כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת קליטה/6618



ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות -2-
Error! Unknown document property name.

פרוטוקולים/ועדת קליטה/6618
ירושלים, י"ט בסיון, תשס"ג
19 ביוני, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון

פרוטוקול מס' 20

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
‏יום שני, ט' בסיון התשס"ג (‏9 ביוני, 2003), שעה 10:00

1. עבריינות בקרב בני נוער עולים חדשים

לדיון זה הוגש מסמך רקע שהוכן במרכז למחקר ומידע (ממ"מ) של הכנסת. ניתן לעיין במסמך בכתובת הבאה:
http://www.knesset.gov.il/mmm/doc.asp?doc=m00562&type=doc

חברי הוועדה: קולט אביטל – היו"ר
רומן ברונפמן
יגאל יאסינוב
מרינה סולודקין

פקד ירון שטרית - קצין נוער, מדור עבריינות נוער, המטה הארצי, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים
נצ"מ דן שלום - ראש אגף קהילה ומניעת פשע, מ"מ מנהל מצילה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים
עודי בהט - מנהל גף קליטת עלייה, משרד החינוך, התרבות והספורט
חנה שדמי - מנהלת גף תכניות סיוע ומניעה, שפ"י, משרד החינוך, התרבות והספורט
ד"ר אילן שמש - מפקח ארצי בתחום קידום נוער, משרד החינוך, התרבות והספורט
ד"ר ורה ריזיקוב - דוברת למגזר הרוסי, משרד החינוך, התרבות והספורט
יגאל גדרון - אגף התקציבים, משרד האוצר
שרה כהן - מנהלת מח' הרווחה, המשרד לקליטת העלייה
מירה קידר - מנהלת אגף הרווחה באגף לפעילות הקליטה, הסוכנות היהודית
פאינה רוזין - קידום נוער, עיריית תל-אביב, מרכז השלטון המקומי
יעקב ברודר - מנהל מצילה בחיפה, עיריית חיפה
שמואל ילמה - מנהל תכניות בכיר, הג'וינט-מכון ברוקדייל
תמר דסטה - לוביסטית, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
אלי זרחין - יו"ר האגודה הישראלית למען ילדים עולים
מולועלם טמייט - ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה
חנה דשבסקי - מרכזת הטיפול בילדים עולים, המועצה לשלום הילד
אמונה לנדאו - רכזת תחום יוצאי אתיופיה, על"ם – עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה
מקונן טקלה - עמותת פידל
מילנה אבז - ארגון שתי"ל, מרכזת קואליציה למען נוער עולה בסיכון
רימה גלקין - קואליציה למען נוער עולה בסיכון

וילמה מאור
רשמה: אירית שלהבת


עבריינות בקרב בני נוער עולים חדשים

בוקר טוב, הדיון היום הוא המשך של דיון שהתחלנו בו מבלי בעצם להתכוון. טיפלנו בסוגייה אחרת, של עברייני רחוב והומלסים בקרב האוכלוסייה הרוסית. התכוונו אז לייחד מושב מיוחד של הוועדה הזאת לנושא עבריינות הנוער, ובעיקר למה שמעניין אותנו, השיעורים הגבוהים, ההולכים וגדלים של עבריינות בקרב הנוער העולה. באותו דיון במקרה תוך כדי סקירה נציגת המשטרה העלתה את הנושא הזה וזה יצר הרבה מאוד ריקושטים בקרב חברי הוועדה. אנחנו חוזרים לנושא הזה היום ואני מקווה שהוא יהיה פחות טעון. אני מבינה שמה שהפריע לחלק מהמתדיינים, לפחות לחלק מחברי הכנסת, היה הטרמינולוגיה שבה השתמשה נציגת המשטרה.

חשוב לנו קודם כול לנסות להבין את ממדי התופעה, שכאמור בחלק מהמקרים הולכת ומכפילה את עצמה. אנחנו רוצים להבין את הסיבות שמביאות לכך, שקשורות ללא ספק לנשירה מבתי-ספר ולהיעדר מסגרות נורמטיביות שיכולות לעזור לבני הנוער להיכנס לאפיקים אחרים. הם נזרקים לרחוב וכתוצאה מזה בסופו של דבר מגיעים לעבריינות.

יש עבריינות קלה יותר ויש עבריינות אלימה יותר. אנחנו רואים שמבחינה סטטיסטית העבריינות בקרב בני הנוער עולי אתיופיה היא בעיקר בתחום הגניבות הקטנות והעבריינות האלימה יותר היא דווקא בקרב בני הנוער יוצאי ברית-המועצות, בשיעורים גבוהים הרבה יותר. יש להם סוגי התנהגות אופייניים, כמו חבירה לחבורות וכן הלאה.

אנחנו גם יודעים על תופעה מדהימה של עבריינות של ילדים צעירים. בקרב עברייני הנוער בקהילה האתיופית הגילאים צעירים הרבה יותר, הם מתחילים בגילאים 12-13. אלה שהם עבריינים בגיל 17 הם לפעמים עבריינים בפעם השנייה. זאת אומרת שיש פה אולי גם כשל בטיפול. אם ילדים מתחילים בעבריינות בגיל 12-13 וחוזרים לעבריינות בגיל 17 פירושו של דבר שהמערכת לא השכילה לטפל בהם בצורה נכונה ולהכניס אותם למסגרות שיכולות לטפל בהם.

בדיון הזה אנחנו רוצים לנסות להבין את הסיבות ולראות איך אנחנו מתמודדים עם התופעה הזאת. אין ספק שהבעיה היא גדולה יותר בקרב בני נוער גם בגלל קשיי קליטה, מצד אחד, וגם בגלל היעדר מסגרות חברתיות ישראליות שיכולות לקלוט אותם טוב יותר, מצד שני. זאת אומרת, יש בעיה במעורבות או בהתערבות שלהם בקרב בני נוער ישראלים.

דבר נוסף, אנחנו רוצים לשמוע, אולי גם מהג'וינט, על נסיונות שכן הצליחו. לצדי נמצא חבר הכנסת ברונפמן. אני אוכל לספר שפרט לכך שהדיון הזה הוא יוזמה משותפת של שנינו, ביקרתי בחיפה ושמעתי מפי האנשים שעוסקים בנושא הזה ברשות לקליטת עלייה בחיפה על פתרונות יצירתיים, על חבורה שלמה של עובדים מצוינים, ביניהם עובדים סוציאליים, שמצליחים "לקטוף" ילדים מן הרחובות ומהגנים הציבוריים ולהחזיר אותם למסגרות נורמליות. יכול להיות שנרצה לייחד ישיבה מיוחדת לכל אותם הפתרונות שהרשות בחיפה מצאה, גם בנושא עבריינות אבל גם בנושא דיור, שהוא נושא נפרד אבל לא פחות חשוב.

אבקש מנציג המשטרה לפתוח בכמה מילים על הסטטיסטיקה ועל טיפול המשטרה בנושא. גם אם אני אקדים את המסקנה לדיון, אני חושבת שהטיפול לא יכול להיות רק משטרתי. המשטרה מנסה לטפל בעבריינים אחרי שהם כבר עוברים עבירות. אנחנו צריכים לחשוב גם על מסגרות שתאפשרנה למנוע את העבריינות ולשקם את הנערים. לפני שאני אעביר את רשות הדיבור לפקד ירון שטרית אבקש אולי קודם את חבר הכנסת ברונפמן להגיד כמה מילים.

קודם כול, תודה על זימון הישיבה לפי יוזמתנו. זה לא פעם ראשונה שוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות דנה בנושא כאוב זה. בסופו של דבר כמעט כל שנה כאשר מתפרסמים דוחות על עבריינות בקרב בני הנוער אנחנו נזעקים לטפל בנושא הזה, ובצדק. מזה כמה שנים שפשיעה ועבריינות בקרב בני נוער עולים היא כפליים כמעט מהמשקל הסגולי שלהם באוכלוסייה. זה נתון מטריד וכואב שמאלץ אותנו לפעול בתחום הזה.

אני חושב שזה לא סוגייה שעלתה רק בשנות התשעים בעקבות גל העלייה מברית-המועצות והעלייה מאתיופיה. מי שלמד היסטוריה ומי שגר בארץ בשנות החמישים יודע בדיוק שנתונים דומים, אולי לא במספרים אבסולוטיים, היו גם בשנות חמישים ובתחילת שנות השישים. כואב להגיד, ואפילו עצוב להגיד אבל זה טבע המעבר מתרבות אחת לתרבות אחרת, שינוי מערכת היחסים במשפחה, התערערות האוטוריטה של הורים. ופה נכנס החלק שלנו, לפעמים אי-נכונות ואי-מוכנות של המערכות הישראליות להתמודד עם עלייה מסיבית, עם בעיות ספציפיות של נוער, גם במערכת הפורמלית וגם במערכות הלא פורמליות.

אני מרוצה מאוד שחברת הכנסת אביטל, יושבת-ראש הוועדה, הזמינה את נציגי חיפה. ולא כי אני עומד בראש הרשות שהוקמה לפני 10 שנים, ואני גאה מאוד במה שאנחנו עושים בחיפה, אלא כי לפעמים לצד הנתונים הכואבים והמטרידים רצוי שהציבור יראה גם דוגמאות חיוביות וגישה קונסטרוקטיבית ומוצלחת שקיימת במקום זה או אחר, ואם זה במקרה בחיפה מה טוב.

עובדה שהנושא החיובי לא מעניין את התקשורת. זה דוגמה מצוינת. כאשר אין צרחות בכנסת ואין צרחות בוועדה, לתקשורת אין מה לעשות. הדוגמאות הפוזיטיביות נשארות לצערי בין כתלי הוועדות. חילופי דברים קשים או האשמות הדדיות בוודאי היו מוצאים את דרכם החוצה לדפי העיתון. אבל אנחנו רגילים לזה ולכן אנחנו לא מתרגשים.

אני חושב שהדיון היום צריך להיות בשני חלקים: לראות את התמונה הכוללת, לבדוק מה אפשר לעשות ואיך לגייס את המערכות לטובת זה; ואולי לשמוע את מר יעקב ברודר ואת "מצילה" הארצית על ניסיון מעניין מאוד ומוצלח מאוד שמתקיים בעיר חיפה. אולי מערכות אחרות ירצו להעתיק אותו לערים נוספות.

כיוון שפקד ירון שטרית נמצא בוועדה לזכויות הילד ויגיע לכאן עוד מעט, נבקש לשמוע את נציגת הסוכנות היהודית. אולי תוכלי להגיד לנו משהו על פעילות הסוכנות היהודית בקרב בני הנוער, ואחר-כך אולי נבקש גם מנציגת המשרד לקליטת העלייה, ונחכה לפקד שטרית שיציג לנו מידע סטטיסטי.

המחלקה לעלייה וקליטה, בתחום של הקליטה עוסקת בעיקר בפעילות בתוך מסגרות הקליטה, במרכזי קליטה. יש לנו 35 מרכזי קליטה עם למעלה מ-10,000 עולים. תקופות השהות במרכזי קליטה הן שונות אבל אני רוצה לגעת בקליטת עולי אתיופיה. היום יש לנו למעלה מ-6,000 עולים מאתיופיה.

אני מבקשת שתתמקדי בבני הנוער, לא בכל העדה.

אני רוצה לתאר את ההיקף ואז נגיע לבני הנוער. אני רוצה להתייחס לנושא של בני נוער בהקשר של קליטה ראשונית של עולי אתיופיה במסגרות קליטה, שנשארים אצלנו עד שנתיים, ולעתים אף יותר.

אנחנו רואים היום ניצנים של הבעיות שתהיינה בעוד 5 שנים, ואולי פחות מזה. בזמנו התקבלה החלטה על-ידי משרד החינוך שבני נוער וילדים יוצאי אתיופיה ישתלבו במערכת החינוך הרגילה. זאת אומרת, ההורים יכולים להחליט אם הילד ילמד בממלכתי-דתי או בממלכתי רגיל. הקערה התהפכה וכבר מזה כמה שנים כל הילדים לומדים בממלכתי-דתי בגלל כל נושא הקליטה של עולים שהם פלשמורה. אנחנו רואים היום בני נוער שמשולבים בבתי-ספר ממלכתיים-דתיים, חלקם בפריפריה, שלא כל-כך ערוכים לקלוט אותם, וחלק מהילדים גם נמצאים בפנימיות רחוק ממשפחותיהם. למדנו ואנחנו יודעים שאסור להרחיק את הילד ממשפחתו אלא יש לחזק את התא המשפחתי, בוודאי בשנים הראשונות וגם לאחר מכן, אך במציאות יש תופעה הפוכה. אנחנו התרענו ופנינו גם למערכות בעניין הזה. הנושרים מקרב עולי אתיופיה שמסתובבים היום ברחובות זה עולים ותיקים יותר. את העולים שאנחנו קולטים בשלוש השנים הראשונות, אנחנו ממשיכים לקלוט בקצב של 80-100 נפשות לשבוע, אנחנו נראה את חלקם בטווח של כמה שנים לא משתלבים במערכות בשל הסיבה שהזכרתי. אני חושבת שזה מחייב קבלת החלטות. התפקיד שלי הוא להציג את הבעיה שאי אפשר להתעלם ממנה. התופעה מתרחשת והיא קיימת.

באיזה רמה מתקבלת ההחלטה על שיגור אותם הילדים לבתי-ספר מרוחקים מהבית?

אין החלטות שמתבצעות ממשרד החינוך. בעבר היתה החלטה על אחוזים מסוימים, עוד לפני ההחלטה הזאת. יושבים פה נציגים של הקהילה והם מכירים את זה טוב ממני.

האם ניהלתם דיון משותף עם מערכת החינוך והתרעתם?

היו כמה דיונים. ערכנו דיון גם עם המועצה לשלום הילד על ילדים שנמצאים בפנימיות והנגיעה הזאת של מה שציינתי, של לימודי יהדות וכולי, עם הבעייתיות שאנחנו מרחיקים ילדים מן הבתים. הצפנו את הנושא אבל המציאות מכתיבה כעת את התהליך בשטח. זה בעיה אמיתית.

עד כמה שידוע לי הרבנות דורשת ממשפחות עולי אתיופיה, בגלל החשד לאי-יהדותם, לשלוח ילדים לבתי-ספר דתיים. אני לא מדבר על אלה שנמצאים בהליכי גיור. אני מדבר על אלה שמצידנו אין חשש ליהדותם. הדרישה היא של הרבנות הראשית. הרבנות לא מחייבת את הסוכנות או את משרד החינוך אלא את המשפחות.

מה סמכות הרבנות בעניין הזה?

כאשר מגיע אליך רב ואומר: אני אוכיח שאתם לא יהודים, שאתם נוצרים, שאתם פלשמורה, ולמשפחה שלכם שעדיין נמצאת באתיופיה לא תהיה זכות לעלות אז המשפחה מוכנה לעשות הכול, לשלוח את הילדים אפילו לחור הכי רחוק, לפנימייה דתית, לא יודע לאן, רק כדי שהרבנים יאשרו את עליית הקרובים. אפילו לא מדובר בגיור אלא בעליית ההורים והאחים מאתיופיה. התופעה הזאת מוכרת מאוד, נתקלתי בדרישות כאלה כבר כמה פעמים.

האם אנחנו יודעים, דרך עובדים סוציאליים או דרך הדרג המקצועי, שאילו אותם ילדים היו נשארים במסגרת משפחתית ולא היו מרחיקים אותם מהבית, אם היו מוצאים להם בתי-ספר סמוכים לבתיהם והם היו ממשיכים להיות תחת חסות הוריהם, האם היינו נתקלים באותם שיעורי עבריינות?

קשה לנבא שיעורי עבריינות לגבי אוכלוסייה שרק הגיעה. ההערכה של עובדי המקצוע, של העובדים הסוציאליים שלנו – בכל מרכז קליטה יש לנו לפחות עובד סוציאלי אחד, יש צוות של מדריכים בני העדה – היא חד-משמעית שהניתוק הזה איננו טוב, לא לילד ולא למשפחה.

האם יש קשר בינו לבין שיעורי העבריינות?

זאת הערכה, אני זהירה מאוד כי אתם יודעים למי ניתנה הנבואה אבל התמונה מצביעה על כך שתהליך הקליטה של ילדים כאלה, שבשלב הקריטי של העלייה מתנתקים מהמשפחות, או שלומדים במערכת חינוך שקשה לה איתם, כי אנחנו מדברים על כמות גדולה של ילדים, בואו נגיד שאז מתחילות בעיות.

הייתי רוצה לשמוע את גברת תמר דסטה, נציגת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה.

אני רוצה להזכיר לפורום הזה שאנחנו ערכנו דיון משותף עם ועדת החינוך והתרבות על שיעורי נשירה של ילדים אתיופיים ממערכת החינוך וראינו גם את הדוח שהתפרסם בצורה מסולפת על-ידי הפרקליטה בתל-אביב. חלק מהדברים שנאמרים היום נדונו כבר בדיון משותף עם ועדת החינוך והתרבות. אני רק מצטערת שאז אני לא ידעתי על הלחץ של הרבנות להוציא את הילדים מהבתים ולשלוח אותם לבתי-ספר מהזרם הממלכתי-דתי.

בגלל שבתי-הספר הדתיים הקרובים לבתי הילדים מלאים אז שולחים אותם רחוק, העיקר שייקלטו בבתי-ספר דתיים.

זה תנאי לגיור.

זה כמו שאחד התנאים לגיור בנות הוא שאסור להן להתגייס לצבא. בחורה שנמצאת בהליכי גיור ורוצה להתגייס לצבא, לא מסכימים לגייר אותה.

אני רוצה להתייחס לדברים שאמרה גברת מירה קידר ושאמרו אחרים לגבי ההוצאה לפנימיות. נערים ונערות בדור שלי נשלחו מסיבות טכניות אלה או אחרות לפנימיות דתיות ונותקו מהחממה המשפחתית. אני חושבת שהיכולת של הצוות לתת חום ואהבה במסגרות הללו יכולה להיות גורם מכריע מאוד באם הילד יקלט במסגרת ויסיים שתים-עשרה שנות לימוד, בלי שום קשר לשאלה האם זה מסגרת דתית או חילונית. אני חושבת שבנושא הזה צריך לקחת בחשבון גם את היחס של המערכות בכלל. באופן כללי אני יכולה להגיד שהיחס הוא בלתי תומך, בלתי מאמין בילד. כשילד נמצא מחוץ למסגרת המשפחתית, במסגרת שהיא לא תומכת ולא מעודדת, הסיכויים שהוא ישאר במסגרת כזאת קלושים.

יחסית למספר הכללי שלנו במדינה, ובניגוד לתרבות שאיתה אנחנו באים, אני חושבת שהתופעה הזאת של נוער אתיופי נושר ונוער אתיופי עבריין היא תופעה קשה מאוד. אני חושבת שמה שגברת מירה קידר תיארה לגבי מה שעתיד להיות אם לא ניקח את הדברים בידיים זה תמונה אמיתית ונכונה. אני חושבת שעדיף שעה אחת קודם לחשוב על הדברים ולהתייחס אליהם בצורה הנכונה והראויה.

מעבר לזה, הרבה משפחות אתיופיות מתגוררות בשכונות מצוקה. משם ועד להימצא בחבורות נוער הדרך קצרה מאוד, הסיכוי גבוה מאוד. בסך הכול אין תעסוקה, אין גירויים, אין פעילויות אחר-הצהרים וילדים מוצאים עצמם משוטטים או מתחברים לכל מיני חבורות. מכאן הדרך לפרוץ ויטרינות וכל מיני דברים אחרים היא קצרה מאוד.

חילקנו לכם נייר עמדה שמציג את ההמלצות שלנו איך לצמצם את התופעות האלה. ציינו גם את הגישה של המערכות בנושא תקנים, גם בקידום נוער וגם קציני ביקור סדיר, בכל מיני תפקידים שאנשי מקצוע מתוך הקהילה יכלו לתת את ידם ולסייע. בכל המערכות האלה יש חוסר אונים, אין להם תקנים לאנשים מבני הקהילה. אני חושבת שאם יהיו 2-3 בכל מסגרת כזאת, בקידום נוער, בעל"ם ובכל יתר המערכות שמטפלות בנוער בסיכון זה יכול בהחלט לסייע.

יושב איתנו פה מר מקונן טקלה שמנהל את מרכז המידע לנוער במצוקה בתל-אביב. הוא יוכל לתת לכם נתונים מספריים וגם לתאר את התופעות עצמן ואת הגורמים להן.

תודה רבה. בינתיים הגיע אלינו פקד ירון שטרית. אני מבינה שמסרת סקירה דומה בוועדה לזכויות הילד. חבל שלא עשינו את זה יחד. אנחנו חיכינו לך כדי לשמוע שני דברים. קודם כול, אנחנו אמנם חילקנו פה נייר עם מידע סטטיסטי אבל אנחנו מבקשים שתיתן לנו כמה נתונים סטטיסטיים על גידול התופעה. דבר שני, אנחנו מבקשים לשמוע מה ההיערכות שלכם.

אם יורשה לי, אוכל להציג את זה בוויאוגרף ולתת לכם סקירה מפורטת. אני נציג מדור עבריינות נוער במשטרת ישראל. אתן לכם סקירה קצרה על נתונים סטטיסטיים וכולי.

כיום במדינת ישראל חיים 2.17 מיליון בני נוער וילדים, שמהווים 34% מכלל האוכלוסייה בארץ. 330,000 בני נוער נמצאים בסיכון, כאשר מתוכם 130,000 נמצאים בסיכון גבוה. סיכון גבוה הוא סיכון מיידי, קטינים שנמצאים ברחובות וצריך לטפל בהם. מתוך 130,000 בני הנוער שנמצאים בסיכון גבוה רק 31,000 זוכים לטיפול של שירותי הרווחה.

כחצי מיליון קטינים מצויים היום מתחת לקו העוני. בעשור האחרון אנחנו רואים שעולה נפח הפשיעה של בני הנוער, אפשר לומר אפילו במאות אחוזים. החלתו של חוק חסרי הישע ב-1989 הגדילה גם היא כמובן את נפח תיקי הפשיעה.

נוכל לראות ש-30.3% מעברייני הנוער בישראל הם לא יהודים, כאשר 19% מתוכם הם ערביי ישראל, 10% הם ערביי השטחים ו-1.3% הם "אחר", כלומר כל מי שנמצא בארץ שלא כדין.

21.7% מעברייני הנוער בישראל הם עולים חדשים, כאשר 18.9% הם מחבר העמים ו-2.8% מאתיופיה.

ה-18% הם מתוך ה-21%?

30% הם ערביי ישראל, ערביי השטחים ומי שנמצא בארץ שלא כדין. 21% הם עולים חדשים והם מתחלקים: 18.9% מחבר העמים ו-2.8% מאתיופיה. 48% הם נוער ותיק.

נער עולה הוא כל נער שהגיע למדינת ישראל משנת 1990 ואילך. מבחינתנו הוא נחשב בסטטיסטיקה בקטגוריה של נער עולה. מי שעלה לפני 1990 נחשב כישראלי ותיק, לא כנער עולה.

אני לא רוצה לשאול שאלות. אני רק רוצה להעיר שבסקירה שאנחנו כתבנו על סמך נתונים שקיבלנו מסנ"צ סוזי בן-ברוך האחוזים גבוהים יותר.

אני יכול להגיד שהנתונים הללו מוצגים היום בפני סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה, בפני המפכ"ל והסמפכ"ל. אלה הנתונים הסופיים. אני לא יודע מתי התקבלו הנתונים שהתייחסתם אליהם. צריך להבין שהנתונים האלה עולים בסוף שנה ויורדים בתחילת שנה מכיוון שאז מזינים תיקים למחשב ומריצים טביעות אצבע. לכן הנפח משתנה מדי פעם.

זה אומר ששיעור הפשיעה בקרב העולים הוא כמו השיעור שלהם באוכלוסייה?

לא. תכף אני אראה שקף שמתייחס בדיוק לשאלתך. הם מייצרים פשיעה שהיא כמעט פי שניים משיעורם באוכלוסייה.

יש כמה מאפיינים יחודיים לפשיעת נוער. בעשור האחרון חלה עליית מדרגה בתחום פשיעת הנוער, זה לא סוד. אנחנו רואים שכמות התיקים הולכת וגדלה מדי שנה בשנה. פשיעת הנוער חוצה ערים. פעם אם הקטין היה תושב ירושלים הוא היה מבצע עבירות בירושלים בשכונת מגוריו. היום הנער הזה מבצע עבירות גם בירושלים וגם בתל-אביב, מה שנקרא "חוצה ערים" וחוצה את המחוזות של המשטרה. לכן אנחנו נתקלים בקשיים רבים לטפל בבני הנוער האלה כי קשה לנו לדעת. אם תושב ירושלים מבצע עבירה בתל-אביב לוקח זמן רב מאוד עד שהחומר מגיע מתל-אביב לירושלים ולכן הוא נופל בין הכיסאות.

יש ניידות גבוהה. יכול להיות שהם גם מצליחים לקחת רכבים לצורך הטיול.

אי-מוכנות מספקת לקליטת 260,000 בני נוער בשירות הציבורי בכלל ובמשטרה בפרט מביאה לירידה בכושר ההרתעה ואכיפה לקויה. נוער עולה מייצר פשיעה פי שניים ויותר (26%) מחלקו בסך כול האוכלוסייה בארץ (כ-12%).

הנוער שלנו מעורב בעבירות של סמים, אלימות וזנות, כל העבירות שישנן בחוק העונשין. פעם נהגנו לומר שהנוער מעורב פחות בעבירות סמים אבל לאט-לאט אנחנו רואים שהנוער יותר הולך לכיוון של סמים ונפתחים הרבה יותר תיקים של סמים, של אלימות וכולי.

נוער רצידיוויסטי – ההגדרה שלנו היא שנפתחו לו לפחות 4 תיקים ב-4 השנים האחרונות, ותיק אחד באותה שנה שעליה אנחנו מדברים. נוער כזה זקוק לטיפול.

בריחת נערות ונערים חוסים ממעונות חסות: בדרך כלל זה לשטחי הרשות הפלסטינית ששם הנערות משמשות שפחות-מין. סוגרים אותן, אוסרים אותן ולא נותנים להן לצאת מהשטחים. לפעמים זה גם מרצונן כאשר הן רוצות לברוח מן הבית. אנחנו רואים גם בנושא הזה עלייה גדולה מאוד, הרבה קטינות שבורחות ממעונות החסות אל הרשות הפלסטינית.

גם אלי הגיעו תלונות על דברים כאלה.

יש לך מספרים?

אין לי כאן את המספר אבל בשיעור הבריחות המדווחות על-ידי שירות מבחן לנוער אנחנו רואים עלייה הולכת וגדלה. זה לא תופעה מקומית שפסקה.

אתה יכול לומר לנו באיזה סוג נערות מדובר – יהודיות, ערביות, פלסטיניות?

רוב הנערות שנמצאות במעונות חסות הן נערות יהודיות.

זאת אומרת שיש תופעה של בריחה של נערות יהודיות מהארץ אל הרשות הפלסטינית, ושם הן מועסקות בזנות.

או מועסקות בזנות, או מקיימות יחסי מין תמורת סמים או כל מיני דברים כאלה, נערות שנמצאות במצוקה מן הסתם.

אתן לכם קצת נתונים כדי שתבינו מה קורה. שימו לב לתיקי הסמים. בשנת 1990 היו לנו בסך הכול 250 תיקים בעבירות סמים. בשנת 2002 היו לנו 4,086 תיקים, רק בקרב בני הנוער. אני מדבר על תיקים פ"א (פנקס אישום) וא"ת (אי-תביעה) שהם תיקי אזהרה.

כמה מתוכם תיקים חוזרים, של בני נוער שכבר מוכרים לכם?

אני לא יכול לתת לך את הנתון הזה אבל בעיקרון אני יכול להצביע על הגרף. שימו לב מה קורה בשנת 1993. אני לא אומר שזה בגלל העלייה אבל זה בגלל שכמות בני הנוער גדלה ויצרה גידול בגרף הפשיעה.

ציינת גידול של פי עשרים בכמות התיקים שנפתחו. האם יש לך מידע כמה מהם עולים חדשים?

אני אציג את הנתון הזה בהמשך.

שימו לב מה קורה בתיקי האלימות. אנחנו רואים בלימה קטנה בשנת 2002 בתיקי אלימות של בני נוער, 14,696 תיקים לעומת 14,338 תיקים. העלייה היא לא רצינית לעומת 1998 מול 2000, שכאן אנחנו רואים באמת עלייה רצינית מאוד. שימו לב, בשנת 1990 היו 3,508 תיקים לעומת 14,696 תיקים עכשיו. זה כמעט פי 5. זה כמות אדירה של תיקים שנפתחים לבני נוער.

שימו לב מה קורה בעבירות רכוש. בשנת 1990 היתה פתאום ירידה והקו הולך בצורה גלית. אני חייב לציין שבשנים 2001 ו-2002 אחד היעדים שקבע המפכ"ל היה הורדת נפח הפשיעה בעבירות רכוש. לכן אנחנו רואים כאן ירידה מסוימת, ובשנת 2002 שוב מתחילה עלייה. אני יכול להשוות את זה מול תיקי האלימות ורואים שזה בערך אותו מצב. זה אומר שיש בלימה מסוימת כרגע, אין עלייה דרסטית.

אולי הבלימה נובעת מסגר בשטחים, מכך שהמשטרה עסוקה בכל מיני ענייני ביטחון שוטף?

הירידה נובעת בוודאות מכך שהנושא הזה הוכרז כיעד מפכ"ל. המשטרה שמה דגש על נושא תיקי רכוש מכיוון שהמפכ"ל הציב את זה כיעד. כאן אנחנו הצלחנו במידה מסוימת לעצור את התופעה הזאת. ידעו שיש אכיפה גדולה יותר, יותר אנשים נתפסו ובני הנוער פחדו יותר להתעסק עם רכוש. ויכול להיות, כמו שאתה אומר, הדבר הזה לא נבדק, שהירידה נובעת גם בגלל הסגר בשטחים. יתכן שכאשר יש סגר מן הסתם יש פחות עבירות רכוש.

שימו ללב לסך כול התיקים שנפתחו לבני נוער בשנת 2002. אנחנו מדברים על 32,067 תיקים. בשנת 2001 נפתחה כמות תיקים דומה. אנחנו יכולים לראות שזה נמצא במגמה של עלייה מתונה. זה עולה, זה לא גרף שנמצא במגמת ירידה. בנושא של רכוש או בנושא של אלימות אי אפשר להגיד שזה מתאזן. אלה התיקים הכלליים, גם פ"א (פנקס אישום) וגם א"ת (אי-תביעה). זה לא כולל תיקי נעדרים.

אנא הסבר להדיוטות כמונו מה זה פ"א ומה זה א"ת.

המשטרה נוהגת בשני מסלולים. המסלול הראשון הוא תיק א"ת – תיק אי-תביעה. זה תיק פלילי לכל דבר שממלאים אותו במסמכים ובראיות הרלוונטיות אבל הוא נסגר בתוך המשטרה והוא לא מגיע למחלקת תביעות או לפרקליטות להגשת כתב אישום. בתיק פלילי (פ"א) אוספים את כל הראיות והכול מועבר לפרקליטות או למחלקת תביעות ומוגש כתב אישום.

פ"א זה פנקס אישום.

הדבר הזה נרשם במסוף המשטרתי כרישום פלילי. לקטינים, מכיוון שאנחנו לא רוצים לתייק אותם כעבריינים ורוצים לתת להם הזדמנות נוספת, החליטו במשטרה לתת מה שנקרא הזדמנות, אי-תביעה. אם הנער מבצע עבירה נוספת אז כמובן שרואים שיש לו תיק בעבר ומתחשבים בזה.

רוב הרצידיוויסטים, כפי שאתה קורא להם, באים מה-פ"א או מה-א"ת?

רק מה-פ"א.

אלה שהחלטתם לתת להם עוד צ'אנס בסך הכול מתנהגים בסדר אחר-כך?

רובם, למעלה מ-70% לא חוזרים לפשע.

א"ת זה לעתים תיקים שנפתחו נגד נער מסוים ואחר-כך לא היו מספיק ראיות ולכן לא הוגש כתב אישום. אני מתעסקת בזה ולעתים יש סימנים שתיקים נתפרו ושפברקו ראיות.

ב-א"ת אוספים את כל הראיות. אם קטין לא משתף פעולה עם שירות מבחן לנוער לפעמים הופכים את התיק הזה ל-פ"א ומגישים נגדו כתב אישום ומעבירים את זה לבית-המשפט. זה לא תלוי בשאלה אם יש די ראיות או אין די ראיות.

אני מתעסקת בעיקר בשגיאות של המערכת.

עם כל הכבוד למשטרה, צריך להבהיר שבתיקים האלה שנסגרו במערכת יש מספר מוכר לא קטן של תיקים שנפתחו בטעות. לא היתה עבירה ותיקים נפתחו וילד הוזהר שלא לפי הצדק.

אני לא מכיר תיקים כאלה. יכול להיות שיש מקרים בודדים שנפתחו תיקים בטעות, אולי בשל טעות מקומית.

יהיה מקום לשאלות אחר-כך. אנחנו ניתן לו לסיים את הסקירה. אני מבקשת מאוד שתתמקד בעניין העולים החדשים.

עבריינים בחלוקה לקבוצות אוכלוסייה לשנת 2002: שימו לב ש-47.6% הם בני נוער ותיקים. 19% הם ערביי ישראל, 1.8% הם נוער עולה מאתיופיה ו-18.9% נוער יוצא חבר העמים.

שאלת קודם לגבי החלק שלהם באוכלוסייה והחלק שלהם בין כלל העבריינים. העמודה האדומה זה החלק של העבריינים, לעומת העמודה הכחולה שזה החלק של כלל האוכלוסייה. בני הנוער הוותיקים בישראל מהווים 65.7% מהאוכלוסייה והם מייצרים 48% מהפשיעה הכללית במדינת ישראל. ערביי ישראל מהווים 22% והם מייצרים 19% מהעבריינות בישראל. שימו לב שזה קצת נמוך מהחלק שלהם באוכלוסייה. העולים מאתיופיה מהווים 1.3% מכלל האוכלוסייה והם מייצרים כפול עבירות, דהיינו 2.8% עבירות מסך כול העבריינות. עולי חבר העמים, גם כאן אנחנו יכולים לראות שזה כמעט כפול. הם מהווים 11.1% מכלל האוכלוסייה ומייצרים פשיעה של 18.9%. אלה נתונים נכונים לסוף שנת 2002.

ישנם כמה הסברים למה החלק של אוכלוסיות העולים האלה גדול יותר בין העבריינים. אוכלוסיית העבריינים מהווה קבוצות סגורות ואין זה סוד שקשה מאוד לחדור אליהן. הם עולים ביחד, הם גדלים ביחד, ופתאום להביא איזה בחור ישראלי ולהחדיר אותו פנימה זה קשה מאוד. זה לא כמו עם הנוער הוותיק. בעיקר זה נכון לגבי יוצאי קווקז והעדה האתיופית.

קיים חוסר אמון בסיסי מצד הנוער העולה כלפי המשטרה. הם חושבים למשל ש"מחפשים אותם".

הם לא רק חושבים כך.

לחלקם גם יש ניסיון מר, לצערי הרב.

אני קצין נוער במדור עבריינות נוער במטה הארצי. אני מייצג כעת את כלל המשטרה ולא את מחוז ירושלים לדוגמה. אני לא יודע איך הקצינים בירושלים למשל עובדים מולכם. כרגע אני נותן תמונה כוללנית. אם אתם רוצים להעלות מקרה ספציפי, תנו לי את פרטיו ואני מבטיח לבדוק.

במשטרת ישראל אין הרבה דוברי אמהרית או רוסית.

זה אשמה שלכם.

אני לא אומר של מי האשמה. אני נותן תמונת מצב. אין הרבה דוברי רוסית או אמהרית במשטרת ישראל. אנחנו מנסים לגייס יותר אנשים כדי שיהיה קל יותר לטפל באוכלוסייה הזאת.

זה לא מדויק. יש לכם אידיאולוגיה לא לתת, לצערי הרב, מקום לעולים חדשים במשטרה.

צר לי שאת משמיצה כך את המשטרה. המשטרה עושה מאמץ אדיר לגייס יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה.

אנחנו נשמח לעזור לכם בעניין הזה.

אנחנו עושים כל מאמץ לגייס עולים חדשים למשטרה. הטיפול בבני נוער עולה הוא לא רק של המשטרה אלא גם של גופים אחרים. כמה דוברי רוסית או אמהרית יש למשל בשירות המבחן לנוער? אין רבים. במשטרה יש את כמות העולים הרבה ביותר. אנחנו מודעים לזה, אנחנו מנסים לגייס עולים חדשים לשורותינו כי אנחנו יודעים שזה טוב גם לנו וגם לנוער.

יש לכם תקנים?

יש תקנים כמובן. אנחנו רוצים לגייס את המתאימים.

כבר 7 שנים ממתינים עולים חדשים שסיימו את שירותם בצבא. הגיעו אלי 10 פניות בעניין זה. אני אפילו מתכתבת עם מחלקת כוח-האדם במשטרה. אנחנו צריכים להדגיש שזה לא מספיק, מסיבות אלה או אחרות.

כמו שאמרתי, בשל קשיי שפה קשה לנו לתקשר איתם.

יש הבדלי נורמות תרבותיות.

כמובן שזה יוצר קושי מסוים לטפל בבני הנוער.

גורם נוסף הוא התערערות הסמכות ההורית עקב חבלי הקליטה שמקשים על שיתופם בהליך שיקום הנוער. אם נער שעלה מחבר העמים ועבר עבירה כלשהי מוזמן רק אחרי 2-3 חודשים לשירות המבחן לנוער, יש סיכוי גדול שהוא ימשיך לעשות עבירות כי הוא לא יודע מה הוא צריך לעשות, וההורים לא יודעים מה קורה איתו. אנחנו אומרים שוב, צריך להכות על הברזל כשהוא חם. כאשר תופסים נער צריך לשתף את ההורים ולערב אותם. כמובן שזה לא רק הטיפול של המשטרה. כמה שאנחנו משתדלים להיות גוף טיפולי, אנחנו עדיין גוף אכיפתי. אנחנו משתדלים מאוד לעשות את העבודה של שאר הגופים במדינת ישראל, ואני חושב שאנחנו עושים את זה בהצלחה גדולה.

יש בעיה של מחסור במסגרות טיפול לנוער עולה, דבר שמקשה על הפניית נערים לשיקום. צריך לשים על זה את הדגש.

בעקבות הגידול המשמעותי במספר בני הנוער העולה המעורבים בפעילות עבריינית מתחייבת פעולה דחופה בטיפול בנערים מייד עם פתיחת התיק הראשון במשטרה. כמובן, כמו שאמרתי, אם לא נפתח את התיק הראשון ונטפל בזה מייד אותו קטין לא יידע מה קורה איתו והוא ימשיך לבצע עבירות. אם הוא ממשיך לבצע עבירות, הוא הופך להיות עבריין מבחינת המשטרה כי הוא חוזר על העבירות, הוא רצידיוויסט, ואז למשטרה לא נותר אלא לטפל בו בחומרה רבה יותר.

לחוקרי הנוער במשטרה אין כיום כתובת ברורה וזמינה כאשר יש צורך להצמיד קצין מבחן לנער שנמצא על סף הידרדרות. אנחנו לא יודעים למי לפנות. אני לא מדבר על שירות המבחן לנוער. אני מדבר על דוברי שפה רוסית או אמהרית. אין לנו כתובת שאנחנו יכולים לפנות אליה.

המשרד לקליטת העלייה לא יכול לעזור בעניין?

אנחנו נעזרים איפה שאפשר אבל זה לא מספיק. שמתם לב שכמות העבריינים מחבר העמים ומאתיופיה כמעט מכפילה את עצמה. בשל הכמות הגדולה של העבריינים קשה לנו לתת טיפול לכולם. אנחנו מעדיפים שהטיפול יהיה זמין ומהיר. דהיינו אם קטין ביצע עבירה, לקחת אותו אפילו ביד לשירות המבחן לנוער, שמישהו יטפל בו, שיערבו את ההורים וכולי. אין לנו אפשרות לפעול כך. יש לנו לצערנו עוד הרבה מטלות במשטרה ואנחנו לא יכולים לתפוס כל נער עולה שהשתמש במריחואנה, לקחת אותו ביד לשירות המבחן לנוער ולהגיד: בוא, חביבי, אנחנו מטפלים בך אישית, לוקחים אותך אישית, מעבירים אותך טיפול וכולי. אין למשטרה את הלוקסוס הזה. אנחנו מעבירים את המסמכים לשירות המבחן לנוער, לוקח בסביבות 1-2 חודשים עד ששירות המבחן לנוער מזמן אליו את הקטין ובחודשיים האלה הוא ממשיך לבצע עבירות. זה נקודת תורפה שחייבים לתת עליה את הדגש.

במקרים בהם מופנים בני נוער לשירותי הנוער הקהילתיים עובר זמן רב עד המפגש, כמו שאמרתי. זה נקודה חשובה מאוד, שכול הגופים חייבים לשים עליה את הדגש הרב ביותר.

לסיכום, על-פי נתוני משטרת ישראל בשנת 2002 נפתחו בסך הכול 34,873 תיקים. כמובן שזה כולל גם את 2,000 התיקים של הנעדרים. בסך הכול טופלו 44,519 תיקים ללא תיקי הנעדרים. מה ההבדל בין תיקים שטופלו ביחידות הנוער לבין תיקים שנפתחו לנוער? יש הרבה תיקים שהחשוד הוא בגיר והקורבן הוא קטין, ולמרות זה התיק מטופל על-ידי יחידות הנוער. אז כמובן הנפח של התיקים שמטופלים על-ידי עובדי הנוער באופן אוטומטי גדל. הוא גדל ב-10,000 תיקים. לדוגמה, עובדי הנוער מטפלים בכל התיקים של חסרי-הישע מכיוון שמעורב בהם קטין. אנחנו מקווים שתהיה החלטה של ראש אגף החקירות בימים הקרובים שכל התיקים האלה יועברו לטיפול החוקרים הכלליים ואז תהיה לחוקרי הנוער אפשרות רבה יותר לטפל בבני הנוער.

אתם תומכים בהחלטה הזאת?

אנחנו תומכים בזה, כמובן בלי לפגוע במצבת התקנים של חוקרי הנוער.

מחקרי אלימות מצביעים על מעורבות גבוהה, מקום 8-7, של קטינים בעבירות אלימות. מחקרי סמים מצביעים על מעורבות של 70,000 קטינים בעבירות סמים. המעורבות של קטינים בעבירות סמים ורכוש היא בשיעור 30%-50%.

עבירות הנוער הידועות למשטרה הן קצה הקרחון. אין זה סוד, בעיקר בעבירות סמים אבל גם בעבירות אלימות, שהדברים נסגרים פנימה בחבורה הקטנה או בחוג המשפחה, בכל מיני סולחות או עטוות שנסגרות בתוך השבט או בתוך הקבוצה וזה לא מגיע למשטרה. אנחנו יודעים על עבירות, ואנחנו הצבענו לכם כאן על נתונים קשים מאוד אבל קחו בחשבון שכל הנתונים האלה הם קצה קרחון. יש עוד המון תיקים שהמשטרה לא יודעת עליהם.

אנחנו מודים לך מאוד, חברת הכנסת קולט אביטל, על שאת מקיימת היום את הישיבה הכל-כך חשובה הזאת. היה חשוב לנו מאוד לשמוע את הדיווח של המשטרה. אני רוצה לומר שיש שינויים לטובה. בשנים האחרונות יש שיתוף פעולה טוב מאוד עם המפכ"ל אהרונישקי בכל הנושאים הקשורים למשטרה, גם בעניינים של עבריינות נוער.

הנתונים הם מדאיגים מאוד. אנחנו רואים גידול בכמות העבריינים, ובקרב בני הנוער העולים זה פי שתיים משיעורם בכלל האוכלוסייה, גם אצל האתיופים וגם אצל הרוסים.

אני חושבת שיש קורלציה בין הנתון על נשירה מבתי-הספר, שזה 25%, לבין עבריינות נוער. השיעור הוא דומה מאוד.

חלק מהדברים ששמענו כאן אני לוקחת בערבון מוגבל בגלל שיש מטען קשה מאוד ביחסים בין המשטרה לבין אוכלוסיית העולים, לא רק עם מבוגרים אלא גם עם בני נוער. אנחנו, ביחד עם המשטרה, מנסים לטפל בנושאים האלה אבל לצערי הרב בעיר אשקלון אפילו ראיתי פנייה של ארגון לזכויות האדם למחלקת זכויות האדם באומות המאוחדות על יחס המשטרה לעולים ולמחבלים במדינת ישראל. נדהמתי מאוד. בגלל שאני גרה באשקלון ומשתתפת בפגישות עם המשטרה, וגם מעורבת במקרים פרטיים כשיש בירורים בין האוכלוסייה למשטרה, אני לא רציתי לראות פנייה של הארגון לאומות המאוחדות אבל היו סיבות לדבר הזה.

לפקד ירון שטרית אני ממליצה מאוד לא לומר לחברי כנסת שהם משמיצים את המשטרה. אנחנו רוצים לשבח את המשטרה. אתם אומרים שאתם לא מבינים את העולים. יש מקרים של התנגשויות בין נוער עולה לנוער יליד הארץ והתוצאות הן לא טובות, לרעת הנוער העולה. מדי שנה יש 3-4 תיקים תפורים, שערורייתיים מאוד, שכל חברי הכנסת צריכים להתעסק בהם. רק עם שיתוף פעולה ניתן יהיה לעשות משהו.

גברתי היושב-ראש, אני רוצה להגיע למסקנות. אני חוזרת להצעה שלי לפתוח כאן ועדת-משנה לנוער העולה, לכל הנוער: גם אתיופים, גם רוסים, גם ארגנטינאים.

עכשיו בגלל הקיצוצים בתקציב אנחנו נכנסים לתקופה מאוד-מאוד קשה. משפחות חד-הוריות, שמהוות קבוצת סיכון, נמצאות על סף קריסה. יש הרבה דברים, גם בחינוך, גם ברווחה וגם בעלייה וקליטה שביחד אנחנו צריכים לשבת ולדון בהם. פניתי ליושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, חבר הכנסת אילן שלגי, אך לצערי הרב הוא לא חושב שזה נכון. אבל אם יש ועדה לזכויות הילד ניתן גם להקים תת-ועדה לנוער העולה.

צריך לקחת בחשבון, יש רבע מיליון בני נוער שהם עולים חדשים. זה משפיע על הכול, גם על החינוך, גם על המשטרה, גם על הרווחה בארץ, גם על כל האקלים התרבותי. בשנים האחרונות אני רואה הרבה מאוד תופעות חמורות ומדאיגות. אנחנו צריכים לטפל במוקד אחד ואני חושבת שהמוקד הוא כאן.

יש לנו הרבה דוברים. בחצי השעה הקרובה הייתי רוצה לנסות לעבור בצורה יותר מעשית על סוגי הפתרונות. קודם כול לשמוע מהגופים המטפלים כמה דוגמאות של דברים שהם עושים כדי לנסות לראות איך אנחנו יכולים להעתיק מודלים שאפשר לאמץ.

אם אני הבנתי אותך נכון, פקד שטרית, חסר במשטרה כוח-אדם דובר רוסית ואמהרית אך קיימים תקנים. אם הארגונים שנמצאים פה יתגייסו ויצרו קשר בין המשטרה לבין אנשים בקרב העולים שיש להם פוטנציאל לעבוד במשטרה, האם אפשר להפנות אותם אליך?

אפשר להפנות אותם ללשכות הגיוס במשטרה. כל מי שיימצא מתאים, יגויס למשטרה. אנחנו נשמח מאוד אם יתגייסו לשירותנו יוצאי חבר העמים וכמובן גם יוצאי אתיופיה.

השאלה היא לאילו תפקידים אתם שולחים אותם.

אני לא מנהל את משטרת ישראל. יש מפכ"ל שמנהל את המשטרה. אני לא יכול לקבוע שאדם מסוים יעבוד בתפקיד מסוים.

אנחנו למודי ניסיון מההצהרות האלה של משטרת ישראל על גיוס עולי ברית-המועצות וגיוסי עולי אתיופיה. אם אני לא טועה, הגיוס שהתקיים בפועל נמדד לא במאות אלא בעשרות בודדות.

וגם אלה שגויסו נמצאים במשטרת התנועה.

אני עובדת בארגון שתי"ל ומרכזת קואליציית ארגונים למען נוער עולה בסיכון. הקואליציה הזאת מורכבת מארגוני עולים מחבר העמים. לאחרונה יש לנו שיתוף פעולה גם עם ארגוני עולים מאתיופיה. ביחד אנחנו מנסים לקדם סוגיות שקשורות לבעיות המתעוררות בקרב נוער עולה בנושאים כמו זכויות תלמידים עולים, כוח-אדם מקצועי דובר שפות העולים, סמים ואלימות. אלה הנושאים שאנחנו מזהים כצרכים הבוערים ביותר בשטח היום ומנסים באמצעות לובי לקדם את הטיפול בהם.

אני רוצה להגיד שני דברים. ראשית, שאלה לנציג המשטרה. האם יש איזה התפלגות של עבירות ראשונות? ברור שיש שיעור גבוה מאוד של עבירות בקרב בני נוער עולים. האם ידוע לכם מה שיעור העבירות הראשונות, מספר התיקים שנפתחו לבני נוער עולים?

בסביבות 50% זה תיקי אי-תביעה, תיקי אזהרה, ו-50% זה תיקים פליליים. אנחנו משתדלים לא לפתוח בתיק הראשון תיק פלילי אלא אם כן מדובר בעבירה חמורה מאוד. בעבירות קלות אנחנו פותחים תיק אזהרה.

אבל המספר שהצגת מתייחס גם לאלה לגם לאלה.

המספר מתייחס גם לעבירות סמים ולעבירות אלימות ורכוש. זה מתפלג בערך 50%-50%.

עבירה ראשונה זה עדיין יכול להיכנס בסוגייה של מניעה, עדיין לא מאוחר מדי לטפל בנער.

נכון. גם בתיק השני לעתים ניתנת הזדמנות שנייה אבל רק באישור של קצין הנוער המחוזי או המרחבי.

יש לי שאלה משלימה על אותם התיקים של אי-תביעה. מאחר ואתם מחליטים לא לתבוע, מה אתם עושים עם החומר? לאן אתם מפנים את הטיפול באותם נערים שחשודים בעבירה ראשונה אבל החלטתם לתת להם צ'אנס נוסף, את 50% מהתיקים האלה?

קודם כול הם חותמים על טופס אזהרת קטין והם מתחייבים בנוכחות ההורים.

זה הילד עצמו. מי מטפל בנערים?

אנחנו מעבירים את הטיפול לשירות המבחן לנוער. שירות המבחן לנוער מקבל מאיתנו הפניה עם כל הפרטים המלאים והמדויקים של ביצוע העבירה, מי היו השותפים לעבירה וכולי, והוא אמור לזמן את הקטין לשירות המבחן לנוער ולהצמיד לו קצין מבחן שילווה אותו לאורך תקופה מסוימת.

למרות שלא הוגשה נגדו תביעה? כדי לנסות למנוע?

חשוב להבין שבעבירות קלות, מה שהוא לא עבירת סמים, אנחנו מעבירים את הפנייה לשירות המבחן לנוער אך שירות המבחן לנוער בכלל לא מזמן אותם בעבירות כלליות שנחשבות קלות. בעבירות סמים חובה עליהם לזמן את הקטין, בלי יוצא מן הכלל.

אמרת קודם ששירות המבחן לנוער הוא לא בדיוק כתובת. אין שם די אנשים שיכולים לסייע במניעה, לגשר, למנוע הידרדרות.

לא אמרתי שזה לא כתובת. זה כתובת. זה גוף ממשלתי.

סליחה, זה לא דו-שיח. יש פה מישהו משירות המבחן לנוער? הזמנו אותם והם לא הגיעו. מעניין שהם לא הגיעו.

אני רוצה רק להציע, אמרת שאתם לא מצליחים לגייס עולים חדשים לשורות המשטרה. יש כאן ארגונים חברתיים שמקובלים בקהילה. בואו נעשה איזה עבודה מסודרת, תגידו מה אתם צריכים ואנחנו ננסה לתאם. יש היום הרבה מובטלים שישמחו לעבוד במקום מסודר כמו המשטרה ואפשר להכשיר אותם. זה יעזור גם לאנשים וגם למשטרה.

אנחנו צריכים גם תקנים בשביל זה.

אמרת שיש לכם תקנים.

אני מנהל מרכז נוער בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. קצת היסטוריה. המרכז הוקם ב-1995.

אין לנו זמן להיסטוריה. אנא תתרום לדיון שלנו.

אל המרכז פונים בממוצע 100-120 בני נוער בחודש. באים בני נוער מנותקים שברחו מבתיהם.

מי מפנה אותם אליך?

הם מגיעים בעצמם.

זאת אומרת שהם יודעים על קיום המרכז ובאים ביוזמתם?

הם באים ביוזמתם. אח שלהם מביאים אותם, או חבר מביא חבר, משפחות פונות אלינו, חיילים מגיעים אלינו, מגיעים חיילים עריקים ואנחנו מחזירים אותם למסגרת. אנחנו עובדים מ-10:00-18:00 אבל אתמול חזרתי הביתה רק בשעה 23:00.

אתם עובדים עם עובדים סוציאליים?

אנחנו עובדים עם כל הגורמים, עם עובדים סוציאליים, עם קציני מבחן, עם המשטרה. אל המרכז בתל-אביב מגיעים הרבה מאוד בני נוער. נערים בורחים מהבית ומגיעים אלינו, ואנחנו מפנים אותם חזרה לבתיהם.

זה מרכז שעיריית תל-אביב מחזיקה?

לא. זה מרכז של עמותת "פידל" שמופעל על-ידי עמותת "פידל" בלבד.

ובתמיכת המשרד לקליטת העלייה.

בוודאי, בתמיכת המשרד לקליטת העלייה. מגיעות אלינו המון פניות.

איך אנשים יודעים על קיום העמותה הזאת? איך אתם מפרסמים כדי שאנשים יידעו שאתם קיימים?

דרך אחת היא "חבר מביא חבר". העדה היא קטנה מאוד, השמועות עוברות מפה לאוזן. זה מפורסם גם ברדיו באמהרית ובטלוויזיה. אבל בעיקר חבר מציל חבר. כמו כן, אנחנו עושים עבודת שטח, אנחנו יורדים לשטח. אתמול חזרתי הביתה בשעה 23:00 כי אנחנו הולכים לדיסקוטקים, מסתובבים בשטח, מאתרים אותם ומחזירים אותם לבתיהם.

לדעתי אחת הבעיות היא מחסור במסגרות א-פורמליות כאלה. אם בשכונות בהן מתגוררים עולי אתיופיה היו מסגרות בלתי פורמליות, שהנוער ירגיש מחובר וידברו איתו בגובה העיניים – אפשר היה לדבר עם המשפחות, עם כולם, בשפה שהם מבינים. ניתן להציל אותם.

רבותי, באתיופיה אנחנו גידלנו ילדים למופת. מה יכול להשתנות, ואפילו עם כל משבר העלייה והקליטה, עם כל המשברים שקיימים פה? לנו כעדה יש את הכוח.

אתה בעצם אומר שבאתיופיה לא היו שיעורי פשיעה כאלה.

באתיופיה לא היה אצלנו בכלל מושג כזה כמו עבריינות נוער. את המושג הזה הכרתי בארץ. רבים מבני העדה שמדברים את שתי השפות, מבינים את התרבות, את הקודים התרבותיים, את כל הניואנסים, היו יכולים לסייע. אני חושב שאם היו נותנים לבני העדה מקום ניתן היה לצמצם את התופעה. צריך להקים מועדוני נוער בשכונות מצוקה, בתמיכה של המשרד לקליטת העלייה ושל משרד הרווחה ומשרד החינוך וכל הגורמים. צריך להקים מועדונים כאלה. תנו לי להקים עוד שני מועדונים, אחד בדרום ואחד בצפון, בעלות של 50,000 דולר אני אציל מאות אלפי בני נוער.

תודה רבה. יש פה מישהו מעל"ם? דיברתי בעבר עם מנהל על"ם שסיפר לי על סוג המסגרות שאתם התחלתם להפעיל בכמה מקומות. האם תוכלי להגיד כמה מילים על זה?

יש לנו כמה מסגרות כאלה. יש לנו 20 מרכזי מידע וייעוץ שקוראים להם "הפוך על הפוך" ברחבי הארץ. יש בהם 13 עובדים דוברי השפה הרוסית. כמעט בכל מרכז יש לפחות דובר שפה זרה אחד, בדרך כלל אמהרית או רוסית. לפעמים יש שם גם דוברי ערבית, במקומות שיש בכך צורך. בנוסף לזה יש לנו שני מרכזי נוער וצעירים, בעיקר למחוסרי דיור עם בעיות סמים קשות מאוד, גם בירושלים וגם בתל-אביב. אנחנו עוסקים בבני נוער מגיל 16-18, ואפילו עד גיל 26. אנחנו אוספים בני נוער וצעירים מהרחוב, מחוסרי דיור במצבים קשים מאוד.

בעבודה שלנו אנחנו רואים שגיל הפשיעה יורד. אם דיברתם על גיל 12-13, אנחנו בעבודה שלנו רואים גם ילדים בגילאים 9-10, ואפילו 8 שמבצעים פריצות וגונבים, עם כל הבעיות שאתם מכירים. בתקופה האחרונה הגילאים יורדים.

דבר נוסף, יש לנו תכנית של עובדות סוציאליות יוצאות אתיופיה בתוך היחידות לנערה ברחבי הארץ. יש לנו היום 13 עובדות סוציאליות יוצאות אתיופיה, דוברות אמהרית, שעובדות במניעה, בטיפול ובאיתור עם נערות יוצאות אתיופיה שלפני כן לא הגיעו לשירותים האלה והיום הן כן מגיעות. השירות לנערה מבורך מהבחינה הזאת שהוא מוכן לקבל את העובדות שלנו, ואף לקלוט חלק מהן בתקנים מקומיים. הבעיה היא שגם לשירותי הרווחה אין עדיין מספיק תכניות ואין להם די תקנים לעובדים יחודיים יוצאי אתיופיה או יוצאי חבר העמים, וצריך לתת את הדעת על כך.

האנשים בשטח קיבלו הכשרה לפני כמה שנים אבל בינתיים המצב השתנה. היום מדברים על יותר תיקים של סמים, יותר תיקים של אלימות, יותר תופעות כאלה. הדברים משתנים והעובדים בשטח לא מקבלים הכשרה נאותה. צריך לעדכן את ההכשרה שלהם, צריך לתת לאנשים עוד הכשרה, גם בנושא של עולים חדשים. אנחנו עושים המון הכשרות בנושא העולים מחבר העמים ומאתיופיה, בנושא של אלימות ופשיעה, גם לעובדים סוציאליים ולעובדי נוער מכל הארץ, אבל צריך לפתוח את זה יותר רחב ולתת לזה יותר תקציב. צריך לפתוח את זה לכל מי שרוצה לבוא, לשמוע וללמוד, לעדכן את עבודתו ולהשתפר.

תודה. אני רוצה לפנות עכשיו לנציג עיריית חיפה, מר יעקב ברודר.

אני מנהל את "מצילה" בחיפה ועובד עם הרשות לקליטת עלייה בחיפה.

חברים, אני יושב פה וצובט את עצמי כאשר אני שומע את המספרים האלה. אני אומר: נכשלנו כנראה בקליטה. מתוך הכרות, עסקתי בקליטה, עסקתי בעיקר בקליטה של עולי אתיופיה ואני מכיר את הנושא של הקליטה, אני חושב שאנחנו שוגים בגדול בתפיסה. אני חושב שהנוער הוא נוער טוב, בוודאי שבאתיופיה הוא לא היה עבריין. אני חושב שאנחנו מביאים אותם לכישלון ביום הראשון שהם נוחתים בארץ ולא נותנים להם אופציה להצליח ולהרגיש טוב עם עצמם. הם מסתובבים בארץ עם דימוי עצמי נמוך מאוד.

אם הסוכנות היהודית לדוגמה היתה מאתרת כבר לפני שהם עולים את תחומי המצוינות, התחומים הטובים של הנוער מאתיופיה, של הנוער מאוקראינה ומכל מקום אחר, והיו פה בארץ דואגים שהם ימשיכו להצטיין, שירגישו טוב עם עצמם כשהם מגיעים, לאו דווקא בלימודים, אני חושב שהיינו מצילים חלק גדול מהאוכלוסייה הזאת.

אני מקצר כי אנחנו צריכים לסיים. הכנתי משהו ארוך יותר. אני מחזיק בידי סיפורים שקיבלתי אתמול מחלק מהצוות שעובד בפרויקט, שאני אפרט עליו בשתי מילים. אותי זה מדהים. חבר'ה שנמצאים על הקנטים, חבר'ה עם תיקים, עם בעיית סמים, עולים חדשים בעיקר, שעם תשומת לב מיוחדת פתאום נכנסו לתלם והם ילדים טובים.

מה עשינו בסך הכול? רצינו להפחית בחיפה את האלימות בבתי-הספר. כאשר דיברנו עם מנהלי בתי-הספר הסתבר שיש 3% אלימים בבית-הספר בסך-הכול. כל השאר זה או נגררים או קורבנות. בדרך כלל נותנים טיפול נגד אלימות לכל בית-הספר. אנחנו אמרנו: בואו נמפה את הילדים האלה. בבית-ספר של 400 תלמידים יש 12-15 ילדים לכל היותר שהמנהל או המנהלת אומרים: קחו אותם ותטפלו בהם כדי שאנחנו נוכל לעסוק בחינוך כי היום 100% מזמננו מוקדש לילדים האלה. החלטנו לקחת את הילדים האלה ולטפל בהם וכך להפחית בוודאות את האלימות באותו בית-ספר.

ביקשנו עזרה מאגף הרווחה, מעל"ם, הלכנו בגנים ציבוריים ואספנו 160 ילדים בחיפה. הג'וינט עזר לנו בתקציב מבורך מאוד. אספנו 160 ילדים ובנינו להם תכניות אישיות. לא מועדון נוער אלא לכל אחד תפרנו לפי מידתו, בהנחה שהנער הזה לא נולד אלים, לא נולד עבריין וזה כנראה תוצאה של תסכול אחר. אמרנו: בואו נבנה לו איזה אפיק, ניתן לו את האור בקצה המנהרה, נעשה משהו כדי שיהיה כדאי לו לקום בבוקר ולא להיות אלים. רובם באים ממשפחות שלא יכולות לאפשר להם. אמרנו לו: נעשה ביחד, אנחנו נעזור לך להגשים איזה משאלה קטנה, משהו שאתה טוב בו, ונעשה אתך חוזה. במה אתה טוב? באנו מתוך החוזק שלו ולא מתוך החולשה שלו. אמרנו: בואו נחזק אותך יותר.

שאלנו אותם. ילד אחד אמר שהחלום שלו לנגן על גיטרה בלהקת רוק. בואו נעזור לך להתקבל למתנ"ס מסוים שהוא הכי טוב בחיפה בנושא הזה. ילד אחר אמר שהוא רוצה לשחות ולהתחרות. לקחנו אותו למועדון בדניה, יש לנו 5 ילדים ששוחים בשכונת דניה בחיפה אצל מאמן, ממוצא רוסי במקרה, שמחזיק אותם קצר. הם שוחים 4 פעמים בשבוע והוא מוציא להם את הנשמה. רק בינואר התחלנו את הפרויקט והם מתכוננים כבר לתחרויות. החבר'ה האלה פתאום מרגישים שהם מתחרים כשווים בחברה.

היו ילדים שהחלום שלהם היה לרקוד ברייקדנס. לקחנו את חיים רחום, מדריך שגדל כמוהם, שבא מאיפה שהם באים, שאומר שהוא יודע בדיוק איך הם מרגישים, והוא אלוף העולם בברייקדנס, בוגר ארצות-הברית, ויש לו כיפה סרוגה מתחת לכובע. חיים רחום לקח קבוצה וב-30 ביוני הם יופיעו באודיטוריום רפפורט במרכז הכרמל על הבמה בפני קהל רחב. הם אומרים: אנחנו לא מאמינים, אנחנו היינו בגן אזולאי לפני חצי שנה ופתאום אנחנו מופיעים בפני אחרים.

אנחנו לא המצאנו את הגלגל. פשוט נתנו לילדים האלה הרגשה שהם שווים משהו, שהם יכולים להצטיין, ועשינו איתם חוזה במקביל. אמרנו להם: זה עסקת חבילה. אתה לא רק מקבל, אתה גם נותן. אתה נותן בזה שאתה מופיע יותר לבית-הספר. היה לנו ילד שהיה רשום בשלושה בתי-ספר ולא הופיע באף אחד מהם. כל ה-160 לומדים בבתי-ספר, אנחנו לא לקחנו נוער מנותק. לקחנו נוער שיש לנו סיכוי להצליח איתו. לא רצינו להיכשל, לקחנו נוער שיש לו סיכוי, שהוא מתנדנד, שהמנהלים אומרים שמבחינתם שיעזבו את בית-הספר.

באילו סוגי עבירות הנערים היו מעורבים בדרך כלל?

עבירות סמים, עבירות אלימות, גניבות.

יש לי כאן סיפורים, אתם לא תאמינו. יש לנו ילדה שהשתוללה בבית-הספר והצוות אמר שהוא לא יכול איתה. כאשר אתה מתחיל לגרד אתה מתחיל לעלות על הבעיות האמיתיות. כאשר נכנסים לבורות האלה השערות סומרות לי כל פעם מחדש. הילדה הזאת עסקה בזנות. היא עלתה עם אמא שלה לארץ, האמא נפטרה מסרטן מייד אחרי העלייה והילדה גדלה אצל הסבא והסבתא ונמצאת איתם בכסאח. אין כסף בבית. הילדה, בת 15, עסקה בזנות ובכסף היתה קונה בגדים, לא סמים. אז פלא שהיא משתוללת למחרת בבוקר בבית-הספר? אני לא אתן יותר מדי פרטים כדי שלא תזהו. הצלחנו בכוחות משותפים לחבר אותה לבית-ספר יוקרתי מאוד בחיפה ובית-הספר לקח את זה כמשימה שלו.

אי אפשר לעשות את זה לבד, שיהיה לכם ברור. אין עמותה שיכולה לעשות את זה, אין משטרה שיכולה לעשות את זה. אנחנו יושבים ביחד. המשטרה מביאה לנו את המקרים, קצין הנוער בחיפה, אלי, יושב איתנו בוועדות שלנו. בכל שכונה הקמנו ועדה. אנחנו פועלים ב-5 שכונות בחיפה.

איזה גופים משתתפים בפרויקט הזה?

הג'וינט, המשטרה, עירית חיפה על מחלקותיה השונות – נוער, חינוך, רווחה. אנחנו יושבים באופן קבוע, אנחנו עוברים ילד-ילד בכל שכונה. בכל שכונה יש ועדה שכונתית, שגם נציגי ועד השכונה חברים בה. ויש לנו ועדה עירונית שחברים בה הרשות לקליטת עלייה, שדרכה אנחנו מפעילים את הפרויקט מבחינה תקציבית, "מצילה" כמובן, שאני הנציג שלה, אגף שפ"י של משרד החינוך, מנהלי המרכזים הקהילתיים. המשרד לקליטת עלייה מעורב באמצעות הרשות לקליטת עלייה. בוועדה העירונית יושב נציג של המשרד לקליטת עלייה. כל אחד נותן את האינפוט שלו. הג'וינט הביא כסף, ומאחר שזה פרויקט מנצח כל הגופים האחרים משתתפים. בית-ספר להורים בחיפה, שגם שותף ברמה העירונית, אמר שהוא ייתן כסף לסדנאות הורים.

בלי הורים אין לנו כל סיכוי להצליח. אם ההורים לא יקחו חזרה את המושכות לידיהם, נפסיד את המלחמה. אני חושב שאנחנו טועים טעות חמורה, זה אבי כל חטאת לטעמי, כאשר קוראים לדור ההורים "דור המדבר". בטח לא בעליית אתיופיה או בכל עלייה אחרת. כאשר אתה מבטל את ההורים, ביטלת גם את הילד באותה הזדמנות, הוצאת אותו לרחוב. אנחנו משקיעים המון בהורים כדי לעשות את החיבורים האלה, עובדים גם עם הילד, ועובדים מערכתית. מנהל בית-הספר יודע שהילד הזה נמצא בפרויקט ושאנחנו רוצים ממנו הצלחה.

בשבוע שעבר אמרה לי מנהלת בית-ספר, שלומדים אצלה שני ילדים שמשתתפים בפרויקט, שחלים איתם נסים. שאלתי: איך נסים? אנחנו לא יודעים לעשות נסים. את זה עושים אחרים, לא אנחנו. היא אמרה שיש אצלה ילד שבמשך חמש שנים ישב בכיתה ולא פתח את הילקוט אף פעם, לא בבית ולא בבית-הספר. היא אמרה שפתאום יש לו תשומת לב, פתאום הוא עוסק בספורט, רוקד באיזה מקום, מרגיש טוב כי הוא מופיע על הבמה, פתאום הוא פותח את הילקוט בכיתה, מראה שהוא מנסה לעשות שיעורי בית. קשה לו מאוד והוא בא אל המנהלת ומבקש שהיא תעזור לו אחר-הצהרים.

גייסנו מהסוכנות היהודית את מרכז אבא חושי, מרכז לסטודנטים עולים, גייסנו אותם לעזור לנו ללמד את הילדים אחר-הצהרים. מנהל המרכז, בני, בשמחה רבה אמר: בואו, אני אעזור לכם. איגמנו את כל המשאבים. היום אנחנו יודעים איפה נמצא כל ילד, איך הוא מתקדם.

אני לא מדבר על קבוצות, לא מעניין אותי הקבוצות. אני הרי לא רוצה לשים ילדים אלימים בקבוצה. אם מתחברים לי 5 ילדים ביחד מאזורים שונים בחיפה לקבוצה שמנגנת רוק-נ-רול, זה מתאים לי. שמנו להם את המדריך הכי טוב בחיפה לנושא הזה.

העלות לשנה לילד היא 700 דולר. זה כולל אינטגרטור לכל 20 ילדים שעובר בבתים, שעובר לראות שהם נמצאים בחוגים.

ואתה מוציא אותם מהפשע?

אני לא רוצה להכריז הכרזות אבל התוצאות מדהימות. אנחנו מוציאים אותם מהרחוב. מנהלי בתי-הספר טוענים שהם פתאום מופיעים לבית-הספר. פתאום יש תקשורת בין ההורים לילדים. אני יכול לקרוא לכם סיפורים.

כמה דוברי שפות זרות ישנם בצוות שלכם?

יש לנו 5 קבוצות. בחרנו את מיטב האנשים. יש לנו כמה בודדים ממוצא אתיופי באזור נווה-דוד בחיפה. יש לנו שם מדריכה אתיופית שהיא גם מהוותיקים.

אתה אומר שאחד האלמנטים הנחוצים, חוץ מאיגום כל המשאבים, זה גם להפעיל כוח-אדם מתאים?

יש לנו דוברי רוסית שמכירים את התרבות. לכל אחד מ-160 הנערים והנערות תפרנו תכנית אישית, אילו לימודים הוא ילמד, עוקבים איפה הוא מסתובב אחר-הצהרים, מה קורה עם ההורים שלו. יש סדנאות הורים, אנחנו עושים פעילות עם בית-הספר להורים בחיפה, ועם הרשות למלחמה בסמים. אנחנו מאגמים את כל המשאבים ביחד.

טוב שאתה מתלהב אבל בוועדה צריך לקצר. אני רוצה, ברשותך חברת הכנסת קולט אביטל, להציע לקואליציית הנוער לבקר בחיפה. אני אדאג שיקבלו אתכם יפה.

אנחנו נשמח לקבל פרטים.

קודם כול, גברתי היושבת-ראש, תודה לך על הישיבה הזאת שדנה בנושא חשוב מאוד.

הדוגמה החיפאית היא הדוגמה הכי טובה בארץ, זה פרויקט שעבד. מר יעקב ברודר לא רצה להגיד מספרים. לפי הנתונים שאני קיבלתי מחיפה לא פחות מ-90% מהנוער שאתם טיפלתם בו השתקם, יצא מהמעגל לחלוטין, וזה הצלחה ענקית. לא היה פרויקט אחר שהגיע למספרים כאלה.

מצד אחד, אני יודע שהמשטרה כן מנסה לגייס עולים חדשים לשורותיה. מצד שני, נקבעו כללים כל-כך חמורים לגיוס שאי-אפשר להתקבל. העולים החדשים לא יכולים להתגייס ליחידות שלכם מסיבות כלשהן. רוב העולים החדשים, לא רק מחבר המדינות ומאתיופיה, מכל הארצות, מתגייסים למשטרת התנועה ולא מגיעים לחקירות, מסיבות שונות.

רציתי להגיד שהפרויקט הזה שנעשה בחיפה הוא הפרויקט הכי טוב, הכי מתאים. מה שלפי דעתי חסר בו זה עוד צד, פעולה עם מוסדות החינוך.

זה קיים.

אני חושב שאולי כדאי לעשות שיעורים כמו "לימודי הקטנת פשיעה" לתלמידים, נניח פעם בחודש או פעם בחודשיים להביא את נציגי המשטרה להרצאות בבית-הספר וזאת כדי להפחית את רמת הפשיעה.

זה קיים במודל "בית-ספר בטוח".

צריך להפחיד ולהרתיע.

צריך להסביר.

מי שנכנס למעגל הפשע לעתים עושה את זה כי הוא גר בשכונה שבה מי שנמצא בפשע הוא איש מכובד. צריך להראות שהדבר הזה הולך להיגמר במעצר, בבית-כלא.

נציגי המשטרה נכנסים אל תוך בתי-הספר ונותנים עשרות הרצאות כאלה, בשיתוף עם משרד החינוך. אנחנו מפעילים את מודל "בית-ספר בטוח". יש הרבה מאוד תכניות שהמשטרה נכנסת אל תוך בתי-הספר. אנחנו עושים מעל ומעבר, בשיתוף עם משרד החינוך.

אני חושבת שככל שאפשר לעשות יותר, כך יותר טוב. לפני כמה שבועות שמעתי ברדיו באחת מתכניות הבוקר על מקרה של ילדים שנתפסו ברחובות, ילדים בני 7-8 שנתפסו בגניבה. בילדים קטנים גם קצת יותר קשה לטפל. מפקד המשטרה סיפר שאחרי כמה פגישות עם הילדים ועם הוריהם הסתבר שאותם ילדים בכלל לא ידעו שלגנוב זה רע. הם חשבו שזה בסדר גמור. לצערנו כל מערכת הערכים שלהם היתה שגויה. אולי לא הנחילו להם בבית או שלא הנחילו להם בבית-הספר. הם חשבו שזה בסדר גמור, הם לא הבחינו שמה שהם עושים זה פשיעה וזה רע. לכן בוודאי אחד הדברים שצריך לעשות זה לתגבר את מערכת החינוך, בבחינת הנחלת ערכים.

הייתי רוצה להגיע לסיום הישיבה הזאת ולהגיד כמה דברים. קודם כול, במה שנוגע לנתונים המדאיגים, לכך שזה קצה הקרחון, ושהמשטרה עושה את מה שהיא יכולה – אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה לאף אחד. אני חושבת שאחת המסקנות היא שהמשטרה צריכה לעשות מאמץ גדול יותר, וזה נושא שאחריו אנחנו נעקוב, לגייס לשורותיה דוברי אותן שפות, רוסית ואמהרית בעיקר ואולי גם ערבית. אני לא יודעת כמה שוטרים אתם מגייסים גם מקרב ערביי ישראל. אני רק יודעת שאלי פונים עשרות אנשים שהיו רוצים להתגייס למשטרה.

הדבר השני, אני חושבת שבסך הכול כל אחת מהרשויות הממשלתיות פועלת אך נראה לי שבדרך כלל פועלים די בנפרד. אותי מצער למשל ששירותי רווחת הילד לא היו כאן היום כי אולי היינו שומעים מהם מה הם כן עושים. אני רוצה לבדוק למה הם לא הגיעו. אני חושבת שאולי ניתן לקחת את המודל של חיפה ולנסות לשכפל אותו בכמה ערים בישראל, כשכל המערכות עובדות יחד וכשעוסקים גם במניעה אינדיבידואלית וגם בחינוך, וגם מפעילים את כל הארגונים הוולונטריים. אני חושבת שזה מודל נכון. אני אמליץ לעשות יום עיון בכנסת שאליו נזמין ראשי ערים או אחראים לשירותים האלה מערים שונות כדי לראות מה קורה.

ברור לחלוטין שבכל הנוגע לשיקום בני הנוער חסרים תקציבים. אני חושבת שאנחנו נצטרך לפנות ולנסות למצוא יותר תקציבים לנושא השיקום, להפעלת המסגרות הלא-פורמליות. אנחנו מדברים על מסגרות מהסוג שיש לעל"ם, ומסגרות כמו שמפעילה עמותת "פידל" בתל-אביב.

אתה אומר שבסך הכול כאשר הילדים האלה כבר נמצאים בתוך הפשע אתה מטפל בהם באופן אינדיבידואלי, וזה נכון. אתה מאגם את כל המשאבים ונותן לנערים תחושה של ערך עצמי, וזה נכון. אבל אנחנו היינו רוצים שהאנשים האלה לא יגיעו לפשע.

אני מנסה כרגע לא לדבר רק על הנוער העולה. קח את הנערים הערבים בכפרים שאחרי בית-הספר אין להם כלום, אין להם מועדונים, אין להם שום מקום אליו הם יכולים ללכת, אין להם בית-קפה, אין להם בית-קולנוע, הם מתגלגלים ברחובות משועממים. אין מועדונית פיס, אין אשכול פיס, אין כלום. בסופו של דבר הם מתגלגלים לפשע. אותו דבר אומר האחראי על הנושא הזה מטעם עמותת "פידל" בתל-אביב, שאם היו לו עוד שני מועדונים אפשר היה להביא את הילדים אליהם כדי לנסות למנוע מהם מלהגיע לפשע. זאת אומרת שצריך פה גם להשקיע הרבה יותר משאבים במסגרות של מניעת הפשע כדי שאנשים לא יגיעו לפתיחת תיקים, בין אם פסיביים ובין אם אקטיביים.

הרשו לי לתאר בשני משפטים את הפעולות הנעשות בתוך משרד החינוך. דבר ראשון, אני רוצה להזכיר לחברי הוועדה שבשנה שעברה בוועדה לזכויות הילד, אז בראשות חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, שעסקה בנושא הקשר בין נשירה לבין פשיעה, המסקנה העיקרית, והיא מיושמת ככתבה וכלשונה על-ידי משרד החינוך, היתה ברוח הדברים שאמרת, לא רק לטפל בילד לאחר שמתחיל כבר שלב הפשיעה אלא לעסוק במניעה, לעסוק בשפה, לעסוק בתרבות. משרד החינוך שוקד על יישום המסקנות הללו ככתבן וכלשונן מאז שהוועדה פרסמה את מסקנותיה. זה דבר ראשון. מאז עברו למהלך אחר לחלוטין בנושא של הקניית שפה, בנושא של המפגש התרבותי.

דוח שושני.

בין השאר.

אני מצטערת שלא היית פה מוקדם יותר כי היינו מפנים אליך שאלות על מה ששמענו על השפעת הרבנים, שמוציאים ילדים אתיופיים מבתי-ספר סמוכים לבתיהם ועומדים על כך שהם ילכו לפנימיות של החינוך הממלכתי-דתי.

אני מייצג את עמדת משרד החינוך ולא את עמדת הרבנות. משרד החינוך לא חושב כך, וזה לא עמדתו. הדברים נעשים בניגוד לעמדת משרד החינוך בקטע הזה, כולל בניגוד לעמדת המינהל לחינוך דתי במשרד החינוך. המגמה של המינהל לחינוך דתי לא תומכת בסגירת הילדים שבאים מאתיופיה בתוך מערכת החינוך הדתי. מי שמכתיב את הדבר הזה אלה רשויות רבניות שעוסקות בתהליכים אחרים לגמרי, שלא עולים בקנה אחד עם מדיניות משרד החינוך. זה דבר ידוע והוא מוכר גם בוועדה הזאת.

רציתי לומר משפט אחרון ברוח מה שאמר כאן הנציג בחיפה, ואת בעקבותיו, שכדאי להחיל ולשכפל את הפרויקט. אני רוצה לומר שכבר בשנה שעברה הושקה תכנית בשם "עוגן", והוצגה לכם, שפועלת בחטיבות ביניים בדיוק ברוח מה שהוצג כאן. מטרתה לאתר נקודות חוזק אצל ילדים ספציפיים בתוך המערכת, ילדים שיש להם פוטנציאל גבוה לנשירה, ולעסוק בהם באופן פרטני בתוך בתי-הספר במסגרת של מניעת נשירה. בשנה הבאה זה יפעל כבר ב-30 חטיבות ביניים, לאחר שהשנה היה לנו פיילוט ב-15 חטיבות ביניים.

ומה קורה אחרי שעות הלימודים בבית-הספר?

אני אומר מה אנחנו עושים כעת בתוך בתי-הספר.

זה לא סותר. זה יופי, אבל צריך גם להמשיך הלאה.

נמצאים פה כמה אנשים שאולי לא יספיקו לדבר מקידום נוער ומהשירות הפסיכולוגי שעוסקים במקביל, כמדריכים יעודיים וכאנשי מקצוע יעודיים, גם מקרב העדה האתיופית וגם מקרב עולי חבר העמים, שנמצאים בתוך החבורות של אלה שכבר נשרו, אלה שנמצאות בקרבת הפשע. משרד החינוך מטפל בעניין הזה לכל האורך. כמובן שתמיד אפשר לעשות יותר.

אני ראש אגף מצילה במשרד לביטחון פנים.

אני שמח מאוד שהוועדה מצאה לנכון להביא כדגם את הפרויקט מחיפה, שהוא באמת מעין ספינת דגל. אני חייב לציין שהנושא הזה מבוצע אצלנו, לא המודל אבל על-פי אותו רעיון. אנחנו פועלים היום ב-30 ישובים בארץ במודלים למניעה, עם אופציה ליותר ישובים. מר יעקב ברודר באמת הציג את זה נכון.

בשנת 2003 החלטנו במצילה להתחיל במניעה כבר בגני ילדים כדי ליצור אקלים שדוחה אלימות, שהילד יגדל איתו במשך 6-7 שנים. אנחנו עושים פעילות גם עם הגיל השלישי, הפנסיונרים. אנחנו מחברים אותם לתכניות "סב לגן", אימצנו אותם לנושא מניעת אלימות. הפרויקט הזה מבוצע מצוין, כשהחלק השני זה הנוער בסיכון. אני חייב לציין, לפני שבועיים היתה כתבה של עמוס כרמלי על אור-עקיבא, על גיוס לצבא של בני נוער שהיו עבריינים עם 6-7 תיקים פליליים. במקום ללכת לבית-הסוהר, שאז הם היו עולים למדינה הרבה כסף, בהשקעה של סכום כסף קטן הם גויסו ליחידות קרביות. הפרויקט הזה מבוצע בהרבה מקומות, כולל בחיפה, שם מבצעים פרויקט לגיוס לצה"ל בהפעלת כל מיני קבוצות בנושא הזה.

אני רוצה לסיים בנקודה אחת. אנחנו יושבים פה ואף אחד לא מכיר את משנהו. זאת הבעיה שלנו. אם אני ממשיל את זה לספינה בלב-ים, אין לנו שליטה, לא על כיוון הרוח ולא על עוצמת הרוח, אבל אם לא תהיה לנו שליטה על המפרשים, אם כל אחד לא ישים יד במפרש ויכוון את המפרש נכון, לא נגיע לתוצאות.

זה נכון מאוד. כמעט בכל ישיבה של הוועדה אני מגיעה לאותה מסקנה. יש המון אנשים נחמדים שכל אחד עושה משהו קטן ואין עבודה מערכתית.

הדבר השני שאני אגיד לגבי בני נוער וילדים, חייבים לאמץ את התפיסה שאין ילד רע, יש ילד שרע לו. צריך לחפש את מקור הרע ולטפל במקור הרע, לפעמים אפילו לא בילד עצמו כי פשוט לילד רע. תודה רבה.

במשרד לקליטת העלייה מתייחסים לעבריינות כחלק מהתנהגויות סיכון, וקיימות גם נוספות, שאנחנו רואים שמשבשות את כל ההתנהלות של הנוער העולה, ונותנים לזה בהחלט ביטוי משמעותי, לא בהיקפים די רחבים אבל בהחלט ביטוי משמעותי. זה יעד מרכזי בתקציבים של המשרד, גם בתקציבים שעוברים לרשויות המקומיות וגם לעמותות ולארגונים.

בשבוע שעבר קיימנו שיח מקצועי נרחב מאוד בסוגייה הזאת אצל השרה לקליטת העלייה. חלק ניכר מבין האנשים שנמצאים כאן השתתפו גם בדיון אצל השרה. הנושאים שעלו באותו דיון היו הצורך בשיתוף-פעולה, קביעת כמה דגשים מרכזיים בתוך ההתייחסות לרצף טיפולי, החל מהשלב של הנער בבית-הספר, והכנסה של כוח-אדם רגיש לשפה ותרבות. העניין ימשיך ויתלבן גם במסגרת המשרד.

אני רוצה לציין במיוחד את הפיתוח החדש ביותר, תכנית שנקראת "מסיכון לסיכוי". זאת תכנית מערכתית, בשותפות בין-משרדית. כנציגת המשרד לקלטת העלייה הייתי שותפה גם בכתיבה שלה ובפיתוח שלה, ואני חלק מהמינהלת שמפעילה אותה. התכנית היום קיימת ב-4 ישובים – נצרת עלית, אשקלון, בית-שמש וחדרה (זה מהתקציבים של פדרציית טורונטו) – מתוך דגש על מרכיבי סיכון.

התכנית מתייחסת לרצף הסיכון של הנוער העולה, כשהדגש המרכזי הוא הנושא של השפה העברית שזיהינו אותו כאחד המרכיבים הכי קריטיים בהידרדרות ובהתנהגות אנטי נורמטיבית של הנוער. כל הנושא של השליטה בשפה העברית הוא בעייתי. הם פשוט לא יודעים עברית, ובין היתר זה גם מעצים את תחושות הניכור וחוסר השייכות. חלק ניכר מתקציבי התכנית ברמה היישובית מכוונים לנושא של חיזוק מיומנויות השפה העברית, תוך חיבור לנושא של שעות פנאי וחיבור למורשת ולתרבות כדי ליצור אצלם יותר תחושה שהם חלק מתוך ההוויה הישראלית.

מעבר להתנהגויות סיכון בכלל ושעות הפנאי, אני רוצה לציין את הפיתוח הכי חדש שהוא תפקיד של קצין מבחן לנוער. זה דבר חדש לחלוטין בתוך הישובים האלה, שבא בכוונה להעמיד איש מקצוע הדובר את שפת העולים החדשים.

הוא ת"פ של מי?

הוא יהיה ת"פ של שירות המבחן לנוער. התפקיד הוא חדש, הוא לא קיים במערכת. זה נמצא בשלבים מתקדמים כעת באשקלון ואני מקווה שגם בנצרת-עלית. הכוונה היא להכניס איש מקצוע עם מיומנויות של קצין מבחן לנוער, שדובר את השפה. מרבית האנשים שיגויסו יהיו דוברי רוסית, כאשר תוך בניית התפקיד יגויסו גם מגשרים דוברי אמהרית שאפשר יהיה לחבר אותם עם האוכלוסייה הדוברת אמהרית.

למה הם צריכים להיות ברמה של קציני מבחן?

יש יחסית מעט בני נוער דוברי אמהרית בכל אחד מהישובים. התפקיד המרכזי שם יהיה של קצין מבחן דובר רוסית. כוונתנו להקיף את האוכלוסייה המרכזית באותו ישוב. אנחנו מתכוונים להכניס לשם ¾ משרה של קצין מבחן לנוער וזה כרוך בעלויות. פיתחנו את התפקיד הזה לאחר שהבנו שמרגע שנער מבצע עבירה אין מי שיתייחס מייד לצורך שלו, ואם הוא עבר עבירה ראשונה על אחת כמה וכמה. חשוב ליצור איתו מייד קשר בשפתו, תוך התייחסות להורים. המרכיב של ההורים כאן הוא קריטי, בכלל בכל התכנית "מסיכון לסיכוי" שהיא תכנית יישובית שמקיפה את בני הנוער ביישוב.

את קציני המבחן האלה תציבו קודם כול בארבעה הישובים האלה או שאתם מתכוונים להגדיל את הפרויקט לישובים נוספים בארץ?

העלות של התכנית גדולה מאוד. בשלב הזה היא תכנית פיילוט שלצערנו מופעלת רק ב-4 ישובים. תכננו לקיים אותה ב-10 ישובים אך לא היה מקור תקציבי.

את התכנית "מסיכון לסיכוי" אתם תתחילו ב-4 ישובים. קציני המבחן הם חלק מתוך התכנית?

בשלב הראשון זה יהיה במסגרת אותם ארבעה ישובים. הכוונה היא לאפשר זמינות מיידית של קצין המבחן, בדיוק לאותם דברים שפקד ירון שטרית התייחס אליהם. ברגע שהנער מבצע עבירה צריך לפעול מייד, תוך התחברות להורים. אנחנו מכירים מקרים שפשוט מוותרים על ההורים, לא מתקשרים אליהם, וההורה יודע על מה שעובר על ילדו רק אחרי 3-4 עבירות שהוא ביצע. כאן הכוונה להתמודד בין היתר עם הזווית הזאת.

תוכלי בטובך להגיד לנו כמה עולה תכנית ספציפית כזאת, אפילו שזה פיילוט?

930,000 שקל לישוב לשנה.

זה לא בשמים.

אנחנו מטפלים ב-500 בני נוער בכל ישוב שעברו תהליך, כלומר קדמה להפעלת התכנית כניסה למיפוי ישובי מדוקדק ביותר. התייחסנו לצורך בעבודה משותפת של כל השירותים ונכנסנו עד לרמה של סימון כל הילדים שנמצאים בכל אחת מהמערכות, תוך שיתוף מנהלי בתי-הספר וקביעת האחריות של מנהלי בתי-הספר, בין היתר כדי למנוע הידרדרות ומעבר של בני נוער מבית-ספר אחד לאחר.

אילו היה לך כסף, אילו היית מקבלת תקציב לזה – אני חושבת שצריכה להיות לזה קדימות, ודאי ברמת התרומות מחוץ-לארץ, וזה מחייב אותנו להגיד לתורמים לאילו צרכים לאסוף לנו כסף – כמה מרכזים כאלה היית רוצה להקים בארץ?

מבחינתנו, כמה שיותר.

בכל עיר. גברת שרה כהן, את זוכרת תכנית של מגשרים חינוכיים שנפתחה במשרד החינוך בשנים 1992-1993 ונסגרה ב-1996/7? אני מאמין שלו התכנית לא היתה נסגרת אז היא היתה מונעת הקמה של התכנית הזאת. זה הוקם עם האגף לחינוך מבוגרים והתייחס למשולש בין בית-הספר, ההורה והילד.

פועלים היום, הפונקציה הזאת קיימת היום.

איפה היא פועלת? היא פעלה בפעם האחרונה בחיפה, וגם בחיפה לא הצלחנו. זה לא קיים, זה נסגר לפני 4 שנים.

התכנית היא תכנית יישובית. אחד הפרמטרים של בחירת התכנית היה שיעור פשיעת בני הנוער באותו ישוב. אבל היא לא מתייחסת רק לנוער שהוא עובר חוק. זאת תכנית רוחבית שמתייחסת לבני הנוער שנמצאים על פני רצף הסיכון, גם בתוך בית-הספר וגם כאלה שנשרו והם מנותקים. יש פיתוחים יפים מאוד, למשל מדריכי מסדרון לאותם בני נוער שיוצאים מהכיתה ואפשר לעבוד איתם גם במסדרון ולאפשר להם שלא להיות בניתוק מוחלט; פיתוח של בתים חמים, בין היתר כדי לאפשר לבני הנוער להגיע לאותם מקומות ולהרגיש חלק, להרגיש שייכים.

התכנית מלווה בהערכה של מכון ברוקדייל. היום יש תחושה טובה מאוד של שותפות בין הגורמים, שיש בה איזה סיכוי להגיע אל כמה שיותר בני נוער. הבעיה היא מחסור בתקציבים.

אני אחראי על תכניות לנוער וצעירים בג'וינט. דובר פה על הגורמים למצבם של בני הנוער. שמענו כאן את הדברים מזווית הראייה של המטפלים. היה חשוב לשמוע מה בני הנוער חושבים על מצבם. בענין הזה אנחנו יזמנו למידה של קבוצות מיקוד. אנחנו נשמח להעביר לוועדה את הדוח, הוא מלמד אותנו דברים מעניינים. אני מבין שאין כעת זמן להציג את זה.

נקודה שנייה, גברת שרה כהן דיברה על תכנית שיוצאת כעת לדרך, "מסיכון לסיכוי". במשפט אחד אני רוצה להזכיר תכנית שכבר סיימנו את הפיילוט שלה, שנקראת "רשת ביטחון", ושותפים לה כמעט כל מי שנמצא פה, והיא גם מופיעה בדוח של המשטרה שהוגש כאן.

בכל ישיבה מעין זאת אנחנו מגיעים לאותה נקודה, שהפתרון הוא מערכתי. זה מתחיל מכך שאנחנו לא עובדים ביחד, לא די מכירים זה את זה. פשוט נשגב מבינתי מדוע זה כך. אולי נוכל לנסות להבין מדוע אנחנו מנהלים את עצמנו מפרויקט לפרויקט ולא מצליחים למצוא איזה מודל שיאפשר לנו לעבוד ביחד. בפרויקט "רשת ביטחון" – וכולם פה היו שותפים אליו – אני חושב שמצאנו את המודל לעבודה משותפת כדי להגיע באופן פרטני לכל אחד מהנערים. הייתי מציע לחשוב שוב למה כך קורה לנו, שכל אחד עובד בנפרד.

אני רוצה לסכם את הדיון. אתם תוכלו לדבר אחר-כך אבל לפני שחבר הכנסת ברונפמן יוצא אני רוצה לסכם לפחות מה יכולה להיות תרומתנו הסגולית כאן.

את כל החוליים אנחנו מכירים. בכל מהלך הדיון שמענו על עוד ועוד מסגרות שעובדות בתחום הזה, שבוודאי עושות עבודה טובה אך הן לא מתואמות עם יתר המסגרות. נציג הג'וינט אמר נכון, שכמעט בכל ישיבה אנחנו מגיעים לאותה מסקנה, שאין טיפול מערכתי. הנושא מתפזר בין משרדי ממשלה שונים, בין המשטרה לבין המשרד לקליטת העלייה, לבין הסוכנות, לבין משרד הרווחה ולבין כל העמותות. יש התפזרות גדולה מאוד.

אני רוצה להציע, פרט לכל המסקנות שכבר העלינו במהלך הדיון, שאנחנו נקים פה – ואני אקרא לזה בשם הכי בלתי פורמלי שאני מוצאת בלקסיקון שלי – שולחן משותף של כולם, שייפגשו כאן פעם בחודש לדון בכל התכניות שקיימות כדי לנסות להגיע לתיאום רחב יותר. כמובן שאני לא באה להקים מסגרות חדשות אבל אני חושבת שכיוון שהתיאום כמעט ולא קיים אנחנו נצטרך אולי לדאוג לתיאום הזה כאן בכנסת.

תודה רבה לחבר הכנסת רומן ברונפמן.

אני נציגת קידום נוער במחוז תל-אביב ששייך לעיריית תל-אביב. אנחנו פועלים כמעט בכל הכיוונים שהוזכרו כאן. אנחנו מטפלים גם באופן פרטני וגם באופן קבוצתי. אנחנו עובדים גם עם ההורים, גם במניעת סמים ובכל מיני פרויקטים שמגיעים אלינו, והתוצאות מדברות בעד עצמן. היו לנו המון מקרי הצלחה.

אני נציגת הקואליציה למען נוער עולה בסיכון, יועצת חינוכית. אני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו נשמע את הקול של השטח.

עד עכשיו לא שמענו את הקול של השטח?

ילד עולה חדש שנמצא רוב הזמן בבית-הספר, הראשון שמטפל בו הוא הצוות החינוכי. אני מוצאת לנכון לציין כאן את אחת הסיבות לכך שבני נוער עולים מגיעים להתנהגות אנטי-סוציאלית (ואני לא רוצה להשתמש במינוחים שהוזכרו כאן). בכל המחקרים שנעשו עד היום הובהר כי רמת החרדה, רמת הלחץ, רמת התסכול אצל בני נוער עולים גבוהה מאשר אצל צברים. אותם נתונים יש לנו גם לגבי ילדים שנולדו בארץ אך הוריהם עלו ארצה. זאת אומרת, אנחנו צפויים לראות בעוד כמה שנים תופעה חוזרת של בני נוער צברים עם אותם סימנים של התנהגות אלימה. למה זה קורה?

סליחה, אנחנו לקראת סוף הישיבה. בתחילת הדיון ניסינו לעמוד על כמה סיבות לתופעה. אנחנו לא יכולים עכשיו להיכנס להרצאה ארוכה של כל הסיבות שמביאות את הנוער העולה לאלימות.

אני מבקשת להציע פתרונות. דבר ראשון, הכשרת כוח-אדם מקצועי דובר שפות לבתי-הספר. דבר שני, השלמת רכישת שפה אצל אותם ילדים ותיקים שתהליך רכישת השפה אצלם עדיין לא הושלם. דבר שלישי, למנוע עד כמה שניתן נשירה של בני נוער ממסגרות חינוך. ילד צריך להימצא בבית-ספר ופה המקום לעזור לו. אני מזמינה את כל הגורמים, לדעתי כולם צריכים לתת את ידם לעזור לאותו ילד שנמצא במסגרת פורמלית, שם המקום לעזור לו.

קיימנו כאן לפני שבועיים ישיבה בנושא הנשירה, בעיקר של העולים, עם משרד החינוך. אלה בדיוק המסקנות אליהן הגענו, כמו הכשרת כוח-אדם, כמו לחזק את השפה העברית, וכמו לאפשר לילדים לעבור את בחינות הבגרות, לפחות בתחומים המדעיים, בשפה שלהם. אלה בדיוק המסקנות שאליהן הגענו באותה ישיבה, ואלה המסקנות שהתקבלו גם על דעת משרד החינוך, ואני מקווה שייושמו. את במקרה קולעת לדעת אנשים נוספים שעסקו בתחום הזה מהזווית החינוכית לפני שבועיים.

זאת ישיבה שלישית או רביעית שלנו בנושא, כל פעם מזוויות אחרות. כבר עשינו ישיבה אחת משותפת עם ועדת החינוך והתרבות, ועשינו ישיבה שנייה בנושא הנשירה, שגם שודרה בטלוויזיה, עם משרד החינוך. אלה דברים שבהחלט ידועים ומטופלים.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00