כנסת פתוחה

פרוטוקולים/מעמד האישה/8199



5
הוועדה לקידום מעמד האשה
06.01.2004

פרוטוקולים/מעמד האישה/8199
ירושלים, ו' בניסן, תשס"ד
28 במרץ, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס'

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה
יום שלישי, י"ב בטבת התשס"ד, 6 בינואר 2004, שעה: 09:00

האישה והאם העברייה בלוב – במסגרת יום לציון 100 שנה לראשית הציונות
בלוב יובל לעלייה הגדולה.

חברי הוועדה: גילה גמליאל – היו"ר
מרינה סולודקין - מ"מ היו"ר

איריס צור - מרכזת פרוייקטים והשתלמויות בנושא שוויון בין
המינים, משרד החינוך התרבות והספורט
יעקב חג'ג' - מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
מלכה חג'ג'-לילוף - המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
יוסף ג'אן - עמית המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
גלבוע נחום - המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
דוד פלד - חבר הנהלת הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב
אבי פדהצור - אוצר מוזיאון יהודי לוב ומקים ביתן האישה והאם
העברייה בלוב
בנעטיה פדהצור - מנהל מרכז אור-שלום לשימור ולהנחלת מורשת יש
עמוס סמיה - מנהל מכון דביר לחקר מורשת ישראל
רפאל זרוק

דלית אזולאי

רשמה: אתי בן-שמחון


האישה והאם העברייה בלוב

שלום לכולם, יושבת ראש הוועדה גילה גמליאל מתעכבת, אני עולה חדשה של שנות ה-90, יש לי את הכבוד לארח את יהדות לוב כקהילה ונציגים ומדענים וגם אנשי ציבור כאן בוועדה שלנו.

אנחנו מציינים 100 שנה לראשית הציונות בלוב ויובל לעלייה הגדולה מלוב בכנסת, זה מאוד מאוד סמלי. עם ישראל – כוח ישראל בעלייה, עם ישראל – קולטים את כל התפוצות, מצפון אפריקה, ממזרח אירופה, מדרום אפריקה, מדרום אמריקה, וחשוב לשמוע את מה שאתם יכולים לספר לנו. בבקשה.

האם לפתוח בסקירה קצרה מאוד לגבי ההיסטוריה של יהודי לוב - או ישר להתחיל עם האשה?

אני מאוד מעוניינת בהיסטוריה של יהדות לוב. כתבתי ספר על יהודי רוסיה ופרסמתי אותו ב-1996 בשפה הרוסית. עכשיו אני מתכננת את הספר השני שלי ששמו "לפסוח דור מדבר".

לגבי ההיסטוריה – המסורות שיש אצל יהודי לוב, לפחות אצל חלק מהקהילות, עתיקותה של יהדות לוב היא עתיקת יומין, בעצם המסורת העתיקה ביותר מדברת על תקופת שלמה המלך כשהגיעו יהודים יחד עם הפיניקים והתפשטו בארצות הים התיכון והגיעו גם ללוב. יש מסורות יותר מאוחרות וגם אפילו חלק במקורות בגלות ישראל, גלות שומרון בשנת 720 לפני הספירה, וגם חורבן הבית הראשון ב-586 לפני הספירה.

יש לנו ידיעות עם אסמכתאות היסטוריות על יהודים בלוב וזה וודאי, זה לא איזה שהן מקורות שניתן לפרש לכאן ולכאן על יהודים שהגיעו במאה השלישית לפני הספירה יחד עם בית תלמי שהתפשט מערבה לכיוון קרנייקה והביאו יהודים כתושבי ספר וגם כשבויים שהחזיקו את קו הגבול ליישובי הספר במקום.

ישנם עדויות מהתקופה הרומית ובכלל בתקופות השונות כשלוב עברה כיבושים רבים, בתקופה הביזנטית, בתקופה הוונדאלית, וכמובן התקופה הערבית, ולאחר מכן התקופה העותמאנית שהחלה מהמאה ה-16. התקופה העותמאנית נמשכה עד הכיבוש האיטלקי ב-1911 כשיש בה בעצם שלושה שלבים.

התקופה העותמאנית הראשונה – באמצע היתה תקופה מסויימת של שושלת מקומית היא היתה תחת השפעה ותחת שליטה עותמאנית עקיפה, התקופה הקרמנלית, ולאחר מכן התקופה העותמאנית השנייה.

בתקופה העותמאנית השנייה וגם בשלהי התקופה הקרמנלית אפשר לומר שהתגבשו הקהילות היהודיות בלוב, גם מבחינת מקומות מגורים, גם בתוך הרובעים של היהודים וגם מבחינת מבנה הקהילה וגם מהבחינה הדתית והרוחנית. במיוחד עם הגעתו של רבי שמעון לביא ללוב במאה ה-16, הוא נולד בספרד והגיע למרוקו כילד, וממרוקו כשהוא היה די מבוגר בסביבות גיל 80 החליט להגיע לארץ ישראל. אנחנו מדברים על שנת 1549, וכשהוא עבר דרך לוב, לוב עברה כיבושים רבים, ביניהם גם את הכיבוש הספרדי והמאתזי ששם היתה בעצם עבודת שמד של יהודים שהעבירו אותם על דתם הנוצרים, גם הספרדים וגם מסדר אבירי מאלטה שקיבלו את השלטון מהספרדים. היהודים עברו תקופה קשה מאוד של כמעט שתי דורות של כמעט שמד, והקהילה התפזרה לכל עבר, וכשהגיע רבי שמעון לביא וראה את הקהילה במצבה גם הרוחני גם החברתי גם הכלכלי במצב כזה, החליט להישאר ולהשתקע בלוב ולהחזיר עטרה ליושנה.

בתקופה העותמאנית התגבשו הקהילות עצמן, כאשר בשלהי התקופה אנחנו מדברים על סוף המאה ה-19, ואנחנו אנחנו יכולים להיכנס לנושא של הנשים והתמורות שמתחוללות בהן. מתחילה להיות פעילות בתחום החינוך האירופי, מתחילה חדירה האיטלקית. בהתחלה לבנים ב-1876 עם הגעתו של ז'אנה טופאז'י ללוב ופתיחת בית ספר איטלקי, ו-11 שנה לאחר מכן ב-1877 עם הגעתה של באולינה יונס-ווייס בפתיחת בית הספר לבנות.

הקשר הראשון לציונות היה קרוב לשנה עוד לפני קונגרס באזל, כאשר הרצל הגיע לקושטא, הוא ביקש את ראשי הקהילות בכל האימפריה העותמאנית, כמובן הוא קיבל גם את ראשי הקהילה בלוב, והוא שולח שהמכתב ומספר להם ומודיע להם על הנסיונות של גיבוש והקמת התנועה הציונית המדינית.

הקשר הראשוני קורה שם, אנחנו עדים למכתבים כבר ב-1901-1904 ישירות מיהודים מלוב עם הרצל עצמו, כך שהתנועה הציונית מתחילה להתגבש כבר בשלהי התקופה העותמאנית והיא מתפתחת ומקבלת תנופה גדולה. אחרי מותו של הרצל ב-1904, מה שנקרא ימי קטנות, אנחנו רואים רגיעה ונסיגה בפעילות הציונית, והחלה התעניינות בציונות, ורק לאחר הכיבוש האיטלקי ב-1911 לוב נכבשה על ידי האיטלקים. ב-1912 מתחילים להיות הנסיונות הראשונים של הקמת תנועה ציונית, כבר תנועה, זה לא רק התעניינות, זה לא רק לקבל פרוספקטים או כל מיני פלאקטים של תעמולה או לשלם רק את מחצית השקל, אלא ממש תנועה שמתחילה להכניס את הנושא של התנועה העברית וכמובן את המטרות של התנועה הציונית בסופו של דבר להגשמה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

מה היו המספרים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 של יהודי לוב?

זה יותר הערכות, מכיוון שהמיפקד הראשון שנעשה היה ב-1908 בתקופה העותמאנית, והוא פורסם רק אחרי שהאיטלקים כבשו את לוב ב-1912. האומדנים נעים בתקופה הזאת בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 בסביבות 24 אלף יהודים, כאשר השיא לקראת העלייה 39,500.

....

בסקירה ההיסטורית התחלנו לדבר עד לשלהי המאה ה-19 תחילת המאה ה-20, וכעת אעבור לנושא של התמורות שמתחוללות אצל הנשים במעמדן, בפעילותן של הנשים בלוב.

צריך לזכור שהיהודייה בלוב – אפשר לומר "כל כבודה בת מלך פנימה", הנשים בלוב בשלהי המאה ה-19 ואפילו קצת בתחילת המאה ה-20 היתה מסוגרת בביתה, בכפרים היתה קצת יותר חופשייה מכיוון שהיתה יוצאת גם לעבודות המשק שמחוץ לבית, קישוש עצים, לעזור בשדה וכמובן במשק הבית, להוביל מים וכן הלאה. בעוד שבעיר היתה מסוגרת בביתה בעבודות הבית השוטפות, ואולי רק מעט מאוד נשים שעסקו בפעילות אם זה בתפירה לחוגים מצומצמים, אם זה לדברים שבינה לבינה כמו קוסמטיקה, הסרת שיער, חינה, וכמובן כמיילדות בשכונה שלהן.

התמורות מתחילות להיות בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כאשר מתחיל להתפתח ענף שנקרא נוצות בת היענה. היו צריכים המון ידיים עובדות ורבים מהיהודיות, שנקלעו לקשיים כלכליים יצאו לעבוד בנושא הזה של בת יענה, לנכות, לברור, לצבוע ולהכין ולארוז וכן הלאה.

יש לנו מספר מאוד מעניין שב-1906 חל משבר רציני עקב ירידה במסחר הטרנס סהארי שעבר דרך לוב ירידה במסחר הזה, מגיע אלינו מספר מאוד מאוד מעניין שמפטרים ב-1906 400 פועלות יהודיות, כלומר שזה מספר עצום של נשים שיוצאות החוצה מחוץ לביתן.

צריך לזכור שעד 1887 הבנות לא למדו בכלל בבית ספר. לא הלכו לבתי ספר, רק הבנים הלכו לתלמוד תורה על מנת לקיים את המסורת הדתית, מסורת יהודית, לומר את הקדיש על אבא כשהוא הולך לעולמו וכן הלאה, ולדעת פחות או יותר לעלות לתורה.

כמו שהזכרתי קודם, הנושא של החדירה של ההשפעה האיטלקית שהתחיל בחינוך עם הגעתו של ז'אנה טופאג'י ב-1876 ואז הבנים מתחילים ללמוד בפעם הראשונה בצורה מסודרת חינוך אירופי-איטלקי ואלה המאוטלקים הראשונים שקיימים ומתחילים להתפתח בלוב.

בעוד שהבנות רק ב-1887 11 שנה לאחר מכן פותחים את בית הספר הראשון כשמגיעה באולינה יונס ווייס ללוב ופותחים את בית הספר לבנות הראשון. פעם ראשונה שמתחילות לכתוב חשבון וגיאוגרפיה ספרות וכן הלאה. הדבר הזה מתפתח ב-1890 כאשר כי"ח אליאנס מכניס רגל ללוב וגם מתחילים להתפתח בתי ספר לבנות ופה משלבים דבר מעניין גם כלימודים כלליים וגם עבודות מלאכה על מנת שאותן הבנות יוכלו לצאת לעבודה עם אותה מלאכה שהן למדו, בעיקר תפירה, ריקמה, ואם זה להכין את הנדוניה שלה. הבאות מגיל צעיר מאוד מתחילות להכין את הנדוניה שלהן. בדרך כלל עד סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 הבנות התחתנו בגיל צעיר מאוד יחסית על פי רוב בשידוך, ורק עם התקופה האיטלקית אנחנו עדים לפתיחות יותר במיוחד כאשר התחילו אחרי הכיבוש האיטלקי ב-1911 לפתוח בתי ספר איטלקיים, אז הבנות החלו ללכת לבתי הספר הכלליים, יש יותר פתיחות, וגם יש עידוד במיוחד על ידי האיטלקים שהבנות אכן תוכלנה לצאת, וזה לא נחשב בזוי כשהבת יוצאת לכל מיני עבודות כאשר חלק מהן היו אולי עבודות של משק בית, אצל האיטלקים בהתחלה זה היתה בעיה לעבוד בבתים של איטלקים ואישרו רק אם המשפחה היתה נזקקת, תהיה כעוזרת אצל משפחה יהודית עשירה.

אחד הדברים המאוד מעניינים הנושא של בנות שהחלו לעבוד בבתי החרושת לטבק. היו הרבה בנות שעבדו בבית חרושת לטבק, האיטלקים פיתחו את הנושא הזה. רוב רובן של האחיות שעבדו בבתי החולים גם היהודיים וגם הנוצריים היו בנות הקהילה.

ההתפתחות יותר רצינית החלה עם חדירתה של התנועה הציונית בצורה מאסיבית ללוב, כמובן הבנות השתתפו בכל הפעילויות בתנועות הנוער הציונות וכלה בבתי הספר הידועים בית ספר התקווה, לאורך כל התקופה היו בנות יותר מאשר בנים בבתי הספר העבריים, כאשר הם נטלו חלק חשוב מאוד גם בנושא של הפעילות הציונית בתנועות הנוער כמו בן-יהודה – אני מדבר על לפני המלחמה – וכמובן גם לאחר המלחמה אחרי מלחמת העולם השנייה הם קיבלו על עצמם תפקיד מאוד נכבד בנושא של הפעילות הציונית ובעיקר בהדרכה ובהוראה שגם חלק מהבנות השתתפו והיו למורות בבתי הספר העבריים כאשר הן היו אפילו חלק מהארגון מגיני השפה העברית, ואפילו בוועד שארגן והוציא לאור את בטאון "כל המורה", כל האגודה הזאת של הגנת השפה העברית שאחד מהם רפאל זרוק היה חבר בה והיה לו קשר עם ארגון האב או ארגון האם בארץ וקיבלו ידיעות ומידע על מה שקורה בארץ בצורה שוטפת.

דבר נוסף שהיה וזה מאוד מעניין, לאחר הפרעות שהיו בלוב ב-1945 הקימו עקב הפרעות ארגון הגנה שמאוד ממודר מאוד מאומן שידע בסופו של דבר להוכיח את עצם קיומו בפרעות 1948 כאשר הוא החזיר מלחמה שערה ואותו אסון שקרה ב-1945 לא נשנה. מה שמעניין, שרבע מארגון ההגנה שהיה בסביבות 200 איש, כ-50 בנות היו בתוך הארגון הזה, וזה דבר מאוד מעניין כזה מספר גדול. כשאני אומר 200 זה מספר עצום למחתרת, עד לפני כמה שנים הם היו בסביבות 150-170 איש. תדעו מה זה ארגון הגנה שהיה ממודר ועשה את העבודה בצורה מאוד יסודית וכמובן הוכיח את עצמו כשהוא עמד בפרץ ומנע את אותו אסון שקרה ב-1945-1948.

האם היתה שפה ייחודית מקומית, והאם הדור השני שלכם שמר את האיטלקית כשפה מדוברת?

יש שפה יהודית ערבית אצל הדור השני זה קיים מכיוון שהסבתות היו קצת פחות יודעות עברית, אף על פי שזו קהילה שלמדה ברובה עברית ורובנו יודעים עברית. עדיין הסבתות, אולי חלק מהן לא הספיק להיות בבתי הספר. יש תופעה מאוד מעניינת במיוחד כאשר למדו בבתי הספר העבריים, היו שואלים תלמיד מה שפת האם שלך, הוא לא ידע לענות. עם הסבתא דיבר ערבית, בבית הספר דיבר עברית, ברחוב דיבר איטלקית. אז מה שפת האם שלך? אני לא יודע. זו תופעה מאוד מעניינת שהיתה קיימת אצל רבים.

התופעה הנוספת המאוד מעניינת זו נטילת חלק בפעילות של העפלה הבלתי ליגאלית. רבות הבנות שהגיעו בעפלה הבלתי ליגאלית בצורה בלתי ליגאלית לארץ, בתחילה היתה בעיה איך להעביר אותן. אחד הפתרונות המעניינים שעשו זה על ידי נישואין פיקטיביים. יהודים ארץ ישראליים ששירתו בצבא הבריטי ששיחרר את לוב רובם היו רווקים, ואחת השיטות חוץ מאשר להבריח, לגברים על ידי פס מזוייף או שמלביש אותו כחייל איטלקי בריטי עם אותו פס שהיה צריך לצאת לחופשת מולדת הוא היה מצליח להגיע ברכבת דרך מצרים והיה מגיע לארץ ישראל. לגבי הבנות היתה בעיה. אחד הדרכים היה להשיא בנות בצורה פיקטיבית כאילו שאני מתחתן. ישנן סיפורים מאוד מעניינים שחלק מהנישואין הפיקטיביים נשארו. ידוע שהבנות שלנו הן יפות וחמודות, נשארו נישואין עד היום. אני בקשר עם משפחה כזאת עד היום בחיפה משפחת שטרן.

רבותי תזכרו, אלה הן בנות בנות 16-17, בת במשפחה מסורתית פתאום לעזוב את המשפחה, להעפיל בצורה בלתי ליגאלית, זה מעבר חד וקשה לכאלה בנות.

גם בהוראה וגם בריכוז תנועות הנוער שהתחילו להעביר אותן לארץ באותה תקופה בעלייה הגדולה או קצת לפני.

ברור לנו היום שזה על קצה המזלג.

ברשותכם, אני רוצה לומר מספר מלים. רובכם בוודאי יודעים, אמא שלי נולדה בלוב, היא תגיע עם סבתא גלאם ודבוש.

אני רוצה לומר לגבי הנושא הדיון הוא דיון מאוד לבבי. אני רוצה לברך את יעקב על הסקירה המרתקת. אני רוצה לומר שהתברכתי השבוע להיות אצל אבי במוזיאון, ונשמע פירוט בקצרה לגבי המוזיאון, לחנוך את הביתן של האשה והאם העברייה בלוב שהוקם שם.
אני יודעת מעט לקרוא ולכתוב בערבית. שפות זה צד חזק אצלי בגלל הנטייה הטבעית המולדת.

בהיבט הזה אני רוצה לומר שזה עולם מרתק לראות בכלל את העלייה ואת התרבות, ובוודאי לבחון את הסוגייה של הנשים ולראות ששם היה מעמד מאוד ברור וחזק של אנשים בלוב, וכמובן מבחינת הנסיבות של הזמן, ואם הם מתייחסים לזה בהיבט הזה, מעניין גם לבחון בהיבט המחקרי לראות מה התמורות שאנשים הגיעו לארץ, איך זה כן הגיע לידי ביטוי ואיפה היו ההתפתחויות והעצירות סביב ההיבט של אותה עלייה כמו כל העליות שאנחנו רואים, וכמו מרינה שיודעת להציג את זה בצורה טובה.

אני רוצה שנפתח את הדיון במגבלות הזמן. כשהייתי שם עלה לי הרעיון לכנס ישיבה של הוועדה לקידום מעמד האשה בנושא הזה. שמחתי והתגאתי לראות להשכיל ואין ספק שבדפי הכנסת זה יהיה מבורך שלציון 100 שנה לראשית הציונות בלוב, להביא את זה גם כאן לידי ביטוי בפאן הזה.

נשמע את אבי פדהצור מנהל של מוזיאון יהודי לוב.

שלום לכולם, לצערי יש פער עצום מאוד בין הדימוי לבין המציאות. המוזיאון בא לצמצם את הפער הזה. אני אומר את זה חד-משמעית, ולא מייפה שום דבר. האשה המזרחית – דימויה הוא לא כמו מציאותה. ולכן באנו פה לחדר הזה, והייתי מעדיף שנרחיב את הדיבור דווקא בנושא הזה.

בסקר מאוד מעניין שעשו לגבי נשים בכלל בישראל, עשו סקר על 100 נשים מכל קהילות ישראל, ואמרו להם מה סדר העדיפות של היום יום שלכן, במיוחד בחייכן, עבודה, ניקוי הבית, חינוך, בריאות, כסף. מאוד מעניין שהאשה הלובית בסקר הזה שמה את החינוך במקום הראשון. זה משהו מקביל ליהודי אירופה.

המוזיאון בעצם בא להציג את כל הפאן של מנהיגות הנשים, של האשה הלובית, גם בתמונה, גם במלל, גם באביזרים. תמונה אחת שווה אלף מלים. אם זה בהשכלה, אם זה בלבוש, אם זה במעמד, אם זה ביופי, אם זה פעילות אזרחית, חיי יום יום, מנהיגות, ובכלל פעילות רוחנית. לדעתי האשה הלובית בכלל לא צריכה את החדר הזה כי היא המנהיגה. היא המנהיגה האמיתית, היא בעצם מרכז האוהל והיא המוט של האוהל. אם המוט נופל כל האוהל נופל.

מאוד מעניין לגבי האשה הלובית, זה רץ לאורך שנים בכל קהילות לוב, וזה בא לידי ביטוי גם במוזיאון. במוזיאון נתנו לזה הדגש רציני, את המקום החשוב ביותר וגם לדעתי המרגש ביותר. לנו היה חשוב מאוד להציג מנהיגות נשים. כמו רחל רבה נעים, רג'ינה מימון, ובהקבלה לנשים ישראליות זה משהו כמו הנרייטה סאלד. היה חשוב להדגיש את נושא המנהיגות במוזיאון בעיקר של נשים – להראות שותפות גורל ולתת דגש על מעמד האשה בלוב וגם בארץ.

כשאני מדבר על חינוך – כאשר האשה הלובית נתנה את החינוך בעדיפות ראשונה זה יצר תופעה מאוד מעניינת שהדור השני והשלישי הרביעי והתחיל בחמישי יצרו תקשורת מצויינת בישראל. וכמות נישואי התערובת בין אנשי הקהילה הם הגבוהות בקרב קהילות המזרחיות. כך שהחינוך והתרבות הם הדבק שיכול לחבר ולקשר בין אנשים. ולכן הקהילה הזאת נתנה את הדגש על נושא החינוך. במוזיאון זה בא לידי ביטוי רחב מאוד. האשה כמרכז ההווייה והאשה כמובילה בכל תחום, וכמובן מראה דוגמה אישית.

אני חושב שהביתן הוא רק התחלה, ניתן לזה עיבוי גם בתמונות גם באביזרים, כל הזמן זורמים שם ציוד. זה ימשיך לשמש כאחד הצירים המרכזיים של המוזיאון עצמו. תודה.

כדאי להוסיף שרג'ינה מימון קיבלה את תואר אם השנה, זה מעמד מאוד חשוב על ידי נשיא המדינה דאז.

הייתי קצין בכיר בצה"ל במשך 30 שנה, עבדתי בכל הנושא האזרחי ביהודה ושומרון, קודם הייתי מושל צבאי של איזור טול כרם, הייתי מפקד בית ספר בממשל, ולאחר כל הפעילות הזאת באתי להיות מפקח במשרד הפנים במשך 13 שנה. היום אני עובד כעצמאי בתפקיד הזה של יושב ראש האיגוד העולמי שהתפקיד כולו באלף אחוז בהתנדבות. לא מקבלים אפילו פרוטה אחת ממשרד החינוך.

נעבור למעמד האשה ויש לי נסיון טוב בתחום הזה. אמי היתה מורה בבית הספר אליאנס לצרפתית, וגם אשתי היתה מעפילה בגיל 15.5 עלתה באוניית מעפילים, הגיעה לצפת עם סטן ועבדה, בסך הכל היתה צעירה.

העניין הזה של הציונות ושל החינוך האשה גם בחברה כזאת של גברים ידעה למצוא את מקומה ולהשפיע, אבי אמר את זה טוב, היא היתד באוהל, יכלה להשפיע הרבה מאוד. כשהיא לא רצתה לא יעזור שום דבר. היא תשיג את שלה, לא בצעקות, לא בריב, אבל היא תדע להשיג את שלה כי לקדם את המשפחה זה הדבר הכי חשוב לה. כמו שנאמר במשלי: "שמע בני מוסר אביך ולא תטוש תורה אמך".

אני זוכר שהנשים דאגו מאוד שהילדים יילכו ללמוד בבתי ספר, שיהיו משכילים כי זה הפתח, וזה מה שנתן להם. כי מי שלמד באליאנס ובבתי ספר איטלקיים, שם למדו בעיקר מקצוע – תפירה. אמא תפרה לצבא האיטלקי והיא ידעה להביא את המצב של החינוך בצורה הטובה ביותר כי היא שמרה על זה. הנשים פעלו באווירה לא סימפטית, או בוא נגיד לא עויינת, אבל לא רצו שהנשים תבלוטנה, אלא אם כן אם יש אשה שהיא מתעקשת ועושה ומצליחה אי אפשר לקחת לה את ההצלחה, וזאת הדוגמאות של הנשים שקראנו להן בשמן כאן, שהן יכלו ללכת מבית לבית, לאסוף את הפרוטות מכל עקרת בית ולעשות מבצעים שצריך להתגאות בהם, כמו בר מצווה לילדים יתומים, כמו קניית ספר תורה לבית כנסת, אלו נשים שיכלו לעשות את העבודה הזאת בצורה היעילה והטובה ביותר. לגבר לא היתה ברירה, כאשר האשה מצליחה, היא גם עוזרת, וזה היה החשוב ביותר. תודה.

תודה רבה. ברשותכם נשמע שיר.

מנהל מכון לחקר מורשת ישראל, שימשתי בעבר מדריך ארצי למורשת יהדות ספרד. כעדות חיה אין יותר טוב משיר שנכתב על ידי אנשים שהביאו את הקליטה לארץ. יושב לידי יהודי שמכיר את האמא שאני מדבר עליה, הקמתי לה חדר, שלא היתה פעילה לא במכונים ולא בעלייה ולא בהעפלה וגם את המכולת לא הכירה, האבא והבנים עשו את העבודה, מה שנאמר: כבוד בת מלך פנימה. הדמויות שהיא מייצגת במוזיאון מראים את עבודתה בבית, את עבודתה בחינוך מהעריסה והלאה.

יהדות מזרח אירופה היא קיטלגה כל תנודת עפעפף של כל דבר. לא היה לנו זמן להראות את הזים והטוהר של כל מה שאתם רואים. לאחר שהתמסדנו בארץ, ויש קורת גג לראשנו, אז אנחנו שואלים מי אנחנו. שאלנו למה לא אמרתם את זה לפני 20-30 שנה אם יש לכם כזה אוצר, כי אז לא היה למי. אז לא היה זמן לשאול על זהות.

היום ברוך השם כשיש לכל אחד קורת גג, הוא מחפש זהות. הבעל היה כל יכול בבית. האשה עשתה את כל הדברים בחכמה היא היתה לא נראית. זאת אומרת, כאשר הבעל נכנס הביתה כל השכנים, כל הידידים, כל האורחים הרגישו שהמלך בא. הנה הבנים – הנסיכים. אבל מי שעשה עבודה מאחורי הקלעים זאת האמה, וזה כוחה. כוחה בזה שהיא לא היתה לא באמהות ארגון עובדות ולא בנעמ"ת ולא בוויצ"ו, אבל היא עשתה את העבודה שלהם בלי כותרות וראשי פרקים. ובזה כוחה.

צליל רך חמים מתרונן בלב לילות וימים
זה ניגונה של אמא.
ולעתים דמעה נוטפת, כשושנה נובלת באגרטל
זה עצב של אמא.
ולעתים כשושנה בין החוחים, כשמש בצהרי היום זורחת
זו שמחה של אמא.
צחוק מקסים שובה לב מרגיע נפש משקיט כאב
זה צחוקה של אמא.
דיבור שקט גם בעת רוגזה, כי די לחכימא ברמיזא.
זה שבט מוסרה של אמא.

שלחתי לנשיא על קלף את השיר. גם לוועדה אשלח.

יש תיאור של רבי חיים כלפון שידידי בקטע הזה כולם מכירים, שמתאר את האם היהודייה, הוא לא התבייש לקרוא לה:

האם היהודייה היקרה
אשר עמדה כצור איתן
כמגדל וכחומה בצורה
מול נבכי הזמן.
תהפוכות ותמורות כי ישוטטו בחוץ
מפתן ביתך לא ידרוכו.
עמודי נווך לא יתמוטטו
ידייך יסודותיהם יתמוכו.

נועם, אהבה, תום ואור,
את מביאה ואת הבית מילאת
מה לי מחסור מה לי קור
רבות בנות ואת על כולן עלית
לא למדת תורה והיא בנשמתך חצובה
ככתב על סלע חרוט, המשך לאמהות קדושות דמותך
חולייה קדושה בשרשרת הדורות
אם השמן בנר ובפך אזל
מאור פנייך ימלא מקומו
ולחם בסל אם חלילה חסל
שמת מבטך ליושב במרומו

דבר פיך נועם
מבטך עידוד
ברגעי יאוש את היית הסבר
בך מצאו חוסן שאבו עוד ועוד
מים בצמאון ורעבון שבר
עם כל היש, עם כל האין
בעלך היה מלך, נסיכים הבנים
פאר ביתך עד גפן היין
צל, ירק, חום ומאור פנים
מצח ילד כחלילה יוחם
מגע ידיך ירפא מכאובו
קסם, לחש, מה זה יש לך שם
יריק לך השם מאודו וטובו
תבורכי לנצח מפי שוכן עד
האם היהודיה היקרה מכל יקר
עיקרו של בית טפחות ומסד
והבית היה לך תמיד עיקר

השיר הזה בן 9 בתים, כל בית כפול 4 זה 36. על כן התיאור שלה היא ל"ו – אחד מל"ו צדיקים.

תודה.

מי מהנשים רוצה לומר כמה מלים?

אני חושבת שאם האשה היתה ממשיכה גם בימיה לעשות את הדברים שעשתה עד כה, אולי לא היו הרבה גירושין ולא אלימות. היום האשה רוצה זכויות בכל דבר, גם על חשבון שלום בית.

זה לשיחה ארוכה בוועדה.

אני חקלאי ממושב לכיש. אני רוצה לסבר את האוזן. אנחנו נמצאים במאפייה. חבל שלא נמצאת כאן חברת הכנסת מרינה סולודקין כדי לסבר לה את האוזן, ולדעת האם היא יודעת כמה יהודים מלוב עלו לארץ? היא בטח חושבת מיליון יהודים. בסך הכל כ-30 אלף יהודים עלו לארץ.

יעקב אמר בראשית דבריו על איבוד הזהות. אני לא יודע אם ידוע לך חברת הכנסת גילה גמליאל, עד 1977-78 יהדות לוב לא הופיעה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. האם מישהו יודע? היתה בסך הכל מסונפת למצרים. נכון שאנחנו שייכים ללוב בין המזרח למערב קוראים לזה באמצע, אבל באיזה שהוא מקום אי אפשר ליפול בין שני כסאות, יש לבדוק את הדבר בצורה יותר יסודית.

התברר שאנחנו לא מסרנו פרטים כיוון שהיינו עסוקים בעשייה. העלייה היהודית הלובית עלתה מתוך עלייה ציונית פר אקסלנס ופרופר ציונית. כשאני מדבר על ציונות, היה מה שנקרא ללכת בין הטיפות. יכלו לשמור מסרת, בלי כובע ולהיכנס לבית הכנסת.

קורא אסון בבית, חלילה וחס, האבא הולך לעולמו, המשפחה ממשיכה להישאר קיימת. קורא אסון בבית והאמא הולכת מתפזר הכל. הכל מתפרק. תבדקו זאת, קורא גירושין האמא בייחוד שבה מסוגלת למשוך את הילדים שבה, בעשייה שבה.

אני גאה – יש לי שלוש בנות. הקטע של האשה הלובית הוא נושא בפני עצמו שאפשר להעלות אותו על הכתב. תודה.

חקלאי מושבניק. אני יכול לציין כאבא לחמש בנות מהן 4 נשואות אני יודע דבר אחד, האשה בבית מהווה את המערכת המרכזית של כל הפעילות התרבותית, החינוכית, הכלכלית, הכל. אני נמצא במיעוט טוב, חיובי, לכן אני חושב שהאשה היהודייה הלובית היה לה דבר אחד טוב, היא ידעה להביא מסביבה את המשפחה. ידעה לקרב אליה את החתן ואת הדוד ואת הדודה, תמיד ריכזה מסביבה את הטוב, את היופי. תמיד הרגיעה את המשפחה, הביאה למצב, בסדר, יהיה טוב, אל תדאגו. תמיד חיפתה על כל מיני דברים שקרו במשפחה, והביאה אותם לדבר יפה ומכובד.

כשאנחנו מדברים על האשה הלובית, רואים אותה היום בתקופתנו הזאת, במדינת ישראל כשאתה מדבר ואתה מדבר אם אנשים מכל מיני עדות, יש הרבה אנשים שלנו שגאים אני נשוי עם לובית, ויש לנו הרבה לובים שלא נשואים עם לוביות – היום כשאנחנו נפגשים יחד או מדברים יחד אומרים – יש לי אשה פולניה, רוסיה, הכל, היא כבר נהפכה ללובית. למה, כי האמא שלו דאגה ללמד אותה ולשלב אותה ולקבל אותה ולהיות חמה חמה. נכון בשנים האחרונות יש משיכה לצערי, גרעין גדול של נשים לוביות, צעירות לוביות, שהן עוברות את הנושא שנקרא – חזרה בתשובה, הקבוצה הימנית לכיוון ש"ס וכו' בנושא העדתי הקיצוני. אני לוקח את זה לדוגמא מהמושב שלי – מושב אחיסמך. אצלנו כולם לובים, מכל מיני כפרים מטריפולי, ומכל המקומות, הומס, סלאטה. יש לנו גרעין לא קטן של נשים שעושות פעילות דתית לשכנע את האנשים לחזרה בתשובה. כשהאשה לובית באמת דתיה.

הרב הראשי של תנועת המושבים מנחם הכהן, היתה לי שיחה עמוקה על הנושא שנקרא דת, יהדות וכו'. לפני מספר שנים אמר לי: מאיר'קה תשמע, אני מסתובב בהרבה מושבים, כשאני מגיע למושבים של יהודים לובים, אני כרב מרשה לעצמי לאכול באותו בית. למה, כי האשה הלובית ידעה לשמור על כשרות הבית והמטבח, ולשמור על טהרת המשפחה. לכן אני יכול להרשות לעצמי לאכול שם. לעומת זה, ביישובים אחרים אני לא אוכל. ברוך השם הצלחנו להקים גרעין גדול של מושבים לא אחד ואל שתיים. קרוב ל-23 מושבים הוקמו על ידי העדה הלובית בישראל. תודה.

תודה רבה.

אנחנו נותנים זרקור על קהילות ישראל מהמזרח. לאור היכרות עם הקהילה הלובית החשוב ביותר - אנחנו פיתחנו תכנית שנקראת חוקרים צערים, נוער חוקר מורשתו קהילתו ותרבותו. בני הנוער הדור השלישי חוקרים את מורשתם, כאן ראוי לציין שתלמידים שהם מעורבים אמא שלו לובית או אבא שלו, החקר של יהדות לוב קרם עור וגידים. יש לנו 57 אלף חוקרים בני נוער, מז'-י"ב כש-6500 עשו עבודות על יהדות לוב על כל המגוון, גם על נשים, האמא, האבא, גם על העלייה שלהם בנושאים האלה. הדבר השני החשוב – הבאתי קטע של משה מוסנזון שכותב מכתב קטן – על היהדות שלהם ועל קבלת הפנים ונושא החינוך.


באו מבית הכנסת, עמדנו על מרפסת והשתתפנו בתפילה.
הילדים כמה יפים הם כאן. נלחצו אלינו באהבה
כתום התפילה חולקנו בין המשפחות
צריכה היית לראות את הריב נטוש עלינו
פשוט אהבה יהודית חמה עד לשיכון
והסעודה סעודת מלכים. ועליזה הקטנה
שרה לנו את שיר הנמל ואת התקווה.
האם פניה קרנו מאושר ומלמלה בערבית
היו לי הרבה שמחות בחיים, אבל שמחה
כמו הערב לא ידעתי.
כתום הסעודה נתכנסנו שרנו שירי הארץ
שמכבר הימים, כי רבים מהם מוכרים להם
נפרדנו מהם כהיפרד משפחה.
חבל שלא פגשתי ראשונה את גולת טריפוליטניה
ואומר לך אכה, הפתעה יקרה לא שיערתי
כי כך אפגוש אחים ומייד עם הפגישה
הציפתנו אחוות אחים והציתה זיקי קדושה בלב
ואני מהלך הייתי נבוך ונרעש מכל זה
ושואל את עצמי, מניין להם יהודי טריפולי
האחווה היהודית, מאין השמחה והרגשת האושר
בפגישה עם אחים. מיהו הצדיק אשר זרע כאן זאת
מי חינך גולת זו לעברית בצמאות ולארץ.


על זה מחנכים את בני הנוער שלנו בתכניות החינוך דרך החווייה. דרך הרגש כדי שיוכלו ללמוד את הדברים ולא בכורח.

הנתון שדיברת עליו מאוד מעניין. על 6500 עבודות. למה דווקא הם בוחרים בלוב?

בגלל שהם יוצאי לוב. או בחלקם. או אמא או סבא שלו או סבתא שלו. ולא רק בנושא אוכל. אבל בנושא עלייה, לבוש, חתונה, מנהגי חתונה. מנהגי אבלות.

יזמתי הקמת כתיבת ספרי קהילות ישראל ובעקבות יעקב אילוף שגם כתב ספר על יהדות לוב, כתבנו על יהדות תימן, עיראק, מרוקו, עכשיו עומדים על המדוכה על חקר יהדות לוב. ואני מניח שבשנה הבאה נוציא לאור.

רציתי לשאול את המצב העקרוני מה קורה לגבי הדור הרביעי, החמישי, הוא הוא נחשב ביחס ללוב? יש תערובת מוחלטת אולי 10%, 20%, איך הוא מתייחס לקהילה? בדור השני אולי 100%, בדור השלישי אולי 50%, בדור הרביעי אולי 20%.

יש הפתעה מדהימה בנושא של הדור הזה. ילדים שהסבתא תימניה והאבא אשכנזי והוא נולד בארץ, הוא מתחיל להתעניין במורשת התרבותית שלו. הוא לא קורה לעצמו לא תימני ולא פולני, אלא ארץ ישראלי. אבל הוא בודק את השורשים. הוא למד שבלי שורשים אין עתיד. ולכן, הוא ישראלי עם מורשת מוערבת. אמא שלי איטלקיה, אבא שלי תורכי, אני נולדתי במצרים, ואני התחתנתי עם פולניה.

בחזרה לשורשים רואים את זה גם בקיבוצים, כי לפני שנה פנו אלי מקיבוץ מסילות וביקשו שאני אלווה אותם בכתיבת המורשת של הילדים האלה, כשהתסבר שבחלקם בכלל הסבא או הסבתא הלוביים, הייתי צריך לכתת רגליים ולהשיג להם חומר דרך עיתון "עדה" ודרך יעקב חג'ג'.
בהקשר למה שמר ונטורה אמר, התעוררות אתנית נקרא לזה, גם בקיבוצים מרגישים את זה. איפה שיש ילדים לוביים פתאום הם מתחילים לשאול איך מכינים אוכל מהסוג הזה. לפעמים אתה מקבל את זה באינטרנט. הבן שלי היה בהודו והוא אומר, אבא יש קהילה כזאת של טריפוליטאים, תשלחו מתכונים.

מהנדס אוויראוניטי בתעשייה האווירית, נכדו של אב בית דין קריינייקה בסרג'אן, נינו של רבה של לוב כולה הרב ציון ביטן שעל ברכיו התחנכו כל הדור האחרון של הרבנים.

לפני כעשר שנים נכנס בי חיידק של השורשים, ואני מתחיל לאסוף חומר בנושא של יהדות לוב, ומגיע למעל מ-250 ספרים שנכתבו על רבני לוב ויהדות לוב, ומעל 2000 מאמרים שמתפרסמים בכל רחבי העיתונות. העיתונות העותמ'אנית בפרט עיתונים מ-1850, עיתונים בארץ וכן הלאה.

מה שיוצא מכל החומר שאני אוסף ולומד על יהדות לוב מבחינת אנשים. יש מעין אגדה או שזה מציאות. האשה היהודייה שהגיעה למעמד הבכיר ביותר זה דהינה אלכהינא, היא היתה מלכה בלוב. כחילה. אחת מהסברות שהיתה יהודייה. מבחינת השתלבות נשים בהיררכיה הממשלית או בהיררכיה של ועד הקהילה, מעולם לא הגיעה אשה לוועד הקהילה בלוב. אשה אחת הגיעה למהלכים בקרב שליטי האימפריה העותמא'נית אסתר ארביב שהתחבבה על השליטים והיא עזרה די הרבה לקהילה היהודית. ועד הקהילה ולאנשי הקהילה עצמה יש את הרבנים הראשיים והרבנות בית הדין, מצד השני ועד הקהילה מעולם לא כיכבה שם אשה.

נשים במאה ה-19, 20 מתחילות להיכנס בפעילויות. הזכירו שניים מהן, גברת רחל רבא ורג'ינה מימון, הן התעסקו בנושא של עזרה, בנושא של תרומות לארץ ישראל וכן הלאה. תפקיד פיקודי קהילתי רם אשה לא הגיעה.

לעניות דעתי זה השפעה מהארץ שהן נמצאות. הן נמצאות בארץ לוב שהיא ארץ ערבית, מהלכי האשה שם שאינה מגיעה לתפקיד נשיאותי כלשהו, זה רק תפקידם של הגברים, וזה מה שסופגים יהודי המקום. הם נמצאים בתוך העם, והם סופגים מהם את מהלכי אורח החיים. למרות שהאשה היא מרכז הבית, היא לב הבית, ועל פי כמעט יישק דבר.

הדבר משתנה כאשר מגיעים ארצה. מתחילים לספוג תרבויות אחרות, ואז נשים יותר מתקדמות ולוקחות חלק פעיל במסגרת הפוליטית וכן הלאה.

מנהל מרכז "אור שלום" לשימור מורשת יהודי לוב בבת-ים. בהמשך למה שאמר מר ונטורה, אתר האינטרנט שלנו יכולים לראות המון התעניינות של אותו דור רביעי או חמישי, וגם הייתי אומר דור שני שלישי, שממש חוזר לשורשים אחרי ששנים הרגיש ישראלי לכל דבר, והיום זה איכשהו חסר לו, באתר הזה בפורומים בעיקר, יש לנו חלק מהגולשים פה, משלימים חסר, ובין יתר הפעילויות שלנו שאנחנו מוציאים עיתון, דו-ירחון וגם עוזרים לאותם נערים בהכנת העבודות האלה, אם זה במשלוח של חומר, אם זה בחומר שמצוי באתר עצמו, ואת התוצאות אנחנו מקבלים אלינו, עבודות יפות. חזרה לשורשים, החסרון מורגש, ואיכשהו מתמלא בצורה טובה.

לגבי מה שאמרו כולם על לחזור לשורשים, כשבאנו לארץ, רצינו להיות ישראלים פרופר, לא רצינו להיות מהגולה, רצינו להיות ישראלים, וגם לא התבלטנו, בגלל זה לא הזכירו את יהדות לוב, היינו נכנסים בעצמנו ורוצים להיות ישראלים לכל דבר. לשיר את השירים הישראליים, לרקוד, ולא להיות משהו לובי.

עכשיו כשזה מתעורר, אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב. אני אישית אומרת, באתי ורוצה להיות ישראלית. הייתי בעין צורים – קיבוץ דתי, רציתי להיות מעורבת בישראלים, בילדי הארץ, בבני עקיבא. עכשיו זה מתעורר בכל העדות. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב.

תמיד טוב לדעת את המורשת וללמוד אותה. אם אני מסתכלת על עצמי, אני פחות מעודכנת לגבי התרבות הנפלאה. אמא שלי עלתה בגיל צעיר בגיל 6 והסבתא מספרת הרבה דברים. זה דבר נפלא ומבורך, ואני שמחה לשמוע את הנתונים שהציגו לנו החברים. לטעמי זה איזה שהוא תהליך טבעי אחרי 55 שנות קיום המדינה, פתאום מסתכלים על הדברים בצורה אחרת, השורשיות מאוד אתנה, וגם גורמת להתחיל ולשאול את השאלות הנכונות, ולנסות ולתעד דבר שחס וחלילה לא יעלם מהמודעות. פעם ראשונה שביקרתי במוזיאון, אני מאוד התרגשתי לראות את הנתונים האלה. פתאום אני רואה את כל הנערות עם שתי צמות ארוכות.

נשאלת השאלה מדוע, ואסתר כחלון עונה שלא היו מספרות. פתאום מגלים דברים נפלאים. יש דברים מאוד מרתקים. מי שלא היה עדיין במוזיאון, קשה לי להאמין שלא היו, מאז כשאני מדברת עם חברים וחברות מהעדה, יש נהירה למוזיאון.

אני לא חושב שלי היה עניין שיהיה מוזיאון, לאף אחד לא היה עניין. יש בית תפוצות כדי לתת תשובה לכל הקהילות. אנחנו קונספציה מסויימת של אבא קובנר שניתב אותה לכיוון מסויים וזה הכיוון שהוא לקח, וגם נחום גולדמן. אני קיבלתי את בית התפוצות לפני ארבע שנים, חשבתי שזה בית תפוצות, בית התפוצות, כשמו כן הוא. לא כך היה. באתי לאוצר והוא כמובן דיבר אלי במבטא אנגלו-סאקסי מתנשא, ושאל אם יש לך תמונה או פריט. הבנתי שאני בתקלה איתו. הוא לא משמש כבית תפוצות. הוא היה צריך להיות משהו מרכזי אוניברסלי, ממנו יוצאים 90 או 100 ביתנים מודלוריים שיתן תשובה לכל קהילות ישראל ולא כך הוא.

לכן בנינו את מוזיאון יהודי לוב לתת תשובה אמיתית לקהילה. אני אומר בצורה חדה ולא מתפרשת לשום כיוון, וזה הטיעון. כשמדינת ישראל תחליט שהיא עושה בית תפוצות אמיתי, קראו לי לתקן את המעוות בית תפוצות, רק אמרתי להם שאני יודע איך עושים שולחן מעץ, רק אני לא יודע איך עושים את זה מגחלים. תודה.

מבחינה היסטורית אני מתפלא שהמנהל לא ידע על מה שיש לו בתוך בית התפוצות. משום שאני עצמי הבאתי לו הרבה מאוד תמונות בשביל בית התפוצות. כהיתה תערוכה של עולי עדות בפארק הירקון, ביקשתי תמונות מבית התפוצות בשביל התערוכה. הגברת אמרה שזה יעלה לך 120 אלף לירות. אמרתי למה אני צריך לשלם. היא אמרה כך זה החוק. אני הבאתי את כל הדברים, אני צריך לשלם? זאת אומרת זה היה כבר מזמן לידיעתך.

אלה סוגיות שמצריכות בדיקה מעמיקה.


תם סדר היום. תודה רבה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:00.