פרוטוקול

סדר היום
יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים-2003.



5
הוועדה לקידום מעמד האישה
25.11.2003

פרוטוקולים/מעמד האישה/7429
ירושלים, י"ג בכסלו, תשס"ד
8 בדצמבר, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 54
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, ל' בחשון התשס"ד (25.11.2003), בשעה 13:00
סדר היום
יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים-2003.
נכחו
חברי הוועדה: גילה גמליאל -היו"ר
רשף חן
אתי לבני
גדעון סער
גילה פינקלשטיין
מרינה סולודקין
מוזמנים
דני נווה -שר הבריאות
עדנה ארבל -פרקליטת המדינה
חה"כ יעקב אדרי
חה"כ זהבה גלאון
חה"כ אופיר פינס
חה"כ ענבל גבריאלי
חה"כ מלי פולישוק
יהודית פלוטקין -מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה
שלמה שוהם -נציב הדורות הבאים
חנה רוזנברג -יו"ר משותף, עמותת ק.ו.ב.י
רינה בר-טל -יו"ר שדולת הנשים בישראל
דודו וולף -יו"ר הצוות למאבק באלימות
סנ"צ נורית זיו
מיכל יודין
רות רזניק
מנהלת הוועדה
בטי שמיר
קצרנית
מיטל בר-שלום













יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים-2003
היו”ר גילה גמליאל
שלום, אני פותחת את ישיבת הוועדה. בשנת 2001 נרצחו 28 נשים, כאשר 13 נשים מתוכן נרצחו בידי בני זוגן. בשנת 2002 נרצחו 28 נשים נוספות בתוך המשפחה, ובשנת 2003, 20 נשים נוספות נרצחו עד היום. בישראל קיימים 14 מקלטים לנשים מוכות, כאשר 2 מתוכם הם במגזר הערבי. לצערנו, קיים רק הוסטל 1 בכפר מלל, בית נועם, אשר מיועד לגברים מכים. אני ביקרתי שפ וראיתי את ההבדלים בין תנאי המחייה של הנשים במקלטים הסובלות מצפיפות ותת-תנאים, לעומת תנאי המחייה בהוסטל שיכול לקלוט רק 13 גברים. באותו הוסטל ישנו פנסיון מלא כמו בבית מלא וחוגי יוגה. אני חושבת כי זה מה שמסל את היחס בהיבט של הטיפול בחברה הישראלית, כושר הספיגה של נשי ביחס לגברים ודרכי הטיפול. אני שואלת האם נשים שסובלות כאב, עוגמת נפש, יציאה מהסביבה הטבעית, המעבר אל הנודע והתמקמות במקלט עם תת-תנאים, אינן זקוקות לאותן חוגים של יוגה והרגעת הנפש?

אנחנו צריכים למצוא דרכים כדי למנוע מלכתחילה את אותם מצבים של משפחות בהם גברים, נשים וילדים סובלים מבעית האלימות במשפחה. לצערנו, היום ישנן 7,000 משפחות, כאשר לכל אחת יש בין שניים לשלושה ילדים, והיום מצליחים לטפל רק ב-700 מתוך הילדים האלה בתוכנית של מתבגרים. כל הסטטיסטיקות מעידות על כך שאותם ילדים מוכים או כאלה שנמצאים בסביבה של הורים מכים, אחוזים גבוהים מתוכם יהפכו בסופו של דבר להיות הורים מכים בעצמם. אני רוצה לומר כי יש עוד דרך ארוכה לפנינו. אנו צריכים לעבוד ולהעלות את הנושאים לסדר היום, להטמיע אותם בהיבט של החינוך, לאבחן את האלימות בזמן ולסייע בידן של הנשים האלה. יום-יום אנו רואים בכל העיתונות הכתובה מקרים מזעזעים של אלימות כלפי נשים וילדים. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לשר הבריאות ויו"ר ועדת השרים למניעת אלימות, חה"כ דני נווה שיציג בפנינו את התופעה האיומה הזו שיש לה גם פן בריאותי.
שר הבריאות דני נווה
אני רוצה לפתוח באמירת תודה לכל הציבור שיושב פה שעוסק במלאכה 365 ימים בשנה, במשרדי הממשלה השונים, ארגוני הנשים ובעמותות השונות, ופעילים במאבק בתופעה הזו של הטרור כלפי נשים בישראל. אנחנו שיושבים בצד הזה של השולחן, חלקנו קטן וצנוע לעומת חלקכם שעוסקים במלאכה החשובה הזו. אני רוצה להודות לחה"כ גמליאל על הדיון הזה ביום החשוב הזה.

עבור נשים רבות במדינה שלנו, כל יום מימות השנה הוא יום של התמודדות עם המציאות הקשה של אלימות ותקיפה פיזית ונפשית. אנחנו מחויבים כממשלה וככנסת לעשות כל מה שאנו יכולים כדי להילחם בתופעה הזו. אני רוצה לתת נתון אחד הנוגע גם למערכת הבריאות. בישראל יש 40,000 נשים שמגיעות מדי שנה לבתי חולים במדינה לחדרי המיון כתוצאה מאלימות. יש כנראה גם 15,000 נשים שמגיעות לאשפוז בבתי החולים במדינה כתוצאה מאלימות. אלו נתונים קשים ומצמררים, אשר מחייבים את כולנו לעשות משנה מאמץ ולהתגייס להילחם מול התופעה הזו. אני קבעתי כי במערכת הבריאות ייעשה מאמץ מיוחד כלפי המטפלים במערכת הבריאות, כדי לאתר את הקורבנות שיש לנו היום מקרב הנשים. אנו פועלים במסגרת המיון בבתי החולים באופן כזה שאם אישה מגיעה לחדר מיון בבית חולים מסוים בארץ, ייעשה מאמץ כדי לברר האם האישה הזו הגיעה לחדר מיון בבית חולים אחר בתקופה האחרונה, סמוך להגעתה לאותו חדר מיון ספציפי, כיוון שאנחנו יודעים שיש הרבה מקרים בהם נשים חוששות ומפחדות לומר את האמת כי הן קורבן לאלימות, והחובה שלנו היא לאתר את המקרים האלה.

אנחנו הוצאנו לאחרונה חוברת הדרכה למטפלים, לרופאים והאחיות במערכת הבריאות, שמסבירה כיצד לאתר את התופעות האלה ולהתמודד איתן טוב יותר. לאחרונה, רתמתי גם את קהילת קליבלנד בארצות הברית, כדי שאנחנו ניישם תוכנית הדרכה בקהילה, במסגרת מרפאות, קופות החולים, רפואת המשפחה, כדי לדעת להדריך, לייעץ ולאתר, וכדי שהמטפלים, הרופאים והאחיות יידעו לזהות את התופעה ולהתמודד איתה טוב יותר.

יש שני פרוייקטים נוספים שאני רוצה להתייחס אליהם כאן היום. הפרוייקט הראשון שאמור להתחיל בקרוב כפרוייקט ניסיוני, כפיילוט בנתניה, של הפעלת לחצני מצוקה לנשים שקיבלו צו הגנה מבתי משפט. הפרוייקט הזה אמור לצאת לדרך תוך פרק זמן קצר כפרוייקט ניסיוני, ואני מקווה שהוא יצליח. אנו עובדים פה במאמץ מאוד גדול בשיתוף המשרד לביטחון פנים והמשטרה, ואני רוצה להודות בהזדמנות זו לסנ"צ נורית זיו על המאמץ הגדול שהם עושים מהצד שלהם בעניין הזה.

יש פרוייקט נוסף שמי שמובילה אותו במשך תקופה ארוכה מאוד זו פרקליטת המדינה, עידנה ארבל, של צוותי הערכת מסוכנות. יש החלטות ממשלה בנושא הזה, שעדיין לא יצאו אל הפועל בגלל בעיות של תקציב. אני מאוד מקווה שאנחנו נתחיל בקרוב להניע את התוכנית הזו בשני מקומות בארץ, תחנת מוריה בירושלים ובעיר אשדוד. הניסיון שנרכוש משני המקומות האלה יוכל לעזור לנו כדי לראות איך אנו מרחיבים את הפעילות של צוותי הערכת מסוכנות במקומות רבים בארץ. עדנה, אני יודע שזה בנפשך, וזה פרוייקט שאת מובילה אותו תקופה ארוכה. אני מאוד מקווה שנצליח בקרוב להוציא את שני הפרוייקטים האלה לדרך.

אנטי חושב כי נעשית עבודה נפלאה ונהדרת על ידי כל הגופים וכל משרדי הממשלה שעוסקים בעניין הזה, משרד רווחה, המשרד לביטחון פנים וכמובן משרד הבריאות שעוסק בנושא מזוויות שונות. התודה צריכה להיות בעיקר לכל הארגונים המתנדבים, המרכזים השונים וקווי החירום השונים שמקבלים פניות. נעשית מלאכת קודש על ידי הגורמים השונים והגופים השונים. זו הזדמנות להגיד תודה לכל מי שעוסק במשימה הלאומית החשובה הזו.
היו”ר גילה גמליאל
אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שישנה חובה לציין את העבודה המצוינת שהיא עושה בכל מה שקשור בטיפול בנושא, בכל הגישה שהשתנתה לחלוטין בטיפול בתיקים המגיעים לבתי המשפט ובכל הנוגע לענישה של אותם גברים מכים.
עדנה ארבל
אני מצטרפת לברכות על קיום הישיבה ביום כזה, ועל הזרקורים שמופנים לנושא שהוא בנפשנו, נושא המאבק באלימות כנגד נשים. זה לא סוד שנושא האלימות בכלל, ואלימות כנגד נשים בפרט, הפך לנושא מרכזי וחשוב. אנחנו סבורים שצריך להעלות אותו לראש סולם העדיפויות של העיסוק הלאומי שלנו. צריך לעסוק בו יום-יום ושעה-שעה, ולא רק ביום כזה, יום המאבק באלימות, ולא רק ביום או בשבוע שבו קורה מעשה רצח וכל המדינה מזדעזעת. צריך לעסוק בנושא הזה בתחום החינוך, ברווחה, באוצר, בהסברה ובתחומי אכיפה ומשפט. כל הגורמים יחד צריכים להתלכד, לשלב ידיים ולחבר את החישוקים לשרשרת גדולה אחת, שרשרת של ביטחון לנשים במקום עבודתן, בדרכן, ברכבן, ובראש ובראשונה ביטחון בביתן. ברוב המקרים, האישה שבביתה היא אמורה להיות בטוחה, כי הרי הבית אמור להיות המבצר, דווקא שם היא הכי פחות מוגנת.

מערכת האכיפה שאני עומדת בראשה, כמו גם המשטרה, נכנסת לתמונה כאשר האירוע כבר קרה, כאשר האישה כבר הוכתה, נחבלה או נרצחה. שמענו כאן מספרים סטטיסטיים מצמריים. אני יכולה להוסיף עוד נתון שקיבלתי ממפכ"ל המשטרה לפני יומיים, שמתחילת השנה ועד היום היו 170 מעשי רצח בכלל, כאשר ב- 12 מקרים מתוכם נרצחו נשים, וב-2 מקרים נרצחו גברים. ראינו כולנו היום בעיתון כמה תלונות יש וכמה מקרים יש שכלל לא מופיעים בתלונות. כל מי שיושב כאן יודע ומכיר את הדברים. הנתונים כולם יחד לא צריכים לזעזע יותר מאשר אותו מקרה בודד. כשאת שומעת את המתלוננת במקרה הבודד, או נתקלת במעשה הרצח בתיק הבודד, זה צריך לזעזע לא פחות מאשר כח המספרים האלה שאנו כאן משמיעים. אחת הדוגמאות שאני תמיד זוכרת, הוא אותו מקרה בחיפה שבאה הבת עם מתנה ליום ההולדת של האם, ובעוד היא יושבת ליד מיטת אימה החולה והן פותחות את העטיפה של המתנה, הגיע הבעל שהיה נמצא עם האם בסכסוך על רכוש בהליכי הגירושין, ועם האולר הקטן הוא דקר אותה דקירה אחת והיא צנחה ומתה אל מול אמה. בית המשפט תחילה לא האמין לאם, כיוון שהגרסה הראשונה לא התאימה לגרסה השנייה, ומאחר והיה מדובר רק באולר ובדקירה אחת, הוא הרשיע את הבעל בהריגה. אנחנו ערערנו לבית המשפט העליון, ולא הצלחנו לשכנעו כי מדובר במעשה רצח שהיה לו תכנון והכנה. זאת דוגמא אחת מיני רבות. כל מקרה מזעזע אולי יותר מכל הסטטיסטיקות ומכל המספרים.
הפכנו לחברה אלימה, ולעיתים אף אכזרית מאוד. גם הסיפורים והמעשים שמתוארים הם מאוד אכזריים. המספרים אמנם לא גדלו, ואף במקרים מסוימים קטנו, אך המעשים הפכו להיות אכזריים, כפי שלא ידענו בעבר. בחלק גדול מהמקרים הנשים הן הקורבנות, אך לא רק נשים אלא גם ילדים וגברים.

במבט לאחור, אני מוכרחה לומר שנעשה הרבה בעניין. תודות לוועדה הזו ולחברות הכנסת שהיו חברות בה, ותודות לכל שדולות הנשים שנתרמו לעניין. אני עוד זוכרת את ההפגנות מול בית המשפט המחוזי, כאשר הייתי שופטת, שבאו להתריע על הענישה הנמוכה. אני חושבת שזה אחד התחומים שלדעת הדעה היתה תרומה אדירה בעניין הזה, והלוואי שהיינו נתקלים בזה גם בתחומים אחרים, בתאונות דרכים ובתחומים נוספים. התרומה של הציבור היתה אדירה. כולכן מכירות את החקיקה ששונתה והוחמרה, הענישה הוחמרה בחוק ונקבעו עונשי מינימום. היום זה כבר נראה מובן מאליו, אבל קדמו לכך הרבה ויכוחים. מינו ועדה בראשות השופט גולדברג לנושא של הבניית שיקול הדעת בענישה, והיה ויכוח האם לקבוע או לא לקבוע עונשי מינימום. היתה מחאה גדולה והתנגדות גדולה, אך אנחנו לאט לאט הצלחנו להזיז את הקיר. כאשר אני אומרת הצלחנו, אני מתכוונת לכל אחת ואחת שיושבת כאן. המאבק היה על החקיקה ועל כל מרכז סיוע שנמצא ליד הפרקליטויות. הנושא של קורבנות פעם לא היה מובן מאליו, אך לאט לאט, נרקם חוק קורבנות עבירה, כפי שקיים היום. היום יש זכויות גם לקורבנות. למתלוננת יש מעמד בהליך המשפטי ובנושא של הסדרי טיעון, ומקום בבית המשפט. אלה דברים שפעם לא היו מובנים מאליהם. נקבעה גם דרך לליווי הקורבנות האלה, וזה נעשה בצורה מדהימה היום.

נערכו השתלמויות, שמענו מומחים ולמדנו את הנושאים האלה. הוקמו ועדות רבות בנושא האלימות שעשו עבודה אדירה. אני חושבת שכל אחת מכן היתה חברה בוועדה כזו. לא תמיד כל ההמלצות מיושמות, וזאת בגלל בעיות תקציב. אני אומרת, כי די לבחון את ההמלצות שישבו בעבר, ולנסות ליישם את ההמלצות. לא צריך כל פעם למנות ועדות חדשות. אני מוכרחה לומר כי בתחומי האכיפה המשטרה עשתה רבות, היא צירפה מומחים לחקירות, היא פעלה כדי לקבל את התלונות ולא לבטל תלונות של נשים שבאו ומבקשות לבטל את התלונה בגלל פחד ואיומים. יש היום מודעות אדירה. אנחנו בפרקליטות הגשנו הרבה מאוד ערעורים, 60% מהערעורים שאנו הגשנו לבית המשפט העליון הם בנושאים שדל אלימות במשפחה. הגענו לענישה של 30 שנות מאסר ו-28 שנות מאסר, ענישה שלא היתה קיימת בעבר. אני שומעת בימים אחרונים שמצטטים את אותו מקרה בו אותו בעל קיבל חצי שנה שנות שירות. מדובר במקרה אחד שיכול להיות שהיה מוצדק או לא מוצדק, וצריך לראות את התמונה בכללותה. אני חושבת שהים הענישה הוחמרה, אבל עדיין צריך לעשות עוד.
קריאה
בכמה מקרים נכנסו בעלים ל-30 שנות מאסר?
עדנה ארבל
היו מספר מקרים בחיפה שאושרו על ידי בית המשפט העליון. היום אנו שומעים על עונשים של 28 שנות מאסר, 25 שנות מאסר, 30 שנות מאסר, וזה כבר נשמע מובן מאליו, אך קדמו לכך הרבה מאבקים. כולנו עשינו רבות, אך עדיין לא די ולא מספיק. עדיין נשאר הרבה מה לעשות. כל מקרה של אלימות וכל מקרה רצח מאותת לנו כי לא נעשה די בנושא. כל מערכת צריכה לעשות בדק בית בביתה ולראות מה היא יכולה לתרום בנושא. אנחנו במערכת האכיפה משוכנעים שנשים קורבנות צריכות להיות מסוגלות למסור תלונה במשטרה בביטחון, ולדעת כי המערכות עומדות מאחוריהן, עם גוף להערכת מסוכנות ותחילתו של תהליך של שיקום וטיפול. הרעיון הוא שליד כל תחנת משטרה יהיה גוף של מומחים, כדי שהעניין הזה לא יוטל רק על החוקר שיצטרך לבדו להחליט האם המקרה של המתלוננת הוא מקרה מסוכן או לא מסוכן, או האם אפשר לשלוח אותה הביתה אחרי שהיא התלוננה או שזה מסוכן. כל זאת כדי שלא נתעורר אחרי הרצח ונגיד כי לפני חצי שנה היא התלוננה במשטרה ולא ידעו שהמקרה הזה הוא מקרה מאוד מסוכן, למרות שלכאורה זה נראה מקרה תמים. אנחנו והמשטרה לא יכולים לקחת את זה לבד על עצמנו. אנחנו צריכים את המומחים ליד החוקר, כדי שיסייעו וילוו את המקרה עד אשר הוא מתחבר עם גורמי הרווחה והגורמים המקצועיים הנוספים. אם המקרה מופנה לבית המשפט, צריך שיהיה את הליווי המתאים. אם המקרה מופנה לשירותי הרווחה, שיהיה את הליווי המתאים. צריך שמערכת אחת תיגע במערכת השנייה, כדי שלא יהיו הצמתים בהם אישה, מתלוננת או משפחה מוצאת את עצמה פתאום בלי העזרה ובלי הסיוע, ולא יודעת לאן לפנות. זה בדיוק הרגע בו הבעל מגיע עם הסכין.

אנו משוחחים עם השר דני נווה כל יומיים בעניין הזה. אני רוצה לנצל את היום הזה ואת הבמה הזו כדי לבקש לקיים את החלטת הממשלה מחודש מרץ, כדי ליישם את הרעיון הזה במספר תחנות. אנחנו דיברנו על פיילוט של כמה חודשים, כדי לראות איך הדברים פועלים בשיתוף עם אנשי מקצוע, קרימינולוג קליני, עובד סוציאלי, חוקר ומשפטן שילוו את העניין. אני בטוחה שתהיה בך תרומה אדירה וחשובה בכדי לא למגר, אלא למתן את התופעות האלה. אני מאמינה שבתחילת ינואר הגוף הזה יתחיל לפעול בשיתוף גורמי הרווחה, גברת יעל הרמל לקחה על עצמה להדריך את העובדים הסוציאליים ואת הגורמים המקצועיים אחרים. אם כל הגורמים יחד ירתמו יחד למען העניין הזה, אנחנו נדע שאנחנו קידמנו את הנושא.

למרות שיש נושאים רבים שעומדים לפתחכם, ובוודאי לפתחה של הממשלה והמדינה, כמו נושא הכלכלה והביטחון, אני אומרת, אל תרפו מהנושא הזה. הנושא הזה הוא בנפשנו. אל תרפו מעשייה. כולנו יחד נעזור לשמור על כולנו, על גברים ועל נשים. נפעל למען חברה בה תמוגר האלימות, חברה בה נחייה בביטחון.
היו”ר גילה גמליאל
תודה רבה לפרקליטת המדינה עדנה ארבל על הדברים המאלפים ששמענו כאן על התקדמות העניין. שילוב הזרועות של כל המערכות אולי יוביל למצב שבו פחות משפחות יצטרכו לספוג את כל מה שהן נאלצות כל יום. אנחנו נראה עכשיו הצגת יחיד קצרה, "להכאיב וללטף" של השחקן אלון מרגלית.

מוצגת הצגת יחיד קצרה, "להכאיב וללטף" של השחקן אלון מרגלית.

אני רוצה להודות לשחקן אלון מרגלית. אני רוצה לומר כי ההצגה הזו ממחישה את העובדה כי אין חוקים וכללים שקובעים מיהו האדם המכה ומיהי האישה המוכה, ובאיזו משפחה מדובר. זה נוגע בכל חתכי האוכלוסייה והמשפחה, מעמד סוציו-אקונומי נמוך או גבוה, משכילים, סטודנטים, בכל מקום. מדובר במחלה שזקוקה לתרופה. אני רוצה להודות לשר הבריאות על השתתפותו.
אתי ליבני
אני רוצה לדבר על הכתבה בעיתון "הארץ" על הפרקליטות. אני ראיתי בכתבה הזו אלימות מילולית, סקסיזם, גזענות, הכללות בתיאור הנשים הרבות שבפרקליטות. זה צובע את כל מערכת התביעה בתכונות בלתי נסבלות. גם הפעולות שלך במלחמה באלימות זכו שם לפרק שמתוך השבח בא הגינוי. רוב הכתבה מכילה ציטוטים מפי עו"ד יהושוע רזניק של דברים שאין להם מקום בעיתונות ובחברה. כאשר אני פניתי לעיתון הזה ושאלתי איך הם פרסמו דבר כזה בצורה כזו, אז ענו לי בקריצה: "אז מה, אסור לנו להיות לא פוליטיקלי קורקט". זאת אומרת שנשים, שוויון, תכונות נשיות, רוב נשי ומנהיגות נשית זה פוליטיקלי קורקט, אבל אנחנו קורצים עין ומותר לנו גם להגיד את ההפך. אני קוראת לכולם לגנות באותה נשימה את האלימות הפיזית ואת האלימות המילולית.
היו”ר גילה גמליאל
הצטרפה אלינו מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, יהודית פלוטקין. היא אומרת כי היא נמצאת בתקופה של 100 ימי חסד, אך זה לא מורגש לאור העשייה הברוכה.
זהבה גלאון
אני מצטערת ששר הבריאות יצא. לא נעים לומר את זה, אך זו התכנסות חגיגית. אנחנו באים לציין את המאבק הרציני של כל אחד מהארגונים שנמצאים פה. אני הייתי רוצה להשבית את השמחה. נעשים דברים מאוד חשובים בתחום המאבק באלימות כנגד נשים. הפיילוט של לחצני המצוקה הוא פיילוט נכון מאוד. אני מצטערת שהממשלה לא אישרה הצעת חוק שלי שבאה לאפשר לחצני מצוקה לכל הנשים שהוצא נגד בני זוגן צו הרחקה. אם חושבים שלחצני מצוקה זה חיוני, אז לא צריך לקיים רק פיילוט. אתמול שמעתי כי ראש הממשלה מדבר על כך שצריך לדאוג לתקציבים למקלטים לנשים מוכות. כל פעם אנו עדים לכך שדווקא ביום הזה ראש הממשלה מבקר במקלטים או שהוא מצהיר הצהרות נשגבות, אבל תמיד קיים הפער בין הרטוריקה לבין הפרקטיקה. הוא אומר כי חייבים לתקצב, אך בפועל אנו רואים כי מקצצים בתקציבים למקלטים לנשים מוכות, מקצצים בתגמולים לנשים שיוצאות ממקלטים לנשים מוכות, ושלא מאפשרים לחצני מצוקה לכל אותן נשים. בעייני זה מכפיר שממשלה שהתחייבה ושראש הממשלה שלה התחייב לאפשר לכל הנשים המוכות שנמצאות במצוקה לחצנים, לא מיישמים זאת. אני חושבת שהוועדה צריכה לדרוש יישום של מה שהתחייבו בפני הכנסת. כל אישה זכאית ללחצן מצוקה, ולא רק מי שגרה במקרה בין מרחב חדרה לנתניה.

אני רוצה מאוד לשבח את פרקליטת המדינה, אך גם לומר כי לדעתי בתי המשפט עדיין לא הפנימו את רוח החוק או את כוונת המחוקק. חה"כ יעל דיין ואני העברנו בקדנציה הקודמת חוק שמאפשר עונשי מינימום וחובת מאסר בפועל לגברים אלימים, ובתי המשפט עושים פלסטר את כוונת המחוקק. עדיין יש תפיסה מעוותת כי אישה היא קניין ורכוש של בן זוגה, ועל כן אפשר להכות אותה ולאנוס אותה. בתי המשפט לא משדרים שדר שאי אפשר להכות נשים ולאנוס אותן ולצאת מזה בזול.

בכל פעם שאני מוצאת ידיעות בעיתון בנושא, אני שולחת אותן לפרקליטת המדינה שבוחנת אותן ומערערת לבית המשפט העליון. יש לי כמה דוגמאות אחרונות עליהן קיבלתי תשובה מפרקליטת המדינה. אני מאוד מברכת על הקו הזה, אך אני לא חושבת שזה צריך להיות ככה. צריך להעביר לבית המשפט שדר ברור, כי דמן של נשים אינו הפקר. בענישה הקלה בתי המשפט מפקירים את כבודן וגופן של נשים. אני חושבת כי הוועדה הזו צריכה לזמן את מנהל בתי המשפט, כדי שימסור דו"ח קבוע לוועדה על הענישה במקרים כאלה, וכן שיאמר האם מיישמים את חוקר חובת עונשי מינימום וחובת מאסר בפועל כלפי גברים אלימים ומכים.
חנה רוזנברג
התרומה שלי ליום החשוב הזה היא להאיר את דמותו של התוקפן, ולנסות ולהבין למה זה קורה ומה נטיתן לעשות בשלבים השונים. אני עוסקת בתחום של אלימות כנגד נשים כבר 20 שנה, גם כמטפלת בנשים וגם כמטפלת בגברים. אני מכשירה אנשי מקצוע ומפתחת תוכניות. אני הקמתי וניהלתי את "בית נועם", שם הכרתי לפחות 200 גברים אלימים. השנה הדרכתי את הצוות שמטפל בגברים אלימים בכלא. אני עובדת עם המשטרה, אני שותפה לוועדה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל, בנושא של הערכת המסוכנות, והיום אני גם יו"ר משותפת של עמותה שחברו אליה אנשים נפלאים שמטרתם לפתח את הידע וליצור שותפויות. מהמקום הזה אני אשתף אתכם בניסיון ובידע שלי יש בנושא הזה.

אני ראיתי את ההצגה של אלון מרגלית כבר 20 פעם, וכל פעם מחדש דופק לי הלב. אני חושבת שהוא מצליח לחדור לנשמה שלנו ולהעביר לנו בצורה כל כך אוטנטית את הסיפור האנושי. דרך אלון אנו יכולים לראות דבר שהוא מאוד מהותי ומאוד מקשה עלינו, השונות בפרופיל של התוקפן במשפחה מפרופיל של עבריין בתחומים אחרים. השונות היא גם בפרופיל של העבירה, כיוון שבעבירות אחרות הקשר בין התוקפן לקורבן הוא בדרך כלל חד פעמי ולא קשר מתמשך. בעבירות של אלימות בתוך המשפחה מדובר בקשר מתמשך שלא מפסיק גם אחרי הגירושין והענישה. זהו קשר של חיים, ולכן הדינמיקה של העבירה של העבירה הזו והפרופיל של העבריין הוא כל כך שונה. מיהו התוקפן הזה ומה הסיבות להתנהגות שלו? פרקליטת המדינה אמרה קודם כי אחד המקומות הכי מסוכנים לאישה זה ביתה. 90% מקרב נשים שנרצחות במדינת ישראל, נרצחות על ידי בן הזוג שלהן. איך זה יכול להיות? כאשר כשירון מההצגה התחתן עם טל, הוא התכוון לאהוב אותה, לשמור עליה ולהיות אבא נהדר. אם כן איך זה יכול להיות שהאנשים הנורמליים האלה הופכים להיות חיות? חשוב להבין שזה לא קורה בבת אחת. מעגל האלימות הולך ומתפתח לאט. התנהגות אלימה היא התפתחות. זה לא קורה פתאום. הרבה פעמים אחרי רצח אנשים אומרים כי הם לא ידעו כלום ולא ראו כלום. זה לא נכון. מעגל האלימות הוא מעגל שמתפתח לאט. בשנה הראשונה של הקשר יכול להיות אירוע אחד ובין שני אירועים יכול להיות ירח דבש, פיוס ואהבה מאוגד גדולה. אם לא נעשה פנצ'ר במעגל האלימות, הוא מתפתח והוא מתנהג דומה, ולא משנה עם הגבר האלים בא משכבה סוציו-אקונומית גבוהה או שהוא חסר השכלה.

אנחנו היום חיים בחברה אלימה, חברה שמנרמלת אלימות, חברה שאומרת כי הריגה זה דבר שמותר, חברה שאומרת כי אישה היא קניין, חברה שעדיין קוראת לבן הזוג "בעל", חברה שעדיין הטפסים שמגיעים מכל מיני מוסדות מופנים אל הבעל המכונה "ראש המשפחה". אני שומעת לפעמים בעלים אשר אומרים לי, "אשתי מתחצפת אלי". בחוויה שלו הוא בעל הבית, הוא המורה, הוא הרב והוא הסוהר, והיא אמורה לכבד אותו. הבעל הזה הוא הרבה פעמים בודד, הרבה פעמים מובטל, הרבה פעמים מצליחן עם תחושה של ערך עצמי נמוך והיסטוריה פסיכולוגית לא פשוטה, ואם הוא חווה ש"בלעדייך אני חצי בן אדם", אם הוא חווה שהיא רכושו, הוא לא יניח לה. גבר אחד ספר לי כי אשתו היתה אמורה להגיע בשעה 19:00 הביתה ובשעה 19:01 היא עדיין לא הגיעה הביתה ואז החלו תסריטים שונים לצוץ בראשו, כמו שהיא בטח עשתה את זה עם גברים אחרים, היא כבר בטח לא תחזור לכאן, אני מאבד אותה. מדובר בחוויה בלי שום פרופורציה של נטישה. התחושה היא שכדי לא לחוות את הנטישה הזו, אני חייב להגן עליה ולפרוש זרועות של תמנון בכדי לא לתת לה לזוז. מדובר בעצם באדם נורמלי שעובד שחווה את זה שהיא רכושו והוא אמור לשלוט בה. החוויה הזו הרבה פעמים מלווה בהיסטוריה של דימוי עצמי מאוד נמוך ובהעברה רב דורית. אנו יודעים כי חלק גדול מהגברים האלימים ראו את אביהם אלים כלפי אמם, או שהם בעצמם היו חשופים לאלימות על ידי האבא או האמא. בחשיפה לאלימות יש נזק פסיכולוגי אדיר, גם אם לא נגעו בילד. פעם דיברו על כך ש-50% מהגברים שמכים את נשותיהם, מכים גם את ילדיהם, והיום מדברים על 73%. הנזק הפסיכולוגי הוא 100%

אנו יודעים היום כי אמהות אלימות מכות את ילדיהן פי 8 מאשר אמהות לא אלימות. אחרי פיילוט של שנה של פרוייקט אשלים על אמהות אלמות, למדנו כי כל האמהות האלימות בפרוייקט היו ילדות מוכות או נשים מוכות. אין פה אלימות רק כנגד האישה, אלא יש פה משפחה עם הוויה כזו, והעברה היא רב דורית. כל טיפול בתוקפן כזה זה טיפול בדור. לעיתים אנו אומרים, בכלא בית התקווה יש רק 37 גברים מכים, אך אנו שוכחים כי מדובר ב-037 דורות. חשוב להבין כי השינוי הזה בגבר האלים הוא מאוד ארוך ואינטנסיבי. הוא לא בזבנג וגמרנו, מכיוון שחלק גדול מההתנהגות של הגברים האלה הוא תוצר של למידה חברתית שמאפשרת את זה, חלק מהגברים האלה באים מתרבות שמנרמלת את ההתנהגות הזו, חלק עברו את החוויות האלה במשפחה וחלק גדול מהם הם קורבן לנטישות.

זה נורא לא פופולרי לדבר על הגבר האלים גם כאיזשהו קורבן, אבל בואו לא נתעלם מזה. חלק גדול מהגברים האלימים חוו נטישה מאוד טראומטית בגיל הילדות. הנטישה הזו גרמה להם לחשוב כי האהבה מחוברת עם כאב ושאדם קרוב ואינטימי מחובר עם עזיבה. אחרי שדמות מאוד משמעותית נטשה אותו וברגע שהוא מוצא את בת זוגו שבה הוא מתאהב, הוא חייב לא לחזור על החוויה הזו. הוא יעשה הכל כדי שהחוויה הזו לא תחזור. מה פירוש המשפט, בלעדייך אני חצי בן אדם? הכוונה היא שתיטמעי בי, אני רוצה לבלוע אותך, הקשר הוא קשר סימביוטי כדי לא לאבד אותך. אנו רואים את זה בטיפול בכל הרמות. כאשר הבעיות האלה נמצאות, הגבר הזה מפתח קנאה אובססיבית נוראית. כאשר הרצתי פעם פני הגברים בבית נועם והסברתי להם מה זה מעקב טורדני, אחד הגברים הרים את היד ואמר, אם אני לא אעקוב אחריה, איך אני אדע איפה היא? היה לנו גם גבר אחד שעבד בחברת קדישא, שהיה עוקב אחרי האישה שלו עם הגופה ברכב. בהוויה שלו הוא שומר הסף. אנו יודעים כי ל-70% ממקרי הרצח קדם מעקב הטורדני. היום אנחנו השכלנו להבין את זה ויש לנו חקיקה מיוחדת לעניין הזה, אבל הרבה שנים חשבנו כי אותו גבר יכול להיות איפה שהוא רוצה. חשוב להבין, כי הפגיעה הפסיכולוגית הזו שמתבטאת בהפרעת אישיות היא גורמת לקנאה האובססיבית והמעקב הטורדני, והיא בשבילנו מקום מאוד מסוכן להתבונן בו.

מה אנחנו כחברה יכולים לעשות? הייתי עכשיו בכנס בסאן דייגו, והמסר הכי חזק שיצא משם הוא שלא ניתן לטפל בכל הגברים האלימים בדרך של קונפקציה. אנחנו לא יכולים לטפל בכל הגברים המכים באופן דומה. אנחנו צריכים להבין שלכל אחד יש את הסיפור שלו, והדרך היא ארוכה. כדי למגר את התופעה ולטפל בשורש הבעיה, אנחנו צריכים להשקיע בכך משאבים, למרות שזה מעצבן ואף הובעה קודם מורת הרוח מהתנאים הטובים שיש לגברים האלה. אי אפשר לעשות שינוי אם התנאים הם לא טובים. אי אפשר לעשות שינוי ממקום מאשים ומאווירה לא תומכת. אנו צריכים להבין שהעבודה עם הגבר האלים צריכה להיות על פי עיצוב. כולם צריכים לשתף פעולה. בטיפול בגבר האלים ישנם שני גורמים שהם תנאי להצלחה, שותפות ומשהו קומפלמנטרי בין רשויות הטיפול ורשויות המשפט. אני חושבת שהפרוייקט שפרקליטת המדינה מציגה מייצג את זה בצורה מאוד פה, למרות שגם היום בשטח זה פועל בחלקו. כל הכבוד מגיע לסנ"צ נורית זיו שפיתחה את זה בתחנות המשטרה. חשוב שהשוטר יהיה מלווה באנשי מקצוע, ושזה לא יהיה קשר נקודתי שמפסיק. האישה צריכה לדעת כי יש כל הזמן מישהו ששומר עליה. המשטרה מכירה רק ב-10% מהמקרים. הסטטיסטיקה אומרת כי התלונה מגיעה למשטרה בין האירוע ה-7 ל-12, ועל כן כאשר האישה מגיעה למשטרה היא כבר בסכנה. הרבה פעמים האזהרה עוזרת. יש מחקר מאוד מעניין שנקרא ארס טרפי שהראה כי 20% מהגברים האלימים הפסיקו להיות גברים אלימים בעצם המעצר, ועוד 60% מהגברים הפסיקו להיות אלימים בעצם המעצר שהיה משולב בטיפול. מעצר הוא גורם טיפולי בראש ובראשונה, אבל מה קורה אחר כך? זה לא מפסיק, זה קשר של חיים.
זהבה גלאון
על סמך מה את אומרת את הנתונים האלה?
חנה רוזנברג
זה מחקר שנעשה בונקובר על ידי החוקר דטון. לא שמעת עדיין את החלק השני. אמרתי כי עוד 60% מהגברים הפסיקו להיות אלימים בעצם המעצר שהיה משולב בטיפול. אני רוצה להדגיש כי אחד הדברים הכי חשובים זה השילוב בין המערכות, הקשר הרב תחומי והזרימה בין לבין.

אנחנו צריכים להתחיל בחינוך לשוויון בין המינים. צריך להסביר כי אישה היא לא רכוש של אף אחד, שגברים ונשים הם מאוד שונים, אבל השונות הזו אינה נותנת עליונות לאף אחד. צריך גם להסביר כיצד לזהות את החיזור האלים. יו"ר הרשות למעמד האישה מנהלת עכשיו קמפיין מאוד מעניין בנושא של סימנים אלימים בתקופת החיזור. בואו נסתכל ולא נפחד לראות. כאשר קרה מקרה הרצח של הבחורה משאר יישוב, ההורים שלה אמרו שזה לא יכול להיות ושהוא היה מצלצל אליה 40-50 פעם ביום כאשר הם היו חברים. בחוויה שלהם זו היתה אהבה, אך אנחנו צריכים לראות את זה כסימן אזהרה. כאשר אני עובדת עם נוער, אני רואה כיצד הוא מתקשה לזהות את הסימנים האלה. אזור הדמדומים הוא כל כך מעורפל. הם אינם יודעים איפה זאת אהבה ורומנטיקה ואיפה זה סימני אלימות. נורית רוגל, אמא של עינב שנרצחה, אומרת כי אם היא היתה יודעת להסתכל אז, היא היתה יכולה לעשות. אנחנו כהורים וכבוגרים צריכים לפתח את כל המודעות ולהבין כי הסימנים קיימים. כאשר הזוגיות מתחילה, זה קורה פעם אחת שלאחריה הוא מתחרט, והוא באמת מתחרט. כאשר הוא בוכה, הוא באמת בוכה, וכאשר הוא מבטיח שזה לא יקרה עוד פעם, הוא באמת מתכוון לכך. היא מתרצה, כי היא גם אוהבת. היא לא רק קורבן. היא גם אוהבת, והיא גם פוחדת מלהיות לבד. הרבה פעמים אנו מאשימים את הקורבן, אך צריך לזכור כי מדובר במלכודת מסובכת. זאת אמביוולנטיות שיש בה פחד, אהבה, בלבול, דאגה, חרדה מבדידות וילדים שאומרים לאמא לא ללכת ולא לעצור את האבא. אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים לדעת לזהות מתי יש אלימות חוזרת.

בארצות הברית נרצחות כל שנה 12,000 נשים. הם הבינו כי שירותי הרפואה מרכזים 47% מהידע על נשים מוכות, ועל כן הם משקיעים שם הרבה משאבים. גברת ג'קי מקביל חקרה את הסיפורים של נשים שנרצחו או כמעט נרצחו, והוציאה דף של הערכת מסוכנות, ניבוי רצח, המכיל 20 נקודות מאפיינות. נשק חם, פרדה וקנאה אובססיבית הכי סימנו את מעשי הרצח. אנחנו תמיד חשבנו כי עבריינים שיש להם תרבות עבריינים הם אלה שעשויים לרצוח את הנשים, אך הם לא מופיעים ברשימה הזו. מדובר באנשים שאין להם עבר פלילי. היא אומרת דבר שכולנו יודעים, שאין ניבוי. צריך עדיין להפעיל הרבה מאוד שיקול דעת.
אני רוצה לסיים את דבריי בקריאה לכך שהטיפול בתוקפן ייכנס לחלק מסדר היום-יומי שלנו, ושתהיה חקיקה. חשוב שלא יהיה מצב בו גבר יורחק מהבית ולא יהיה בטיפול. הטיפול חייב להיות מנדטורי. חייבים להיות בתי משפט מיוחדים לאלימות במשפחה.
יעקב אדרי
הנושא הזה הוא מאוד מעניין אותי, ואני נחשפתי אליו מתוקף תפקידי הקודם כראש עיר. לא אחת נקראתי לבוא ולהתערב בנושאים של אלימות במשפחה. אני תמיד שאלתי את עצמי, כרמה מקרים יש שאנו לא יודעים עליהם. המספר אינו ידוע כיוון שלא נחשפים ולא מתלוננים, ועל כן זה אינו מגיע לבתי המשפט.

אני רוצה להתייחס לדבריה של זהבה גלאון. אני בהחלט מסכים כי הענישה היא מעליבה, מצחיקה וקלת דעת. לא אחת אני רואה את פסקי הדין, ועכשיו אני גם ביקשתי מהמשטרה את כל הנתונים בנושא הזה ובנושא של סחר בנשים, ואני רואה פסיקות של שופטים מאוד מכובדים שלא ייאמנו. אי אפשר להרתיע ולהקטין את הממדים של הבעיה באמצעות ענישה כזו. אני מבקש מפרקליטת המדינה להיות יותר אקטיבית בעניין הזה. אני מאמין שאת עושה את הדברים. אם לא נטפל ביד קשה בעניין הזה, כולל פסקי דין קשים על מנת להרתיע, אנחנו לא נצליח. במקביל הייתי רוצנה לראות מערכת שלמה של טיפולים, כיוון שלעיתים מדובר במחלה.אני מקווה שנצליח לעגן את זה בחקיקה, כדי שנחייב את הממשלה בעניין הזה.

לפעמים אני הייתי נאלץ כראש עיר לחפש מקום לאישה מוכה. אני שואל, מדוע לא מקימים מקלט לבעלים מכים? הילדים נשארים ללא אמם, בעוד שהבעלים מבלים בחוץ עד למשפט. ישנה גם בעיה של לחץ אדיר המופעל על האישה בכדי לבטל את התלונה. אמנם יש נוהל לפיו לא מבטלים את תלונתה של האישה כל כך מהר, אך אנו יודעים באיזה לחצים עומדת האישה מכל הכיוונים, כולל מצד המשטרה ומצד עורכי דין ממולחים אשר מוצאים את הדרך כיצד לבטל את התלונה הזו.

שבוע שעבר ביקרה כאן משלחת ממיאמי. גברת אחת שאלה אותי מהן דרכי הטיפול שלנו בתופעת הנשים המוכות. היא סיפרה לי כי במיאמי בקהילה היהודית ישנם מקלטים לבעלים מכים. היא הבטיח לשלוח לי את כל הרציונל של העניין, ואולי אני איעזר בניסיון של הקהילה בארצות הברית. גילה, תודה רבה על היוזמה ועל הרעיון הזה.
גדעון סער
אני רוצה בראש ובראשונה לומר יישר כוח על הפעילות שלכם בתחום הזה. ליו"ר הוועדה על עצם כינוס הישיבה הזו ועל היוזמה לכינוס המליאה, שההיקף שניתן לו בסדר היום מתחייב מהחשיבות של הנושא. זה בוודאי בזכות המחויבות שיש לך לנושא הזה. פרקליטת המדינה העלתה את הנושא הזה של מאבק באלימות נגד נשים ובתא המשפחה בכלל לראש סדר העדיפויות של מערכות האכיפה, בין הנושאים שמטופלים בצורה האינטנסיבית ביותר. אפשר גם לראות תוצאות בהתפתחות של הדברים ובהתפתחות של הענישה. אנחנו מעריכים מאוד את הפעילות הזו. יישר כוח גדול על כך.

לאחרונה, ראינו בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ", כי אדם ששימש בתפקיד בכיר ממאוד בפרקליטות המדינה, פרקליט מאוד רציני מבחינת יכולותיו המקצועיות, אומר דברים כל כך מקוממים וכל כך מופרכים שהעלו את חמתי כגבר. ברגע שאדם בא ואומר כי רק פרקליטה יכולה ללכת לבקר במעונות לנשים מוכות, הוא בעצם אומר אמירה מהסוג שאנחנו לא רוצים לשמוע מאף אחד, וודאי לא מאדם ששימש בתפקיד בכיר בשירות המשפטי הציבורי. העניין הזה מעיד על כך שיש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות. אם הדברים האלה נאמרים במסגרת ראיון עיתונאי באופן חופשי, אז אפשר רק לדמיין מה נאמר שלא במסגרת ראיון עיתונאי. הדברים האלה הם מאוד מצערים.

אל החומרה של התופעה התייחסו פה בצורה הטובה ביותר השר והפרקליטה. אני רוצה גם שלא בפניו לשבח את השר דני נווה.
עדנה ארבל
הוא היה איתי במעון לנשים מוכות. היינו יחד,ף לא היו רק נשים.
גדעון סער
אני יכול להעיד כמי ששירת בתפקיד מזכיר הממשלה על המאבק שדני נווה ניהל פעמיים, פעם אחת כדי לקבל את ועדת השרים למאבק באלימות ולהוסיף ולהחזיק בראשות הוועדה הזו כשר הבריאות, וזו לא דבר קל ערך. בדרך כלל ועדות השרים האטרקטיביות שנאבקים עליהן, זו לא ועדת השרים הזו. זה אולי מסמל חלק מסדר יום חברתי חדש, ומודעות של אנשי ציבור ואנשים פוליטיים לנושא החשוב. אני מכיר את האינטנסיביות שהוא עוסק בנושא הזה, בין התפקידים הרבים האחרים שלו, ואני רוצה לברך אותו על כך גם שלא בנוכחותו, ואני מקווה שהדברים יימסרו לו.

החומרה של הדברים מתבטאת בשני דברים עיקריים שהתייחסו אליהם גם השר וגם הפרקליטה. נאמר כי הבית צריך בעצם להיות המבצר. זה המקום שבו אנו מצפים שבני המשפחה, נשים וילדים, אמורים לשאוב אהבה, תמיכה ואושר. במקום הזה נשים רבות מאוד וגם ילדים רבים מאוד חיים תחת טרור. התופעה הזו היא תופעה שחוזרת ונשנית כחוט השני בחיים של הרבה מאוד אנשים שמתהלכים בתוכנו. היא לא אירוע חד פעמי בו אדם קורבן לעבירה, אלא מעגל חיים שלם, ולכן בצדק רב, גברתי פרקליטת המדינה, הצבת את הנושא כתופעה חברתית שצריכה לקבל טיפול ברמה הגבוהה ביותר.

דיברנו כאן הרבה על נושאים של אכיפה, ענישה והטיפול המשטרתי. לדעתי, היכולת להתמודד עם התופעה החברתית הזו בצורה הטובה ביותר, היא בהירתמות של מערכת החינוך לעניין. התופעות האלה הן הרבה פעמים קונבנציות חברתיות שעוברות מדור לדור, ועל כן קשה מאוד להתמודד עם אלימות ונטייה לאלימות שלא באמצעות מערכת החינוך. אני מכיר את שרת החינוך, ואני בטוח שהיא מחויבת לנושא הזה ונעשות פעולות. אני חושב שכאשר אנחנו נתכנס כאן בעתיד כדי לדון על התמודדות עם התופעה, אנו חייבים לשתף את שרת החינוך ונציגים בכירים של מערכת החינוך.
היו”ר גילה גמליאל
אני רוצה להודות לפרקליטת המדינה על שנענתה להגיע לכאן, ועל כל הפעילות המבורכת בנושא הזה.
מלי פולישוק
אני רוצה להתייחס לדברים שנאמרו כאן. גדעון, העובדה שיש כאן בעיקר נשים מעידה על כך שהפכו את הבעיה לבעיה של נשים, ולא בעיה של החברה. העובדה היא שיש מקלטים לנשים מוכות, כפי שנאמר על ידי סגן השר, אבל יש רק מעון אחד לגברים מכים, שגם הוא מתנהל על ידי עמותה ולא על ידי הממשלה. העובדה היא, כפי ששמענו מפרקליטת המדינה, היא שאין כסף לטיפול רציני ומקיף בנשים מוכות. העובדה הנוספת, היא שהשוטרים עדיין מתייחסים ביחס משפיל ובחוסר רצינות לתלונות של האישה. הם סוברים כי זה מגיע לחה, היא הזמינה את זה, היא לא היתה בסדר וכו'.

אני התחברתי לנושא הזה כאשר השכנה שלי לפני 20 שנים באה אלי מוכה וחבולה כדי שנציל אותו מבעלה, איש מן היישוב. כמה שנים לאחר מכן חברתי הטובה ביותר סבלה מאותה תופעה שמאפייניה היו, נשק חם, אהבה מטורפת, אובססיביות ומעקב טורדני, כפי שציינה קודם חנה. כל חלומה היה ללכת לבד למכולת לקנות חלב ולחם. חלום של אישה משכילה מרעננה, לא מעיירת מצוקה, הוא רק ללכת לבד למכולת, כיוון ששלוש שנים הוא עשה לה את "המוות", ולבסוף הוא הגיע עם האקדח וניסה להרוג אותה, ופצע קשה מאוד את אביה. אם הבת שלה לא היתה שם וגרמה לו לסובב את האקדח ולהרוג את עצמו, היא לא היתה היום בחיים. אני הגעתי לשם דקה וחצי אחרי האירוע. עד היום כאשר אני מדברת על זה, גופי רועד. כאשר רצתי לחפש אותה, ראיתי את בעלה שרוע וירוי בראשו. כאשר אתה עובר את החוויה הזו, אתה יודע מהי אלימות כנגד נשים. אחת הסיבות לתופעה הזו, היא חוסר שוויון.
שופטת ידועה, רוט-לוי, שכאשר אין שוויון, יש אפליה, חוסר כבוד ומכאן מגיעים גם לאלימות. הקשר בין חוסר שוויון לאלימות הוא קשר ישיר. אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים קודם כל שוויון בפני החוק, ואין לנו שוויון בפני החוק מסיבות כאלה ואחרות. כאשר אין שוויון, ישנן תופעות כמו סחר נשים שעוברות לידנו כאילו כלום. לפני כמה ימים הראו כיצד הנשים האלה יושבות בבית המעצר כמו חיות. האם המדינה זעקה? לאקרה שום דבר. לא שמעתי שדיברו על זה במליאת הכנסת. אני מציעה לא רק לדבר על סוחרי הנשים, אלא גם על משתמשי הנשים. איפה הגברים שהופכים את הנשים לעבד לצורכיהם המיניים? בואו נפרסם מי אלה הגברים האלה. אם לא היה לזה ביקוש, לא היה לזה היצע. מי אלה האנשים ה"חכמים" שגרמו לילדות בנות 13 להתפשט ברחוב בכדי למכור חולצה? כל הדברים האלה הם חלק מהתופעה הזו שהסוף שלה ברצח. לא צריכים להתייחס רק לרצח, אלא לכל המערכת. אני יודעת כי כל אחת שיושבת פה מתייחסת לנושא הזה 365 ימים בשנה, אבל אנו צריכים גם לדרוש כי כל החברה תעסוק בנושא הזה כל ימות השנה, ושראש הממשלה שלנו גם הוא יישב פה, וכך גם השרים. אני מכבדת את השר נווה שהיה פה מתוקף תפקידו, אך היכן יתר השרים? גם שר המשפטים, חברי לסיעה, צריך לשבת פה.כולם צריכים לתת כתף כדי למגר את התופעה.
שלמה שוהם
כאשר אני הייתי שופט הגיע אלי יום אחד גבר שגיהץ את אשתו וגרם לה לכוויות נוראיות בכל גופה. אני זוכר שהסתכלתי בפניו והוא היה נראה לי בן אדם נורמלי. הדו שיח בינינו היה בין שופט לאדם, אך אני ניסיתי להבין. החלק היותר קשה היה להבין את האישה. האישה היתה שם כאשר הוא הכניס את המגהץ לשקע, ולמרות שהיא ידעה כי הוא אף פעם לא גיהץ, היא לא ברחה, ובנוסף היא הגיעה לבית המשפט כדי לבקש עליו רחמים. היא לא הבינה שכאשר אני אראה מה הוא עשה לה ואיך היא נקראת, אז הוא ייכנס לבית סוהר להרבה יותר שנים. השאלה מה יש בנבכי הנפש של האדם שמגיע לאלימות כל כך גדולה, ליוותה אותי הרבה שנים.

היה מקרה בו האישה השאירה את הילדה בת השנתיים עם הבעל, והבכי שלה מאוד הפריעה לו ולכן הוא לקח אותה, זרק אותה על הרצפה והרג אותה. אחר כל האישה עזרה לו לקבור את הילדה בחולות, כדי שהמשטרה לא תגלה. בסופו של דבר איזה טרקטור גילה את הגופה. במקרה אחר אדם חיבק את האמא ביד אחת, ודחף אצבעות לילדה ביד השנייה.

אני יכול להעיד על עצמי שהעונשים שהטלתי על האנשים האלה היו כבדים מאוד. בית המשפט העליון אפילו הוריד מהעונשים שאני הטלתי על האנשים האלה. שאלתי את עצמי מה באמת מביא לדברים האלה, והאם אנו באמת יכולים למנוע אותם. צריך לומר בצורה ברורה, כי אין לנו כרגע פתרון אחר מעבר לפתרון הענישתי. גם הענישה שנעשתה יותר מרתיעה, לא הביאה לתוצאות.

כאשר המשורר אומר מה זאת אהבה, והוא אומר: "אמכור את עיני השתיים ואביא לך גם יין, גם לחם..אך אם אי פעם תהיי צוחקת בלעדי במסיבת מרעייך, תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך.." יש איזה סימפטום שאנו נוטים לקרוא לו אהבה, והוא איננו אהבה. יש סימפטום של קשר סימביוטי בין גברים ונשים, במיוחד כאשר הוא פועל כנגד נשים משום שהן חלשות יותר. האלימות היא תופעה קשה, אבל האלימות שמתבטאת כנגד החלשים בחברה, כנגד הילדה בת השנתיים, כנגד האישה או כנגד הילדה בת ה-15, היא הרבה יותר חריפה, משום שהאלימות איננה רואה גבולות משום רמה מוסרית, היא עוברת את הגבולות ופוגעת בייחוד בחלשים. הדברים האלה נובעים מתפיסה מעוותת של מה שאנו מכנים "קשר זוגי" או קשר של אהבה. כאשר גבר רואה אישה או שאישה רואה גבר והוא מתאים לפנטזיות שלה או לתיאורה, זה בדרך כלל מחזיק רק רבע שעה, כיוון שאחרי זה אנחנו לוקחים את בן הזוג ומנסים להתאים אותו לציפיות שלנו, לפנטזיות שלנו וצרכים שלנו. גם במקומות בהם אין אלימות פיזית, אנחנו לא נותנים מרחב לחיות אחד לשני, וכאשר אין מרחב לחיות, והקשר הזה הוא סמביוטי, הסובלת ממנו תהיה החוליה החלשה בתוך הקשר הזה, בדרך כלל זו האישה.

הפתרון לבעיה הזו חייב להיות באמצעות שינוי התפיסה הבסיסית של: "בלעדייך אני חצי בן אדם", תפיסה שאני חייב להיות בקשר, כיוון שיש לי חרדת נטישה כל כך גדולה, שאם היא תעזוב אותי, אני לא יודע מה יקרה, או אם הוא יעזוב אותי, אני לא יודעת מה אני אעשה. אותה אישה שבעלה גיהץ אותה, הגיעה אלי כדי לבקש רחמים על בעלה. המקרים הקשים ביותר בהם השופט צריך להכריע בנושא אלימות נגד נשים, הם מקרים שבהם האלימות היא לא גדולה. כאשר מגיע תאריך המשפט, האישה מגיעה בהריון, חודש תשיעי, ומבקשת ממני שלא להרוס לה את המשפחה, אני רוצה אותו, סלחתי לו, זה היה רק חד-פעמי. יש נטייה, היום הרבה פחות, לשמור על שלמות המשפחה למען האישה הזו. אז אני כאילו פועל למען האישה והמשפחה, אבל אני עושה עוול הרבה יותר גדול. כאשר אתה לא מתערב בזמן, הסימפטום נמשך והולך ומחמיר.

הקושי הגדול במקרים היותר קשים הוא כאשר האישה מבינה שהיא צריכה ללכת, אבל היא פוחדת. ככל שהרשויות רוצות לפעול, האישה היא הגורם הקשה ביותר שיקשה על הרשויות לפעול, כי היא פוחדת לצאת החוצה. קודם סיפרתי אותה ילדה בת 15 שסיפר ליועצת בית הספר כי האב דחף לה אצבעות. אין לכם מושג מה עברה אותה הילדה. היא נחשבה לאויבת המשפחה. חייבים להעצים את הנשים וגם את הגברים ולומר להם, כי הם יכולים לחיות לבד, אתם לא חצי בן אדם שחובר לעוד חצי בן אדם, אתם בן אדם שלם שמגיעה לו אהבה כפי שהוא. בתפיסה הזו יש תלות ושליטה. צריכים לזכור שתלות ושליטה הם שני צדדים של אותה מטבע. תמיד תגלו שכאשר יש תלות, ישנה גם שליטה.

איך אישה שמתחילה לצאת עם גבר יודעת האם היא במקום הנכון או לא במקום הנכון? איך להתריע מראש לא להיכנס לקשרים זוגיים שמביאים אחר כך לתוצאות האלה? הדבר הראשון הוא התייחסות בכבוד למחשבות, לרעיונות ולהישגים. את צריכה להסתכל על אותו אדם שטוען שהוא אוהב אותך ולראות האם הוא מכבד אותך, מקבל אותך ומעריך אותך שם יש רמז ראשון, כבר ביום הראשון שאת רואה את האישה. אחר כך מתחיל הסיפור שהוא יודע איך את צריכה להתלבש. נשים משחקות את המשחק הזה, גם במשפחות טובות בהן אין אלימות. אני כאילו רוצה לרצות את בעלי, ועל כן אני אתלבש כמו שהוא רוצה. אמנם צריכה להיות התחשבות בין בני זוג, אבל לא פעם שם מתחילה שליטה שאנחנו לא שמים לב אליה.
זהבה גלאון
מה זאת אומרת שהיא משחקת אותה כדי לרצות אותו? עצם ההנחה שלך שזה מה שקורה והלגיטימציה שאתה נותן לעניין הזה, היא מאוד בעייתית בעיני.
שלמה שהם
אני אומר כי ברגע שאישה רוצה לרצות את בעלה, הוא מתחיל להגיד לה מה היא חושבת, מה היא מרגישה, ומה היא תלבש, שם מתחילה שליטה. אחרי כמה פגישות, אותה אישה צריכה לחשוב האם היא קיבלה משהו, או שלקחו ממנה משהו. היא צריכה לחשוב האם שולטים בי, או האם היא נעשתה שבעת רצון יותר. מה קורה במהלך השיחה? האם בן הזוג נינוח או מתוח? לפעמים כשבן הזוג מתוח, ניתן לפענח מכך הרבה דברים. היא צריכה לחשוב, האם הוא אדם נוקשה או גמיש? האם הוא אדם מדוכא? אלא הם אינדיקטורים קטנים לדור הצעיר בכדי לבחון את הקשרים שלהם.

שופט שאני מכיר סיפר לי שיום אחד הגיע אליו אישה, לפני החוק למניעת אלימות, בבקשה לצו מניעה כי האישה טענה שהבעל היכה אותה, מכות אמנם לא קשות, אך האישה אמרה שהיא פוחדת. השופט שיחרר את הבעל, ואמר לו אל תיכנס לבאר שבע. למחרת אותו בעל נכנס לבאר שבע והרג את האישה. דיברו כאן על ניבוי מסוכנות. צריך לומר, כי זה לא דבר פשוט. יש היום אחריות מאוד גדולה לכל מי שמבחין בכך. יש צווי הגנה בחוק למניעת אלימות במשפחה, אבל צריך להבין שאדם בהתקפי אלימות, איננו משתכנע מהצו שמונע ממנו להיכנס לדירה. אדם בהתקף כזה לא רואה את הגבולות ואת הדברים.

לפי דעתי, מזמן היה צורך למצוא את הפתרון לא בהגליית נשים למקלטים לנשים מוכות, אלא בהגליית הגברים לשם. יש בהחלט מקום לומר לגברים כי הם כרגע החלק המסוכן, ועל כן לא ייתכן שאתה תישאר בביתך והאישה תהייה במעון לנשים מוכות. זה חייב להשתנות.

דיברו פה על טיפול בגברים אלימים. לדעתי, כל גבר שמקבל עונש מאסר בתוך הכלא בגלל אלימות, חייב בטיפול, כדי שהוא ייצא מהכלא הוא לא יהיה שוב מסוכן. היה מקרה של אישה ישראלית אשר נישאב לבחור מדרום אפריקה, והיא התחננה שלא נכניס אותו לבית הסוהר. כיוון שהוא לא יוכל להשתקם שם. אם הוא יקבל 8 שנים וישתחרר אחרי שני שליש, הסכנה עדיין תהיה גדולה מאוד. אם אנחנו לא נמצא דרך כך שאנשים ייצאו מבתי הסוהר משוקמים, אנחנו נכווה עוד ועוד פעמים.
רשף חן
הנושא הוא נושא קשה מאוד. תופעת הנשים המוכות מעוררת כעס אדיר ורצון אמיתי להעניש את מי שעושה את זה בצורה הכי קשה ותקיפה שאפשר. עם זאת, הנושא הוא יותר מורכב מתגובת בטן ומשחור ולבן, וזה מה שעושה את הטיפול בנושא הזה לעניין כל כך קשה ומסובך. זה נובע לדעתי מכך שיותר מכל תחום פלילי אחר, עומדים פה אינטרסים סותרים אחד מול השני, אשר סוחבים את הפתרון לשני כיוונים הפוכים. במתח בין האינטרסים האלה שהם לגיטימיים מצוי תחום האכיפה, החקיקה והענישה. מצד אחד ישנו את ערך הצדק המוחלט והמופשט בנוגע למה נכון וצודק בחברה הישראלית של שנת 2003, ובעניין הזה התשובה היא ברורה וחד משמעית, האלימות נגד נשים היא רע מוחלט מבחינה חברתית ומבחינה אישית.

אני מתקשה לחשוב על איזושהי עבירה פלילית שהפגיעה האישית היא יותר קשה ומשפילה. הפגיעה באמון, הפרת ההסכם והפרת ההבטחה היא יותר חמורה בעבירה הזו. עקרון הצדק הזה מכתיב ענישה תקיפה, מיידית וחסרת רחמים, וכן התעלמות מוחלטת מהרצון של הקורבן ומהנסיבות של העבריין. הוא מכתיב עונש חזק, מיידי וחד משמעי. מול זה עומדת הסיטואציה שהיא ייחודית לעבירה הספציפית הזו. אני מתקשה לחשוב על איזשהו תחום פלילי אחר שבו לעבריין ולקורבן יש אינטרס משותף. הם בעצם יחידה זוגית אחת שלעיתים האינטרס שלהם להיפרד, אבל לעיתים קרובות, ובעיקר בפעמים הראשונות בהן מתגלה התופעה, יש להם אינטרס משותף להמשיך את הזוגיות הזו. השאלה היא איזה משקל המערכת נותנת לאינטרס הזה, שהוא אינטרס לגיטימי. ההצגה שראינו כאן היתה מאוד נוגעת ללב, והיא נגמרה במילים, "לכל אחד יש זכות להזדמנות נוספת". האמנם? האם במקרה שהופיע בהצגה הפתרון הנכון היה לשלוח אותו לטיפול ולתת לו הזדמנות נוספת, או הפתרון הנכון היה לשלוח אותו לשלוש שנים לכלא, לאחר שהוא "דפק" לאשתו את הראש ברדיטור"? מה אנחנו כחברה רוצים שיקרה בסיטואציה הזו? האיזון הזה בין שני האינטרסים האלה, ששניהם לגיטימיים, הוא איזון מאוד קשה. אני חושב שהוא זקוק להרבה מאוד מחשבה, להשתחרר מדעות קדומות ולהיות מאוזן ומדורג. אני הייתי רוצה לראות תגובה מיידית עם אפס סבלנות. בסיפור בהצגה כולם ידעו כבר בפעם הראשונה כי האישה היא קורבן לאלימות, אבל כיוון שהיא לא התלוננה, אז הם החליטו לעצום עיניים. אני חושב שזה בלתי נסבל.
נורית זיו
צריך שתהיינה ראיות.
רשף חן
יכול להיות שצריך שתהיינה ראיות, ויכול להיות שצריך בסיטואציה הזו לקחת את אותו אדם, לעצור אותו ל-24 שעות ולחקור אותו.
נורית זיו
על סמך איזה סעיף?
רשף חן
על סמך הסעיף שמצביע על חשד סביר שמדובר בעבירת אלימות. בסיפור הזה היה את כל היסוד לחקור אותו. הגישה שאנו שומעים כאן, אומרת כי אם הגברת לא מתלוננת, אז אנחנו לא יודעים. לבוא ולהגיד, כי התלונה שלה היא הכל או כלום, איננה נכונה.
נורית זיו
ההצגה לא משקפת את החיים.
רשף חן
אני יודע שההצגה לא משקפת את החיים. אני מכיר את החיים טוב, ואני יודע שבסיטואציה הזו השוטרים לא הולכים לחקור את השכנים, למרות שהם היו צריכים ללכת ולחקור את השכנים. הם גם לא הולכים לחקור את המשפחה ואת הקרובים, למרות שיכלו ללכת ולחקור אותם. המשטרה בסיטואציה הזו מעדיפה לנקוט בדרך מסוימת שמעניקה לקורבן את הקניין והבעלות על השאלה, האם ינקטו פה בצעדים או לא. אני חושש כי האישה לא נמצאת במצב שהיא באמת זו שיכולה להחליט, כיוון שהלחץ שמופעל עליה, בעיקר לאחר הפעם הראשונה כאשר היא עדיין מאמינה שאולי זו רק הפעם הראשונה וזה לא יקרה עוד פעם, הוא גדול. על ידי הגישה הזו, כל מי שנמצא פה יודע כי אם האישה בפעם הראשונה לא מטופלת, הפעם השנייה היא רק עניין של זמן. בעניין הזה הייתי רוצה לראות שינוי מדיניות.

אני חושב שיש הבדל משמעותי בין הפעם הראשונה, הפעם השנייה והפעם השלישית. בפעם הראשונה אני בהחלט הייתי רוצנה לראות מדיניות שנותנת הזדמנות נוספת, ולא גישה שאומרת כי בשם הצדק המוחלט אנחנו נפרק את התא המשפחתי הזה וניצור מתח כזה שהם נאחר כך לא יוכלו לחיות ביחד. בפעם הראשונה צריכה להיות מדיניות של טיפול כפוי, וענישה שהיא ענישה על תנאי חמור. אם בן אדם יודע שאם הוא יחזור על המעשים שלו, הוא נכנס לשנתיים לכלא, אז יש לזה משמעות. כל זאת כאשר אנו רואים שהאפשרות קיימת, כי לעיתים גם בפעם הראשונה אנו יודעים שזה חסר סיכוי.

מערכת הטיפול מחייבת הרבה מאוד כסף. יש לנו בעיה עם זה, כיוון שהחברה שלנו לא מוכנה להשקיע את כמותך הכסף שדרושה כדי לטפל בבעיה הזו. אנחנו זקוקים לזיהוי אינטיליגנטי רציני של המסוכנות, מפני שיש מצב בו מישהו היכה, אך מדובר באירוע חד פעמי, אך יש מצב בו אם מישהו היכה ואנו נשחרר אותו, הוא ילך ויהרוג. אם אנחנו לא מצליחים ליצור את שני המנגנונים שיזהו ויבחינו בין שני המצבים, אז אנחנו כחברה מקבלים את העובדה שבמקרים מסוימים יהיה רצח.

אנחנו צריכים להוסיף אמצעי נוסף שלא קיים כרגע, וזה מחיר כלכלי לגבר המכה. הגבר המכה צריך לדעת שהוא זה שיוצא מהבית ולא האישה. מי שצריך לסבול את אי הנוחות זה לא הקורבן, אלא העבריין. אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נשקול מצבו בו אם אישה מתגרשת מגבר אחרי שהוא היכה אותה, אז יהיה גם פיצוי כלכלי מסוים. צריך למצוא הגדרה לגירושין מוצדקים שבהם מזכים את המתגרש מסיבות מוצדקות בפיצוי כספי שחורג ממה שהדת היהודית כרגע נותנת, כי היא לא מסוגלת בכלל להתמודד עם הבעיה הזו.

הפתרון האמיתי נמצא בחינוך. הבעיה של אלימות בתוך המשפחה, היא בסימפטום אחד של בעיה הרבה יותר כללית של שוביניזם בחברה שלנו כולה. זה הסימפטום הקיצוני והחמור ביותר של העניין הזה. אנחנו חייבים לחנך לשוויון בכל מקום, בצה"ל, באוניברסיטה ובפרקליטות. דובר כבר קודם על הכתבה המזוויעה שפורסמה. אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לחנך לזוגיות שוויונית. אנחנו לא מדברים על הדגם הנכון של זוגיות. אנחנו אשמים כחברה, על ידי מנגנוני המס שלנון, בכך שאנו מעודדים את הגברים לעבוד ואת הנשים להישאר בבית. הדבר הזה יוצר תבנית מסוימת שהיא מאוד בעייתית, אשר מובילה למצב של חוסר שוויון, ובמקרים הקיצוניים גם לאלימות. המושא של החינוך הזה הם לא הגברים ולא הנשים, אלא אנחנו כחברה. הבעיה היא שהחברה שלנו היא חברה שוביניסטית, חברה שמעודדת ומחנכת לאי שוויון, ואנחנו צריכים להפסיק עם זה.
היו”ר גילה גמליאל
אני רוצה להודות לחה"כ רשף חן, ולומר כי למרות שהוא אומר לעיתים דברים שמעוררים כמה אנשים, אין ספק שהוא בין חברי הכנסת, אם לא החבר כנסת, בכל מה שקשור לקידום מעמד האישה. בפעילות שלו כאן בתחום, הוא מספר אחת. כל הדברים המקוממים שהוא אומר, הם כתוצאה מהמערכת החינוך שבה הוא גדל. אין ספק שהוא בין האנשים שקוראים לשוויון אמיתי ומלא בין המינים.

אני רוצה להעביר את רשות הדיבור ליהודית פלוטקין, מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה. אתמול ביוזמתה נפגשנו עם ראש הממשלה, שר הבריאות, שרת החינוך, שרת העלייה והקליטה, שר העבודה והרווחה וכל ארגוני הנשים, אצל ראש הממשלה.
מיכל יודין
יש כסף או אין כסף?
היו”ר גילה גמליאל
צריך לציין, שראש הממשלה אמר אתמול שלא יהיו קיצוצים בכלל בכל מה שקשור לרווחה ולטיפול באלימות. אין ספק שאנחנו צריכים תמיד לדרוש יותר, כיוון שהתופעה היא מאוד קשה ונרחבת.
יהודית פלוטקין
אתמול התקיים אירוע של הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, במעמד ראש הממשלה, שרים שרלוונטיים לנושא וחה"כ גילה גמליאל. זה היה אירוע הוקרה לפעילים בתחום מיגור האלימות בקהילה, מנהלות מקלטים,מנהלות מרכזים לתקיפה מינית, מנהלות מרכזים למניעת אלימות במשפחה, מנהלות קווי חירום וארגוני נשים שהיו הראשונים שהרימו את הדגל הזה. עשינו את זה כאקט סמלי בכדי לומר תודה לכולם. ראש הממשלה התבטא באירוע הזה, ואמר כי הוא לא ייתן לפגוע בתקציבי רווחה בכלל, ובתקציבים הקשורים לטיפול באלימות כלפי נשים בפרט. הוא אפילו פנה לשר הרווחה ואמר לו כי בנושאים האלה דלתו פתוחה, ואם יש איזושהי בעיה, שיבוא אליו.

אני רוצה לברך את חה"כ גילה גמליאל, יו"ר הוועדה למעמד האישה. אני חושבת שהיום את סוגרת מעגל בתחום הזה של מניעת אלימות כלפי נושאים, אחרי שלא היה נושא שלא דנת בו בוועדה שלך, ולא היה היבט שלא כוסה. אני רציתי למסור לך את כל הערכה על זה שאת לא הזנחת אף פינה בנושא הזה ופעלת לעורר מודעות, ולגרום לכך שיהיה טיפול בהיבט של בית המחוקקים, אבל גם בכל ההיבטים האחרים.

ברשות לקידום מעמד האישה אנחנו מאוד מאמינים באסטרטגיה של עבודה בקהילה. בית המחוקקים עושה כל כך הרבה, וכולנו ביחד נלחמים גם על משאבים, אך אם אנחנו לא נעשה את העבודה בשטח בטיפול בשורש הבעיה של אי השוויון והאלימות כלפי נשים, אז כל העבודה הגדולה שנעשית בתחומים האחרים, לא יהיה לה ערך.

השר דני נווה יזם את הפיילוט של לחצני המצוקה, ומגיעה לו תודה על כך. יושב פה דודו וולף, יו"ר הצוות למאבק באלימות שהוא כמו מחזיר בתשובה בנושא הזה. אם הם לא היו יוזמים את הפעילות שלהם, המצב לא היה משתנה. אנחנו יכולים להגיד כי יש מעצרים יותר ארוכים, אך מספר הנרצחות לא ירד. אנחנו רוצים להגיד שיש להמשיך בקידום החוק ובמלחמה על עונשי מעצר, אבל צריך גם את לחצני המצוקה וגם את הטיפול בגברים בבתי הסוהר. היתה לנו שיחה עם חנה רוזנברג בעניין הזה, ושוחחנו גם על ההיבטים הכלכליים. עצם זה שהגברים המכים שנמצאים בבית הכלא יטופלו, אחוז ההצלחה, מעבר להביט האישי, יוחזר אפילו כספית.
נורית זיו
הם מטופלים היום בשב"ס.
יהודית פלוטקין
אני חושבת שמגיעים לכם המון קומפלימנטים. אני מדברת על הוספה שלך מסגרות טיפול. אני מדברת על שחזור המסגרת הזו של כלא חרמון שבו מקבלים הגברים טיפול אינטנסיבי, ובו מבודדים הגברים מגברים אלימים אחרים, ולא חוזרים מהטיפול ונמצאים בכלא יחד עם גבר אלים אחר שצוחק עליהם על התהליכים שהם עוברים בתוך הסדנה. אני חושבת שיש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות במשטרה. אני מוכרחה לומר המון קומפלימנטים למשטרה ולסנ"צ נורית זיו. אני בכובע של השוויון בין המינים והמאבק כנגד של האלימות, כבר 20 שנה. לפני 20 שנה היה מקובל שכאשר נשים היו מגיעות לתחנת המשטרה להגיש תלונה, השוטר היה מתייחס לתלונתה כמו אל סכסוך שכנים, ומציע לבני הזוג לחזור הביתה להתפייס ולעשות ילד. תראו איזו מהפכה ענקית נעשתה במשטרה. צריך לומר כל הכבוד למשטרה, אך עדיין אסור לנו לשבת ולנוח על זרי הדפנה.

לציון החודש הזה של המאבק באלימות, אנחנו ערכנו סקר, באמצעות חברת גאוקרטוגרפיה בנושא של זיהוי סימנים מוקדמים של אלימות בתקופת החיזור. נבדקה רמת המודעות לנורות האדומות, לסימנים המוקדמים של האלימות. ברור שנשים היו יותר מודעות מגברים לסימנים האלה בתקופת החיזור, אך עדיין רק 56% מהנשים לעומת 42% מהגברים היו מודעות לסימנים של האלימות הפיזית. מהסקר עולה כי כל אדם שלישי נתקל בקרב חברים במצבים של אלימות. שאלנו על חברים, כיוון שזו שאלה הרבה יותר רכה משאלה על המשפחה שלך או הזוגיות שלך. 15% סיפרו כי הם נתקלו במצבים של אלימות פיזית אצל חברים. כל אישה שישית חוותה התנהגות אלימה אחת לפחות, מילולית או פיזית, בתקופת החיזור. 90% מהנשים מהאוכלוסייה היהודית והערבית כאחד, כי אם הן היו יודעות מראש מהם סימני ההזהרה בתקופת החיזור, זה היה גורם להן לבחון מחדש את הקשר.

היום קיימים שירותים בקהילה. אנחנו הוצאנו חוברת עם כל השירותים הקיימים בקהילה. כל הכבוד למשרד הרווחה שעושה עבודת קודש להרחיב את השירותים. אנחנו צריכים שיהיו המון פונים, כדי שיבוא שר הרווחה לראש הממשלה ויגיד לו, כי המרכזים קורסים מהעומס, ושמנהלי קווי החירום יגיד כי אין להם יכולת לקבל את כל הפניות. המצב היום הוא כזה שאם לא מעוררים מודעות, הפניות המגיעות הן עשירית מאשר מצב בו מעוררים מודעות. אנחנו העברנו את הקו לרשות, לפתיחת אירועי נובמבר, בהשתתפות השר דני נווה, השרה ציפי לבני, חה"כ גילה גמליאל וחה"כ זהבה גלאון, ודיווחו לנו כי באותו ערב הפניות עלו מ-15 שיחות ל-100 שיחות. המקרים נמצאים שם, ואנחנו צריכים לעודד פניות. מהמחצית השנייה של נובמבר עד המחצית השנייה של דצמבר אנחנו יצאנו במבצע של 160 ימי עיון בכל הארץ. פילחנו את האוכלוסייה וזיהינו מובילי דעת קהל, מדריכים בתנועות נוער, מתנדבות בארגוני נשים ויועצות למעמד האישה. זיהינו אוכלוסיות שהן יותר למקרים של אלימות כלפי נשים, והכנו קיט שכולל את ההצגה שראינו כאן, הצגות נוספות והרצאות לזיהוי סימנים של אלימות. אנו מקווים להגיע ל-30,000 איש שזה 30,000 משפחות בחודש אחד. אנחנו מקווים שהם יעבירו את זה הלאה. אנחנו מאמינים כי יחד עם העבודה החשובה שנעשית בבית המחוקקים, במשרד הרווחה, במשטרה, במשרד הבריאות, בארגוני הנשים, במרכזים ובקווי החירום, הרשתות שאנחנו נפרוש בקהילה יחד עם המודעות של הנשים, יביאו לעלייה בפניות וירידה במקרי האלימות.
רינה בר-טל
נשארנו כאן קומץ קטן של אוהדים ואוהדות את הנושא. אני אשנה את דבריי ואומר דברים מעט שונים מהדברים שתכננתי לומר. אני מזועזעת מהנתון ששמענו אתמול והיום משר הבריאות. 40,000 נשים פונות במהלך השנה לבתי חולים וחדרי מיון ו-15,000 נשארות לאשפוז, ושום דבר לא זז. אם 40,000 גברים היו מגיעים לבית חולים למחלקת מיון כל המדינה היתה עומדת על הראש. בשבילי זו התמצית של כל הדבר הזה. חה"כ פולישוק אמרה כי כל עוד לא יהיה שוויון, לא יהיה כלום. זה לא רק עניין של כסף. היינו אתמול אצל ראש הממשלה ושמענו ממנו כי הוא לא יקצץ בתחום הזה. אני בטוחה שהוא לא יקצץ. אז מה? האם מישהו היה מאמין לפני עשר שנים כי במדינה הזו גברים יהודים יכו נשים וירצחו אותן? האם מישהו היה מאמין לרמת האלימות שהגענו אליה? האם מישהו היה מאמין שעם המצב הכלכלי הקשה והאבטלה הגדולה והעובדה ש-300,000 איש לא עובדים, הראשונות שיחטפו מזה תהיינה הנשים? כולם עומדים, ושום דבר לא קורה. אני יודעת שהמשטרה ובתי המשפט מאוד השתפרו וכל הכבוד להם, וכך גם הרשות למעמד האישה, שדולת הנשים והמקלטים. בכל יתר הנושאים אני מאוד אופטימית, אפילו בנוגע לנשים בפוליטיקה. אני רואה יותר נשים מעיזות ומשתתפות, אבל אז מתפרסמת מטונפת כזו בעיתון גדול והורסת הכל. אתם יודעים למה היא הורסת הכל? כי אם הן לא היו מצליחות, לא היתה כתבה. אני ארמוז בצורה הכי דקה שאני יכולה ואומר, כי אם הן לא היו נוקטות קו מסוים בעד מישהו מסוים, ייתכן והכתבה הזו לא היתה נכתבת. יותר אני נוטה להאמין שאם הן היו לא מוכשרות, לא מוצלחות ולא מתקדמות, לא היתה כתבה בעיתון. מצד אחד מבקשים שנהיה מצליחות, שנוכיח את הכישורים שלנו, שנצליח ונתקדם כמו הגברים, וכאשר אנחנו מתקדמות, אנחנו חוטפות. ממי? לא מאנשים פשוטים או פרימיטיביים. הדברים ששמענו כאן היום הם דברים איומים ונוראיים. הם הרבה יותר גרועים מכל דבר אחר שמישהו יכול לעולל לנו, כיוון שזה מבטא את השימוש בנו כחפץ. אנחנו לא שוות כלום בעיני הרבה מאוד אנשים.

דיברו כאן על חינוך, ואני מצדדת בכך וגם עושה. במסגרת השדולה בשיתוף משרד החינוך וגברת שכטר, אנחנו עוסקים בחינוך של בנים ובנות. חה"כ גמליאל אפשרה השבוע דיון מדהים שהיה בכנסת בנושא, נערות מובילות שינוי ונערים מובילי שינוי. אני אגיד לכם מה הבעיה. הבעיה היא שהנושא הזה לא מעניין את הבנים בני 14-15. לא מעניין אותם הנושא של שוויון בין המינים, נורות אדומות או דרך התנהגות. האם מישהו חושב שבית הספר הוא המחנך? בית הספר אינו מחנך, הבית הוא זה שמחנך. אם ילד רואה בבית איך אבא שלו מתנהג לאמא שלו, אם הוא קורא מאמר כזה בעיתון ואבא שלו צוחק, זה משפיע על הילד. תראו לי כמה גברים קראו את הכתבה הזו ולא צחקו. כל החיים שלנו במדינה מלחיצה, לחוצה וקשה, הנשים תמיד נדחקות לצד. תמיד מתעללים, מכים ורוצחים את הנשים.

תמיד אני אופטימית ותמיד יש לי רעיונות טובים, אך בעניין הזה אני נעולה עם עצמי מחוסר ברירה. אני שואלת את כל הנשים בחוץ, האם התעייפנו כל כך? האם כל כך לאט אכפת לנו יותר מעצמנו, עד כדי כך שאנו נותנים ל-40,000 נשים להגיע לחדרי המיון כל יום ואנחנו לא עושות כלום? זה צריך להיפסק. אנחנו צריכות למצוא דרך לעשות משהו על מנת לשנות את זה. שמעתי את הנתון הזה אתמול בערב והיום, וזה נשמע כאילו מישהו מקריא את זה. זה נורא ואיום לאן שהחברה שלנו הגיעה. זה עניין חברתי, זה עניין תרבותי, זה עניין דתי וזה עניין קהילתי. זה לא קשור לנשים, זה קשור לחברה בה אנו חיים. אני יותר מאשר מודה לנציגי הפרלמנט שהגיעו לכאן. אני מודה לחה"כ גמליאל על שכינסה את הישיבה והזמינה כל כך הרבה דוברים, אורחים, שופט והצגה. זה קשה ביום אחד לתפוס את כל הדברים. אחת המסקנות שלי, היא שצריך להזכיר את הנושא הזה הרבה יותר פעמים במהלך השנה, ולראות איך מפה עושים דברים. אני אומרת עוד פעם, זה לא תמיד הכסף. יש דברים שקודמים לכסף. הכסף יימצא, אך קודם אנחנו צריכים להדביק במעורבות הזו ובמודעות הזו אנשים שיושבים בחוץ.
היו”ר גילה גמליאל
בעצם האמירה הספונטנית מהלב שהצגת כאן היום, דיברת בשם כולנו, ואנו מזדהות עם כל הדברים שנאמרו על ידך. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לדודו וולף.
דודו וולף
אני פועל כבר 7 חודשים בתפקיד, ואני רוצה לומר כי אני גאה כגבר להוביל את כל נושא האלימות מתוקף תפקידי. אני חושב שהגנה על הקורבן הינה אחת המטרות המרכזיות בטיפול בנפגעי האלימות במשפחה. חוק כבוד האדם וחירותו קובע כי כל אדם זכאי להגנה על חייו, גופו וכבודו. לגבי נשים נפגעות אלימות, מדי יום נרמסת היכולת שלהן להגן על כבודן, גופן ובמצבים קיצוניים, אף על חייהן. בשנים האחרונות חלה התפתחות בנושא איתור ואבחון מסוכנות והגנה על הקורבן, וחלק גדול מן המסגרות העוסקות בתחום האלימות במשפחה, מכלילים את הערכת המסוכנות בתהליך קבלת ההחלטות. למרות זאת, אנו עומדים בפני שוקת שבורה אל המון פגיעות קיצוניות בנשים ורצח. עד לסוף חודש אוקטובר 2003 נרצחו בארץ 20 נשים, כאשר 13 מתוכן נרצחו על ידי בני זוגן. בשנים 1992 עד 2002 נרצחו 226 נשים, ובשנים 2001-2002 היתה אף עלייה במספר הנשים שנרצחו. חלק מהנשים מוכרות לגורמים המטפלים, ואחרות לא. בחודש אוגוסט 2003 זועזעה הקהילה הטיפולית בארץ בהיוודעה שגברת רננה סוזר נרצחה. גברת סוזר, פסיכולוגית אשר עסקה במתן סדנאות בנושא האלימות במשפחה, נפלה קורבן בידי בן זוגה האלים. קדמו לכך תלונה במשטרה, מעצר על תנאי וניסיון להעביר את הקורבן למקלט לנשים מוכות אשר לא הצליח. במקביל גויס התוקף לשירות מילואים וקיבל נשק שהיה כלי הרצח בסופו של דבר. חודש קודם לכן נרצחה גברת מיכל פטר בידי בעלה, אשר שם קץ לחייו לאחר מכן. בני זוג לא היו מוכרים לגורמים המטפלים, אך טרם הרצח החלה האישה בהליכי פרדה. שני המקרים שתיארתי כאן מבטאים את הקושי הקיים בהגנה ובהערכת הסיכון. במקרה השני מדובר בזוג אשר לא היה מוכר לגורמים המטפלים, ותהליך הפרדה נתפס על ידי בן הזוג כבלתי נסבל ואיום ממשי על הקיום. במקרה הראשון, למרות הכרות של הקורבן עם המערכת, חברו להם ביחד האמונה של הקורבן שהיא יכולה להגן על עצמה, והעדר ההידברות בין הגורמים השונים, משטרה וצבא. שתי דוגמאות אלה מבטאות את המורכבות הקיימת במאמצים להגיע איתור של המצבים המסוכנים ולמנוע אותם. הדבר הראשון הוא סיכון גבוה לגבי זוגות אשר כלפי חוץ הכל נראה בסדר, יש הסתרה והם אינם מוכרים למערכות המטפלות. הדבר השני, הוא מצבים של שינויים מהירים וקיצוניים אשר יש קושי לנבא אותם, והדבר השלישי הוא כשל בהערכת המסוכנות על ידי הגורמים המטפלים. הדבר הרביעי הוא העדר ההידברות בין הגורמים, המאפשרת ראייה של המצב הכולל. הדבר החמישי, הוא קושי לשכנע את הקורבן להיכנס למסגרת מוגנת.

כיום קיימים בארץ תהליכים לפיתוח והטמעת כלים להערכת מסוכנות, כלי של המטרה, אוניברסיטת חיפה, משרד הרווחה והבריאות ותוכנית של פרקליטת המדינה בשיתוף עם יו"ר ועדת השרים למאבק באלימות, השר דני נווה שתצא בקרוב לדרך. כמי שמוביל גם את פרוייקט לחצני המצוקה וגם את פרוייקט הערכת מסוכנות, אני סמוך ובטוח שבשבועות הקרובים יהיה קידום מהותי בעניין הזה, ואנחנו נוכל לגזור את הסרט כבר בחודשים הקרובים.

לעניות דעתי, לא נעשה די בכדי להפיץ באופן ברור ומקיף את המשתנים אשר ברור לכולנו שהם מהווים סיכון. יש לשאוף לכך שכל מטפל אשר נפגש עם אישה מוכה או עם גבר מכה, יהיה מסוגל להעריך את מידת הסיכון. יש לפעול לכך שלא רק מטפלים, אלא כל אדם במדינה יהיה מסוגל לזהות מצבי סיכון ולהתריע עליהם. צריך בראש ובראשונה ללמד את הנשים כולן. אני רוצה לציין שהוצאתי חוברת המכילה את כל סימני הזיהוי הראשונים בנושא האלימות, ואת כל זכויות הנשים וגורמי הסיוע.
קריאה
תחליפו את התמונה.
דודו וולף
מה שחשוב הוא לטפל באנשים, ולא להתעסק בתמונות.
היו”ר גילה גמליאל
אני רוצה להתנצל בשמה של חה"כ אורית נוקד שלא יכלה להגיע היום עקב השתתפותה בכנס לשימור אתרים.
נורית זיו
באופן סימבולי אני אחרונה בין הדוברים. התפקיד הקלאסי של המשטרה היא לא בעבודת המניעה., אלא כאשר מתפתח המשבר והתמונה נעשית גלויה לעין. כל זמן שהמקרה אינו גלוי ואינו מובא לידיעה של מישהו, המשטרה מתוקף תפקידה ועל פי חוק לא יכולה להיכנס לבתים של אנשים, לבחון את המצב ולעשות את עבודת המניעה הקלאסית שעליה מדובר. כעל זה אמונים הגורמים שעוסקים בחינוך, בריאות וברווחה. חלק מהקולגות שהיו כאן שאנחנו מכירים אחד את השני לא באופן מקרי, עוסקים בזה. עצם הפעילות של המשטרה, כאשר המקרה מגיע לידיה, מהווה גורם של הרתעה. הגורם ההרתעתי כשלעצמו בסופו של דבר גם מהווה את המניעה לאחר מכן. כלומר, הוא גורם שמהווה מניעה גם לאותם אנשים שביקרו בתחנת המשטרה. למרות התרעומת של זהבה גלאון, בשביל חילק מהגברים עצם הביקור בתחנת המשטרה היווה סמן שעצר אותם. יושבים פה אנשים שיודעים שהאנשים האלה אינם חסרי שליטה. הם עושים את הדברים שהם עושים מתוך רצון לשלוט. ברגע שהם מבינים שההתייחסות היא מאוד רצינית, האלימות הפיזית ב-20% מהמקרים מסתיימת. ישנם גם אנשים שעדיין לא הובאו לתחנת המשטרה ושומעים על הטיפול החמור והמהיר, ועל כן כאשר הם חושבים על העובדה שהם יכולים גם כן להתגלגל לפתחה של המשטרה, הם נמנעים מלעשות את הדברים האלה.

מדובר על סך הכל 120 שוטרים ועוד 50 שוטרים בגיבוי שעוסקים בנושא הזה. מדובר על מצוקות כספיות של גופים שעוסקים באכיפה ובטיפול. השוטרים האלה עושים מלאכת קודש. אני לא צריכה להגיד לאנשים שיושבים כאן בפני איזה מטלות עומדת המשטרה. אנשים שהוכשרו באופן מיוחד לנושא הזה, תוך כדי ביצוע מטלות שהמשטרה עומדת בהן, הם ממשיכים בעבודתם. קשה להם מאוד בתפקיד הזה, אך הם ממשיכים לעשות אותו, תוך הערכת מסוכנות, תוך שיתוף פעולה עם כולם, עם המרכזים למניעת אלימות. פעם היו 30 מרכזים, והיום יש כבר 50 מרכזים, וכולם יעידו שהקליינטים נשלחים מהמשטרה. בתקופה הקרובה אנו נתחיל כגם בפיילוט ללחצני המצוקה. אנחנו נצטרך לבחון איך אנחנו נעשה את זה בצורה הכי נכונה. אני מודה לכל האנשים ששיתפו איתנו פעולה, ואני מקווה שכולנו לגייס את הכוחות להמשיך הלאה בנושא הזה.
היו”ר גילה גמליאל
אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן היום ולהתנצל בפני מי שהגיעה ורצתה לדבר ולצערי לא ניתנה לה זכות הדיבור היום. אנחנו בוועדה לקידום מעמד האישה העלנו במהלך כל השנה מספר לא קטן של פעמים נושאים שונים הקשורים להטרדות מיניות ואלימות במשפחה. ערכנו סיורים במקלטים לנשים מוכות ובבית נועם. אנחנו נמשיך ונפעל על מנת למגר את התופעה הזו. אנחנו דיברנו על כך גם מההיבט של משרד החינוך ששם מתבצעת עבודה מצוינת לשוויון בין המינים. הדרך היא עוד ארוכה. נכון להיום מספר הנשים שנרצחו על ידי בני זוגן הוא אפילו גדול יותר מהמספר של שנה שעברה, דבר שצריך להדליק לנו את הנורות האדומות בדבר הטיפול שלנו בנושאים האלה. אנחנו צריכים לטפל גם בנושא של ההתעללויות המיניות. אני לא יכולה להתעלם ממה שסיפר כאן השופט שוהם. תחשבו מה עובר על אותה נערה שהאבא והאמא נמצאים לידה. אלה דברים שלא יכולים להיתפס. תחשבו מה עובר על האמא ואיזו משפחה גדלה.

כל אחד ואחד מאיתנו ייקח את כל הדברים הקשים שנאמרו כאן היום לביתו, וכל אחד ואחת יפעלו בתחומו. אני יכולה לומר כי בהיבט הפרלמנטרי אנחנו נעשה את כל הדברים ונפעל בכל הכלים שעומדים לרשותנו. כאן ההזדמנות להודות לכל ארגוני הנשים, כל מרכזי הסיוע, הרשות לקידום מעמד האישה ושר הבריאות. כולנו ניקח איתנו את המילה האחרונה מהשירה של הנערה, כפי ששמענו אתמול, שאמרה כי מכל אחד מי יודע נשאר לה רק אחת, זו התקווה. תודה רבה, הישיבה נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 15:30

קוד המקור של הנתונים