1. שימוש במחשב בקרב ילדים עם צרכים מיוחדים - ישיבה משותפת עם הוועדה לזכויות הילד.



5
ועדת המדע והטכנולוגיה
21.1.2004

פרוטוקולים/זכויות הילד/7795
ירושלים, י"ז בשבט, תשס"ד
9 בפברואר, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס'
מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה
יום רביעי, כ"ז טבת התשס"ד (21 בינואר 2004), שעה 9:00

1. שימוש במחשב בקרב ילדים עם צרכים מיוחדים – ישיבה משותפת עם הוועדה לזכויות הילד.

חברי הוועדה: היו"ר מלי פולישוק-בלוך
מיכאל מלכיאור – יו"ר הוועדה לזכויות הילד

נסים דהן

רוני דיין – מנהל אגף יישומי מחשב בחינוך, משרד החינוך
מיכל דראל – מפקחת ארצית למחשוב בחינוך מיוחד, משרד החינוך
בלה שניידר – מנהלת חטיבה ואחראית על אתר האינטרנט, משרד החינוך
נירית גולוב – מנהלת מת"י ירושלים, משרד החינוך
שרה בורנשטיין-ממן – רכזת סל שירותיחינוך מיוחד ומרכז משאבים – משרד החינוך

שלומית גרוסמן – ממונה על חנוך ומעמד הילד, נציבות הדורות הבאים
רפאלה כהן – חוקר, מינהל המחקר והתכנון, המוסד לביטוח לאומי
אסנת ארבל – מרפאה בעיסוק, בית החולים אלי"ן
נעמי גפן – מרפאה בעיסוק, מנהלת מעי"ן, בית החולים אלי"ן
אורית אבנר – מרפאה בעיסוק, טכנולוגיה שיקומית, בית החולים אלי"ן
ראובן סמואל – יו"ר אקי"ם ישראל
סילביה טסלר-לזוביק – מנכ"ל בזכות
גילה זיידל – יו"ר "אופק לילדינו", ארגון ארצי של הורים לילדים לקויי ראייה ועוורים
יניב לוי – יו"ר הועדה המשפטית הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית
טליה פרבר – יועצת בתחום טכנולוגיות מסייעות, אלוי"ן
דינה לבל – מרצה באוניברסיטה לטכנולוגיה שיקומית, אוניברסיטת תל אביב
גילה גרטל-חסון – מתאמת פרוייקט נגישות, איגוד האינטרנט הישראלי
אתי להב – מרכזת "קו-אור", למידה מרחוק לילדים בבתי חולים

רחל סעדה, ענת לוי

רשמה: שושנה מקובר



1. שימוש במחשב בקרב ילדים עם צרכים מיוחדים – ישיבה משותפת עם הוועדה לזכויות הילד.

אני פותח את ישיבת הוועדה היום. מאחר והישיבה משודרת בערוץ 33, אני מבקש מאוד מכל דובר לדבר לתוך המיקרופון, אחרת לא ישמעו את דבריו בשידור. מאחר ואני יודע שכל בית ישראל מתעניין מאוד בנושא המדובר היום, חבל שלא ישמעו. אני מודה לכם מראש על ההתחשבות הזאת.

בנוסף, אני מתנצל בשמה של יושבת ראש ועדת המדע והטכנולוגיה, שחלתה ולא הרגישה טוב בלילה. היא התקשרה אליי מוקדם בבוקר וביקשה שאנהל לבד את הישיבה המשותפת בשם שתי הוועדות – ועדת המדע והטכנולוגיה והוועדה לזכויות הילד.

מבחינתי, הישיבה היום מעניינת במיוחד כי זהו תחום שאני לא יודע עליו שום דבר, וטוב ללמוד. חלק ממטרת הישיבה הזאת היא להכיר את הטכנולוגיות החדישות ביותר שיכולות לעזור לילדים עם צרכים מיוחדים במדינת ישראל. מטרה נוספת היא ליצור קשרים בין האנשים שיושבים סביב השולחן הזה, שבכוחם לנצל הרבה יותר טוב את הפוטנציאל החדש הגלום בפיתוח הדברים שנראה.

בנוסף, אני מקווה שכוועדות נוכל להמליץ ואף לכפות על מערכות שונות – ובעיקר מערכת החינוך, כמובן – לאמץ ביתר שאת את השיטות עליהן נשמע בהמשך.

ברשותכם וברשות חבר הכנסת דהן, נשמע קודם מספר מצגות העוסקות בדברים החשובים ביותר שפותחו בתחום הזה. נתחיל עם גב' אסנת ארבל, מרפאה בעיסוק מהיחידה לטכנולוגיה שיקומית בבית החולים אלי"ן. יש לי חולשה מיוחדת למרפאות בעיסוק – אני נשוי למרפאה בעיסוק, ואני מכיר את חשיבותה של העבודה. בבקשה.

תודה רבה. שמי אסנת והגעתי לכאן היום עם נעמי גפן ואורית אבנר מהיחידה לטכנולוגיה שיקומית בבית החולים אלי"ן. זהו בית חולים שיקומי לילדים בירושלים, והוא נותן מענה וטיפולים רפואיים ופרה-רפואיים לילדים רבים שמאושפזים בו ולילדים רבים מהקהילה שמגיעים לטיפולים. אחד הטיפולים הניתנים בבית החולים הוא טיפולי היחידה לטכנולוגיה שיקומית, העוסקת בהתאמה של אביזרי מחשב, חומרה ותוכנה לילדים עם צרכים מיוחדים.

מגיעים אלינו ילדים, שכשרואים אותם ברחוב לא מעלים על הדעת שהם מחוברים למחשב ונתרמים מהעבודה במחשב. ובכל זאת, בעזרת פיתוחים טכנולוגיים רבים, ניתנת היום אפשרות לילדים בכל מיני מצבים להתנסות בעבודה במחשב.

פעילות היחידה שלנו כוללת טיפולים שוטפים לילדים המאושפזים באלי"ן – ילדים נפגעי תאונות דרכים, נפגעי פיגועים, וילדים אחרי ניתוחים ומחלות. היא כוללת גם הערכות חוץ לילדים מהקהילה ולילדים עם מגוון רחב של צרכים מיוחדים שמגיעים אלינו להערכות מחשבים. היחידה כוללת גם ייעוץ והדרכה למשפחות ולמוסדות ומפעילה ימי עיון לאנשי מקצוע.

העבודה ביחידה מתבצעת על ידי מרפאות בעיסוק בשיתוף קלינאיות תקשורת והמעבדה הביומכנית באלי"ן, מתוך תפיסת טיפול רב-צוותית. המטופלים שלנו הם ילדים בגילאי 3 ומעלה מכל רחבי הארץ עם ליקויים מוטוריים ו/או קוגניטביים, כשהמטרה המרכזית שלנו היא קידום ושיפור של יכולות למידה, כתיבה, תקשורת, משחק ופנאי.

העבודה מתבצעת קודם כל מתוך אמונה בערך השיוויון, מתוך האמונה בזכאותו של כל ילד להתנסות בעבודה במחשב – גם כשהשיטות המקובלות של שימוש במחשב אינן מתאימות לו. מעבר לכך, היא מתבצעת מתוך האמונה שהמחשב הוא כלי ייחודי שיכול לקדם ולפצות על הקשיים של אותם ילדים. המחשב הוא כלי רב-אפשרויות, הנותן פידבק חזותי ומיוחד לילדים. ואולי יותר מכל, המחשב נותן לילד, להוריו ולסביבתו תחושה חזקה מאוד של מסוגלות ושל יכולת. פעמים רבות אנחנו רואים ילדים שמתנסים במחשב, ובעקבות זאת המחשב הופך לכלי חברתי באמצעותו הם מתקשרים ומשחקים עם אחים או עם חברים בני גילם.

הצוות ביחידה מתמחה בשימוש במחשב ככלי שיקומי ומשלב טכנולוגיה מעודכנת וידע מדעי על מנת להגיע להתאמה אישית לכל מטופל, כשהדגש הוא על התאמה אישית. כל ילד שונה במטרות, בצרכים וביכולות שלו. ההתאמה האישית כוללת התייחסות לחומרת מחשב, לתוכנת המחשב ולסביבת העבודה – זאת מתוך התייחסות לסביבה התרבותית ממנה מגיע הילד, למטרות העבודה שהן המשמעותיות ביותר עבורו, וכמובן לדמויות שילוו אותו ביישום התוכנית. כאנשי מקצוע, יש לנו לפעמים מטרות שנראות לנו חשובות, אבל אנחנו זוכרות כמה חשוב לדעת מה חשוב לילד ומה חשוב למשפחתו, ולנסות לתת מענה קודם כל לצרכים הללו.

דברנו על כמה דברים חשובים – חומרת מחשב, תוכנת מחשב וסביבת העבודה. בנושא חומרת מחשב יש התייחסות לאביזרים הבסיסיים, כמו: מקלדות, עכברים או מתגים. הבאתי כמה דוגמאות: זוהי מקלדת עם מקשים גדולים לילד לקוי למידה, שאינו מסתדר עם כתיבה ידנית. הוא הגיע אלינו בכיתה ה', אחרי חמש שנים של חוויות מאוד מתסכלות בכתיבה – זהו תחום שבו הוא התקשה מאוד. בעזרת המעבר לכתיבה במחשב הוא מתקדם לאט לאט, וכותב יותר. המקלדת שהותאמה לו היא מקלדת עם מקשים גדולים, שמאפשרת לו לראות את האותיות בקלות רבה יותר.

דוגמה נוספת היא מקלדת וירטואלית שנמצאת על גבי המסך ומתאימה לילדים שאינם מסוגלים כלל להפעיל מקלדת. בעזרת עכבר הם מסמנים את האותיות שאותם הם רוצים לכתוב. בתמונה אנחנו רואים ילד שגולש באינטרנט בעזרת המקלדת הזו.

תחום נוסף הוא עכברים. קיים מגוון רחב מאוד של עכברים, שמאפשר נגישות לילדים עם צרכים שונים. כך למשל, הילד בתמונה לא הצליח לקשר בין תנועת היד על השולחן לשינוי בסמן שעל המסך. העכבר שהותאם לו הוא עכבר שמזיז את הסמן באופן ישיר, ובאופן זה הוא הצליח להפעיל את המחשב.

עכבר מסוג נוסף הוא עכבר קטן שהותאם לילד עם מיגבלה מוטורית שנעדר את טווח התנועה הרגיל שנדרש בשימוש בעכבר רגיל. העכבר המותאם, הממוקמם באותו מקום, דורש טווח תנועה קטן מאוד ואיפשר לו להתנסות במחשב.

תחום נוסף בחומרת המחשב הוא מתגים. בתמונה הימנית אנחנו רואים בחורה שמפעילה שני מתגים בעזרת הידיים. בתמונה השמאלית אנחנו רואים ילד שמפעיל שני מתגים המונחים בצידי הראש. זהו ילד משותק, שבעזרת תנועות הראש יכול להתנסות בעבודה במחשב.

מעבר לחומרה, יש חשיבות רבה כמובן להתאמת תוכנת המחשב. יש תוכנות למידה ופיתוח של מיומנויות חשיבה – מגוון עצום מאוד שקיים בשוק בשפות שונות וברמות שונות, שמתאים לכל ילד בהתאם לרמה וליכולת שלו. בעבודה אנחנו תמיד מהלכים על חבל דק: מצד אחד אנחנו רוצים לקדם את הילד הלאה, מעבר ליכולתו הנוכחית; מצד שני אנחנו מחפשים כל הזמן את החוויה המחזקת, את חוויית ההצלחה העצמאית. אנחנו מחפשים את התוכנה שתתן לו את שני המענים הללו בו זמנית.

מעבר לכך, יש תוכנות שמתאימות לאוכלוסיות ספציפיות יותר, כמו תוכנות להגדלת טקסט ותוכנות קוליות, המתאימות לילדים עוורים או לילדים כבדי ראייה. תחום נוסף הוא תוכנות תקשורת – וגב' ג'ודי ויין תפרט על כך בהמשך.

חומרה ותוכנה הם שני דברים חשובים, אבל סביבת העבודה איננה חשובה פחות. אנחנו מדברים כאן על התאמת ריהוט ועמדת העבודה, ועל שימוש באביזרים אגרונומיים. בתמונה שלפנינו אנחנו רואים בחור שהגיע אלינו בעקבות תאונת דרכים כשהוא משותק בכל חלקי גופו. הוא נפגע בעמוד השדרה, והמחשב היה כלי מרכזי מאוד בשיקומו. בעזרת תנועות הסנטר הוא הצליח להפעיל עכבר שחובר באמצעות זרוע לכסאו. היה חשוב מאוד למצוא לו עמדת עבודה שתתנייד יחד אתו, דווקא משום שהמחשב הפך לכלי כל כך מרכזי בחייו אחרי התאונה. לכן בנינו לו מעין עמדה שהתניידה לכל מקום ביחד עם הכסא שלו.

קיימת חשיבות מירבית להתאמה אישית של תוכנית העבודה במחשב: היא מאפשרת התייחסות לצרכים של כל ילד ולסביבתו; היא מונעת תסכולים ומכוונת לחוויות של הצלחה ועצמאות; היא חוסכת משאבים. החיסכון במשאבים נובע מהעובדה שההורים יודעים בדיוק מה לקנות, ולא מתנסים בקניית אביזרים שונים שלא מתאימים בהכרח לילד. היא חוסכת משאבים גם משום שבעזרת התנסות במחשב הילד יכול להיות עצמאי יותר – למשל, לכתוב לבד ולוותר על סייע שיישב לידו בכיתה ויכתוב עבורו.

לעבודה במחשב בקרב ילדים עם צרכים מיוחדים שלושה שלבים מרכזיים:

(א) הערכה מקצועית שמתייחסת לכל ההיבטים שהזכרתי קודם; (ב) רכישת אביזרים מתאימים בשילוב בניית עמדת עבודה מותאמת ובחירת דמות מלווה – לא תמיד ההורים הם המלווים את הילד בהתנסות במחשב. לפעמים הם עסוקים מאוד או חסרי התמצאות בסיסית בעבודה במחשב, ואינם מסוגלים לתת את המענה הזה. לפעמים, חשוב לבחור דמות נוספת שתלווה את הילד בלמידה הזאת; (ג) חשוב מאוד ללוות את העבודה בתוכנית הדרכה ותמיכה לילד, למשפחה ולצוות החינוכי – כדי לקדם את המטרות כל הזמן ולהתקדם בהתאם ליכולות הילד ולביצועיו, ובעיקר כדי לדאוג לכך שהאביזרים שנקנים לא יישארו בקופסה בבית, אלא יהיה יישום מלא של התוכנית.

קצת מידע לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים בישראל: מחקר שנערך בשנת 2000 מצא שכמעט 8% מהילדים הם בעלי צרכים מיוחדים. חילקו את הילדים לחמישה תחומים: (1) ילדים עם בעיות בתחום הלימודים והרגשי-התנהגותי; (2) ילדים עם מחלות, כמו סרטן או דיאליזה; (3) ילדים עם בעיות חושיות, כמו: עוורים, חרשים או כבדי ראייה ושמיעה; (4) ילדים עם נכויות פיזיות – ילדים עם שיתוק מוחין וילדים עם ניוון שרירים; (5) ילדים עם פיגור קל, קשה ובינוני.

ילדים עם צרכים מיוחדים בישראל מקבלים מגוון שירותים מכל הגופים המוזכרים כאן – משרד החינוך, הבריאות, הרווחה, קופות החולים, הרשויות המקומיות ועמותות וגופים וולנטרים רבים. לגבי המענה הניתן היום בתחום המיחשוב: על פי החוק, המדינה מחוייבת לספק לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים שירותים נלווים, ביניהם עזרים מסייעים – כך נאמר בחוק החינוך המיוחד.

אנחנו סבורות שעזרים מסייעים בהחלט צריכים לכלול בתוכם את כל הקשור להתאמת סביבת מחשב. למרות זאת, אין כיום שקיפות של המידע. משפחות רבות לא יודעות מה מגיע להם ולמי לפנות. אין תקשורת בין הגורמים השונים העוסקים בתחום, וילדים רבים נשארים ללא מענה בתחום המחשבים, שכולל את כל השלבים שצויינו: הערכה מקצועית, רכישת ציוד מותאם ובניית תוכנית הדרכה ותמיכה.

אנחנו חושבות שיש הרבה מה לקדם בתחום הזה, ונשמח להיות חלק מצוות רב-מקצועי שיקבע את הקריטריונים ואת תהליך העבודה בו יתאפשר ליותר ילדים בעלי צרכים מיוחדים להתנסות בעבודה עצמאית ומקדמת במחשב. אנו סבורות שתהליך כזה ישפר את איכות חייהם של הילדים ושל משפחותיהם ויקדם אותם כך שהם יוכלו להיות אזרחים תורמים ויצירתיים, הלוקחים חלק פעיל בחיי הקהילה והחברה. תודה.

אנחנו מאוד מודים לך. האם תוכלי לתאר בקצרה מקרה נוסף דוגמת אותו בחור, שנפגע בתאונת דרכים ונעזר בעמדת המיחשוב שנבנתה סביבו בתהליך השיקום?

ברשותך, שאלה נוספת בהמשך לשאלתו של היושב ראש: ציינת כאן את חוק חינוך מיוחד, שצריך לתת מענה לתלמידים בגיל חינוך. לפי התמונה, אני מתאר לעצמי שהבחור שעבר תאונת דרכים, אותו הבאת כדוגמה, כבר מעל גיל חינוך. מי צריך לשאת בהוצאות הכרוכות במתן פתרונות לנגישות למחשבים? אני הרי מתאר לעצמי שלא כל המשפחות מסוגלות לתת לילדים ולבני המשפחה את הפתרונות האלה, כי על אף שציינת שהם חוסכים כסף, עדיין מדובר בפתרונות יקרים מאוד. האם חברת הביטוח, למשל, שביטחה את הבחור נגד תאונות דרכים מממנת עזרים כאלה?

לגבי ילדים נפגעי תאונות דרכים – בדרך כלל כן. חברות הביטוח מממנות באופן מלא. אני לא נציגת הביטוח, אבל גם לגבי מבוגרים נפגעי תאונות דרכים, חברות הביטוח מממנות את זה – באופן חלקי או מלא – פעמים רבות בעזרת המלצה מקצועית שניתנת באלי"ן.

ולדברייך, משרד החינוך אמור לפתור את הבעיה לגבי ילדים?

כן. אני רוצה להוסיף שזוהי הסיבה לכך שהגענו לכאן. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שרק בעלי יכולת מגיעים אלינו, כי רק הם יכולים לשאת בהוצאה של ההערכה והקנייה.

מי שאיננו בעל יכולת לא יכול להגיע לעזרים הללו כי משרד החינוך לא מממן לכאורה. זוהי אחת הבעיות אתן נצטרך להתמודד בוועדה. האם נמצא כאן נציג משרד החינוך? אני מתאר לעצמי שיש לך תשובות לשאלות.

ברשותך, אני רוצה להוסיף לגבי השאלה ששאלת. צריך באמת להבין שלמחשב יש הרבה פונקציות. לדוגמה, ילד נכה שמגיע לבית החולים מנותק מהסביבה הטבעית שלו – החברתית והמשפחתית. בעזרת פיתוחים שונים, אנחנו מקשרים אותו – בהתכתבות יומיומית עם חברים דרך המחשב או בצפייה באמצעות תוכנת ה-netmeeting במשפחה שלו, תוך ניצול תקשורת שמאפשרת לו להיות ממש חלק מחיי הבית. מעבר לכך, ילדים רבים נפגעים גם מבחינת יכולות קוגניטיביות, ובמקרה הזה המחשב הופך כלי מרכזי בשיקום הקוגניטיבי – כלי שיכול לשרת אותם גם אחר כך.

מלבד זאת קיימות היום הרבה טכנולוגיות שיכולות לחבר את כל מערך השימוש בבית, כבית, אל המחשב. אדם מוגבל שמחובר נכון למחשב ולטכנולוגיה המתאימה יכול להפעיל את מכונת הכביסה ואת המקרר בהינד עפעף.

בעבר, הנכה באמת היה מרותק למיטה באופן פסיבי. היום, החיבור למחשב הופך אותו לאדם פעיל ואקטיבי. אולי זוהי היחודיות של הכלי הזה.

האם הביטוח הלאומי מודע לטכנולוגיות החדשות? האם בכל הסיוע שהביטוח הלאומי מעניק לנכים הוא לוקח בחשבון גם שיקום על ידי מחשב?

אינני נציגת הביטוח הלאומי, אבל למיטב ידיעתי הביטוח הלאומי נותן יותר מענה לאנשים מבוגרים, ופחות לילדים – בעיקר פחות לילדים ברמה הפרטית. יש הרבה יותר מענה ברמה של מוסדות ומרכזים.

ביטוח לאומי עוזר במקרים מאוד נדירים, כאשר האדם זכאי לשיקום מקצועי שמשמעו לימודים אקדמיים. כאשר לא מדובר בלימודים אקדמיים, הוא לא מסייע בדברים הללו.

הדובר הוא יואב קריים, שהיה קצת מחוץ לתמונה כי לא עדכנו כאן את המכשירים המאוד-מסובכים כדי לאפשר לו לשבת מסביב לשולחן.

בישיבה הקודמת של ועדת המדע היתה פנייה למנכ"ל הביטוח הלאומי פרופ' יוחנן שטסמן בנושא המבוגרים. בישיבה הזאת אנחנו מטפלים אך ורק בנושא הילדים, וברור שהחסר הוא גדול. בהמשך, אחרי המצגות, נראה על מה נוכל להמליץ כדי לשפר את המצב.

אנחנו רוצים לשמוע את ד"ר ג'ודי ויין, קלינאית תקשורת ממרכז משעול לתקשורת תומכת וטכנולוגיה שיקומית. בבקשה.

האם אוכל להתחיל בעוד כמה רגעים? אהיה מוכנה תוך זמן קצר.

אנחנו כפופים לפלאי הטכנולוגיה. בינתיים נשמע את מר סמואל, בבקשה.

שמי ראובן סמואל, יו"ר אקי"ם ישראל. דובר כאן על הוראת הילדים במערכות החינוך. כחבר הוועדה לטכנולוגיה, אני רוצה להדגיש דבר אחד: אי אפשר לנתק את מערכת החינוך ממה שיקרה לילד בבית. אם ניתן לו את מחצית השעה או את השעה בבית הספר, ובבית לא יהיה מישהו מההורים או מהמשפחה שיוכל להמשיך ולתרגל איתו את אותה התוכנה בבית – כאילו לא עשינו דבר.

צריך לזכור שהדרישות ביחס ליכולות של האנשים הללו לזכור ולתרגל, הן הרבה יותר גבוהות. לכן, אם לא ניקח את כל המערכת כקומפלקס שלם, שבו אנחנו נותנים לו את מה שאנחנו רוצים לתת לו במערך החינוך, ובמקביל את הגיבוי להמשך גם בביתו – אנחנו עשויים לפספס. נשקיע המון כסף ונקבל בסופו של דבר תמורה קטנה מאוד. לכן, בכל המערכת הזו צריך גם לקחת בחשבון מה קורה בכל מערך הלימודים.

אגב, זה נכון לגבי כל מה שקורה במערכת החינוך, אבל קל וחומר כשמדובר בילדים עם צרכים מיוחדים.

שמי ג'ודי ויין. בוקר טוב לכולם, ותודה על ההזמנה. אני עובדת במרכז משעול – מרכז לתקשורת תומכת בטכנולוגיה שיקומית. אני עובדת עם צוות רב מקצועי – אנו שלוש מרפאות בעיסוק ושתי קלינאיות תקשורת. מרכז משעול מוקם בבית החולים שערי צדק בירושלים. אנחנו עמותה עצמאית בתוך שערי צדק, ויש לנו סניף נוסף בבית נון בקרית אונו.

כשאחנו מדברים על תקשורת תומכת וחליפית, אנחנו מתייחסים לתחום שמתייחס לכל צורת תקשורת נוספת, התומכת או מחליפה דיבור וכתיבה אצל אוכלוסיה בעלת קשיים בתחומים אלו. אסנת דיברה יותר על תחום הכתיבה, אני אזכיר אותו בקצרה אבל אתמקד בעיקר בדיבור.

בשקופית שלפניכם מוצג פילוח חלקי של הילדים הזקוקים לתקשורת תומכת וחליפית – תת"ח: אחוז מסויים של ילדים עם שיתוק מוחין; ילדים עם איחור קוגניטיבי; פיגור; אוטיזם; אפרקסיה התפתחותית של הדיבור; בעיות חמורות בתחום השפה; חרשות; פגיעות ראש; גידולים במוח, ועוד.

מדובר בחלק מכל אוכלוסיה, וזוהי אחת הבעיות שלנו בתחום זה. לא כל ילד עם שיתוק מוחין זקוק לתקשורת תומכת, אבל חלק ניכר מהילדים האלה זקוקים לאיזושהי התערבות בתחום זה, בעקבות הקשיים החמורים בתחום הדיבור.

מחקרים בעולם מצביעים על כך שמתוך 1,000 אנשים, 8 עד 12 זקוקים להתערבות בתת"ח בצורה חלקית כתוצאה ממחלה או מצב זמני כלשהו – כולל מבוגרים. יש ילדים שמתחילים עם זה ומתקדמים בתחום הדיבור. אנחנו אף פעם לא נותנים תקשורת תומכת ואומרים: הילד הזה לא ידבר, ולכן נותנים משהו חלופי. אנחנו מדברים על התוספת, על היכולת לתת איכות חיים, יכולת אינטראקטיבית ויכולת תקשורת תוך כדי העבודה על הדיבור. חלק מהמטופלים אכן יתפתחו בתחום הדיבור ולא יזדקקו לכך יותר. אצל אחרים, לעומת זאת, זה יהיה לכל החיים.

לפני שש שנים ערכנו סקר ראשוני מאוד בבתי ספר לחינוך מיוחד בישראל בהם לומדים ילדים עם ליקויים רב נכותיים – פיגור בינוני וקשה וילדים עם שיתוק מוחין. הסקר נערך בסקטור היהודי בלבד, ולא כלל את הסקטור הערבי. הסקר כלל 120 מסגרות, ומתוך 4,000 הילדים שהשתתפו בו נמצאו 1,180 ילדים עם ליקויים חמורים בתקשורת שהיו זקוקים להתערבות כלשהי בתחום התקשורת. כאמור, סוג ההתערבות תלוי מאוד בסוג הליקוי.

כשאנחנו מדברים על תקשורת תומכת וחליפית, אנחנו מדברים על לוחות תקשורת, מכשירים לפלט קולי – vocas ומחשב. ישבתי בחדר הזה לפני כחודשיים בדיון של ועדת הרווחה, ודיברנו על לוחות תקשורת. לוחות תקשורת מוגדרים על ידנו כ-low tech. כשאנחנו מדברים על מכשירים לפלט קולי – vocas – אנחנו מדברים על מכשירים מסוגים שונים שמיועדים לתקשורת מדוברת. אני רוצה להראות לכם סרטון קצר על הילדה הזאת. בערב הקודם הילדה הכינה מסר עם אמא שלה על כך שהן היו בחתונה. בעזרת המכשיר היא מספרת על החוויות שלה באותו ערב. הקלינאית שיושבת איתה שואלת אותה מה היא עשתה. והילדה אומרת: את יודעת, הלכנו לחתונה. הקלינאית אומרת: איזה יופי!

יש כאן משהו מאוד אינטראקטיבי כאשר מדובר בילדה שלא יכולה לבוא לגן ולספר את זה. היא יכולה להכין את המסר עם האמא – ובקטעים נפרדים – כך שיש אינטראקציה. לא מדובר בסתם הקלטה שהאם הקליטה, והילדה לוחצת פעם אחת ומשמיעה אותו. היא מספרת את הסיפור שלה – את כל המסרים שהיא הכינה עם אמא שלה בעזרת לוח התקשורת שלה. יש כאן משהו מאוד תקשורתי ואינטראקטיבי, שנותן מענה ויכולת לילדה אינטלגנטית תקשורתית שלא יכולה לדבר.

זוהי דוגמה לאחד המכשירים שפועל עם רצף של מסרים. בתמונה הבאה אנחנו רואים ילדה עם פיגור בינוני מאוד אינטראקטיבית, שנעזרת במכשיר עם ארבעה מסרים. יושבת איתה מתנדבת בת פר"ח, שבעצם מפעילה אותה. היא אומרת: אני רוצה לשגע אותה. ואז היא אומרת לה: תקפצי לי, תשירי לי, תסתובבי – ובצורה כזו יש אינטראקציה ביניהן.

זהו בחור ששמו דניאל. היום הוא מעל 21, והוא עם פיגור בינוני ושיתוק מוחין. הוא נעזר במכשיר שבאמצעותו מקליטים את המסרים בשבילו. אנחנו רואים בתמונה ערב התרמה לאגודת אייזק ישראל, ארגון שבו אני מכהנת כיושב הראש. במקרה, המנחה היה אותו מנחה שנמצא איתנו היום – דן כנר. דרך הפלט הקולי, דניאל מברך את כל האנשים שהגיעו ומקבל אותם.

בכל המכשירים הללו נעשה שימוש בדיבור דיגיטלי – דיבור מוקלט מראש. דרך נוספת באמצעותה אפשר לדבר היא דרך המחשב. בתוך המחשב יש את דיבור סינטטי – זהו דיבור שמוכן בהתאם לשפה מסויימת. האדם המוכר ביותר בעולם שמנצל את הטכניקה הזאת לצורך תקשורת הוא פרופ' סטיבן הוקינג מאנגליה.

בתמונה הבאה אנחנו רואים בחור יהודי שנולד ברוסיה וגר עכשיו בארצות הברית. הוא נושא נאום בכנס בינלאומי בעזרת פלט קולי סינטטי, דרך המחשב. אנחנו רואים על המסך שיר שכתב בחור בן 18. זהו בחור שלא מדבר, אלא כותב במחשב ומשתמש בתקשורת תומכת. הוא כתב את השיר הזה, ואם הייתי יכולה הייתי משמיעה לכם את זה דרך המחשב עם דיבור סינטטי בעברית – זהו פיתוח חדשני ביותר בארץ. זה מאוד מרשים, ויוצר הבדל גדול מאוד באיכות החיים של האוכלוסיות הללו, כי זה כן נותן מענה. הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה, ולהגיד את זה בקול. זה מונע את הצורך להקליט מראש את המסרים, מצב שבו אנחנו מוגבלים יותר.

ב"עזר מציון" יש ספריית השאלה של מכשירי פלט קולי, והיום הם גם מכניסים מחשבים עם דיבור סינטטי. לפנינו פילוח ההשאלות בספריית ההשאלה של עזר מציון בשבע השנים האחרונות, לא כולל השנה האחרונה. היו 1,309 השאלות – אם היו להם יותר מכשירים מספר ההשאלות היה יכול להיות גבוה בהרבה.

איך הם מגיעים לכלל האוכלוסיה?

דרך המלצות של קלינאיות תקשורת שעובדות בתחום וממליצות על מכשיר ספציפי.

וכולם צריכים להגיע לבני ברק? גם מי שגר בקרית שמונה?

כן. בגלל שמדובר בציוד יקר מאוד.

האם אין אפשרות להנגיש אותו למספר אזורים – כמו דימונה?

את זה צריך לשאול את עזר מציון, אני לא מייצגת אותם. עם זאת, אני יושבת בוועדת ההיגוי ואני יודעת שהם באמת מנסים לבוא לקראת המשפחות. לפעמים שולחים את המכשירים במשלוח – רק צריך לדעת שיש שם מישהו שיוכל להדריך את המשפחה בהפעלת המכשיר.

כמה זמן בממוצע המכשיר נמצא אצל ילד?

בספריית ההשאלה אפשר להשאיל את המכשיר ל-3 חודשים, עם אפשרות ל-3 עד 6 חודשים נוספים. המטרה באותם 6 חודשים היא לאפשר התנסות לילד ולמשפחה, ולתת למשפחה להבין את משמעותה של תקשורת לילד שלה. בנוסף, היא מאפשרת לבדוק האם זהו המכשיר המתאים לילד.

אני מפנה לשם הרבה ילדים ולכן יודעת מהיכרות אישית, שפעמים רבות ההתקדמות של הילד ביכולותיו מתפתחת עם השימוש במכשיר. באופן זה אפשר להשאיל לו מכשיר נוסף ל-6 חודשים נוספים, וכן הלאה. אם כן, יש ילדים שייהנו במשך שנתיים מהמכשירים של עזר מציון הניתנים להם בהשאלה – עד שיש צורך לרכוש אותם, ואז כבר יודעים מה הילד צריך.

צריך לזכור שכל הילדים מתנסים תחילה במכשירים הללו בתוך המסגרת החינוכית, כדי שנדע על מה להמליץ. לא מדובר בהתנסות חדשה. אחרי שהוא כבר למד את התחום, מתבצעת הרכישה.

הבעיה היום היא שיש הרבה מכשור במסגרות החינוך המיוחד, אבל לרוב אסור לקחת אותו הביתה. חלק נכבד מהמכשור שייך למסגרת החינוכית, ובצדק או שלא בצדק – כי מנקודת המבט של הצרכן אני רואה את זה כמדיניות לא נכונה – אי אפשר לקחת את המכשור הביתה.

זה מתקשר לדברים שאדוני אמר קודם, לפיהם אם אין את המכשור בבית עשינו רק חצי עבודה.

כבודו, יש לי הרגשה שאנחנו מציירים כאן תמונה מאוד וורודה באופן מאוד מעוות. כדאי שנכיר את המציאות, אדוני. לילד רגיל במדינת ישראל יש כיתת מחשבים בבית ספר – כיתה שלמה מלאה במחשבים. הוא עובד על זה חופשי, כמה שהוא רוצה. אחר הצהריים יש לו במתנ"ס חדר מחשבים. בנוסף, כל ראש עיר מתגאה היום בכל עיר מתקדמת ב"מרכז המחשבים" שיש לו. אני מדבר כל הזמן על ילד רגיל. בנוסף, עמותת תפוח מפעילה במדינת ישראל 20 אלף מחשבים – לא 1,309 מחשבים, אלא 20 אלף. ועדיין, הפער הדיגיטלי לגבי אנשים רגילים די גדול במדינת ישראל.

אנחנו מדברים עכשיו על אנשים שהם קשיי תקשורת בצורה מדהימה.

אדוני, אנחנו נגיע אליך. אותם 1,300 מחשבים של עזר מציון הם דבר נהדר, אבל כמובן שזהו מאגר שהצטבר במשך השנים. הכל ברור, אבל אנחנו רוצים להבין תחילה למה זה כל כך חשוב. אחר כך נוכל להגיע לשאלה שלך: למה אין.

המטרה היא לדעת שיש טכנולוגיות ויש פתרונות. אחר כך נדע אלו פתרונות ואלו טכנולוגיות אינן נגישות לציבור – זהו תפקידה של הוועדה.

מטרתי, בהתאם להזמנה שקיבלתי, היתה הגדרת התחום והצרכים.

רציתי להגיד שעזר מציון היא עמותה נפלאה שעושה עבודת קודש. אבל מדינת ישראל לא צריכה לסמוך על עמותות.

יואב, מדינת ישראל שסומכת על בתי תמחוי, תצטרך לסמוך על עמותות לצערנו הרב, כי בשביל אוכל כבר הולכים לבתי תמחוי. אז כדי לקבל מחשבים, נצטרך ללכת לעמותות.

כשציינתי את הסקר שנערך בקרב 4,000 ילדים, אמרתי של-36% בקירוב יש צרכים חמורים בתקשורת. אני חושבת שזה מראה את הצורך, וברור שהמכשור של עזר מציון לא עונה עליו. בדבריי, אני מגדירה את הצורך.

בסיכום הדברים, אני רוצה לומר שאין מענה ממשלתי לצורך הזה במדינת ישראל – לא למכשור, לא להערכות, לא למתן הדרכה ולא לבניית תוכנית. תודה רבה.

אני מאוד מודה לך. נצפה כעת במצגת האחרונה. גב' אתי להב, מרכזת פרוייקט קו אור – עמותה ללמידה מרחוק לילדים בבתי חולים, בבקשה.

שמי אתי להב, וכאמור אני מרכזת תוכנית קו אור, ועניינה למידה מרחוק לילדים בבתי חולים. זוהי עמותה עצמאית שפועלת מתוך המכללה לחינוך דוד ילין. אני אנסה לקצר בדברים, ואתם תראו במצגת מי אנחנו ומה אנחנו עושים.

התוכנית פועלת כבר 10 שנים מתוך המכללה לחינוך דוד ילין. היא פועלת ב-100 מחלוקת ילדים ב-27 בתי חולים בכל רחבי הארץ. העמותה מוכרת ונתמכת על ידי משרד החינוך, וממומנת בעיקר מכספי תרומות.

היא יכולה להגיע גם לכל בית של ילד חולה, כמובן.

לא, את זה עושה עמותת טללים. אנחנו עובדים רק בבתי חולים בשיתוף טללים.

המטרות שלנו הן לתת לילד פעילות מהנה בזמן שהוא נמצא בבית החולים ולהשלים את הפער הלימודי באמצעות למידה מרחוק. לילדים שמאושפזים באישפוז ארוך יש לנו אפשרות לתת שיעורים פרטיים אחד-לאחד: מורה מול תלמיד. בנוסף, אנחנו נותנים שיעורי העשרה לקבוצת ילדים, שמהנים אותם מאוד.

אנחנו רוכשים עבור בתי החולים מחשבים נייחים וניידים – מקינטוש, פי. סי וציוד נלווה. יש לנו תפריט עשיר מאוד. בנוסף לכך אנחנו מפעילים אתר אינטרנט – נדבר עליו בהמשך. אנחנו מאפשרים לילד שלא להתנתק מידידו האישי – המחשב – שהשאיר בבית. אנחנו מאפשרים לו קשר עם אנשי החינוך, בין אם אלו הם המורים שלו בבית הספר או מורים שאנחנו מקשרים אליו. בנוסף, אנחנו נענים לצרכים ולבקשות מיוחדות של ילדים הזקוקים לכך מעבר לתוכנית הרגילה שלנו.

מי מפעיל את התוכנית הזאת? (א) מורים מתנדבים מהמכללה לחינוך דוד ילין או מרחבי הארץ – אנחנו מגייסים מורים; (ב) סטודנטים – במסגרת תוכנית פרח אור להארכת יום הפעילות. כיתות הלימוד בבתי החולים מופעלות על ידי מורות של משרד החינוך. אנחנו מגייסים סטודנטים כדי להאריך את יום הפעילות אחרי שהמורה הולכת, כדי שהכיתות הללו יישארו פתוחות ליותר שעות; (ג) בנות במסגרת שירות לאומי; (ד) נערים במסגרת מחוייבות אישית בבתי ספר תיכוניים. כמובן שהמפעילות המרכזיות הן המורות והתרפיסטיות בבתי החולים, שמקבלות את ההדרכה מקו אור בכל הקשור לשימוש במחשבים ובתוכנות; (ה) פרחי הוראה ממכללות ואוניברסיטאות.

מה מנחה אותנו? אנחנו משתדלים לבנות לכל בית חולים ולכל מחלקה את התוכנית המתאימה לה. אנחנו משתדלים לנייד את המחשבים אל הילדים. במידה והם לא יכולים להגיע לכיתת הלימוד, או במקרה שהם נמצאים בבידוד, הם מקבלים מחשב נייד אל המיטה. אנחנו משתדלים להנעים את עבודתו של הילד, כאשר אנחנו משקיעים בסביבה לימודית. בתמונה אנחנו רואים את הספינה שלנו בבית החולים ביקור חולים. המחשבים נמצאים בתוכה, הילדים נגשים ונהנים מחדר נעים לעבודה. כך גם בבתי חולים נוספים – זוהי חללית שמתרוממת, והמחשבים נמצאים בתוכה. הילדים נהנים מאוד.

צוות העובדים שלנו מורכב כולו מעובדי הוראה. התפריטים שלנו נבחנים היטב מההיבט החינוכי. אנחנו מעבירים השתלמויות והדרכה למורים – בתוך בית החולים ובהשתלמויות אזוריות וארציות של כמה ימים מרוכזים פעם בשנה.

אנחנו נותנים את הדעת לנושא רב-הגיליות – מכיון שמורה אחת נמצאת בכיתה שמורכבת מילדים מגיל גן ועד גיל תיכון. הילדים באים ממגזרים שונים, ואנחנו משתדלים להתחשב ולתת את האפשרות לעבוד בשפות שונות. התחלופה של הילדים שמאושפזים לאשפוז קצר – ממוצע של 4 ימים – מקשה על המורים, ואנחנו משתדלים לעזור להם.

אנחנו מקיימים קשר עם בית הספר. ילדים שמאושפזים לאשפוז ארוך מקבלים באתר שלנו פורום אישי. אנחנו בקשר עם בית הספר, ומלמדים את החברים שלהם ואת המשפחה שלהם להתכתב אתם בפורום האישי.

אנחנו מקיימים קשר עם מוסדות אחרים שפועלים בתוך או מחוץ לבית החולים. רשת "אורט" תורמת, עמותת טללים מפעילה את הילדים בביתם, ואנחנו בקשר עם העמותות האלה.

ברשותכם, אפסיק את המצגת הזאת ואציג בפניכם את אתר האינטרנט שלנו. אתר קו אור מחולק לשני חלקים. האתר החיצוני שמספר לעולם מי אנחנו, והאתר הפנימי שמיועד רק לילדי בתי החולים – כדי להגן עליהם בצ'אטים ובפורומים, שלא יהיו פתוחים לדיבורים שיש בכל אתרי הצ'אטים האחרים. יש לנו קישורים למשחקים, לתוכנות לימודיות ולמאגרי מידע. אנחנו מכינים מאגר מידע רפואי שנותן לילדים אפשרות להכיר את הפרוצדורות הרפואיות שאליהם הם עומדים להיחשף במהלך האישפוז שלהם, כמו: הכנות לניתוח, מידע על בדיקות, מידע על מחלות, וכן הלאה.

כאמור, הפריסה שלנו היא ארצית – אנחנו פועלים בכל בתי החולים בארץ. באתר שלנו יש במה לפעילויות של הילדים ולתוצרים שלהם. לכל בית חולים יש מיני אתר בתוך האתר שלנו, שמספר מה הילדים עשו, ומציג את התוצרים שלהם.

את ההכנות לפרוצדורות הרפואיות אנחנו עושים בשיתוף עם הצוות החינוכי והרפואי בבית החולים. כל בית חולים בוחר את תחום ההתמחות המרכזי שלו, ואתו אנחנו מכינים חלק ממאגר המידע.

כאן אנחנו רואים דוגמאות נוספות לעיצוב הסביבה הלימודית: חדר הדיאליזה בבית החולים שערי צדק. זהו חדר מחשבים בבית החולים הצרפתי בנצרת, אתמול היתה הפתיחה החגיגית שלו.

מורה יושב אצלנו, והוא מקושר אל הילד באמצעות תוכנות באינטרנט; פורומים: הילדים כותבים באופן קבוע לפורומים; קשרים שנוצרים בין ילדים: אנחנו רואים ילד ערבי ויהודי שנפגשו בבית החולים, והם שומרים על קשר כבר שלוש שנים דרך אתר קו אור. יש משחקים מיוחדים שנכתבו עבור האתר שלנו, והילדים נהנים מהם.

אנחנו מפעילים צ'אט ציורים עם ילדים מבתי חולים בארץ בשיתוף ילדים בעולם. בכל יום יש לנו שעת צ'אט ציורים. זהו לוח משותף, שבו הילדים מציירים יחד, ואחר כך זה נצבר למצגת בנושא מסויים. היו לנו מצגות בנושא מפלצות, סובלנות וסבלנות, וכן הלאה. כעת אנחנו רואים ציורים משותפים של ילדים ממקומות שונים – בארץ ובחו"ל. אלו הן הפעילויות שאנחנו עושים עם הילדים.

לגבי המגזר הערבי, האם יש לכם את אותם התוצרים בערבית?

האתר שלנו מתורגם לערבית.

האם אחוז הילדים הערבים המשתתפים זהה לזה היהודי?

יש בתי חולים שיש בהם יותר ילדים ערבים מיהודים. הם נהנים מאותן פעילויות. הם יכולים לקבל למידה מרחוק. יש לנו מורים ערבים שיכולים לתת להם שיעורים.

אנחנו מאוד מודים לך. הדוברת הבאה היא גב' גילה גרטל-חסון, מרכזת קבוצות נגישות מאיגוד האינטרנט הישראלי.

שלום. אני רוצה לדבר על אספקט אחר שעדיין לא דיברו עליו כאן: האינטרנט והנגישות שלו לילדים ולאנשים עם צרכים מיוחדים.

בעשור האחרון, האינטרנט תפס מקום מרכזי מאוד בחיי כולנו, בעיקר בחייהם של ילדים ובני נוער שנולדו לעידן של תקשורת באמצעות האינטרנט. ילד שלא יכול לגלוש היום באינטרנט הוא בעצם ילד שמונתק מההוויה החברתית והתרבותית שבה הוא חי. מסתבר שכמו בעולם הפיזי, כך בעולם הוירטואלי – יש מחסומים. כמו שאדם היושב על כסא גלגלים לא יכול להיכנס לבניין אם יש בכניסה שתי מדרגות ואין רמפה – כך אדם שלא יכול להפעיל עכבר לא יכול לגלוש באינטרנט אם האתר שהוא גולש בו לא תומך בעבודה עם מקלדת, למשל.

כשאנחנו מדברים על נגישות אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלויות, אנחנו מדברים על כמה מישורים, ביניהם היכולת לתפוס. כך למשל: ילדים עיוורים או ילדים עם לקויות למידה לא יכולים להתמודד עם טקסט כתוב אם אין להם טכנולוגיה שמסייעת להם. בנוסף, גם כשיש להם את הטכנולוגיה הזאת, אם האתרים לא בנויים בצורה נכונה קשה לאותם ילדים ואנשים לגלוש ולתפוס את המידע המצוי באתרים.

האספקט השני הוא היכולת להפעיל, ונתתי את הדוגמה שהתייחסה לעכבר. ישנן דוגמאות נוספות. אספקט נוסף הוא היכולת להבין. לעולים חדשים, לבני מיעוטים ולאנשים שלא שולטים היטב בשפה – כמו גם לילדים עם לקויות למידה – יש בעיה קשה מאוד להבין את אותם אתרים עמוסים במידע, באנימציות ובפרסומות שיש באינטרנט. כשאדם עם לקות למידה נכנס לכזה אתר, הוא לא מסוגל להתמודד עם אותה הצפת מידע, ולכן הוא עוזב את זה.

הפן האחרון הוא תחום הטכנולוגיות המסייעות עליהן דיברנו כאן, והיכולת של הטכנולוגיות הללו לעבוד עם הטכנולוגיות האינטרנטיות. כשאנחנו מדברים על אוכלוסיה של אנשים עם מוגבלויות, אנחנו מדברים על מוגבלויות פיזיות, מוגבלויות קוגניטיביות ובעיות שפה שנובעות מכך שזאת איננה שפת אם. למרות שזה לא נוגע לנו כרגע בדיון הזה, מדובר גם בקשישים הסובלים ממגוון בעיות פיזיות, ולפעמים אף קוגניטיביות. אין לנו מספרים מדוייקים, אבל ההערכה היא ש-25%לפחות מכלל האוכלוסיה בישראל סובל מבעיית נגישות אמיתית לאינטרנט.

השבוע השתתפתי ביום עיון מעניין מאוד שהתקיים באוניברסיטת תל אביב, שעסק באספקטים פסיכולוגיים של האינטרנט ובטיפול פסיכולוגי באינטרנט. הוזכר שם משהו מעניין מאוד לגבי הממד האנונימי של האינטרנט, אליו אנחנו מתייחסים בדרך כלל כאל פן שלילי. דווקא בהקשר הנוכחי, ילדים עם מוגבלויות וילדים עם צרכים מיוחדים נתקלים בשורה של סטיגמות בחברתם של ילדים רגילים, וקשה להם לעשות את החיבור החברתי הזה. דווקא באינטרנט, כמקום אליו אתה בא נקי – אף אחד לא יודע מי אתה ואיך אתה נראה – אתה יכול ליצור קשת יפה מאוד של קשרים חברתיים וקהילתיים. לכן, האינטרנט חשוב מאוד לילדים עם צרכים מיוחדים.

כדי שאנשים עם מוגבלויות יוכלו לגלוש באינטרנט, צריכים לקרות שני דברים: (1) כותבי האתרים ומפתחי האתרים ייצרו אתרים שמתאימים לאנשים עם מוגבלויות – יש סטנדרטים שמקובלים עולם. באיגוד האינטרנט הישראלי ובקבוצת המשימה שלו בנושא הנגישות התחלנו לעבוד על תקן ישראלי, שמאמץ את הסטנדרטים המקובלים בעולם ומוסיף עליהם את השכבה שנוגעת לכל נושא העברית – תחום ייחודי שדורש מענה. תוספת עלות הפיתוח של אתר נגיש מגיעה ל-2% בלבד מתקציב הפיתוח. אם נשווה את זה למספר שהזכרתי קודם – 25% מהאוכלוסיה המתמודדת עם בעיית נגישות כלשהי לאינטרנט – זה בהחלט משתלם במישור הכלכלי, מעבר למישור המוסרי החשוב.

האספקט השני הוא הטכנולוגיה המסייעת. בהחלט צריך לעשות מאמץ גדול מאוד כדי שהטכנולוגיה הזאת תעמוד לרשותם של האנשים שצריכים אותה, כדי שהם יוכלו להתחבר.

המאמצים שאנחנו עושים בכיוון הנגשת האינטרנט לאנשים עם מוגבלויות מתבטאים בכמה מישורים: ראשית, במישור ההסברתי והתודעתי. המאמץ איננו קשה כל כך. כדי שמפתחים ינגישו את האתרים שלהם הם צריכים בעיקר לדעת ולרצות. אותם 2% אינם משהו קשה מנשוא. עם קצת מודעות ובעזרת הידע הרב הקיים בנושא – וזהו צעד נוסף שאנחנו מנסים לפתח – אני חושבת שנוכל לעשות קפיצה גדולה מאוד באתרים הישראליים.

הנושא השני הוא נושא התקינה והחקיקה. מעבר ליצירת התקן, המדינה צריכה לאמץ אותו. לא ייתכן שאתרים ממשלתיים, כמו אתרי ממשל זמין, לא יהיו נגישים לאנשים עם מוגבלויות. כי לא נגיש זה לא זמין, ואם המידע או השירותים אינם זמינים ל-25% מהאוכלוסיה – זה לא תקין. לכן צריך לפעול גם במישור הזה.

צריכה להיעשות המון עבודה בנושא החינוך – עם תלמידי תיכון, עם סטודנטים, וכמובן עם אנשים שעוסקים היום בפיתוח אתרים. נושא הטכנולוגיה המסייעת הוא נושא קריטי ומאוד חשוב, וחייבים לקדם אותו. בהקשר לדבריו של יואב, אותה ההזדקקות לעמותות וחוסר הנגישות של הטכנולוגיה לאנשים הזקוקים לה – גם ברמת שקיפות המידע וגם ברמת מספר הטכנולוגיות הנמוך בהשוואה לאנשים הזקוקים להם – הוא משהו שאנחנו חייבים למצוא את הצעד כדי לקדמו. אחרת, אנחנו שולחים את האנשים לפריפריה חברתית, ואנחנו לא יכולים לעשות להם את זה.

תודה. אנחנו רוצים מאוד לשמוע את התייחסות המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, כדי לראות מה מתפתח בתחום הזה. האם רצית להעיר קודם הערה קצרה?

הייתי רוצה להגיב לדברים שנאמרו. ראשית – כשאנחנו מדברים על חסמים בענייני נגישות, על סטיגמות ועל מקומנו בחברה, אנחנו לא מחפשים דרכים לעקוף אותן, אלא לסלק אותן.

שנית, יש היום המון פרוייקטים שקשורים לסגירת "הפערים הדיגיטליים". אנחנו רוצים שכל הפרוייקטים האלה – ואני לא מאמין שזה כרוך בהשקעה גדולה – יהיו נגישים לכל האוכלוסיה, כולל אוכלוסיית הנכים במדינה.

אנחנו באמת מדברים כאן רק על האוכלוסיה בעלת הצרכים המיוחדים. זו אכן השאלה: האם הטכנולוגיה סוגרת פערים, והאם יש נגישות ושקיפות – או אולי להיפך. לכן חשוב מאוד לשמוע את המשרדים. נפתח עם משרד החינוך והתרבות, שהגיע לדיון עם נציגות מכובדת. אתם תחלקו ביניכם איך אתם רוצים להציג את הדברים, והיכן אפשר לשפר ולעשות יותר כדי שלא רק בעלי האמצעים יוכלו ליהנות מהדברים שראינו. בבקשה.

שמי רוני דיין, ואני מנהל אגף יישומי מחשב בחינוך במשרד החינוך. משרד החינוך מפעיל תוכנית תקשוב ארצית, במסגרתה אנחנו מציידים את כל בתי הספר בארץ בציוד מחשבים – תוכנות, חומרי לימוד, תוכניות לימודים, הדרכות והשתלמויות למורים. במסגרת הזאת, יש לנו העדפה מתקנת לבית הספר שבהם נמצאים תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. העדיפות הזאת באה לידי ביטוי במספר תחומים. מצד אחד התקציב מוגבר, מתוך מטרה שיחס המחשבים לכל תלמיד באותו מוסד יהיה גדול מהיחס הרגיל בבתי ספר רגילים. מצד שני, התקציב המוגבר הוא עבור רכישה והצטיידות בציוד מיוחד, כפי שתואר כאן על ידי הדוברים הקודמים.

ההדרכה שלנו מוגברת בתוך התהליך – העבודה פרטנית יותר. אם בבית ספר רגיל אנחנו עובדים מול קבוצת מורים, בבית ספר שבו לומדים ילדים בעלי צרכים מיוחדים העבודה היא פרטנית יותר. זוהי עבודה הדרכתית ואישית עם המורה עצמו ולא עם קבוצת מורים, כי לכל מורה ומנחה במוסד יש טיפול מיוחד שהוא עושה עם התלמידים המיוחדים – בהקשר המיוחד של הציוד המיוחד אותו אנחנו מתאימים. בהמשך, המפקחת הארצית תציג את הדברים האלה.

בתחום הבלתי פורמלי – ושמעתי את אחד ההורים שהעלה את הנקודה הזאת – אנחנו מסייעים במידת האפשר לעמותות שפועלות אתנו, כמו טללים, קו אור וכדומה. אנחנו מנסים לקדם אתם בשלב זה פעילויות לגבי תלמידים שמרותקים תקופות מסוימות למיטה. כאשר מדובר בילדים המרותקים למיטה מפאת מחלה שמתמשכת תקופה מסוימת בתוך בית החולים, אנחנו עובדים עם קו אור. כשמדובר בילדים שמרותקים למיטות לתקופות ארוכות יותר – חצי שנה עד שנה – מפאת מחלה כזו או אחרת שמחייבת את ההיעדרות שלהם מבתי הספר, אנחנו עובדים עם טללים.

לגבי כלל האוכלוסיה, במסגרת הוועדה לצמצום פערים דיגיטליים המנוהלת על ידי איציק כהן ממשרד החשב בכללי, אנחנו מנסים לראות איך אנחנו יכולים לגבש תוכנית עבודה מוסכמת שבה נוכל לאגם משאבים מכל העמותות והגורמים המעורבים ותורמים בפעילויות שונות לאוכלוסיות השונות, ולתת את הייחודיות המסוימת גם לאוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים. אנחנו נוכל לתרום בצורה מסודרת אם המשאבים הללו יאוגמו לתוך המשרד. כך נוכל להפעיל את זה בצורה מסודרת ומבוקרת, כהמשכיות של הפעילויות שאנחנו עושים בין תלמידים שמגיעים לבית הספר, וכאשר הם מגיעים לביתם. כאשר פועלות עמותות שונות שלא בתיאום אתנו ולא בתקציבים שמועברים על ידנו ומפוקחים על ידנו, יש לנו בעיה לשלוט בתהליך הזה.

אני מקווה שבאמצעות ואתה ועדה נצליח לאגם את המשאבים, ותתקבל ההחלטה שהדברים יועברו למשרד. כך, בצורה מסודרת, נוכל לאגם את הדברים ולטפל באופן שיתן גם תשובות לדברים שהועלו כאן על ידי ההורים.

האם אתה יכול לציין במספרים כמה ילדים בבתי הספר מקבלים היום שירותים של מחשוב?

אני מציע שהמפקחת תתן את הנתונים. יש 252 מוסדות.

שמי מיכל דראל, ואני מרכזת את נושא המחשבים בבתי הספר של החינוך המיוחד. בכל בתי הספר של החינוך המיוחד יש מחשבים – אולי לא חדרי מחשבים מפוארים כפי שהזכרת, אבל בהחלט חדרי מחשבים, כאשר יש ציוד עזר נלווה לאותן אוכלוסיות שצריכות. יכול להיות שצריך יותר ציוד עזר – אם היו לנו יותר תקציבים לרכוש עזרים נוספים. מרבית העזרים הנוספים לא הולכים עם התלמידים הביתה. כאן אני מתחברת לבעיה שהעליתם, לפיה כל מה שקורה מעבר לשעות הלימודים איננו באחריות משרד החינוך, ואז יש עם העניין הזה בעיה.

כמה מחשבים יש בכל בית ספר כזה?

כמות המחשבים היא ביחס לכמות התלמידים שנמצאת בתוך בית הספר. יכולים להיות בתי ספר עם 8 עמדות, יכולים להיות בתי ספר עם 20 עמדות – יש לי נתונים שמתייחסים לשליש מבתי ספר שמעודכנים לחודש ינואר השנה, ואני מוכנה להציג אותם. בשליש מאותם בתי ספר – כ-90 בתי ספר – יש אינטרנט בכ-2/3 מתוכם. בחלקם יש רק עמדה אחת, ובחלקם יש 14, 15 ו-20 עמדות שמחוברות לאינטרנט.

מהו היחס בין מספר העמדות למספר התלמידים בבית ספר רגיל, בהשוואה לבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים?

התקצוב שלנו לבית ספר רגיל הוא בדרך כלל ביחס של מחשב אחד לעשרה תלמידים. בגלל ההעדפות המיוחדות והתקציב המוגבר של תוספת בת 60% לבתי הספר של החינוך המיוחד, אנחנו מגיעים גם ליחס של מחשב אחד ל-7 תלמידים, ואפילו מחשב אחד ל-6 תלמידים. כלומר, היחס הוא הרבה יותר טוב לגבי תלמידים שנמצאים בבית ספר לחינוך מיוחד.

הצרכים הם גדולים יותר.

עם הנתון הזה אני מבקש להיכנס לחשיבה אחת. כשידידי מציין: מחשב אחד לעשרה תלמידים, פירושו של דבר הוא שלכיתה בת 30 ילדים רגילים יש 3 מחשבים. בחינוך המיוחד, כשאנחנו עומדים על יחס של אחד ל-7 – הכיתה מונה 7 תלמידים! זאת אומרת שלכל כיתה יש מחשב אחד –בהנחה שזהו הנתון הנכון. אז איך אפשר לבוא ולהגיד שהכל "מוגבר"?

אני רוצה לתקן טעות אחת בדבריו של מר סמואל. הטיפול שלנו הוא טיפול פרטני מול ילד.

על אחת כמה וכמה. אדרבה, לכל כיתה כזו אני הייתי נותן 4 מחשבים.

יהיה לי קשה לפרט כאן את האופן שבו אנחנו בונים את תוכניות העבודה. אשמח לשבת אתך באופן אישי, לפרט ולהראות לך איך אנחנו מטפלים בבתי הספר ונותנים מענה, כי זהו צורך שנותן את התשובה ההלימה לכמות המסוימת של התלמידים.

אל תשכח שמדובר במספר קטן של תלמידים בבית ספר כזה – לא מדובר באלף תלמידים – ולכן מספר השעות שבהן אנחנו יכולים להעמיד את המחשב מול ילד מסוים גדל בהתאם. דבר זה אי אפשר לעשות בבית ספר רגיל המונה אלף תלמידים.

מהאופן שבו אתה מציין את הדברים משתמע שהיום אתם מספקים את הצרכים. אני חושב שאתה הראשון שיסכים לכך--

אני הייתי מעדיף שיהיה מצב שבו יש מחשב לכל ילד. הלוואי והייתי יכול להגיע למצב כזה. המשאבים שהמערכת מסוגלת להעמיד לרשותנו הם כאלה שאנחנו עומדים מול יחס של מחשב אחד ל-10 תלמידים. אנחנו עושים מאמצים מיוחדים לטובת אותם בתי ספר בהם יש צורך להגדיל את היחס הזה לטובת אותם תלמידים. צריך לזכור שזה תלוי גם בשיתוף הפעולה של הרשויות המקומיות ובגורמים נוספים שנמצאים במצוקה – וכל הנטל נופל כרגע על המשרד.

אבל יכול להיות שעולה כאן נקודה חשובה לגבי המדיניות הבסיסית. יכול להיות שהיחס – מחשב לעשרה מול מחשב לשבעה – לא מוגדר כראוי נוכח שאלת הנגישות של הילד הבריא בהשוואה לילד המוגבל. גב' סילביה לזוביק, מנכ"ל ארגון בזכות, רוצה לשאול שאלה קצרה. בבקשה.

רציתי להוסיף לשאלת הנתונים: מה קורה עם ילדים עם צרכים מיוחדים שמשולבים בצורה יחידנית בחינוך הרגיל באופן יחידני. מהם המספרים ואלו עזרים הם מקבלים?

אני לא יכולה לתת לך מספרים ועזרים, כי אני לא מטפלת בעניין הזה. אבל אין ספק ששם מדובר בבעיה יותר בעייתית.

זוהי שאלה קריטית. לפעמים זה יכול לאפשר או לא לאפשר את השילוב.

אני חושבת שאני יכולה לענות על השאלה הזאת. שמי נירית גולוב, ואני מנהלת מת"י בירושלים – מרכז תמיכה לילדים בעלי צרכים מיוחדים של משרד החינוך.

לגבי תלמידים משולבים בעלי צרכים, שהשימוש במחשב יכול להיות אחד הצרכים שלהם – זהו אחד הצרכים ולא כל הצרכים של ילדים כאלו. לגבי כל ילד כזה, המשתלב בתוך המערכת, מתקבלת פנייה מהמסגרת החינוכית וההדרכה בתוך בתי הספר אלינו למת"י, ואנחנו מספקים מכשירים נלווים לשהותו ולשילובו של התלמיד בתוך המערכת. הדבר כולל הדרכה וקשר עם המערכת שכוללת אותו.

היום, לפחות לגבי העיר ירושלים, אני יכולה לומר שלא הופנתה אלינו כל פנייה שלא נענתה בחיוב. התאמת המכשיר מתבצעת דרך אותם בעלי מקצוע, שיכולים לומר לנו איזה מכשיר לקנות ומהם אביזרי העזר שהילד צריך כדי להפעיל אותו. בנוסף, אנחנו בודקים מיהו האדם שמלווה את התלמיד בהפעלת המכשיר.

יתירה מכך, אצל ילדים משולבים ישנם מקרים בהם אנחנו מאשרים גם את לקיחת המחשב הביתה – אפילו בחופשה – כאשר הילד הלומד בתיכון או בחטיבת הביניים צריך לשבת ולכתוב עבודות. כמובן שכל הדבר הזה מלווה על ידי כל הקשרים. אם כך, יש מענה.

תודה. אני חושב שזהו דבר חשוב. זה נשמע טוב – ואני מקווה שזה אכן כך.

רציתי להוסיף לגבי פריסת המחשבים. יש לנו מעבדות מחשבים, כאשר הכיתות נכנסות במלואן לתוך מעבדת המחשבים. יש לנו בתי ספר שבהם יש מחשבים גם בתוך הכיתות, כך שנעשית עבודה בחדר מחשבים עם איש מקצוע שמכיר את נושא שילוב התקשוב בחינוך המיוחד, ובמקביל גם בכיתות – על ידי המורה, הסייעת או בת שירות לאומי. כך שיש מקומות בהם זה פועל במקביל – בתוך הכיתות ובמעבדות המחשבים.

תודה רבה.

שמי גילה זיידל, אני יו"ר אופק לילדינו – זהו ארגון ארצי של הורים לילדים עיוורים ולקויי ראיה. כפי שראינו במצגות, שמם של הילדים שלנו והצרכים שלהם עלו לא פעם. הטכנולוגיה – והמחשב במיוחד – היא כלי חיוני לתפקודו של ילד לקוי ראיה ועיוור. יותר מ-80% מהילדים שלנו משולבים בבתי ספר רגילים.

יש מענה חלקי מאוד. אני לא רוצה לנקוב באחוזים, אבל זה מתקרב ל-10% עד 20%. רוב הילדים העיוורים עובדים היום עם מכונת הברייל בת ה-150 שנה. לילדים לקויי הראייה, שמהווים את רוב התלמידים, יש אולי מענה בבית הספר, אך ודאי שלא בבית. יש היום עזרים ניידים שנותנים מענה, אבל הם כמובן הרבה יותר יקרים. בבית הספר יש מענה חלקי בדמות תקנה תקציבית של משרד החינוך, שקיימת ביוזמת הורים. אמור להיות matching של הביטוח הלאומי כדי לענות על הצרכים. כפי שאתם יודעים, הקרנות והביטוח הלאומי נמצאות היום במצב בעייתי כי קיצצו להם יותר מ-60%. כיום אין מענה, והכל מאוד חלקי. רק כ-5% מהתלמידים בשנה מקבלים מענה.

נכון, מת"י נותן מענה לפעילות קבוצתית של הקניית דרכי עבודה עם המחשב במרכזים. היום גם זו בעיה, כי הילדים לא מגיעים בגלל הקיצוצים בהסעות. אבל בואו לא נכנס לסבך הקיצוצים. ברמה של בית ספר – הילדים הללו הם אולי ילד אחד בכל בית הספר, כפי שאמרנו. אני מכירה הורים שרכשו ציוד. יש ציוד שמקרב את מה שהמורה כותבת על הלוח למחשב, וההורים רכשו את הציוד בכמה אלפי שקלים, אבל בית הספר לא יכול היה לתת את המחשב בכיתה כדי שכלי העזר החיוני הזה יוכל לעבוד. זוהי דוגמה אחת, למשל.

אני רואה שאת לא מסכימה לגמרי עם הנתון הזה, גב' גולוב.

אני מסכימה לכך שזה באמת היה המצב. אני חושבת שאנחנו כן מקבלים פניות, וכן עוזרים – גם לדברים האלה. אני רוצה לציין, שהמחשב איננו בהכרח הכלי המתאים לכל ילד בעל צרכים מיוחדים. אנחנו בהחלט מתאימים את העזרים ומקבלים את הפניות מאנשי המקצוע שפונים.

מה אתם עושים עם עוורים? הרי עוורים צריכים, זו איננה שאלה שנתונה למחלוקת בכלל.

אני לא איש מקצוע בתחום, ואפשר אולי להביא איש מקצוע בתחום, אבל יש עוד עזרים מלבד מחשב.

אנחנו רוצים לברך את יושבת ראש ועדת המדע והטכנולוגיה, שעל אף מחלתה טרחה בכל זאת להגיע אלינו לקראת סוף הישיבה. אנחנו מאוד שמחים לראות אותך.

כל אותם עזרים חיוניים אמורים לקבל מענה במסגרת פרק השילוב של חוק החינוך המיוחד, עליו כולם שמעו ויודעים מה קורה אתו. רציתי להציג נקודת זווית נוספת בנושא הבחינות. במקרה של הילדים העוורים, שיכולים להיבחן בעזרת מחשב וטכנולוגיה נלווית, המחשב לא נכנס עדיין. זה עדיין לא קיים – יש בעיה עם זה בפסיכומטרי ובבחינות.

לגבינו, "ילדים" הם צעירים עד גיל 21. יש בעיה עם ילדים שמסיימים בית ספר, ולמדו מיומנויות טכנולוגיות מתקדמות. אני יכולה לדבר על המקרה של הבת שלי, שהיום היא בת 21. היא התנדבה לצה"ל ועבדה שנה וחצי במודיעין עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, והיום היא בבית. היא אומנם לפני לימודים, ובאוקטובר היא תקבל ציוד בהשאלה, אבל היום היא יושבת בבית בלי שום דבר. משרד החינוך כבר נגמר, משרד הרווחה לא יכול לתת מענים, והביטוח הלאומי נותן טכנולוגיה ברגע שהצעיר בעל הצרכים המיוחדים מיושם בעבודה או לומד.

בתחילת הדיון שמענו שרק במקום בו קיימת הכנה להכשרה מקצועית מקבלים את הציוד מהביטוח הלאומי.

שמי בלה שניידר, מנהלת חטיבה ואחראית על אתר האינטרנט של המשרד. רציתי להשלים קצת את התמונה, ולספר שבאתר האינטרנט שלנו יש הרבה מאוד מידע על החינוך המיוחד. המידע איננו מופנה לילדים, אלא להורים ולמורים. יש הרבה קבוצות דיון בנושא – במיוחד להורים – והפעילות שם מאוד עירנית. אחד האתרים שלנו הוא האגף לחינוך מיוחד, שכולל הרבה מאוד מידע. יש מידע נוסף על יוזמות יישוביות, למשל: מרכז יישובי לתמיכה בילדים הללו בראשון לציון, בחיפה. יש מידע על כל מיני יוזמות, למשל: בגבעת אולגה קמה יוזמה לטיפול בילדים באמצעות קרן צלילים.

לגבי פעילות האתר ביחס הילדים עצמם: יש לנו בהחלט מודעות לנושא. יש לנו תוכניות מגירה בהתגבשות, ונשמח מאוד לשמוע מאיגוד האינטרנט הישראלי את הסיבה לכך שמדובר ב-2% בלבד. נשמח מאוד אם זה אומנם כך. זה עניין של סדרי עדיפויות בתקציבים. בהחלט יש מודעות.

מודעות בלי סדרי עדיפויות ותקציבים איננה מועילה הרבה, אבל אנחנו מודים לך.

ראשית, רציתי לחזק את השאלה של סילביה. אנחנו ביחידה לטכנולוגיה שיקומית באלי"ן מרגישים, שקבוצת הילדים בעלי הצרכים המיוחדים שמשולבים במסגרות החינוך הרגילות היא קבוצה מאוד ייחודית שאולי נופלת בין הכסאות ולא מקבלת מספיק את המענה הנדרש. אנחנו רואים במחשב כלי מהותי, כחלק מהשילוב, ככלי שיכול להבטיח את ההצלחה של השילוב. מחקרים רבים מאוד רואים המון סיכוי לשילוב כזה – גם לכיתה המשלבת וגם לילד המשתלב. אנחנו חושבים שיש מקום לתת יותר מענה לקבוצה הייחודית הזאת.

בתגובה לדבריה של נירית, אני חושבת שבירושלים נעשים באמת דברים יפים, אבל המצב בירושלים רחוק מלשקף את המצב בכל הארץ – תוך דגש על הפריפריות.

גב' מלי פולישוק, בבקשה.

ראשית, אני מנצלת על כך שלא הגעתי בזמן, פשוט לא הייתי מסוגלת. רצינו לקיים את הישיבה הזאת בעקבות הישיבה הקודמת שקיימנו בנושא – ואני רואה כאן פנים מוכרות מאותה ישיבה קודמת – כמעט ולא נתנו דגש לילדים. מצאנו שאצל הילדים הבעיה היא חמורה יותר. לא רק שהם אינם ניידים, אלא שהם תלויים בהורים שלהם לצורך הניידות, והמוגבלות שלהם באה לידי ביטוי גדול יותר. הבעיה קשה יותר לאור העובדה שקיימת אלטרנטיבה – כאשר על ידי המחשב אנחנו יכולים לצמצם חלק מהפערים התפקודיים שלהם.

לקראת הישיבה הזאת, קיבלתי דיווח ממרכז המידע והמחקר, והנתונים שמופיעים כאן מדאיגים מאוד. הדברים שאמרת עכשיו רק מחזקים את מה שאני רואה. הפער בין הצרכים לבין מה שאנחנו מקבלים הוא כל כך גדול, עד שזה פשוט קורע לב וזועק לשמיים.

אני מבינה שנמצאים כאן נציגי משרד החינוך וביטוח לאומי. אני חושבת שאתם צריכים לתת לנו תשובות אמיתיות. מה שנעשה הוא מצוין, ואנחנו מברכים על מה שנעשה. אבל אנחנו צריכים לדאוג לאותם אחוזים גדולים מאוד אליהם אף אחד לא מגיע. אמרת שהילדים פונים לאתר, אבל לא נעשה מספיק בכיוון ההפוך: איך אנחנו יוזמים פנייה אל הילדים, איך אנחנו מחפשים ומאתרים את כל הילדים. הרי הילדים האלה רשומים באיזשהו מקום – בגופי הרווחה למיניהם ובבתי הספר – זה לא משהו נעלם, אפשר למצוא אותם. אנחנו צריכים לפנות אל הילדים כדי לספק להם את המידע לגבי המגיע להם, ומהן האופציות שעומדות בפניהן – אלו כלים יש להם. הרי לא כולם נולדו עם הידיעה לגבי תרומתו של המחשב.

ברשותך, חבר הכנסת מלכיאור, אני חושבת שאנחנו צריכים לדרוש מהם תוכנית עבודה רלוונטית יותר.

יש לנו הצעה אופרטיבית. אני רק רוצה לעשות עכשיו סיכום ביניים, כי הטלוויזיה נפרדת מאיתנו, אבל אנחנו נמשיך את הישיבה. סיכום הביניים הוא גם על דעתו של חבר הכנסת דהן שנכח ברוב הישיבה.

אני רוצה להציע שתוקם בדחיפות ועדה ממשלתית בראשות משרד החינוך – כי אני חושב שזהו הדבר הטבעי ביותר – יחד עם כל המשרדים הרלוונטיים לעניין: הביטוח הלאומי, משרד הרווחה, משרד המדע וכל המשרדים הלוונטיים לענין. המטרה היא לקבל מכם בהקדם האפשרי תוכנית שתוצג בפני הוועדה המשותפת שלנו, ובה תפרטו איך אנחנו יכולים לסגור את הפער העצום בין הצרכים של הילדים – ובעצם זו זכותם – לקבל את העזרה שאותו מיכשור יכול לתת להם, כפי שראינו היום. אנחנו נרצה לשמוע דרכים לסגירת הפער הזה, ולא רק על ידי עמותות או הורים בעלי אמצעים, שיכולים לקנות המיכשור לילדים שלהם. העמותות עושות עבודה נפלאה – אבל כפי שאמר יואב וכפי שאמרו נציגי משרד החינוך – לחלק זה מגיע ולחלק לא, ובוודאי שזה לא מספק את הצרכים של כלל האוכלוסיה במדינת ישראל. הדברים נוגעים גם למי שנמצא בפריפריה – גם בפריפריה חברתית.

כסיכום ביניים לעניין, אני רוצה להציע שנקבל החלטה לפיה תוקם ועדה כזאת בדחיפות. אם כבר קיימת אצלכם במשרד החינוך מחלקה מיוחדת, אנחנו מציעים לכם לקחת יוזמה ולהעביר לנו את הצעותיכם תוך פרק זמן סביר – אולי חודשיים. יכול להיות שבעקבות זה יהיה צורך בהצעות חוק, ואנחנו נכין כמובן את הצעות החוק – כדי שהילדים הללו יקבלו את הציוד החיוני ביותר, וכדי שהאפשרות הזו לפחות תעמוד לרשותם. למותר לציין, שלא מדובר רק בעניין אנושי אלא גם בעניין כלכלי וחברתי. זה כמובן כדאי, וחוסך כסף למדינה.

שמי טליה פרבר, אני מרפאה בעיסוק. עמדתי כעשר שנים בראש היחידה לטכנולוגיה שיקומית באלי"ן. כיום אני מקימה ומייעצת בהקמה של יחידות מחשוב משולבות במוסדות. דווקא עכשיו אני רוצה לנצל כובע אחר שלי – הכובע של עבודה פרטנית עם ילדים לקויי למידה. אומנם נגעו באוכלוסית השילוב, אבל אלו הם ילדים שלא נחשבים משולבים, ובמקרים רבים הם אינם מסוגלים לכתוב שורה אחת במלואה, ללא שגיאות כתיב ובצורה קריאה.

מזה כמה שנים התחלתי בהעברה של אותם ילדים מכתיבה ידנית לכתיבה באמצעות מעבד תמלילים. אני רוצה לציין, שלפעמים זה לא עניין של אבזור, אלא לפעמים מדובר רק בעכבר מותאם מעט. הרעיון הוא טיפול והקנייה של הקלדה עיוורת בצורה טיפולית. העלויות לא מאוד גבוהות, אבל הן קיימות. עבור משפחות שמתמודדות עם הוצאות אחרות על אבחונים, מורים סייעים וכדומה, התוספת הזו היא בלתי אפשרית ממש, והן דוחקות אותה.

לכן אני פונה למשרד החינוך בבקשה לבדוק את האפשרות לארגן באופן פנימי בבתי הספר הוראת הקלדה עיוורת של מרפאה בעיסוק – זה היה מקל מאוד. השלב הבא הוא עזרה ברכישת מחשבים ניידים לאותם ילדים שלא מסוגלים לכתוב כלל. באופן כללי, חשוב לציין שסגירת הפערים לא כל כך גדולה.

מדובר באוכלוסיה גדולה מאוד של לקויי למידה, שיכולים להיעזר בכך.

בהמשך להצעת הביניים שלך, אני רוצה להציע לצרף לוועדה ארגונים שיש להם את הידע – לא ביטוח לאומי.

חשוב מאוד שכל הארגונים הרלוונטיים, שחלק מהם יושבים מסביב לשולחן כאן, יצורפו לוועדה. זה גם יעזור לדברים שציינו קודם נציגי משרד החינוך קודם.

דבר ראשון, לפני שאנחנו יוצרים דברים חדשים, צריך לבחון ולראות איך אנחנו מגישים ומתאימים את אותם פרוייקטים שקיימים כבר היום.

שמי יניב לוי, ואני יו"ר הוועדה המשפטית במועצת התלמידים הארצית. אני באתי כדי ללמוד יותר מלהגיד. מבחינתנו, לנושא כזה שנוגע לבני נוער תהיה שייכות בסופו של דבר גם לנו.

ברצוני לציין, שאנחנו נכונים לבוא ולתרום, נשקיע מהמרץ שלנו וניקח חלק פעיל. אם נוזמן לוועדה, אני מבטיח לך, אדוני היושב ראש, שעד לכינוסה נגבש עמדה רשמית, נאסוף את כל המידע הדרוש ונוכל לקדם את העניין – לפחות מבחינתנו.

ראשית, אני רוצה להודות לך וזה אפילו מרגש. בוועדה שלנו יש תמיד בני נוער, ונציגי מועצת התלמידים מוזמנים לוועדה באופן קבוע. אני חושב שיש כאן הצעה נפלאה – לשלב בוועדה תלמידים, דרך מועצת התלמידים. ההתייחסות הלא נכונה לילדים עם צרכים מיוחדים היא דיבור על מסכנים, שיש צורך לעזור להם מתוך חמלה. אבל לא על כך דובר. דובר על אוכלוסיה שלא רק יכולה אלא גם מעשירה את כולנו. השילוב הזה הוא דבר שתורם המון לכלל החברה שלנו. אם אתם במועצת התלמידים תקחו על עצמכם לעזור למאמצים שנעשים מצד המשרדים הממשלתיים והעמותות השונות – זה דבר נפלא, ואני מודה לך על התרומה הזאת.

חשוב לי לציין ולהדגיש שאנחנו בנויים על פי עיקרון דמוקרטי, לפיו כל אחד צריך לעבור מספר שלבים כדי להיבחר. בנוסף, אני רוצה לציין דבר חשוב מאוד: במועצה הארצית, במועצות המחוזיות, במועצות הבית-ספריות – וחשוב מכך, במועצות העירוניות בהן מדובר ברמה העירונית – יש ילדים עם מוגבלויות וילדים נכים. מהבחינה הזאת אנחנו מכסים את הכל. יש לנו יותר מ-30 אלף נציגי מועצות ברחבי הארץ – החל מהרמה הבית-ספרית ועד הרמה הארצית – שנוגעים בהכל. אנחנו מייצגים את הכל. בגלל זה חשוב, שאם אתם תקראו לנו, נבוא ונעזור בשמחה.

שמי חני לוי, מפורום הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. באופן אישי אני אם לשתי בנות עם צרכים מיוחדים, בין היתר בעיות תקשורת, בעיות שמיעה וראיה.

הדוברים הקודמים ציינו את נושא העלויות והנגישות לעמותות השונות שמקיימות את הטיפולים בילדים האלה. אבל העמותות לא תמיד נגישות לכלל ההורים. כאן אני רוצה לבוא אל משרד החינוך בטענה ובבקשה. בכל בתי הספר יש עמדות מחשבים, והם מתהדרים בכך שהילדים מקבלים טיפולים במחשבים, וזה נכון. אבל הבעיה היא שהטיפולים שהילדים מקבלים הם מעטים מאוד, ולא תמיד על ידי אנשים שמומחים לדבר. בדרך כלל זו מחנכת הכיתה שיושבת עם הילד כמה רגעים מול המחשב. זה ממש לא מספיק. היום הילדים יכולים ליהנות מתוכנות מתקדמות ללימוד קריאה. עם הבת שלי לא מתחילים בכלל ללמוד קריאה, כי אין אמצעים ללמד אותה. אני יודעת שיש תוכנות בעזרתן אפשר לעבוד איתה, אבל היום אני לא יכולה להרשות לעצמי להגיע לזה.

באופן אישי, אני אפס מאופס בכל הקשור למחשבים, אבל אני אדם שמתעניין ומעורב, ואני יודעת שזה קיים. כמוני, רוב ההורים בבית הספר. צריך שהדברים יגיעו מתוך בית הספר. כשם שדואגים לילדים שלנו לכסאות גלגלים – זה הרי בא מבית הספר. באים להורה ואומרים לו: צריך כסא גלגלים לילד, צריך עמידון חדש לילד, נדמה לנו שהילד לא שומע טוב או זקוק למשקפיים מסיבות שונות, ומלווים את ההורים בכל התהליך. כך גם במחשבים – ההורים זקוקים לליווי. צריך שזה יבוא מתוך בית הספר, כי עבור רוב ההורים הוא מהווה "אורים ותומים", וזהו מבחינתם המקום שבו הדברים מתחילים ומסתיימים. בית הספר לא מפנה למשעול או לאלי"ן, למשל – אני אומרת לכם באחריות שלא מפנים. הורה בא בבקשה, כי הוא רוצה לעשות יותר עבור הילד שלו, ולא מפנים אותו למשעול ואומרים לו שאולי במשעול יוכלו לעזור.

הדברים בדרך כלל הדברים עוברים מפה לאוזן בין ההורים, ובעקבות זאת ההורה מגיע לאלי"ן או לגו'די ויין. אבל הדברים לא מפורסמים ולא ידועים. אם יש ילד עיוור והוא בחינוך רגיל – מגיעים אליכם. אם יש ילד לקוי שמיעה – יש עמותות שעוסקות בנושא. ילד רב-בעייתי – ואני מייצגת את הרב-בעייתיים – נופל בין הכיסאות בעניין הזה, ובגלל זה בית הספר כל כך חשוב.

דבר נוסף, כשהורה כבר מגיע ומקבל את ההדרכה, העלויות הן אסטרונומיות. ההורים לא יכולים לעמוד בעלויות.

ראשית, אני רוצה לומר לך שאת אם נפלאה, ושאת לא אפס מאופס אלא אישה לוחמת.

היא אמרה שהיא אפס מאופס רק לגבי המחשבים.

כבוד היושב ראש, הגברת הנפלאה הזאת גרה בירושלים, ואנחנו שומעים את מצוקתה. אני פונה אליך: אני מרגיש שאנחנו נמצאים במדינה עם אנשים נפלאים ועם עמותות נהדרות שתומכות במדינה שלנו. אני לא חושב שייעודה של מדינה הוא שיקומו עמותות ויתמכו בה. אני מצדיע לאלי"ן ולמשעול, אבל אני רוצה את משעול כחלק ממערכת של מדינת ישראל, שנותנת פיתרון ממלכתי לילדים.

בשביל זה צריך לבחור ממשלה חדשה, ועל כך נדבר בפעם אחרת.

זה לא התחיל עכשיו, זה כך כל הזמן. מתי הקימו את אקי"ם?

לפני 52 שנה.

כבודו, אני רוצה להוסיף למה שנאמר על ידך קודם. אתה דברת על מיפוי צרכים. כאשר משרד החינוך באמצעות הוועדה שלו יסיים את מיפוי הצרכים, זה לא מבטיח שיש תשתיות. בשלב זה נקים ועדה שתבדוק אפשרויות להפעיל את הצרכים.

מה אתה מציע?

שתקום ועדה גדולה שתתן מענה לצרכים, לתשתיות, לפתרונות – וחשוב מכל: לפתרונות המשך עתידיים. כי שמענו כאן בוועדה שאנחנו נותנים פתרונות לילדים, ובגיל 21 הם הולכים וכל מה שהיה להם נעלם. אין להם שום גיבוי מאחוריהם.

אנחנו מציעים את אותו הדבר.

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר, הילדים עם הצרכים המיוחדים יכולים להיעזר יותר.

ההנחיות לעבודה צריכות לכלול הכל, כולל העתיד. למרות שאנחנו נפסיק לפעול באיזשהו שלב, מישהו יצטרך להמשיך בכך.

ארחיב את הנקודה הזאת ובנוסף אתייחס בקצרה לדברים שחני אמרה. אני חושבת שההתמקדות בנושאי משרד החינוך בלבד חשובה, אבל מדובר בהרבה מעבר לכך. אם אנחנו מדברים על ילדים עם צרכים תקשורתיים, התקשורת לא מסתיימת בסוף יום הלימודים. אנחנו צריכים לחשוב איך לתת לילדים מענה ליכולות תקשורתיות בכל שעות היום.

דיברתי על הכוונת ההורים, ועל כך שצריך להתחיל מבית הספר.

אני לא שוללת את זה, אבל אני חושבת שהאופק שלנו צריך להיות מעבר למשרד החינוך. התקשורת היא בעצם בסיס ההתפתחות של הילד בכל התחומים – בלי תקשורת אין לילד כלום: אין לו יכולת להתפתח קוגניטיבית, שפתית ונפשית.

במענה לדברים שהעלית, העלויות במשעול יקרות – כל הציוד יקר, וזו בעיה. אין מענה ממשלתי להערכות כאלה – במשעול, באלי"ן ובכל מקום אחר. אנחנו כאגודת אייזק הגשנו בקשה למשרד הבריאות להכללת תקשורת תומכת בסל השירותים של משרד הבריאות, ואמרו לנו שאגודה התנדבותית לא יכולה לבקש את זה. מזה כמה שנים רצופות משעול מגיש בקשה לכלול את השירות ואת הציוד בסל השירותים. בכל שנה מתקבלת תשובה שלילית. אנחנו קצת נאיביות, וממשיכות להגיש את הבקשה בכל שנה, אבל זה צריך להיות הרבה יותר רחב מתחום הטיפול של משרד החינוך.

ברור שזה רחב יותר ממשרד החינוך. אמרנו שמשרד החינוך יהיה מי שיוביל את המהלך. אני חושב שטבעי לבחור במשרד החינוך. ברור שמשרד האוצר מהווה מרכיב מרכזי מאוד בעניין. אני רואה שנציג משרד האוצר יושב ורושם כל דבר שנאמר כאן, ואני בטוח שהדברים יגיעו בחזרה עם פתרונות.

ממשלת ישראל הקימה בהחלטת ממשלה ועדה לאומית לטכנולוגיית חברת המידע. בוועדה הזאת יש ועדה נוספת שנקראת "צמצום הפער הדיגיטלי". כשאנחנו מדברים על צמצום הפער הדיגיטלי, זה יכול להיות ילד שיש לו מחשב וילד שאין לו מחשב, ילד שיש לו מוגבלות וילד שאין לו מוגבלות. זאת אומרת, הפער הדיגיטלי נובע גם מפער תפקודי. לכן, אותה ועדה יכולה לשים את הדגש על הנושאים האלה. אותה ועדה – שיכולה בהחלט לקום במשרד החינוך ובוודאי לא תהיה מורכבת רק מאנשי משרד החינוך--

רוני: היא לא יכולה להיות מנותקת.

אני עונה לדברים שנאמרו עכשיו. היא צריכה לשמוע את כולם. היא לא חייבת לכלול את כולם, אבל היא צריכה בוודאי לשמוע את כולם, לקיים סריקה לגבי כל מה שקיים בארץ ואולי גם בעולם – אפשר גם ללמוד מאחרים שפיתחו דברים טובים מאוד – ורק אחר כך להציע את ההצעות שלה.

רציתי לפנות אליכם, יושבי ראש הוועדה, לבקש בצורה מפורשת לאותו גוף במשרד החינוך שהנכם קוראים לו לבנות ועדה ממשלתית, לשתף את: נציגי הדורות הבאים – הצעירים ממועצת התלמידים; נציג ההורים – אנשי השטח הממשיים שיכולים להציג את הכאב ההורי ואת הצרכים האמיתיים שיש בשטח; נציגי העמותות למיניהם – האנשים שעושים, הבאים מהאינטראקציה הישירה עם אותם גופים.

בראיית הדורות הבאים, אני חושבת שנדרשת אמירה מפורשת שלכם לכך שאותה ועדה תבנה חזון ואופק עתידי – איך הם רואים את הדורות הבאים שיהיו בעלי צרכים מיוחדים, איזה מענה מתכוונת הוועדה הזאת לתת לדורות הבאים. כלומר, איך ההחלטה שלהם היום תהיה מונחית בעוד חמש או שש שנים. כי אם אותם ילדים לא יקבלו את הצרכים המינימליים הנדרשים, הם יהיו הנוער בסיכון העתידי. לכן, הנציגות של הביטוח הלאומי כן היתה צריכה להיות כאן.

יש כאן נציג. ההמלצות הללו נשמעות כהמלצות הגיוניות מאוד, ואני מקווה שאתם במשרד החינוך רושמים את כל ההמלצות לגבי הגורמים שצריכים להיות מצורפים לעבודה הדחופה היום ולבניית החזון העתידי. זה רלוונטי מאוד.

כנציגת משרד החינוך ואחראית על נושא התקשוב בבתי הספר של החינוך המיוחד, אני רוצה לומר שנעשית עבודה נפלאה בתחום בתי הספר שלנו בשילוב תקשוב. אם את מדברת על כך שמורה יושבת עם תלמידה – זהו תפקידה של המורה. בהשתלמויות שלנו אנחנו מכשירים, ואנחנו חושבים שמי שצריך לעבוד עם התלמידים גם בחדר המחשבים הם המורים עצמם – לקשר את זה לתוך החומר הנלמד.

אבל בעשר הדקות השבועיות בהן היא יושבת אתה – כי זה הזמן שיש לה – אי אפשר ללמוד. היא עדיין בשלבים בהם היא מגששת עם הילדה. וזה לא רק עם הילדה שלי – הבאתי את המקרה כדוגמה.

אני רוצה לומר לך שאפשר. מתוך ניסיון ומתוך התנסות, כמישהי שגם עובדת בפועל בבית ספר – יש תלמידים שיושבים ועובדים בחדרי מחשבים, רוכשים לומדות חדשות ועובדים בפרוייקטים וביוזמות מאוד יפות עליהם אנחנו עובדים אתם, גם בנושא התקשורת והחונכות שהוזכרו כאן.

כמה שעות ביום חדר המחשבים סגור?

חדר המחשבים פתוח כל היום, בכל שעות הפעילות של בית הספר. כשבית הספר עובד עד חמש – חדר המחשבים פתוח עד חמש, גם בפעילות אחר הצהריים. אם הוא פתוח עד השעה שתיים – חדר המחשבים פתוח עד השנה שתיים. חדר המחשבים פתוח במשך כל שעות היום.

זה נשמע יותר מדי טוב.

אני מניח שזה מיושם בצורה שונה. את שומעת אם – ואני די משוכנע שהיא עומדת על הדברים – והיא עומדת מול קיר, כי הילדה שלה לא מקבלת.

אני מוכרחה להגיב על הדברים – זה מעבר לילדה שלי. אני רוצה להבהיר, וכנראה לא חידדתי את זה מספיק. כשמדובר בילד שהוא בלאו הכי מדבר ומבין, כשהוא בלאו הכי ברמה קוגניטיבית גבוהה והוא שומע – זה נכון. יש להם נגישות למחשב, הם מגיעים למחשב והם מסוגלים לעשות את זה. מה קורה עם ילד כמו הילדה שלי, וכמו רוב הילדים בבית הספר שבו לומדת הילדה שלי, שלא מסוגלים קוגניטיבית ומבחינת היכולות המוטוריות והחושיות שלהם להגיע בצורה עצמאית לחדר המחשבים? הם גם לא מסוגלים ללמוד, ובבית אין להם את האפשרות – לא הטכנית ולא דרך ההורים שיכולים ללמד אותם להשתמש במחשב ולהיות נגישים אליו.

הילדים האלה צריכים עבודה. העבודה לא יכולה להיעשות בעשר דקות בשבוע או ברבע שעה. המחנכת עצמה צריכה מישהו שידריך אותה לתוכנות מתקדמות יותר, אותן אין היום ברוב בתי הספר. היא צריכה הכוונה אל הבעיות של הילדה – להתאים את התוכנות ספציפית. זה שיושבים אתה עשר דקות ומשחקים אתה בתוכנות מגע – זה בעצם משחקים, הם משחקים במחשב. מזה לא מגיעים למצב של לימוד, ואת זה ניסיתי לחדד. אפשר להגיע איתה למצב שבו היא תוכל – ויש לה את היכולת הקוגניטיבית, אבל צריך עזרים וצריך אדם שינחה ויהיה נגיש לתוכנות מתקדמות ולאביזרים מתקדמים.

למרות שזה לא הנושא, המקרה הספיציפי של הבת שלי מהווה דוגמה מצויינת. בגל מכלול הבעיות שיש לה, המחשב הוא כלי עזר מצויין, כי היא רואה הכי טוב כאשר היא ממוקדת. אבל צריך שתהיה לנו נגישות לתוכנות המיוחדות. אנחנו צריכים שזה יבוא מבית הספר.

אני מציעה לכם, נציגי משרד החינוך, לעשות בדק בית בתחום הזה. יכול להיות שאין ניצול מלא של חדרי המחשבים בבתי הספר. כדאי לבדוק את העניין. יכול להיות שדווקא אחרי שעות הלימודים ילדה כזאת יכולה להישאר עוד שעה או שעתיים עם מדריך מיוחד – אולי גם עם האמא שלה – כדי שיתנו לה אקסטרה. מכל מה שאני ראיתי בחדרי מחשב בכמה ערים, אני אומרת לך בוודאות שאין ניצול של 100% של חדרי מחשבים. החדר הזה היה צריך לעבוד משמונה עד שמונה לפחות, אם לא יותר. יש כאן צרכים מיוחדים – תבדקו את עצמכם.

יש ועדה משותפת לביטוח הלאומי, אשלים ומשרד החינוך – שהחזון שלה הוא מחשב לכל ילד.

אנחנו מכירים את כל התוכניות האלה, אבל בדיוק את כל זה צריך לחבר יחד.

שמי דינה לבל, ואני מהאקדמיה.

את יכולה להגיד שאת דוקטור.

את מצטנעת.

רוב השנים המקצועיות שלי עברו עליי בארצות הברית, כפרופסור באוניברסיטת הרוורד. הייתי מעורה מאוד בשלבים הראשונים של החקיקות ובכל הדברים שהיו קשורים לחינוך המיוחד. הקטע שאני מתייחסת אליו הוא הטכנולוגיה בחינוך המיוחד. כאיש האקדמיה, אני מסתכלת על השלבים שנעשים בארצות הברית, ומשווה למה שקורה כאן. תחילת החקיקה וההתייחסות הממשלתית היתה שילוב ילדים חריגים בבתי הספר. השלב השני היה נגישות וחוקי נגישות. השלב השלישי היה assisting technology, לפני שלוש שנים יצא section 508, עליו דיברנו עליו בוועדת המדע, שמחייב שימוש בטכנולגיה בבתי הספר, בעבודה ובכל המקומות. בשנת 2001 התחילו לעבוד על שינוי הקוריקולום בבתי הספר, לפיו לא רק המבנים יהיו נגישים לילדים אלא הקוריקולום עצמו יהיה נגיש לילדים בכל רמות הבעיות.

הדבר השלישי והאחרון שעובדים עליו עכשיו הוא נושא ה-universal design, אליו התייחסו כאן בוועדה. "יוניברסל דיזיין" אין פירושו רק הפיכת הקוריקולום, המדרכות או הבתים לנגישים, אלא לבנות מההתחלה, עם מחשבה שהכל יהיה נגיש לכולם. אני רוצה להתייחס לחלק הזה. זה אומנם אקדמי, אבל אני חושבת שאנחנו נמצאים להבנתי בשלב של הנגישות ובהתחלה של assisting technology, שזהו נושא שדנו בו בארצות הברית לפני 15 שנה ו-20 שנה. זאת אומרת, שאנחנו מגדילים כאן פערים. אנחנו הולכים לפי אותם השלבים, ועד שנגיע ליוניברסל דיזיין יעברו 10-15 שנה, ובינתיים האינטרנט מתפתח והרבה דברים מתפתחים. אם עכשיו לא נחוקק חוקים שמחייבים את כולם להפוך אותם נגישים לכולם, הפער יתרחב.

לכן אני מציעה לעבוד במקביל על צרכים היומיומיים, וגם על הצרכים של הקטנת הפער - היוניברסל דיזיין. זה הכרחי לגבינו, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את השנים האלה ואת הפער הגדול.

הם עברו ובדקו גני שעשועים. אנחנו יודעים שגני שעשועים חשובים לפיתוח הילד. גני השעשועים בארץ, מלבד פארק איזי שפירא שפותח פארק נגיש, לא נגישים לילדים. הגנים האלה חייבים להיות נגישים, והאינטרנט חייב להיות נגיש. אנחנו צריכים במקביל להתחיל מהסוף, מהמקום שבו ארצות הברית נמצאת כיום.

יש הצעת חוק מאוד מרחיקת לכת לגבי הנגישות, שמתייחסת לכל הנושאים עליהם דיברת. צריך רק שהיא תעבור.

משרד האוצר, בבקשה:

פיזית – כולם נגישים.

פיזית, אני בהחלט מדגיש. אנחנו מודעים לכך ואנחנו מקפידים על כך. נכון הוא שמבחינת התוכנות ומבחינת צוות המידענים שיכולים לתת מענה לצרכים של הילדים והנוער עצמו ולהורים – בהחלט צריך לשים על כך יותר דגש. הוועדה המיוחדת תגיש את המלצותיה בפרק הזמן שנקבע.

מה פרק הזמן?

כחודשיים.

התלמידים בעלי צרכים מיוחדים צריכים להיות מיוצגים גם הם בוועדה, ולא רק תלמידים רגילים.

אני חושב שהסיכום מקובל על כולנו, ואני מודה על הדיון הענייני. למרות ששמענו גם על חצי הכוס המלאה, אנחנו בהחלט חייבים למלא את הכוס כולה, כי הפער הולך ומתרחב. יש לנו כאן כלי כל כך נפלא שיכול לצמצם פערים, אבל צריך להשקיע בזה. זה לא צריך להיות רבע שעה בשבוע. אם לא נותנים לנושא את התקצוב, את כוח האדם, את החזון ואת האמצעים, נישאר רק עם ההשגים היפים עליהם שמענו, אבל לא נוכל לעשות שינוי אמיתי בתחום.

תודה לכולכם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:57