כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת קליטה/7338




2
ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
19.11.2003


פרוטוקולים/ועדת קליטה/7338
ירושלים, כ"ט בחשון, תשס"ד
24 בנובמבר, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול
מישיבת ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
יום רביעי, כ"ד בחשון התשס"ד (19.11.2003), שעה 09:00

התדרדרות נוער עולה מאתיופיה: סמים, אלכוהול ופשיעה - ממצאי מחקר של ד"ר ארנון אדלשטיין מהאוניברסיטה העברית

חברי הוועדה: קולט אביטל - היו"ר

המשרד לקליטת העליה: חנוך צמיר - משנכ"ל
ד"ר סוניה מיכאלי - מדענית ראשית
דוד יאסו - מנהל מחלקת אתיופים

פקד אתי כהן - קצינת נוער

מיקי רייטר - אגף התמכרויות

איריס מורדקוביץ
דפני מושיוב - מפקחת היחידה לקליטת עלייה

שלמה מולה - מחלקת עלייה

עודי בהט - מנהל אגף קליטת עליה
נוח גרינבוים - מפקח ארצי בתחום קידום נוער עולה
יעקב מלקמו - מפקח בחינוך ההתיישבותי

מיכאל גינקר - יועץ לענייני קליטה
ג'ורג' דובין - ראש מינהל קליטה בעיריית נתניה
שמעון חלפון - ראש מינהל קליטה בעיריית חדרה
שמואל מהרט - מנהל מדור יוצאי אתיופיה בעיריית אשדוד
אליס פאר - מנהלת מחלקת קליטה בעיריית אשדוד

טליה קלוגמן - ראש צוות קליטה דרום ת"א

ד"ר ארנון אדלשטיין - עורך המחקר
ד"ר ריטה סבר - ביה"ס לחינוך

ד"ר רחל בר המבורגר - מדענית ראשית
יעל נרדימון - ראש תחום פיתוח קהילתי

אסמרה אקלה - רכז פניות עולים מאתיופיה

אמונה לנדאו - רכזת תחום יוצאי אתיופיה
שאול צגהון - רכז נוער עולה מאתיופיה

אורית נאור - ס. מנהל היחידה

רומן גרביץ - מנהל תוכניות
שמואל ילמה - מנהל תוכניות בכיר בג'וינט

טורוק מולט - מנהלת

מרכז ליהדות אתיופיה - "בהלצ'ין"
שלמה אקלה - מנכ"ל

בנימין וונד
נגה וונדמנך
טקלה מקונן - מנכ"ל

אורית מופז - יו"ר צופי שב"א - שילוב בני אתיופיה
דני אדמסו - מנהל מחלקת צופי שב"א
יניב אפרים
רחל נגה

שמעון מנברו
מורן פלד

אביב דוד - רכז ארצי
אברהם ירדאי - סגן יו"ר ארגון גג של יוצאי אתיופיה
צגה מלכו - מזכירה

שלמה מולה
דב אוחיון
דוד מהרט
דניאל מסו
אורנית אורפז
בני

עו"ד הלית מגידו

דנה גורדון

סימול

סמים, אלכוהול ופשיעה - ממצאי מחקר של ד"ר ארנון אדלשטיין מהאוניברסיטה העברית

בוקר טוב. עיתוי הישיבה שלנו היום מתאים מאוד למה שהתפרסם באמצעי התקשורת. ודאי שמעתם שהיום התפרסם בכנסת, ביוזמתה של ח"כ גבריאלי, דו"ח על נתונים חדשים על פשיעה של בני נוער. כבר התכנסנו כמה פעמים ודנו בנוער האתיופי. הנתונים ששמענו לאחרונה מדאיגים גם בהקשר הכולל, ביחס ליתר האוכלוסייה, אך מה שמדאיג יותר, כשמתייחסים לנתונים ולסוג הפשיעה אין ספק שההרגלים האלה והפנייה הזו לפשיעה ולסמים או לאלכוהול היא תוצאה ישירה של העדר קליטה נכונה בארץ. אני כמעט בטוחה שההרגלים האלה לא הובאו עם העולים כשהם הגיעו הנה מאתיופיה. באתיופיה אין הרגלי שתייה, אין הרגליי סמים ואין פשיעה. זה משהו שלצערנו אנחנו, כחברה ישראלית, הנחלנו לעולים. כמו שאני מדבר במונחים מאוד כוללניים. הרוב נובע מאי קליטה נכונה, מנשירה מבתי ספר, ממשבר של סמכות בתוך המשפחות, ממשבר בין הדורות ומיציאתם לרחובות ללא מסגרות מתאימות אחרות. אצלי נדלקה נורה אדומה לאחר ששמעתי על מחקר שהתפרסם באוניברסיטה העברית. הזמנו הנה את ד"ר אדלשטיין מהאוניברסיטה העברית להציג לנו את ממצאי המחקר. אחר כך נשמע גם על דו"ח דומה שנעשה על ידי הג'וינט.

אמנם אני עובד באוניברסיטה העברית אך היוזמה למחקר הזה באה מתוך הרשות למלחמה בסמים ומשרד הקליטה, שבאו בצורה מאוד אמיצה, מתוך תפיסה של "בואו נבדוק מה קורה" במקום לטאטא את הדברים מתחת לשטיח. אני חושב שמגיע להם על זה כל הקרדיט.

אנו נוכחים בשבועיים האחרונים בפרסומים בעיתונות שלקחו מהמחקר הזה נתונים בכל מיני דרכים לא דרכים וכדי למשוך כותרות או רייטינג מוציאים הרבה דברים מהקשרם, וחשוב שנזכור את זה. לא מדובר במחקר ארצי שניסה לאמוד במדויק את סדר גודל התופעה אלא מדובר במחקר מדגמי, ב-8 מקומות יישוב בהם נמצא הריכוז הגבוה ביותר של בני העדה, כשהמטרה הייתה להבין מה מביא את בני הנוער לשימוש בסמים או מהם המשתנים שאנו יכולים לקשור לשימוש בסמים ולא לנסות ולתת תמונה מדויקת מה האחוז מבני העדה שמשתמשים בסמים. לפי תפיסתי זה כלל לא משנה אם נמצא 18% או 24%.

יש בכל זאת הבדלים.

האם 18% זה בסדר ו-25% זה מדאיג? זו התפיסה. לכן המחקר ניסה לבדוק באותם מקומות בהם הריכוז הגבוה של בני העדה מהם המשתנים שיכולים להסביר לנו את התופעה והאם המשתנים האלה שונים מהמשתנים שקיימים בקרב הנוער הותיק בארץ. לכן לצאת מזה לכותרות כוללניות זה לא נכון.

המחקר הנוכחי הוא המשך של עבודת הדוקטורט שלי שבחנה את עבריינות הנוער האתיופי. כפי שאמרת נכון, אין ספק שהגורמים הבולטים ביותר במצבם של בני הנוער האתיופים כיום הם אובדן גבוה מאוד של סמכות ההורים ונשירה גבוהה מאוד מבתי הספר יחסית לנוער הישראלי הותיק, שהם תוצר של הקונפליקט התרבותי - הבדלי התרבות - שבפועל גם הציבו את בני העדה במעמד נמוך, בעיקר בפריפריה של המדינה ועם סיכוי קטן מאוד להצלחה בהמשך.

בסך הכל אנו יודעים על בערך 14 אלף בני נוער בגילאי 12-18, גיל האחריות הפלילית. המחקר דגם 512 בני נוער בשמונה יישובים שבהם הריכוז הגבוה ביותר של בני העדה, כשבפעם הראשונה בחנו את זה בשלוש מסגרות - נוער לומד בפנימיות, נוער לומד בבתי ספר בערים-בקהילה, ונוער משוטט ומנותק. עד היום כמעט ולא הייתה נגיעה בנוער המנותק ואנו יודעים בקרימינולוגיה שנוער מנותק משתמש עוד יותר בסמים ומבצע יותר עבירות והיה חשוב להגיע אל כולם ולא רק למה שנוח לנו. המחקר ניסה לבדוק 4 משתנים תלויים - שימוש בסמים, צריכת אלכוהול, צריכה של תרופות שלא למטרה רפואית ובמידה מסוימת עבריינית.

מה ההבדל בין צריכה של סמים לבין צריכה של תרופות שיש להן אותו האפקט? זו לא אותה קטגוריה?

אנו מפרידים בין הסמים החוקיים - טבק, אלכוהול ותרופה - לבין הסמים הלא חוקיים - גראס, חשיש, מריחואנה, אקסטזי והסמים הקשים. במדינת ישראל לקבל מרשם מרופא ולקחת כמות גדולה יותר ממה שהוא רשם לנו זה רק שימוש לרעה.

ממחקרים קודמים שערכה הרשות למלחמה בסמים נמצא שהחיבור בין עליה ומנותקות לבין שימוש בסמים הוא המתאם הגבוה ביותר שיש, וזה לא מפתיע אותנו.

תוכל לומר לנו משהו על הדרך בה הגעת לאותם אנשים, בעיקר לנוער המנותק?

בהחלט. לצורך המחקר אספתי סטודנטים יוצאי העדה מתחום החינוך, הקרימינולוגיה והעבודה הסוציאלית, הם היו עוזרי המחקר. הם ישבו איתי לשיחת הכנה, כשהדגש מבחינתי היה שהמחקר לא הולך להיות סטיגמטי ולא זו כוונתו, אלא הכוונה היא כוונה לטובה, על מנת למפות את הבעיה ולמצוא את הפתרונות כדי לעזור. עוזרי המחקר האלה הגיעו לשכונות באותן ערים וכדי לאתר את הנוער המנותק הם בילו שעות רבות מאוד ביום ובלילה באזורים בהם מסתובבים בני הנוער המנותקים. לא פעם זה נגמר במכות, בתחושה של "אתם הבוגדים", בעיקר כשגייסתי לשם זמר מאוד אהוד על בני העדה. זה לקח כמעט שנה עד שהצלחנו להגיע לכל המקומות ולכל בני הנוער שרצינו לדגום. בבתי ספר זה לא בעיה וגם נוער נושר עוד קל למצוא דרך קידום נוער, אך את הנוער המנותק באמת צריך לחפש ברחובות ובמקומות המפגש שלו.

במדע אנחנו מחפשים את הסטטיסטיקה ואת המובהקות המוחלטת. בהרבה מאוד מקרים, לפי נתוני המחקר, יש לנו מובהקויות ברמה של p=0, שזו רמת המובהקות הגבוהה ביותר שניתנת להשגה, וזה כמובן מעודד, אבל כשאנחנו מתחילים לעשות כל כך הרבה מטריצות בין סוג המסגרת בה שרוי הנער, משתנים משפחתיים, משתנים דמוגרפיים וכד', לא משנה איזה מדגם ניקח, בסופו של דבר אנחנו מקבלים בכל תא כמות קטנה יחסית של אוכלוסייה ואז קשה מאוד לקבל מובהקות. לכן אני מתייחס גם לממצאים המובהקים וגם לדפוס המסוים שהתגלה לנו גם אם הוא איננו מובהק בגלל גודל האוכלוסייה, אבל הוא דפוס ברור.

כפי שאמרתי, המחקר כולו ארך כשנתיים כי הוא לווה בהמון עבודת שטח של עוזרי המחקר ואחר כך עיבוד הנתונים וועדה מלווה, עד שבסופו של דבר הגענו לסיום המחקר. מעבר לשאלון סגור שכלל 83 שאלות, שזה שאלון ענק אך זו הייתה הזדמנות עם מימון הולם להגיע למקסימום ידע ונתונים, 87 מבני הנוער עברו גם ראיונות עומק, כשלאחר מכן עשיתי את ניתוח התוכן של מה שהם אומרים ואתייחס לכך בנושא הזהות לקראת סוף ההרצאה שלי.

אנו יושבים פה בוועדה ולא באוניברסיטה, יש פה המון משתתפים ואנו נאלצים להגביל בזמן.

אם כך, אציג את עיקרי הממצאים לגבי שלושת המשתנים שרצינו לבדוק - סמים, אלכוהול ועבריינות. זה בסופו של דבר מה שמעניין את כולם. אציין כי אוכלוסיית המדגם היא אוכלוסייה שבאה בדרך כלל ממשפחות מרובות ילדים, משפחות שבהן להורים אין כמעט השכלה, וגם בתשובות הנחקרים צריך להיזהר, אך אנו מדברים על משפחות חסרות השכלה, מרובות ילדים, רובן מובטלות ואפשר להגדירן כמשפחות במצוקה כלכלית-חברתית, וחוסר ההשכלה של ההורים בוודאי משליך על היכולת שלהם לסייע לילדיהם במערכת החינוך.

לגבי שימוש בסמים - כשליש מכלל הנחקרים התנסו אי פעם בסמים, רובם עד גיל 15. זאת אומרת, יש גיל מוקדם מאוד של התנסות. רבע מכלל ה-512 השתמשו בסמים בשנה האחרונה ורבע מאלה שהשתמשו בסמים מודים במפורש בביצוע עבירות רכוש למימון הסם. זה אחוז ניכר יחסית של דיווח עצמי על עבריינות. כדי להכיר את השימוש בסמים וללמוד אותו אנו צריכים להכיר אחרים. שני שליש מהנבדקים שלנו ציינו שהם מכירים בני נוער אתיופיים ולא אתיופיים - ישראלים ותיקים, עולים מברית המועצות לשעבר, ערבים ואחרים - שמשתמשים בסמים. את זה הם לא הכירו בארץ המוצא שלהם, זו דרך הלמידה שלהם. רוב השימוש הוא בקנאביס, חשיש ומריחואנה ולא בסמים הקשים. כרבע מאלה שהשתמשו בסמים מציינים שהם מכירים גם ילדים בני 12 ופחות שמשתמשים בסמים.

אליהם לא הגעתם?

אליהם לא הגענו כי הגבולות היו גיל האחריות הפלילית, 12 עד 18.

לגבי שימוש באלכוהול - השימוש באלכוהול הוא רווח, ופה מראש ובכוונה לא לקחנו בחשבון שימוש באלכוהול בטקס דתי. אנו מפרידים בין קידוש לבין שתיית אלכוהול באירועים אחרים. 72%, כמעט שלושה רבעים מכלל הנחקרים, התנסו אי פעם בשתיית אלכוהול וכשני שליש מהנבדקים התנסו באלכוהול בשנה האחרונה, כשמחצית מהם מדווחים על כך שהם השתכרו בעקבות השתייה, שזה נתון מאוד חשוב. גם כאן מצאנו שכדי לממן את האלכוהול, מעבר לאפשרות לבקש מההורים כסף בתירוץ כלשהו או לעבוד עבודות מזדמנות, 9% מאלו שהשתמשו באלכוהול דיווחו על ביצוע עבירות כדי לממן את השתייה.

לגבי שימוש בתרופות הממצאים לא מרגשים. 9% מכלל הנבדקים צרכו תרופות מרגיעות או ממריצות. אמנם זה שילוב לא קל, אבל זה הנתון.

לגבי עבריינות - ההבדל בין סטייה לעבריינות הוא שסטייה מוגדרת כהתנהגות לא נורמטיבית, היא לא עבירה על החוק. לגבי סמים חוקיים - מחצית מהנקרים דיווחו שהם עישנו סיגריות בגיל צעיר, ואין חוק נגד זה, בעוד 67%, כאמור, השתמשו באלכוהול. אלה הם סמים חוקיים, אם כי אפשר להגיד שזו התנהגות לא נורמטיבית, בעיקר בקרב בני נוער צעירים, אך זה פחות מטריד.

מה שמטריד אותנו הוא שרבע מהנחקרים השתמשו בסם, שזו עבירה פלילית, רבע מהם מדווחים על ביצוע עבירות רכוש ועוד 9% מצרכני האלכוהול מדווחים גם הם על ביצוע עבירות לשם מימון השתייה. יש לנו נתון כבד מאוד של דיווח עצמי על עבריינות, מעבר לשימוש עצמו בסמים. כוונתי לעבירות למימון הסמים האלה.

זה כמובן לא כולל עבירות כתוצאה מצריכה של סמים.

נכון. עבירות אלימות וכד' לא נכללו. השאלה הייתה: "איך אתה מגיע למימון הסמים?" איך כן ניסינו לבדוק את השאלה שלך? ביקשנו מהנחקרים לדווח גם על כמות המעצרים שהם נעצרו אי פעם בידי המשטרה. מעצרים לא מוכיחים עבריינות. יש לנו סטייה לכאן או לכאן - אנחנו יכולים לעצור בשוגג אדם שלא ביצע עבירה, או לפספס ולא לעצור אדם שביצע עבירה. מה שמעניין הוא שכשאנחנו בודקים אנו מגלים כי שליש מהנחקרים מדווחים שהם נעצרו אי פעם בידי המשטרה, שזה כמעט חופף לדיווח העצמי של ביצוע עבירות, ובין אלה שנעצרו אי פעם מצאנו גרעין קשה של 13% שדיווחו על 10 מעצרים ויותר, כך שאין פה מצב, להערכתי וממידע אחר שיש לי, של התנכלות המשטרה לבני הנוער האתיופים, אלא מפגש חוזר והולך עם המשטרה בעקבות ההתנהגות העבריינית או הלא נורמטיבית.

ממצא חשוב נוסף - אנו מוצאים הבדלים משמעותיים בין המסגרות השונות. דיברנו על נוער בקהילה, נוער בפנימיות ונוער מנותק. 45% מבני הנוער המנותקים, כמעט מחציתם, מדווחים על שימוש בסם לא חוקי כלשהו בשנה האחרונה. אני מזכיר - סם לא חוקי זה לא אלכוהול. בני הנוער שלומדים בקהילה, בבתי ספר, שיש להם יותר אפשרויות להיפגש אחרי שעות הלימודים, לפני שעות הלימודים ובבית הספר עם אחרים שמשתמשים דיווחו על 20% בשנה האחרונה. בקרב בני הפנימיות מצאנו 18%. ההבדלים לא גדולים. בפנימיות יותר בולט השימוש בטבק ובאלכוהול. השימוש בקרב נוער מנותק הוא לא חדש, הוא ידוע בספרות הישראלית והעולמית. המעניין הוא שההבדל בין הפנימיות לבתי הספר היה קטן מאוד, אך אין לי זמן להתעכב על זה.

זאת אומרת שאפילו נוער שנמצא בפנימיות, במסגרת מפקחת ומוגנת, חשוף לזה והמערכת לא מתגברת על זה.

או שלא מתגברת או שזה בשל התופעה אצל בני הנוער האתיופים של נדידה בין פנימיות, ואז הוא עדיין מגדיר את עצמו כתלמיד בפנימייה למרות שהוא כרגע אולי נמצא ברחוב ואז יש פה איזשהו פספוס מתודולוגי.

לעצם העניין, השאלה שאנו רוצים לשאול היא האם יש פה היבט תרבותי שגם קשור לעלייה או שיש פה איזושהי תופעה אוניברסלית של שימוש בסמים ובאלכוהול שנכונה לכל בני הנוער. במחקר מצאתי דבר אחד בולט - המשתנים שהסבירו שימוש בסמים ובאלכוהול בקרב בני הנוער האתיופי אינם שונים ברובם מאלה שמסבירים אותו שימוש אצל הנוער הותיק מלבד הבדל אחד: בעוד שאצל האתיופים דווקא כשהאבא עובד והוא בגיל התעסוקה מוצאים שימוש גבוה יותר בסמים בעוד שאצל הישראלים הותיקים אנחנו מוצאים את זה כשהאב מובטל. ההסבר שלי לתופעה הוא שהאבות שיש להם בעיה של פיקוח על ילדיהם לא מצאו עדיין דרכי פיקוח חדשות על ילדיהם כשהם עובדים מחוץ לבית, דרכים שלא היו ידועות להם בארץ המוצא כי שם החיבור בין ההורים לילדים היה פיזית קרוב מאוד. יכול להיות שהניתוק הפתאומי הזה הוא עוד גורם בבעיה של הפיקוח.

אפשר לסכם ולומר ששני הממצאים הבולטים ביותר שיכולים להסביר את השימוש בסמים ובאלכוהול בקרב הנוער האתיופי הם נשירה גבוהה מאוד מבתי הספר, פי 2 ופי 3, אולי עוד יותר מהנוער הותיק, וחוסר פיקוח הורי. בגלל הקונפליקט התרבותי בארץ ההורים איבדו את היכולת שהייתה להם בארץ המוצא לפקח על הילדים שלהם.

מכאן נובעות ההמלצות העיקריות של המחקר. מדינת ישראל, משרד הקליטה וגופים אחרים, מכל הכוונות הטובות, משקיעים המון משאבים בבני הנוער עצמם. להערכתי, עד שלא יושקעו משאבים בהורים, שיחזקו או יחזירו להם את סמכותם מהמקור, אנו נפגוש לאורך שנים יותר ויותר בני נוער שינשרו וגם יגיעו להתדרדרות שקשורה לשימוש בסמים ובאלכוהול, כולל עבריינות. הדבר הראשון שצריך לעשות היום הוא להפנות את הזרקורים אל ההורים ולחזק אותם. אני לא אומר שצריך להזניח את כל הטיפול שנעשה בנוער, אבל בהורים צריך ליצור חידוש של סמכות, אך לא בצורה מלאכותית.

העצמה.

אנו רואים היום שגם הורים שגמרו אולפן לא יודעים עברית על פי כל הקריטריונים ואנו מדברים על אבטלה גבוהה בקרב ההורים שבוודאי מורידה את הסטטוס של האבא לעומת האמא. יש דגש מיוחד על האבות, כי הם מקור הסמכות בעדה, לא האם. לכן החיזוק צריך להיות כלפיהם. מעבר לזה, לאור הנתונים שרוב ההתנסות בסמים נעשית עד גיל 15, חייבים להקדים את כל תוכניות המניעה במערכת החינוך ולשפר אותן. משטרת ישראל נכנסה לעניין ועושה עבודה נהדרת בעניין הזה ונכנסת לבתי ספר אך האחריות היא של משרד החינוך ואנו יודעים שלא כל בתי הספר מפעילים תוכניות או מפעילים אותן כמו שצריך.

תודה רבה. ד"ר סבר, מנקודת ראות בית הספר לחינוך, תשלים כמה דברים ולאחר מכן נשמע סקירה של נציג הג'וינט.

אני רוצה לחזק את הנקודה האחרונה שד"ר אדלשטיין דיבר עליה - נקודת ההורים, אך עם קצת זווית. כשמדברים על ההורים, החיזוק שלהם וההעצמה שלהם, הרבה פעמים חושבים על ההורים כגורם שצריך לחנכו ולהביאו לרמה של האוכלוסייה המקומית. אני טוענת שזו טעות מהותית כי להורים העולים, מכל הקבוצות, כולל הקבוצה שאנו דנים בה היום, יש הרבה משאבים, הרבה הון אנושי, ששימש אותם היטב בארץ המוצא. לקחת ולהתייחס עכשיו אל כל מה שהם הביאו איתם כהון חסר משמעות, כלומר לאפס את ההון הזה, זה להרוס את היכולת שלהם להשתמש בסמכות ההורים, לשמש גורם מפתח בפיקוח והכוונה של הילדים שלהם ובתיווך. המחקרים בעולם וכאן מראים שבכל קבוצות ההגירה גורם משמעותי שבולם התדרדרות של בני נוער הוא הקשר עם המשפחה ועם קהילת המוצא. ככל שהקשר נשמר וכבודם נשמר יש בזה בלמים משמעותיים להתדרדרות ופשיעה. היכולת של מערכת החינוך להתייחס בכבוד להורים, לא מתוך נקודה שצריך לחנך אותם אלא מתוך נקודה שצריך להפוך את ההון האנושי שלהם למשהו שישמש גם כאן ולראות איך מחברים את מה שיש להם אל מה שיש כאן, ויש מה לעשות. אפילו בצורה אבסורדית כשמדברים על עברית אז פרויקט פיילוט שעשינו זה להציע קורס בעברית ואמהרית. כלומר, ללמד את ההורים קרוא וכתוב בעברית ובאמהרית במקביל, תוך חיזוק המשמעות והערך של שפת המוצא שלהם, שיהיה להם מה לתת לילדים. כי אם כל מה שיש להם לתת לילדים זה מה שמערכת החינוך נותנת להם הם בעצם הופכים להיות מיותרים. אז בואו לא נחליף את ההורים ובואו לא נחנך אותם, בואו נכבד אותם ונצטרף אל המשאבים שלהם שיישאבו לטובת הילדים.

יש פה בעיה חמורה והזמן עושה את שלו לא בכיוון הרצוי. אם לפני שנים הטענה הייתה שנשירת הילדים האתיופים מבתי הספר היא נמוכה, ואני בין אלה שהתריעו וצעקו שזה לא כך, היום זו טופח על פנינו. בואו נסתכל לזה בפנים, יש בעיה חמורה, אנחנו לא צריכים להחליף את ההורים, אנחנו צריכים להצטרף אליהם ולכבד אותם. מערכת החינוך צריכה להסתכל על עצמה ולא רק על מאפייני ההורים והילדים העולים ועל מאפייני הפשיעה שלהם, שזה חשוב מאוד, עוזר ומשמעותי, אך גם צריך להסתכל מה האסטרטגיות של מערכת החינוך שמפוררות את היכולת של ההורים לשמש כמתווכים, כמפקחים וכמסייעים.

זו כנראה אחת הנקודות שאני שמעתי מאז שאני נמצאת בוועדה ומאז שאני מטפלת בנושא הזה. אני יודעת שבמשרד לקליטת העלייה הייתה מחשבה לטפל בנושא באופן מערכתי, הורים וילדים יחד, והיה רעיון להגיע לתוכנית משולבת כזו יחד עם הג'וינט. אבקש ממשרד קליטת העלייה לומר לנו אם ישנה התקדמות כלשהי ואחר כך ממשרד החינוך לומר לנו איך הוא, אם בכלל, מתמודד עם התופעה.

יש לנו תוכנית שקורמת עור וגידים בימים אלה, לא עם הג'וינט אלא עם הרשות למלחמה בסמים. הצגתי זאת בדיון קודם. בעפולה, ביבנה ובגדרה אנו הולכים ליישם את החידוש ולשלב הורים בתהליך המניעה ואנו מקווים שתוך מספר חודשים המרכזים האלה יתחילו לתפקד.

משולב בזה גם משרד החינוך?

משרד החינוך פחות, עיקר הקשר הוא מול הרשות למלחמה בסמים.

זה שוב נתק.

כפי שד"ר אדלשטיין הציג פה, יש הרבה מאוד המלצות שמשרד החינוך יהיה שם דומיננטי ואנו מתכננים להעביר בקרוב את כדור האחריות אל חצר בית הספר כי אי אפשר לברוח מזה. בחצר בית הספר, או בכיתת בית הספר, הגוף הדומיננטי הוא משרד החינוך, ואכן כל הפעולות שם ייעשו בשיתוף פעולה איתו.

אנו בהחלט נרים את הכדור הזה ונצטרף למאמץ עם משרד הקליטה ועם הרשות. דובר על זה גם אתמול בוועדה הקודמת של הרשות למלחמה בסמים.

אני שואלת שאלה מאוד ספציפית. אני רוצה לדעת אם משרד החינוך ערוך או חושב כיצד ניתן להעצים את ההורים כדי להיות משולבים בתוכניות כאלה. אני ספציפית מתכוונת להורים.

משרד החינוך גם ער וגם עוסק בזה. בתוכנית שניה שאנו כרגע עושים עם משרד הקליטה ועם הסוכנות היהודית אנו בדיוק עומדים להתחיל בפעולה מאוד רחבה של עבודה עם ההורים, גם במרכזי הקליטה וגם מחוץ להם, במקומות הדיור הקבוע, לא כדי לחנך את ההורים אלא כדי לתת להורים את השותפות המלאה ואת היכולת שלהם לתרום לעניין הזה. התוכנית הזו הולכת לקרום עור וגידים החל מחודש ינואר 2004. הפרויקט הזה הוא לאו דווקא באופן נקודתי לעניין של מניעת שימוש בסמים ובאלכוהול אלא באופן כללי לפעילות עם ההורים ולכלים שיש בידיהם בנושא הזה של היותם הורים לתלמידים במערכת החינוך, ויש לזה כבר אחיזה במציאות.

יחד עם זה, המשרד כולו אמנם לא מפריד כמדיניות בתוך המערכת בין עולים לותיקים או בין יוצאי אתיופיה לבין יוצאי חבר העמים בנושא של פעילות מניעת סמים ואלכוהול, אך המערכת כן מתפקדת בתוך החטיבות האלה בנושא הזה במגוון תוכניות. עכשיו אנו חוברים יחד, השירות הפסיכולוגי וקליטת העלייה, כדי לקיים התאמות, הסבות ותרגומים של התוכניות הקיימות גם לאמהרית וגם לשפות אחרות כדי שאפשר יהיה להחיל אותן ביתר קלות על תלמידים בתוך המערכת.

לגבי מה שאמרת, שאתם לא מבחינים ולא מפרידים, זה דווקא מדאיג מכיוון שאנו ערים פה לתופעה מאוד ספציפית בעדה האתיופית, כשכולנו שמנו את האצבע עליה, ולא בפעם הראשונה, שאומרת שיש משבר בין הדורות בסמכותיות בתוך המשפחה, דבר שלא בהכרח קיים בנוער ישראלי. זה משבר תרבותי של כניסה לחברה אחרת שבה להורים אין כבר אותה סמכות כפי שהייתה להם כשהגיעו הנה. כשד"ר אדלשטיין שם את האצבע על המוטיבציה, על מה הביא לתופעה, אחת המסקנות שלו הייתה שזו הסיבה העיקרית. אם אתם לא מבחינים, לא לוקחים ולא מתרגמים ספציפית לקהילה הזאת ולא מיישמים את תוצאות המחקר זה פשוט חבל.

אולי לא הובנתי נכון. בתוך הכיתות אנו לא עושים הפרדות בין קבוצות שונות בתוכניות שונות.

אנחנו לא מדברים בתוך בית הספר.

לגבי עבודה עם הורים בהחלט כן נעשה זאת.

מתי תוכלו להציג לנו את תוכנית העבודה הזו?

בעוד כמה חודשים.

אמרת שאתם מתחילים בינואר, עכשיו אתם רק בתוך כמה חודשים תציגו לנו את התוכנית?

לא, אני אמרתי שאנחנו התחלנו כבר בפעילות בנושא מעורבות ההורים בתהליך החינוכי ובינואר, או אף לפני כן, עומד להתחיל קורס כזה שמנחה הורים בני העדה.

אנו מבקשים לקבל מכם מושג על הקונספציה - מה אתם הולכים לעשות, באיזה שיטות ובאיזו פריסה. אני לא מבקשת ממך תוצאות. כיוון שאתה אומר שמתחילים להפעיל משהו בתחילת ינואר, אנו נרצה לדעת מה הכיוונים.

מה שאמרתי לגבי תחילת ינואר זה דבר מאוד מדויק, יש לנו לוח זמנים מאוד מעשי וספציפי. אנו מתחילים בסוף חודש דצמבר קורס לכ-25 מנחי קבוצות הורים, כולם בני העדה האתיופית, בשיתוף עם מרכז ההיגוי, בשיתוף עם הסוכנות היהודית ובשיתוף עם משרד הקליטה, במימון משותף של משרד הקליטה ומשרד החינוך, כדי להקים את הקבוצה הראשונה של מנהיגות שתתחיל לעבוד עם קבוצות ההורים בכל מרכזי הקליטה בארץ וגם ביישובי הקבע בנושאים כלליים הקשורים להיותם הורים במערכת החינוך. זה מה שאמרתי באופן ספציפי שעומד להתחיל אפילו לפני ינואר וכבר סוכם עליו. לעניין הזה של מניעת שימוש בסמים ובאלכוהול צריך להרים את הכדור ולהצטרף למשרד הקליטה. בדבר הזה עוד אין לי לוח זמנים מדויק. כמו כן אמרתי שיש לנו תוכנית החל משנת התקציב הבאה לשתף פעולה בתוך המשרד כדי להסב תכניות, גם מבחינת השפה וגם מבחינת התרבות, שיהיו יותר ייעודיות לאוכלוסיות הללו גם בתוך המערכת.

הרשות למלחמה בסמים הייתה שותפה למחקר, ישבנו יחד עם משרד הקליטה והחלטנו מה אנו מפיקים מזה ואיך אנו יוצאים לעבודה בשטח, למרות שצריך להגיד שהעבודה בשטח נעשית כל הזמן אך לא ממוקדת. לכן קבענו יישובים יחד עם משרד הקליטה, במקומות בהם ראינו שישנם גם מרכזים של מרכז הקליטה. אנו מתחילים היום במספר מרכזים את התוכנית שממוקדמת להורים, תוכנית שאנו בונים היום יחד עם הורים אתיופים. יש לנו מנחי קבוצות אתיופים שעובדים כבר מזה מספר שנים - באשדוד, בעפולה ובמספר מקומות. הם שותפים להכנת התכנית. היום אנו אוספים מכל המקומות בארץ שישנם שם אתיופים, יש לנו מאגר של תוכניות ואנו מקווים שלאחר שנסיים את ההשתלמויות, לקראת ה-1 בינואר כבר בכל היישובים האלה תהיה עבודה. זה פיילוט, נלווה אותו במחקר מלווה ונראה.

בהמשך לדברי ד"ר סבר, אני חושבת שאם יש דבר שהחזירו אותנו לאתיופיה, לפחות בשירותי הרווחה, זה בראייה הוליסטית ומערכתית. אחד הדברים החשובים שצריך לעשות זה לעבוד בשיתוף פעולה לא רק לגבי ההון שקיים בקרב הקהילה וההורים אלא גם בין המשרדים השונים. חשוב שאולי נצא פעם אחת מהתוכניות ונסתכל קודם כל על הצרכים ומתוך הצרכים נבנה את התוכניות באיגום משאבים משותף. ישנן הרבה דרכים וכבר נעשו קורסים למורים, אך לא יצאנו מתוך האוכלוסייה וניתחנו את היכולות שלהם, את הצרכים שלהם ואת מה שאנחנו יכולים לתת ולאגם את המשאבים סביבם. אני חושבת שאלה ראיות שונות - לא להלביש תוכניות אלא לצאת מתוך הקהילה, עם החוזקים, שלה ולהתאים את עצמנו כמערכות לצרכים המשתנים שלהם.

ברמת העיקרון אני מסכימה איתך, אבל בואי תרגמי לנו את זה לשפת המעשה. מה את מציעה מעשית?

אחד הדברים שקורים היום ברשויות הוא שאין שער כניסה לרשות. יש ארגונים שמגיעים, אם זה תוכניות לאומיות למיניהן, אני חושבת שזה חסר ואולי זו הזדמנות לעשות את מה שעשינו עם עולי קווקז - מונתה וועדה בין-משרדית שהסתכלה לאורך זמן על הצרכים. ההורים לא רק קשורים למערכת החינוך, הם חיים בקהילה. לחלק מהילדים האלה אין לפעמים אב - או שהוא נפטר או שההורים התגרשו. אחוז הגירושים גבוה. אולי אחד הדברים שצריכים לצאת מהוועדה הזו הוא לנכנס ועדה שתהיה בראשותו של משרד הקליטה או כל גורם אחד, שתנסה לקחת מקום אחד ולראות איך אנחנו משקיעים את המשאבים המשותפים עם חשיבה. זה לא מספיק נעשה בראייה מערכתית. הכוונה לא מתוך התוכניות שכבר יש לנו, כי לכולם יש תוכניות יפות, בואו ניקח מקום אחד מתוך היישוב, מתוך הצרכים, נתאים את עצמנו לצרכים של האוכלוסייה ונלמד. אולי נוציא מערכת עבודה אחרת, במיוחד בעידן של קיצוץ תקציבים.

אני חושבת שמה שאת אומרת לא רק נכון אלא הוא נכון כמעט לגבי כל נושא שמגיע לוועדה הזאת. יש המון גופים שמטפלים, אין תוכנית אחת משותפת, אין שולחן אחד משותף. בסוף כולם נפגשים פה ואני יותר ויותר רואה שאם אפשר היה להגיע, בעיקר היום בעידן הקיצוצים, גם לאיגום משאבים אבל גם לחשיבה משותפת ולעבודה מערכתית יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת.

הרשויות עייפות.

אני מסכים עם דפני מושיוב שאין תוכנית שיכולה לקום ללא הסכמה מתוך הקהילה. יש לנו כבר מספיק התנסויות כושלות שאנחנו הזרמנו תוכניות לתוך היישובים והן לא הצליחו כי הקהילה לא הייתה שותפה. בדיון הזה בעפולה מה שהפתיע אותנו הוא שהעולים לא דיברו, לא על הנושא של חוסר מקומות תעסוקה, לא על הנושא של דיור, לא על נושא של בעיות תקציביות, הם העלו נושא אחד בלבד - הנושא של בעיית הסמים וחוסר היכולת שלהם להתמודד איתה. יש צורך בתוכניות משותפות עם ההורים, כך שנצא לפעולה בשיתוף עם הקהילה.

אני מציע לכולם לאמץ את הדוגמה של רחובות, שם ראש העיר החליט כהחלטה אסטרטגית שאין תקציב שנכנס לתוך היישוב שלא עובר באמצעות מחלקה תכנונית, כך שכל האיגום של התקציבים וכל הגופים שעובדים חייבים לעבוד בתיאום. אתן דוגמה פשוטה: אנו הקמנו מוקד קליטה בשכונת קריית משה ברחובות, בה קרוב ל-50% מהתושבים הם בני הקהילה האתיופית, יש שם שקיפות גמורה של התקציבים, שיתוף פעולה מלא בין כל הגורמים - גם משרדי ממשלה אבל גם קרנות, הכל בא לאותו שולחן תכנוני - והחשוב ביותר, נציגות העולים מאוד נכבדה שם.

אני רוצה להודות לך כי שמענו דווקא כאן דוגמה נוספת של העיר חיפה, שם יש רשות שמטפלת בכל התחומים ומאזנת את כל המשאבים.

אני חושב שאנחנו לא רואים נוער מנותק בעולים החדשים שמגיעים בשנה-שנתיים הראשונות שלהם בארץ. זה אומר שזה נכון מה שאמרת, שהחברה הישראלית מביאה אותם להיות נוער מנותק. זו עובדה, עם זה אי אפשר להתווכח, למרות שהעולים שמגיעים היום הם אינם עולים של השנים 91' ו-84', תקופת ההמתנה הזו עד הכניסה עושה להם רע מאוד, בטח לבני הנוער. ההתפוררות המשפחתית מתחילה משם, מערכות החינוך אינן מסודרות, זו בעיה אחת, ולכן זה מתבטא בהיותם נערים מנותקים כשהם עוברים לדיורי קבע אחרי שנתיים או שנה וחצי.

בהחלט צריך לשתף את ההורים, אך מי שרוצה לעשות את העבודה ולראות את כל אוכלוסיית יוצאי אתיופיה במשך 20 שנה כמקשה אחת, כאוכלוסייה אחת, אני חושב שלא נגיע כך לשום מקום. צריך לעשות דיפרנציאציה בין אוכלוסייה לאוכלוסייה, בין השנים לשנים, והטיפול צריך להיות בהתאם.

אנחנו צריכים להשקיע במניעת נשירה. לגבי אלה שנושרים - זה נכון. ההשקעה רבה, היכולת להצליח היא מאוד קטנה אך אני מקווה בכל זאת שנצליח, אבל אם אנחנו רוצים להתמקד באוכלוסייה צריך להשקיע בהם. יש תוכניות של הצופים, של הנוער העובד והלומד, של כל תנועות הנוער. אני חושב ששעות הפנאי האלה של הצעירים הן צרה צרורה, זו הבעיה. יש תנועות נוער מצוינות וטובות מאוד שאפשר היה לשלב אותן ולאפשר להן להתבטא, אני חושב שאנו יכולים לראות דוגמה בכמה תנועות נוער, או בתוכנית של החברה להגנת הטבע שאנחנו עובדים איתה. שם אנחנו יודעים שהצעירים מצליחים מאוד, אך דווקא לתוכניות האלה יש משאבים מעטים מאוד. אנחנו כל הזמן מפילים את הבעיה על ההורים, אבל לא צריך להפיל את הבעיה על ההורים בלבד ועל הבעיה הסוציו-אקונומית של יוצאי אתיופיה. גם בתוכניות הקיימות - כל אחד צריך להסתכל בעיניים איפה לא משקיעים.

אנחנו, יוצאי אתיופיה, בואו נחשוב איפה אנחנו יכולים לתת יותר, איפה אנחנו יכולים לתת את האינפוט הנוסף. לכן אנחנו, כסוכנות, יזמנו את הנושא של הפרויקט הלאומי ודווקא לאוכלוסיית גילאי אפס עד 35. רוב היושבים כאן שותפים לכך. הנושא המרכזי בו אנו רוצים להשקיע הוא הנושא של נוער ובניית קהילה. זה בעצם עונה על מה שד"ר סבר אמרה.

שמי דוד מהרט, אני יועץ ומתאם לשרת החינוך במרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך. כדאי להבין את המצב ולהסתכל על תמונה קצת יותר רחבה. בתהליך הקליטה של הקהילה שלנו היו כל כך הרבה דברים לקויים שאתן רק משל אחד - באשקלון, למשל, יש שכונה שנקראת שכונת שמשון. שכונת שמשון ידועה כשכונה של נרקומנים. מה עשו שם? פתחו מרכז קליטה בתוך השכונה הזו, ומה עשו בסוף? הייתה תקופה שבסוכנות קראו להם "מרכזי קליטה מתקפים". סגרו את המשרדים ואמרו לעולים החדשים: "עכשיו אתם תחיו פה לנצח". הקהילה שלנו נמצאת בשכונות המצוקה של עיירות פיתוח.

כל הגורמים המטפלים אומרים שיוצאי אתיופיה לא באים לגמילה, לא של אלכוהול ולא של סמים. הרגשנו כאילו הם הטילו את האחריות על בני הקהילה, כאילו הם לא בסדר שהם לא באים. אני חושב שזה דבר חמור שכל הגורמים מהרשויות המטפלות לא עושים מאמצים כדי להביא את אלו שהגיעו לשם, כי כל מי שהוא נרקומן או אלכוהוליסט הוא בעצמו קורבן אך הוא גם מושך עוד ילדים אחרים למעגל הזה.

לנושא של שוטטות - אני חושב שתנועות נוער זה דבר יפה וחשוב, אני חושב שיש היבטים נוספים, פעילויות העשרה וכו'. בני הנוער שנמצאים בשכונות המצוקה משוטטים ונמצאים במגע יומיומי מתחת לבניין עם בלדרי הסמים, אני חושב שאי אפשר לצפות שילדים אחרים לא יצטרפו למעגל הזה.

בנושא הורים - אנו, במרכז ההיגוי, הכשרנו יוצאי אתיופיה במכון אדלר שיעסקו בהנחיית הורים. אני חושב שאכן צריך להרחיב את הנושא ואנחנו הראשונים שכשאומרים שהורים הם דור המדבר אנו תוקפים את הביטוי הזה, כי מי שאומר שהורים הם דור המדבר בעצם מוותר עליהם. אני רוצה להזכיר שכדובר בתנ"ך על "דור המדבר", הם אלו שנשארו במדבר ולא הגיעו לארץ ישראל. בשביל דור העתיד, ולו רק בשביל דור העתיד, צריך להשקיע בהורים וצריך לעשות הרבה.

בנושא המשטרה - יש מועדוני בילוי של יוצאי אתיופיה. אני חושב שצריך להיות פיקוח צמוד של המשטרה במקומות האלה. קרו במקומות האלה הרבה אסונות. יש ביקורת הפוכה שכשהמשטרה מגיעה לשם היא משתמשת בעוצמות חזקות מדי ולא שומרת על הזכויות של אותם נערים, אך אני חושב שצריך להיות פיקוח במקום. אם יחברו כל הגורמים - בצד החברתי, בצד הקהילתי ובצד החינוכי - אני חושב שנוכל לתת מענה הולם.

תודה רבה. גם הג'וינט הכין מחקר ואני מבקשת משמואל ילמה, אם יש פרטים נוספים עליהם לא דיברנו, להוסיף אותם.

החוברת לפניכם. מה שמיוחד הוא שמדובר בעבודה שמציגה נקודות מבט של בני הנוער עצמם לגבי המצב שלהם ושל העובדים. אמנם זה לא מדגם מייצג אך בהחלט יש מקום לתת את הדעת לדברים שהם אומרים.

לעניין העבודה עם המשפחות - בני הנוער בעצמם אמרו לנו: "אם אתם רוצים לעזור לנו תעזרו קודם להורים שלנו. אנחנו רואים את המצוקה שלהם וזה מכניס אותנו למצוקה נוספת".

דבר אחר שעולה מהשיחות איתם ועם העובדים, זה שהעובדים שעובדים ע בני הנוער אומרים בעצמם שהם לא קיבלו הכשרה ולא קיבלו הדרכה והם זקוקים להכשרה איך לעבוד עם בני הנוער האלה. היו לנו עובדים שאמרו לנו במפורש: "אנחנו נכשלים במפגש הראשון עם בני הנוער". לכן זו נקודה שכדאי לקחת בחשבון, גם מהצד של העובדים עצמם.

אלה אנשי מקצוע, למה הם זקוקים להדרכה נוספת? מיהם אנשי המקצוע? הם לא מתוך העדה ולכן הם צריכים את ההדרכה? אולי צריך יותר אנשים מתוך העדה?

אני אסביר. אנשי המקצוע שנחקרו בראיונות האלה הם עובדים בקידום נוער, מדריכי קידום נוער, עובדים סוציאליים שמטפלים בנערות במצוקה וקציני מבחן לנוער שמטפלים בנוער עבריין. הם אמרו לנו שכאשר מגיע אליהם נוער אתיופי לטיפול הם מרגישים שהם לא מבינים אותו.

כי הם לא מכירים את התרבות?

הם לא מכירים את התרבות, הם לא מכירים את המנטליות, על כן הם לא מצליחים להביא אותם למקום של שיקום על מנת לצאת מהמצב. לכן הם מבקשים שנדריך אותם כיצד לעבוד עם הנוער הזה. לכן הכיוון שעלה הוא שבין היתר חשוב מאוד השילוב של עובדים יוצאי אתיופיה במערכות האלה. היו מערכות שאמרו: "אין לנו עובדים".

נקודה אחרת שעלתה היא שבתוכניות שמופעלות יש לשים דגש על נושא השורשים. בני נוער אמרו: "אנחנו תלושים. אנחנו לא בעבר ולא בהווה ומאוד מבולבלים מהמצב". נושא הזהות שלהם הוא מאוד בעייתי ועל כן הוא מביא אותם למקומות של סמים ואלכוהול, כמו שראינו כאן, כי זה מקום שנוח לברוח אליו.

ישנו גם הנושא של צבע העור. לא מדברים על זה, אנחנו לוקחים זאת כמובן מאליו, אבל בני הנוער חשים שצבע העור שלהם מהווה מכשול להשתלבות שלהם בחברה. על כן אנו צריכים לעבוד על הנושא הזה כדי לגרום להם להתגאות ולדעת איך להתמודד עם הדברים האלה. הם חשים שהחברה, בגלל צבע העור שלהם, שמה אותם כבר במקום נמוך.

דברים נוספים שעלו - הניכור שלהם עם ההורים: "יש לנו חוסר תקשורת עם ההורים שלנו. הם לא מבינים אותנו, אנחנו לא מבינים אותם ועל כן אנו חיים בניכור ולכן אנחנו מעדיפים לחיות ברחוב ולא בתוך הבית".

אסתפק בדברים האלה כי הדברים האחרים כבר עלו כאן. יחד עם זאת, אני רוצה להצביע על כמה פעולות שכבר נעשות שיכולות לתת תשובות לדברים שעלו כאן. אחד הדברים זו תוכנית רשת ביטחון, שחלק גדול מהיישובים כאן שותפים לה, תוכנית של מודל עירוני בטיפול מערכתי בבני נוער שלא הצליחה להתרומם מארבעת היישובים בהם היא פעלה מחוסר משאבים.

יש פה נציגים של תוכנית רשת הביטחון?

אני מייצג אותה.

ישנה גם הבעיה המשפטית.

התכנית מצליחה במידה רבה לפרוס רשת ביטחון מתחת לכל בני הנוער יוצאי אתיופיה בסיכון. כפי שאמרנו, לבנות מודל עירוני כדי לתת מענה לכל אחד מבני הנוער.

אלה משפטים מאוד כלליים. "נותנת רשת ביטחון", "יוצרת כלים". תרגם את זה למה זה עושה, מי מממן, איפה הדברים נעשים. תסביר את זה בבקשה.

התוכנית פעלה בארבעה יישובים - באר שבע, רחובות, רמלה וחדרה.

במימון מי?

זה היה במימון של מספר גורמים - עמותת אשלים, עמותת על"ם, הג'וינט ועוד כמה משרדי ממשלה.

תגיד משרד הקליטה.

גם חינוך וגם רווחה.

ניתן את הקרדיטים לכולם, בואו נמשיך הלאה.

בשורה התחתונה, נוצר שולחן עבודה עירוני משותף ויותר אין טיפול נפרד - קידום נוער בנפרד, נערה במצוקה בנפרד, הגורמים הוולונטריים בנפרד והמשטרה בנפרד - אלא כולם כתוכנית עירונית עם מאגר נתונים על כלל בני הנוער ביישוב.

זה כולל כסף מהפדרציות בחו"ל?

בארבעת היישובים הספציפיים זה לא כלל כסף מהפדרציות.

אבל הכסף של הג'וינט בא מהפדרציות, לא?

הכסף מהג'וינט לא בא מהפדרציה, הוא בא מהג'וינט. זו לא המסגרת של הפדרציה. הכסף שלכם, של הסוכנות, בא מהפדרציה.

בואו נעזוב את הכסף ונדבר על הדברים החשובים. מה שעשה שולחן העבודה הוא שנוצר מצב שנעשה איתור פרטני של כל בני הנוער, נעשה אפיון מה מצב הנוער והוא קיבל טיפול ומענה על ידי אחד הגופים שישבו לשולחן.

אם הבנתי אותך נכון, מה שאתה בעצם אומר לנו כאן הוא שזה דגם מוצלח שבעצם עונה קצת למה שהוצע לנו כאן ושצריך פשוט לשאוף להכפיל אותו ולעשות אותו יעיל גם במקומות אחרים. הבנתי אותך נכון?

אמת.

חשוב לציין שבחדרה המודל הזה עבר גם לילדים לא יוצאי אתיופיה ויש לו קשיים משפטיים. זו בעיה שצריך להתייחס אליה. איגום שמות בין שירותים שונים זו בעיה משפטית. אבל בעקרון זו תוכנית מאוד חשובה והיא מודל לעבודה של התגייסות סביב הצרכים של בני הנוער שם ולא תוכניות.

שוב ושוב אנחנו שומעים על עבודה עם העולים, על העולים, עם ההורים, על ההורים, והטענה שלי הייתה שצריך לשנות בתוך המערכות. איפה שהילדים לא יכולים לא לבוא, כמו במערכת החינוך, אי אפשר לראות שהם מצביעים ברגליים, אבל כשהם לא מגיעים לרשות למלחמה בסמים צריך לשנות משהו באופן בו מתייחסים לעולים, באופן שבו תופסים מהם העולים ובאופן שבו מערכת החינוך תוספת את ההורים. צריך לעבוד על המערכות. לא שלא צריך לעבוד בצד השני, אני מברכת על כך.

עד שנעבוד על המערכות יעלו ממדי הפשיעה.

אני רק טוענת שכל עוד כל העבודה נעשית מחוץ לבית הספר ולא על המורים, איך הם צריכים להתייחס להורים ואיך צריך להיראות בית ספר כשיש בו עולים, תסתכלו על בתי ספר - בתי ספר על אחוזים עצומים של עולים נראים בדיוק כמו בתי ספר שאין בהם יותר משני עולים או בכלל. תסתכלו באיזו מידה הרשות למלחמה בסמים או כל רשות שעושה תוכניות לגמילה וכו' השתנתה. היא עצמה, המראה שלנו, החומרים שלה, מה שהאנשים יודעים וחושבים, העובדים. לא רק על העולים ואל העולים, זו הנקודה המרכזית שאני מבקשת לטעון. המערכות הנוספות הן מבורכות אבל בלי עבודה על אלה שביום-יום נפגשים וחיים עם זה ומתייחסים להורים כדור המדבר וכמישהו שצריך להפסיק להזיק לילדים ו"אנחנו נעשה יותר טוב לילדים", אם בתי הספר וכל הרשויות שעובדות עם עולים לא ישנו את התפיסות וההבנה שלהם כל השאר יהיה חטוטרת. סליחה, אבל אני מאוד פסימית. היכולת עם כל התוכניות היפות לעשות הכל מחוץ למערכת החינוך ומחוץ למערכות הרגילות היא קטנה יחסית.

שמי טקלה מקונן, אני מנכ"ל עמותת פידל. בעבר ניהלתי מרכז קשב בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. הבאתי איתי בחור ששוקם על ידי המרכז, אני מקווה שגם הוא יציג את הפן שלו.

הנושא הוא שינוי בתפיסה. אני חושב שהמערכות צריכות להסתכל בעצמן איך הן צריכות לקלטות את העולים. מצד שני, אנחנו, ציבור המקלטים, צריכים להבין את המצב. ברגע שלא נעבוד על שתי המערכות האלו כל התוכניות לא יעזרו. הפער התרבותי גורם לקונפליקט, את התפיסה הזו צריכים לשנות. איך משנים את התפיסה הזו? אני חושב שד"ר ריטה סבר ענתה על כך - בנושא של גישור בתרבות. זה הנושא המרכזי, גישור בין תרבותי הוא מאוד חשוב. חשוב שיהיו מגשרים חינוכיים-חברתיים בתוך המערכות. אנחנו, עמותת פידל, מכשירים את המגשרים ומשלבים אותם ביחד עם משרד החינוך לתוך המערכות.

מה קורה עם המגשרים של קרן קרב?

חלק מהפורום שלנו צריך לטפל בזה.

וכל זה בלי תקנים.

אין תקנים. העמותה מכשירה מכספי התרומות, עד היום הכשירה כ-70 מגשרים. את החלק הגדול של המגשרים אנחנו עדיין מממנים. בזמן הקרוב, מחוסר תקציב, אנחנו עומדים לפטר את המגשרים. חבל שיקרה דבר כזה.

לא דובר על נושא האבות. בתרבות האתיופית כבוד האב הוא דבר מרכזי. אף גורם לא טיפל בנושא האבות, לא נעשו שום קבוצות הורים והעשרת אבות על מנת להחזיר את כבודם של האבות ולחזק אותם. בכל משרד שהלכו אליו האבות הם פגשו במערכות עובדות סוציאליות ומורות נשים. כבודם נפגע, צריך להחזיר את כבוד האב בחזרה.

גם אין גורם מרכזי בלתי פורמלי שמטפל בנוער מנותק יוצא אתיופיה.

אם זה בלתי פורמלי הוא לא יכול להיות גורם מרכזי. צריך להיות גורם ממלכתי.

בוודאי. דיברתי על המניע. אך מה קורה לאלו שכבר נשרו? לאלו אין מרכזים טיפוליים ממשיים. אני יכול לתת דוגמה - למה התחנה המרכזית היא מוקד לבני נוער? קודם כל כי זה מקום בלתי פורמלי. במפגשים במקומות הבלתי פורמליים עולים הדברים האמיתיים. שם הם מרגישים בטוחים, הם מרגישים כמו בבית והדברים עולים משם. לאט-לאט אנחנו משלבים אותם במערכות פורמליות, אבל קודם כל צריך לתת להם את הבמה. אם היו מקומות בלתי פורמליים כאלו בתוך הקהילה, מועדונים קהילתיים בתוך הקהילה, שבני נוער יבואו אליהם ושם ישבו וידברו איתם, משם היינו יכולים להציל הרבה בני נוער. המון בני נוער מסתובבים בשכונה, אנחנו יודעים את זה. גם אלה שנמצאים בתוך המערכת - שעות הפנאי שלהם לא מנוצלות כראוי וזה גורם לפשיעה.

לנושא הזהות שעלה פה כמה פעמים - גם במחקר שעשיתי נמצא שאותם בני נוער שמרגישים שהם ישראלים או התרבות המשזרת ישראלים ואתיופים, לא התקרבו, לפחות לפי המחקר הזה, לא לסמים ולא לאלכוהול, אלא דווקא אלה שמרגישים דחויים ואז הם בעצם מתכנסים חזרה לתוך התרבות האתיופית.

אם הם היו מתכנסים בתוך התרבות האתיופית גופה לא היו צריכים ללכת לסמים.

הם נדחקים חזרה אל התרבות האתיופית כי התרבות הישראלית דוחה אותם. במחקר הזה 20% מהנחקרים מציינים שהם מרגישים עדיין דחויים. אמנם זה שיפור לעומת מחקר קודם אבל אי אפשר לשכוח שזה עדיין 20%. אלה שנדחקו חזרה לתרבות האתיופית או אלה שמרגישים שהם לא כאן ולא כאן, אלה נטו יותר לפנות לסמים.

אני חושב שאנו רואים בקליטה של יהודי אתיופיה, לצערי, חזרה ברמה מסוימת על הקליטה של יהדות צפון אפריקה בשנות ה-50. גם במאפיינים של התרבות של הנקלטים וגם בדרך הטיפול בהם. גם אלה וגם אלה, כפי שצוין קודם, הגיעו בעיקר לפריפריה, לשכונות של עוני בדור שני ושלישי. אגב, מסמך האב של משרד הקליטה דיבר אחרת לגמרי ממה שקרה בפועל. בעצם אנחנו מנציחים את הבעיה. מ-94' נתוני משטרת ישראל מראים על התחלה ועלייה בשיעורי העבריינות של בני הנוער. לצערי, גם אם היו התרעות בדרך, בעצם זה לא עניין. אני אומר את זה וזו אמירה חמורה.

אני רוצה לפנות לגופים הלא פורמליים שמטפלים בנושא. אני מבינה שיש פה נציגות של הצופים.

שמי דניאל מסו, אני אחראי על יוצאי אתיופיה בתנועת הצופים. אם ההימצאות שלי היום בתנועת הצופים היא רלוונטית, היא מהמקום הזה שתנועת הצופים אמרה: "אני לא מבינה בעניין יוצאי אתיופיה ואני רוצה לעשות משהו. בואו, תנו לי מישהו שיכול להבין יותר ממני שיעזור לי". אני חושב שזו אחת ההתעלויות של ארגון, קל וחומר כשמדובר בארגון חברתי, שהבין את המקום שלו ואת הפונקציה שלו בשינויים שהוא עשה.

דבר נוסף הוא נושא הדת. לא יעזור בית דין, הורים שעלו, מעל גיל 40 לפחות לפי הערכה גסה שלי, לא משנה מה יהיה - בשבת אתה לא תעשה כלום, או ביום שישי מהשעה 12 לא תעשה כלום. אתה יכול להפעיל תוכנית לא מחללת שבת, אתה תפוס בתוך הקונספציה הזו שההורים האלה לא יתנו לילדים שלהם לצאת מהבית בימי שישי או יסכימו לפעילות שמחללת שבת. אני נותן את הדוגמה הזאת מכיוון שתנועת הצופים, למרות שהיא בכלל תנועה חילונית, בהחלטה ביחס ליוצאי אתיופיה החליטה, גם בשבטים הטרוגניים, שאין פעילות בשבת.

אז מתי יש פעילות?

בימים אחרים - שלישי, חמישי, שני. מתי שלילדים יש זמן פנוי.

אתה יכול לתת לנו איזשהו מושג לגבי כמה נערים אתיופים?

היום כ-1,400 יוצאי אתיופיה מדריכים בתנועת הצופים. השנה, מספטמבר 2003, יצאו כ-13 חברים מהקהילה לשנת שירות. אני חושב שזו המסגרת החברתית הבלתי פורמלית הראשונה. אנחנו השקענו בהם 4 שעות בשבוע, צריך להבין. אנחנו לא בית ספר שיש לנו אותם מהבוקר עד הצוהריים. אנחנו השקענו 4 שעות בשבוע, שעתיים-שעתיים. הפעמיים האלה בשבוע השפיעו על הילד הזה בתהליך החיברות שלו וברצון שלו לתרום לחברה הישראלית והוא יצא לשנה שלמה שהוא מקדיש חלק מהזמן שלו לקהילה שלו. מדובר בשנת שירות של תנועת הצופים, זה לא קשור לשירות לאומי. מדובר בשנה שהילד חותם שהוא הולך לעשות למען הקהילה. יש לנו גרעין נוסף שהוצאנו, שנקרא "ביחד", יוצאים חבר'ה משבט יובל ומודיעין, חבר'ה שבחיים שלהם לא ראו אתיופים, עם 8 חבר'ה מרמלה - הם גרים בדירה אחת בחדרה ומלמדים בבתי ספר, לא רק אתיופים. זו בחירה שלהם. נמצאת פה רחל, היא עושה שנת שירות בנתניה. מסיבה אחת נכנסנו לנתניה - בגלל כתבה שהיתה בנתניה בשנה שעברה, על שכונת ותיקים. אנחנו יושבים בתוך הבניין עצמו, יש שם כחמישה בניינים שכולם שם יוצאי אתיופיה. יש עלינו המון ביקורת למה אנחנו פותחים שבטים רק לאתיופים, ואני אומר: חבר'ה, התעוררו! אם יש פה שכונה ש-90% ממנה יוצאי אתיופיה אז מה, אני אשב ואאשים את מדינת ישראל למה היא שמה אותי פה? אני לא פותח שם שבט צופים. זה הכלי הנכון, שהילד הזה בשנת שירות יתרום לחברה הישראלית. אנחנו חושבים שזו הדרך הנכונה לעשות את זה. יש למערכת איזושהי מחשבה ש"אנחנו יודעים מה הם, האתיופים, צריכים" ומנחילים את זה הלאה למטה וכשזה לא עובד הם לא תופסים, לא מבינים ומאשימים את יוצאי אתיופיה. אני חושב שממסגרת הפעילות שלנו יש הרבה מה ללמוד. אני מזמין את כולם, אני חושב שהנושא הזה של חינוך בלתי פורמלי ושל תנועות נוער הוא חשוב. הבאתי לכאן דוגמאות חיות, כגון יוצא אתיופיה בשם יניב שעושה שנת שירות כי הוא בחר לעשות את זה, והוא מהנהגת ירושלים בכלל. אני חושב שצריך ללכת על הנושא של תנועות נוער.

שמי אורנית אורפז, יו"ר צופי שבא בצופים. אנחנו מדברים בהצלחות. לאיפה שנכנסה תנועת הצופים, לשכונות שנכנסנו, הילדים באו לצופים ואנחנו רואים גם פעילות חיובית של הילדים, אין סמים, אין אלכוהול, אין הסתובבות ואין שוטטות. יש להם בהחלט הכוונה חיובית למה שהם יכולים לעשות עם עצמם, וכמובן ששנת השירות זו גולת הכותרת, היהלום שבכתר. מה שחשוב להגיד פה זה שהרשויות המקומיות, לדעתי, לא מספיק משתפות אתנו פעולה ולא מספיק משתמשות בנו. אפילו משרד החינוך היה יכול לעשות בנו שימוש נוסף.

הילדים של שנת השירות הם ילדים שמסתובבים במשך היום, בזמנם הפנוי, הם לא עולים עוד כסף, אפשר להשתמש בהם לכל מטרה.

כולל שיעורי עזר ומועדוניות.

בוודאי, לכל דבר. זה כבר עובד. הילדים בשנת השירות, כשהם נמצאים בקהילות הם נותנים את זמן שעות הבוקר לבתי הספר, לקשישים, לגני ילדים ולדברים נוספים בקהילה, אך אני חושבת שאפשר להשתמש בהם יותר.

צריך לציין שזה עולה כסף לרשות המקומית.

יש דבר שלא עולה כסף?

לא עולה יותר כסף להשתמש בילדים האלה גם בשעות הבוקר. הם בלאו הכי שם, בלאו הכי עולים כסף, בלאו הכי נמצאים. להשתמש בהם בכל שעות היום לא עולה לנו כסף, זה רק ניצול נכון של המשאבים.

וכמו שנאמר, גם לטפל בסמים עולה כסף.

אם בודקים כמה עולה כל דבר, אם רשות מקומית משתתפת בדיור של קומונה כזו של שנת שירות ותומכת במשהו בקומונה, אני חושבת שזה חוסר הרבה מאוד כסף שהולך לדברים אחרים, אם רק נמצא יותר אוזן קשבת ברשויות המקומיות, ואנחנו באמת מחזרים על הפתחים של ראשי העיריות וראשי מחלקת חינוך, אומרים להם שכדאי להם ואולי בכל זאת וכו'. ככל שיהיו לנו יותר משאבים נפתח יותר שבטים של צופים ביותר שכונות של יוצאי אתיופיה ואני חושבת שנפתור בכך הרבה מאוד בעיות. ההצלחה מוכחת.

אני רוצה לחזק את מה שנאמר פה קודם. אני מכיר מקרוב את הפעילות הזו של תנועת הצופים וזה דבר ענק. אני בהחלט חושב שצריכים לנצל את הנכונות שלהם הרבה יותר.

יש פה חוקרים נכבדים וגם נציגים של הרבה עמותות. לכל אחד הדעה, הקרדיט והגישות שלו לנושא, אך אני רוצה לומר שבהרבה מאוד מהפעולות של העמותות השונות, שהפעילות שלהן יקרה מפז ואני חס ושלום לא מזלזל בה, הממשלה כמעט בכל דבר שותפה ונותנת את העדיפות שלה במיליונים על גבי מיליונים בכספים שאין לה. צריך להדגיש את הדבר הזה, שיתקבל האיזון המתאים גם בחדר הזה. דפני מושיוב דיברה פה על הצורך באיגום והכל נכון, אבל היא שותפה באותם מאמצים והצלחות שיש לנו בשנים האחרונות לאיגומים. פרויקט מסיכון לסיכוי, שחלק ממנו עוסק בענייני סמים ואלכוהול, הוא פרויקט נספח למשרדי ממשלה ולג'וינט.

בארבעה יישובים.

בארבעה יישובים. מסך קליטה שהוקם עכשיו בכמה מיליונים טובים על ידי הג'וינט ועל ידי משרדי ממשלה הוא גוף בין משרדי שכל כולו נועד לתאם, לאגם ולייעל את פעילות הממשלה עם עמותות שונות ולצאת החוצה עם פנים אחדות ולא עם אלף ואחד גורמים שנכנסים לרשות. הפרוייקט הלאומי ששלמה מולה דיבר עליו, גם בו הממשלה חברה ב-50%, בהרבה מיליונים. גם בדבר הזה ישנו איגום משאבים ותיאום בין הסוכנות לממשלה ולעמותות השונות.

אם הכל כל כך נפלא, למה בכל זאת יש בעיה?

לא אמרתי שהכל נפלא. יש הרבה בעיות והוועדה בצדק דנה בהן. אני רוצה לומר באופן כללי שלמרות שצריכים איגומים וייעולים הדברים גם מתבצעים בחלק מהמקרים בשטח וצריך להגיד את זה.

דובר פה מצד אחד על שינוי פני המערכת בעבודה עם הורים. שמואל ילמה הציג פה דברים שאמרו החברים מהעדה עצמה, שביקשו שנעבוד עם ההורים שלהם, ובצדק. אני רוצה לומר פה שלפחות בהקשר של משרד החינוך, גם אם לא בנושא הישיר של סמים ואלכוהול, ישנה פעולה מאוד רחבה עם ההורים בכל הגילאים, החל בגיל הרך ב-6,000 ו-7,000 משפחות עם ההורים והילדים יחד, המשך בתוך בתי הספר, המשך במגשרים, שאמנם דיבר קודם ידיד טקלה מקונן על הבעיה שיש לעמותת פידל שהתרומות שהשיגה לא מספיקות - לא שמשרד החינוך קיצץ אגורה מתקציבי המגשרים אלא להפך, מחר בבוקר ניפגש איתם על מנת להוסיף עוד למרות שאין לו מאיפה - ובאמצעות משרד ההיגוי, שהוא חלק ממשרד החינוך, מועסקים מתקציבי משרד החינוך כ-100 מגשרים, יחד עם התמיכה של משדר הקליטה להחזיק את דמי המחייה שלהם בהיותם בקורסים. כלומר, כל פרוייקט המגשרים ודברים אחרים שמוצגים פה הם בהחלט חלק מהפעילות שלנו גם עם ההורים וגם עם החינוך של הקהילה והמשפחה.

אף אחד לא בא הנה להתקיף. אנחנו מנסים לראות, למרות שיש מאמצים, מה בכל זאת לקוי. המשהו הלקוי הזה נותן את אותותיו. כל הכוונה פה היא לראות איך משנים קצת גישה, איך משתפים קצת יותר את ההורים ואיך משתפים את כל הגופים הוולונטריים, כולל הצופים ואחרים שעושים עבודה טובה בשטח. לכן אני מבקשת ממך שתכין לנו סקירה של כל מה שאתם משקיעים בנושא.

בשמחה רבה.

תכין לנו סקירה על משרדי הממשלה, במה הם משקיעים, כמה הם משקיעים וכו', כי יש לקבל תמונה כוללת.

שמי רחל, אני במקור מיבנה ועושה עכשיו שנת שירות בנתניה. אני רוצה לספר לכם על שנת השירות שאני עושה, אני לא חושבת שאתם מבינים עד כמה זה באמת חשוב. לפני כ-4 שנים הצטרפתי לצופים. קומונה של 6 אנשים הגיעה ליבנה ופתחו שבט בשכונה. מעולם לא הוגדרתי כילדה בעייתית, הייתי תלמידה מאוד טובה בבית הספר, נולדתי בארץ, אני צברית, אך עם כל זה תמיד היה משהו שהזכיר לי שאני אתיופית. מאז שנכנסתי לתנועה עברתי את קורס ההדרכה, התחלתי להדריך בכיתה י"א, הדרכתי כל קבוצה שהייתה לי, הייתה קבוצה שרובה בנות לא אתיופיות, אחר כך נשלחתי מטעם תנועת הצופים לשלושה חודשים להדריך בארצות הברית. היו אז בעיות של מימון לתנועה. אחר כך חזרתי, המשכתי בתנועה ואז החלטתי לצאת לשנת שירות. אני החלטתי לצאת לשנת שירות עוד בכיתה י', בפעם הראשונה שפגשתי קומונה כזו. החשיבות של זה מבחינתי, כשמגיעים 6 חבר'ה לשכונה של יוצאי אתיופיה, שהיא בדרך כלל שכונה מצוקתית, היא קודם כל לתת מודל חיקוי שונה לילדים. אני תמיד הסתכלתי על בני הדודים שלי ועל השכנים שלי כמודל לחיקוי והם לא היו מודל חיקוי הכי טוב. תמיד שאפתי להגיע אליהם ולא משנה כמה המקום שלהם לא היה חיובי. ברגע שהגיעה הקומונה הזו הם הפכו למודל לחיקוי, אנחנו התחלנו להתחקות אחריהם, אחר כך ילדים מהשכונה התחקו אחרינו ועכשיו כבר יש שרשרת של ילדים ביבנה שרוצים לצאת לשנת שירות ולתרום לחברה.

לגבי שכונת ותיקים בנתניה - כל מיני ארגונים החליטו להגיע לשכונה הזאת ורצו להפעיל כל מיני פרוייקטים בשכונה.

שכונת ותיקים הולכת להיות 90% יוצאי אתיופיה בימים הקרובים מאוד.

יש משפחות שנמצאות 20 שנה בשכונה וכל שנה ממשיכים להביא עולים חדשים. מנסים לטפל בכולם באותה שיטה ובאמת שזה לא ריאלי, לפי דעתי. אופן הטיפול צריך להיות שונה עם אנשים שהגיעו לפני 10 שנים ועם אנשים שהגיעו לפני שנה. כל מיני פרוייקטים רוצים להגיע לשכונה על מנת לשקם ולעזור, אך אין תיאום בין כל הפרוייקטים האלה ויש מקרים בהם שלושה פרוייקטים מופעלים באותו יום ובאותה שעה בדיוק לאותה שכבת גיל ונוצר מצב שהילדים צריכים להחליט לאן הם רוצים ללכת - אם למחשבים, לחוות ליטופים או לצופים.

תודה רבה. אני מבקשת להביע המון הערכה, גם למה שהפכת וגם למה שאת עושה ולאחל לך הצלחה. הלוואי על כולנו יותר כמוך.

שמי בני, בעבר גרת באשקלון והשתמשתי בסמים קשים במשך 8 שנים. לא היה לי למי לפנות ולא ידעתי לאן לפנות כדי לקבל עזרה וכדי ללכת לגמילה.

רצית?

רציתי ולא היה לי למי לפנות. הקשר היחיד שהיה לי זה מרכז גמילה לנוער יוצאי אתיופיה בתחנה המרכזית והם ליוו אותי במשך 4 שנים. מי ששילם לי על הגמילה בפעם הראשונה היה סתם בנאדם מהרחוב - סדרן מוניות בתחנה המרכזית בשם אשר. הוא בא אליי כמו מלאך, שאל אם אני רוצה להיגמל ולקח אותי, שילם לי כסף, חצי בדולרים וחצי בכסף ישראלי, מה שהיה נתן להם על השולחן, נשארתי שם והמשכתי לשלם מהקצבה שקיבלתי מביטוח לאומי. נשארתי שם, זה היה הבית שלי, ושם התנקיתי במשך 3 חודשים. היום אני נקי שנתיים וחודש.

מה אתה עושה?

אני מנסה לעבוד בכל מיני עבודות, בעיקר במסעדות. בעזרת עמותת פידל אני לומד עכשיו להיות מדריך חדרי כושר. יש בעיה שבני הנוער שנופלים לסמים ולאלכוהול, אין להם למי לפנות, אין להם גוף מיוחד שהם יכולים לפנות אליו או שיכול לעזור להם ולממן להם את הגמילה. זה חלק מהבעיה. ההורים לא יכולים לשלם להם 3-4 אלף שקל לחודש או אלפיים שקל לשבועיים, מאיפה הם יביאו את הכסף? אותי כנראה אלוהים אוהב ובפוקס מצאתי בנאדם שעזר לי והמשכתי שם. אפשר להדריך בני נוער כמוני, להסתובב ולהרצות לצעירים על סמים, להסביר להם שגם אני הייתי ככה וככה, לספר להם את הסיפורים ואולי הם ימשיכו בדרך שלנו.

מה שכל אחד תורם זו תרומה נכבדה וזה מאוד עוזר, אך מה שמקשה בעבודה ובהצלחתה הוא הביטול אחד של השני, זה הכי בעייתי. גם כשעובדים כולנו צריך להמשיך ממה שאחד עושה, לא לבטל. למשל, אם אנו רואים שתנועת הצופים עושה עבודה נפלאה ויש חוגים אחרים שעושים את זה אנחנו יודעים שכל הפעילויות האלה לא מכסות את כל שעות הפנאי של התלמידים. הקושי הגדול הוא שעות הפנאי של הילדים. גם ההורים, כמה שנעזור להם להיות סמכותיים, לא יכולים לענות על הצרכים של התלמידים. כל שעות הפנאי האלה בשכונת המצוקה הן בעייתיות. יש רעיון של פתיחת מועדונים שכונתיים חינוכיים והעשרתיים שצריך לקדם ולהרחיב. גם פעילויות של תנועות שונות יכולות להתקיים שם. אומרים שחלק מהתלמידים שנושרים הם תלמידים שיש להם קשיי למידה, אפשר לתת יותר העשרה גם במיומנויות למידה. יש כ-40 מגשרים חינוכיים חברתיים שעובדים באמצעותנו בגישור בין-תרבותי, עובדים עם הצוות החינוכי ועם ההורים. לפעמים יש גורמים מתערבים שיודעים שהמגשר בקשר הדוק עם ההורים, עושה פרוייקט מיוחד ומזמין את ההורים. אני מציעה לכבד גם את הגורמים האחרים, לשתף פעולה ולאגם את המשאבים להצלחת העבודה שלנו.

שמי אמונה לנדאי, אני מעמותת על"ם - עמותה שעובדת עם נוער בסיכון ובמצוקה. אנו עובדים היום עם בערך אלפיים בני נוער יוצאי אתיופיה. נמצא כאן שאול צגהון, רכז ניידת שעובד בקרית משה ברחובות, אני חושבת שכדאי שתשמעו מה שיש לו להגיד.

ממה ששמעתי כל אחד מצדיק את העבודה שלו ואף אחד לא מבקר את העבודה שלו. יש בעיה בביקורת, אין מבקרים קיצוניים על גופים שמחזיקים כסף. אני חוצפן ואין לי בעיה עם זה. אם היו אוספים את כל הכסף של כל הגופים שמחזיקים בו כל משפחה הייתה יושבת ולא הייתה צריכה בכלל לעבוד.

לא לעבוד זו גם בעיה.

המצב הוא שיש כסף אבל כל אחד מחזיק אותו כל כך טוב בארנק ולא משחרר. וזה לא עניין של פיתוח, הנוער יודע מה הוא רוצה, אף פעם לא שואלים אותו. ולא רק את הנוער, גם את ההורים לא שואלים. כולם יודעים מה הם צריכים.

כולכם דיברתם על הצורך בטיפול בהורים וזה נכון. זה טוב מאוד שעכשיו אנחנו מתעוררים לחזור לטיפול עם ההורים. בעבר זה הלך בכוונה מאוד טובה לכיוון הילדים, אך הזניחו את ההורים וטוב שחוזרים לזה. משרד הקליטה עם כל הגופים שנמצאים פה - הן העמותות והן משרדי הממשלה - כבר חזרנו לנושא האבות והאמהות. בשלוש השנים האחרונות פתחנו מוקדים בעשרה יישובים עתירי עולים ובניגוד למה שנאמר כאן הפעילות שם נעשית בשיתוף מלא של הקהילה מבני העדה שיושבים שם. כל ההחלטות לגבי איזה פרוייקטים להכניס לשם הן בשיתוף עם בני העדה והארגונים הסובבים.

לא בושה להגיד שהסיוע שאנחנו מקבלים גם מגיע מצד הממשלה.

אין צורך לפרט, כבר שמענו את זה.

בהקשר לדבריו של בני - בשנת 91'-92' אנחנו, באחת העמותות שהייתה בבאר שבע, לקחנו שבעה משתמשים בסמים וייצגנו אותם בפני שופט הנוער. הצלחנו עם חמישה שיצאו נקיים והם היום עובדים. השניים האחרים, לצערי הרב, הם היום הבוסים הכי גדולים בעניין הזה. יש הצלחות, אני חושב שהכיוון שבני תיאר יכול להביא לפתרון לאותם אנשים שנמצאים כרגע במצב הזה על ידי טיפול נקודתי.

תודה. נשמע את נציג השלטון המקומי ואחר כך את נציגת המשטרה.

אני גם מייצג את השלטון המקומי וגם ראש מינהל שכונות ועולים בחדרה. הדיון כל כך מרתק ומעניין, אולי לא צריך חברי כנסת, אפשר לזמן יום עיון בנושא הזה שבו כולם ידברו, כי לאנשים יש מה לומר, הזמן קצר והרעיונות חשובים לנו. יש המון כישלונות אבל יש גם הרבה הצלחות. צריך להצלחות לעשות מעין ועדת ביקורת, לעצור רגע ולראות מה עשינו ומה לא עשינו, איפה שמנו את המשאבים ואיפה פחות שמנו את המשאבים. למרות המצב הקשה של כל הרשויות אנחנו בחדרה פתחנו את דלתנו והכנסנו דברים לצופים, לנוער העובד והלומד ותנועת בני עקיבא. אנחנו בעד הדבר הזה וחשוב שכל ראש ראשות שיש בה עולים יבין שצריך לעמוד בסדר העדיפות של הדברים שלו להוביל את המהלך הזה. אם ראש ראשות לא פועל כך יש לנו כישלונות באותן ערים. צריך לעודד את ראשי הרשויות, אם זה על ידי חברי הכנסת או ועדת הכנסת, לעטוף את זה בסוכרייה, להגיד לראשי הערים שאם יצליחו להוביל במהלך השנה פרוייקט מסוים הכנסת, המדינה והממשלה תעניק לכם מענק לטובת העניין. אין את זה, אין מנגנון שמעודד ראשי רשויות. אז מה אומר ראש ראשות? "אין לי כסף, אין לי כסף", והאתיופים הם בסדר העדיפות האחרון שלו כי יש לו בעיות תשתית שכולם רואים, בעיות של ביוב, של גינון וכד'.

הדברים נאמרו פה, כל אחד מתוך הבטן שלו והעשייה שהוא עושה ביומיום. הכסף שהולך לועדות אחרות או ליוזמות אחרות צריך להגיע לדברים האלה. יש לנו דברים יפהפיים כמו הבחורה מהצופים שדיברה כאן בהרבה ערים בארץ. לדוגמה, מועדון מקסם שהוקם על ידי הפעילים עצמם, הורים עם ילדים. באים למועדונים הללו היום סדר גודל של 700 איש, למועדונים שהם הקימו בעצמם. מה שמשרדי הממשלה חברו אליהם, אם זה קרנות, אם זה משרד החינוך ואם זה משרד הקליטה שמוביל בגדול את הדברים הללו, צריך לראות על מה מדובר. מדובר על ילדים שבשעה שתיים אין להם מה לעשות והם מסתובבים ופותחים להם תיק במשטרה בגלל שנכנסו לשוק לגנוב אוכל או לגנוב ממתקים או לגנוב דברים, ואף אחד לא מודע לזה. הבחור ציין שיש מקרים שקידום נוער לא מטפל וזה נכון, יש ילדים שנופלים בין הכיסאות - הם לא מתאימים לקידום נוער בגיל הזה ולא מתגייסים לצבא בגיל הזה והם נשארים בתוך השכונה והופכים להיות מקדמי המכירות של הסמים, האלכוהול והפשע, ואף אחד לא נותן את הדעת. הרשות לא מסוגלת, הרשויות נמצאות במצב קשה. אני קורא לך כיו"ר הוועדה לעשות יום עיון, להביא את האנשים ולתת להם לומר את הדברים כדי שנוכל להניע את הדברים הללו. זה יישמע בכלי התקשורת ובעיתונות ויבינו שיש מצוקה גדולה ולא נתפאר באיזה הצלחה קטנה שיש ונעשה מזה "וואו" גדול כמו שעכשיו אומרים שיש יציאה מהמיתון ועושים תקשורת כזו גדולה.

אני רוצה לתת את הדעת על נושא מיומנות כוח אדם מבחינת עבודה עם נוער יוצא אתיופיה. בשנה האחרונה פיתחנו השתלמות בנושא מגזרים מיוחדים ושינוי עמדות. מר דוד מהרט מרצה אצלנו. רחל אמרה כאן "אני עדיין אתיופית", רציתי להגיד לך שכל הישראלים אומרים: "אני עדיין מרוקאית", "אני עדיין עירקית" וכו'. אנחנו צריכים לשנות עמדות. זה לדעתי מאוד מאוד חשוב.

להפך, טוב שהיא תרגיש שהיא עדיין אתיופית, אבל בגאווה.

בדיוק. אחד הדברים שעלו אצלנו בקורסים זה שרוצים אינטגרציה ולא לשמור על הזהות. מה שאנחנו משתדלים בקורס זה כן לשמור על הזכות בגאווה, בדיוק כפי שאמרת. יש צורך לדווח על נתוני פשיעה?

נתוני הפשיעה מוכרים וידועים לנו. באנו לראות איך אנחנו מטפלים בעניין בצורה בין מערכתית. אנו סומכים על זה שגם המשטרה תשתף פעולה בטיפול הבין מערכתי הזה.

אנחנו חברים בכל הוועדות האלה. יש לנו 72 תחנות פרוסות בכל רחבי הארץ, כל קצין נוער או ראש חוליית נוער חבר בוועדת נוער ברשות המקומית.

אבקש הבהרה לגבי מימון של גמילה מסמים. חשוב לדעת ולראות מה ניתן לעשות כדי להביא את זה לידיעת ציבור רחב יותר.

בני דיבר על אותו סדרן מוניות שעזר לו. אני רוצה להבהיר - בנושא של נוער הרשות למלחמה בסמים מממנת במדינת ישראל את כל הנושא של טיפול בנוער. ראשית, לא צריך להגיע לגמילה. אם יש בעיה של סמים אצל בני נוער הם יכולים להגיע למקום אצלם ברשות המקומית, יש שם גם יחידה וגם מטפל בנוער. לגבי גמילה - זה משולם על ידי המדינה. כמו שאמרת, הביטוח הלאומי עובר ויש מקומות גמילה לבני נוער.

אבל זה לא מספיק כנראה.

זה מספיק, זה מכוסה. יש מקומות גמילה בירושלים, בקרית אונו ובמלכישוע. אין מחסור במיטות ואין בעיה להתקבל. רק צריך שתהיה המודעות.

עובדה היא שלא יודעים. אולי בנקודה הזאת צריך להיות איזשהו קמפיין שיביא למודעות, גם אם זה צריך להיות יום-יום ברדיו.

אני מייצג את קידום נוער. אנחנו עובדים ב-27 יישובים וכמעט כל העובדים הם בני העדה. לכן אני חושב שהנתון במחקר לא מציג נאמנה את המציאות בשטח. גם עם יוצאי חבר העמים וגם עם יוצאי אתיופיה עובדים בני העדה מול בני העדה ועם בני העדה, וזה כתפיסה מקצועית. הייחודיות של קידום נוער היא שהשירות מסוגל לתת לבני נוער נושרים או בסיכון סל שלם של שירותים. להבדיל מיישובים אחרים שמתמקדים בשירות ייחודי וספציפי, קידום נוער מסוגל לתת סל שירותים שלם שכולל גם השכלה, גם תוכניות חברתיות וגם בילוי בשעות הפנאי. יש פה יתרון יחסי עצום.

ומה עם דיור?

גם דיור. לא בצורה גורפת אבל אנחנו מציעים גם פתרונות דיור לנערים בורחים.

ואתם עובדים בשיתוף עם השלטון המקומי?

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם כל הגורמים. מתוך עיסוק בגורמים, בואו לא נשכח את התוצאות. עדיין נתוני המחקר מראים שיש אוכלוסייה של נושרים והיא הולכת וגדלה ומישהו צריך להיות שם כדי לטפל בנושרים, בואו לא נשכח את זה.

אני מדענית ראשית במשרד הקליטה מזה חודש וחצי. בנושא הנוער בסיכון והשימוש בסמים אני רוצה להזמין אתכם למשרד הקליטה, הפנים של משרד הקליטה לפי היעדים שהשרה הציבה הם לנוער. חשוב לנו לעבוד בשיתוף פעולה, במיוחד עם משרד החינוך, בפיקוח ובקרה משותפים. הרבה אנשים שנמצאים כאן מכירים אותי ואשמח אם נעבוד בשיתוף פעולה.

הייתי יכולה להביא להרבה מאוד החלטות כאן היום, אבל כיוון שאין חברי כנסת אחרים אני לא רוצה לקבל החלטות בשמם, למרות שברוב הוועדות כן מקבלים. לדעתי מה שנעשה כאן היום סביב השולחן הזה מאוד מועיל כי אנחנו מצד אחד מנסים להתמודד עם עצם הבעיות ומצד שני למצוא את הפתרונות. אני רוצה להציע כמה דברים ואעביר זאת לשאר חברי הכנסת. אני חושבת שנפעל לכך שתקום איזושהי יחידה בין משרדית שתיתן לנו דו"ח תוך חודש-חודש וחצי בכנסת מה בדיוק הולכים לעשות כדי להעצים את ההורים בכל התהליך הזה, כדי שיהיה טיפול בין מערכתי לא רק בעבודה בקרב בני הנוער אלא גם בהעצמת ההורים. אנחנו נמליץ לכל משרדי הממשלה, וודאי למשרד החינוך ולמשרד הקליטה, להגדיל את המשאבים לכל תנועות הנוער ולאפשר להן לעבוד. אני חושבת שחלק גדול מהעבודה הוא לא רק במסגרות החינוך אלא בעיקר במסגרות הלא פורמליות אחרי שעות הלימודים, כדי לא לתת לנוער להתגלגל ברחובות. גם בעניין הזה נצטרך להקים איזשהו צוות שנותן את התשובות, שמצב אחד עושה מיפוי של כל הגורמים שעוסקים במשאבים שלהם ומצד שני מנסה לראות איך אנחנו יכולים לאגם בצורה היעילה ביותר את המשאבים. נפנה גם למשרד הפנים ולמשרדים אחרים כדי לאפשר לרשויות המקומיות לפעול בצורה יותר טובה בכל התחומים שנוגעים לקליטת העלייה. אני חושבת שלפחות בכמה ערים התפתחו מודלים - שמעתי על רחובות, אני יודעת על חיפה ועכשיו אני שומעת גם על חדרה. מודלים שבהם כל הרשויות שעוסקות בקליטת העלייה, ובעיקר כל הרשויות שעוסקות בנוער עבריין, עובדות יחד. אני חושבת שהיום, במצב בו נמצאת המדינה, כשמצד אחד מקצצים תקציבים ומצד שני רואים שהבעיות רק תופחות על פנינו, עלינו לנסות לייעל ולהתגבר באיזשהו מקום על הכפילויות שקיימות. נאמר כאן בצדק שלפעמים באותו יום ובאותה שעה מגיעים שלושה ארגונים לאותם הילדים ומצד שני יש כל כך הרבה נוער שאנחנו לא מגיעים אליו ולא מצליחים לכסות אותו, אני בטוחה שבתיאום נכון של כל המערכות אפשר היה להגיע גם ליותר שיתוף פעולה, גם לכסות את השטח טוב יותר, גם לנצל את הרצון הטוב וגם לקחת את אותם ילדים ונצל את כישוריהם, את יכולתם ואת מסירותם להרבה יותר עבודה. אנחנו גם נעשה יום עיון. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:00