כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת קליטה/8012




2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
06.01.2004


פרוטוקולים/ועדת קליטה/8012
ירושלים, י"ד באדר, תשס"ד
7 במרץ, 2004

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 71
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, י"ב בטבת התשס"ד (06.01.2004), שעה 10:30

השתלבותם של יהודי לוב בארץ ובהוויה הישראלית - ישיבה חגיגית לציון מאה שנה לציונות ויובל לעלייה הגדולה מלוב

חברי הוועדה: קולט אביטל - היו"ר

ח"כ גילה גמליאל
ח"כ משה כחלון
ח"כ נעמי בלומנטל

המשרד לקליטת העלייה: ד"ר דוד בן יוסף - ממונה על ארגונים והתאחדויות באגף קליטה בקהילה
אביטל טוך - מנהלת המחלקה לפניות הציבור

בת-שבע דן - מנהלת המחלקה למורשת
שלמה ונטורה - מנהל תחום מורשת ויהדות המזרח
משה זעפרני - מזכירות פדגוגית
בלפור חקק - מפקח בנושא מורשת
יצחק יצחקי - מפקח ארצי

אברהם דובדבני - יו"ר החטיבה להתיישבות

יעקב חג'ג'-לילוף - מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
מאיר כחלון - מ"מ יו"ר הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב
רמי כחלון - יו"ר הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב
ד"ר מוריס רומני - מנהל מרכז אלישר באוניברסיטת בן גוריון
רפאל זרוק - חבר הנהלת המכון ללימודים ומחקר יהדות לוב
זבולון בוארון
אבי פדהצור - מנהל ואוצר מוזיאון יהודי לוב
עו"ד משה נעים
יעל רומני

שמעון אוחיון - מנהל מרכז דהן

ד"ר עירית אברמסקי-בליי

ד"ר יצחק כרם - היסטוריון

יחזקאל זכאי - נשיא

מלכה בוארון
ד"ר יצחק בן גד
מכלוף שמעון
דורון בנימין
עמוס סמיע

עו"ד הלית מגידו

דנה גורדון

סימול


השתלבותם של יהודי לוב בארץ ובהוויה הישראלית - ישיבה חגיגית לציון מאה שנה לציונות ויובל לעלייה הגדולה מלוב

בוקר טוב לכולם. נמצא כאן ח"כ כחלון, שהוא יוזם הישיבה המיוחדת הזאת. בשבילנו היום הוא יום של חג במידה לא מבוטלת, הזדמנות שבה אנחנו מתכבדים בנוכחותכם אצלנו כאן ואתכם ודרככם אנחנו רוצים לכבד את קהילת יוצאי לוב ואת תרומתם גם להיסטוריה היהודית, גם להיסטוריה הציונית, אבל גם למדינת ישראל. אני עשיתי קצת שיעורי בית וקראתי את הספר היפה שקיבלתי מחברי ומתוך קריאה אני יודעת שמדובר בקהילה עתיקת יומין, יש מי שטוען שהגיע ללוב כבר בימי שלמה המלך, יש מי שטוען שהגיע בימי יציאת 12 השבטים. כך או אחרת, קהילתם נטלה חלק מכובד בחיי לוב, מצד אחד, עם תקופות טובות יותר, עם תקופות רעות יותר, עם תקופות של רדיפות וגם עם תקופות של שגשוג. אנחנו גם יודעים שזו הייתה קהילה שבתחילת המאה הקודמת התנהל בה מאבק בין ראשי הקהילה לבין הציונים, כשבסופו של דבר הציונים הם אלה שניצחו, ומתחילת המאה הקודמת דובר בה עברית טובה, יפה ושוטפת. אפילו התקוטטו בעברית, סיפרו לי הבוקר. היו מורים שלימדו דורות שלמים של תלמידים כך שכשהגיעה הבריגדה, כשהגיעו החיילים שלנו ב-43', בעצם הקשר והתקשורת היו קלים. רשמנו דפים יפים ומפוארים בהיסטוריה הזאת אבל רשמנו גם דפים של פרעות ב-45' וב-48', ודבר שפחות יודעים עליו, אבל הודות לד"ר רומני יודעים קצת יותר היום, הוא שלצערנו גם יהדות לוב שילמה מחיר מאוד כבד בזמן מלחמת העולם השניה ו-700 מבני הקהילה ניספו בשואה, גם את זכרם נעלה כאן היום. אבל, הקשר בין הקהילה לבין ארץ ישראל היה קשר טוב, חם ורציף, וב-53', כשעלו מרביתם של יהודי לוב לארץ, כ-94% מבני הקהילה, הם נכנסו לכל שדרות החיים בקלות ובטבעיות ונקלטו היטב בארץ. לפני כמה זמן, אם תסלחו לי שאפתח פה סוגריים, קיימנו כאן בכנסת את יום יהדות רומניה וגם על יהדות רומניה נאמר אז שכשהיא הגיעה לארץ היא נכנסה לארץ כנעלי בית. בשקט, לא שמעו, בלי טענות, בלי קריאות ובלי צעקות. פשוט עשו את עבודתם, נכנסו בצורה נפלאה לכל המקצועות, לצבא, למושבים, לאקדמיה, לשירות החוץ, לשירות הציבורי ולכנסת. אלה הדברים אותם נרצה לומר היום כאן על תרומתה של הקהילה הזאת, על ההיסטוריה היפה שלה ועל היחס החם ויחס הכבוד שעדיין מלבלב בתוך הקהילה וכלפי הקהילה. אולי ניתן לציין עוד דבר אחד לפני שאעביר את רשות הדיבור ליו"ר הארגון ויוזם הכנס - המוזיאון למורשת יהדות לוב באור יהודה, בו ביקרתי ואני רוצה לחזור ולבקר בו, בניגוד למוזיאונים אחרים הוא כל כך יפה ועשוי בכל כך הרבה טעם שאני חושבת שכדאי גם את זה לציין היום כחלק מהתרומה התרבותית של הקהילה הזאת לארץ שלנו. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לח"כ משה כחלון.

תודה רבה. בוקר טוב לכולם וברוכים הבאים. קודם כל, אני רוצה להודות ליו"ר הוועדה, ח"כ קולט אביטל, שנאותה לקיים את הדיון הזה. יש לנו יום צפוף, המצרך הכי יקר שיש לנו היום הוא הזמן כי דחסנו המון דברים היום כדי להספיק כמה שרק אפשר, משום שאירועים מן הסוג הזה לא ניתן לעשות כל יום. בהזדמנות הזאת, היות ואמרתי שהמצרך היקר הוא הזמן, אני אוותר על זכות הדיבור שלי, כי אני אדבר גם ביתר האירועים, ואני אאפשר לכם, למארגנים, לדבר כדי לחסוך את הזמן. שוב תודה.

תודה לך. אעביר את רשות הדיבור ליעקב חג'ג', הרוח החיה של האירוע, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב.

שלום לכולם. אני אתן סקירה קצרה על תולדות יהודי לוב ואתמקד יותר בנושא הציונות והעלייה הגדולה, כשבעצם היום אנחנו מציינים את אותן מאה שנים לראשית ההתעניינות בציונות בלוב ויובל - 55 שנים - מאז ראשית העלייה הגדולה כאשר הגיע קצין העלייה הראשון ללוב, ברוך דובדבני (זצ"ל), והחלטה העלייה הגדולה.

מבחינת ההיסטוריה בתולדות יהודי לוב, המסורות שנמצאות אצל חלק מהקהילות היהודיות בלוב, כמו שציינה ח"כ קולט אביטל, אכן מימי שלמה המלך. יותר מאוחר אנחנו מוצאים גם מסורות אבל גם במקורות התלמודיים איזשהן עקבות של ציטוטים שהיו יהודים כנראה גם לאחר חורבן שומרון בשנת 720 לפנה"ס ולאחר חורבן הביתה ראשון, ב-586 לפנה"ס. כמו כן, יותר מאוחר וככל שהדברים מתפתחים, גם במקורות שאנחנו מוצאים במשך השנים, בעצם אנחנו מוצאים ידיעות ראשונות ומוסמכות על יהודים שנמצאים בלוב רק מהמאה השלישית לפנה"ס, כאשר בתמאל בעצם מתחיל לפלוש מכיוון מצרים, ממערבה לכיוון קירילייקה בעיקר, והוא לוקח יהודים מיהודה, חלק כשבויים וחלק כמין שכירי חרב, על מנת להיות כיישובי ספר על הגבולות במדבר המערבי. אלה ידיעות שאנחנו מוצאים כבר במאה השלישית, לאחר מכן אנחנו מוצאים ידיעות במאה השניה עוד בתקופה הרומית דווקא באזור פוליטניה, קרטגיני, תוניסיה ועד כיוון הסיר, באזור זה ישנם יהודים כבר במאה השניה בתקופה הרומית. אחד הדברים המאוד מעניינים הוא שאנחנו מוצאים קשר אמיץ מאוד בין הקהילה היהודית בתקופה הזאת לבין ירושלים. אנחנו יודעים על יהודים שמגיעים ללוב במשך השנים וישנו קשר אמיץ לירושלים. ידוע על בית כנסת שהקימו יהודי לוב ליד הכותל המערבי של היום. ידוע על נושא תרומת מחצית השקל ובאחד המכתבים שאנחנו מוצאים מאחד המקורות נאמר שהמושל הרומי שנמצא בלוב מונע מיהודי לוב לשלוח את מחצית השקל. אז קמה מהומה גדולה ופנו לקיסר הרומי אוגוסטוס על מנת שיאפשר להם להמשיך לעלות לירושלים ולתרום את מחצית השקל. דבר מאוד מעניין שאנחנו מוצאים קצת יותר מאוחר הוא גם נושא השערים הענקיים המעוטרים נחושת שנמצאים בלשכת הגזית בירושלים - אנחנו מדברים על תקופת הבית השני - שהם נתרמו על ידי יהודים מלוב. אנחנו גם מוצאים שכאשר מתחיל מרד המכבים, תוך כדי המרד או קצת לפניו, כאשר ישנו המאבק בין המתייוונים לבין החסידים, יהודים מיהודה בורחים לכיוון לוב ולהפך - כאשר פורץ המרד היהודים מלוב ומקירילייקה באים לסייע ליהודים במרד היווני ומה שמעניין הוא שאותו ספר מכבים שמתאר את תולדות המכבים בעצם נכתב על ידי יאסון, איש קיריניי, שהוא ההיסטוריון של המכבים והוא מלוב.

לוב עוברת כיבושים רבים, היא נמצאת תחת שלטון הואנדלים, הביזאנטים וכמובן התקופה הערבית, לאחר מכן, במאה ה-16, תחת השלטון העות'מאני, כאשר השלטון העות'מאני מתחלק לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הראשונה של שלטון ישיר על ידי הקיסרות העות'מאנית, על ידי פחע שמובא מכושתה, בשלב הביניים ישנה התקופה בה שלטה שושלת מקומית בלוב והתקופה האחרונה, שנמשכת עד 1911, בעצם עד הכיבוש האיטלקי. מה שאנחנו כן יכולים להגיד על התקופה העות'מאנית, שנמשכת מ-1510 עד 1911, הוא שזו התקופה בה מתחילות להתגבש הקהילות היהודיות בלוב. בעיקר מתרכזים באזור החוף, לחופה של לוב, בחלק הפחות מדברי, היותר פורח והיותר חקלאי, וגם היישוב העירוני שמתחיל לאט-לאט להתפתח. בסוף התקופה הזאת מתחילה בעצם ההתעניינות בציונות ואנחנו שומעים בפעם הראשונה שישנו קשר ראשוני בין הרצל לתנועה הציונית. זה בעצם מתחיל כבר ב-1897. רבותיי, זה לפני קונגרס בזל. הרצל מגיע לכושתה, מבקש את כל הכתובות של ראשי הקהילות ואז הוא יוצר את הקשר הראשון עם לוב. כתנועה מאורגנת, מסודרת, שמתחילה להחדיר את התודעה הציונית, את הלימוד ואת החייאת השפה העברית בצורה מסודרת, היא התחילה ב-1912 על ידי מנהיג התנועה הציונית אליהו חייסין, שהוא מה שנקרא "ההרצל של יהודי לב", שמקים ומקיים את התנועה הציונית. כמובן, כמו שציינה ח"כ אביטל, היו מאבקים בין התנועה הציונית לבין הנהגת הקהילה. אמנם מבחינה פוליטית הציונים נרתעים ומחליטים להתמקד רק בפעילות הציונית ולא להתפשט יותר ואז הם מגיעים להישגים עם התפתחות של בית ספר התקווה, בן יהודה וכן הלאה. יש לנו הפסקה בפעילות הזאת בתקופת מלחמת העולם השניה, לא נרחיב על התקופה הזאת, בעיקר מה שידוע הוא שיהודי לוב היו על סף שואה ורק בשל השחרור המוקדם יחסית יהודי לוב ניצלו מהפתרון הסופי, מכיוון שהם נכללו בפתרון הסופי. אפשר לראות בלוב את כל האלמנטים וכל הסממנים שאפיינו את השואה - חוקי גזע, מחנות כפייה, מחנות ריכוז בלוב וגם כאלה שגורשו לאיטליה ומאיטליה הגיעו למחנות הריכוז באירופה, שם אנחנו רואים גירושים ואפילו הוצאות להורג על ידי השלטון הפאשיסטי-גרמני. רק בניצחון אחרי המערכה באל אלמיין ניצלים היהודים. לאחר המלחמה ישנה התפתחות עצומה בתנועה הציונית, בעיקר בסיועם של החיילים הארץ-ישראלים ששירתו בלוב, בעיקר בקירינייקה, שם התחילו את העבודה כמעט מההתחלה אחרי המכה שקיבלו בהיותם במחנה ביג'גו, שם ניספו 562 יהודים, כשסך הכל ניספו 700 יהודים בתקופת מלחמת העולם השניה. הם מעודדים את הקהילה היהודית בטריפולי, ובכלל באיטליה, לקיים את המוסדות הציונים, כולל בתי הספר העבריים, תנועות הנוער וכן הלאה. מגיעים גם שליחים והדבר הזה מקבל תנופה חזקה מאוד, כולל תנועות נוער וכולל הכשרות חקלאיות על מנת שבסופו של דבר תהיה הגשמה ויעלו ויתיישבו בקיבוצים ובתנועה המושבית בארץ.

כאשר פורצות הפרעות ב-45' וב-48' ישנו ארגון ההגנה, כשבעצם אותם בוגרי התנועה הציונית הם אלה שלוקחים על עצמם את ארגון ההגנה, ארגון שמוכיח את עצם קיומו בזה שהחזיר מלחמה שערה בפרעות 1948 והאסון של 1945 לא נשנה. הדבר הנוסף הוא ההעפלה הבלתי לגלית, שכן 3,500 יהודים מעפילים באופן בלתי לגלי, אלה כמעט 10% מקרב האוכלוסייה היהודית בלוב. אין לזה אח ורע בכל קהילות ישראל, ש-10% של צעירים חדורי תודעה ציונית ולימודי נשק מעפילים בהמוניהם. צריך לזכור שזו העפלה כפולה, כי גם בלוב וגם בארץ ישראל שלטו הבריטים אז היו צריכים לצאת בצורה בלתי לגלית ולהיכנס בצורה בלתי לגלית. חלק מהם כמובן שהגיעו גם למחנות ההסגר בקפריסין וכן הלאה, עד העלייה הגדולה, עליה לא כל כך ארחיב, אולי במשך הדיון נתמקד קצת בנושא העלייה הגדולה. תודה רבה.

תודה רבה. כפי שציין ח"כ משה כחלון, הזמן הוא מצרך מאוד יקר ויש לנו רשימה ארוכה של דוברים, לכן ביקשנו מהדוברים העיקריים להצטמצם במקסימום בין 5 ל-7 דקות, אחרת יצאו מכאן אנשים מקופחים שלא ידברו. אני מתכבדת להעביר את רשות הדיבור לרמי כחלון, יו"ר הארגון העולמי של יהודי לוב.

תודה רבה. אנחנו הקמנו את הארגון העולמי לפני 20 שנה. הרוח החיה בהזזת הארגון הזה היה חברנו שיושב פה, מר אפרים, אבל במשך 10-15 שנה כמעט ולא נעשה דבר מה מבלי שהגיעו לפה, עד שקיבלנו את הבית באור יהודה ושם יכולנו להתבסס ולהקים את המוזיאון ואת המרכז למורשת. יש בית, אתה יכול למלא אותו בתוכן, ואני שמחה לשמוע שכל מי שמבקר במוזיאון ובמרכז יוצא עם מטען רוחני ורגשי חזק מאוד. קשה לפעמים להעלות על הדעת למה התגייסתי לעניין הזה. הבן הקטן שלי אומר לי: "אבא, איפה התחתנתם בלוב? מה עשיתם?" אמרתי לו: "זה מעניין אותך? אני באתי לארץ, עזוב, אני ישראלי, לא רוצה לדעת מה קרה בלוב, לא מעניין אותי". ואז ראיתי שבעצם חשוב לאנשים לדעת מה היו השורשים שלהם. אז נכנסתי לפעילות ותודה לאל, בעזרת כמה חברים משוגעים לדבר אנחנו עושים עבודה יוצאת מן הכלל, כאשר זה כמעט ולא עולה למשרדי הממשלה שום דבר, פרט למשרד התרבות. אני חס וחלילה לא מתרעם, אני חושב שמי שרוצה להקים ארגון שידאג גם למימונו ושיעשה מה שצריך. היום המשימה הגדולה ביותר שעומדת בפנינו היא בניית הקומה השניה במרכז המורשת, כי זה מקום שצריך להיות פעיל יום-יום שעה-שעה. אם נבנה את הקומה השניה נוכל להפריד את דברי הקודש מדברי החול ונפתח פעילויות רבות. גם היום לא חסרות פעילויות, אגב. מלמדים את השפה האיטלקית במקום בעזרת שגרירות איטליה. הם עוזרים לנו ועושים לנו עבודה טובה מאוד. יש עוד איטלקי שמשוגע לדבר שעוזר, פרופ' ליאונרדו פטי שעושה כנס ברומא על מחנות הריכוז בהונגריה אליהם שלחו יהודים. יש לי הכבוד להיות שם, אני מייצג את הארגון שלנו בכנס הזה.

היום אנחנו רוצים לקדם ולבנות כי אמצעים וחפצים באים אלינו. ברגע שאנשים באים ורואים את המוזיאון הם מתלהבים וקשה להעלות על הדעת מה לאנשים עדיין יש בבתים והם מביאים. יש לנו גם בעל מקצוע מעולה שמכל דבר יודע לעשות דבר יפה ומכובד, אני מתכוון לאבי פדהצור, שעושה את הדברים יפה מאוד, גם בשולחנות וגם בכלל בצורת המוזיאון. בארגון יש הרבה חברים והנהלה גדולה אבל בדרך כלל עיקר העבודה נופלת, באופן טבעי, על 4-5 אנשים, לא יכולים הרבה יותר לעשות, אלא אם כן כולם יהיו חדורי אהבה ומסירות לעשות. זו הרבה עבודה. אני חושב שאם ניפגש בעוד 50 שנה בחדר הזה כבר לא נדע מי לובי ומי לא לובי, כולם יהיו ישראלים ושלום על ישראל. כל הילדים שלנו מתחתנים בנישואי תערובת. יהודיים כמובן, לא עם גויים, אצל יהודי לוב זה הס מלהזכיר דבר כזה כי הם שומרי מסורת ואוהבים את המסורת שלהם. אני חושב שכל מה שאנחנו עושים היום, בעוד 50-100 שנה תישאר עדות חיה לדורות הבאים מי היו יהודי לוב, מה הם עשו, איך התארגנו, איפה הקימו מושבים, איפה התיישבו בארץ, באיזה כלים השתמשו, מה היה בכלל בלוב, איך הם הרוויחו, איך עבדו, איך היו היחסים בין הקהילה לשלטונות האיטלקיים, העות'מאניים, הערביים, כל הצרות שעברו על יהודי לוב, ותודה לאל יש עוד הרבה עדויות. אני חשוב שהעדות של נחום שלוש היא ממש עדות חיה וטובה מאוד, אני מציע לכל אחד שיקרא את הספר הזה כי זה באמת ספר מאוד מעניין. אני מרשה לעצמי גם להוציא קריאה מכאן. אני קראתי בעיתון שקדאפי רוצה ללכת לעשות שלום, אם יש לו כוונות רציניות שייתן לנו קודם כל להגיע לראות את השורשים שלנו, כי הילדים שלנו לא יודעים איפה נולדנו ומה עשינו. אנחנו לא רוצים להתיישב בלוב, בשום פנים ואופן, לא רוצים לחזור, וגם לא השאירו לנו הרבה מה לראות שם.

הכל תפוס שם.

נכון, הוא הרס את הכל. אבל לא חשוב, אנחנו רוצים להראות את המקומות שנולדנו בהם לילדים, כמו שעושים החברים האחרים - הפולנים, הרומנים, הרוסים. אם יש לו כוונה רצינית שייתן לנו את הדבר הזה. זו הזדמנות, ביום של סיכום עבודה של כמה שנים, ותודה לאל ההישגים מדברים בעד עצמם. אנחנו צריכים להיות עם היד בכיס כי כל העבודה הזאת נעשית בהתנדבות וכל מי שיכול לעזור בעבודה, בכסף, בחומר ובלבנים מוזמן לעשות זאת. אני יודע שיש כמה חברים שעושים עבודה יוצאת מן הכלל - מאיר, שמעון ועוד - וחשוב שכולנו נתרום לעניין, כי אם כל אחד ייתן שקל אז מ-100 אלף יהיו לנו 100 אלף שקל. אם כל אחד ייתן אגורה אז לא עשינו שום דבר. זה חשוב מאוד כי המוזיאון הזה והדברים האלה הם המורשת שאנחנו משאירים לדורות הבאים. תודה רבה.

תודה רבה. שמענו שבזמן הרומאים נתנו תרומה רק חצי שקל, אבל אז השקל היה כסף. זה בדיוק מה שרציתי להגיד, דווקא ביום בו דנים על התקציב. מר כחלון, מכיוון שאתה יו"ר הארגון העולמי ויש עוד קהילה באיטליה אני רוצה לקוות או להניח שגם היא עוזרת במאמץ הזה.

טרם.

אז הנה, יש עוד כיוון עבודה. אני מתכבדת להעביר את רשות הדיבור לד"ר מוריס רומני. מקסימום 7 דקות.

במסגרת הזמן שהוקצה לי אצמצם את דבריי בראשי פרקים למספר אפיונים של הקהילה או מספר נתונים סטטיסטיים. הנושא על הפרק הוא יובל לעלייה הגדולה מלוב, השתלבותם בארץ ובהוויה הישראלית. לפני שנתיים פרסמתי מחקר שקראתי לו "יהדות לוב - המשכיות והסתגלות, יובל לעלייתה ארצה". המחקר עוסק בשני נושאים: אפיונים חברתיים בהיסטוריה, ייחודיים וחיוביים של הקהילה. יש גם מקרים שליליים, שלא תחשבו, אבל אלה הנושאים שאני רוצה להביא בפניכם היום, הייחודיים והחיוביים. הנושא השני הוא תמורות ושינויים שעברו יהודי לוב במשך יובל שנים, כפי שמופיעות במפקדי האוכלוסין משנת 61', 72' ו-95'. את האפיונים החברתיים אפשר לסכם בכמה מילים: יהדות לוב מנתה כ-36 אלף נפש ולוב עלתה כמעט במלואה לארץ - 34 אלף - והיוותה כ-94% מהקהילה. יהודי לוב לא ידעו להבדיל בין האמונה הדתית והציונות המדינית, שתיהן התמזגו בהרמוניה. בנוסף לפן הזה של דת וציונות חדרה וחלחלה ההשפעה התרבותית האיטלקית שכבשה את לוב ב-1911. כאן מופיע בהדרו הכשרון הטבעי של יהודי לוב להסתגל למצבים חדשים ולדעת להתמזג בלי הרבה זעזועים חברתיים או משברים אתיים של זהות אישית או קיבוצית. אפיונים אלה מעידים על קהילה שידעה לנווט ולתמרן את חייה בהמשכיות בין מסורת למודרנה, בין ערביות, קולוניאליזם וציונות, בין ותק של אלפיים שנה בלוב לבין הגשמת הכמיהה לציון בעלייה המונית ארצה שמכסה בשמחה את הוותק הזה של אלפיים שנה תוך שנים מעטות, מתחילת 49' עד 52'. אלה המאפיינים, כפי שנראה בהמשך, שתרמו להסתגלותם ושילובם של יוצאי לוב בתוך החברה הישראלית במהירות יחסית ובהצלחה.

אחד מהשליחים, בשם שמואל אויירבך, הוקסם מהפלא הגדול של הקהילה הזאת, שכפי שהוא מגדיר אותה, הייתה שלמה בגולה הרחוקה, וביטא את זה במילים יפות: "אין עדה כזאת שקיבלה הדרכה והכנה לקראת עלייתה ארצה במשך יובל שנים כמו יהדות לוב בכל התחומים. לכן קליטתם בארץ הייתה אחת מהקלות ביותר. מעטים בין שבטי ישראל המתקבצים בארצנו הגיעו לקליטה רוחנית ולהתמזגות כה מהירה כמו עולי טריפוליטליה". בואו נבדוק איך ההסתגלות הזאת באה לידי ביטוי אחרי 50 שנה בארץ. מבחינה דמוגרפית - המחקר עסק בתחומים שונים של משלחי יד. מבחינה דמוגרפית המחקר עוסק באוכלוסייה המורכבת מילידי לוב ומילידי הארץ שאביהם נולד בלוב. צאצאי הדור הראשון שנולד בארץ לא נכללו במסגרת מחקר זה מאחר ואינם מצוינים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כשייכים לקהילות לוב, הם מסווגים כילידי הארץ שארץ אביהם הינה ישראל. למה אני אומר את זה? מכיוון שהארגון העולמי טוען שיש כ-120 אלף יהודים יוצאי לוב בארץ וצאצאיהם. בהתחשב בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרם של יהודי לוב בשנת 1995 בארץ הוא כ-90 אלף יהודים בלבד. עוד דבר - לפי נתונים מסוימים שאתם יכולים לראות כאן, אחד המאפיינים של יהודי לוב בחו"ל, אשר הסתמן גם במדינת ישראל, הינו מקום התיישבותם. 73% מהם התיישבו בארץ ישראל בשנת 61' באזורים עירוניים של ותיקים או מהגרים, לעומת 26% שהשתקעו בכפרים ובמושבים שנוסדו לאחר 48'. שיעור זה דומה לחלוקתם בטריפוליטליה, כאשר מתוך כלל האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בטריפולי בשנת 45', כ-27 אלף איש, התגוררו 29% מהם בערי השדה ובכפרים אחרים.

בואו נבדוק כמה נתונים מעניינים ובולטים שמצביעים על הסתגלותם של יוצאי לוב בחברה הישראלית. מספר הנפשות במשפחה: במפקד של שנת 61' כ-26% מהמשפחות מנו 9 נפשות ומעלה. בשנת 95' שיעור זה הצמצם לכדי כמעט 2% בלבד. לעומת זאת, במפקד 61' ניתן לראות שאחוז המשפחות בעלות 4 נפשות היה 10%. בשנת 95' שיעור זה הוכפל לכ-21%. שיעור המשפחות בעלות 6 נפשות ויותר נשאר כמעט זהה בין השנים 61' ו-95' ועמד על 14% בשנת 61' לעומת 14% בשנת 95'.

הצד האחר של הנתון הנ"ל הוא מספר הילדים במשפחה. את השינוי שחל במספר הילדים ניתן לחלק לשניים: משפחות עם 5 ילדים ויותר ומשפחות עם פחות מ-5 ילדים. מספר זה מהווה את חתך השינוי של מספר הילדים בין השנים 61' ו-95'. בשנת 61' אחוז המשפחות עם 9 ילדים ומעלה עמד על 3.5%, בשנת 95' ירד ל-2%. אני מקצר כי אין לנו מספיק זמן.

מן הנתונים עולה כי שיעור האוכלוסייה המשכילה בקרב יהדות לוב גדל במידה רבה. צמיחה מרשימה התרחשה בקרב בעלי התעודות האקדמאיות מ-0.2% במפקד של 72' ל-5% במפקד של 95'. בעלי תואר ראשון מכלל האוכלוסייה יוצאת לוב מהווים בשנת 95' 3.8%, בעלי תואר שני 1% ובעלי תואר שלישי 0.2%.

אני צריך לקצר, אז אגיע למסקנות. יוצאי לוב הצליחו להתפרס כמעט לכל משלחי היד בארץ. מתוך 292 משלחי יד שסווגו במפקד 1995 מיוצגים גברים יוצאי לוב ב-264 תחומים ונשים יוצאות לוב ב-190 תחומים או משלחי יד. יש המשכיות - לפי הנתונים שהובאו יוצאי לוב רשמו לעצמם גידול משמעותי בתחומים כמו השכלה גבוהה ומקצועות חופשיים, אבל זה עדיין לא מדביק את הפערים עם קהילות אחרות, כך שהנתונים מאשרים את ההנחה שיוצאי לוב רשמו לעצמם הישגים לא מבוטלים ואף מרשימים כמעט בכל התחומים, אך למרות ההישגים האלה נשארו עדיין הפערים המפרידים את יוצאי לוב מן הרובד הגבוה של האוכלוסייה במדינת ישראל. את ההישג המרשים ביותר קבעו הנשים יוצאות לוב לעומת הישגיהם של הגברים. ראשית, הן חדרו כמעט לכל התחומים והענפים במשק. שנית, במספר תחומים הן רשמו לעצמן הישגים גבוהים ביותר ביחס לגברים יוצאי לוב וביחס לנשים מכלל האוכלוסייה. שלישית, הן הצליחו לעבור מתחומים המיוחסים לצווארון הכחול לתחומים של הצווארון הלבן. אני מסיים כאן, מי שרוצה יכול לקרוא את כל הממצאים בחוברת. תודה רבה לכם.

תודה רבה. הנתונים יפים ומעודדים. לכבודה של מדינת ישראל ושל הקהילה שנשים רשמו כאלה הישגים. כיוון שאני פה במיעוט אני רוצה לציין את זה.

אני מתנצל, אני חייב להמשיך בסדר היום, אנחנו נתראה עוד בהמשך.

אני אשמור על הגחלת. רשות הדיבור לרפאל זרוק, חבר הנהלת המכון ללימודים ומחקר ליהדות לוב.

אתחיל את הדברים הקצרים שאומר בשתי אנקדוטות. ביולי 51' הייתי עם אמי (ז"ל) באנייה גלאידה. מאוד התלהבתי, אנייה בעלת שתי ארובות, אנייה גדולה, ישראלית. כשהגענו לחיפה היה שם פקיד הסוכנות שדיבר עברית ופנה אליי כמעט בכעס: "מה אתה עושה פה? איך הסתננת?" אמרתי לו: "אני הסתננתי, עכשיו עליתי". אמר לי: "ככה אתה יודע עברית?" אמרתי: "כן, שם למדנו עברית, דיברנו עברית, שיחקנו בעברית, לפעמים גם חלמנו בעברית". אנקדוטה שניה: כשהיינו במחנה סנלוק, מחנה בו סגרו את העולים כדי שלא יצאו החוצה, הגעתי ביום חמישי, ביום שישי התלבשתי לכבוד שבת כדי להתפלל, ישבתי באור שקיבלנו אז וחיכיתי לשעת מנחה. התלהבתי מאוד מאוד מהשלטים בעברית על האוטובוסים ועל החנויות, זה היה מרומם. הזמן עובר ואני מרגיש שכבר זמן מנחה, אז מה זה אוטובוסים נוסעים בשבת? שאלתי את אמא שלי: "אמא, אולי סידרו אותנו? אולי זה לא ארץ ישראל? לא יכול להיות, איך קורה דבר כזה?" אלה שתי אנקדוטות מעניינות. למה סיפרתי את זה? כפי שאמר ד"ר רומני, ציונות ויהדות אצלנו התמזגו יחד. אנחנו כבר בגיל צעיר מאוד ידענו שהאם אומרת לבנה: "מישיצה סלה?" - "הלכת לבית הכנסת?" מה זה סלה? סלה אצלנו היה המקום של תלמוד תורה, בו למדו הילדים את הקריאה. קראנו לתלמוד תורה "סלה", על שם בית הכנסת. המלמד נקרא "רבה", אדם שידע להתפלל היטב, במדויק, ידע תנ"ך, משנה, אבל הוא לא היה רב במלוא מובן המילה. רבה זה השם שניתן לו במקום לקרוא לו "המלמד" כפי שקראו במקומות אחרים. ובכן, החינוך המסורתי החל כבר בגיל צעיר בלוב, לא רק בטריפולי, התחילו ללמד ילדים כבר בגיל צעיר ולא תמיד הקפידו על הגילאים, היו גילאים שונים, לפעמים ילד יותר גדול או יותר קטן, אבל לימדו אותם בשיטה של אל"ף+פתח=אה, לאט לאט חיברו את ההברות, לאט לאט חיברו למילים וכך הילד ידע לקרוא והתקדם. היו שלבים בהוראה, מי שהתקדם יותר עלה דרגה יותר עד שעלה לדרגה של "שרח". "שרח" הוא תרגום בערבית של רבי סעדיה גאון. הדור שלנו כמעט ולא ידע שרח אבל הדור שלפנינו היו מתרגמים כמעט את כל התורה, או חלקים גדולים מאוד בתנ"ך, בתרגום של השרח. העניין הזה של לימוד ותלמוד תורה נתן לילד היהודי לגדול על ברכי היהדות. הוא ידע את התפילה וידע לשמור על האווירה היהודית. הדברים קצת השתנו במשך הזמן, כשהחלה איטליה לזרוע קצת זרעים בלוב בשביל להיכנס ללוב. כאשר הגיעו האיטלקים ללוב, בפרט כשג'נטו פג'י הגיע ללוב ופתח את בית הספר האיטלקי הפרטי שלו, באו גם גופים אחרים כמו קייה וכמו בלורינה נוניס וייס שפתחה בית ספר לבנות בפעם הראשונה בשנת 1887, זו הפעם הראשונה שבנות התחילו ללמוד. ההתקדמות החלה להראות פירות והדברים נעשו כמו באירופה, קצת יותר התקדמו. נפתחו כמה בתי ספר בלוב, קטרובדי בטריפולי, פולרומה גם כן בטריפולי, היה גם מזאו, גם ליצ'או, גם בית ספר תיכון קצ'וצ'י בוינגזי והדברים התקדמו הלאה. היתה קצת בעיה עם טיח משום שהוא קצת לא הלך בהתחלה לפי המסורת עד מלחמת העולם השניה. התקופה האחרת שהשפיעה מאוד הייתה מאז שהתחילה הציונות והגיעו החיילים הארץ-ישראלים ללוב, אז קיבלו דחיפה רבה יותר לכיוון העברית ופתחו בתי ספר, בפרט בוינגלי, שם ההתפתחות הייתה, לפי הערכה שלי, הרבה יותר גדולה מאשר בטריפולי משום שהיו דומיננטיים שם. יעקב גואטה (ז"ל) היה שם בוינגזי, אבל דעו לכם שבטריפולי עצמה היו בתי ספר מאוד חשובים שהקנו גם את המסורת היהודית וגם את השפות ואת ההשכלה הכללית שבדרך כלל ניתנה באיטלקית. אני זוכר שלמדנו בבוקר חצי יום איטלקית ואחרי הצוהריים חצי יום בעברית. בהשפעת האיטלקים אגודת יגדיל תורה החלה גם היא לפעול ולהכניס קצת יותר סדר בתוכנית הלימודים ובפיקוח שעל תוכנית הלימודים, כך שב-1904 נפתח ג'דסרוסי והתחילו הילדים ללמוד בצורה מסודרת, לפי גילאים שונים ומורים קיבלו יותר הכשרה, הרי קודם לא היו כל המורים מוכשרים אבל לאט לאט הדברים התחילו להתפתח ולהגיע לרמה הרבה יותר סבירה ונורמלית כמו שיש במקומות אחרים בעולם. כמו שאמרתי, החיילים הארץ-ישראלים הכניסו עוד כוח חזק ללימוד העברית וכך, בצורה כזאת, הם התקדמו התקדמות רבה. בלוב העברית הייתה עד כדי כך חזקה שהיו עיתונים בעברית והיו הצגות בעברית. אני זוכר את דוד פלד שהיה שחקן.

דוד וגוליית.

דוד וגוליית, כן. גם דוד ושאול.

ויוסף הצדיק.

זה רק מוכיח על התנועה הגדולה של לימוד העברית ושל הציונות. את כל זה רצינו לקיים כדי שתחזינה עינינו בשובך לציון ונגיע לארץ מתוך יהדות שלמה ומתוך ציונות שלמה. תודה רבה.

צריך לציין אולי שהציונות ממש הפכה לחלק מיהדותם של יהודי לוב. זה חלק ממש אינטגרלי מהיהדות.

אמרתי לכם בתחילת הישיבה הזו שאני יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ורוב ימי השנה אנחנו מטפלים בנושא עלייה וקליטה. אני סבורה שאילו בקהילות אחרות, אילו בארצות הברית היו עושים אחוז אחד ממה שאתם עשיתם בלוב בנושא הוראת העברית כל התמונה של הגולה הייתה משתנה. חלק גדול מהבעיה שיש לנו היום במקומות מהם אין עלייה הוא שאין עברית ואין חינוך ציוני. אני חושבת שזה המפתח. בלי העברית ובלי הציונות לא הייתה עלייה כזו ולא הייתה קליטה כזו. עכשיו שמעתי מהיו"ר מה קרה לו כשהגיע לארץ ודיבר עברית תנכית, שכמעט אף אחד לא הבין אותו, אבל זה מחוץ לעניין. אילו אפשר היה שהתנועה הציונית, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית יראו כדוגמה איך קהילה שלמה עלתה בגלל לימודי העברית והציונות מצבנו היה שונה היום בארץ. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור למר זבולון בוארון.

כבוד היו"ר, גבירותיי ורבותיי, אני צריך להרכיב היסטוריה, יצירה רוחנית של יהודינו מתקופה של 400 שנה.

וכל זה ב-7 דקות.

אשתדל לדחוס 400 שנה ב-7 דקות. מייסד קהילת לוב ב-1549 היה רבי שמעון דוד אשר היה בין מגורשי ספרד, הגיע לפס ומפס הגיע לטריפולי. בדרכו לארץ ישראל אמר: "טוב לי לשבת כאן". החידה אומרת מה עבר לדודה מבחינה רוחנית שאפילו תפילת ליל שבת התפלל בתפילה של חול? ומכאן המנהג עד היום הזה להתפלל בקול רם בתפילת ערבית של ליל שבת. רבה אנואמחה ידע להמתיק את הגלולה המרה הזאת ואומר שכנראה ביניהם היו רבים ממגורשי ספרד, אספניולים, שבאו לטריפולי, ובטריפולי קיים עד היום הזה רחוב האספניול, שם התיישבו היהודים שגורשו מספרד. המספר הגדול ביותר שהיה לקהילות לוב בשיאן, בסוף המאה ה-19, היה 20 אלף. בראשית התקופה הזאת של 400 שנה היו עשרות. מצבם הכלכלי, במיוחד במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, היה מצב קשה ביותר. רבי יעקב כותב במבוא לספרו "מעטי תהילה - פירוש לספר תהילים" ומתחנן בפני אלה שרכשו ממנו את הספר שישלמו את הכסף כיוון שאין לו במה לחדש את כתיבת הספר השני. אבי, ייזכר לטוב, סיפר לי שכאשר הנר כבה ולא היה שמן עלו לגג וכתבו לאור הירח, עד כדי כך המצב הכלכלי היה קשה. 400 שנה, מה לא נכתב בספרות הזאת? נכתבה קבלה, וכדי לקשר בין הדברים נגיד שרבי שמעון דוד כתב את הפירוש הגדול בשם "כתם פז" וידידינו, עמיתו של ד"ר רומני באוניברסיטת בן גוריון בנגב, יהודי יוצא גרמניה בשם ד"ר בועז ווס, סיים בשנה שעברה את הדוקטורט שלו על הקבלה של רבי שמעון לוי, שזה דבר מדהים. רבי מוסא בוג'נח, איש טריפולי, היה פייטן במאה ה-16 ואת שיריו הוציא לאור פרופ' אפרים חזן. כולו שירה ספוגה יהדות, ציונות, טבע, בריאה ויצירה. נמשיך ונמנה: רבי אברהם חלפון, שרק עכשיו יצא לאור ספרו "לקט הקציר". הוא היה גם היסטוריון וכתב את רוב הפרקים של הספר של רבי מרדכי הכהן, מכתביו הוציא רבי מרדכי הכהן את ההיסטוריה של יהודינו במאות הראשונות, ה-15 וה-16. רבי שמואל חיים רקח כתב ארבעה כרכים על הרמב"ם. הכרך האחרון יצא בתשכ"ב-1962 על ידי יהודי לא טריפוליטאי בשם שלדינגר בבני ברק. הכרך האחרון נקרא "תורת ישראל אחת היא וכוללת את כולם". הוא גם כתב את "נזכור את כולם". רבי אברהם חי הדדי כתב את הספר "ויקרא אברהם - ספר שאלות ותשובות", כתב ספר מנהגים בשם "השומר אמת" והספרים האלה מצויים בידינו. רבי יצחק חובו כתב "פחד יצחק - פירוש על התלמוד". רבי יעקב רקח, הענק שבענקים, כתב 21 ספרים על השולחן הערוך, שעד עכשיו ראו מהם אור 6. כתב פירוש על התורה בשם "קולו של יעקב" וספר אחר בשם "קול יעקב", פירוש תהילים בשם "מעטה תהילה". רבי יעקב מימון כתב פירוש "באל החי - פירוש על התורה ועל הנביאים". רבי יצחק חיים אוחזיה כתב פירוש לתהילים, כתב ספרים רבים, היה ראש ישיבה, וכיוון שהזכרנו את הציונות, בסוף התקופה הוא כתב כרוז, כשהתעוררה התנועה הציונית, ואמר: "מצווה לשקול את השקל". בראייה היסטורית מדהימה אני אומר שאותם יהודים שהתייצבו לפני הקיסר וביקשו שלא לבטל את המנהל לשאת את השקל לבית המקדש עד השקל הציוני שרבי יצחק מאוחזיה מאחד אחדות אחת את כל הקהילה הזאת ואת כל עם ישראל. ממשיכים עם רבי נהוראי ג'רמון, שכתב את הספר "יתר הבז". רבי חי הכהן כתב פירושים מדהימים, הרבה מאוד ספרים - פירושים על האגדה, פירושים על התורה, ביניהם פירוש על רבנו בחיה על התורה, והפירוש הזה ראה אור במהדורה המדעית של רבי חיים דוד שבט שכתב פירוש על רבנו מחייה בתוספת ספרו של רבי חיים הכהן "תורת חיים". ישנו גם רבי מרדכי הכהן. רבותיי, כל הרבנים האלה, כל תלמידי החכמים האלה, שייכתבו ספריהם, יש רבים מהם שלא כתבו ספרים, רבים מהם שתורתם הייתה בעל פה ועסקו בקבלה מעשית, כמו רבי יהודה הלוי. כל אלה הם המשך לתורתו של רבנו שמעון לוי, מייסד הקהילה. מרבי שמעון לוי אני מגיע לאחרון שבענקים - רבי פריג'ה זוארץ, שהיה חבר בכנסת השניה, השלישית, הרביעית והחמישית. ארבע כנסות הוא היה חבר כנסת, כשמלבד היותו חבר כנסת היה גם רב קהילה וכתב הרבה מאוד ספרים, 8-9 ספרים, ביניהם הספר האחרון, שהייתה לי הזכות להיות העורך שלו, ספר בשם "הגיגים", בתוכו שילב הרב זוארץ (זצ"ל) את כל השירים שהוא כתב, ביניהם גם אירועים מעניינים מול ארונו של לוי אשכול, עליו השלום, בכנסת. יש הרבה מאוד שירים בשבחה של מורה, בשבחה של הקהילה, בין היתר מרבי שמעון דוד עד רבי פריג'ה זוארץ. בין היתר הוא כותב על רבי שמעון לוי שבא לטריפולי בשנת הש"ט - 1549. הוא כותב כך: "שנת הש"ט אור שמשך עלינו הופיע, בא סימן אתן במדבר שיטה ועץ שלג. את עצם פעולותיך אף לבנים יודיע, בלבבות נבערים הפרחת אמונה. מרחק גדולות ראית, חכם עדיף מנביא, זכותך תעמוד לנו, רבי שמעון לוי". במבוא לספר זה נכתבו מילים אלה לרב זוארץ, שהיה גם ממארגני העלייה, היה יד ימינו של ברוך דובדבני, היה חבר כנסת והיה מנהיג קהילה: "גבוה משכמך ומעלה מכל העם, הן תורה, הן חכמה, הן שירה והן שררה, אך מי שבא בקרבתך שעתו מאוד תנעם. חן מידות, חן ענווה וחן לשון זכה הלה. מופת הנך לרבים, לא יחרץ בך חיץ, כעמוד אש האר דרכנו, רבנו פריג'ה זוארץ. אשרי מכריך, ידידיך ותלמידיך אשר העמדת זה שני דורות, ילוו בכל עת הדרך, והודך מול עיניהם דמותך ובלבם אתה חרוט. את תורתך יעבירו והם הפריצו פרץ, נחת רבה ילווך, רבנו פריג'ה זוארץ". אני רוצה להפנות את החברים לשורות האחרונות שבחוברת הזאת שקיבלתם, איך מתאר רבי ברוך דובדבני, שאותו אנחנו צריכים להזכיר, את עלייתם של יהודי לוב והשתרשותם בארץ. תודה רבה.

תודה רבה. אכן שעתנו נעמה מאוד. ניתן אחר כך אפשרות להתייחס, יש לנו כמה דוברים.

אבל לדברים של הדוברים, אי אפשר לשמוע ולא לדבר. בדיון בדרך כלל נותנים אפשרות להתייחס.

יש לנו עוד שלושה דוברים, אני מציעה שנעשה הפסקה קלה בין הרצף של הדוברים עכשיו ונשמע שתיים-שלוש הערות קצרות. אני חושבת שזה נכון, ההערה הייתה במקומה. בבקשה אדוני, רצית להתייחס?

לי קוראים עמוס סמיע, אני מנהל מכון דביר לחקר מורשת ישראל. הדובר שהיה לפניי היה במרכז, כולל תלמידיו שבאו. לפחות אם הוא מדבר על רבי שמעון לוי שיאמר שיש לו מרכז בבאר שבע על שם רבי שמעון לוי.

אני מתנצל.

אם אתה מדבר על "לקט הקציר", צריך לדעת שהוא יצא דרכי ולא במקום אחר.

בזכותו של עמוס יצא "לקט הקציר".

אדוני, סליחה, אם מדובר בנאום ארוך אני לא יכולה, יש לי סדר יום. הערה זאת הערה, אבל נאום אני לא יכולה לקבל עכשיו, אני מאוד מתנצלת. אם יישאר זמן בסוף אנחנו נשמח. תודה רבה.

לגבי העברית, אמרת שאם בארצות הברית היו נוהגים כמו שאנחנו נהגנו זה היה טוב. אנא, עשו חוק בכנסת שבארץ ישראל ידברו עברית, מפני שאנחנו שומעים עכשיו כל הזמן רק רוסית. זה קצת כואב לי.

אני רוצה לענות לך בשני דברים. דבר ראשון, עברית היא השפה הרשמית במדינת ישראל לפי החוק. החוק קיים. דבר שני, אנחנו היום, בניגוד לעבר, נחשבים לארץ רב תרבותית ומדברים בה ומכבדים בה את כל השפות ואת כל המסורות. כפי שאנחנו באנו לכבד אתכם היום כך אנחנו מכבדים גם עליות אחרות, עד שילמדו עברית.

בסדר, מה שקורה שמלמדים את הילדים לדבר רוסית ואז יוצאים גם הילדים לא מדברים עברית.

תאמיני לי, מלמדים אותם גם עברית. כולם בבתי ספר דוברים עברית.

גם ערבית.

אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לד"ר עירית אברמסקי, שהיא חוקרת ביד ושם, והיא תדבר על הדור השני והנצחת השואה.

תודה רבה. כאשר כתבתי פנקס קהילות לוב לא ידעתי מה תהיה התגובה. לא תיארתי לעצמי שהתגובה תהיה כל כך גדולה בקרב יוצאי הקהילה. יוצאי הקהילה בעצם עזרו לי לכתוב את זה, הפנקס נכתב על סמך חומר מהרבה ראיונות שעשיתי עם בני קהילה, שנוכחים כאן ופשוט החזיקו את ידי, כי רוב החומר לגבי עיירות השדה בא מעדות בעל פה. היופי של פנקס לוב שהוא לא רק מדבר על הבירה, הוא לא רק הנרטיב המרכזי, זה לא רק בטריפולי ובליגזי, אלא יש כאן בעצם עדות, חיות ונוכחות גם לברצ'ה, לזליטה, לזוארה וכו'. כלומר, יש כאן נציגות של כל קהילת לוב, על הבירה ועל השוליים. אולי היה ידוע יותר על השואה אם הקהילה המרכזית בטריפולי הייתה מודעת למה שקורה בקרינייקה, כי מי שייצג את הקהילה היו המנהיגים בטריפולי הבירה ופחות ידעו לספר, גם לטובת הציבור בישראל, על הסבל של יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השניה. עבורי המחנה ג'דו, שנקרא לפעמים גטו ג'דו, לפעמים מחנה ריכוז ג'דו ולפעמים מחנה כפייה ג'דו, היה תגלית מוחלטת. אני דור שני דווקא לא מלוב אלא מליטה ואני חשבתי שדור שני זה תסביך פרטי שלי או של האשכנזים ונדהמתי לחלוטין לגלות שיש דור שני של יוצאי לוב. זאת אומרת, אנשים שההורים שלהם היו במחנה ריכוז בג'דו ובמחנה בברגן בלזן ובמחנה בפיטסבורג ובעוד מחנות שגיליתי לצורך כתיבת הפנקס והסבירו לי שהם נאבקו וגילו את כל הסיפור הזה פחות או יותר בשנות ה-90', אחרי שיצא הספר. זאת אומרת, המאמץ של בני דורי הושקע בעיקר בהשתלבות בארץ, להיות חלק מהמרקם החברתי הישראלי, ופתאום, ב-1995, הם מגלים שאבא שלהם ניצול שואה. זה חדש, זה היה כמו מכה בראש. אנחנו דיברנו באותה שפה כי גם אני דור שני. זאת אומרת, משהו שבכלל לא ידוע שצריך לשים אליו לב. במשפט אייכמן ב-1961,כאשר כל המדינה רעדה מסיפור השואה, יוצאי לוב לא זכו להשמיע את קולם. יוצאי לוב לא השמיעו את קולם במשפט אייכמן, זו הייתה טעות בעצם, והנושא נשכח עד שכתבו את הסיפור כ-30 שנה מאוחר יותר, ב-1995, וחבל. היום אנחנו מכינים נוער ביד ושם לנסוע למחנות בפולין ואתם יודעים שבני נוער היום פה זה מכל מיני מקומות, זה יוצאי עדות שונות, לא רק יוצאי פולין, רוסיה וליטה, אלא גם יוצאי מרוקו, יוון, לוב וכל מיני.

וערבים.

כאשר הנוער הזה, שמכינים אותו לקראת המסע לפולין, שומע פתאום שגם יהודי לוב היו בסיפור, שגם הם תוכננו ושגם היה אצלם סיפור ג'דו וברגן ברלזן וסידי אזז ומחנה בורבוג, ושיש דפי עד של יוצאי לוב, זה עושה רושם כביר. זה פשוט מתחיל את הסיפור מהתחלה. זו אחדות גורל העם היהודי, לרע במקרה זה, אבל אולי לעתיד טוב יותר. אני מציעה לכולכם להתוודע למוסג דפי עד של יוצאי לוב שיש ביד ושם. כל אלה שסבלו ונספו, ובג'דו נספו קרוב ל-600 יהודים, הם צריכים להתעד בדפי עד ביד ושם. מה שעוד עשתה יד ושם, ואני זכיתי להשתלב בפרוייקט, זה להנציח את הקהילות האלה שמופיעות בספר "פנקס קהילות" באבן. יש מוסד הנצחה, או יותר נכון אנדרטת הנצחה גדולה מאוד, שנקראת "בקעת קהילות", ושם, על אחד הקירות, מצוינים כל השמות של קהילות לוב באבן. כאשר הצטרכנו להנציח את זה, וכאשר בני נוער באים לסייר בבקעת הקהילות לפני שהם יוצאים לפולין, הרבה זמן הם מבלים מול הקיר הזה, כי השמות לא ידועים. טריפולי ואלגזה שמעו, אך איש לא שמע על ורדיה, על זליטן, אלה דברים שהם לומדים בפעם הראשונה כשהם עומדים מול הקיר הזה ביד ושם בבקעת הקהילות. אני חושבת שזה עושה את שלו ויש לזה משמעות וחשיבות בדיוק כמו להשתלבות ולאחדות העם היהודי וקהילת לוב מפני שמכל הקהילות האסלמיות קהילת לוב, בתקופת מלחמת העולם השניה, ממש הגיעה לסף שואה, ששום קהילה אחרת לא הגיעה לשם. יש מקום לתקן את מה שלא נעשה בתקופת משפט אייכמן.

אולי יש פה תשובה מעניינת לגברת שדיברה על העברית, שתראי גם מישהי ממוצא ליטאי שנקלטה בארץ ועוסקת בדבר מאוד יפה. אני מבקשת להעביר את רשות הדיבור לאבי פדהצור.

צוהריים טובים, אני מנהל המוזיאון. יש שתי שיטות בעולם איך בונים מוזיאון, השיטה האירופאית והשיטה האמריקאית. בשיטה האירופאית המוזיאון עומד ואתה הולך, בשיטה האמריקאית אתה עומד והמוזיאון בא אליך. אנחנו בחרנו בשיטה האירופאית מסיבה פשוטה - כשיש לך היסטוריה אין צורך בקונצים ובאלקטרוניקה, אתה מראה את האמת שלך ואם האמת שלך יפה אז היא יפה. אני החלטתי שזה הכיוון ולא התאכזבתי מעצמי וגם מאחרים שעשו איתי את הדבר הזה. המטרה של המוזיאון הזה היא פשוט לספר את הסיפור של הקהילה. אני, דרך אגב, בקטע הזה לא עושה מה שהקהילה רוצה אלא מה שהקהילה צריכה, כי אם הייתי עושה מה שהקהילה רוצה הייתי כנראה בונה בית כנסת, ולא הייתה לי כוונה כזו. יש מספיק בתי כנסת, לי הייתה כוונה לספר את הסיפור של הקהילה בכל הרזולוציה, גם האירופאית, גם המזרחית, גם המדברית, גם את העתיד, ודרך אגב, הקהילה לא נגמרת ב-48', זו אולי טעות של כמה אנשים כאן, צריך מאוד להיזהר לא להתחבר לנוסטלגיה יותר מדי כי גם מתחבר לזה ניוון שרירים. הנוסטלגיה יפה כשלעצמה, אבל מוזיאון זה מוזיאון חי ואני מציג כל הזמן פעילות וגם את דור ההמשך. גם לדור ההמשך יש מה להגיד, גם אותו צריך להציג, לא עוצרים ב-48'. אני אמרתי שאופי המוזיאון לא יהיה אנתרופולוגי, אין לי עניין שיהיה מוזיאון אנתרופולוגי, לשים את הקהילה תחת זכוכית מגדלת ולהגיד למישהו שפה היה משהו, אלא לספר את הסיפור מכל הוריאציות, כמו שאמרתי קודם, שזה יהיה משפחתי, שזה יהיה אישי, שזה יהיה מוזיאון נושם, אבל בעיקר שזה לא יהיה בכייני. אני לא רציתי מוזיאון בכייני - "שתו לי, אכלו לי, ריססו אותי", זה לא מענייני. לי היה חשוב להציג גאוות יחידה, ויש מה להציג בכל התחומים. זה חשוב גם לדור ההמשך לבוא ולהציג את האמת האמיתית, וזה מה שעשיתי. המוזיאון הזה הוא הציר המרכזי של בית המורשת, הוא בעצם הגדרה ציורית, הוא כוורת הדבש שאליה מושכים כולם. בנינו את המוזיאון בצורה מודולרית על פני 16 תחנות שישקפו את הקהילה בכל התחומים. לדוגמה, ההיסטוריה של הקהילה, חיי הקהילה, מנהיגים ופולקלור, מורשת רוחנית, דור ההמשך, עץ משפחות, התנועה הציונית, יזכור, עלייה, קליטה. כל ביתן מלווה בתמונות, באביזרים, במלל, בבגדים ובספרי תורה. חשוב גם שאין רפליקות אלא כל הציוד במוזיאון הוא אמיתי. עשינו עכשיו את "פנים מספרות", שבעצם זו כניסה למוזיאון, יש שם תמונות גדולות שכשאתה עובר על כולן על רקע המיצג ממול אתה בעצם אומר: "הגעתי לקהילת לוב". אני בכוונה לא שמתי על כל תמונה שם כי הסבתא שיש שם היא בעצם הסבתא של כולם. זה חשוב מאוד כדי שכל אדם ירגיש זהות עם התמונה ולא ירגיש שהתמונה היא של מישהו אישי. השבוע סיימנו את מנהיגות נשים, כשהדגש על המנהיגות שבאישה הלובית בכלל, גם בתמונות וגם באביזרים. הציונות, כמובן, בוצעה, החינוך. אמנות מודרנית - יש לנו זיקה לנושא איטליה וגם במוזיאון הזה היה חשוב לנו להציג גם אמנות מודרנית, יש לנו פינה חמה להרצל קדני. כל זה מדוע? אני פותח פה סוגריים - חשוב היה לי להציג שגם בקהילה הזאת יש אומנים מודרניים, אוונגרדיים, מובילי דברים באירופה, כי זה חשוב להיות כמודל לחיקוי גם לאחרים. סיימנו את המורשת הרוחנית, השוק המרכזי והמראה הכללי של המוסד. המשימות לעתיד: אנחנו מתחילים השבוע באולם תערוכות מתחלפות, אולם כינוסים ואולם הסרטה והדרכה. זה אולם גדול מאד ומעניין, כשבעצם אני מתכנן שפעמיים בשנה משפחות יספרו את סיפורן עם תמונות, מלל ואביזרים, כי זה חשוב גם לדור ההמשך. כשאתה בונה מוזיאון ודור ההמשך לא מגיע, בעצם אתה מפספס אתה עיקר. לשמחתי הגירוי של דור ההמשך הוא כזה שאני פשוט צריך לגרש אותם החוצה. אנחנו בונים השנה גם פינת ילדים, מאוד מעניין איך ילד רואה את הקהילה מהצד שלו. אולי אומר מילה אחת על נושא תקציב - התחלנו לפני שלוש שנים בתקציבים של 12-15 אלף שקל, זה היה התקציב השנתי וזה היה דל מאוד. לשמחתי השנה, בעקבות מאבקים מול המדינה ובעקבות תרומות מחוץ לארץ, הצלחנו לסיים את השנה עם 280 אלף שקל, כשהתכנון לשנת 2004, יחד עם משרד החינוך והתרבות, אני רוצה לעמוד על 400 אלף שקל. זה בכל זאת יום חגיגי, אני רוצה לומר תודה למשרד החינוך, נעשתה פה עבודה ואחרי שיחתי הובנה החשיבות של הסיפור. אני רוצה להודות לבטי דהן ולוולטר ארביב מקנדה שמטפל בקונטקסט אירופה ובקונטקסט ארצות הברית. גמר הפרוייקט שלי זה 2007, עד נכון לרגע זה כל המשימות בוצעות. תודה רבה.

למרות שאני לא מקהילת יוצאי לוב ואני לא מרשה לעצמי לדבר בשמכם, בתור אדם צנוע שעשה קצת במוזיאונים בכובע אחר אני רוצה להגיד שהגישה שלך באמת מאוד נכונה ותודה רבה על התחשיב הזה. נשמע את ד"ר יצחק בן גד.

תנאי לכל הצלחה הוא האמונה. כאשר מדובר באמונה, כנראה שמתוך עשרת הקבים שנפלו לעולם קיבלו יהודי לוב תשעה וגם בעשירי התעקשו לקבל את חלקם. כמה נעימים דבריו של רבי יהודה הלוי שאמר: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". יהודי לוב היו במערב, לבם היה בארץ ישראל. הם היו במערב אבל הלב, החלק היפה, הרוחני, היה בארץ ישראל. "אז איך אטעמה שאוכל ואיך יערב" - זה כל כך מתאים ליהודי לוב. "ציון אל תשאלי לשלום אסיריך, דורשי שלומך ממך ועד אליך", אומר יהודה הלוי. יהודי לוב היו אסירים של ארץ ישראל, חלמו עליה, לחמו למענה, התפללו לשלומה ומצוידים באמונה זו הם עלו לארץ ישראל. אני עדיין זוכר את דבריו של אבי המנוח ביגדו, כשבאנו לארץ ישראל ואמרו לו: "ביגדו, תראה, אין לחם, אין זה, אין זה", הוא אמר: "תפסיקו, ששש... תפסיקו להתלונן, מה אתם מתלוננים? הלוא ארץ ישראל נקנית בייסורים, נכון? מה אתם מדברים על הצד הפיזי? אנחנו מדברים על הצד הרוחני שלכם. הגעתם לארץ ישראל, חלום הדורות התגשם, אז מה אתם מתלוננים שאין זה ואין זה? זה בכלל לא חשוב". יהודי לוב באו לארץ, נערינו וזקנינו באו לכאן. מי שלא ראה את שמחתם של יהודי לוב באותם ימים, ב-48', לא ראה שמחה מימיו. אני אומר לכם כחוקר יהדות, כחוקר המזרח התיכון, כחוקר הסכסוך הישראלי-ערבי, אני לפעמים נדהם מהאויבים שלנו, במיוחד אחינו הפלסטינים, שאומרים בסעיף 20 לאמנה הפלסטינית "היהודים הם לא עם". היהודים הם לא עם? לכם יש בכלל מושג מי אנחנו? אז במקרה הרע זו סתם טיפשות, כי הם פשוט לא מכירים את ההיסטוריה של העם הזה, ובמקרה היותר רע הם יודעים אבל מתעלמים מהמציאות ומההיסטוריה. אני רוצה לומר לכם שבספרי זה שעוסק בסכסוך הישראלי, "3,000 שאלות ותשובות על הסכסוך", אני מוכיח שאילו יהודי לוב, שהיו 38,000 או משהו קרוב לזה, היו מקבלים את חלקם בטריטוריה של לוב על פי מספרם היה מגיע להם שטח יותר מאשר כל המדינה הזאת, כולל יהודה, שומרון, חבל עזה והגולן. יש לי שכן יהודי יקר ברחוב בן יהודה בנתניה, קוראים לו זקי ארביב. בשנת 36' הוא היה שוער של מכבי תל-אביב בכדורגל. היום הוא בן 90, אז הוא היה בחור צעיר, ומכבי תל-אביב שיחקה נגד קבוצה ערבית, אז הוא מספר לי שבדקה ה-80 התוצאה הייתה 1-0 לטובת מכבי והנה השופט פחד כנראה וב"עוונטה" נתן להם פנדל. אז כששמו את הכדור ובאו לבעוט בא ערבי ואמר: "תשמע, אם אתה תעצור את הכדור אני הורג אותך". היה גיבורם היהודי של יהודי לוב בשם מוני גבאי, בא לאוזן השניה שלו ואמר לו: "תשמע, אם אתה תיתן לו לעבור אני הורג אותך". אומר זקי: "מה אני אעשה? זה הורג אותי מפה, זה משם", אבל ידעתי שמוני יותר חזק. הוא אומר: "אני עצרתי את הכדור ולא יודע מה קרה, אחרי שעה אומר לי מוני: 'זה שהטריד אותך, הוא כבר מת'". יהודים באו לארץ הזאת מתוך אהבה, מתוך אמונה, עבר קול קורא אז: "קומו ונעלה ציון", באו ועלו, ואני זוכר איך השתלבו פה בתחום הכלכלי, המורכב ביותר, כמו מכובדנו יצחק תשובה. בתחום הדיפלומטי יושב כאן אתנו אשר נעים, שהיה שגריר בפינלנד ובקוריאה. בתחום הצבאי יוסף סמיע, אלוף פיקוד דרום. הרשימה מכובדת.

אלוף חגי שלום.

כמובן. גברתי היו"ר, פעם שאל מרצה את הקהל כמה זמן יש לו, אמרו לו: "דבר כמה שאתה רוצה, אנחנו תוך דקה הולכים". תודה רבה לכם.

תודה רבה. רציתי להוסיף להערה המבודחת של ד"ר בן גד בדיחה מהפולקלור של משרד החוץ: אשר נעים היה בוושינגטון כשאני היית בניו-יורק והאגדה שהיו מספרים הייתה שכשאשר בניו-יורק נעים בוושינגטון. נשמע את ח"כ גילה גמליאל, שהצטרפה אלינו.

שהיא גם לובית.

אני הבנתי שתימניה.

חצי-חצי. אני רוצה לברך את כל באי הבית. למי שלא יודע, אמא שלי יוצאת לוב. כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה כינסתי היום ישיבה בבוקר בנושא של האם והאישה העבריה מלוב, שמי כמוני מכירה אותה טוב. אני רוצה לומר שבהיבט הזה, בעקבות ביקור שקיימתי לפני שבוע וחצי במוזיאון באור יהודה לטקס הסרת הלוט לביתן של האם והאישה העבריה, אני התרגשתי באופן אישי וכן אני רוצה לומר שגיליתי עולם ומלואו לגבי האם והאישה העבריה בפן שלא הכרתי. אני קודם כל ממליצה למי שלא היה לבקר במקום, אני חושבת שלחלקכם זו גם תהיה נוסטלגיה מאוד מרגשת. אני מברכת את קולט אביטל על עצם הכינוס היום פה בוועדת העלייה והקליטה, כולנו יודעים שיהדות לוב, וגם הרבה מיהדות המזרח, פחות קיבלו ביטוי גם כאן בכנסת ישראל, בהיבט של להציף את התרבות הנפלאה והמבורכת. אני אישית בת תערובת פה בארץ ולכן פחות מעורה לגבי השורשים ושמחתי לשמוע את הדברים על המחקרים האדירים. הכרתי את ד"ר בן גד ואת פרופ' רומני גם מאוניברסיטת בן גוריון אבל לא ממש ידעתי ונכנסתי לעומקם של דברים, זהויות ושורשים, שזה דבר נפלא ומופלא ואין לי ספק שהנגיעה שלי בתקופה האחרונה בנושא תגרום להעמקת הנושא וגם כחברה בוועדת החינוך נבחן איך זה יכול להיות שאנחנו בבתי הספר בכלל לא מגיעים למצב שאנחנו מקבלים את האינפורמציה המינימלית לגבי כל התרבויות הנפלאות והתפוצות שלא מקבלות ביטוי, למיטב הבנתי, גם בבית התפוצות, לפחות מנתונים שקיבלנו היום בוועדה והם ראויים לבדיקה. אני רוצה לברך את כל החברים כאן, אין ספק שהתרבות מלוב, למי שלא מכיר אותה, היא תרבות נפלאה של אנשים שבדרך כלל מגדירים אותם עם לב זהב ורחב, אנשים טובים במיוחד. אני מרגישה שאני מעידה על עצמי, זו קצת בעיה, אבל זה אכן כך. אני חושבת שמאוד חשוב להציף את כל הדברים מסיבה פשוטה - כשהגיעו לארץ היה סימפטום של לקבע מודל חדש לישראלי הקיים, זה בא גם מהצד של העולים שרצו להשתלב וגם, כמובן, מצד האנשים שהיו פה בארץ, ודי נעלמו כל הסממנים הנפלאים של תרבויות מדהימות, שלטעמי נותנות את היופי לעצם העיצוב של המדינה שלנו כאן בארץ. לטעמי, מן הראוי, ונפעל בכל הכלים, שגם במערכת החינוך יעבירו את כל האינפורמציה הזו לציבורים נרחבים. הבנתי שכבר קיימים מספר פרוייקטים שבשנים האחרונות מקבלים תאוצה, זה דבר מבורך וכמובן שיש להעמיק את זה, חלק זה מתפקידנו. למיטב הבנתי, בכנסת יש את חברי לסיעה משה כחלון ואת ח"כ יצחק כהן מש"ס, סך הכל שניים וחצי חברי כנסת. אני רוצה לומר שכנראה לא בכדי הנושא עולה כתוצאה מזה שבאמת יש נגיעה גם סביב ההיכרות האישית לעניין הזה ואז הדברים צפים. אני רוצה לברך את כולנו, יש לנו עוד יום ארוך להיות ביחד היום.

גם אם זה רק חצי זה הרבה.

ח"כ קולט אביטל, יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ח"כ גמליאל, חבריי מהנהלת הארגון העולמי, אורחים נכבדים, נציגי ממשלה, משרדי הממשלה, אני רוצה להעלות בפניכם בקווים כלליים את דרכי עלייתם וקליטתם של בני הקהילה הלובית שעלו בשנות ה-50 בעלייה הגדולה למחנות העולים שנקראו מעברות, ומשם הם התיישבו במושבים בכל חלקי הארץ, מעלמה ודלתון בגליל העליון ועד משובה בדרום. במסגרת התנועות המיישבות - תנועת העבודה, תנועת המושבים, תנועת העובד הציוני ותנועת הפועל המזרחי - התארגנו קבוצות ועלו על קרקע 23 מושבים, שרובם יוצאי לוב, וזאת בליווי מטעם התאחדות וארגון יוצאי לוב ברשות חברנו אביגדור רקחזן, שארגן עם ראשי הקהילה שהיו במעברות קבוצות של משפחות, או לפי כפרים, ויחד עם נציגי הסוכנות היהודית הקימו מכלום מושבים לתפארת, למרות הקשיים שהיו להם. אני אביא לדוגמה את עצמי ואת מה שעבר עליי כבן לעדה הלובית בעלותי ארצה לאחר שעברנו את השואה וברחנו מטריפולי לזוארה ואחר כך חזרנו לטריפולי. נולדתי בטריפולי שבלוב להורי גיטה ושלום כחלון (ז"ל). בגיל 12 שנה, בחודש אוקטובר 1949, עליתי ארצה באניית קוממיות עם אבי ואחי הקטן משה, בן 8 שנים. אמי נפטרה עוד בלוב בהיותי בן 5 ולצערי לא זכתה לעלות אתנו לישראל ולא זכיתי לראות אותה. עברנו עם אנייה לשער העלייה. ליד חיפה גרנו בצריף עם עוד משפחות. לאחר כחודש ימים העבירו אותנו למחנה העולים פרדס חנה, שם קיבלנו אוהל עם שלוש מיטות ברזל ומזרני קש. לאחר כחודשיים הגיעה גם אחותי עם בעלה ותינוקת והצטרפה אלינו וגרנו יחד באוהל משותף, עברנו בו את החורף הקשה עם שטפונות וקשיים מרובים. הגיע מצב שבשבת אחת הגשם היה כל כך חזק ששטף את כל מה שהיה בדרכו, כולל האוכל וכל הציוד שהיה באוהל. בחודש ינואר שנת 50' בא אלינו אחי, שגר בגליל העליון, וסיפר לאבי שהוא, עם קבוצת צעירים וצעירות שעלו בהעפלה ב-47', עלו והתיישבו במושב שנקרא עלמה, על שם כפר ערבי, קרוב לצפת, מקום יפה ומלא מטעים טעימים, עצי זית וכו', והוא מבקש שגם אנחנו, יחד עם אחותי, נסכים לעבור לגור אתם. לאחר התלבטויות הסכים אבי ולאחר מספר ימים אושר לנו על ידי הסוכנות היהודית לעבור ולגור בעלמה. אני מבקש לציין שנושא ההתיישבות והחקלאות היה רחוק מאבי ומגיסי מאחר שבלוב אבי היה נגר במקצועו וגם לגיסי ולאחותי, שהייתה להם תחנת קמח ועסקו במסחר, היה מאוד קשה לקבל זאת, ובכל זאת עלו להתיישבות כשלא הבינו מה זה מושב. בחודשים שגרנו בעלמה היינו עדים לשלג כבד שירד ועד היום לא היה כזה. היום אנחנו מצפים לשלג הזה של תחילת שנות ה-50'. לא נשארנו לגור בעלמה, לאחר תקופה עברנו למושב תשובה בנגב, וזאת בהמלצת תנועת הפועל המזרחי. גם כאן, לאחר מספר חודשים, עזבנו, ועברנו למושב אחר. יש לציין שבאופן כללי הקהילה הלובית לא עסקה בחקלאות בלוב. גרעין קטן מאוד שהיו גרים בכפרים גידלו תבואות חורף עם הערבים או אלה שהיה להם גשמים עם האיטלקים שהיו בלוב ולקחו מהם גידולים למטעים, אך לרוב העולים שהלכו למושבים לא היה שום ניסיון בחקלאות, חלקם ראו במעבר למושבים התחלת דרך ובניית הארץ ובייחוד עבודת האדמה. בעזרת המדריכים מטעם התנועות המיישבות והסוכנות היהודית שליוו אותם הם הצליחו לפתח מושבים לתפארת. בשנים הראשונות ניסו להחזיק בקרקע ולעבדה בכל מחיר, אם זה קיץ או חורף, ביום עבדו במשק ובלילה יצאו לשמירה, גידלו ירקות, עצי פרי, בעלי חיים, עופות להטלה ולבשר, גידולי הודים, גידולי בשר לבקר ולחלב, גידולי פרחים וכו'. אציין שבחלק גדול מהמושבים של יוצאי לב לא היו עזיבות. זאת אומרת, לא הייתה תחלופה של אוכלוסייה, הם ניסו בכל כוחם להחזיק באדמה ולחיות מחקלאות. זה לא סוד, כולם יודעים על המשברים שעברו המושבים בשנים האחרונות, המשפחות נפלו תחת עול הריבית והתמוטטו, משקים חלשים אינם חזקים ועד היום רוצים עליהם חובות כבדים. במושבי יוצאי לוב היו לנו שני חברי כנסת - חברנו בן ציון חלפון (ז"ל), שהיה גם סגן שר החקלאות, ממושב חצב, וחברנו, ייבדל לחיים ארוכים, רענן נעים, ממושב רמות נפתלי, שהוא מושב מעורב גם עם עדות אחרות. במגבלת הזמן נותר לי להודות ליו"ר הוועדה ולכל המשתתפים. אני יוצא בקריאה לממשלה ולכל המוסדות, יש עוד הרבה מה לעשות למען המושבים, תנו יד על מנת לשמור על הקרקע הזו שתהיה מעבדת, כי רק מה שמעבד אותה יוכל להחזיק בה. במצב הקיים אנחנו עלולים לאבד אותה, חס וחלילה, מחוסר תמיכה כלכלי. אני אומר תמיד, בכל מפגש ובכל חברה - העדה הלובית שעלתה לארץ בנתה ונבנתה, לא נבנתה ובנתה. קודם כל היא בנתה ואחר כך היא נבנתה בכל מגזרי החיים ועקבותיה נראים בכל מקום. אני רוצה להודות שוב ליו"ר הוועדה, קולט אביטל, על ניהול הישיבה המכובדת, תודה לכל הדוברים שהשכילו אותנו, ברוכים תהיו. תודה לכולם שבאו על השתתפותכם.

תודה רבה. כיוון שיש לנו עוד כמה דקות הצלחנו לנווט את הדיון בלוח הזמנים שרצינו ויש לנו זמן לכמה הערות מהציבור, אם יש כאלה. אני יודעת שכמה אנשים רצו לדבר.

אני הערתי את מה שהערתי בעקבות דבריו של היו"ר כי ראיתי שהיו"ר הזכיר את היו"ר לשעבר. כך נהוג, יפה. רציתי לנהוג על פיך. אינני מבין מדוע אתה כעסת עליי שכעסתי על זה שלא ציינו דברים.

אנחנו מקבלים כל טעות.

בסדר, מקובל. דבר שני, אני רוצה לפנות לאדם יקר שנמצא פה, רפאל זרוק. לדעתי אין צריך לקרוא לך רפאל זרוק אלא רפאל סרוק, אתה שייך למשפחת סרוק. למה אני מזכיר את זה? יש בביתו אוצר בלום, אבל לצערי עד היום לא יצא לאור. בהזדמנות זו הוצא נא לאור את הדברים בטרם יהיה מאוחר. מהי עדתי? אספר קורות של העדה, קורותיה אפופות אגדה ותדמיתה עדיין חידה. אורה הגנוז טרם נגלה ומצפה לחשיפה וגאולה. זאת העדה הלובית ספוגה אמונה באלוהי ישראל ובתורתו ולציון נאמנה. מתוכה במרוצת השנים הופיעו גדולי תורה ורבנים בפרשנות מאלפת ומאירה דרכי נבוכים באמונתם וטועים, אשר ניצלו מיד זרים ושנאים. משורריה היו כינורים בשיריהם המעוררים ירושלים ולכל העזרים של ארץ קדושה, עתיקת יומין וגם חדשה, והנפש הערגה ונחשפה לציון וירושלים היפה. זאת הציונות ואמונה בגאולה של יהודי לוב, תמימה וטהורה, בלי סימני שאלה. במשך דורות עליית בניה לא נפסקה, בעיר האבות טבריה, צפת וירושלים העתיקה, ובהתחדש עצמאות ישראל גברה התשוקה להיגאל ולעלות למרות כל צרה ומצוקה וקהילה שלמה, מנעריה ומזקניה, אחוזת חדוות הגאולה נשאה פעמיה מזרח לבנות, לחדש ימיה, של ארץ המצפה לעליית בניה ובוניה, ותרומתם מאוד נכבדה ולא נופלת מכל עדה, בהגנה ובבניין מולדת חדשה. תודה רבה.

שמי דורון לבין דדוש. אני מבקש להתייחס לשתי הערות, אחת בקשר לשואה שהוצנעה בהרבה. אני לא יודע אם אני עומד לגלות לך איזשהו סקופ, אבל כדאי לזכור שבשנת 1951, כשנכתב הסכם השילומים, נציגי יהודי לוב, אביגדור רקח ויוסף דואני, זכרונם לברכה, פנו ליו"ר ההסתדרות הציונית, לד"ר נחום גולדמן. אני, שהייתי אז חבר קיבוץ שגבים, התלוויתי אליהם. הם באו אליו ואמרו לו: "תשמע, גם לנו יש חלק ונחלה בנושא הזה של השילומים" ואני מצטער לומר שבאותו מעמד תשובתו של ד"ר נחום גולדמן הייתה: "אתם יכולים ללכת הביתה, אל תתפסו טרמפ על השואה". אלה היו המילים. זה היה בדיוק חודשיים-שלושה לאחר שהסכם השילומים נחתם. הוא לא רצה לשמוע שום דבר. שני הג'נטלמנים ביחד איתי, שנלוויתי אליהם, הלכנו למשה שרת, שרטוק בזמנו, ואמרנו לו: "משה, אתה היית בבנגזי, הקהילה היהודית בבנגזי קיבלה אותך יפה, באת לבקר את חיילי הבריגדה היהודית", יש תמונות, תוכלו לראות אותם במוזיאון המורשת. תשובתו של משה שרת הייתה: "תראו, נגמור קודם כל עם יהודי אירופה ואחר כך נתחיל עם יהודי ערב". הוא היה דיפלומט. שום דבר לא עזר. אז נכתב מכתב לקנסלר אדנה ישירות והגיעה אחרי שלושה חודשים תשובה ממנו שאמרה: "בדקנו את הנושא, יהודי קירינייקה צריכים להיכלל במסגרת השילומים".

איפה המכתב הזה?

ישנו באיזשהו מקום, אני עדיין מחפש אותו. הוא היה במשרדים שלנו ברחוב הנגב בתל אביב, אני לא יודע איפה הוא, צריך לחפש אותו. אז התחילה פעולה, כשנציגים של הקהילה הסתובבו במעברות וחלק מיוצאי לוב, חלק קטן מאוד, התחיל לקבל פנסיה, התחיל לקבל שילומים. זה היה ב-1952. לאחר מכן הנושא, משום מה, הורדם והתעורר רק בעשור האחרון.

נקודה שניה, שפה לא התייחסו אליה בכלל, היא חלקם של נערים בני העדה שהשתתפו במלחמת השחרור. אני רוצה שתדעו שחיילי הבריגדה היהודית העלו נערים לארץ בזמן המנדט. עם כל הצניעות אני יכול להגיד שאני אחד מהם ויש לנו פה עוד אחד. ברגע שהגענו לארץ, חצי שנה לאחר מכן כמובן דיברנו עברית ונכנסנו ישר לתיכון חקלאי בכפר הנוער בן שמן, אבל אז, חצי שנה לאחר שהגענו לארץ, התגייסנו כבר להגנה. במסגרת הזאת היינו מגויסים במסגרת חטיבת יפתח של הפלמ"ח, השתתפנו במלחמת השחרור, ועם כל הענווה והצניעות, יש לנו חלק ונחלה ואנחנו יכולים להתגאות בכך שהשתתפנו במלחמת השחרור.

אתם מוזכרים בספר יהדות לוב ומצוינים בתמונותיכם.

תודה רבה. אנחנו שמחים שלקראת סיום הישיבה ממש הצטרפה אלינו גם חברת הכנסת נעמי בלומנטל. היא תאמר כמה מילים ואז תרשו לי לסכם. בבקשה.

תודה רבה לכם.

אני מבקש לומר כמה מילים בקצרה.

אחריה, היא חברת כנסת.

אולי היא תתייחס למה שאני אומר.

בבקשה, אבל בקצרה.

יהודי הקהילה מצפים לאיזו בשורה מעודדת לגבי הרכוש הלובי שנשאר בלוב.

על זה אני רוצה לדבר.

אני אישית מחזיק אצלי מסמכים על רכוש שהשארנו בלוב.

תודה רבה לכם, אני רוצה להודות לח"כ קולט אביטל, יו"ר ועדת העלייה והקליטה, שמצאה לנכון גם לכבד את יוצאי לוב וגם למצוא עוד דברים שלא הצלחנו לפעול לגביהם בעבר. נשארו כמה נושאים פתוחים, בזמנו ניסינו באוניברסיטת באר שבע שתהיה עוד מלגה ועוד כספים, זה הובטח בזמנו, אני מקווה שזה אכן בוצע.

עדיין לא.

זה לא בסדר, לא עקבנו אחרי זה מספיק. בכל הנושא של השואה והפיצויים אפשר עוד פעם לנסות לפעול בעניין הזה. מבחינת גרמניה ייתכן שזה סגור אבל תמיד אפשר למצוא עוד. מתוך ניסיוני כאן בכנסת אני אומרת לכם שגם אם נושאים עלו בעבר זה לא אומר שהם אבודים. להפך, יש איזושהי דינמיקה. ח"כ אביטל מיד תדבר על כך, מעלים עכשיו את נושא הרכוש במדינות ערב. אני רוצה לומר לכם שעוד לפני חמש שנים, כשהייתי יו"ר הוועדה, לא רצו שנדבר על כך, ממש ביקשו מאתנו, הייתה מגמה, הייתה מדיניות, היה חשש שהפלסטינאים יתחילו לבקש את הרשות כאן במדינת ישראל וכדי לא לעורר את השאלה בכלל מוטב של נדבר על כך.

זה טיעון מגוחך.

לא משנה, זאת הייתה המדיניות.

היחס הוא כמו לחלב שנשפך.

זה או חלב נשפך או שלא, אבל אין ספק שמבחינה זו המדיניות כרגע משתנה ואני בטוחה שח"כ אביטל תדבר על כך. לכן אני אומרת, יש דברים שמשתנים. גרמניה יכולה יום אחד להודיע שמבחינתה הם לא מדברים יותר ולא יפצו יותר על נזקים או פגיעות בנפש מהשואה, מצד שני יכול פתאום לבוא איזה פרלמנט אחר עם חוקים חדשים ופותחים מחדש את כל הנושא, כך ששני הדברים האלה, ואם יש נושאים אחרים, חשוב ורצוי ומחובתנו לטפל בכך. אני רוצה גם לברך את המוזיאון, הייתי בפתיחה של מר פדהצור, שעושה עבודה מצוינת במוזיאון באור יהודה, וכן לברך אתכם, כמעט כרגיל הייתי אומרת, על התרומה העצומה שלכם כאן למדינת ישראל. אנחנו מאוד מעריכים ומוקירים זאת. היום יש כבר מזה כמה זמן גישה שונה לכל הנושא של מאיפה באת. אני תמיד אומרת שכשאני למדתי משחק בבית צבי ברמת גן היית מדבר על הכל, מוציאים את כל הנפש, הרבה יותר מאשר פה בכנסת, פה זה בכאילו, כשאתה שחקן אתה באמת מוציא את הקרביים ואת כל הנפש על השולחן, ובשליחות הפוליטית אתה גם אותו בנאדם אבל אתה חושב יותר לפני שאתה אומר את המילה ומוציא את המשפט. על כל פנים, אני זוכרת שאז, הרבה שנים, לא היינו שואלים בכלל מאיפה מישהו בא. אני לא ידעתי מי החברים, ואני בכוונה מציינת ששם באמת הוצאנו הכל על השולחן, כאילו לא דובר על זה בכלל. לעומת זאת, בשנים האחרונות, לפי דעתי כתוצאה מכישלון עם הרבה מאוד עליות שעלו לארץ, נותנים הרבה יותר כבוד, מחויבות והכרה במורשת מהמדינה ממנה אתה בא. לפיכך, גם הנושא שלכם, של יהודי לוב, שלא עלה כמעט לפני 20-30 שנה, היום לא רק שיש לגיטימציה אלא מעונינים בזה שנביא את המורשת, שנביא את התרבות ושנלמד. יש כל כך הרבה מה ללמוד וזאת המגמה. לכן על כך אני מברכת, וכפי שאתם זוכרים יש לי בת מאומצת ממשפחה נהדרת, עוד מזמן היותנו בבאר שבע, שהיא ממשפחה יוצאת טריפולי-לוב, והיא נשואה לבן דודי, כידוע, כך שיש לי מעין נכדה שהיא גם חצי מהעדה אז אני מרגישה שייכות כמעט טוטלית.

תודה. אתם יודעים שבכנסת לא יוצאים פטור. אמנם זאת ישיבה חגיגית אבל היינו בכל זאת רוצים להגיע גם לקצת מסקנות. קודם כל, נתחיל בדבר הכי פשוט - אני רוצה להודות לכם. ראשית, על כך שנתתם לי את ההזדמנות הזאת לנהל את הישיבה, גם למדתי הרבה, גם ספגתי הרבה נחת וגם הצטרפתי לגאווה. אני שמחה וגאה על כל מה ששמעתי כאן הבוקר בכל ההיבטים - הרוחניים, ההיסטוריים, התרבותיים והחקלאיים, על כל פניה של הקהילה הזאת. שנית, הייתי רוצה לסכם בשניים שלושה דברים. אני יודעת שעלה כאן רעיון, וגם חברתי ח"כ גמליאל העלתה את היוזמה, שבני הקהילה צריכים לבקר בלוב. כיוון שגם אני לא "פוליטיקאית מקצועית" אלא אני באה מתחום אחר, ממשרד החוץ, אני רוצה שלא נתלהב כל כך מהר ונהיה קצת יותר זהירים. אני לא יודעת מה המצב בלוב, אני לא יודעת אם זה מסוכן, הייתי מזהירה את עצמנו שלא נרוץ עוד לשם. לעומת זאת, אני כן חושבת שאנחנו צריכים דגש על שני דברים: באמת לעבוד במרץ על נושא הרכוש היהודי שנשאר בלוב, שזה אחד הדברים שכולנו נתגייס לעבוד עליו, ודבר שני, דיברתי על כך עם היו"ר, בבוא העת אולי נצטרך לחשוב יחד או באמצעות ממשלת איטליה לנסות לראות אם באתר שהיה מחנה השמדה כדאי לעשות אתר הנצחה. יכול להיות שהזמן יגיע לזה יותר מהר ממה שחשבנו. דבר שלישי, אני בהחלט חושבת שיש טעם לנסות עוד פעם ולעשות עוד מאמץ בנושא השילומים. לכן אם יש לכם חומר בנושא, בעיקר מה שאתה ציינת, שהיה מכתב של אדמר שמכיר בעובדה ההיסטורית, אולי אפשר להשתמש בו כתקדים, אולי אפשר לעשות את זה במישרין מול ממשלת גרמניה, אולי באמצעות ועידת התביעות, כדי לפצות גם יהודים שלא נכנסו לאותם ההסדרים. חובתנו היא לנסות ומובטח לכם שאנחנו ננסה ונעשה את כל מה שצריך. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:15