כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת חינוך/7286




29
ועדת החינוך והתרבות
03.11.2003


פרוטוקולים/ועדת חינוך/7286
ירושלים, כ"ב בחשון, תשס"ד
17 בנובמבר, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון




פרוטוקול מס' 88
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום שני, ח' בחשון התשס"ד (03.11.2003), שעה 11:30

אלימות נגד מורים - הצעה לדיון מהיר של ח"כ גילה פינקלשטיין

חברי הוועדה: אילן שלגי - היו"ר
גילה פינקלשטיין
יוסי שריד

משרד החינוך, התרבות והספורט: עו"ד דורית מורג - יועצת משפטית
מנחם כהן - סמנכ"ל מינהל כ"א תאום ובקרה
ד"ר בלהה נוי - מנהלת שפ"י
חנה מרון - לשכת דוברות

רפ"ק ירון שטרית - קצין מדור נוער
נצ"מ דן שלום - מ"מ מנכ"ל מצילה

חנה סלוצקי - פקידת סעד ארצית לחוק הנוער

יעקב אגמון - סמנכ"ל

עפרה דונסקי - משנה למזכ"ל
שלמה ישי
יהושע קרני - חבר הנהלה
אילן בהירי - יו"ר ארגון נעלה חטיבות הביניים

רן ארז - יו"ר
אבי פסקל - חבר הנהלה

אדריאנה ריימן

ד"ר יהודה שחם - פסיכולוג ויועץ בכיר
ליאורה בן דרור - ממונה על אלימות בעיריית ירושלים
יוסי דוד - יועץ הוועדה

עו"ד מירב ישראלי

יהודית גידלי

סימול


אלימות נגד מורים - הצעה לדיון מהיר של ח"כ גילה פינקלשטיין

בוקר טוב לכולם. אנחנו היום בישיבה שהתכנסה על פי בקשתה של ח"כ גילה פינקלשטיין לדיון מהיר בנושא אלימות נגד מורים. הבעיה הקשה של אלימות כלפי מורים היא חלק מהתופעה הקשה של אלימות בכלל בחברה שלנו. אנחנו צריכים להסתכל על הנושא הזה מן ההיבט הרחב, כאשר, לצערי הרב, החברה שלנו רואה יותר ויותר תופעות קשות מאוד של אלימות, ואנחנו השבוע מציינים את יום הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין, והאלימות נמצאת בחיי היום-יום שלנו. אנחנו ידענו לייבא מארצות הברית תופעות, החל מהג'אנק-פוד ודרך המתירנות, הסמים והאלימות, ולא תמיד אנחנו יודעים לייבא משם גם תופעות ונוהגים אחרים שעניינם הקפדה על כבוד בני האדם, לראות את כל בני האדם כשווים, לדעת להפריד בין הדת והמדינה, לדעת לכבד את הדגל, ובנושא החשוב של היום - פעולות מאוד נמרצות במערכת החינוך, גם שם, נגד האלימות. מן הדו"ח שלפנינו, שהציג המרכז למחקר ומידע של הכנסת, אנחנו רואים פה נתונים של סקרים, יש פה שוני בין הסקרים שנעשו מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט והנתונים שאספה הסתדרות המורים, ואני מניח שבהמשך תהיה התייחסות לדברים.

דווקא בגלל שלמעלה מ-30 שנה שהייתי בשדה החינוך אני מקורבת ומאוד מפריעה לי הנקודה שבמערכת החינוך במדינת ישראל קיימת מגילת זכויות התלמיד, שמונחת לפניי, וכשהייתי מנהלת תיכון עירוני בתל-אביב זו המגילה שחולקה לתלמידים, ואין לנו את מגילת זכויות המורה. אנחנו הופכים את התלמיד ל"הוד מעלתו", שיכול לקלל את המורה או יכול לשבור יד למורה.

אבל זה לא כתוב פה, נכון?

חס וחלילה. אבל דווקא בגלל שהעצמנו את התלמיד באמצעות השדולה לשלום הילד יש צורך להעצים גם את המורה בד בבד, על מנת לאזן את זה. התלמיד נמצא במרכז העשייה החינוכית והמורה מרגיש שיש לו מחסור באמצעי הרתעה, הוא מרגיש את עצמו חלש, וכשהעצמנו את התלמיד אז הוא לא מרגיש רק בבית הספר ובמערכת החינוך שהעצמנו אותו, זה מתבטא גם מבחינה חברתית ומבחינה משפחתית. אנחנו רואים שגם במשפחה הילד שולט, הילד אומר את המילה האחרונה, וכמובן גם בבית הספר, כתוצאה מזה. המורה לא זכה למגילת זכויות, וכשאני נכנסתי לכנסת חלמתי שבד בבד עם הוצאת מגילת זכויות התלמיד נוציא גם את מגילת זכויות המורה, ומצד שני אנחנו רואים שהמורה רק מקבל עוד התחייבויות - בכל כתה יש תלמידים קשים, היה מורה שקיבל שעות להוציא את אותם תלמידים לכמה שעות החוצה על מנת להקל על המחנכת שתוכל להתקדם עם הכתה הגדולה והנה לקחו את השעות האלה שמורה נפרדת, שונה, מוציאה 5-6 ילדים שקצת קשה להם או שהם מפריעים ומנהלת את השיעור ומקדמת את התלמידים בצורה רגילה. היא צריכה לנהל את השיעור גם עם חוק השילוב, שהוא חוק נהדר, אך לא קיבלה שום תמורה לזה. היא מקבלת גם את הילדים מהחינוך המיוחד לתוך כיתתה, וכמובן שזה יותר קשה וזה יותר אחריות. לא טיפלנו באיזון בין העצמת התלמיד והעצמת המורה, לא טיפלנו באיזון בין המשולש הזה - הורים, תלמידים, מורים, ואנחנו שומעים שלפעמים יש אפילו להורים את ההעזה להשבית בית ספר - הם דואגים להרים טלפון בערב לכל ההורים והתלמידים לא מגיעים לבית הספר כי "צריך להחליף את המורה". הם המחליטים, כל כך הרבה כוח יש להם. וכמובן שהמורים הטובים יברחו מהמערכת, כי איך מורה יכול להישאר כשהוא רואה שאף אחד לא מגן עליו? והתקשורת יוצרת קרע חברתי, אנחנו לפעמים שומעים איזה נקמנות קטנה של תלמיד גורמת לזה שיוצאת ידיעה לא נכונה לעיתונות, כבר משרד החינוך מתלבש עליו, באים לשמוע שיעורים, מתעניינים בו, הרכילות עוברת הלאה, לפעמים אלה דברים מאוד חמורים - אם זו האשמה בהטרדה מינית שאחר כך מגלים שלא הייתה בכך שמץ של אמת ואחרי כמה שנים אותו מורה יוצא זכאי, ובינתיים הוא יתבייש אפילו ללכת למכולת, הילדים שלו מתביישים כשהם לא מאמינים שאביהם אכן מואשם בזה, הם מתביישים באבא, הוא מתגרש ומושעה מבית הספר, מפסיד את משרתו, ואין מי שיגן עליו. לעומת זאת, אנחנו שומעים על הילד הקטין שאסור לפרסם את שמו לפני שמנהל המחוז יודע ומקבלים ממנו אישור. למה לא חלים אותם כללים להגנת המורה? לפני שנותנים את שמו לעיתונות, לפני שהוא מתפרסם, לפני שהתקשורת האלימה מבררת עליו דברים לא נכונים ומפיצה עליו, צריך לקבל אישור ממנהל המחוז שיברר האם אכן זה נכון. ידוע אותו סיפור מטבריה לפני שלוש שנים, על ילדה בכתה ב' שיצאה להפסקה, ילד מכתה ג' זרק עליה רגל של כסא, הרגל של הכסא נכנסה לתוך העין, עקרה לה את העין, הילדה נשארה ללא עין, ההורים מיד האשימו, הגיעו עד בית המשפט העליון, כי מלכתחילה אמרו שאותה מורה ששמרה בחצר היא אשמה. אותה מורה נמצאת היום בטיפול צמוד של פסיכולוג, עזבה את מערכת החינוך, היא שקלה 140 ק"ג וירדה ל-49, אין לה חיים, היא התגרשה, עזבה את משפחתה, עזבה את בית הספר. אותו ספר שיצא שמו כאילו שם לא שומרים על הילדים היה בית הספר הכי טוב בטבריה, לאחר המקרה הפסיקו להירשם לאותו בית ספר, ומסתבר אחרי כמה שנים שכל הסיפור בעצם היה לא נכון. יש לנו אין-סוף דוגמאות על מקרים שאנחנו, בעצם, נותנים להורים לגיטימציה לקבוע מי מורה טוב, מי מורה לא טוב, למורה עצמו בא הורה ואומר: "תשמע, אני צריך לרשום את בני לבית ספר מסוים זה, אני מבקש לתת לו ציון גבוה. אם לא, אני אפנה, יש לי חברים במפלגה זו או אחרת, במקומות בעלי השפעה" והמורה מתחיל לחשוש למקומו, אין לו את הביטחון, סדר העדיפויות שלו מתחיל להיות מעוות וזה פוגע, כמובן, ברמת היעילות שלו, ברמת הלימודים ובהישגי הלימודים. כך אנחנו מאבדים את המורים הטובים, כי בעצם זו סחטנות לשמה. מורים חוששים לבוא לבית הספר. אני זוכרת מהתקופה שהייתי מנהלת - אם נתנו ציון לא טוב יצאו החוצה ומצאו שיש פנצ'ר באוטו או הזכוכית שבורה. ממש היו מורים שאמרו לי שהם חוששים לבוא לבית הספר. אנחנו חייבים להחזיר את הכבוד למורה, להחזיר את הסמכות למורה, כדי שמורים טובים אכן יימשכו ויגיעו למערכת. אם אכן בוועדה הזאת נקדם נושא שנקרא "מגילת זכויות המורה", שתהיה מקבילה למגילת זכויות הילד, עשינו זאת. ניתן את הביטחון, נחזיר למורים את הסמכות ואת הכוח. אני מקווה שמהוועדה הזאת אכן נוציא מגילה כזאת, כשבמקביל להעצמת התלמיד נעצים את המורה.

במשרד החינוך יש חוזר מנכ"ל שנותן הוראות בעניין והרגשנו שכנראה צריך לעשות משהו יותר משמעותי ויותר רציני מחוזר המנכ"ל. כמו שמגילת זכויות התלמיד עזרה לתלמיד כך אני חושב שמגילת זכויות המורה תעזור למורה. מגילת זכויות התלמיד לא עזרה לתלמידים באופן משמעותי במניעת אלימות כלפיהם, צריכים לעשות צעדים ממשיים, עם סנקציות שכולם ידעו עליהן, זה מה שיוכל לעזור ולמנוע אלימות גם כלפי תלמידים וגם כלפי מורים. הקמנו ועדה ששותפים בה ארגוני המורים, ארגוני ההורים והמחלקה המשפטית, בוועדה הזו אנחנו מנסים לראות כיצד ניתן יהיה לפעול במקרים קיצוניים, של אלימות פיזית. הכוונה, מעבר לתלונה במשטרה וכל ההליכים הללו, לנקוט בצעדים יותר משמעותיים, שהמורה ירגיש שיש לו יותר יכולת להילחם נגד אותה תופעה.

באלימות כלפי עובדי הוראה בבתי הספר אנחנו נתקלים בשתי בעיות: הבעיה של האלימות עצמה, שהיא כמובן בעיה משמעותית, והבעיה של אי נכונות במקרים רבים מאוד, גם של המורים המוכים וגם של המנהלים, לשתף פעולה. אולי אותו מורה, מעבר לכך שהוא ניזוק מזה שהוא הוכה, הוא לא רוצה ליצור לעצמו שם של מורה שלא מצליח להשתלט על הכיתה ושהגיע למצב כזה, וגם מנהל בית הספר חושב שאם יפרסם תופעה של אלימות כלפי עובדי הוראה אצלו זה יזיק לפופולריות של בית הספר שלו. נתקלנו במספר מקרים של מין תלונות סמויות כאלה, כשבתי הספר ממש התנו את זה, גם המורים וגם המנהלים, שהם מבקשים לטובת המורה ולטובת בית הספר שלא ייעשה פרסום לעניין. אנחנו צריכים להתמודד עם זה בשני מישורים - מישור אחד זה לראות איך לנקוט אמצעים נגד האלימות עצמה ואפשרות שניה היא לעודד את המורים ואת המנהלים, את כל מי שנחשף לאותה אלימות, לפרסם אותה, לשתף פעולה עם הדיבור עליה ולא להתבייש בה.

בעוד שבועיים אנחנו אמורים להגיש את המלצת הוועדה שלנו. אנחנו מחכים לחוות דעת משפטית שתיתן לנו גיבוי לאותם צעדים שחשבנו שכדאי לנקוט. ברגע שנקבל את האישור של המחלקה המשפטית נביא אותה לאישור.

מיד יציג רפ"ק ירון שטרית נתונים ממשרד החינוך על מקרים שכן דווחו. הייתי רוצה לומר מילה אחת לגבי אלימות בבתי ספר, או אלימות נגד מורים. אחד הפרוייקטים שהתחלנו, יחד עם משרד החינוך - וחשוב המשולש הזה של מורים, הורים ותלמידים - הוא לבצע פעילויות, ובמיוחד החל מהגיל הרך, כפי שדווח פה בוועדה כבר לפני שנתיים - העסק הזה כבר מתחיל לזרום על ידי הפעלת גמלאים, שהם פנויים, והם באים לדון בנושא של מניעת אלימות בבית הספר ובגני הילדים.


לגבי המסמך שראינו פה - צריך להסתכל על שכנינו. שימו לב שהנתונים של אלימות פיזית במגזר היהודי הם 16.9% מכלל המורים ובמגזר הלא יהודי 5.8% מכלל המורים. צריך לתפוס בנושא הזה איזושהי נקודה, שיש איזושהי סמכות. כמו שאמרה חברת הכנסת - נתנו את הזכויות לילד. אני בטוח שבמגזר הערבי לא נתנו את החוברת הזו של זכויות הילד. תבדקו את זה. דבר שני, יש איזושהי סמכות שלדעתי איבדו אותה. אני רוצה לצטט את פרופ' רוני בר, שמדבר על המושג הרא"ל - הקשבה, הבלגה, ריסון, רגישות, איפוק, אהבה ולמידה. כשלא יהיו כל הדברים האלה לא תהיה למידה בסוף.

תופעת האלימות היא לא תופעה שאנחנו צריכים להיבהל ממנה, מדובר מעט מאוד. תראו את זה גם באחוזים המדווחים וגם בלא מדווחים. בואו לא ניכנס לפאניקה, אבל צריך להתייחס לבעיה הקטנה הזו ולטפל בה, וכאן צריך את כל הגורמים יחד.

כל אחוז זה אלף מורים, זה לא מעט. כתוב 16% זה 16 אלף מורים.

אני מסכים. מיד תשמע את הנתונים שהגיעו למשטרה.

אתן קצת נתונים לגבי פתיחת תיקי חקירה כנגד תקיפת מורים. נתייחס לשנת לימודים מול שנת לימודים, דהיינו ספטמבר 2001 מול יוני 2002 וספטמבר 2002 מול יוני 2003.

בשנת הלימודים תשס"ב נפתחו 37 תיקים, כאשר 26 תיקים מתוכם נידונו והם נמצאים כרגע בתביעה, לעומת 11 תיקים שנסגרו במשטרה. לעומת שנת תשס"ג מדובר על עלייה של 54%, כשמדובר ב-57 תיקים, שמתוכם 41 תיקים נמצאים בתביעה ובחקירה לעומת 16 תיקים שנסגרו, כאשר היום המדיניות של מדור עבריינות נוער במשטרה היא החמרת הטיפול לגבי תקיפת מורים והעמדת התלמידים שתוקפים מורים לדין מיידית. לא מבליגים בעניין הזה של תקיפת מורים, מחמירים בנושא הזה ומביאים כל תלמיד שתוקף מורה מיידית לדין.

ממתי יש לכם את הנתונים האלה?

הנתונים האלה הם של שנת לימודים מול שנת לימודים.

אומרים לי שכאשר פנו אליכם ממרכז המחקר והמידע של הכנסת אתם לא סיפקתם את התשובות האלה, לכן הן גם לא נכללו במסמך.

לא יודע לאן פנו ומי פנה, ביקשו מאתנו את הנתונים האלה של שנת לימודים מול שנת לימודים אתמול בצוהריים, הנתונים היום בבוקר מוכנים כאן בוועדת הכנסת.

מי ביקש ממך אתמול בצוהריים?

המפקדים שלנו ביקשו מאתנו.

כלומר, יכול להיות מצב שהמפקדים שלך קיבלו פנייה לפני שבוע והיא הגיעה אליך אתמול?

ייתכן, אני לא יודע.

אני אומר לך שזה מה שקרה.

מבחינתי הנתונים התבקשו אתמול והיום בבוקר הם כאן.

אני מבקש את הנתונים האלה, למרות שהם נרשמו עכשיו בפרוטוקול, אם אפשר לקבל בצורה מסודרת, כתובה, כי אנחנו נרצה ללמוד אותם ולהתייחס אליהם.

מספרים הם בעייתיים, על-פי טבעם, כי אתה לא יודע אם זה הרבה או מעט. לדוגמה, 2% זה הרבה או מעט? אפשר לומר שזה מעט ואפשר לומר שזה הרבה יותר מדי. 2%, כפי שאמר הסמנכ"ל זה עתה, זה אלפיים מורים, זה המון. אז השאלה איך בודקים את זה. לפעמים אפילו מקרה אחד יכול להרעיש, לא רק בית ספר שלם אלא אפילו מקום יישוב שלם. תמיד מעניין לקרוא מספרים ותמיד מעניין לראות מהן המגמות, אם יש מגמות של שיפור או של הרעה, אבל המספרים הם פחות חשובים. לחברי כנסת, ולא רק להם, יש לפעמים טבע תוך כדי דיון של מטוטלת, וכדרך המטוטלת נעים מקוטב לקוטב, מחריפות לחריפות. עוד אנחנו מדברים על אלימות נגד ילדים אז אנחנו כבר מדברים על אלימות נגד מורים ושתי התופעות הן חמורות מאין כמותן, אבל גם כאשר באים לקבוע את עלבונו של המורה, ואני שותף מלא לעניין הזה, אין צורך באותה הזדמנות לפתוח במלחמה על התלמידים ועל המורים ועל ההורים. אני רוצה לומר לחברת הכנסת המלומדת שגם מגילת זכויות התלמיד לא נפלה מן השמיים והיא לא הייתה איזו גחמה של מישהו, אלא היא באה לעולם כתוצאה מזה שהיו יותר מדי מקרים של אלימות נגד ילדים, וכשמדובר באלימות זה תמיד יותר מדי. כדי להתייצב לצדו של המורה אין צורך באותה הזדמנות להכות בתלמידים או בהורים.

חס וחלילה, אבל יש גם הרבה מקרי אלימות נגד מורים. לכן צריך לדאוג שיהיה איזון.

הדוגמה של טבריה היא דוגמה רעה מאוד, ואני מרשה לעצמי אפילו להעלות בדעתי אפשרות, דחוקה אמנם, שחברת הכנסת איננה בקיאה מספיק במקרה.

את הפרטים קיבלתי מעורכת הדין שטיפלה בזה.

כשמקבלים פרטים מעורך דין השאלה היא של מי עורך הדין. במקרה אני מאוד בקיא בעניין, אני מכיר את המקרה לפרטיו, אני מכיר את ההורים, אני מכיר את בית הספר ואני מכיר את הילדה.

ומה עם המורה?

אני חושב שעשית שירות לא טוב לעניין משום שקודם כל צריך לזכור שבמקרה הזה מי שאיבד עין זו הילדה.

הילדה סבלה לא כתוצאה מרשלנות של המורה. האשימו את המורה ברשלנות והיא לא היתה אשמה ברשלנות. בית המשפט אמר שזו יד הגורל.

בין המורה שירדה במשקל לבין בית הספר שהוכתם שמו ובין שאר הגורמים המעורבים, מי שאיבד עין בסופו של דבר זו הילדה, והילדה היא ילדה להורים, יש לה אבא ויש לה אמא, שהם, אגב, שני אנשים מאוד נחמדים ומאוד חיוביים, שהילדה שלהם איבדה עין בנסיבות שלא ראוי לאבד עין. לבית ספר לא שולחים ילדים כדי לאבד עין. לכן דוגמאות הן לפעמים דוגמאות מכשילות. מה שבטוח שמשרד החינוך בפרשה הזו עסק בצורה איומה ונוראה, מתוך חוסר התחשבות מוחלט ברגשות, בראש ובראשונה של הילדה וגם של ההורים, ושם הייתה קודם כל הטרגדיה, לפני הטרגדיות של כל השאר.

הייתה טרגדיה גם של הילדה, גם של ההורים וגם של המורה.

הבנתי שהייתה טרגדיה, אבל קודם כל הטרגדיה היא של הילדה. היא איבדה עין, אף אחד לא איבד עין.

נכון.

הטרגדיה היא של הילדה ושל ההורים. כל השאר היו גם כן נפגעים של אותה פרשה. כאשר ילדה מאבדת עין בבית ספר אני מניח שיש עוד נפגעים, אבל הנפגעת הראשית היא קודם כל הילדה.

הילדה, ודאי.

את זה צריך לזכור. הטיפול של משרד החינוך היה כושל ביותר. קודם כל, התעלמות מוחלטת מהילדה, שזה כבר דבר לא נכון, ולו הטיפול בשעתו היה טיפול יותר נכון ויותר מתחשב ויותר אנושי, יכול מאוד להיות שכל הפרשה לא הייתה מגיעה לממדים ולעוצמות שהיא הגיעה, למרות שאסון נשאר תמיד אסון, תהיה דרך הטיפול אשר תהיה. לכן אין לי שום בעיה עם מגילת זכויות המורה, כל אחד וזכויותיו, כל מה שרציתי לומר זה שאין צורך להביא באותה הזדמנות דוגמאות רעות ולא צריך לפתוח עכשיו במסע נגד התלמידים.

חס וחלילה. דווקא כדי לעזור לתלמידים.

המגילה הזו באה לעולם כי היו יותר מורים שהתנכלו לתלמידים מאשר תלמידים שהתנכלו למורים. בשני המקרים זה רע מאוד.

צריך לאזן את זה.

אני לא יודע אם המציאות מאוזנת. צריך להגן על המורה. יש מגילת זכויות התלמיד, אין לי שום בעיה שתהיה מגילת זכויות המורה, אבל באותה הזדמנות לא צריך לאבד פרופורציות ולא צריך לשכוח את הדיונים הקודמים שלנו ומה היו הנסיבות שהובילו את הדיונים האלה ואת ההחלטות האלה.

מגילת זכויות הילד התקבלה בשמחה.

אני רוצה לומר לחברתי, ח"כ פינקלשטיין, שאני כמובן אשמח לקבל הצעה למגילת זכויות המורה ונדון בה.

אני עובדת על זה.

יחד עם זה, יש לומר שהרי כל אדם במדינה, לאו דווקא אזרח, מוגן על ידי החוק מפני אלימות, ואנחנו, מערכת החינוך כולה, לרבות הוועדה הזאת, צריכה לשקוד על הפחתת כל מקרי האלימות. הדברים החשובים שנכתבו לעניין זכויות התלמיד לא באה, חלילה, כדי להגן על תלמידים מפני מורים, אלא כדי להגן על זכויותיהם של קטינים, שהם במיוחד פגיעים לאלימות, וכמובן שהם מתייחסים גם לשהותם במסגרת מערכת החינוך.

בחול המועד סוכות הקשבתי לתכנית ברדיו בה ניסו לראיין מורים על אלימות כלפיהם. המורים חששו לציין את שמם וחששו לציין את שם בית הספר. בכלל לא חשוב, לדעתי, מה מספרם מבחינה סטטיסטית, כמו שנאמר כאן. עצם התוצאה היא תופעה כאובה, שמבחינה חברתית פוגעת בכבודו ובמעמדו של המורה. אני חושבת שהזכות הבסיסית שצריכים לדאוג היום להחזיר לו זה אותו מעמד כבוד שהיה פעם למורה במערכת החינוכית.

לגופו של עניין, אנחנו, במשרד הרווחה, מתערבים בדרך כלל לגבי קטינים, גם קטינים עוברי חוק וגם קטינים לא עוברי חוק, כי ישנם קטינים שגם מתחת לגיל 12 פוגעים במורים ובהחלט מתפרעים וההורים מגיעים ואנחנו יודעים מה קורה. לגבי הקטינים של שירות המבחן - לדעתי ההתערבות לא צריכה להיות רק של משטרה, אני חושבת שצריכה להיות פה התערבות מערכתית של כל מיני גורמים ולהתייחס ברצינות לכל אירוע ואירוע. הייתי מציעה אפילו שתקום איזושהי ועדה.

יש ועדה כזו.

השאלה מי שותף בוועדה הזו, האם שותפים גורמים נוספים שצריכים להתערב באופן הרבה יותר מעמיק. נער כזה שפוגע במורה, לא קורה שביום בהיר אחד הוא קם ומתחיל לפגוע במורה. אין לי ספק שיש פה התדרדרות בהתנהגות שלו, יש כאן איזשהם אלמנטים משפחתיים שצריך להתמודד איתם וצריכה להיות התמודדות מערכתית עם אותם קטינים, גם אם מתחת לגיל 12 וגם אם מעליו.

תודה. ד"ר שחם, אבקש שתתייחס בכלל לתופעת האלימות וכמובן גם לאלימות כלפי מורים.

אני חושב שרמת האלימות כלפי מורים לא יכולה להיות במנותק מרמת האלימות בכלל בחברה, של תלמידים ושל מורים. יש הרבה מאוד גורמים לעליית סף האלימות וזה מתחיל מלמעלה. כולנו יודעים שילדים לומדים גם את ההתנהגות האלימה. לא אכנס לעומק הדברים, אני חושב שהסיבות מוכרת, יש הרבה מאוד חומר בנושא מה הרקע האישי שמוביל לאלימות. דרך אגב, אלימות כלפי מורים היא גם של הורים, בלא מעט מקרים הורים תוקפים את המורים.

אני רוצה להתייחס לנקודה שאולי לא כולם שמים אליה לב, שלא כל מורה "זוכה" להתנהגות אלימה מצד תלמידיו. כשעברתי על חומרים לקראת הישיבה הזאת, מה שעולה במפורש זה שהמורים שמועדים לספוג אלימות יותר מאחרים, שפחות מצליחים עם המשמעת עם התלמידים, אלה המורים שהדימוי האישי שלהם ירוד יותר וכאלה שחוששים שלא יקבלו גיבוי מהמערכת. המערכת, ההורים, בית הספר והקולגות, הם האנשים שצריכים לתת גיבוי. אותם מורים שדיווחו שהם כן נמצאים בסיטואציה של עבודת צוות, של גיבוי מהמנהל ושל גיבוי מהמערכת - ארגוני ההורים וכיו"ב - דיווחו על פחות אלימות כלפיהם. תהליך העצמת המורה אמור להיות תהליך שמתחיל מההכשרה של המורה. אני מסכים שהעצמת מורים תהיה אחד מהכלים שיעזרו כדי להפחית את האלימות, אני כמובן מתנגד לחלוטין לטענה שזה נוגד את ההעצמה של התלמידים. להפך, תלמיד מועצם זה לא תלמיד שאת תיארת אותו כזה שאומר את המילה האחרונה. הוא לא צריך להגיד את המילה האחרונה להורים שלו, הוא מקבל את המילה האחרונה של ההורים שלו ושל המורים שלו כי הוא מרגיש מספיק חזק ולא מאוים על ידי זה שמורה אומר לו לעשות כך או אחרת, כך שאין סתירה בין העצמת תלמידים להעצמת מורים, להפך.

אני רוצה להעלות מספר הצעות שאני חושב שיכולות לתרום לנושא. אחת, ברמה של המנהיגות הלאומית - הכנסת, נבחרי הציבור, רשויות מקומיות ואמצעי התקשורת, שגם הם חשובים מאוד לנושא. אני מדבר על ניסוח וחתימה חגיגית של האמנה הלאומית להתנהגות לא אלימה, ולכלול בנושא הזה גם מעקב וולונטרי ומתוקשר היטב לאורך זמן אחרי האנשים האלה שחותמים על האמנה הזאת כדי להוכיח לציבור שיש פה איזשהו כיוון שונה ממה שאנחנו רואים בדרך כלל.

ברמה של המורים - העשרה של ארגז הכלים המקצועי, קודם כל כלים למניעה ורק אחר כך לתגובה. פיתוח משאבי התמודדות של המורים החל משלב ההכשרה, ואחר כך, מה שלא קיים אצל מורים, זה ליווי built in קולגיאלי הדרכתי, שיהפוך את המקצוע הזה לפרופסיה, כי מורה לא מקבל ליווי כזה, בדומה נניח לפסיכולוגים, יועצים חינוכיים, עובדים סוציאליים ואחרים שעוסקים בטיפול. מורים הרי מטפלים בנפשם של הילדים. כשאין להם את הכלים האלה, כשהם מרגישים חסרי בטחון, הם עלולים להיות תוקפנים כלפי התלמידים. זה בדיוק כמו שקורה בטבע - תקשורת טורף-נטרף. כשאתה חסר בטחון אתה משדר חוסר בטחון ואז יתקיפו אותך.

ברמה של הרשות המקומית - בניית כלים מערכתיים מחייבים בלי סמכות ובגיבוי חוקי שיהיו שותפים בהם מורים, הורים, רשות מקומית ומועצות תלמידים. מעין מועצה פדגוגית עליונה ברמה של הרשות המקומית, לא ברמה הארצית, כי הרשות המקומית היא זו שבדרך כלל מעורבת במקרים הספציפיים ולא מיד צריך לרוץ לרמה הארצית. זאת, כדי שיהיו כלים זמינים לטפל במקרים כאלה, וכשאני מדבר על "לטפל" זה לא רק להעניש, חס וחלילה, אלא לטפל טיפול חינוכי ומונע.

ברמה של תלמידים, ברמת תכני החינוך - שינוי הפרופורציה לטובת תכנים מגבירי חוסן אישי ותומכי אינטראקציה ותקשורת לא אלימה. ברגע שנגדיר את הפרופורציות לכיוון הזה נפחית את הסיכוי להתנהגות אלימה של תלמידים.

אני רוצה להצטרף אל אלה שאומרים שבית ספר הוא לא בועה ובית ספר קולט את הלכי הרוח ואת ההתנהגויות שיש מסביבו, אבל יחד עם זה, אנחנו כן מנסים לעשות מבית ספר איזושהי חממה, מהבחינה הזו שמורה שלא נמצא בביטחון פיזי ורגשי ותלמיד שלא נמצא בביטחון פיזי ורגשי לא יכולים להיות ביחסים של הוראה-למידה, כי זה תנאי ראשון ללמידה. פגיעה במורה היא חמורה, אני לא רוצה לעשות השוואות מה יותר חמור - פגיעה בתלמיד או פגיעה במורה, שניהם חמורים, אבל אני כן רוצה להגיד שמורה הוא איזשהו סמל של סמכות של חברה ופגיעה במורה היא איזושהי בעיטה בסמכות שהחברה האצילה עליו ולכן זה כל כך חמור. משרד החינוך רואה בטיפול באלימות את אחד הדגלים שלו ואני חושבת שנעשו כמה דברים, אולי ברוח ההמלצות שלך, יהודה, ואולי נוספים, שכדאי לדעת עליהם. קודם כל, לגבי הסקר של פרופ' בנבניסטי, אתה דיברת על "מטעם", אני רוצה שיהיה ברור שזה מטעם האוניברסיטה, האקדמיה, והוא לא חייב לנו בתוצאות. הסקר הזה כבר נערך פעמיים ברווח של שלוש שנים ומצאנו ירידה מסוימת, אמנם לא רבה, אבל כמו שאמרנו - אם יש פחות 10,000 תלמידים שנסחפים אז מבחינתנו זה דרמטי. הירידה הזאת לא אירעה בחלל ריק, אני חושבת שבגלל המדיניות המאוד מכוונת והעובדה שהמשרד הציב את הנושא הזה בין דגליו, גרמה לעבודה מאוד אינטנסיבית ועקבית. יש לפניי את תמצית דו"ח בנבניסטי, והוא גם אומר את זה. היום מורים מרגישים הרבה יותר בעלי אונים כן לטפל בתופעה הזו, בכל בית ספר יש ועדה בית ספרית, בכל מחוז יש ועדה מחוזית, כל בית ספר חייב להגיש תכנית, הוועדה הזו מתכנסת ויש מעקב אחרי בתי הספר. משרד החינוך עובר עכשיו איזשהו תהליך של קביעת סטנדרטים. סטנדרטים של הישגים אבל גם סטנדרטים של אקלים. התהליך הוא על סף סיום, לפחות בנושא הסטנדרטים של האקלים, והיום אקלים לא יהיה איזה דבר שאי אפשר למדוד, שאתה נכנס ומרגיש באינטואיציה, אלא מדדים לפיהם ימדדו את בית הספר - האם יש תקנות, האם אוכפים את התקנות, האם המורים מרגישים בטוחים, האם התלמידים מרגישים בטוחים ומה יחסי הורים ומורים בבית הספר. זאת אומרת, יהיו מדדים אובייקטיביים לפיהם בית הספר יימדד. כל בית ספר נמדד אחת לשנתיים במיצב, זה בוודאי עלה גם כאן בוועדה. חלק מהשאלות של המיצב הן גם שאלות שנוגעות לנושא של אלימות, שנלקחו מעבודות שאנחנו עושים, שבתי ספר מאבחנים את עצמם, כל אחד לעצמו, ולא חייבים למסור דין וחשבון, אז במיצב כן יש דין וחשבון וחלק מהשאלות הן אותן השאלות. המיצב נותן תמונת מצב ועל פי הדיאגנוזה בית הספר חייב לטפל והוא גם נמדד על זה ומבוקר על האם הוא התקדם בבחינות המיצב.

על ידי מי הוא מבוקר?

על ידי מפקח בית הספר והמשרד. אני חושבת שאלימות של תלמידים כלפי מורים, כמו כל אלימות, היא תופעה מאוד חמורה. אני חושבת שמאוד קשה לדרוש מבית ספר מה שאנחנו לא דורשים מעצמנו בכל מקום, אבל יחד עם זה אנחנו לא משחררים את עצמנו מהעול הזה ואני חושבת שנעשות המון פעולות, גם של מניעה וגם של טיפול. אם הזכרת טיפול פסיכולוגי אני אספר על משהו שהתחלנו עכשיו לעשות - התחלנו לעשות בבתי ספר קבוצות של ילדים אלימים. הרי אנחנו יודעים שילד אחד יכול להפוך בית ספר שלם, לא רק כיתה, ויש היום קבוצות קטנות של כעשרה תלמידים, המנהל נותן לזה חסות ומכיר אותם אישית, והם עוברים מעין טיפול קבוצתי במסגרת בית הספר. זאת אומרת, לא מוציאים אותם החוצה, אין סטיגמה, ואנחנו יודעים שבחלק מהמקומות אפילו ילדים "רגילים" רוצים להיכנס לקבוצות האלה. זה ממקד את כל תשומת הלב של בית הספר בילדים האלה אבל בצורה חיובית, ומצאנו שאחד התנאים להצלחת הקבוצות האלה זה השתתפות ההורים. זאת אומרת, אנחנו לא מוותרים להורים, כי אנחנו יודעים שחלק מהסיפור הזה הוא גם סיפור משפחתי.

אני רוצה להזכיר לוועדה שוועדת וילנאי, שהגישה את מסקנותיה בשנת 98', בצדק לא עשתה הבחנה בין המותקפים. כשהיא דיברה על אלימות היא כתבה באופן מפורט כיצד ניתן להתמודד באופן כוללני, גם בתוך מוסד בית הספר וגם בקהילה. אני חושב שאין תחליף להעמדת הנושא בסדר עדיפויות על ידי המשרד על ידי כל הגורמים, לרבות הרשויות המקומיות. בעידן הזה של מדידת הדברים בערכים כלכליים אני מזכיר גם שהמלצות הוועדה אינן יקרות, אינן בלתי אפשרויות והתכניות קיימות. אני מכיר את בלהה שנמצאת פה, את הצוות שלה ומה הם עושים, מדובר על העמדת הנושא בסדר עדיפויות נכון. המורים, כמי שסובלים מאלימות אולי יותר מאחרים, אולי יוצאים נשכרים. אין זה עומד בסתירה להצעה של ח"כ פינקלשטיין לעגן את הזכויות, אבל לא היא שתאבק באלימות אלא מה שנעשה קודם.

אנחנו ערכנו סקר באמצעות החברה לגיאוקרטוגרפיה בחודש מרץ-אפריל בנושא אלימות תלמידים נגד מורים, הסיבות לכך, כיצד הדבר טופל ומה שביעות הרצון מהטיפול. אני לא רוצה להלאות אתכם בנתונים, רק אזכיר נתון אחד ואשאיר לכם העתק של הסקר. 78% מהמורים העל-יסודיים סבורים שבבית ספרם יש אלימות, לא רק אלימות של פתיחת תיקים במשטרה.

אתה מדבר על אלימות כלפי מורים או על אלימות בכלל?

כלפי מורים.

כך הם סבורים.

כן, גם התחושות חשובות. אני לא מפקפק בנתונים של התיקים, לא כל אלימות מגיעה לפתיחת תיק - יש אלימות מילולית, יש אלימות נגד רכוש בית ספר ואלימות נגד רכוש מורים. האלימות קיימת, וכפי שאמר ח"כ שריד - כל אלימות היא יותר מדי. לפי הנתונים שאשאיר לכם פה, האלימות היא גם באחוזים נומינליים יותר מדי. נשאלת השאלה מדוע היא קיימת, ולעניות דעתי שום מגילה לא תפתור את הבעיה, לא של אלימות של מורים כלפי תלמידים ולא של אלימות של תלמידים/הורים כלפי מורים. לא המגילה תפתור את הבעיה אלא התמודדות עם הסיבות. הדבר הראשון הוא קודם כל מיהו המורה ואיך מתייחסים אליו.

מעמדו של המורה.

מעמדו של המורה ואיך מתייחסים אליו - האם מתייחסים אליו כאל פרופסיה או כשמרטף או כאדם שאומרים לו מה לעשות. היום, כאשר אתה הולך לרואה חשבון הוא אומר לך: "אדוני, אתה צריך לעשות כך וכך", כך גם כשאתה הולך לעורך דין, כשאתה הולך לרופא, כשאתה הולך לארכיטקט או לפסיכולוג. אתה לא מעיז להתווכח, הוא בעל פרופסיה. המורה הוא לא בעל פרופסיה בעיניי אף אחד. למרות שיש לו הכשרה, למרות שיש לו הסכמה ולמרות שיש לו רישוי, הוא לא פרופסיה, כל אחד אומר לו מה לעשות. אם הילד קיבל 7 אז האבא יכול לבוא ולהגיד: "לא, הוא שווה 8". יש ויכוחים, אנשים לא רוצים להיכנס לכל הסיפור הזה, ולאט לאט המעמד של המורה הולך ונפגע. ברגע שהמעמד הזה הולך ויורד המורה מתחיל להפנים את הביקורת הציבורית וכבר לא מוכן כל כך להתמודד גם עם האלימות, כי האלימות אחר כך גוררת תלונות ובירורים והוא לא רוצה להיכנס לכל הדברים האלה. לכן, אחד הדברים שצריך לעשות זה לטפל בהעצמת המורה. דבר שני, צריך לראות מדוע תלמיד הוא אלים. התלמיד אלים כי הוא מתוסכל, כי הוא לא תמיד מסוגל להשיג את הרמה הנדרשת בבית הספר, הוא לא תמיד יכול לרוץ עם הקצב של הכיתה, הוא מתחיל לפגר, הוא יוצר פערים לעומת החברים שלו בכיתה וזה יוצר לו תסכול, והתסכול הופך לאלימות או לניכור ונשירה.

אני רוצה להעיר שבוועדה הזאת נשמעו לא פעם טענות שבגלל שיש תלמידים חלשים המערכת, לרבות המורים, נוטה לדבר אל התלמידים החלשים ולכן המערכת כולה הופכת להיות חלשה.

אני לא מתווכח עם זה.

יש ויש. יש גם דוגמאות הפוכות.

אני רק רוצה לומר שברגע שתלמיד מרגיש מנוכר או מתוסכל כי הוא לא הצליח להשיג את מה שהוא קיווה, והוא יודע שאם הוא לא יסיים בית ספר, אם לא תהיה לו תעודת בגרות נאותה ואם הוא לא יגיע לאוניברסיטה ולפקולטה יוקרתית דינו נגזר לאבטלה, לעוני, להשפלה ולפערים חברתיים. האנשים האלה יוצרים תסכול פנימי, תסכול שהופך לאלימות. לכן, הטיפול באלימות נגד מורים והטיפול באלימות נגד תלמידים צריך, לעניות דעתי, להיות טיפול מניעתי, עוד לפני שזה קורה. כי אחרי שזה קורה זה הרבה יותר קשה, אנחנו מטפלים במקרה ספציפי ותמיד יש מקרה נוסף.

לא צריך להעמיד את זה כאילו שזה משני עברי המתרס. הטיפול באלימות בבית הספר צריך להיות טיפול הוליסטי כלפי התלמידים והמורים כאחד, לא משני צדי המתרס.

נכון מאוד, כך צריך לעשות. אני לא חושב שבאמצעות אמנות אנחנו נצליח לטפל בזה.

אני רק רוצה לתת לך עצה - אם אתה לא תתווכח עם הרופאים שלך, רחוק לא תגיע.

אני חושב שבאלימות אנחנו חייבים לטפל לפני שהיא קורה ולא אחרי. אמנם גם אחרי שזה קרה חשוב לטפל, וכשעשינו את הסקר הזה רשמנו לא רק אחוזי אלימות אלא מה היה הטיפול, מה היה אחוז שביעות הרצון מהטיפול ומה היו תוצאות הטיפול. מי שיקרא את הסקר יבין שיש הרבה מאוד מה לעשות, ופה הטיפול צריך להיות הוליסטי - משרד החינוך, עם ההורים, עם התלמידים, עם המורים, ביחד, כי זה בנפשנו.

יש פער, ואמר את זה מנחם כהן, בין הנתונים שהגישה הסתדרות המורים לבין הנתונים שקיבל משרד החינוך בדו"ח בנבניסטי. נאמר שדו"ח בנבניסטי כבר עובד פעמיים בפער של 4 שנים ועובדה היא שכל הנתונים שמתפרסמים מתפרסמים לגבי אלימות כלפי תלמידים, מגזרים וחטיבות גיל, מעולם לא פורסם הפרק שעוסק בנושא של מורים. תמיד שאלתי את השאלה הזו, וזו הייתה שאלה שלא קיבלתי עליה תשובה מעולם. 2% זה גם הרבה, למרות שהנתונים אצלנו הם הרבה יותר גבוהים. הגשתי נתונים של סקר שעשינו, אמנם לפני כמה שנים, בו סקרנו מעל 500 מורים, הורים ותלמידים לגבי העמדות שלהם לגבי מה מביא אלימות לבתי הספר. פה מובא רק הקטע הנוגע למורים. אנחנו נמצאים פה כי ח"כ פינקלשטיין ביקשה את הדיון הזה כדי למצוא פתרון לבעיה של אלימות כלפי מורים. ברור שצעדים אדירים נעשו מאז שהתחילה ועדת וילנאי, שלא קראה לעצמה "מניעת אלימות" אלא רק "הפחתת אלימות". על למנוע כבר אף אחד לא מדבר, מבקשים רק להפחית. מה שאנחנו צריכים להבין הוא שכנראה שהמורים פונים יותר להסתדרות המורים מאשר למשרד החינוך ולמשטרה בעניין הזה.

המשטרה זה הקצה של הקצה.

זה הקצה של הקצה, אבל העלייה באחוזים של תלונות של מורים במשטרה מלמדת על שידור, גם של משרד החינוך, גם אם עדיין לא מספיק, לא לטאטא יותר מתחת לשטיח כי מה שלא מציפים לא מטופל. אנחנו נמצאים פה בנושא של מורים, ואנחנו צריכים לתת גיבוי למורים, כי ברגע שהמורים לא מועצמים וברגע שהמורים לא בטוחים הם לא מתלוננים. אני מוכרחה לתאר את אחד המקרים האחרונים שקרה בעפולה לגבי מורה שהוכה על ידי תלמידים שבאו בכלל מהחוץ, לא תלמידי בית הספר. אני מעלה את הדוגמה הזו מכיוון שהמורה לא פנה אפילו להסתדרות המורים, הוא היה כל כך מבויש שהוא הגיע אחרי 30 שנות עבודה לסיטואציה של אלימות.

למשטרה הוא פנה?

הוא לא פנה לאף אחד. אחרי שעיתונאי פנה לנציגה שלנו בהסתדרות המורים בעפולה היא שאלה אותו למה הוא לא פנה כבר שבוע ימים והוא אמר: "אני פשוט התביישתי בסיטואציה שנקלעתי אליה, שאני הייתי אחרי 30 שנה שלה הוראה, של חינוך, של כל הגידול של דור העתיד, פתאום חטפתי את זה כמו שאני חטפתי והתלמידים עמדו מנגד ולא יצאו לעזרתי". האמירה שלך לגבי סוגים של מורים שמועדים לאלימות, זה נשמע כמעט כמו הסימפטום שאומר "לא כל אישה מוכה, אלא רק מי שמגיע לה מכות". אנחנו צריכים להציף את זה, ואני לא חושבת שיש פה מסביב לשולחן צדדים. כולם רוצים את אותו דבר, רק צריך להגיע לאיזושהי הכרה שהנושא הזה צריך להיות מטופל ברמה הראשונה על מנת שיהיה מורה מועצם, מורה שיכול לנהל כיתה, מורה שמקבל גיבוי. אמר כאן מישהו שצריך לטפל בזה ברמה היישובית, אבל היום אין בעיה, פקס מגיע קודם כל לשרת החינוך או למנכ"לית ומשם מתחיל לרדת חזרה, דרך כל מיני גורמים אחרים, כדי לברר מה קרה. מכיוון שהמטרה של כולנו היא אותה מטרה, אנחנו צריכים להבין שהעניין הוא של איבוד סמכות, של איבוד גבולות, החל מהבית וכלה בבית הספר. רן ארז דיבר על תביעות מכל הכיוונים שמגיעות למורים, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו חייבים לעצור. בנושא של חינוך לאווירה, לתקנונים ואמנות - יש לנו כאלה בשפע, אפשר לעשות פה תערוכה שכל שטח הכנסת לא יספיק לך. אנחנו צריכים היום, בוועדה הזו, במקרה הזה, לתת תשובה למקרים שאם הם 2% הם אדם אחד יותר מדי.

2% זה רק אלימות פיזית. יש גם אלימות מילולית ועבירות רכוש.

במסמך שאנחנו העברנו לכנסת ישראל בחרו לקחת רק את הדף האחרון שמדבר על המגזר היהודי והמגזר הערבי, של מה העמדה שלהם לגבי אלימות, ושם הדברים נאמרו בגלוי.

ההבדל המשמעותי הוא שלטיפול באלימות נגד תלמידים, שהיא מאוד חמורה, כולם מוכנים להיות שותפים. לטיפול באלימות נגד מורים כמעט אין שותפים. המורה מתבייש, המנהל מתבייש, את המקומון זה לא מעניין וכו'.

זה דווקא מעניין מאוד.

תצטרכו לחשוב על זה, יש לכם כלים, שניכם אנשי מקצוע.

אנחנו חייבים להציף את הבעיה בכל חומרתה ולעזור למורים, החל מהכשרת מורים במיומנות של ניהול כיתה וכלה בגיבוי אמיתי למורה. אני לא מדברת על אמנה אלא על חקיקה, שפגיעה במורה בעת מילוי תפקידו תהיה עבירה כמו פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו. בית ספר צריך ליצור אווירה דמוקרטית ולחיות באווירה דמוקרטית, אבל הוא בהחלט לא מוסד דמוקרטי. בסך הכל יש שם מבוגרים ומחנכים וצריכים להיות חוקים ברורים, גם לילדים לא נוח לחיות בחוסר גבולות. ברגע שנגדיר את הגבולות ונגדיר גם מה קורה למי שעבר את הגבול אולי נקדם את זה, כי אף אחד לא רוצה אלימות. לא הילדים רוצים אלימות, לא המורים רוצים אלימות, וממי אנחנו מצפים? ממורים שאין להם סמכות אנחנו רוצים שיחנכו את התלמידים?

חלק מהקושי בחקיקה הוא שישנם עוד בעלי מקצוע שהם בעלי סמכות, למשל רופאים, שגם אותם תוקפים.

גם עובדים סוציאליים, נהגי אוטובוס ומי לא.

לכן יהיה קשה, גם אם לא בלתי אפשרי, להתערב בחקיקה דווקא לעניינם של מורים. יכול להיות שהמדיניות של הענישה, גם מצד הפרקליטות וגם מצד בתי משפט, צריכה להחמיר במקרים האלה.

לכן אני אומרת שאני מברכת על הוועדה הזו, ויש המון פנים לעניין. אני מבקשת מהוועדה להתמקד ולהתרכז, לפחות בדיון של היום, בנושא של מה עושים למען המורים. אני לא מאמינה באמנות, יש המון אמנות. אני מאמינה בחקיקה ברורה, שתהיה ברורה גם לכל הגורמים, שאם ילד עובר עבירה ועבר את הגבול של החקיקה הזו, או הורה שנכנס לבית הספר ומכה מורה, שיידע בדיוק למה הוא צפוי. היום אנחנו מתמודדים לבדנו בעניין הזה, ואולי בגלל חוסר אמון של המורים מול המערכת. לנו יש קו פתוח בהסתדרות המורים ויש גם במשרד החינוך קו פתוח. המורים לא צלצלו וקמה דרישה לקו פתוח כזה בהסתדרות המורים מכיוון שלמורים לא היה עם מי לדבר.

מה היום ההנחיות בחוזרי מנכ"ל למנהל בית ספר? כאשר יש מקרה של אלימות כלפי מורה מה הצעדים שננקטים? מתי ואיך, אם בכלל, פונים למשטרה, מתי גומרים את זה בבית ספר ומתי מותר לטשטש את זה?

במקרה של אלימות פיזית תמיד צריכים לפנות מיידית למשטרה ולהגיש תלונה. כך גם במקרה של אלימות נגד רכוש. לדעתי הנקודה המרכזית היא כזו - רופא שהוכה על ידי חולה, אף אחד לא יאשים את הרופא בחוסר סמכות. יגידו החולה השתגע. כך גם אחות שהוכתה על ידי חולה. מורה שהוכה על ידי תלמיד, באיזשהו מקום, אפילו אצלך או אצלי, הוא תמיד יישאל איפה הסמכות שלו ואיפה ההנהגה שלו. כלומר, מורה הוא באמת מסכן פה פעמיים - פעם אחת שהוא חטף את האלימות ופעם שניה שלא נעים לו מהמנהל ולא נעים לו מהמערכת.

ופעם שלישית שהוא לא רוצה לפגוע ברייטינג של בית הספר.

אחר כך הוא בא הביתה ועוד אשתו אומרת לו: "אולי זה הגיע לך".

צריך את הדברים האלה להגדיר בצורה הכי נוקשה, ובהחלט חוק זכויות התלמיד ללא חוק זכויות המורה יצר חוסר איזון בנושא הזה. "זכותי, מגיע לי, אל תיגע בי, אל תתקרב אליי" וכו'.

גב' דונסקי, ברור לי שגם את, כמו ח"כ פינקלשטיין, בעד זה שתהיה הדדיות עם מגילת זכויות למורה.

לא מגילה, חוק.

אני רוצה לפתוח בזה שקודם כל אנחנו חיים בחברה אלימה, צריך להבין את זה ולחשוב על זה. אתחיל בלספר לכם על שני מקרים אישיים שקרו לי כמנהל בית ספר. לפני כמה שנים תמר טרבלסקי כתבה איזושהי כתבה וביקשה ממני התייחסות לאלימות נגד רכוש ואלימות נגד מנהלים. אמרתי לה שמנהלים חשופים, יש הרבה מאוד בעיות, מתנכלים לרכבים שלהם, מפנצ'רים, עושים שריטות ולא כולם באים להתלונן. הכתבה התפרסה ביום שלישי, ביום חמישי שאחרי אני יורד בבוקר והאוטו שלי שרוט לחלוטין. זה מאוד מאוד קומם אותי, צלצלתי בהתחלה למשרד, שאלתי מה קורה, הרי אנחנו מבוטחים, אמרו לי: "תוכיח שזה בעקבות עבודתך עם ילדים". אמרתי אני לא נכנס לזה כרגע, התחלתי להפעיל את כל המודיעין בבית ספרי ואכן גיליתי מי עשה את זה. הילד אמר: "רצינו להוכיח לך שאכן מה שאתה אומר קיים". במילים הכי פשוטות. אני פניתי למשטרה וזה עלה להורים שלו הרבה מאוד כסף. אני לא ויתרתי לשום דבר, ועוד התניתי שאם מי שיקנה ממני את הרכב אחר כך ירצה לצבוע את הרכב זה יעלה גם אז. והייתה התערבות של המשטרה אצלנו, כל זה היה כדי שלא יפתחו לו תיק פלילי. ולא פחדתי. לפני שאני עובר למקרה השני - היה לי סיכום עם ד"ר סוזי בן ברוך, שהיא ראש מדור במשטרה. ישנה בעיה למה מורים ולמה מנהלים לא רוצים להגיש תלונה, כי כשהם מגישים את התלונה נרשמים כתובתם ומספר הטלפון שלהם. סיכמתי איתה שיודיעו לכל תחנות המשטרה שלא יהיה כדבר הזה. אותם ילדים שאנחנו חושבים שהם לא יודעים לקרוא ולכתוב, הם קוראים בהפוך מצוין. מיד קוראים את הכתובת ואת הטלפון והמורים והמנהלים מקבלים את הטלפונים הביתה ואת האיומים הביתה. ואז מורה אומר: "מה, אני צריך להסתבך איתו? בשביל מה?"

המורים לא מופיעים בספרי הטלפונים?

הסיכום היה שכשאתה בא להתלונן הכתובת שתירשם תהיה הכתובת של בית הספר. מגיש את התלונה המוסד החינוך, זו הכתובת שצריכה להיות, כך זה יהיו פחות פחדים וחרדות של המורים והמנהלים. אגב, התופעה של ללכת למשטרה הולכת ומתפתחת - אנשים לא מפחדים ולא מטאטאים. ישנה בעיה רק איך המשטרה מגיבה לכך.

היו לי בבית ספרי שלוש כיתות קשות מאוד לחינוך מיוחד בראש לציון. חיסול חשבונות, אח בא, הרביצו לאחיו, התפתחה תיגרה איומה, כשכולם רצו אליי למשרד, עם כל הצוות של החינוך המיוחד, ואני מודיע לכם שחרדנו לגורלנו. אני לא צוחק. זו הייתה מהומת אלוהים. במהומה הזו הצלחנו לקרוא למשטרה, כמובן שהאח שבא לחסל את החשבונות כבר לא היה, אז אני, הרכזת של החינוך המיוחד, הסייעת והמורה, הלכנו להגיש תלונה במשטרה. כמה זמן לוקח לטפל? לפני חודשיים אני מקבל מכתב מבית המשפט לבוא להעיד. המקרה היה לפני שלוש שנים, אני כבר לא זוכר. אני מצלצל לגברת ומבקש שתספר לי מה קרה. טוב שהתחילו להקריא לי את התיק, אני יכול לזכור מה קרה לפני שלוש שנים? והמכעיס ביותר, כשאני בא לבית המשפט אומרים לי: "אוי, שכחנו להודיע לך, גמרנו את זה בעסקת טיעון". אמרתי שאני מוכרח לשמוע, לשבת בתוך החדר ולראות מה עסקת הטיעון. אותו נער, שהסתבר לי אחר כך שהוא כבר היה מורשע בכמה אירועים של שוד, עשו איתו עסקת טיעון של שנה וחצי על תנאי, שאם יתפסו אותו עוד פעם הוא יישב בבית סוהר, והוא עוד מעיז להגיד לשופט: "זה יותר מדי. סיכמו איתי שזה יהיה רק 9 חודשים". חשבתי שאני מתפוצץ, אני לא צוחק. כתבתי פתק לשופט ושאלתי אותו אם אני יכול להגיד משהו והוא אמר שאני לא יכול להגיד שום דבר. זה פשוט מקומם אותי.

אחרי שלוש שנים הוא לא סיים את בית הספר כבר?

זה אח של תלמיד שבא, הוא בכלל לא קשור לבית הספר.

כל הנושא של עסקאות טיעון, אולי צריך יהיה לצמצם אותו בחקיקה, אבל הוא גם נובע לפעמים מכוח האדם שעובד בנושא במשטרה ובפרקליטות. מחסור בכוח אדם, כוח אדם שקשה לו להתמודד עם הסניגורים של הנאשמים, ואנחנו מגיעים לעסקאות טיעון בדברים שבאמת לא ראוי שזה יקרה. ראה הפרשה של השוחד של שופטי הכדורגל, שעכשיו מגיעים עם חלק מהם לעסקאות טיעון, זו פשוט שערורייה.

ישנו פרוייקט של המשטרה שנקרא "בית ספר בטוח", זה פרוייקט שברוב המקומות מצליח, אבל מה קורה? המשטרה עמוסה בהמון דברים אחרים. השוטר הקהילתי שצריך להגיע לבית הספר, פעם הוא בקורס, פעם הוא נשלח לשלושה חודשים לאבטח בירושלים, ואני לא מזלזל בזה אבל זה המצב. ישבנו עם סוזי, ישבנו עם שר המשטרה הקודם, כתבנו והחתמתי עשרות אנשים בעיר בה אני גר, העיר הרביעית בגודלה, שלפחות בתחנה שלנו יגדילו את פקחי הנוער. כלום לא יצא מזה. כמו עפרה, גם לי קשה לקבל את הטענה שטענת לגבי אופי המורה המותקף, בעייני זה כמובן לא נכון, אבל אני לא נכנס לזה.

זה מורה שאין לו גיבוי במערכת.

למורים יש גיבוי גדול מאוד במערכת, תאמין לי. המורים מגיעים לבתי ספר, לפעמים הם מרגישים שהם לחלוטין לא מוגנים. ישנו המחקר של שפי - אקלים בית ספרי בטוח. זה בהחלט דבר טוב, כי הסתבר לנו בבתי הספר שיש מקומות שלא חשבנו איפה הילדים לא מוגנים. באיזשהו מקום על יד השירותים, בכל מיני מקומות, בכל בית ספר מצאנו את זה. אבל, אני באתי והצעתי איזשהו פתרון. אמרתי, אני לא יודע אם זה במשרד הרווחה או במקומות אחרים, תעשו איגום משאבים ושימו בכל מתחם מישהו, כמו שהיה בזמנו מדריכי נוער, שתפקידו להסתובב מתחילת יום הלימודים עד לסיום הלימודים. אפשר למצוא את הילדים האלה, אלה ילדים שאפשר לטפל בהם.

רס"ר משמעת.

זה לא רס"ר, זה אדם טיפולי. בהחלט לא רס"ר.

עובד מניעה.

קרא לזה עובד מניעה, קרא לזה מדריך חבורות רחוב, לא משנה.

יש את זה.

אלה דברים שצריך לחשוב איך אנחנו עושים. דבר נוסף, צריך לתת כוח למורים, צריכה להיות ענישה, וענישה משמעותית. לא יכול להיות שיזלזלו בנו בצורה כזאת. מדברים על מעמד המורה, מה קורה עם המורים, מה קורה עם המנהלים - בשטח זה בכלל לא מתבטא. אני יכול לתת נתונים כמה אנשים מצלצלים אלינו. אני אמרתי בפרוטוקולים ובכתבות, ואני חוזר ואומר, עד שלא יירצח מורה או מנהל לא תקום זעקה, ותרשו לי להיות ציני - גם אחר כך תהיה ועדה והחיים ימשיכו כתיקונם.

אני בא מבת-ים ואני גם חבר הנהלת הסתדרות המורים. בחודש אוקטובר אירעו שלושה מקרים חמורים, חלקם התפרסמו בעיתונות, חלקם בעיתונות המקומית. שני מקרים של תקיפת תלמידים בתוך חצר בית הספר, בהפרש של מספר ימים, בבתי ספר תיכונים יוקרתיים-עיוניים ברמה הגבוהה ביותר. במקום אחד תלמיד אחד דקר תלמיד שני בשבר בקבוק, פצע אותו והתלמיד אושפז בוולפסון. מדובר בבן של חבר מועצת עיר לשעבר, אבל לא חשוב, זה יכול להיות גם בן של פועל בניין. מקרה שני, שבוע ימים לאחר מכן, שני תלמידים, כתוצאה מסחטנות, נכנסו לחצר בית ספר תיכון אחר, תיכון מקצועי, היכו תלמיד שלישי שלא שילם להם את הסכום הנדרש ובסופו של דבר בעטו באחד התלמידים ושברו לו את הלסת. מדובר בתלמידים בתיכונים עיוניים ברמה הגבוהה ביותר. בתווך, בחטיבת ביניים, מורה עומדת בחצר ומשגיחה שתהיה אווירה טובה, שני תלמידים רבים, היא ניגשת להפריד, אחד התלמידים מכה גם את התלמיד וגם את המורה. כמובן שאנחנו נקטנו באמצעים ודרשנו מיד להגיש תלונות במשטרה כדי לא לכסות על העניין. היו מפגשים של כל הפורומים החינוכיים, הרשות המקומית, מחלק הנוער, קצינת הנוער, המפקחים וכך הלאה. יש נקודה פסיכולוגית שהמורה, אחרי שהוא מוכה, הוא כבר לא יהיה אותו מורה כפי שהיה קודם. וזה יכול להיות גם מנהל בית ספר. ברגע שאתה מאויים ואתה חושש מה יקרה מחר. אחת האמהות, כשבנה הושעה, הרימה טלפון למנהלת ואמרה: "את לא תשעי את הילד שלי, אני בוועד ההורים העירוני ואני אראה לך מי אני". זאת אומרת, היום במדינה, ואני לא חושב שבת-ים זה מקום יותר גרוע או יותר טוב ממקום אחר, פרמטר האלימות הוא הרבה יותר גבוה מאשר אי פעם. כפי שאמרו פה חבריי, כאן צריך לעשות מאמץ של טיפול מערכתי וצריך לחייב בכל רשות ובכל מחוז שתהיה ועדה מחוזית ובכל רשות ישבו כל הגורמים שקשורים לנושא, כל הגורמים השפויים, כולל מועצת תלמידים. אני לא חושב שהמורים הם נגד תלמידים או התלמידים נגד מורים, ישנם בודדים שצריכים לקבל את הטיפול. אני לא חושב שמקרה של תלמיד שעשה מעשה שלא ייעשה יכול לעבור לסדר היום וישלחו אותו הביתה לשלושה ימים והעניין יישכח. לא, הקהילה צריכה לדעת שעל מעשה מסוג חמור כזה של אלימות כלפי מורה או פגיעה בבית ספר, התלמיד הזה חייב לשאת בעונשו ולא צריך לחפות על העניין. אני חושב שהמקרים האלה הם לא מקרים מאפיינים למקום. זה היה בעפולה, זה מחר יהיה בירושלים ומחרתיים בבני-ברק. יש ועדות אלימות, יש מצילה, יש משמר בתי הספר ויש פרוייקטים מסוימים, הצרה שהפרוייקטים האלה הם תכניות מגירה, הם לא מתבצעים בפועל עם מעקב צמוד. ישנה בעיה נוספת שקשורה לדיווח, ואנחנו העלינו את זה במפגש עם קצינת הנוער של חולון, בת-ים ואזור. שאלנו אותם אם הם מדווחים לבית הספר על מקרים שמתגלים להם - סמים, אלימות ונושאים אחרים, אז הם אמרו: "לא, אנחנו מנועים מלדווח". התשובה של רב פקד עמר הייתה: "אני חייבת לדווח אך ורק למי שהתלונן", וכששאלו אותה אם בית הספר מקבל אינפורמציה - הרי אנחנו אמורים לדעת על התלמיד, אם הוא נעצר, אם יש בעיה של סמים, אם יש בעיה אחרת - לא, בית הספר מנוע מלקבל. יש פה בעיה. כל הגורמים האלה, אם אין ממשקים ביניהם הטיפול לא אפקטיבי. אז יהיה רווחה והמשטרה ובית הספר וכל אחד יעשה את העבודה שלו, אבל טיפול כולל אמיתי לא יהיה.

זו נקודה חשובה.

כיום אני יועצת לענייני חינוך במשרד החינוך, שנים הייתי מורה פעילה במערכת, יו"ר המחלקה לפדגוגיה בארגון המורים העל-יסודיים וגם דוברת הארגון 8 שנים. עניין הדוברות חשוב פה כי בעצם זה היה הצומת שבו הייתי לפה להרבה מורים שלא יכלו או פחדו להתראיין. זה מאוד נכון מה שאומר מר ארז, שמגילת זכויות המורה לא תפתור את הבעיה, אבל יהיה לה כוח ביצירת אווירה, ללא ספק. זה נכון שצריך להעצים את המורים, אבל לא פחות חשוב מזה שהמורים יעצימו את עצמם. לאורך שנותיי בשדה החינוך ראיתי יותר מדי מורים, או מבוהלים, או מפוחדים, או חסרי ביטחון מקצועי כדי לעמוד על דעתם, גם כמועצה פדגוגית וגם כמחנכים שעומדים מול כיתה ועושים עבודה לא מגומגמת בנושא של מיצוי תקנות בית הספר או אפילו הוראות חוזר מנכ"ל. יש לזה גם אפקט מתגלגל, כי חברת התלמידים הלוא מתבוננת במורה. יש הרבה מדי מורים ומנהלים, גם היום, שמתקפלים בפני הורים בעלי קשרים, שמפעילים את ראש העיר או את סגנו או מישהו אחר ברשות המקומית כדי להוציא את הבן שלהם מאיזשהו עניין שהוא נקלע אליו, ואז נוצר חוסר איזון מאוד מדאיג בין תלמידים שלהוריהם יש את הקשרים והכישורים הרטוריים להפעיל את המערכות השונות לטובתם, לבין כאלה שהוריהם חסרים פנקס טלפונים מסודר וכושר רטורי. העניין הזה הוא בעוכרי המערכת לאורך שנים, ולכן, לדעתי, היא נמצאת בהתדרדרות. המציאות היום היא כזו שאפשר לדבר על אלימות, לא רק כזו שהיא גופנית, אלא כבר לפני עשר שנים בארגון המורים טיפלתי במורה מרמת השרון ששני תלמידיה, תלמידים מאוד מחוננים אבל לא למדו בכתה י"ב, דרשו ממנה לשנות את ציון המגן השנתי שלהם ולא הם ילכו למקומון. היא אמרה להם: "אמנם בבחינה הסופית קיבלתם ציון גבוה אבל לא עשיתם דבר וחצי דבר לאורך שנת הלימודים ואתם, על פי כל הקריטריונים של משרד החינוך, נמדדים על פי עשייתכם לאורך זמן". התוצאה הייתה כתבה משמיצה במקומון. לא עזר לאותה מורה מפוארת לכימיה שקבוצת תלמידים כתבה מכתב למקומון שיגן על שמה, המקומון לא פרסם או פרסם חלקים בצורה מאוד סלקטיבית. היום מורים נתונים במצב שלא רק שתלמידי התיכון מסתובבים כשהם מחזיקים בכיס הג'ינס שלהם את מספרי הטלפון של כתבי המקומונים, שלא כולם אחראים מאוד בבדיקת הטענות שלהם, אלא לפעמים יש תלמידים שהם כתבים במקומון עצמו. לפני שנים הייתי בעירו של מר ארז, באשדוד, שם סיפרו לי מורים שיש להם בכיתה י' תלמידה שהיא כתבת במקומון וכל דבר שלא מוצא חן בעיניה בכיתה או בבית הספר הולך ישר למקומון.

אין טעם להתלונן על איתני הטבע.

נכון.

זאת אומרת, אם עכשיו אני אתלונן על זה שיש ברקים ורעמים ועל זה שחיילים הולכים היום עם מספר הטלפון של כרמלה מנשה - אז מה? אלה החיים עכשיו. יש בזה צדדים טובים ויש בזה צדדים רעים. זה מאוד יפה שתלמידה בכיתה השישית כותבת במקומון.

אתה צודק בהחלט, אבל זה אומר שהתפקיד של ארגוני המורים, של משרד החינוך ושל השלטון המקומי הוא באמת לסייע למורים, לא רק לבנות תקנוני משמעת מפוארים אלא גם ליישם אותם ולממש אותם.

עלתה כאן שאלה מי מדווח. קודם כל, מזה שלוש שנים לפחות יש חוק של חובת הדיווח. כל עובד במוסד חינוכי שיודע שארע אירוע אלים חייב לדווח.

את מדברת על חוק או על חוזר מנכ"ל?

יש חובת דיווח על פי חוק.

רק על פגיעה בילדים, על ילדים מוכים.

לא רק על פגיעה בילדים.

עו"ד מורג, באיזה חיקוק מדובר?

היא מדברת על חובת הידוע של פגיעה בקטין.

קטינים וחסרי ישע.

זה לא גורף על כל מקרי האלימות?

לא.

יכול להיות שאני טועה.

זה כמובן לא מונע. כל מי שיודע על מעשה אלימות יכול לדווח על כך.

כפי שאסור לפרסם שמו של קטין עד שאין אישור, אסור לפרסם עד שלא מבררים אם המורה אשם או לא.

זו סוגייה הרבה יותר רחבה.

אפשר אולי להרחיב את החקיקה בנושא חובת הדיווח, מפני שלמורים יש בעיה להגיש תלונה, מאלף סיבות. הם לפעמים גם נקראים על ידי הממונים עליהם בהנהלת בית הספר לעבור לסדר היום ולהחליק את העניין.

כי זה "פוגע בשמו של בית הספר".

ראה מקרה יבנה עם הילד שהכה מורה וכולם באו לבקש מהמורה שלא תקלקל את עתידו.

אני רוצה גם להסב את תשומת לבה של הוועדה לעוד דבר. אנחנו, במשרד החינוך, נדרשו לטפל רק בשבוע שעבר במקרה של מנהל שעמד בחדר המורים, איתו עוד 30 מורים, פתאום נכנס אחד המורים שליווה ילד שהתפרע בחווה חקלאית מחוץ לבית הספר עם כיתתו, הכניס אותו והושיב אותו בחדר המורים. הילד היה מעורב בקטטה עם שני תלמידים. הילד רצה לפרוץ החוצה, המנהל עצר אותו, והילד, תוך כדי זה שהמנהל עוצר אותו, אומר: "אני הולך להרוג אותם, אני אדקור אותם", את שני התלמידים האחרים. המנהל הושיב אותו, מן הסתם, בכוח. למחרת המנהל קיבל תלונה במשטרה מצד הורי התלמיד על הפעלת כוח ותקיפה. המצב היום הוא שמורים ששומרים בחצר ורואים קטטה בהתרחשותה נמצאים בדילמה אם להפריד, שזה אומר לפעמים להפעיל כוח כדי להפריד בין הניצים, ובין השאר גם לחטוף באמצע מהתלמיד, אבל גם לעמוד מחר במצב שמוגשת נגדם תביעה על ידי הורי התלמיד בתחנת המשטרה.

אבל אלה החיים. למורה כזה יש גם הגנה, יש לו הסברים שיש להניח שיתקבלו.

יש לנו תקנוני משמעת מאוד מסודרים במערכת החינוך לכל בית ספר באופן פרטי.

אז מה?

רגע. שיתנו למורים ולהנהלות בתי ספר את העוצמה, גם המערכת אבל בעיקר ארגוני המורים, בהסברה נכונה ובתמיכה, כמו שהמרכז לנפגעות אונס מלווה את אותה נפגעת עד תחנת המשטרה להגשת התלונה, שיעשו כך גם ארגון המורים העל-יסודיים וגם הסתדרות המורים - ליווי פרטני של מורה ומנהל עד הגשת התלונה.

נשמעו פה דברים, וכל התכניות והכל יהיה מצוין. כשמדברים על בני נוער מגיל 12 ומעלה, אנחנו יכולים לפעול או לעבוד אבל העסק מקולקל. הבעיה שלנו היא להתחיל ממשהו, מאפס. כשאני אומר "מאפס" אני מתכוון לגני ילדים עד גיל 10. בנושא הזה אנחנו אפילו לא עוסקים.

כי אין אחריות פלילית.

אין קשר לאחריות פלילית.

אין מניעה.

אני מדבר על פעילויות מניעה, ליצור אקלים. ברגע שמגיעים לחטיבת הביניים, חוסר ידיעה של נער מכתה ב' שלא יודע לקרוא - זה אלימות. אם הוא לא יודע ללמוד הוא מתבטא באלימות. אני לא מדבר כרגע כאיש משטרה אלא כאיש חינוך, על נושא מניעה בלבד. אנחנו ראינו את זה ורואים את זה, כבר מגן הילדים. כשמדברים על נתונים, מה לדווח ומה לא לדווח - לי יש ילדים בני 27 ו-29 וגם ילד בכתה ד', וכשהוא לא עושה שיעורים המורה כותבת לי מכתב. יום אחד באתי כאיש מצילה ושאלתי את מנהל בית הספר כמה אירועים של אלימות יש לו בחצר בשנה והוא אומר לי: "מאיפה אני יודע?" אמרתי לו: "סליחה, כשהבן שלי לא עושה שיעורים אני מקבל מכתב מהמורה. אם הוא נותן סטירה אני לא אקבל מכתב?" אז הוא אומר לי: "אה, אם הוא נותן סטירה כן". אמרתי לו: "תוציא את כל המכתבים האלה, יש לך 80, 100 אירועים? בוא נעשה משהו להוריד את 100 האירועים האלה", וכאן אנחנו עובדים על נושא יעדים בבתי ספר, איפה שפועלים יחד עם של"ם, משרד החינוך וכל הגורמים. אגב, אני לא יודע אם אתם יודעים, בבדיקה שעשינו בגן ילדים גילינו שבכל חודש נפגעים קרוב לעשרה ילדים, וזה לא משנה כרגע אם הוא משך אותו מהרגל או דפק לו את הסנטר.

את הנכד שלי אתמול נשכו בגב, הוא בן שנתיים.

זו בדיוק המכה, מזה זה מתחיל.

בואו לא נגזים אבל.

אני לא רוצה להגזים.

ילדים בגיל שנתיים אפילו לא מסתכלים על הכנסת.

אבל על הגננת כן.

אני רוצה להמשיך בנקודה הזאת. אני חושב שהוועדה הזאת, הנציגים שבה וכל הגורמים יכולים להוציא את המסר הזה, כולל נציגי התקשורת. יש לנו כמות גדולה מאוד, אדירה, של אנשים מגיל 65 שאנחנו שמים עליהם פס, שהם לא שווים כלום חוץ מלחכות ל-28 לחודש, והם מאוד מסייעים. קוראים לתכנית הזאת "צו לגן".

אני לא מבין. אתה, בתור עובד ציבור, זה מה שאתה אומר על אנשים מעל גיל 65?

לא, חס ושלום, אני אומר שכך מתייחסים אליהם. הכוונה שלי שאנחנו צריכים לנצל את החכמה שלהם ואת הידע שלהם, של רובם, הם מאוד משפיעים על הגיל הרך. יש מי שפה עוסק במקצוע הזה טוב הוא יודע שהגיל השלישי משפיעים מצוין. בעלות נמוכה אפשר להפחית אלימות בגיל הרך.

מצד אחד אומרים שמגילת זכויות המורה זה לא מה שישפיע. לעומת זאת, איזה חגיגה עשו עם מגילת זכויות התלמיד. מהיום הראשון מסרו את זה לתלמידים ועשו חגיגה גדולה. אני לא מבין איך אפשר בכלל להוציא מגילת זכויות בלי מגילת חובות. אני בעד מגילת זכויות התלמיד, אבל למה אין על יד זה גם את החובות שלו?

אתה אומר לי, בעצם, שאתה רוצה שיחד עם מגילת זכויות המורה יהיה גם קוד אתי של המורה.

נכון. בהחלט כן. אנחנו עובדים על זה שנים, דרך אגב. במקביל אני אומר - לעשות חגיגה גדולה כל כך למגילת זכויות התלמיד בלי לומר לו אפילו חובה אחת שיש לו, לא כלפי הוריו, לא כלפי מוריו, לא כלפי בית הספר, אני חושב שזה לא דבר טוב.

אתה מלמד אותו את עשרת הדברות, לא?

אתה יודע מה? אם הוא היה יודע את עשרת הדברות הוא לא היה צריך שום דבר אחר. דבר שני, אני פונה פה למשטרה - כל הנושא הזה של מעמד מורה, של זכויות מורה, זה גם עניין של איזושהי אווירה שנוצרת, וזה לא רק עניין של אלימות. פעם תלמיד היה יוצא לטלפון ציבורי כדי להתלונן נגד המורה, היום הוא עושה את זה בפלאפון. אני פונה גם למשטרה, אנחנו היינו עדים להרבה מאוד מקרים של מורים ושל מנהלים שטלפון אחד של איזשהו נער למשטרה עשה כל כך הרבה רעש, המשטרה הגיעה והוציאו את המורה ועשו חקירה, לפעמים הוציאו אותו באישון לילה בניידת. הייתה מורה שהתחננה: "אני באה אחריכם עם האוטו, רק לא בניידת", אמרו לה: "לא, את תבואי בניידת", מזל שגם לא שמו עליה אזיקים. בואו גם בעניין הזה שהמשטרה תהיה קצת יותר רגישה.

קצת כבוד.

לתת בכל זאת איזשהו קרדיט למורה, שהוא בכל זאת איזושהי דמות בעיר והוא לא יברח. גם בעניין הזה יש לזה חשיבות גדולה מאוד, זה גם מעלה את ערך המורה בעיניי התלמידים, שלא יקרה מצב שתלמיד מרים טלפון, אפילו אנונימי, ואומר "היכו אותי" וכבר יש חקירות וכו'. לדעתי, זה נושא שצריך להיכלל במגילת זכויות המורה. ואני אומר שוב - זכויות וחובות. זכויות וחובות לתלמיד וזכויות וחובות למורה.

אני רוצה לבקש מיו"ר הוועדה שיפעיל את סמכותו, כוחו והשפעתו. יש אתר שנקרא "אתר החבר'ה", אם אתה תיכנס פעם לאתר הזה ותראה איך משמיצים שם את המורים ואיך מקללים אותם, זה דבר בלתי ייאמן.

איך אמר יוסי שריד? איתני הטבע.

זה לא איתני הטבע, יש מנהל לאתר.

אני רוצה לשמוע את דעתך. הכניסו לי פתק שכעת יש איזה מבזק בגלי צה"ל שאומר: "מורה בקרית גת נעלה את התלמידים בקומה השלישית, תלמיד שניסה לצאת דרך החלון נפל ונפצע, מצבו בינוני עד קשה".

זו רשלנות של מורה. אני חוזר על בקשתי לגבי אתר חבר'ה. אני מבקש שתפנה למנהלי האתר, כיו"ר הוועדה, שיסננו את הדברים האלה.

כתוב לי מכתב קצר בעניין הזה, אני אעביר אותו כמו שהוא עם תוספת שלי.

לגבי הנושא של האמנה - גם אני לא מאמין בניירות שתולים, הנקודה המרכזית היא מעקב פומבי אחרי הדברים האלה. התלוננו פה על התקשורת כאיתני הטבע, אני חושב שאפשר לרתום את התקשורת למעקב כזה. אם אנשים מסוגכם, נבחרי ציבור, יחתמו על אמנה כזאת ויסכימו למעקב אחרי ההתנהגות שלהם וזה יהיה מדווח ופומבי, זו תהיה איזושהי תחילת כיוון של מנהיגות שמראה שאפשר להתנהג גם בצורה שונה.

להיכנס לאתר באינטרנט זו כבר פעולה יותר גדולה, אבל כל עם ישראל רואה את התשדיר של "להקליק את החגורות", שם מתבטאת חוצפה כזו כלפי ההורים, חוצפה כזו כלפי המבוגר, פשוט צריך להוריד את זה מהמסך.

משרד החינוך עושה הרבה פעולות הסברה לילדים, סדנאות, והכל טוב ומצוין. יש אתרי אינטרנט ואיתני טבע וצריך להתמודד עם הכל. בסופו של דבר, המורה שסופג אלימות נמצא לבד במערכה, יותר מאשר כל אדם אחר שסופג אלימות. הוא מתבייש ממשפחתו, מתבייש ממעסיקיו ומתבייש מתלמידיו. לכן אני רואה את התפקיד המרכזי שלנו לעודד את אותו מורה, לתמוך בו, ללוות אותו בכל המסלול שהוא הולך לעבור, וכן לתת לו אמצעי אכיפה.

במקרה שדווח עליו עכשיו בגלי צה"ל דובר על החינוך המיוחד, על כיתת מחשבים, שכמו כל כיתות מחשבים נועלים אותן, המורה לא שמה לב שנכנס לשם תלמיד והתלמיד ניסה לצאת החוצה.

זה דבר איום ונורא ומאוד מדאיג, אבל כולם התערבות. אם חלילה תלמיד היה נועל מורים ואחד היה שובר את היד, תאמיני לי שזה לא היה מעניין רבע מזה.

גדלותו של הרמב"ם הייתה שהוא חינך אותנו להגיע לדרך הזהב בכל נושא ונושא. העצמנו את התלמיד, היינו צריכים לנתב גם את זה. נהדר, אני בירכתי כשיצאה מגילת זכויות התלמיד, זו באמת היתה חגיגה ומאוד שמחתי, אבל בד בבד, מול העצמת התלמיד עם מגילת הזכויות, יש להוציא את מגילת הזכויות של המורה. דיברה חנה על הפער - יש הורים עם קשרים והורים בלי קשרים, זה גורם לנו להפליות בין האוכלוסיות השונות. ישנם מקרים של אלימות של התקשורת, שהתקשורת נטפלת לאחד המורים בלי הצדקה ואחרי כמה שנים אנחנו שומעים שהוא בכלל זכאי. צריך שבזכויות המורה נכלול את זה שכשם שאי אפשר לפרסם שמו של קטין כך אי אפשר לפרסם שמו של המורה בעיתונות המקומית או בעיתונות הכללית עד שלא מקבלים אישור ממנהל המחוז, שבודק את זה. אחר כך הם אומרים "פרסמנו בלי לבדוק". חובתם של העיתונאים קודם לבדוק, לפני שהם מפרסמים. באותה חגיגה שהיתה כשקיבלו התלמידים את זכויות התלמיד, הייתי אז מנהלת בית ספר ומאוד שמחתי איתם, הייתי רוצה להיות באותה חגיגה כשהמורים יקבלו את זכויות המורים וזה ירים את קרנם, את מעמדם ואת הרגשתם. אני לא יודעת אם יעזור או לא, אבל להרגשה הטובה של המורה ולהרמת קרנו ודאי שזה יתרום. במצב הזה של השפל בו נמצא המורה אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להרים את קרנו, כדי שהטובים יבואו להוראה.

אני רוצה להודות לכולם על ההשתתפות ועל רמה הגבוהה של הדיון. הנושא הוא חשוב מאין כמוהו. אני חושב שהרעיון לאמנה חברתית הוא רעיון נכון ואנחנו צריכים, יחד עם משרד החינוך, התרבות והספורט, להרים את הכפפה הזאת. אני מציע לח"כ פינקלשטיין שנחליט כך - ועדת החינוך והתרבות מביעה דאגה רבה מן האלימות הפושה בחברה הישראלית ומן התופעות הקשות המתרחשות בה. ראוי לומר כי השבוע אנחנו מציינים 8 שנים להרצחו של ראש ממשלה בישראל, יצחק רבין ז"ל. למערכת החינוך תפקיד מרכזי במאבק בנגע האלימות בחברה, ועליה להגביר, ראשית לכל, את הפעילות החינוכית בקרב הילדים ובני הנוער שהם אזרחי העתיד של המדינה.

התופעה הקשה של אלימות כלפי מורים, הן ע"י תלמידים והן ע"י הורים, ראויה לכל גינוי ולהתייחסות נחרצת של משרד החינוך, התרבות והספורט ושל משטרת ישראל. הוועדה תשקול באהדה קידומה של מגילת זכויות המורים ביחד עם קוד אתי למורה.

הוועדה סבורה כי ראוי לחזק את מעמדו של המורה בישראל, הן בהכשרתו, הן בסמכויותיו והן בתנאי עבודתו.

הוועדה קוראת למשרד החינוך, התרבות והספורט, למשטרת ישראל ולכל הגורמים הקהילתיים לפעול תוך תשומת לב מירבית למניעת אלימות ולטיפול ראוי, יעיל ונחוש בכל מקרה של אלימות, לרבות בדרך של הפעלת חובת דיווח.

הוועדה תפעל להוביל ביחד עם משרד החינוך, התרבות והספורט, המשרד לביטחון פנים, משרד הרווחה, השלטון המקומי, גורמי אקדמיה וארגוני המורים לקדם אמנה מחודשת בחברה הישראלית למאבק באלימות ולמניעתה.

תודה רבה.

תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 13:00