כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת הפנים/7555



5
ועדת משנה (של ועדת הפנים ואיכות הסביבה) למפגעי סביבה
15.12.2003

פרוטוקולים/ועדת הפנים/7555
ירושלים, ל' בכסלו, תשס"ד
25 בדצמבר, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 108
מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה
שהתקיימה ביום שני כ' בכסלו התשס"ד (15 בדצמבר 2003) בשעה 12:00

תקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה), התשס"ד – 2003.

חברי הוועדה: לאה נס - מ"מ היו"ר

דני אונגר - מנכ"ל חברת "אלרן" תשתיות אקולוגיה בע"מ, המשרד לאיכות הסביבה
ד"ר ישעיהו בראור - מנהל אגף מים ונחלים, המשרד לאיכות הסביבה
גיל יניב - סמנכ"ל תשתיות, המשרד לאיכות הסביבה
פנחס פיין - מנהל המחקר החקלאי, המשרד לאיכות הסביבה
אילן צדיקוב - ראש תחום פרוייקטים, המשרד לאיכות הסביבה
דוד רובין - ממונה טכנולוגיית שפכים, המשרד לאיכות הסביבה
עו"ד איריס שליט - המשרד לאיכות הסביבה
עו"ד אילנה מישר - לשכה משפטית, משרד הבריאות
אורי עלוני - מהנדס ארצי, משרד הבריאות
חורחה טרצ'יצקי - מנהל אגף איכות הסביבה, משרד החקלאות
דניאל גרינוולד - ממונה בקרת זיהום, נציבות המים
אבי אהרוני - חברת מקורות
יעקב צמח - מנהלת הביוב
דב באסל - מהנדס איכות הסביבה, התאחדות התעשיינים
הדס שכנאי - יועצת סביבתית, מפלגת הירוקים
דניאל סלומון - מנהל היחידה לאיכות הסביבה, איגוד ערים דן
ירון שפירא - מנכ"ל דלילה
נועה יוצר - רפרנטית מים וביוב, משרד האוצר
עו"ד ורד קירו - נציבות הדורות הבאים
פנחס פיין - מרכז וולקני
עו"ד ורד קורח - משרד האוצר

מירי פרנקל-שור

יפה שפירא

שרון רפאלי




תקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה), התשס"ד – 2003

צהריים טובים. נפתח את הישיבה על הצעת הנוסח לתקנות המים (שימוש בבוצה וסילוקה). יציג את זה המשרד לאיכות הסביבה.

אני אציג באופן כללי מה זו בוצה, דרכי טיפול, כמויות.

בוצה היא חומר שנוצר בתהליך טיהור השפכים. במכוני הטיהור המתועשים זהו תהליך שנקרא "בוצה משופעלת", מייצר קבוצה עודפת שנפלטת מן התהליך. החומר הזה הוא פוטינציאל למפגעים סביבתיים קשים גם מבחינת מטרדי ריחות וזבובים וגם מבחינת בריאות הציבור: פטוגנים ומזהמים שונים שהוא מכיל אם הוא נמצא במקום לא נכון או נעשה בו שימוש לא נכון.

האמת היא שבכל מקום שהוא נמצא הוא לא טוב.

זו תמיד שאלה של מינון. אני מאמין שנגיע לזה בהמשך.

כדי שהחומר יוכל לצאת ממכון הטיהור הוא עובר תהליכים פיסיקליים של הסמכה ותהליך ייצוב שהוא תהליך א-נאיירובי שקורה במיכלים דוגמת מה שרואים בתמונה הימנית התחתונה. הוא נסחט ויוצא בקונטיינרים כחומר מוצק לסילוק ממכון הטיהור.

אנחנו מייצרים היום לסילוק יבשתי כ- 220 אלף טון בוצה בשנה בכל מכוני הטיהור, למעט השפד"ן, שהוא יצרן הבוצה הגדול ביותר – למעלה מ- 50% מהבוצה בארץ מיוצרת שם – וממנו הבוצה מסולקת לים. ההערכה ל- 2005 כנראה קצת אופטימית מידי היא שגם לבוצת השפד"ן יהיה פתרון יבשתי, ואז נצטרך להתמודד עם כ- 600 אלף טון בשנה. במונחי חומר יבש זה בערך 120 אלף טון; בדרך כלל מתייחסים לחומר היבש כי ריכוז המים או ריכוז החומר היבש בבוצה משתנה ממכון טיהור אחד למשנהו; זה נע בין 15%, 17%-22%, אפילו קצת יותר אחוזים.

לפי המינונים שנקבעים מקצועית לפיזור בוצה בחקלאות, כיום נדרשים כ- 30 אלף דונם כדי לסלק את כל הבוצה שמיוצרת בארץ ומיועדת לסילוק ביבשה, אחת לשנה. התחזית היא שהכמות תכפיל את עצמה אפילו פי שניים וחצי. לקראת שנת 2020 נגיע קרוב ל- 250 אלף טון בוצה במונחי חומר יבש שהוא היום 100 אלף טון לשנה. הקטע הצהוב בגרף הוא השפד"ן, ומשקלו עכשיו גדול, אבל בהמשך מכיוון שיהיו עוד הרבה יצרני בוצה השפד"ן יישאר פחות או יותר קבוע, והמשקל שלו יקטן.

בעולם המערבי בוצה מסולקת בפרופורציות האלה. כ- 50% ממנה מסולקת לחקלאות. בארצות-הברית יש גם הבחנה בין סוג א' לבין סוג ב'. הסגול והירוק זה קומפוסטציה ב- N-VIRO ייצוב ובסיס, שעושים בזה 10% מהבוצות, וגם הם מסתלקים לחקלאות; יש גם הטמנה, ויש גם שרפה. בארץ למעלה מ- 50%, כאמור, מסולק לים – זה השפד"ן, אבל מתוך 50% או פחות שמסולקים ליבשה כמעט הכול מגיע לחקלאות. זה המצב בפועל נכון לחצי השנה הראשונה של 2003. רק 5% או קרוב ל- 10% אם לא נכליל את השפד"ן מגיעים להטמנה באתרי פסולת. זו בוצה שלא ראויה לפיזור בחקלאות כי היא מכילה מתכות כבדות או מזהמים אחרים שמפריעים לה להגיע לחקלאות. כבר היום כמחצית מהכמות שמסולקת ליבשה – כלומר, 25% מסך הבוצה שמיוצרת – עובר עיבוד לסוג א', ומגיע לחקלאות כקומפוסט או כמוצר אחר, ולא כבוצה גולמית.

אחרי שנידפנו את המים הבוצה מכילה בעיקר חומר אורגני, 64%, חנקן וזרחן שהם הנוטריינטים, אלה שנותנים לבוצה ערך כתשומה חקלאית; ורשימה של מזהמים שהחשובים שבהם הן המתכות הכבדות. מה שמהווה סיכון בבוצה הם קודם-כל הפטוגנים, רשימה ארוכה של חיידקים ומיקרו-אורגניזמים אחרים: פטריות, וירוסים, טפילי מעיים. כעיקרון, כל הפטוגנים שנמצאים בשפכים שמקורם בצואה יימצאו בבוצה, אלא אם כן הם הושמדו בתהליך טיהור השפכים, אבל זה חלק קטן מאוד מהם.

המתכות הכבדות הן מזהם נוסף שנמצא בבוצה. המקורות הם מגוונים: מתעשייה, מרפואה, ואפילו משימוש ביתי במים במדי-חום בצנרת האספקה הביתית. רשימה אחרת של מזהמים הם חומרים אורגניים-סינטטיים שהאירופיים קצת מוטרדים מהם. ברור שחלקם כבר לא מהווים בעיה כי בארצות-הברית הורידו אותם מרשימת החומרים המזהמים המסוכנים בבוצה, אבל הם קיימים, ומקורם בתעשייה.

הם הורידו אותם משום שהם לא קיימים או משום שהם חושבים שהם לא מסוכנים?

הורידו אותם כי הם לא מהווים איום.

חדש לי מה שאתה אומר.

צריך להבהיר, הם לא מהווים איום כמקור בבוצה.

ודאי.

ודאי, הם ודאי מהווים איום באוויר.

בבוצה הם אינם מהווים איום סביבתי.

למה? אם זה מפוזר בחקלאות אני לא יודעת למה.

הרעיון ליישם בוצה בחקלאות הוא למעשה להפוך חומר שמהווה מטרד למשאב. היתרונות הם שזה נותן מענה למחסור הכרוני שלנו בנפח הטמנת אשפה; מקיים את עיקרון המחזור; מחליף דשנים כימיים שיש משקל לא מבוטל להשלכות הסביבתיות שלהם, גם ההפקה שלהם, השינוע והיישום שלהם בשדה. זה נושא שדי מתעלמים ממנו; מבחינה כלכלית, זה חסכוני לעומת החלופות לסילוק בוצה: שרפה, הטמנה וכו'.

כדי שנוכל להביא בוצה לשימוש חקלאי צריך להכשיר אותה: קודם-כל להשמיד או להפחית עד למינימום את הפטוגנים, שמסוכנים לבריאות הציבור; להפחית את רמות המתכות הכבדות, אבל זאת פעולה שמתבצעת לא במכוני הטיהור, אלא במקור – במפעלים עצמם, בתורמי המתכות לשפכים; וצריך לייצב אותה. תהליך הייצוב הוא תהליך עיכול א-נאיירובי בדרך-כלל שמפחית את הסירחון, ותהיה מצע קטן יותר להתפתחות זבובים.
לסיכום, הסיכונים הפוטנציאליים בבוצה ביישום במינונים לא נכונים או חורגים: זיהום מקורות מים בעודפי חנקות. החנקן שבבוצה הופך לחנקה, חומר יציב שמחלחל ועלול לזהם מקורות מים; אם הבוצה ניגרת או מגיעה עם נגר הגשמים למקורות מים עיליים: נחלים, כינרת, היא עלולה לגרום להתפתחות אצות כי היא, למעשה, מכילה את אותם נוטריינטים; חדירה של מתכות כבדות גם למי תהום, גם לקרקע ומהקרקע לגידולים, לשרשרת המזון ואלינו, כמובן; הפצה של מחלות זיהומיות גם לאנשים שמתעסקים בזה, המובילים, המפזרים בשטח החקלאי, ואולי גם חלק מהמזהמים היציבים – לצרכנים של אותה תוצרת חקלאית; הבעיה האחרונה היא בעיה חקלאית של עודפי חנקן, עודפי נוטריינטים שיכולים להשפיע לרעה על הגידול עצמו, לא על מי התהום או הקרקע.

הערך ההזנתי שיש לה – מחליפה דשנים כימיים בחקלאות; יש בה גם ערך של שיפור מבנה הקרקע במובן של טיוב הקרקע, הקרקע נעשית אוורירית יותר, עם אחיזת מים טובה יותר. כך התנובה מאותה חלקה היא גבוהה יותר; אני אראה בהמשך ניסויים שמראים את זה; וכמובן, היא מחליפה את התשומה החקלאית השנייה, את הדשנים הכימיים שגם אתם יש בעיה.

אם לקראת 2010 נייצר כ- 115 אלף טון חומר יבש בוצה, והמינון, לפי מגבלת החנקן הוא כטון וחצי בוצה לדונם לשנה אנחנו צריכים 80 אלף דונם בשנה כדי ליישם בהם את כל הבוצה שנייצר.

אתה מדבר על בוצה מסוג א', אני מניחה.

א' ו-ב'.

איך אפשר לדבר על א' ועל ב' באותה נשימה?

תכף תראי את ההבדל.

את ההבדל אני יודעת, אני פשוט לא מבינה איך אתה יכול לדבר על זה באותה נשימה כי הפערים עצומים.

מאיזו בחינה הפערים עצומים?

מבחינת כל מה שזה מכיל: פטוגנים וכו'.

ההבדל הוא רק בפטוגנים, בשאר זה מכיל אותו דבר.

אנחנו מציעים בתקנות כיוונון של כל הבוצות מסוג א' עם מתן אפשרות לתקופת מעבר עד להתארגנות המט"שים להפקת הבוצה. למעשה, אנחנו מכוונים לבוצה סוג א'.

זה ברור לי. ההתייחסות ל-ב' לא מצאה חן בעיניי, ואנחנו נדבר על זה כשנגיע לכך.

ההבדל בין א' ל- ב' ברור: בארץ כדי להפוך מ- ב' ל- א' השיטות הן קומפוסטציה; בבית-שמש מופעלת שיטה אחרת, N-VIRO, שיטה אמריקנית שבה הבוצה מעורבבת עם גיר, פה עושים את זה עם אפר כבשני מלט מנשר, ועוד שיטות שלא מיושמות פה. מי שמעבד היום בוצה מסוג ב' לסוג א' בארץ הוא מט"ש בית-שמש בשיטת ה- N-VIRO ושתי חברות שקמו לאחרונה כדי לטפל בבוצה: "אלרן", ו"דלילה".

אם נהפוך את כל הבוצה שאנחנו מייצרים לבוצה מסוג א' הקומפוסטציה בערמות פתוחות, השיטה ששתי החברות שמטפלות בבוצה נוהגות לפיה, תעלה 46 מיליון שקל לשנה. ה- N-VIRO, שהיא השיטה השנייה שמקובלת בארץ הייתה עולה 74 מיליון שקל בשנה לו כל הבוצה הייתה הופכת לסוג א'. יש כל מיני ניו-אנסים של עלויות הובלה כי בחלק מהשיטות הבוצה מקבלת נפח גדול יותר, ובחלק מהשיטות היא מקבלת נפח קטן יותר, אבל עקרונית בין 45 ל-75 מיליון שקל בשנה הן עלויות שדרוג כל הבוצה מסוג א'. סמדר היא החברה שמשווקת את הבוצה שמיוצרת במט"ש בית-שמש כבוצה מסוג א'; אתר "דלילה" הוקם בצפון הנגב סמוך לצומת מסמיה. הוא קם לפי כל הסטנדרטים שדרשנו: איטומי קרקע, קליטת תשטיפים מהאתר; אתר "קומפוסטרל" בצפון בשטח של קיבוץ יגור צמוד למט"ש חיפה. יש בו אותה צורה של איטומים וסלילה, איגום תשטיפים והכלים שמהווים את הבוצה. המשרד לאיכות הסביבה מלווה ומשתתף במימונם של מספר ניסויים שמתבצעים בעיקר ברשות שעם – שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות – בעיקר בנגב, למעט אחד שמתבצע בעמק יזרעאל, ובודקים יישום של בוצה הן מסוג ב' והן מסוג א' בשיטות שונות ובמינונים שונים בגידולים חקלאיים, בעיקר חיטה. התוצאות די מבטיחות, אפילו בעיקר בבוצה מסוג ב' בגלל ערכי הנוטריינטים שיש בבוצה, חנקן וזרחן. התוצאה נראית אפילו ויזואלית: בחלקה השמאלית יושמה בוצה במינון של 5 קוב לדונם, ובה רואים שהשיבולים גבוהות יותר ודשנות יותר. לעומת הביקורת יש הפרשים של עד 25% יותר ביבולים בכל מיני פרמטרים שזה נבדק: משקל הגרעינים לדונם, מספר הגרעינים לדונם וכדומה.

לסיכום, אנחנו טוענים שאפשר לסלק בוצת שפכים לחקלאות כחלק מתכנית הדישון כמחליפת דשנים אחרים, להקפיד על מה שצריך כדי לעשות אותה ראויה ליישום בחקלאות, זאת-אומרת ייצוב ורמה נמוכה של מזהמים. מבחינה תברואית, יש עדיפות לסוג א' כי היא מכילה פחות פטוגנים, אבל מהבחינה הזאת בלבד, כי העיבוד לקומפוסט אינו מפחית את ריכוזי המתכות, החשש השני שיש מהבוצה. התקנות האלה קובעות את המגבלות התברואיות ליישום בוצה, וקובעות גם את המינונים שעל-פיהם אפשר ליישם בוצה בשטח.

תודה רבה. יש כאן מצגת קטנה להשלים.

התקנות האלה החלו להיוולד לפני 10 שנים. הייתה בשעתו התלבטות בין אנשי משרד הבריאות לבין אנשי המשרד לאיכות הסביבה על הדרך שבה יוכנו התקנות: במשותף או כל משרד בנפרד. ההסכמה העקרונית שהושגה בשעתו הייתה שהתקנות יוכנו בידי המשרד לאיכות הסביבה, ובלבד שיוטמעו בהן הדרישות של משרד הבריאות, ואכן כך הוא. בנוסח שמונח בפני הוועדה הושגה מטרתנו.

נקודת המוצא היא שטיפול בשפכים כולל גם טיפול בבוצה, ובוצה סוג ב' אינה נקראת טיפול בשפכים.

זה מה שלא הבנתי, למה מתייחסים לזה באותה נשימה כי זה משהו שלא עבר טיפול בעצם.

לכן הדרישה שלנו בהסכמה עם איכות הסביבה היא שצריך לעבור לבוצה סוג א'. ברור שבגלל נסיבות השעה נצטרך לתת תקופת מעבר להסתגלות. אבל התפיסה העקרונית היא שהטיפול בבוצה הוא חלק מתהליך הטיפול בשפכים בכלל, ולא רק טיפול בוצה כשלעצמו.

בהצגה שהוצגה קודם לא ניתן, לטעמנו, הדגש התברואי והבריאותי. העברת הבוצה מרשימה ב' לאיכות א' כדי לחסל את כל הפטוגנים והטפילים בעלי כושר שרידות מאוד גבוה היא כורח בל-יגונה. התהליכים השונים שפורטו קודם נותנים מענה לכך. צריך להדגיש, עדיין קיים חשש בבוצה סוג א' לזיהום מי תהום אם לא יהיה יישום קפדני, לפי הנחיות, כי המתכות הכבדות עדיין נמצאות. אנחנו והמשרד לאיכות הסביבה מטפלים בזה במישורים אחרים מנסים למנוע את הגעת המתכות הכבדות לשפכים מלכתחילה.

כמה מילים עלינו: קבוצת שחם היא חברה פרטית, 25 שנה בתחום המחזור. יש לנו אתר בגבעת עדה, אתר "דלילה" באזור כפר-מנחם. אנחנו מייצאים דשנים אורגניים למערב אירופה ולמזרח הרחוק. מבחינת טכנולוגיה, אנחנו הקמנו מפעל בקליפורניה ומפעל לאתר בקומפוסט במצרים. המפעל בגבעת עדה מתפרש על פני 100 דונם, ומטפל בעיקר בזבל בעלי-חיים.

בשנת 2003 המערכת שלנו טיפלה ב- 156 אלף קוב שבנוי מ- 31 אלף קוב זבל בקר, 38 אלף קוב זבל עופות, 20 אלף קוב גזם, 35 אלף קוב בוצה ו- 32 אלף קוב אשפה ביתית. גם בנתונים בינלאומיים זה נחשב כנתונים מרשימים לחברה אחת שמטפלת בכאלה כמויות. ב- 2003 היה גידול בבוצה ובגזם לאשפה בגלל הפעלת אתר "דלילה" לעומת 2002.

כופתיות דשן אורגנו ואורגנו-מינרלי לשוק המקומי ולייצוא, קומפוסט ותערובות קרקע.

בהשוואה בין השיווק ב- 2002 לבין 2003: 30 אלף טון כופתיות; 25 אלף קוב קומפוסט; סדר גודל של 22 אלף קוב מצעים; מצעים לתפוחי-אדמה כמעט עשרת אלפים; חומרים אחרים – כשבעת אלפים.

אתר יגור שגודלו כיום 30 דונם, ובהרחבה ל- 40 דונם נוספים; אתר "דלילה" – 45 דונם עם היתר בנייה ל- 100 דונם; מכון בית-שמש בשיטת N-VIRO.

כמות הבוצה – 80% רטיבות 550 אלף טון. בשיטת הקומפוסטציה השטח שנדרש הוא 300 דונם. נאמר כבר שהיום יש סדר גודל של 100, אז אנחנו מוכנים לטפל בכל כמויות הבוצה, ואפשר לטפל בזה.

זאת-אומרת שהיום כבר אפשר כי עוד אין לך שפד"ן.

תוך חצי שנה אנחנו יכולים להתארגן לזה.

אם לוקחים את כל 550 אלף טון ועושים לזה תהליך קומפוסטציה בגמר התהליך יהיו 250 אלף קוב. מבחינת שטח חקלאי הנדרש לטיפול בבוצה מדברים על קוב לדונם לחיטה; כשמדברים על מטעי תפוחי-אדמה, למשל, מדברים על 4 קוב לדונם. כממוצע אני מדבר על 2 קוב לדונם כדי לטפל בכל הכמות הזאת, ובסך-הכל: 130 דונם שטח חקלאי נדרש.

בישראל יש כיום 3,480,000 שטחים חקלאיים עם חלוקה של 39% שטחי בעל ו- 18% גידולי שדה בהשקיה. כלומר אין בעיה למצוא בשטח כזה את אותם 130 אלף דונם שצריך לטפל בבוצה. בענף טיפול הבוצות קיימות החברות הבאות: "אלרן", "תשתיות אקולוגיה", "שחם" גבעת עדה, חברת נשר בנושא של ה- N-VIRO. אני משער שעם כניסת התקנות ייכנסו חברות חדשות לענף.

תוך שנה השוק יכול להיערך לקליטת כל כמות הבוצה הזמינה כיום – 265 אלף טון; תוך שנתיים ואף פחות השוק יהיה ערוך לקליטת כל הבוצה, כולל השפד"ן.

לגבי עלויות בשטח, אם מניחים את N-VIRO בצד זה נושא של פיזור בשטח ועיבוד. ההובלה היא אותה הובלה, לא משנה אם מובילים לשטח או לאחד האתרים המורשים. עלות הפיזור בשטח נעה בין 20 ל- 30 שקל לטון, לעומת עיבוד במכון טיהור מסודר שמקבלים 40 שקל לטון. ההפרש בין עיבוד לסוג א' לבין עיבוד לסוג ב' הוא בסך-הכל 15 שקל לטון. במספר מכונים בכפר-סבא ובהוד השרון עדיין מפזרים את החומר שלהם בשטח, אם סדר הגודל הוא 15 שקל לטון אנחנו מדברים על עוד 109 אלף שקל בשנה; בנתניה שבה יש מכון יותר גדול זה 260 אלף שקל בשנה; בירושלים – 300 אלף שקל. כל ההפרש בטיפול הוא של 330 אלף שקל בשנה.

לגבי התקנות, הטיוטה שלהן היא מתחילת שנות ה- 90, ואז השוק לא היה עדיין ערוך לקליטה ולטיפול בבוצה. היום כשיש כבר שלוש חברות שמטפלות בבוצה מן הראוי לקצר את תקופת התחלת הטיפולים.

מקריאה את תקנות המים: עמוד 1.

"אזורי מגן" – כמשמעותם בתקנה 6 (ב) לתקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתייה), התשנ"ה – 1995;

אני הייתי רוצה לקבל על זה הסבר.

יש למשרד הבריאות תקנות שמטרתן להגן על קידוחי מי שתייה. אזור מגן א' הוא אזור הקידוח עצמו; אזור מגן ב' הוא הסמוך יותר; ו- ג' הוא רדיוס רחוק יותר. אין בתקנות קביעות של מרחקים כי זה מחושב לפי נוסחה של קוטר הקידוח.

אני רואה שיש בתקנות שבאזורי א, ב, ג אזור יש מרחקים שונים.

בתקנות האלו.

לא. בתקנות בריאות העם יש אזורי מגן א, ב, ו-ג'.

אזור מגן א' קשיח לחלוטין משום שהוא אזור הקידוח. הרדיוס של אזורי ב' וג' והקוטר שלהם נגזר משורה של פרמטרים הידראוליים שהם ספציפיים לכל קידוח. עקרונית יש הבדלים בין קידוחים באקוויפר ההר לבין קידוחים באקוויפר החוף, ומדובר על מאות מטרים מנקודת הקידוח.

אז כשכתוב "אזורי מגן", וזה לא מפורט, זה אומר שלכל מקום זה יתאים?

כן.

הבנתי.

מקריאה מתוך תקנות המים, החל ב"אריזה".

"בוצה סוג ב'" – בוצה מיוצבת שהממוצע הגיאומטרי של הריכוז החיידקים מסוג קוליפורמים צואתיים, שנקבע לפי שבע דגימות לפחות, קטן משני מיליון MPN או CFU לגרם אחד של חומר יבש;

אני רוצה לדבר על בוצה סוג ב'. זו בעצם בוצה מיוצבת, היא לא עברה שום טיפול.

חוץ מזה שהיא מיוצבת יש הורדה ניכרת בפטוגנים. את רוב הפטוגנים מורידים בתהליך של קבלת בוצה סוג ב', ואחר-כך יש השלמות להעברת בוצה סוג ב' לסוג א'.

גם מבחינת פטוגנים היא מכילה.

ודאי, אבל זה פי מיליארדים פחות ממה שיש בבוצה גולמית.

זה תחילה של תהליך, זה לא תהליך שהושלם.

יש ירידה בערך בשבעה עד תשעה סדרי גודל בריכוז הפטוגנים במעבר מלא-מיוצבת למיוצבת.

אבל מה ההבדל בהגדרה של "בוצה מיוצבת" לבין בוצה סוג ב'?

בוצה סוג ב' וגם בוצה סוג א' זה רק בוצה מיוצבת. תהליך ייצוב הבוצה ותהליך הורדת הפטוגנים הם דברים שונים. מטרת הייצוב את הבוצה הוא מניעת ריח.

בקיצור, הבוצה המיוצבת נמצאת בכמות של חיידקים פי שבעה מאשר בוצה סוג ב'?

לא. אין קשר בין בוצה מיוצבת---

אתם אומרים שבוצה גולמית שיצאה עכשיו מטיהור השפכים מכילה פי שבעה חיידקים מאשר בסוג ב'. זאת-אומרת שכשיש בוצה מיוצבת שרק עברה ייצוב היא עדיין מכילה פטוגנים ברמות הכי גבוהות כמו במקור.

לא. בפועל בתהליך ייצוב הבוצה אנחנו מקבלים במקביל ירידה של פטוגנים.

בכמה זה יורד?

בסדר גודל של 5 עד 7.

אני עדיין לא מצליחה להבין בין "מיוצבת" ל"סוג ב'".

ההבדל בין סוג ב' לבוצה מיוצבת הוא שסוג ב' הוא בוצה מיוצבת שמכילה ריכוז---

אני הבנתי, אבל שאלתי בדיוק הפוך. אני רוצה לדעת מהי כמות החיידקים שנמצאת בבוצה מיוצבת.

אין הגבלה בבוצה מיוצבת.

זה בדיוק מה שאמרתי, אם אין הגבלה זאת-אומרת שזה בערך כמו במקור.

לא. תהליך ייצור הבוצה מתחיל בתהליך טיהור השפכים שבאחד השלבים המאוחרים שבו יש הפרדה בין חומר אורגני מרחף, לרבות חיידקים ותרחיף, וירוסים וטפילים, לבין הקולחים. כך יש שני זרמים: זרם אחד של קולחים שהוא כמעט אך ורק מים; זרם אחר שהוא עשיר במוצקים יחסית, וזו הבוצה. מתחיל מסע שעובר הסמכה ושיקוע והוצאת מים, ואז מתקבלת בוצה עשירה במוצקים, מאוד מסריח משום שהוא יוצא מהמכון, מאוד מושך חרקים וזבובים, ומאוד עשיר בפטוגנים.

איך אתה מכנה אותו?

זו בוצה גולמית בלתי מיוצבת. הבוצה בעולם בתהליכים נורמליים עוברת תהליך ייצוב שמטרתו הוא הפחתת חומר אורגני נדיף שגורם במישרין ובעקיפין גם למטרדי ריחות וגם למשיכת זבובים וחרקים אחרים. אם אנחנו מתייחסים לשני הפרמטרים האלה של ריח וחרקים, בוצה שאינה מהווה מטרד חריף נקראת מיוצבת. ועדיין, כשאמרתי "מיוצבת" לא אמרתי כלום לגבי ריכוזי פטוגנים. אנחנו מדברים על מישור התייחסות אחר שמדבר על ריכוזי פטוגנים, וכמובן יש קשר בין ייצוב לבין ריכוז פטוגנים, כי בתהליך הייצוב של פירוק החומר האורגני הוא נעשה גם על-חשבון תאי מיקרו-אורגניזמים. הם עצמם עוברים פירוק אוטוליטי או תהליכים של טריפה על-ידי פרוטוזואים כאלה ואחרים. אז אנחנו מקבלים פחות פטוגנים בריכוז ל- 100 ליטר או לגרם. אם אנחנו מדברים על מושגים מדודים, רואים שיש כמה תהליכי ייצוב, והתוצר הסופי שלהם יכול להסתיים בריכוזים שונים. כאן אנחנו מגיעים לריכוז הפטוגנים. ואז בוצה שנקראת "בוצה סוג ב'", מוגדרת כאן כבוצה שהיא עדיין יחסית עשירה בפטוגנים, אבל מהווה ירידה של 7 סדרי גודל לעומת הבוצה הגולמית, ויש בוצה סוג א' שבה ריכוזי הפטוגנים הם כבר נמוכים. האם הבהרתי את העניין?

הבנתי. פשוט במיוצבת אתה לא מתייחס לכמות הפטוגנים.

נכון.

אף על פי שאני חושבת שאפשר היה גם לתת רמות שונות ולדעת---

כי אין קורלציה של אחד לאחד בשני הדברים.

מקריאה מתוך התקנות: "השר".

"חומר נדיף" – חומר המצוי בבוצה והמתנדף לאחר חימום החומר היבש בטמפרטורה של 550 מעלות צלסיוס, בנוכחות חמצן, לפי השיטה הקבועה בספר 1 והמוסברת בספר 4;

לגבי החומר הנדיף, זה מתקבל בשריפה, אני מבינה.

ב- 550 כן. תנור שריפה מה שנקרא. זה תהליך בדיקה ולא ייצור.

איפה נכנס החומר היבש במדרגות האלה?

לא קשור בכלל. זה מוזכר לגבי ריכוזים בחומר יבש. אם אנחנו בודקים ריכוזים של מתכות כבדות בבוצה, בחומר רטוב תקבלי ריכוזים נמוכים כי רוב הנפח הוא מים.

זה גם קשור לתהליך הבדיקה, בעצם.

זו סטנדרטיזציה של תהליך הבדיקה.

מקריאה מתוך התקנות: "חנקן כללי".

"מפעל טיפול בשפכים" – מערכת מתקנים לטיפול בשפכים עירוניים או שפכים שמקורם בבעלי חיים או בתעשיות העוסקות בעיבוד או ייצור מזון המיועדת להפחתת ריכוז המזהמים בהם, לרבות מערכת מתקנים לטיפול בבוצה;

גברתי יושבת-הראש, אני מבקש להציע להוריד מההגדרה כאן את האזכור המפורש של תעשיית המזון. התקנות האלה מכוונות בראש ובראשונה למכוני טיהור השפכים העירוניים ולשימוש בבוצות המתקבלות בתהליך טיהור השפכים האלה. היו לנו מספר שיחות לפני-כן עם אנשי המשרד לאיכות הסביבה, ואני לא חושב שיש להם התנגדות לנושא הזה. אם התקנות האלה יחולו על תעשיית המזון או על תעשייה באופן כללי, יש לנו הרבה מה להגיד בנושא הזה משום שהתקנות האלה מעולם לא נדונו אתנו בתהליך שהוסכם עליו במשרד לאיכות הסביבה, לכן זו הצעתי.

בכל עשר השנים האחרונות.

אמת.

יש פה אי-הבנה. אנחנו לא מדברים על גזרה על התעשייה, אלא להיפך. מדובר על מקרה היפותטי נכון להיום, שבו תנובה באחת המחלבות שלה תקים מפעל לבוצה משופעלת שייצר בוצה, והשאלה היא מה היא תעשה בו. בררת המחדל שעומדת בפניה כיום היא לפרק אותו למטמנה. זה דבר יקר, ודאי יהיה יקר יותר בעתיד. לטעמנו, גם אם הבוצה ההיפותטית של מחלבת תנובה תעמוד בתקנות האלה היא תהיה כשרה וכשירה לשמש כדשן אורגני, ועלויות הסילוק שלה תהיינה נמוכות יותר. אם התעשייה לא מעוניינת בהטבה הזאת, אז בבקשה, אבל לדעתי, ההתנגדות שהובעה כאן פוגעת באינטרסים של התעשייה, ולא להיפך.

ממילא התעשיות אחרי טיפול מוקדם מגיעות למתקן. זו לא גזרה ספציפית לתעשייה, זה אחד התורמים.

לא. שפכים עירוניים מוגדרים בתקנות כשפכים שיכולים לקלוט גם שפכי תעשייה, ואנחנו לא נבהלים מזה בתנאי שהשפכים העירוניים עומדים בסטנדרטים של מתכות כבדות. אנחנו מדברים על מצב שבו יש מפעל מזון שמייצר בוצה, להבדיל ממפעל מתכת. לא נסכים שבוצה של מפעל מתכת תופנה לפיזור דשן חקלאי, לעומת זאת בוצה של מפעל מזון שמיוצר כבוצה נפרדת – לא כבוצה של מט"ש השפד"ן שמקבל גם תעשייה של שמרים, אלא מפעל שיחליט על בוצה משופעלת ובוצה עודפת ומיוצבת שתהיה סוג ב' או א' – אין לנו התנגדות שתשמש כדשן. זה בעד התעשייה, זו לא גזרה על התעשייה, זה מאפשר לתעשיית לפנות את הבוצה של תעשיית המזון גם בדרך הזאת.

אין לי בעיה עם מה שאומר ד"ר בראור. זה שלמשרד לאיכות הסביבה אין התנגדות שהבוצה הזאת תשמש כדשן זה יפה, אבל זה לא מה שכתוב בתקנות. התקנות מחייבות את סילוק הבוצה בידי המפעיל לדשן.

לא נכון.

נגיע לזה. כך אני מבין את התקנות, אנחנו עוד לא הגענו לסעיף הספציפי. אני מציע בכל-זאת, שבהגדרה של מפעל לטיפול בשפכים יושמט האיזכור המפורש של תעשיית המזון. אם עוצרים אחרי "מערכת מתקנים לטיפול בשפכים עירוניים", ואחר-כך מגדירים מה זה שפכים עירוניים, ההגדרה הזאת מספיק מפורשת ומספיק רחבה כדי לכלול את כל מה שיחול עליה.

אני מציעה שנמשיך הלאה, ואז נחזור ונראה איפה קיימת סתירה.

מקריאה את התקנות: "מקור מים".

"מתכות כבדות" – מתכות כלליות (Total metals) שריכוזן נקבע לפי השיטות הקבועות בספר 1;

זה לא מתכות כלליות, אלא מתכות כבדות. יש להן הגדרה, והן מנויות בפירוט בתוספת. נשמטה פה המילה "כבדות".

אני מציעה להוסיף את זה.

"מתכות כבדות כלליות (Heavy metals).

וזו ההגדרה באנגלית?

מתכות כבדות, לפי ההגדרה הכימית זה מה ששוקע עם סולפיד. דברים אחרים שלא שוקעים עם סולפיד הם לא heavy metals.

נכון, אבל בגוף התקנות עצמן אנחנו מפנים לרשימה קונקרטית. בתוספת הראשונה של התקנות אנחנו מפנים לאותן מתכות שהן בעלות העניין מבחינתנו.

שיהיה כתוב "המתכות המנויות בתוספת הראשונה".

אני לא אתנגד לזה.

זאת-אומרת שבספר 1 יש רשימה ארוכה יותר מאשר מה שנותנת התוספת הראשונה?

כן. אנחנו מציעים להפנות לתוספת הראשונה.

נוסיף את עניין התוספת הראשונה בהגדרה.

"מתכות כבדות" – מתכות כבדות כלליות (Heavy metals) שריכוזן נקבע לפי השיטות הקבועות בספר 1 כמו בתוספת הראשונה;

"סילוק בוצה".

"שפכים עירוניים" – פסולת המורחקת בהזרמה, שמקורה בבתי מגורים בעירייה, מועצה מקומית או איגוד ערים שמתפקידיו התקנת ביוב או החזקתו, ולרבות שפכים וקולחים שמקורם בתהליכים תעשייתיים או גידול בעלי חיים המחוברים למערכת הביוב העירונית;

פה לא כלולה ההגדרה של תעשיית המזון?

נאמר כאן שמותר להשתמש בבוצת שפכים עירוניים גם אם השפכים העירוניים האלה מכילים רכיב שמקורו בתעשייה. זה נכון כמעט לגבי עיר בישראל, אני לא מכיר הרבה ערים שאין להן שום אלמנט של תעשייה שמזרימה שפכים תעשייתיים. לעומת זאת, מר באסל התייחס קודם לכך שהבוצה עשויה לנבוע מתהליכי טיהור שפכים של מפעל תעשייתי לייצור מזון, ואין מיהול עם שפכים עירוניים.

כלומר, שהוא לא זורם למט"ש, אלא מייצר בוצה בעצמו.

אז למה שנוציא את זה? סך-הכל האינטרס שלנו הוא שגם בוצה כזו תטופל.

כן, נכון. אבל היא יכולה ללכת להטמנה. מבחינתנו זה לא אסון גדול אם היא תלך להטמנה, אלה לא נפחים גדולים.

ההטמנה באה לשפר, כי אנחנו מתכוונים לשדרג את זה כי ההטמנה היא פחות סביבתית.

אני מסכים. מבחינה זו אנחנו מאפשרים את סילוק הבוצה הזו.

אבל אתה לא מדבר על האג'נדה שלך שאתה רוצה להגיע לחובה יותר סביבתית.

לא לכך התקנות האלה התכוונו. אנחנו רואים פה מצגת עם הכמויות של הבוצות שמקורן בשפכי מכוני הטיהור העירוניים, ועל-כך התקנות האלה נבנו. להכניס פה בדלת האחורית את נושא תעשיית המזון זה בעייתי.

אני שוקלת את העניין.

מבחינת משקל באחוזים – זניח לחלוטין. אין שום סיבה שזה יגזול את זמננו פה כי הרווח הסביבתי אינו שקול כנגד בזבוז הזמן וכוסות הקפה.

זה נתון שצריך להתייחס אליו.

גברתי, אין לנו שום בעיה להסדיר את נושא הטיפול בבוצות תעשייתיות, אבל לעשות את זה בתקנות נפרדות. אין לנו שום בעיה לספק את כל הנתונים.

הוא יורה לעצמו ברגל, ואני אתן דוגמה. מפעל אמניר, מפעל תעשייתי לכל דבר, מייצר נייר וגם מייצא. יש לו בוצה שאינני יודע מה היקפה, אבל זו כמות של כמה אלפי טונות בשנה. משתמשים בה לחקלאות, אז מה אתה מציע,שלא ישתמשו בה לחקלאות? זו בוצה שאין בה פטוגנים, אבל מכל הבחינות האחרות לא הייתי משתמש בה, כי מעט מאוד חנקן, הרבה מאוד פחמן, בעיה של סירחון קשה מאוד בגלל תהליכים של התפרקות החומר האורגני. זאת בוצה שאם מייצבים אותה כהלכה אפשר להשתמש בה. אני לא הייתי משתמש בה בשדה שלי, אבל לשיטתך, אולי כדאי להוציא אותה ולתקוע את אמניר עם הבוצה הזאת.

אם באמת הכמות מאוד זניחה, אז לא צריך להתמקד על כך.

אני לא חושב שצריך להפריד את הטיפול בשפכים ובבוצות לסקטורים.

זה מה שנעשה פה. אותן בוצות שאין בהן בעיה של רעילות, של מתכות כבדות ושל חומרים אורגניים רעילים, דינן כדין בוצת שפכים עירוניים. לכן שמו את זה ביחד.

אמרת זניח, אפילו בזלזול לגבי הזמן פה, אפשר לקבל מספרים?

אני אסביר למה. אני לא מכיר יותר משני מפעלים שמתכננים מערך לטיפול בבוצה משופעלת שיוצר בוצה בכמויות גדולות בתעשיות המזון. למעשה, מדובר כאן על אופציה למקרה כזה, שתהיה לו תשובה בתקנות. לכן אני אומר שזה זניח, כי אנחנו לא מכירים מפעלים כאלה. אני חושב שזה טוב לתעשייה, אבל משום מה היא החליטה להתנגד, וזו זכותה.

אז למחוק את הקטע?

זו המגמה, אבל אני מציעה בינתיים להשאיר את זה.

מקריאה: "תשטיפים".

"סילוק בוצה" 4. מפעיל יבצע פעולות כמפורט להלן:
(1) יסלק בוצה בהתקיים כל אלה:

א. הבוצה היא סוג א' או בוצה סוג ב'.

אני כבר לא כל-כך מבינה. אם המטרה היא להגיע לסוג א' מדוע אנחנו מדברים כל הזמן באותה נשימה על סוג א' ו-ב'.

המטרה היא לאו דווקא להגיע לסוג א'. מטרת התקנות היא להסדיר את סילוק הבוצה לחקלאות: או בוצה מסוג ב' שיש עליה מגבלות ביישום בחקלאות שנובעות מייחודה, או בוצה מסוג א'---

מעבר לזה. ראי סעיף 15 ב'. הסעיף אומר שמקץ 3 שנים אנחנו עוברים לבוצה סוג א'.

גם לזה יש לי הערה, אני חושבת שאפשר לקדם את זה אם אנחנו כבר ערוכים. חיכינו כל-כך הרבה שנים לישיבה הזאת, אז אני לא רואה טעם למשוך את זה עוד 4 שנים. מה אנחנו עושים פה?

הערכת מצב.

לכן רציתי את המצגת הזאת, להראות שהערכת המצב שאתם הצגתם איננה ריאלית. זה השתנה, כן ערוכים, למה לתת את הזמן? כל עוד משאירים את זה בלי טיפול ותיקון הנזק כבר קיים. אנחנו יושבים פה על דקויות איך לגרום פחות נזק, והנזק נמצא פה יום-יום עשרות שנים. סוף-סוף מביאים להתקדמות, משאירים את הטווח לחזור אחורה?! כל הרעיון הוא להתקדם. יש כבר תשתית לכך. אני מציעה לקצר את זה.

אין לנו התנגדות לקצר את המועד הזה; ההתפתחות האחרונה המאוד חיונית היא ששני מפעלים מרכזיים הרחיבו את שטחיהם, הם מסוגלים לטפל בדבר הזה, אין לנו עם זה שום בעיה. לפני עשר שנים כשהתחילו עם זה לא ראינו אפילו באופק מפעל, הדבר הזה התפתח ממש במהלך החודשים האחרונים, ואין שום מניעה לקצר.

אפשר להעיר בעניין הזה? אני ממשרד החקלאות, אומנם אני לא מייצג את המשרד, אבל אני מנהל המחלקה לכימיה של הקרקע והזנת הצמח במנהל המחקר החקלאי.

את מי אתה מייצג?

אני מייצג את האינטרס הציבורי. אני מנסה לייצג את הדעה המדעית. אני מתעסק יותר בנושא מאשר מרבית האנשים כאן, ורכשתי ניסיון מחקרי.

ההבדל היחיד בין בוצה סוג ב' לבין בוצה סוג א' הוא שבוצה סוג ב' עברה ייצוב מספיק כדי שלא יהיו מטרדים של ריחות וזבובים. היא כשרה לחלוטין לחקלאות. להיפך, מבחינת הנוטריינטים אנחנו צריכים לזכור שכאשר עוברים מבוצה סוג ב' לבוצה סוג א', כלומר, עושים קומפוסטציה של בוצה כלשהי אנחנו בעצם מנדפים לאטמוספירה בין חמשת אלפים לעשרת אלפים טון חנקן ובין 30 ל- 60 אלף טון פחמן שחלקו כ- Co2 וחלקו כמֶתָן גם בתהליכי קומפוסטציה וגם בתהליך הייצוב. כלומר, כשאנחנו מדברים על ייצוב בוצה צריך לזכור שזה לא תהליך שהוא אינהרנטי לחלוטין מבחינת הסביבה, אלא יש לו מחיר סביבתי. אנחנו מסלקים את הדשנים האלו לאטמוספירה וצריכים להחזיר אותם לקרקע כי החקלאי בסופו של דבר צריך את החנקן ואת הזרחן, ומה שאנחנו מסלקים לאטמוספירה אחר-כך נשנע, נייצר, זו תהיה עלות של אנרגיה, ו"תרומה" לזיהום האטמוספירה, ואחר-כך אנחנו משקיעים אותו דבר בקרקע. מבחינת הרמה בקרקע, המצב נכון לגבי זיהום וחנקות; אין הבדל בין דישון רגיל לבין דישון בבוצות. בעצם, ההבדל הוא רק במיומנות של החקלאי.

למה אתה חותר? מה ההצעה שלך?

אני חותר לכך שצריך לחשוב גם על העלויות הסביבתיות של תהליך הייצור, והיכן שאפשר ומוצדק להשתמש בבוצה סוג ב' ראוי להתיר. נאמר שיש כ- 4 מיליון דונם ראויים לעיבוד חקלאי, כמחציתם בגידולי שדה, בפאלחה בלתי מושקית, שטחי מזרע. המזרע בארצנו, לצערנו אינו מיוצא, אלא לצורכי פנים בלבד; לשטחים האלה יש ערך רב ליישום של בוצה, הם לא יוכלו לשלם קומפוסט, ויישום הבוצה מעלה את האיכות החקלאית והכלכלית של יבול החיטה. 80 אלף דונם אנחנו צריכים לשנה; יש לנו די שטחים לא לחזור לאותו שטח יותר מאשר פעם ב- 10 שנים, רק לצורכי מזרע ובטיפול בבוצה סוג ב'. היכן עוד בעולם מחייבים להשתמש בבוצה סוג א' חוץ מאשר במדינת-ישראל? אני לא חושב שיש בהרבה מקומות. כשמשתמשים בבוצה סוג ב' ישנן מגבלות על סוג הגידולים ועל משך הזמן שמותר לאסוף את היבול לאחר יישום הבוצה.

השאלה היא אם אפשר לפקח על העניין?

השאלה היא האם אפשר לפקח על כל דבר. אנחנו לא צריכים לעשות מאנשים פושעים מראש. צריך לתת קרדיט גם לאנשים גם לאנשים שעוסקים בעיבוד וגם למשתמשים בבוצה כדי שלא ירצו להמריד את ערך העיבוד שלהם או לפסול אותו.

הלוואי שהיה כך.

הלוואי שהיה כך בכל תחום.

לא נעים, אבל הדברים חייבים להיאמר. אנחנו עוסקים בעיקר בצואת אדם. הטיפול צריך לשבור את הקשר ההומני. כל המיקרו-אורגניזמים, הפטוגנים והחד-תאיים מקורם באדם, וכל התהליכים האלה שמדברים על ייצור ובוצה סוג ב' וסוג א' – מטרתם לשבור את הקשר ההומני. זו לא שאלה של אמונה בטוב לבו של האדם. משרד הבריאות מפקח על מאות מיליוני קובים ומאות אלפי דונם של גידולים חקלאיים שמושקים בקולחין. שם יש אפשרות לפקח משום שכשהולכים בעקבות הצינור מגיעים למאגר. בבוצה זה שונה: ברגע שמעמיסים את התפזורת על גבי משאית, זה הולך ממקום א' למקום ב', ובוצה סוג ב' שיועדה לחיטה תגיע אחר-כך לחסה ולפטרוזיליה. לכן הערת המפתח הראשונה הייתה שצריך להסתכל על התהליך כסיום הטיפול בשפכים; משמעו גם ייצור הבוצה כך שלא תהיה רעילה. בתקנות רואים שאמצעי הפיקוח מאוד כלליים, לא רצים אחרי שק הבוצה, אלא עושים את הפיקוח בשלב של פיקוח על המט"ש. לכן הכלליות של רמת טיפול סבירה הן סביבתית והן בריאותית זה הישג שצריך להגיע אליו.

אף על פי שאני מבינה שגם אותך לא מספקת בוצה סוג ב'.

אנחנו היינו אלה שתבעו להפסיק את השימוש בבוצה סוג ב'. נקודת המוצא הייתה שעד שאין תקנות, המט"שים לא מזדרזים להשקיע כספים בתהליכים מתחייבים לשדרוג בוצה סוג ב' לבוצה סוג א'. זאת הייתה הסיבה שנתנו זמן של שלוש שנים. נשאל את המשרד לאיכות הסביבה אם 3 שנים הם מספיק זמן.

הם הקדימו אתכם בהרבה.

בכלל לא. היו שיקולים לכאן ולכאן.

בוא נתקן את דבריי, בוא נגיד שהתהליך הואץ, ואני חושבת שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו לזה. אני מבינה שזה גם לרוחכם.

אין בעיה עם קיצור הזמנים, אבל מי שמסתכל מהצד של החקלאות מעלה את הצורך שלהם בבוצה כמשאב.

אותו דבר אני יכולה להגיד לך על השימוש במי קולחין שהוא בעייתי מבחינתי ברמות שמשתמשים ובסוג של מי הקולחין. קיימתי ישיבות על רמה של מי קולחין ורמה של סוג בוצה. זה בדיוק אותו דבר.

נכון.

אני ממשרד האוצר. אני רוצה להתייחס לקיצור לוח הזמנים. מכיוון שמעבר לבוצה סוג א' מיוצבת דורש גם השקעה וגם תוספת בלוח-הזמנים מצד רשויות מקומיות ומצד החקלאים המשתמשים, 3 שנים יאפשרו לכל הנוגעים בדבר להתארגן. כשמטילים עליהם את תוספת ההוצאה הזאת תוך פרק זמן של חצי שנה או שנה, גם אם אתם תהיו ערוכים לטפל בבוצה לא רשויות מקומיות ולא הצרכנים יהיו ערוכים להתמודד עם ההוצאה הזאת. זה משהו שצריך להיעשות בהדרגתיות. לכן צריך לשמור על פרק זמן של 3 שנים שגם אתם יכולים לחיות אתו וגם המשרד לאיכות הסביבה.

אני חושבת שלא. העלויות קטנות בסך-הכול, לא כמו שהצגת פה. איכות הסביבה בעניין הזה מאוד חשובה. התהליך הזה נמשך כבר הרבה זמן, ואי-אפשר להתייחס בביטול ל- 10 השנים האחרונות שהתהליך הזה נמשך שביל התקנות הללו. אי-אפשר לבטל את זה ולהתחיל מהיום כאילו התחלנו היום תהליך שאף-אחד לא יודע עליו וצריך להתכונן לזה. מתכוננים כבר לתהליך הזה, ואם ערוכים אז כן אפשר, בלי למשוך את הזמן.

במקומות שבהם זה דחוף וחיוני התקנות חלות כבר מהיום. במקום שבו אפשר לסבול 3 שנים נוספות שם המקומות שאפשר.

אני יועצת סביבתית. אני רוצה להתייחס לדברי משרד האוצר. לפי החישובים שלנו, התוספת השולית במעבר לקומפוסטציה תהיה, למשל בעיר כמו הוד השרון, 109 אלף שקל בשנה למט"ש. זה יוצא בערך בין 2-3 שקלים למשפחה בשנה.

יש לך עלות כוללת: בין 45 ל- 75 מיליון.

אתה צריך להוסיף את העלות הנוספת שהשדרוג מ- ב' ל-א'. העלות הנוספת היא בין 2-3 שקלים למשפחה בשנה. ברמה חודשית זה בערך חצי שקל.

יש רשויות מקומיות שזה יוצר להן בעיה קשה וחור בתקציב. לא מבקשים לוותר להם, לא מבקשים לפטור אותם מהתקנות האלה. מבקשים להשאיר את אותן 3 שנים כדי שיוכלו להסתדר, וגם זה רק במקומות שאפשר לתת 3 שנים דחייה.

כל המט"שים יודעים שמזה 8 או 9 שנים התקנות האלה נמצאות באוויר. 9 שנים זה זמן מספיק להתארגנות לעוד 3 שקלים במשפחה.

זה במקומות מסודרים שמפעילים את המט"ש, ובאמת משלמים כסף לאיגוד הערים. הבעיה ברשויות המקומיות היא שהן שהן בקושי מפעילות את המט"ש שלהן, אם יש להן בכלל.

צריך להתייחס למשהו קריטי ונקודתי. אם יש רשות שלא מסוגלת אפשר לתת הנחה או פתרון, אבל לא ללכת כללי ולסחוב את כולם עכשיו לפרק זמן ארוך נוסף. זה עוול.

לא מדובר על זה שכל הבוצה מסוג ב' תישאר ל- 3 שנים; מדובר על מקומות שבהם חושבים שההשפעה היא לא חמורה. דווקא אני לא מציעה להגיד שרשויות במצב סוציו-אקונומי קשה יהיו פטורות מהטיפול, ממש לא.

לא פטורות מהטיפול, אבל אם את אומרת שהן צריכות להתארגן והזמן יעזור להן, אז להן תהיה עזרה, אבל פטור לא יהיה לאף-אחד. ברוב המקומות כבר ערוכים לזה ומחכים לזה, אז אין שום סיבה למשוך את הזמן, לא יהיה לזה סוף.

אני מציעה לאשר מנגנון שבו רשויות מיוחדות יוכלו לנצל את פרק הזמן ל- 3 שנים של התארגנות.

או שנקבל נתונים ספציפיים על מקומות שלא. אני לא חושבת שצריך לעשות את זה באופן

לאו דווקא להגדיר רשויות, אבל להשאיר בהחלטה הגורפת הזו שכל הבוצות יהיו סוג א' פתח, לפי החלטת המנהל או מישהו אחר.

מי המנהל?

בדרך-כלל השר, והוא מנהל לצורך העניין. לפי החלטת המנהל, אפשר יהיה ליישם במקומות מסוימים בוצה מסוג ב'.

אבל אני רוצה שהתהליך יואץ.

אני מתכוון מעבר ל- 3 שנים. אם הכול הופך להיות סוג א' בלוח זמנים קצר אפילו, נפעיל את זה---

יותר נכון להגיע להסכמה לגבי תקופה שסביר להחליט לגביה על כניסה לתוקף.

את מנסה להוביל את זה אף על פי שאני חושבת שזה לא תהליך שצריך לעשות אותו. אני חושבת שלא יהיה כאן עניין של התארגנות כי אי-אפשר להתעלם מהתהליך הארוך שנעשה עד עכשיו. הדבר הזה לא צץ היום, ולכן אני לא חושבת שצריך למשוך.

פטורים למי שקשה לו לשלם אפשר לתת.

מי שמכיר את המטֶריה הזאת גם מצד הטיפול וגם מצד הרשויות, הרשויות נמצאות במצב מאוד קשה התשלום, והן לא משלמות לטיפול השוטף למט"ש. צריך להפריד בין משך הזמן עד היום לבין פרק הזמן מהיום ואילך כדי ליישם את העניין. זה צריך להיות זמן ריאלי. הוויכוח הוא לא האם צריך או לא, אלא על זמן ריאלי. כמו שאמר דני, צריך להתארגן, צריך לתכנן, צריך להקים, צריך לעשות פעולה.

אבל צריך להביא בפני הוועדה נתונים באילו עלויות מדובר.

מדברים על זמן ריאלי להקמה.

אתה צודק, אבל לא צריך להפחית בחשיבותם של שני דברים: קודם-כל התקנות האלה נכנסות לתוקף רק בעוד שנה. גם ביום הפרסום הן לא יהיו בתוקף, תהיה שנה לכולם להתארגן. זאת-אומרת שנותנים 4 שנים להתארגן. על פרק הזמן הזה נשאל האם אפשר לקצר אותו. כשמשרד האוצר טוען שמדובר בעלויות, וכולם שהשלטון המקומי לא קורס, אלא מזמן קרס, צריך להביא נתונים בפני הוועדה על אילו הוצאות מדברים כדי ש- 3 שנים לעומת שנה ישפיעו דרמטית.

בעניין הזה אני מציע פשרה שתוך 18 חודשים התקנות האלה יקבלו תחולה של בוצה סוג א'.

במקום 3 שנים, 18 חודשים? לי זה מתאים.

תהליך הקומפוסטציה שהוצג פה הוא לא יחיד. יש תהליכים יותר פשוטים, וצריך לתת אפשרות למט"שים לבחון את התהליכים.

---

כולם מציעים שנתיים-שלוש---זה כבר 4 שנים, כי אם יש שנה רק על התקנות ועוד שלוש, זה כבר 4 שנים.

שנה וחצי מביאה אותנו לשנת התקציב של 2006. יש לרשויות המקומיות שתי שנות תקציב להיערך לזה. אליבא דמשרד האוצר, בשנתיים אפשר לתקצב את זה, אפשר אפילו לשנות חוק עזר עירוני לאגרות ביוב כדי שיכסה את העניין הזה.

---

צריך להזכיר שזה תקציב הלוואות, זה לא מענקים.

מה שאנחנו עושים פה בתקנות במעבר לסוג א' זה פעם ראשונה בעולם, זה מחמיר מאוד. לא בארצות-הברית ולא באירופה דורשים מעבר לסוג א'.

פעם אחת אנחנו נוביל במשהו באיכות סביבה.

בסדר, אבל תנו זמן מעבר. אני מאיכות הסביבה, אבל צריך להיות פרקטי.

הייתם מאוד פרקטיים ב- 10 השנים האחרונות. אני מאוד מצטערת, אבל אני באמת מתייחסת לזה ככה. אני לא יכולה להתעלם. אתם מתעלמים וכאילו מתחילים מהיום, ובא לציון גואל. אם לא הייתם פרקטיים ב- 10 השנים האחרונות קשה לי להניח שזו פרקטיות. אני לא חושבת שאפשר לשקול את זה אחרת.

ככשקלנו בשעתו את משך הזמן הדרוש להתארגנות, דנו בדיוק בדברים שמועלים עכשיו לדיון. גם למשרד הבריאות וגם למשרד לאיכות הסביבה יש אינטרס לזרז ככל שניתן---

לא חשנו בזה.

יש לנו ניסיון בהתנהלות של רשויות מקומיות במט"שים; הם צריכים להקים צוות מקצועי שיבחן איזה חלופות יש; צריך מכרזים והתקנה---

ראיתי חלופות שיכולות להיערך בקרוב לכל הבוצה שיש, כולל השפד"ן שהוא היום עדיין לא ריאלי. אנחנו נמצאים במצב שאנחנו יכולים להתחיל להפעיל את זה. יהיה פרק זמן להחליט למי רוצים, באיזו שיטה, אבל לא ימציאו פה את הגלגל מחדש. להתחיל שוב את כל הביורוקרטיה רק כדי למשוך את זה יותר זמן, לא נשמע לי.

היום בפועל דווקא הרשויות הקטנות משלמות הרבה כסף כי זו כמות קטנה, ושולחות את זה להטמנה. דבר נוסף, כבר היום אם תקראו את נתוני המשרד לאיכות הסביבה יותר מ- 50% מכמות הבוצה עוברת לבוצה סוג א'. אז בואו נבדוק מי המכונים שבהם מדובר. אלה מכונים של ערים שיכולות להרשות לעצמן לשלם את התוספת הזו במחיר.

מה קורה עם אלה שאין להם הכסף? אתה מרוויח כסף מייצור בוצה מסוג א'.

העניין אינו חשוב, משום שממילא גם אם תקצרו את התקופה לחודש אף-אחד לא יעבור בחודש וגם לא בשנתיים.

אתה מציע להגיד שגם ב- 4 שנים זה לא יהיה.

המועצות שנועה מדברת עליהן גם ב- 4 שנים לא יהיה אצלן, ואם מישהו ינסה שם לכופף את ראש-העיר שיטפל בבוצה ולא בדברים אחרים, העניין יגיע לכנסת ויקבלו החלטה אחרת.

אז אתה אומר שאנחנו יושבים פה לחינם בכלל.

לא. אני אומר ש- 3 שנים אפשר לקצר לשנתיים, וחבל להתווכח על זה יותר מדי.

אז אנחנו נקצר לשנתיים, לפי מה שאתה אומר.

מבחינת משרד החקלאות אין לזה חשיבות.

זו הסיבה שעכשיו התקנות מתייחסות לבוצה סוג א' ולבוצה סוג ב'. המחשבה הייתה שלפחות בשנתיים או בשלוש שנים יהיה עדיין שימוש בבוצה סוג ב'. לכן התקנות כן מתייחסות אליה וקובעות את אופן השימוש.

מקריאה את תקנה 4: סילוק בוצה.

(4) ישמור את הרישומים כמפורט בפסקה 2 וכן את הרישומים ואת מסמכי הליווי כמפורט בתקנות אלה ואת מסמכי המכירה, המסירה או השינוע הנדרשים לפי כל דין, לפי העניין, למשך שנתיים לפחות;

כאן אני רוצה לבקש להוסיף; בסעיף קטן 3 אנחנו מבקשים לבצע בדיקות מעבדה שונות, אבל בשום מקום לא קבענו במפורש שהמפעיל צריך לשמור את הרישומים. לכן רציתי לבקש שבסעיף קטן 4 הניסוח יהיה קצת אחר, כלומר, אני אוסיף שם את שמירת תוצאות המעבדה כדלקמן:

"ישמור את הרישומים כמפורט בפסקה 2, את תוצאות הבדיקות כמפורט בפסקה 3, וכן את הרישומים ואת מסמכי הלוואי כמפורט בתקנות אלה ואת מסמכי המכירה , המסירה או השינוע הנדרשים לפי כל דין, לפי העניין, למשך שנתיים לפחות;

שימוש בבוצה 7. (א) לא ישתמש אדם בבוצה אלא
(5) באופן שכמויות המתכות הכבדות בשטח של 1 דונם במשך שנים עשר חודשים רצופים לא יעלו על 30 גרם קדמיום, 900 גרם נחושת, 135 גרם ניקל, 300 גרם עופרת, 3,750 גרם אבץ, 7.5 גרם כספית, 600 גרם כרום;

סליחה, בפסקה 5 צריך לציין שזה כל חומר בפני עצמו, לא במצטבר.

כתוב, יש פירוט.

השאלה איך אתם מבינים את זה: כל חומר ביחד או כל אחד לחוד.

יש פסיקים.

איך אפשר לאכוף את זה?

אם אחד מהם עובר ואחרים לא.

האכיפה מבוצעת בבדיקות קרקע. אם שכבת הקרקע העליונה מועשרת במתכות כבדות, אפשר בחישובים פשוטים לראות חריגות גסות. ודאי שאם אדם יישם לא 30 גרם קדמיום, אלא 40 גרם קדמיום אין לנו סיכוי; אבל אם הוא השתמש בבוצת מפעלי מתכת, למשל, סכנה כזו אפשר לגלות בבדיקות קרקע פשוטות.

אנחנו מגבילים את כמות הבוצה בריכוז המתכות הכבדות בבוצה. כמות מכפילים בריכוז ומקבלים עומס. כלומר, אפשר בקלות לחשב מה העומס של המתכות הכבדות בקרקע בשנה ספציפית. אני יודע בדיוק מה ריכוז המתכות כי אנחנו בודקים, ואנחנו מכירים את כמות הבוצה בקרקע.

אני מוכרח לשים את הדברים בפרופורציות. קדמיום, למשל, מותר 20 מיליגרם לקילוגרם. לפי התקנות של ה- EPA, בוצה שיש בה עד 39 מיליגרם לקילוגרם בוצה נחשבת ל- exceptional quality sludge. מבחינה זו exceptional quality sludge בכלל לא צריכה פיקוח, וזה לא משנה אם היא בוצה סוג א' או סוג ב'. במעבר מסוג ב' לסוג א' בהחלט אפשר לחצות את הגבול של תכולת מתכות, כי מדובר בהידוף של חומר אורגני, כלומר, בהעלאה של תכולת האפר, ומתכות נמצאות כידוע, באפר ולא בחומר האורגני. בבוצת ש]ד"ן, למשל, זו עלולה להיות בעיה בגלל ריכוז הנחושת. סביב השולחן הזה אנחנו מחמירים, ולדעתי, בלי בסיס מדעי.

לשאלתך בנושא אכיפה, מכיוון שיש קושי באכיפה ניסינו להטיל בתקנות הרבה מאוד אחריות ברישומים ובבדיקות על המפעיל עצמו גם כדי לאכוף באמצעות ביקורות פתע או בשדות אצל המשתמשים, אבל גם לערוך מעקב אחר הרישומים של כל מפעיל כזה, כלומר, לבדוק את היומנים שלהם ולראות לאן הלכה אותה בוצה, איזה כמות חומר יהיה בה.

אחר-כך נראה אם ישתלם להם כלכלית לעבור על התקנון. אם זה ישתלם תהיה בעיה, אז לא עשינו כלום.

ההערה של אורי לגבי 5 שהכוונה היא לא במצטבר. שיהיה ברור שהפרה של כל אחד מאלה היא אסורה.

צריך להוסיף: "לפחות על אחד או יותר מזה".

זאת-אומרת שאם הוא עולה על 30 גרם קדמיום זה פוסל אותו או לא?

כן.

מדובר על עומסים, לא על איכות הבוצה.

אנחנו הבנו. אנחנו רוצים שיבינו שמספיק שבעומס שלהם מתכת אחת היא בעייתית, אבל זה לא נראה לי מובן.

לגבי הערתו של פרופ' פיין. לכאורה צריך היה להרים גבה למה לקח 10 שנים לנסח את התקנות האלה. 10 השנים האלה עברו בוויכוחים מקצועיים קשים על אילו תקנות מדינת-ישראל תיאות להתנהל בהן: האמריקניות או האירופיות? האמריקניות יחסית ליברליות מאוד והאירופיות הרבה יותר מחמירות. האמריקניות מקילות מאוד משום שהן מתבססות על התפיסה שאפשר להעמיס על קרקע עד ליכולת הקיבולת העליונה של צבירת מתכות בגוף הקרקע ואז תנטוש את השטח שיישמת עליו בוצה וחפש שטח אחר. האירופיות מחפשות דרך בת-קיימא יותר ומאפשרת דישון שנה אחר שנה באותו תא שטח בלי לגרום לנזק, אף שחלק גדול מהמתכות עובר קליטה וסילוק על-ידי הצמח עצמו. אחרי הרבה דיונים הגענו למסקנה שבישראל בגלל אילוצי שטח קשים נכון ללכת לפי אירופה. לכן התקנות הישראליות דומות יותר לתקנות האירופיות לא מפני שהאמריקניות אינן טובות, אלא הן נובעות מתפיסת עולם אחרת שהיא לא רלוונטית למציאות הישראלית, לדעתנו; הדבר השני, היה עניין פרקטי לגמרי. אירופה הרבה יותר מתועשת מישראל, ובמקרה זה ישראל יכולה לעמוד בתקינה שלנו היום, וכל זמן שפיקוח ובקרה על תעשייה מתנהלים בצורה סבירה למציאות הישראלית אין לנו בעיה. ישראל יכולה נכון להיום ליישם את התקנות האלה, ואנחנו לא רואים שבעוד 5 שנים יקרו פה מהפיכות שבגללן הן לא תהיינה בנות יישום ואי-אפשר יהיה ליישם את הבוצה על הקרקע. אם כך, למה לא הטוב ביותר? למה לא להביא בחשבון את הסיכונים הגדולים ביותר? מה גם שאירופה הולכת בכיווני החמרה. לא ראינו שום צורך לחשוף את עצמנו לביקורת מצד השוק האירופי על תוצרת חקלאית שגידלו אותה על דשן עשיר במתכות כבדות. אמרנו, נהיה יותר צדיקים מהאפיפיור, נחמיר יותר כיוון שטוב ככה, וכיוון שאפשר לעמוד בזה.

אנחנו אמורים להיות ארץ חקלאית.

בקשר להשוואה בין האירופים ל- EPA, הפילוסופיה איננה נכונה באופן שבו ניתחת אותה. האמריקנים בהחלט לא יאפשרו לקרקע להגיע לרמה של רעילות כפי שהצגת את זה. ההבדל הוא בפילוסופיה של הערכת הנזקים: האמריקנים הולכים עלrisk assessment כמו שאנחנו עובדים כאן; האירופים עובדים לפי תפיסה פילוסופית ששואלת האם מותר לנו לשנות במשהו את המצב האקולוגי של הקרקע. שתי תפיסות חיים שונות לחלוטין והן לא רלוונטיות לאפשרות שתיגרם הצטברות של מתכות עודפות בקרקע.

זה לא נכון מה שאתה אומר.

כתיבת התקנות הייתה במישור הפרקטי: בתנאים של ישראל אנחנו מאוד רחוקים מהעומסים האלה משום שהמגבלה העיקרית תהיה חנקן וזרחן.

התקנות הן בסדר גמור מבחינת המתכות.

אם אנחנו באמת רוצים שבנגב אכן יישמו חלק ניכר מהבוצות. מטרה ראויה משום שאין שם אקוויפר, פוריותן של הקרקעות לקויה, ויש שם גידולים בטוחים לשימוש בהמשך. התקנות אפילו בריכוזים האלה יגרמו - וכבר גורמים היום - לאי-יכולת ליישם בחלק ניכר מהשטחים. אנחנו מדברים על קרקעות לא שטופות שבהן יש ריכוזים אנדוגניים גבוהים מלכתחילה של חלק מהמתכות, כגון קדמיום ועופרת. הם בלתי זמינים לצמח, אבל זה לא קריטריון בכלל, הקריטריון הוא תכולה כללית. לכן יכול להיות שבסופו של דבר לא נוכל ליישם בוצות בשטחי צפון הנגב.

פנחס, אומנם המספרים בתקנות האלה מחמירים---

אצלי זה לא מחמיר, ימות המשיח יגיעו כשאתם תתחילו להחמיר בערכים ובתקנות.

הם מחמירים אובייקטיבית. אפשר להשוות אותם לדירקטיב האירופי ולאמריקנית.

בגלל אופיה של המדינה שלנו, הממדים הקטנים שלה והסמיכות למקורות המים, תמיד יהיה פה הפילוסוף שיוכל לומר למה זה מתאים ונכון.

אבל ההחמרה הזאת לא משפיעה ולא באה לידי ביטוי. יש לנו פה תוצאות אמת של שלושה מט"שים די מייצגים: שפד"ן, חיפה וירושלים. ריכוזי המתכות בבוצה שלהם לעומת התקן שמוצע בתקנון הם הרבה יותר נמוכים בפועל. גם הטענה שהתקן מחמיר היא רחוקה ממה שקורה בפועל.

מקריאה: תקנה 7 ב'.

(2) לא ישתמש אדם בבוצה סוג ב' לצורך דישון או טיוב קרקע המשמשת לגידולים חקלאיים המיועדים למאכל אדם, או לגידולי נוי בגנים ציבוריים ובגינות פרטיות ולגידולים בעציצים, באדניות ובמשתלות.

לגבי הסעיף על מאכל אדם, בוצה סוג ב' מפוזרת רק לגידולים למאכל אדם, אבל לא למאכל ישיר. לגידולים ישירים כמו חיטה ושעורה האיסור הזה גם בשנתיים של התפר צריך להישאר כפי שהוא כיום. לא לגידולים כמו חסה ומלפפונים, אבל ישירים לחיטה ושעורה זה עדיין מתבצע ב- 10 השנים האחרונות. אם אפשר לאכוף את זה היום מזמן אפס כשהם לא נותנים פתרון לחקלאי. בסופו של דבר יהיה היצף של בוצה שאי-אפשר יהיה לעשות אתו כלום.

גברתי הסבה את תשומת לבי לעניין הזה אתמול, ובאמת קיבלתי הגדרה לגידולים חקלאיים המיועדים למאכל אדם שאולי מאפשרת לנו לחיות אתה, כי זה אומר שזה יאפשר שימוש בבוצה סוג ב' בתקופת הביניים הזאת שאנחנו מגדירים לדברים שאנחנו לא אוכלים ישירות. כלומר, או דברים שנמצאים בתוך קליפה קשה - אגוזים - או לדברים שעוברים ייבוש ממושך או עוברים בישול.

יש הגדרה מוכנה שלקוחה, למעשה, מדוח ועדת הלפרין - הכללים שמסדירים את נושא ההשקיה בקולחין - מכיוון שהבעיה היא פטוגנים והם אותם הפטוגנים בקולחין ובבוצה הצענו להיצמד לאותם גידולי מאכל שמותר להשקות בקולחין, לפי כל מיני קריטריונים: קליפה כזאת, מעל הקרקע, מתייבשים, מתבשלים. הצענו להיצמד לכך ולהתיר באותם גידולים את הבוצה.

מה אומר משרד הבריאות?

לא מקובל. אני מופתע מהאמירה הזאת. נושא הטיפול ויישום הבוצה לא מוסדר בתקנות. אנחנו סוף-סוף עומדים ליישם את זה, וגם אם תהיה תקופת מעבר של שנה עד שהתקנות ייכנסו לתוקף. כמי שהוציא את דוח ועדת הלפרין, אני מסרב לזה. הדעות האלה מוכרות לי: יצטרכו אגוזים, אז מה עם שאר הקליפות; גזר - יגידו גזר מבושל.

כמו שעושים כבר 10 שנים.

אז מה? זו תשובה לא לעניין.

לא עושים את זה 10 שנים. כמויות הבוצה בשנים האחרונות גדלו כי לא היו טיפולים בבוצה. אנחנו צריכים ליישם את הכוונות שלנו. אנחנו לא יכולים לנתח האם תחלואה נגרמת מקולחין או מבוצה. יש תחלואת מעיים בארץ שהיא גבוהה ממה שמקובל בארצות מתוקנות אחרות.

אז מה אתה מציע?

לא לשנות את זה.

אם לא משנים צריך להבין את המשמעות. לא לשנות זה אומר רק בכותנה ובעץ לתעשייה, לא חיטה ולא לחמניות לשמן.

נכון.

זה ילחץ על המט"שים לעבור לבוצת סוג א'.

נעבוד מהר, אז מחרתיים הם לא ישתמשו בבוצה הזאת.

נכון.

כמו שתגיד לי מה הם עושים עכשיו, כשאנחנו מושכים את התקנות האלה 10 שנים.

הוא היה יכול לטפל בבעיות האלה אם רק היה רוצה.

מקריאה 7 ג' עד תקנה 14.

עונשין 14. העובר על הוראה מהרואות תקנות אלה, דינו מאסר שישה חודשים או קנס
כאמור בסעיף 61 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

הווה אומר?

12,900 היום.

זה כבר עודכן?

כן.

השאלה היא אם העונש הזה מספיק? ישתלם לו להישאר עם בוצה סוג ב'.

האמת היא שאני חושבת שבהתחלה בכלל לא הכנסנו כי בחוק המים יש סעיף עונשין שמדבר על הפרת הוראה מסימן זה או מהתקנות, ואז הקנס המקסימלי הוא 268 אלף.

זה בכלל נשמע טוב.

הבעיה היא שלא כל דבר קשור לענייני זיהום מים. כלומר, ריחות וחרקים אינם עניין לזיהום מים.

אתה מסביר לי למה זה לא 268?

אני מסביר למה, כנראה, משרד המשפטים מנע מאתנו להחמיר. אנחנו תמיד חובבי החומרה בדברים האלה. התקנות האלה נכתבו למטרות אכיפה והרתעה אחרת חבל על הזמן. אני אשמח אם תוכלו לתקן את העניין.

אנחנו בעלי המפעל ביגור, ואנחנו מטפלים ב- 12 מט"שים הן בקליטה ובפיזור בשטח של בוצה סוג ב' והן בקומפוסטציה בסדר גודל של 140 אלף טון בשנה.

לגבי סעיף 8, לא מוגדר פה אם מדובר על בוצה סוג א' או סוג ב'. אם זה כולל גם בוצה סוג א' זה מאוד בעייתי כי זה מונע פיזור קומפוסט ברוב שטחי הארץ. הייתי רוצה לוודא שמדובר רק על בוצה סוג ב'.

---

אתה רוצה סוג א'? באזורי מגן אתה חושב שצריך?

לפחות בחלק מהאזורים האלה צריך לפזר בוצה סוג א', קומפוסט. המשמעות היא לפזר את הקומפוסט רק באזור הנגב, בעצם. העלויות עלולות להיות אסטרונומיות.

אנחנו נכנסים לעלויות, ואני רוצה להזכיר שבתקנות שלנו אנחנו לא מאפשרים להשקות בקולחין גם כן באזורי מגן, ופה זה משהו מרוכז מאוד. אנחנו לא יכולים לפתור את בעיית
הבוצה---

ולבזבז את מקורות המים שלנו.

אנחנו משקיעים מאות אלפי דונמים בקולחין, ומאותה משפחה של מגבלות גם בעיה כזאת.

כלומר, מאשדוד צפונה אין אפשרות לפזר.

אני אומר שזה בכלל לא נכון כי משקיעים מאות אלפי דונמים בקולחין בצפון הארץ, ולא משקיעים בקולחין במכסי מגן.

אני לא מדבר על מכסי מגן, אני מדבר על עומק מי תהום.

עומק מי תהום גדול מ- 20 מטר ברוב אקוויפר החוף. דני נמצא פה מנציבות המים שיאשר את מה שאני אומר.

הנושא הזה נבדק.

זאת בעיה שהיא לא בעיה.

לגבי סעיף 14, אני חושבת שהעונשין הוא ממש בדיחה.

אני חושבת שאני נזכרת, אבל אני אצטרך לבדוק את זה עם משרד המשפטים. נדמה לי שמבחינה משפטית אם אני מתקינה את התקנות מכח כמה חוקים, סעיף העונשין יהיה של החוק הכי פחות מחמיר. זה יכול להיות נכון? אני אבדוק את זה גם מול איילת גדי. כשאני חושבת על זה עכשיו הסעיף העונשי המקורי שלנו בחוק המים כן היה מחמיר, אבל נדרשנו לשנות, ויש לי הרגשה שזה היה בגלל החוקים הנוספים שמכוחם התקנות הותקנו.

בסכומים כאלה של עשרת אלפים שקל באמת משתלם לעשות כל דבר. התשלום פה הוא ממש חינם.

אני אבדוק את זה.

אני מציעה שנקבע עונשין, ורק אם תהיה בעיה נחזור לוועדה. אני רוצה שנסגור את זה.

אז סעיף העונשין יהיה בהתאם לחוק המים?

את חייבת להיצמד גם לזה?

אין לה חובה לקבוע את העונש המקסימלי. אפשר לקבוע עונש ביניים.

מה העונש המקסימלי?

העונש לחוק המים היה 268 אלף שקלים. עכשיו זה 279 אלף; בסדר גודל של כמעט 300 אלף שקלים.

זה צריך להיות בסדרי הגודל של מאות ולא עשרת אלפים שקל, זו ממש בדיחה.

כדי שנקבל פרופורציה צריך לדעת שבעבירות חמורות מאוד של זיהום מים ודלקים, חומרים רעילים מאוד, הקנס הוא בסדר גודל של 50 אלף שקל.

אם כל פעם נשווה למשהו שהוא לא טוב , לאן נגיע?

מדיניות הענישה היא בהחמרה, אנחנו בעלייה כל הזמן.

אנחנו לא נבין את המקסימום שאפשר, לפי חוק.

זה מה שטוענת היועצת המשפטית. א אפשר להיצמד---

אני לא חושבת שצריך להיצמד. צריך להיצמד לחוק העונשין.

61 א' 4 היה 150 אלף, אבל זה גם עודכן.

קצת למעלה מ- 150 אלף.

אז אולי ניצמד לזה?

נפנה ל- 61 א' 4?

כן.

אולי כדאי להשאיר את המאסר של שישה חודשים, אבל את הקנס להעלות. יש מסר של המחוקק שאומר שעבירה על כך היא הטלת קנס. אנחנו דווקא הולכים פה על הקנס כדי שזה לא יהיה שווה לאחת העבירות---

כלומר יהיה כתוב: "הנו מאסר שישה חודשים או קנס כאמור בסעיף 61 א' 4.

מקריאה את תקנה 15.

ב- 15 ב' לשנות לשנתיים ולארבע שנים. השאלה היא אם אפשר לקצר גם את השנה ב- א'.

זה יהיה שלוש שנים בסך-הכל.

דוד שממש נלחם בחירוף נפש על ענייני סביבה טוען שזה בלתי-אפשרי.

אני רוצה להסביר את עניין השלוש שנים. מה שיש לנו עכשיו זו בעצם קומפוסטציה. אנחנו ראשונים בהחמרה בדרישות לפטוגנים בתקנות. לא בארצות-הברית, לא באירופה---

אמרנו שלא בכל מקום אנחנו יכולים להשוות.

אפילו תהליכים שיש לנו עכשיו כמו קומפוסטציה רגילה בערמות לא נותנים במאה אחוז בוצה סוג א'. אני בטוח שאי-אפשר תוך שנתיים לקצר את התהליך, צריך ללמוד את הנושא, צריך לשדרג את התהליך הקיים.

אז כדי לשדרג את התהליך הקיים, אתה חושב שזה כל-כך משמעותי?

כן. אנחנו ראשונים בעולם עם הדרישות האלה.

---

גם בבוצה סוג א' זו הגדרה שהאמריקנים יצרו אותה והיא קיימת. אחד התהליכים המוכרים להם כדי להגיע לתוצאות האלה היא של קומפוסטציה.

גם במשרד לאיכות הסביבה חושבים שאפשר שנתיים.

ישעיהו, אתם לא יכולים לחיות עם 3 שנים במקרים שהחלטתם לאפשר בוצה סוג ב'.

מה זה 3 שנים? שנה מיום התחילה ועוד שנתיים.

3 שנים להמיר את בוצה סוג ב' לסוג א' אחרי שהתקנות ייכנסו.

אנחנו רוצים לאסור יישום בבוצה בדשן חקלאי. יש מדינות באירופה שעושות בדיוק את זה. קל לקבור את כל הסיפור, לדחוף אותו להטמנה ולסגור את העסק.

את לא צריכה להיכנס לתהליך הפיכת הבוצה רק בעוד שנה.

לגבי התהליך של השנה, אולי את זה אפשר לקצר?

שנה מיום פרסומן.

בכל מקרה אנחנו מדברים על סדר גודל של 3 שנים.

זה יכול להגיע לשנה +שנה וחצי.

היו לחצים גדולים, מצד אחד הטכנולוגים אומרים כך ואנשי האוצר אומרים ככה, ואני יכול לתת כמה דוגמות טובות למה צריך לקצר את העניין הזה. השאלה איננה מדעית, אלא שאלה של הערכת מצב מה סביר לעשות. בעיניי שנתיים זה סביר.

אני חושבת שצריך לקבל את דעתו ולתקן לשנה ושנתיים.

אני הייתי בקשר עם הרבה מאוד גורמים בכל התהליך הזה בשנה האחרונה. הסיבה שהתקנות הגיעו לכאן כמו שהן היא שרצו כבר לעגן את זה בנציבות המים, האיסטנציה הקודמת, ואמרו שאם יעשו שם שינויים זה ייקח עוד כמה שנים. לכן אמרו שיביאו את התקנות כמו שהן כבר לפה, ופה ידברו על משך התקנות.

ההתארגנות של השוק מורכבת משני פנים: א. האם אפשר לטפל בבוצה הזאת כאן במדינה, ואכן, רק בשנה האחרונה קם ביגור וב"דלילה" מכונים שיכולים לטפל, זו הכוונה בהתארגנות של השוק. במקרה הזה השוק הגדיר את התקנות בשנה; ב. לדבר על המט"שים ועל השלטון המקומי. השלטון המקומי יודע שהתקנות האלה אמורות להיכנס לתוקף, ועובדה שכ- 50% מהם כבר התארגנו לקראת זה. לכן לדעתי, 3 שנים מיום פרסום התקנות - שנה מיום מפרסומן ועוד שנתיים - זה המון! אין שום סיבה שהשוק במצב הנוכחי שלו היום לא יקצר את זה, לדוגמה, לחצי שנה של תחילה לתוקף ועוד שנה וחצי להתארגנות. כולם במדינת-ישראל יודעים שהתקנות האלה עומדות לקרות כבר. השוק הצליח להקדים את התקנות, וכיום יש כבר מכונים שמטפלים בזה. למה עוד אנחנו צריכים לחכות? משרד הבריאות מתנגד בכלל שיפזרו בוצה סוג ב'; המשרד לאיכות הסביבה דוחף את זה כבר כמה שנים. למה עוד נחכה?

אמרת שהם לא בטוחים שזה סוג א'. זה העניין, זה לא סוג א', אין שום הוכחות לזה. נועה

מי שבפועל צריך להתארגן זה השלטון המקומי.

כשזה 2 שקלים למשפחה בשנה, זה ממש טיעון דמגוגי. לעיר כמו נתניה שיש בה 100 אלף תושבים, התוספת תהיה 262 אלף שקל לשנה.

כשאתם קבעתם את הזמן, אתם הבאתם בחשבון שיש פה מכונים---

לפני 8 שנים כשתיקנתם את התקנות בפעם הראשונה זה היה הסעיף הזה, והוא לא השתנה.

הסעיף של השלוש שנים נכנס לפני שנה-שנתיים. במשך כל ההתעסקות עם התקנות האלה היינו בהכרה שנמשיך להקצות בוצה סוג ב' וסוג א' לנצח. השלוש שנים נכנסו בדקה ה- 90.

אתה אמרת קודם שהקומפוסטים שהם מדברים עליהם, הם לא ברמה שלכם. זה נכון?

לא. מכיוון שהדרישות קובעות שצריך לבדוק 3 פרמטרים: פסולת צואתית, ביצים חיות של טפילים ווירוסים. אף אחד לא בודק וירוסים.

אתם בודקים את זה?

רק היום מנסים לחפש מי יכול לעשות את הבדיקות האלה.

לא הייתי משנה את שנת התחולה. יש עוד שיקולים גם של עריכת המט"שים מבחינת יומנים, פנקסים ומעבדות. יש גם בעיה בשטח של מעבדות שצריך למצוא ולהיערך בהתאם.

שנה ועוד שנתיים שזה שלוש שנים, אני חושבת שאפשר לקבל את זה, כי גם מהמשרד לאיכות הסביבה יש פה נציגים שחושבים כך. ברגע שהתקנות מאושרות גם בשנה הזאת יודעים שצריכים להתארגן, וזה בעצם 3 שנים. נכון שיש פה הפרדות משפטיות, אבל בעיקרון זה שלוש שנים מהיום. אני מציעה שנשאיר את זה לשנה כמו שזה כתוב, ובמקום שלוש - שנתיים, ובמקום חמש - יהיה 4. בסופו של דבר זה ייצא 3 שנים. אנשים יודעים שהתהליך התחיל היום. בתקנה 9 זה יהיה 4 שנים.

למה נקצר את ה- 3 שנים ולא את השנה? בפועל מתנהגים לפי טיוטת התקנות הזאת כאילו היא תקפה. זאת-אומרת, ההיערכות שנדרשת שנה עד כניסת התקנות לתוקף, למעשה, לא נדרשת כי כבר פועלים על-פי התקנות.

אילן, לא מדויק, כי אתה צריך את המעבדות. הטעו אותי בעניין של סוג א'.

צריך שתהיינה מעבדות מוסמכות כדי שנוכל לאכוף את הדבר הזה. לכן תהליך הקיצור משנה לחצי שנה הוא פשוט לא ראוי כי מחר בגלל זה תקומנה מעבדות שיבקשו הסמכה לפרמטרים האלה, וזה ייקח להן זמן רב.

נותר לנו עוד סעיף אחד להחליט עליו לגבי התעשיינים, ואז נוכל לברך על המוגמר.

אם הם עומדים על-כך אפשר לוותר על זה. זה לא עקרוני מבחינת המשרד לאיכות הסביבה. אני חושב שהם טועים, אבל--- אפשר למחוק את הצירוף "מפעלי מזון".

התקנות יכולות להיות תקפות לגבי כל בוצה באשר היא בוצה אם היא עומדת בערכים.

לא בוצת תעשייה.

שבוצת תעשייה תלך אוטומטית לאתרי פסולת או לרמת-חובב.

בסדר, אם כך צריך למחוק את האזכור של בוצה בתעשיית המזון.

אבל אז זה אומר שבוצה מתעשיית מזון לא הולכת לחקלאות.

אני רוצה להבין מה אמרת.

התקנות האלה מסדירות ומאפשרות יישום של בוצה בחקלאות: בוצה שמקורה במכון לטיהור שפכים או בוצה שמקורה בתעשיית המזון. למה דווקא תעשיית המזון? מתוך הנחה שבוצה של תעשיית המזון היא בוצה תמימה מבחינת מזהמים מסוכנים; בוצה של תעשיית ציפוי מתכות בוודאי לא תגיע לחקלאות.

מתאימה לדישון?

מתאימה לדישון.

תעשיית המזון היא דבר מאוד רחב.

אבל התקנות האלה לא מחייבות את הבוצה להגיע לדישון; הן מאפשרות לבוצה להגיע לדישון ומסבירות איך.

מה תהיה האלטרנטיבה?

אני מציע להשאיר את הנוסח כפי שהוא.

אתה יכול לנמק?

אנחנו לא מוכרחים לעשות הבחנה בין תעשייה א' לבין תעשייה ב'; התקנות האלה צריכות להיות כוללניות, ולמעשה בהיבט הזה הן מאפשרות. אמר קודם אילן, הן לא מחייבות, אלא רק מאפשרות. אם נמחק את המזון, יכול להיות מקרה פרטי שיגרום לנזק בתעשיית המזון. אני מציע שתהיה ראייה כוללת, ולהשאיר את הנוסח כפי שהוא.

אני רוצה להבין את הנימוק הזה: הן לא מחייבות, הן מאפשרות.

גם כשהתקנות תהיינה בתוקף, אם מכון טיהור שפכים יחליט שכדאי לו והוא רוצה לסלק את הבוצה שלו לאתר להטמנת פסולת או להקים משרפה לשרפת הבוצה שלו, אני לא חושב שהתקנות האלה מונעות ממנו. אם הוא ירצה לסלק אותה לחקלאות הן מסבירות איך לסלק אותה לחקלאות.

מצד שני, אתה בתור המשרד לאיכות הסביבה רוצה למנוע את הגדלת ההטמנות.

בוודאי, אבל אני עושה את זה באמצעים אחרים.

אפילו על בוצת מכוני טיהור שפכים, התקנות האלה לא אוסרות הטמנה. אין כאן מילה שאומרת "לא יסלק אדם בוצת מכון טיהור שפכים למטמנה". המשפט הזה לא קיים פה.

זה בעצם נותן פתח. גם אם תעשיית המזון רוצה לתת את הבוצה שלה לחקלאות ולדישון היא תצטרך לעמוד בסטנדרטים. אם היא לא רוצה - שתעשה מה שהיא עושה.

סליחה, זה לא מה שכתוב בתקנון.

כולם מבינים אחרת, רק אתה הפוך.

ישנם היום פתרונות שהתעשייה מיישמת שהם טובים גם לתעשייה, גם לחקלאות וגם לאיכות הסביבה. הפתרונות האלה לא מעוגנים בתקנות האלה.

אבל הן לא סותרות.

הן בהחלט סותרות מכיוון שכתוב שהבוצה צריכה לעבור לסילוק. זה לא מנוסח כאופציה.

אתה לא רוצה לסלק את הבוצה, זו כבר בעיה.

יש פה רק "עשה" למפעיל שהוא בעל הבוצה להעביר את הבוצה לדישון. הוא יוכל להעביר את זה לאתר פסולת רק כאשר הבוצה לא תעמוד בקריטריונים של איכות הבוצה. זה מה שכתוב בתקנות. הניסוח הוא כזה שאין כאן אופציה.

אולי נעשה שינוי בהגדרה.

אני מבינה מה הוא אומר, זאת לא הכוונה, ואני לא חושבת שזה מה שעולה מתוך התקנות, אבל אני מוכנה לשקול לשנות את ההגדרה.

אם כך שיהיה כתוב: "יהיה רשאי לסלק".

אני מוכנה לשנות את ההגדרה, אבל לא להשאיר את זה פתוח.

אם כך, אפשר להוסיף בסעיף 4, במקום "יסלק", "רשאי לסלק".

לא.

אז אין פה אופציה, יש פה חיוב לסלק לדישון.

אבל יש הגדרה של סילוק.

ומה היא אומרת?

ההגדרה מדברת על העברה לדישון או לטיוב בחקלאות.

ואם הוא רוצה להעביר את זה לשימוש אחר בחקלאות? התקנות לא מאפשרות את זה.

מבחינת דיני איכות הסביבה אתה תמיד תוכל להעביר את זה לרמת חובב אם זה מסוכן.

אני עכשיו מבינה. הוא רוצה לדשן בסוג אחר של דישון, ולא ברור על מה הוא מדבר.

אני לא רוצה לדשן. אני רוצה להעביר את זה להאכלה של בעלי-חיים.

אתה לא נופל בהגדרת מפעיל. מפעיל הוא בעל מפעל טיפול בשפכים או מפעל טיפול בבוצה, ואף כשאתה מפעיל אתה בגדר סעיף 4, אבל המפעל עצמו אינו בגדר מפעיל, אז איפה החשש שלך?

החשש הוא רק מהגדרה של מפעל טיפול בשפכים.

אם המפעיל הוא בעל מחזיק ומנהל של מפעל טיפול בשפכים - הגדרנו מפעל טיפול בשפכים גם כשפכים שבאים מתעשיית המזון - אז יכול להיווצר מצב שהוא יהיה מפעיל.

אם זה לא מהות, לדעת אנשי המשרד לאיכות הסביבה, אנחנו מבקשים---

אם אנחנו נשנה את זה, אני לא מגדירה מפגעים סביבתיים, ואז אני אסכים. אני רוצה להבין ולהיות בטוחה בכך. הוא טוען שאם הוא רוצה להאכיל בבוצה בעלי-חיים---

בעלי-חיים לא מאכילים בבוצה.

בגלל זה אני רוצה למנוע דברים כאלה. איך נדע שהוא לא עושה את זה על דעת עצמו?

אם הוא רוצה להעביר את זה למפעל מסוים או למפעל אחר כדי למחזור גם אז הוא נזקק לאישורי הרשויות.

אם מבחינת המספרים גודל הבעיה בתעשיית המזון היא זניחה לעומת בוצה, אני לא חושב שזה מהותי.

בכמויות.

עקרונית אנחנו מוכנים להסדיר בוצות בכלל מתעשייה, לאו דווקא מתעשיית המזון, אבל לא בצורה של הכנסה בדלת האחורית.

באיזו צורה?

אני אגיד לך בדיוק באיזו צורה. אני לא התכוונתי להרחיב בנושא הזה. ישנו כאן דוח של הממשלה, של המשרד לאיכות הסביבה על דרכי פעילות של ועדה ציבורית מקצועית לתביעה להליכי תקינה להגנה על איכות הסביבה. הדוח הוצא בעקבות החלטת ממשלה בנושא. הוא קבע את הפרוצדורה לקביעת תקנות בנושא איכות הסביבה. אחד העקרונות הם שיתוף של הסקטור שעליו יחולו מגבלות התקינה.

אני ביקשתי לא לחזור לזה, אבל תסביר עכשיו מה---

אני לא אחזור לזה, אבל אם רוצים לעשות תקנות שחלות על התעשייה שיישבו עם התעשייה. לא ישבו עם התעשייה מעולם - 10 שנים או 20 שנה - ולא התקיים דיון בנושא הזה.

גברתי יושבת-הראש, הגיעו לוועדה מספר חודשים תקנות אחרות לפי חוק המים: תקנות המים בנושא ערכי הגבה ושפכי תעשייה. לעומת המקרה הזה התקנות האלה נדונו עם התעשייה, הייתה ועדת תקינה על-פי הנוהל הזה, הגענו להסכמה, התקנות האלה עברו בתהליך קל למדי בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ואושרו ללא שום התנגדויות והסתייגויות. אני חושב שזהו התהליך הנכון.

אני מציע ברוח הדברים שהוא אמר אחרי סעיף 4 (1) אחרי א', ב', ג', ד': "או יפנה להטמנה על-פי כל דין".

לא רק להטמנה. או פתרון אחר.

"או פתרון שיאשר השר".

אבל זה עדיין לא מונע את ההערה שלי בנושא תעשיית המזון, צר לי. אני לא יכול לקבל, וגם לא מי ששלח אותי לכאן שיכניסו פה הוראות על תעשיית המזון שלא נדונו עם התעשייה.

האם אפשר שתשבו עם התאחדות התעשיינים ותמצאו את הפתרון?

אני חושב שהבעיות ייפתרו ברגע ששם התקנות יהיה "מניעת זיהום מים, שימוש בבוצה וסילוקה לחקלאות", כי אנחנו רוצים לשרוף את זה. לפי התקנות אנחנו נהיה פושעים, כי לא כתוב פה לסילוק שום דבר לגבי משהו אחר.

יש הגדרה של סילוק. ההגדרה היא רק לצורך העברה, מסירה, מכירה, לדישון או לטיוב. היא לא מונעת סילוק בדרך אחרת.

אני מציעה שבשלב זה אנחנו נוציא את עניין תעשיית המזון.

אם מפעל תעשיית מזון רוצה לסלק עכשיו בוצה לחקלאות הוא לא יכול לעשות את זה?

הוא יוכל.

למה הוא יוכל? אתה לא תהיה בגדר מפעיל. הוא לא יוכל. האם ברורה המשמעות הזאת? תגידו אתם, המשרד לאיכות הסביבה.

זה לא נכון שהוא לא יוכל, כי הרי אף אחד לא שולל גם זבל פרות להיות מיושם כי הוא לא כתוב בתקנות האלה. התקנות קובעות שאם רוצים ליישם בוצת מט"ש---

חייבת לעמוד בפרמטרים מסוימים.

אם נוסיף פסקה ב- 4 (1) שמאפשרת גם פתרונות אחרים באישור השר, זה בסדר?

זה לא קשור. זו הערה מקצועית שלא קשורה לתעשייה. אם יש פתרונות אחרים טובים מבחינה סביבתית אין סיבה לאסור את התקנות.

תודה רבה. התקנות מאושרות.

הישיבה ננעלה ב- 14:30

תקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה), התשס"ד- 2003


בתוקף סמכותי לפי סעיף 20ד(א)(2) לחוק המים, התשי"ט - 1959[endnoteRef:1] (להלן - החוק), לפי סעיף 62 ב' (א) לפקודת בריאות העם, 1940[endnoteRef:2] ולפי סעיפים 5, 7 ו- 18 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א- 1961[endnoteRef:3], לאחר התייעצות עם שר הבריאות ומועצת המים, ובאישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, אני מתקינה תקנות אלה: [1: ס"ח התשי"ט, עמ' 169; התשנ"א, עמ' 180.] [2: ע"ר 1940, תוס' 1, עמ' 191; ס"ח התשנ"א, עמ' 98. ] [3: ס"ח התשכ"א, עמ' 58]


מטרה
1.
מטרתן של תקנות אלה למנוע זיהום מקורות מים וגרימת מפגעים סביבתיים עקב
סילוק לא מבוקר של בוצה שמקורה בשפכים עירוניים;





הגדרות
2.
בתקנות אלה –

"אזורי מגן" - כמשמעותם בתקנה 6(ב) לתקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתיה), התשנ"ה- 1995[endnoteRef:4]; [4: ק"ת התשנ"ה, ע"מ 1759 ]


"אריזה" – לרבות שק, ארגז, קופסה, שקית או כל אריזה אחרת;

"אתר לסילוק פסולת" – מקום המשמש לפינוי ולסילוק פסולת;







"בוצה" - תוצר לוואי של תהליך טיפול בשפכים במפעל טיפול בשפכים, למעט
תוצר כאמור המתקבל בתהליך המקדמי של הטיפול בו מבוצעים סינון גס והפרדת
חול ושמנים;







"בוצה מיוצבת"- בוצה שעברה טיפול לפי תוכנית שאישר השר כאמור בתקנה 3, שמטרתו למנוע מטרדי ריח והתפתחות זבובים וחרקים מזיקים אחרים, ולהפחית ריכוזים של גורמי מחלות;







"בוצה סוג א'" - בוצה מיוצבת שמתקיימות בה כל הדרישות כמפורט להלן:

1. הממוצע הגיאומטרי של ריכוז החיידקים מסוג קוליפורמים צואתיים, שנקבע לפי שבע דגימות לפחות של הבוצה, קטן מ- 1000 MPN לגרם אחד של חומר יבש או שהממוצע האריתמטי של ריכוז חיידקי סלמונלה, שנקבע לפי שבע דגימות לפחות של הבוצה, קטן מ- 3 MPN לארבעה גרם של חומר יבש;

1. הממוצע האריתמטי של ריכוז נגיפי מעיים שנקבע לפי שבע דגימות לפחות של
הבוצה, קטן מ- 1 PFU לארבעה גרם של חומר יבש;

1. הממוצע האריתמטי של ריכוז ביצים חיות של טפילים, שנקבע לפי שבע דגימות לפחות של הבוצה, קטן מ- 1 לארבעה גרם של חומר יבש, ובלבד שהדגימות בוצעו לפי השיטה הקבועה בספר 3 והמוסברת בספר 4;








"בוצה סוג ב'" - בוצה מיוצבת שהממוצע הגיאומטרי של ריכוז החיידקים מסוג קוליפורמים צואתיים, שנקבע לפי שבע דגימות לפחות, קטן משני מיליון MPN או CFU לגרם אחד של חומר יבש;







"השר" - השר לאיכות הסביבה או מי שהוא הסמיכו לעניין תקנות אלה, כולן או מקצתן;







"חומר יבש" - חומר המתקבל לאחר ייבוש בוצה בטמפרטורה של 105 מעלות צלסיוס לפי השיטה הקבועה בספר 1 והמוסברת בספר 4;







"חומר נדיף" – חומר המצוי בבוצה והמתנדף לאחר חימום החומר היבש בטמפרטורה של 550 מעלות צלסיוס, בנוכחות חמצן, לפי השיטה הקבועה בספר 1 והמוסברת בספר 4;







"חנקן כללי" – הסכום האריתמטי של ריכוזי חנקן קלדל, חנקן ניטריט וחנקן ניטרט, לפי השיטות הקבועות בספר 1;




"טיפול בשפכים"- פעולה המיועדת להפחית ריכוז מזהמים בשפכים;

"מזהמים"- חומרים העלולים לפגוע באדם או בסביבה, כגון תרכובות אורגניות, מתכות כבדות, חנקן, זרחן וגורמי מחלות מיקרוביאליים;

"מעבדה מוסמכת"- כמשמעותה בחוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, התשנ"ז-
1997[endnoteRef:5], שהוסמכה לבצע את הבדיקות האמורות בתקנה 3(3); [5: ס"ח התשנ"ז, עמ' 156
6 ס"ח התשנ"ג, עמ' 28
7 ק"ת התשנ"א, עמ' 22
8 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.]


"מפעיל" - בעל, מחזיק או מנהל של מפעל טיפול בשפכים או של מפעל טיפול בבוצה;




"מפעל טיפול בבוצה" – מערכת מיתקנים לטיפול בבוצה שמקורה במפעל טיפול בשפכים, המיועדת להפחתת ריכוז המזהמים בה;

"מפעל טיפול בשפכים" - מערכת מיתקנים לטיפול בשפכים עירוניים, או שפכים שמקורם בבעלי חיים, המיועדת להפחתת ריכוז המזהמים בהם, לרבות מערכת מיתקנים לטיפול בבוצה;







"מקור מים" - כהגדרתו בסעיף 20 א' לחוק;

"מים עיליים" – מים פתוחים לאטמוספירה;







"מתכות כבדות" – מתכות כבדות כלליות (Total metals), המפורטות בתוספת הראשונה, שריכוזן נקבע לפי השיטות הקבועות
בספר 1;







"סילוק בוצה" - העברת בוצה ממפעל טיפול בשפכים או ממפעל טיפול בבוצה לשימוש למטרת טיוב או דישון קרקע בהתאם לתקנות אלה, ובכלל זה, מסירתה או מכירתה;







"ספר 1" -המהדורה האחרונה של הספר-
"Standard Methods for the Examination of Water and Wastewater", 19th Edition, 1995, American Public Health Association, 1015, 15th Street, NW., Washington, DC 20005,
שעותק ממנו מופקד לעיון הציבור בספרית המשרד לאיכות הסביבה (להלן-המשרד), בירושלים ובתל-אביב;







"ספר 2" - המהדורה האחרונה של הספר-

D 4994-89, "Standard Practice for Recovery of Viruses From Wastewater Sludges", 1992 Annual Book of ASTM Standards: Section 11- Water and Environmental Technology, ASTM, 1916 Race Street, Philadelphia, PA 19103-1187,
שעותק ממנו מופקד לעיון הציבור בספרית המשרד בירושלים ובתל-אביב;







"ספר 3" - המהדורה האחרונה של הספר-
Yanko, W.A., "Occurrence of Pathogens in Distribution and Marketing Municipal Sludges", EPA 600/1-87-014, 1987. National Technical Information Service, 5285 Port Royal Road, Springfield, Virginia 22161 (PB 88-154273/AS),
שעותק ממנו מופקד לעיון הציבור בספרית המשרד בירושלים ובתל-אביב;







"ספר 4" - המהדורה האחרונה של הספר-
"Environmental Regulation and Technology. Control of Pathogens and Vector Attraction in Sewage Sludge", EPA/625/R-92/013, December 1992,
שעותק ממנו מופקד לעיון הציבור בספרית המשרד בירושלים ובתל-אביב;







"CFU" - (Colony Forming Units) - מספר מושבות חיידקים המתקבל בבדיקה לפי השיטה הקבועה בספר 1 והמוסברת בספר 3;







"MPN" - Most Probable Number)) - מספר חיידקים המתקבל בבדיקה לפי השיטה הקבועה בספר 1 והמוסברת בספר 3;







"PFU" - (Plaque Forming Units) – מספר נגיפי מעיים המתקבל בבדיקה לפי השיטה הקבועה בספר 2 והמוסברת בספר 4;

"שפכים עירוניים"- פסולת המורחקת בהזרמה, שמקורה בבתי מגורים בעירייה, מועצה מקומית או איגוד ערים שמתפקידיו התקנת ביוב או החזקתו, ולרבות שפכים וקולחים שמקורם בתהליכים תעשייתיים או גידול בעלי חיים המחוברים למערכת הביוב העירונית;

"תשטיפים" – נוזלים שהיו במגע עם פסולת, או נבעו מפסולת.





ייצוב בוצה
3.
מפעיל יגיש לאישור השר תוכנית לייצוב בוצה, ויבצעה עם קבלת אישור השר.





סילוק בוצה

4.

(1) יסלק בוצה בהתקיים כל אלה:

(א) הבוצה היא בוצה סוג א' או בוצה סוג ב';
(ב) ריכוז המתכות הכבדות בבוצה אינו עולה על הקבוע בתוספת הראשונה;
(ג) הבוצה אינה גורמת או אינה עלולה לגרום לריח חזק או בלתי סביר;
(ד) הבוצה אינה מהווה מצע להתפתחות חרקים;

(2) ינהל רישום מפורט בעניינים כלהלן:

1. משקל הבוצה המיוצרת במפעלו והמסולקת ממנו מדי יום, אחוז החומר היבש
בבוצה ואחוז החומר הנדיף בחומר היבש;
1. פרטים לעניין פינוי הבוצה, לרבות זהות מקבל הבוצה, מיקום וגודל השטח המיועד לטיוב או לדישון וסוג הגידול החקלאי בשטח האמור;




3)) יבצע במעבדה מוסמכת בדיקות אלה:

1. במפעל המסלק בוצה בכמות של טון אחד או יותר חומר יבש ליממה -
(1) בדיקות של ריכוז מתכות כבדות כמפורט בתוספת הראשונה וריכוז
קוליפורמים צואתיים או ריכוז חיידקי סלמונלה - אחת לחודש לפחות;
(2) בדיקות של ריכוז נגיפי מעיים וריכוז ביצים חיות של טפילים - לבוצה סוג א' בלבד - אחת לשלושה חודשים לפחות;

1. במפעל המסלק בוצה בכמות של פחות מטון אחד חומר יבש ליממה -
(1) בדיקות של ריכוז מתכות כבדות כמפורט בתוספת הראשונה וריכוז
קוליפורמים צואתיים או ריכוז חיידקי סלמונלה - אחת לחודשיים
לפחות;
(2) בדיקות של ריכוז נגיפי מעיים וריכוז ביצים חיות של טפילים - לבוצה סוג א' בלבד - אחת לשישה חודשים לפחות;

(4) ישמור את הרישומים כמפורט בפסקה (2), את תוצאות הבדיקות כמפורט בפסקה (3),
את הרישומים ואת מסמכי הלוואי כמפורט בתקנות אלה ואת מסמכי המכירה,
המסירה או השינוע הנדרשים לפי כל דין, לפי העניין, למשך שנתיים לפחות;

(5) יאפשר למי שהשר יסמיך לעניין זה, לעיין ברישומים, בתעודות ובמסמכים
כאמור בתקנה זו, וימסור לו העתקים מהם, לפי דרישתו.





מסמכי לוואי
5.
לא יסלק אדם בוצה שאינה באריזה, אלא אם כן צרף לה טופס לפי הטופס שבתוספת השניה, ולא יקבל אדם בוצה כאמור אלא אם כן צורף לה הטופס האמור.





סימון
אריזה
6.
לא יסלק אדם בוצה באריזה, ולא יקבל אדם בוצה כאמור, אלא אם כן סומן על גבי אריזת הבוצה או הוצמד אליה המידע המפורט בטופס שבתוספת השניה.





שימוש בבוצה הוראות בדבר שימוש בבוצה
7.
(א) לא ישתמש אדם בבוצה אלא -

(1) אם כן היא בוצה סוג א' או בוצה סוג ב';
(2) אם כן השימוש הוא לדישון או לטיוב קרקע;
(3) באופן שכמות החומר הנדיף בבוצה בשטח של 1 דונם במשך שנים עשר
חודשים רצופים לא תעלה על 1100 קילוגרם;
(4) באופן שכמות החנקן הכללי בבוצה בשטח של 1 דונם במשך שנים עשר
חודשים רצופים לא תעלה על 50 קילוגרם;
(5) באופן שכמויות המתכות הכבדות בשטח של 1 דונם במשך שנים
עשר חודשים רצופים לא יעלו על אחד או יותר מאלה: 30 גרם קדמיום, 900 גרם
נחושת, 135 גרם ניקל, 300 גרם עופרת, 3,750 גרם אבץ, 7.5 גרם כספית, 600 גרם
כרום;
(6) בקרקע שאינה מושקית בקולחים או בקרקע המושקית בקולחים, שריכוז
החנקן הכללי בהם אינו עולה על 15 מיליגרם לליטר.

(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בתקנת משנה ( א)-

(1) לא ישתמש אדם בבוצה סוג א' לצורך דישון או טיוב קרקע-

1. אם היא משמשת לגידולי נוי בגנים ציבוריים ובגינות פרטיות;
1. אם היא משמשת לגידולים בעציצים באדניות ובמשתלות, אלא אם כן הבוצה סולקה באריזה ומסומנת כנדרש בתקנה 6;

(2) לא ישתמש אדם בבוצה סוג ב' לצורך דישון או טיוב קרקע המשמשת לגידולים חקלאיים המיועדים למאכל אדם, או לגידולי נוי בגנים ציבוריים ובגינות פרטיות, ולגידולים בעציצים, באדניות ובמשתלות.

(ג) בוצה המיועדת לדישון או לטיוב קרקע תוטמן ותוצנע בקרקע תוך 48 שעות ממועד
פיזורה על פני הקרקע.





הגבלת מקומות השימוש בבוצה
8.
לא ישתמש אדם בבוצה במקומות אלה:

(1) שטח שנמצא באזורי מגן;
(2) מקום שמצוי במרחק הקטן מ- 50 מטרים ממקור מים עיליים;
(3) מקום שמצוי במרחק הקטן מ- 100 מטרים ממקור מים עיליים המשמש למי שתיה;
(4) מקום שבו מי התהום מצויים בעומק הקטן מ- 20 מטרים ממפלס פני הקרקע;
(5) קרקע ששיפועה עולה על 12%.





הגבלת שימוש בקרקע
9.
לא ישתמש אדם בקרקע לגידולי מאכל אדם, לגידולי נוי בגנים ציבוריים, לגינות פרטיות, לעציצים ולאדניות, אם דושנה או טוייבה בבוצה סוג ב', אלא אם כן עברו שנתיים לפחות מיום הדישון או הטיוב.





שלט
אזהרה
10.
(א) לפני הדישון או הטיוב בבוצה סוג ב', יציב המשתמש בבוצה שלט אזהרה בצורה, בנוסח
ובגודל כאמור בתוספת השלישית (להלן – השלט).
(ב) השלט יוצב בתקופת השימוש בבוצה ובמשך שלושים ימים לפחות
מיום סיום פיזור הבוצה.
(ג) השלט יוצג במקום הנראה לעין ובגובה של מטר אחד לפחות מעל פני הקרקע.
(ד) בגבולות השטח שבו נעשה הדישון או הטיוב בבוצה, יוצבו השלטים במרחק של לא פחות ממאה מטרים האחד מהשני.





הובלת בוצה
11.
כל המשנע בוצה יובילה במכל הובלה סגור ואטום מפני דליפות או שפיכות.





אחסון בוצה







12.






המחזיק בבוצה לתקופה העולה על שבוע ימים, יאחסן אותה בהתאם לדרישות אלה:

(1) המרחק בין מקום האחסון לבין מקור מים עיליים לא יפחת מ- 100 מטרים;
(2) מפלס מי התהום במקום האחסון יהיה 30 מטרים לפחות מפני הקרקע, ומקום
האחסון לא יהיה בתוך אזורי מגן;
(3) הבוצה לא תגרום לריח חזק או בלתי סביר ולא תהווה מצע להתפתחות חרקים;
(4) המשטח שמשמש לאחסון הבוצה יהיה אטום מפני חלחול;
1. תשטיפים שמקורם בבוצה יחוברו למערכת טיפול בשפכים.






פינוי
לאתר
פסולת

13.

בוצה שלא התקיימו בה הוראות תקנה 4 (1), כולן או מקצתן, או שהשתמשו בה שלא בהתאם לתקנה 7, תפונה לאתר לסילוק פסולת, ואם הבוצה מכילה חומר מסוכן כהגדרתו בחוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג- 61993 – יפנה אותה לאתר הפסולת הרעילה ברמת חובב, כמשמעותו בתקנה 2 לתקנות רישוי עסקים (סילוק פסולת חומרים מסוכנים), התשנ"א- 71990





עונשין
14.
העובר על הוראה מהוראות תקנות אלה, דינו מאסר ששה חודשים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 81977.





תחילה ותוקף
15 .
1. תחילתן של תקנות אלה שנה מיום פרסומן (להלן- יום התחילה).
1. מבלי לגרוע מכלליות האמור בתקנות אלה, לא יותר סילוק בוצה סוג ב' והשימוש בה בתום שנתיים מיום התחילה, ובהתאם לכך- תוקפן של תקנות 4 (1) (א), 5, 6, 7 (א)(1) ו- (ב)(2) ו-10 - ככל שהן חלות על בוצה סוג ב' – יהיה לשנתיים מיום התחילה ותוקפה של תקנה 9, יהיה לארבע שנים מיום התחילה.






















תוספת ראשונה
(תקנות 1 ו- 4 (1)(ב), (3)(א)(1) ו- (ב)(1)


ערכים מרביים מותרים של ריכוזי מתכות כבדות בבוצה


המתכת
ריכוז המתכת במיליגרם לקילוגרם אחד של חומר יבש

קדמיום
20

נחושת
600

ניקל
90

עופרת
200

אבץ
2,500

כספית
5

כרום
400





תוספת שניה
(תקנות 5 ו- 6)

טופס לסילוק בוצה - מידע לגבי הבוצה המסולקת


1. שם המפעל המסלק ומענו _________
1. תאריך סילוק הבוצה מהמפעל ________
1. המקום שאליו מסולקת הבוצה_________
1. כלי-הרכב (סוג ומספר) שבו מסולקת הבוצה__________
1. סוג הבוצה (סוג א' או סוג ב') ________
1. משקל הבוצה ________
1. משקל ואחוז החומר היבש בבוצה_________
1. משקל ואחוז החומר הנדיף בחומר היבש_________
1. משקל (בגרם) וריכוז (במיליגרם לקילוגרם אחד של חומר יבש), המתכות הכבדות המפורטות להלן בבוצה:
קדמיום ________ נחושת _________ ניקל _________ עופרת _________
אבץ _________ כספית __________ כרום _________
1. משקל (בקילוגרם) וריכוז (בגרם לקילוגרם אחד של חומר יבש), החנקן הכללי, הזרחן הכללי
והאשלגן בבוצה________



תוספת שלישית
(תקנה 10(א))

שלט אזהרה

שלט אזהרה יהיה-

1. בצורה ובנוסח כלהלן:


זהירות -
כאן מפוזרת בוצה
שעלולה להכיל גורמי מחלות
המסוכנים לאדם ולבעלי חיים




1. בגודל של 30 X 50 סנטימטרים לפחות, עשוי חומר עמיד למים ולפגעי מזג האוויר, כתוב בצבע אדום על רקע לבן; גודל האותיות של המלה "זהירות" יהיה 8 סנטימטרים לפחות וגודל אותיות המילים האחרות יהיה 4 סנטימטרים לפחות.