כנסת פתוחה

פרוטוקולים/מעמד האישה/7618



5
הועדה לקידום מעמד האישה
09/12/2004

פרוטוקולים/מעמד האישה/7618
ירושלים, ו' בטבת, תשס"ד
31 בדצמבר, 2003


הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 63
מישיבת הועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום שלישי, י"ד בכסלו, התשס"ד, 9.12.2004, שעה 10:00

תעסוקת נשים במגזר הערבי


נכחו: חברי הכנסת
גילה גמליאל – היו"ר
מגלי והבה
ואסל טאהא
אחמד טיבי

משרד הרווחה
חיותה שנבל – מנהלת השירות לטיפול בנערות ונשים במצוקה

משרד התמ"ת – שירות התעסוקה
עו"ד איילת זלדין – הלשכה המשפטית
לילי סופר – מזכיר הרשות לעסקים קטנים
מיה שטיבל – מחלקת הכשרת מבוגרים
עדי שטנרברג – מנכ"ל הרשות לעסקים קטנים.


הרשות לקידום מעמד האישה
עדי עדווי – מרכז פרוייקטים במגזר הערבי

האגודה לזכויות האזרח
דניאלה במברגר-אנוש

ארגון כיאן – עמותת נשים ונערות נגד אלימות במגזר הערבי
תג'ריד אלאחמד

לשכת עורכי הדין
עו"ד בסל בושרא
עו"ד חלאילה חאדי

נציבות שירות המדינה
עו"ד רבקה שקד – ממונה על קידום ושילוב נשים בשירות המדינה

מועצה מקומית סכנין
מר אחמד סעיד

עמותת סיכוי
מר עלי חיידר – מנהל התוכנית להעדפה מתקנת וייצוג הולם

שדולת הנשים בישראל
עו"ד תגריד ג'השאן
יונית שליין-בן אור

לשכת עורכי הדין
עו"ד מוחמד ג'רייס


מרכז השלטון המקומי
נדיה חילו – יועצת למעמד האשה במגזר הערבי

עיריית בת ים
זהבה מזור

ריקי אליה

סימול




תעסוקת נשים במגזר הערבי

בוקר טוב, אנחנו נתחיל את הישיבה. הנושא היום הוא תעסוקת נשים במגזר הערבי. מהיכרותי את הנושא, מאז שנכנסתי לתפקיד, אני יודעת כי הנשים מהמגזר הערבי מקופחות פעמיים: הן בשל היותן נשים, והן בשל העובדה לפיה הן בנות המגזר הערבי. זהו קיפוח כפול, לצערנו. הנתונים שנאספו במרכז המחקר והמידע של הכנסת לגבי הנושא, הם נתונים מדאיגים, ואין ספק כי נושא זה חייב לעלות לסדר היום הציבורי. זאת, על מנת לתת מענה, לבחון את הבעיה בצורה הרבה יותר מעמיקה ורצינית, ולא לחכות שהדברים יתקדמו מכוח האינרציה. עלינו לחשוב, מה בפן החשיבה הממלכתית – ממשלתית קשור לנושא, ולבקש כי אותם אחראים ייתנו את הדעת בסוגיה הזאת, ויציעו פיתרונות, על מנת להוציא את הנשים במגזר הערבי ממעגל האבטלה.

אני חושבת שעלינו לבחון את הסוגיה לעומק, להציף את כל הבעיות, ולצאת עם מסקנות קונקרטיות להתקדמות של העבודה. מבחינתי, הועדה לקידום האישה תאמץ את הנושא, כדי לבחון איך הוא מתקדם לאורך זמן. כמו כן, אני מברכת על כך שנמצאים איתנו חבר הכנסת ואסל טאהא וחבר הכנסת אחמד טיבי. חשוב לבדוק כיצד נוכל להטמיע את הנושא גם בהיבט של שרי הממשלה, על מנת לקדם אותו.

מחולק ביניכם דף בנושא של המרכז למחקר ומידע, בו ניתן לראות את נתוני התעסוקה לגבי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי ואת שיעור הבלתי מועסקים בשנת 2002. בהמשך נמצאים גם הנתונים לגבי 2003.

אם נסתכל על הפערים, נוכל לראות כי שיעור ההשתתפות של הנשים הלא יהודיות בכוח העבודה האזרחי - עומד על 23 אחוז בלבד. גם שיעור הבלתי מועסקות מתוך שיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי - הוא 11.6 אחוז. יש לציין, כי בשנת 2002, נשים ערביות היוו כ-18.4 אחוז מכלל הנשים בישראל.

הנתונים האלה הם נתונים שמעידים על אבטלה מאד כבדה בקרב הנשים מהמגזר הלא יהודי. אנחנו, מבחינתנו, נרצה לשמוע קצת יותר על הנושא, מחבריי שמעורים בו.

לשם פתיחת הדיון, רשות הדיבור מועברת אל חבר הכנסת אחמד טיבי, שנמצא כבר שנים בכנסת, ומכיר את התופעה:

בוקר טוב. תודה, גברתי יושבת הראש. אני מברך את כל האורחים כאן.

הנושא של תעסוקת נשים במגזר הערבי הוא בעייתי, וחוזר ועולה כמעט בכל קדנציה. זאת, בשל העובדה שהוא גם כרוני וגם אקוטי, בעיקר לאור הופעתו הבולטת של נושא האבטלה בשנים האחרונות.

אם נסתכל על מצבן של הנשים מהמגזר הערבי, הרי שהנקודה הראשונה היא האבטלה. הנקודה השניה היא, שגם כאשר הנשים הערביות מועסקות, אזי השכר שלהן נמוך יותר, בהשוואה לשכר של גברים באשר הם, או בהשוואה לשכרן של נשים יהודיות. הנקודה השלישית, מלבד השכר, היא תנאי העבודה. למשל, נשים מהמגזר הערבי מתקבלות לעבודה זמנית, יותר מאשר גברים, ויותר מאשר נשים יהודיות. ביישובים הערביים אין מקומות תעסוקה מספיקים, אולם הנשים הערביות רוצות לעבוד בתוך היישובים. כך, נוצר מצב בו הנשים מאד זקוקות לעבודה. קל לנצל את העובדה הזאת, ולהחמיר את התנאים שלהן פי כמה.

כולנו צריכים להתמודד אל מול התופעות האלה. כל מה שאנחנו טוענים במשך השנים, לגבי העדפה מתקנת לאוכלוסייה הערבית בכלל – תקף שבעתיים לגבי נשים. לכן, בכל פעם שאנחנו מדברים על מקום עבודה, בחברה ממשלתית או אפילו במקומות פרטיים, ודורשים העדפה מתקנת לערבים - עלינו לקבוע שהעדיפות תהיה לפלג הנחשל מבין בני האוכלוסייה הזאת. כלומר, כאשר מחליטים סוף-סוף שיש העדפה מתקנת, או כאשר רוצים לקלוט עובדים ערביים - עלינו להעדיף את קבלתן של הנשים ערביות למקומות העבודה.

כאשר מסתכלים על הנתונים האלה, רואים בנקל את ההבדל הברור בין 23 אחוז של נשים ערביות, לעומת 53.8 אחוז של נשים יהודיות, בכל מה שקשור לשיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי.

אולם ברצוני לתקוף את העניין גם מנקודה נוספת, והיא השוואת העמודה הראשונה עם העמודה השלישית. כאן ניתן לראות 23 אחוז של נשים ערביות, כנגד 62 אחוז של גברים לא יהודים. כלומר, שיעור ההשתתפות של גברים ערביים בכוח העבודה האזרחי, גדול פי שלושה משיעור ההשתתפות של נשים ערביות. כל זאת, בהנחה שהתיאור: "לא יהודי" מתייחס בהגדרתו לערביים. אם כן, לא מדובר רק בקיפוח המתייחס להשוואה בין יהודים לערבים, כי אם גם בפער פנים קהילתי ופנים חברתי. האישה הערבייה מקופחת גם בתוך החברה הערבית.

נשאלת השאלה, מה יכולה לעשות הכנסת, ומה אנחנו בוועדה יכולים לעשות מול משרדי הממשלה. לכן אנו דנים בשני נושאים: האחד, העדפה מתקנת, עליה דיברתי עד כה; והשני, ירידה דרסטית במספר הנשים שמשתלבות בקורסים להכשרה מקצועית בשנת 2003, בהשוואה לשנת 2002. ייתכן כי הדבר נובע מהקיצוץ בתקציבים הממלכתיים לקורסים כאלה, וביטול חלק מהם. אני לא יודע אם יש סיבות נוספות, אך אם כן, החברים כאן יציינו זאת. תודה רבה.

חבר הכנסת ואסל טאהא.

ראשית, ברצוני לברך את כל הנוכחים, חברים וחברות, גברתי יושבת הראש.

את עניין הנשים מהמגזר הערבי כבר העלינו, ודנו בו בעבר. אבל נראה שזה לא עוזר, והנושא חוזר על עצמו בעיר נצרת.

כן, היינו בסיור בנצרת.

גם היינו בסיור בנצרת בצפון, וראית במו עינייך מה קורה שם. לפי דעתי, זו היתה הפעם הראשונה שגברתי ביקרה בצפון, בבית ספר ערבי.

לא, אני הייתי במקומות רבים, בעיקר בדרום.

אולי בדרום, אבל בצפון אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה.

בצפון הייתי עכשיו, אבל אני אצטרך להגיע יותר, כמובן. אבל בדרום הייתי פעמים רבות.

אז כמובן שכל ביקור וכל סיור ייתן עוד אינפורמציה מדוייקת יותר על המצב הקיים, שאנחנו שוהים בו בצפון, בדרום, במרכז, ובכל מקום. המצב דומה בכל המקומות.

אין ספק.

כפי שאמרת, גברתי, הנשים הערביות סובלות פעמיים: פעם אחת בשל היותן מיעוט אתני, ופעם אחת בשל היותן מיעוט בכלל האוכלוסייה, וגם בתוך האוכלוסייה הערבית.

אם אנחנו מסתכלים על הסטטיסטיקה, שאנחנו תמיד מעלים, אנחנו רואים כי 20 אחוז מהנשים הערביות עובדות, לעומת 50 אחוז מקרב הנשים היהודיות. גם בפן הזה של עבודת נשים, יש אפליה בין נשים יהודיות לבין נשים ערביות, מבחינת האפשרויות הפתוחות בפני נשים יהודיות, לעומת האפשרויות הניתנות לנשים ערביות. כמו כן, אנחנו יכולים לראות כי 190 אלף נשים יהודיות עובדות בשירות הציבורי במדינת ישראל, לעומת 25 אלף נשים ערביות בסך הכל. גם בפן הזה, הממשלה היא האחראית למצב. בנוסף, לגבי השכר, ניתן לראות כי 67 אחוז מהנשים הערביות שעובדות, מרוויחות פחות משכר מינימום.

מהסטטיסטיקות השונות האלה ניתן ללמוד הרבה דברים. בסופו של דבר, נצטרך לשים את האצבע על הפצע, ולהגיד מה אפשר לעשות על מנת לפתור את הבעיות האלה.

חברי טיבי דיבר על נושא נוסף, והוא הקורסים שבוטלו בגלל קיצוץ. בשנה האחרונה, קוצצו קורסים רבים או בוטלו, והדבר מנע מהרבה בחורות להשתלב ולקבל השתלמויות.

יש עוד סיבות לביטול הקורסים, מלבד הסיבה הזאת. אחת הסיבות לכך שנשים לא משתתפות בקורסים כאלה, היא קשיי המרחק. למשל, אם מקימים מרכז במקום מסויים, עבור בחורה המתגוררת בכפר רחוק משם, מתעוררות בעיות. אין לה רכב, ולא עומדת לרשותה תחבורה ציבורית, כך שאין לה אפשרות להגיע לקורס. אז היא לא הולכת. בנוסף, יש נורמות לגבי העניין הזה: אבא שלה לא רוצה שהיא תיסע, אמא שלה לא מוכנה שהיא תלך לבדה.

חוסר כלים, חוסר תחבורה, מחסור ברכבים, מחסור באפשרויות. במילים אחרות, המרחק אל הקורס הוא עשרות קילומטרים, והעדר הנגישות למקום מונע מהנשים הערביות להגיע לקורס.

אני חושב שבעיית הנשים היא בעיה מאד רצינית ומאד חמורה בסקטור הערבי. חשוב להדגיש, כי אלו שנרשמו בלשכות התעסוקה, הן אחוז קטן. מלבדן, יש הרבה נשים ובחורות, שלא נרשמו ולא מגיעות ללשכות, משום שעד עכשיו הן כנראה עוד לא השתכנעו שעליהן להגיע ולהירשם כמובטלות. אפשר לומר שיש אבטלה סמויה בקרב הנשים, ששיעורה הוא יותר מ-15 אחוז. אם נבדוק טוב, ונעשה מחקר טוב בסקטור הערבי, נמצא שיותר מ-15 אחוז מהנשים לא מגיעות ללשכות, ולכן באופן מעשי, האבטלה בקרב הנשים במגזר הערבי, היא הרבה יותר רחבה ממה שאנחנו רואים בסטטיסטיקות הרשמיות שעומדות בפנינו.

לכן, יש להציף את העניין הזה, להעלות אותו בצורה מדוייקת יותר, ואפילו להקים עוד קבוצה של חברי כנסת, על מנת להעלות אותו גם בממשלה. אפשר שאנחנו נעזור להעלות את הנושא במליאה ובוועדות שונות - אך לפי דעתי, יש להעלות את העניין הזה בממשלה, וזוהי חובתך, גברתי היו"ר, כחברת כנסת מהקואליציה. בנוסף, אנחנו מוכנים שתזמיני אותנו לעלות ולדבר שם, כדי לעזור להציג את הנושא.

אני מסכימה שאנחנו צריכים לקדם את המהלך. בהיבט הפרלמנטרי, אנחנו יכולים לקדם חקיקה, וזה מה שאנחנו עושים פה. בנוסף, אנחנו יכולים להעלות את הנושא לסדר היום, לפנות למשרדי הממשלה השונים, ולוודא העדפה מתקנת.

הנקודה האחרונה שאני רוצה לעלות, היא שלפעמים מציעים לבחורות הערביות עבודה במקומות מרוחקים מאד, והן מסרבות. או אז, הן נרשמות בלשכה כסרבניות.

תמיד כדי לפתור בעיות, צריך גם לבחון אותן בצורה אובייקטיבית, וגם לבחון את הנסיבות ואת הנתונים. חשוב לראות את הדברים שקורים היום, ולהציף אותם.

לטעמי האישי, ככל שיש יותר אפליה, גם נגד נשים בכלל, בטח ובטח נגד נשים ערביות, בטח ובטח בין ערבים ליהודים – מדובר בבעית מדינה, ובבעיה חברתית קשה, המשליכה על כל החברה הישראלית באשר היא. ככל שאנחנו נדאג לכוון יותר לכיוון שוויון, כך המצב של כולם יהיה הרבה יותר טוב, והמצב בחברה הישראלית יהיה הרבה יותר טוב. זוהי תפיסתי, אני הולכת איתה כבר שנים, וככה אני מאמינה. אני חושבת שככה גם הדברים מוכיחים את עצמם.

יחד עם זאת, לפעמים יש גם נסיבות אובייקטיביות, שצריך לבחון אותן, ולראות כיצד בנסיבות האלה ניתן לפתור את הבעיות. באזור הצפון - ואותה בעיה קיימת גם באזור הדרום - יש מצוקה אמיתית של תעסוקה, ללא קשר להיבט של יהודים וערבים. יש מצוקה אמיתית של תעסוקה, וזה הנתון העובדתי. ממנו, ניתן לתרגם את זה, למה קורה לנשים בכלל, אשר להן יש מצוקה מול גברים, ומה קורה לנשים ערביות בפרט, אשר להן יש בעיה מול הנשים היהודיות. אם אישה גרה באחד היישובים המרוחקים ליישובים המרכזיים, שבהם יש יותר אפשרויות תעסוקה – זוהי בעיה אובייקטיבית.

עלינו לפרוט את הבעיות האובייקטיביות, להכיר בהן, ולראות איך ניתן להגיע לפיתרון, תחת הנסיבות האלה. לדעתי, ככה אפשר להתקדם.

אני טוענת, כי אין ספק שהנתונים האלה הם נתונים קשים. מעניין אותי לבחון גם את ההיבט של הסטודנטיות, וביקשתי שיבדקו לא רק את קורסי ההכשרה, אלא גם את הנושא של הבגרויות. אני חושבת שהנושא של המוסדות להשכלה גבוהה, הוא גם פן שיכול להעיד על המצב, ולקדם את הדיון.

בואו נסתכל על הזכאות לבגרות, לפניכם מסמך רקע בנושא. הנתונים הם מאד חשובים, ואולי יוכלו לסייע לנו בהפניות שלנו למשרד החינוך, על אף שאין לנו כאן נציגות ממשרד החינוך. משרד החינוך הוזמן, אולם הם לא שלחו נציגים.

בנוסף, אני רוצה למחות על כך שמתקיים דיון בנושא נשים במגזר הלא יהודי, ועל אף שכולם הוזמנו, כרגיל - אני מוצאת את עצמי כאן בישיבה, בנוכחות נציגות שהיא ברובה מהמגזר הלא יהודי. אני חושבת שהבעיה היא לא בעיה של המגזר הלא יהודי, אלא בעיה של כל החברה הישראלית. אני מקווה שיפנימו את זה, כי אני חושבת שזה פשוט לא מכובד ולא לעניין. זוהי פשוט חרפה, והדבר מכעיס לחלוטין.

כעת נשמע את נאדיה חילו.

גברתי היו"ר, ברצוני להעיר הערה כללית לעניין: עד שלא תשתנה הקונספציה הזאת, ועד שכל פגע או שוליות של החברה הערבית לא ייתפס כבעיה של המדינה, לא רק במימד התעסוקה כי אם בכלל – אז הדברים לא ישתנו.

אני רוצה להתחיל, ברשותך, בהערה כללית, ולהגיד שאני ממש מברכת את היו"ר ואת הועדה, שמקיימת דיונים ספציפיים בנושאים של הנשים הערביות, מאחר ובקדנציה הזאת, בשונה מהקדנציה שעברה, אין לנו תת ועדה של מעמד האישה. לכן, אני חושבת שאחריות הועדה היא למלא את הפונקציה הזאת, ואכן היא מתמלאת, ואני בהחלט מברכת על כך. שנית, הדבר משרת בדיוק את המטרה שאת ואני דיברנו עליה קודם, שהיא תפיסת האחריות של התופעה הבעייתית, כאחריות שנופלת על הממסד ככלל, ולא רק על הקבוצה שסובלת מאותה בעיה. זוהי עוד התייחסות שהיא מאד חשובה.

אני רוצה לענות על החלק של החינוך שחסר פה, ולאחר מכן להתייחס לדברים שנאמרו קודם.

כל הנתונים מצביעים על כך, שהחינוך אינו מהווה בעיה בפני נשים. מספר הנשים בחינוך הבסיסי הוא לא מבוטל, ומספר הזכאיות לבגרות אף עולה עליו, והוא יותר גבוה ממספר הגברים הזכאים. גם באקדמיה, כולל מכללות, לפני שנתיים היה שוויון בין גברים לנשים, וכעת מספר הנשים עולה. כך, שהבעיה היא לא בעיה של הון מקצועי או של רכישת מיומנויות על ידי נשים, אלא התופעה הזאת קשורה ותלויה בכמה סטים של גורמים.

ראשית, הגורמים האוניברסליים, שגברתי ציינה, קשורים בכל מה שקורה במדינה היום מבחינת מכת האבטלה, ומשפיעים באופן כללי גם על הנשים הערביות. שנית, הגורמים הקשורים לנושא הפמיניסטי של זכויות נשים ושל שוויון לנשים, מתווספים על הגורמים האוניברסליים, והם נכונים לגבי נשים יהודיות וכן לגבי נשים ערביות. על כך מתווספים עוד שני סטים של גורמים, שהם מאד ייחודיים, והם: הגורמים הפנימיים, שקשורים לחלק של ערביות, ולפיכך משפיעים רק על נשים ערביות; וגורמים נוספים שקשורים לתרבות ולמסורת הערבית, ולפיכך הם ייחודיים למגזר. כך, שבעניין הזה, אנחנו רואים שריבוי הגורמים האלה והשפעתם, מביא להגברת העוצמה של הבעיה, מאחר ויש לנו עוד סטים שלמים של גורמים נוספים ייחודיים, שמשפיעים על העניין.

כל זה עדיין לא אומר שאין פיתרון לכך, ובעבר אף היו כל מיני תוכניות ודיונים על העניין הזה. לכל חלק יש את האחריות שלו: החברה הערבית צריכה להשכיל לעשות הרבה מעבר למה שהיא עושה היום, לממסד יש אחריות לשלב את ההשכלה הקיימת ואת המיומנויות הקיימות, ולנו יש את האחריות להמשיך ולדרוש את התערבות המדינה. ישנם נושאים שלא נמצאים תחת שליטתנו, אולם ישנם נושאים שניתן להשפיע עליהם, כמו למשל שילוב ושיתוף פעולה בין ארגוני נשים ערביים ויהודיים, לטובת מלחמה משותפת בבעיה. באופן כללי, בכל הקשור לחברה שלנו, חלה עלינו חובה ועשיית יתר ממה שנעשה עד היום. אני לא מתחמקת מאחריות, אלא כוללת את כל מקבלי ההחלטות, וגם את עצמי.

זה עניין של תהליך יחסית איטי, אולם אנחנו כן רואים שינוי מסויים. אני יכולה להגיד, אולי בטעות, שאם הגורמים האוניברסליים היום היו אחרים, אפשר שכן היינו יכולים לראות יותר נשים ערביות משתלבות.

אני מאד מסכימה עם מה שחבר הכנסת טיבי אמר, לגבי תנאי העבודה. לא פעם היו פניות אל נעמ"ת, ואליי באופן אישי, על שכר מחפיר, במיוחד בענף הייצור ובענפים שהם לא ממשלתיים, כי שם לא חייבים לשלם שכר מינימום כקבוע בחוק. כלומר, ניתן לראות ניצול מאד רציני. לעתים הנשים אף עוזרות להמשך הניצול, אך אני לא מאשימה אותן, כי אם הן פותחות את הפה להתלונן, אז הן בחוץ. אז הרבה פעמים הן מסתפקות ב-2,000 או 3,000 שקל, ולא מוכנות למחות, למרות שהן מכירות את החוק. העניין הזה באמת מאד בעייתי.

החלק של ההכשרה המעשית קיים פה ושם, על אף שאני חשה שהוא אכן טיפה מצומצם. לדעתי, זה לא רק בגלל תקציבים, אלא גם בגלל עניין של חוסר נכונות ורצון אצל נשים שיש להן מסגלות אישית, והן רוצות לעבוד. חלק מהנשים שגמרו קורסים של הכשרה מקצועית, וזה עשוי להוות עבורן אמצעי להשגת המטרה, אינן משתלבות, בשל בעיות של מרחק ושל מחסור באזורי תעשייה ומקומות תעסוקה. דבר זה, בעצם, מקרין גם על האחרות לא להשתלב. היום הן כבר למדו טכניקה, כלומר, אם מציעים להן להשתלב בלימודים, הן טוענות כי לאחר הקורס ממילא לא מובטחת להן עבודה. לכן, הן מעדיפות לא להשקיע את הזמן ואת המאמץ, ולפעמים הן מוותרות מראש.

מה שכן, יש פה ניצוץ של תקווה, בחלק של עסקים קטנים שמתפתחים. אנחנו רואים את זה בקורסים משולבים, וגם בנעמ"ת אנחנו עושים קורסים של יזמות עסקית, ואף קידמנו יוזמה יחד עם הרשות למעמד האישה, בנושא עסקים. דבר זה מקנה תעסוקות ביתיות, אמנם קטנות בהתחלה, אולם פותר הרבה מאד בעיות פנים, ומקנה אורך נשימה והכנסה כלשהי.

קודם כל, אני רוצה, ברשותכם, לברך את האגודה לזכויות האזרח, על עצם הזמנת הדיון היום. שנית, אני רוצה לשמוע את סוניה, שהכינה חומר מעמיק בנושא. בבקשה.

אני רוצה להוסיף עוד נתונים, כדי שנבין את הנושא יותר לעומק. כיום, כמעט 50 אחוז מכל הנשים במדינת ישראל, עובדות בשירות הציבורי, בכל משרדי הממשלה. רק 10 אחוז מתוך כל הנשים האלה, שעובדות במשרדי הממשלה, הן עובדות ערביות. נתון זה, כשלעצמו, הוא נתון בעייתי. זאת אומרת, שיש להכפיל את מספר הנשים הערביות שעובדות בשירות המדינה, כדי להגיע למצב של ייצוג של לפחות 18 אחוזים, שזה האחוז של המגזר הערבי מהאוכלוסייה. אני חושבת שזה משהו שהממשלה ומשרדיה צריכים לעשות.

מספר הנשים הערביות הוא כל כך קטן, מפני שפשוט אין משרדי ממשלה ביישובים ערביים, כך שאין להן איפה לעבוד. המצב הזה יצר תופעה, לפיה יש מספר קטן של מקומות תעסוקה בתוך היישובים הערביים, וכתוצאה מכך יש תחרות מאד גדולה. זאת אומרת שהשכר המשולם הוא מאד נמוך, משום שאם העובדת אומרת: "לא", אז יש אלף עובדות אחרות במקומה, שמוכנות לעבוד בתנאים האלה.

בשנת 1998 נערך סקר בנצרת, שהיא העיר המרכזית, ובה תנאי העבודה הם יותר טובים מאשר ביישובים יותר קטנים. מתוצאות הסקר עלה שכמעט 62 אחוז מכלל העובדות, קיבלו פחות משכר מינימום. והיום המצב הוא אפילו יותר גרוע, בשל מצב האבטלה הנוכחי.

חלק מהבעיה הוא חוסר אכיפה, כאשר משרד העבודה פשוט לא אוכפים את חוק שכר המינימום. יתירה מזאת, היום עלינו מדרגה: למשל, אנחנו באגודה טיפלנו במקרה, שבו שתי דורשות עבודה הופנו למקום עבודה, שבו הציעו להן 1,200 שקלים, עבור משרה מלאה. שתיהן פנו לשירות התעסוקה, ושאלו: "האם אנחנו יכולות לקבל הצעת עבודה שהיא בלתי חוקית?". בתגובה, רשמו להן סירוב עבודה. כלומר, לא רק שלא אוכפים את חוק שכר המינימום, אלא שגם מענישים נשים שרוצות לעמוד על זכויותיהן הבסיסיות בתור עובדות.

ישנם גורמים נוספים שתורמים לבעיה הזאת. אחד מהם הוא שאין מסגרות לטיפול בילדים קטנים. יש לי כאן נתונים, לפיהם יש במדינת ישראל היום 80 אלף ילדים, ששוהים במעונות יום ומשפחתונים במדינת ישראל. רק 10 אלף מתוכם הם ילדים ערבים. זאת, למרות שהילדים הערבים במדינת ישראל מהווים יותר מ-25 אחוז. כך, לאמהות הערביות אין מסגרת לשים בה את הילדים הקטנים.

ממה זה נובע, לדעתך?

אין מעונות יום, מכיוון שמשרדי הממשלה לא עושים מספיק מאמצים כדי לקדם את הנושא. יש 1,600 מעונות יום בישראל, כאשר רק 25 מתוכם עובדים במגזר הערבי.

כאשר מדובר באילו גילאים?

מגיל אפס עד גיל שלוש שנים.

כשמדברים על מעונות יום, מדברים על גילאי אפס עד שלוש. מבחינת החוק במדינת ישראל היום, אין חובה ממשלתית לגבי העניין הזה. בואו ננסה למקד את הדיון מבחינת החוק. גם אני באופן אישי הגשתי הצעת חוק, לפיה יש לעגן את כל נושא מעונות היום, כדי שנשים תוכלנה לצאת לעבודה. אין ספק שפיתרון עבור הילד הוא אחד השיקולים המשפיעים על קבלת החלטה של אישה אם לצאת לעבודה. אך האם יש לעניין זה השלכה ישירה על מקומות העבודה?

היום, כאשר מוגשת תוכנית מתאר, יש חובה, על פי כמות בנייה באזור מסויים – להקים מעון. אולם במגזר הערבי, אין מימדים כאלה של בנייה, כי סגנון הבנייה הוא שונה, כך שהוא אינו עונה על המימד החוקי הזה. אין פרוייקטים מאד גדולים שמחייבים הקמת מעון לפי זה, אבל המשפחתונים הם באחריות של הרווחה.

גורם נוסף הוא נושא ההכשרה המקצועית, כאשר אני לא מדברת רק על ההכשרה המקצועית שממומנת ע"י משרדי הממשלה, אלא גם על בתי ספר מקצועיים. ברוב בתי הספר המקצועיים במגזר הערבי, מלמדים נושאים מאד מסורתיים כגון תפירה, ספרות, או בישול, אשר אין להם כלל ביקוש בשוק העבודה המודרני. זהו פשוט בזבוז של זמן, וצריך לחשוב על אלטרנטיבות אחרות, ולהכניס תוכניות שמתאימות יותר לשוק העבודה המודרני.

גורם שלישי הוא בעיית התחבורה הציבורית, שזו גם כן בעיה שצריך לחשוב איך לפתור אותה. יש לעזור לנשים שגרות ביישובים מרוחקים להגיע לערים יותר גדולות, שבהן היצע העבודה הוא יותר גדול.

גורם נוסף הוא אזורי התעשייה ושטחי התעשייה ביישובים הערביים. היום, 3.2 אחוז בלבד משטחי התעשייה בתחומי משרד התמ"ת, הם בתוך היישובים הערביים. אם אין אזור תעשייה – אז אין מקומות עבודה, וזה מהווה גורם נוסף.

החוכמה בישיבות היא לא רק להציף את הבעיות, אלא גם לבחון את הדרכים לפיתרון. ראינו ששיעור האבטלה באוכלוסייה הזו הוא גבוה, ושבאזור הצפון והדרום יש מצוקה אפילו יותר קשה. ראינו שיש מספר בעיות אובייקטיביות, וכן ראינו שכדאי לבחון מה החוק אומר, ואולי להוסיף לו תיקון.

בואו נתקדם מכאן הלאה. צריך לחשוב בצורה יותר יצירתית, כדי לראות איך מתקדמים מכאן, ומה הדרישות שלנו בסוף התהליך.

אני עו"ד תג'ריד ג'השאן משדולת הנשים.

אני הולכת לפי הקו המנחה שהתוותה היו"ר, ולא אעלה את הבעיות, כי אני חושבת שהדיון מיצה לא את כל הבעיות אמנם, אבל את רובן. מכיוון שנמצאת איתנו חברתי, עו"ד רבקה שקד, אני רוצה לנצל את ההזדמנות, ולשוחח על תעסוקת נשים וייצוג הולם של נשים ערביות בסקטור הציבורי.

אני חושבת שעד היום אין לנו ממצאים ונתונים לגבי תעסוקת נשים בסקטור הציבורי, והייתי רוצה לפנות לגורמים המתאימים,שיבדקו את הנושא. אני חושבת שאולי כדאי אפילו לקיים דיון מיוחד בהקשר הזה. עלינו לחפש מדיניות פעולה, שתביא לייצוגן ההולם של נשים ערביות, כחלק מכלל הנשים במדינת ישראל, וגם כחלק מהאוכלוסייה הערבית – כאשר על שני המקרים חל החוק מבחינת ייצוג הולם. כמו כן, אני מציעה גם לבדוק מחדש את התיקון שהוצע בזמנו על ידי חבר הכנסת חסנין אלג'בארה, לייצוג הולם של נשים ערביות. בנוסף לחוק הקיים היום, לגבי ייצוג הולם של האוכלוסייה הערבית, הצ'רקסית והדרוזית, עולה היום צורך בסעיף נוסף, או בתיקון של הסעיפים הקיימים – שיביא לייצוג הולם של נשים ערביות באופן ספציפי. אבקש ממך, גברתי היושבת ראש, לבדוק את האפשרות.

קודם כל, אני מבקשת לומר שנציבות שירות המדינה מטפלת רק במשרדי הממשלה. לכן, כשמדברים על "השירות הציבורי", אז בעצם מתכוונים להרבה מקומות עבודה כמו השלטון המקומי או חברות ממשלתיות, שנציבות שירות המדינה אינה מטפלת בהם. כמו כן, נציבות שירות המדינה לא מנהלת גם את כל הנושא של כוח אדם בהוראה. לכן אני אשוחח כרגע רק על שירות המדינה, ומשרדי הממשלה פרופר.

שירות המדינה מקיף כשישים אלף עובדים, לא כולל את המספרים של מערכת הביטחון, כאשר 62 אחוז מהם הם נשים. לפי חלוקת העבודה הפנימית הקיימת בנציבות שירות המדינה, אני לא מטפלת בבני מיעוטים, אלא אחראית רק על הנושא של קידום נשים. יש אגף אחר שמטפל בנושא של בני מיעוטים, שלא נמצא כאן היום.

הבאתי איתי את הנתונים שנציבות שירות המדינה פרסמה, כפי שפורסמו על ידי הגברת הניה מרקוביץ', שהיא אחראית על הנושא הזה, ואני מניחה שרבים פה מכירים אותה.

צריך לדעת שהייצוג הכללי של בני מיעוטים בתוך שירות המדינה הוא מאד מאד נמוך. סך הכל, בשנת 2002, היו 6.1 אחוז בני מיעוטים מכלל העובדים, כלומר 3,440 עובדים בני מיעוטים, מתוך יותר מ-56 אלף עובדים. הכוונה לא רק לערבים. מתוך המגזר הזה של אותם בני מיעוטים, היו בשנת 2002 38.3 אחוז נשים, כלומר 1,316 נשים.

אני עו"ד עלי חיידר, מטעם עמותת "סיכוי", והמרכז האיגודי הערבי לפיתוח כלכלי, ובמסגרת העבודה שלי אני ממש מנהל את העניין הזה של קידום אזרחים ערבים לתפקידים בכירים בשירות המדינה, בחברות הממשלתיות, ובמערכת בתי המשפט.

היום יש חוק, שהתקבל לפני שנתיים וחצי, שמחייב ייצוג הולם.

רק בשירות המדינה, זה לא כולל את כל השירות הציבורי. לגבי נשים בכלל, יש חוק שמחייב בכל השירות הציבורי; לגבי בני מיעוטים, החוק מתייחס רק לשירות המדינה. בשירות המדינה יש להן, לכאורה, העדפה מתקנת כפולה, אולם בשירות הציבור, רק בגין היותן נשים.

לפניכם דו"ח שכתבנו, ואני גם אגיש זאת ליו"ר ולחברי הכנסת הערבים. זה דו"ח שאני מכין מדי שנה, תוך שאני עוקב גם אחרי הנתונים של נציבות שירות המדינה, והוא כולל את הנתונים לגבי הייצוג של הנשים הערביות בשירות המדינה.

עד סוף שנת 2002, היו 1,316 עובדות לא יהודיות, שהן מהוות 38 אחוז מכלל העובדים הערבים בשירות המדינה. הנתון הזה לא כולל רק נשים ערביות, אלא כולל גם 17 עובדות ערביות לא מוסלמיות, המהוות 1.3 אחוז מכלל העובדות הלא יהודיות בשירות המדינה; וכן 104 עובדות נוצריות לא ערביות.

מה התפקידים שלהן?

כ-97.3 אחוז מכלל העובדות הערביות בשירות המדינה, מועסקות על ידי שישה משרדים ממשלתיים שהם: משרד הבריאות, משרד העבודה והרווחה, משרד החינוך, משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט. רובן ככולן עובדות בתפקידים מאד זוטרים, בתפקידים סקטוריאליים, שנותנים שירות לחברה הערבית. כמו כן, כולן עובדות באזור המגורים שלהן, באזור הצפון. אין כמעט אף עובדת ערבייה שמועסקת בתפקיד בכיר במשרדים הממשלתיים הראשיים בירושלים, ועל כן הן לא נגישות לעניין של קבלת החלטות, והן לא יכולות להשפיע על המדיניות של הממשלה.

לכן היו גם תיקונים בשנתיים וחצי – שלוש שנים האחרונות. האחד, שנוגע לשירות המדינה, מטיל חובה על נציבות שירות המדינה לקבוע יעדים לגבי האפשרות לקדם את הייצוג של הנשים הערביות. יעדים כאלה לא נמצאים, לדעתי. מצד שני, אני מודע גם למאמצים שנעשים על ידי הגברת הניה מרקוביץ'. כל שנה הנתונים האלה צריכים להיות מובאים לועדת חוקה, חוק ומשפט, אולם בשנה שעברה הנתונים האלה לא הובאו אליה. בקדנציה הקודמת, היתה ועדת משנה לועדת חוקה, חוק ומשפט, שעסקה בנושא של ייצוג האזרחים הערבים, ואני חושב שצריכה להיות ועדה כזו גם בקדנציה הנוכחית. בנוסף לכך, באף אחד מהמשרדים הממשלתיים, למשל, במשרדי המדע, החוץ, ביטחון הפנים, התחבורה, התשתיות הלאומיות, הבינוי והשיכון, התיירות והתקשורת – אין אף עובדת ערבייה. זאת, על אף שהמשרדים האלה הם מאד חשובים לאזרחים הערביים, וגם להתפתחות שלהם. במשרדי הדתות ואיכות הסביבה – יש עובדת ערבייה בכל אחד מהם. במשרד המסחר והתעשייה, וכן ביחידת הסגן למנהל מקרקעי ישראל – יש שתי עובדות ערביות.

על כן, רוב העובדות הערביות מועסקות בתפקידים של נתינת שירות רק לחברה שלהן, משום שיהודים לא יכולים למלא את התפקידים האלה. בנוסף לכך, היה תיקון לפני שלוש שנים, שמבטיח ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית, בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות, דבר שהיה דומה לתיקון שהיה בנוגע לייצוג של הנשים ב-93'. מ-93' ועד עכשיו, הייצוג של הנשים היהודיות עלה בצורה מצויינת, לפי דעתי, כאשר היום יש 214 נשים יהודיות שהן דירקטוריות בחברות הממשלתיות. במהלך שלוש השנים האחרונות, לא עלה הייצוג של הנשים הערביות בדירקטורים של החברות הממשלתיות, והמספר נשאר עומד על 6 נשים בלבד. על כן, האחריות של השרים, לפי דעתי, שחלק גדול מהם גם מהליכוד, חייבים למנות אזרחים ערביים לתפקידים האלה.

השאלה הנשאלת היא, האם מבחינת החוק, ייצוג הדירקטורים במגזר אכן מיושם?

יש חוק החברות הממשלתיות, ובמסגרתו היתה עלייה לגבי מספר הגברים הערבים, שאמנם היתה עלייה קטנה מאד, ולא כל כך משביעה רצון. הנתונים גם נמצאים כאן בדו"ח, בעמוד 42. אבל לגבי הנשים לא היתה שום עלייה, יש כיום רק 6 נשים ערביות, לעומת 214 נשים יהודיות. על כן, זוהי אחריות של הממשלה, של השרים, שהם האחראים על המינויים. לצערי, לאחרונה גם נדחתה עתירה שהגישה עמותת "עדאללה" בנושא הזה, שעתרה נגד הממשלה, בכוונה לחייב את השרים למנות נשים ערביות.

גם המצב במערכת בתי המשפט קשה מאד. אמנם שם, חוק שירות המדינה – מינויים, לא חל על מינוי שופטים, אבל חל לגבי העובדים במערכת האדמיניסטרטיבית בבתי המשפט. יש רק 27 שופטים ערבים, מתוך 484 שופטים, והם מהווים רק 5 אחוז. יש רק 3 שופטות ערביות, עד כמה שידוע לי. גם מתוך העובדים המנהליים במערכת בתי המשפט, אחוז העובדים הערבים קטן.

יש מגמה של עלייה, אבל היא מאד קטנה, ולא כל כך משמעותית. הטיפול וההתמודדות עם המצב, צריכים להיות באופן יותר רציני, וגם באופן הוליסטי. כלומר, יש לטפל בכל התחומים. במיוחד מוטלת האחריות בעניין הזה על נציבות שירות המדינה, על השרים, ועל הממשלה. כאשר אני מודע גם לעובדה שהתקבלה החלטת ממשלה ב-19 לאוגוסט, שקבעו שכמדיניות מתחייבים שבמהלך השנה, לפחות בכל אחת מהחברות הממשלתיות, יהיה דירקטור ערבי אחד, וגם ימשיכו בתוכנית.

אם אנו רואים שהמגמה היא בכיוון חיובי, עלינו להציף את הדברים בצורה שיהיה ניתן להיות ממוקדים, ולשים את האצבע על המקומות שבהם יש מה לעשות. ממה שאני מכירה, לפחות, הממשלה הנוכחית אכן פועלת במגמה חיובית, ואנחנו צריכים לבוא עם הצעות קונקרטיות.

אני רוצה לומר משהו מעדות אישית. יש שר שפנה אליי כבר כמה פעמים, והוא רוצה להכניס אישה כדירקטורית באחת החברות הממשלתיות שהן תחת שליטתו, אולם מזה שישה חודשים, עד לרגע זה, הוא לא מצליח. כך, שגם אם יש מישהו שיש לו נטייה, זה לא תמיד מסתיים בתוצאה חיובית.

ברשותך, אני אעלה עוד שתי נקודות ואסיים.

בעקבות התיקונים של חוק החברות הממשלתיות, אנחנו עשינו עבודה מאד רצינית: פרסמנו את התיקון של החוק בשפה הערבית, הקמנו מאגרי מידע, יש לנו שמות של מועמדים ומועמדות, שאותם אנחנו שולחים לשרים. כמו כן, אנחנו גם מוסרים לאנשים את הנכונות שלנו לסייע להם. אני רוצה להציע בהזדמנות זו, לאוזניהם של חברי הכנסת הנמצאים כאן, את החסר בחוק לפי דעתי. בחוק החברות הממשלתיות, אין חובה שמבטיחה ייצוג הולם לאזרחים ערבים, כעובדים בחברות הממשלתיות. יש רק חובה שמבטיחה ייצוג הולם של אזרחים ערביים כדירקטורים בחברות הממשלתיות. דירקטורים זה חשוב בעניין של פיתרון לגבי השפעה על מדיניות, אבל בחברות ממשלתיות יש כמעט 60 אלף עובדים, שהייצוג של האזרחים הערבים בהם הוא פחות מאחוז אחד. מדובר בחברת החשמל, בזק, וכל החברות מהסוג הזה. לכן, לפי דעתי, צריך לעגן את זה בחוק.

בנוסף לכך, יש בישראל כיום 16 רשויות ממשלתיות: רשות השידור, הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, הרשות לשיקום האסיר, וכן האלה. גם בהן אין שום חובה שיהיה ייצוג הולם או העדפה של אזרחים ערבים. גם כאן יש להגיש איזה שהוא תיקון בחוק, שיבטיח את הייצוג ההולם.

גם ברשויות המוניציפליות אין חובה, וזו ממש קטסטרופה בהווייתה, נכון?

נכון.

אני ניסיתי לסייע למספר נשים שהתמודדו בבחירות האחרונות, ולצערי, ממש ללא הצלחה.

בעניין הייצוג הפוליטי של נשים ערביות בבחירות, היה לנו איזה שהוא קורס הכשרה לנשים, ואחת מהן אף הצליחה בבחירות.

אני תמיד טוענת שהממסדים הפנימיים מאד משפיעים ומשליכים על הדברים באופן כללי. אני אומרת את זה גם הרבה בעניין של הצבא, והדבר חל גם על ההיבט המוניציפלי. שם יש בעיה אמיתית בייצוג של נשים: אין כלל חובה שיהיו נשים עובדות ברשויות המוניציפיליות, קל וחומר אין חובה שיהיה להן ייצוג בהתמודדויות. דבר זה יוצר אחר כך בעיה אמיתית, שמשליכה על פני החברה בכלל, ועל הייצוג בכנסת. היתה רק חברת כנסת ערבייה אחת, וגם הייצוג ברשימות גם לא גדול במיוחד. כל הדברים האלה הם בעיה אמיתית, ויש להם משמעות מאד מכרעת על החברה. לכן גם כאן צריך לעשות איזה שהוא מהפך תפיסתי, בטווח של ארבע שנים, אולם זה לא הנושא העיקרי כרגע.

זהבה מעיריית בת ים, ביקשה ממני באופן מיוחד להגיע לדיון הזה, ונרצה לשמוע אותך.

אני הגעתי לכאן בזכות חברי, אחמד סעיד, מסכנין, ששם יש בעיה די קשה בסקטור הערבי.

לפני שאתחיל את דבריי, אגיב לגבי עניין שהועלה כאן קודם. למיטב ידיעתי, בשלטון המקומי מחייבים בחוק להעסיק 10 אחוז מוגבלים, ובעיריית בת ים החוק הזה גם מיושם לחלוטין. אצלנו בבת ים יש אוכלוסייה ערבית, ואם השלטון המקומי יחייב את הרשויות להעסיק 10 או 20 אחוז בני מיעוטים, או ערביות – זה יהיה דבר מבורך.

בעניין של החקיקה, גברתי, ההיסטוריה הוכיחה, שכל השינויים שבמהלכן נשים התקדמו באופן יותר מזורז, הושגו בעקבות חקיקה.

צריך גם לחשוב על חקיקה הגיונית, כי לטעמי, יש פה בעיה מבחינת נגישות.

אמנם יש פה שני חוקים, שבאו כדי לתת שוויון לסקטורים שהיו מופלים: הערבים והנשים. אבל אם נסתכל על זה בפועל, הנשים הערביות נופלות בין הכיסאות. כי כשמדברים על ערבים, אז זה יותר גברים ערבים, וכשמדברים על נשים, אז זה יותר נשים יהודיות. לפי דעתי, אפשר להכניס תוספות מסויימות לחקיקה, שנוגעות לנשים הערביות באופן מיוחד. החקיקה היא הצעד הבטוח ביותר, שיביא לייצוג הולם ברשויות המקומיות.

אני רוצה לשמוע מי שלא דיבר, ולאחר מכן נסגור את הישיבה.

אני מייצגת כאן, ביחד עם חברתי, את לשכת עורכי הדין.

הועלו כאן הרבה נתונים סטטיסטיים לא כל כך משמחים, שמצביעים על כך, שלמרות שנעשתה חקיקה בנושא, היא לא יושמה, ולא עשתה את מה שהיא היתה אמורה לעשות. זאת, משום שאין אכיפה. אין דרך ושיטות לאכוף את החקיקה הזאת, ולא תוקנו תקנות, המחייבות את יישום החוק. לדוגמא, אם מסתכלים בטופס של המכרזים לנציבות שירות המדינה, יש סעיפים שממש מחייבים את ממלא הטופס לרשום שמות אנשים שהוא מכיר, ויכולים להמליץ עליו. אם אני אישה ערבייה, אני לא מכירה אנשים חשובים במדינה; אם לא ארשום שמות ממליצים, לא יקבלו אותי.

יש לי נתון נוסף, שלקחתי מאחד השופטים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. 80 אחוז מהמתדיינים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הם ערבים. למרות זאת, מכהנת שם שופטת ערבייה אחת.

יש לי עוד הרבה דוגמאות, שאין זמן לפרט אותן כאן. הרעיון הוא, שגם אם נפעל לחקיקת חוקים או לתיקון חוקים, צריך לחשוב גם על שיטות לאכיפת החוקים האלה. למשל, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אומר בצורה חד משמעית, שמעביד לא יכול שלא לקבל אדם לעבודה, מחמת מינו או גזעו, או נכות שיש לו. אולם, כשאני מגישה את מועמדותי למקום עבודה מסויים, מבקשים ממני קורות חיים. אם לאחר מכן שולחים לי מכתב שלא התקבלתי – אין חובה לנמק. הם לא יגידו לי שלא התקבלתי מכיוון שאני אישה, או מכיוון שאני ערבייה, או מכיוון שאני בהריון.

אני לא חושבת שזה פרקטי לבקש מכל מקום לנמק למה לא מקבלים אדם לעבודה.

תמיד גם אפשר למצוא נימוק אחר, כגון שיש לך פחות ניסיון.

אין לאישה הזדמנויות לבדוק, אם היא אכן הופלתה, מחמת מינה או מחמת גזעה.

מבחינה מעשית, אי אפשר לבקש ממקום העבודה לנמק מדוע לא קיבלו אדם לעבודה. תחת זאת, צריך לבוא על דרך החיוב: לדאוג שתהיה חקיקה שתדאג להעדפה מתקנת, ובהעדפות מתקנות לוודא אכיפה. דבר זה גם קיים בחלק מהמקומות, ואולי צריך לחדד זאת במקומות נוספים.

עוד הערה אחת באותו נושא. אין אכיפה של חוק שכר מינימום, וברור שנשים נפגעות יותר מכך. אפילו ברשויות המקומיות, אין אכיפה של שכר שווה לעובדת ולעובדת, ויש פערים של 50 אחוזים בין השכר של נשים לבין השכר של הגברים. הדבר קורה גם ברשויות מקומיות יהודיות, ואפילו במשרדי הממשלה. זאת, על אף שיש חוק שאוסר את זה. אולם, מוצאים לכך כל מיני פיתרונות, כמו למשל לשנות את ההגדרה של התפקיד: "עוזרת המנהל" לעומת "סגן המנהל". היום יש כלים בחוק, כך שאפשר לתבוע, ואפשר להביא מומחה בניתוח עיסוקים – אבל פשוט אין אכיפה. לאגף לאכיפה יש אפילו סמכות להגיש כתבי אישום פליליים, ולא רק תביעה אזרחית – אבל הם לא עושים את זה. הסיבה היא, שאין פיקוח.

אם נסתכל על ההיסטוריה של תביעות של נשים, שתבעו את המעסיק שלהם בגלל הפרת זכויות עבודה בסיסיות, כמו שוויון, שיש מספר חוקים שמתייחסים אליהן – נראה מספר מאד קטן של נשים, שבסופו של דבר הצליחו לפנות לבתי המשפט. צריך לחשוב למה זה קורה.

כל הנושא של פערי שכר בין גברים לנשים, הוא נושא כאוב. אם פורטים אותו, ניתן לראות שהוא תלוי בתנאי עבודה שונים, כמו הגדרות שונות לתפקידים, או תוספות שכר, ולא בהגדרה הבסיסית של משכורת.

בנקודות מסויימות, שבהן יש אפשרות לבצע אכיפה, כמו בשירות המדינה – גם שם עדיין רואים את הפערים בשכר. זה קורה כאשר רואים פשוט פחות נשים, ככל שהדרג גבוה יותר.

יש לי עוד שני נושאים קצרים, שאני אדבר עליהם בקצרה.

עלה פה קודם עניין התחבורה הציבורית, שלא מאפשרת לנשים להגיע למקומות שמתקיימים בהם קורסי הכשרה, ולמקומות העבודה עצמם. צריך למצוא מקומות עבודה קרובים למקומות המגורים שלהן, כמו אזורי תעשייה, או פשוט להקל במס על עסקים גדולים, שיפתחו סניפים באזורי מגורים שיש בהם כפרים ערביים דחוקים. זאת, כפי שיש הקלות מס, שמעודדות מגורים של אנשים במקומות מסויימים ברחבי המדינה.

בנוסף, רציתי גם להדגיש את העניין שדיברתי עליו קודם, והוא השמטת סעיפים מסויימים בטפסים המיועדים למילוי בעת בקשה למשרה בשירות נציבות המדינה, או במקומות חשובים אחרים, כמו חברות ממשלתיות. לפי דעתי, צריך פשוט להשמיט את הנושא של "לאום" ו"מין".

אבל אז תיווצר בעיה, שלא יהיה אפשר לעשות את ההעדפה.

אני רוצה להמשיך באותו כיוון, כי אני מרגישה שהתחלנו לדבר על פיתרונות, וזה מאד טוב.

אני תג'ריד אל-אחמד מעמותת "כיאן", ארגון פמיניסטי בחיפה, ואני רוצה לדבר על שני דברים: התפקיד של הארגונים הפמיניסטיים, והתפקיד של הנשים, במילוי החלל הזה שנוצר בעקבות אי מילוי התפקיד של הממשלה, ובמיוחד במגזר הערבי, גם של הרשויות המקומיות. אנחנו כל הזמן מדברים, ומביאים נתונים, אבל בסוף אין אנשים שבאמת מתחילים לפעול, ומציעים פיתרונות ריאליים.

בארגונים הפמיניסטיים היום יש כיוון של עידוד תעסוקת נשים, דרך קורסים להעצמה כלכלית, דרך פרוייקטים, או דרך קבוצות של העצמה. נושא ההעצמה הוא נושא מאד מרכזי בעבודה של ארגונים פמיניסטיים. אני רוצה לדבר על "כיאן" בצורה ספציפית, בעניין התחבורה הציבורית. יש קבוצת נשים, שעברה קורס להעצמת נשים, והיום הן עובדות על פרוייקט קהילתי באחד הכפרים בצפון, שמהותו להכניס תחבורה ציבורית לכפר. מדובר בקבוצה של עקרות בית, לא משכילות ולא עובדות, ואני חושבת שזה לא התפקיד שלהן בכלל. הן עושות את התפקיד של הממשלה ושל הרשויות המקומיות, שהם צריכים לדאוג לכך.

אני מוכרחה לומר שזה דבר מאד יפה. אני גם עובדת כעת עם מספר נשים מאחד הכפרים, שהתאגדו על מנת לטפל בעניין האנטנות. אני רוצה לומר שהיוזמה האישית היא דבר פשוט מרתק ומדהים, ועכשיו אני מעלה את זה לדיון בועדת מדע וטכנולוגיה.

לפי דעתי, הנשים האלה צריכות ללכת ולעבוד, ולא לדאוג לדברים שהממשלה והרשויות המקומות צריכות לדאוג להם.

בהקשר זה, אציין כי אתמול היה דיון בוועדה לזכויות הילד, בנושא המשפחתונים. המשפחתונים היום מספקים מאות מקומות עבודה, גם למטפלות במשפחתונים, וגם לאמהות העובדות. אם אישה לא מוצאת איפה לשים את הילד שלה - גם היא מפסידה מקום עבודה, וגם המטפלת מפסידה מקום עבודה. בנוסף, כמעט ואין מעונות יום במגזר הערבי, כך שהמסגרת היחידה עבור הילדים היא המשפחתונים. לצערי הרב, יש הצעת חוק שלא עברה לגבי המשפחתונים, מכיוון שהיתה התנגדות של ועדת שרים; אך מהצד השני, יש כנראה כיוון של הפרטת המשפחתונים ממשרד העבודה ומשרד הרווחה.

הטענה הראשונה, היא שבמשרדים הולכים להפריט את המשפחתונים, כדי לפתור את הבעיה של אי העברת הכספים מהרשויות המקומיות למטפלות; והטענה השניה, שאני חושבת שיש בה היגיון, היא שלא ניתן לחוקק חקיקה, רק בשביל תת קבוצה קטנה שדורשת זאת, אלא יש למצוא פיתרון כללי. אבל במקרה הספציפי הזה, אני לא יודעת עד כמה פיתרון כללי באמת ייתן מענה. לצערי הרב, זה מקצוע שמספק הרבה עבודה לנשים – גם לאמהות העובדות, וגם למטפלות – והיום הוא נמצא במצב לא טוב.

אני עדי, מהרשות לקידום מעמד האישה.

אין ספק שיש להתייחס לקידום מעמד האישה, כאל חלק בלתי נפרד מקידום המשק הכלכלי הישראלי בכלל, וזו היתה הראייה שלנו מאז שהתחלתי את תפקידי.

הנקודה הראשונה היא, שיש משולש לעשייה בעניין קידום מעמד האישה: משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות הערביות, ואנשי העסקים. אם נסתכל על החלטת הממשלה 2467, אשר אושרה ביום 16 לספטמבר 2001, ומספרה 769, על פי התוכנית הרב שנתית למגזר הערבי – משרד העבודה נדרש להקצות 67 מיליון ₪ להכשרה מקצועית, כאשר כל שנה יוקצו 6 מיליון ₪ לפתיחת כיתות השלמת השכלה לנשים. תקציב כזה כמעט לא יושם ולא בוצע, אף על פי שהיו חריגים פה ושם. ההחלטה הזו נפלה בין הכיסאות, במעבר בין שר העבודה ושר הרווחה, וזה פגע ישירות במגזר הערבי.

הכשרה מקצועית למובטלות היא שונה, על פי הצרכים של השוק הישראלי. במשרד העבודה יש יחידה מיוחדת לפיתוח של הון אנושי לפי צרכי השוק הישראלי, וצריך לבנות קורסי הכשרה התואמים בדיוק את הצרכים, וכך להעביר אותם. כי אין רק אנאלפבתיות ערביות, אלא יש גם מובטלות אקדמאיות, ויש מובטלות בוגרות תיכון.

בישיבת ועדת השרים לענייני ערבים האחרונה, בתאריך 19 לאוגוסט 2003, ועדת השרים הטילה על שרת החינוך, התרבות והספורט, על שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, ועל שר הפנים והמועצה לביטחון לאומי – להכין תוכנית מפורטת, לרבות מנגנון ביצוע ולוחות זמנים, לטיפול בבעיות המרכזיות של המגזר הערבי שבתחומי אחריותם. אני מציע, שכבוד יו"ר הועדה לקידום מעמד האישה תפנה לאותם שרים, לזרז את הטיפול בנושא. אלה הם הגורמים האחראים ישירות על תעסוקת נשים, על תעסוקת גברים, ועל הקצאת אזורי תעשייה במגזרים הערביים, או אזורי תעשייה משותפים. נמצא איתנו ח"כ ואסל טאהא, שבמסגרת היותו ראש הרשות, הוא קידם עניין של אזור תעשייה של כפר קנבי, ובנוסף גם אזור תעשייה משותף עם נצרת עילית.

בנקודות האלה, הרשות הקצתה משאבים, זימנה ישיבה עם נציגי משרדי התמ"ת, התיירות, המרכז היהודי - ערבי לפיתוח כלכלי, הג'וינט, הסוכנות ונוספים. צריך גם לפנות לתמ"ת, על מנת להקים יחידה מיוחדת - שהיתה פעם במט"י - שתטפל בהכשרת נשים.

הרשות למעמד האישה מתכוונת לקיים מגעים עם מט"י, עם המרכז היהודי – ערבי, ועם גורמים אחרים. זאת, על מנת לפעול כפיילוטים בצפון, כאשר אותן נשים שיוכשרו לכל מיני מקצועות, גם ישווקו וינהלו. זאת אומרת, שתהיה עשייה של נשים.

ברצוני להרחיב את הנקודה הזאת. כל הדברים שנאמרו פה מתנקזים בעצם לפיתרון.

שמי לילי סופר, ואני עובדת ברשות לעסקים קטנים, שזה הזרוע הביצועית של התמ"ת. יש לנו 26 סניפי מט"י, של מרכז טיפוח יזמות. במגזר הערבי יש לנו סניף בנצרת, שעכשיו די סובל מקושי לא קטן ולא פשוט, ואנחנו מודעים לכך. אולם זה לא אשמת הרשות לעסקים קטנים, אלא הבעיה נעוצה במדיניות של ראש הרשות שם, מבחינת העברת תקציבים. עובדה היא, שיש סניפים אחרים שכן מצליחים לשרוד.

מרכזי טיפוח היזמות מרכזים את כל הגופים, כמו שעדי תיאר כאן קודם. אנחנו מנסים לעבוד עם כולם, עם הג'וינט, שיש להם תקציב אדיר לנושא של אוכלוסיות של נשים ושל המגזר הערבי, ועם כל הגופים הנוגעים בדבר – כדי לארגן משאבים ולתת פיתרון.

אני התלבטתי מה אנחנו עוד יכולים לעשות. אנחנו לא יכולים להסתמך רק בקורסים להעצמת נשים בלבד, כי זה לא מספיק. האישה צריכה בית שילווה אותה לכל אורך הדרך, משום שלהקים עסק היום זה לא דבר פשוט. לפעמים אנחנו מעדיפים שלא יקימו, מאשר שיקימו וייפלו. הסטטיסטיקה שלנו תמיד מסתכלת לא על ה"פלוס", אלא על מה יכול להיות "מינוס" בעוד כמה שנים. זה היתרון הכי גדול שיש למט"י, ולא צריך להמציא גופים נוספים. אני מסכימה עם ההצעה של עדי, לפיה יש לתחזק ולסמן למגזר הזה את התקציב, וכמובן לנשים.

אין לזלזל בעסקים קטנים, עד 15 מועסקים, כי זה הפיתרון היום. הדימוי שעולה כששומעים "עסק קטן", הוא אישה שיושבת בבית ותופרת, אבל לא בכך מדובר.

אני חושבת שהסיוע של מט"י יכול מאד לעזור. השאלה, מה לטעמך דרוש מצד הממשלה, כדי שבאמת יהיה ניתן להוציא את המקסימום מבחינת מט"י לגבי המגזר?

התקציב כבר סגור. אנחנו יודעים מה התקציב של הרשות, והוא בכי רע, והוא כמובן ישפיע גם על המגזר, כי אנחנו מתקצבים אותו. היתה הקצאה להלוואות שניתנות בתנאים מועדפים, אבל עדיין היא לא מספיקה לאישה שהיא מתחילה והיא חלשה. אישה כזו אפילו לא תגיע לתנאי ההלוואה, מלכתחילה היא לא יכולה אפילו להיכנס למסלול הזה.

לפי דעתי, הפיתרון צריך להיות ריאלי. ההכשרה המקצועית תכשיר לאזורי תעשייה שיקומו רק בעוד כמה שנים, גם אם נצא בקריאה לזרז תוכניות מתאר. פעולות שנעשות לטווח הרחוק הן מבורכות, אך יש אנשים שחיים בשטח, שצריכים להתפרנס כצורך מיידי, והם לא יכולים לחכות. אז ההכשרה המקצועית לא תיתן פיתרון, כי כרגע אין אזורי תעשייה. באותו אופן, אנחנו לא יכולים לדאוג במהרה לכך, שקו אוטובוס יגיע לכפרים הערבים.

אם אנחנו, עם כל הגופים, נבוא בקריאה לממשלה, שהיזמות העסקית היא הפיתרון המיידי שיאפשר לנשים להתפרנס ולהתרומם – אז אני חושבת שהעסק הקטן הוא הזול ביותר והמהיר ביותר. הקמת מקום עבודה עולה 45 אלף דולר, ואף אחד במציאות הכלכלית הנוכחית לא ייתן יד לזה, וההכשרה המקצועית ספגה מכה, וגם אם יכשירו נשים, זה לא מבטיח להן מקומות עבודה.

עלינו להסתכל על מה כן ניתן לעשות, וזה לאתר ולמיין, באמצעות הכלים המקצועיים שיש למט"י, מי כן יכולה להקים עסק ומי לא, ולצרף אותן למועדוני עסקים, ששם נשים יתמכו זו בזו. גם כרגע הן תומכות אחת בשניה, מוכרות אחת לשניה, כל אחת באה עם הדברים שהיא יודעת לעשות. מומלץ להקים עסקים מהבית, כדי לא לקחת סיכונים רבים, כדי לא להעמיס עליה כספית, וכדי שהיא לא תבוא בעוד שנה – שנתיים ותגיד: "אלה באו ועודדו אותי להקים עסק – לאיזה ברוך וחובות הכניסו אותי".

אני רוצה להגיד בנימה אופטימית, שאם אנחנו הצלחנו בבני ברק, במגזר החרדי, הצלחה גדולה – אז אפשר להצליח גם כאן. אני מוכנה להזמין את יו"ר הועדה ואת הועדה מתי שתרצו, לסיור בחוץ, לראות כיצד נשים, כנגד כל הסיכויים, כאשר הבעל לומד בישיבה – הצליחו להקים עסק.

העסקים הקטנים מהבית סובבים סביב הקייטרינג, האפייה.

אני חושבת שזה יכול להיות פשוט הפיתרון, אם מסתכלים על הטווח של החמש שנים הקרובות.

אני מברך את היושבת ראש על כל הפעילות שלה, ובמיוחד בנושא החשוב של הנשים במגזר הערבי. אני חושב שעברנו כברת דרך לא קטנה, ויש שינוי חיובי. למשל, במגזר הדרוזי, שאני מעורה בו יותר, מספר הסטודנטיות הדרוזיות היום הוא גבוה יותר ממספר הסטודנטים הגברים, וזו עוד חברה יותר שמרנית באופי שלה.

מדינת ישראל מחוייבת לתת תעסוקה לכל אזרחיה, בכל התחומים, ולא צריך להפלות אף אחד. אבל אני קצת מאוכזב מהאוכלוסייה הערבית בנושא הזה של קידום נשים, גם בנושא הפוליטי. זאת אומרת, תעסוקה זה חשוב, אבל ציפיתי שתקום תנועה אזרחית – פוליטית, שיהיה בה ייצוג יותר אמין ונכון למה שחושבת האוכלוסייה הערבית באמת, ולא מה שחושבת מפלגה זאת או אחרת, במשך חמישים שנה. הכוונה לאלה שרוצים להשתלב, לחיות, להיות שווים בין כולם, ולטפל בבעיות האוכלוסייה המקומיות.

אני בקואליציה, כמו גם חברתי היו"ר, ואנחנו יודעים מה המצב הכלכלי גם כאן, וגם במדינות האחרות, למרות שצרת אחרים לא צריכה לנחם אותנו. אני חושב שהיום הכל תלוי בכן, הנשים, גם בפן של העלאת הנושא – ואני התחלתי להודות לחברתי היו"ר – כי צריך להעלות את הנושא ולקדם אותו. במסגרת ההעדפה המתקנת, גוייסו בשנה וחצי האחרונות עשרה פרקליטים לתביעות של המשטרה, וכולם ערבים.

אני אומר, שלכל מטבע יש שני צדדים. כל מה שקשור למדינה, לממשלה ולמדיניות – אנחנו נילחם בשביל להשיג. אבל מהצד השני, יש מה שתלוי בנו. אם אנחנו נמשיך כל הזמן לעסוק באותם דברים שכבר נאמרו – לא נצליח להתקדם. אני מצפה היום שיהיו חמש או שלוש חברות כנסת ערביות.

תוכנית הממשלה להכניס משרות מיוחדות לערבים, עדיין קיימת ועובדת, אפילו בזמן הקיצוצים. אני יודע על מספר תפקידים שכבר אויישו, וכבר בשנת 95', כשהחליטו להקצות משרות לבני המיעוטים - נכנסו לשירות המדינה 125 עובדים, בתפקידים ובמשרות מגוונים. אבל זה לא מספיק. כעת אנחנו נמצאים בתקופה כלכלית קשה, אבל זה לא אומר, שאין משרות שמיועדות למגזר הערבי, אם יהיו אנשים מתאימים ומוכשרים. בנוסף, אנחנו נילחם שתהיה העדפה מתקנת לנשים.

אני רוצה לברך שוב את היו"ר על הנושא הזה, ולהוסיף כי שנינו יכולים, כחברי קואליציה, לראות איך אפשר להפעיל לחץ, גם על נציב שירות המדינה, וגם על מקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה השונים – על מנת לאפשר העדפה מתקנת לנשים. כפי שאמרתי, הכל תלוי בכם. עליכם לעבוד נכון, ולהמשיך לפעול בצורה נכונה.

חשוב להפריד בין מפלגות קטנות שהולכות עם קו מדיני מסויים, שהוא בהחלט לא עולה בקנה אחד עם מטרות המדינה ועם קיום המדינה – ובין המטרות האלה. בתוך עמי אני חי, ואני קורא את העיתונות של סוף השבוע, ושומע את חברי הכנסת מכל הקשת הפוליטית. כאזרח בתוך המדינה הזאת, אני אומר לכם, שאם תמשיכו לסמוך על הקו הפוליטי הזה – לא תגיעו רחוק.

תודה רבה לכם.

תודה למגלי. אני חושבת שהמסר שמגלי רצה להעביר, הוא שברגע שמציבים יעדים ובודקים את הכיוונים הנכונים, בהיבט הפרקטי של העניין, ולא הופכים את זה לדיון פוליטי – רק אז ניתן באמת להגיע להישגים.

אני אדלה ביאדי ממרכז "מוסאוא", המרכז לזכויות אזרחים ערבים בישראל.

רציתי להתחיל מהפיתרונות. אני מסכימה עם כל מה שהועלה כאן בנוגע לבעייתיות, גם כל הבעיות של האוכלוסייה הערבית, וגם המצב הכלכלי – החברתי של האזרחים הערבים בכלל בישראל.

כחלק מדו"ח של מרכז מוסאוא, שפורסם לפני שבוע וחצי, התייחסנו בפרק שלם, לכל הנושא של אבטלת נשים ערביות, וחלק ממנו אף מצוטט כאן במסמך שיש בידיכם, ומוצעות שם גם הצעות לפיתרון. אני לא אחזור על כולן, אולם לפי דעתי, אחת החשובות ביותר, היא ההצעה השלישית.

אם אנחנו רוצים לשלב נשים במעגל העבודה, צריך להתייחס לכמה נקודות. יש להעביר סקר צרכים של הנשים, לאיזה קורסים של יזמות עסקית או עסקים קטנים וכולי, הן יכולות להיכנס. לא כל אישה יכולה להיכנס לקטגוריה של אחרת. ישנן ארבע קבוצות שצריך לקחת בחשבון, והן: נשים צעירות שאינן לומדות במוסדות להשכלה גבוהה, נשים שסיימו את לימודיהן במכללות להשכלה גבוהה, נשים נשואות המבקשות להצטרף לשוק העבודה, ונשים מבוגרות יחסית. עבור כל קבוצה, צריך לראות איזה סוגים של קורסים יכולים לעזור להן בשילובן בעבודה. על זה צריך להוסיף גם העדפה מתקנת, פיתוח יזמות עסקית, והקמת תשתית. אסור לשכוח שיש כאן תפקיד מאד חשוב לארגוני הנשים. אמנם לא באג'נדה של כל אחד מהם נמצא עניין תעסוקת הנשים, אבל כל ארגון נשי צריך לשמש כתומך עבור ארגון אחר.

כמובן שיש להתייחס גם לעניין היזמות העסקית, 6 מיליון השקלים שנמצאים, ועדיין לא נעשה איתם כלום, כמו כל מיני החלטות ממשלה במגזר הערבי. תודה.

אני סייד אחמד מסכנין, ובאתי לכאן עם חברתי זהבה מזור, כדי להראות לה בדיוק מה קורה במגזר הערבי. דיברנו על כל מיני בעיות, לגבי אבטלה, לגבי שכר, ולגבי התחבורה הציבורית.

אנחנו מסתכלים היום על דבר אחד ויחיד, שנובע מהבעיה של האישה במגזר הערבי. במגזר הערבי אין תחבורה ציבורית בכלל, אפילו תחבורה פנימית בתוך העיר סכנין. היו"ר ביקרה אצלנו, וראתה מה זה סכנין. זה לא כפר קטן, זה עיר.

לגבי הקורסים לעסקים, גם אם רוצים לקיים אותם היום, אין מקומות לעשות זאת. גם התוצאה של הקורסים היא אפסית. היום, בסכנין יש 4,800 מובטלים, אז אין מאיפה להביא את התקציב.

גם לגבי מעונות היום, חסרים הרבה מקומות בסכנין, ולצערי הרב אין תקציב. אין תקציבים בכלל, גם אם מסתכלים על כל המגזר הערבי, ולא רק על סכנין. היום כל המועצות נמצאות במצב קשה מאד.

אני לא רוצה שזה יצוייר כאילו זה קורה רק בגלל שזה במגזר הערבי. לדוגמא, קריית מלאכי נמצאת היום במצב קשה מאד. אם ראיתם, יש את הגמלאית שצועדת מקריית מלאכי לירושלים ברגל, כתוצאה מזה שתשעה חודשים לא שילמו משכורות, לא לשלוחות, אלא לעובדי העירייה עצמם. עכשיו נכנס ראש עיר חדש, ואין לו מענה או פיתרון מאף אחד. אם לא נשב, וניתן את דעתנו לגבי מה שקורה ברשויות המוניציפליות – זאת תהיה קריסה, והיא זו שיוצרת את האבטלה ואת כל הבעיות מסביב.

וכל הבעיות האלה יתפתחו גם לאלימות במשפחה. יש אבטלה, הבעל לא עובד, האישה לא עובדת, הילד לא עובד – אין כסף. אז הכל מצביע לכיוון של אלימות במשפחה, שהיא תופעה מאד נפוצה היום במגזר הערבי.

אני עו"ד בושרה ג'רייס מכפר יאסיף, ממלאת מקום יו"ר הועדה למעמד האישה בלשכת עורכי הדין.

קודם כל, אני רוצה לפתוח בדוגמא אישית, ולפנות לחברי עלי חיידר. אני עבדתי עד שנת 2000 בירושלים, במשרד פרטי. לאחר מכן חזרתי לכפר יאסיף, ומשום שעשיתי קורס באוניברסיטת חיפה, חשבתי להתקשר לעלי. שלחתי קורות חיים לפני שנתיים, ומאז לא שמעתי כלום.

אני חושבת שיש פה עניין של חקיקה, שצריך לטפל בה. בנציבות שירות המדינה יש כבר משרות, שצריך לאייש אותן. צריכה להיות נגישות לסקטור הציבורי, כאשר כרגע אין נגישות, ואין אפשרות בכלל לברר איפה אפשר להתקדם.

אני רוצה שנגיע לשלב הסיכומים, ואם שכחתי להציג איזה נתון מסויים, תעירו לי.

ברור שבצד הקוסמטי, אנחנו מכירים בכך שהנשים הערביות סובלות פעמיים מהפליה, הן בשל היותן נשים, והן בשל היותן במגזר הערבי, ששם יש גם יותר בעיות.

מה שאני חושבת שצריך להיעשות בפן הפרקטי, הוא קודם כל פנייה לנציב שירות המדינה, למתן העדפה מתקנת לנשים ערביות. זה, בכל מה שקשור לשירות הציבורי ושירותי המדינה. שם יצטרכו לבחון את כל האיזונים סביב ההעדפה המתקנת שקיימת היום כלפי ערבים, וההעדפה המתקנת שקיימת היום כלפי נשים - ולראות איך הנשים הערביות לא נופלות בין הכיסאות, כי זה מה שקורה היום בפועל, לטעמי.

שנית, אני חושבת שיש לפנות לשר התמ"ת, על מנת שינתב את העניין של מט"י כפיתרון לבעיית תעסוקת הנשים במגזר הערבית. אני חושבת שזה יכול להיות פיתרון יישומי.

לגבי ההכשרה המקצועית, לא ממש הרגשתי כאן מהם הכיוונים לפיתרון מעשי. בל נשכח שאני כרגע לא שרה, ובל נשכח שהוועדה צריכה לנתב מסקנות אופרטיביות, על מנת שאנחנו גם נוכל לבחון מה נעשה. לכן אני רוצה שנתקדם בהיבט הפרקטי של העניין, ושתי הנקודות הראשונות נראות לי המתאימות ביותר.

בנוסף, בנוגע לעניין של ההכשרה המקצועית, כדאי להכניס את העניין של שינוי הכיוון - מקורסים במקצועות מסורתיים, כגון תפירה, ספרות ומזכירות,לקורסים במקצועות כמו מתכנתת מחשבים, שיש להם ביקוש.

אני רוצה לדבר על עניין הקורסים. אני חושבת שהנוכחים כאן תוקפים מקצועות כמו מקצוע הספרות, בגלל החשיבה שאם זה מקצוע נשי, הוא נחות. יש אחוז עצום של נשים, שעושות עסקים בבית עם ספרות ועם קוסמטיקה, ומתפרנסות יפה. השנה גם קיבלנו הוראה לא לעשות קורסים כאלה, מכיוון שמה שחשוב זה רתכות או מקצועות אחרים של גברים.

חשוב גם לציין כי הקורסים האלה נוגעים לכל הנשים, ולא רק לנשים הערביות.

לגבי ההכשרה המקצועית, אנחנו פונים להרחיב את מגוון ההכשרה המקצועית, גם למקצועות הטכנולוגיה.

אני רוצה להוסיף עוד שתי נקודות: האחת, לקרוא לשרים שאחראים על מינוי דירקטורים להפעיל את סמכותם, ולמנות דירקטוריות ערביות בחברות הממשלתיות שהם אחראים עליהם; זאת, משום שנציב שירות המדינה לא אחראי לזה. יש חוק לגבי העדפה מתקנת, אבל השרים צריכים להפעיל את הסמכות שלהם, ולמנות דירקטורים.

אם כן, נפנה לממשלת ישראל, ולנציבות, לבחינה של ההעדפה המתקנת לנשים.

ההעדפה המתקנת שניתנת לערבים בשירות המדינה, היא הרבה יותר פרקטית, מאשר זו שניתנת לנשים, במובן זה, שכבר שנים רבות משריינים משרות לערבים, כאשר לנשים אין משרות משוריינות.

הנקודה השניה נוגעת להגדלת ייצוג הערבים בהנהלת בתי המשפט. צריך לפנות לוועדה למינוי שופטים, על מנת להגדיל את מספר השופטים הערביים כולל שופטי בית המשפט העליון, ועל מנת להגדיל את מספר העובדים במערכת בתי המשפט.

נקודה נוספת היא יוזמות החקיקה, וזה דבר שתלוי בכם.

כמו כן, הועדה פונה לאגף לפיקוח על יחסי העבודה במשרד התמ"ת, על מנת לפקח על חוקי העבודה, ולהגיש כתבי אישום נגד מעסיקים שמפרים את החוק. אני מודה לכם.