כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת קליטה/7297



2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
3.11.2003

פרוטוקולים/ועדת קליטה/7297
ירושלים, כ"ב בחשון, תשס"ד
17 בנובמבר, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 46
מישיבת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, ח' בחשוון התשס"ד (3.11.2003), שעה 10:30

ישיבה לכבוד העיתונאי דניאל בן-סימון שזכה בפרס ע"ש בוריס סמולר
של ארגון הג'וינט עבור כיסוי העלייה ויחסי ישראל והתפוצות.

חברי הוועדה: קולט אביטל - היו"ר
רומן ברונפמן
דוד טל
יורי שטרן

דניאל בן-סימון - עיתונאי, עיתון הארץ
מירלה גל - מנכ"לית המשרד לקליטת העלייה
אפרים לפיד - מנהל אזור ישראל, הסוכנות היהודית
מייקל ינקלביץ' - הסכונות היהודית
ארנון מנטבר - מנכ"ל הג'וינט-מכון ברוקדייל
אלישבע בראון-לפידות - דוברת הגו'ינט-מכון ברוקדייל
רומן גרביץ - הג'וינט-מכון ברוקדייל
ד"ר מלה תבורי - נתיב, לשכת הקשר
אריק פודר - המשרד לקליטת העלייה

הלית ברק

דנה גורדון

תמר שפנייר


ישיבה לכבוד העיתונאי דניאל בן-סימון שזכה בפרס ע"ש בוריס סמולר
של ארגון הג'וינט עבור כיסוי העלייה ויחסי ישראל והתפוצות.

אני מתכבדת לפתח הישיבה המיוחדת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. לא קורה הרבה שאנחנו מתכנסים ומגיע חבר-הכנסת טל ואני מאוד שמחה על כך.

עם כל הכבוד שאני רוחש לגברתי, הפעם הגעתי לכבודו של דניאל בן-סימון.

אנחנו בדרך כלל מתכנסים פה סביב הרבה בעיות - רובן ככולן, גברתי המנכ"לית, בנושא הקליטה. אמש חזרתי מסיור מאלף מארגנטינה, שאשמח למסור גם לך רשמים עליו. אני חושב שהיום, מכיוון שמקורות העלייה הולכים ונסגרים, לפחות לחלק מהזמן, אנחנו צריכים להיות הרבה יותר מעוניינים במה שקורה בתחום הקליטה בארץ. חלק מהעולים מארגנטינה שהיו פה חזרו לשם, לא בגלל שהתנאים לא סבירים אלא בגלל הרבה טעויות אנוש, בעיקר של פקידים במשרד הפנים, בביטוח הלאומי. צריך אולי להפיק לקחים לטוב ולרע. מה שקורה בארגנטינה, מכיוון שיש מעט מאוד עולים פוטנציאליים - מבין 38 אלף יהודים עניים מצאו את אלה שכן מוכנים לעלות לישראל, מעבירים אותם שם הכשרה מקצועית בפחחות, במכונאות, בקצבות, בחדרנות, בכל מיני מקצועות. הביאו מהארץ את יו"ר איגוד המוסכים, את ישרוטל, כדי שמאותו הרגע שהם גמרו את ההכשרה המקצועית ולמדו את השפה העברית, הם יגיעו לארץ כשכבר מחכה להם עבודה. נראה לי שזה מודל חשוב לא רק לעולים אלא גם לתושבים בדימונה למשל.

אבל היום אנחנו מתכנסים כדי לברך ולהודות לדניאל בן-סימון על הרגישות שלו ועל התרומה שלו בנושא העלייה. הגוינט העניק לו על כך פרס, ולכן אנחנו עושים זאת יחד. את דניאל אני מכירה הרבה מאוד שנים בתחומים שונים, יצא לנו להיפגש לראשונה באמצעות אייס"ק בניו-יורק. אני עוקבת, כמו הרבה אנשים אחרים, אחרי כל מאמר שהוא כותב בתחומים החברתיים, ואני רוצה להגיד שהתברכנו פעמיים – הרי יש קשר בין הנושאים – גם בטיפול שלו בכל הנושאים החברתיים שצריכים לעניין אותנו היום וגם בטיפול בנושא העלייה. בוועדה הזאת הנושאים הללו מתחברים, כי כל אותן הבעיות שבהן אנחנו מטפלים הן בעיות חברתיות של העולים החדשים, שבהיותם עולים הבעיות רק מחריפות ונהיות יותר קשות ויותר מסובכות לפתרון. בשם כל חבריי לוועדה אני רוצה לברך אותך, להודות ליורי שטרן על המחשבה. הרעיון לעשות את הישיבה הזאת בא ממנו, ואנחנו עושים את זה במשותף. אולי אעביר לו את רשות הדיבור לפני שאבקש מהנשיאות המכובדת להגיד כמה מילים.

תודה. כשראיתי בביטאון של הג'וינט את הכתבה הקצרה על כך שנתתם פרס לדניאל, פניתי לקולט והיא מיד קיבלה את ההצעה לקיים ישיבה חגיגית, קצת לא מן המניין, בנושא הזה. מעבר לזה שאני שייך לאותו ציבור גדול שקורא את המאמרים שלך - כי הם תמיד מאוד מעניינים, יש בהם עומק וגם הפירוט המבוקש בכתבות כאלה לגבי הנושאים שאתה סוקר אותם, והשפה היפה; בקיצור, אלה מהדברים שמשתדלים לקרוא - הפרס הזה הוא פרס מיוחד. העבודה שעשיתי היא, לצערי, גם חריגה. העיתונאי הישראלי הממוצע אם הוא מקבל את תחום העלייה והקליטה בעיתון, הוא רואה את זה בתור עונש. אם הוא צריך לכתוב משהו על התפוצות, זה באמת בתנאי ששולחים אותו לתפוצות היותר מפוארות - לא לאזרבייג'ן אלא ארצות הברית; על הקהילה האמריקאית יש הרבה מתנדבים לכתוב. על הקהילות היותר נידחות - להיכנס לפרטי פרטים, לשמוע את המצוקות ואת הגאוות שלהם, קצת להבין מעבר לשגרה ולקלישאות, זה כבר מבקש מאמץ והתייחסות שונים. כדאי לנו, לחברי הכנסת שמסורים לנושא הזה, לטפח את אותם הבודדים שעושים את זה ולחזק את המגמה הזאת. אני חושב שמה יכול להיות טבעי יותר לעיתונאי יהודי ישראלי להתעניין במה שקורה בתפוצות ישראל, אבל בגלל שזה לא קורה הרבה, אני חושב שההצטיינות שדניאל הראה לנו בתחום הזה והג'וינט שנותן לזה פרס - את שתי היוזמות האלה הייתי מברך ומחזק וחושב ביחד, איך לתת לזה שדרוג ציבורי ותקשורתי ואיך לתת לפרס הזה יותר מעמד ויותר יוקרה, ובכלל לקדם את המגמות האלה וההתעניינות הזאת בתקשורת הרוסית.

דניאל, זה לא במקרה שהיית אצל היהודים ההרריים, כי הם והבוכרים קיבלו לפני 300 שנה, כאשר הקהילות שלהם היו במצב ירוד וכמעט הפסיקו ללמוד וידעו למלמל בלי לדעת מה התפילות אומרות, בא רב ממרוקו, שאני לא זוכר כרגע מה שמו, וחידש את שתי הקהילות. הוא היה עשר שנים בקווקז ועשר שנים בבוכרה, ואני חושב שהוא נפטר בבוכרה. הוא לימד אותם את המנהג הספרדי המרוקאי, שהשתרבבה בו גם קצת מהמסורת המקומית, אבל הבוכרים ששפתם היא פרסית שונים מיהודי פרס בתפילות ובמנהגים היהודיים כי בקטע הזה הם מרוקאים.

אתה יודע שחלק מהם הגיעו לארץ עם דרכונים פרסיים.

כי אז היה גבול פרוץ, גם אפגניסטן היתה בדרך. אבל הביקור שלך שם, דניאל, הוא במובן מסוים גם אחרי השורשים שלך. אני מברך את דניאל ואת הג'וינט. ברכה גם ליושבת ראש הוועדה על כך שקיימת את הישיבה הזאת. אנחנו צריכים לחשוב, יחד עם משרד הקליטה, איך לתת יותר במה, יותר מעמד, יותר יוקרה, לכל מי שעושה בתחום הזה.

תודה רבה. ארנון מנטבר, בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב ראש. אנחנו באמת שמחים להיות כאן. אנחנו ציינו את האירוע הזה במפגש גדול של עובדי הג'וינט. אני רוצה לומר מילה על הפרס. אנחנו מעניקים הפרס הזה לזכר בוריס מולר שהיה מנהל ה-JTA - Jewish Telegraph Agency - והשקיע את חייו בתקשורת היהודית, ובכל המצוקות של היהודים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה ואחר כך. אנחנו מציינים בפרס הזה גם את זכרו וגם רוצים להעלות על נס את הנושא, שכפי שציין חבר הכנסת יורי שטרן לא זוכה לתהודה, של יחסי ישראל-תפוצות. אנחנו עוסקים בעניין הזה שנים רבות, ואנחנו יודעים שזה נושא זניח ולדעתי רחוק מהמרכזיות שהוא ראוי לה ביחסי ישראל-תפוצות.

אני רוצה לומר לכם שעיתונאים כמו מיכה אודנהיימר, אליהו סלפטר, שרה פרנקל, גדעון רמז ויאיר שלג קיבלו את הפרס. אולי אגיד בסוף מילה על הפרס והעתיד שלו, יש לי איזושהי מחשבה, ואם יושבת ראש הוועדה תסכים אולי נעשה תפנית בעניין.

אולי נקיים את טקס הענקת הפרס בכנסת.

זאת אולי המחשבה שלי. אנחנו מתלבטים איך לקיים את עניין הפרס, ויכול להיות שהמקום הראוי לעשות את זה הוא עם הוועדה בראשותך, קולט אביטל, במקום קצת יותר גדול, באודיטוריום, שנוכל להביא יותר אנשים שעוסקים בעניין. פעם בשנה נחלק את הפרס במשותף כדי להעלות את הנושא הזה על סדר היום.

השנה התברכנו בכך שדני בן-סימון קיבל הפרס כי הוא שילוב גם של הכשרון העיתונאי שלו - זה לא סתם שהמנהל שלך במרוקו אמר שתהיה סופר, הוא לא טעה בעניין הזה, כנראה שיש מורים שיכולים להבחין מה קורה לתלמידים שלהם - וגם השליחות העיתונאית שלו. הייתי אומר עוד דבר שהוא ייחודי לדני - כאחד שעוסק בעלייה, קליטה והגירה, החוויה של מעבר מארץ לארץ היא חוויה מאוד מרגשת. מי שאין לו את התחושה לעניין, לדעתי לא יכול לעסוק בזה. תמיד כשבדקתי מי רוצה לעבוד בנושא, חיפשתי אנשים שאוהבים עולים. אם אתה לא אוהב עולים, אין לך מה לעשות בתחום הזה. אני חושב שאם קוראים את הכתוב של דני, רואים שהוא מאוד-מאוד רגיש לצד האנושי של העניין, אני חושב שזה הדבר המאפיין והחשוב. על זה אני גם מודה לך וגם מברך אותך. אני מברך גם את הכנסת על היוזמה, תודה רבה ליושבת ראש. אני באמת מציע שנשוחח ונחליט איך מעניקים את הפרס בשנים הבאות.

אני רוצה לברך את ידידי שמושך בעט בצורה כל כך יפה וכל כך נפלאה. המצרך של רגישות חברתית חסר לנו היום מאוד-מאוד-מאוד, מה גם שהתמקדת בעניינים שהם עוד יותר קשים - בנושא הקליטה. אני חושב שבעצם הכתיבה שלך תרמת תרומה סגולית לכל נושא הקליטה במדינת ישראל. על כך תבורך מפי עליון.

תודה רבה. מנכ"לית משרד הקליטה, בבקשה.

קודם כל, אני שמחה להיות כאן בוועדה בנסיבות משמחות ולא בתור מטרה לחיצים.

אל תתחילי איתנו...

מירלה, זה לא אישי.

אני מניחה שיושבים כאן אנשים שישבו על הכיסאות האלה בעבר ומכירים את התחושה. עם זאת, גברתי היושבת ראש, אני חייבת להתייחס בשתי מילים למה שאמרת בתחילת דברייך לגבי נסיעתך לארגנטינה. אכן אני רוצה לציין את כמעט מתפרצת לדלת פתוחה, כי במשרד הקליטה זיהינו שהיתה בעיה מסוימת בקליטת העולים מארגנטינה בשנתיים-שלוש האחרונות, הקמנו ועדה ואנחנו מפיקים לקחים, ואני מקווה שהלקחים שיופקו יקלו עלינו בקליטת האנשים שמגיעים ארצה היום או שאלה שהגיעו בזמן האחרון. גם לגבי אותם פתרונות שציינת, במסגרת תוכניות עידוד העלייה שלנו, אחד הדברים שאנחנו מדברים עליהם הוא כמה שיותר הכנה בארץ המוצא של העולה, כך שכאשר הוא יגיע לארץ באמת המינימום שבמינימום יידרש ממנו על מנת להיכנס למהלך חיים תקין, לעבודה מסודרת ולכל מה שצריך. אבל זאת הערה במאמר מוסגר, אני רוצה יותר להתייחס לנושא של הפרס.

עיתונות בכלל בחברה דמוקרטית יש לה תפקיד מכריע. לעתים, לא רק בוועדה הזאת אלא גם במקומות אחרים, בטלוויזיה, בעיתונות, לא אחת אנחנו נתונים לביקורת של עיתונאים. על אף העובדה שזה לא תמיד נעים, אני חושבת שזה דבר חשוב ממדרגה ראשונה.

נשמת אפה של הדמוקרטיה.

אכן כן. על אף שגם אנחנו משמשים מטרה, לא תמיד בצדק, אני חושבת שחשוב להמשיך בכך כי בלעדי העיתונות אני לא יודעת איפה היינו היום. אני מברכת את כל העיתונאים האמיצים שעושים מלאכתם נאמנה, אני גם מברכת את דני באופן אישי על סדרת הכתבות שנוגעת יותר ליהדות התפוצות, משום שכמערכת שמחפשת בכל דרך איך למשוך את קהל היעד הזה ארצה, גם מתוך הכתבות האלה יש לנו הרבה מאוד מה ללמוד. אני מודה, מעריכה ומברכת.

תודה רבה. חבר הכנסת ברונפמן, בבקשה.

אני מתנצל, אני צריך ללכת לוועדה שלי. כיושב ראש ועדת הפנים, אני חייב ללכת.

תחכה רגע, ניתן לך יין ונרים כוסית לחיים.

(מרימים כוסית לחיים)

קודם כל, אני רוצה לברך את הג'וינט על עצם קיום הפרס, על הבחירה של כל השנים וגם של השנה הזאת. כמי שמכיר את דניאל, אני מעריך את העבודה שלו בתחום קליטת העלייה, התפוצות, השורשים היהודיים, אבל אני מעריך לא פחות את הכתיבה שלו בנושאים נוספים. אני חושב שמה שמאפיין אותו זה רגישות חברתית. זה דבר שלצערנו אתה לא נפגש בו הרבה, לא בפוליטיקה ולא בתקשורת, זה מוצר שהולך ונהיה נדיר משנה לשנה. אני רק מתפלל שתשמור על התכונה האת ותמשיך לכתוב עם אותה תחושה של התפעלות בראשית כפי שאתה כותב תמיד.

תודה רבה. מר אפרים לפיד, בבקשה.

אני חושב שצריך להזכיר שהסיקור התקשורתי לנושאי העם היהודי, התפוצות, החינוך היהודי והעלייה, למרות המרכזיות של הנושא הזה בארץ, הוא מאוד משני. גם הדוגמאות שארנון מנטבר הזכיר, של הכתבים שזכו בפרס בעבר - יאיר שלג, שרה פרנקל ואחרים - קהילת הכתבים הללו היא מצומצמת, וגם מעמדם של הכתבים בתוך התקשורת לא מקבל את העוצמה הדרושה. צריך בהחלט לשבח את עיתון הארץ, שדניאל בן-סימון הוא נציגו כאן, שמטפל בנושאים האלה מתוך ראייה מקצועית ארוכת שנים, וגם לשבח שהפעם נבחר דניאל, שלא רק עוסק בנושאים האלה אלא באמת הוא כתב חצי פובליציסט, חצי סופר, וזה באמת ראוי לטיפוח.

לבסוף אני רוצה להזכיר את חנה זמר זכרונה לברכה, שעמדה בראש ועדת השופטים הרבה שנים, ולשבת גם את הג'וינט שבראייה ציבורית-ישראל יודע להעריך את הנושא, ובמשך שנים מעניק את הפרס הזה. בעיניי הג'וינט מעניק הפרס בשם כל קהילת הארגונים שעוקבים אחר נושא הנושא היהודי והעלייה.

הסוכנות תופסת טרמפ...

זה המעשה הראשון שרציתי לעשות. הייתי גם בעבר חבר צוות השופטים, ואני חושב שקנאת סופרים תרבה חוכמה.

מי שלא יודע, אפרים לפיד היה גם דובר צה"ל.

אני חושב שזאת הזדמנות גם לברך אותך, קולט, ואת הכנסת שמוצאים לנכון להוקיר את הסיקור התקשורתית המיוחד, שצריך לטפח אותו, בתחום הזה. כשאמרתי ארגונים, מובן שצריך להזכיר גם את משרד הקליטה. תודה.

תודה רבה. דני, בבקשה.

אני עוסק בפריפריה, לא רק גיאוגרפית, אלא חברתית, פסיכולוגית, פוליטית, אנשי שוליים וקצת יהודים, מתוך בחירה אישית כי אני חושב שיש באמת גן של מהגר. מי שלא עבר את החוויה הזאת ואת המצוקה שיש בתוכה, מתקשה להבין. אני לא משתחרר מהשנה-שנתיים הראשונות שלי בארץ, מגיל 16 לבד בלי שפה, זה חרוט בתוכי. כשאני הולך לאופקים או לאזרבייג'ן, זה לבוא למחוז ילדותי. זה בתוכי. כשאמרתי לעיתון שאני רוצה, אמרו לי: בשביל מה לך? כמו שצוין פה, יהודים שייכים לקטגוריה שולית בעיתונות בכלל, כמו בכנסת - יש ועדות חשובות, וועדת הקליטה איננה שייכת להן. לצערי כל זמן שהסדר הזה קיים, משהו פגום. גם בעיתונות זה אותו שיקול - קודם מדיני-ביטחוני, אחר כך חברתי. בשבילי ללכת למקומות האלה זה לחזור לעצמי, כי זה באמת גן של רגישות חברתית שנולדת מתוך מצוקה.

העניין הזה נולד אחרי האינתיפאדה, זה הזכיר לי את ששת הימים כשהייתי במרוקו - החרדות האיומות האלה מה יקרה ליהודים. היתה לי אותה תחושה - מה עובר על היהודים בתקופת האינתיפאדה. העיתון קיבל את הרעיון, קצת בהיסוס, כי הסיפור הוא שלנו, תמיד אנחנו רואים רק את עצמנו. הגעתי לצרפת כתחנה ראשונה וראיתי את הטלטלה המדהימה שישראל עומדת במרכזה, היא חידדה זהויות, היא חידדה רגשות לכאן ולכאן. מי שרצה להיות יהודי, קיבל מנת יתר של יהדות; מי שרצה לברוח, ברח עוד יותר. אנחנו במרכז ההוויה שלהם, והתרשמתי שאנחנו לא תמיד מבינים אותם ולא רוצים להביא את דברם. הנסיעה הבודדת הזאת לצרפת התפתחה ל-15 נסיעות, נדמה לי. גיליתי עולם מופלא שאני מזדהה איתו, כישראלי שעבר חוויה ישראלית של עולה אבל נשאר בו הגרעין של הילד הפגום הזה שמגיעה לחברה חדשה עם חליפה שלושה חלקים ואומרים לו "זה תחפושת?". כך הגעתי לפנימייה דתית, הורידו לי את החליפות ונתנו לי נעלי עבודה גבוהות - זו בושה. חוץ מלשנות השם, את הכל הייתי צריך לעשות מחדש ואני לא יכול להשתחרר מזה. נדמה לי שיש יתרון לעולה לכתוב על הדברים האלה כי זה טבוע בך, אתה עברת את מיטת סדום הזאת. לא יעזור כלום, מי שלא עבר את זה לא יכול להבין את רגעי המצוקה שקשה לתאר אותם, של הבדידות הזאת בתוך עולם חדש. לכן אני פה, ובעיתון זה היה טבעי שרק אני אכתוב על זה, ורק אני אלך לאופקים כי זה אפקט מראה. אני פוגש את ההוא בשדרות שמוכר קופסאות סרדינים וקוראים לו בן-סימון והוא עלה כמעט באותה שנה כמוני, הוא מוכר סרדינים ואני כותב בעיתון הארץ. ואני אומר: אלוהים אדירים, יכולנו להתהפך. אני כל הזמן בחרדה מה גורם לעולים האלה לעלות או להתרסק, ולכן אני בא לפה לספר את הסיפור שלהם. מאוד נהניתי שקיבלתי גם פרס וגם כסף.

סרדינים אתה כבר לא תמכור.

זה נורא מבהיל כי את אף פעם לא יודעת אם את עומדת על קרקע בטוחה או שאת עלולה לגמור כמוהו. כי זה אותו שם, אותה שנת עלייה, הוא מרוויח 10 אגורות על כל קופסה ואני מרוויח קצת יותר. זו הדילמה שבתוכי, היא תמיד אתי, ולכן אני תמיד לצד החלש. זאת הסיבה שאני עוסק תמיד רק בחלשים, כי אני מרגיש כאילו אני הדובר שלהם. תודה רבה.

הדברים שאמרת מאוד מרגשים. כדי לתת אילוסטרציה למה שאמרת, אני רוצה לספר שלפני כמה ימים יצאתי מתחנת מטרו לפני כמה ימים בסן-פאולו, וליד התחנה עומד שולחן קטן שלידו בו עומדים אנשים - תשמעו ממה מתפרנסים אנשים בארץ ענייה - קונים כרטיסי מטרו ומוכרים. אם יש לך כרטיס מטרו מיותר ואתה רוצה להיפטר ממנו, הוא קונה אותו ממך במחיר מופחת ומוכר אותו במחיר המלא שלו. כמובן שאלה היו יהודים, ואני הייתי בשוק. כדאי שנבין שהמצוקות האלה שאתה מדבר עליהן, כמו האיש שמוכר את קופסת הסרדינים, קיימים היום במדינות כמו ארגנטינה וברזיל. באמת צריך לתת את הדעת למצוקות האלה. דבר שני, הזדהיתי אתך, גם אני הגעתי עם חצאית מעומלנת, שיער בלונדיני ארוך ונעלי סירה, ואני לא רוצה להגיד מה עשו לי בבית הספר כאן כי זה לא לפרוטוקול. התחילו לקרוא לי "קולט צרפתייה", ואת היתר אתם כבר תבינו. גם אני לא ידעתי מילה אחת עברית כי החוויה היא לא פשוטה. לכן כל מי שמגלה רגישות ומנסה להסתכל סביבו ולעזור לחברה מסביב, ולו במעט, יבורך. שוב, המון ברכות, המון תודה. תודה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00.