פרוטוקולים/מלחמה בסמים/7591



5
הועדה למאבק בנגע הסמים
02/12/2003

פרוטוקולים/מלחמה בסמים/7591
ירושלים, ה' בטבת, תשס"ד
30 בדצמבר, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 22
מישיבת הועדה למאבק בנגע הסמים
שהתקיימה ביום שלישי, ז' בכסלו, התשס"ד, 2.12.2003, שעה 10:00

1. תחלואה כפולה – מוגבלות + התמכרות לסמים ואלכוהול – הנופלים בין הכיסאות.

משרד הבריאות
מר יחיאל שרשבסקי – בריאות הנפש.
ד"ר מיקי ראיטר

משרד הרווחה
ד"ר שלמה אלי ישר – מנהל אגף שיקום.
גב' שרה אשכנזי – מפקחת ארצית טיפול בנפגעי אלכוהול.
מר חיים פוזנר – מנהל אגף לשירותים חברתיים ואישיים.
גב' איריס מורדוקוביץ – מנהלת השירות לסמים.

הרשות הלאומית למלחמה בסמים
ד"ר חיים מהל – ראש תחום טיפול ושיקום.

המוסד לביטוח לאומי
גב' אורנה ורקוביצקי – מנהלת גמלאות.

מרכז השלטון המקומי
מר כאמל ריאן – סמנכ"ל המגזר הערבי.


המרכז לקליטת עלייה
גב' יפה וולמן – עובדת סוציאלית.
גב' יעל זאב שלף זאבי – רכזת חינוך.

בית החולים "איתנים"
גב' דינה רוט – פסיכיאטרית בכירה בתחום ילדים ונוער, ואחראית תחלואה כפולה בבית החולים.

בית החולים "אברבנאל"
ד"ר מוטי מרק.
ד"ר מוטי משיח.
ד"ר דניאל מולדבסקי – מנהל מח' תחלואה כפולה.
מר יורי גימלפרב – אחראי מחלקת תחלואה כפולה.
מר יואב בן-ארצי – אחראי על תחלואה כפולה בעיריית ת"א.
שושנה שלום – מנהלת הסיעוד.


עמותת "עוצמה"
דניאל גור, חנה גור – הורים של מכורים לסמים.

עמותת "אפשר"
מר יוסף אבניר – מנהל מרכז ירושלים.

בת שבע פנחסוב

סימול

תחלואה כפולה – מוגבלות + התמכרות לסמים ואלכוהול – הנופלים בין הכיסאות

חברים, בוקר טוב. אנחנו מקיימים היום דיון, בנושא שעולה כמעט בכל הועדות, וזה נושא התחלואה הכפולה – מוגבלות והתמכרות לסמים ואלכוהול – הנופלים בין הכיסאות.

חלק מהמכורים לסמים ולאלכוהול מוגדרים על פי ההוצאה של המדינה, כביכול, כנכים כמעט לכל דבר ועניין. מאידך, הם לא נוצרים מבחינה פורמלית, כנכים לכל דבר ועניין, ולכן הם נופלים בין הכיסאות. לפי דעתי צריך ללבן את הסוגיה הזאת, ואני חושב שטוב נעשה אם בסוף הדיון ניתן את המלצתנו לעניין הזה. אני חושב שזה דבר חשוב, בהתחשב בעובדה שזה הופך להיות לאט-לאט מכת מדינה, ומשאבים גדולים הולכים לטובת העניין הזה.

אני ראיתי את המסמך, שמתייחס לתחלואה כפולה של בעיות נפשיות, והתמכרות. אני לא חושבת שזאת הבעיה העיקרית, משום שאם אדם חולה במחלת נפש, אז הוא מקבל את הטיפול הראוי במוסדות הפסיכיאטרים.

נפגעי אלכוהול שנופלים בין הכיסאות, הם אנשים שנפגעו הרבה פעמים מוחית, כתוצאה משתייה ממושכת של אלכוהול, ובעצם התסמינים שלהם הם תסמינים של תשושי נפש. למרות זאת, הם לא מוכרים על ידי משרד הבריאות כחולי נפש. אלה הם אנשים שלא מטופלים, לא במסגרת בריאות הנפש, וגם אם הם מתנהגים כמו סיעודיים, הם לא מטופלים במוסדות לחולים סיעודיים. זאת, משום שבמוסדות לחולים סיעודיים, מטופלים בדרך כלל אנשים מבוגרים, מעל גיל שישים או שישים וחמש.

זאת אומרת, שאין בעצם קריטריון במדינת ישראל שמתאים לאנשים כאלה. נוצר מצב, שבו יש אנשים במדינת ישראל, שזקוקים לטיפול מוסדי ממושך, לפעמים לאורך כל החיים. זאת, משום שהפגיעה היא פגיעה אי-רברסבילית, זאת אומרת שאי אפשר לרפא אותה ואי אפשר לשקם אותה. אולם, לאותם אנשים אין קריטריון – אז הם פשוט לא מטופלים, כי אצלנו מטפלים לפי קריטריון.

אני רואה בזה את אחת הבעיות הגדולות, בהתייחס לאלכוהוליסטים עם תחלואה כרונית, שזקוקים למסגרת מוסדית. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מאד יפה עם משרד הבריאות, ואף הקמנו מספר ועדות לבחון את הסוגיות האלו, וזה נופל בגלל בעיות תקציביות, כמובן. אף משרד לא יכול לקחת את זה על עצמו, ואנחנו לא מצליחים להרים את הנושא. עבור האלכוהוליסטים זהו סבל איום, חלקם אפילו מתגלגלים ברחובות עד שהם מתים, וחלקם הופכים לנטל בלתי יתואר על משפחותיהם. אלו אנשים שלא מתמצאים בזמן ובמקום, ובאופן זה יש להם את כל התסמינים של אנשים תשושי נפש, אבל הם מוגדרים אלכוהוליסטים. גם אדם שהוא במצב קליני, כלומר פסיכוטי מבחינת הסימפטומים שלו – לא מאשפזים בבית חולים לחולי נפש, אם הוא הגיע למצב הזה על רקע של אלכוהול. המחשבה היא, שזה משהו זמני, ושאם הוא יפסיק לשתות, זה ייעלם. אבל בינתיים, הם נמצאים במצב קשה ביותר, ולדעתי זאת הבעיה העיקרית.

מה קורה כשאלכוהוליסט כזה מגיש תביעה לביטוח לאומי? האם מכירים לו באחוזי נכות? איך הוא מקבל את התגמול שלו?

מבחינת ביטוח לאומי, ולגבי אחוזי נכות – הוא מקבל אחוזי נכות לא בגין אלכוהוליזם, אלא בגלל בעיות רפואיות שונות. הוא מקבל אמנם אחוזים מסויימים, אבל זה לא מבטיח לו מסגרת מוסדית, אלא רק מבטיח לו את כל מה שביטוח לאומי נותן לגבי שיקום, או קצבה מסויימת. חשוב להדגיש, שזה לא מבטיח לו מסגרת מוסדית, בעוד שהוא זקוק להשגחה מוסדית.

מי, בסופו של דבר, מחליט אם לשלוח אותו למסגרת?

על מנת לקבל קוד של משרד הבריאות – צריך שמשרד הבריאות יחליט על כך. לכן הוא גם נופל בין הכיסאות. למשרד הבריאות יש מוסדות לחולים ממושכים, או לחולים סיעודיים – אבל אלכוהוליסט נופל בין הכיסאות, כי הוא לא בדיוק עונה על הקריטריונים.

מה צריך, לפי דעתך, לשפר בעניין הזה, כדי להביא למצב, שאותו אלכוהוליסט לא ייפול בין הכיסאות?

אני חושבת שצריך לפתוח מקומות כמו "בית לחיים", או מוסד טיפולי, לאנשים האלו. אפשר גם להקצות כך וכך מיטות, או אפילו מחלקה שלמה, במוסדות קיימים.

אחד הדברים שאני הבנתי מהיחידה הגריאטרית של משרד הבריאות, הוא שהם לא מוכנים להכניס אותם למוסדות של אנשים זקנים, מכיוון שהרבה פעמים הם אנשים צעירים, שיכולים להיות תוקפניים ואלימים, ולכן אסור שיהיו יחד עם האנשים הזקנים. מסיבה זו, אני חושבת שצריך לפתוח מחלקה מיוחדת, עם מספר מיטות. זאת גם היתה המסקנה של הועדות בזמנו, אך זה נפל בגלל נושא של תקציב.

זאת אומרת, שכרגע מוסדות הגמילה הם לא תשובה לסוגיה הזאת?

בהחלט לא, כי לא מדובר באנשים שהבעיה שלהם היא דווקא הפסקת השתייה, והפיתרון עבורם הוא גמילה. מדובר באנשים, שחלקם כלל לא יכולים להפסיק לשתות, וצריכים השגחה. כמו כן, צריך לטפל בפגיעה המוחית שיש להם כתוצאה מהשתייה, בבעיות הגופניות החמורות מאד שלהם, וכדומה.

הייתי רוצה לשמוע מישהו לגבי סמים. בבקשה.

שמי חנה גור, ואני מייצגת כאן את עמותת "עוצמה", שזה פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש. אנחנו מייצגים את כל בעיות הנפש, אבל כאן אני כמובן אתמקד בבעיית התחלואה הכפולה.

אני אתחיל דווקא מהעניין של החוק שנחקק בשנת 2000, והוא חוק שיקום נכי נפש בקהילה. כולנו היינו שמחים ומאושרים, שהנה סוף סוף, אחרי מלחמה גדולה ורבה, יצא חוק כזה לדרך. אולם, חולי הסמים לא נכללו בתוך החוק הזה, אלא הוצאו מחוץ לתחום, כמו איזה שהם מצורעים מחוץ למחנה, והם לא התקבלו לשום מסגרת שיקומית קיימת. כבר מזה התחילה ההפליה. כלומר, תחלואות רגילות הן כבר מופלות, והאוכלוסייה הזאת של חולי הסמים מופלית לרעה אפילו בתוך האוכלוסייה של עצמה.

כמו שנאמר כאן, האנשים האלה באמת נופלים בין הכיסאות. במקרה של אין ברירה, מאשפזים אותם במחלקות פסיכיאטריות סגורות, שבהן מקבלים תרופות למחלה הנפשית של אותו אדם, וזה דבר מבורך כשלעצמו. אולם, אין שום מיומנות, לפחות במקומות שהעמותה שלנו יודעת עליהם, של טיפול מתמשך למען שיקום החולים האלה. לאחר תקופה של איזון תרופתי, הם נשלחים הביתה, ונופלים שוב על כתפי המשפחות. בדרך כלל המשפחה לא יכולה לשאת בנטל, כי הם גונבים מהבית, או מבקשים נדבות ברחובות, ורבות מהמשפחות מתמוטטות, ומגרשות את האנשים האלה מהבית. או אז הם הופכים לדרי רחוב, לחולים, למתאבדים, וגם למתים, ואם הם לא מתים – אז הם ממררים את החיים כל עוד הם נמצאים.

הנושא העיקרי שאני רוצה להתמקד בו, הוא הניסיון הראשון שנעשה לאחרונה, מטעם משרד הבריאות והרווחה, בצפון הארץ במקום שנקרא "משמר לחיים". באותו ניסיון, הוקמה יחידה קטנה בתוך קהילה טיפולית קיימת, של ארבעים אנשים בערך, והתקבלו שבעה אנשים, על אף שבהתחלה דובר על חמישה עשר. כל זה קרה לאחר מאבק ארוך מאד, גם שלנו ב"עוצמה", מול אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות. זוהי תוכנית לשמונה עשר חודשים, והפיתרון הזה נראה נפלא. המטופלים מדברים על הוסטלים, ומדברים על שיקום, וזה היה נראה חלומי.

לי יש בן שם, ואני גם אדבר כאמא. גם אביו יושב כאן. אפשר לתעד את הסבל שעבר עלינו במשך עשרים שנה בספרים, כי לא היה שום פיתרון עבור האדם הזה. היום הוא בן שלושים ושמונה, ובמאי השנה הוא התקבל ליחידה הזאת. היינו שמחים מאד, אולם לפני שבוע הוא עזב. הם שם לא מחזיקים אנשים שלא רוצים להיות שם, אז נתנו לו מאה שקלים לנסוע הביתה מ"משמר לחיים" לירושלים, והוא הופיע. אנחנו עכשיו נחנקים איתו בבית, והוא לא מוכן לחזור, כי קשה לו. הוא מיד הלך לסמים, ואנחנו שוב באותה בעיה.

אני מתמקדת כאן בתיאור הפרטי שלי, משום שהוא בהחלט מייצג משפחות רבות, ואנחנו מקבלים פניות מכל הארץ בנושא הזה.

היחידה שקיימת בבאר שבע היא קצרה, ושם מקבלים לשיקום רק אנשים שחיים וגרים באזור באר שבע. בבית חולים "אברבנאל" יש יחידה של עשרים מיטות, אבל לשם מקבלים חולים רק מהסביבה של "אברבנאל". בטירה יש חמש מיטות. כלומר, תחלואה כפולה זה פשוט דבר לגמרי לא מחובר לשום מקום, האנשים האלה סובלים סבל אימים, והסבל של המשפחות הוא גיהינום מתמשך, של כל יום ושעה-שעה.

קודם נשאלה פה השאלה מה הם הפיתרונות. אני חושבת, שקודם כל צריך להרחיק את האנשים האלה מהמשפחה, בכל דרך, גם אם הם לוקחים סמים. הבן שלי היה נקי מסמים כבר חצי שנה, והיינו מאושרים. חשבנו שהנה נפתח לנו שער גן עדן. אבל לא, הוא חזר הביתה, ומיד חיפש את החברים שלו בשכונה, והסתדר יפה מאד. בקטע הזה, הוא בכלל לא חולה נפש, הוא מסתדר מצויין. הלוואי והוא היה מסתדר בתחומים אחרים, כמו שהוא מסתדר בקטע של להשיג סמים.

לדעתי, צריך שיהיו הוסטלים לאנשים שעדיין לוקחים סמים, ולא נגמלים או לא יכולים להיגמל, עם שמירה. דיברתי על הנושא בוועדה אחרת בכנסת, לפני חצי שנה ויותר. צריכים להימצא איתם אנשי מקצוע, שישמרו עליהם וילוו אותם, עם הסמים ועם הצרות. זאת, משום שהמשפחה בוודאי לא יכולה להתמודד עם זה, הסביבה נהרסת, המשפחות נחרבות ומתפוררות, והאחים עוזבים את הבית. זה פשוט דברים שלא יתוארו. אז אני חושבת שצריכות להיות מסגרות של הוסטלים קבועים, עם טיפול נכון, עם שיקום ארוך טווח - לא של חצי שנה מוגדרת, אלא של שנים.

יש לי עוד הרבה מה להוסיף, אבל אולי אני אשתלב אחר כך, בהמשך השיחה.

אני יואב בן ארצי, מרכז את תחום הטיפול והשיקום בנפגעי סמים ואלכוהול בעיריית תל אביב.

קודם כל, אני לא אב ולא אם לבחור שהוא מכור, אבל אני מאד מזדהה עם מה שהגברת אמרה. אני עובד עם מכורים כבר עשר שנים, ובמהלך עבודה כזו, אתה מפתח את היחס ההורי, החם והמשפחתי כלפי המטופלים. יש אצלנו לפחות ארבעים מקרים כאלו בעיר תל אביב-יפו, של ילדים להורים מבוגרים. אפילו היה בעבר מקרה של מכור, שאמא שלו היתה בבית אבות, והוא עשה שם שמות. היכולת שלנו להושיע או לסייע מבחינה מקצועית היתה מאד מצומצמת, בגלל הסיבות שאני אפרט.

קודם כל, אני חושב שחשוב להתייחס לשלוש אוכלוסיות, כשמדברים על תחלואה כפולה.

אוכלוסייה אחת, היא אוכלוסייה שבה ההתמכרות לסמים התפתחה בעקבות איזו שהיא בעיה נפשית, שעיקרה תסמינים פסיכוטיים. הדבר מכונה: "self medicate", וזוהי בעצם בעיה של ביצה ותרנגולת. בדרך כלל מדובר על נערים ונערות בגיל העשרה, שעברו חוויה פסיכוטית או משבר פסיכוטי שהיה יחסית מטושטש, ולא ידעו בדיוק לעשות את האבחנה. מסתבר, שאותם נערים אימצו לעצמם את התרופה באמצעות הסם, ואחרי זה, כשהיתה איזו שהיא אפיזודה של גמילה, התעוררה הבעיה הנפשית במלוא עוצמתה.

גם הספרות המקצועית מתארת, שככל שהאפקט הפסיכוטי מגיע בגיל יותר צעיר, והוא מטושטש ועמום – כך הניבוי והפרוגנוזה הם הרבה יותר קשים בגיל מבוגר. אנחנו רואים את זה, לצערנו, יום-יום, במקרים כאלו. אז זו דוגמא אחת של מקרים.

דוגמא שניה, זה אוכלוסייה של אנשים שסובלים מתחלואה כפולה בגין שימוש בסמים, שהם יותר על משקל של טריפים, אקסטות. הכוונה לנפגעי "גואה – גהה". כאן יש מסגרת שאמורה לטפל בהם, והיא אכן מסייעת להם.

אולם, לפי דעתי האישית, הבעיה היא שעדיין לא למדנו להתמודד עם התופעה הזאת עד תום, ואנחנו כרגע נמצאים במבוכה מול הסיפור הזה של "נפגעי גואה – גהה".

בנוסף, המסגרת הזאת קיימת עבור עשירים: עלות הטיפול היא שבעת אלפים או שמונת אלפים שקל לחודש, עם איזה שהיא התייחסות של הרשות הארצית ושל משרד הרווחה במעט מאד כסף דרך ביטוח לאומי, של אלף מאתיים שקל. לא כל משפחה מסוגלת לעמוד בזה, ואני עד להרבה מקרים, של בחורים צעירים שנמצאים בין הכיסאות, ולא מסוגלים להגיע למסגרת הזאת. כל זה, בלי לדבר על מוטיבציה, שזה סיפור אחר. אבל גם אם המוטיבציה קיימת, לא עומד לרשותם הטיפול במסגרת הזו, בגלל בעיות כספיות. גם על זה צריך לחשוב, ולתת מסגרת שמאפשרת להתמודד עם הנושא הזה, באמצעות הבטחת הכנסה בלבד, כדי שהדבר לא יהווה נטל על המשפחות.

המסגרת השלישית, היא אוכלוסייה שסובלת מהפרעות נפשיות מאד קשות. כמעט תשעים אחוז מהמכורים הם אנשים שסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, אנטי-סוציאלית, וכולי. ישנם כאלו שהם "על הקצה", והאוכלוסייה הזו מאד קשה לטיפול, משום ששיתוף הפעולה מצד המסגרות לבריאות הנפש הוא בעייתי ביותר.

כאן, אני עובר למישור הטיפולי, אבל אני אתחיל קודם כל מהמישור האבחוני. אין לנו אנשי מקצוע שנגישים לנו, שבאמצעותם אפשר לאבחן בשלב הראשון, האם הבעיה היא בעיה דואלית, או האם היא בעיה חד מימדית, ואיך אפשר ליצור שיתוף פעולה בקשר לטיפול. הטענה המרכזית היא, שלא מקבלים אנשים לאבחון, כל עוד הם לא נקיים מסמים במשך חצי שנה לפחות. אולם, אתה לא יכול להשיג חצי שנה ניקיון, כאשר המטופל הזה זקוק לסמים כמו אוויר לנשימה. או אז, אין לנו בעצם יכולת לסייע לו. הוא לא מצליח להתנקות, אנחנו לא מצליחים להביא אותו לידי אבחון – וכך הוא נופל בין שני הגורמים המקצועיים, שזה בריאות הנפש, והמחלקה להתמכרויות.

הדבר השני הוא המסגרת הטיפולית. יש מסגרות שהן נגישות לנו מבחינה גיאוגרפית, אבל מספר המקרים שאנחנו יכולים להביא אליהן הוא מספר מצומצם ביותר. "משמר לחיים" מקבלת מטופלים, אבל רק אחרי חצי שנה של ייסורים.

בסך הכל הכללי, אנחנו נשארים עם האוכלוסייה הזאת די חסרי אונים, כאשר אנחנו יודעים איך לטפל בה, אבל המישור שלנו מבחינה התייחסותית הוא מאד מצומצם. אנחנו חייבים את שיתוף הפעולה של בריאות הנפש, ולצערנו אין לנו אותו, לא מבחינת מסגרת אבחונית, ולא מבחינת מסגרת טיפולית.

מבחינת מספר המקרים, יש אצלנו לפחות עשרים אחוז מכלל הסובלים מבעיית הסמים, שנוטים לתחלואה כפולה. בעיר תל אביב-יפו יש לנו לפחות שמונים מקרים כאלו בכל העיר כולה, שאין לנו מענה טיפולי עבורם.

אני רוצה גם לחזק את דבריה של שרה אשכנזי שנמצאת כאן, בנוגע לטיפול בנפגעי אלכוהול. לא מעט אלכוהוליסטים, בעיקר דרי רחוב, אבל לא רק דרי רחוב, שהם אלכוהוליסטים כרונים, שהמשקה מהווה עבורם סוג של מענה טיפולי. אין לנו שום יכולת לסייע להם, וגם הם סובלים מתחלואה כפולה.

נפנה למשרד הרווחה, לסקור את הנושא.

אני אוסיף מעט, כי יואב סקר את הבעיה מאד בפירוט, ואתן מספר נקודות על פני הרצף שהוא תיאר.

אני חושבת שהבעיה נמצאת בעיקרה בחיבור בין המערכות. יש מערכות רווחה, ויש מערכות בריאות, ולכל אחד יש את התפקיד שלו. איך שהוא, בתהליך, זה לא מתחבר על מנת לאפשר למטופלים לא ליפול בין הכיסאות.

אנחנו צריכים חיבורים בין המערכות במספר רמות: חיבור ברמת האבחון, בתחילת התהליך, חיבור ברמת הסיוע, וכמובן חיבור ברמת התהליך. זאת, בעיקר כשהמטופלים נמצאים בבתים שלהם.

התרגשתי מאד לשמוע אתכם, כהורים של מטופל שנמצא ב"משמר לחיים", שזו מסגרת שאנחנו אחראים עליה. זה פרוייקט נפלא, בשותפות עם משרד הבריאות, שבאמת נפתח לראשונה. הרעיון בו הוא לקחת קהילה של ארבעים וחמישה מטופלים, כשחמישה עשר מקומות מיועדים לחולי נפש עם תחלואה כפולה. יש שם גם מטופלים אחרים, שהבעיה הנוספת שלהם לא קשורה לסמים.

אנחנו אכן עושים ניסיון מאד צמוד עם הפרוייקט הזה, ומתעדים את כל מה שקורה שם בפירוט. המטרה היא להכניס חמישה עשר מטופלים דרך סל שיקום, ולראות איך הם משתלבים בקהילה. זה לא פשוט, ואנחנו עדיין צריכים לשמן את זה, ולבדוק אפילו למה הילד שלכם יצא משם. אני חושבת שאנחנו עדיין בתחילת הדרך, ושמכאן יהיה זה נכון להמשיך, ולדאוג לעשות את החיבורים, כדי שהמטופלים לא ייפלו בין הכיסאות.

תודה רבה. וממשרד הבריאות, ד"ר ראיטר.

אני רק אומר משהו באופן כללי. תמיד ברגע שישנה בעיה שהיא דו-ראשית, והאחריות נסגרת במקומות שונים - ישנן בעיות של חיבור, כפי שנאמר פה על ידי איריס. אני חושב שהבעיה עוד יותר חמורה אצלנו, משום שהנושא של שימוש בחומרים והנושא של בריאות נפש מרוחקים שנות דור זה מזה.

זו בעיה שאנחנו התחלנו לנסות לשים אליה לב בתקופה של השנים האחרונות.

היסטורית, למשל, פעם היה מצב שבו קופות החולים לא נתנו אפילו טיפול רפואי רגיל ושגרתי למכורים, בגין העובדה שהם היו מכורים. היום זה כבר איננו כך. היום הם מקבלים אמנם טיפול בגין בריאותם הלקויה, אבל קופות החולים עוד לא אימצו אותם, כי זה לא נכנס לחוק הבריאות הממלכתי.

מערכים רבים אחרים, אבל כמובן שגם מערך בריאות הנפש, סלדו שנים מהמכורים. הפסיכיאטריה, במשך הרבה זמן, לא ראתה את התחום כתחום ששייך בכלל אליה, אלא התייחסו לעניין כאל בעיה חברתית. היום, בהחלט מתחילים לדבר על בעיה רפואית, ואני מוכרח לומר שלפחות מבחינת הניסיון, הקבלה, או הדיבור על נושא – בשנים האחרונות יש מפנה.

אולם, דבר זה לא חלחל לשטח. זאת אומרת, שלדוגמא, תחנות בריאות נפש, שיהיו צריכות לטפל במשולב עם אחת המערכות, יתקשו מאד לעשות זאת. זה עניין תהליכי. עכשיו אנחנו רואים גם את כל הנושא של לקבל בבתי חולים את הטיפול במכורים, או אפילו בסגל שהוא מכור, דבר שעשה רעש גדול לאחרונה. אני מניח שהתהליך הזה לאט-לאט יתגבר, אבל אנחנו, לפחות בתחום שלנו, די חסרי סבלנות לעובדה שהדבר כל כך איטי.

בינתיים, ישנן מספר יחידות בארץ שעוסקות בתחום הזה, ולדעתי צריכות להיות הרבה יותר, משום שחלק ניכר מחולי הנפש סובל מבעיה של תחלואה כפולה. ב"אברבנאל", למשל, אחוז גבוה מאד מהאנשים שמאושפזים בתוך בית החולים עצמו, חולים בתחלואה כפולה. רק צריך להסתכל פנימה כדי לראות. אותם אנשים צריכים לקבל את הטיפול המתאים. אולם, להוציא שני מקומות בארץ, בתי החולים לחולי נפש לא מטפלים בבעיה הזאת בינתיים, על אף הקו שכבר קיים.

כך שיש הרבה מאד מה לעשות מהבחינה הזאת, ואני משער שהוועדה יכולה להשמיע את הצעותיה.

אני ד"ר מוטי משיח, סגן מנהל בית החולים "אברבנאל", אני אתן קצת רקע היסטורי. בית החולים הקים מחלקה לתחלואה כפולה מיוזמתו, בלי הכרה של שום גורם רשמי, לא משרד הבריאות ולא הרשות, ובלי תמיכה של אף אחד.

במהלך השנה וחצי האחרונות, טיפלנו בלמעלה ממאתיים אנשים. אולם ברגע שהם יוצאים החוצה, אין להם שום מסגרת טיפולית או מרפאה. הם מוצאים את עצמם ברחובות, ולאחר מכן חוזרים לבית החולים. כרגע התקבלה החלטה לסגור את בית החולים, והמשפחות הרבות שהתארגנו שם הן קול קורא במדבר. אף אחד לא משיב להם, והם לא יודעים מה לעשות עם בניהם החולים. המחלקה הזאת לא תילקח לשום מקום, אלא היא תתפרק ותתפוגג. יש לזכור, שאנחנו מדברים פה על למעלה ממאתיים אנשים שעברו במחלקה. זאת אומרת, לא רק שאין מסגרות בקהילה, אלא שגם אין מסגרות בבתי החולים.

זוהי תמונת המצב, ואנחנו עובדים בלי תמיכה או סיוע של שום גורם, אלא רק מתוך בית החולים.

אני ד"ר מולדבסקי, סגן מנהל המחלקה. אנחנו בבית החולים מקבלים מטופלים גם לא מהאזור, כשיש לנו אפשרות.

אני בהחלט מזדהה עם מה שנאמר פה, משום שזה תואם את מה שאני חווה ביום-יום עם המשפחות ועם הפציינטים.

אז איך אתם מממנים את כל הפעילות, את הטיפול ואת האישפוז?

כמנהל המרכז, אני ארחיב בנושא. כפי שציינו ד"ר מיקי ראיטר וד"ר מוטי משיח, פתחנו את המחלקה מיוזמתנו. זאת, לאחר שגילינו שבין שלושים לחמישים אחוז מהפציינטים מתחת לגיל ארבעים, סובלים משימוש לרעה בחומרים, מעבר לתחלואה הנפשית הראשונית שלהם.

גם אם נבדוק את החולים המוגדרים היום כסובלים מתחלואה יחידה של שימוש והתמכרות לחומרים, נראה שהתמונה היא לא נכונה. בשישים או שבעים אחוז מהמקרים, מעורבת בזה גם תחלואה נפשית.

כאן, אני מתחבר לקריאה לעזרה, מול ההצעה לסגור את המרכז, כשמדובר ב-self treatment. השירותים הפסיכיאטריים היום נמצאים בקריסה, בכל מדינת ישראל. בעשר השנים האחרונות, התרחש תהליך שהיה די מבורך. מצד אחד, הממשלה ייעדה כחמישים מיליון שקל לסל תרופות פסיכיאטריות, שהגיע לקופות החולים. או אז התחילו לתת תרופות פסיכיאטריות מהדור החדש לכל דורש, מה שאפשר לחולים להיענות לטיפול הפסיכיאטרי, כי הוא גרר פחות תופעות לוואי. כך, הרבה חולים יצאו מאשפוז, והצלחנו לצמצמם מיטות. במקביל, המערכת הגריאטרית הפסיקה עם ההפליה של חולים עם עבר פסיכיאטרי, והסכימה לקבל לתוכה מאושפזים מעל גיל שישים וחמש, שמצבם הפסיכיאטרי התייצב. שני התהליכים האלו אפשרו צמצום מיטות ממשי.

אולם, בשלוש השנים האחרונות הוקפא הערוץ הגריאטרי, ובנוסף אנחנו שומעים על כך שהולכים לסגור בית חולים בצפון, לאחר שכבר סגרו לפני שנתיים את בית החולים פרדס כץ במרכז. בית החולים פרדס כץ הוטמע בתוך תל השומר, אבל עובדתית, זה משאב שאיננו היום, והוא איננו מאוייש היום מבחינת מיטות – מספר המיטות בפועל שנקלט בתל השומר, אינו מספר המיטות שהיה במקור. במקביל, יש החלטה לצמצם חזרה את סל התרופות, דבר שבעצם יקנוס את החולים שכבר משתמשים בתרופות, משום לא יהיה מי שייתן להם אותם, בשל העדר גיבוי תקציבי.

שני התהליכים האלה שנעצרו - המסלול של בית האבות, הגריאטרי, והמסלול של הטיפול הטכנולוגי - בעצם נפלו עלינו יחד עם צמצום מיטות, שבא במקום ההרחבה שהיתה דרושה, ובאמצע תנופה של פיתוח שירותים באזור תל אביב בתחום התחלואה הכפולה. הכוונה לפיתוח שירותים ללא תוספת תקציב, כי בית החולים זיהה שמדובר בעצם בחולים שנמצאים אצלו ובאים אליו, רק שהם לא מטופלים באופן אקלקטי שמקיף את כל הבעיות שלהם. כך, שלא היתה שאלה תקציבית, והמשאבים קיימים.

גם נכון להיום, תוך התעלמות מתקציב 2004 שהוא עוד לא ברור, אם יימשך תקציב 2003, בקידום המתאים ל-2004, ב"אברבנאל" בשנה הבאה – חד משמעית, אנחנו נוכל להכפיל את היחידה, ולתת מענה גם לתושבים מחוץ לאזור, דבר שאנחנו בהחלט נותנים גם עכשיו, אבל אך ורק על בסיס מקום פנוי. כאשר מישהו מגיע מהאזור, אז מהגורן ומהיקב, מוסיפים מיטה שלישית בחדר, ולפעמים גם רביעית, לצערי. אולם, כאשר מדובר בתושב מחוץ לאזור, אז הוא נכנס לרשימת ההמתנה, וייכנס בעונות בהן המחלקה יורדת בתפוסה שלה. זה מה שמסביר את הפער בין שתי הידיעות שיש: אחת שלא, ואחת שכן. התשובה היא: כן, אבל מחוץ לאזור זה יותר בעייתי.

החלק המרתק, הוא שהשיתוף עם יואב וחבריו בעיריית תל אביב הוא מעולה, אבל הוא מוגבל לשיתוף רק בכיוון של להביא עוד אנשים. יש לנו בעיה לאן להוציא אותם. אנחנו רגילים לחולים שיוצאים מאצלנו עד לצפון, כאשר באותו רגע שהצלחנו להעביר מישהו לצפון, בעצם גם גזרנו עליו העדר שיקום בקהילה שלו. אם לא הצלחנו להביא אותו לצפון, גזרנו עליו חזרה לפיתוי של הרחוב ושל הסמים. בסך הכל, מדובר באנשים ברמת סיכון מאד גבוהה. הסיכון להתמכרות אצל כל חולה בסכיזופרניה הוא פי חמש ויותר, מאשר אדם מן היישוב. חולה בהפרעה אפקטיבית גם כן נמצא בסיכון בסדר הגודל הזה.

אני רוצה לומר דבר נוסף: סגירת המחלקה אין פירושה פגיעה במאתיים בתי אב. זוהי פשוט ראייה ממוקדת מתוך בית החולים. אני סבור שיואב ופרנסי הקהילה בתל אביב, חולון, יפו, אזור ובת ים, כולל קרפ"ר משטרת ישראל, יסכימו שהפגיעה היא בעשרות אלפי בתי אב. רוב האנשים שאנחנו מטפלים בהם, לא מממנים את השימוש בחומרים דרך ביטוח בריאות עד לאשפוז, אלא הם קונים אותם בשוק במחירים מאד גבוהים. אותה מנה של "קלונקס", תרופה שאנחנו נותנים בבית החולים במהלך הטיפול, והיא עולה לנו עשרה שקלים בחודש – כדור אחד שלה בשוק עולה חמישים או שישים שקל.

המקור של הכספים האלה להשגת התרופות, הוא גניבות ופשיעה אחרת. עד כדי כך הגענו, שאנחנו מצליחים לאתר חלק מהמטופלים שלנו בשעה 23:00 כל יום במעצר באבו-כביר, באמצעות רופא שיוצא לשטח כל יום. גם זה ייגמר, או לפחות יידחה במספר חודשים, כנראה בסוף החודש הבא, כאשר ייסגר המיון של "אברבנאל".

המערכת הזאת צורכת שצורכת משאבים יותר ממערכות מקבילות בתחום הרפואה, מבחינת המורכבות של הטיפול. אני לא מדבר רק על שיתוף הפעולה בין רווחה לבריאות, שהוא שיתוף פעולה מבורך, אבל הוא כורח. זאת, משום שהטיפול הוא גם שיקומי, גם קשור לרווחה, גם מתעסק בפסיכולוגיה, וגם מצריך טיפולים פסיכיאטריים. אני מאמין ששיתוף הפעולה ילך ויגדל, ועוד רשויות ייכנסו לתמונה הזאת, הן רשויות עירוניות מעבר למה שכבר יש היום, והן רשויות קליטה.

חשוב להדגיש, שאוכלוסיית העולים היא אוכלוסיית סיכון ברמה גבוהה מאד, של אנשים באזור שלנו, הנקראים עולים חדשים, ערירים ומובטלים. אנחנו שמים על זה כותרת ציונית יפה: "עלייה", מה שנותן את הרושם שמדובר בחלוצים מלאי מוטיבציה. אולם, בעצם מסתתרת מאחורי ההגדרה הזו אוכלוסייה עם שיעור תחלואה גבוה מהשיעור הרגיל, וזאת מעבר לבעיות הסוציו-אקונומיות שלה. כל הספרות בעולם הרחב, שעוסקת בפסיכיאטריה, מדברת על הסיכון הגדול לתחלואה נפשית ולהתמכרות של מהגרים.

התחושה שלי היא, שאם ההחלטה שאנחנו בוועדה מדברים עליה היום, היא לשקול מאיפה להביא מקורות נוספים למערכת הזאת, אזי הפעולה הדחופה ביותר כרגע היא מניעה של סגירת מה שכבר קיים עכשיו, ובהחלט נושא פוטנציאל של פיתוח. אנחנו צריכים מישהו שינהל עבורנו את המשא והמתן עם הרשות, וידבר בשפתם, כי הפסיכולוג המצוי או הפסיכיאטר המצוי הוא עילג מבחינת התקשורת איתם.

דווקא אדם מתוך האוכלוסייה הזאת, יכול להוות קפיצת מדרגה ביכולת הטיפולית שלנו כשהוא יצטרף אלינו וישתקם. היה לנו אדם כזה, אולם לא הצלחנו לקבל את הסיוע הקטן מהרשות, שגם כנפיה כנראה מקוצצות.

אם כן, המצב כיום הוא שאין מספיק מסגרות לטיפול, והמעט שיש עומד להיעלם.

דבר נוסף בנוגע לאוכלוסייה הזאת – גם כשהיא מגיעה לטיפול, קונסים אותה. אין אח ורע בכל הטיפולים ברפואה, לשיעור ה- copaymentשנדרש מהאוכלוסייה הזאת. אלף מאתיים שקל לחודש, הוא התנאי לקבלת טיפול אשפוזי, בעוד שהחולה שמגיע אליי לאשפוז לא משלם אגורה. עד לשנת 95', חולים פסיכיאטרים מכרו את בתיהם בגין אשפוז, גם אם זה היה אשפוז כפוי, כדי לממנו. חוק ביטוח הבריאות מתעלם מהאוכלוסייה הזאת, ובכל זאת עדיין מתהדרים בתפיסה שמסבירה מוסרית את ה- copaymentהזה באמצעות הטיעון שהחולים הביאו על עצמם את המחלה – ולכן הם צריכים לשלם עליה. הגיע הזמן שנכיר בזה שמדובר במחלה של המוח. נכון הדבר, שאוכלוסייה בתנאים עם תנאים סוציו-אקונומים מסויימים, ועם מודעות נמוכה לסיכון, עושה משהו שתורם למצב הזה. אולם, התרומה שלהם להביא את המחלה על עצמם היא כל כך שולית, שהגיע הזמן שנבין שאנחנו אשמים, אנחנו מזניחים, ואנחנו מפלים לרעה. תודה.

אני יפה וולמן, ממשרד הקליטה.

אני, בתקופת העבודה שלי בתחום נפגעי הסמים, הבחנתי בכך שתחלואה כפולה רווחת בנושאים רבים ביותר, כמו שחפת, איידס, וגם אלכוהול וסמים. התחלואה הכפולה מתרחבת להמון תחומים, ובאמת אין מענים לכל התחומים האלה. אני זוכרת שהייתי מנסה לשלוח אנשים לגמילה מסמים, בכל מיני מרכזי גמילה, ותמיד היתה בעיה, ואמרו לי שאי אפשר לקבלם, כי הם מכורים לסמים, אבל גם יש להם איידס, או גם שחפת, או גם מחלה נוספת אחרת. זה היה סיפור להתחיל לשלוח את האדם הזה לגמילה בכלל. היום אנחנו עוד מעט בשנת 2004, ועדיין אנחנו לא יודעים לאן לשלוח את האנשים, ועדיין יש קשיים של התחלואה הכפולה. לפעמים יש תחלואה משולשת, למשל בשירות בתי הסוהר משחררים אנשים עם התמכרויות, עם הבעיות של בריאות נפש, עם מחלות כמו שחפת ואיידס, ובעצם עם "מולטי-מחלות". לאחר שמשחררים אותם לקהילה, אין רצף טיפולי, והמצב הזה של חוסר מסגרות הוא מזעזע. האנשים האלה הופכים לדרי רחוב, בנוסף לכל המחלות שיש להם.

יש מסגרת אחת בבית חולים "קריית שלמה", על אף שיש בה רק עשר מיטות, שזה מעט מאד, שכן מטפלת בתחלואה כפולה – פיזית פלוס התמכרויות. המסגרת הזו ממומנת על ידי משרד הבריאות.

עשר מיטות זה לא מספיק, ביחס למספר האנשים הגדול שמדובר בו.

בכל זאת, מתחילים ממשהו.

ד"ר מרק דיבר על זה ששיתוף הפעולה הוא חד סטרי. בקהילות טיפוליות רגילות, של אנשים שהם לא תחת תחלואה כפולה, עוברים שנה של טיפול, ואחרי זה חצי שנה הוסטל, כדי ליצור את הגשר החוצה לקהילה. לא ייתכן שאנחנו מקבלים אותם בדרך כלל אחרי חודש, או מקסימום אחרי חודשיים של אשפוז. במצב כזה, אין עם מי לדבר, הם עדיין "זומבים" מהתרופות, ושיתוף הפעולה איתם, עם כל הרצון הטוב, הוא שואף לאפס. הם צריכים עוד תקופה מסויימת, כדי להתמתן וליצור איזה שהיא אדפטציה, והסתגלות לאורח חיים יחסית שגרתי - ורק אחרי זה אפשר לנסות לעשות איתם משהו. כשמקבלים אותם ככה, כמו שהם, מאד קשה ליצור איתם שיתוף פעולה.

ברצוני להעלות עוד בעיה, שאולי צריך להתייחס אליה. אין לנו שום מקום לתחלואה כפולה נפשית של מתבגרים, למשל.

אני באה מטעם בית החולים "איתנים", המרכז לבריאות הנפש בירושלים, ואני עובדת כבר שנים רבות עם נוער. זאת אומרת, שאני נמצאת במעין גשר בין בריאות הנפש ונוער שוליים.

הבעיה היא באמת מאד קריטית לחיים של הילדים האלה, שלא משתלבים בשום מערכת טיפולית. בבריאות הנפש אין אף מסגרת שבה יש התמקצעות לטפל בהם. בנוסף יש גם הסתייגות מאד גדולה מקבלת מתבגרים כאלה למערכות פסיכיאטריות רגילות, משום שלפי התפיסה השמרנית המוגבלת, הם עלולים בעצם לסכן את המתבגרים האחרים שעדיין לא הגיעו לסמים. כך, מתוך הגנה על הקיים, מונעים את הכניסה של הילדים שהם כבר נגועים. באופן זה, אם אותם ילדים נמצאים במצבים של משבר נפשי, והם גם צורכים סמים - יש הסתייגות מאד גדולה לקבל אותם לטיפול.

במסגרות הגמילה המעטות שקיימות, יש קושי מקצועי אמיתי, וכן קושי של קיום המסגרת, לקבל את אותם ילדים. זאת, משום שאין יכולת להתמודד איתם, והם נפלטים גם משם. אותם ילדים הופכים להיות האוכלוסייה שכאן אנחנו מדברים עליה, רק שבנוגע לגיל ההתבגרות, אין אפילו אפס קצהו של מענה כדי למנוע את ההתדרדרות שלהם.

בבית החולים "איתנים" יש עכשיו כוונה להקים יחידת אשפוז לנוער, בדומה למה שנעשה ב"אברבנאל" עבור המבוגרים. דבר זה כמובן מחייב שיתוף פעולה בין משרדים, ושל כל הגורמים שנוגעים.

אני ד"ר מהל, מהרשות למלחמה בסמים.

כעיקרון, אני חושב שהגיוני היה, כאשר בשנים הראשונות לבניית המערך לטיפול בנפגעי סמים בישראל, ההדגש היה לטפל במכורים, בלי חלוקה לקבוצות או לתת קבוצות. ישנו פה ד"ר מיקי ראיטר שהתחיל עם זה. כיום המערכת הזאת נבנתה, ויש בסך הכל שלד די רציני של טיפול, שעוסק במספר אספקטים, אם כי היא לא הושלמה עדיין.

ככל שהמערכת התפתחה, מסתבר שיש קבוצות באוכלוסייה הזו, שלא מקבלות את ההתייחסות במסגרת הקיימת. על כן, הוקם מערך טיפולי לנוער, מוקם כיום מערך טיפולי לנשים שלא מוצאות את מקומן במסגרת המעורבת, והוקם פיתרון לאנשים שנכנסו לפסיכוזות על רקע של שימוש בחומרים הזיוניים במזרח ובמערב. נשארה קבוצה אחת, שהיא באמת זקוקה מאד, ולא קיבלה עדיין את המענה – ואלו הם האנשים עם התחלואה הכפולה. גם המודעות לנפיצות התופעה של התחלואה הכפולה, הגיעה רק בשנים האחרונות.

אנחנו היום נמצאים בסיטואציה, שבה אין לנו פיתרון עבור אותם אנשים. גם אם יש לנו פיתרון מיידי, הוא מספיק לחודש או לחודשיים, ולא ליותר מזה.

לדעתי, התשובה צריכה להיות בתוך המערכת הפסיכיאטרית, משום שהאנשים האלה לא יכולים לקבל תשובה ביחידות הרגילות. זהו בהחלט תפקידו של משרד הבריאות לתת את הפיתרון לנושא הזה.

אולם, כפי שנאמר פה על ידי ד"ר מרק, צריך עוד איזה דלתה נוספת. גם אם מקימים מחלקה לנושא הזה בתוך בית חולים פסיכיאטרי – עדיין צריך להוסיף אנשים שעובדים במערך הפסיכיאטרי, אבל המומחיות שלהם היא בתחום הסמים. גם פה יש ויכוח בין הטוענים שיש להקים מחלקה ייחודית בתוך בית החולים, ובין אלה שטוענים שהמאושפזים צריכים להיות מפוזרים בכל בית החולים, וכולם צריכים להיות מומחים לנושא.

עבור המטרה הזו, צריך גם להכשיר אנשים להתמחות פסיכיאטרית בתחום הסמים, וגם לממן אותם. לקטע הזה אין לנו היום מימון. כאשר משרד הבריאות מקצץ את התקציב לנושא התמכרויות בעשרים וחמישה אחוז, והרשות קוצצה כמעט בארבעים אחוז – אז אי אפשר ליצור פרוייקטים חדשים. כשצריך להחליט אם לתת השנה את הכסף להמשך טיפול בנוער, או לסגור את המקומות הטיפוליים לנוער על מנת לטפל בתחלואה הכפולה – ברור שמעדיפים לא לסגור את מערכת הטיפול בנוער. זה מובן מאליו שלא נסגור דבר קיים שמתפקד, ומסייע לאנשים שהסיכוי למנוע מהם את המשך ההתדרדרות הוא הרבה יותר גדול.

אני בתחום הזה שלוש עשרה שנים, ואף פעם לא נתקלתי במצב כזה. אין לנו אף אגורה לפרוייקט חדש. יותר ממה שנאמר פה על ידי אנשים, אין לי מה להוסיף. זה הכל פונקציה של מוכנות המדינה לתת עוד משאבים לנושא הזה, ולא מדובר פה בסכומי עתק.

אין ספק, שבלי עבודה משותפת של משרד הבריאות ומשרד הרווחה, לא נתקדם. אם משרד הבריאות היום פרסם מכרז על יחידה חדשה לגמילה מאלכוהול וחומרים פסיכו-אקטיביים, ומשרד הרווחה עדיין לא פרסם מכרז על ההוסטלים – אז בוודאי שהאנשים האלה ייפלו בין הכיסאות. המכרז של משרד הרווחה לא צריך להרחיב את מה שהיה קודם, אלא רק להסדיר את הנושא, אולם אני שומע על המכרז הזה הרבה זמן, ולא רואים את הסוף שלו.

יחד עם משרד הרווחה, הצלחנו להקים מסגרת יפה ב"משמר לחיים". שם אנשים יכולים לקבל טיפול שנה, ואפילו שנה וחצי. מדובר באנשים עם בעיה של סמים מצד אחד, ובעיות נפשיות מצד שני, כמו גם אנשים שיש להם בעיות גופניות, או אנשים שהם דרי רחוב. אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה אחרת, הבעיה החוקית – אנחנו לא יכולים להחזיק אנשים שם נגד רצונם. אני יכול להגיד שהמסגרת הזאת מוכיחה את עצמה, ועושה מתחילת השנה עבודה יפה. למרות זאת, יש אנשים שעוזבים, ואני מקווה שחלקם יחזרו.

אני סבור שהצורך הוא בעבודה משותפת. העובדה לפיה הרשות למלחמה בסמים חושבת שמשרד הבריאות ייקח על עצמו לטפל בחלק השיקומי, היא בעייתית. זאת, משום שמשרד הבריאות היום הולך ומצמצם מיטות פסיכיאטריות למטרה אחת ויחידה, לפיה אדם יאושפז בבית חולים, לצורך אשפוז וטיפול רפואי בלבד, ולא לצרכים אחרים. צריך למצוא פיתרונות המשך, יחד עם משרד הרווחה. הדבר לא בא ממשרד אחד על חשבון המשרד השני, מכיוון שתקציביהם של כל המשרדים קוצצו. רק ביחד נוכל להתקדם. אם יוקצה כסף, זה יהיה מבורך, אבל אי אפשר לבנות על זה שיוקצה עוד כסף.

שמי יוסי אבניר, אני מנהל המרכז לנפגעי אלכוהול מירושלים, ואני נציג מעמותת "אפשר".

אני עובד בשטח, עם האנשים, והטיפול בתחלואה כפולה הרבה פעמים נתקל במצב שבו התחנות לבריאות הנפש אומרות: "קודם שייגמל, ואחר כך נטפל בו", ואילו מרכזי הגמילה אומרים: "קודם שיטופלו הבעיות הנפשיות, ואחר כך נגמול אותו".

ישנן מרפאות לבריאות הנפש שכן עובדות איתנו ביחד בשטח, ואני חייב לציין את נקודות האור האלו. ישנם פסיכיאטרים שלא חוששים להתערב, ולתת טיפול תרופתי תוך כדי השימוש באלכוהול. דבר זה קורה במקרים בהם מדובר באבחנות קשות, כשאנשים באמת נמצאים בסכנת חיים, או בתפקוד לקוי מאד. כאשר המצב הוא פחות גרוע, יש פיתרונות, ואכן יש ניסיונות לעזור לאנשים.

כל הדברים שנאמרו עד עכשיו קשורים גם לאלכוהול, כמו חוסר גדול במיטות לאנשים שסובלים מהפרעות קשות. ישנה בעיה נוספת שלא התייחסנו אליה כאן, והיא שהטיפול הוא במקרים בולטים, כמו דיכאון ופסיכוזות. כאשר מדובר בהפרעות אישיות קשות, הרבה פעמים משרד הבריאות מתנער מהטיפול בבעיות האלה. תודה.

אני רוצה להעיר עוד הערה אחת לד"ר גרין שפון, בנושא האחריות על הטיפול.

אפשר לחלק ולהגיד שהטיפול הרפואי הוא באחריות משרד הבריאות, והטיפול השיקומי הוא באחריות משרד הרווחה. אבל בסופו של דבר, כאשר מדובר על חולי סכיזופרניה, אז אי אפשר לדבר על טיפול של חודש או חודשיים. הטיפול צריך להיות ארוך. בטיפול ההמשכי יכולים להיות גם אלמנטים שיקומיים, אבל החלק הרפואי עצמו הוא מרכיב מאד רציני, ואי אפשר להתעלם ממנו.

אני מנהלת הסיעוד בבית החולים "אברבנאל", ורוצה להתייחס לנושא סגירת בית החולים שהועלה כאן.

אני רוצה לציין שמדובר על אזור ממש רחב בבית החולים, כאשר כמעט ארבעים אחוז ממנו הם אנשים שסובלים מאיזו שהיא תחלואה נפשית, וגם בעיית הסמים נפוצה בקרבם. ממש עכשיו בתקופה האחרונה, התחלנו פעילות משותפת עם עיריית תל אביב, ואני מסכימה עם ד"ר מל בכך שחייבים שיהיה קשר הדוק בין העיריות ובתי החולים. קשר עם העירייה מבטיח שאני, מתוך בית החולים, לא אשחרר אדם שנמצא אצלו, מבלי שאני יודעת לאן אני מובילה אותו, ומוודאת שיש לו ליווי. מן הצד השני, העירייה יודעת להחזיר את אותו אדם אליי, אם וכאשר מתעוררת בעייתיות.

אם החלק הזה בבית החולים ייעקר, כל האזור הזה בעצם ייעלם. גם אם תתבצע הרפורמה הביטוחית שמדברים עליה, היא לא תעזור לאדם אם לא יהיה לו מקום באזור שלו שיכול לטפל בו. לכן, אם יש לכם איזו שהיא השפעה לגבי סגירת "אברבנאל", טוב יהיה אם תמנעו אותה. תודה רבה.

אני רוצה להוסיף משהו לסיכום, בקצרה. אני חושבת שמה שבאמת כדאי וחשוב לעשות, הוא להקים מועצה בכנסת, שתהיה מורכבת מכל הגופים: רווחה, בריאות, חינוך. גם במערכת החינוך יש הרבה מאד נפילות, כמו מוכרי סמים בבתי ספר, ותלמידים שמתמכרים לסמים בגיל ההתבגרות, כאשר אם יש להם גם נטייה למחלות נפש, אזי הם הופכים לחולים בתחלואה כפולה.

מדובר במועצה שתשתף את כל הגורמים ביחד, כולל נציגי משפחות של העמותה שלנו, ואולי גם מתמכרים שכבר עברו הליך שיקומי, ויכולים לבוא לספר מהניסיון שלהם. לדעתי, רק מועצה משולבת כזו, תבטל את המצב שבו כל אחד אומר שהאחריות מוטלת על האחר, וזה יכול לפתור חלק מהבעיה.

אני רוצה לסכם את הדיון, חברים.

הסובלים מתחלואה כפולה במדינת ישראל נופלים בין הכיסאות, ואין מענה נכון לסוגייה כה כואבת, כאשר בעצם רבים אשר חייבים להיות במסגרת כלשהי, נזרקים לרחובות בגלל חוסר מענה לסיטואציה הבריאותית בה הם נמצאים.

ראשית, אנחנו פונים לשר הבריאות, וזאת בהמשך לפגישה שלי איתו לפני מספר ימים, ומבקשים להימנע או לשקול בשנית את סגירת בית החולים "אברבנאל" בבת ים. זאת, משום שדבר זה עלול להביא לזריקת כמאתיים מטופלים לרחוב.

שנית, אנחנו פונים למשרד הבריאות, למשרד הרווחה, וכמובן לרשות למלחמה בסמים, לתאם עמדות ולהקצות את המשאבים הראויים, דרך משרד האוצר, על מנת להקים מסגרות מתאימות לכל החולים בתחלואה הכפולה. אנחנו גם פונים לשר האוצר, ברוח הדברים הללו.

אני רוצה לומר לכם, שבמסגרת ועדת הכספים שאני חבר גם בה, אני אעשה הכל כדי לשמר את האינטרסים של החולים בתחלואה הכפולה.

כדבר אחרון, אנחנו מבקשים מהרשות למלחמה בסמים, יחד עם הוועדה למלחמה בנגע הסמים בכנסת, לפנות למנכ"ל משרד הבריאות, למנכ"ל משרד הרווחה, ולמנכ"ל משרד האוצר. זאת, במטרה להסדיר פגישה עניינית, שמהותה תיאום בנוגע לסוגייה שאנחנו מעלים פה, והיא נפילתם בין הכיסאות של החולים בתחלואה הכפולה. זה חשוב מאד שתתאמו פגישה, משום שאולי יהיה אפשר להקצות את המשאבים, או לקדם מכרזים שלא מתקדמים. תודה רבה, חברים.


הישיבה ננעלה בשעה 11:30