כנסת פתוחה

פרוטוקולים/מעמד הילד/7360



5
הוועדה לזכויות הילד
17.11.2003

פרוטוקולים/מעמד הילד/7360
ירושלים, ל' בחשון, תשס"ד
25 בנובמבר, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 25

מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום שני, כ"ב בחשוון התשס"ד, 17 בנובמבר 2003, שעה 09:45

ציון היום הבינלאומי לזכויות הילד
"ילדים בישראל – נכס או נטל"

חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר

שר הרווחה זבולון אורלב
חבר הכנסת אילן שלגי
חברת הכנסת אורית נוקד
השופטת סביונה רוטלוי
רונית תירוש - מנכ"לית משרד החינוך
שלמה שוהם - נציב הדורות הבאים
תמר גוז'נסקי - יו"ר המועצה המייעצת של אב"י –
האגודה הבינלאומית לזכויות הילד
תלמידים מבתי ספר שונים


מנחה: ציון זהבי

מרטין-רחל סעדה

הילה לוי








ציון היום הבינלאומי לזכויות הילד
"ילדים בישראל – נכס או נטל"

שר הרווחה, מר זבולון אורלב, השופטת סביונה רוטלוי, מנכ"לית משרד החינוך הגב' רונית תירוש, יושב-ראש המועצה המייעצת של אב"י, הגב' תמר גוז'נסקי, חברי כנסת, אישי ציבור, הורים ואחרונים חביבים – תלמידים מבתי ספר שונים בכל הארץ. הוועדה לזכויות הילד יזמה יוזמה ברוכה כדי לציין את היום הבינלאומי לזכויות הילד בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, שנציגתו בצוות ההיגוי היא הגברת טובה בן-ארי, הממונה על יישום חוק זכויות התלמיד וכן העמותה "עסקים למען ילדים בסיכון" והמחלקה לשירותים חברתיים במועצה האיזורית שומרון, שבמקרה זה אני מייצג אותה, עוזר יושב-ראש הוועדה יאיר אלדן ומי שריכזה את הוועדה, מנהלת הוועדה רחל סעדה.

נפתח בקטע נגינה בביצוע שישיית המתכת הקאמרית של הקונסרבטוריון העירוני למוסיקה בקריית ים, בניהולו של מוטי איינס ומדריך ההרכב רם נחום. הקונסרבטוריון מונה מעל ל-400 תלמידים והתזמורת הייצוגית יוצאת בקרוב למסע קונצרטים בקהילות היהודיות ברחבי ארצות-הברית זו הפעם השנייה. הם יפתחו בקטע שנקרא "אור וירושלים" בעיבודו של יוסף נשקס, בבקשה.

(קטע נגינה)

תודה רבה לשישיית המתכת. הזכות לחינוך היא זכות בסיסית המוכרת במדינות העולם ובישראל. ההכרה בה באה לידי ביטוי עוד בשחר הקמתה של המדינה וההכרזה על הקמת המדינה בחוקי החינוך הראשונים שנחקקו בסמוך להקמת המדינה. בצד הזכות לחינוך וכפן האחר שלה מוטלת אחריות לימוד על כל ילד בישראל. אחריות זו מוטלת על הפרט ובצידה מוטלת החובה על הרשות הציבורית לספק חינוך ולתיתו לכלל הציבור חינם.

נדמה לי שכיום אנו נדרשים לחזון ולמנהיגות כדי להבטיח את זכויותיהם של כל התלמידים בצד המחוייבות לחנכם לאחריות ולנתינה. החובה לתת מול הזכות לקבל. הבטחת זכויותיהם לאהבה ולכבוד מדגימה להם נוכחות תרבותית ראויה לחיקוי. בעניין זה הרשו לי לצטט את דבריו של הרב קוק זצ"ל: "אהבת הילדים צריכה להתפרץ כתנועת נפש פנימית עזה, לא בתור מצווה". מטרה חשובה אחת לכולנו, שכל אחד מאיתנו ניגש אליה מנקודת המבט המקצועית שלו ורק ביחד ובשותפות נוכל ליצור עבור החברה הישראלית אזרחים מאושרים יותר, אוהבים יותר, שייתנו את חלקם בבוא הזמן.

אני מבקש להזמין את יושב-ראש הוועדה, הרב מיכאל מלכיאור, ששם לו על נס את הגברת המודעות בקרב רשויות החינוך בארץ, בבקשה.

כבוד השר, שופטים, מורים, תלמידים, ילדים, מבוגרים, כולכם תבורכו. אנחנו נמצאים באמת ביום מאוד מיוחד. אנחנו מתחילים בציון יום זכויות הילד הבינלאומי וחשבנו, כהקדמה ליום הזה, לעשות אירוע מיוחד עם משפט מבוים שעוד מעט תראו. זהו משפט שמנוהל כולו על-ידי תלמידים, שגם הכינו את הטיעונים והראו התלהבות ועניין בהכנת המשפט הזה. אני מקווה מאוד שהמשפט יעורר את כולנו, את כל החברה שלנו, לדברים שהוא מציג. אני לא יכול לדעת מה תוצאות המשפט ומה יהיה גזר הדין, אבל אני מקווה שנראה דברים מעניינים, שגם אנחנו, כחברי כנסת, נוכל לקחת אחריות כלפי עתידנו וכלפי ילדינו.

כיושב ראש הוועדה אני מחוייב, קודם כל, להגיד תודה לכמה אנשים שפעלו במיוחד לאירוע הזה. ראשית, מנהלת הוועדה, שהיא ה'פושרית', רחל סעדה ומזכירת הוועדה, הגב' אילנית ירושלמי. הן עבדו מאוד מאוד קשה בהכנות ליום הזה וזה לא פשוט, במיוחד כשיש להן יושב-ראש כזה. אני רוצה להודות מאוד לטובה בן-ארי, הממונה על יישום חוק זכויות התלמיד במשרד החינוך וגם היא לא חסכה מזמנה ועבדה יומם ולילה לאירוע הזה.

תודה למנחה שלנו, ציון זהבי, שגם עזר לנו להכין. הוא גם עובד בעמותת על"י – עסקים למען ילדים בסיכון, עמותה מאוד חשובה וראויה, שעושה הרבה בשביל הילדים שהכי קשה להם בחברה הישראלית. תודה לנציב הדורות הבאים, שלמה שוהם ולד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, שגם תרם בעצמו וממשרדו כדי שנוכל להכין את היום הזה וגם כל יום בעבודה השוטפת של הוועדה שלנו. אני רוצה להודות לתלמידים שהגיעו הנה. באתם מכמה בתי ספר, מאוד התלהבתם מהרעיון גם לבוא לכנסת וגם להשתתף במשפט. יש לנו תלמידים מבית-הספר 'יובל' מהרצליה, מבית-הספר 'סליגסברג' בירושלים, מבית-הספר 'רעות' בירושלים – אני צריך לציין שבית הספר מקבל היום פרס חינוך ראשון ומיוחד ואנחנו רוצים לברך את בית-הספר, גם את המורים וגם את התלמידים על הפרס. נמצאים כאן גם מבית-הספר 'כצנלסון' מכפר סבא, תלמידים מבית-הספר 'מעלה אדומים', תלמידים מבית-הספר 'כדורי' ומהקונסרבטוריון קרית ים. בוועדה שלנו תלמידים מופיעים לא רק באירועים חגיגיים אלא כחלק אינטגרלי מהוועדה שלנו. שמעתם כאן את המנגינות היפות שהם הנעימו לנו כבר בהתחלה ואנחנו נשמע אותם גם בהמשך.

המנהיג הגדול של העם היהודי, משה רבינו, כשכבר לא יכול היה יותר, הוא אמר את המשפט המאד מפורסם: אנוכי הריתי את הכל העם הזה. אם אנוכי ילידתיהו כי תאמר אליי: שאהו בחיקך כאשר יישא האומן את היונק. כשהוא צריך לתאר את היחס בין ההנהגה לבין העם, את המשל שלו הוא לוקח מהיחס של הורים כלפי ילדיהם. הוא אומנם רוצה להיפטר מהאחריות, אבל הקדוש-ברוך-הוא לא נותן לו והרמב"ם, גדול הפוסקים בישראל, פוסק נגד משה רבינו: מנהיג – כנסת, ממשלה, מנהיגות - באמת אחראי כלפי עמו כמו הורים שמטפלים בילדיהם עם מלוא האחריות, עם מלוא המסירות, עם מלוא המחוייבות כמו הורים שמטפלים בילדיהם. אנחנו, כבני אדם, נבחנים קודם כל ביחס שלנו לילדנו. זה לא רק עניין של העתיד, האתוס היהודי והציוני, שכמובן חשוב גם כשלעצמו, כי הילדים הם סמל לעתיד. אם אין לנו ילדים, אין לנו עתיד. אם לא נשקיע בילדים, אנחנו לא משקיעים בעתיד. יתרה מכך, זה גם הבסיס של חברה הגונה, חברה צודקת, שמשקיעה בילדים ובתלמידים. אנחנו יודעים שהאנטי-תיזה של ההנהגה היהודית היה פרעה, שגזר על הילדים.

אנחנו משתדלים לעשות הפוך וגם היום, כשאנחנו יודעים שיש קיצוצים ויש סדר יום ציבורי שהפך להיות יותר כוחני ויותר וולגרי, אני עדיין חושב שחשוב לזכור ולהזכיר גם לכלל החברה הישראלית, שבית הדין קודם כל אביהם של יתומים. כנסת ישראל, ממשלת ישראל וכל החברה שלנו יש לה אחריות קודם כל כלפי העתיד שלנו. אני מאוד מקווה שנוכל להציג מנהיגות אמיתית כלפי הילדים ואני מאוד שמח שיש לנו שיתוף טוב מאוד בוועדה שלנו עם המשרדים הממשלתיים, למרות שלפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים. צריך לשנות את סדרי העדיפות. אם כל הכבוד לוויכוח איפה יהיה הגבול שלנו, ואני עוסק גם בוויכוח הזה, מה שיכריע את עתידנו יהיה היחס שלנו לחברה שלנו, לזקנינו, לילדינו ולצעירינו ועל זה ניבחן בסופו של דבר. אני מקווה שנצליח לעמוד במבחן הזה. תודה רבה לכולם, שבאתם היום.

תודה רבה ליושב ראש הוועדה. אני מזמין עכשיו את שר הרווחה, מר זבולון אורלב, בבקשה.

בוקר טוב לכולכם, יושב-ראש הוועדה ויוזם הכנס, חבר הכנסת הרב מיכאל מלכיאור, חברת הכנסת אורית נוקד, חבר הכנסת אילן שלגי, יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, השופטת סביונה רוטלוי, מנכ"ל משרד הרווחה, הפרופ' דב גולדברגר, מנכ"לית משרד החינוך רונית תירוש, ראשי המשרדים, גם ממשרד הרווחה וגם ממשרד החינוך, אישי ציבור שנמצאים כאן ואחרונים חביבים – החתנים והכלות של היום הזה, התלמידות והתלמידים, הכל מסכימים שהיכולת של מדינת ישראל והעם היהודי להתמודד עם המשימות הלאומיות והחברתיות העומדות לפתחה, תלויה במידה מכרעת בהתפתחותן וברווחתם של ילדים ובני נוער. הם האוצר האנושי. מדינת ישראל מחוסרת כל מקורות, כל אוצרות טבע. אוצר הטבע העיקרי שלנו הוא ילדי ישראל והם הנכס העיקרי של מדינת ישראל. בהם צריך להשקיע כדי להבטיח את עתידנו ואת היכולת להצליח באתגרים בכל תחומי החיים.


לצערנו, בעשור האחרון חלו תמורות מרחיקות לכת בחברה הישראלית, תמורות שמשפיעות על מצבם של ילדים ובני נוער, העליה ההמונית מחבר העמים ומאתיופיה, הקיטוב בחברה הישראלית וההסתגרות בסקטורים, המתח הביטחוני והמלחמה, הגידול בפערים החברתיים בין עניים לבין עשירים וגידול מאוד מדאיג בשיעורי העוני בקרב ילדים. כל אלה מהווים סיכונים ומאיימים מאוד על יכולת ההתפתחות של ילדים ובני נוער. תמרורי האזהרה הם רבים והם מופיעים בתחומים שונים. רק לפני שבועות ספורים פרסמנו את דוח העוני לשנת 2002 החושף כי קרוב ל-30,000 ילדים נוספים נוספו למעגל העוני והם חיים מתחת לקו העוני. הם חלק מ-618,000 בני נוער וילדים, שחיים מתחת לקו העוני. מעל ל-30,000 ילדים מטופלים על-ידי פקידי סעד וקציני מבחן טיפול על-פי חוק. כ-350,000 בני נוער מוכרים לשירותי הרווחה. אתם שומעים את המספרים וכל ילד הוא עולם מלא בפני עצמו. כ-10% מילדי ישראל נחשפו או עשו שימוש כזה או אחר בסמים וכ-30,000 בני נוער בגילאי 15, 16 ו-17 אינם עובדים ואינם לומדים והחברה אינה יודעת בדיוק מה גורלם.

כל אלה יחד עם הקיצוץ בקצבאות הילדים והשחיקה בתקציבי הרווחה בוודאי מעוררים שאלות קשות באשר למחוייבות שלנו להתמודד עם רווחתם של ילדים ובני נוער. בעיני זאת חובה טבעית, אולי החובה הטבעית האנושית ביותר, חובה של חברה ולא רק חובה של הורים. חובה של חברה לדאוג לילדיה. אני מגנה את כל ההתבטאויות וההצהרות של אישי ציבור, בין אם הם שרים, חברי כנסת או אישי ציבור אחרים, שמהן ניתן היה להבין כאילו הולדת ילדים וגידול ילדים הם בעיה רק של ההורים. לא. זאת זכות וחובה של החברה כולה. זאת הזכות הטבעית, המוסרית ביותר של חברה, לגדל את ילדיה ברווחה מבלי להתחשבן עם הרחם של האמהות. אני חושב שבוויכוח שמנסים לעורר, הוויכוח האידאולוגי והערכי באשר למעמדם של ילדים, אנשי החינוך, אנשי החברה, אנשי הרווחה, אנשים באקדמיה, במערכות המשפט ובמערכות המשק צריכים להשמיע את קולם ולא להשאיר את הבמה הזאת יתומה.

אתמול החליטה הממשלה על-פי הצעתי ובברכת ראש הממשלה, ואני מאוד מודה לו על כך, להקים ועדה ציבורית ממלכתית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובסכנה, בראשותו של פרופ' הילל שמידט, שהוא דיקן בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. זאת ועדה שהוטל עליה לבחון, ללמוד ולבדוק את מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובסכנה מכל סיבה שהיא – מסיבה כלכלית, מסיבה של תפקוד במשפחה, מסיבה נפשית – ולגבש תכנית לאומית על מנת שיהיה מפנה ושינוי כיוון ביחסה של המדינה לילדים ובני נוער. אני מאוד רוצה להאמין ולקוות שבאמצעות הוועדה החשובה הזאת נוכל להראות על כיוון דרך. אסור לנו להיות פסימים בעניין. ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה, שהוקמה בשנות השבעים, חוללה מפנה ושינויים ביחס של מדינת ישראל לילדיה. זה קרה לפני שלושים שנה. הגיע הזמן והגיעה השעה נוכח כל התמורות שדיברתי עליהן, לחבור יחד, לעשות קואליציה רחבה של אנשים שמוטרדים ורואים בילדים את הנכס הלאומי החשוב ביותר שלנו, כדי לשנות את המגמה. אני מברך את היוזמים של האירוע החשוב הזה ביום הבינלאומי לזכויות הילד ומברך את כולם. תודה רבה.

תודה רבה לשר הרווחה. אני מזמין את השופטת סביונה רוטלוי, יושבת-ראש הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד ויישומם בחקיקה.

קהל נכבד, במיוחד לכם התלמידים, בוקר טוב לכם ביום החגיגי שלכם, יכולתי לשאת היום דברי ברכה חגיגיים ביום שבו חוגגים את יום זכויות הילד הבינלאומי בכנסת. הוועדה בראשותי משלימה בימים אלה משימה גדולה, שבה מוגשת לילדי ישראל תכנית לחקיקה מקפת בדבר שינוי מעמדם של הילדים וראייתם כנושאי זכויות, כבני אדם עצמאיים במלוא מובן המילה כאן ועכשיו ולא כספיחים של הוריהם. אלא שחשה אני שאמעל בתפקידי כיושבת ראש הוועדה ליישום האמנה לזכויות הילד בחקיקה, אם אפגין שביעות רצון ואנוח על זרי הדפנה בשעה כה קשה לילדי ישראל. עליי להתוודות שבעת שנטלתי על עצמי את התפקיד לשמש כיושבת ראש הוועדה לפני שש שנים, לא העליתי בדעתי שתוך פרק זמן קצר יחסית, שש שנים, הזכויות הכי בסיסיות של ילדים – הזכות לחיים, להישרדות ולהתפתחות – תופרנה יום יום ושעה שעה.

הנתונים מצביעים על העליה המדאיגה של העוני בישראל. ישנם נתונים מדאיגים על שיעור הילדים הסובלים מהמצב הביטחוני בו הם שרויים, אם בגוף ואם בנפש, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. השיח הציבורי אודות זכויות לילדים כמו הזכות לפרטיות, חופש הביטוי, חופש הדת ועוד, עשוי לקבל מימד אחר, שעלול לעורר התנגדות בקרב אלה, אשר ממילא מתנגדים להענקת זכויות לילדים. מובן מאליו שתנאי חיים בסיסיים לילדים עומדים מעל הכול, שכן בלעדיהם לא ניתן לכבד ילדים, בלעדיהם לא ניתן לאפשר להם להתפתח כראוי, בלעדיהם לא תיכון מערכת חינוך ראויה ובלעדיהם ייפגעו זכויות של ילדים לגדול בחיק משפחתם ולשמור על קשר עם הוריהם. אבל גם תנאי החיים הבסיסיים שבהם מחוייבת המדינה כלפי ילדיה אינם מעוגנים בחוק כזכות של ילדים, לכן בקלות כה רבה ניתן לפגוע בהם, במיוחד במדינה שחרטה על דגלה את נס ההפרטה והיא מתנערת מאחריותה הישירה לגורל ילדיה. אני קובלת על כך שבקלות בלתי נסבלת מפנה המדינה עורף לילדיה, לאזרחי המחר שלה. הפגיעה ברמת החיים הבסיסית של ילדים פוגעת בזכות הכי ראשונית והכי יסודית שלהם, הזכות לחיים, להישרדות ולהתפתחות.

הקיצוץ במערכת החינוך, תוך התעלמות מכל הממצאים הקשים אודות ירידה בהישגי הילדים, אודות התגברות הפער החברתי, אודות התחושות הקשות של תלמידים כלפי מערכת החינוך, בין היתר בשל האלימות הגואה, כל אלה פוגעים פגיעה קשה בזכות הייחודית והיסודית של ילדים, הלא היא הזכות לחינוך. ביטולם של הישגים שהושגו על-ידי חקיקה של הכנסת, באמצעות דחיה חוזרת ונשנית של תחילת ביצועם של חוקים שונים אף היא מעמידה בסימן שאלה את כנותם של כל אלה הטוענים בחירוף נפש עד כמה ילדי ישראל יקרים להם. אפילו הדיבורים על ביטול הוועדה לזכויות הילד בכנסת גם הם מלמדים כי הילדים הם הציבור הראשון להיפגע. הם הציבור השותק. הם הציבור שאין לו נציגים נבחרים לכנסת. שערו בנפשכם שלשליש מאוכלוסיית ישראל, הילדים, לא יהיה ייצוג בוועדה אחת בכנסת, שחרטה על דגלה את העיסוק המרכזי והיחידי לזכויות ילדים ולמעמדם בחברה בישראל. אין זה משנה שוועדת החינוך או ועדת הרווחה או כל ועדה אחרת תדון גם בנושאים הקשורים בילדים. אף ועדה לא תדון בהם מתוך נקודת מבט של המרכזיות של הילד ומתוך ההסתכלות של הילדים עצמם על הזכויות שלהם, הצרכים שלהם והאינטרסים שלהם במכלול אחד. ועדת החינוך עוסקת בחינוך של תלמידים ואינה עוסקת בראיה כוללת של זכויות ילדים בכל תחומי החיים.

אני קוראת מעל במה זו היום, ביום זכויות הילד, לא רק שלא לבטל את הוועדה הזו, שתרמה כה רבות למען קידום זכויות ילדים בישראל, אלא לתת לה קביעות בדרך של מתן מעמד סטטוטורי.

עוד רוצה אני לנצל את ההזדמנות במעמד זה ולצאת בקריאה להפסיק את המסע לו אנו עדים בתקופה האחרונה להשחרת ילדי ישראל כמי שאשמים באלימות בחברה, כמי שאשמים בהגברת האלימות בבתי הספר, כמי שמסכנים מורים, כמי שאשם בהסלמת הפשיעה. נשמעים קולות רבים באמצעי התקשורת בגנות הענקת זכויות לילדים, כאילו בכך טמון כל הרע. ימנעו זכויות אדם מילדים, והכל יסתדר – תפחת האלימות, מערכת החינוך תתפקד כהלכה, המורים וההורים יהיו שבעי רצון והכל יבוא על מקומו בשלום. רבותי, האם ילדים אינם הבבואה שלנו, של המבוגרים? האם ילדים נולדו אלימים או שמא הם מחקים את עולם המבוגרים? האם האלימות מתבצעת רק על-ידי ילדים או שמא הם הקורבנות העיקריים שלה, הקורבנות השותקים? האם אלימות לא הפכה לדרך חיים של החברה בישראל בכל הרמות ואנחנו, המבוגרים, איננו יודעים איך להתמודד איתה ומוצאים כל מיני שעירים לעזאזל, ביניהם הילדים? במערכת החינוך היום אין לילדים כמעט זכויות, שכן מי שמכיר את חוק זכויות התלמיד הנוכחי יודע עד כמה הוא דל בזכויות, ובכל זאת זאת מערכת אלימה בין ילדים בינם לבין עצמם, בין מורים לילדים ובין ילדים למורים ובין הורים למורים.

מחקרים מעמיקים שהוזמנו על-ידי משרד החינוך ואשר נעשו לאורך זמן ולגבי אוכלוסייה רחבה, על-ידי חוקרים ידועים כמו פרופ' בנבנישתי וד"ר הראל, מצביעים על כך שבעיית האלימות בבתי הספר היא הגורם המרכזי המטריד תלמידים וכי שיעור מאוד גבוה של תלמידים מתלונן על אלימות והשפלה מצד צוות ההוראה כלפיהם. במקום להתמודד עם אמצעים כה קשים, מנופפים עם ממצאים של סקר, שכביכול מצביע על המורים כקורבנות לאלימות של תלמידים, כאשר לכל בר בי רב ידוע טיבו של סקר לעומת מחקר עומק. במקום להתמודד עם תחושות של עשרות אלפי ואולי מאות אלפי תלמידים, שבית הספר איננו עוד מרחב מוגן ובטוח עבורם, בוחרים לצאת כנגד ההכרה בזכויותיהם של תלמידים. במקום להכיר בכך שללא שינוי במעמדו של המורה, בשכרו הירוד, בתנאים הקשים בהם מורות ומורים נאלצים ללמד בכיתות צפופות ובחדרים שלא תמיד מתאימים למטרות חינוך ולימוד, לא ניתן יהיה להחזיר למורים את הסמכות ואת הכבוד לו הם ראויים.

שינוי מעמדם של המורים לא יבוא ממקום של דיכוי ילדים והפחתה במעמדם כנושאי זכויות, המגיעות להם בדין, אלא ממקום של כבוד הדדי, ממקום של הכרה בחשיבות ההוראה וברצינות המקצוע וממקום של הכרה באחריות עולם המבוגרים, הורים ומורים, להקנות לילדים כחלק מחינוכם את הערכים הדמוקרטיים של ערך האדם באשר הוא אדם ובכלל זאת ילדים, את ערך השוויון ואת ערך הכבוד. הענקת זכויות לילדים אין פירושה אנרכיה. הענקת זכויות לילדים אין פירושה פגיעה בזכותם לחיות חיי ילדים. הענקת זכויות לילדים אין פירושה פגיעה כלשהי בזכויות אחרים, בין אם הם מורים או הורים. איש לא העלה בדעתו לשלול זכויות אדם ממורים בשל שימוש באלימות כלפי תלמידים ומדוע נקרא בראש חוצות לעשות זאת לילדים? האם לא רק משום שהם ילדים ושעדיין לא הופנמה ההכרה בזכויותיהם כבני אדם? זכויות לילדים אינן זכויות שבחסד אלא זכויות המגיעות להם מהיותם בני אנוש, זכויות המגיעות להם מכוח היותם בני אדם, המצויים בתהליך התפתחות לקראת בגרותם.

אני מקווה שהגל הרע הזה יחלוף ויחס החברה בישראל לילדים ישתנה. אני אף מקווה שהמלצות הוועדה שבראשותי יקבלו ביטוי משמעותי ומעשי בחקיקה עתידית של הכנסת ואני תולה תקווה בחברי הכנסת, שעניינם של ילדים אכן חשוב להם ובוועדה לזכויות הילד כי יקדמו את יישום זכויות הילדים ויביאו בכך לשיפור מעמדם ולשיפור פניה של החברה בישראל. אני מאחלת לכולנו, ובמיוחד לבני הנוער הנמצאים כאן איתנו היום, יום דיונים מוצלח ושנה טובה יותר לזכויות ילדים בישראל.

תודה רבה לשופטת סביונה רוטלוי. אני מבקש להזמין את המנהלת הכללית של משרד החינוך, הגב' רונית תירוש, שהניפה את דגל זכויות התלמיד במערכת החינוך והודות לה הונפקה המעטפת של היום הראשון בשיתוף בשירות הבולאי, מעטפת זכויות הילד, שתחולק כאן לתלמידים בתום האירוע על-ידי הגב' טובה בן-ארי.

בוקר טוב מכובדיי השרים, חברי הכנסת, השופטת רוטלוי, אנשי משרד החינוך, נציב הדורות הבאים ואחרונים חביבים, אתם התלמידים. אני מקווה שמעט הורים גם יושבים איתנו בקהל. אני חייבת לומר שהיתה לי אי נוחות רבה מהשם של הכינוס "ילדים בישראל – נכס או נטל". זה נראה לי תמוה עד כדי שכך שאמרתי: לא רוצה להיות שותפה לכינוס שזה הנושא שלו. מי מעלה בדעתו שילד הוא נטל? אבל מפאת חשיבות הרעיון והמהות שבבסיס יום העיון הזה, חשבתי שיהיה נכון לבוא ולהדגיש מספר דברים, שחשוב שיהיה להם הד ציבורי בהמשך היום הזה.

אני בהחלט רואה בילדים נכס. אתמול בערב הזדמן לי לשמוע חלק מכתבת חדשות שדיברה על עמותת 'אפרת', עמותה שקמה לטובת אימהות הרות, שמעלות בדעתן אולי להפסיק את ההריון מפאת המצב הכלכלי הקשה. זה נשמע כדבר שלא מן העולם הזה, אבל מסתבר שגם זה קורה. אם אנחנו מדברים על זכות, נתחיל מהזכות להיוולד. לאחר שנולדנו – הזכות לחיות ברווחה, כפי שהזכירו השר אורלב והשופטת רוטלוי. הזכות לחיות ברווחה, הזכות לחיות באווירה של הזדמנות שווה ולמערכת החינוך יש בהחלט תפקיד נכבד בנושאים הללו. כבר לפני כשנתיים וחצי, כשהתחלתי את תפקידי הנוכחי, חשבתי שנכון להציב אדם שיכול להיקרא נציב קבילות התלמידים, אבל חשבתי שזה שם לא ראוי כי יש לו קונוטציה שלילית. רצינו שתהיה לתלמידים כתובת חיובית, שתאפשר להם להבין מה הזכויות שלהם ואם הם נפגעים, היכן הם יכולים לקבל סיוע ועזרה. יחד עם טובה בן-ארי, שיושבת כאן איתנו, חשבנו איך אנחנו מעלים על סדר היום החינוכי שלנו את כל הנושא הזה. לאחרונה הפקנו לתלמידים חוברת קטנה, שדומה לתעודת זהות גם בצבעים שלה והיא כתובה גם בעברית וגם בערבית. יש בה פירוט נרחב של הזכויות מול האחריות. לא אמרנו זכויות מול חובות אלא זכויות מול אחריות שהוא חייב לגלות. ההבדל הדק בין זכויות לאחריות הוא דבר שאנחנו צריכים לחנך אליו. אני חושבת שהחברה לא מספיק בשלה ובגלל זה אנחנו שומעים על כל מיני תופעות וקוראים כתבות כמו הכתבה שקראתי במהלך השבת של אחת המחנכות בישראל, שמדברת על: זכותי, זכותי וזכותי. איבדנו את הכיוון, איבדנו את הגבולות ובשם הזכויות איבדנו את המסגרת.

לא בכדי אני מרבה לדבר ולכתוב בחודשים האחרונים על נושאים שאני קוראת להם: אהבה ומשמעת. מחד החופש להחליט ולבחור ובד בבד המסגרת של גבולות המשמעת, גבולות המותר והאסור, גבולות של קווים אדומים. ללא מסגרת שתוחמת אותנו ואומרת: בואו נפעל למען זכויותינו, אבל במסגרת ברורה של קווים אדומים, כולנו נלך לאיבוד. לכן אמרתי שאנחנו עדיין לא מספיק בשלים, לא מספיק מבושלים ואל מספיק מעוצבים. כשאני אומרת 'אנחנו' הכוונה היא גם לתלמידים וגם למורים. אנחנו עוד לא יודעים לאכול את זה כמו שצריך. חשוב מאוד להדגיש בפני התלמידים מה ניתן, מה מותר, מה הם יכולים לדרוש, אבל לפני שנגיע למצב שבו הם דורשים, אני רוצה לקרוא למערכת החינוך לחיות באווירה שמאפשרת להם את זכויותיהם. לכן אנחנו קוראים למעבר מבית ספר לבית חינוך ובשבילי בית חינוך כולל הכל. הוא כולל אהבה ותמיכה בתלמיד, הוא כולל את היכולת של התלמיד לבוא ולהישמע, לבוא ולקחת חלק בתהליכי קבלת החלטות בכל מה שנוגע לגורלו ולפעילותו בתחום בית-הספר. אנחנו קוראים לזה תהליך שבו בונים הסכמות. אותו תהליך שבו אנחנו בונים הסכמות יחד יבשיל במהרה, כך אני צופה. יש יותר ויותר מנהלי מחוזות ויותר ויותר מנהלי בתי ספר, שקוראים לנו לבוא ולהחיל את תהליך בניית ההסכמות בתוך תהליכים שנערכים בתוך בתי הספר – אותה פתיחות בקרב התלמידים והמורים, אותם יחסים בגובה העיניים, מתוך יראת כבוד ומתוך ראיית הסמכות. המורה הוא בכל זאת בעל סמכות והוא בכל זאת שונה ממני, התלמיד, אבל עדיין אין לו הזכות לקחת ממני את הזכויות.

אני כן אופטימית ואני חושבת שאנחנו הולכים בכיוון נכון. אני קוראת לכם, התלמידים, להפעיל את הכוח הלגיטימי שניתן לכם, כדי לוודא שבכל בית ספר יש מועצת תלמידים ובכל בית ספר נבנה תקנון משמעת הכולל זכויות ואחריות ביניכם לבין הנהלת בית-הספר, מתוך הסכמות ולא בכוח הכפיה. אני משוכנעת שכך נחיה באווירה יותר טובה ונקום בבוקר בשמחה, גם התלמידים וגם המורים. נבוא למקום שהוא בית, בית חם גם לתלמידים וגם למורים. בהזדמנות זו אני קוראת לשתף את ההורים כי אני חושבת שהם נדבך אינטגרלי בכל מערכת היחסים הזאת, שצריכה להתקיים בתוך בתי החינוך שלנו. יחד נבנה מערכת שתתן הזדמנות שווה לכל תלמיד ולכל תלמידה כדי לממש את היכולת והכישורים שלהם, ובסופו של דבר יוכלו התלמידים להיות לא רק נכס אלא תרומה אדירה לחברה שבה אנחנו חיים. שיהיה לנו יום מעניין בהמשך.

תודה רבה לגב' רונית תירוש. לבסוף אני רוצה להזמין את הגב' תמר גוז'נסקי, יושבת-ראש המייעצת של אב"י, האגודה הבינלאומית לזכויות הילד ולשעבר יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד בכנסת. בבקשה.

מכובדיי התלמידים, מכובדיי השרים וחברי הכנסת, השופטת סביונה רוטלוי, גבירותי ורבותי, יום זכויות הילד מכונה "היום הבינלאומי לזכויות הילד" מאחר והוא מציין את היום שבו אישר האו"ם את האמנה הבין-לאומית לזכויות הילד. כאשר אנחנו אומרים יום בין-לאומי, אנחנו רוצים לומר בזה שהאמנה מתייחסת לכל הילדים בעולם, ללא הבדל צבע, גזע ולאום ושהאחריות שלנו היא לכל הילדים בעולם. אני אומרת את זה כי רק מתוך ראיה כללית ועקרונית כזאת אפשר לדון באמת בזכויות ילדים. אני לא אלאה אתכם בנתונים על מצב הילדים בעולם, אבל מאחר שהוזכר כאן על-ידי השר אורלב המצב הקשה של ילדים בארצנו, שחיים תחת קו העוני, לפי הנתונים האחרונים של יוניצ"ף, בעולם חיים מיליארד ילדים שסובלים מהתוצאות הקשות של עוני. זאת המסגרת הבין-לאומית שבה אנחנו חיים. הילדים בארץ נעשים יותר ויותר עניים והילדים בעולם נעשים יותר ויותר עניים. עניים לא רק במובן החומרי אלא עניים בכלל באמצעים שמוקדשים להם, בהזדמנויות שניתנות להם ובעובדה שיש הרבה מאוד ילדים שעדיין לא לומדים ויש הרבה מאוד ילדים שלא יכולים לקבל את המזון כפי שהם צריכים. יש ילדים שמתים בכל יום ובכל רגע מרעב.

אני רוצה לומר לכולנו שהגידול במספר הילדים שחיים מתחת לקו העוני הוא לא כל הגידול שהיה צריך לדבר עליו, מאחר שקו העוני ירד, אדוני השר, בשל הנסיבות. זאת אומרת שאם קו העוני היה ממוקם היכן שהוא היה קודם לכן, מספר הילדים היה הרבה יותר גדול ואולי היה נושק כבר ל-700,00. במילים אחרות, החישובים האלה לא מביאים בחשבון הרבה מאוד היבטים כי קו העוני עוסק בהכנסה כספית.

שמעתי את מנכ"לית משרד החינוך ואת הרצון הכן של המשרד לקדם ילדים, אבל אני רוצה לשאול את גברתי מה נעשה כדי לקדם את חוק חינוך חינם מגיל שלוש? לעניות דעתי וככל הידוע לי לא נעשה כלום. כלום לא נעשה. אני רוצה לשאול איך במדינת ישראל יש עדיין ילדים שלא הולכים לגן בגיל שלוש רק מתוך כך שאין גן. אין גן. אין לאן ללכת. אין גן ואין גננת. מאחר שרוב הילדים האלה, שלא מגיעים עדיין לגן בגיל שלוש כי אין גן – לא כי ההורים לא רוצים לשלוח אותם – הם ילדים ערבים, אי אפשר להתחמק מזה שאם הם לא היו ילדים ערבים, מישהו כן היה מתעורר ואומר: איך זה יכול להיות שילדים לא הולכים לגן? זאת עובדה. עדיין לא כל הילדים בגיל שלוש הולכים לגן ואתם לא מיישמים את החוק. למה קיים עקרון שאומר שהורים לא ישלמו? כי העקרון אומר שאם יש בעלי הכנסות גבוהות ואנשים שיכולים לשלם, שיקחו מהם מסים, אבל מה עושים במדינת ישראל בתקציבים האחרונים כולל בתקציב 2004? מגדילים את הרפורמה במס, נותנים בסך הכל 10 מיליארד שקל הקלות מס לשני העשירונים העליונים ואין כסף לחינוך חינם מגיל שלוש ואין כסף לקצבאות ילדים ואין כסף לשום דבר.

לכן אני חושבת שהבעיה איננה באי הבנה נכונה של זכויות ושצריך רק לקדם את העניין החינוכי. אני חושבת שצריך לקדם את העניין החינוכי, אבל יש פה תפיסה בסיסית ביותר. נושא יום העיון היום נבחר כהלכה כי, כפי שציין השר אורלב, מתנהלת עכשיו מערכה שיטתית נגד ילדים, על כך שילדים הם בעצם נטל אם הם לא נולדו במשפחות הנכונות. יש ילדים שנולדו במשפחות הנכונות, כפי שאמר השר נתניהו, אבל יש ילדים שנולדו במשפחות הלא נכונות – משפחות עניות, משפחות במצוקה, משפחות חד הוריות, משפחות של עולים, משפחות ערביות. הילדים האלה הם מיותרים, אומר שר האוצר, מי צריך לדאוג להם? נכון שיש מי שמנהל את המדינה הזאת ואומר שילדים הם נטל. זאת לא המצאה של יושב-ראש הוועדה הרב מלכיאור. זאת העובדה המציאותית שקיימת היום.

אני רוצה לומר לבני הנוער שהשאלה שלכם היא השאלה האישית שלכם, הציבורית, הכללית, אבל היא שאלה של כל החברה שלנו. ההתייחסות לילדים היא ביטוי לאכזריות ולחוסר היחס הבסיסי לאדם באשר הוא אדם, שהולכים ומתחזקים בחברה הישראלית. אי אפשר לנתק את זה ממצב המלחמה והכיבוש ואי אפשר לנתק את זה מהעובדה שלידנו חי עם שלם שיש בו ילדים, שאין להם שמץ של זכות, לא הזכות לנוע ממקום למקום, לא הזכות ללמוד ולא שום זכות אחרת. אנחנו נמצאים במערכת כזאת, שבגיל 17.5-18 אנחנו כבר שולחים את מי שכאילו סיימו להיות ילדים להיות חיילים במצבים בלתי אפשריים, והכל נכנס אלינו פנימה.

אני רוצה לבקש מהתלמידים שנמצאים כאן איתנו ומכל האירגונים שמייצגים את הילדים – קולם של הילדים כמעט לא נשמע. קולם של הילדים, שצריכים לדעת מה קורה איתם וצריכים לדעת לאן המדיניות הזאת מובילה את החברה הישראלית. הקול הזה לא נשמע משום שעד היום, כפי שציינה השופטת רוטלוי, משום מה בחברה הישראלית ילדים לא אמורים להיות בעלי קול. הם לא אמורים להגיד מה כואב להם, מה רע להם, מה הם רוצים, מה הם סדרי העדיפויות שהם היו מעדיפים. למרות שהם כשליש מהאוכלוסיה, אין להם קול. התפקיד של הוועדה, שבשעתו נקראה הוועדה לקידום מעמד הילד והיום נקראת הוועדה לזכויות הילד, היה לנסות ולגרום לכך במקום שבו בכל זאת מתקבלות אי אלה החלטות, שחלקן אחר כך לא מבוצעות, ומתנהלת מערכה פוליטית, שבמקום הזה יישמע קולם. שתהיה ועדה אחת בכנסת, שתהיה ועדה של הילדים. כאשר שמעתי שיש מי בכנסת שמעז לחשוב שאפשר לבטל את הוועדה הזאת, אני שואלת: למה צריך בכלל ועדות בכנסת? שתהיה רק ועדת כספים, ממילא היא מומחית לכל הנושאים. בחוק ההסדרים מעבירים לה את כל הנושאים, החל מתדרים של תקשורת עד מצב הנמלים עד מצב החקלאות ועד קיצוץ בקצבאות ילדים. בכל היא מומחית. תהיה רק ועדה אחת. אפשר להתקדם ולשאול: למה צריך בכלל ועדות בכנסת ולמה צריך בכלל כנסת? אולי תהיה רק ממשלה? רעיון נפלא, נחסוך המון כסף. כאשר אומרים לי שכל זה נעשה בשם חיסכון בכסף, היעלה על הדעת? תארו לעצמכם, שליש מהאוכלוסיה בישראל עולה כמה רבבות שקלים בשנה. לא יאומן.

בני הנוער בכל הארץ, באמצעות פניות ישירות ובאמצעות מועצת התלמידים הארצית – תעשו הפגנות, תעמדו מול הכנסת, תגידו שיש לכם זכות לוועדה ויחד לא ניתן להוריד את הוועדה הזאת מעל סדר היום כי ועדת הילד היא הביטוי אם החברה הישראלית רוצה להעניק זכויות לילדים ורוצה לשמוע אותם או שהיא רק רוצה להשפיל אותם, להבריח אותם, להוריד אותם ולהגיד לכולם שהם מעניינים אותנו רק אם הם ילדים מאוד מסוימים. כל הילדים, כל בני הנוער הם שלנו והקול שלהם חייב להישמע. אני מקווה שזה מה שיקרה. תודה רבה.

תודה רבה לתמר גוז'נסקי. אנחנו נסיים את המושב הזה בקטע נגינה נוסף של שישיית המתכת הקאמרית של קרית-ים עם מארש צבאי של שוברט. בבקשה.

(קטע נגינה)

אבקש להזמין את העדים המומחים, שעומדים לטובת צוותי בתי הספר. העדה המומחית הראשונה, גב' רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך, השופט בדימוס שלמה שוהם, נציב הדורות הבאים בכנסת וד"ר יצחק קדמן, יושב-ראש המועצה לשלום הילד. יעלו ויבואו הצוותים הבאים: הצוות הראשון מבית-הספר 'רעות', הצוות מבית-הספר 'כצנלסון' כפר-סבא והצוות מבית-הספר 'סליגסברג'.

אתייחס מעט למה שיקרה כאן במושב השני – כל צוות לקח על עצמו סוגיה כדי לטעון ולהוכיח את השאלה שנקבעה. השאלה הראשונה היא האם הילדים מוערכים בחברה הישראלית, האם הם רצויים? הסוגיה השנייה: הנוער בסיכון בחברה הישראלית והסוגיה השלישית: האם יש תכנון לטיפול בילדים בחברה הישראלית, מתן שירותים וכן הלאה. לכל צוות יש שש דקות לטעון את טענותיו ולאחר מכן יש לכל צוות עד מומחה שיכול לחזק את התיזה או לא לחזק את התיזה במשך שש דקות. לצורך העברת המסרים יש כלים נוספים – הצגת תיאטרון וכו'. לפני הטוען הראשון יציג בית-הספר 'היובל' הצגה שהוא הכין, שתעביר את המסר של הצוות שעומד לטעון בפניכם. אני מזמין את נציגות בית-הספר 'היובל' לגבי הסוגיה הראשונה.

(הצגה)

לפני כמה שנים ניתנה לי ולעוד שתי בנות שיושבות כאן לראות אלטרנטיבה לרוב, אם לא לכל הבעיות שנציג בטיעונים שלנו. האלטרנטיבה הזאת אפשרה לנו לראות בעין מפוקחת את אותן בעיות. הנקודה הראשונה ששמנו לב אליה, נקודה מאוד בולטת ברעות, היא הנקודה של המקום לביטוי עצמי גם בפני המערכת, גם בפני המורים. על הנייר יש מערכת של יועצים ושל יועצות בתי ספר, מערכת גדולה ומוצלחת, אבל בפועל התלמידים לא פונים אל המערכת. היא כבר מזמן לא תומכת, לא דיסקרטית ומה שיותר גרוע – כבר לא מנסים להסתיר את זה שהיא לא דיסקרטית. התלמידים איבדו לחלוטין את האמון במערכת ויש לי הרבה סיפורים שיוכיחו את זה. כשהתלמידים לא מוצאים דרך לגיטימית לבטא את עצמם בתוך המערכת, ולכן מתקיים האירוע הזה, כי המורים לא מודעים לשאלה: מתי התלמידים מרגישים רע? כשאין דרך לגיטימית לבטא את התסכול הזה, מבטאים את זה בדרכים לא לגיטימיות – אלימות, ונדליזם, גרפיטי. לפני כמה ימים ראיתי על אחד מבתי-הספר שלט שהתחיל במילים: האבטחה במוסד חינוך זה... ואחד התלמידים שם את המילה 'חינוך' במרכאות. הוא לא התלונן על הלימוד הפרונטלי או על רמת המבחנים, הוא התלונן על התלמידים שמלכלכים, יורקים וכותבים גרפיטי, אבל הדרך היחידה שלו לבטא את עצמו היתה באמצעות גרפיטי.

גם מועצות התלמידים למיניהן הארצית והבית-ספרית לא נותנות מענה. בבתי הספר מדובר לרוב על מועצות תלמידים ריקות מתוכן, שזקוקות לסמכות שתתן להן ההנהלה, אבל ההנהלה לא רוצה לתת למועצת התלמידים סמכות. לפעמים הם פועלים כגוף מייעץ שאומר כמה מילים ובפועל לא עושה כלום. הם בעצם רק שיטה תדמיתית. גם לגבי מועצת התלמידים הארצית אני בספק כמה מהתלמידים שיושבים כאן יודעים איך הם יכולים לפנות למועצת התלמידים הארצית. כמעט אין דרך לעשות את זה ואנחנו, לפחות, לא מודעים. עוד נקודה שקשורה לגרפיטי – הגרפיטי הכי נפוץ במדינת ישראל אומר: פלוני אלמוני היה פה. זה מייצג תחושה מאוד חזקה בקרב הרבה תלמידים בישראל שלא יזכרו שהיינו פה. לא רואים אותנו היום, לא שומעים אותנו היום ובעתיד גם לא יזכרו אותנו. כשתלמידים לא מצליחים לבטא את עצמם גם באמצעות ונדליזם וגרפיטי, זה נמשך אחר כך לאלימות פיזית ומילולית, שהופכת גם תלמידים אחרים למתוסכלים יותר.

חגי דיבר על חוסר היכולת להתבטא במוסדות החינוך השונים, אבל בשביל לפתור את הבעיה הזאת אנחנו צריכים לדעת מהיכן היא באה, איפה השורשים שלה וממה היא נובעת. הבעיה לא מתחילה בחטיבות הביניים או בתיכון אלא בכיתה א', כשמלמדים אותי שתלמיד שמקבל ציון 100 הוא תלמיד מצוין ותלמיד שמקבל ציון 50 הוא התלמיד הפסול, התלמיד שלא משקיע. כבר אז מחדירים בנו את הפחד מהציונים, הפחד מכשלון. עניין הציונים מאוד דומיננטי במערכת הלימודים, כי מאוד מקובל היום להעתיק בבחינות בגרות ובמבחנים שיקבעו את העתיד. למה לך להיכשל אם אתה יכול לקבל 100, למרות שה-100 הזה מושג דרך ויתור על ערכים מוסריים וויתור על יושר? המטרה מקדשת את האמצעים – אני רוצה להצליח ולכן אני אעתיק. אם אני לא אעתיק, אני אכשל וזה ישפיע על העתיד שלי. התלמידים שמחליטים לא לוותר על המוסר, לא לוותר על הערך, ללמוד ולא להעתיק, יש להם בעיה. הם אולי נכשלים לא כי הם לא מוצלחים או לא מוכשרים אלא כי הם לא יכולים. מוסדות רבים נכשלים ביכולת האבחון של התלמידים האלה. מוסדות רבים נכשלים במתן עזרה לתלמידים שצריכים עזרה. כאשר התלמידים האלה נכשלים הם משרישים בתוך עצמם ייאוש, הם משכנעים את עצמם שהם אנשים שלא יכולים להצליח, שהם אנשים שכל הזמן ייכשלו. מכאן אנחנו מצליחים להבין שהבעיה שלנו נובעת בהצבת היעדים ובמטרה. אנחנו צריכים לברר מה היעדים שלנו, מה המטרה שלנו ואיך אנחנו משיגים אותה בצורה הטובה ביותר, שבה כל תלמיד במערכת החינוכית יצליח למצות את עצמו בצורה הכי טובה.

אף אחד מהטיעונים שלנו לא מופנה כלפי בית-הספר 'רעות' שבו אנחנו לומדים אלא כלפי המערכת. אנחנו למעשה מייצגים תלמידים מכל המדינה. בעבר, הילד במדינת ישראל היה במרכז העניינים והיום לאט לאט הוא הופך להיות נטל. ממקור הגאווה של המדינה הפך הילד להיות משהו פסול ומשהו שמחזיר את המדינה אחורה. המדינה מבטלת את הילד יותר ויותר ומפילה עליו את האשמה בכל הבעיות שלה – בעיות כלכליות, בעיות חברתיות, בעיות ביטחוניות, בעיות אלימות וכדומה. ילד בכיתה א' שיבוא להורה שלו ויבקש ממנו לקנות לו נעל חדשה וההורה, כתוצאה מתסכול ממצב כלכלי קשה בבית, יצעק עליו ויאמר לו: תסתפק בנעל שכבר יש לך, הילד לא יידע להבחין שהכעס אינו אישי כלפיו אלא כתוצאה מהמצב בבית. לכן הילד ירגיש שהוא נטל. את רוב הזמן המשמעותי בעיצוב האישיות שלנו אנחנו מבלים בבתי הספר ובמוסדות החינוך השונים. החדרת החינוך והשפעת המורה על התלמיד עצומה. אם המורה מתייחס באדישות לבעיות שעולות בכיתה, המורה מחדיר בתלמיד את אותה אדישות לבעיות שיעלו בחייו בעתיד.

מערכת החינוך בישראל יוצרת פילוג בעם בין חילונים ודתיים, בין עניים ועשירים, בין אנשים עם צבע עור שונה ובין אנשים עם מוגבלויות שונות. אנחנו ברעות כן רוצים לשלב את הזרמים השונים ביהדות ואת כל שכבות החברה. מערכת החינוך לא מאפשרת יכולת להכיר אחד בצידו של השני ודווקא בגלל זה, המערכת מתנגדת לנו. מה שעשינו ברעות אפשר לעשות בכל הארץ. חוסר ההכרה מתקשר ישירות לחוסר ביכולת ההתבטאות שעליה דיבר חגי בהתחלה. שיהיה לנו בהצלחה.

תודה רבה לצוות. המומחית שעומדת לרשותם, רונית תירוש, בבקשה.

אני מחייכת אבל עצוב לי לשמוע שכך נראית מערכת החינוך. זאת זוועה. אבל זה לא, כי אם המערכת לא נותנת, בית ספר מסוים כן מצליח? זה לא שיש מעקפים. ככלל, אני מסכימה עם התמונה הכללית שהוצגה כאן והיא תמונה לא קלה. גם אנחנו חשים שזאת התמונה. רק כדי להרגיע אתכם, זה לא שבעבר הילד היה במרכז והיום הוא לא. ממש לא. הגעתי להוראה דווקא משום שלא אהבתי את האקלים הבית-ספרי שחייתי בו. פחדתי מהמנהל שלי עד גיל מתבגר ואפילו כשראיתי אותו במדרכה מולי חציתי לצד השני רק כדי לא להיתקל בו.

הפחד הזה עשה לי המון אנטגוניזם לאופי ולהתנהלות של בית-הספר ואמרתי: אני רוצה לחזור להוראה ולהיות אחרת. אני רוצה להיות מורה אחרת, אני רוצה להיות מנהלת אחרת ולקחתי את המודל של היותי מורה ממורה אחרת, אחת מהמעטות שהיו, שחשבתי שנוהגת נכון, בניגוד לאווירה הכללית ששררה אז. זהו עבר שאתם אולי חולמים עליו, אבל אין על מה. באמת אין על מה. יש התקדמות אדירה אם כי יש המון מקום לשיפור. בשיחות שניהלתי מול מורים, שחשבתי שהם לא פועלים נכון, ניסיתי למכור להם מתכון לפיו פעלתי כל חיי. אמרתי: כל סיטואציה תעמידו אותה כך כאילו הילד הפרטי שלכם עומד מולכם. האמינו לי, כשמשנים את הכובע, הכל משתנה. כשאני משתתפת באסיפת הורים, יש לי טענות מכאן ועד להודעה חדשה לבית-הספר, אבל כשאני מנהלת, אני אולי נוהגת אחרת. לכן, בכל פעם שאנחנו מעבירים את היסטואציה לפסים פרטיים, פתאום הדברים מקבלים פרופורציות אחרות והתגובה בהתאם.

מאוד לא הייתי רוצה שהבן הפרטי שלי ירגיש שאין לו למי לפנות, לכן בהתנהלות שלי מול תלמידים אני אעשה הכל על מנת שאני כן אהיה כתובת, על מנת שאני כן אשדר שאני בגובה העיניים, אבל עם גבולות של סמכות. לא שאנחנו מסתחבקים עם הילדים, אין גבולות והכל מותר. לא. אני המורה, אני קשובה ותרגיש נוח לבוא ולומר לי: אתמול בערב רבתי עם החברה ולא בראש שלי להיבחן עכשיו. לא בראש שלי אפילו להיות היום בבית הספר. יש לי בעיות עם עצמי, תני לי 24 שעות להתאפס על עצמי. בעיניי זה הרבה יותר מכובד מאשר לעשות כל מיני מניפולציות.

את המסרים הללו אנחנו מאוד משתדלים להעביר לבתי-הספר. לא בכדי אמרתי שאנחנו פועלים היום תחת הכותרת: מבית ספר לבית חינוך. אני באמת חולמת על מקום שאליו יבוא הילד עם חיוך בבוקר. הוא ירצה לבוא לבית-הספר, הוא ירגיש שהמורים הם אנשים שמסוגלים להבין אותו. הוא לא צריך לשקר, הוא לא צריך להעתיק והוא לא צריך לעשות כל מיני מניפולציות שליליות על מנת להשיג. בעיניי הציונים הם ממש לא פסגת השאיפות שלנו. כמנכ"לית יישמע קצת מוזר שמבחינתי אפילו ציוני הבגרות או תעודת הבגרות פחותים. הייתי רוצה קודם כל לוודא שאנחנו מוציאים מתחת ידינו אדם. אדם שיהיה אדם לאדם אדם. אדם שיהיה רגיש מספיק, שיהיה אכפתי, שיראה מה קורה סביבו, שיוכל וייתן מעצמו למען חברו ולמען חברתו, כדי שכחברה נהיה כולנו ביחד. שיהיה הביחד הזה, שיהיה הדבק הזה, של הלכידות החברתית, אחרת נתפרק וזה מה שקורה לנו במקומות רבים, לצערי. קודם כל צריך לחנך כל אחד מבוגרי המערכת הזאת להיות אדם שתורם לחברה שבה הוא נמצא. היום קל מאוד להיות מי שדואג לעצמו ומקסימום לתא המשפחתי הקטן שסביבו. לא הייתי רוצה שכך נהיה. זה עידן כזה, זאת תקופה כזאת ולא רק כאן בארץ אלא בעולם כולו. זה העידן הפוסט-מודרני. האינדבידואל היחיד תפס את המקום של מה שהיה פעם הקולקטיב, החברה, כולם.

זה מה שחשוב לי יותר, אלא מאי? בכל זאת צריך משהו פורמלי שבגינו אתה יכול להתקדם – המוביליות החברתית – ובזכותו אתה יכול להתקבל לאקדמיה. אלה הם הכללים והחוקים. לכן אנחנו גם צריכים את המבחנים וגם את הציונים, אבל בד בבד אני מנסה לשים דגשים על המדדים האיכותיים, אותם מדדים איכותיים שאתם חותרים אליהם, ובצדק. בימים אלה אנחנו מוציאים מתחת ידינו עבודה שנמשכה מעל שנה – קביעת מדדים לתו איכות לבתי ספר. תו איכות לבתי ספר בודק דווקא פרמטרים שאין להם עניין בהישגים לימודיים. פרמטרים של אקלים בית ספרי, פרמטרים של קשב שקיים או לא קיים בבית הספר. אני רוצה לראות בית ספר שדואג לתלמידים החלשים שלו. אני רוצה שיוכיחו לנו שיש בבית הספר מערך מסייע לתלמידים, שיש מסגרות לתגבור תלמידים ולא בכסף, כדי שלא יקרה מצב שבו אני לא יכול לקבל את הסיוע והעשיר כן. אני רוצה לראות מקום שבו ניתנות התאמות לתלמידים עם לקויות למידה וניתנות הקלות. לא להוריד להם את הרף אלא לתת להם הזדמנות שווה להוכיח את היכולות שלהם. אלה בתי ספר, שיימדדו על ידינו כזכאים לת איכות, שיפורסם ברבים, בוודאי בקרב ההורים. כל הורה שרוצה לרשום את ילדיו בבית הספר יבקש לדעת האם בית-הספר הוא בעל תו איכות. לא מעניין אותי אחוז הזכאות לבגרות, אבל בהחלט מעניינים אותי הדברים האחרים.

גם המיצב, אותו מבחן ארצי שמיסדנו במספר שכבות גיל – בכיתות ב', בכיתות ה' ובכיתות ח' – אנחנו נותנים פרק נכבד לאותם פרמטרים שבודקים אקלים בית ספרי. אנחנו רוצים לראות באמת אם יש גרפיטי בבתי הספר, רוצים למדוד את רמת האלימות בבית הספר כי אני חושבת שילד מתוסכל, כמו אדם מתוסכל, מגיב באלימות. הוא נכנס לאלם, הוא אילם והביטויים שלהם הם פיזיים-פיזיולוגיים שמשפיעים על הבריאות הנפשית שלו וגם על התגובות שלו. אלה דברים שאנחנו רוצים לבדוק אם הם קיימים או לא קיימים בבית הספר ובכך להעיד על בית ספר שהוא בית חינוך.

אנחנו רוצים לראות שבבית הספר יש גם חינוך למודעות אסרטיבית, כלומר יש לי זכות לומר לא ואיך לומר לא. אני לא רוצה התלהמות מול מורים ואני בכלל לא רוצה אווירה בוטה בין תלמידים למורים, שהמורה יפגע בתלמיד או לחלופין שהתלמיד יפגע במורה ואז המורה יעניש אותו. אני לא רוצה להגיע למצב הזה. אני רוצה מצב של הידברות. בבתי ספר דמוקרטיים, שיש לי ביקורת מסוימת עליהם אבל יש לי גם הרבה מאוד דברים טובים לומר עליהם, יש מין פרלמנט. זהו כינוס שבועי שבו מורים ותלמידים הם שווים לחלוטין והם מדברים על כל בעיה שמציקה או למורה או לתלמיד. הם מתדיינים ויש דיאלוג. בבית ספר שיש בו דיאלוג אין גרפיטי, אין ונדליזם, אין השחתת ריהוט, אין אלימות ואין כל הרעות החולות הללו. אנחנו מכירים בתופעות הללו, פועלים נגדם וככל תהליך חינוכי זה ייקח קצת זמן. מנקודת ראות אופטימית אני מאמינה שאנחנו בדרך הנכונה ויותר ויותר בתי ספר נסחפים ונשאבים אל המסר הזה ואל האווירה הזאת. אני מאחלת לכולנו הצלחה רבה ושיהיו לנו יותר בתי ספר שיציגו תמונות יותר יפות.

תודה רבה. צוות היובל, קטע שני בבקשה.

(הצגה)

תודה רבה. הצוות השני יביא את טיעוניו בסוגיה נוער בסיכון ולרשותו יעמוד עד מומחה, הד"ר יצחק קדמן.

כבוד השופטת רוטלוי, שמי דן פורס וברצוני להוכיח כי ממשלת ישראל אינה דואגת מספיק לפתרון בעיית הסביבה המסכנת. ילדים החיים בסביבה מסכנת הם אלה הנחשפים לאלימות בין ההורים או לעבריינות, התמכרות לסמים ואלכוהול, ילדים החיים בעוני וילדים בקהילות מסכנות. על-פי נתוני משטרת ישראל, יש בארץ למעלה מ-2 מיליון ילדים ובני נוער, מתוכם 16% בסיכון. על-פי נתוני משטרת ישראל, שימוש בסמים בישראל בקרב בני הנוער בשנה האחרונה הגיע למעלה מ-5%, כלומר 35 אלף בני נוער. ילד שנחשף לסמים, לאלימות או לאלכוהול ולא מוצעים לו שירותים מתאימים כדי למנוע הידרדרות, אינו בטוח בסביבתו, משמע הוא נמצא במצב של סיכון. במהלך השנה הנוכחית היתה עליה של 30% בשימוש בסמים בקרב בני הנוער, בין היתר מכיוון שקיימים רק 11 מוסדות ייעוץ מטעם אגודת אל-סם, וזה מספר מגוחך לאור מספר הילדים שזקוקים לייעוץ. בנוסף על כך, הסניפים האלה ממוקמים בערים המרכזיות, דבר שמונע מילדים הגרים באיזורים רחוקים יותר לקבל טיפול.

בשלב זה הייתי רוצה לצטט מאתר הוועדה למאבק בנגע הסמים: "הוועדה למאבק בנגע הסמים מוצאת כי יש להשקיע הרבה יותר במניעה ובחינוך מגיל צעיר וכי יש לשפר את מערך ההסברה בבתי הספר, שכן עדיף להשקיע שקל אחד במניעה מאשר אלף שקל בגמילה. לכן יש להגביר את המודעות הציבורית לאיום הממשי ולמבנה החברתי". לסיכום, רציתי להוסיף שאפילו בכנסת ישראל הנוער בסיכון מכונה 'נוער שוליים' ועל פי הגדרה נוער זה הוא נוער שקשור קשר רופף לחברה ולמוסדותיה. מכיוון שהממשלה לא נוקטת באמצעים הנדרשים למתן השירות המונע למען הנוער בסיכון, נוצר אותו קשר רופף בין הנוער לחברה ולמוסדותיה. מזה אני מסיק שהממשלה היא זו שממקמת את אותו נוער בשוליים, משום שהיא רואה בנו נטל שאין להשקיע בו. תודה.

כבוד השופטת, ברצוני להוכיח היום שילדים הנמצאים בהזנחה או בטיפול רשלני אינם מטופלים כיאות על-ידי המדינה, כמו האמרה: אם אינך חלק מהפתרון, הנך חלק מהבעיה. כך הממשלה אינה דואגת ומטפלת כיאות בבעיית ההזנחה ובכך מעצימה את בעיית ההזנחה. באמנת האו"ם לזכויות הילד התחייבה המדינה לטפל בנוער בסיכון. אני מצטטת את סעיף 39: "המדינות החברות ינקטו בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שיקום גופני ופסיכולוגי לשילוב מחדש בחברה לילד השרוי במצוקה בשל כל צורה של הזנחה".

למרות זאת, לטענתי, המדינה אינה מקצה את האמצעים הנאותים לטיפול בבעיה זו. ביטוי לכך נמצא בעובדה שהמדינה מאפשרת שלא יחול חוק חינוך חובה על נער או על נערה שסיימו עשר שנות לימוד. אני שואלת: כיצד יכולה המדינה לשלב מחדש נוער במצוקה בחברה, אם היא נותנת לו לגיטימציה לנשור מבית-הספר, שהרי פרישה היא ביטוי למצוקה ולניתוק מחברת הנוער הכללית. המדינה מתנערת מאחריות ברגע שהיא נותנת לבני הנוער לגיטימציה זו. היום, מול מליאה מכובדת זו, אני רוצה להזכיר לכם שהתחייבנו בשנת 1989 באמנת האו"ם לעשות בדיוק ההיפך. הוכחה נוספת לכך שהמדינה מזניחה את בני הנוער בסיכון ואלה הנמצאים תחת טיפול רשלני היא העובדה שהיא ביצעה קיצוצים בקצבאות שירותי הרווחה. בכך היא פוגמת בסיכויים של בני נוער אלה להשתקם ולקבל את המענה לצרכים, שמשפחתם אינה מעניקה להם. תודה רבה.

כבוד השופטת, אשתדל להוכיח בזמן המועט שניתן לי שהמדינה אינה מטפלת בבעיית ההתעללות כראוי, ובכך חורצת את דינם של אלפי בני נוער בישראל, אשר יישארו עם נזקים פסיכולוגיים, המשאירים צלקות עמוקות בנפשם, גם כאשר הפגיעה מסתיימת. אף על-פי שמדינת ישראל היתה אחת מהחותמות הראשונות על אמנת האו"ם למען זכויות הילד, אני טוען שהיא לא עמדה בהבטחותיה. בסעיף 19 תת סעיף 1 כתוב: "המדינות החברות ינקטו אמצעים חוקתיים, מנהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים, על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית לסוגיה ומפני חבלה או התעללות, הזנחה או טיפול רשלני, אכזריות או ניצול לרבות התעללות מינית, שעה שהוא נתון בטיפול הורים, אפוטרופוסים חוקיים או אדם אחר המופקד על הטיפול בו". למרות זאת יש לי הוכחות נוקבות לכך שמאמציה של מדינת ישראל לשיפור מצבם של בני נוער בסיכון ובפרט נוער הנמצא תחת התעללות, אינם עולים בקנה אחד עם הבטחותיה באמנה. למעשה היא אינה מבטיחה את שלומם וביטחונם של בני הנוער בישראל, הנמצאים תחת התעללות לסוגיה.

במסמך "השפעות יישום התכנית הכלכלית על ילדים בישראל" כותב עמרי מצר: "הקיצוץ בקצבאות ובמענקי המוסד לביטוח לאומי תורם להזדקקות הולכת וגדלה של אוכלוסיית הילדים לטיפולן של רשויות הרווחה. המענים לצרכים אלה, שמספקות רשויות הרווחה, אינם מדביקים את הגידול בצרכים". מצר מציין בסעיף 1 שהתקציב המופנה לרשויות הרווחה אינו ערוך לטפל בגידול זה, כלומר לצרכי הרווחה ולאוכלוסיית הילדים במדינה, למרות שלא חל קיצוץ בכל סעיפיו ביחס לשנה שעברה. בסעיף 4 תת סעיף 1 הוא מוסיף: "מעונות החסות ייהפכו ממערכות שיקום לבני נוער המצויים במצבי סכנה למערכות אחזקה בלבד". מצר ממשיך ומספר כי מצויים כעת 70 צווי מעון לבני נוער בבית משפט, שאינם מבוצעים בגלל מחסור במקום. כבוד השופטת, האם ייתכן שבני נוער הנמצאים בהתעללות או בהזנחה, אשר הממשלה והמדינה מכירות בהם כילדים הנמצאים במצב סיכון, לא יטופלו ומצבם לא ישופר?

היום אנו מפנים אל הממשלה אצבע מאשימה וקוראים לה לטפל בבעיית הנוער בישראל. יש 60,000 בני נוער בסיכון בישראל, אך המדינה מטפלת רק ב-35,000 מהם. האם ייתכן שרבבות בני הנוער יוזנחו על-ידי המערכת? 25,000 בני נוער מוכרים על-ידי משרד החינוך והממשלה, אך עדיין לא מבוצעים שום מעשים ממשיים למען עתיד טוב יותר למענם ולמען שלומה של החברה הישראלית. אנו מרגישים שזו זכותה וחובתה של הממשלה לטפל בבעיית הנוער בסיכון, על-ידי הקצאת תקציבים יותר גדולים למשרד הרווחה, תגבור תקציב החינוך, מפעלים כמו 'אל-סם' ומעונות לבני נוער בסיכון. תודה.

עם נציגים כאלה של התביעה לא נראה לי שאתם זקוקים למומחים. הפגנתם מומחיות ראויה בעצמכם ואף על-פי כן כמה מילים: ראשית, כמו מנכ"ל משרד החינוך גם אני לא אוהב במיוחד את השם 'נכס או נטל' אבל מסיבות אחרות לגמרי. אני חושב שנכס ונטל מעצבים את הילד כאילו היה רכוש, כאילו היה אובייקט שנועד לשרת את החברה או להכביד עליה. אני חושב שההתייחסות לילדים צריכה להיות כאל בני אדם ולא כאל מטרה עתידית של גורם כזה או אחר, לא כהשקעה. ילדים הם לא מניה, ילדים הם לא בורסה, ילדים הם לא משאב, למרות שאנחנו אוהבים לכנות אותם כך. לכן ילדים הם לא נכס ולא נטל. ילדים הם בני אדם וראוי שנתייחס אליהם כבני אדם. אם להשתמש בכל זאת בהגדרה הזאת, אני מוכרח לומר שכל מי שעוסק בתחום הזה חש שילדים הפכו בתקופה האחרונה לנטל. ילדים הפכו להיות לבעיה פרטית של ההורים שלהם ויותר מכל, ילדים חלשים וילדים פגועים – מדינת ישראל מפנה אליהם את הגב. זה נכון בהשקעה התקציבית ונכון אמרתם שבשנים האחרונות יש פחות ופחות השקעה בילדים.

התחום שלי אומנם איננו חינוך בפנל המומחים הזה, אבל אני מוכרח לומר שמנכ"לית משרד החינוך הצליחה להתעלם מדברים שהיא עצמה כתבה באחד מחוזרי מנכ"ל האחרונים ובו היא כתבה כך: בשנתיים וחצי האחרונות עברו על משרד החינוך לא פחות מ-11 קיצוצים, שהגרוע בהם עוד מונח לפניהם בתקציב 2004. מי שחושב שללא תקציבים אפשר לנהל מערכת חינוך, טועה ומטעה. במדינת ישראל מתפתחות היום שתי מערכות חינוך: מערכת אחת ממומנת על-ידי הורים שיש להם וזאת מערכת חינוך ראויה ומוצלחת ומערכת אחרת, ממלכתית, שממנה נותר כמו במערבון רק קיר הדיקט שעושה רושם כאילו זאת מערכת חינוך, אבל מאחוריה אין דבר. אם יש במערכת החינוך שלנו היום אפילו ילד בוכה אחד, שלא יוצא לטיול בגלל שההורים שלו לא יכלו לשלם, זאת איננה מערכת חינוך.

אם נחזור לנושא ילדים בסיכון, התמונה פה אפילו עגומה שבעתיים. בשנת 1992 היו 8,518 דיווחים על ילדים קורבנות אלימות. המספר החדש של שנת 2002, ואני נותן לכם אותו היום לראשונה, הגיע ל-36,480. זאת עליה של 430% בעשור האחרון. חלק מהעליה הוא כתוצאה ממודעות יותר גדולה, תוצאה מהסברה, תוצאה מחובת דיווח שנקבעה בחוק, אבל חלק מהעליה הוא גם הרבה יותר פגיעות בילדים. סקר שעשינו בקרב ילדים עצמם, וכדאי לזכור תמיד שאנחנו צריכים לשמוע מה יש לילדים לומר, שאלנו אותם את השאלה: מה היא הזכות הכי חשובה לכם מבין שורת זכויות? הרוב הכי גדול של ילדים ענה: הזכות שלא יפגעו בנו ולא ינצלו אותנו. הכי קל לפגוע בילדים.

בערעור שהגיע עד לבית המשפט העליון נדון לאחרונה עניינו של פעוט בן שנתיים, הגיע לבית חולים, נמצא מוזנח ועליו מספר סימני פגיעה. לצערי הרב התינוק הזה שוחרר חזרה לביתו וכך כותב בית המשפט: "לאחר מכן הגבירו הוריו את ההתעללות בפעוט, הם היכו אותו בכל גופו, חבלו בו במקל ובקולב עד אשר נשבר הקולב על גופו, נשכו אותו, צבטו אותו, תלשו את שערותיו ולבסוף היכו אותו מכה בבטנו, אשר גרמה לפצעי קרע בקרומי המעיים ולדימום נרחב בחלל הצפק, שהביאו לאיבוד דם ולמוות". על גופו של הילד, הקורבן בן השנתיים, נמצאו בניתוח שלאחר המוות לא פחות מ-160 חבורות. כולנו, כולנו צריכים להרכין ראשינו משום שלכולנו יש חלק באשמה שדברים כאלה קורים אצלנו, ואנחנו עדיין מעדיפים לסובב את הראש, לא לראות ולא לשמוע ולא להציל ולא למנוע ולא לאתר במועד ולא לטפל כמו שצריך גם בגלל שאין לנו משאבים מספיקים, אבל גם בגלל שאנחנו צריכים לפנות את עצמנו ולשאול: האם באמת אכפת לנו?

האם אכפת לנו מדלית, ילדה בת 13, שמסתובבת כבר חודשיים וחצי ברחבי הארץ, אחרי שברחה ממוסד ואיש לא יודע היכן היא ולא מנסה למצוא אותה? כולם, אלה שמכירים אותה, יודעים שהיא תלך עם כל מי שיציע לה אפילו רק מנה פלאפל. חודשיים וחצי ולא מכריזים עליה כעל נעדרת ולא מנסים באמת ובתמים לאתר אותה וכל רשות זורקת את האחריות על רשות אחרת. האם אנחנו לא אשמים בכך שאב חורג שפגע מינית בילדתו יוצא עם עונש מגוחך – שישה חודשי עבודות שירות – כדי לא לפגוע בקריירה הצבאית שלו? כך כתבו השופטים. האם אנחנו לא אשמים בכך שעד היום במדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם המערבי, אין שום חוק שמסדיר את המעקב אחרי עברייני מין שפגעו בילדים? הם נכנסים בדלת המסתובבת לכלא, יוצאים אחרי תקופה קצרה ושבים וחוזרים ופוגעים בילדים. בכל העולם יש חוקים שמסדירים את המעקב אחרי עברייני מין כי אנחנו יודעים שהם יחזרו ויפגעו, אבל רק אצלנו הם יכולים לחזור ולשוב ולפגוע בילדים.

האם יש עוד מדינה בעולם המערבי שמזניחה את הטיפול בפורנוגרפיה הנוראית שמסתובבת באינטרנט ושילדי ישראל חשופים אליה? יש יחידה מצוינת לעבירות מחשב במשטרה. אתם יודעים כמה שוטרים היא מונה בכל הארץ? עשרה שוטרים, אבל הם מטפלים גם בעבירות מרמה וגם בהונאות. לפני חודשיים העברנו ליחידה הזאת מסמך מזעזע של אדם, שבצ'ט באינטרנט הציג קבל עם ועדה תמונות ערום מזעזעות של ילדה בת 13, שהוא טען שהיא בתו. בהתכתבות באותה אזרחית טובה שהעבירה לנו את החומר, הוא טען שהוא לא רק מצלם אותה בעירום ומפיץ את תמונתה, הוא גם באופן ממשי, לא רק וירטואלי, פוגע בה מינית. כל הפרטים הועברו לפני למעלה מחודשיים למשטרה. מה יכולים לעשות ביחידה כל כך קטנה?

שמעתי שעומדים להקים יחידת חקירה מיוחדת עם 200 חוקרים כדי לתפוס רמאי ביטוח לאומי. 100 מיליון שקל יוקצו למטרה הזאת. לזה יש כסף ושלא יספרו לכם שאין כסף. השאלה היא למה יש כסף. השאלה עבור מי יש כסף. ילדים הם בסוף התור והגיע הזמן שנוציא את הילדים מסוף התור ונעמיד אותם כבני אדם, לא כנכס ולא כנטל, כבני אדם בתחילת התור. הם זקוקים לנו. אנחנו צריכים לתת להם את כל העזרה שהם זקוקים לה. אנחנו צריכים לעזור להם להתבטא, אנחנו צריכים לעזור להם לזעוק את כאבם ובמיוחד אנחנו צריכים לפתוח את האוזן ואת הלב להקשיב ולעזור להם. האם אנחנו עושים את זה היום? לא כל כך.

תודה רבה לד"ר יצחק קדמן. צוות היובל, בבקשה.

(הצגה)

תודה רבה לצוות 'היובל'. הצוות הבא יציג את סוגיית חוסר השוויוניות בהתייחסות לקבוצות שונות בחברה הישראלית. לרשותם יעמוד השופט בדימוס שלמה שוהם. בבקשה.

בישראל יש שני מיליון ילדים, דור ההמשך, עתיד המדינה, המשאב החשוב ביותר ולא אני אמרתי את זה, אמרו את זה בבוקר. האם אתם, המבוגרים, אלה היושבים במוקדי ההחלטות הנוגעות לצרכים של הילדים יכולים לישון בלילה בשקט ביודעם שהם עשו את כל מה שניתן לעשות כדי לדאוג לילדים בכל מה שניתן לדאוג? האם מקבלי ההחלטות, האחראים על עתידו של העם בישראל, יכולים להבטיח לנו כי הדאגה לצמצום הפערים אכן באה לידי ביטוי מעשי, או שהדאגה הזאת באה לידי ביטוי בנאומים ואת ההשקעה המעשית שיש להשקיע בנוער מנתבים למקומות אחרים? ככל שאנחנו מתבגרים אנו מגלים כי כל מי שיש לו מוסיף ומתחזק ומי שאין לו, נשאר מקובע במקום. העזרה הדרושה לא ניתנת. אנו מאמינים כי כדי שיהיה כאן טוב יותר, ההשקעה בנוער היא המוצדקת ביותר. זהו עתיד המדינה.

נציג כאן כמה נושאים בהם נתקלנו, נושאים המעידים על חוסר שוויוניות. הממסד הציבורי עדיין לא הגיע לשלב שבו אנחנו, בני הנוער והילדים, נוכל להרגיש כי נעשה כל מה שניתן כדי לדאוג לכל אחד ואחד מאיתנו ובמיוחד לחלשים בינינו.

חלק חשוב ביותר בהתפתחות של ילד, של נער, של תלמיד היא מערכת החינוך המשלימה, זו שאינה פורמלית. אנחנו מבקשים להתייחס לשתי סוגיות: האחת היא סוגיית תנועת הנוער. ההשתתפות בפעילות שלהן מאפשרת לבני הנוער להכיר את עצמם במסגרת המחייבת התפתחות חברתית מסוג אחר, לציונות ולאחריות, שאינה ניתנת למימוש במערכת הפורמלית. למשל, האפשרות להיות מדריכים, האפשרות לקבל תפקידים המחייבים אחריות לגבי פעילות הקבוצה כולה וכדומה. בשכונות מצוקה כמעט ולא פועלות תנועות נוער מכיוון שהמשאבים להם הן זקוקות אינם מספיקים כדי להקים מוקדי פעילות ומכיוון שאין ביכולת המשפחות לממן את חלקן, כפי שהדבר נעשה בשכונות המבוססות. כך נפגעים בני הנוער פעמיים: פעם בכך שאין להם מסגרת חיובית ותורמת לפעילות אחר הצהריים, דבר המתבטא בשוטטות ברחובות ופעם בכך שאינם מקבלים את ההזדמנויות המאפשרות, באופן שאינו פורמלי, תנאי התבגרות חיוביים יותר ועשירים יותר.

הסוגיה השנייה הינה חוגי ההעשרה הניתנים בשעות אחר הצהריים. אם במשפחות המבוססות משתתפים הילדים בחוגים שונים ומשונים בכל תחומי התרבות והספורט, תלמידים הבאים ממשפחות חלשות מבחינה כלכלית אינם נחשפים לחוגים הללו, במיוחד מכיוון שחל פיחות הולך וגובר ביכולתם של המתנ"סים לספק חוגים במחיר השווה לכל נפש. כך גדלים להם בני הנוער בשתי אוכלוסיות נפרדות – אלו הזוכים לקבל כל מה שניתן להציע להם ואלו המודדים מדרכות ומשוטטים ברחובות.

כדי לדאוג לעתידו של הנוער בישראל על הממסד הציבורי לדאוג לכולם בכל המדדים האפשריים. המענה צריך להינתן גם בשעות שאחרי הלימודים ולא רק בבית הספר. הילדים בישראל הם אוכלוסייה מגוונת. במערכת החינוך מתבטאת שונות זו קודם כל ביכולת בלימודים, בצרכים הרגשיים השונים, שמשפיעים לא מעט על תפקוד התלמידים. מערכת החינוך חייבת לקחת לתשומת ליבה כי ההתייחסות צריכה להיות, ככל האפשר, אישית ויחודית כדי לאפשר לכל תלמיד ולכל תלמידה להגיע ללמידה מיטבית. לצורך זה על הכיתות להיות קטנות יותר כדי לאפשר מגע אישי וקרוב של המורים עם תלמידיהם. בשנים האחרונות אנחנו עדים להקטנת מספר הכיתות ולהגדלת מספר התלמידים בהן. מובן מאליו כי יכולתם של המורים להתייחס לתלמידיהם באופן אישי הולכת ויורדת ככל שמספר התלמידים בכיתה הולך וגדל. בנוסף, בעיתונות אנו קוראים על קיצוץ מספרי השעות להוראה בכל רמות הלימוד. שתי התופעות הללו משפיעות באופן דיפרנציאלי על יכולתם של התלמידים ללמוד. החזקים יותר יקבלו שיעורי עזר פרטיים ואם הם בעלי ביטחון עצמי גבוה יותר, הם ידרשו את השעות שמגיעות להם, הם ידרשו את תשומת הלב. החלשים יותר כלכלית וחסרי הביטחון לא יקבלו עזרה מחוץ לבית-הספר. הם גם לא ידרשו את מה שמגיע להם.

דבר דומה מתרחש גם לגבי התלמידים לקויי הלמידה. הורים בעלי יכולת דואגים לאבחון. אבחון הוא דבר שעולה המון כסף ולא כל אחד יכול להרשות אותו לעצמו. תלמידים מבתים פחות מבוססים הזקוקים לכך אינם מגיעים לאבחונים הניתנים בצמצום רב על-ידי המערכת. גם משאובחנו התלמידים במערכת אין ניתנת אפשרות אמיתית למיצוי ההתייחסות לאבחון בשל חוסר זמן וחוסר משאבים. כך קורה שתלמידים להורים חזקים יותר מקבלים יותר בשל לחצם של ההורים על המערכת. במשרד החינוך עדיין לא גובשה דרך מעשית לאפשר לתלמידים להיבחן בעל פה או לקבל הארכת זמן לאורך שנות לימודיהם בבית הספר. בבתי הספר המבוססים מצליחים. עזרתם של ההורים, שיש להם יותר כסף, מצליחה לתת את השעות והמשך אחרי המבחן. גם כאן גורמת המערכת, שלא בכוונה תחילה, לעיוות בין המבוססים לחלשים.

בכל השנים האחרונות אנחנו עדים לקיצוצים וקיצוצים הנוגעים למערכת החינוך. הקיצוצים נעשים באופן שווה לכל ילדי ישראל, אבל המשמעות בשטח שונה ממקום למקום לגבי קבוצות שונות באוכלוסיה. לדוגמה, נושא הספריות בבתי הספר. לפני מספר שנים הוחלט על הפסקת גביית הכספים מההורים, כספים המיועדים להעשרת ספריות בתי הספר. יחד עם הפסקת הגביה עדיין לא נמצא מענה להעברת כספים לספריות בתי הספר. התוצאה הישירה: בבתי הספר בהם אוכלוסיית ההורים מבוססת, גבו בתי הספר כספים שבאמצעותם נרכשו ספרים חדשים ואילו בבתי הספר הפחות מבוססים, לא נקנו ספרים והספריות נשארו כפי שהיו. אין ספרות יפה, אין ספרי עיון, אין ספרי עזר. במקומות שאינם מבוססים, הילדים אינם מקבלים אפשרות לעיון. הללו אינם מסוגלים לדאוג לכך בכוחות עצמם. כך קרה שהחלטה שוויונית כביכול, להפסיק גביית כספים, יצרה פער הולך וגדל בין ילדי העשירים לבין ילדי העניים.

אותו תסריט מתרחש בנושא ההעשרה התרבותית. הוחלט על גביה מצומצמת ביותר לסל תרבות כדי לא להקשות על ההורים. דרך סל זה מקבלים התלמידים חשיפה לתכנים תרבותיים מגוונים: תיאטרון, מחול, מוזיקה, הרצאות וכדומה. עם הקפאת הגביה נוצר מצב שבו תלמידים הבאים מבתים מבוססים ולומדים בבתי ספר כאלה, מקבלים את ההעשרה גם מהבית וגם באמצעות גביה מרצון שההורים נענים לה במקומות האלה. באיזורים פחות מבוססים נעצרה הגביה והוקטן באופן משמעותי מספר האירועים התרבותיים. כך נחשפים בני הנוער באופן דיפרנציאלי לתכנים תרבותיים. אלה הזקוקים לעזרת המערכת כדי להגיע לחשיפה איכותית, אינם מקבלים את מה שהיה ניתן בעבר.

המערכת פועלת באופן שהוא לכאורה שוויוני, אבל למעשה היא מותירה את החלשים ללא המינימום הראוי וגורמת להם להיות צרכני תרבות דלה ביותר. אנו סבורים כי יש מקום לדאוג באופן מתקן לאותה קבוצה באוכלוסיה. צריך לדאוג להם לעזרה ציבורית, שהעזרה הציבורית לא תרד ולא תקוצץ. שנוכל כולנו, גם המבוססים וגם פחות, להיחשף הן לתכנים תרבותיים והן למקורות כתובים מסוגים שונים. תודה.

דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו. אומר רבי נחמן בסוף: טוב שיעשה את ייחודו לשלמות. אנחנו מדברים על ילדים. אני לא רק מסכים עם ד"ר יצחק קדמן אלא חושב שלא רק לדבר על הילדים כנכס או נטל זה איננו נכון, אלא לדבר על ילדים כמקשה אחת זהו דבר שגוי. יושבים פה אנשים, חלקם נמוכים יותר וחלקם נמוכים פחות, חלקם צעירים יותר וחלקם צעירים פחות, כל אחד ואחת במקום הזה הוא יצור אנוש, הוא קדוש, הוא נברא בצלם. לי חשוב לדבר עליכם, ילדים, ואתכם להתחיל כי אני יודע שנשמעו פה דברים. אתם קצת עייפים והראש לא בדיוק קולט, אבל יש סיכוי שבמפגש שלכם עם הכנסת ושלכם עם אנשי הפוליטיקה ושלכם עם חברי הכנסת ועם השרים ועם השופטת סביונה רוטלוי ויצחק קדמן ואיתי, יש סיכוי רק אם באמת תקשיבו. מדברים על הקשבה והקשבה פה יכולה ליצור משהו. חשוב שתהיה הקשבה שלכם גם אלינו.

היתרון שלי הוא שבמקום שאני בא ממנו אני מדבר על העתיד. הסיפור של חוני המעגל וודאי ידוע לכולנו. הסתובב חוני המעגל ופגש איש זקן שהיה נוטע עץ. אמר לו: לשם מה אתה נוטע עץ? הרי לא תחיה כדי לאכול מפירותיו. אמר לו אותו איש: כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי. היסוד החשוב ביותר שנתעלם מן הכנסת וממקבלי ההחלטות שלנו לא פעם, הוא יסוד האחריות, האחריות לעולם הזה, שאנחנו לא רק מקבלים אותו בירושה מהורינו אלא כפקדון עבורכם ועבור הילדים שנולדים היום ומחר ומחרתיים. החלק הזה, לצערי, בבניין הזה הולך ונעלם ושמעתי בדבריה של חברת הכנסת תמר גוז'נסקי את הכאב הנורא הזה. יש לו יסוד הרבה יותר בסיסי. מהיכן בא היסוד הזה? הוא בא מתוך כך שאנחנו מדינה בהישרדות. אנחנו נמצאים כל הזמן בביצה. אנחנו טובים לשואה ולתקומה, אבל אנחנו איננו מסוגלים להתסכל קדימה. אנחנו איננו מסוגלים לתכנן פה ארץ נורמלית לילדים שלנו. כאשר אנחנו לא מתכננים ארץ נורמלית לילדים שלנו, גם לא תהיה ארץ נורמלית. אם מנכ"לית משרד החינוך או אנשי משרד החינוך משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בשאלה איך לפתוח את שנת הלימודים הבאה עם קיצוצי רוחב של 15%, אנחנו לא מסוגלים לשבת רגע אחד ולחשוב מה באמת יהיה פה בעוד שנה, שנתיים, חמש או עשר. מה יקרה כשאתם תהיו גדולים? מה יקרה כשאתם תהיו המורים, כשאתם תהיו חברי הכנסת והשרים? כל השטח הזה הוא שטח שנעלם, נעלם מאיתנו בהתנהלות היום-יומית. אני חושב שחשוב שהכנס הזה יעלה את זה בראש ובראשונה.

כן, זכויות הילד הן בראש ובראשונה לדעת שטוב שכל אחד מכם וכל אחד מאיתנו יעשה את ייחודו לשלמות, יחשוב מה הוא החלק המיוחד שהוא יביא לעולם הזה, מה החלק החשוב שאותו הוא יכול להביא. האחריות שלנו היא לא לקצץ לכם את הכנפיים. להקשיב לכם, לשמוע אתכם ולדעת שאתם יכולים ליצור משהו חדש, מיוחד, שאולי לא ברור לנו, אבל יש בו יכולת ליצור משהו שעוד לא היה עד היום. זה בעיניי היסוד של מה שאנחנו עושים פה היום. יש הרבה מקום להתנהל בקושי הזה, בקשיים ובאלימות שמופעלים נגדכם, אבל אספר לכם מה קורה בבית הזה עכשיו. באה הממשלה ומנסה להעביר חוק הסדרים. זהו חוק כוחני מאד, חוק אלים, ניסיון של הממשלה לכפות משהו על הכנסת. כשהממשלה עושה את זה, ולא תמיד הקולות שלכם נשמעים, יש פה מסר לא רק לגבי סדרי עדיפויות לאומיים אלא גם לדרך התנהלות, שהיא דרך התנהלות כוחנית ואפילו הייתי אומר: אלימה. אנחנו מדברים על כך שהקולות שלכם לא נשמעים. איפה הקולות שלנו בתוך התהליך הזה? לא פעם אנחנו משתמשים בסמכותנו ועושים דברים ומצליחים, אבל אני מדבר דווקא אל תמר כי הרבה שנים הייתי בבניין הזה ושמעתי את קולה הצועק. לצערי, הקול שלה לא נשמע בבניין הזה. הוא לא נשמע בבניין הזה, לפחות לא בעוצמה בה הוא היה צריך להישמע כל השנים הללו. הקול שבא מתוך הלב ודיבר אל האנשים, אבל כשזה הגיע אל מקבלי ההחלטות, משהו קרה שם בדרך. משהו בצינור הזה נקטע.

אני אתן לכם רק דוגמה אחת ויש רבות. טיפלנו בנושא חוק השילוב בחוק ההסדרים האחרון. ממשלה שרוצה לחסוך כסף אומרת: אנחנו לא ניתן תמיכה לילדים בחינוך המיוחד כדי שישתלבו בחינוך הרגיל, אבל מה יקרה בעוד שנה לאותו ילד, שיצטרכו לשלם עבורו 150 אלף שקל בחינוך המיוחד? או מה יקרה איתו בעוד חמש שנים או בעוד עשר שנים, כשהוא יהיה נטל על החברה לכל השנים? הדבר הפשוט הזה, ההסתכלות הפשוטה קדימה לא היתה שם. המסר, בעיניי, צריך להיות אחריות, אחריות פשוטה. אם אני מזיז עכשיו את הבקבוק הזה מימין לשמאל, מה המשמעות של זה עכשיו? מה המשמעות של כל דבר שאתם ואנחנו עושים בעוד דקה, בעוד שתיים או בעוד חמש אבל גם בעוד עשר שנים או עשרים שנה? לצערנו, כשאנחנו מדברים על הדורות הבאים, בפוליטיקה לא פעם דור זה קדנציה. הפוליטיקאי, מטבע הדברים, רוצה להיבחר בקדנציה הבאה והוא יעשה את הכל כדי להיבחר. לכן לא תמיד הוא רואה את השיקולים ארוכי הטווח.

נושא זכויות הילד הוא נושא שיש לו השלכה לא רק לגבי השאלה מה יקרה איתכם ואיתנו ועם הילד העני, כאשר יש פער חברתי הולך ומתעצם, אלא מה יקרה עם הפער הזה בעוד דור או בעוד עשר או עשרים שנה? לאן אנחנו מובילים את הדור הזה? הפער הזה יילך ויגדל ולגשר על הפער הזה יהיה הרבה הרבה יותר קשה. ליצור אותו אפשר, לפעמים, במילה או בטעות של רגע. זה כמו טעות של מעלה אחת בקוטב, שיש לה אחר כך 10,000 קילומטר בקו המשווה.

אני רוצה לסיים בשיר אחד של גיתה שאולי ייתן לנו כיוון אחד של תקווה: בעת שאדם נע קדימה ומחייב את עצמו, התבל כולה נעה איתו. מיליוני דברים בלתי צפויים נעים בעקבות ההתכוונות המוחלטת. כל אשר אתם חולמים עליו, החלו לעשותו. בהעזה יש גאוניות, עוצמה וקסם. החלו עכשיו. תודה רבה.

תודה רבה לשופט בדימוס שלמה שוהם. כבוד השופטת, לפני שאני מאפשר לך לסכם את המשפט, תכננו שיישאלו לפחות שתי שאלות קצרות וממוקדות מהקהל. איתי חיון, בבקשה.

שלום, אני איתי חיון, בוגר תיכון 'היובל' בהרצליה. זכיתי שהמורים בבית הספר שלי היוו בשבילי רשת ביטחון של ידע, תמיכה ואהבה ולולא הם הייתי היום נתון סטטיסטי בממוצע הנשירה. מורה בשבילי הוא אדם רגיש וקשוב למצוקות, למועקות ואפילו לרצונות הכי סמויים של התלמידים שלו. ברגע שלתלמיד יש מורה שמחכה לו בבית הספר, יש לו עוד סיבה טובה לקום בבוקר וללכת לבית-הספר.

רציתי לשאול אותך, כבוד השופט שוהם, נציב הדורות הבאים, איך תגרום לכך שכל ילד ירגיש רצוי ואהוב בבית הספר. רק בית ספר שהוא בית חינוך יכול לתת הרגשה של אמון בכל תלמיד ותלמיד והדרך היחידה להתאים את בית-הספר לתלמיד ולא את התלמיד לבית-הספר היא דרך המורה כי כל ילד הוא עולם ומלואו. מתי תוכל להגיד לי בוודאות שאף ילד לא ישמע יותר משפטים כגון: "תעוף מהכיתה" או "תעוף לי מהעיניים"?

הכנת לי את השאלה הקשה ביותר, אבל בכל זאת אני אנסה לענות לך. בתוך להט הדברים לא דיברתי על זכויות, על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, על עיקרון השוויון, שבעיני הוא חלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היה משפט אחד שמאד לא אהבתי במערכת החינוך: הזכות לכבוד והחובה לכבד. עוד לא ראיתי אדם שמכבד באמת מתוך חובה. אנחנו מדברים על חינוך שצופה פני העתיד והכיוון שאליו אנחנו הולכים הוא כזה שכל אדם שיש לו אינטראקציה עם ילדים, ודאי מורים, ילמד קודם כל להקשיב לעצמו, לדעת לכבד ולאהוב את עצמו. מתוך זה הוא יוכל לדעת לכבד ולאהוב את האחר. זה לא דבר שנראה היום לעין, אבל ברור לי החזון שאליו מערכת החינוך והמדינה הזאת צריכות לשאוף. יש עדיין הרבה מאוד מורים, כמו המורים שלך, שקמים בבוקר ואומרים: אני אדם בדיוק כמוך. אני יודע כמה קשה לשופט לזכור שבמקרה הוא יושב גבוה מעל האנשים, אבל הוא בדיוק כמו כל האנשים. במקרה הטוב אתה אדם, ולפעמים אפילו זה לא. כמה קשה לזכור שאנחנו צריכים להיות צנועים. כמה קשה לזכור, וכל מורה צריך לזכור את זה, שיש לנו טעויות. גם בעוד עשר או עשרים שנה נקום בבוקר, נהיה עצבניים כי מישהו הרגיז אותנו ונגיד מילה לתלמיד, כמו ששופט לפעמים אומר מילה רעה לנאשם. צריך לזכור תמיד שאני בן-אדם, לזכור תמיד שאני יכול לטעות, לזכור תמיד שכאשר אני אוכל לקבל את עצמי במקומות הקשים שלי, אני אוכל לקבל גם אותך על השונות שלך, על הקושי שלך. אני אוכל לתת לך מרחב להכיל את עצמך ואני אוכל להכיל אותך בתוך המסגרת הזאת. זאת ההתכוונות שלנו ולשם אנחנו צועדים מבחינת נציבות הדורות הבאים.

תודה רבה. סיכום המשפט המבוים על-ידי השופטת סביונה רוטלוי.

כל הכבוד לטיעונים ששמענו כאן. אחרי הטיעון הראשון רציתי למחוא כפיים, אבל אז נזכרתי שאני שופטת ואני לא אמורה להביע הזדהות עם צד כזה או אחר ולכן נמנעתי מלעשות זאת. הטיעונים חיזקו לי את התחושה והידיעה שצריך להקשיב יותר לילדים ולילדות בכל גיל. הם יודעים להביע היטב גם את הרצונות שלהם, גם את התחושות שלהם וגם את הידע שלהם. כאשר אתה נותן לילדים מידע נכון, כפי שקיבלתם, אני מניחה, לצורך הכנת הטיעונים, גם רמת הטיעונים עולה ויכולת התובנה של הילדים כל כך גבוהה. שיקפתם מגוון כל כך רחב של זכויות והיבטים נרחבים על מעמדם של ילדים בישראל, אבל מפאת קוצר הזמן אני לא יכולה להתייחס באריכות לכל הסוגיות שהעליתם: חופש הביטוי, הזכות לפרטיות, הזכות להגנה על הגוף, אפליה והיעדר שוויון, התייחסות החברה לילדים עם מוגבלויות, הזכות לכבוד שפירטתם בהרבה היבטים ועוד. מכיוון שאני צריכה לסכם את העניין ולתת מעין פסק דין אני רוצה לומר שלמרבה הצער המדינה לא יכלה לעמוד בנטל. הופיעו כאן לפחות שניים מבין שלושת המומחים, שהגנו על הטיעונים שהשמעתם, כך שאני לא יכולה לומר שהמדינה עמדה בנטל שהטלתם עליה בהגשת כתבי האישום הללו. בסופו של דבר הוכחתם את מה שאתם מרגישים ואנחנו צריכים להיות קשובים למה שאתם מרגישים כי זה נוגע לחיים שלכם במלוא מובן המילה.

אני לא רוצה לומר את המילים נטל או נכס. הנושא, כפי שהוא הוגדר, צרם לי מבחינה זו שאני לא רוצה לדבר על ילדים עם איזושהי קונוטציה לרכוש. נכס הוא סוג של רכוש, גם משאב זה רכוש, גם אוצר זה רכוש ואני לא רוצה לראות שום התייחסות רכושנית לילדים, לא בתוך המשפחה ולא שהמדינה תתייחס אליהם כאל רכוש שכדאי להשקיע בו, כדי שאולי משהו יצמח ממנו בעתיד. ילדים זכאים מרגע שהם נולדים שישקיעו בהם ולא מתוך רצון לתמורה עתידית. אני רוצה לסכם ולומר שהוכחתם שהמדינה לא עמדה באחריות שמוטלת עליה, בנטל שמוטל עליה ובחובות שמוטלות עליה לקיים את החובות שנטלה עליה באמנה לזכויות הילד. החובות לדאוג לכך שילדים יזכו למלוא הזכויות שלהם ללא אפליה, שילדים יזכו ליחס של כבוד שהוא הבסיס לכל הזכויות האחרות, שילדים יזכו לשוויון הזדמנויות בכל התחומים, שילדים יזכו ליכולת להתפתח, כלומר לקדם וליישם את הזכות שלהם בראש ובראשונה לחיים, להישרדות ולהתפתחות. בכל אלה הוכחתם שמבחינה זו המדינה לא עמדה בשנים האחרונות בנטל.

שמענו מהמנכ"לית, שלא נמצאת כאן עכשיו, על החזון, אבל אני לא בטוחה שאתם מסתפקים רק בחזון. הבנתי שאתם רוצים שהמדינה תפרע את השטר שעליו היא חתמה עם החתימה שלה על האמנה לזכויות הילד. אני מאוד מקווה שאם יתקבלו המלצות הוועדה שבראשותי, חלק ניכר מהעיוותים שהצגתם כאן יוכלו לבוא לידי תיקון בנושאים שונים: בנושא חינוך, בזכות של ילדים להשתתף בחיי בית-הספר, בחיי המשפחה והקהילה, בזכות הילדים למימוש היכולות שלהם להתפתח ועוד כהנה וכהנה. אני מצטערת על כך שאין כאן יותר חברי כנסת שמאזינים לכם, כי כאשר האזנתי לכם חשבתי שאולי הגיע הזמן לשנות את זכות הבחירה ולקבוע שילדים בגיל יותר צעיר יקבלו לא רק את הזכות לבחור לרשויות המקומיות, כפי שנהוג עכשיו, בגיל 17, אלא גם לכנסת. אתם באמת מייצגים חלק כל כך גדול מאוכלוסיית המדינה ואין לכם היכולת להשפיע על החלטות מאוד חשובות שנלקחות בכנסת ובממשלה.

הצבעתם על כך שצריך לשנות את סדר העדיפויות של המדינה ושצריך לתכנן את כל המדיניות שקשורה בילדים – מדיניות הקשורה בחינוך, מדיניות הקשורה בילדים בסיכון, מדיניות הקשורה בהענקת זכויות לילדים ומדיניות הקשורה באלימות כלפי ילדים. אין היום במדינה גוף אחד שמרכז את כל נושא הילדים מתוך תכנון מראש ומתוך ראיה כוללת של הצרכים של הילדים, של האינטרסים של הילדים ושל הזכויות שלהם. אני שוב מקווה שאם יקבלו את ההמלצות שלנו, יקום בעתיד גוף שייקח אחריות לראות בראיה כוללת את כל הנושאים הנוגעים לילדים.

הוכחתם כאן שאי אפשר להונות ילדים. ילדים רואים את מה שהמבוגרים חושבים שהם לא רואים. אני מאוד מקווה שיותר ויותר מבוגרים יקחו חלק בדיאלוג הזה, כפי שאנחנו מקיימים עכשיו. בלי דיאלוג אין כבוד, לא למבוגרים ולא לילדים. אני מאוד מקווה שיהיה לזה המשך וכן שבשנה הבאה, אם יתקיים יום כזה, יוזמנו ילדים ממערכת החינוך הערבית, שאינני רואה כאן וכן ילדים עם מוגבלויות. תודה.

תודה רבה לשופטת סביונה רוטלוי. לסיום האירוע אני מזמין את יושב-ראש הוועדה, הרב מיכאל מלכיאור. בבקשה.

אני רוצה להודות לכולכם, לכל אלה שדיברו, אבל קודם כל לתלמידים. ממש התרגשתי מיכולת הביטוי בנגינה, בדיבור ובמשחק הביאה את עוצמת הנושא לתוך הלב של כולנו. זה היה הדבר העיקרי. כשחשבנו לעשות משפט כזה מאוד התלבטנו האם זה ניתן להיעשות, האם ניתן להעביר את מה שאנחנו מרגישים בצורת משפט. הוכחתם שאפשר וזה נותן המון תקווה, כי עם צעירים כאלה אולי היינו מתחלפים עם חברי הכנסת – אתם הייתם יושבים כאן ואנחנו היינו חוזרים לבתי-הספר. אולי זה היה פותר חלק מהבעיות, אבל אני בטוח שכאשר אתם תגיעו הנה הדברים ייראו יותר טוב. אני מקווה שהעוצמה המוסרית, המעורבות והאכפתיות שהפגנתם פה היום יישארו אצלכם כמו אצל כולנו. תודה רבה לכולכם.

תודה רבה לכולם. הרשו לי לציין שני דברים: יש כאן תערוכה של תלמידים מציירים שנקראת "זכויות" וניתן לעבור על פניה. שנית, מייד יחולקו לכם המעטפות של זכויות הילד. כאן המקום לומר תודה לכל אלה שעסקו באירגון – לרחל סעדה, לאילנית ירושלמי, לטובה בן-ארי, ליאיר אלדן, עוזר יושב-ראש הוועדה, ליעל כפרי ולכל החברות והעמיתות ממשרד החינוך שעזרו לגב' טובה בן-ארי. תודה לכם, כל טוב ולהתראות.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00