כנסת פתוחה

פרוטוקולים/מעמד האישה/8429



5
הוועדה לקידום מעמד האישה - 9.2.04

פרוטוקולים/מעמד האישה/8429
ירושלים, ט"ו באייר, תשס"ד
6 במאי, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 79
מישיבת הועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום שני', י"ז בשבט התשס"ד, 9.2.04 שעה 10:30


ס ד ר ה י ו ם

נשים ככוח עבודה זמני - מחקר בנושא תופעת העסקת עובדים באופן זמני-קבוע מטעם שדולת הנשים בישראל

חברי הוועדה: היו"ר גילה גמליאל
אתי ליבני
חן רשף

עמיה ברק, מנהלת המח' למעמד האישה בשירות התעסוקה
שרי כהן, ממונה על מעמד האישה, משרד התמ"ת
עו"ד רבקה שקד, ממונה על מעמד האישה, משרד האוצר
משה בר סימן טוב, משרד האוצר
פרופ' רות בן ישראל, אוניברסיטת תל-אביב
עו"ד אלה גרא, מנכ"ל שדולת הנשים בישראל
ד"ר אורלי בנימין, שדולת הנשים בישראל
ד"ר מיכל פרנקל, שדולת הנשים בישראל
רינה בר-טל, שדולת הנשים בישראל
ד"ר זוהר קרתי, חוקר, שדולת הנשים בישראל
אגט קראוס, שדולת הנשים בישראל
דפנה רובינשטיין, שדולת הנשים בישראל
אורלי אריה, שדולת הנשים בישראל
אורלי ביטי, שדולת הנשים בישראל
בת שבע שטראוכלר, הרשות לקידום מעמד האישה, משרד רה"מ
ירדן שחר, מנהלת מכירות ארצית, חברת אורטל
דליה נרקיס, מנכ"ל חברת מנפאואר
גב' סוזאן בראון, מטעם שדולת הנשים, הדסה ישראל
עו"ד שירי רגב-מסלם - "איתך" משפטניות למען הצדק החברתי שרה טנן, רכזת תלונות קו לעובד, ירושלים

הלית מגידו

דלית אזולאי

חבר המתרגמים בע"מ




נשים ככוח עבודה זמני - מחקר בנושא תופעת העסקת עובדים באופן זמני-קבוע מטעם שדולת הנשים בישראל

בוקר טוב. ברשותכם, אני רוצה לפתוח את הישיבה.

היום אנחנו נדון בסוגייה של נשים ככוח עבודה זמני, שחשפו בפנינו שדולת הנשים בישראל. אני רוצה להודות בהזדמנות הזאת לגב' רינה בר-טל העומדת בראש השדולה. ויוצג בפנינו המחקר, הנתונים החדשים שנחשפו בכל מה שקשור לתופעת העסקת עובדים באופן זמני. ליתר דיוק, באופן קבוע על תקן זמני.

אני עברתי על התקציר שהיה ברשותי, והנתונים די לא מפתיעים. בהיבט הזה אנו רואים, אנחנו חשופים שוב לעוד נקודה שבהם הפערים, בכל מה שקשור בין נשים לגברים, הבעיה היא בכלל בעיה בכל מה שקשור לחברות כוח-האדם. מפאת המספרים, אז הנקודה פוגעת יותר בנשים, מכיוון שבמקרה הספציפי הזה מתוך ה100- אלף עובדים בחברות כוח-האדם השונות, אז מרבית העובדים הן עובדות שהן נשים.

וכאן אנחנו נצטרך בכלל לדון בסוגייה. אני מאוד מצטערת על כך שוועדת העבודה והרווחה של הכנסת לא ראתה לנכון כן לדון בסוגייה ובמחקר. כי לטעמי הבעיה היא מעבר לגבולות הוועדה לקידום מעמד האישה. יחד עם זאת, אנחנו היום נעלה את הדיון ובואו נקווה שהוא גם יתפתח בעתיד לכיוונים המתאימים והראויים שצריכים לתת את הדעת לגבי הסוגייה הזאת.

אבל בל נשכח שהוועדה כאן היא הוועדה לקידום מעמד האישה ואנחנו נצטרך לצמצם ולהוציא מהמחקר את כל הערך מוסף שקשור ישירות אלינו בפעילות הזאת.

תודה רבה ותודה מיוחדת לוועדה שמצאה לנכון לדון במחקר הזה. אנחנו עובדות ועבדנו על
המחקר הזה כשנתיים. הממצאים שלו מונחים כאן בפני כל חברי וחברות הוועדה.

אני רוצה להודות לכל וועדת ההיגוי שהשתתפה ועבדה על המחקר הזה. ואני מציעה שפשוט נעביר את רשות הדיבור לחוקרות. אגט בבקשה, תנהלי את הסדר.

תפתח בדברים פרופ' רות בן-ישראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א.

אני התבקשתי להציג בדברי הפתיחה, את עיקרי המחקר שערכה שדולת הנשים. בעצם צריך לציין שמי שערך את המחקר בפועל זה דפנה רובינשטיין ומר מלאכי קרנצלר שלא הגיע, אבל היה גם גבר שהשתתף במחקר.

והמחקר עסק בהעסקת עובדות ע"י קבלני כוח-אדם ועם נושא שבעצם עסקו בו הרבה, גם בחקיקה וגם בפסיקה. אבל לפי מה שנראה המסקנות של המחקר זה שבעצם כל מה שהוסדר בהקשר הזה, נותן לנו, במילה אחת, "ישרא-בלוף" כלומר אנחנו במצב שהעובדות או העובדים שמועסקים ע"י קבלני כוח-אדם, הם בבעיה חמורה.

וקצת נתונים שאנחנו נבין מדוע הם בבעיה חמורה - ראשית ההעסקה ע"י קבלני כח-אדם מנציחה מעמד שהוא מעמד של עובד זמני-קבוע, שהוא מעמד נחות ופסול. וכמה נתונים כדי שאנחנו נדע מדוע זה נחות ופסול. השכר הממוצע של עובד קבלן נמוך ב60- אחוז מהשכר הממוצע של שכיר רגיל. 50 אחוז מעובדי קבלני כח-אדם משתכרים שכר מינימום ובמקרים רבים אפילו פחות משכר המינימום. על 95 אחוז מעובדי קבלני כח-אדם נכפתה צורת ההעסקה הזו. זה לא שזה דפוס העסקה שהעובד בוחר, הוא יכול לעבוד כך, הוא יכול לעבוד אחרת, אלא זה צורת העסקה שהיא כפויה על אותם עובדים.

ואם דיברתי עד עכשיו על מספרים כללים ביחס להעסקת עובדים ע"י קבלני כח-אדם, אז כמה נתונים שיראו שהבעיה היא בכל זאת בעיה של נשים יותר מאשר בעיה של גברים. אז מהמחקר אנחנו למדים שנשים מועסקות פי 1.5 יותר ע"י קבלני כח-אדם מאשר גברים. ונתון שני, נשים מועסקות זמן רב יותר בדפוס הזה של העסקת עובדים ע"י קבלני כח-אדם בהשוואה לגברים. נשים בממוצע מועסקות 26.2 חודשים, לעומת גברים שמועסקים בדפוס הזה רק 13.8 חודשים.

וכדי שנבין איפה הבעיות וכיצד אפשר לנסות לחפש פתרונות - אני רוצה קצת להסביר מהי צורת ההעסקה הזו. אז יש לנו את רות שהיא עובדת של קבלן שמתקשרת בחוזה עם קבלן כח-האדם שהוא המעסיק של רות וביניהם נקשר חוזה עבודה. יש לנו את גדעון שהוא מעסיק בפועל שהוא קושר חוזה עסקי עם קבלן כח-האדם ועפ"י החוק העסקי, מציבים את רות לעבוד אצל גדעון. זאת הסיטואציה, שבמסגרתה אנחנו חיים.

אז תגידו מה רע - יש לה עבודה ויש לה מעביד ויש לה חוזה עבודה. אז נראה למה זה רע - קודם כל, אנחנו יודעים שהעסקת עובדים ע"י קבלני כח-אדם היא פסולה, זה רע. קודם כל יש לנו תנאים שונים - רות עובדת במפעל של גדעון - במפעל של גדעון מועסקים שני סוגי עובדים, עובדי קבלן כמו רות ועובדים שגדעון שכר בעצמו. וכל הקבוצה של העובדים עובדת עפ"י תנאי עבודה שונים.

אני יכולה לומר לכם, אני נציבת קבילות לענייני הטרדה מינית באוניברסיטה, אז לדוגמא, עובדת קבלן שהטרידו אותה מינית שהיתה מוטרדת בעבודה באוניברסיטה, הדבר הראשון שעושים, מזיזים אותה הביתה. כלומר, זו צורת טיפול אחרת מאשר הטיפול בעובדים הרגילים.

גם עם נשים בהריון יש את אותה הבעיה.

אפשר להגיד הרבה על העסקת נשים בהריון. חוץ מזה, עובדת של קבלן אפשר לפטר אותה ללא
סיבה. בשעה שאם היא היתה עובדת ישירות ע"י גדעון - אז יש פרוצדורה לפיטורין, יש ועד עובדים, יש מי שיגן עליה. אבל פה כל מה שגדעון צריך להגיד, תפסיקו להביא לי אותה, תפסיקו להציב אותה אצלי והיא עפה הביתה. לא צריך שום סיבה.

והדבר הנוסף יש לה עבודת ארעית ללא כל יציבות. היא במצב שיכולים להגיד לה מהיום להיום, תלכי, תפסיקי, תבואי, תעברי פה, תעבדי שם. אין לה שום יציבות בעבודה. והחשוב מכל שבעצם יש לנו כאן אפליה, אפליה על בסיס חדש. אפליה מטעם חדש שבאותו מקום עבודה עובדים שני סוגי עובדים, עם תנאים שונים וזה למעשה אפליה בין העובדים.

אז צורת ההעסקה של האנשים שמוצבים לעבודה באמצעות קבלני כח-אדם. החוק ניסה לבוא לעזרת העובדים האלה. ותיקנו את החוק וחוקקו שני סעיפים. הוראה אחת אמרה, שיש להשוות את תנאיו של עובד קבלן כח-אדם לתנאי העבודה של העובדים של גדעון. כלומר, לחסל את האפליה. המחוקק בסעיף 13 לחוק, נתן לנו תשובה לבעיה. ואנחנו נראה תכף מה קורה עם התשובה הזאת.

והיה לנו תיקון נוסף, בסעיף 12 (א)(ג) לחוק - שאמרו, שבמידה ועובדת של קבלן כמו רות מועסקת באותו מקום עבודה יותר מ9- חודשים, היא הופכת להיות העובדת של המעסיק בפועל. ובעצם מתחסלת תופעת העסקת העובדים ע"י קבלני כח-האדם. אז מעבר לזה שהכנסת בחוק ההסדרים הקפיאה את הפעלת הסעיף, אבל גם בלי זה אנחנו נראה מה בפועל קרה, למרות שלכאורה החוק נתן תשובות.

למעשה, מצבן של הנשים לא השתפר ולא השתנה על-אף תיקוני החקיקה. המציאות מלמדת שהשוואת תנאי העבודה של עובדות הקבלן לתנאים של העובדים אצל המשתמש, אצל המעסיק בפועל, לא מתבצעת. אין במציאות שום השוואת תנאים. והמציאות מלמדת דבר נוסף שהעובדות לא מועסקות 9 חודשים כדי שהן תוכלנה לעבור להיות עובדות של המעסיק בפועל.

מהמחקר נחשפתם לנתון של כמו שיש רגרסיה. כלומר, במקומות כאלה שבהם חלק מהעובדות מועסקות דרך כ"א וחלקן מועסקות כשכירות של המעסיק, שבהם מפסיקים עבודה קבועה של נשים ומעבירים אותן.

יש הרבה מקרים שנשים נשכרו מראש לעבוד אצל המעביד ובשלב מסוים מעבירים אותם לעבוד אצל קבלן כ"א.

באיזה תירוץ, או שהם לא צריכים תירוצים?

שום תירוץ, המעסיקים לא רואים את עצמם מחויבים לתירוצים. זה קרה עכשיו לאחרונה
אפילו באופרה. את המקהלה פיטרו ושכרו מקהלה דרך קבלן כ"א שהיא תשיר כשצריכים, ולא תשיר כשלא צריכים. ובלי שום סיבה, אלא פשוט זה יותר נוח להם ויותר זול להם. כי הם יכולים לפטר, יש להם גמישות ניהולית.

אם כך החוק לא מקויים. אין השוואת תנאים מפני שקודם כל, לשון החוק לא ברורה. למי משווים, לאיזו דרגה ולאיזה עיסוק משווים. שנית, שום עובד אישית לא מסוגל להרים בכוחות עצמו תביעה כזו של השוואת תנאים. אז החוק לא מקויים בעניין השוואת התנאים. עכשיו בעניין ה9- חודשים שהיא תעבור להיות עובדת של המעסיק בפועל, גם זה לא מקוים. וזה נעקף ע"י שני דברים.

החוק חל רק על העסקת עובדים ע"י קבלני כח-אדם. החוק לא חל על קבלני שירותים. אז יש הוראה בממשלה, למשל בין משרדי הממשלה ממשרד האוצר, שיפסיקו להעסיק עובדים ע"י קבלני כח-אדם ויעברו להעברת עובדים ע"י קבלני שירותים. וע"י זה עוקפים את תחולת החוק. אחת המסקנות שהמחקר הגיע אליו, זה שצריך לשנות וגם להחיל את החוק קבלני שירותים.

דבר שני, יש הוראה לפטר עובדות לפני שהן מגיעות ל- 9 חודשי העסקה, וע"י כך להימלט מהצורך להפוך אותן לעובדות של המעסיק בפועל. אפשר היה לחשוב שביהמ"ש יעזור, שהפסיקה תפתור את הבעיה. אז הפסיקה אמנם שיפרה, אבל עדיין לא פתרה את הבעיה. המצב של עובדת קבלנית כח-האדם של רות השתפר אם ביהמ"ש יאמר, שקבלן כח-האדם הוא למעשה קבלן קש. ומי שמעסיק בפועל זה המעסיק הישיר, שהוא יהיה המעסיק של עובדת הקבלן, ואז לא תהיה בעיה.

אבל המציאות מלמדת שנשים לא הצליחו כמעט להוכיח שהקבלן הוא קבלן קש. החריג היחיד שאפשר לומר, הנדיר, זה עניין קלדניות בתי המשפט שזו היתה תביעה קיבוצית ושם הצליחו. אבל זה לא קורה הרבה מפני שיש קושי נורא גדול לנהל תביעה כזו. ועובדת לבד לא מסוגלת לנהל תביעה כזו. רק אם יש ארגון מאחריה הוא יכול לספק לה את הכלים לניהול תביעה כזו.

אני עוברת למסקנות. אני לא יכולה לתת את כל המסקנות, אבל אני אתן כמה הבהרות,highlight , של המסקנות. עיקרי ההמלצות במישור המשפטי. קודם כל להרחיב את החוק ולהחיל אותו גם על קבלני שירותים, לא רק על קבלני כח-אדם. מסקנה שנייה, להפסיק את הדלת המסתובבת הזו שמפטרים עובדת לפני שהיא הגיעה ל- 9 חודשי העסקה וע"י זה מתחילים עם עובדת חדשה. לאסור את הדלת המסתובבת ולקצר את התקופה מ-9 חודשים ל-3 חודשים. מסקנה שלישית, נוצר מצב שהעובדות שהועברו ממקום עבודה אחד למקום עבודה אחר, לא צברו בשום מקום זכויות, כמו פיצויי פיטורין וותק וכל מיני דברים שנצברים. כעובדות זמניות הן בכל מקום עבדו פחות מדי זמן כדי להתחיל לצבור תקופות. ולכן צריך לקבוע הסדר לצבירת זכויות של עובדים זמניים .

צריך להתנות את חידוש הרשיון של קבלן כח-אדם שתהיה לו היסטוריה חיובית שהוא שילם שכר מינימום, שהוא לא עקף את חוקי המגן וכד'. וצריך בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וזה עניין לוועדה הזו. הוועדה הזו יכולה ליזום את זה כי זה כבר שייך לחוקי מעמד האישה. להוסיף טעם לאיסור אפליה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה שיאסור אפליה בתנאי עבודה בין עובדי קבלן לעובדי מעסיק בפועל.

לגבי תחומים אחרים. בתחום המוסדי, ההמלצה היא הידוק הפיקוח על סוחרי כ"א בכל הקשור למהגרי עבודה, קבלנות עבודה ותיווך עבודה. במישור החברתי, יש לנו המלצה לחשוף ולצאת בפומבי. שיהיה מנגנון, שיעסוק בחשיפה פומבית של כל "הבלוף" הזה של העסקת העובדים ע"י קבלני כ"א, המשמשת כלי לגיטימי כביכול לאפליה, להרעת תנאים וכדומה. לנסות וליצור קואליציה בין ארגונית בכל מיני ארגונים. ארגונים חברתיים, ארגוני נשים וכד'. שתתמוך בעובדי קבלני כח-האדם. ובמישור התקשורתי לבצע רייטינג של קבלני כח-אדם שישמש להוקעה חברתית של התופעה.

נראה לי שבזה יכולתי בדברי פתיחה לסקור על קצה המזלג על התופעה ועל המלצות המחקר.

כשהחלטנו לחקור את התופעה הזאת, הגענו למצב שראינו שהתופעה היא מאוד מורכבת. ולכן
החלטנו להעסיק שני חוקרים שכל אחת ואחד מהם בחנו אספקט שונה.

אני מזמינה את מלאכי קרנצלר שבדק את ההיבטים המוגדרים "החברתיים והארגוניים" להציג את חלקו במחקר.

מה שאני יכול להגיד, סה"כ אני אתמצת את המחקר בעיקרי הדברים שבעצם כולנו מרמים את
עצמנו ובעצם גם אנחנו ממשיכים לרמות את עצמנו. זה במשפט אחד, מה שקורה.

דוגמא למה אנחנו ממשיכים לרמות את עצמנו כציטוט של מנהל משאבי אנוש בארגון בריאות גדול, כך הוא אמר. אחרי החוק, אני שואל אותו מה אתה עשית - ואז הוא אומר, ישנם הרבה תפקידים שהגדרנו שיהיו לעולם זמניים. מוקדנית וקלדנית, במיוחד מוקדנית וקלדנית בעיקר תפקידים של נשים, אנחנו רואים בהם זמניים לתמיד. ז"א, אנחנו לוקחים תפקיד שצריך להיות קבוע ואנחנו קוראים לו "זמני".

התופעה הזאת היתה וממשיכה, אולי אפילו מתעצמת באופן פרדוכסלי, כי החוק מכיר את הלחץ הציבורי כמו תופעה קיימת והתופעה ממשיכה.

עוד שלושה דברים - קודם כל המיוחד בתופעה בארץ, שהיא בשיעורים הרבה יותר גבוהים ממדינות העולם, אפילו ממדינה מערבית שיש בה הכי הרבה, אנחנו מדברים 2.5 אחוז, בארץ זה אומר 6 אחוז ומעלה של תבנית ההעסקה, בארץ התופעה היא בקנה מידה גבוה במיוחד. דבר נוסף שחשוב בהיבט הזה, היא הפגיעה בתנאים הסוציאליים של אנשים. פגיעה בתנאים הסוציאליים בכלל, נשים במיוחד זקוקות לתנאים סוציאליים המגנים עליהן, ופה יש פגיעה מיוחדת בנשים.

דבר נוסף מאוד מיוחד, כולם נגד התופעה הזאת. לכל מי שאתה מדבר איתו, לכולנו, זו תופעה בלתי נתפסת. כלומר, קפיטליסט הכי קיצוני יגיד לכם, באמת לא יכול להיות שיש כזה מצב, לא יכול להיות ששני עובדים באותו תפקיד, יזכו לתנאים שונים, אי אפשר להבין את זה. כולם נגד התופעה, ובכל זאת התופעה ממשיכה.

הדבר שהכי חשוב פה זה, מה שאני קורא לו "ישרא-בלוף". ז"א, מערכת שמרמה את עצמה. עכשיו, מי שמרוויח בגדול זה אותו מתווך ומי שמפסיד בגדול זו אותה עובדת שלא מקבלת את התנאים שלה. אבל יש פה עוד דבר, מי שחושב שהוא מרוויח בקטן וזה הארגונים הציבוריים והפרטיים, בעצם הוא מפסיד בגדול כי אותן עובדות שלא מקבלות את אותם תנאים בסיסיים, יחזרו בדרכים שונות לארגוני הרווחה לארגוני הבריאות וכו'.

לאחר התיקון לחוק, יש המשך ל- "ישרא-בלוף". מעסיקים מתפקדים כאילו זמני בטכניקות שונות. ההעסקה פה עוקפת את החוק וקוראים לזה: חברות שירותים, חברות בת, ביקור חוץ, פרוייקטים וכו'. אלה מלים ומושגים, שבעצם המטרה שלהם היא אחת, לנתק את העובד מהארגון וע"י כך לפגוע במשהו מאוד בסיסי.

אני אסכם את זה במשפט אחד. ה- "ישרא-בלוף" ממשיך. אנחנו חושבים, אנחנו מרמים את עצמנו כאילו שאנחנו מרוויחים, אבל כולנו בעצם סובלים מהתופעה הזאת.

עו"ד דפנה רובינשטיין, אשר בחנה את ההסדרה המשפטית של המסחר בכח-אדם בישראל.

בוקר טוב. יש לי בקשה קצת לא מקובלת במעמד כזה ובמיוחד על הבוקר, יש לי בקשה פיזית, אני
מבקשת לפני שרוצים לשאול כל מיני שאלות, קודם כל תקשיבו. אם אתם תקשיבו היטב עד סוף הדברים שלי, למרות שחלק מכם לא יאהבו את זה, ובמיוחד מנכ"ל מנפאור, אתם תשמעו את המסר העיקרי והבסיסי שעולה ממצאי המחקר שלי.

המסר שלי על רגל אחת בגדול הוא כזה - את האחריות המוסרית ואת האשמה ביחס לבעיית כח-אדם בישראל אפשר למצוא בכמה מקומות. אפשר למצוא את זה לא רק במדינה או בקרב פרופסיונליים או בקרב בירוקרטיה - אפשר למצוא את זה גם בשוק. את האחריות אפשר למצוא גם בשוק - אבל לא סתם שוק - אלא בשוק העולמי, בתאגידים רב-לאומיים.

בד"כ כשאנחנו מדברים על בעיית כח-האדם, אנחנו מדברים תמיד על אותם שחקנים. ההסתדרות, ארגוני העובדים, שיש אנשים ציניים שיגידו שהם רוצים לגזור את הקופון, את הכסף שהחוק מאפשר להם. אנחנו מדברים על פרופסיונליים באוצר, אנחנו מדברים על בירוקרטיה, אנחנו מדברים על המדינה.

אני רוצה לדבר על זה מזווית קצת שונה שעד היום לא כל-כך דיברו עליה, זווית שלא מדברת רק על הבעיה של כח-אדם כבעיה של המדינה. למשל מנכ"ל מנפאואר בכנס הקודם שהצגנו את הבעיה אמרה, שהבעיה שכל כח-אדם בישראל מה שמיוחד בה, שהיא בעיה של המדינה. בעצם היא הציגה הסבר שדומה קצת להסבר הקודם של ה- "ישרא-בלוף".

אז אני רוצה לעמוד דווקא על המאפיינים האחרים - על המאפיינים האלה שקיימים בכל העולם. כי אנחנו לא המצאנו את הפטנטים של ה- "ישרא-בלוף". לפני שאנחנו, המוח היהודי חשב על זה - היו עוד אנשים שייבאו את זה לישראל עוד לפני שהמדינה המציאה את הפטנטים האלה. אז מה שמנכ"ל מנפאואר אמרה בכנס הקודם, היא אמרה, אנחנו הרעים ששכרנו בכח-אדם, אבל היה מי שרצה לקנות. נוצר מצב שממנו הכל מרוויחים, wining situation.

המדינה שרצתה להתמודד עם יחסי עבודה וגופים עסקיים שניצלו את ההזדמנות. אבל הסיפור הזה שמנכ"ל מנפאואר סיפרה, הוא סיפור פורמלי וחלקי ביותר. זהו סיפור שמבליט את המדינה כאשמה. מה שאנחנו רגילים לחשוב שהמדינה הרי מחוקקת את החוקים. זה סיפור שמתעלם מהשוק, זהו סיפור שלא נותן שמות של אחראים לבעיה. זאת בעיה ללא סוכנים, ללא אחראים מוסריים. וכשאין לנו אחראיים מוסריים, אז אין אחריות.

זהו גם סיפור שאין לו מחירים חברתיים מוסריים. ז"א, כולם מרוויחים ממנו, זה הוא wining situation . ואני רוצה לדבר על האחראים החברתיים. אני בחרתי את ההסדרה של כללי המשחק בענף כח-האדם לפי האחראים, לא רק לפי המלים והחוקים, אלא גם לפי המעשים. בעקבות ההתחקות שהתחקיתי אחר ניסיון לשפר את מצב של עובדי כח-אדם בשנת 2000, אני מצאתי שכאשר מסתכלים על עובדות מאוד פשוטות, מגלים שלא רק המדינה אשמה, אלא גם השוק אשם. ולא רק שהשוק אשם, אלא שהשוק נכנס וחודר למדינה.

השוק משתלט על המדינה, על משפט המדינה, באמצעות פעילות מאחרי הקלעים של המשפט. באמצעות גדודים של לוביסטים שנשכרים פה בכנסת לקדם את מיסוד המסחר בכח-האדם, לוביסטים שלא התעכבו בכניסה כמו רובינא, באמצעות בג"צים, באמצעות מימון כנסים הקוראים לאיחוד מחנות בענף כח-אדם, באמצעות הכלי שבצורה מסורתית תגן על העובדים, באמצעות הסכמים קיבוציים שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כמגינים על עובדי כח-אדם. בהסכמים הקיבוציים האלה ארעה תופעה מאוד מוזרה.

מאוד קל להבין את הנסיעה הזאת של בעיית כח-האדם בין המדינה לשוק וחוזר חלילה, אם לוקחים כדוגמא את שלושת האנשים המרכזיים בישראל שמתפרנסים ב10- השנים האחרונות מטיפול בבעיית כח-אדם. יוסי קוצ'יק, אוריאל לין וחה"כ הירנשזון. יוסי קוצ'יק התחיל את הקריירה המקצועית שלו והיה ממונה על עובדי כח-אדם במגזר הציבורי, במדינה. פעם מטעם הממשלה ופעם מטעם האוצר. לאחר מכן במסגרת מסלול הקידום המקצועי שלו, יוסי קוצ'יק זכה לקידום גלובלי. הוא נשכר להיות יו"ר קבוצת מנפאואר בישראל. קבוצת תאגידים רב-לאומי השוכרת בכח-עבודה של מעל מיליון עובדים בעולם. ומהם כ40- אלף עובדים בישראל.

מנפאואר ישראל שייכת לסוג יחסית חדש של שחקנים בלתי מוסריים ואשמים בפוטנציה. תאגידים רב-לאומיים, אלו שחקני שוק עולמי שיש להם משאבים כמעט כמו למדינה. יוסי נסע בין המדינה לשוק. בחודש מאי 2002 בכנס על החוק, הוא הוביל מהלך לאיחוד הכוחות בענף. הוא הוביל מהלך לקדם חתימה על הסכם קיבוצי בענף. ההסכם הקיבוצי הזה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמיטיב עם עובדים, הגדיר שורה של תחומים שלמים שאפשרנו באופן מאוד אבסורדי את המשך ההכרה של משפט העבודה המגן על השוויון. הוא הגדיר שורה של מקצועות שלמים שפטורים משוויון, פטורים מאחריות מוסרית ומשפטית.

אוריאל לין - אוריאל לין הוא כיום שחקן שוק. הוא יו"ר איגוד לשכות המסחר. איגוד לשכות המסחר היא קבוצה גדולה של יצואנים ויבואנים במגזר הפרטי. הוא גם בעלים של המתחרים הישראליים של מנפאואר, של חברה בינונית למסחר כח-אדם בישראל. לפי כ12- שנה לין היה פורמאלית שחקן מדינה.

לין קידם במסגרת המדינה כיו"ר וועדת חוק חוקה ומשפט, את החוק הראשי שיצר את בעיית כח-אדם בישראל, את חוק המכרזים. חוק המכרזים קבע חובת מכרז לשירותי כח-אדם לא פרופסיונלי, במחיר הכי זול. החוק הפך את העובדים לסחורה. אבל למרות שלין היה בזמנו שחקן מדינה, הוא בעצם קידם חוק של השוק. חוק המכרזים היה חוק שהועתק מהסכמים של הארגון הקפיטליסטי הכי חזק בעולם. מהסכם של ארגון הסחר העולמי.

חה"כ הירנשזון - היה עד לאחרונה ראש ארגון העובדים המתחרה להסתדרות, ארגון עובדים לאומית. ולאחרונה תמך בחוק ההסדרים. חוק ההסדרים הוא אחד מהחוקים המרכזיים בישראל שמאפשרים סביבה ידידותית לסוחרי כח-אדם.

אז מי בעצם אשם כאן - השוק - המדינה - ארגון העובדים - אולי התאגידים - רב-לאומי למשחק כח-אדם? בעיית כח-אדם בישראל וזה מה שאני ניסיתי להראות במחקר וזה המסר העיקרי של המחקר, מערבבת ארבעה סוגים של אשמים. כמו בסלט קליפורניה. אשמים מהמדינה, אשמים מהשוק, אשמים מארגוני העובדים וגם אשמים מתאגידים רב-לאומיים.

כמו שהראיתי היא לא סתם מערבבת אותם - כי את הסלט הזה של האשמים קשה נורא להרכיב. למה קשה להרכיב אותו - כי מי שהוא מלפפון הופך להיות עגבניה - ומי שהוא עגבניה הופך להיות מלפפון. כמו במקרה של יוסי קוצ'יק ובמקרה אוריאל לין. שהוא פעם מופיע כעגבניה ולאחר מכן מופיע כמלפפון. אך המלפפונים והעגבניות האלה הם חיות מאוד אקטיביות. הם לא ניטרליות.

במחקר שלי מצאתי כי בשנים 1999 עד 2003, התחוללו מאבקים מאוד מאוד קשים מאחרי הקלעים. מאבקים קשים על ענף כח-אדם בישראל. על כל המאבקים האלה תוכלו לקרוא במחקר. אני לא אפרט אותם כעת. אבל כשבדקתי מי עמד מאחרי המאבקים האלה, איזה מלפפונים ואיזה עגבניות, אז מצאתי, שבניגוד לסיפור שכל הזמן לימדו אותי עליו, בניגוד לבעיה של כח-אדם כבעיה ישראלית מקומית ובירוקרטית, לסוחרי כח-האדם הגדולים בישראל, למנפאואר יש תפקיד מרכזי בעיצוב כללי המשחק בענף כח-אדם בישראל.

תאגידים זרים ורב-לאומיים כמו מנפאואר ישראל ויש גם אחרים. למשל יש קבוצה ענקית שנקראת "השמירה ISS" והם פשוט מאיישים כמעט את כל המשק בכל התחומים. מבחינת התאגידים האלה ישראל היא כמו במשחק מונופול, עוד קלף שצריך לרכוש כדי לנצח. האנשים האלה עבדו מאוד קשה. הרבה מאוד שעות כדי לדאוג לייצר סביבת עבודה משפטית נוחה מאוד לסוחרי כח-אדם בישראל.

הם הפעילו טקטיקות מאוד מתוחכמות. כל הטקטיקות האלה הופעלו במקביל ואתם תוכלו לקרוא עליהם במחקר. ביחד עם העזרה של חוק ההסדרים, מה שקרה זה שבכל התפקידים הבאים שאני אנקוב בשם שלהם, בעצם כיום פטורים כמעט מהחובה המוסרית לשוויון. תפקידי מחשוב, תפקידי סיעוד בבתים פרטיים, תפקידי בנקאות, Call center. היום, Call center זה דבר שהוא חודר כמעט לכל תחום. אבטחה, ניקיון שמירה, פרוייקטים זמניים וקבלני שירותים.

לכל התחומים היום פטור חוקי במדינה. הפטנטים האלה גם נתמכים ע"י הוראות של החשב הכללי במשרד האוצר. רות הזכירה את זה, הוא נתן פטנט חדש. זה פטנט חדש לפטור מאחריות חברתית ומאחריות מוסרית. בכל המכרזים החדשים באוצר יש חובה להחתים את הסוחרים בכח-אדם שיספקו עובדים שלא יצברו פז"מ של 9 חודשים.

וכל מה שדיברתי עליו כעת מאפשר מה שנקרא עובדים זמניים באופן קבוע.

מנכ"ל שדולת הנשים, אלה גרא תציג את המלצות השדולה מהמחקר.

למרות שפרופ' רות בן-ישראל כבר הציגה את רוב ההמלצות, אני רוצה אולי רק להדגיש כמה מהם.

אחת ההמלצות המרחיקות לכת שאנחנו מקוות להוביל אותן, זו המלצה למוסד לביטוח לאומי להקים מדור מיוחד שיפקח על העבודה הזמנית, גם בקשר לאיסוף מידע ופיקוח, וגם איזשהו מנגנון שיוכל לאגור בתוכו את הזכויות הסוציאליות של אותן עובדות.

אחת הבעיות העיקריות היא, שאותן עובדות זמניות היום לא זוכות שיופרש להן, לא פנסיה ולא זכויות רגילות ומקובל לראות אותם היום בשוק העבודה. ואם נוכל להקים מקום בתוך המוסד לביטוח לאומי או בתוך אחד ממוסדות המדינה האחרים, ששם יוכלו להפריש באופן קבוע את ההפרשות עבור העובדות האלה, אנחנו מקוות לראות שיפור משמעותי במצבן.

באופן וולונטרי?

לא וולונטרי, שתהיה חקיקה המחייבת את קבלני כח-האדם להפריש עבור העובדים שלהם. אבל
מאחר ואלה הפרשות שלא נותנים אותם ליד העובד, אז מעביד מסודר שומר את זה עד גיל הפנסיה. או שמפריש את זה לתוך איזה שהיא קופה חיצוניות.

האופציות האלה אינן פתוחות לעובדת זמנית. אי אפשר כל שישה חודשים להיכנס ולצאת מתכנית לפנסיה.

אני מאוד מבקשת, פשוט לא ליצור פה התפרצויות לכשהשדולה תסיים להציג את המחקר, הדיון ייפתח וגם לחברות כוח האדם תינתן פה זכות הדיבור.

אני נותנת רק את הכותרות של ההמלצות, את הפרטים אני מציעה שעם הזמן אנחנו נעבוד
עליהם יחד עם הוועדה הזו ואנחנו נגבש כמה מההצעות שהן הצעות בחקיקה להביא אותן לדיון בפני הכנסת.

בין היתר ההצעה באה לתקן, כפי שפרופ' בן-ישראל אמרה, את החוק לשוויון הזדמנויות בעבודה כך שיהיה איסור על אפליה בין עובדי קבלן, לעובדים אחרים. יש לדרוש את האחידות בתנאים הסוציאליים, יש לנו גם המלצה לאפשר תביעה בביה"ד לעבודה נגד קהילה מיוחדת ונגד סוחרי כח-האדם.

אני רק רוצה לומר, מה שאולי לא היה מספיק ברור מדברי הדוברים הקודמים. מה שיצא באופן הכי ברור מהמחקר הזה, זה שבעצם יצירת התופעה בממדים שאנחנו רואים אותה בארץ, היא כלי ייצור של מדיניות ממשלתית. ז"א, היוזמה נבעה בעצם מתוך האוצר שהיתה להם הברקה מצוינת איך להראות התייעלות מדהימה, הורדה בהוצאות על כח-אדם. עכשיו אנחנו יכולים לעשות אותו דבר בפחות כסף, קוראים לזה רכישת שירותים, חייבים במכרז ותראו כמה שאנחנו יעילים.

הם רק שכחו שאת אותו חשבון הם עצמם צריכים לשלם. אם זה בגיל הפנסיה של האנשים האלה ואם זה בצורה אחרת. יצרנו במו-ידינו תופעה חדשה של נשים עובדות ועניות. פעם אפשר היה להגיד שהן פרזיטיות, הן לא עובדות. אבל הנשים האלה עובדות והן עובדות שעות יותר ארוכות לפעמים מאשר השעות הרגילות של עובדות אחרות. הן עניות ואין להן אפשרות קידום, כי כשמתחלף המעסיק שלך אחת ל- 9 חודשים, את בעצמך יושבת באותו מקום, עושה את אותה עבודה. אחת ל- 9 חודשים את נקראת "מועסקת", ע"י מעסיק אחר, והממשלה לא מנסה גם לתת את הקשר בינה לבין אותו עובד. יש פה אצבע מאשימה ברורה מאוד נגד הממשלה ונגד הרשויות המקומיות, שהם המעסיקים הכי גדולים בתחומים.

מה ז"א היא נשארת באותו מקום?

הקלדנית או עובדת הקבלה או מפעילת המחשב ממשיכה באותו מחשב, רק שבתום איזושהי תקופה יש מכרז חדש. מי שזכה במכרז, בא לאותה עובדת ואומר: "את רוצה להמשיך לעבוד? עכשיו את עובדת בשבילי, מתחילים ממחר מאפס".

איך אפשר במציאות הזו, כשאין לה לא צבירה של זכויות ולא צבירה של וותק?

הנקודה היותר חמורה היא שמרגישים שעם הזמן יש רגרסיה מצד העניין שבו עובדות קבועות
נשאבות למנגנון של חברות כ"א, מתוך התייעלות באותם מפעלים ובארגונים שמעדיפים לקבל את השירותים מחברות כ"א, כי לא משתלם להם כביכול לספוג את העובדות דרך המפעל. ואז מרגישים העצמה בקרב חברות כ"א, לפי המחקר שבא על-חשבון העובדות.

אנחנו היושבות כאן, יודעות שהנושא הזה כמובן נוגע גם לגברים וגם לנשים. אבל המחקר מראה ולכן הדגש על הנושא הזה, ששני שליש מהאנשים, הפרשנות היא פרשנות, אבל העובדות קודם הם שלמעלה משני שליש מהאנשים המועסקים ע"י החברות הללו, הן נשים.

ולכן האינטרס שלנו כשאנחנו יושבות כאן או מביאות את הנושא לכאן, זה להיעזר בוועדה להיעזר במחוקק, להיעזר במי שיכול לסייע לשנות. כי תפקידה של השדולה הוא להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי. לערוך את המחקר, להביא את הנתונים, להביא את החוקרים, לקיים כאן ברשותכם את הדיון הזה. אבל מבחינתנו זו רק תחילת הדרך. ההמשך הוא, אנחנו מבקשות שבית המחוקקים הזה יחשוב על העניין, ייקח את זה לתשומת לבו ויעזור להוביל אל השינוי.

אני אנסה קצת להעיר על הנושא הסטרילי כביכול שמדברים בו כך על אנשים, על עובדות, על כל מיני כאלה שאת יודעת, לפעמים אני מרגישה שזה על חפצים או אני לא יודעת מה.

מאחורי כל הסיפורים ומאחורי כל המחקר המאוד קשה שהוציאו מתחת ידיהם דפנה ומלאכי, עומדים אנשים. אלה אנשים שקמים בבוקר ואנשים שרוצים להתפרנס ואנשים שרוצים להועיל לחברה ושהחברה תועיל להם בערך באותה מידה.
הם רוצים להיות חלק מהאזרחים במדינת ישראל, להיות שייכים.

מה שקורה בפועל, אני יכולה להגיד מתוך בדיקה בשטח, כי אני גם פעילה וגם מתוך היותי עובדת חברת כ"א, זה שלא כך הם פני הדברים. שהעובדים האלה, אני לא רוצה להגיד שכל יום הוא מתחיל במאבק, נגמר במאבק ובדיקה אינסופית מהן הזכויות, מהן לא הזכויות. אני באה מתוך המגזר הציבורי, אני יכולה לומר שמי שבמגזר הפרטי סובל על אחת כמה וכמה יותר מאשר של המגזר הציבורי, כי עוד איכשהו המגזר הציבורי מחויב לאי אלו כללים.

להיות עובד חברה זה בעצם, זה לא משנה כמה אתה מוכשר, זה לא משנה כמה אתה טוב, זה לא משנה מה אתה עושה. ובואו נשים את זה על השולחן, זה לא מזכירות רק וזה לא טלפניות. איפה שהם יכלו להגדיר שאפשר לדחוף שמה עובדת.

מי זה הם?

הממסד. כל מי שדפנה אמרה, אני כבר בכוונה אומרת הם, כי הבחישה פה בעסק היא כל-כך
גדולה שאני כבר לא מעיזה להגיד מי.

איפה שאפשר היה להכניס עובדות, ושאיכשהו לא יהיה הרבה דיבורים בעניין, הם הכניסו, בכל מיני אמתלות, הן לא רצו להיכנס, אבל בכל מיני אמתלות. כך נוצר מצב שלא משנה מה ומי את, את לא יכולה להתקדם, את לא יכולה להתחייב על משכנתא, את צריכה לתכנן את חייך באפס החלטות. ז"א, אין אפשרות לעשות החליטה מהיום למחר, כי את לא יודעת מה יקרה מחר.

היום השירות הציבורי החליט שהם רוצים לקלוט כמעט את כל עובדי חברות כ"א, אבל באותה נשימה הם הכניסו את המנהלות והוציאו הרבה עבודה על אותן עובדות מסכנות שלא ישבו בתוך משרדי הממשלה ולא ישבו בתוך הרשויות המקומיות ולא יהיה להן זכויות ויתנו להם שכר מינימום, בשם הייעול.

אני לא יודעת, ייעול, ייעול, אבל האנשים אחרי הייעול זה. ולכן אני מציעה כשאנחנו מדברים על הנושאים האלה, לחשוב כל הזמן שיש אנשים מאחור ויש אנשים שהם אזרחי מדינת ישראל, לא פחות טובים, לא יותר טובים מאף אחד אחר. גם אותה טלפנית שלכאורה מזלזלים בה היא אותה טלפנית שמעבירה את הטלפונים ועושה עבודה לא פחות חשובה מכל שאר העובדים. כי בלעדיה לא יהיה מי שיעביר טלפונים.

ראוי להתייחס לעובדים האלה ככל העובדים ולתת להם את כל התנאים הראויים.

תודה שהזמנתם אותי. אני מוכרחה לומר שאני מברכת אפילו על הדיון זה. ואני אתחיל ואומר,
שאני מסכימה בעיקר עם דבריהן של פרופ' רות בן-ישראל והצטרפה לזה אלה גרא.

אני מסכימה לכל ההמלצות שהעליתם כאן, ואין לי התנגדות אפילו לא על אחת. הסתייגות אחת שיש לי זה לגבי אורך זמן ההעסקה. למה אני מתכוונת? לצערי אני לא יכולה להסכים עם פרשנות המחקר בעיקר שמתפרש של עו"ד רובינשטיין. כי לדעתי חלק מהדברים או שהובנו לא נכון או פורשו לא נכון.

הנושא של העסקת עובדים ואני מסכימה, יש רוב לנשים באמצעות חברות כ"א. לצערי, זאת בעיה אמיתית של מדינת ישראל. אגב, ההחלטה להעסיק עובדים באמצעות חברות כ"א, זו לא החלטה של חברות כ"א - חברות כ"א זה רק אמצעי. ובמקום הזה צריך לאכוף את ההמלצות שלכם שצריכה להיות בקרה על חברות כ"א, ש- once הם קיבלו את העבודה, אז בוא נראה שהם עושים את זה באמצעים הכי נכונים.

אבל ההחלטה להשאיר 12 שנים עובדת של חברה לכ"א במשרד החינוך ובמשרד החוץ כעובדת קבלן, זו לא החלטה של חברות כ"א. ההחלטה לקלוט היום למסגרת כזאת או למסגרת אחרת, זה לא החלטה של חברות כ"א. אנחנו בחברת מנפאואר כבר זיהינו את הבעיה הזאת לפני 8-9 שנים. והפסקנו לחלוטין להתמודד במכרזים של הממשלה. משום שהבנו שהולכים להעסיק פה אנשים בתנאים שהם אינם תנאים.

המעבר מקבלן לקבלן אחת לשלוש שנים, לחלוטין מוחק את הצבירה של הזכויות. לעניין שעלה פה דרך אגב, חופשה צוברים מהיום הראשון של העבודה. אין מצב שצוברים חופשה רק אחרי 9 חודשים. ומי שעבד 3 חודשים או 4 חודשים, זכאי לפדיון חופשה במידה והוא מפסיק את העבודה באמצעות חברה לכ"א, או באמצעות מעסיק אחר.

לזה התכוונתי, שהמעבר מהעסקה מקבלן אחד לאחר, מוחק את הוותק של האנשים. ולכן אנחנו בחברת מנפאואר, אותו תאגיד גלובלי שדפנה כל-כך דאגה להשמיץ פה, החלטנו שאנחנו לא במשחק הזה. אנחנו לא במשחק הזה ולא תמצאו עובד אחד של חברת מנפאואר באף לא אחד ממשרדי הממשלה.

כן רבותיי, יש מקום לעבודה זמנית במשק מודרני. לא יכול להתקיים משק מודרני בלי עבודה זמנית .כוחות השוק יש להם את הצרכים שלהם. מתקבלים פרוייקטים, נעשות עבודות זמניות על בסיס כזה או אחר. יש תהליך של קבלת החלטות לפני קבלת עובדים קבועים למערכת. אני מקווה ש2004- תהיה שנת המפנה בצמיחה.

המחמאה הכי גדולה שיש לחברת מנפאואר, זה כשאומרים לנו: "אנחנו רוצים עובד שלכם כעובד קבוע שלנו". זאת אומרת, שהעובדים שלנו הם עובדים איכותיים, אנשים שתורמים לארגון ולכן הם ראויים להיות חלק מהצוות הקבוע של הארגון. מה זה בכלל המושג קבוע במדינת ישראל היום - כשאנחנו מדברים היום על מושגים של קביעות במדינת ישראל - חלק גדול מהמשק אינו מכיר את המושג הזה. המושג הזה קיים עדיין במגזר הציבורי על כל השלוחות שלו. באותו מקום שיחסי עבודה מוסדרים באמצעות הסכמים קיבוציים.

הבעיה של מדינת ישראל זה אותם הסכמים קיבוציים. שהם היו נכונים אולי לתקופה שעברה - הם לא נכונים היום. זאת בעיה משום שלא השכילו למצוא את הדרך לאפשר למעסיקים לשכור עובדים באופן גמיש יותר. בין אם זה בתהליך הגיוס או בין אם זה בתהליך הפיטורין. שלא לדבר על תקופת ההעסקה. אם אנחנו מדברים היום על משאבים קצובים וסופיים - ארגון יכול להוציא X אלפי או מיליוני ש"ח על עבודה. הוא יכול לחלק את זה ליותר אנשים או לפחות אנשים.

אחת השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו במשק שנמצא באבטלה גלויה של 11 אחוז - אבל באבטלה סמויה של 14 או 15 אחוז - מה אנחנו מעדיפים - האם אנחנו מעדיפים שעובדת או עובד יקבלו שלושה עד שישה חודשי עבודה וישתכרו בכבוד - או שבאותה תקופה הם ישבו בבית או יהיו תלויים בקצבאות שהמדינה מציעה. שהקצבאות האלה רבותיי, הולכים ומתעצמים כל יום, אנחנו בפתחם של כמה בעיות חברתיות קשות ביותר.

תודה רבה. אני רוצה לשמוע את הגב' ירדן שחר, מנהלת מכירות ארצית בחברת אורטל.

בוקר טוב. ברשותכם, ראשית אני מסכימה עם דבריה של דליה נרקיס.

אני רוצה לומר שכנציגת חברת אורטל שהיא מחמשת החברות הגדולות בארץ ונוטה להאמין ולעשות כמו חברת מנפאואר בעניין הזה. וכן לקדם את הנושא של זכויות העובדים ואם המסגרת שהיא נכפית עלינו היחידה, היא מסגרת ההסכם הקיבוצי והיא לא מתממשת - אז נוצר מצב שאין הסכם קיבוצי. משתדלים לשמור חלק מחברות כ"א לפחות הגדולות שבינינו, על החוקים והתנאים הסוציאליים כולל נושא של צבירת ותק של עובדים שעוברים מחברות כאלו ואחרות במסגרת מכרזים.

לצערי דווקא משרדי הממשלה הגדולים הם אלו שבשיטת המכרזים שלהם, מאפשרים לחברות קטנות להעסיק את העובדים ולא לבדוק את הענקת התנאים הסוציאליים שלהם המגיעים להם עפ"י חוק. והעלות פה היא קובעת בלי לבדוק את הדברים לגופם. ועל זה צריך באמת לחשוב ולהפעיל שיקול דעת.

בנוסף, במעבר ובקליטה של עובדים. נתת דוגמא של אחת החברות הציבוריות של קופות-החולים. אני רק רוצה לומר שאחת מהן והיא היתה דוגמא לכמה חברות שבאו לידי ביטוי אח"כ במסגרת פועלם בעניין. זה ברגע שהם באמת החליטו להפסיק עם חברות כ"א, לאור חוק חברות כ"א, לצמצם את מספר המועסקים מעל 6000 עובדים באמצעות חברות כ"א. הם אכן צמצמו, אבל אם מישהו קרא את התנאים הסוציאליים של דור ב', מה שנקרא, הוא הרבה פחות טוב מההסכם הקיבוצי שהיה.

ולכן באמת צריך לעשות עבודה יסודית בעניין הזה ולבחון את הדברים, כשמטרתנו כחברות כ"א להעניק את מקסימום התנאים הסוציאליים. ואינני יודעת אילו חברות בדקתם, אבל בחברות הגדולות שבינינו, מקפידים לבדוק את מתן התנאים הסוציאליים עפ"י חוק כולל השוואת התנאים מול החברות עמן אנחנו עובדים. מה שכן, בחברות פרטיות אין הסכמים קיבוציים ולכן הן גם נוטות לקחת עובדים בהשמה.

בשירות המדינה הופסקה העסקת עובדים דרך קבלני כ"א. נעשתה עבודה מול המשרדים ונאמר
להם שכל העובדים שעובדים וכל העובדים שתפקידם נמצא נחוץ - הועברו לעבוד בשירות המדינה.

אנחנו לא הסכמנו שמה שהיה פעם קבלני כ"א, ייהפך לקבלני שירותים. כלומר, אנחנו לא מסכימים שיעבוד אדם במשרד הממשלתי או ביחידת סמך ממשלתית, ויישב כמו כל העובדים הרגילים ויקבל שכר של עובד דרך קבלן שירותים.

אנחנו לא יכולים לקרוא לעובד שנמצא במשרד שעובד דרך חברת שירותים. נעשו כן דברים של הוצאת שירותים החוצה, דברים שהשוק עושה יותר טוב. אבל שוב, דברים שנמדדים עפ"י תפוקות ולא עפ"י כ"א. אנחנו מקפידים על זה מאוד במשרדים השונים. אנחנו לא מוכנים להלבין את זה דרך חברת השירותים.

הנושא הוא בעיני מאוד קשה. מדובר כאן בעצם בתגובת שוק בלתי נמנעת. יש כאן תגובת שוק
כלכלית לעודף זכויות של העובדים במגזר הציבורי.

יש כאן ממש "תפסת מרובה לא תפסת". המגזר הציבורי צבר זכויות סוציאליות וזכויות שכר כאלה שהמשק לא מוכן לעמוד בהם. לדעתי, לא מסוגל לעמוד בהם. אבל לכל הפחות הוא לא מוכן לעמוד בהם. ומצד שני את השירותים צריכים ומחפשים את הפתרונות. ובכלכלה אין ואקום. והסיפור הזה של העובדים הזמניים זה הפתרון. מפני שמחפשים את הדרך למצוא עובדים למגזר הציבורי בלי לתת להם את אותן זכויות יתר שיש לעובדים הקבועים במגזר הציבורי.

הפתרון כפי שהוא נמצא, הוא בלי ספק בלתי משביע רצון. הוא בעצם רומס את הזכויות של אותם עובדים זמניים או אותן עובדות זמניות. והוא בלי ספק בלתי מתקבל על הדעת. והפתרון כאן, אם אנחנו באמת רוצים למצוא כאן פתרון - הוא לא בזה שנבוא ונגיד, בואו ניתן לעובדות הזמניות את אותן זכויות שיש לעובדות הקבועות במגזר הציבורי. כי בזה אנחנו לא פתרנו כלום. אותו כוח כלכלי שיצר את הבעיה מלכתחילה לא ייתן לזה לקרות. ולטעמי גם זה לא צריך לקרות.

הפתרון הנכון זה מצד אחד במגזר הציבורי לרדת לרמה של תנאים הוגנים. אני לא חושב שצריך לפגוע בעובדי המגזר הציבורי בצורה שהיא לא הוגנת. אבל למשל כל נושא הקביעות, הוא בעיני קשיח מדי ולא הוגן. מפני שצריכה להיות גמישות, צריכה להיות גמישות בהעסקה, צריכה להיות גמישות בפיטורין. כאשר יש נימוק ענייני לפטר עובד, לא יכול להיות שהוא יתחבא מאחרי ועד-עובדים ואנחנו ציבור משלמי המסים במדינת ישראל, נהיה תקועים איתו למשך עוד 20 שנה, למרות שהוא נותן לנו שירות גרוע.

זה לא צריך להיות כך, זה המצב היום במדינת ישראל וזו אחת התופעות שכל הסיפור הזה בא למנוע. כנ"ל לעניין שכר, לא יכול להיות מצב שבמשק הפרטי לכל אחד מאיתנו ברור שאם החברה מצליחה - אז השכר עולה - ואם החברה נכשלת - אז באים ומורידים את השכר, אין ברירה. כך זה גם אצל בעלי העסקים הפרטיים וכך זה אצל עובדיהם.

וכך זה צריך להיות במגזר הציבורי. כשהמשק משגשג - שכרם צריך להיות גבוהה. כשהמשק נמצא במיתון כפי שהוא עכשיו - העובדים צריכים להיות מוכנים לקבל קיצוצי שכר, כי אין ברירה. וגם המנהלים שלהם חד-משמעית. חד-משמעית גם הבכירים. וחד-משמעית גם ברשויות המקומיות.

מה שאני מנסה לומר הוא, שהסתכלות רק על צד אחד של המאזניים בעניין הזה, לא תפתור את הבעיה כי הכוח הכלכלי הזה הוא אדיר והוא מוצדק. לדעתי אם יש מצב שבו יש עובד קבוע בנמל שמרוויח 60 אלף ש"ח לחודש - זה לא מוצדק. זה ברור לטעמי לגמרי שלא יכול להיות מצב שהעובדות הזמניות או העובדים הזמניים יהיו העשוקים של המערכת. הם צריכים לקבל את אותם תנאים הוגנים שהמגזר הציבורי אמור לקבל.

אז מצד אחד אנחנו חייבים להיאבק על העלאת התנאים, ולמעשה השוואת התנאים של העובדים הזמניים לעובדים הקבועים. אבל אנחנו לא נצליח במשימה הזאת, והמשימה הזאת לדעתי נדונה לכישלון אם לא יהיה ביחד עם זה גם הורדה לרמה סבירה של התנאים של המגזר הציבורי. כי רק אז אנחנו בעצם נוכל להגיד, אין הבדל, לא צריך להיות, העובדות האלה לא צריכות להיות עובדות זמניות בכלל. הן צריכות להיות עובדות קבועות. זה יקרה רק כאשר מנהל אותו ארגון יידע שאם אותה עובדת זמנית או קבועה היא עובדת גרועה, הוא יכול גם לפטר אותה. או שאם המצב הכלכלי קשה ,אז יכולה להיות פה ירידת שכר.

זה פתרון שיש לו שני צדדים. מי שיסתכל רק על צד אחד - לא יצליח בזה.

אני חושבת שהדבר המרכזי שאנחנו צריכים לזכור ולשאול זה מי האוכלוסייה שתלויה בצורת
ההעסקה הזאת. מי האנשים שתלויים בזה.

מדובר לרוב בעולות חדשות, נשים בפריפריה, אמהות חד-הוריות, מדובר באוכלוסייה שהיא האוכלוסייה שעומדת בתורים של לשכות התעסוקה. זה אינטרס ראשון במעלה של המדינה לדאוג לתנאי ההעסקה של האוכלוסייה הזאת. לדאוג לכך שהאוכלוסייה הזאת לא תחזור שוב ושוב אל הדלפקים של הבירוקרטיה שמטפלת בהם.

אז דבר ראשון צריכים לזכור שזוהי אוכלוסייה שהמדינה ממילא מטפלת בה. ולאינטרסים שלה צריכים לדאוג ע"י חקיקה וע"י הרשויות. אני רוצה שנשים לב שכפי שאומרות כאן הנציגות של חברות כ"א וכמו שאומרים חברי הכנסת, אנחנו לא יכולים יותר לעצור את צורת ההעסקה הזאת. צורת ההעסקה הזאת היא קיימת בכל העולם, היא הולכת להיות חלק מהחברה בישראל לאורך שנים.

אנחנו מוכרחים למצוא ולנסח יחד עם חברות כ"א הגדולות, צורות פיקוח משמעויות. ואני מזכירה, לא רק על חברות כ"א, כי הבעיה שלנו כרגע היא העסקה דרך קבלנים. אז כל מה שקשור ל Out sorting שהוא הסכנה המשמעותית שיש לנו עכשיו, כי הוא זה שנהנה מהנופך של ההתייעלות.

לכן השאלה היא, איך אנחנו ניצור רשימה שחורה של חברות כ"א שהסקטור הציבורי ובמיוחד הרשויות המקומיות, אסור להם לעבוד איתן. אסור להם לעבוד איתן וזה לא לגיטימי לעבוד איתן. הרי הבעיה המרכזית שלנו, שאני כל הזמן חוזרת עליה, אנחנו לא יודעים מה קורה בתלושים של המועסקות, לא דרך הקבלנים ולא דרך חברות כ"א. וקורה שם כנראה "ברדק" לא רק רגיל. כי בכל חודש נעלמים כספים.

ובמובן הזה אני רוצה שנזכור שאנחנו מוכרחים להקים רשות. שוב, אני חוזרת לנקודה שמדובר באוכלוסייה מאוד חלשה ולכן זאת אוכלוסייה שלא יכולה להשתמש בביה"ד לעבודה. אנחנו מוכרחים רשות שמפקחת על תלושים, שמפקחת על חוזים אישיים.

אורלי אריה מספרת לי שבסקטור הציבורי מציעים עכשיו חוזה לעבודה בלתי צמיתה. אנחנו צריכים לדעת מה קורה בחוזים האלה? איך הם נראים? איזה סוג של תנאים מתנסחים שם? אם לא תהיה לנו רשות שיש בה נציגות רצינית של נשים מכל הסקטורים, משדולת הנשים, מהאקדמיה, מהכנסת - מחברות כ"א הגדולות שגם הן לא רוצות את הפרקטיקה הזו. כל אלו צריכים לחבור יחד ולהקים רשות שתהווה כתובת לנשים כי נשים בעצמן לא יכולות לצאת למאבק נגד המעסיקים שלהן, בשום צורה.

אני רוצה לומר כמה הארות על המצב. אני אתחיל דווקא, לא חשבתי לומר את זה, כי לא חשבתי
שזה יעלה בצורה כזאת בדבריו של חה"כ חן רשף.

אני לא רואה שום מקום להשוואה בין הסקטור הציבורי ובין הסקטור הפרטי. כי הסקטור הפרטי במובנים רבים יש לו עבודה קלה. הוא צריך לנצל שורה אחרונה , ולפי זה הוא ייבחן. הסקטור הציבורי אין לו שורה אחרונה כזאת. הוא צריך לבחון את הפעילות שלו ברמה של אסטרטגיה, ברמה של איזה שירותים ואיזה אורח חיים רוצים להעניק למדינה. לפעמים זה לא נמדד בשורה אחרונה.

אני אתן לך דוגמא. לצורך העניין, המדינה עכשיו במצב כלכלי לא ממש מבריק ובערך 100 אלף מעובדי המגזר הציבורי הם מורים. אתה רוצה שהילדים שלך ילמדו בכיתה של 40 ילדים, של 50 ילדים. אתה רוצה שילמדו אותם אנשים שכושר ההשתכרות שלהם הוא מתחת לממוצע.

אני רוצה שייקחו אנשים שמתאימים לתפקיד שלהם.

אנשים שמתאימים לתפקיד, הם בד"כ אנשים שכושר ההשתכרות הוא מעל הממוצע.

צריך לתת להם כושר השתכרות גבוה.

אם אתה רוצה לתת להם כושר השתכרות גבוה - אז אתה צריך וזה בכלל לא תלוי בשאלה אם
המדינה מרוויחה או לא מרוויחה.

דווקא הדוגמא שלך נוגדת, כי אנחנו תקועים עם הרבה מאוד עובדי הוראה שמזמן הם כבר היו צריכים ללכת הביתה והם לא הולכים, כי יש להם קביעות.

אתה רואה את "הגדודים" המתדפקים על דלתות ההוראה, מרוב השכר שמציעים למתחילים.

התשובה היא כן אבל זאת לא השאלה. ואם למשל היינו עוברים לשיטה של שכר דיפרנציאלי לגבי
המורים, כפי שצריך לעשות. זה שהמגזר הפרטי הוא לא המגזר הציבורי זה נכון. אבל זה שאפשר לייבא למגזר הציבורי הרבה הרבה פרקטיקות וערכים מהמגזר הציבורי, זה יקרה לו הרבה טוב מזה. זה בעיני אידיאולוגי.

אני רוצה להחזיר את הנושא לדיון שלנו כאן. זה נושא מאוד מעניין, מאוד רציני, אבל זה לא היום.

אני לא חושבת שצריך לעשות את ההשוואה הזאת. זה דבר ראשון.

דבר שני, אני חושבת שמה שקורה ולא במקרה זה קורה באותה תקופה בכל הנושא של העסקה ע"י חברות כ"א. הוא חלק מאתוס שהשתרש במדינה הזאת במהלך 20 השנים האחרונות. החל מתכנית לייצוב המשק בשנות ה- 80 שצריך כל הזמן להוזיל את עלות כ"א. זה אתוס שהמעסיקים עשו לו לובי מאוד גדול. אפרופו התכנית הכלכלית של שנת 85 והתחילו בהורדה של מס מעסיקים והמשיכו בהטבות נוספות לאורך השנים. וזה אתוס שחלחל ולא במקרה, כי אנחנו חברה בסה"כ עם מיעוט בין המגזרים. זה אתוס שחלחל גם למגזר הציבורי.

אני חושבת שהגיע הזמן מעבר לנושא של העסקת כ"א זמני, לשים סימן שאלה על האתוס הזה בכלל. לצורך ההשוואה אני מכירה וכאן אני עוברת לנקודה השלישית. אנחנו כל הזמן מדברים על המדינה כמחוקק ועל המדינה כמעסיק. והמדינה משתמשת לפעמים בכוחה כמחוקק כדי להוריד את היד במאבק מול ארגוני העובדים במו"מ שהיא בעצם היתה להתעסק כמעסיק.

אבל אנחנו לא זוכרים את התפקיד של המדינה כאסטרטג, כמי שמכוון את הדרך לשוק. ולמה אני מכוונת - זה מתקשר עם מה שאמרתי קודם. יש מדינות לא הרבה דרך אגב, אבל יש מדינות שהן מתכננות איך הן רוצות שייראה אורח החיים של משק העבודה. איך הם רוצות שזה נגזרת חשובה, איך הן רוצות שייראה אורח החיים של האזרחים שלהם.

אני מכירה לפחות מדינה אחת או שתיים, שהחליטו למקם את העובדים שלהם ברמת רווחה גבוהה ולכן כשהם מייצרים דברים - הם ממקדים את המוצרים שלהם ברמת העשירון העליון. כך שהתמורה שמתקבלת היא תמורה יותר גבוהה והיא מאפשרת שכר עבודה יותר גבוה.

אני חושבת שמה שקורה ב- 20 השנים האחרונות, גורר את המדינה שלנו ואת האזרחים שלנו, כל הזמן למטה. למעט קטר קטן של ההיי-טק שבא ממקום שלא היתה התערבות ממשלתית, דרך אגב. למעט הפלח הזה, אנחנו כל הזמן גוררים את עצמנו להיות בתחתית המוצרים, בתחתית הרווחה עוד מעט. ולמדינה ולכנסת יש פה תפקיד חשוב ואסטרטגי.

אני נתקלתי עכשיו בחוק ההסדרים כשישבתי ללמוד את ההסתייגויות שאני רוצה להגיש. ודבר
קטן ותמים שהיה לגבי מכרזים של מוסדות המדינה. היה לנו חוק מאוד יפה שחוקק לפני כשנה וחצי שלא ישתתפו במכרזים חברות שלא משלמות שכר מינימום ולפחות שעמדו לדין פעם או פעמיים.

אני הגשתי הסתייגות על זה וחשבתי שזה לא ראוי כך לבטל חוק שיש לו משמעות. אין לנו הרבה כלי אכיפה והנה כלי אכיפה אחר. והלכתי לשר במשרד האוצר ואמרתי לו, תשמע זה לא בא בחשבון דבר כזה, זה חוק סוציאלי של הכנסת. אז הוא אמר, זה לא נוח לנו לבדוק את הדברים האלו. אנחנו לא יכולים להיכנס לאלה שניגשים למכרזים אם כן הורשעו או לא הורשעו. ומכיוון שההצבעה היתה כוללת על כל הנושאים - אי אפשר היה להוציא את זה החוצה - צריך להחזיר את חזרה את הנושא הזה.

אני אומרת את זה כי לא כל-כך משנה לכוחות השוק, למשרדי הממשלה, לגופים הגדולים - התנאים של הפרט, של האיש הבודד, של האישה בעיקר הבודדה. ולכן אני רוצה להתחבר למה שאמרה ד"ר בנימין, צריך ארגון. אנחנו בכנסת כוועדה למעמד האישה, נתחיל להוליך את הארגון הזה של נשים באמת חלשות ביותר, שוק עבדים.

אני חושבת שהארגון זה המסר, הארגון ויצירת כוח והעצמה של האנשים האלה. הם צריכים לקחת את החלק שלהם בתוך החברה הישראלית. מצד שני, כמו שאמר חה"כ רשף חן יש בעיה עם הנוקשות הנוראית של הסכמי העבודה. ומהצד השני, כדאי אולי להתחיל לשקול את הגמשת הסכמי העבודה כדי לאפשר לקבל יותר עובדים למסגרות קבועות, אבל גם אפשר לפטר את הלא-טובים, ואפשר גם לשנות מבנים, תוך שמירה על מינימום של זכויות סוציאליות שעדיין אין.

ואני באמת קוראת לכולנו להתגייס לנושא הזה שהוא נושא מאוד חשוב בעיני. וליצור איזשהו גוף שיטפל בנושאים האלה.

אני רוצה גם להתייחס לדברים של חבר הכנסת רשף חן. אני חושבת שלהיתלות בעניין הזה של התנאים ושוק הציבורי, הם סבירים או לא סבירים. ולכן הגענו לכל העניין הזה של העסקה דרך כ"א, אותי זה לא מעניין ואני לא חושבת שזה קשור לעובדה אולי הכי טובה לזה, שזו צורת העסקת פורחת גם בשוק הפרטי. ואני לא חושבת שזה קשור לתנאים בשוק הציבורי.

זה נתון שהוא מגובה, זה צורת העסקת פורחת?

אחרת, בארץ אין לך אפשרות למצוא עבודה.

בשוק שמשוחרר מהסכמים קיבוציים. מה הסיבה בעצם שעושים את זה?

אני לא מסכימה אתך עם הכל, אבל אני בהחלט מסכימה שהעולם מתפתח וצריכים לשלב גם העסקה זמנית במסגרת במקום עבודה צריכה להיות גמישות במצבת כ"א. ואם ארגוני העובדים היו קוראים את המפה - אז הם היו צריכים לקחת את זה בחשבון ולתת אפשרות של אחוז מסוים ממצבת העובדים שתהיה זמנית, אבל זמנית במובן זה של זמנית פנים-ארגונית. ואלה שעובדים כזמניים צריכים להרוויח יותר בגלל שהעבודה היא זמנית ואין להם עבודה לכל השנה ולא פחות, כמו שזה קורה עכשיו.

הערה נוספת, לא ההסכמים הקיבוציים אשמים בהקשחה, אלא זו הדרך שמיישמים אותה. זה לא הכלי שהוא לא נכון, ולא מפני שארגון עובדים לא חייב להגן על עובד עצל, אלא הוא צריך להגן על עובד חרוץ. אבל קל יותר להגן על כל העובדים.

אני לא חושבת שצריך להיתלות בזה ובטח שלא צריך להיתלות בלחכות לפתרון של הבעיה בעניין
של הורדת התנאים אם וכאשר, אני בכלל לא מחווה דעתי על העניין בשוק הציבורי.

אני חושבת שיש המון עוולות ופגיעה בזכויות של עובדות כ"א שבכלל לא קשורות לגובה השכר וכו'. למשל, עובדות שיש להן הפסקה בעבודה ללא תשלום למשך חודשיים או שלושה מבלי שמציבים אותן בעבודה חדשה והן לא יכולות לקבל אבטלה כי הן לא פוטרו, הן פשוט עומדות באוויר שלושה חודשים ללא משכורת.

דוגמאות אחרות באמת הפרה של סוציאליות וכו' בסיסיות שלא קשורות לגובה השכר כביכול השערורייתי שיש בשוק הציבורי וכו'. אני חושבת שצריך לטפל קודם כל בעוולות האלה לנסות ובאמת לאכוף את הזכויות של העובדים האלה ולא לחכות שדברים ישתנו בשוק הציבורי ובתנאי השכר.

אני רוצה רק לחזור למה שכתוב כאן בעמ' 44 במחקר של מלאכי. הוא מצטט את נציבות
השירות המדינה בישיבה הקודמת באוקטובר 2002. מבחינתנו, שום דבר לא השתנה. נציבות השירות המדינה ונציב שירות המדינה, היו תמיד נגד העסקה באמצעות חברות כ"א, באמצעות חברות שירותים.

בשירות המדינה יש לזה בעיה נוספת כי על עובדים אלה לא חל חוק שירות המדינה משמעת ולא חלות כל החובות התקשי"ריות מבחינת משמעת, אתיקה וכו' החלים על עובדים בשירות המדינה. זה פוגע לטעמנו במהותו של שירות המדינה וביכולתו לתפקד. בנציבות מאז, נערך באמת כמו שאמר החבר מאגף התקציבים, המהלך הגדול של העברת עובדים לעבודה כעובדי מדינה. נכון לא כעובדי מדינה קבועים - אלא כעובדים עפ"י חוזים. אבל לפחות פירושו של המהלך שאין להם אמנם קביעות - אבל יש להם לעומת זאת תנאים סוציאליים הוגנים.

אני רק לא יכולה להתאפק מלהעיר הערה קטנה למה שנאמר פה על הפגיעה בזכויות של עובדות כ"א. ונאמרה אזהרה שתלכנה לביה"ד לעבודה. אני חושבת שקל מאוד לשלוח נשים לבי"ד לעבודה, נשים בלי אמצעים, בלי יכולת, בלי עוצמות פנימיות. בשעה שחלק גדול או לפחות בעל חברת כ"א אחת דורש גם לבטל את אותו מוסד, אז אני חושבת שזו הערה ממש לא במקום.

אני מכירה היטב את פרופ' רות בן-ישראל כי עבדתי אצל אורה נמיר, שהיתה שרת העבודה ובתום העסקתי, כשהיא נסעה לסין, התברר שאני מועסקת ע"י חברת כ"א. עד היום לא קיבלתי פיצויי פיטורין, למרות שעבדתי 8.5 שנים עם אורה נמיר.

היום אני בקו לעובד אנחנו מטפלים בעיקר בעובדים זרים, ומזה אנחנו מתפרנסים. היום שליש מהנכנסים לקו לעובד, לפחות בירושלים, אלה עובדים ישראליים. אני רואה שם תלושי שכר, ואני נתקלתי גם בלקוחות של מנפאואר ושל אורטל. אבל באמת חברות גדולות כמו O.R.S אני לא מדברת על כל העבירות שנעשות ע"י חברות כ"א שהם גובות כסף מהעובדים הזרים, זה עדיין לא הגיע לעובדים ישראליים.

אנחנו עוסקים בקו לעובד, העובדים שהם הכי חלשים במשק, כלומר הם משתכרים מ- 5000 ₪ ומטה. מה שאני רואה כרגע, זו השתוללות של המעסיקים בשוק העבודה וזה דבר שפשוט לא יאומן. אני לא הספקתי לקרוא את המחקר. באופן לא רשמי יש כיום מעל 50 אלף עובדים זרים שהם רובם, ז"א, החוקיים הם מסכנים והם עדיין קשורים לכל מיני חברות כ"א. והלא חוקיים הם קצת חופשיים בשוק החופשי, המצב פשוט מאוד כפי שאני רואה את זה, זה הולך לקראת צורת ההעסקה בסגנון הזה גם של עובדים ישראלים.

חברות השמירה, אני יכולה לתת מספר דוגמאות קטנות. חברת אשמורת שהיא חברת בת של חברת השמירה, שקיבלו לא מזמן פרס של המעסיק המצטיין, מנהל עבודה בא ואומר לעובדים: תשמעו, חודש אפריל אני לא משלם כסף, מי שרוצה שיישאר ומי שלא רוצה שלא יישאר. אני לא מדברת על פיצויי פיטורין. אני נותנת דוגמאות מהשטח מכיוון שאני בשטח, אני רואה תלושי שכר כל יום, זו העבודה שלי.

ראיתי עובדת בחינוך העצמאי שכשהוציאו אותה לפרישה מוקדמת, היא קיבלה תלוש המאשר פיצויי פיטורין של 46 אלף ש"ח. התקשרתי למשרד החינוך ואמרו לי, אז כתבנו, היא לא קיבלה עד היום, והיא גם לא תקבל. היא אישה דתייה עם 12 ילדים וכו'. סליחה שאני לא מספיק אקדמאית פה, אבל מכיוון שהמקצוע שלי זה לראות נשים כל יום, כולל תלושים של עובדים ישראליים, בעיקר של חברות כ"א, זה פשוט דבר שלא ייאמן.

תסלחי לי דליה, אני ראיתי גם תלושים של חברת מנפאואר. אני מוכנה לשלוח לך אותם, אם זה מעניין אותך.

בהחלט, בבקשה.

אני פשוט באה להתריע פה ואני אומרת שזה מתחיל להתגלגל על העובדים, זה לא מתחיל -זה
התחיל כבר.

יש פה נציגות של התמ"ת?

כן, אבל לא בתחום הזה.

איך זה מתבצע בחלוקה? מרגע שמשרד העבודה עבר אליכם, איך בדיוק זה משתלב?

האכיפה עברה לתמ"ת, אין אכיפה, יש יחידה. אני מצטערת שלא באו, היה צריך לבוא נציג, אבל לא בא, אני ממש לא בתחום. אני בתחום של הכשרה, לא בתחום הזה בכלל.

אני חולקת, אני פסיכולוגית תעסוקתית והמדיניות בשירות התעסוקה כרגע לא מגובשת. אבל דווח לי שהמנכ"לית החדשה שלנו, אסתר דומיניסיני, מעוניינת להסתכל לתוך עולם התוכן של עבודות זמניות. כרגע שירות התעסוקה לא מאפשר את זה.

היא שותפה לרעיון שזה ה-trend הנוכחי של העולם בכלל והמצב התעסוקתי בפרט, לאפשר לנשים בעיקר בלתי מקצועיות וכאלה שלא עבדו מעולם, חד-הוריות ותלויות בביטוח-לאומי - לפחות נקודת זינוק לעולם העבודה, אבל לא להישאר שם.

עומד להיערך פיילוט בלשכת תעסוקה כללית בירושלים, בנושא של עבודה זמנית חלקית. כאשר אנחנו ערים לעובדה ולמצב שאם חברות כ"א שלא מוכנות לתת אינפורמציה לעובדות זמניות, כדי שיוכלו ליהנות בתקופות שהן לא עובדות, לקבל סכום של אבטלה. זה מה שידוע לי.

תודה רבה.

אני ארצה ברשותכם לנעול את הישיבה במסקנות האלה:

בפני הוועדה הוצגו הקשיים, העוולות והניצול בתנאי העסקה של עובדי חברות כ"א במגזר הממשלתי-ציבורי, ברשויות המקומיות ובפרטי. שהרוב מתוך העובדים לצערנו הן נשים ברמות השכר הנמוכות.

הוועדה בשיתוף עם שדולת הנשים וארגוני נשים נוספים, תוביל מהלכים על-מנת לבחון את הנושאים הללו כדי לגרום לשינוי ולשיפור התנאים, כולל מה שיהיה ניתן בהיבט החקיקתי של העניין.

במקביל אנחנו נפנה לשר התמ"ת, על-מנת שיבחן את הנושא וגם ייצור מצב אולי, להקמת אותו גוף שהוזכר כאן.


תודה רבה.



הישיבה ננעלה בשעה 12:15