כנסת פתוחה

פרוטוקולים/עבודה/8158



5
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
27/01/2004

פרוטוקולים/עבודה/8158
ירושלים, כ"ח באדר, תשס"ד
21 במרץ, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 103

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, ד' בשבט התשס"ד (27 בינואר 2004), שעה 10:30

הענקת "אות המאבק" לשנת התשס"ד לחברת הכנסת לשעבר גב' תמר
גוז'נסקי - האות יוענק ע"י חתן "אות המאבק" מר יואב קריים וחבר
הכנסת שאול יהלום.

חבר הכנסת שאול יהלום - יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
ד"ר דינה פלדמן - נציבת השויון לאנשים עם מוגבלויות
מר אריה צודקביץ - ראש מטה מאבק הנכים
גב' נעמי סטוצ'ינר - מנכ"ל בית איזי שפירא

גב' ראקל הר
פרופ' אריק רימרמן - מלים לזכרו של פרופסור סטן הר ז"ל

חברת הכנסת לשעבר גב' תמר גוז'נסקי -
"המאבק לקידום החקיקה בישראל לאנשים עם נכויות".

חבר-הכנסת נסים דהן - יו"ר השדולה למען אנשים עם מוגבלות.

מר שלמי גולדברג


אתנחתה מוסיקלית - נילי זיידל

וילמה מאור

חפציבה צנעני


טקס הענקת "אות המאבק" על שם פרופסור סטן הר ז"ל

קהל נכבד, גבירותי ורבותי, כבוד יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, חבר הכנסת שאול יהלום, חברי-הכנסת הנכבדים שאיתנו כאן, הגברת ראקל הר אלמנתו של הפרופסור סטן הר ז"ל, חתן "אות המאבק" לשנת תשס"ג - מר יואב קריים, מר אריה צודקביץ - יושב-ראש מטה מאבק הנכים, הד"ר דינה פלדמן - נציבת שויון לאנשים עם מוגבלויות, הגברת נעמי סטוצ'ינר - מנכ"ל בית איזי שפירא ויושב-ראש ועדת "אות המאבק", חברי ועדת "אות המאבק", כלת "אות המאבק" לשנת תשס"ד - חברת-הכנסת לשעבר הגברת תמר גוז'נסקי, אורחות ואורחים, קהל נכבד. ברוכים תהיו כולכם בבואכם לטקס הענקת "אות המאבק" על שם הפרופסור סטנלי סטן הר ז"ל. איתי על הבמה גם המתורגמנית הסימולטנית לשפת הסימנים, הגברת עטרת פירון. "אות המאבק" של פעילות יוצאת דופן למען זכויות האדם של אנשים עם מוגבלויות מעניקים ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, שפועלת ללא ליאות לקידום החקיקה למען שויון זכויות והזדמנויות של אנשים עם מוגבלויות, נציבות השויון לאנשים עם מוגבלויות שבמשרד המשפטים שמופקדת על יישום חוק השויון, ובית איזי שפירא ארגון ארצי לחינוך וטיפול בילדים ובוגרים עם נכויות התפתחותיות.

"אות המאבק" מניף את דגל שויון הזכויות וההזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות בישראל כאות ומופת לעוסקים במאבק חברתי, שתורם להשתלבות אנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית.

"אות המאבק" על שם הפרופסור סטנלי הר ז"ל מוענק זו השנה השנייה על פעילות יוצאת דופן למען זכויות האדם של אנשים עם מוגבלויות. האות מדגיש את ערכי השויון, הצדק וכבוד האדם באשר הוא אדם, ומעלה על נס את המאבק המוסרי ליישומם. כדי שילדים ובוגרים עם נכויות יזכו לשויון זכויות ויוכלו להשתלב בקהילה כאזרחים שוים, יש לעגן את הזכויות הללו בחוקים. לכן, הטקס הזה מתקיים כאן, באודיטוריום של משכן הכנסת, בבית-המחוקקים בירושלים.

בפתח הדברים אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שאול יהלום, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, להביא את דבר בית-המחוקקים.

רבותי המכובדים, קודם כל, Mrs. Herr, we appreciate the prize that Professor Stanley, your husband, and you are giving us today. כמובן כלת הפרס, חברת-הכנסת לשעבר, שכל כך אהבנו ואוהבים אותך, תמר גוז'נסקי, הן בהיותך איתנו, כשמיד לזה אקדיש את דבריי, והן היום כשאנו שמחים שאת איתנו גם להוקירך וגם להוקיר את מעשייך.
פרס
ברצוני לברך גם את חבריי בנשיאות שנמצאים כאן, מר אריה צודקביץ, יושב-ראש מטה המאבק לנכים מצד שמאל, ומר יואב קריים שנמצא כאן יחד איתו, שמלווים את עבודת הנכים ודואגים תמיד להזכיר לנו על כל דבר שאנו עדיין לא עושים ועדיין צריכים לעשות. תודה רבה לכם. דוקטור דינה פלדמן, נציבת השויון לפי חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהיתה לי הזכות להיות בין המחוקקים כדי להוביל את חקיקתו. חוקקנו את נושא הנציבות, והיא הנציבה השניה. אני רוצה לומר שגם הראשונה וגם השניה, וודאי זאת - דוקטור דינה פלדמן שמכהנת היום - עונות על הציפיות שהיו לנו כמחוקקים ועוד עולות עליהן בעבודתכן הברוכה. גברת נעמי טורצ'ינר, מנכ"ל בית איזי שפירא, באמת תודה על הפרס שאתם כל כך יוזמים ועושים. חברי ועדת "אות המאבק", אורחים ואורחות יקרים. אני באמת רוצה להקדיש את דבריי למי שמקבלת כאן את הפרס וראויה לכך. תמר גוז'נסקי, פעילותך היתה יוצאת דופן כאן בכנסת למען זכויות האדם של אנשים עם מוגבלות. את כבר שנה בערך נושאת בתואר "חברת-כנסת לשעבר", אבל קולך הברור והישיר, הנוקב והחף מחנופה, כל התוכחה המוסרית שביטאה את מצוקת היחיד וייסורי החריג - הקול הזה שלך ממשיך להדהד בבית הזה כאילו היית כאן תמיד. את לא השתנית. חוץ מהתסרוקת, הכל בסדר. בכנסת ראינו בך את הפרלמנטרית המושלמת - זאת הנושאת עיניה אל שולחיה האלמוניים ולא אל הכותרות. בשנים האחרונות, בהן עשית בכנסת, נאבקת, לחמת, על זכויות האדם למען מדיניות הומאניסטית וצודקת יותר, קשובה היית לרחשי לבם של כל הנזקקים להגנה, היית נאמנה לא רק לבוחרייך, ומתעלמת מכל שיקול של רווח אלקטורלי.

כיושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, גם עברתי, ראיתי ונוכחתי בחיבור שלך לוועדה החל מיומך הראשון בכנסת עד יומך האחרון. בישיבות הוועדה לקחת חלק פעיל מאד, שמצא את ביטויו בייזום חוקים מתחום הבריאות, הדיור, הנכות, זכויות העובד, זכויות נשים, ילדים ונוער. אני מחזיק כאן, וכל מי שרוצה יכול לעיין באתר האינטרנט שלנו, הצעות חוק של תמר גוז'נסקי אשר עברו קריאה שניה וקריאה שלישית ונכנסו לספר החוקים. יש לנו 36 הצעות ישירות כאלה. וזאת, חוץ כמובן מזה שכל חבר-כנסת גם עוזר לעוד חוקים בוועדה או במשותף. לא אקריא את כולם, אבל אקריא בדילוגים כאלה: הבטחת זכויות הדוורים, דמי אבטלה לא ייפלו בשום מקרה משכר המינימום, איסור אפליה בשל גיל בקבלה לעבודה, היעדרות בשל מחלת הורה של בן-זוג, הגנה על מקימי ועד עובדים ופועלים בו, חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד), פיצוי נפגעי האיידס, שמירה על עצמאותן של התחנות לבריאות טיפול חלב, חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שיפור מצבם של מקבלי פנסיה שגם זכאים לקצבת נכות, מגורים בקהילה של נכי נפש וחוק זכויות הדיור הציבורי. לגבי זכויות נשים: רציפות זכויות בקרן ההשתלמות לעבודה בחופשת לידה, העלאת הגיל שבו זכאות נשים לדמי אבטלה מ-60 ל-65, העלאת דמי לידה מ-75% ל-100% משכר האשה, מענק לידה ליולדת תושבת השטחים שהיא או בעלה עובדים בישראל, העלאת הגמלה המשתלמת לאשה בשמירת הריון. כל מי שרוצה יוכל אחר כך לקבל ממני את הרשימה. אני מקריא רשימה חלקית. לגבי ילדים ונוער: חוק חינוך חובה לילדים מגיל 3 במקום מגיל 5, תשלום קצבת שאירים לכל יתום, ביטול קיזוז קצבאות הילדים בשל חוב למס הכנסה, איסור שימוש בדמות קטין בקלטות פורנוגרפיה וכו'. הגעתי כבר להצעת חוק מספר 36 בדילוגים רבים. כמו כן, יש את חוק הסעה בטיחותית לילדים נכים. כל אחד מאיתנו יודע עד כמה הדברים האלה חשובים ועד כמה הם משמעותיים.

בנוסף לכך, את כיהנת כיושבת-ראש הוועדה לגיל הרך. את הקמת את הוועדה לקידום הילד, עמדת בראש ועדת חקירה בנושא הנשירה ממערכת החינוך, עמדת בראש השדולה של חברי-הכנסת למען הילד והקמת ועמדת בראש השדולה למען זכויות חברתיות.

על כל עבודתך בנושא של החוק לשיקום נכי נפש כבר אמרתי. זה היה חוק שמעניק לחולי נפש זכות לקבל סל שיקום כולל דיור. זו היתה הפעם הראשונה שהם קיבלו סל שכולל השלמת הכנסה, דיור, טיפול שיניים, שירותי פנאי, מגורים וכל הדברים האלה.

בימים הסוערים האלה של משבר כלכלי עמוק, כאשר בכנסת, לצערנו הרב, מתקבלות החלטות קשות המטלטלות את החברה הישראלית ומרחיבות את מעגל העוני, כאשר זעקת החלשים נבלעת בהמולה הכללית - בולטות בהיעדרן קריאות הביניים החדות שלך, תמר גוז'נסקי, דון-קישוטית נדירה שלא עשתה הנחות לאף אחד ובעיקר לא לעצמה. לכן, בהזדמנות זו, עוד מעט נעניק לך את הפרס. אנו רוצים להגיד תודה לכל אלה שמצאו אותך ראויה לפרס הזה, והפעיל ביותר שהיה היה פרופסור אריק רימרמן, שאנו מודים לו על כל עזרתו לעניין, וגם הזמנו אותו והוא יושב איתנו בנשיאות. תמר גוז'נסקי, אנו מודים לךְ ומוקירים אותךְ. תודה רבה לכל אלה שכיבדו אותנו בבואם היום למשכננו.

תודה רבה לחבר-הכנסת שאול יהלום.

לאנשים עם מוגבלויות יש היום בית לא רק בכנסת אלא גם בממשלה, מאז הוקמה נציבות השויון בתוקף חוק השויון ואשר מתפקידה לקדם את המהפכה החברתית שמתחייבת כאן בארץ לשינוי דרך התייחסות לאנשים עם מוגבלויות - לא מתוך פטרונות וחסד, אלא מתוך שותפות, זכויות אדם וצדק חברתי. אני מתכבד להזמין את הדוקטור פלדמן, נציבת השויון, לומר מילות ברכה.

גברת הר, ברוכה הבאה. שולחן חברי הנשיאות, חברת-הכנסת לשעבר גוז'נסקי - קשה להגיד "לשעבר" - חברי-הכנסת, אורחים וחברים יקרים, בהעניקנו היום, בזכות בית איזי שפירא, את "אות המאבק" על שם פרופסור סטן הר לחברת-הכנסת המיתולוגית תמר גוז'נסקי, אשר ילדים ובוגרים כה רבים במדינת ישראל חבים לה תודה והוקרה, אני מבקשת, לעצור לרגע ולברר לעצמנו את מקורו ומהותו של המושג "מאבק" שהוא נשמת אפו של האירוע היום בכנסת. אני מקדישה את דבריי ליואב קריים, חתן "אות המאבק" לשנת התשס"ג ולתמר גוז'נסקי כלת "אות המאבק" לשנה זו. אם תשימו לב, "מאבק" היא מלת בעלת עוצמה, אבל היא מלה מוזרה בהחלט אשר יש בה גם את השורש "אבק" - אבק שהוא עפר כתוש ודק המחניק ומסווה את נוכחותנו, אך טמונה במלה "מאבק" גם המלה "אבקה" היכולה להיחשב כחומר לאיפור, לפולחן, לקישוט או להסוואה, ובאותו זמן ממש המלה "מאבק" יכולה להיחשב כאבקה של ריפוי ומזור או לחלופין כחומר יסוד של הטבע בתהליך ההאבקה שהוא הבסיס ליצירת הצמח החדש. על-פי זאת, מאבק יכול בסך-הכל להעלות ענני אבק חסרי משמעות או אפילו מזיקים לבריאות, אך מאבק יכול גם לשמש כאמצעי של מרפא וכמקור בלתי נדלה לצמיחה, להתחדשות וליצירת אנרגיה מתעצמת של תקווה.

כפי שבודאי ידוע לכם, המלה "מאבק" מופיעה בתנ"ך פעמיים בלבד ושתיהן בספר בראשית בפרשת היאבקות האיש עם, ואולי בתוך, יעקב - האדם עם המוגבלות הפיזית אשר עליו נאמר בעקבות המאבק המוצלח שניהל: "לא יעקב יקרא עוד שמך כי אם ישראל כי שרית" - דהיינו נאבקת - "עם אלקים ועם אנשים ותוכל". יכולתו של יעקב לצאת מהבדידות והפחדים שהיה שרוי בהם ולהתגייס לאתגר המאבק שהציב לו הזולת הוא זה אשר הפך את מאבקו לעניין של יחיד לצמיחה של קולקטיב המתעצב ומתעצם סביב זהות יוצרת ויעדים משותפים לעתיד טוב יותר.

רש"י, מגדולי הפרשנים, סבור כי מקור המלה "מאבק" הינו מארמית ובו התחלפו ה-א' וה-ח', דהיינו "להיאבק" פירושו בעצם "להיחבק", "לחבוק", או בלשונו היפה של רש"י: "ולשון ארמי הוא: בתר דאביקו ביה... לשון: עניבה" - חביקה - "שכן דרך שניים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו". גם התלמוד הבבלי מפרש את "בהאבקו עמו" כאדם החובק את חברו בלשון התעצמות. איזה פרדוקס טמון במאבק ובמתח ההישרדות אשר באותה עת מגלם את ניגוד האינטרסים אך גם את שיא הקירבה וההתעצמות.

ואף יותר מכך, ראו מה למד - תראו איזו אוירה אני מביאה פה - הרב חיים מוולוז'ין כפי שמסר זאת ב"יביע אומר" מהמשפט המקראי "ויאבק האיש עמו". כך הוא אומר: "ואסור לו לתלמיד או לחלש לקבל דברי רבו כמו שהם, כאשר יש לו בלבו קושיות ומענות עליהן, שהרי לפעמים יהיה האמת והצדק עם התלמיד ולא עם מורו כמו שעץ קטן הוא שמדליק את העץ הנחשב גדול מביניהם. וזהו ששנינו יהא ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק באבק רגליהם מלשון 'ויאבק האיש עמו', שהוא עניין התאבקות, מלחמה, מלחמת מצוה שחובה להתגייס אליה. להיאבק וללחום בכל הכוח והלהט בכל אותם דברים שאין בהם אמת וצדק ואין לפחד ולהתייאש כלל וכן לא לישא לשוא פני איש, גם אם הוא נחשב חכם, מכובד ובקיא". על-פי רוח דברי הרב מוולוז'ין, להיאבק משמע לאהוב בכל מאודנו את האמת, ובלשוננו המודרנית: לאהוב את האמת והצדק ללא כחל וסרק ולהלחם - כל אחד מאיתנו וכולנו יחד - בעיוותים, בעוולות ובזיופים, בטעויות, בבערות, באטימות החברתית ובסירוב להכיר בזכות הבסיסית של כל אחד מאיתנו וזולתנו לחיות ולתרום כאדם.

תמר ויואב, חברים יקרים, בעיניי, אם כן, טקס "אות המאבק" הוא גם טקס אות החיבוק, אות היחד של שותפות מאתגרת וכנה, של התחברות מיוחדת ושוטפת של הממשלה והכנסת, ארגוני הנכים והמשפחות, ארגוני זכויות אדם, ספקי שירותים, אנשי אקדמיה, אנשי ציבור ונציגים של התפוצה היהודית הלוחמת למען זכויות אדם באשר הוא אדם ללא כל הבדל.

לקחנו כולנו בידינו את הגורל. אין דרך חזרה. נמשיך להיאבק כולנו יחדיו ולא ניוותר לבד, למען יישום ערכי השויון והצדק וצדק ההשתלבות של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית. תודה לכולכם על כך שזה בהחלט אפשר.

תודה לדוקטור דינה פלדמן.

נמצא איתנו כאן גם מר אריה צודקביץ, יושב-ראש מטה מאבק הנכים וחתן פרס זוסמן למצויינות בתחום השירותים החברתיים בישראל לשנת התשס"ג. מר צודקביץ עמד בראש מאבקי הנכים בשנת 1999 ובשנת 2001 למען קידום זכויות של אנשים עם מוגבלויות. מר צודקביץ יביא את דבר ציבור הנכים.

כבוד יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות - חבר-הכנסת שאול יהלום, חברי-הכנסת, אדוני יושב-ראש השדולה למען אנשים עם מוגבלות - מר נסים דהן, חברים יקרים, הגברת נעמי סטוצ'ינר - מנכ"ל בית איזי שפירא, חברי ועדת הפרס, גבירתי נציבת השויון, הגברת רחל הר, גבירותיי ורבותי, קהל נכבד, פרס "אות המאבק" הוא פרס חשוב אשר מסייע לשמר את מורשתו של סטנלי. לא אקרא לו פה "פרופסור" או "מר הר", כי לפני כל אלה הוא היה חבר ומורה-דרך. סטנלי ראה את האדם שמעבר למוגבלות. הוא האמין בכך, שבכל אדם טמונה היכולת לממש את עצמו ושלחברה יש אחריות לאפשר לו לעשות זאת. במהלך שני מאבקי רחוב שניהלנו סטנלי שהה בארץ וישב איתנו ימים ולילות. הוא לימד אותנו את תורת זכויות האדם. הוא לימד אותנו שמה שאנו עושים, המאבק, אסור לו להיות רק נקודתי, אסור לנו להיצמד רק לנושאי הביטוח הלאומי ואסור לנו לעסוק רק בהישרדות. אנו מחוייבים לעצמנו ולדורות הבאים של אנשים עם מוגבלות בישראל. אנו מחוייבים להתמקד בזכויות האדם: הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לתעסוקה וכו'.

לעתים, כאשר אני מתייאש, כאשר הדעות הקדומות נשמעות מפי אנשי מימסד ומקצוע מכל עבר, אני נזכר בסטנלי והוא משמש לי אור גדול בתוך החשיכה - עמוד האש שהולך לפני המחנה. לעתים, נראה לי שסטנלי האמין בנו יותר מכפי שאפילו אנו האמנו בעצמנו.

סטנלי, אני יכול להבטיחך נאמנה כי לא נוותר עד שנגשים את תורתך ונהפוך את חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לעובדה קיימת ושלמה בספר החוקים של מדינת ישראל, ונאכוף אותו כך שיהיה שריר וקיים גם בחיי היום-יום שלנו.

את זאת נעשה גם בעזרתך, תמר גוז'נסקי, שכן את דומה לסטנלי במובנים רבים. גם תמר, ללא לאות, עוסקת בהסרת מכשולים בפני אזרחים, כך שכולנו נוכל לממש את עצמנו. בנוסף לכל הדוגמאות שאדוני יושב-ראש ועדת העבודה הציג, אני רוצה לתת שתי דוגמאות. יש את העובדה העיקשת על חוק שיקום חולי הנפש בקהילה, על מנת שאלה יזדקקו ופחות לשירותיהם של בתי-חולים אשר סוגרים אותם ומדכאים אותם ואת יכולותיהם. דוגמא בולטת נוספת היא תרומתה העצומה של תמר לחוק השילוב אשר יאפשר לילדים לפתח את יכולותיהם ולהיות חלק אמיתי מן החברה הישראלית. תמר עבדה עד יומה האחרון בכנסת על חוק מעונות יום שיקומיים, שעוסק במתן הנגישות החברתית והטיפול הראוי לילדים כבר משחר ינקותם, כדי שמראש לא ייכנסו לאותה מערכת מדכאת ומפלה ממנה אנו מנסים להיחלץ.

לכן, כאשר תמר גוז'נסקי היתה מגיעה אלינו לאוהל המחאה, ידענו כי אין זה מס שפתיים ולא בגלל המקרופון והמצלמות, אלא בגלל העבודה היומיומית ואמונתה כי כולנו אנשים עם יכולות שהחברה צריכה ללמוד לאפשר לנו לממש אותן.

תמר גוז'נסקי, אות זה ניתן לך כיון שאנו מעריכים את כל מה שעשית עבור אנשים עם מוגבלות ואנשים נוספים הנאבקים באפליה. אנו יודעים שעוד תמשיכי ותעשי זאת בכל מקום ותפקיד שתימצאי בהם. כן ירבו כמוך. תודה רבה לכם ,ושיהיו לנו צהריים טובים.

תודה רבה.

"אות המאבק" על שם הפרופסור סטנלי הר על פעילות יוצאת דופן למען זכויות האדם של אנשים עם מוגבלויות מוענק זו השנה השניה ומקדש את ערך השויון כערך אזרחי ראשון במעלה. אות זה מוענק לאנשים על מאבק עיקש לאורך שנים והקניית שויון לאנשים עם מוגבלויות, והכל על מנת לחולל שינוי בחברה הישראלית.

חתן או כלה של "אות המאבק" נבחרים מדי שנה ע"י ועדה, שבה חברים פעילים למען שויון זכויות לנכים. חברי הוועדה הם: היושבת-ראש - הגברת נעמי סטוצ'ינר, דוקטור דינה פלדמן, פרופסור אריה רימרמן - נציג האקדמיה, מר יואב קריים - נציג ארגוני הנכים, גברת ג'ין יודס - סמנכ"ל מקצועי של בית איזי שפירא, דוקטור פסח גיטלמן, גברת ראקל הר ומר בני הוזמי - מנהל מכון טראמפ.

אני מתכבד כעת להזמין את יושבת-ראש ועדת "אות המאבק", מנכ"ל בית איזי שפירא, גברת נעמי סטוצ'ינר.

חבר-הכנסת שאול יהלום - יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, גברת תמר גוז'נסקי - כלת "אות המאבק" התשס"ד, דוקטור דינה פלדמן - נציבת השויון לאנשים עם מוגבלויות, גברת ראקל הר, חברי-כנסת נכבדים, אנו מאד שמחים לראות אתכם כאן, מר אריה צודקביץ, חברי ועדת "אות המאבק", הורים ואורחים נכבדים.

תחילה, רחל הר, ברוכה הבאה. את היית שותפתו לחיים של סטן במערכה ובמאבק שלו למען זכויות אדם בישראל וברחבי העולם ובעיקר בארצות-הברית. אנו מאד מודים לך על הגיעך לפה במיוחד מארצות-הברית כדי להיות איתנו היום. היה לך תפקיד חשוב לצד סטן וישראל בשאיפה לזכויות והזדמנויות שוות לכל האזרחים, ואנו גאים בהימצאך עמנו ממשיכה בתמיכה ביעד שלנו.

Welcome, first, to you, Rachel. You were Stan life partner in his battle, in his struggle, for human rights both in Israel and all over the world, in the United States especially. We thank you very very much for traveling especially from the United States to be with us today. You played an important role by the side of Stan and Israel aspired for equal rights and opportunities for all its citizens, and we are proud to have you with us continuing your support for us cause.



היום זה הוא יום מרגש מאד עבורנו, יום שמסמל את נצחונם של אנשים עם מוגבלויות בארץ ומחבר את אלה שעוסקים בנאמנות הרבה שנים למען חברה צודקת ומקבלת.

אנו קושרים כאן היום בין שני אנשים שתרומתם לחברה הישראלית ענקית, שניים שהטביעו את חותמם בתחום השויון לאנשים עם מוגבלויות, שניים שהובילו לשינוי חברתי. אנו גאים להצדיע לחברת-הכנסת לשעבר, גברת תמר גוז'נסקי, על תרומתה האדירה שבעקבות המאבק העיקש שלה היא השפיעה על החברה הישראלית להיות יותר צודקת, והיא ממשיכה להיאבק ללא לאות. לנו בבית איזי שפירא היתה הזכות ללוות אותה במלחמתה לזכויות של ילדים בגיל הרך, ואנו מודים לה על הישגיה החשובים בחקיקה בעת כהונתה כחברת-כנסת.

את סטן הר ז"ל הכרתי, כשהוא בא לישראל כמרצה אורח בכנס הבינלאומי הראשון של בית איזי שפירא ב-1994. הוא תפס אותי בצהריים בבית-המלון, מקום הכנס, ואמר לי: "נעמי, הסרט שלכם נהדר, אבל הוא לא פוליטיקלי קורקט. היום לא מדברים על מפגרים, אלא על אנשים עם פיגור שכלי". כמובן ששינינו את השפה שלנו מיד, וסטן הפך להיות יועץ, מורה-דרך וידיד. אחרי הכנס השני הזמנו את פרופסור סטנלי הר להיות ה-FIRST VISITNG FELLOW במכון טראמפ בבית איזי שפירא. הוא נרתם, במהלך השנה, לסייע למען חוק מעונות יום שיקומיים לגיל הרך, שתמר גוז'נסקי הובילה בנאמנות בעת כהונתה בכנסת. שני אנשים מדהימים עסקו ביחד בשינוי חברתי: אחד אמריקאי, סטן, עם נשמה ישראלית, ולידו חברת-כנסת תמר גוז'נסקי - לוחמת, לוחמת לוחמת.

אנו מודים לחבר-הכנסת שאול יהלום שקיבל אות הוקרה על פעילותו הפרלמנטרית יוצאת הדופן למען אנשים עם מוגבלויות מטעם בית איזי שפירא בכנס הבינלאומי השני שלנו בשנת 1998. אני מקווה שחבר-הכנסת זוכר את האירוע המיוחד. אני שמחה להגיד שאות ההוקרה שקיבלת הפך לימים ל"אות המאבק".

שנתיים לאחר ששמעתי על מותו של סטן הגיע אלי ממכתב ממנו בדואר, מכתב פרידה שנכתב ממיטת חוליו בבית-החולים. למכתב צורף צ'ק תרומה לבית איזי שפירא. גם בימים קשים הוא לא שכח את האנשים שהוא כל כך דאג לרווחתם. אנו ראינו לנכון לסמל את המורשת של סטן באות שנתי למאבק למען חברה צודקת יותר. אשתקד הענקנו ליואב קריים, ממובילי מאבק הנכים, את "אות המאבק". השנה אנו שמחים וגאים על השותפים הנכבדים: נציבת השויון לאנשים עם מוגבלויות וועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.

אני מצטערת. צוחקים עלי בבית איזי שפירא. אני תמיד מתרגשת באירועים האלו.

לא רק את.

זה מעמד מדהים. אני רואה את כל החברים שלנו, אנשים שעומלים שנים רבות למען אירוע כמו היום, מעמד כמו היום. סילחו לי.

כך הפך האות לייצג את כלל האוכלוסיה עם נכויות בישראל, והסכימו פה אחד כי הבחירה הטובה ביותר השנה היא גברת תמר גוז'נסקי. תודה לחברי הוועדה. אין לי ספק שסטן מסתכל עלינו כעת ממרומים, גאה עם חיוך ומרגיש סיפוק רב על הבחירה בתמר גוז'נסקי ל"אות המאבק".

תודה רבה לנעמי סטוצ'ינר.

עתה, נשמע כמה צלילים יפים בשירתה היפה של המוסיקאית נילי זיידל שנמצאת איתנו. אתם מוזמנים גם להצטרף.

"על הדבש ועל העוקץ" ו-"TEARS IN HEAVEN".)

תודה לנילי זיידל.

"אות המאבק" נושא, כאמור, את שמו של הפרופסור סטנלי הר, חלוץ ומוביל המאבק למען זכויות האדם של אנשים עם צרכים מיוחדים בישראל ובעולם כולו. פרופסור הר, שהיה המרצה האורח הראשון במכון הבינלאומי ע"ש טראמפ בבית איזי שפירא, תרם מנסיונו ומאוצרות הידע העצומים שלו לפיתוח השדולה לקידום שויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות בישראל. זכינו שאיש בשיעור קומתו של סטן יסייע לנו לפעול ולקדם חקיקה למען ילדים ובוגרים עם נכויות. במאמר שפירסם הפרופסור, במגזין "רווחה ומשפט" שבו התייחס לנושא השילוב בקהילה אמר: "לעתים קרובות מדי, נוקטות הרשויות החינוכיות בגישה מנוגדת לשילוב, ומונעות מהילדים להפיק תועלת מפוטנציאל השילוב החלקי או המלא בבית-הספר שבקהילה. מצב מעורפל כזה חייב לקבל הבהרות מבית-המשפט או מבית-המחוקקים". כך אמר, ותודה לארגון "יתד" שאיתר עבורנו את המאמר שכתב סטן הר.

יש לנו הכבוד לארח היום את גברת ראקל הר, אלמנתו של פרופסור סטנלי הר, שהגיעה במיוחד מארצות-הברית לטקס הענקת "אות המאבק". אני מתכבד להזמין את הגברת הר לדברי ברכה. Mrs. Rachel Herr, please.

First of all, I feel like the ugly American speaking in English.

I'm deeply honored to be here today to watch the presentation of this award, which recognizes the fruits of Stanley's labor, which, as you al know, was a labor of love indeed, and which I hope will continue the vigilance needed to insure the protection of the rights of disabled people.

תחילה, אני מרגישה כמו האמריקני המכוער שמדבר אנגלית. רציתי לדבר בעברית, אבל זה קשה לי.

כבוד רב הוא לי להיות פה היום בעת הענקת "אות המאבק" אשר מכיר בפירות עבודתו של סטנלי, שכידוע לכם, היתה עבודה של אהבה, ואני מקווה שהיא תמשיך את העירנות שלה זקוקים כדי להבטיח את ההגנה על זכויות האנשים בעלי המוגבלויות.









Thank you, Naomi, and thank you Beit Issie Shapiro, and all of you who are here today accompanying us.

תודה לך, נעמי, ותודה לך, בית איזי שפירא, וכן לכל הנמצאים כאן היום ומלווים אותנו.





I'm especially honored to have Tamar Gozanski receive this award following Yoavs being the recipient the last time. I'm extremely happy to see so many faces from all the years of coming back and all the struggles and sitting in front of the ministry of finance. It's wonderful.

זהו כבוד מיוחד בשבילי שתמר גוז'נסקי מקבלת את "אות המאבק" אחרי יואב קריים שקיבלו בפעם הקודמת. אני מאד שמחה לראות פה פנים רבות מכל שנות המאבק והישיבה מול משרד האוצר. זה נהדר.





"Comparing the lone policies of other countries concerning disability rights to ours - that's the United States - can help us understand how we may strengthen those rights and heighten compliance with nondiscrimination laws. Since it took effect in 1992, the Americans with disabilities act, otherwise known as the ADA, has been a leading example of such comprehensive legislation on behalf of people with disabilities.".

"השוואה של מדיניות מדינות אחרות בנוגע לזכויות לבעלי מוגבלויות לזו שלנו, ארצות-הברית, יכולה לעזור לנו להבין איך אנו יכולים לחזק זכויות אלה ולהעלות את הציות לחוקים למניעת אפליה. מאז התקבל החוק בארצות-הברית ב-1992, שנקרא: ADA, הוא היווה דוגמא לחקיקה מקיפה למען אנשים עם מוגבלויות.".





Those were the first lines of the introduction to the last article that Stanley wrote based on his research done here in Israel. But just two weeks ago today, Tuesday, the U.S. supreme court heard the arguments in Tennessee v. Lane. George Lain, a 40 year old disabled man, now joined by other disabled people, are suing the state of Tennessee under the ADA for failing to make its courthouse accessible, and whether they should be allowed to sue the state for damages. I understand that after this event there will a meeting here at the Knesset on accessibility - it's what Yoav told me - right? So, and I said to him: "just to make you feel better even in the United States they haven't complied with the ADA". he says: "It doesn't make feel better", but it should because even there the government is probably the worst offender.

אלה היו השורות הראשונות, בהקדמה למאמרו האחרון של סטנלי שהוא כתב בהתבסס על מחקר שלו כאן בישראל. אבל, רק לפני שבועיים מהיום, יום שלישי, בית-המשפט העליון בארצות-הברית שמע את הטיעונים בתיק טנסי נגד ליין. ג'ורג' ליין, בעל מוגבלות בן 40, עם עוד אנשים בעלי מוגבלות שהצטרפו אליו, תובעים את מדינת טנסי בהתאם לחוק ה-ADA על כשלון בהפיכת בית-המשפט נגיש והאם מותר להם לתבוע את המדינה על נזקים. אני מבינה, שאחרי האירוע תהיה ישיבת כנסת על נושא הנגישות - זה מה שיואב אמר לי - נכון? אמרתי לו: "רק כדי שתרגיש יותר טוב, תדע שאפילו בארצות-הברית עדיין לא פועלים לפי ה-ADA", והוא אמר: "זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר". אבל, זה כן צריך לגרום להרגיש טוב יותר, מפני שאפילו שם הממשלה היא כנראה הפוגעת הגרועה ביותר.








Eight years ago, Mr. Lane was disabled from a car accident and even though he had a bad record of being in court for other reasons he had to crawl up two flights of stairs at the county courthouse to face reckless driving charges. He says he will never forget the humiliation of having to drag his body up thirty tile steps. As he dragged himself up the steps, he was laughed at by the very employees of the courthouse. And although those who laughed offered to carry him up stairs, he says he was afraid they would intentionally drop him. This incident has lead to a test case of the ADA, experts say that it will define the degree to which the intent of the ADA will be fulfilled.

לפני שמונה שנים מר ליין הפך לבעל מוגבלות כתוצאה מתאונת מכונית, ולמרות שהיה לו נסיון רע בשהייה בבית-המשפט למטרות אחרות הוא זחל במעלה שתי קומות המדרגות בבית-המשפט האיזורי כדי לעמוד מול האשמות פזיזות. הוא אמר, שהוא לא לעולם לא ישכח את ההשפלה בהיאלצותו לסחוב את גופו למעלה לאורך שלושים מדרגות. כשסחב עצמו למעלה, לעגו לו עובדי בית-המשפט עצמם. למרות שאותם עובדים שצחקו לו הציעו לשאת אותו למעלה, הוא אומר שהוא פחד שהם יפילו אותו בכוונה. זהו אירוע שהוא TEST CASE ל-ADA ומומחים אומרים שזה יגדיר את הרמה שבה כוונת ה-ADA תיושם.





The ADA, approved by congress in 1999, was designed to make all government buildings accessible to the 54 million disabled Americans. That has not happened. There are still ,for example, in the state of California government buildings that will not comply until the year 2017.

ה-ADA אושר בקונגרס ב-1999, והוא נחקק כדי להפוך את כל בנייני הממשלה לנגישים ל-54 מליון אמריקאים בעלי מוגבלות. זה לא קרה. יש עדיין, למשל, במדינת קליפורניה בנייני ממשלה שלא יותאמו עד שנת 2017.





Although the US supreme court has been reluctant to force the states to defend themselves against such law suits, observers of the Tennessee case hope that finally the court should make it clear that as Americans, people like the Gorge Lanes and the other plaintiffs who joined his lawsuit have the right of full entry in to the house of justice, just like they would have full entry here into the Knesset.

למרות שבית-המשפט העליון בארצות-הברית לא התלהב לחייב את המדינות להגן על עצמן בפני תביעות כאלה, הצופים בתיק טנסי מקווים שלבסוף בית-המשפט יבהיר שלאמריקאים כמו הג'ורג ליינים ותובעים אחרים שהצטרפו לתביעה שלו יש זכות מלאה לנגישות מלאה לבית-המשפט, לבית הצדק, כמו שיש להם נגישות מלאה כאן אל תוך הכנסת.





I mentioned this case because it is the most recent test case of the ADA, and I know that Israel has often looked to the United States as a model, and as the equal rights for a person with disability law continues to be develop perhaps the mistakes that continue to be made in the US courts will be taken into account.

הזכרתי את המקרה הזה, כי זה ה-TEST CASE האחרון של ה-ADA, ואני יודעת שישראל, בדרך-כלל, מביטה על ארצות-הברית כעל מודל, וככל שנושא זכויות שוות לאדם בעל מוגבלות ממשיך להתפתח אולי הטעויות שנעשות בארצות-הברית יילקחו בחשבון.




I also mention it because it was such comparison that was the basis of Stanley's research during our sabbatical here. I know how much it meant to Stanley to spend a year in Israel and how much he valued the work he did during that year: the agencies and the programs with which he was involved, and the wonderful people whom he got to know. When Stanley was alive, our family lived and breathed disability and human rights. Many of you know that. No matter how hard we tried and how much we complained, his work life spilled over into our family life. So, over the years we were shlepped heather and yonder to myriads of conferences, workshops, lectures, programs and so on. How ever, it was our fortune that among those adventures was the one that brought us to Israel. We complained, we didn't want to come, but we went back and we thought it was the most wonderful year. Here we got immersed in the issue, we stood with the striking movement in front of the ministry of finance, and it was here that Stanley came to offer his testimony in this very building.

הזכרתי זאת גם כי השוואה כזו היתה הבסיס למחקרו של סטנלי במשך שנת השבתון שלנו כאן. אני יודעת כמה היה חשוב לסטנלי להיות שנה בישראל וכמה הוא העריך את העבודה שהוא עשה בשנה הזאת: העמותות, התכניות בהן היה מעורב והאנשים הנהדרים שהזדמן לו להכיר. כאשר סטנלי היה בחיים, המשפחה שלנו חיה ונשמה את נושא המוגבלות וזכויות האדם. לא חשוב כמה ניסינו וכמה התלוננו, עבודת חייו גלשה אל תוך חיי המשפחה. כך, במשך השנים היינו כאן ושם בכנסים, בסדנאות, בהרצאות, בתכניות וכיוצ"ב. למזלנו, בין החויות האלה היתה החויה שהביאה אותנו לישראל. אנו התלוננו ולא רצינו לבוא, אבל כשחזרנו חשבנו שזו היתה השנה הנהדרת ביותר. כאן שקענו בנושא ועמדנו עם התנועה השובתת מול משרד האוצר, וזה היה כאן, בבניין הזה ממש, כשסטנלי הציע את עדותו.





I feel very very fortunate to be here today, and especially honored to watch the presentation on this award. תודה רבה

אני מרגישה מאד ברת מזל להיות כאן היום, וכבוד רב הוא לי במיוחד לצפות בהענקת "אות המאבק" הזה. תודה רבה.

תודה רבה.

פרופסור אריק רימרמן, דיקאן לשעבר של הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות במדעי חיפה וכיום ראש הקתדרה למדיניות רווחה ותכנון חברתי על שם ריצ'רד קוסמן, הכיר אישית את הפרופסור סטנלי הר ועשה איתו דרך משותפת למען עיגון זכויות הנכים. הפרופסור ישא דברים לזכרו של הפרופסור הר.

חבר הכנסת שאול יהלום, שאני חושב שאתה סוגר היום מעגל כשמדברים על החוק לשויון זכויות לאנשים עם מוגבלות - אני זוכר את ה"פּוּש" הגדול שהוא עשה בשלהי הכנסת כדי להעביר את שלושת הפרקים הראשונים, ואני חושב שמגיעים לו שבחים על כך גם היום.

חברי כנסת, חברים נכבדים, פרופסור סטנלי הר הוא קרוב משפחה של אשתי היושבת כאן באולם. רחל וסטנלי הם קרובי משפחה שלנו, וזה דבר ראשונה שצריך להגיד אותו. אני יושב פה על TICKET של אירוע משפחתי. הוא גם ידיד וקולגה שכן כתבנו יחד, ומאמר משותף שלנו עומד לצאת בקרוב בארצות-הברית על שביתת הנכים בישראל. זו סגירת מעגל מעניינת על השביתה הראשונה של 1999-2000.

קשה במספר דקות לסכם את מסכת חייו ותרומתו של פרופ' סטנלי הר לקידום זכויותיהם של נכים בארה"ב, ישראל והעולם. האדם הזה הגיע גם לסין הרחוקה תוך כדי שנת השבתון האחרונה שלו בארץ, כדי לקדם זכויות של הסינים בסין. כדברי המשורר הלאומי, "ושירת חייו באמצע נפסקה.", ואכן שירת חייו באמצע נפסקה. סטנלי הלך לעולמו ב-24 לספטמבר 2001 אחרי מחלה קשה. הייתי מתארו כאיש אקדמיה מוביל בתחומו, מורה מלהיב, עורך-דין ומסנגר של נכים ובעל טמפרמנט בלתי נדלה למאבק על זכויות נכים ולא רק נכים - זכויות של אנשים עם בעיות חברתיות ובעיות שונות. אני זוכר את העבודה הגדולה שלו על ה-HOMLESS בארצות-הברית.

נתקלתי בפרסומו הראשון בעת לימודי לתואר השלישי בארה"ב. שבועות לאחר מכן שהיתי בבית הוריו בניו ג'רזי (שהם קרובי משפחה של משפחת אשתי) וראיתי את עבודת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת אוקספורד שכמובן היתה על זכויות נכים. מאוחר יותר נפגשתי אתו לראשונה באוניברסיטת ברנדייס, כיון ששנינו הונחינו על ידי פרופ' גונאר דיבואד, אחד הגדולים שנאבק לזכויות נכים בעולם. במהלך השנים שיתפנו פעולה בכתיבה, בכנסים ובפעילות בארץ ובעולם לקידום זכויות של נכים.

פרופ' הר, הנו בוגר בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, וקיבל את הדוקטורט מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה. יש לו רקורד מרשים של מחקרים, עבודות ופירסומים בעיתונות היומיומית - גם על דברים שלא מקבלים עליהם קידום אקדמי. הוא היה אכפתי והוא הגיב על כל דבר שהוא הרגיש שהוא נכון כאדם שהחזון הוא שהוביל אותו.

ברצוני לציין את ספריו החשובים, כי אני חושב שהם מעידים על תרומתו של סטנלי. ספרו האחרון, שיצא בימים אלו על-ידי OXFORD PRESS, נקרא: The Human Rights of Persons with Intellectual Disabilities: Different but Equal (2003). ספרו מ-1999 הוא:Aging, Rights, and Quality of Life: Prospects for Older People With Developmental Disabilities. ספרו משנת 1983 Rights and Advocacy for Retarded People , וספרו מ-1983 Legal Rights and Mental Health Care (1983) הן, בעצם, דוגמאות לאדם שזכויות הן שם משפחתו השני.

הראשון.

אתה אומר שזה שמו הראשון.

אינני יודע כמה מכם יודעים זאת, אבל כדי להיות מסנגר טוב אתה מתחיל זאת מתחילת דרכך. כבר ב-1972 הוא היה בין המגישים בג"צ של מיילס נגד מחוז קולומביה על הזכות של ילדים עם צרכים מיוחדים לקבל חינוך ציבורי חינם וחינוך הולם - מה שאנו מנסים לעשות היום בחודשים אלו. באותה שנה הוא היה בין האנשים הבולטים שפעלו כנגד וויליברוק, המוסד הענק שהיה סמל של הבסטיליה שהיה צריך להקטינו, ושם, דרך אגב, הוא קיבל את ההכרה הגדולה הכתב הרלדו רביירה שחשף את הפרשה המבישה הזאת.

ב-1989 הוא היה בין כותבי החוק האוסר על הוצאה להורג של אנשים הלוקים בפיגור שכלי. אין ספק כי תרם לפסיקת בית-המשפט העליון בארה"ב בנושא זה.

הוא נמנה על המנהיגות של תחום הפיגור השכלי בארצות-הברית, והיה בין השאר יושב-ראש האגודה האמריקאית לחקר הפיגור השכלי בסוף שנות ה90.

יש לציין כי לפרופ' הר הייתה תרומה חשובה לקידום זכויותיהם של נכים בישראל. הוא עשה שתי שנות שבתון בארץ באוניברסיטאות ת"א וחיפה. יש לציין כי יחד עמי היינו בין האנשים שעזרו לוועדת כץ להכין את הטיוטה המפורסמת של החוק. אני זוכר, שהערותיו היו מאד נוקבות. אני תמיד הייתי יותר MILD, והוא היה תמיד היה נוקב. כשהוא הגיב, הוא הגיב בצורה נוקשה מאד. אין ספק, שבשבתון הוא כתב את הדו"ח המשווה של זכויות נכים בישראל בארצות-הברית, שהייתי מציע לחברי-הכנסת לקראו, כי נדמה לי שהוא הופיע גם בעברית. זו דוגמא מצויינת למה שקורה בארץ בפרספקטיבה של אדם שלוחם למען זכויות בעולם עם השוואה היכן הלאקונות והבעיות המרכזיות. חברי-הכנסת, אני באמת מציע לעיין אפילו בתקציר הדו"ח החשוב הזה.

הזכירו את תרומתו בשביתת הנכים. אני זוכר שלא רק שהיתה לו תרומה, אלא שהוא לא נטש לרגע את המאבק גם כאשר היו לו משימות אחרות.

התרומה שלו לא היתה אפשרית ללא אשה תומכת כראקל, ואני חושב שצריך לומר זאת בצורה מאד בולטת. אני חושב שאי-אפשר לראות את סטנלי בלי ראקל, כי חלק גדול מהישגים הוא בגלל ראקל.

הזיקה המיוחדת שלו לישראל היא, שכבר ימים אחרי 1967 הוא היה פה עם מברשת שיניים ושקית רחצה. זה מראה שהרגש שלו תמיד הקדים את החלק האינטלקטואלי. הוא היה מאד ATTACHED מבחינה רגשית לארץ, אבל גם ביקורתי בצורה קשה מאד כלפי הרבה מאד מהמדיניות החברתית של המדינה. רק אדם מעורב רגשית יכול להציג עמדה כזאת.

אני חושב ש"אות המאבק" על שמו בכנסת הוא הערכה לזיקתו ותרומתו לישראל.

תודה לגברת נעמי סטוצ'ינר שפעלה להענקת "אות המאבק" על שמו. אני יודע כמה מאמצים יש תמיד מאחורי הקלעים.

ברכות לחברת-הכנסת לשעבר גוז'נסקי - וקשה לי לומר "לשעבר" - על קבלת "אות המאבק" לשנה זו. אין ספק כי תמר היא סמל ומופת למאבק על זכויות חברתיות. אני סמוך ובטוח כי היא ממשיכה ותמשיך לקדם זכויות, ואני מאחל לה באמת הצלחה בהמשך המאבק.

תודה לפרופסור רימרמן.

פרופסור דן שניט מבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב מביע את התנצלותו על שנבצר ממנו להשתתף כאן איתנו. את ברכתו הוא שלח בכתב, ובתמצית הוא מספר על הפרופסור הר גם כן:
(
קל היה לטעות בו. אם ביקשת ללמוד על אישיותו מסבר פניו החייכני, המקרין חום אנושי ואמפטי
ה כלפי כל מי שבא עמו במגע, כל מי שזכה להכירו מקרוב, כמוני", אומר פרופסור שניט, "למד עד מהרה כי מאחורי ארשת הפנים הנעימה והרכה מסתתרת עוצמה ונחישות ללא פשרות של לוחם לזכויותיהם של אנשים עם נכויות ומוגבלויות שכליות פיזיות ונפשיות. סטנלי הר הקדים רבים וטובים
אשר השתייכו לאליטה המשפטית האקדמית בארצות-הברית, והחליט להקדיש את עצמו ולרתום את כישוריו למאבק הגדול. הוא היה שותף למאבק משפטי בעל משמעות תקדימית מכרעת כפי ששמענו, שבו הוכרה לראשונה בבית-המשפט העליון של ארצות-הברית זכותם של מפגרים במוסדות להשתלב בחיי הקהיל
ה ולהנות מתנאי החיים הכי פחות מגבילים.
פרופסור הר עמד כבר בראשית דרכו האקדמית בראש התנועה הלוחמת להענקת הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות, לחיות בכבוד בקהילה חיי שילוב עם נגישות לשירותים בכל תחום של החיים. סטנלי שילב את המעשה עם ההגות בדרך שרק מעטים השכילו ל
הגשים. ידע והגות, לפי מורשתו, חייבים למצוא את ביטויים בפרקטיקה היומיומית. נאה דרש ונאה קיים. הפרופסור הקים בפקולטה למשפטים שבה לימד בארצות-הברית מרכז קליני להכשרת דורות של משפטנים אקטיביסטים שייאבקו למען ההכרה בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות לשויון הזדמנו
יות ולשילוב בחיי החברה והעבודה. מנהיגותו הפכה אותו במהרה למנהיג לאומי בתחום זה, ואך טבעי הדבר שנבחר לכהן כנשיא הארגון הכלל-אמריקני למען זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. הוא גם נקרא לדגל, ושירת בבית הלבן במשך שנתיים בוועדה נשיאותית לקידום זכויותיהם של אנשים
אלה בארצות-הברית.


)





















(
סטנלי היה קשור לישראל בעבותות של אהבה. אישיותו ומזגו, הסוחפים לאהוב אותו מצד כל מי שבא עמו במגע, היקנו לו מעמד מנהיגותי גם במאבק על הכרתו של המשפט הישראלי בזכותם של אנשים עם מוגבלויות לשויון
הזדמנויות בכל תחומי החיים. תרומתו לחקיקת החוק לשויון הזדמנויות של אנשים עם מוגבלויות בישראל ולהקמת מוסד הנציבות היתה מכרעת. הוא דחף ודירבן. במהלך שהותו האחרונה בישראל התקיימה שביתת הנכים הארוכה והמכאיבה. סטנלי כאב את מאבקם ובא לעודד את רוחם בירושלים. הזדה
ותו עם מאבקם של הנכים קיבלה ביטוי סוער ולוותה בתמיכתו הנלהבת בהם ובתחושת הכאב העמוק לסיבלם. אישיותו החמה והסוערת וערכיו האנושיים המחודדים לא נתנו לא מנוח. לכן, היה זה אך טבעי שגילה שותפות דרך עם מאבקם ושביתתם של הנכים. זאת, יותר מרבים וטובים מאזרחי המדינה.
מאבקו ההירואי האחרון של הפרופסור סטנלי הר היה במחלה הקשה שתקפה אותו והוא עדיין באמצע חייו. עד יומו האחרון, כשהוא נאבק במחלה, שקד על עריכתו ופירסומו של ספסר רב-תחומי חשוב הנוגע לזכויותיהם ולמעמדם של אנשים עם מוגבלויות. סטנלי ניהל קרב מאסף אחרון ממיטת חול
יו, על מנת שמשנתו תצא לאור במסגרת ספר אקדמי בהוצאת "אוקספורד". הוא ניצח גם בקרב אחרון זה. הספר הושלם ופורסם זמן קצר לאחר פטירתו.
אינני יכול להעלות דמות של אדם ראוי ממנו להנצחת האידיאה של אות המאבק" - אומר הפרופסור שניט - המאבק היה עבורו אורח חיים ותמצית
המורשת שהותיר אחריו בכל התחנות שבהן עבר.
חבר קרוב ויקר - כך כותב הפרופסור שניט - משוכנע אני כי אילו ניתנה בידיו ההזדמנות לבחור היה סטנלי מעניק את אות המאבק לחברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי. תמר היתה בכל תקופת שירותה בכנסת אות ומופת למאבק למען האוכלוסיות הח
לשות בחברה. ראוי תמר לאות, וראוי סטנלי שפועלו ומורשתו יונצחו באמצעות הענקת האות לתמר.
)



























כך כותב עורך-הדין הפרופסור דן שניט.

רגע לפני שנעניק את אות המאבק, אנו מבקשים שוב מנילי זיידל לשיר לנו שיר יפהפה, אותו תשמעו בשלוש שפות: בעברית, בערבית ובאנגלית.

(אתנחתא מוסיקלית - נילי זיידל בשיר "IMAGINE")

תודה רבה.

הענקת האות - "אות המאבק" לשנת התשס"ד 2004 מוענק לחברת-הכנסת לשעבר הגברת תמר גוז'נסקי, חברת-הכנסת מטעם חד"ש בין השנים 1990-2003 ויושבת-ראש המועצה המייעצת של האגודה הבינלאומית לזכויות הילד. אני מזמין את מר יואב קריים, חתן "אות המאבק" בשנה שעברה, להעניק את "אות המאבק" לתמר גוז'נסקי. חבר הכנסת שאול יהלום, אבקש ממך לקרוא את הנימוקים של חברי הוועדה.

בית איזי שפירא, עמותת אב"י יחד עם מדינת ישראל, משרד המשפטים, נציבות השויון לאנשים עם מוגבלויות וועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, "אות המאבק" ע"ש פרופסור סטנלי הר ז"ל על פעילות יוצאת דופן למען זכויות האדם של אנשים עם מוגבלויות מוענק בזאת לחברת-הכנסת לשעבר גברת תמר גוז'נסקי.

רוב הדברים נאמרו כאן, ולכן אני קורא את הפיסקה האחרונה: "במאבקה העיקש לאורך השנים הצליחה הגברת תמר גוז'נסקי לחולל שינוי בחיי עשרות אלפי ילדים ובוגרים עם מוגבלויות החיים במדינת ישראל. החברה הישראלית כולה חייבת לגברת גוז'נסקי תודה על חשיפת הציבור לאנשים עם מוגבלויות, צרכיהם, זכויותיהם וחשיבות מעמדם בקהילה. על מסירותה, התמדתה ודבקותה בעקרונות השויון והצדק ועל מנהיגותה הבלתי-מתפשרת בקידום זכויות האדם של ילדים ובוגרים עם מוגבלויות בישראל נמצאה גברת תמר גוז'נסקי ראויה לקבל את אות המאבק ע"ש פרופסור סטן הר לשנת התשס"ד". על החתום המייצגים של שלושת הגופים שקראתי למעלה. תודה רבה.

תמר גוז'נסקי, הייתי יכול להגיד הרבה, אבל כל כך הרבה כבר נאמר ואני חושב שאמרנו מספיק.

אני חושב שהשיר ששמענו הוא בדיוק הזכרון הכי יפה לסטנלי הר על כל שלוש השפות שבהן הוא הושר. זו, בדיוק, הצוואה של סטנלי. אני רוצה להגיד לךְ, בשם ציבור האנשים עם מוגבלויות בישראל: אנחנו אוהבים אותךְ.

אדוני חבר הכנסת שאול יהלום, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שהיה לי הכבוד להיות חברה בה במשך כל שנות חברותי בכנסת, חברי-הכנסת, נציגי ארגונים חברתיים, ידידים, חברים למאבק, קודם כל, אני רוצה להודות לכולכם לא רק על כך שבאתם היום, ביום גשום וסגרירי - אני רוצה להודות על שנים של עבודה משותפת, כי שום דבר לא היה קורה למען קידום אנשים עם מוגבלויות אם אנשים עם מוגבלויות בעצמם לא היו קמים ולוחמים, אם בני משפחותיהם לא היו קמים וזועקים, אם אנשי האקדמיה לא היו מתגייסים לעזרתם ואם הנושא הזה לא היה הופך, הודות למערכה הזאת, לנושא חשוב על סדר-יומה של החברה הישראלית. לכן, היה לי הכבוד, היה לי הסיפוק האדיר, ללמוד מכם. אני חושבת, שאתם הייתם המורים הכי טובים שלי. רק הודות ללימוד הזה יכולתי לעשות משהו לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות.

קיבלתי בהתרגשות את ההחלטה של ועדת "אות המאבק" ע"ש פרופסור סטן הר, שמצאה אותי ראויה לקבל את האות השנה. אני גם התברכתי בהיכרות, אומנם קצרה, עם פרופסור הר. אני מעריכה מאוד את ההערות החשובות שהיו לו בניסוח ובקידום חוק מעונות יום שיקומיים.

תודה מיוחדת לראקל הר, אלמנתו, על כך שהיא טרחה ובאה להשתתף בטקס.

בית איזי שפירא היה מהמוסדות הראשונים לטיפול בילדים עם מוגבלויות שזכיתי לבקר בו. גם המנכ"ל, נעמי סטוצ'ינר, וגם כל הצוות הנפלא והמסור יצרו נורמה חדשה במדינת ישראל לטיפול בילדים עם נכויות בעיקר בגיל הרך. הם הפכו את הבית הזה לא רק לבית שנותן טיפול אישי לילדים עם נכויות, אלא גם לבית שנוטל על עצמו את המשימה הכללית של קידום הזכויות של אנשים עם נכויות. לכן, אני חושבת שבית איזי שפירא עשה ועושה דברים חשובים ביותר גם לילדים יהודים, גם לילדים ערבים וגם לכלל החברה הישראלית.

אני רוצה גם להודות לכל אלה שטרחו ובירכו אותי בכתב או בעל-פה, ובמיוחד לכבוד נשיא המדינה משה קצב על המלים החמות.

מדוע נחוצה בכלל חקיקה מיוחדת לאנשים עם מוגבלויות? מדוע לא די בחקיקה הכללית, בחוקים הכלליים שמדברים על זכויות בעבודה, זכויות בבריאות, זכויות בחינוך וזכויות אחרות? הבעיה המרכזית, שאנו נתקלים בה עם אנשים שהם נכים פיזית או נפשית או מוגבלים מסיבה זו או אחרת, היא שבעצם בלי חקיקה הם נשארים מחוץ לתחום של התחולה של החוקים, כי החוקים הכלליים לא מביאים בחשבון את הצרכים המיוחדים. הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות כתבה, בשעתו, בדו"ח שהגישה לממשלה, שרק חקיקה מקיפה ומפורטת תוכל להביא לצמצום הפער הקיים בין מציאות החיים של אנשים עם מוגבלויות לבין העקרונות היפים מאוד של השויון וכבוד האדם שהם עקרונות יסוד של החברה הישראלית. דברים אלה נכתבו ב-1997, כשתהליך ההכרה בזכויות היה כבר בשיאו ועקרון השויון כבר התחיל להיות עיקרון יסודי בחקיקה. אבל, אם אנו הולכים אחורה ושואלים את עצמנו: החוקים הראשונים, שנחקקו בישראל בנושא זכויות נכים, בנושא זכויות אנשים בעלי מוגבלויות, הבטיחו מינימום קיום לנכים, כמו למשל חוק ביטוח נכות כללית משנת 1970 שהבטיח לנכה קיצבת קיום מינימלית בהנחה שאין לו יכולת להשתכר מעבודה. מהצד השני, החוקים הראשונים היו חוקים שעסקו בכל מיני עניינים משפטיים וניהוליים חשובים: הגדרת סמכויות, למי מותר, מה להחליט, מה זה מוסד וכן הלאה. כמו למשל החוק לטיפול בחולי נפש מ-1955, חוק ההגנה על חוסים מ-1966 וחוק הסעד (טיפול במפגרים) מ-1969. כל החוקים האלה, שכולם היו חוקים ביוזמה ממשלתית באותן שנים, היתה מאחוריהם תחושה של אחריות: "הנה, יש נכים, יש מוגבלים, יש חולי נפש - יש לנו אחריות לגביהם". אבל, חוקים אלה גם ספוגים גישה פטרונית, גישה שאומרת: "נו, מה הנכים כבר יכולים? הם חלשים, הם מסכנים, הם תלויים. אז, אנו, הלא-נכים, צריכים לדאוג להם". לכן, מילות המפתח בחוקים ההם היו "טיפול", "הגנה", "השגחה", וכל מיני מלים כאלה שבעצם ביטאו תחושה שיש אנשים מסכנים שצריך לדאוג להם.

בעצם, הדבר הזה בא לידי שינוי בסוף שנות ה-80 ובמיוחד בשנות ה-90, ואנו יכולים אז לדבר על מפנה בחקיקה. המפנה החשוב הזה בחקיקה - היו שותפים לו קודם כל הארגונים, אותם ארגונים ששמו להם כמטרה את קידום נושא הנכים והאנשים עם מוגבלויות. הארגונים עיצבו גישה חדשה, גיבשו דרישות ואפילו הכינו הצעות חוק שהובאו אל הכנסת. אל הארגונים חברו כמה חברי-כנסת שאימצו את הגישה הזאת של הארגונים, ולכן הובילו את הצעות החוק. לכן, אפשר לומר שבשנות ה-90 החקיקה בנושא של אנשים עם מוגבלויות הפכה להיות חקיקה שמבוססת על שיח של זכויות - השיח שאומר: "אנחנו מתבססים על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מ-1992, אבל נותנים לו את הפרשנות הנכונה כשמדובר באנשים עם נכויות". אם החוק הזה אמר שלכל אדם יש זכות לכבוד, לחירות ולשויון - אז גם לאנשים עם מוגבלויות, גם לנכים וגם לחולי נפש.

לכן, בעצם, המערכה מתנהלת בעשור האחרון בהיקף אחר, אבל קודם כל בגישה אחרת. נכים הם בני-אדם שיש להם זכויות. הם לא מסכנים שזקוקים להגנה ולטיפול. לכן, עלו נושאים חדשים חשובים ביותר: איסור אפליה בתעסוקה, איסור אפליה בנגישות, איסור אפליה בחיי הקהילה, וגם צורך במענה הולם לנכים לא ע"י בידודם במוסדות מיוחדים אלא ע"י שילובם בתוך הקהילה, ע"י יצירת תנאים נוחים שהנכים יוכלו להשתלב בקהילה.

ברצוני להדגיש שכל יוזמות החקיקה, בהבדל משנות ה-50 וה-60, החל מסוף שנות ה-80, הן יוזמות של חברי-כנסת, ובדרך-כלל בהתנגדות נמרצת של הממשלה. לא היה אפילו חוק אחד שזכה מלכתחילה לתמיכת הממשלה, ולא חשוב איזו ממשלה. תמיד היתה התנגדות. תמיד היתה טענה: "אתם פורצים כל מסגרת של תקציב. זה לא יעלה על הדעת. מאיפה ניקח את הכסף?". לכן, כל החוקים האלה היו יוזמות של ארגונים וחברי-כנסת, בניגוד ובעימות עם הממשלות, עם שרי האוצר הנוגעים בדבר.

ב-1988 נחקק חוק החינוך המיוחד. זה היה חוק חשוב, כי הוא העלה על סדר-היום את הנושא של הילדים עם הצרכים המיוחדים. יחד עם זאת, החוק הזה עדיין תפש את השירות לילדים האלה כשירות במסגרות מיוחדות וטען וקרא לפתח את השירות במסגרות מיוחדות. עכשיו, כשאנו עומדים בשלב היישום, בקרב על היישום, של חוק השילוב, אתם רואים את ההבדל. אתם רואים לאן הגענו מחוק חינוך מיוחד ועד ל חוק השילוב.

היה חוק טיפול בחולי נפש החדש, החוק שחבר-הכנסת יאיר צבן בזמנו היה ממוביליו, שגם הוא היה חוק שניסה להתמודד עם הנושא של השויון, אבל יש בו עדיין הרבה מאוד שאריות מהתפיסות הקודמות.

לכן, אפשר לומר שאבן-דרך בחקיקה היה חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות שיזם בזמנו ארגון "בזכות" והראשון שהוביל אותו היה חבר הכנסת דדי צוקר. בעקבות היוזמה הזאת הוקמה אותה ועדה, שכבר הוזכרה קודם, בראשות ד"ר ישראל כץ, והיא הגישה את הדו"ח. כמה מהסעיפים האלה אושרו ב-1998, ואחר כך סעיפים אחרים, בהובלת חבר הכנסת אילן גילאון, חוקקו בהמשך. הודות לחוק הזה הוקמה נציבות שויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות שד"ר פלדמן היא היום הנציבה שממלאת את התפקיד החשוב הזה.

בשנת 2000 הושלמה חקיקת שני חוקים שהיה לי הכבוד להובילם. אחד מהם הוא חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שהיו לו שותפים, ארגונים של מתמודדים ושל משפחות וארגוני זכויות ואנשי מקצוע, אבל תרשו לי להגיד תודה מיוחדת לעורך-הדין משה בוטון שיושב איתנו ושהיה היועץ המשפטי של הוועדה. בלי העזרה שלו ובלי המעורבות שלו, אני לא חושבת שהיינו מצליחים להשיג את הגיבוש של החוק הזה. אני זוכרת את ההצעה המופלאה שהיתה למשה בוטון שאמר: "אתם רוצים שהחוק הזה באמת ייושם? תצרפו לו סל שירותים. לא סתם מלים כלליות שצריך שנכים יהיו משולבים בקהילה, אלא צריך להיות סל שירותים מדויק: מה מגיע לנכה הנפש בקהילה?". בסופו של דבר, משה בוטון ניצחכי יש סל שירותים בחוק לשיקום נכי נפש בקהילה.

החוק השני, שקשור לבית איזי שפירא ומשרד העבודה והרווחה והרבה ארגונים אחרים שעניינם בילדים, עסק בחוק מעונות יום שיקומיים. הוא גם עסק בנושא של מה מגיע לילדים שאיתרע מזלם והם נולדו עם נכויות קשות, ואינם יכולים להגיע למעונות היום הרגילים, כי אפילו עם סייעת הם לא יכולים להשתלב. המערכת הרשמית אמרה "מה הבעיה? יישבו בבית", ואנו חשבנו שצריך מקום שבו הם יהיו כמו כל הילדים ויקבלו חינוך כמו כל הילדים, אבל בנוסף לזה באותו מקום עצמו, בדיוק באותו מקום עצמו, הם יקבלו את כל השירותים הפרה-רפואיים שמגיעים להם. שמעתי היום שכבר נפתחו 34 מעונות-יום שיקומיים שיש בהם כבר מאות פעוטות. אני רוצה לברך את כל העוסקים במלאכה במשרד העבודה ואת כל הארגונים שלקחו על עצמם להוביל את יישום החוק החשוב הזה.

בשנת 2002 נוספו עוד חוקים ששלושה מהם אציין: חוק ההסעה הבטיחותית לילדים נכים, שבהקשר זה ברצוני להזכיר את השלטון המקומי שבאנו אליו פעם לפגישה והם אמרו לנו שהם לא יכולים לעמוד בפנינו, וכל אלה שהיו באותה פגישה זוכרים זאת, והיום יש הסעה בטיחותית, ואני רוצה להודות למרכז השלטון המקומי. יש חוקים אחרים שעסקו, למשל בזכות של נכי נפש למגורים בקהילה, כך שלא יוכלו שכנים להגיד שהם לא מוכנים שבבניין שלהם יהיו דירה או הוסטל לנכי נפש. החוק האחרון שהזכרתי הוא, כמובן, חוק השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, שיזם חבר הכנסת זבולון אורלב.

אם אני מסתכלת לאחור, אני רוצה לומר שארגוני הנכים, ארגוני זכויות האדם, כל העמותות שמקדמות את הטיפול בנכים ובילדים נכים ובנכי-נפש - כל הארגונים האלה וגם הכנסת יכולים לרשום לזכותם את ההחדרה של עיקרון השויון וההכרה בערך האדם כתשתית של חקיקה חדשה למען אנשים עם מוגבלויות. לכן, אני חושבת שאם אנו חושבים על העתיד, רק שיתוף פעולה הדוק בין הארגונים הציבוריים לבין חברי-הכנסת הוא תנאי להמשך החקיקה. אינני מצפה שממשלה תיזום הצעות חוק שמבוססות על עיקרון השויון, הכרה בערך האדם ושאר עקרונות הומאניים שאינם על סדר-היום הממשלתי.

יחד עם זאת, יש עוד הרבה מאוד מכשולים. אתם זוכרים שבכנסת הקודמת נחקק החוק נגד חקיקה פרטית בטענה שצריך לעצור את החקיקה הפופוליסטית. חברו לטענה הזאת לא רק משרד האוצר, אלא גם לא מעט אנשי תקשורת; היה השיח הזה שחברי-הכנסת מבזבזים את הכסף של המדינה ועושים חקיקה פופוליסטית. בסופו של דבר, מבחינת החוק הזה נגד חקיקה פרטית, בהנחה שאני אמרתי שרק חברי-כנסת יובילו חקיקות פרטיות שנקודת המוצא שלהן היא שויון, אי-אפשר להוביל היום בעצם חקיקה למען אנשים עם מוגבלויות שעולה כסף כי יש את המגבלות הידועות שכלולות בחוק הזה. אולי "אי-אפשר" היא מלה קשה, ולכן אגיד שזה הרבה יותר קשה. לכן, אני חושבת שמה שנחוץ לאנשים עם מוגבלויות הוא שהחוק הזה, שהוא הוראת שעה, ייעלם מהחקיקה של הכנסת.

בעיית היישום - את כולנו, האזרחים, מלמדים שצריך לכבד חוק, אבל כאשר מדובר בממשלה, ברשויות שלטון, בעיריות ובגורמים אחרים שצריכים לכבד את החוק שחוקקה הכנסת, באה הטענה הידועה שאין להם כסף ולכן "תחכו. כשיהיה לנו כסף, ניישם את החוק" או שלא מתקינים תקנות במשך שנים. ואז, כל מיני אנשים, גורמים, אומרים: "אבל, אין טפסים. איך אפשר ליישם חוק בלי טפסים?". לכן, יכול להיות שיהיה חוק של הכנסת אבל לא יהיו טפסים. כל השיטות האלה חייבות לעבור מן העולם. אם יש חוק של הכנסת, חייב להיות מצב, אם רוצים מדינה מתוקנת, שגם מיישמים אותו.

בעיה נוספת שעדיין קיימת היא, שלא כל מי שצריך להנות מהחוק נהנה ממנו. לדאבוננו, אנשים משכבות מבוססות מצליחים להנות יותר מאחרים מזכויות שמוקנות בכלל בחוק: גם בחוקי הביטוח הלאומי וגם בחוקים אחרים שעניינם זכויות. לעומת זאת, לחסרי אמצעים - עניים, ערבים, נשים - יש תמיד קושי רב יותר. יש להם הרבה פחות נגישות לגורמים. יש להם הרבה פחות ידע. לפעמים, יש להם הרבה פחות כושר לחימה. יש להם פחות שירותים זמינים במקום שישנו. לכן, אני חושבת שהשאלה, שכאשר אנו מחוקקים חוק הוא יגיע לכל מי שנחוץ, לא החוק הזה, עדיין עומדת.

אנו יודעים ש-600 אלף ויותר אנשים בעלי מוגבלויות שחיים בארץ חיו גם בעבר בתנאים של מצוקה, אבל היום כשיש אבטלה המונית ויש מתקפה ממשלתית מתמשכת על כל רשתות ההגנה החברתית - רְאו מה שקורה עכשיו עם הקיצוץ של שני מיליארד שקל מהרשויות המקומיות - בעצם יותר נכים ובעלי מוגבלויות לא רק חיים מתחת לקו העוני, גם קודם הם חיו, אלא עמוק מתחת לקו העוני. לכן, גורלם של הנכים תלוי בחקיקה ובחוקים מיוחדים שהם חשובים וצריך לקדם אותם. אבל, הוא תלוי במידה רבה במדיניות הכללית של הממשלה. ממשלה שתנהל מדיניות שמחזקת את החזקים ופוגעת בחלשים בהכרח תפגע באנשים בעלי המוגבלויות, בהכרח תפגע באפשרויות שלהם להשתקם ולהשתלב בקהילה. לכן, אני חושבת שהמערכה שלנו, של מי שדואג לעתיד הילדים, הנוער והאזרחים בכלל בעלי המוגבלויות, היא להיאבק למדיניות כללית שטורחת או שמה במרכזה את כבוד האדם וחירותו במובן החברתי העמוק.

כידוע, בית-המשפט העליון נדרש עכשיו לשאלה מה זה מינימום קיום. כולנו רוצים לשמוע, כי אני חושבת שאחרי שבית-המשפט יקבע, אם הוא יקבע, נגלה שהרבה מאד אנשים עם מוגבלויות לא חולמים אפילו להגיע למינימום הקיום הזה שעליו מדבר בית-המשפט.

תרשו לי לסיים בדברים שאמר השופט אהרן ברק, נשיא בית-המשפט העליון. הוא אמר: "הנכה הוא אדם שוה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה בה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו תוך שימוש בהעדפה מתקנת במרקם הרגיל של החברה". הבעיה היחידה שלי עם הדברים הנכוחים האלה של השופט ברק היא, שהם כתובים בלשון הווה והם צריכים להיות כתובים בלשון עתיד, כי זה לא המצב. איננו יכולים להגיד שהיום הנכה הוא שווה זכויות ושהיום הוא חבר רגיל בחברה. אם היום עדיין חוק ביטוח בריאות, למשל, לא חל על חולי-הנפש, איך אפשר להגיד שאנשים עם מוגבלויות הם חברים שווים בחברה שבה הם חיים? לכן, הדברים האלה של השופט ברק הם נכונים ביותר, אבל הם עדיין מטרה - מטרה שכולנו צריכים להיאבק למענה. אני מקווה שבכוחות משותפים של הכנסת, של הארגונים החברתיים, של האקדמיה, של כל הארגונים, של המתמודדים עצמם ושל הנכים עצמם, אנו נוכל ליצור חברה ישראלית לא רק שויונית, לא רק אמפטית, לא רק סולידרית, אלא חברה הומאנית שיהיה טוב לחיות בה לכל אחד.

שוב, תודה רבה על האות.

תודה לתמר גוז'נסקי.

גבירותי ורבותי, לפני סיום, אני מתכבד להזמין את הפרופסור אריק שינוול שנמצא איתנו, מנהל מחלקת פגים ותינוקות בבית-החולים "קפלן" ונציג איגוד הניאונטולוגים בישראל, לברכה קצרה.

כבוד הוא לי להיות אחרון המברכים לברך את חברת-הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי בשם איגוד הניאונטולוגים, רופאי הפגים והתינוקות בישראל. "אות המאבק" הוא האות הנכון לציון הפעילות של תמר גוז'נסקי גם בתחום שלנו. לפני מספר שנים תמר הרימה את הכפפה של קידום מעמד הפג, ובתמיכתנו מאחור היא ניהלה את המאבק עבור הקטנטנים שלנו חסרי הכל. הפג הישראלי לא זוכה לכל אפשרויות הטיפול שהרופאים והאחיות יכלו להעניק במידה והיה מימון מלא. הפג הוא לא חולה רגיל עם תקציב בסל הבריאות. הפג והטיפול שלו מתוקצבים מהביטוח הלאומי, מתקציב הלידות, וזה בקושי מכסה שלושת רבעי מהעלות האמיתית של הטיפול. תמר גוז'נסקי הכירה בצורך לבחון את הסוגייה הזאת לעומק. היא זימנה נציגים של כל הגורמים, חקרה אותם בצורה רצינית ומרשימה יחד עם רגישות ואמפטיה. היא תמיד היתה מציאותית, אך לא מוותרת על העקרונות. היא יזמה לראשונה בדיקה יסודית של הבעיה הזאת ע"י יחידת המחקר של הכנסת, שבעזרת ה' תהווה את הבסיס לחוק הפג שיהפוך את הפג החולה לחולה אמיתי, פציינט, לקוח - באיזו לשון שתרצו - כמו כל אזרח אחר. תקוותנו היא שהבאים אחרי תמר גוז'נסקי במאבק זה יקחו את דוגמתה וייאבקו למען עתיד הפגים בארץ.

תמר גוז'נסקי, תודה מקרב לב על שנות הפעילות המשותפות הפוריות ועל הדוגמא המיוחדת שנתת לכולנו כלוחמת למען הצדק עבור אנשים עם מוגבלויות.

תודה רבה לפרופסור שינוול.

תודה לכל האנשים שפעלו להצלחת האירוע: לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, במיוחד לגברת וילמה מאור, אתי שבתאי, מרינה גסקל וליאת דהן, לצוות בית איזי שפירא. ברכות חמות לזוכה, הגברת תמר גוז'נסקי. אנו מאחלים לךְ עוד שנים ארוכות של פעילות מבורכת למען הציבור והחברה בישראל. בשם חברי-הכנסת, גברת ראקל הר, חברי ועדת "אות המאבק", תודה רבה לכולכם שהשתתפתם בטקס החשוב הזה.

כראוי לטקס כזה, אנו נסיים בשירת התקווה.

(שירת התקווה)


הטקס ננעל בשעה 12:00.