כנסת פתוחה

ס ד ר ה י ו םיעדי הציונות היום




2
ועדת העליה,הקליטה והתפוצות וועדת החינוך והתרבות - 9.12.2003


פרוטוקולים/ועדת קליטה/7607
ירושלים, ה' בטבת, תשס"ד
30 בדצמבר, 2003


הכנסת השש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני



פרוטוקול מס' 60, 116
מישיבה משותפת של ועדת עליה, הקליטה והתפוצות
וועדת החינוך והתרבות
שהתקיימה ביום ג', יד' כסלו תשס"ד, 9.12.03, בשעה 09:00


ס ד ר ה י ו ם

יעדי הציונות היום, חינוך יהודי-ציוני במציאות משתנה -
במסגרת אירועים לציון 100 שנה לפטירתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל

חברי הוועדה: יו"ר ועדת החינוך והתרבות אילן שלגי
יו"ר ועדת העליה, הקליטה והתפוצות קולט אביטל
צבי הנדל
יגאל יאסינוב
מרינה סולודקין
גילה פינקלשטיין

שי חרמש, גזבר הסוכנות היהודית
דוד בריקסטון, ראש המחלקה לפעילות ציונית בהסתדרות הציונית
יעקב גיספאן, משנה למנכ"ל המחלקה לפעילות ציונית בהסתדרות הציונית
תמר שילה, מנהלת המדרשה, המועצה הציונית בישראל
יוסי לנג, המועצה הציונית בישראל
משה טסטה, מ"מ יו"ר המועצה הציונית בישראל
משה זילכה, סגן יו"ר המועצה הציונית בישראל
משה בן עטר, מנכ"ל המועצה הציונית בישראל
שמואל אדלר, מנהל מחלקת תכנון ומחקר, המשרד לקליטת עליה
עוזי דיין, נשיא המועצה הציונית בישראל
רון נחמן, יו"ר המועצה הציונית בישראל
שמריהו יהב, מנהל חבל ירושלים, המועצה הציונית בישראל
אפרים לפיד, הסוכנות היהודית
פרופ' יעקב כץ, יו"ר המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך, התרבות והספורט
יהושע עמישב, מנהל החטיבה לשיווק ותקשורת, קרן היסוד
אניטה מזור, חטיבת התפוצות, משרד החוץ
נעמי סבלסקי, נעל"ה



דיאנה ברנדר, נעל"ה
צבי ברנדר, נעל"ה
אסתר טובול, מנכ"לית התאחדות עולי צרפת
ישראל פינקלשטיין, המועצה הציונית
ד"ר דוד בן יוסף, ממונה על ארגונים והתאחדויות באגף הקליטה בקהילה, המשרד לקליטת עליה
ענת קראוס, מרכז שלם
סא"ל אבי בורגר, רע"ן קליטת עליה, צה"ל
סרן נועה אזולאי, מפקדת קצין חינוך ראשי, צה"ל
גבריאל הרצל
רונית הרצל
מאיר פינצק
ציפי רון, המועצה הציונית בישראל
נפתלי אהרוני, המועצה הציונית לנוער
יאיר קפלן
יוסי צדוק, המועצה הציונית
אריה חסקין, המועצה הציונית
עדינה סופר, המועצה הציונית
אלי סופר, המועצה הציונית
יוסי לוי, יועץ לועדת החינוך
אלכס פרידברג, משרד החינוך, התרבות והספורט
אסתי יערי, קונגרס יהודי עולמי
אריה גרין, יועץ השר שרנסקי
שולמית יהב, המועצה הציונית, חבל ירושלים
אביבה שילה, המועצה הציונית, חבל ירושלים
קסניה גריצינין, אולפן עציון ירושלים
אלן שניידר, המרכז העולמי של בני ברית, ירושלים
אריה ברנע, מנהל גמנסיה "הרצליה", ת"א
שלומית רונן-בוטינסקי, מועצת תנועות הנוער בישראל
פלג רשף, יו"ר התאחדות הסטודנטים היהודים העולמית
שרי יאיר, משרד החינוך, התרבות והספורט
לאה רוזנברג, מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך, התרבות והספורט
לורן פנריס
ד"ר ורה רוזיקוב, משרד החינוך, התרבות והספורט
אברהם נגוסה, ארגון מכנף דרום לציון

יהודית גדלי
דנה גורדון

חבר המתרגמים בע"מ


יעדי הציונות היום, חינוך יהודי-ציוני במציאות משתנה -
במסגרת אירועים לציון 100 שנה לפטירתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל

בוקר טוב לכולם. אנחנו היום בישיבה משותפת של
ועדת העליה והקליטה וועדת החינוך והתרבות לכבוד יום הציונות, היום שבו אנחנו מציינים בכנסת את תחילת שנת המאה לפטירתו בנימין זאב הרצל חוזה המדינה ואנחנו רוצים להתרכז ביעדי הציונות, חינוך יהודי ציוני במציאות משתנה.

הכנסת מציינת היום את תחילת שנת המאה לפטירת חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. איננו שוכחים כי ימי הציונות כימי הגלות אשר לכל אורכה ערגו היהודים לציון. הכמיהה לשיבת ציון אשר לכל אורך הדורות היתה דתית תוך ציפייה לגאולה עם ביאת המשיח, קיבלה במחצית השניה של המאה ה - 19 תפנית וחיזוק מכיוונם גם של יהודים חילוניים. משה הס הפילוסוף היהודי הגרמני מאבות הסוציאליזם פרסם ב - 1862 את ספרו רומי וירושלים, בו כתב על הרוח שאפיינה את המדינה היהודית העתיקה וקרא לחדשה בארץ ישראל. הוא הציע רכישת קרקעות והקמת מושבות חקלאיות על גדות הירדן וגדות תעלת סואץ וקרא לעם היהודי להשתתף בתהליך אביב העמים שהתרחש באירופה.

ב – 1881 בעקבות הפרעות ברוסיה קמו ברחבי מזרח אירופה אגודות חובבי ציון. שנה לאחר מכן יצאו חלוצים אידיאליסטים לארץ ישראל והקימו את מושבות העליה הראשונה. באותה שנה, 1882, פרסם יהודה פינסקר את החוברת אוטואמנציפציה בה ניתח את בעיית היהודים וקרא להקמת מדינה יהודית.

בשונה מהס ופינסקר בנימין זאב הרצל הגה, כתב וגם החליט לבצע. הוא היה יזם, דיפלומט ומנהיג, איש חזון ומעשה. לאחר שכעיתונאי וינאי בפריז חזה במשפט דרייפוס ובתופעת האנטישמיות שהתעוררה בצרפת, כתב בשנת 1896 את ספרו מדינת היהודים ומיד עבר ליזום וביצוע. בעבודת הכנה של כשנה ארגן את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל אליו הגיעו למעלה מ- 200 צירים מ- 16 מדינות ונכחו בו מאות אורחים וכן כתבים רבים של העיתונות האירופאית החשובה. היה זה אירוע חגיגי ורב רושם שעורר התעניינות והתרגשות עצומה ברחבי העולם היהודי. היו שכינו את הרצל בקונגרס מלך היהודים. הקונגרס נפתח ביום א' 29.8, יום קודם לכן, בשבת, הלך הרצל אל בית הכנסת של באזל, הוא התקבל בכבוד ע"י ראשי הקהילה ונקרא לעליה לתורה. ביומנו תיאר כיצד נעזר קודם לכן בידיד כדי להכיר את הטקס ולשנן את הברכה בעברית. הוא גם מתאר את התרגשותו שהיתה גדולה יותר מאשר בכל ימי הקונגרס.

הרצל השכיל להפוך את הקונגרס לאירוע מכונן בו הוקמה ההסתדרות הציונית ובו הוגדרה מטרת התנועה הלאומית היהודית כך: הציונות שואפת להקים בית מולדת מאובטח במשפט הכלל, הרצל היה משפטן, לעם ישראל בארץ ישראל. בסיום הקונגרס כתב ביומנו, בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בקול היו הכל צוחקים לי, אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד 50 שנה יכירו בכך הכל.

50 שנה לאחר מכן בנובמבר 1947 אמנם הכיר העולם בזכות העם היהודי למדינה ובהחלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

מתחילת דרכה ראתה הציונות את היהודים כעם לכל דבר, כאשר דת היא רק אחד הביטויים למהותו. בבסיס האידיאולוגיה הציונית נמצא היסוד הלאומי חילוני והוא אשר הביא את שיבת ציון לביטוי ויישום פוליטי. אחד העם, אשר גינזבורג, אשר השתתף בקונגרס הציוני הראשון כמשקיף, כותב במאמרו תורה מציון על התנ"ך. גם הבלתי מאמין אם הוא יהודי לאומי, אין יחסו לספר הקודש יחוס ספרותי בלבד אלא ספרותי ולאומי כאחד. בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל יש ביטוי ברור לשילוב זה. בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתיים, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי.

שוב ושוב אנו מתרגשים כאשר אנו שומעים את ההקלטה ההסטורית בקולו של דוד בן גוריון הקורא את הכרזת העצמאות ב- 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. לעיתים דומה כי לא רק אנו היינו שם אלא גם מאות הדורות של אבותינו ואימותינו שחיו חיי פחד, רדיפה, טבח, אונס, ביזוי והשפלה, כל אלה, כל אחד מהם נכח במעמד זה, כל מי שהיה חוליה בשלשלת הדורות מאז חורבן בית שני ועד לתחייתנו הלאומית ותקומתנו.

תפקידנו כאן כציונים לעשות את ישראל לאבן שואבת לבני עמנו. אין אנו חייבים להיות אור לגויים, אך חובתנו לעשות הכל כדי שנהיה אור נגוהות המביא אלינו את אחינו ואחיותינו באשר הם. זהו לטעמי היעד העיקרי של הציונות כיום. עלינו לפתוח אליהם שער גם בליבנו ולקבל אותם לחברה יהודית הומניסטית ופלורליסטית שאינה כופה עליהם יהדות מסוג אחד. עלינו לזכור כי רוב היהודים הם חילוניים או רפורמים או קונסרבטיביים. הציונות של מייסדי התנועה היתה פרגמטית, הם גמרו אומר וגם הצליחו להקים את הריבונות הישראלית כישות מדינית יהודית דמוקרטית. הם ידעו לבנות כוח מרתיע תוך שמירה על שלטון החוק ועקרונות השיוויון והצדק.

דוד בן גוריון ומנהיגי הישוב הסכימו לקבל עליהם תחילה את תוכנית החלוקה של ועדת פיל מ- 1937 ולאחר מכן את הצעת החלוקה של האומות המאוחדות ב- 1947. דוד בן גוריון נמנע בסיום מלחמת העצמאות מתפיסת כל שטחי ארץ ישראל המערבית כי הבין שעלינו לשמור על צביונה היהודי של המדינה. דוד בן גוריון גם ידע לומר לנו לאחר מלחמת ששת הימים כי יטב לנו אם לא נמשיך להחזיק ברוב המקומות אליהם הגענו באותם ימים. דומני כי בימים אלה ממש אנו רואים ניצנים של נחישות ופרגמטיזם גם אצל היושב היום על כסאו של דוד בן גוריון.

אין לי ספק כי היעד העיקרי של הציונות כיום הוא להגיע לשלום שיבטיח לנו ולדורות הבאים בטחון ויבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ביחד עם המועצה הציונית הישראלית ומרכז שלם אני מתכוון ליזום את חוק הרצל, שאני מקווה שנחוקק אותו כאן בכנסת בשנת המאה לפטירתו, שיגדיר ויסדיר את הנצחתו של חוזה המדינה בחוק של מדינת ישראל.

בחרתי להתייחס בדברי הפתיחה שלי במעט לתולדות התנועה הציונית ולמה שנראה לי יעדה העיקרי כיום. אני מעדיף כי את המעשה החינוכי הציוני יתארו ויציגו אלה העושים במלאכה החשובה בשטח, כאן בישראל ובתפוצות, יום יום ושעה שעה. לטעמי השאלות שנרצה לבחון כאן היום בדיון הן בין היתר עד כמה מקבל הנוער היהודי בתפוצות חינוך יהודי ציוני, האם הנוער הישראלי מזדהה עם הנוער היהודי והעם היהודי החי בתפוצות, עד כמה מקבל הנוער היהודי בישראל חינוך יהודי ציוני בבית הספר, בתנועות הנוער, בשידור הציבורי.

אני רוצה להתמקד בשלוש נקודות. בנימין זאב
הרצל נפטר בגיל 44 בדיוק 44 שנים לפני שקמה המדינה היהודית. היום אנחנו מאה שנים לאחר מותו מתכנסים כאן כדי לבחון אם השגנו את היעדים שהצבנו בפנינו ושהוא הציב בפנינו. במרכז הרעיון הציוני עומדת העליה, במרכז הרעיון הציוני עומדת גם ההנחה שמדינת ישראל צריכה להיות מרכזו הרוחני של העם היהודי. בנוסף לכך במשך הרבה מאוד שנים שללה התנועה הציונית את רעיון הגולה. אני חושבת שאלה שלושה דברים שצריך לדבר עליהם.

קודם כל מדוע אין היום עליה המונית, האם אנחנו הפכנו או לא למרכזו הרוחני של העם היהודי, ואם אנחנו היום הגענו למצב שבו איננו שוללים יותר את הגולה, מה צריכים להיות הקשרים בינינו לבין הגולה, מה צריכים להיות הקשרים בינינו לבין התפוצות, כיצד נעמיד עדיין את העליה במרכז ההווייה המשותפת שלנו והתשובה לכל שלושת השאלות האלה טמונה בישיבה המשותפת שאנחנו מקיימים כאן היום בכל נושא החינוך היהודי והציוני.

אני חושבת שאם אין היום מספיק עליה וודאי ממקומות כמו ארה"ב ומארצות הרווחה, מה שנקרא עליה מרצון או עליה מבחירה, זה משום שלא השכלנו במשך השנים להחיל די הצורך את התכנים הציוניים בחינוך היהודי בתפוצות ובישראל כנושא במרכז הלימודים או בתוכנית הלימודים בחינוך היהודי בחו"ל.

אני חושבת שלא השכלנו לפתח שיח עם הקהילות היהודיות בתחום שנראה לי מאוד חשוב ומאוד חיוני, והוא התרבות הישראלית הנפלאה והמופלאה שאנחנו הצלחנו לפתח בארץ. הסופר מאיר שלו קיבל פרס ספרותי של הקרן הקימת ובדבריו הוא דיבר על עומק הקשר שאנחנו פיתחנו כאן בארץ בין אדם לאדמה, הקשר הערכי המוסרי המוחשי האמיתי, עם הזכרונות ההסטוריים, אני תמהה אם היו יושבים באולם יהודים אמריקאיים, כמה הם היו מבינים את החווייה הזאת ואני תוהה כמה יהודים אמריקאיים יבינו את ספריו של מאיר שלו כשיקראו אותו בתרגום לאנגלית, אם יקראו, כי גם יש לנו בעיות בתחום הזה. לכן אני חושבת שהמהפכה הציונית לא הגיעה לסיומה, אני חושבת שאנחנו רק בתחילת דרכנו ובמובן הזה ועדת החינוך וועדת העליה צריכות להתוות יחד עם המוסדות תוכנית הרבה יותר רצינית להנחלת הלשון התרבות והחינוך הישראלים בחו"ל.

מעבר לכך אני חושבת שכשאנחנו מדברים על מאה שנים לציונות אנחנו צריכים לחשוב גם מה הם פניה של החברה הישראלית היום, איזה סוג חברה אנחנו רוצים לפתח כאן. אני מזדהה עם הקביעה שאנחנו חייבים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להשאר גם חברה יהודית וגם חברה דמוקרטית והדבר נמצא במרכזו של השיח הציבורי בימים האלה בכל ההיבטים וודאי בהיבטים הפוליטיים.

כדי שנשמור על צביונה של החברה היהודית אנחנו צריכים לא רק לקבל הכרעות פוליטיות, אנחנו צריכים לקבל גם הכרעות חברתיות וכלכליות, האם אנחנו דואגים לחברה פתוחה פלורליסטית, האם אנחנו שוללים מ- 80% מהעם היהודי את הקשר לארץ משום שהם לא שייכים לזרם שאותו אנחנו מכירים כאן בארץ, האם אנחנו רוצים להמשיך להיות אבן שואבת בכך שאנחנו נפתח את מוסדות התרבות, האם אנחנו היום, מאה שנים לאחר מותו של הרצל, לא יכולים לדאוג אפילו לפתוח את המוזיאון על שמו מכיוון שמוסדות תרבות קורסים במדינה. כיצד אנחנו יכולים למשוך עליה ולפתח שיח רציני עם כל יהודי התפוצות אם אנחנו לא דואגים למוסדות התרבות שלנו בארץ. לכן כל הנושאים האלה קשורים קשר אינטימי ואני מברכת לא רק על כך שיש לנו היום ישיבה, אני חושבת שאנחנו כולנו נרצה להקדיש את השנה הבאה בועדות שלנו בכנסת לבחון את כל אותן הסוגיות שאנחנו מעלים כאן היום מהיבט ראותו של הרצל אבל לא רק של הרצל, גם של אחד העם.
אני רוצה לברך בשם כולנו את בני משפחת הרצל שנמצאים איתנו כאן.

תודה לשני היושבים בראש על היוזמה החשובה
ועל הדיון החשוב.

אני נולדתי במדינה קומוניסטית. כשעליתי לארץ זה היה מספר ימים לפני יום העצמאות. הייתי בן עשר. זיכרון ילדות שלא אשכח אותו לעולם הוא שהמצעד המפורסם שהיום לא קיים ביום העצמאות עבר ברחובה של עיר באלנבי בת"א ואנחנו כעולים חדשים קיבלנו מקום של כבוד בכיכר המושבות בקומה שלישית אצל אחד הדודים. אמא ואבא ז"ל היו על המרפסת ואנחנו שני הילדים אחותי ואני על הגג ליד המעקה וראינו את המצעד. הזיכרון שאותו לא אשכח בחיים, שאמא עם דמעות בעיניים שאלה את הדוד שלי ואת אבא, כולם חיילים יהודיים, כל הטנקים האלה הם שלנו, של העם היהודי, שניהם עברו את השואה.

אני מספר את זה לא בשביל ההסטוריה הפרטית שלי אלא שבעיתות מסויימים חשוב מאוד שנתרומם מעל להווייה היומיומית הקשה יותר, קשה פחות, ולהבין את הגודל העצום שהדור שלנו והדור הקודם זכה בעצם זה שאנחנו היום מסוגלים בכנסת ישראל, בירושלים עיר הקודש, בירת מדינת העם היהודי ובשבילי מדינה הזאת היא המדינה של העם היהודי, אצלי אין פקפוק, אני מאוד רוצה שכולם יעלו לארץ אבל אני אוהב אהבת נפש ואני רוצה שהוא ידע את זה, את אחרון היהודים גם שלא עולה לארץ, כי זה נותן לו כוח שאני אוהב אותו.

כשאתה רואה את הנקודה הזאת ואתה מבין אותה בפרספקטיבה הנכונה של המהלך הגדול של העם היהודי שעבר אלפי שנים קשות ואני רואה את הכותרת של הדיון היום שאני צריך לעסוק בו, חינוך יהודי ציוני במציאות משתנה. הרי מתי אנחנו, העם היהודי, לא עמדנו במציאות משתנה. מתי לא היו לנו בעיות וקשיים, וודאי בחינוך דור ההמשך, וודאי בחו"ל, וודאי בסביבה שקשה מאוד להרגיש את היהדות. היום אנחנו כאן במדינה שלנו, אם אני צריך לזהות בעיה אחת, ואני לא מאשים בזה אף אחד, כולנו אשמים בזה, שהיא הדבר המרכזי הבעייתי שמפריע לנו בחינוך המלא והשלם שהיינו רוצים להעניק לדור הבא, ואני מדבר ברמה הערכית הציונית, לא מדבר על מתמטיקה והבנת הנקרא שהוא חשוב, הדבר היחיד שאני יכול להעלות על דעתי זה הקוטביות העצומה, הקרע העצום שיש בעם בעיקר בין ימין לשמאל, בין דתיים ושאינם דתיים והיא מגיעה למעמקים כאלה כי כל אחד חייב להראות שדרכו נכונה והויכוח מתלהט ומגיע בהשפעתו עד הגולה, ובצורה מסולפת ולעיתים מרושעת ובלבד לצבור אוהדים לאותו קו שאני מייצג באותו רגע.

אחת הנקודות שמפריעות לי, לגבי הרפורמים והקונסרבטיביים, הם חלק מהעם היהודי בצורה הכי מלאה שרק יכולה להיות, הם יהודים לא פחות ממני ועל זה אין חילוקי דעות וכל קרע שמנסים לקרוע בינינו לבין היהדות הזאת הוא מזוייף. יש קטע אחד שיש עליו ויכוח, אם או מי יכול ומותר לו להחליט להכניס לעם הזה, למועדון המיוחד הזה של העם היהודי להכניס בו חדשים, כאלה שלא היו יהודים ורוצים להיות יהודים, האם מותר לאלה לעשות את זה או רק לאלה, ויכוח, לגיטימי יותר לגיטימי פחות, אבל בזה נגמרים הויכוחים. הרפורמים הם יהודים לא פחות טובים מכל אחד אחר. כל הויכוח מתרכז בדבר אחד, האם מישהו שלא הולך בצורה המחמירה עפ"י דעת היהדות יכול לתת כרטיס מועדון לכניסה למועדון הזה שנקרא העם היהודי או לא, זה הויכוח. ומכאן ולהשניא חלקים גדולים של העם אחד על רעהו בארץ ובחו"ל, לטעמי המרחק גדול. אני אומר את זה כמעט בכל תחום ובכל דבר. אני לא רוצה לגלוש לעכשוויזם הפוליטי מדיני, אבל צריך לזכור את המשפט המאוד חזק שהזכיר לי יו"ר ועדת החינוך "באין חזון יפרע עם". את המשפט הזה כתב אחד העם וזאת אמירה מאוד נכונה. זאת אמירה שכשאין לנו את החזון האוייב יודע לנצל זאת עד תום ולא חשוב מה דעתנו, האם צריך או לא צריך עוד חלק בארץ הזאת להיות בשליטתנו או לא, גם בזה דעותי ידועות ואני מניח שיש כאלה שחולקים עלי. אבל רב המאחד על המפריד וכל נושא החינוך, וודאי החינוך הערכי, וודאי החינוך הציוני, כשאנחנו לא נהיה מאוחדים ברוב מוחלט של הדברים שמאחדים אותנו, שמים בצד את כל אותם דברים שוליים שאינם מפרידים, מתמקדים בשניים שלושה דברים שהם ויכוח ולא מפתחים כמעט לרמת שינאה פתולוגית בין חלקים שונים בעם, אז גם נושא החינוך בתקופה שיש בה דילמות גדולות, יכול להיעשות בצורה קלה וטובה יותר.

יש ספר על הרצל והציונות ששמו "אם תרצו" שהופץ לכל בתי הספר התיכוניים בישראל כחלק מתוכנית הלימודים השנה, שהיא שנת הציונות ומאה שנים שעברו מפטירתו של הרצל. ספר מאוד מעניין ומאוד מחכים כי יש חלקים לא קטנים בנוער שלנו שלא מכירים מספיק ובצורה ראויה שאנחנו היינו רוצים שיכירו. הציונות המעשית המדינית שהביאה בסופו של דבר במהלך ארוך ומסובך, אבל הוא תחילתו בהרצל, אבל תחילתה של הציונות היתה הרבה לפני זה. זה ספר חשוב שאין לי ספק שהנוער שילמד אותו ויקרא אותו ימצא בו דברים שלא היה מודע להם.

ספר נוסף שהתפרסם הוא מאה מושגים בציונות ויהדות, שגם הוא חולק לקראת שנת הציונות, שבו יש נתח גדול מאוד של מושגים בציונות וביהדות שאצלי הם משמשים בעירבוביה, האחד תומך בשני ובלעדי היסודות העמוקים של היהדות ציון וארץ ישראל לא היה כל כך ברור שהיא שלנו ולא של שום עם אחר.

אני רוצה בהמשך לדברים שנאמרו כאן לומר
בקצרה איפה אנחנו צריכים למקד את המאמץ שלנו היום. אנחנו מאה שנה לפטירת הרצל, אפשר גם להזכיר שלפני שבוע 56 שנה ל-כט' בנובמבר, 30 שנה למותו של בן גוריון, ללא ספק התרכזו כאן הרבה תאריכים. יותר מאשר ללמוד את מה שהיה כדאי להתרכז במה שקורה היום ומה המשמעויות, מה הלקחים שלנו לגבי הציונות העכשווית.

הרצל אמר שצריך ללכת לארץ ישראל. אמירה פשוטה, מבוססת על חזון, גוזרים ממנה עשייה מעשית, הולכים לארץ ישראל. הולכים לארץ ישראל בשביל להקים מדינה וחברת מופת. הקמנו מדינה, לא כל כך חברת מופת. העשייה הציונית הזאת הולכת ונמשכת ויותר מאשר ההליכה לארץ ישראל שהיתה הדגל, אנחנו צריכים היום להרים במקביל, בנוסף, בהמשך ההליכה לארץ ישראל, את הדגל שעונה על השאלה לאן הולכת מדינת ישראל ולאן הולכת החברה הישראלית.

נקודות שהיום צריך לחזק הן קודם כל את הזהות היהודית דמוקרטית ציונית. ואם אנחנו רוצים דגל אחד ברור הוא צריך להיות בנוסף לדגל המדיני בטחוני, הדגל החברתי כלכלי. כי בנינו כאן דברים נהדרים, לא השלמנו בשום צורה הקמה של חברת מופת.

אני חושב שצריך להתרכז בשני דברים. בגלל שלא השכלנו להסכים על הזהות התרבותית היהודית דמוקרטית, בגלל שהציונות החילונית הלכה לחדש ימינו כקדם בלי לעבדך באמת ותוך כדי מחיקה של אלפיים שנות ציוויליזציה יהודית, ובגלל שהציונות הנקראת דתית לאומית הלכה יותר ויותר לכיוון הטריטוריאלי ופחות לערכי ושניהם ביחד לא השכילו ליצור את הזהות הישראלית שהיא יהודית דמוקרטית. היא צריכה להיות יהודית דמוקרטית לא לחוד אלא כסינטזה. הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר ההצלחה הזאת הוא שהישראלים שלא גרים בישראל, ויש מאות אלפים כאלה, הם לא חלק מהקהילה היהודית במקומות שהם נמצאים. בגלל שלא השכלנו ליצור את הזהות התרבותית הזאת שרבים דיברו עליה, ברל כצנלסון כתב עליה ודיבר עליה ואחרים, והדבר הזה לא בוצע וצריך לעשות אותו. לעשות אותו דרך ליבת חינוך מחייבת בישראל, שהיא לציבור היהודי בישראל, צריכה להיות יהודית דמוקרטית ציונית ע"י חיזוק זרם החינוך הממלכתי לסוגיו וע"י כך שליבת החינוך הזאת תהיה לא רק ארגז כלים של מיומנויות אלא היא תהיה גם בהיבט הערכי שלה. ליבת החינוך צריכה להיות מחייבת. אפשר ללמוד מעבר, לא צריך לעשות סנקציות נגד מי שחושב אחרת, צריך לאפשר פלורליזם תרבותי, אבל בזרם החינוך הממלכתי יהודי צריך לחייב אותה ומי שלא עושה אותה המדינה לא צריכה לתמוך בו. היא מאפשרת לה לכל אחד לפתח את הדברים שלו, את זרמי התרבות שלו, אנחנו מדינה שצריכה להיות יהודית דמוקרטית אבל חיים בה הרבה אנשים שהם לא יהודים והם צריכים להיות שווי זכויות באופן מלא במדינה, כולל ההיבט התרבותי. אנחנו מאפשרים חינוך ממלכתי אחר, אנחנו לא מחזקים מספיק את הזרם הממלכתי ולא מבססים אותו מספיק על ליבת חינוך מחייבת את כולם לכל מי שרוצה שהמדינה תתמוך בחינוך שלו.

דבר נוסף בדרך לחברת מופת הוא סדר יום חברתי כלכלי. מדינת ישראל אין לה סדר יום חברתי כלכלי כזה ובמקומות שיש אותו הוא סובל מכך שסדר היום המדיני בטחוני, שהוא חשוב מאוד, מסרס כל אפשרות לסדר יום חברתי כלכלי מזה זמן רב. סדר היום הזה צריך להיות חברתי כדבר מוביל, כתפיסה חברתית, הוא צריך להיות חברתי כלכלי במשולב. לא בונים כלכלה נכונה על חברה מתפוררת ומצד שני לא ניתן לקדם שום תפיסה חברתית ושום יעד חברתי בלי כלכלה טובה אבל טובה לחברה כולה. במקום הזה, בועדה הזאת, צריך לתת תשובה ברורה לאיך החינוך במדינת ישראל חורט על דגלו את חברת המופת, דבר שעוד לא הגענו אליו, ומקדם אותו.

שני מפלסים בזווית הראייה שלי ושלנו לטיפול
בנושא הציוני. האחד הוא חינוך יהודי בתפוצות. טוב שיש יום בשנה של מאה שנה להרצל ולרגע אחד עוצרים את הרכבת ומסתכלים ימינה ושמאלה ולא עוסקים בכותרות שבשיגרה ומוכנים לתת את הדעת לרגע ולהקשיב.

החינוך היהודי בתפוצות בעיקר בעולם החופשי, והעם היהודי היום מתחלק לשני חצאים כמעט שווים, חמישה מליון פלוס שנמצאים בארץ וחמישה מליון פלוס מינוס שנמצאים בארה"ב במערב ואנחנו שמים לב לתמונה שיהדות המצוקה בארצות הסיכון והאיום הקיומי על היהודי כמעט ונעלמו, התכווצו לסדרי גודל שוליים עד מזעריים. אנחנו צריכים להתמודד לא עם עליה של הצלה וחילוץ ומצוקה שהיא המשימה מספר אחת שלנו כסוכנות יהודית, אלא להתמודד עם נושא שמתחיל להיות הרבה יותר קיומי עבורנו וזה הנושא של חינוך יהודי ציוני.

שתי המילים יחד, חינוך יהודי וציוני, אינן מובנות מאליהם. כשאתה בא היום לפדרציה בארצות המערב חינוך יהודי עבורם הוא איום קיומי. אם לא יהיה חינוך יהודי תהיה התבוללות והתבוללות כבר קיימת בסדרי גודל מאוד משמעותיים ודאגתה של האם היהודיה והאב היהודי הוא שהבן יהיה קשור באיזו שהיא מסגרת יהודית אורתודוכסית, קונסרבטיבית, רפורמית ומייצרים סדרת מוצרים כמו מוצרים על המדף שאתה יכול לבחור ובלבד שמשהו יהודי יהיה בתוכם. כשאתה מתקרב עם הנושא הציוני מתחילים שם סימני דאגה וקמטים על המצח כי פה כבר מתחיל להיות איום במדינות המערב שחס וחלילה הבן או הבת שלנו שנצליח לשמר אותם כיהודים, יעשו את המעשה ויעזבו את הבית ויעלו ארצה. לכן הנושא של ציונות בקהילות היהודיות בעולם החופשי אינו מושג שמתקבל בלב פתוח וזרועות פתוחות ולפעמים צריך להבקיע את הדרך שם כמשימה לא פשוטה לחנך לציונות ולא רק ליהדות. אנחנו שמים את זה היום אצלנו בסוכנות היהודית כעדיפות לא נחותה מנושא העליה והקליטה. במסגרת מאמץ אדיר הנושא של חינוך יהודי ציוני בתפוצות ישנם תוכניות לגבי קואליציה חינוכית של צפון אמריקה, משקיעים הרבה מאמץ וכסף בנושא. להגיד שאני אופטימי שהדברים האלה יצלחו, להגיד שאני גדול אמונה שהקהילה היהודית בעולם החופשי, בעיקר בצפון אמריקה, תאמץ את החינוך הציוני, בואו נהיה זהירים אבל בואו לא נפסיק להשקיע ולחשוב בנושא.

מה שמדאיג אותי יותר זה הנושא של הקניית הנושא הציוני לדור הצעיר שלנו. הבעיה היא מבית של הבטחת דור ההמשך. לדאבוננו הרב גילינו מה שוודאי היה ידוע לסוציולוגים עוד מקדמא דנא, שחינוך לא עובר דרך הגנים ולא מה שמובן היה לדור ההורים שלנו והוקנה לדור שלנו מובן לבנינו ובנינו מכסים את העולם הגדול שנפתח בפניהם מגואה והולנד ועד קוסטה ריקה, ולכל אחד יש את הדוגמאות הפרטיות שלו, מטובי בניו שחונכו ובם ילדים נהדרים אוהבי משפחה ואוהבי הבית, רק לא כל כך ברור להם למה דווקא ישראל. העובדה שהמהפכה הציונית צמחה מתוך מרד נעורים בגולה, המהפכה הנגדית היום צומחת מתחושה, אני יודע את זה מהבית הפרטי שלי, מכשלונות חינוכיים שלי ואני מודה ביום חגיגי זה, ממהפכת הנגד של הגלובליזציה, שהעולם פתוח והשפה השלטת היא אנגלית והחבר'ה מדברים את זה בכל העולם ועולם המושגים הוא עולם משותף לגלובל כולו ולא רק למדינת ישראל. ופתאום יש לנו בעיה לחנך בתוך הים הכללי גם לטיפה הקטנה שלנו, ישראל הקטנה והציונות שלנו והתמודדות היא מאוד לא פשוטה.

קשה מאוד היום לחנך על מה שחינכו את הדור שלי במושגים של איומים, פוגרום, סכנה, שואה, של תראו מה קרה לסבא וסבתא, ההסטוריה הזאת כבר רחוקה מדי לדור הבנים שלנו. ההסטוריה של שואה ופוגרומים היא חשובה וצריך ללמוד אותה, אבל לא בטוח שלדור הצעיר זה האפקט שיביא אותם חזרה לארץ. צריך למצוא איזושהי דרך לתכנים של זהות חיובית, וכשאני אומר את העצות אני לא מביא את הפתרונות, אני מציג את הדילמות ואני יודע כמה קשה לבוא לדור הצעיר וליצור אצלו זהות חיובית לארץ בעולם מושגים שהוא עולם מושגים גלובלי, תקשורת זורמת, גבולות פתוחים, מידע זורם בזמן אמת, זה דור צעיר שיש לו דחף עצום לעולם שקט, לעולם אוהב, לעולם נקי, לצדק עולמי, למחאה נגד כיבוש, נגד קיפוח, נגד נכשלות, נגד עוני ובערות. מתחיל להיות אינטרס שהדור הצעיר בעולם כולו והוא לא רק ספציפי שלנו וקשה מאוד לייחד בו איזה שהוא סגמנט שבו אנחנו שונים מבעיות שדור צעיר נבחן ומתמודד איתן במקומות אחרים.

אחרי שקראתי את מדינת היהודים, נדמה לי שהמושגים שהרצל מדבר עליהם הם לא מושגים שהדור הצעיר שלנו מדבר אחרת, רק צריך לתת להם מינוחים אחרים, טרמינולוגיה אחרת והתכנים יכולים להיות תכנים מאוד דומים.

הכנתי משהו לטכס שאמור להיות פה עם רובי ואני רוצה להקריא לכם אותו. ביתי באה אלי ואמרה לי, אני רוצה לדעת מה זה תנועה ציונית, המורה נתנה לנו שיר של דג נחש. דג נחש זה היום הרבה יותר מוכר משושנה דמארי ויפה ירקוני. יש שיר על הציונות, ומורה בבית ספר איזורי עם ראש פתוח שלא באה לדחוף להם את מדינת היהודים, את זה תקרא ומחר תיבחן, יש פה שיר של דג נחש שכתב אותו בחור בשם שאנן סטרייט. "הדג נחש עושים היפ הופ ציוני, הדג נחש עושים היפ הופ ציוני, הרצל נשען על המעקה מה זה בשאנטי, איך שראיתי אותו נעשה לי אנטי, הוא לא מתבייש להסתלבט כאילו כלום, בארץ הכל עולה באש, מה הוא סתום? הסתכלתי לו בעיניים מקרוב טוב טוב, איזה קטע, האישונים מורחבים והלבן של העין מה זה אדום, פסס לחשתי, נראה לי הוא מסטול. גבי אמר שתוק שחק אותו קול, אבל לא התאפקתי והטחתי בחוזה המדינה בלי בושה, את כל פרטי המציאות הישראלית העגומה והקשה, אני סיפרתי לו על תאונות הדרכים, סיפרתי לו על שביתת הנכים, סיפרתי לו על רבע מליון מובטלים, סיפרתי לו על פוליטיקאים מושחתים. הרצל לא מגיב, חייך חיוך רחב, את יד ימינו דחף לכיס מכנסיו, ניסיתי להגיד שאין שלום, אין בטחון ונמאס לחיות בחרדה. הרצל שם לי קרטון על הלשון ואמר, אם תקחו אין זו אגדה".

זו הדרך היחידה שבה הצליחו להבקיע לבת הפרטית שלי שבאה לשאול בעקבות זה, מה זה ציונות. זה כלי אדיר איך להגיע לנוער בטכניקה שלו, בשפה שלו ובעברית שלו וזה מנוף לקיים דיון על ציונות.

אני מאוד נרגשת מהיום הזה. 31 השנים שלי בבית
הספר עוברים עלי במחשבה איך העברתי את זה לתלמידים, באיזו צורה. כשהגעתי לכנסת אמרו לי שכל חבר כנסת צריך לעמוד בראש ארגון ידידות עם מדינה אחרת, אני בחרתי באלבניה. מדינה מוסלמית, מצאתי שאלבניה היתה מדינה שיהודים הגיעו אליה מהמחנות, ואלבניה הגנה עליהם ויותר מאוחר ארגנה גרעין גדול שיעלו לישראל. ויש לנו במדינת ישראל גרעין שעלה מאלבניה. בפגישה הראשונה עם הקונסול הוא מאוד התרגש שבחרתי לעמוד בראש ארגון ישראל אלבניה והוא אמר לי, אני תמיד במדינה שלנו שהיא מדינה כל כך ענייה, נותן את מדינת ישראל כדוגמה. קיבלתם מדבר והפכתם את זה למדינה משגשגת, פורחת, מצליחה. אני אומר לאנשי בואו נחקה את מדינת ישראל.

אנשים פה הזכירו את הפן האישי שלהם ואני רוצה להזכיר את הפן האישי שלי. בתעודת הזהות שלי כתוב פרידה גילה פינקלשטיין. אני פרידה, אישה שלא קיימת. לאבי שבא מבית של 11 ילדים שנרצחו בשואה היתה אחות שקראו לה פרידה שרצתה לעלות למדינת ישראל וכתבה לו שהיא רוצה לעלות והוא אמר לה החיים במדינת ישראל מאוד קשים, את בחורה עדינה וכדאי שתחכי שיהיו חיים יותר קלים במדינת ישראל ואז תעלי. היות והוא אמר לה לחכות גם היא נרצחה יחד עם אחיה אחיותיה וההורים שלו ותמיד היתה לו התחושה בימי השואה, עברנו מאוד קשה את הימים האלה בבית, שהוא זה שהיה יכול להציל את אחותו והוא אמר לה החיים קשים ותחכי. ומסתבר שגם עכשיו אחרי שעברו כל כך הרבה שנים, החיים עדיין קשים והמהפכה הציונית שהתקדמה ועשתה היא עדיין באמצע התהליך. אנחנו באמצע הדרך, כי אם יש לנו 13 מליוני יהודים שחיים ברחבי העולם ורק קצת יותר מחמישה מליון במדינת ישראל, זו הצלחה אדירה אבל עדיין אנחנו באמצע הדרך. מוכרחים להיות מציאותיים. הציונות עוד לא הצליחה לפתור את הבעיה היהודית, יש לנו בעיה דמוקרטית ואנחנו כל יום מדברים מה יהיה אם לא יעלו כל התפוצות ואנחנו מנסים לשכנע.

כשאני נוסעת לתפוצות לשכנע ולהסביר, אני תמיד אומרת ליהודים בתפוצות שיש שני סוגי יהודים, יהודי שמסתכל בחלון ורואה שעומד לרדת גשם והוא חושב אם לקחת מטריה או לא. החכם לוקח את המטריה והפחות חכם לא לוקח מטריה וכשהגשם החזק מכה עליו הוא חוזר לקחת את המטריה. לא לחכות שיהיה קשה במקום שלכם, המקום היחידי הבטוח ליהודים הוא כאן למרות הקשיים.

במוסדות החינוך בישראל בתי הספר אימצו בתי ספר בחו"ל. בת"א אימצנו בתי ספר בלוס אנג'לס וכשמגיעות הקבוצות אני לוקחת אותם משדה התעופה, אני שואלת אותם מה ישראל עבורכם? והם אומרים כייף. אחרי חודש אני מלווה אותם לשדה התעופה, הם חוזרים ואני אומרת עוד כמה שעות אתם תגיעו הביתה, ואז הם צועקים מה פתאום, הבית שלנו הוא כאן, אנחנו נגיע להורים שלנו, למשפחות שלנו. וזו ההצלחה ואנחנו כולנו יודעים שהסיסמה היא ציונות זה לעשות וחלק מהעשייה זה אותו קשר עם התפוצות, קשר מאוד חזק שצריך לחזק אותו כדי שלא תהיה לנו בעיה דמוגרפית. אם תחשבו כל פעם שאתם באים לתפוצה במדינה שונה ומשכנעים, ואני הולכת מבית כנסת לבית כנסת, מקהילה לקהילה, אם כולם ישכנעו את המשפחות שלהם, את השכנים שלהם ותהיה עליה, נפסיק לדבר על אותה בעיה דמוגרפית שקיימת.

הציונות זה לקיחת אחריות, אחריות מכל אחד מאיתנו, לדאוג לגוף הזה שהקמנו שיש לו מוסדות, יש לו מסגרות, קיים גוף אבל מה עם נשמה. גוף ללא נשמה לא יכול להחזיק מעמד, גוף ללא נשמה מת. הנשמה היהודית. דיברנו על התמקדות בהקניית נושא הציונות, נושא הציונות והיהדות, לא יתכן שהציונות לבד, הציונות והיהדות יחדיו. אחד לבד לא יכול ללכת, שניהם יחד. להתמקד בנושא לימוד הציונות ולימוד היהדות. הייתי בסיור בתפוצה בארה"ב כל יום בעיר אחרת, כואב לי לשמוע מאנשי הקהילה אודות נוער מישראל, שלוקחים לבית הכנסת, כי מרכז החיים הקהילתיים הוא בבית הכנסת, וילד לא יודע מה זה הבדלה או לא יודע מה זה תפילת העמידה או לא יודע מה זה שמע ישראל, ילד שבא מישראל. שזה דבר מזעזע, איך יכול להיות שילד שבא מישראל לא ידע מה זה תפילת העמידה או הבדלה. אנחנו צריכים לחזק את החינוך הציוני והיהודי, את השורשים שלנו כי גוף ללא נשמה הוא מת. וכאן אנחנו מפתחים מדינה יהודית דמוקרטית מודרנית וכל זה צריך לקחת בחשבון.

אתגר ציוני נוסף זה עם הפנים לעיירות הפיתוח, החוליות החלשות שלנו, שזה חזון הציונות מאז ומתמיד וכמו שאמר הרצל אם תרצו אין זו אגדה.

כדי שאנחנו לא נרחיק את הנוער היהודי בישראל
מהיהדות ומבתי הכנסת, אנחנו צריכים להביא אותם אל היהדות, אנחנו צריכים ליישם את דו"ח שנהר במערכת החינוך, אנחנו צריכים ללכת לבתי הספר הכלליים, הממלכתיים החילוניים ולהביא לשם את היהדות, אבל את היהדות שתדבר אליהם. לא כפייה, לא רק זרם אחד של יהדות, לאפשר לחילוניים לחזור אל בית הכנסת. אם הישראלי הצעיר יוכל לבוא, בני הזוג ביחד אם הם בוחרים בכך, למקום התפילה, עם ילדיהם וזאת תהיה חווייה משפחתית, היהודים הישראלים יהיו יותר יהודים, הם לא יתרחקו, לא יקרה מה שלצערי קורה לנו היום.

היות ובעולם יש היום 13 מליון יהודים ואנחנו פה בארץ קצת מעל לחמישה, אפשר אולי לומר שהאתגר של הדור שלנו שפעם כינו אותו דור ראשון לגאולה, אם אנחנו נצליח לראות בימינו שמגיעים לכאן עוד מליון יהודים, הרוב יהיה כאן.

על מנת שזה יקרה צריך לבנות פה מדינה וחברה
שתהיה אטרקטיבית כדי שהם יבואו.

אני רוצה להודות כיו"ר המועצה הציונית לאילן
וחברת הכנסת קולט אביטל על כך שאתם מקיימים היום פה בועדת החינוך עם העליה והקליטה את הדיון הזה. כולנו יכולים לדבר גבוהה גבוהה על הציונות ולתת פתרונות, אז למה אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים. לכולם יש רעיונות ופתרונות, למה זה לא מתבצע. מפני שהכל מתחיל מלמעלה, מהמנהיגות. לפני שבאים עם פתרונות, אנחנו לא נמציא את העולם היהודי היום, קודם כל בואו נראה איך אנחנו בתוך הבית שלנו עושים את מה שאנחנו צריכים.

והדבר צריך לבוא מהכנסת והדרישה לי מיו"ר ועדת החינוך וחברת הכנסת קולט אביטל, הדרישה שלי כיו"ר המועצה הציונית לא לקיים דיונים שהם דיונים ערכיים כל היום, צריך לקחת תקופה של שנה ובשנה הזאת אנחנו צריכים לפרוט את הדברים לאופן מעשי, מה עושים. אני רוצה לקבל ממשרד החינוך תוכנית עבודה איך הם הולכים לפעול בכל מקום ומקום בארץ. אני רוצה לראות מה עושה יו"ר הכנסת וועדות הכנסת, לא רק ועדת החינוך, בנושא הציוני. אני רוצה תוכנית עבודה גם של הכנסת, אני רוצה לראות תוכנית עבודה של הממשלה. הגוף הביצועי, איך הממשלה מכינה תוכנית לאו דווקא משרד חינוך, יש לנו עוד משרדים נוספים. שי חרמש נתן דוגמה של הנוער עם השיר דג נחש, גם הבת שלי יודעת יותר טוב ממני מה זה דג נחש, וכשאני מדבר איתה בכיתה יב' מה עושים אני יכול לומר גם כאחד מראשי העיר הוותיקים בארץ, מי שבא מהרמה של שירות לציבור מהרמה המקומית של שלטון מקומי מבין שמעבר לכל ההצהרות צריכים ללכת למטה, לשורשים, ולראות איך מרימים את העסק הזה.

אם אנחנו לוקחים את הרצל ב- 1904 ואנחנו היום ב- 2004, מ- 50 אלף יהודים במדינת ישראל שהיו אז לעומת חמישה מליון היום, אין הצלחה כזאת בעולם. הרצל בתשובה ללורד רוטשילד כתב, לא אוכל להסכים שהצעתך שהקהילה היהודית שאני מבקש לייסד תהיה בהכרח קטנה אורתודוכסית ולא נאורה. לפני למעלה ממאה שנה הוא אומר, אני לא אסכים לכך. הוא אומר, שלוש שנים עבדתי על תשובה מקיפה שתיתן מענה לחששות האלה והדומים להם. והוא אומר, האם היו מייסדי המדינות הגדולות של היום בעלי עוצמה יותר, חכמים יותר, משכילים יותר, עשירים יותר מאיתנו היהודים של היום, האם בידינו לא יעלה לעשות זאת, עמנו מוכשר יותר בכל מרוב העמים האחרים בתבל. זו הרי הסיבה לשינאה הגדולה. לפני 102 שנים הוא כתב את זה וזה חוזר על עצמו היום. בכותרת הדיון כתוב חינוך יהודי ציוני במציאות משתנה, שום דבר לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר. אז היתה מציאות מסויימת עם סיטואציה מסויימת והיום אותם הדברים היסודיים נשארו. אני מציע לכולם לקחת את המחקר שנעשה ע"י פרופ' מאוניברסיטת ת"א לגבי הצהרת בלפור ב - 1917, כל מה שהביא להצהרת בלפור מ- 1917 עד 1923, כל השאלות שאנחנו היום תקועים בהם, הזכות שלנו כאן לשלטון, הזכות שלנו לקניית אדמות, הזכות שלנו לחינוך יהודי, כל הדברים האלה.

הציונות היום אולי יותר חשובה מכל דבר אחר. ההגדרה של הציונות וההנחלה שלה. בעידן פוסט ציוני כשאני רואה מתוך הביתה הזה אנשים שישבו כאן ואנשים שמכהנים כאן בתפקידים רמים מדברים על פוסט ציונות, הם במו ידיהם כורתים את הענף שעליו מדינת ישראל יושבת. אין דבר כזה פוסט ציונות.

אם תרצו אין זו אגדה אמר הרצל, ואני כל הזמן אומר, גם כשהקמתי את העיר אריאל אם תרצו אין זו אגדה, וגם כשהמשפחה שלי הקימה את נס ציונה לפני 120 שנה עוד לפני שהיתה הצהרת בלפור או הכרזות הרצל ב- 1883. אם תרצו אין זו אגדה, אני מציע גם לכל חברי הכנסת שיקראו את הספר הזה ויקבלו את המוטו הזה שיהיה כתוב מולם, אם תרצו אין זו אגדה.

הרצל אמר, קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי ואני מאמין באמת כי לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. זה נאמר במרץ 1904 ע"י הרצל. אני אומר את הדברים האלה כאן בכנסת הזאת, כשמתוך הרכב ועדות של 20 חברי כנסת ישנם פה חמישה, אני רוצה לקוות שבמליאה היום בדיון יהיו עוד כמה חברי כנסת, כי ההתנהגות האישית שלנו, של מי שעומד בראש ציבור, היא מקרינה יותר מכל דבר אחר את היחס ואת הרצינות לנושא הזה של הציונות.

אני מבקש להציע הצעת החלטה לועדה. שועדת החינוך וועדת העליה והקליטה יקראו למשרד החינוך להגדיל את תקציב המועצה הציונית בישראל הנתמכת ע"י הסוכנות היהודית, ע"י ההסתדרות הציונית היהודית העולמית, אנחנו לא חלק מתנועות הנוער כי זה לא ארגון במונח של תנועת נוער כמו הצופים או מכבי צעיר או בני עקיבא, תנועת הנוער הציוני לא מוגדרת כך לפי ההגדרות של המשרד, וזה בלתי אפשרי אם רוצים להגביר את המודעות הציונית ולכן אני מבקש שתצא החלטה שגם כאלה שאינם מוגדרים ע"י משרד החינוך בהגדרה של ארגוני נוער, יקבלו את התקצוב כמו שצריך, אם אנחנו רוצים תודעה ציונית בישראל. ובכל תנועות הנוער שכתוב שם ציוניות יהיה חובה להגביר ולהחיל את התודעה הציונית כפי שהמומחים לדבר יקבעו. זה לא רק ארגון נוער ציוני שמשחק ג'מבורי ועושה פעילויות כאלה ואחרות, או מחנות קיץ, אלא האלמנט הציוני חייב להיות בסיס למימון שלהם שהם מקבלים מהמדינה.

לי קצת קשה כי מדברים על דברים שגדלתי עליהם
בחו"ל. האגדה שלי היתה להיות ישראלי ולחיות בארץ ישראל. אני ממשפחת סירובניקים שסבלה רק בגלל שהם היו יהודים דתיים ציוניים ורצו לעלות ארצה. אני רוצה לספר לכם סיפור אישי שהוא הפך אותי לציוני. אחרי מותו של סטאלין התחילו לשחרר חלק מהאסירים מהמחנות הקומוניסטיים וביניהם שוחרר סבא שלי. כ- 15 שנים הוא היה ללא זכויות אזרח. אחד מהתנאים שהוא חתם עליו בשחרורו, שהוא לא ילמד את שפת היהודים לא את המשפחה ולא חברים. מה שהם לא ידעו זה שליהודים יש כמה שפות, עברית ואידיש. כשסבא חזר יחד עם אמא שלי הם החליטו שאנחנו הילדים לא נלמד אידיש אלא עברית.

אני לא רק חבר כנסת, אני ציר בקונגרס הציוני ושם אני חבר בסיעה חדשה שמייצגת שינוי תנועה רפורמית ותנועה עולמית של הנוער הציוני. הדבר החשוב בעיני הוא שאנחנו לא נשכח להיות ציוניים. ישראלי זה לא אומר ציוני כמו שציוני לא אומר יהודי ולא אומר ישראלי. הרבה מאוד מהציוניים האמיתיים הם נוצרים מארה"ב שהם תורמים לא פחות מהיהודים הדתיים שגרים במדינות אחרות או כאן.

הדבר החשוב ביותר זה לשמור על ערכי הציונות. חברי הכנסת לא נמצאים פה מכיוון שדנים היום בועדות בתקציב ובלי תקציב יהיה קשה לשמור ערכי ציונות וערכי חברה. צריך לשמור על ההסטוריה הציונית. אנחנו לא יודעים לשמור על זה והדוגמה היא בית פרומן, בנין הכנסת הראשונה. הבנין נמכר ויהרס ולא הצלחנו עד היום לשמור עליו.

גם מוזיאון הרצל.

מוזיאון הרצל בשיקום, הוא יפתח בקיץ עם
השקעה של שלושה מליון דולר של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית.

בעיני עם ומדינה שלא יודעים לשמור על סמלי
המדיניות, סמלי הבסיס החוקתי ואצלנו הציונות זה הבסיס להקמת המדינה, זאת לא רק היהדות אלא גם הציונות. מדינה שלא יודעת לשמור על כך שוללת את זכות קיומה.

אני קודם כל רוצה לברך את ועדת העליה
והקליטה ואת ועדת החינוך על היוזמה המשותפת לקיים את הדיון הזה דווקא ביום שבו המועצה הציונית מקיימת את הכינוס המרכזי לפתיחת שני אירועי הרצל, גם הכנסת מקיימת דיון מיוחד במליאה לציון התאריך הזה.

יש כמובן ירידה הולכת ומתמשכת במעמדם של הנושאים שבהם אנו עוסקים בחברה הישראלית, יתכן שזה חלק מתהליך הגלובליזציה והרצון של החברה הישראלית לעסוק בנושאים כאלה ואחרים ולא להתמקד בזה.

מי שמסתכל היום ומכיר את הצעירים של היום, באיזו אווירה הם גדלים, אנחנו תמיד אומרים שקשה מאוד לחנך לציונות באווירה לא ציונית וקיימת אווירה לא ציונית בחברה הישראלית. יחד עם זאת גדל פה דור חכם, אסטרטג, חושב, לדעתי יותר מאשר הדור הקודם ואין לי ספק שאם הוא יצטרך לעמוד בפני אתגרים הוא יעשה את זה טוב יותר מהדור שלנו. אנחנו יכולים להשוות את זה לדור של אברהם יצחק ויעקב. אברהם היה, אם משווים את זה לראשוני הציונות היו ממקימי המדינה הדור של הדינוזאורים והדור של יצחק אולי היה ציני, אנחנו נמצאים עכשיו בדור של יעקב. היעקבים ממשיכים את הדרך, הם צריכים לשאת על שכמם את המציאות הקיימת ולהתקדם לעבר העתיד עם כל הקשיים המרובים שיש בו.

סיפר לי פעם עוזי נרקיס שהיה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים, שב- 1948 ירושלים לא היתה מסוגלת להעמיד גדוד קרבי אחד כי אחוז המשתמטים בה היה גדול. אנחנו מדברים הרבה מאוד על הדור של 48, אבל גם אז היו בקעים בחברה הישראלית. יש היום חולשה כללית, אחוז המשתתפים וההולכים לתנועות הנוער נמצא בעקומה מתמדת, אנחנו מדברים על 8-9%, אם הייתי אומר את המספרים האלה לתנועות הנוער הם היו כועסים עלי, אבל אלו המספרים וכאשר בגיל של 14-18 כמעט מחציתם באים מבני עקיבא.

אני חושב שאי אפשר להטיל על מערכת החינוך את כל הכשלונות של החברה הישראלית. כשמדברים על זה, זה חתך שלם מאוד, אני מרגיש באופן אישי שיש התעוררות של הפעילות הציונית ושל התודעה הציונית בחברה הישראלית. לדעתי אינתיפאדת אל אקצה שפרצה באוקטובר 2000 תרמה לזה תרומה רבה מאוד. יש יותר תהודה, יש יותר רצון לחזור, אולי אנשים מבינים שאם חס וחלילה יקרה פה משהו, אין לאן ללכת והאיומים הקיומיים האלה דוחפים אותנו להבין מה חשיבות קיומה והמשך פיתוחה ושיגשוגה של המדינה.

ראינו את זה גם בתהליך רחב מאוד שעברנו עכשיו עם כינוס הקונגרס הציוני הישראלי שקיימה המועצה הציונית לפני כחודש של 1,700 צירים שייצגו חתך נרחב של כל החברה הישראלית ועברו תהליך שלם, אנשים שמבקשים להגיד הציונות פה, הציונות נמשכת. יש אמנם מגמות שמסכנות את קיומה של מדינת ישראל, צריך לבנות פה חברת מופת ברוח דבריהם של הוגי הדעות הציוניים הראשונים, כי הציונות המדינית של הרצל הגיעה לכלל מימוש למרות שהציונות לא סיימה את תפקידה.

אנחנו מקיימים בשבוע הבא את הקונגרס הציוני לנוער. בחודש האחרון קיימנו סידרה של פעילויות כאלה שהשתתפו בהם אלפי צעירים מכל הארץ שמדברים על ציונות, על ענייני חברה ומעורבות חברתית וזה חלק מאותו תהליך. אנחנו רואים היום שיש יותר התעניינות בנושא הזה מכפי שהיה בעבר. אנחנו פעילים הרבה מאוד במערכת החינוך ואנחנו עכשיו ביחד עם הצוותים המשותפים שלנו בונים תוכנית שאני מקווה שהיא תעמיק את הפעילות הציונית בבתי הספר התיכוניים בעיקר ובחטיבות הביניים, יוזמה שהיא משותפת למזכירות הפדגוגית ולמשרד החינוך.

יחד עם זאת אנחנו רואים שישנה נסיגה בעמדות של ציבורים רחבים בחברה הישראלית, הצעיר הישראלי היום מכיר פחות את בן גילו מחו"ל ובמידה רבה מאוד זה חלק מהירידה במעמד של החינוך היהודי במערכת החינוך ואנחנו הרבה פעמים מדברים על ריבוי המפגשים וחשוב מאוד ליצור את הקשר עם העם היהודי, אי אפשר לנתק את זה מסוגיית הקשר הכולל שלנו עם העם היהודי, אי אפשר לנתק את זה מסוגיית החינוך היהודי. אנחנו לא עוסקים בזה וגם מערכת החינוך לא עוסקת בזה באופן מבוקר אינטלקטואלי עקבי מסודר, יש ירידה גם בשעות ההוראה בנושאים האלה ואני חושב שצריך יותר לשים דגש על איך אנחנו בונים את התוכניות המשותפות.

שמעתי שמשרד החינוך החליט לסגור את היחידה שעוסקת בקשרי חינוך בין ישראל לתפוצות, היחידה שבראשה עומד דב אייזן. לדעתי זאת החלטה אומללה. אני פונה לועדת החינוך ולועדת העליה והקליטה, לצאת בקריאה למניעת סגירת האגף הזה. זה אגף קטן עם תקציב קטן אבל הוא עושה פעולות רבות. יש לו חשיבות רבה מאוד בעיצוב הקשר בעיקר במערכת החינוך בין ישראל לתפוצות. אנחנו, המועצה הציונית, עושים עשרות מפעלים משותפים עם האגף הזה ואני חושב שצריך לבחון מחדש את ההחלטה הזאת, לדעתי זו החלטה מוטעית וצריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע את הסגירה שלו. אני מאמין שועדת העליה והקליטה וועדת החינוך יכולות לעשות הכל כדי שפעילות האגף תימשך.

אני רוצה לברך את אילן שלגי שיחד עם המועצה הציונית אנחנו עכשיו בעיצוב של חוק הרצל כדי לצקת תכנים למה שקרוי הנצחת זכרו של חוזה המדינה ודרך זה לעסוק בעקרי הציונות, בהחדרת התודעה הציונית ותחושת השייכות בקרב הצעירים למדינת ישראל.

אנחנו מדברים היום בועדה המשותפת דברי
חוכמה על החינוך היהודי, על הציונות ועל הרצל. כולם יודעים שלציונות יש והיו אוייבים מבחוץ ויש מתנגדים מבפנים. רון נחמן דיבר על פוסט ציונות ויש כנראה שני סוגים של פוסט ציונות. אני בספר שלי ב- 96 פרסמתי בפוסט ציונות של שמאל, מדינה לכל אזרחיה, שהגיע הזמן לא לעודד עליה מהתפוצות והשנה ובשנה קודמת רואים שיש פוסט ציונות מימין וזה פוסט ציונות כלכלית. אנחנו צריכים לדעת איך להיאבק עם פוסט ציונות מימין, אני מתכוונת למשרד האוצר שבשנים האחרונות הוא עושה צעדים לא בלתי צפויים, זה ביטוי של ציונות. מיסוי נכסים של יהודים שהגיעו לארץ מחו"ל וביטול זכויות העולים שחיו במשך 50 שנה בתוכנית הכלכלית של 2003 ואני חושבת שאחת המסקנות אם אנחנו יושבים ביחד כאן, גם הנהגה ציונית וגם חברי כנסת וגם ארגונים, לקרוא לראש הממשלה ושר האוצר לחזור מההחלטה שלהם לבטל את הזכויות של העולים. בשטח של ברית המועצות לשעבר יש כמליון איש שזכאים לחוק השבות ואם אנחנו רוצים במציאות הקשה שלהם שם לראות אותם כאן, אנחנו צריכים לפעול ברצינות עם ממשלת ישראל ועם משרד האוצר.

אני רוצה להצטרף לחברת הכנסת סולודקין
שעשתה עבודה מאוד חשובה וגילתה בנבכי ספרי התקציב שהסכום שקוצץ השנה זה יותר מחצי מיליארד שקל מהתקציבים הכוללים של מדינת ישראל שהוקדשו לעליה. זה אומר משהו לגבי מה זה פוסט ציונות כפי שאנחנו מבינים אותה פה גם מימין וגם משמאל. אם אנחנו לא נקדיש את הכספים ואת האמצעים כדי להביא עליה ולא רק לדבר ולא רק לעודד ולא רק להנחיל חינוך ציוני אלא גם לקלוט אותם בארץ, אז חבל על הדיבורים שלנו פה.

בהמשך לדברים של רון נחמן בענין החינוך הציוני
בארץ והוא הזכיר תנועות נוער. לפני קום המדינה חוד החנית היו תנועות הנוער, הם הקימו את המדינה כאשר הצטרפו לפלמ"ח או לאצ"ל. אני מאמין אמונה שלמה שכאשר מדובר על חינוך ציוני בזה צריך להשקיע, לצערי יש נסיגה בתמיכה בתנועות הנוער, יש גם ציניות בקשר לנושא הזה. אם ועדה כזאת יכולה להמליץ, זאת הדרך.

ביחד לדברים של שי חרמש לגבי חו"ל. אני מאוד מודאג מזה וזה לא רק ענין של דיבורים, אנחנו יכולים להמשיך לדבר. חינוך לציונות זה לא רק ענין של עליה, אלא גם זהות עם מדינת ישראל וכך עשינו כי לא כולם עלו. אבל היתה פעילות. כאשר בשנת 70 היו באנגליה במסגרת הזאת אנגליה וסקנדינביה שעסקתי בנושאים הללו, הרבה שליחים ועסקו בחינוך לציונות ויהדות. במפגש שבא ספיר ז"ל הוא אמר כאשר כינס את הנציגים הישראלים, הוא אמר כמה אנחנו אוספים באנגליה וזה היה אז 11 מליון שטרלינג. היות והייתי נציג תנועות הנוער אמרתי, היום יש 420 אלף יהודים באנגליה, ואם אנחנו נשקיע מליון מתוך 11 מליון שאני אוכל לבוא לאותם היהודים הללו שתהיה פעילות בקרב הנוער, היום כמובן יש פחות יהודים. אם אני משקיע אז יש לי פעולת ציונות.

לגבי ארה"ב וקנדה בשנת 77 היו כ- 150 שליחים שביניהם עסקו כמעט בכל מסגרת של מרכזים קהילתיים ותנועות הנוער. היום המספר הרבה יותר קטן.

לא רק שליחים יכולים לעשות עבודה אם אין
מסגרות חינוך נורמליות.

אני רוצה להדגיש שלא רק ענין של העליה, אלא
שב- 78 כשהייתי צריך להביא סטודנטים בכל אוניברסיטה היו לי נציגים. היתה זהות והיתה פעילות והיום הם מתרחקים. לפני כארבעה חודשים הייתי בקליבלנד ונתתי הרצאה באוניברסיטה, ואלה שבאו להילל הסירו את הכיפות. היום, אם אני לא אעשה פעולה ואשקיע מאמץ ויש אפשרות לעשות זאת.

שנת 2004 בנוסף להיותה מאה שנה לפטירת הרצל
היא גם 75 להקמת הסוכנות היהודית, ארגון יותר צעיר אבל שני המוסדות האלה בהקשר לפתיחה שהיתה פה, הם מוסדות יהודיים פלורליסטים. סביב שולחן ההנהלה הציונית יושבים נציגים של האורתודוכסים, הרפורמים והקונסרבטיביים ואני לא חושב שיש עוד שולחן דומה בארץ.

350 אלף תלמידים יהודים יש בעולם היהודי, שפירושו שרק אחד מכל ארבעה ילדים בעולם היהודי זוכה לאיזושהי מנה של חינוך יהודי ציוני. זה יכול להיות סנדי סקול וזה יכול להיות תנועת נוער, אני לא מדבר על אורתודוכסים.

ברוב בתי הספר אין חינוך ציוני.

אני לא מדבר על חב"ד ואחרים, אני מדבר על
המסגרות שיש לנו איזה שהיא זיקה איתם. 350 אלף זה ארבע ערים בישראל, זה הנתון של החינוך היהודי בעולם כולו. בארה"ב, צפון אמריקה, ארה"ב וקנדה יש חצי מליון סטודנטים יהודים, שלא לומדים במסגרות יהודיות, הם לומדים במכללות, בקולג'ים באוניברסיטאות. אנחנו קבענו שהגיל המעצב 17-27 הוא אצלנו הגיל בעדיפות, על הגיל הזה אנחנו משקיעים גם בארץ וגם בעולם, שזה החל מסוף התיכון, תנועות נוער, הקמפוסים. הקמפוסים הם היום היעד בעדיפות לפעילות של הסוכנות היהודית.

הממשלה קיבלה החלטה בועדת התיאום המשותפת לסוכנות ולממשלה להשתתף בנושא החינוך היהודי בעולם כי לכולם ברור שהחינוך היהודי ציוני בעולם, עם ישראל במרכז, הוא יעד בעדיפות. אנחנו מביאים את אותם פעילים לישראל לתקופות קצרות וארוכות, האידיאלי כמובן להביא אותם לתקופות יותר ארוכות, ואלה שאנחנו לא מביאים אותם, בעיקר בשנים האחרונות, אנחנו היום מציינים גם 16 שנה לתחילת האינתיפאדה, בשנים האחרונות באים פחות לישראל ואנחנו מביאים את ישראל לשם. רק בשבוע שעבר יצאו 13 קציני צה"ל בדרגות סגן סרן כדי להביא את ישראל לשם, אנחנו שולחים כמעט 1,800 מדריכים למחנות קיץ וחורף ברחבי העולם היהודי והפעילות של ישראל במרכז היא מאוד דומיננטית.

אני מאורוגוואי. אני בן 26, למדתי תקשורת.
למדתי בבית ספר יהודי דתי. הייתי בתנועת נוער. אף פעם לא רציתי לעלות לארץ. באתי בבר מצווה שלי לפה ובאתי לטייל 3-4 פעמים. כל פעם שבאתי לפה הרגשתי משהו אחר. בפעם האחרונה שבאתי לפני שבעה חודשים הרגשתי משהו מיוחד והחלטתי לעלות. אני חושב שכל יהודי מרגיש משהו מיוחד לארץ ישראל אבל לפעמים צריך לעורר את ההרגשה הזאת. החשוב ביותר מעבר לעליה זה להישאר כאן ולא לרדת.

בקשר לחינוך יהודי בתפוצות אני רוצה להתייחס
לצרפת שהיא מהווה כיום מאגר גדול לפוטנציאל של העליה לארץ. המצב של הקהילה שם גרוע מאוד, מי שלא שייך לבתי הכנסת ומי שלא שייך לבתי הספר, לא שייך לקהילה. אני נפגשתי עם הרבה מאוד צעירים שלא מוצאים את עצמם, לא קיימים יותר תנועות נוער ציוניות שאינן דתיות וזה מאוד מכאיב מאחר וקיים קרע גדול בקהילה ואנחנו לא יכולים להביא אותם לארץ כי אין לנו אפשרות לדבר איתם.

הביאו לידיעתי חומר חינוכי מהסוכנות היהודית
שנכתב בשפה הצרפתית שמופץ עכשיו ואנחנו נראה מה היא הדרך הטובה ביותר שזה יגיע גם לציבורים שאת מדברת עליהם.

אנחנו היום נערכים ממצב שבו עסקנו הרבה
בקליטת עולים חדשים בצבא לשנות את המאפיינים ולעסוק בקליטת עולים ותיקים. במסגרת זאת יש קורס שנקרא קורס נתיב, לזהות ציונית יהודית שמתקיים בכל מיני מקומות בארץ. במסגרת הקורס הזה החיילים עוברים לימודים בזהות יהודית ציונית וגם ביהדות. הקורס הזה יכול להמשיך לגיור. חייל לוחם מגבעתי אמר בסוף הקורס את המשפט הבא, למדתי שלדעת לאחוז בשורשים שלי זה לא פחות חשוב מאשר לדעת לאחוז בנשק שלי. הדבר מלמד על הצורך לעשות חיבור, ולעשות חיבור חזק מאוד זה צורך קיומי וזה לא אמירות בעלמא.

יש שמועות בעיתונות ובמקומות אחרים, יש ארגון
מחדש של משרד החינוך, האגף הזה כאגף עצמאי שעומד בזכות עצמו עם הרבה מאוד תקורות עובר למזכירות הפדגוגית ששם המקום המתאים והמקום שעוסק בנושא הציונות, הפדגוגיה, המורשת, השעות שמוקדשים כולם עם כל הכוחות לנושא הזה, ואין שום סיבה שאנחנו נפצל במסגרת המשרד בין יחידות שונות עבודה שהיא אינטגרטיבית והוליסטית.
אני מסכים עם מה שאמר מר משה בן עטר, יש צורך לאחד את הכוחות ולאגד את הכוחות ואנחנו שמחים על הפעילות המשותפת של המועצה הציונית הישראלית עם המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך לטובת החינוך הציוני גם בארץ וגם קשרי חוץ ואני רוצה להזכיר, כמעט ולא נאמר פה, הרצל בנוסף לגדולתו כחוזה המדינה גם ירד לשורשים של האנטישמיות והסיבות השליליות, לא רק החיוביות, אלא גם הסיבות השליליות שצריך לקחת אותם בחשבון כשמקימים רעיון מהסוג הזה.

ועדות החינוך והתרבות, העליה הקליטה
והתפוצות, תפעלנה מול מערכת החינוך הארצית והמקומית והמוסדות הלאומיים להעמקת החינוך היהודי הציוני בכל הרמות בארץ ובחו"ל.

להגשמת מטרה זו תובעות הועדות ממשרד החינוך להקדיש מספר שעות לימודים רב יותר בבתי הספר לנושאים הציוניים, לתמוך בתנועות הנוער הציוניות ולאפשר להן למלא תפקידים חדשים בהפצת החינוך לציונות ובקליטת עליה.

הועדות פונות לסוכנות היהודית ולהסתדרות הציונית העולמית ומבקשות להכין ולהגיש תוכניות לימוד בעבור החינוך היהודי הפורמלי בחו"ל, העמקת הזיקה לארץ ישראל, לתרבות ולמסורות בישראל.

הועדות פונות למשרד החינוך והתרבות ודורשות לסייע, לדרבן ולעודד גופים נוספים דוגמת המועצה הציונית הישראלית והקמת מועצה ציונית לנוער אשר עוסקים ויעסקו בענייני חינוך לציונות בחברה הישראלית.












הישיבה ננעלה בשעה 10:50