שלה.
מרגלית תירוש
התפקיד הוא "מְתַאם שילוב". המילה "סייע" מתאימה יותר לנכים פיזיים.
היו"ר אילן שלגי
מה אתם יכולים לספר לנו על דרגות של אוטיזם, סוגים שונים, ואיפה הילדה הזאת ממוקמת?
כוכי כהן
קודם כול אגיד דבר מה על השילוב בבית-הספר הזה. יש אצלנו 3 ילדים עם דרגות שונות של בעיות תקשורת: ילדה אחת בכיתה א', ילדה אחת בכיתה ו' ויעל בכיתה ב'. כאשר שני הילדים הנוספים התקבלו לבית-הספר הם עברו תהליך מסודר מאוד של התייעצות עם גורמים מטפלים. הפרעות התקשורת של שני הילדים האחרים הן פחות חמורות. אלה ילדים שעל פניו כאשר תסתכל עליהם לא תזהה בכלל את הפרעת התקשורת שלהם, ילדים שקטים מאוד. הילדה בכיתה ו' היתה בכיתה משלבת רגילה לפני כן, לא בכיתת תקשורת, ועברה ממש התעללות. מכיוון שהיא היתה כל-כך שקטה אז כמה ילדים היפראקטיביים בכיתה הפכו אותה לקורבן שלהם. ההורים ביקשו מאוד להכניס אותה לכאן. היא נכנסה לכאן בכיתה ב' והיום היא בכיתה ו'. היום אנחנו חושבים מה יקרה איתה בכיתה ז', עשינו ישיבה כדי לחשוב מה הדבר הנכון ביותר בשביל הילדה.

לגבי הפרעות התקשורת שלהם, הילדה בכיתה ו' למשל היא ילדה שלא פותחת את הפה, ילדה שלא מסוגלת להגיד מה היא רוצה, עדיין. אני חושבת שזה ילווה אותה כל החיים. זאת ההפרעה, שהילדה לא מצליחה לתקשר אלא רק להגיב.
ענבל גבריאלי
איפה התרומה בכך שהיא משולבת?
כוכי כהן
קודם כול, כדי לבחון את שילוב שלה פה בכיתה צריך להסתכל איך היא הגיעה ומה קרה עד היום.
היו"ר אילן שלגי
זאת ילדה שבבית מדברת?
כוכי כהן
כן. היא מדברת גם בכיתה אבל ממש במשורה. הילדה הזאת נכנסה לכאן אחרי חוויה טראומטית, עם חוסר ביטחון, תחושה שהיא לא שווה כלום. היא נקלטה כחברה בכיתה. דרך אגב, הילדים בכיתה ו' כל הזמן מטכסים עצה ביניהם איך לגרום לה לדבר, זאת אומרת יש התגייסות רצינית מאוד של הילדים. זאת הילדה בכיתה ו' שאני רואה את הקליטה שלה. אתמול היתה לנו שיחה עם האמא במסגרת דיונים על החיטוב וקבלת החלטות איפה הילדים ילמדו בשנה הבאה. שאלתי את האמא: תגידי, במבט לאחור, את היום רואה את המעבר שלה מכיתה משלבת לכאן כדבר נכון? היא אמרה לי: חד-משמעית כן, אין בכלל שום שאלה.
ענבל גבריאלי
לאן היא תמשיך?
כוכי כהן
עכשיו אנחנו מתלבטים בין מסגרת שנקראת "נווה רוחמה", בית-ספר לבנות, מסגרת תומכת מאוד וקטנה מאוד עם המון אנשי טיפול, זה אופציה אחת. אופציה אחרת זה לבדוק כיתה משלבת או כיתת תקשורת, אם קיימת. אנחנו בודקים את זה עכשיו. זאת אומרת, אולי שהיא כן תחזור לכיתה משלבת אחרי שהילדה עברה את התהליך בגיל היסוד.

הילדה השלישית לומדת בכיתה א' ושם אני לא רואה שום בעיה. הילדה השתלבה יפה מאוד. היא היתה בגן "סופה" ועשינו כאן המון ישיבות עד שקיבלנו אותה לבית-הספר. היה לה סיוע צמוד בתחילת השנה אך שחררנו את הסיוע לגמרי והילדה משולבת בצורה נפלאה בכיתה. אפשר לומר שאין בעיה, אבל אפשר גם לומר שהכיתה קלטה כל-כך טוב שאתה לא רואה את הבעיה. לילד כזה תמיד יש פוטנציאל לדעוך אם אתה לא מתייחס אליו במקום הנכון. אפשר להגיד: אז מה הבעיה? הטוב פה שאין בעיה. זה שהיום הילדה משולבת בכיתה ואין בעיה זה בדיוק ההצלחה של המערכת בעיני. אני לא יכולה להגיד את זה על כל הילדים המשולבים כאן בבית-הספר.
היו"ר אילן שלגי
מה ההגדרות המקצועיות של שני הילדים האחרים?
כוכי כהן
יש להן בעיות תקשורת. הן לא אוטיסטיות. הן נמצאות ברצף בסקלה בין אוטיסטים לבין ילדים רגילים.

יעל היא ילדה עם אוטיזם, הייתי אפילו אומרת אוטיזם ברמה בינוני פלוס.
ענבל גבריאלי
איתי אור הוא מתאם שילוב מטעם מי?
איתי אור
חצי מהשכר שלי מגיע מעיריית ירושלים וחצי מההורים. ההורים מממנים אותי.
ענבל גבריאלי
מה ההכשרה המקצועית שלך?
איתי אור
אין לי הכשרה מקצועית בתחום הבעיה הספציפית של יעל אבל במשך הזמן אנחנו עובדים עם אנשי מקצוע שתומכים בנו. אני מתעסק ברפואה אלטרנטיבית.
ענבל גבריאלי
מי הם אנשי המקצוע שתומכים בכם?
איתי אור
פסיכולוגים שעובדים אתנו על הפן הרגשי, אנשי מקצוע כמו קלינאי תקשורת ואחרים.
ענבל גבריאלי
האם למדת במהלך השנה – שנה וחצי האחרונות הדרכה בשיטות טיפול בתקשור עם ילדים אוטיסטיים?
איתי אור
אנשי המקצוע שמלווים את יעל במעגלי בית-הספר ובמעגלים החיצוניים השתנו במהלך השנתיים הללו. מן הסתם זה לא תלוי בנו, במלווים. מצמידים לנו כל פעם הדרכה.
ענבל גבריאלי
במי זה תלוי? מי קובע איזה הכשרה תעבור ואיזו הדרכה תקבל?
איתי אור
עד היום ההורים מימנו את כל מה שקשור לפן הפסיכולוגי-הרגשי. לאחרונה אנחנו מקבלים יותר סיוע.
כוכי כהן
אני מבקשת להסביר את זה כי אני מרגישה שיש כאן איזה תהליך שבית-הספר עבר. כשהמשפחה ביקשה להכניס את יעל לבית-הספר "דרור" אנחנו לא הסכמנו לקבל את הילדה. אני ממש פחדתי. אמרתי להם: אין לנו שום הכשרה, שום דבר. הם טענו שיש להם אדם, איש מקצוע שמתמחה בשילוב ילדים בכיתות רגילות ושהם מבטיחים שהאיש הזה ילווה את התהליך.
היו"ר אילן שלגי
למה הם באו אליכם ולא לבית-ספר אחר?
כוכי כהן
הילדים הבוגרים שלהם לומדים כאן. בית-הספר הזה הוא בית-ספר ממלכתי-דתי רשמי מוכר אבל הוא בית-ספר ייחודי בנוף הירושלמי. אם תרצו, אחר-כך אני אגיד כמה מילים על בית-הספר. יש פה תפיסה חינוכית מאוד-מאוד עמוקה בכל הקשור לקבלה ולהחלה. זאת אומרת, מספר הילדים עם כל מיני וריאציות של קושי ששולבו כאן הוא עצום ויש הצלחה בשילוב.

ההורים התעקשו, הטרידו אותי בלי הפסקה. "אנחנו לא נלך לשום מקום אחר". בהתחלה היא למדה בכיתה א' בבית-ספר אחר. הם יצאו מבית-הספר ההוא באמצע השנה והיא ישבה בבית כמה חודשים. הם אמרו לי: "או אצלך, או שהילדה תישאר בבית, וזה על מצפונך". כשאני הסכמתי לדבר איתם, בשלב מתקדם, אחרי שכבר התחילה שנת הלימודים, הם הביאו את הבחורה הזאת שעליה מדבר איתי, ששמה שירלי, שעושה עבודה של שילוב באופן פרטי. אני ישבתי איתה ואמרתי לה: תגידי לי שזה אפשרי כי אני לא מכירה את המאטריה, אני לא יכולה לעשות משהו שאנחנו לא יודעים לעשות. ואז היא אמרה לי: "עַלַיי". אמרתי להם: בסדר, נעשה ניסיון של חודשיים.

בחודשיים הראשונים שהיו מעין ניסיון איתי קיבל הדרכה צמודה וכך גם המחנכת וכל צוות המורים המקצועיים. הם היו מתכנסים כל חודש לקבל הדרכה ספציפית מה לעשות, כאשר מי שמימן את ההדרכה בשלב ההוא היתה המשפחה. במקביל אנחנו פנינו לעירייה וקיבלנו במהלך השנה הקצבה לסיוע, כי מגיע לה כנראה באופן חוקי לקבל סל תמיכה.

נכנסו ההורים. אנחנו בדיוק מספרים על תהליך הקבלה של יעל. אני מספרת שבהתחלה לא הסכמתי לקבל אותה לבית-הספר.
רותי
אכן, זה היה מצב קשה.
כוכי כהן
אני חייבת להגיד שהעקשנות כאן היתה פשוט מרגשת, אני אומרת את זה במבט לאחור. אני מאחלת לכל ילד הורים שכל-כך מתעקשים להצליח במערכת מסוימת, ולנו זאת מחמאה שכל-כך התעקשו עלינו. שירלי, שנשלחה על-ידי ההורים, התחייבה שהיא תוביל את המהלך והיא אמרה שזה אפשרי, ואז אנחנו שילבנו את יעל.

בהתחלה היה מאוד מאוד מאוד קשה. שירלי היתה כאן עם היד על הדופק, כל הזמן. לאט-לאט התקדמנו בתהליך. אני חייבת להגיד, ולחזור על זה הרבה פעמים, המחנכת כאן היא סוד ההצלחה, ואיתי שעבד עם הילדה על גבולות בצורה נפלאה ופשוט לא ויתר לה. אתה אומר לעצמך: ילד משתטח על הרצפה, ילד עם אוטיזם, מה אני אעשה לו? הוא ידע מה לעשות, גם בלי הדרכה. הייתי מסתכלת עליו. לאט-לאט הילדה למדה גבולות, מה מותר ומה אסור, מה אפשר לעשות בבית-הספר ומה אסור לעשות בבית-הספר, והילדים מאוד-מאוד שיתפו פעולה.

לאט-לאט הילדה גם קיבלה הכרה מבחינת הרשויות, כי הרשויות התנגדו. דרך אגב, הזהירו אותי במתי"א (מרכז תמיכה יישובי) לא להעיז להכניס אותה לבית-הספר. אמרו לי שבית-הספר לא מסוגל להכיל ילדה כזאת. זאת היתה אחת הסיבות לכך שנורא פחדתי. אבל לאט-לאט, עם ההצלחה, היא קיבלה הכרה.

שירלי לאט-לאט יצאה מהתמונה כי זה היה במימון ההורים ואז התחילו להיכנס לתמונה אנשי מקצוע שהדריכו את המחנכת בצד הפדגוגי, איך לעבוד עם הילדה, ובצד של האוטיזם איך לעבוד עם הילדה בתחום התקשורת. במקביל מתי"א מימנו שעתיים של קלינאית תקשורת, גם בשנה שעברה וגם השנה. אני יכולה להגיד שהיום הם עוטפים את הילדה. לאחר שהניסוי הזה הצליח במשך חצי שנה בהובלה של ההורים, כשזה הפך להיות חלק מבית-הספר, יש היום הכרה בליקוי.
היו"ר אילן שלגי
אני רוצה, ברשותך, לשאול את אנשי אלו"ט, יש לנו כאן דוגמה של שילוב מוצלח אבל זה נעשה בגלל יוזמה ונחישות של ההורים, שגם גייסו משאבים כספיים לעניין הזה, והממסד הצטרף רק אחר-כך. יש פה כמובן גם מסגרת נפלאה שנרתמה לעניין. השאלה היא איך והיכן אתם מצליחים, או לא מצליחים – אולי לא צריך כרגע להיכנס לכל הפרטים – איך עוזרים לעוד המון ילדים אחרים כך שעם אותו סיוע ואותה תמיכה יגיעו גם הם להישגים?
ענבל גבריאלי
איך מצליחים לעזור לעוד הרבה ילדים? צריך לדחוף ולקדם בצורה רצינית מאוד עריכת רפורמה בסיסית באגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך. אם יעל היתה לומדת בכיתה א' ובכיתה ב' בבית-ספר לחינוך מיוחד היא היתה מקבלת הכול, עד לסכום של 180,000 שקלים בשנה.
היו"ר אילן שלגי
כלומר, הבעיה היא בשילוב.
ענבל גבריאלי
הבעיה היא שבמדינת ישראל "חינוך מיוחד" זה מקום ולא שירות. זה לא שאם אני ילדת חינוך מיוחד לא משנה היכן אני אלמד, בכל מקרה אקבל את מה שמגיע לי אלא אקבל שירות רק במסגרת שנקראת "חינוך מיוחד".

מדוע למשל שאלתי על ההכשרה של איתי? נפל בחלקה של יעל שיעבדו איתה אנשים נפלאים שכן הצליחו לקבל הדרכה והכשרה, אבל אחת הבעיות הקשות היא שלוקחים אדם שאין לו שום מושג באוטיזם, שלא יודע מה זה בכלל ואיך להתמודד עם זה ושמים אותו, אם כמתאם שילוב ואם כסייע. המצב הוא חמור עד כדי כך שבזמנו אמרנו שאנחנו מוכנים "להסתפק" בעניין הזה אפילו בסטודנטים וסטודנטיות שהם לקראת הכשרה.

הבעיה היא פשוט בחלוקת המשאבים. אף אחד לא יכול לומר שאין כסף. גם בג"ץ קבע שחייבים לתקצב את זה.
מאיר שני
ברשותכם הייתי רוצה להמשיך בכמה מילים את מה שאמרה חברת הכנסת ענבל גבריאלי. כשלא מקצים משאבים וזה לא מצליח אז כמובן אומרים ששילוב זה לא שיטה, כי זאת כמובן ההוכחה שהעסק לא עובד.
יש במדינת ישראל שלוש בעיות
בעיה תקציבית; בעיה של אלימות בבתי-הספר; והעובדה שיש ילדים חריגים שבגלל צורת טיפול מסוימת כמעט לא תורמים לקהילה ואפילו מביאים נזק.

כדי שנבין היטב את המושגים, ילד אוטיסט שלא הצליח להשתלב בחברה עולה למדינה בממוצע כ-7 מיליון שקלים במשך חייו. בגיל 15-20 הוא עובר לבית שבו יגור בהמשך חייו ואז הוא עולה כסף למדינה, 10,000 שקל בחודש שהם 120,000 שקל בשנה. לפי הסטטיסטיקה הוא יחיה כמו כל אדם רגיל, תוחלת החיים היום היא 76-80 שנים, ומחר אנשים אולי יחיו יותר עד גיל 85-90. הוא יגור שם 75 שנים. תכפילו 75 שנים כפול 120,000 שקל – זה 8 מיליון שקל, ועוד לא אמרתי מה הן ההוצאות עד שהוא הגיע לגיל 15. האמינו לי, זה עול של 10 מיליון שקל.

אני חבר בוועדת כוח המשימה הלאומי, ועדת דברת. בשבועות האחרונים מדי שבוע אני קורא מאות עמודים, ובין היתר אני קורא גם מאמרים בנושא החינוך המיוחד. היום באירופה אין כמעט חינוך מיוחד. היום כ-90% מהילדים החריגים לומדים בבתי-ספר רגילים ורק המקרים המאוד-מאוד קשים לומדים בבתי-ספר לילדים חריגים.

מה התוצאה? במקום שילד, כמו שנאמר, יעלה 190,000 שקל למדינה, סייעת וכדומה עולים הרבה פחות כסף. הילדים בבית-הספר בגלל התופעה של החריגים, ההתנהגות שלהם הרבה יותר טבעית, הרבה יותר מקבלים את האנשים. הם מרגישים גם אחריות מסוימת. זה משפיע על כל ההתנהגות שלהם בבית-הספר. רמת האלימות בבתי-ספר שיש בהם לימוד משולב נמוכה יותר מאשר בבתי-ספר אחרים, ויש על זה מחקרים. והילדים האלה בסוף חלקם לא צריך להגיע לבית לחיים וגם עולים פחות כסף למדינה.

על זה נותר רק להגיד – אתה יודע מה ההבדל בין גאונות ובין טמטום? לגאונות יש גבולות. לצערי הרב אצלנו אין גבולות לטמטום. זה דוגמה קלסית איך אפשר לחסוך כסף למדינה, להוריד את רמת האלימות ולהקטין את מספר האנשים שמהווים נטל על הציבור.
ענבל גבריאלי
אמרתי להם, אם לא מבחינה חברתית מוסרית אז בואו תסתכלו על זה מבחינה כלכלית תועלתית קרה. לטווח הארוך זה יעלה לכם הרבה פחות.
היו"ר אילן שלגי
אמרתי כבר בכמה הזדמנויות שאני מקווה שלכוח המשימה יינתן גיבוי. זה לא רק שיטה כדי לדחוק את הקץ כדי שאחר-כך תהיה עוד ועדה אלא אולי גם יישמו משהו מהמסקנות, אני רוצה מאוד להאמין. אני אהיה אתכם.
ענבל גבריאלי
השרה מחכה לזה בקוצר-רוח.
היו"ר אילן שלגי
אני רוצה מאוד להאמין שאמנם יישמו את ההמלצות שלכם. אני ביקשתי גם משלמה שתבואו עם המלצות ביניים כדי שאפשר יהיה ליישם לפחות משהו בשנת הלימודים הבאה. אני שמח שאתה שם גם בגלל התרומה הזאת שלך. אני מקווה מאוד שיהיה לזה משקל.
נטע סלע
מה תגיד למורים שלא מעוניינים לקבל תלמידים כאלה בכיתה? זה בעצם המכשול העיקרי לשילוב ילדים כאלה.
מאיר שני
הכול מתחילה בהכשרה ובתפיסה מוקדמת. כשמסבירים למנהלת שיקרה לה אסון אז היא מתנגדת כי היא לא יודעת מה צפוי לה. היום אני חושב שהיא תחפש את הילדים המשולבים הבאים באזור כי היא מבינה מה זה עושה לה. אותו דבר לגבי מורה. אני חושב שאנשים חיים בדעות קדומות, אנשים חיים בפחדים וצריך המון להכשיר.

את שואלת אותי אם אני מבקש לפרק בשנה הבאה את החינוך המיוחד? בשום פנים ואופן לא. אני אקח את המורים ואכשיר אותם במשך שנה לקראת חינוך מיוחד, אקח כוח עזר ואכשיר אותו בנושא הזה ועוד שנה-שנתיים, בצורה מדורגת, אוכל לחסל את החינוך המיוחד. אין ספק שדברים מן הסוג הזה צריך לעשות בתכנון. אם את תבטלי את החינוך המיוחד היום, השילוב ייכשל טוטלית כי המורים לא יודעים לקלוט את הילדים הללו.
רותי
קודם כול, אני רוצה להגיד שיעל הגיעה מהחינוך המיוחד. אנחנו נתנו אמון מלא בחינוך המיוחד. יעל היתה בגן תקשורת במשך 3 שנים, שנעשה בו שילוב עם גן רגיל צמוד, ואחר-כך היא היתה ב"יד המורה" במשך שנתיים, שזאת היתה השמה לא טובה ליעל כי זה לא התאים לה. יעל בתפקוד שלה היתה גבוהה יותר והיא הושמה עם ילדים אוטיסטים נמוכים מאוד. יכול להיות שאותם אוטיסטים אם היו עושים להם מראש את אותה תוכנית כמו שעשו ליעל המצב שלהם היה שונה. אני הרגשתי קצת כאילו אני עוזבת פצועים בשטח כשעזבתי את "יד המורה" כי יש שם ילדים עם פוטנציאל והם לא הילדים שלי. אני אומרת את זה מכול הלב. אני גם מורה בישראל ואני הרגשתי שהייתי רוצה לעשות את זה לעוד ילדים רק שאין לי כסף, אני מוגבלת. גם אין לי את הכוחות לשכנע הורים אחרים כי יש הרבה הורים שאין להם את הכוחות להתמודד עם זה. הרבה הורים אמרו לי: רותי, הלוואי והיו לי הכוחות שלך. זה לא הוגן שהמדינה לא תעזור לאותם הורים ותעודד אותם כי יכול להיות שטמון באותם ילדים פוטנציאל נהדר שלא מנוצל.

יעל הגיעה למצב קשה מאוד ב"יד המורה" מבחינת ההתנהגות שלה. נורא חשוב להגיד שבמיוחד אצל האוטיסטים הצד ההתנהגותי הוא קשה מאוד מכיוון שהם מחקים מייד. אם היא רואה אוטיסט אחר שעושה איזה התנהגות, היא מייד מביאה את זה הביתה וזה משתנה ומתחלף ואין לדבר סוף. מאז שהיא כאן אין שום שגעונות. יש לה דברים, יש לה עדיין את הקשיים שלה אבל אני יודעת שזה שייך לה ושהיא לא הביאה את זה ממישהו אחר. אצל האוטיסטים במיוחד השילוב הוא חשוב מאוד כי בתחום ההתנהגותי הם זקוקים מאוד לחיקוי התנהגות של ילדים רגילים, זה דבר שבולט מאוד אצלם.

אני רוצה להגיד כמורה שאם היו באים אליי, זורקים לי ילד אוטיסט ואומרים לי: תסתדרי איתו לבד, לא הייתי עושה את זה. אבל אנחנו כהורים דאגנו שענבל פוגל המחנכת תקבל הדרכה.

קודם כול אני רוצה להגיד שבית-הספר כאן הוא באמת מעל ומעבר. יש לנו שלושה ילדים נוספים ב"דרור" ויעל היא הרביעית שנכנסה ללמוד כאן. בכלל היחס, התמיכה של כל בית-הספר, המילים הטובות שאני שומעת במסדרון. בחודשים הראשונים אחרי שיעל נכנסה ל"דרור" אני התביישתי קצת, אגיד לכם את האמת. הייתי נכנסת מהר כדי שלא יראו אותי, לוקחת את הילדה והולכת כי לא רציתי לפגוש מורים שיגידו לי שהיא עושה בלגן. יום אחד תפסה אותי המורה לאמנות, בת-שבע ג'ז. היא היתה המורה הראשונה שדיברתי איתה חודשיים אחרי שיעל נכנסה ל"דרור". היא אמרה לי: בואי הנה, את אמא של יעל? ואני אמרתי לעצמי: וו'י, עכשיו מה אני הולכת לשמוע ... אז היא אמרה לי: תודה רבה. שאלתי אותה: על מה? והיא אמרה: תודה שהבאת לנו אותה, היא עושה פה פלאים, היא שינתה כאן את כל מערך הכיתה. היא אמרה: היא ילדה נהדרת, הילדים לומדים להעריך אותה, לומדים לאהוב אותה ולקבל אותה. מאז התחלתי להרגיש טוב יותר. אני מספרת את זה ברעד, אני באמת מתרגשת. גם הורים לילדים בכיתה אמרו לי: הילדים שלנו רוצים לבוא אל הבית של יעל. "בטח, בשמחה", והם באים ואנחנו מקבלים אותם באהבה. כל פעם שזה קורה אני לא מאמינה. אני אומרת: זה חלום! אתמול אמא של מעיין אמרה לי שמעיין רוצה לבוא אל יעל. זה משהו "לא נורמלי". בעוד שבחינוך המיוחד כשיש קבוצה ומאסה של ילדים אוטיסטים זה מאיים על הקבוצה של הרגילים כי הם רואים אותם כקבוצת דינוזאורים, מוזרים כאלה, הרי כשיש כיתה שלוקחת אוטיסט כפרויקט והמורה מקבלת עזרה ותמיכה הדברים נראים אחרת.

כאשר עשיתי את הדבר הזה לא חשבתי שייכנס לי כסף לבנק ואני אקבל עוד שעות. עשיתי את זה כי הלוואי שזה ישכנע לשלב עוד ילדים. אני כמורה מתחייבת לקחת ילדים כאלה לכיתה שלי, כמובן עם עזרה ועם סיוע כי זה מתבקש, אין ספק. אבל זה דבר שהוא פשוט נפלא. אני רוצה להגיד לכם שזה לא רק העצים את יעל, זה העצים את המשפחה. אנחנו כמשפחה היינו מפורקים וגמורים כשהיא היתה בחינוך המיוחד. תאר לך מה זה שהיא באה כל פעם הביתה עם התנהגויות מוזרות חדשות. והאחים שלה, שהם גם תלמידים בישראל, שגם אותם צריך להציל במידה מסוימת, היום הם רואים את יעל באה הביתה ומכינה שיעורים, חברים באים לבקר אותה, הם רואים משהו נורמלי בקשר אליה ולא איזה משהו שהוא לא מובן.
ענבל גבריאלי
היה להם קשה בהתחלה כשהיא נכנסה לאותו בית-ספר שהם לומדים בו?
אבי
היה לנו חשש כזה.
כוכי כהן
שנה לפני שיעל עברה לכאן האם סיפרה לי שהבת שלה תמר ניגשה אליה ואמרה לה שיש בית-ספר אחד שבו ליעל יכול להיות טוב, בית-ספר "דרור". כלומר, האחות של יעל באה בעצמה בהצעה הזאת אל אמא שלה.
רותי
היא אמרה לי
אמרתי לך לא לקחת אותה ל"יד המורה", אמרתי לך שב"דרור" יהיה לה טוב, את לא מקשיבה לי. את חשבת שרק את יודעת הכול. עכשיו היא לומדת בכיתה ח'.
היו"ר אילן שלגי
עד איזו כיתה לומדים כאן?
כוכי כהן
עד כיתה ו', ויש המשך, כיתות ז'-י"ב של אותו בית-ספר נמצאות במקום אחר.
היו"ר אילן שלגי
אין לה אחים במבנה הזה?
כוכי כהן
יש לה כעת אח אחד שלומד בכיתה המקבילה.
מאיר שני
יש יועצים חינוכיים מ-א' ועד י"ב?
כוכי כהן
כן.
רותי
היה לנו חשש כזה. הם לא תאומים, כי יעל היתה שנתיים ב"יד המורה" אז אנחנו הורדנו אותה כיתה. אני חששתי מאוד, אמרתי לעצמי: את הולכת לבנות את יעל אבל אולי זה יהרוס את אחיה הקטן, היתה לי מחשבה כזאת. אבל זה מדהים שהוא בא הביתה והוא גאה. למשל הם עשו חזרות לכל מיני הצגות. הוא בא ואמר לי: אמא, איך יעל משתתפת, איך יעל מקשיבה, איך היא יושבת, כי הוא גם גדל איתה, הוא מכיר את הקשיים, הוא יודע. פשוט מדהים מה שזה עושה לאחים.
היו"ר אילן שלגי
כאשר איתי אור נעדר לאיזה שעה, האם קורה שנעזרים באחיה?
רותי
לא, אני לא מוכנה לזה. זה לא צריך ליפול על אחיה. דרך אגב, זה לא צריך ליפול על אף אח בבית. לסבתות יש נטייה להגיד שהאחים יעזרו, אתה מכיר את הסבתות. אני אומרת: לא, האחים צריכים לחיות את חייהם, הם צריכים להמשיך ללכת לצופים ולחוגים ולחיות את חייהם. זה מה שמחזיק את האהבה של האחים אל יעל, זה שהם ממשיכים לחיות ויעל היא לא נטל עליהם אלא להיפך. פעם הבאתי את יעל לתיכון ואז אחותה אמרה לי: אמא, תביאי אותה לכיתה, אני רוצה שיראו אותה. זה הרי דבר מדהים כי בדרך כלל מחביאים את האחים האלה. ואני אומרת לך שאצלנו זה פשוט ההיפך, ובאים אלינו חברים של הילדים. אני גם נתתי הרצאה בתיכון על יעל, מה זה ילד מיוחד בבית, איך זה לגדל ילד כזה במשפחה והילדים גילו עניין.

אני חושבת שהמערכת פשוט צריכה להיפתח. אני אומרת לך, זה יחסוך המון כסף. יעל עלתה ב"יד המורה" 9,000 שקל בחודש. אני רוצה להגיד לך שב"יד המורה" הכסף זורם ללא גבולות ולדעתי על חלק גדול מהטיפולים אפשר היה לוותר. מרוב שהיו לה טיפולים לא היתה לה שעת מחנך בכלל. אז אמרתי ל"יד המורה": למה אתם כותבים שאתם בית-ספר? תכתבו שאתם מרפאה.
היו"ר אילן שלגי
כמה יעל עולה כאן, ומדוע אתם נדרשים להשתתף?
מאיר שני
משרד החינוך רואה תופעה שיש לו היום כיתות ייחודיות שרוב הכסף נמצא שם. כשאתה בא עם ילד נוסף הוא אומר: אין לי כסף. בכיתה המיוחדת הוא לא עולה לי יותר כי יש מקום, והוא מסתכל על הדבר השולי. הוא אומר: כאן אני צריך לתת סייעת ואין לי כסף עבור זה. דיברתי עם גברת לאה שקד ומהזווית של הטווח הקצר זה אולי נכון. מהזווית שלה היא צודקת, אין לה כסף, אין לה תקציב, כי היא רואה את השולי. אבל כמובן שזה התפקיד שלכם במידה רבה מאוד לא לראות רק את המחר אלא להסתכל על התופעה ולהבין מה המשמעות שלה. אם אתה מחסל כיתה ייחודית ומפזר אותה אז זה כמובן סיפור אחר לגמרי. משרד החינוך מתנגד לשילוב בגלל בעיה תקציבית.
ענבל גבריאלי
הם לוחצים על הורים שרוצים לשלב את הילד שלהם, לוחצים עליהם להכניס אותו למשל לכיתה מקדמת כי התקן המינימלי לכיתה הוא 4 תלמידים. הם מתווים מדיניות משיקולים כלכליים, למרות שהחיסכון הוא בשילוב. בחינוך המיוחד ילד מתוקצב ב-170,000-180,000 שקלים בשנה ואילו ילד משולב מקבל משהו כמו 15,000 שקלים בלבד.
מלכי איציק
מקבלים כאן פחות מתקציב ההסעות. זה לא נכון מה שאומרת גברת לאה שקד משום שבחישוב הכלכלי תקציב ההסעות הוא 60,000 שקל וזה פר ילד ולא משנה אם הוא בכיתה או לא בכיתה. הם אומרים שכאשר נכנס ילד לחינוך המיוחד כאילו אין עוד עלויות. אם היו לוקחים רק את תקציב ההסעות ואת תקציב שח"ם, שזה פר ילד, זה יותר כסף ממה שהם מקבלים היום. כשהמנהלת מרוצה ממה שמשרד החינוך נותן, אני אומרת: על מה אנחנו מרוצים? זה כלום, זה אפס.
כוכי כהן
אמרתי שאני מרוצה?
מלכי איציק
אמרת שהיום עוטפים אותה. זה לא נקרא לעטוף. זה כלום.
כוכי כהן
לא אמרתי שאני מרוצה. אני מרוצה על האופן שבו היא נכנסה לבית-הספר.
מלכי איציק
היום הילדה הזאת מבחינת משרד החינוך מתוקצבת כל שנה אולי ב-30,000 שקל.
כוכי כהן
קודם כול, על ההורים מוטל כאן נטל כלכלי כבד מאוד.
מלכי איציק
אני סותרת את מה שגברת לאה שקד אומרת גם נכון להיום. אילו לכל הפחות היו נותנים את תקציב ההסעות ואת תקציב השח"ם.
היו"ר אילן שלגי
הייתי מצפה שאנשי משרד החינוך יביטו על העניין רק מההיבט הפדגוגי הערכי. אנשי האוצר ניחא, אפשר להתווכח כי הם אלה שצריכים לראות את הדברים גם מהחור של הגרוש.
מאיר שני
אתה חי בארץ?
היו"ר אילן שלגי
הייתי מצפה כאיש חינוך שכך יהיה. אני יודע באיזו מציאות אנחנו חיים. אני מתכוון לומר שאת זה צריך לשנות.
ענבל גבריאלי
גברת מלכי איציק, יש לנו בעיה עם האוצר?
מלכי איציק
יכול להיות שבשלב ראשון יש בעיה גם עם האוצר אבל יש בעיה עקרונית שמשרד החינוך הוא נגד שילוב. הם טענו בבג"ץ שאם ילד זקוק לסיוע צמוד הוא לא מתאים לחינוך הרגיל והוא צריך ללכת לחינוך המיוחד. זה סימן שהם לא מבינים מה זה שילוב אוטיסטים והם לא מעוניינים לשלב ילדים אוטיסטים. בכל העולם ילד אוטיסט זקוק לסיוע בתהליך השילוב שלו לאורך הרבה שנים, אם צמוד ואם נסתר. אם הם טוענים שמי שצריך סיוע לא מתאים לשילוב יחידני, זה אומר שהם לא רוצים לראות מה קיים בעולם והם בעצם רוצים לשמר את המצב הקיים של כיתות בחינוך המיוחד. הרי לא יכול להיות מצב שאו שהילד מקבל סיוע מסיבי או שהוא מקבל אפס. יש משהו מדורג.
אבי
אני רוצה לענות לחבר הכנסת אילן שלגי על שאלתו. שאלת כמה זה עולה.
היו"ר אילן שלגי
רותי הזכירה שזה עולה 9,000 שקל שם אז שאלתי כמה זה עולה כאן.
אבי
מה משרד החינוך נותן היום על מנת לשלב את יעל? הוא נותן 15 שעות בחודש לסייעת, זה כל מה שהוא נותן. זה פחות מ-20 שקל לשעה.
איתי אור
18 שקלים לשעה.
אבי
המדינה מתקצבת 15 שעות. יעל נמצאת כאן יותר מ-30 שעות והיא זקוקה לסיוע הצמוד. יוצא שאת 17 השעות הנוספות אנחנו מממנים.
ענבל גבריאלי
או לחילופין שהילד משתולל בכיתה.
אבי
זה עולה לנו יותר מ-3,000 שקל כל חודש.
רותי
אני רוצה להגיד לך דבר אבסורדי. אני מחנכת במשרה מלאה, 24 שעות שבועיות. יעל ב"יד המורה" קיבלה מחנכת עם תקן של 24 שעות שבועיות כשיש שני תלמידים בכיתה. זה לא בזבוז? והמחנכת לא עבדה, דרך אגב, היא כל הזמן לקחה אותם מטיפול לטיפול. אני מוכנה לחתום על זה שהיא לא כל-כך עבדה. במקום שיעל תקבל שעות חינוך, שעות קריאה, שעות חשבון – כי גם היא אולי פעם תרצה ללכת למכולת ולדעת כמה עולים לחם ועוד גבינה – לא, היא הלכה רק לטיפולים, והטיפולים רק שיגעו אותה, תאמינו לי.
היו"ר אילן שלגי
הייתי רוצה לבקר גם באותו בית-ספר שבו יעל למדה קודם.
רותי סיון
גל בכר משלבת את הילד שלה הרבה שנים. כדאי לכם אולי לשמוע אותה.
מרגלית תירוש
השילוב היחידני לילדים אוטיסטים היום הוא התמודדות של ההורים בלבד. הם לבד בשדה. הם צריכים למצוא את המנהלת שתסכים לקבל את הילד, ואת המורה המושיעה שתסכים לשלב את הילד, ואת הכסף. מי שאין לו כסף – הילד שלו נדחק הצידה, ומי שאין לו את הכוחות – הילד שלו נדחק הצידה.
היו"ר אילן שלגי
במסגרת השילוב על-פי הבג"ץ ישולבו גם ילדים אוטיסטים או שזה מתייחס לילדים אחרים?
מרגלית תירוש
אני חושבת שאם כאשר אנחנו נצא מכאן אתם תעזרו לנו שבפיילוט של ההיערכות לשנה הבאה האוטיסטים יכנסו, עשינו את שלנו. החשש שלי הוא שהאוצר כבר נתן כסף לשילוב, ייקחו את אותם ילדים עם קשיי למידה ויתנו להם את הכסף, יכסו את העניין אבל לא באמת יתמודדו עם הילדים שצריך להשקיע בהם קצת יותר ולתת להם את המקפצה הזאת.
היו"ר אילן שלגי
יש כאן גם שילוב של ילדים עם מוגבלויות אחרות?
כוכי כהן
היתה כאן ילדה עם תסמונת דאון שלמדה בכיתה רגילה. יש פה ילד עם תסמונת דאון שנמצא בכיתה מקדמת, שזה גם שילוב. יש פה כיתה מקדמת של 10 ילדים ויש פה ילד עם תסמונת דאון שמשולב בתוך בית-הספר. יש גם ילדים עם PDD ו-ADHD, זה דברים שיש בעוד בתי-ספר אבל באופן מוצהר יש לנו בערך 6-7 ילדים ששייכים לחינוך המיוחד.
מלכי איציק
אני רוצה להבהיר מי הם הילדים המשולבים כי זה עניין עקרוני מאוד. הבג"ץ, וגם התיקון של חוק החינוך המיוחד, מיועד לילדים שהם פרופר חינוך מיוחד. ילדים עם לקויות למידה קלות וילדים שיש להם ADHD הם לא חינוך מיוחד. הבעיה היא שיש כאן בלבול. הם שייכים לחינוך הרגיל, יש להם קשיים ותפקידו של החינוך הרגיל לטפל בהם. הם לא ילדים שעברו ועדות השמה, הם לא ילדים שהתכוונו להכניס אותם לבתי-ספר לחינוך מיוחד. לא עבורם נחקק התיקון בחוק.
היו"ר אילן שלגי
למה הם שם? כדי למלא כיתות?
מלכי איציק
הבן שלי במשך תקופה מסוימת היה בכיתות מקדמות. פעמים רבות מכניסים לכיתות המקדמות ילדים שיש להם בעצם פיגור סביבתי, שההורים לא מסוגלים לצ'פר אותם. זה לא סוד שלמשל בצפון תל-אביב אין כיתות חינוך מיוחד של לקויי למידה ודברים כאלה כי ההורים מסוגלים לטפח את הילדים. לעומת זה במקומות שההורים לא מסוגלים לטפח את הילדים וכאשר לבתי-הספר בחינוך הרגיל אין משאבים לטפח את הילדים הללו אז המנהלים, בצר להם, באין להם אפשרות לחזק את הילדים מכניסים אותם לכיתות קטנות. בכיתות קטנות לצערי הרב בדרך כלל – אני לא יודעת איך זה בבית-הספר כאן – בעצם מוציאים את הילדים מהכיתות ולא מקדמים אותם. ומה יוצא מזה? פשוט מוציאים אותם מהמערכת. הבן שלי ישב בכיתה של לקויות למידה. כאב לי הלב לראות את הילדים האלה, מה הם עושים שם בכלל. מקבצים אותם בכיתה, למשל ילדים מיהוד, מגבעת שמואל, ממזור ומכל מיני מקומות, מוציאים אותם מהסביבה הטבעית שלהם אבל הם לא ילדים של החינוך המיוחד. אנחנו מתבלבלים, לא עבורם החוק. החוק הוא עבור הילדים שהם פרופר חינוך מיוחד. הוא עבור הילדים האוטיסטים, הוא עבור ילדי תסמונת דאון. את אומרת למשל שילד עם תסמונת דאון יושב כאן בכיתה מקדמת.
היו"ר אילן שלגי
ילדים מגיעים לשם בלי ועדות השמה?
מלכי איציק
כן, בוודאי.
היו"ר אילן שלגי
הרי אנשי מקצוע אמורים לשייך אותם לשם.
ענבל גבריאלי
בוועדת השמה אומרים להורה
אתה רוצה לשלב, תשלב אבל אנחנו לא נותנים כלום.
מלכי איציק
בוועדת השמה אומרים להורים
אין לנו משאבים לעזור לכם. אם תכניסו את הילד שלכם לחינוך המיוחד נוכל לעזור לכם. הורים שאין להם משאבים מסכימים לכך. אבל גם הרבה כסף של מתי"א הולך לא לילדים שעברו ועדות השמה אלא לילדים שבתי-הספר ממליצים עליהם, כשבית-הספר אומר שקשה לילד.

בארץ מכניסים ילד עם תסמונת דאון לכיתות מקדמות. בעולם ילדים כאלה משתלבים בכיתות רגילות. בארץ רק 8% מילדי תסמונת דאון משולבים. בעולם במקומות נאורים 80% מהילדים האלה משולבים.
היו"ר אילן שלגי
כשאת אומרת "בעולם", למה את מתכוונת? לבריטניה, לגרמניה?
מאיר שני
שבדיה, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה. יש לנו נתונים רבים בתחום הזה. בעולם היום החינוך המיוחד הוא החריג. יש ילדים שרמת ההפרעה אצלם היא כל-כך גבוהה שהם צריכים להיות בחינוך המיוחד אבל הם החריגים. הילדים "הרגילים" לומדים בכיתות רגילות משולבות, וזה כולל את כל הפיגורים למיניהם. אני יכול לתת לך על זה נתונים רבים.
מרגלית תירוש
לגל בכר יש שני ילדים אוטיסטים והיא יכולה לתאר את שני צדי המתרס.
גל בכר
השאלה ראשונה שלך היתה על הסקלה של הילדים. אולי בגלל שלי יש שני ילדים אוטיסטים אז אני יכולה לענות. משרד החינוך טוען לא אחת שההורים הם מין מיסיונרים לנושא.

הילד הגדול שלי הוא בן 13. בלית ברירה אנחנו עברנו איתו כמה וכמה מסלולים בחינוך המיוחד הרגיל ובסופו של דבר נכון להיום הוא משולב בבית-ספר של פיגור קל בכיתת ABA, שזאת כיתה שנוקטת בגישה ההתנהגותית, שם מקומו. גם הוא עושה שילוב אבל הוא בתפקוד נמוך יותר.

הילד הצעיר יותר שלי הוא בן 11. אנחנו אבחנו אותו מוקדם יותר מן הסתם בגלל שהיה לו כבר אח גדול יותר וזה היתרון שיש לו בתור אח שני אוטיסט. אבחנו אותו מוקדם מאוד והתחלנו לטפל בו מוקדם מאוד בגישה ההתנהגותית. על-פי המדיניות של הגישה הזאת ילדים אוטיסטים מחקים בצורה לקויה ילדים אחרים, לכן מוקד העניין הוא חיקוי, חיקוי, חיקוי ועוד חיקוי. הוא ילד שהיה בתפקוד נמוך והיום הוא בכיתה ה'. אני מצטערת נורא שאתם לא יכולים לראות את הקלטת. הייתם יכולים לראות איך הוא משתתף בשיעור במדעים ובשיעור בגיאוגרפיה ואיך המורה מנתבת את השיעור כדי שהיא תוכל לשאול אותו שאלות וכדי שהוא יצביע ויענה. לא הייתם רואים שהוא שונה מיתר ילדי הכיתה למרות שהוא ילד אוטיסט. אני מתעקשת על המילה הזאת כי היא לא מילת גנאי. הוא ילד אוטיסט, זאת הלקות שלו. אין לו יותר בעיה להשתלב מבחינה אקדמית כי אנחנו עושים הטרמה גדולה מאוד בבית אבל יש לו בעיה של קודים חברתיים ולכן אני אומרת שהוא ילד אוטיסט ואנחנו צריכים להמשיך לעבוד איתו קשה עוד הרבה שנים.

אני מבחינתי, כנגד כל הדיעות, כבר כשהוא היה בן שנתיים ושלוש וארבע וחמש ושש תמיד אמרתי שהילד הזה מקומו בחינוך הרגיל, למרות שהוא היה ילד שהולך ועומד ליד הגדר, מפנה את גבו לכל הילדים ולא רוצה שום קשר איתם. היום הוא "חיה חברתית", הוא ילד שחבריו מהכיתה באים לישון אצלו בבית והוא מבוקש עד כדי כך שצריך להגיע אלינו לפי תור. אנחנו התעקשנו על החינוך הרגיל כשידענו שאנחנו חייבים הדרכה. זה דבר שבעצם אין לנו. אני אישית למדתי את הסיפור, אני למדתי במכון וינגייט, שם יש מרכז לניתוח התנהגות, ואני מלווה כל השנים את שני הילדים שלי.
מרגלית תירוש
גל עזבה את עבודתה והפכה להיות בעצם אשת מקצוע של הילדים שלה. היום הרבה ילדים מתברכים בזה.
גל בכר
אנחנו מציעים, ואני מתעקשת על כך מאוד, לא לקרוא לאנשים שמלווים את הילדים שלנו סייע או סייעת. את הילדים שלי אישית תמיד ליוו, זה התחיל בסטודנטיות לחינוך מיוחד או סטודנטיות לריפוי בעיסוק או סטודנטיות לקלינאות תקשורת. נכון להיום משלבות את הילד שלי מתאמות שילוב שהן מורות לחינוך מיוחד והן יהיו מיועדות להנחיית ילדים אוטיסטים שמשולבים בחינוך הרגיל.

מה שאני מתכוונת להגיד הוא שאנחנו מגיעים בגלל הדבר הזה לעלויות עצומות. אם משרד החינוך מתקצב 14 שעות סיוע ב-18 שקלים לשעה, והילד לומד 32 שעות במסגרת בית-הספר, אני נדרשת להשלים את 18 השקלים, אבל אף מורה לחינוך מיוחד לא תעבוד בשכר של 18 שקלים לשעה ולכן אני נדרשת לתקצב את היתרה ולהשלים ל-40 שקלים לשעה. כך אנחנו מגיעים לסכומים גבוהים מאוד. אבל אנחנו מגיעים לעבודה מאוד-מאוד מקצועית.

דיברנו על 32 השעות שהילד לומד בבית-הספר. אחרי בית-הספר יש לנו עוד עבודה לעשות איתו. הרי בעצם בחינוך המיוחד הילדים לומדים עד שעה 17:00 ואילו אנחנו נדרשים לעשות את זה בבתים שלנו. אצלי בבית זה עובד כך: בין 14:00-17:00 יש מתאמת שילוב נוספת שמגיעה ועובדת על הטרמה של חומרי הלמידה, על כל מה שקשור בבית-הספר. הבעיה של הילדים שלנו היא שהם לא מסוגלים לקלוט כל-כך הרבה מלל ממורת כיתה שעומדת מולם ואנחנו צריכים לעשות המון עבודה בבית, של התרחקות מהילד, של להתחיל לדבר עם הילד כאשר אנחנו מסתובבים ברחבי החדר, לעבוד המון על ההקשבה שלו, לעבוד המון על הוראות, כשהוא נדרש לבצע הוראות מתוך זיכרון. כל ההטרמה של מה שיבוא לו אחר-כך בכיתה, כולל חומר הלימוד שמורות הכיתה נדרשות להעביר לנו מראש כדי שאנחנו נוכל להכין את הילד, כדי שכאשר הוא ייכנס לכיתה זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהוא שומע את חומר הלימוד.
אנחנו כל הזמן מנסים לשדר לילד
אתה מאוד מוצלח, אתה מאוד מצליח ואנחנו עושים את זה בכל זווית אפשרית. אם זה חומר הלימוד – שבכיתה זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהוא שומע אותו, אם זה ההתנהגות בכיתה – הצבעה, הקשבה, חיקוי של הילד שיושב לידו כשהוא עדיין לא מסוגל לשמוע את כל המלל הרב של המורה. אנחנו צריכים לעשות עם הילד עבודה מאוד-מאוד יסודית.

אצלי בבית יש בין 14:00-17:00 מתאמת שילוב, 3 שעות שבהן אנחנו עושים הטרמה לבית-הספר, והיא לא נגמרת. ואחרי כן בין 17:00-20:30 מגיעה מתאמת נוספת שצריכה להיות אחראית על הבעיות הספציפיות של הילד. זה ילד שיש לו בעיה של קודים חברתיים וזה משהו שאנחנו צריכים לעשות עליו המון עבודה אקדמית בבית, המון חומרי לימוד ספציפיים משלו, המון חומרי לימוד דרך תמונות שיש בהן סיטואציות חברתיות שצריך לנתח. כמו כן צריך לדאוג לשילוב גם כאשר הוא הולך לבקר אחר-הצהרים בבתיהם של אותם ילדים שלמדו איתו בבוקר. כשהבן של מלכי למשל צריך ללכת לבאולינג עם כל ילדי הכיתה שלו הוא צריך אתו משלב.
רותי
אז צריך מישהו שילווה את הילד. זה מה שקורה אצלנו. אם יעל הולכת לחברה היא צריכה מלווה. אני לא יכולה לשלוח אותה ככה.
גל בכר
הילד שלי "מכוסה" כל היום באנשי מקצוע שמלווים אותו, מ-8:00 בבוקר ועד 20:30 בערב, למעט שעה אחת אולי בין 13:00-14:00, והעלויות גבוהות מאוד. משרד החינוך מוציא בחינוך המיוחד על הילדים האוטיסטים על שיעורים בין 8:00-17:00. אצלנו זה בין 8:00-20:30 ואנחנו מגיעים ל-10,000 שקל שאנחנו משלמים מזה עשר שנים. הילד שלי היום הוא כמעט בן 12 והוא התחיל את הטיפול שלו כשהוא היה בן שנה ו-10 חודשים. מזה 10 שנים אנחנו מוציאים על הטיפול בילד הזה לכל הפחות 10,000 שקלים בחודש. אבל הילד שלי נמצא בתפקוד גבוה מאוד, למרות שכולם אמרו: את משוגעת, מה את עושה לו? המקום שלו לא שם. פעם אחת כשהוא היה בן 4.5 נכנעתי והכנסתי אותו לגן חינוך מיוחד. חודשיים אחרי זה הוצאתי אותו משם והייתי צריכה לשקם את ההריסות. אני לימדתי אותו חיקוי, הרי אנחנו לימדנו אותו שעות על שעות, והוא הביא את כל ההתנהגויות של הילדים האוטיסטים שהוא ראה מסביבו, וזה לא נכון. אמרתי: מספיק יש לו אחד בבית, וגם האחד הזה צריך ללמוד. גם שם אני משלבת אותו עם הפיגור הקל כי הוא צריך להתקדם והילדים האוטיסטים לא מסוגלים לתרום לו.
מאיר שני
למי שאין כסף, המשפחה נהרסת. על מי זה נופל? על המדינה. האישה לא עובדת וגם הבעל לא עובד. מה זה אומר? פחות תפוקה לאומית. בחלק מהמקרים האחים יוצאים בעייתיים. על מי זה נופל? על המדינה. זאת אומרת, יש פה רמת טמטום בדרגות גבוהות מאוד.

דיברו כבר על השילוב. אנחנו באים עם תיזה האומרת שאם הילדים האוטיסטים יקבלו טיפול בין גיל 2-4 – והיום אפשר להתחיל כבר מגיל שנה וחצי – במשך שנתיים רצופות, בעלות של 150,000 שקל, 50% מהם יוכלו לתפקד ברמה גבוהה. כלומר נחסוך למדינה 10 מיליון שקלים תמורת 300,000 שקל. זה מאבק שאני עושה מול האוצר. זה כבר עניין אחר, לא של ועדת החינוך והתרבות. אבל תבינו, אפשר היום לגרום לכך ש-50% מהילדים האוטיסטים יוכלו לחיות בחברה. לא להוציא את הילד מהאוטיזם אבל הוא יוכל לחיות בדירה משלו, יוכל לעבוד. הוא כנראה ישאר אוטיסט אבל התפקוד שלו יהיה כמו של כל אחד בחברה. ההשלכות של זה הן מעבר ל-10 מיליון שקלים עליהם דיברתי. ומה עם הרס המשפחה, ומה עם הרס האחים? מה עם אובדן ההכנסה?
אביאל אהרון
איפה הבעיה, במשרד החינוך?
מאיר שני
הבעיה היא בגדול בממשלה. הכול מתחיל בממשלה.
ענבל גבריאלי
אני מצטערת, אני אומרת לכם חד-משמעית שהכסף נמצא במשרד החינוך. אין כאן בעיה של האוצר. יש כאן בעיה של המדיניות במשרד החינוך.
אבי
הם צריכים להיערך אחרת.
ענבל גבריאלי
לא להיערך אחרת אלא לשנות, לפתוח את הראש ולהבין שזה לא דבר רע. לומר את המילה "אוטיזם" בקול רם, לראות שילדים יכולים לתפקד בצורה נורמלית, בצורה שאיננה חריגה. על-פי מה ששמעתי מהורים הבעיה היא בוועדות ההשמה.

עולות כל הזמן שתי טענות כנגד ההורים האלה. טענה אחת היא שיש הורים שמתביישים. שמענו כאן איך אומרים את המילה "אוטיזם" בקול רם.
גל בכר
אני דווקא מתעקשת עליה.
רותי
יש כאלה שמתביישים.
ענבל גבריאלי
יש טענה כלפי ההורים שהם מתביישים, שהם לא רוצים את הסטיגמה על הילד, שהוא בחינוך מיוחד, ובגלל זה מתעקשים למרות שזה לא מתאים לו. יש לנו כאן שתי דוגמאות, של גל ושל מלכי, שהילדים שלהן בשלבים מסוימים היו בחינוך המיוחד.

טענה נוספת שנשמעת – כשהתחלנו את כל עניין חוק השילוב בוועדה משותפת של ועדת הכספים וועדת החינוך והתרבות ניגש אלי מר ארז פרנקל, יושב-ראש ועד ההורים הארצי, ואמר לי: תעזרי לי, יש עכשיו טרנד חדש, רוצים להכניס מפגרים לכיתות של הילדים שלי. חייכתי ואמרתי לו שאין שום סיכוי בעולם שאני אעזור לו בעניין הזה.

אני תמיד נותנת דוגמה, כשעבדתי באיזה מקום לבוס שלי נולד ילד אוטיסט. היום הוא בן 11 ולא יעלה על דל מחשבתך שעומד מולך ילד אוטיסט. ילד מדהים, אינטליגנטי, שיושב ומשחק שחמט.
גל בכר
חבל שלא ראיתם את הקלטת.
מלכי איציק
גם ילד מפגר יכול להיות תורם מאוד לכיתה. טוב שהילדים יכירו את השונה. מביאים לבתי-הספר סמינרים על אלימות ועל סובלנות. אני חושבת שמספיק שיהיה ילד שונה בכיתה כדי שהם ילמדו את זה מעצמם.
מרגלית תירוש
חשוב לי שתשמעו מכתב שהמנהלת של אורן כתבה.
ענבל פוגל
בהקשר למה שאת אומרת, זה פשוט מדהים. אין ספק שזה עושה נפלאות לילדה, לפחות בכיתה שלי, אבל מבחינת היחס של הילדים האחרים אפשר לראות את הסובלנות שלהם, את הסבלנות שלהם איתה, את העזרה ההדדית, לאו דווקא אליה, את האווירה הזאת שנוצרה בכיתה. אם תוכלו לעבור ולשאול את הילדים בהפסקה, ברור להם שלכל אחד יש איזה קושי ובחיים אנחנו לא נצחק מקושי של ילד אחר. הם כל-כך מודעים. ילד יכול לבוא ולהגיד לי: אני רוצה לספר לכיתה על הקושי שלי, שאני צריך להתגבר על הכעס. זאת אומרת, הילדים נתרמים מאוד מהשילוב הזה, גם בינם לבין יעל וגם בינם לבין עצמם. הרי לכל אחד מאיתנו יש איזה קושי. הם כל-כך מודעים לקושי שלהם עצמם, לעזרה לחברים, לסבלנות. זה פשוט מדהים. אם היא תעשה משהו מוזר הם יסתכלו עליי וימשיכו בענייניהם או שילד אחד יעזור לה למצוא. לא יהפוך את הכיתה, לא יהפוך עולמות אלא יעשה את זה בטבעיות. כשהיא עושה משהו ואני עוברת לידה כל הילדים מתעלמים ממה שקורה, יודעים להתעלם, יודעים להסתובב אליי, להמשיך להקשיב. אם היא עושה משהו שהוא קצת מסוכן אני יכולה לפעמים לשלוח מישהו לבדוק. פשוט מקסים לראות איך ילדים בכיתה ב' כל-כך מודעים.
היו"ר אילן שלגי
כשהייתי בבית-ספר יסודי, מכיתה א' ועד ח' היתה איתנו בכיתה ילדה שהיה לה פיגור שכלי וגופה היה מעוות. היא היתה לכולנו כמו אחות, כולנו טיפלנו בה.
ענבל גבריאלי
לפי מה שראינו, ההתנהגות של הילדים בכיתה היתה מופתית. אני מסתובבת בבתי-ספר, לא ראיתי דבר כזה. אני בטוחה שזה לא בגלל הביקור שלנו.
רותי
בכיתה שלי יש ילד שהוא מגמגם כבד מאוד. למרות זה הוא משתתף בשיעורים, הוא מצביע בביטחון והילדים פשוט למדו לחכות עד שהוא יגמור את המשפט שלו. אין לו שום בעיה להצביע. אמא שלו נורא דאגה כשהוא נכנס לכיתה אבל מדהים לראות איך הוא מתפקד.
מאיר שני
אילו היתה לנו כיתה למגמגמים, מה היה יוצא ממנו?
כוכי כהן
אנחנו עוסקים כאן עכשיו בשני מקרים של הצלחות, ונעים לשמוע. אני מחוברת מאוד אל הקו הזה שאתה מוביל. אני חושבת ששילוב של חריג בחברה יכול רק להעלות את הרגישויות החברתיות שחסרות לנו. ענבל פוגל סיפרה מה זה עשה לכיתה. אין ספק בכלל שהיכולת שלנו להכיל את החריג היא היכולת שלנו להכיל את החריגות שבתוכנו, ולא נפתח כאן את הנושא הזה.

החרדות שלי לשלב את הילדים האלה בבית-הספר לא נובעים מחוסר רצון לשלב. אני חושבת שהעובדה שאתה כמנהל בית-ספר מרגיש כל-כך לבד זה דבר שמשתק, למרות שבית-הספר הזה הוא באמת בית-ספר עם חזון, בית-ספר לא רגיל. באים לכאן ילדים מכל רחבי העיר שבוחרים את החינוך הזה, חינוך דתי סבלני. ההישגיות הלימודית היא חשובה אבל היא לא הכי חשובה. נושא של ערכים ובית-חינוך – כאן זה "על השולחן". אנחנו אומרים להורה שרוצה את ההישגים הלימודיים בראש סולם העדיפויות: לא כאן. מבחני המיצ"ב הוכיחו כאן רמת הישגים מעל הממוצע אבל בראש סולם העדיפויות של בית-הספר עומד הנושא הערכי.

אני אומרת כאן באופן אישי, קשה לי לשלב למרות שבבית-הספר הזה ועד ההורים גובה שכר לימוד שמאפשר ללמד עוד שעות ועוד סיוע ועוד הוראה מתקנת. ולמרות זאת, קשה לנו. קשה לנו ברמה שאני מרגישה שאני משלמת מחיר אישי מאוד כבד כדי להצליח בבית-הספר הזה.
רותי סיון
מה היית צריכה?
כוכי כהן
אנחנו מדברים עכשיו על שני מקרים של הצלחה. מבחינתי יעל זה זכות, בית-הספר קיבל מתנה. עשיתי ישיבת סיכום בשני הצוותים של כיתות ב' והמורים אמרו שהם נהנים יותר ללמד בכיתה הזאת. ולמה? בגלל יעל. הם אמרו לי: נתת לנו מתנה. לא רק המחנכת אלא כל הצוות החינוכי.
מאיר שני
זאת התיזה שאני מוביל.
היו"ר אילן שלגי
כמה מורים בנוסף לענבל פוגל נכנסים לכיתה הזאת?
כוכי כהן
מכיוון שבית-הספר הזה נותן דגש מיוחד על כל הצד היצירתי אז תחומי הלימוד המגוונים כאן הם רבים. בכיתה ב' – אני לא רואה את זה כדבר כל-כך חיובי – יש 12 מורים שונים: של אמנות, מוסיקה, דרמה, מדעים, בעלי חיים, חשבון וכולי.
מאיר שני
זה בית-ספר על-אזורי.
כוכי כהן
בגלל המגמה שהוביל משרד החינוך להתמקצעות בחשבון אז יש גם מורה לחשבון. יש פה צוות גדול מאוד של מורים, שאנחנו מנסים לצמצם אותו בגיל הרך. בכיתה ו' יש כבר 15 מורים שונים. הילדים כאן לומדים 44 שעות בשבוע, מסיימים ב-15:15, זה יום לימודים ארוך בזכות השעות שמממנים ההורים.

קודם כול, אני מברכת מאוד על היוזמה שלכם לבוא ולראות, אני באמת-באמת מברכת על זה. אשמח לבוא ולדבר בוועדת דברת, אני חושבת שיש לי הרבה מה לומר בתור מנהלת בית-ספר שמצליח בחינוך. מה שראיתם בכיתה, האקלים – זה האקלים הבית-ספרי. לא היתה פה הצגה. זה הילדים, אלה הכיתות וכך לומדים כאן, עם המון כבוד והמון דרך-ארץ.
מאיר שני
זה עולה הרבה כסף להורים. אי אפשר לעשות את זה היום באופקים או בשדרות.
כוכי כהן
אני רוצה להגיד לך שאם היה לי "קרן קרב" בתוך בית-ספר שכונתי אז הייתי יכולה פחות או יותר להרים אותה רמה של לימודים.
מאיר שני
אבל אין "קרן קרב" לכל המדינה.
כוכי כהן
ההורים כאן מממנים משהו שבבית-ספר בשכונה אולי הם היו מקבלים בחינם. משלמים כאן 450 שקל בחודש פר ילד. יש גם 30 ילדים שלא משלמים בכלל ובית-הספר מקבל אותם. בקהילה האתיופית יצא שֵם לבית-הספר שכדאי לבוא רק לכאן. אתה שואל הורים: למה אתם לא הולכים לבית-ספר ליד הבית? והם אומרים: אמרו לנו ללכת רק לכאן.
מאיר שני
אתם בוחרים את התלמידים או ההורים בוחרים?
כוכי כהן
יש צוות קבלה שמורכב מהנהלת בית-הספר ומההורים. אנחנו מחויבים לקבל בבית-הספר את כל התושבים שנמצאים בשכונה, ובדרך כלל הם גם לא משלמים שכר לימוד. לפעמים יש סיבות לכך. מכיוון שבית-הספר הזה נותן הרבה הוא לא יכול להכיל כאן אנשים שמראש באים ואומרים: אנחנו לא יכולים לשלם, אבל מי שמתעקש על החינוך הזה, לא כדי לנצל את הרשויות ולהיכנס לבית-ספר טוב אלא באמת מאמין בבית-הספר אז גם אם הוא ישלם 100-200 שקלים בחודש הוא יכנס וילמד כאן. דרך אגב, בעיני כשאדם משלם בשביל חינוך, הרבה פעמים ההתייחסות שלו למערכת שונה. אני רואה משפחות במצב כלכלי בינוני ומטה שאומרות: פה ילדינו ילמדו, אנחנו רוצות לשלם. יש בזה גם שינוי בהתייחסות לבית-הספר.

התחלתי לומר שיש כאן כיתות בהן אנחנו משלבים ילדים שלא צריכים ועדת השמה, מקרים גבוליים. שם אנחנו נופלים בגדול. בכיתה ו' יש 5-6 ילדים עם רמת פגיעות גבוהה מבחינה רגשית – ילדים היפראקטיבים, או מספר גדול של ילדים להורים גרושים, אמא שעוזבת את הבית ומשאירה 5 ילדים עם האבא, ילד שבא לבית-הספר עם בעיות רגשיות ש"חבל על הזמן". זה קשה לנו מאוד. לא עם יעל אני מתמוטטת ולא עם הילד עם תסמונת דאון. דרך אגב, הכיתה המקדמת הגיעה אלינו השנה עם הילד, לא אנחנו הכנסנו אותו לכיתה מקדמת. הילדה עם תסמונת דאון שהיתה לנו לפניו למדה בכיתה רגילה.

אם אתם קשובים ורוצים באמת לשמוע איפה קשה – לפי דעתי בנושא שילוב ילדים חריגים – לכו על זה בהכנה רצינית של המערכת ושל המורים. זה יעשה לנו רק טוב. אבל המקום שקשה לנו באמת זה איפה שהילד לא מאובחן ולא זכאי. אתה לא מקבל סיוע, אתה לא מקבל כלום. בבית-הספר הזה לומדים 25 ילדים בכיתה לכל היותר. בבית-הספר הזה יש כיתות קטנות ביחס לבתי-ספר אחרים וזה עדיין קשה לנו. אם אני מאבדת כוחות ואנרגיה, זה שם. אנחנו עושים הכול, הכול כדי שהם יצליחו אבל אני חושבת שבהכשרה של המורים לא תמיד יש לנו את הכלים. דרך אגב, ענבל פוגל במקרה למדה חינוך מיוחד וזה גם חלק מסוד ההצלחה שלה כי היא יודעת כיצד לגשת. מורה שלמד חינוך רגיל לא תמיד יידע לגשת. אני לא יודעת מה יהיה בכיתות ג' ו-ד'.
מלכי איציק
אני חייבת להתייחס למשהו חשוב מאוד שהיא אמרה, וזה מתקשר למה שאמר יושב-ראש ועד ההורים. הקושי הגדול של מערכת החינוך כרגע הוא לא ילדי החינוך המיוחד. הקושי העיקרי הוא עם הילדים המופרעים, האנרגטיים, ההיפראקטיביים שנמצאים בתוך המערכת, הילדים שיש להם בעיות במשפחה בגלל שההורים גרושים או בגלל כל מיני דברים, זה הבעיה של המערכת. תהיה טעות להשליך את זה על חוק החינוך המיוחד. יש כאן שני דברים שונים. יש לנו ויכוח עם הבג"ץ שהגישו חברי הכנסת הרצוג וארדן משום שהם לקחו את העניין למקום של הבעיות האלה, שהן בעיות כבדות מאוד אבל מערכת החינוך הרגיל צריכה לפתור אותן. אי אפשר לקחת ולהפיל הכול על החינוך המיוחד. צריך לעשות כאן הפרדה ברורה בין שני דברים. מה שהיא אמרה זה מה שאנחנו שומעים פעמים רבות. המורים מתקשים להתמודד עם ילדים שהם לא מסוגלים להשתלט עליהם, מה גם שלא נותנים להם די הכשרה איך לנהל כיתה כשיש בה ילד מפריע. אבל זה סיפור אחר. זה לא החוק שאנחנו מדברים עליו. היא ציינה בעיה קשה מאוד במערכת החינוך. אני רוצה להגיד שגם ילד של חינוך מיוחד כשמכניסים אותו לכיתה ולא נותנים לו את התמיכה זה קשה. אבל אנחנו מדברים כאן על שני נושאים שצריך למתוח ביניהם קו. הבעיה שאת נוגעת בה היא בעיה שאתם צריכים לטפל בה, איך עוזרים להורים לטפל בילדים שקשה להם, הילדים הרגילים. החוק שלנו הוא על הילדים המיוחדים, שזה פרשה בפני עצמה.
גל בכר
מה שאמרת חשוב לי מאוד, מה יהיה בכיתות ג' ד' ו-ה'. אני לא הסכמתי שמורות של חינוך מיוחד יטפלו בילד שלי. פעם אחת נכנסה מדריכה מהחינוך המיוחד ואמרתי לה: אני לא אשלח את הילד לבית-הספר בימים שאת מגיעה, כי היא כל-כך הזיקה במעט שהיא עשתה. מה שהילדים שלנו צריכים זה מורות שיודעות ניהול כיתה. המורה שראינו היום יודעת ניהול כיתה אבל לא כל מורה בחינוך מיוחד יודעת לנהל כיתה כמוה. זה סוד ההצלחה. הילדים שלנו צריכים אנשים שמנתחים התנהגות. ענבל פוגל יודעת ולכן היא הצליחה להשתלט על הכיתה.

בגלל שיש לי ילד גם בחינוך הרגיל וגם בחינוך המיוחד אני אומרת לכם שמה שקרה לחינוך המיוחד הוא שאין לו אתגר. כל האנשים המאותגרים משום מה נמצאים היום בחינוך הרגיל ומהחינוך המיוחד נעלם האתגר. בחינוך המיוחד לא מאמינים מספיק בילדים, הם לא בודקים את עצמם ולכן הם לא מאמינים בילדים. אני שואלת מנהלי בית-ספר של חינוך מיוחד: על סמך מה אתם אומרים שאתם מצליחים? האם בדקתם את עצמכם? מה קרה לילדים שלומדים שם, איפה הם היו ואיפה הם נמצאים היום? מה זה כל התרופות הפסיכיאטריות שאני רואה בגיל 11, 12 ו-13, זה הצלחה שלכם? איפה האתגר? האתגר הוא בחינוך הרגיל. משהו נורא רע קורה לחינוך המיוחד ואף אחד לא נותן עליו את הדעת. פרופ' מלכה מרגלית כתבה דוח פנטסטי והראתה מה קורה לחינוך המיוחד, שהוא התפוגג.
רותי
אני מצטרפת לכל מילה שהיא אומרת. אני אומרת כמורה בחינוך הרגיל, תראו אילו אתגרים עומדים בפניי בתוך הכיתה. לפעמים יש ילדים שהם מאוד גבוליים וצריך לדעת להמשיך לנהל את הכיתה ולהגיע להישגים בכל הרמות.
מרגלית תירוש
אני רוצה להודות קודם כל לרותי ואבי על החשיפה ולכוכי כהן ולענבל פוגל על האירוח. פשוט מרגש. אנחנו מחזיקים אצבעות ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לעזור לבית-הספר.
כוכי כהן
אני מזמינה אתכם לבית-הספר הזה, לא רק בקטע של שילוב ילדים אוטיסטים, לבוא ולראות יום רגיל בבית-ספר כדגם שיכול להיות בבתי-ספר אחרים ברחבי הארץ. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:25

קוד המקור של הנתונים